אך קינה ונהי (אורי ניסן גנסין)

אַךְ קִינָה וָנֶהִי, אַךְ בְּכִי וִילָלָה,
אַךְ אַנְחוֹת לֵב נִדְכֶּה וְנֶפֶשׁ אֻמְלָלָה
בְּחַבְלֵךְ, אֲחוֹתִי, נָפָלוּ ;
אֵין זִיק רֶגֶשׁ נֹעַם וְעֵדֶן הָרוּחַ,
אֵין קוֹל, שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּ"אַהֲבָה" יָפוּחַ –
הָרְגָשׁוֹת הָרְעָלוּ, הָרְעָלוּ ...
 
מִיּוֹם אֶל מֵיתָרַי הִטִּית אֶת אָזְנַיִךְ
לֹא חָדְלוּ מֵהַזִּיל דַּם-דֶּמַע עֵינַיִךְ
וְנַפְשֵׁךְ, אֲחוֹתִי, נִסְעָרָה ;
בָּרֹן לֹא פָּצַחְתְּ שִׂפְתוֹתַיִךְ הַחֲרֵדוֹת
אַךְ תָּמִיד חָבַשְׁתְּ תְּהוֹם מְצוּקוֹת יוֹקְדוֹת,
גָּוַעַתְּ גַּם מֵחֹם, גַּם מִקָּרָה ...
 
וּסְבִיבֵךְ ? ... וּסְבִיבֵךְ – הָהּ, לִבִּי, יָנוּעַ –
אַךְ גִּילָה, אַךְ חַיִּים, אַךְ רֶגֶשׁ וּתְנוּעָה
וּמְלֵאִים רַעֲנַנּוּת כֻּלָּהַם ;
שָׁם אָבִיב – הַשֶּׁמֶשׁ בַּהֲדָרָהּ מוֹפָעַת,
פֹּה סְתָו, וְהַסְּעָרוֹת תָּגַחְנָה בְּכָעַס,
וּמְגָרְשׁוֹת אוֹר-יוֹמָם בְּזָעַם.
 
אַךְ אַתְּ – אַתְּ הוֹסִיפִי לִסְבֹּל בְּדֻמִיָּה ;
הֵן עֵת יֵשׁ לַכֹּל, וְיֵשׁ קֵץ גַּם לַצִּיָּה ;
בָּה נִתְעֶה זֶה רַבּוֹת בַּשָּׁנִים ;
עוֹד יוֹפַע גַּם לָנוּ הָאָבִיב בְּאוֹרָה :
יֵשׁ יוֹם לַאֲדֹנָי, יוֹם מְאֹד גָּדוֹל וְנוֹרָא
בּוֹ נַחַת נִרְוָיָה וַעֲדָנִים !..

מאת אורי ניסן גנסין

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).