איסור והיתר הארוך/כג
שער כג
[עריכה]א. כתב הרא"ש סוף פ' ג"ה וכן פסק ר"ת וה"ג איסור לח ויבש כאיסור המתבטלין שנפלו לקדירה קיי"ל כר' יוחנן ור"ל בפ' בתרא דע"א שצריך לבטלו בכדי נתינת טעם שהיינו בס' דטעם כעיקר דאורייתא כדיליף בתלמוד ממשרת ענבים הכתוב בנזיר שבא לאסור אם שרה ענבים במים ויש במים טעם יין וכן לומד אותו מואת נבלתו תשקצו לרבות תערובותיהן אם יש בהן בנותן טעם והיינו שנמחה שרץ בתוך היתר. וכתב במרדכי פ' השוכר דבחלב הנבלע בבשר או איפכא הטעם כעיקר מדאורייתא אפי' לרש"י דדרך בישול אסרה תורה פי' בנותן טעם עכ"ל. וכתב ר"ת והיינו דווקא במין בשאינו מינו דומיא דמשרת דמין בשאינו מינו הוא ואין בטל מדאורייתא ברוב אלא בנותן טעם אבל מין במינו שאין כאן נותן טעם אפי' בדבר לח הנבלע זה בזה א"צ ס' אלא מדרבנן עכ"ל ולשון הרא"ש ואף על פי שאיסור לח מין במינו אינו נותן טעם זה בזה מ"מ גזרוהו רבנן אטו מין בשאינו מינו עכ"ל וכ"מ במין במינו נתמעט התבשיל לאחר נפילת האיסור וספק אם היה שם מתחילה ס' או לאו שהולכין בספיקות לקולא וכך שיערוהו חכמים שיש נותן טעם עד ס' כדי שלא לעמוד על נסיונא של קפילא ארמאי. וגם אסמכוהו אקרא בפרק ג"ה שאין נותן טעם יותר מס' מזרוע של איל נזיר שאסור לזרים והוא אחד מס' ממנו ואינו אוסרו אף על פי שנתבשל עמו שנאמר ולקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל ודרשינן שם בשלה בלמ"ד דגושה ורוצה לומר במה שיש לה פי' כמו שהיא שלמה וכן פי' רש"י וכן דעת התוספות וכ"כ הרא"ש פ' ג"ה ג"כ דהיכא דאיכא ס' לא בעינן קפילא וסמכינן אס' ופי' רש"י עוד והרמב"ם דאי איתא קפילא דטעמי ואמר דלא יהיב טעמא אפי' בפחות מס' אפ"ה אסור דלא פלוג רבנן:
ב. וכתב הרשב"א ודווקא באיסור דאוריי' או אף בדרבנן שיש לו שורש דאורייתא אבל כל האיסור של דבריהם שאין להם שורש דאורייתא כגון בישולי א"י וגבינותיהם וחלה וכלאי הכרם של ח"ל וכה"ג אם נתערב כבר בטל ברוב בעלמא בין בלח בין ביבש עכ"ל והיינו אפי' אם הוא בריה כגון ביצה שצלאה א"י או חתיכה הראוי להתכבד:
ג. ומיהו בדבר שהוא משום מוקצה ונולד בי"ט והוא דבר ממש. אף על פי שאין לו שורש דאורייתא אינו בטל כלל מאחר שיש לו מתירין כדאיתא לקמן:
ד. וכתב הרמב"ם פרק ט"ו דא"מ בסמ"ג והרא"ש פ' ג"ה וס' שאמרו חכמים אין האיסור מן המניין ואפי' אין איסור החתיכה מגופה עכ"ל וסימן ורמז לדבר לא תבשל גד"י בחל"ב אמו פי' בנ"ט אי אתה מבשל אבל בס' מותר:
ה. וביצים צריכים ס"א בלא ביצת האיסור (הגה"ה) והטעם פירש הרמב"ם והרשב"א לפי שיש בהם קטנים וגדולים ואין משגיחין לראות אם כולם שוות זה לזה לכן הוסיפו עוד ביצה אחת לביטול הילכך אפילו ביצת האיסור טרופה ביניהם צריך לבטלה בס"א ודין זה בכל איסורים אפי' באיסור הנאה כגון חתיכת בשר שנתבשל בחלב ונפלה לקדירה אם אינו ראויה להתכבד או אף ראויה להתכבד ובלוע משאר איסורים בטל שפיר בס' כדאיתא לקמן:
ו. וכתב בא"ז ואפי' ציר מדג טמא שכבשו עמו דג טהור בטיל שפיר בששים ואפי' כל הציר עצמ' מותר' עכ"ל ואף על פי שהוא דבר חריף הואיל ולא נתנה לה טעם בזה המאכל שנפלה בו כדאיתא לקמן. ודווקא ציר דגים שהוא מדרבנן אבל ציר נבלה וטריפה קיי"ל שהוא דאוריי' כדאיתא לעיל ואמר ר' יוסי פ' ג"ה לא כל השיעורים שוה שהרי ציר קרוב למאתים. והיינו דוקא במינה אבל ציר אפילו של נבלה וטרפה שנפלה לקדירה השיב מהר"ם שכל מיני ציר הן מנבילה וטריפה ודגים טמאים בטל הכל בשאינם מינם בס' ואפי' מבהמה טמאה ושקצים שהן דאורייתא אליבא דכולי עלמא ואפילו רבי יודא מודה שמין בשאינו מינו בטל בששים לכל היותר עכ"ל וכן פי' ראב"ן דציר נבלה בטל בששים ואף על גב דציר חריפא היא בטלה. מאחר שנפלה לשאינו מינו דאין דרכה בכך כדאיתא לקמן. ומסיק שם ר' יוחנן וכן בכל שאר איסורין שבעולם מלבד טבל וחלה ותרומה שצריכין ק"א להעלותן אפי' ביבש פי' לבטלן להתיר לזרים. וטבל דהוי דבר שיש לו מתירין. וחלה ותרומה יכולין ליתן לכהן ודווקא חלת א"י אבל של ח"ל בטל ברוב בעלמא כדאי' לעיל וכן פסק רש"י וריב"א ורבי שמחה והרא"ש והא"ז שחלה בזמן הזה בטל ברוב בעלמא כדאי' לעיל והיינו אפי' בלח ודווקא במינו אבל בשאינו מינו בעי ס' וכתבו התוס' בברכות וכן כתב בסה"ת ובסמ"ק והיינו לאוכלו בימי טומאתו אבל להתירו לזר צריך ק"א ובחלת ח"ל לא אמרי' שיהא דבר שיש לו מתירין שיכול ליתנו לכהן בזמן הזה וגם מדאין לה שורש דאורייתא. וטעם ק"א מייתי בסמ"ג והרמב"ם פרק ט"ו דא"מ שהרי תרומת מעשר אחד ממאה ומקדש הכל שנאמר בו בהרימכם את חלבו ממנו את מקדשו ממנו אמרו חכמים דבר שממנו אם חוזר לתוכו מקדשו עכ"ל והוי כלא הורם ממנו מן התרומה והוא טבל ודווקא כשחוזר ונופל לתוך הצ"ט אבל אם נפל לק' אין מקדשו דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש וא"כ נעלה בק"א ר"ל עם האיסור. ומדהוציא הקרא למעשר בל' תרומה שמעינן שאף תרומה כן והני מילי ביבש אבל בלח כולן במשהו כדאיתא לקמן וכתב עוד בסמ"ג אבל ערלה וכלאי הכרם צריכין ר' לבטלן ואפי' ביבש כמו שדרשו חכמים מן המאתים ממשקה ישראל הכתוב ביחזקאל והיינו אסמכתא בעלמא דמן התורה מין במינו בטל ברוב לכל דבר עכ"ל והיינו ג"כ דווקא ערלה וכלאי הכרם של א"י כדאי' לעיל. ומפרש שם ולמה כפלו שיעור ערלה וכלאי הכרם מפני שהן אסורין בהנאה עכ"ל ול"ד לחתיכה שאינו ראויה לכבד שנתבשלה בחלב ונתערבה שבטילה שפיר בלח ויבש כשאר איסורים אף על פי שאסור בהנאה דהתם כל אחד ואחד היתר בפני עצמו. מ"מ צריך ששים בלח וכן החתיכה עצמה נאסרת מבליעת חָלב עד ששים דדרך בישול אסרה תורה ובכל בישול יש נותן טעם ונתינת טעם עד ס' כדאיתא לעיל וכל הא דלעיל היינו דווקא (הגה"ה) מין במינו אבל בשאינו מינו כגון חיטין דתרומה או ערלה וכלאים בשעורים דחולין וכה"ג מתבטל שפיר בלח וביבש כשאר איסורים מלבד חמץ בפסח לפי שהחמירה התורה עליו לאוסרו בבל יראה ובבל ימצא ויש בו כרת ולא בדילין מיניה החמירו עליו חכמים ג"כ בשיעור שאפי' בשאינו מינו במשהו. והרמב"ם מפרש מטעם שיש לו מתירין שהרי יש לו היתר לתערוב' אחר הפסח ודווקא בזמנו אבל קודם ואחר זמנו בטל שפיר כשאר איסורים כדאיתא לקמן:
ז. וכתב במרדכי בא"ז בע"א פ' א"מ ודבר שיש בו משום סכנה דינו כאיסור לבטלו בס' ויותר חמור שאפי' ביבש במינו צריך ס' עכ"ל וכ"ש חתיכה בשר שנפלה ליורה שיש בה דגים או איפכא שיש שם סכנה לד"א שצריך ס' נגדו אבל משום טעם בליעת כלי ליכא למיחש כדאיתא לקמן בתשובת ריחא מילתא היא:
ח. איסור יבש המתבטל שמתערב ביבש ברוב היתר ואינו ניכר ביניהם מאחר שאינו מובלע ונ"ט זה בזה חד בתרי בטל אף על פי שהוא בודאי ביניהם ואפי' הוא איסור דאורייתא ואיסור כרת ואיסור הנאה כגון בשר שנתבשל בחלב ונתערב אח"כ ביבש אם אין החתיכה ראויה עתה להתכבד ואפי' מדרבנן בטל ברוב וכי אמרי' כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ה"מ היכא שהאיסור ניכר ומיוחד מקומו דוגמא דט' חניות מוכרות בשר וכו' אבל בתערובות לא. דאל"כ לא תמצא איסור שבטל במינו ברוב ושלא במינו בס' והתורה אמרה אחרי רבים להטות. ואפי' אם נתערבה קודם בלח כגון חתיכת בשר איסור שנפל לקדירה ויש ס' בכל מה שבקדירה ואין שם אלא ב' חתיכות בשר היתר ואין חתיכות האיסור ניכר ביניהם וכשמערב התבשיל נשאר האיסור יבש עמהן לבדו הכל מותר הרוטב ותבשיל והבשר דכל זמן שהאיסור בקדירה בטל בס' וכשמערב אותו הוי יבש ביבש וחד בתרי בטל ודווקא כשמערב הכל יחד כדאית' לקמן. וכתב הרמב"ם ור' ברוך והא דיבש חד בתרי בטיל היינו במינו אבל בשאינו מינו בין בלח בין ביבש בס' עכ"ל (הגה"ה) והטעם משום דמין בשאינו מינו חמור יותר מבמינו אף בדבר יבש שאין נ"ט זה בזה לפי שנקרא דבר שיש לו תקנה דיכול קצת להכיר האיסור ולהסיר. ומ"מ בטל שפיר בס' דמאחר שהוא כ"כ מועט ואינו מוצאו נקרא שפיר דבר שאין לו תקנה. ועוד דהתורה לא התירה כ"א מין במינו. אבל מטעם שפי' הרמב"ם ור"נ משום דמין במינו אינו בנ"ט זה בזה כשיתבשלו דאינו ניכר טעמא האיסור במינו אבל באינו מינו אז הטעם של האיסור ניכר בפני עצמו כשיתבשל וקיי"ל כר"ת שטעם כעיקר דאורייתא וצריך ס' לבטל הטעם עכ"ל לא היינו אוסרין אותו ממ"נ דאי מכיר בתערובתו קודם הבישול היה מתיר אף לבשלו יחד לבדן לכתחילה כדאיתא לקמן ואי לא ידע בו עד שיתבשלו א"כ צריך ס' מטעם דהוי איסור לח:
ט. וכתב הרא"ש ס"פ ג"ה ודבר יבש שנתבטל במינו ברוב אז מותר לכתחילה לבשל כל התערובות יחד ולא אמרינן שע"י הבישול תיחשב כאיסור לח מחמת המיחוי שיצא ממנו בעת הבישול ויהא נדון אז כדבר לח שצריך ס' כדין כל איסור שנפל לקדירה ואפילו לבשלו בס' יהא אסור משום דאין מבטלין איסור לכתחילה דמאחר שנודע לנו התערובות ביבש ונתבטל כבר ביבש והותר לאוכלו כך נעשה כשאר חתיכת היתר גמור לכל עניין ומותר אז לבשלו עם חתיכות אחרות והמיחוי שיצא ממנו לאחר כך בשעת הבישול לא גרע מגוף האיסור עצמו שנתבטל כבר וניתר באכילה ומותר לבשלו אפילו חד בחד או כל חד לבד והכל מותר אפילו הרוטב. דלא מצינו דבר שבגופו מותר לאוכלו וצירו אסור ודבר שהותר ע"י בישול אין חוזר ונאסר עכ"ל. ומאריך בראיות ומסיק והיינו דווקא שנודע התערובות קודם הבישול שנתבשל באותו פעם. ומותר אח"כ לעולם בכל עניין שהוא מזה התערובות דמאחר שידע קודם הבישול דנין אותו כעת שנודע לו ונשאל לחכם וכל דבר שנתבטל פ"א אין חוזר וניעור עוד כדפי' אבל אם לא נודע לו התערובות רק לאחר הבישול שאז נתערב כבר זה בזה אסור אא"כ שנתבשל בין ששים דמחמת המיחוי שיצא ממנו בעת הבישול הוי לח ואוסרו כדין כל איסור שנפל לקדירה שצריך ששים בהיתר נגדו ואפי' אם מכיר האיסור וזורקו צריך לבטל המיחוי בס' דאין ביטול ברוב אלא בדבר שהוא בעין ולא בדבר שנבלע בהיתר וגם לא נתבטל הכא קודם הבישול דהא לא ידע לשאול עליו ואם דנין כ"פ לפי עת ידיעתו שבא לישאל או ראוי לו לישאל עליו והוי כאילו נפל עתה לתוכה בעת הבישול שאנו מצריכין לו ששים עכ"ל ולענין ביטול איסור לח אין חילוק כלל בין ידע באיסור החתיכה קודם שנתערבה או לא. וכל איסור שנתבטל בין בלח כגון חתיכה דאיסור שנפלה לקדירה בין ביבש אם יכול להכירו אח"כ צריך לזורקו. והשיב ראב"ן חלב שנפל לקדירה ונמס אם יש ששים מצוה ליתן בו מים קרים לקרוש החלב ולהסירו:
י. וכתב ר"ת וכן כ' הרא"ש ואיסור המתבטל בין בלח בין ביבש בין במינו בין שלא במינו בין באיסור דרבנן בין באיסור דאורייתא הן מותר כולם אפילו מדרבנן (הגה"ה) אפי' לאדם אחד בין לאוכלו בבת אחת בין לאוכלו בזה אחר זה עכ"ל. וכ' עוד הרא"ש והרמב"ם והוא הדין לבשלו בקדירה אחת דהא אין הדבר מטעם שתולה בהיתר אלא גזירת הכתוב הוא שהאיסור תהפך להיתר דכתיב אחרי רבים להטות וכן בכל דבר המתבטל אנו אומרים שכבר נתבטל גוף האיסור עצמו ונעשית היתר כדאשכחן גבי מקוה שנתבטלו בו מים שאובין ויורד וטובל בהן אף על פי שאין בכולן אלא מ' סאה לבד עכ"ל (דלא כרש"י) ומהאי טעמא כל איסור שנתבטל פעם אחת אין חוזר וניער עוד כלל אפילו באיסור חמץ כדאיתא לעיל:
יא. והילכך מדינא לא היה צריך להסיר אחת מהן לתלות בו האיסור לא במין במינו הבטל ברוב ולא במין שאינו מינו שצריך ששים דלא מצינו זה אלא לגבי תרומה שהוא מפני גזל השבט שלא לזלזל במתנות כהונה וגבי ע"א מפני שהע"א תופס את דמיה וכשמוליך הנאה לים המלח נראה כמוליך לשם גוף האיסור. אך כתוב בסמ"ג שכבר נהגו העולם לזרוק אחת מכל תערובת איסור שנתבטל לפנים משורת הדין עכ"ל והוא כדי לתלות בו האיסור ואפי' באיסור נבלה ושאר איסורין שאין איסורין איסור הנאה כלל דמ"מ היה אסור באכילה. ואם היה חתיכת האיסור של ישראל אחר והוא מן האיסור שמותר בהנאה יתן לו אחת מהן ויתלה בו האיסור. וכתב במרדכי פרק קמא דביצה ודווקא בדבר יבש אבל בדבר לח א"צ לזרוק אחד מהתערובות לתלות בו דהא מתערבין יחד ואין יכול לאכול האיסור לבדו וכ"ש אם התערובות של הרבה ב"א דכל אחד תולה בחבירו:
יב. פסק הרמב"ם פרק ט"ו דא"מ וכן כתב בסמ"ג ובסמ"ק נהגו העולם כר"ת ורוב הגאוני' שפסקו הלכה כרבנן דרבי יודא שמין במינו בלח בנותן טעם דהיינו בששים עכ"ל. (וכן כתוב בשערים) פירוש אין חילוק באיסור לח בין למין במינו למין בשאינו מינו אלא כל דבר שמתבטל בשאין מינו מתבטל כמו כן בששים במינו. וכן פסק הרוקח ואביו ריב"ק שמין במינו בששים ומטעם דלעיל אם נפל טיפת חלב טמא או חלב שנאסר מבישול בשר או מאיסור אחר תוך חלב כשר או רוטב של איסור לתוך רוטב בשר או חלב לקדירה שיש בו חלב האליה וכן בשר נבילת העוף שנתבשל בין בשר עוף כשר של מינו ויש ששים בקדירה בטל בו שפיר כמו שהיה מתבטל בשאינו מינו בין שמכיר האיסור וזורקו בין שאינו מכירו ונשאר בתוכו והיינו משום שקיימא לן כרבנן דר' יודא כדפרישית אבל לר' יודא אפי' אם מכיר האיסור וזרקו מ"מ הטעם ומיחוי שפלט מהעוף האסור מקרי עדיין בעוף ההיתר מין במינו ולא יתבטל בו אפי' באלף:
יג. וכן כתב במרדכי פרק כל שעה דג טמא שנתבשל תוך דג טהור אם יש ששים בדג טהור נגדו עם צירף המים וכל מה שבקדירה מותר עכ"ל. וכן בכל שאר מין במינו בפירות כגון פירות שנתבשל בה תולע או פירות קטנות של ערלה או שאר איסורין המתבטלין או שאין מתבטלין ומכיר האיסור וזורקו אז הטעם בטל שפיר במינו כמו בשא"מ:
יד. וכן ביין נסך בזמן הזה שהוא מדרבנן ומותר בהנאה כתב הרא"ש ור"ת ומייתי לה ג"כ בתשובת הגאונים בשם ר"י ט"ע שאף במינו אינו אוסר כ"א בנותן טעם ואין חילוק בין יין של א"י ליין שנאסר במגע א"י וכ"ש אם קבל יין מהחבית תוך כלי שיש בו יין נסך שמה שבחבית מותר אם יש בו ששים נגד היין נסך שהיה בכלי דלא גרע מאם היה זורק או הורק כל מה שבכלי תוך החבית ואף על גב דרבינו תם הנהיג בעירו לזרוק כד של מים בתחילה תוך כל חבית כדי שאם יתערב בו מעט י"נ שתיבטל ברוב מים כדין כל מינו במינו וד"א שסלק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו מאחר שיש ששים בין הכל כנגד האיסור אליבא דמאן דאית ליה מין במינו לא בטיל ולא רצה לסמוך על עצמו לכתחילה מכ"מ מאחר שאנו עושים כמותו אפי' באיסור דאורייתא כל שכן בי"נ. ועוד כשאירע מעשה אז הוא דיעבד וכן כתב במרדכי פ' בתרא דע"א בשם הר"ף דכל הגדולים שווים בדבר זה די"נ בזמן הזה בטל בששים:
טו. וכתב בי"ד בשם ר"י והראב"ד יי"נ שנתערב בו' חלקים מים הוי יותר מכדי מזיגתו ופוגמו דסתם מזיגה הוי על חד תלת כדאיתא בגמרא ומותר אפי' בשתייה עכ"ל וק"ק:
טז. וכן משמע במרדכי סוף פ' קמא דחולין דמיירי שם בתמד לעניין ביטל מים שאובין דמקוה וכ"ש לגבי יי"נ דרבנן. והו' חלקים מים דנקט אין היין מן המניין מדנקט לשם אף על גב דשאר איסורים בעי ס' יין במים בשית בטל דלא הוי אלא קיוהא בעלמא משמע שדין שית כדין שאר איסורין בששים ובשאר איסורין אמרינן לעיל שצריך ס' לבד מהאיסור והכי משמע גם כן בגמרא גבי קדוש היום בחרצנים שנתנו עליהם ג' מדות מים ומצאו ג' וחצי ויש בהם טעם יין שמברכים עליו שהכל ואין מקדשין עליו אא"כ שנתן ג' ומצא ד' שאז הוי כדין מזוג וכ"ש היכא שיש ו' חלקים מים ואחד מיין ונגעו בו א"י מותר אפילו בשתיה דכבר נתבטל מתורת יין. ולשון הרא"ש פ' בתרא דע"א יין מזוג כל זמן שיש בו טעם יין יש בו משום יי"נ עכ"ל. והיינו חד בשית דלא הוי אז אלא קיוהא בעלמא ולא טעם יין. ודווקא שנתערב יי"נ במים אבל אם נתערב ביין אחר או בתבשיל שמשביחו ודאי אסור הכל עד ס' ואף על גב דמוכיח לשם דאפי' לעניין טבל דאורייתא בטל בשית ה"מ קודם ביאתו לעולם פ"א מבורר וניכר בפני עצמו אבל י"נ ממש שנתערב לא עדיף מכל שאר איסורים ובעי ס' לבטולי:
יז. ולענין איזה דבר נקרא מין במינו כ' במרדכי סוף פ' בתרא דע"א וכן הרא"ש והא"ז קיי"ל כרבא דבתר שמא אזלינן הלכך חמר עתיק וחדתא שהיינו קודם שעברו עליו מ' יום שני מינים הם וכ"ש חמרא וחלא או חמרא וענבים ששני מינים הם ואפי' נבלה ושחוטה איכא למ"ד שב' מינים הם אבל ביצת העוף זה בשל זה אפי' טהורות עם טמאים אף על פי שהעופות חלוקים הם בשמא או חמירא דחיטא עם חמירא דשערי או חלא דחמירא עם חלא דשיכרא הוי מין במינו. וכן חלב של פרה ועז ורחל מין אחד הוא אפי' אם אחד מהם טריפה דמ"מ שם אחד הוא של חלב. ושאור ועיסה ב' מינים הם ושור ועז ואיל ג' מינים הם כשהם שלמים אף על פי שכולו בשר וכן ב' מיני דגים וב' מיני עופות שחלוקים בשמן בין טהורים בטמאים בין טהורים בטהורים שני מינים הם כשהן שלמים אבל כשהן חתוכות כל אחד נקרא חתיכת דג או חתיכת בשר עוף והוי הכל מינו במינו דבשר ולב וכבד וכחל כל אחד מין בפ"ע הוא דהא חלוקים בשמן ומכ"ש בהמה ועוף ששני מינים הם כבש ואיל הוי מין במינו כי שם אחד להם וחלב וחלב (ס"א ובשר) שני מינים הם ושומן הלב ושל הדקין והכנתא מיקרי חלב ושומן של הצלעות והחזה ואליה ושומן הירך בשר שומן הוא ומקרי בשר ולא חלב חלב הכליות ושל הדקין שני שמות להם ומין בשאינו מינו הוא ושומן הדקים של העופות ושל דגים ב' מינים הם שהרי של דגים מקרי קרבי דגים ושל העופות מין חלב היא וחלב ובשר שני מינים הוא וחלב ושומן קרוי מין במינו עכ"ל נמצא השומן קרוי עם שניהם מין במינו עם בשר ועם חלב ומין נבילה ושחיטה השוים בשמן בחיותם בין שלמים בין חתוכות מין אחד הוא ולא קיי"ל כמ"ד שני מינים הן אלא כדפסק אח"כ דווקא טהורים בטמאים ואף אותם עצמם דווקא כשהם שלמים כדאיתא לעיל ואנו דקיי"ל דאף מין במינו בדבר לח בנותן טעם כדאי' לעיל אין נפקותא מעתה ביין וחומץ ובכה"ג כל דבר לח כשהוא מין במינו או כשהוא אינו מינו אך יש נפקותא באיסו' יבש שנתערב בהיתר ונודע תערובות קודם שנתבשלה יחד שהוא במינו ברוב (הגה"ה) ושלא במינו בנ"ט ועופות ודגים טמאים כשנתערב בהיתר אף על גב דהוי כל פעם שלא במינו ואינם מתבטלים מאחר שבריות הם מ"מ יש בהם נפקותא אם נתרסקו וכן עופות ודגים טהורים שנאסרה מבליעת איסור ונתערבו בהיתר שבטילות שפיר במינו ברוב ושלא במינו בס' אפי' כשהם שלמים וראוים להתכבד מאחר שאין איסורה מגופה כדאיתא לקמן בתשובת דיני דברים שאין מתבטלין: