אז בבית שביינו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קטע על עשרה הרוגי מלכות. נאמר על ידי קהילות תימן בליל וביום תשעה באב <poem> אז בבית שביינו צר לא הניח לנו וביום טלטולנו לא חמלו עלינו בחכמי מוסר שמו עיניהם להרוג אותם במיתה משונה גם על זוג נאה הפילו גורל, איזה מהם יהרג תחילה דמעות כמעיין הוריד נשיא, רבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל הוא בוכה וחביריו מקוננים, על רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול ובמה חטאנו אמרו שניהם כי נתחייבנו להריגה זו זעף שונא ושלף חרבו, אבד והשחית זוגו עמו חמה וקנאה לבש צר על רבי עקיבה בן יוסף דורש אותיות טבחו כטביחת איל וצוה לשקול בשרו במאזנים ישיש וזקן בלונכיות דקרו, את רבי יהודה בן בבא מסלסל תעודה כל תלמידיו שלרבי חנניה בן תורדיון ראו וברחו, בעת נתפס ביד צר וספר תורה עמו לאחמלו עליו ועל תורתו שעמל בה יומם ולילה מדורת אש ועצים הכינו לו ושרפוהו יחד וספר תורה עמו נתנו את נבלת ישבאב הסופר מאכל לכלבים, שלא נספד ולא נקבר ששו עופות השמים לאכול מבשרו, וחית השדה שכרה מדמו על רבי אלעזר בן שמוע נניד ראשנו, שנהרג על מצות תפילין פה שעמל בדברי תורה איך נפל לארץ, ולשון הוגה בינה איך נתמלא עפר צואר חנניה בן חכינאי הסיר שונא, והתעולל בו כרצון נפשו קרעו כותנותם כל שותי מימיו, ואמרו אוי נא לנו כי יבש מקורינו רבתה מכה וגדלה צעקה, בשעת נפילת חוצפית התורגמן שמים נתמרמרו וארץ רעשה, על רבי אלעזר בן דמא שנהרג על מצות ציצית תמהו מתנינו וכשלו ברכינו, בשעת נפילת עשרה זקנים שנהרגו בעון דוריהם עליהם נצעק בכל עיר ועיר, ונגזור תענית בכל המדינות