אחי גיבורי התהילה (שמואל (גורודיש) גונן)

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נאום מפקד חטיבת 7, שמואל (גורודיש) גונן, עם סיום מלחמת ששת הימים[עריכה]

אל המוות היישרנו מבט והוא השפיל את עיניו[עריכה]

בקרב תנופה אכזרי ומר, מלא הוד וגבורה. בזעם, בדם ובאש, הבקענו מערכיו המבוצרים של האויב והשמדנו שיריוניו - בחאן יונס, מערכי רפיח, שייך זוויד, הג´ירדי ואל עריש, ביר לחפן, ביר חמה ונתיב הדם והאש, בואכה איסמעלייה.

אל המוות היישרנו מבט והוא השפיל את עיניו! לא הסבנו ראשנו אל יקירנו, שעם רכב-ברזלם עלו באש. לא עמדנו על הדם. ובחמת זעם הבאנו, ברעם שריוננו, את המוות לתוך ליבו של האויב. עד שהכרענוהו כליל ושחררנו עמנו, מסיוט ההשמדה המיידית, שאיים עליו אויב אכזר.

עמנו, למוד המלחמה, על קיומו שוב נלחם. על חייו. והפעם פגע הברזל בברזל וצבאות האויב הוכו מכה ניצחת. בכל מקום שעברנו, השארנו מאחורינו שלדי טנקים. כי כיהודים נלחמנו. על חיינו נלחמנו; ובזעם נלחמנו.

ידעו הנופלים וידענו כולנו - מה המחיר. לקראת מה אנו הולכים לקרב. והלכנו כולנו, בנכונות, בהכרת השליחות ומתוך תקווה כי כולנו בונים עולם יפה יותר, לבנינו-אחרינו.

נכונים למחר, מתוך ידיעה שאת זעם השיריון, הפעם, האויב לא ישכח! במלחמה הזו הניצחון כולו שלכם.

חזקו ואימצו ותחזקנה ידיכם, אחי גיבורי התהילה!