אור רש"ז/שמות
הקדמה
[עריכה]הנה אקדים בזה בתודה ובשבח לא׳ עליון במה שזיכני וזכיתי להוציא לאור עולם את הספר הגדול ״אור רש״ז״ על חומש שמות. ומאד שמחתי רבה וגדולה במה שאני יודע ושומע מהרבה אומרים לי בשמחה גדולה ורבה במה שזכו לקבל את המאור הגדול את ״אור רש״ז״ על חומש בראשית. ומאד מאד רבו המחכים והמשתוקקים להתגלות נועם האור הגדול המפליא, על יתר חומשי התורה, ומאד מאד אני החשוך בדעת והשפל במעש, שזכיתי לכל אלה אולי בזכות ששימשתי מעט מן המעט לבנו המרומם ולחתנו דבי נשיאה זצ״ל בבית התלמוד הגדול דקעלם, ואם כי לא הבנתי כמעט כלום, אבל בבל זאת גדולה שימושה וכו׳, ולכן שמחתי ושמח מאד במה שזכיתי אני הדל בחושך הולך להאיר ולהזריח גילוי אורות הדברים והמאמרים כאלה ביחוד על חומשי התורה.
והנה בהקדמתי לספר ״אור רש״ז״ על בראשית, הדגשתי בענין חכמת היראה והמוסר שהם עיקרי החכמה הטהורה והיחידה, ועל ידם החכמה מזדככת ומתרוממת לאור זוהר אמיתתה, ובספר הזה, ״אור רש״ז״ על שמות, באתי אני הבער ולא אדע, הממשש בחושך כמוני וכמו דכותי כאלה היום אשר רבים לא יחכמו, ובכל זה מתגלה ומתבהר לכל המעיין אפילו מעט מן המעט בזוהר מאמרי הרש״ז זצ״ל, כי עליו ועל כל דבריו מתגלה ומתאמת בכל מה שנאמר במלאכי ב:ו-ז ״תורת אמת היתה בפיהו וגו׳ בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון וגו׳ ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא״, והנה ברור לכל מבין ומבחין שהוא, בדברי ומאמרי הרש״ז זצ״ל, בהסתכלות בהירה ובהתבוננות מבחינה, יראה ויבחין בחין ערכי דבריו, שכולם על יציבות ההשכלה לדבר אמת לאמיתה של תורה, שקל ומדד ובחן כל מלה ואות לאור השכלת האמת במבחן חכמת היראה והמוסר בזכות וטהרה, והנה מלת השכלה, השכל, מצינו הרבה בתרגום אונקלוס ותיב״ע, על הסתכלות והתבוננות וכן על הצלחת הדברים לתוצאות התכלית במלא הסיכוי מראש לסוף, וכמו במשלי (טז:כ), ״משכיל על דבר ימצא טוב״ ת״י דמסתכל במילתא משתכח טבתא, וכן בויקרא רבה לד:א על הכ׳ בתהלים מא:ב, אשרי משכיל אל דל אר״י אשרי נותן לדל אין כתיב כאן, אלא אשרי משכיל אל דל, הוי מסתכל בו האיך לזכות עמו, ומפרש שם הזהירות המחושבה שלא יתבייש, וכן מצינו על ההצלחה, כמו ביהושע א:ז רק חזק וגו׳ למען תשכיל בכל אשר תלך, ת״י בדיל דתצלח, ובשמואל א׳ (יח:יד) ויהי דוד לכל דרכיו משכיל ת״י בכל אורחותי׳ מצלח, ולבירור הדברים, כי מצינו מלת צלוח על ההעברה המבקיעה לשכלול הטוב שלא להשתקע ולהטבע ברע ופגם, כמו: וצלחו הירדן לפני המלך (שמואל ב׳ יט:יח) פירש״י בקעוהו וכו׳ וזהו ענין הצלחת אמת ההבקעה לאור האמת שלא יטבע וישתקע בחושך התאוה החומרית וביצרי המדות בהטעות הדמיון והכזב והשקר, ונפלאים הדברים, והרש״ז זצ״ל השכיל כנאמר: להשכיל להיטיב, ובדרך הזה וברוח זה דרוש בהכרח ללמוד ולשנות אור מוסרי דבריו ואמריו, למען נשכיל ונצליח. ואשרי המשכיל בכל זה.
הנה כאשר התבררו הדברים באר היטב בהקדמתנו, הנה דרוש ומבוקש מאד מאד להזהר ולהשמר לקחת כל דבריו ואמריו של הרש״ז זצ״ל על דרך ההתבוננות והסתכלות האמיתית להשכיל להיטיב ולא על דרך הדרוש כפי המקובל בהמון אנשים להראות גבורת הדרוש לפלפול למען הראות כחו בדרושי הדברים לתרץ המקראות וכדומה, אלא לתרץ כל עצמו להיות דורש טוב לעצמו בזה ובבא— למען זכות עצמו לטוב הנצחי, וזהו הטוב האמיתי במובן — הדרוש בדחז״ל ״דרוש וקבל שכר״.
שמות
[עריכה]מאמר קפ״ה
[עריכה]ויוסף היה במצרים (שמות א:ה)
[עריכה]שמחתי כי באו לידך בטח, שני המכתבים ששלחתי לך. כי גם המאמר המוסגר במכתב הראשון, ״ויוסף היה במצרים״ מאמר שלם הוא. כי זהו הענין של ״אם חומה היא״ (שיה״ש ח:ט) וכנסת ישראל משיבה ״אני חומה״, כי זה בא מאהבת הדת היודעים חין ערכה ורוממותה, וע״י הדת תגדל בהם גדולתו ית׳ כל עוד יותר, כאשר דברנו במוצש״ק העבר. מתחילה הייתי סבור כי מה שאמרו: כל יום יהיו בעיניו ד״ת כחדשים כאילו היום נתנו, היינו מחמת אהבת התורה, אבל באמת הכי פירושו: כי דברי תורה, באמת כל יום חדשים הם, כי תמצא בהם תמיד טעם יותר ויותר, כענין שאמרו (עירובין נד:) למה נמשלו דברי תורה כדד, מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב אף ד״ת כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם.
והנה התינוק הלא יונק כל עוד, חלב אחר שלא ינק מקודם, אף דברי תורה תמצא בהם כל עוד, טעמים חדשים והתבוננות חדשות בגדולת ה׳, ולכן אומרים — אני חומה, וזהו מדרגת בר־סמכא. והנה יעקב אע״ה הכיר ביוסף, כי יש בו מדה הזו באופן יותר נעלה, כמו שהכתוב מעיד עליו, כי בן-זקונים הוא לו (בראשית לז:ג) ומתרגם בר חכים, וכמ״ש הרמב״ן ז״ל על זה הפסוק, יעוי״ש, ולדעתי הדלה, לכן — ״ואביו שמד את הדבר״ (שם לז:יא) כי רצה שהוא יסלול דרך לבני הגולה, להיות ״אום אני חומה״, ולכן כתוב לבסוף ״ויוסף היה במצרים״ (שמות א:ה). ראו בני הגולה, ממנו תראו וכן תעשו.
והנה אם אומר לכתוב לך מה שיש להתבונן בפרשיות האלו, תקצר היריעה מהכיל, וגם הלא ידעת קושי הכתיבה ל״א, אך דבר אחד גדול אלי מאד מאד, אכתוב לך מה שאמרנו בעזרתו ית׳.
הנה מעודי חשבתי, מה שאמז״ל (ברכות טז:) כי רק אברהם יצחק ויעקב נקראו אבות, הוא בשביל שמהם נולד כל כלל ישראל, אבל לא כן הוא, רק שהם יסדו הדת בעולם, כי הכירו את בוראם שהוא בורא עולם ומלואו, ומשגיח בעולמו, ופרסמו זאת בעולם, כענין שאמרו על אברהם אבינו ע״ה, כי מתחילה לא היה רק אלקי השמים ולא אלקי הארץ, כי היו כולם עובדי ע״ז, והוא הודיע בעולם, כי הוא אלקי השמים ואלקי הארץ.
והנה על הכתוב ״וישימני לאב לפרעה״ (בראשית מח:ח) כתב הראב״ע: ״לאב למורה, כענין אבי כל תופש כנור ועוגב״ עכ״ל. פירוש לדבריו, כי הלא ראינו כי ממציא החכמה נקרא אב לה, וככה הכיר פרעה ביוסף״ כי חכמה חדשה נמצאת בו, אשר לא פלל עליה, ולכן מסר א״ע בידו, להתנהג על־פיו, כבן לאב, כי הכיר בו. כי יש בו כדאי, עד, למסור עצמו אליו יותר מבן לאב. כי מי הוא אב כזה שידע טובת האדם כמהו, ומי הוא שידאג לזולתו כמהו, ולכן אבותינו אברהם יצחק ויעקב הם הם האבות לדת ולאמונה בהשי״ת, כי זולתם היה נשתכח שם שמים ח״ו, והיה העולם חרב, ולכן נקראו ״אבות״, פי׳ אבות לחכמת אלקות, ואבות לבנין עולם, וכאשר הם זכו להוליד בעולם ידיעת אלהות, אח״כ זכו בשבילם בניהם, הם כלל ישראל, ליציאת מצרים ולכל הנסים שנעשו שם, ובפרט לפרסם אמונה בעולם, בגלוי לכל העולם, עד שמהמפורסמות האלו — נתרבו גם כן גרים בעולם, מלבד כלל ישראל, וכל זה בזכות האבות שהכירו בשכלם ידיעת אלקות, והולידו בעולם הידיעה הזאת, בזכותם זכינו לכל הנסים ולמתן תורה פנים בפנים, גלוי ומפורסם לכל העולם.
ואם כן כמו שהם נקראו אבות, שהם הולידו הדת, ככה אנחנו צריכים שיהיו הפרשיות הללו — מסדר שמות ואילך אבות להדת ולתורת אמת ואמונה.
ומעתה כמו חי המאמר השני ששלחתי לך עם המאמר הזה — תאומים המה.
נזכה להיות בתוך שזכו להדמות לאבות כפי שנתבאר למעלה, ואז נדע כי מוצלחים אנחנו, אכי״ר בזכות אבותינו.
מאמר קפ״ו
[עריכה]בענין הנ״ל
[עריכה]שפע ברכה והצלחה סלה, לבני יקירי נ״ז נ״י כאור שבעתים, שלומך ישגה למעלה למעלה למשכיל.
בני יקירי, אל תתמה על החפץ על אחור מכתבי עד היום, כי חכיתי להשיג הכתבת לאיירגלה, עד שאמרה לי בתי משכלת נ״ל תחי׳ [אשר אני מקבל נחת ממנה, תהלה, כי כמעט שינתה טבעה ולבשה צורה אחרת, מעט אשר ראיתי כמותה, ועל פי רוב, גם הטוב גם הרע — מלידה הם, ואין זאת בגדר מעלה באמת, והרבה יש לדבר בזה, כתבתי זאת בזכרי אותה, במה שלמדתי מפרשה שמות א:ה ״ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים״ וכי לא ידענו שיוסף היה במצרים, אלא להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ולא עוד שנעשה מלך ועומד בצדקו, לשון רש״י.
והנה כבר מבואר זה ב־ויחי, ולמה כפל עוד הפסוק, אבל למדנו מזה כי התורה אינה פוסקת מלהפליא על זה, פלא אחר פלא בלי הפסק, כענין שדברנו על הכ׳ (זכריה ח:ו) ״גם בעיני יפלא״, ונוכל להבין שפלות מי שלא יפלא, ותהלה כי לפי ערכה יש למבין דבר להפליא ממנה, כענין שכתב האבן עזרא ז״ל על פסוק: איש כי יפליא וגו׳ נזיר להזיר לה׳ (במדבר נשא ו:ב) לשון פליאה, כולם רודפים אחרי תאותם והוא נוזר מתאותו, ככה, כולם מתחזקים בטבעם הנולד להם, ומי שיתחדש טבעו, זה פלאי,] בתי אמרה לי כי אוכל לכתוב על הכתבת שלך ואכתוב לך עתה, עת אכילתי, בקצרה, כאשר ידעת כי זה העת קשה לי הכתיבה, ל״א, ובפרט אחר תפלת מנחה שהתפללו בבית, ואח״כ דברנו ענין נשגב, למעלה למעלה, אשרי אזנים שזכו לשמוע זאת, לא אוכל עתה לכתוב לך מזה, בני יקירי. מה׳ מצעדי גבר כוננו ואדם מה יבין דרכו (משלי כ:כז) פי׳ כי יש לפעמים אדם מכין עצמו לדבר מצוה, ונעשה לו עכוב בדרך לא ידענו למה, ואדם מה יבין דרכו, כגון אתה שהכנת עצמך לדרך מצוה דרבים, והנה למה נעשה לך עכוב? אבל אדם מה יבין דרכו?! ה׳ ישלח לך רפואה שלמה מן השמים, רפואת הנפש ורפואת הגוף גם יחד, ראשית הרפואה — מאמר אם רואה אדם שיסורים באים עליו, יפשפש במעשיו, וגם אנכי צריך לפשפש בזה, כמאמר אדמו״ר ז״ל מהכ׳: משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו (תהלים יט:י), פי׳ הצער שהיה לי מהמאורע שלך, אילו לא נתחיבתי, לא היה לי, נזכה לפשפש במעשינו, מדה כנגד מדה, לתקן העוות, אין הצלחה גדולה יותר מזה, כי בעוה״ז נוכל לפטור מחובותינו אם רק נשלם אחד למאה.
תזכה להיות בריא ואולם בכל גופך ואיבריך, ותזכה להיות מהאנשים שרבים צריכים להם ושכרך ישגה מאד.
כברכת אביך מבקש תמיד הצלחתך ש״ז.
מאמר קפ״ז
[עריכה]ותיראנה המילדות את האלקים וגו׳ ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים (שמות א:יז-כא)
[עריכה]בשמחה וטוב לב אבוא בכתובים לירושלים עיה״ק לידידי הרר״ב נ״י, גם ברוך יהיה עם כל חבורתו הנעימה לי מאד, יושבי עיה״ק, יושבי שער השמים, שוכנים להר הקדש, אשריכם אשריכם שזכיתם לכך, מי יתן לי אבר כיונה לשכון עמכם בחבורתכם בתוך כ״י בקבוץ בניה לתוכה בשמחה, ומה אומר ומה אדבר על החסד אשר עשה ה׳ עמכם להוציא לפועל במקום קדשו ית׳, לעסוק בדבר החביב לו מכל, עד שהוא מסוגל באוצרותיו לחביבות ולזכרון, כש״א בשבת לא. ״קבעת עתים וכו׳ צפית לישועה פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר״, היש לכאורה מדרגה יותר מזה? כי מן שבע מדות שמנה יתרו לא מצא משה רבנו ע״ה רק חכמים וידועים, ונבונים לא מצא, ואילו הכא אמר הבנת דבר מתוך דבר, א״כ הריהו נבון — שבדורו של משה לא מצא, ואפילו הכי אי יראת ה׳ היא אוצרו אין, אי לא לא, הרי שמדרגת יראת שמים היא מדרגה היותר גדולה מכל, ולכן חביבים מאד בעיניו העוסקים בה, וכמו שכ׳ רש״י ז״ל שם בלשונו הטהור היא אוצרו ״היא עיקר החשוב בעיניו לאצור ולעשות סגולה לזכרון״, עכ״ל, ומה לנו ראיה מפורשת יותר מזה, כי קנית היראה הוא עסק בודד לבקש תחבולות ועצות ע״י למוד המוסר בהשכל ודעת, שירגיש יראת שמים בלבו כיראה חושית, ואינה נקנית ע״י תורה בלבד, כמו שביארנו מגמרא דשבת הנ״ל, וכמו שכ׳ תרגום יהונתן על הכ׳ (ירמיהו ב:ח) ״ותופשי התורה לא ידעוני״ ת׳ ומלפי אוריתא לא אליפו למידע דחלתי, הרי דלמוד היראה הוא ענין בפני עצמו זולת התורה, ובמה זאת? היינו מוסר! כמו שהודיענו שלמה המע״ה ״לדעת חכמה״ ועל ידי חכמה יהיה לו יכולת, — ״ומוסר״ — לבא לחכמת היראה הנקנית על ידי למוד המוסר. ומכש״כ ברבים, כש״א במלאכי ג ״אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה׳ ולחושבי שמו״, ״ספר״ פי׳ בעל מצודות: מגילה. וכתב רש״י ז״ל, אז נדברו וגו׳ ואני לא נשכחו דבריכם מלפני, ואעפ״י שאיני ממהר להשיב גמול, כי הקשבתי ושמעתי וצויתי לכתוב להם ספר זכרון והיו לי דבריהם מקוימים — ״ליום אשר אני עושה סגולה״ אשר אצרתי והנחתי לשלם בו גמולי, שם אראה אתכם מה בין צדיק לרשע, והנה אין שכחה לפני כסא כבודו ית׳, ולמה צריך לכתוב ספר זכרון אבל להראות הפלגת השכר על זה.
כי הנה ידוע ״יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה״ב מכל חיי העוה״ז״ (אבות ד) וקורת רוח, הלא הוא על דבר קל מאד, ומה על דבר שמחויב מדרבנן, ומכש״כ מדאורייתא, והחמור יותר — שכרו יותר, כמבואר בהדיא בדרז״ל, ומכש״כ מצוה כללית, אשר כל התורה והמצוה הן לתכלית היראה, כמבואר למעלה, וכן מבואר בהדיא ברמב״ם ז״ל במו״נ, וכן בראא״ע ז״ל, וא״כ הרי מובן הפלגת השכר, והודיע הכתוב עוד הפלגת השכר ברבים, ובפרט בזמן שיש זדים ומורדים, השכר מופלא ומופלג, עד כדי לשבר אוזן בני אדם, אמר ״ויקשב וישמע ויכתב״, ולא עוד אלא ״בספר״ — מגילה בפני עצמה, ולהפליג עוד — שנה ״ליראי ה׳״, ולא די זאת, אמר גם ״ולחושבי שמו״, ואמר עוד שם ״והיה לי אמר ה׳ צב׳ ליום אשר אני עושה סגולה״ פירוש סגולה — כמו שכ׳ רש״י ז״ל כנ״ל, אמר עוד ״וחמלתי עליהם״ ולא די זאת, אמר ״כאשר יחמול איש על בנו״, וידוע כי רחמי האב מרובים גם על בן שאינו עובד לו, אבל על בנו שהוא כעבד לו, רחמיו בלי שיעור וערך יותר, ומכש״כ רחמיו ית׳, אשר הם בלי תכלית, כמה יהיו מרובים לבנים אשר הם לו כעבדים, ומקבלים עול מלכותו ית׳, מי הוא אשר יראה הדברים האלה, ולא יתעורר בו תשוקה נפלאה, לעסוק ג״כ זולת התורה בקנית היראה ע״י מוסר השכל, ואיש לרעהו יאמר חזק, ומכש״כ ברבים לזכות ולהיות בכלל ״אז נדברו״, ודבריו יהיו נאצרים לפניו ית׳, אשרי חלקכם!
ואם תרצה לדעת התפעלות ההפלגה הזאת, אשר כתוב כ״כ מקראות מפורשות בהפלגת החביבות של ״אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו״, אבאר מעט.
הנה איתא במדרש על שלמה המע״ה שכתוב עליו ״ונשיו הטו את לבבו״ (מלכים א יא:ד) אף דבפירוש אז״ל בשבת נו: ״דכל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה״ מ״מ אמרו במדרש ״מוטב היה שלמה גורף ביבין ולא נכתב עליו המקרא הזה״, ונוכל להבין כמה קשה לאדם דבר גנאי הנכתב עליו, עד שכדאי היה לו להפסיד המלוכה, אשר נכתב עליו ״ואשב על כסא ישראל כאשר דבר ה׳״ (מלכים א׳ ח:כ) ולא די זאת, אף להיות גורף ביבין, טוב יותר ממה שנכתב עליו בתורה לשון גנאי, ואם כי מלה אחת, ״הטו״ הנכתב בתורה, הרי זה עונש גדול כ״כ, וידוע כי מרובה מדה טובה, וא״כ לשון אהבה וחבה הנכתב בתורה, כמה גדול השכר הזה, וא״כ היש קץ להשתומם על כל כך דברי אהבה וחבה הנכתב על ״אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו״ כמה גדול שכרם!
ואכתוב לך עוד, הנה חכם החכמים, מופלא שבגאונים, הוא רבינו סעדי׳ גאון ז״ל, אשר החכם ראא״ע ז״ל אמר עליו — כל מקום שנא׳ בו ״אמר הגאון״ סתם, כונתו עליו ז״ל, ואמר הערה אחת: אם ביציאת מצרים שנאמר רק שתי אותיות ״וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי״, ״דן״ — רק שתי אותיות. היו כל כך נסים ונפלאות, לימות המשיח שכתוב כמה פרשיות בתורה — כמה וכמה נסים ונפלאות יהיו אז. ע״כ דבריו ז״ל, א״כ הרי נקל להבין ההשתוממות הנוראה, אשר ישתומם האדם, על דברי רבוי ההפלגה של אהבה הנכתב בתורה, מקראות מלאים כל טוב על — אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו, לחזק זה את זה בהשכל ודעת, שיתישב בלבבם אמונה והשגחה ויראה, ורק מאריך אפו אבל סוף כל סוף גבי דיליה, ושומר הברית והחסד ליראי ה׳ ולחושבי שמו, מחלקם יהא חלקנו, אמן כן יהי רצון.
ומכל הנ״ל נוכל להבין, כמה גדול הענין אשר גם ממרחק נחזק זה את זה בכל מה שנוכל, ״וקנאת סופרים תרבה חכמה״, והנה בעוה״ר אינני בקו הבריאות, ל״א, וגם הכתיבה קשה לי, עדנה ת׳ אני סובל הרבה, ואני מתאונן על עוה״ר, אשר זה כמה שנים אני מרוחק מתורה ועבודה ל״א, כי כמעט כל היום אני מוטרד באי-בריאותי, ל״א, אדמה כי אלו הייתי בקו הבריאות הייתי נוסע אל מקום ק׳ להתחבר בחבורתכם, ובעוה״ר לעת עתה גם הכתיבה קשה, עד שזה המאמר התחלתי לכתוב מכמה ימים לאט לאט, ועדנה לא גמרתי, אבל ממך אבקש שתראה לכתוב לי לפרקים קרובים את כל אשר אתכם.
מאתי אוהבכם מברך אתכם בהצלחת גו״נ גם יחד ברכת הדיוט.
ש״ז בן האשה חיה.
מאמר קפ״ח
[עריכה]בענין הנ״ל
[עריכה]להרב הגאון אב״ד דקהלת פ״פ ר״מ דשם.
נודע לי כי מעלת כת״ה הניח ברכה אחריו מר חותנו הגאון הצדיק ז״ל, שמח לבי מאד, כי מר חותנו ז״ל הניח ברכה אחריו את ק״ק פ״פ בידו, וגם מנהל ישיבתו הרמה בק״ק הנ״ל, ישמח לבי מאד, גם תגל נפשי, כי הניח ברכה אחריו בק״ק הנ״ל, מי יוכל לשער גודל צדקתו של מר חותנו ז״ל, כי הוא ממש כמגייר גירות אשכנז כי לולא מר חותנו ז״ל, כבר היה ח״ו נשתכח תורה ויראת שמים בארץ אשכנז, זכותו רבה מאד מאד, מי יוכל לשער גודל מדרגתו בעולם העליון עבור זאת, אשרי לרו״כ כתה״ר שזכה להיות במקומו שהיה דר שם, ולנהל ק״ק על מבועי התורה והיראה גם יחד, והנה עתה קמו כת הרעה מקאוונא לגרום ח״ו שישתכח ר״ל וכו׳ וכו׳ [כונתו כת מתנגדי המוסר והיראה] לא תהיה כזאת בישראל, להניח המכשלה הזאת תחת ידם ח״ו, ואנחנו צריכים לעמול בשארית כוחנו שלא להניח זאת, והנה מה שראינו בעינינו, תהלה, כי כמה בחורים אשר שתו גם שבעו באפיקורסות גם מינות המלאים כמו רקק בספרי הלצים, והנה אנחנו תהלה בשארית כחנו עמלים להראות להבנים בחוש ממש, הכרחיות של אמונה, כענין שכ׳ הרד״ק ז״ל על הכ׳ ״בטח בה׳ ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה״ (תהלים לז:ג) פי׳: ורעה את אנשי הדור, באמונה, ואין אנו יכולים לשקוט על המכשלה הזאת אשר ת׳ (תחת) כת הרעה הנ״ל, הלא אז״ל (שבת לא) אמר ר״ל מאי דכתיב: והיה אמונת עתיך חוסן ישועות וגו׳ אמונת זה סדר זרעים, עתך זה סדר מועד, חוסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקים, חכמת זה סדר קדשים, ודעת זה סדר טהרות, הרי דחשיב שם כל התורה כולה, ואפילו הכי — יראת ה׳ היא אוצרו, ופירש״י ז״ל היא העיקר החשוב בעיניו לאצור ולעשות סגולה לזכרון הרי שהיראה היא העיקר החשוב בעיניו ית׳ אשר הוא שליט בעולמות כולם, וממנה הוא יעשה אוצר וסגולה לזכרון, והנה כת הרעה הנ״ל רוצים להשכיח מה שהשליט בעולמו מחבב כל כך, ואין אנו רשאים לשקוט על זה, ואנחנו מחויבים לעקור מהשורש דעתם הרעה ורצונם המשחת, והנה המסית העיקרי בזה, כבר השחית כמעט כל סביביו בשקרים ובחניפות, אשר אינם מקבלים פני השכינה, ר״ל, וכמו שאמר שקר גמור לפני הו״ג כי יש לו ישיבה מחמישים בחורים, והוא ינהל ג״כ בסדר נכון, וזה שקר גלוי לעין כל, כי הוא עוסק כל היום רק להרביץ שקר וחניפות, אולי יועיל לו להרבות ממון לעת מצוא, וכעת אין ישיבה ואין בחורים, הכל שקר גמור לעין כל, והאיך אנו יכולים להשחית העיר ולשקוט על זה, אנחנו מחויבים שלא להניח זאת בכל כחנו, שלא יתפשט השקר והחניפות בכל מקומות הכת הרעה הנ״ל ח״ו, וכל זה די לאדם גדול בתורה כמו הוד גאונו כדי לעשות כל מה שיוכל לעשות, ולהפר דעתם הרעה מהשורש, והנה יש בירושלמי הובא במ״א סי׳ קנו, מותר לאמר לשון הרע על בעל מחלוקת, מ״ש מהכ׳ (מלכים א׳ א:יד) ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך, ושם היה נתן הנביא, ומכש״כ שהם בעלי מחלוקת עם השליט בעולמות כולם, מה שהוא ית׳ מחבב ועושה מהם סגולה ואוצר, לזכרון, והם שונאים מה ששליט בעולמו מחבב ביותר, מחויבים אנחנו לעשות כל מה שנוכל לעשות לעקור מהשורש, ואז ישלח השי״ת עזרתו מקודש לרומם קרן התורה והיראה גם יחד, [יש במאמר הזה עוד ענין במחלוקת המתנגדים למוסר, השייך לתקופה ההיא ומרן הרש״ז ז״ל יצא בחריפות בהערכה של שנאת התורה והיראה בפראות ועזות פנים, וכל ימינם ימין שקר, כענין כת של סט״א, ולתקופתנו אין זה למעשה, ולא הבאתי בזה].
נשתוממתי על הכ׳ בפ׳ שמות א:כא: ״ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים״, הנה הן עסקו בפקוח נפשות לכלל ישראל, והכ׳ שבחן רק כי הן יראו אלקים! כמדומה לי שלפי נוהג שבעולם, היה זה לשחוק אם אחד יאמר על העוסק בפקוח נפשות של כלל ישראל, שהוא יהודי נאמן וירא ה׳, והכתוב מגלה לנו שכל שבחן של המילדות בהצלת נפשות וסיכנו עצמן כ״כ, רק שיראו אלקים, ולמה? כי זהו העיקר הגדול שהקב״ה מסגל באוצרותיו ית׳.
אלה דברי המברכו ברכת הדיוט מרחוק, שלום רב יהיה לכבוד הו״ג בתוכ״י, וגדול השלום שניתן לפנחס שהציל כלל ישראל, ידעתי גם ידעתי שאיני כדאי ושאיני מהראוי לשלוח להו״ג מכתב כזה המלא מחקים וכו׳ אך זה יעיד עלי כי קשה לי הכתיבה ל״א יסלח נא כבוד הו״ג סלה.
מאמר קס״ט
[עריכה]ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילד היארה תשליכוהו וגו׳ (שמות א:כב)
[עריכה]מהידוע בחוש, כי הדברים אשר האדם מבין סבת התחיבותם מהסבה למסובב, לעומת הדברים אשר אין האדם יודע סבת התחיבותם מהסבה למסובב, הם ממש זה כנגד זה כמאין ליש, ואם כי הדברים אין צריכים ראיה, לפי שמורגל מעט לפעמים בהתבוננות, עם כל זה אעידה לנו עד נאמן על זה מקרא מלא, כפי מה שביאר מאור עינינו הגאון החסיד רמ״ח לוצאטו ז״ל בספריו הנעימים ומתוקים מדבש, ואמר כי כל חכמת הקבלה מיוסדת על הפסוק ״והשבות אל לבבך״ שהזהיר הכ׳ שנשתדל שתהיה האמונה מיושבת בלבנו ע״י שנדע דרך מהלך הנהגת ה׳ את עולמו, וגם טעמי המצות דרך תקונם — כמבואר בחוקר ומקובל כמדומה בדף טו וגם בדעת תבונות כמדומה בדף ו׳.
והנה אנחנו רואים מגדולי הראשונים טרם ידעו חכמת הקבלה, כמה — חסידים נפלאים היו כהרמב״ם וכדומה לו, למה? מפני שידעו דרך האמונה בסבה ומסובב בשכל האנושי, הרי זה די שיהיה האדם חסיד, ועכ״ז באה המצוה על דרך הקבלה. אשר היא חכמה למעלה משכל האנושי, האיך שתתיישב עוד יותר באדם האמונה ומהלך עסק המצוות.
ומעתה נוכל להבין ההפרש בין האדם אשר יראתו מצות אנשים מלומדה, להאנשים אשר זכו להבין אף מעט בהשכלת התחיבות דרך סבה ומסובב באמונה ויראה, זה ממש כמאין ליש, ומעתה התבוננו נא אחי היקרים לי מאד מאד, חרותים על לוח לבי, כל מבטי ומגמתי אליכם לטובתכם כמה חובתנו גדלה עלינו ג״כ, להעלות פועל כפינו זה נגד זה, כמאין ליש, ומעתה נשוב נביט על ימים עברו, נשקיף על מפעלינו אם מתאימים יחד.
והנה אמרנו להציג לפניכם ענין אחד, מה שדברנו בזה הש״ק סדר שמות, ענין ״בכל לבבך בשני יצריך״, כי האדם צריך להיות צדיק גדול בהתבוננו על יצר הרע שלו, שהוא הלא מבין בפשוט שהכל שטות גמור, ועם כל זה אינו שליט על רצונו בשום אופן, היש יותר חיזוק אמונה מזה, בחוש ממש, בכל יום ויום, אם יתבונן בזה, והראינו לדעת רוב רצונות אשר אין בידו להשיגם ורוצה לגרשם מלבו מכל לבבו, ואינו יכול לו, היש מופת גדול יותר מזה כי יד אלקים זאת, למבחן האדם לזכות גדול שיהיה לו, אם ינצח רצונו וינגף שונאו הגדול, אשר הוא רואה שנאתו בגלוי ובחוש. היש מתוק מלנקום נקמת אויבים, זה שכרו בעוה״ז, ולעתיד לבא איני יודע כמה. והנה ידוע כמה הוא שפל ונבזה בתכלית הבוז, מי שהוא עקש כפי רבוי עקשותו — ככה ירבה שפלותו לדעת כל בני אדם, והנה היש יותר עקש מהרצון, כי האדם בעצמו רוצה לדחותו ואינו שומע לו כלל, היש יותר עקש ממנו, והלא היה מהראוי לשנאותו בתכלית השנאה, ועם כל זה — כל אדם אוהבו מאד, ורודף תמיד למלאות בקשתו, עד שמאבד עולמו וחייו עבורו, היש מופת יותר על כי מעשה אלקים המה, לנסיון ולמבחן, ועל זה בא הלמוד בתורה מפרעה שרצה להמית את מושיע ישראל — משה רבנו ע״ה, ולבסוף הוא עצמו גדלו, למען יראה האדם, כי הוא ית׳ ממכה עצמה מתקן רטיה, וא״כ זה מלמדנו שאין לאדם להיות רוצה להרע, רק להיטיב, כי הרצון בידו ית׳ הוא כחומר ביד היוצר, ולכן ארז״ל: (אבות ב:ד) ״עשה רצונו כרצונך״ פי׳ שכך תרצה.
וכאשר ראה שלמה המלך ע״ה בחכמתו ערמת הרצון להכניסו בפח יקוש, אמר במשלי (ז:כא) ״הטתו ברוב לקחה וגו׳ עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח ולא ידע כי בנפשו הוא״. דבר ענין זה אל תאוה ורצון הבהמי, המכונה באשה זרה. והנה מדרך היצר הגשמי, היינו תאוה ורצון, נוכל להקיש על יצה״ר הרוחני, כי כן דרכו ביותר תוקף ועוז.
הראינו לדעת כי הנה טומאת מת חמורה מאד, והיא אבי אבות הטומאה, למה? כי במקום שנסתלקה הקדושה, תיכף מצאו מלאכי הטומאה מקום משכנם, עד שגם כשהאדם אף שהוא חי ועומד תיכף ומיד בהקיצו לעבוד עבודת הקודש, ג״כ מצאו מקום, עד שמי הנטילה של הידים אסור לקרות נגדם, וסכנה הם, ואסור לשפכם במקום דריסת רגלי בני אדם, ונוכל להבין כמה סכנה בטומאה של אחר מיתה.
והנה כ׳ בשם האר״י ז״ל: ״מי שלא תקן עון קרי אסור לילך על בית הקברות, שמתדבקין בו רוחין ושדין ר״ל״. ומעתה אם כשהוא חי וער, מ״מ בית הקברות מקום סכנה הוא, למי שלא תקן עון המר הזה עאחכו״כ לאחר מיתה שבלאו הכי מתדבקת בו טומאה חמורה כנ״ל, וג״כ נקבר שם לזמן ארוך במקום הטומאה, שנדבק ג״כ בחיים חיתם לעבודת הקודש במי שלא תיקן וכו׳, ומה יהיה ר״ל לאחר מיתה, ועל זה נוסד מקדושים וכ׳ האר״י ז״ל, בשובבי״ם ת״ת, — תקון גדול לזה, נדפס בסידורים יעו״ש, אם כי תעניות אין ביכלתנו, אבל סגופים בתורה שבפה ובהלכות המדות יש בידינו, לעיין בסידורים, ועלינו לשבח מאד על מתנת ת״ד (תענית דבור) ועל הד״ט (דבק טוב) אם נזדרז בזה, ויש תהלה, תחת ידינו ענין נפלא מאד מאד למעלה לראש, ענין הד״ט, עצמו מספר ואין האדם החומרי יכול לקבל רבוי ההוא, ועתה מוכרחני לקצר, וכשאראה חיזוק, בלי״נ עוד חזון למועד, מאתי דורש טובתכם מכל מקום.
מאמר ק״צ
[עריכה]ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וגו׳ ויקם משה ויושיען וישק את צאנם (שמות א:יא, יז)
[עריכה]בראשית הספור של מראה הסנה, הקדימה התורה תולדות משה רבינו ע״ה פרשה שלמה. ״ויגדל משה״ ופירש״י לגדולה שמינהו פרעה על ביתו. והיה לו מדרך הטבע להיות קשור לפרעה, ועם כל זה ״ויצא אל אחיו וירא בסבלותם״ ופירש״י נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם, פירושו התבונו תמיד ע״י ראיה חושית, כי החוש יעשה רושם יותר משמיעה, ועי״ז היה מתבונן תמיד להיות נושא בעול עמהם כאילו הוא בעצמו נושא בעול עמהם בפועל ממש, כי זה כונת המשנה (אבות ו) ״נושא בעול עם חברו״, כי עי״ז יזדרז לדרוש טובתם בכל האפשרות. ואח״כ ספרה התורה שלא לבד לצרת הרבים נשא בעול, אבל גם ליחיד — ״וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו״, דייקה התורה כי היה לו להט אהבת אחים. ואח״כ ספרה לנו התורה שלא לבד כשאיש מצרי מכה עברי הציל עשוק מיד עושקו, אבל גם — ״והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך״, גם העשוק מיד עברי נשא בעול עמו ורצה להצילו מיד עושקו. ואח״כ ספרה התורה, שלא לבד במדינתו בארץ מולדתו, והיה יושב שקט ושאנן, אלא אף גם בארץ אחרת במדין והוא גר בארץ אחרת, בורח מפרעה ממות, הלא הוא מתנודד וטרוד בצערו, ועכ״ז כשראה שם מה שעשו הרועים לבנות מדין ויגרשום שלא כדין, ויקם משה ויושיען גם בארץ גרותו, ובורח ממות, גם שם היה ״שונא בצע״ — פי׳ עולה, כן פירש הרמב״ן ז״ל ביתרו, וגם שם — ויקם משה ויושיען. וסיפר הכתוב עוד, שלא לבד שהציל את בנות מדין מיד עושקן, אבל גם ״וישק את צאנם״.
האריך הכתוב בתולדות משה קודש ששלחו ה׳ להציל את ישראל מיד פרעה להודיע כי לא לחנם בחר בו להוציאם ממצרים וליתן על ידו התורה, כי היתה לו מדת ״נושא בעול״ במדה גדולה, ומדת ״נושא בעול עם חברו״ היא מהדברים אשר התורה נקנית בהם.
וספרה התורה אח״כ כי נתראה הקב״ה למשה בסנה, פי׳ גם אנכי כביכול עמם בצרה, ולהודיע ג״כ כי משה התרגל מנעוריו בזה כדי ללכת בדרכיו ית׳ כמו שכתוב (דברים כח:ט) והלכת בדרכיו, מה הוא רחום וחנון וכו׳ אף אתה רחום וחנון וכו׳ כנא׳: והיה אם צעוק יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני (שמות כב:כו).
ואח״כ נעמוד על ענין הלכה למעשה, בפ׳ שמות ד:כט, כתוב: ״וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל וגו׳ ויאמן העם וישמעו כי פקד וגו׳ ואח״כ כתוב ״ואחר באו משה ואהרן אל פרעה״ לאמר לו ״כה אמר ה׳ אלקי ישראל שלח את עמי״ וגו׳ ודקדקנו, הלא טוב היה לכאורה שילכו מקודם אל פרעה ואח״כ יבשרו את ישראל כי היו אצל פרעה לאמר לו ״שלח את עמי״. והנה בואם אל פרעה מלך אדיר היה שלא ברשות, ובפרט משה היה מחויב מיתה אצל פרעה, ואיך החיה אותו פרעה? ובפרט כי הבקשה היא מרידה במלך, כי אין לך מורד במלכות יותר מזה לאמר עשה לנו בני חורין, ואין לך נס גלוי יותר מזה, וזה היה תנחומים גדולים לישראל, ולמה הקדים אסיפת בני ישראל קודם? אלא ע״כ כי לא היו ראויים להגאל בלי זכות ה״אמונה״, ולא היה קרה להם הנס הגלוי בבואם לבית פרעה, ולפיכך הקדים זאת להודיע לישראל וכתב ״ויאמן העם וישמעו כי פקד ה׳״ לכן כתב תיכף — ״ואחר״ פי׳ אחר שהאמינו ״באו אל פרעה״, ולולא האמונה לא היו יכולים לבא אליו, ובפרט לאמר לו שלח את עמי, ורק אחרי האמונה היו מורדים בו, ולא היה יכול לעשות בהם מאומה.
וכאשר נדקדק בצווי השם נראה עין בעין כסדר הזה. מתחילה אמר הקב״ה למשה עיקר השליחות מה שצריך לו, ״לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי״ וגו׳, וזה עיקר השליחות מה שאני צריך לך, ואח״כ מסר לו מה שיאמר לישראל ״ה׳ אלקי אבותיכם וגו׳ שלחני אליכם״ בזה השם יבא לישראל לבשרם לגאולה, ואח״כ שם ג־טז סידר לו איך יעשה, כי דוקא בסדר הזה נגאלים, ״לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה׳ אלקי אבותיכם וגו׳ נראה וגו׳ פקוד פקדתי וגו׳״ ואח״כ בכ׳ י״ח נאמר: ושמעו לקולך, פי׳ יאמינו בזה, וכפירש״י ״כבר סימן זה מסור בידם שבלשון זה הם נגאלים״ ולכן יאמינו לך, ואז כיון שיהיה בידם זכות האמונה, — אח״כ דוקא ״ובאת אתה וגו׳ אל מלך מצרים ואמרתם אליו״ וגו׳ ועל פי הסדר הזה עשו משה ואהרן, ״ויאספו זקני בני ישראל וגו׳ ויאמן העם, ואחר באו משה ואהרן״ לגאול אותם.
הא לנו סדר הגאולה: נושא בעול, כביכול המשלח בסנה, והשליח בלימוד — הרגלו, ואח״כ זכות אמונה — וגאולה. והנה גאולת מצרים סימן לגאולה לעתידה, נזכה להכין עצמנו כסדר הזה, וטוב לנו בזה ובבא אכי״ר.
מאמר קצ״א
[עריכה]בענין הנ״ל
[עריכה]אז״ל: אחד מהדברים שהתורה נקנית בהם הוא נושא בעול עם חברו. והנה כל אחת מהמעלות שנמנו שם, הן כמו מטרה, למעלות רבות המסבבות המטרה, ומכולם יחד יוטבע בו באדם טבע חדש להיות בעל נפש היפה, וראוי להדבק דבק טוב עם חכמת התורה, ועי״כ נפשו צרורה בצרור החיים לנצח, ובלתי זאת אי אפשר לקנות התורה שהיא בתכלית הרוחניות, להדבק בנפש לא זכה אשר היא עדנה מגושמת.
והנה לבא למעלת נושא בעול עם חברו אי אפשר, רק אחרי שהתרגל הרבה באהבת חברים במעשה ובמחשבה. והנה דרך המעשה גלוי, אך דרך המחשבה איננה גלויה לרוב בני אדם, והיא תלויה בשני דברים: האחד, להתבונן ברוב התועליות היוצא מהם לתקון מדיניות חברת בני האדם, וכי זה קיום העולם, וההיפוך הוא הירוס העולם, ועל כן בשביל שנאת חנם נחרב הבית, כי בית המקדש היה קשר העולם, ומחזיקי הקשר הם עם סגולה, וכשחטאו בזה (בשנאת חנם) ניתק הקשר, וממילא לא נהרס הבית בעו״ה, הוא ית׳ יחזיר לנו במהרה.
והנה אי אפשר לאהבת חברו בנפשו, רק אחרי אשר יסיר בדילי הגשם ממנה, ותהיי זכה בלי תערובות עפרוריות החומר, ואז שבים חלקי הנפש לאחדות בידו, כי ברוחניות אין הפרש ופירוד, ולהיפוך, בחומר אין אחדות אמיתית, כי החומר מורכב, ולכן: ״לתאוה יבקש — בהכרח — נפרד״ (משלי יח:א).
והנה כבר הקדמנו כי התדבקות האדם בתורה הרוחנית, אי אפשר רק לאדם רוחני, וזאת היא השארת הנפש באמת, ע״כ יפה אנו מבינים דחז״ל ״ואהבת לרעד כמוך — זה כלל גדול בתורה״ כי האדם הרוחני, בעל נפש היפה, נפשו מתדבקת בתורה לאהבה ולשמרה במחשבה ובמעשה, כאשר ידבק באהבת החומר הגס, (כונתו לאהבת חברים) ומכש״כ בצחצחות הרוחניות למעלה ראש.
והנה עוד בחינה (כונתו למה שכ׳ למעלה בענין מחשבה שהיא תלויה בב׳ דברים וזה השני) יש לצורך החינוך של נושא בעול עם חברו, והורו לנו חז״ל בלשונם הנחמד מזהב ומפז, אמז״ל בב״מ פג: על הכ׳ ״תשת חשך ויהי לילה״ ״זה העוה״ז שדומה ללילה״ פי׳ כי פנימיות העולם נעלם בעוה״ז, ״בו תרמוש כל חיתו יער, אלו רשעים שבו שדומים לחיות שביער״, והנה איזה השכלה וידיעה יוצא לנו בכינוי הרשעים ״חיתו יער״? אלא שהורו לנו ידיעה רבה בחינוך האדם, והוא: כי בלתי אפשר לבא להרגיש בצער זולתו, ולישא בעול — עם זולתו, רק ע״י ציורים רבים שכאלה — שכל מה שקרה לזולתו ממיני הצער, או ממיני היסורים והמכאובים, שיהיו בהרגשתו כאילו קרה לו ח״ו, ומה שהיה דורש מזולתו שיעשה לו, או לכה״פ שישא בעול עמו, כן ידרוש מעצמו לעשות עם זולתו, ורק עי״ז יבא למדרגת ״נושא בעול עם חברו״, וידוע כי החיה אינה טורפת רק אחרי שנדמה לה האדם כבהמה כדחז״ל, וזהו ״אלו רשעים שבו שדומים לחיתו יער״ פי׳ רחוקים מציורי זולתו כפי שהם, וע״כ אינם מרגישים בצער זולתו ולימוד רב התועליות הורונו בזה דרך אגב, כדרכם בקודש תמיד.
והנה הרבות הציורים בדבר שאינו בחוש, כמו העבר ומכש״כ העתיד, אינו בא רק מחכמת המשכיל על דבר, אשר דרך חכמה לו לחקור על כל דבר לאשורו, ולבא עד תכונתו, ולכן אמר בן זומא (תמיד לב) ״איזהו חכם הרואה את הנולד״ פי׳ ציורי העתיד נגד פניו כנולד.
ומטעם זה דברנו הערה אחת בפרשת המן, ואמרנו, כמה נואלו האנשים ששמים כל מגמתם ודאגתם דאגת היום ולא דאגת מחר לקבל שכרם, והנה זה לשון הרמב״ן בפרשת המן בשלח טז־ו ד״ה ״ערב וידעתם״ וגו׳: ״ודע כי יש במן ענין גדול רמזוהו רבותינו ז״ל ביומא, לחם אבירים אכל איש, לחם שמלאכי השרת אוכלים — דברי ר״ע, אמר לו ר״י טעית, וכי מלאכי השרת אוכלים לחם, אלא לחם שנבלע באברים, והענין הזה שאמר ר״ע, שקיום מלאכי השרת בזיו השכינה וכו׳ והמן הוא מתולדת האור העליון שנתגשם ברצון בוראו ית׳, ונמצא שמלאכי השרת ואנשי המן נזונים מדבר אחד, ור׳ ישמעאל אומד שקיום המלאכים אינו מדבר המתגשם מהאור, רק בהאור העליון עצמו״. בין לזה ולזה המזון הרוחני הלזה, הוא בא מזיו השכינה, והביא מכילתא שהמן הזה יהיה מזון עוה״ב שהוא הזיו העליון, כמו שאז״ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה (ברכות יז) ובין לר״י ובין לר״ע הוא מזון עוה״ב. והנה מי שהוא מאנשי החכמה להכיר ציורי העתיד, איך יתכן שלא יאזור בגבורה ללחום מלחמתו, להכין צידה ומזון על זמן ארוך באין הפסק, וליהנות מזיו חכמת התורה ע״י הדברים שהתורה נקנית בהם, כי רק אז יבא להתדבקות התורה כנ״ל, ורק אז יבא למזון זיו השכינה. ואם ח״ו כו׳ (כונתו שלא ידאג לזה) מאין יכלכל את נפשו העגומה, ומלבד כל עונשים, היש עונש גדול מזה, שמי שלא הכין עצמו ליהנות מזיו השכינה בפרוזדור, מי יכלכל רוב יגונו על הרעב הקשה, שיסבול אלפי רבבות שנים באין הפסק.
והנה אותיות ״רעב״ ו״בער״ אחת הם, היתכן, שעל יום אחד ידאג, ועל נצח נצחים, שלא יהיה ממזי רעב ולחומי רשף, לא ידאג וישליך אחרי גיוו, אין זה רק מחסרון הציור, ולכן החכם יבין כי חסר לו כח הציור וישתדל להשיגו.
והנה מצינו במשה רבנו ע״ה בפרשה שמות ״ויגדל משה וגו׳ וירא בסבלותם״ ופירש״י ״נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם״, פי׳ הרגיל עצמו בציור כאילו קרה לו זאת, ולכן הלך לראות, כידוע, כי כח הציור בא מהתקרבות החוש, כמו רגש חום האש וכדומה. וכל כך הרגיל עצמו בציורים, עד שהרגיש בצערם כמו שהוא בעצמו היה בצער הזה, וממילא נשא בעול עמהם יותר מצעדו הוא, כי הם הרבים, ובפרט כלל ישראל, ״ובכל צרתם וגו׳ צר״. ומזה נסתעף שאמר ״למה הרעתה לעם הזה״.
והנה הדבר הזה היה קשה מחטא מי מריבה, ולכן איתא במד״ר (שמות ח) ״באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה אמר הקב״ה הניחו לו בשביל כבוד ישראל דבר״. והוא הדבר אשר דברנו, כי משה רבנו נתן עיניו ולבו להיות מיצר בצערם של ישראל, כמו שכ׳ רש״י ז״ל שם פ׳ שמות — פי׳ עיניו, היינו התבוננות עיני השכל: ולבו, היינו להשיב אל הלב, שירגיש לבו בצערם כאילו הוא עצמו בצער הזה, כענין שנאמר ״וידעת היום והשבות אל לבבך״, ואחרי שהוא מרגיש הצער, מצטער הרבה כביכול על צער השכינה, כענין שאמרו (סנהדרין מו.) ״בשעה שאדם שרוי בצער, שכינה מה אומרת קלני מראש קלני מזרועי״.
מצינו בהאי פרשתא דאתחלנא לכתוב המא׳ הנכבד הזה (פ׳ משפטים כד:י) ויראו וגו׳ ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר״, וכבר כתבנו מזה להתבונן נוראות ידובר בו, מה שאין הפה יכול לדבר, רק אנו כותבים המקרא מפורש — ״לבנת הספיר״ ופירש״י ז״ל לזכור צרתן של ישראל וכו׳. הרי ראינו כמה גדול כח מעשה המצות בעולם המעשה, עד שכביכול כשהקב״ה משתמש לעולם המעשה בשביל ישראל, נאמר לנו הציור — כאילו כביכול עשה מעשה לבנת הספיר, לזכור צרתן של ישראל, אף שחלילה לחשוב שצריך מעשה לזכור, אבל להורות לנו כמה גדול כח המעשה בעולם המעשה, וכענין שאז״ל ״הקב״ה מניח תפילין״.
ועכשיו אנו מוסיפים נפלאות בזה, ״ ידוע מאמר החכם ״הצער והעוגג משולבים זה בזה״, פי׳ אחרי הצער כשיבא העוגג, אז העונג רב ועצום מאד, יותר מאילו לא היה לו הצער מקודם. והנה כשראו ״כעצם השמים לטהר״ היה כבר כשנגאלו, ולמה ראו אז ״לבנת הספיר״ לזכור צרתן של ישראל? אלא הנראה, כביכול היה לפניו ־ לבנת הספיר, נגד — עצם השמים לטהר, להגדיל כביכול, השמחה זה נגד זה, אף שהוא ית׳ אינו צריך לזה אך להודיע חבתו לעם סגולתו, וגם להודיע לאדם גודל החיוב של נושא בעול עם חברו להצטער בצרתו ולשמוח בשמחתו. וזה הפלא ופלא, ה׳ יעזרנו להכנס במעלה נוראה זו. אכי״ר.
אשר ע״כ יבואר היטב מאמז״ל על הכ׳ ״ותקנא רחל באחותה״ ״צדיקים מהפכים מדת הדין לרחמים״ פירושו, כתיב ״היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם״ (תהלים לג:יד) מה הכונה בתיבת — כל? אבל לפי״ז ניחא, דאחרי שביארנו כביכול גם הקב״ה משתמש במעשה לעולם המעשה, ומכש״כ כשדנים את האדם יביאו לפניו כל המעשים יחד, ויביאו מעשה אחד ויברר מעשה השני. כדומה יש מי שיבטל מהתורה, ואומר, כי הוא אינו בריא ואינו רשאי לסכן א״ע, מביאים מעשה אחד של עוה״ז, אשר יגע הרבה יותר, ולא חשש לבריאותו, הרי המעשה השני מוכיח על הראשון, כי אין זה אלא רק עצלות ורפיון ידים בעון ביטול תורה; או מי שאינו נותן צדקה כדבעי למיעבד, ואומר שאינו רשאי, כי הוא בעל חוב וצריך לשמור ממונו לפרוע חובותיו, מביאים לו מעשה אחר שהוציא לכבוד עצמו ולא חשש לזה, וכן הרבה כזה עצמו מספר, ח״ו. וזהו ״הרשעים מהפכים מדת הרחמים לדין״ פי׳ כונתו שסובר שמעשיו לשם שמים, יבא מעשה אחר ויברר השקר שמדמה בשל המעשה הראשון, ויענש ר״ל על שניהם, משא״כ הצדיקים, אף שיש בהם מעשה שנראה כרע לכאורה, כמו ״ותקנא רחל באחותה״, היה נראה כמדה רעה של קנאה, אבל הביאו למעלה כנגד זה — מעשה שכבשה תאותה להצדיק, ומסרה לאחותה, הרי יוכיח שאין בה קנאה, ורק קנאת סופרים היתה בה, במעשיה הטובים של אחותה, ונהפכה מדת הדין לרחמים.
והנה בעו״ה על זה ידוו כל הדווים, כי יש הרבה מדות רעות שסותרות את מעשיו, כמו ה״כבוד״ שיתהפך פעם כך ופעם כך, וכן מדת הקנאה הארורה, וכן מדת ה״כילות״ המגונה מאד, בשכבר גינה אותה הרבה ספר הישר לר״ת ז״ל בשער הששי ד״ה והמדה יד׳ הכילות וכו׳ ונאמר כי אם יהיה באדם מדת הכילות אין זאת המדה הרעה בו לבדה רק עוד אחרות מלבדה, וזאת עולה על כולנה, כי לא יעשה מצוה רק אשר יכיר בה תועלת, ואם כי יכיר בה אפילו הפסד מועט מהונו, יקל בה, ויביא ראיות עליה עד שיתירנה וכו׳ עד שאי אפשר לכילי להיות עובד ה׳ בשביל רוע לבבו ועיניו, אשר בשביל פרוטה יתיר כל איסור וכו׳ יעוי״ש מה שהאריך בזה. על כן בודאי יהיו בכל מעשיו סתירות, וע״כ מי שמרגיש בו המדה הזאת, שומר נפשו ילמוד תמיד מוסר על זה, ובפרט, ב״נושא בעול ע״ח״ אשר היא עולה על כל המעלות, כמבואר למעלה, בודאי לא יגיע לזה הכילי כלל ח״ו, ולכן יעסוק בזה הרבה לעקור אחריה כעבו״ז ממש.
והנה משה רבנו ע״ה הצטין במדה הכבודה הזאת של נושא בעול, בין לכלל, כנאמר ״ויצא אל אחיו וירא בסבלותם״ ופירש״י נתן עיניו ולבו להצטער בצרתם, ולכן יצא לראות, כי אז הציור נכנס יותר בלב, וכענין ״לבנת הספיר״ שכתבנו, והלך בדרכיו ית׳, ובין לפרט, כנאמר: ״למה תכה רעך״. ומחמת רוב הציורים שלו להבין דרכי ה׳ ורוב חסדיו לבל הברואים, ומכש״כ לעם סגולתו בני אברהם יצחק ויעקב, אשר כרת עמהם בריתו ולזרעם אחריהם, נתאחדה אהבתו אהבת נפש עמהם לגופם ונפשם, כמבואר בתורה כל יעודי הגוף ויעודי הנפש — ״למען ייטב לך״ ומבואר — לעולם שכולו טוב וארוך, וכהנה רבות, ורועה הנאמן התעצם ביסוד הזה של הליכה בדרכיו ית׳, והרגיש הרבה מאד בצערם, וכביכול בצער של מעלה. והנה כשאמר ״למה הרעות לעם הזה״ בקשה מדת הדין לפגוע במשה רבנו ע״ה, כי זה לכאורה כפגיעה בכבודו ית׳ חלילה, שאינו מאמין ח״ו כי הוא ית׳ דורש טובתם יותר ממנו, אמר להם הקב״ה הניחו לו, בשביל כבוד ישראל דבר. פי׳ יבא מעשה ראשון ויברר זה, כענין שכ׳ למעלה, פי׳ הלא הלך לראות בסבלותם ולתת עיניו ולבו לקרב הציורים של הרגש צרתם, וע״כ שלא היה לו מקודם הרגש בצרתם כדבעי, וא״כ מי הביאו לילך להתלמד להשתתף בצער זולתו, ולהיות נושא בעול עמהם, ע״כ רוב חשקו ללכת בדרכיו ית׳, וא״כ ע״כ בשביל כלל ישראל שהם כבודו דבר זאת, והניחו לו.
והנה מהידוע כי ערך השמחה, לפי ערך רוב הטובה, וכל עיקר צערו היה על כלל ישראל שהם כבוד ה׳, ולכן אח״כ כשניצולו מצרתם, ונתגדל כבודו ית׳ לעד ולנצח נצחים, כי נתברר לכל שמלכותו מלכות כל עולמים, ועם סגולתו הם בניו, עמו ועדתו, ובזרועו ינהלם לעולם, בין בישובם, בין בגלותם, ולא יעזבם לעד, עד יבואו ישובו על משכנותם משכן ה׳ ית׳, כמו שבאה בתורה ההבטחה בפ׳ תרומה ״ושכנתי בתוכם״ פי׳ לעולם. כי התורה נצחית — ולכן כפי הצער שלו על כבוד ישראל וכבוד ה׳ ית׳, כן גדלה אח״כ שמחתו שמחת נצח. וזהו, באז קלקל — ״ומאז באתי וגו׳״ ונצטער, ובאז תיקן, אז ישיר, כי מאז צערו, הביאו לשמחה רבה ועצומה של נצח, ושר השירה בשמחתם, ולכן נאמר ״ישיר״ בלשון עתיד, וכבר עמדו על זה מבארי התורה, ולפי״ז ניחא, כי יאמר הכתוב כי השירה הזאת שהכירו, כי הוא ית׳ מושל בכל לעשות בעליונים ותחתונים כרצונו וכי הוא משגיח על הכל, זה להם שירה גם לעתיד, אף גם בגלותם בארץ אויביהם לא יפר בריתו אתם, ולכן נאמר בלשון עתיד, כי לעולם ישירו השירה הזאת.
ועל פי הנ״ל ביארנו מאמז״ל בריש פרק ה׳ ברכות לא ״לישרי לן מר א״ל וי לן דמיתנן וי לן דמיתנן״ לכאורה משמע דאמר להו דאין לנו לשורר, וקשה הא מצוה לשמח חתן וכלה? אבל הענין כך. רמז להם, כי העיקר המביא את האדם לשמחה קיימת, הבלתי מעורבת בעצבות, ומבוררת מתוגה, היא רק שמחה של מצוה, כי היא נצחית, ואי אפשר זאת רק כשיזכור תמיד יום המיתה, כענין שאז״ל ״אם רצונך שלא תמות, מות עד שלא תמות״, ופר״י ימית תאותו ואז יחיה חיי עד. ונמצא כי זכרון המות מביא לידי שמחה שאין למעלה הימנה, כי ירגיש בנפשו כי היא קשורה בחיי נצח, כענין שירת הים, שראתה שפחה בים מה שלא ראה יחזקאל וגו׳, והרגישו אז כי נפשם קשורה בנצח ובעונג נצחי בלי הפסק ובאין תכלית בכמות ובאיכות, ואין שמחה עצומה מזה, והנפש כשתתדבק בעליונים תשורר בעליונים. ורמז להם כי השמחה העריבה והמתוקה היא רק שמחה של מצוה, ורק בזו ישמחו הרבה חתן וכלה, ולכן איתא שם בברייתא ״אין עומדים להתפלל וכו׳ אלא מתוך שמחה של מצוה״ כי רק בזה יקיים עבודתו בשמחה, כענין ״תחת אשר לא עבדת וגו׳ בשמחה״, והיא שמחה של מצוה, וגם בזה תדבק נפשו בעליונים בתפלתו, יעזרנו ה׳ ונזכה לחכות לבא למדרגה הזאת ונחיה חיי נחת ושמחה בזה ובבא.
מאתי א׳ א׳ דוש״ט...
והנה אמרתי לסיים באמן, כי אז״ל, ״גדול העונה אמן יותר מהמברך״ (ברכות נג) למה? כי זה הוה קבלת דברים, ולכן אסיים בקבלת דברים. למדנו מכאן שמעלת נושא בעול עם חברו גדולה מאד, והנראה כי היא למעלה מ״ואהבת לרעד כמוך״ כי היא במעשה ג״כ, או דומה לזה, והיא המדה הראשית להנהגת הכלל, וכבד כתבנו כי כל דבר שמקיף יותר, שכרו יותר, ע״כ מהראוי לנו בכל ענין וענין שאנו עוסקים אשר יש לו שייכות לנושא בעול עם חברו, כדאי והגון לצרף המחשבה בזה, להתרגל במעלת נושא בעול עם חברו, ובזה יהיה חלק במעשה ההיא מכלל המעלה הראשית הלזו, ובזה תהיה תקוה ברבות הימים להשיג הרגש במעלה הרמה הלזו, ואשרי לנו.
ועל פי המבואר למעלה בענין הרם של נושא בעול ע״ח, נוכל להבין מה זאת שבחרו גדולי ישראל להיות רועים? האחד, שבחרו להם מלאכה שפלה לפרנס את עצמם בדרך ענוה, ועוד, כי ענוה מביאה לרחמנות, כי הגאוה היא אהבת עצמו, אני ואפסי עוד, ואינו מרגיש בצער זולתו, ואינו נושא בעול עם חברו, ולכן הרגילו עצמם במלאכת המרעה ולרחם על הצאן, לנהלם בנחת ובחנינה כפי דרכם היפה להם, ואם כבר הוטבע להם טבע לרחם על הברואים בלתי מדברים, כש״כ על המדברים ועל עם סגולה ויהיו מלומדים לנהל עם סגולה וללכת בדרכיו ית״ש.
והנה יעדתי לברר ענין ״לבנת הספיר״ וכל מה שמצינו שהקב״ה משתמש כביכול בדמות מעשה. בפשטות הכתוב, הענין הוא כך: כל הפילוסופים מודים במושכליות שמביאים לידי השארה הנצחית, אבל בכח המעשה, אין דעת האדם משגת שתהיה ממנה השארת הנפש, והנה אם בדבר ה׳ מעשה נעשה, זה אין מהתימה ממנו ית׳, כי הוא כל יכול, אבל מה שאין מבינים, איך יכול לצאת מתכלית הרוחניות תכלית גשמיות כמו העולם השפל, זה אין כל בריה משגת, ורק מקובל לנו בתורה, כי כל עיקר הוא עולם המעשה. ״והכל לפי רוב המעשה״ (אבות ג:יט), ולפי הדקדוק בקיום המעשה יותר, הוא הקדוש יותר, ולכן הראינו במאמר ״דרך אמונה״ כמה ענינים גשמיים וכרוך בהם ענינים רוחנים רמים ונשגבים. לקרב אל השכל, איך שמעשי המצות היוצאים מפי הגבורה בתכלית הרוחניות, נקל להבין כי פנימיותם הם תכלית הרוחניות, ולא עוד אלא בשביל שיתאמת אצלנו, שבעוה״ז הוא דוקא מעשה, כענין שנאמר: כי אין מעשה וחשבון וגו׳ (קהלת ט:י) כתבה התורה כאילו לפניו ית׳ לבנת הספיר לזכירה, כהנה שנתבאר, ומזה נחלץ חושים לקיום המעשים. וזה היה כונתנו. ונמצא שאין חידוש מה שכ׳ בספר שהביא, כי לפניו ית׳ דבור כמעשה, זה פשיטא — כי גם הרוחניות עשיה הם, פי׳ כי נעשו יש מאין, ושייך לקרותם מעשה, אבל לומר כי החידוש אליו ית׳ כי בדברים נעשה מעשה, זה פשוט, אדרבא הפלא הוא איך יצא ממנו ית׳ תכלית הגשם, וע״כ באמת שכבודו מלא כל הארץ והכל רוחניות, ומכש״כ מעשה המצות, ורק בהם נקנה תכלית הרוחניות, והדברים ארוכים. אוהבו נ.
מאמר קצ״ב
[עריכה]בענין הנ״ל
[עריכה]זה הרבה פעמים אשר דברנו במעלת נושא בעול עם חברו, וכי לא לחנם היא אחת ממ״ח דברים שהתורה נקנית בהם, כי תכונתה של נושא בעול ע״ח בנויה על כחות הנפש עם כח השכל דוקא גם יחד. ולא יועיל לזה מה שיהיה האדם רחמן בטבע, אבל צריך לזה השתמשות השכל, להתבונן מההרגשה ממה שמעצמו לו — ולהעתיקם על זולתו. וכבר זכרנו מזה במאמר הכללי לכבוד חג הפסח על הכ׳ (משפטים כב:כד) אם כסף תלוה את העני עמך, ופירש״י שם: את העני עמך — הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה העני, עכ״ל. והעיקר לירד אל הפרטים לתכונתם, והוא כענין אגרא דשמעתתא סברא, מה שדברנו כמה פעמים.
זולת זה היא כליל המעלות, ולכן היא הקדמה לתורה, כי התורה היא כליל המעלות לרמ״ח אברים ושס״ה גידים כידוע, ולכן הרבה להם תורה ומצות, כי הם כולם תרי״ג לתרי״ג אברים, ואז הם כליל המעלות. ולכן נתנו חכמים שמנה וארבעים כללים, אשר הם מסגלים כחות האדם בכחות נפשו ושכלו, כדי שיוכשר האדם כולו לקנין התורה, אשר היא כליל המעלות, ואחרי ש״נושא בעול ע״ח״ אחת מהן, אין כל חדש שהיא כליל המעלות ובפרט במה שכלול במעלה זאת לכל מה שנוגע לזולתו בין לגופו בין לנפשו. ולכן דברנו כמה פעמים שראשית הודעת תולדה של משה רבינו ע״ה היתה ״וירא בסבלותם״ וכפירש״י שם, והיינו כי היה מוכן להיות שליח להיטיב עם ישראל בגופם — להוציאם מסבלות מצרים בגופם, ולעבוד את האלקים בהר הזה — הוא הר סיני, לכן הודיעה התורה כי הוא האיש הראוי להיות שליח לישראל, כי יש לו מדה זו ״נושא בעול עם חברו״ המודה על מעלת גופו ונפשו כליל יחדו.
והנה במה אקדם ה׳ על רוב חסדו שעשה עמדי פחות הערך, עני בדעת ובמעש יותר מדי. ״קטונתי מכל החסדים״ פי׳ לגוף, ו״מכל האמת״ פי׳ לנפש, שהודיענו האמת — דרך נלך בו, (כן נראה לי פי׳ הפסוק, כי פי׳ ״מכל האמת״ קשה להולמו, ויעוין במפרשי התורה, ולדעתי הדלה נכון פי׳ הזה), וכמו כן מצאתי בבעל הטורים בפ׳ מקץ על הכתוב: וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב (מקץ מא:נ) וז״ל: וליוסף ב׳ במסורה,: וליוסף יולד וגו׳ ואידך: וליוסף אמר מבורכת ה׳ ארצו, כדאמרינן כל המשתף עצמו עם הצבור בצרתם זוכה ורואה בנחמות צבור, עכ״ל. פי׳ כמו שכתב רש״י ז״ל שאסור לשמש מטתו בשנת רעבון, ואנו לומדים זאת מיוסף, אבל הוא קיים זאת מדעתו ושכלו, להיות נושא בעול עם חברו, כמשה רבנו ע״ה — ״וירא בסבלותם״, אף שהוא היה בבית המלך, אבל למד את עצמו על דרך החנוך, להכיר צער זולתו, ״ויקשב ה׳ וישמע״ ונזכר לפניו ית׳ ובשביל כליל המעלה ההיא, זכה להיות מלך במצרים, להחיות עם רב, ולסלול דרך שיבאו בני יעקב ובניו במצרים בדרך כבוד, ולא בשלשלאות של ברזל כמו שאחז״ל, וזה (משה רבנו ע״ה) להיות שליח לישראל להנחילם הארץ, ולתת להם חיי נצח, נעימות בימינך נצח, צאו וראו איזה דרך שיבור לו האדם, הוא: להיות נושא בעול עם חברו, ותזכו לכל הברכות.
ואמרנו עפי״ז הוא ש״אביו שמר את הדבר״ היינו שידע את יוסף שהוא מצוין במדה הזאת כי גם מה שהביא דבה על אחיו אל אביו, היה גם כן בשביל מדה זו של נושא בעול עם חברו, כי דאג עבורם גם לנפשם, ובפרט שהם שבטי י״ה כלל ישראל, וכמו שמצינו (ערכין טז) כמה פעמים נלקה עקיבא בן יוסף על ידי והוסיף אהבה על אהבתו בי, (ויכול להיות, כי שמעתי שעקיבא בן יוסף אשר היה מהרוגי מלכות, היה גלגול מהשבטים, ונתקן חטאם על ידו, ולכן נלקה כדי שיוסיף אהבה וכו׳ ויתוקן חטאם מה שלא הוסיפו הם אהבה ליוסף), והכיר אביו ממנו, שהוא דואג לטובת זולתו, בהפרזה, ולכן ״ואביו שמר את הדבר״ שראה שהוא מוכשר למלוכה, כענין שהראינו בתוספתא הל, ״ומה מלך שעוסק כל ימיו בצרכי צבור״, הרי כי בחינת מלך להיות עוסק בצרכי צבור, ולכן מי שהוא יותר נושא בעול ע״ח, מסוגל יותר למלך. ולכן נצטוינו על כבוד המלך, כי יש לו מעלה הרמה הזאת נושא בעול עם הצבור כנ״ל, ולכן נצטוינו ״המורד במלכות חייב מיתה״. כי ענין המלוכה היא בנויה על נושא בעול ע״ח בדרך נעלה ופלא, כי המלוכה תתן עין השגחתה על כל עול להציל עשוק מיד עשקו, כענין שנאמר ״מלך במשפט יעמיד ארץ״ (משלי כט:ד), ואין לך נושא בעול עם חברו יותר מזה.
וזהו הענין שרצו גדולי ישראל כמו דוד המלך ע״ה ושלמה המלך ע״ה להיות ״מלך״, ולא הבנתי תמיד, אטו כבוד רדפו החסידים האלה? אמנם מאשר באמת ממלוכה יכול האדם לבא לכל כתר המעלות, כי ירגיל עצמו להעמיד במשפט ארץ, ועוד יותר, כי הרי בידו להרחיב חכמה ולהאדירה ע״י בתי ספר ותלמוד, וכל עניני תיקון העולם, הכל ביד מלוכה, זוהי כונת התוספתא ״ומה מלך שעוסק בצרכי צבור״ היינו כנ״ל, בכל תקוני העולם, ואין לך נושא בעול עם הרבים יותר מזה, וזהו כליל המעלות. ולכן חשקו דוד ושלמה בנו ביותר את המלוכה, למען לשאת בעול, עם כל העולם, והרי זה עיקר הליכה בדרכיו ית׳, להעמיד מצב העולם על מקומו. ולכן היושב בדין — נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית.
וזהו הטעם מה שעסקו אבותינו במקנה לרעות צאן, כיעקב אבינו ע״ה, ודוד, גם משה רבינו ע״ה היה רועה, היינו שרצו להרגיל עצמם לשאת בעול אפילו עם בעלי־חיים וכש״כ עם אנשים בני גילם.
וזהו דאיתא במדרש על הכ׳ ומשה היה רועה, וז״ל: ה׳ צדיק יבחן, בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, היה מוציא הקטנים לרעות, כדי שירעו עשב הרך, ואח״כ מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואח״כ היה מוציא הבחורים שהיו אוכלים עשב הקשה, אמר הקב״ה מי שהוא יודע לרעות הצאן, איש לפי כחו, יבא וירעה בעמי, ואף משה לא בחנו הקב״ה אלא בצאן, אמרו רבותינו, כשהיה משה רבינו ע״ה רועה צאנו של יתרו, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לבריכה של מים, ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני הצמא, עיף אתה, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך, אמר הקב״ה: יש לך רחמים לנהוג צאן כך, חייך — אתה תרעה צאני ישראל, הוי ״ומשה היה רועה״.
אחי ורבותי, התבוננו נוראות במדרש הזה, ללמוד כמה למודים נשגבים ממאמר אחד של מדרש, ראו דברים קלים שבני אדם מזלזלים בהם, וכמעט לליצנות יחשב זאת בעיני בני אדם, אבל אחרי שכיונו בזה להתחנך במדת נושא בעול ע״ח, זכו שני גדולים הללו למלוכה.
ועוד למדנו כי חנוך המדות צריך להיות בדברים קלים, קטני הערך, לבא על ידם לכליל המעלות. ועוד ללמוד כמה יקר בעיניו ית׳ החינוך. ועוד למדנו, כי כל ימיו צריך האדם להתחנך, כענין שאמרנו על הכ׳: ״חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה (משלי כב:ו) כידוע מה שדברנו בזה, (היינו שפירש שלא יסור ממנו גם לכשיזקין, הדרך לחנך את עצמו) צאו וראו מי הם שני הגדולים משה ודוד, והם עסקו בחינוך לעצמם, ומה נאמר אנחנו. ועוד ראו גלוי וברור, כי הדברים הקלים שאנו אומרים תמיד להתלמד, לא קלים הם, — אבל המה עיקרי הדת. וזהו מה שאחז״ל (גיטין סב) ״מאן מלכי רבנן״ היינו כי הת״ח בדורות הראשונים היו מתלמדים במדת נושא בעול עם חברו, להעמיד מצב העולם על מכונו ותיקונו, וזהו בחינת מלוכה, וזהו שמברכים על המלך שנתן מכבודו לבשר־ודם, כי נתן לו כח בחיצוניות של העולם הנעשים בגלוי, להעמידם על מכונם ותיקונם.
ועפי״ז ניחא מה שאמרו: גדולה שימושה של תורה יותר מלמודה, (ברכות ז:) כי ע״י השימושה של תורה, יתרגל בגושא בעול ע״ח, וגם באהבת התורה, ויהיה ת״ח גמור נושא בעול ע״ח לקיום העולם, וזהו כליל המעלות.
ולכן זכה יהושע למלוכה, כי לא מש מתוך האהל לשרתו, וכמו שהביא רש״י ז״ל, כי בקש משה רבינו מלוכה לבניו, אמר לו הקב״ה: כדאי שימושה של יהושע שיהיה מלך, פי׳ שהורגל יותר בנושא עול ע״ח וכענין המדרש שלמעלה, שגי גדולים משה ודוד וכו׳.
מאמר קצ״ג
[עריכה]ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם (שמות ב:יא)
[עריכה]אל תתמה על החפץ — מדוע לא באתי עוד לדבר תנחומים על לבך, אחרי האבל הגדול שאירע לך בעו״ה, הלא ידוע לך כמה קשה לי הכתיבה, וה׳ ירחם עלי ויקרבני לעבודתו ית׳, ותהי׳ לי זכות לזכות הרבים, כי לפי ראות עיני היה יכול להיות תועלת נשגבה בעולם, אבל מה אעשה, ועונתי הרבים גרמו לי שאין לי זכות לזה, והקיפוני מפריעים רבים וכו׳, יחנני החונן מתנת חנם, שיהיה לי זכות לזה.
אשר כתבת לי ממנה ע״ה, מזהירותה בד״מ, שמחתני מאד, כי כל כך פעל רוח אדמו״ר ז״ל אף על קטנה של בת בתו ע״ה, וביותר, כי כפי הנראה, שהיה לה הרגש לדאוג לאחריתה, כי מסרה הפנקס קודם פטירתה ביד המשרתת, זה דבר נפלא. אשרי לאדם שדואג לאחריתו כל ימי חייו, ״לב חכמים בבית אבל״ — גם בהיותם בבית שקט ושאנן, כן כתב הראב״ע ז״ל, וכן מוכרח מהענין שם, כי הלא כתוב שם (קהלת ז:ב) טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, ומה זה שכתב אחריו ״לב חכמים בבית אבל ולב כסילים בבית שמחה״ (קהלת ז:ה) ומזה מוכח כי אבל צריך לשניהם: טוב ללכת, — לראות בחוש, ואז יצייר גם בהיותו שאנן, את בית האבל שראה, (כונתו שמכח ראיתו בחוש עתידו הודאי והכנתו לזה בצידו לאחריתו הנצחי) ואז לא יהיה לו המות לאבל, אבל כמעתיק דירתו ממקום חושך ואפלה ומקום צר — העדר העונג, למקום צח ומצוחצח רחב העונג בלי תכלית לו.
וההפרש, מה בין צדיק לרשע, הוא רק כח הציור, כי מי לא ידרוש טובה מתמדת וכולו טוב, אבל כח הציור חסר לרשע, ולא חסרון אמונה כסברת העולם השטחית, ויש לנו ביאור על זה כמו חי.
חזק חזק אחי בכח הציור, וטוב יהיה לך סלה.
זכור נא, כי משה רבינו ע״ה כאשר רצה להיות נושא בעול עם כלל ישראל, הלך לצייר בחוש את צרתם. ואח״כ עמד הציור נגד עיניו תמיד, להתבונן ב״נושא בעול עם חברו״ קנין התורה, ודע, כי לכן חמדת הממון, עבירה גדולה כל כך, יותר מדבר שיש בו מעשה, כמש״כ הרמב״ם ז״ל בהל׳ תשובה כמדומה פ״ז, מפני שאהבת הבצע מבלבלת כח הציור של טוב עוה״ב, כי זה (אהבת בצע ממון) חושי, ועוה״ב שכלי, וידוע לכל, כי קודם שיבא האדם למדרגת השכל בפועל. אין ערך ציור החושי לציור השכלי, אף גם לא באחיזת עינים — נגד בפועל, ואף גם לא כבחלום — נגד בהקיץ ולכן בא הצווי בקריאת שמע: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, וזה יהיה הסיבה — ״למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי וגו׳״: כי הראיה בכל מיני ערבות עוה״ז המדומה, תבלבל כח הציור של ערבות עוה״ב, וישאר ריק וניעור מהם, וישתכח תמיד מלבו, מעשה ה׳ הנורא — כי נורא הוא, ודבריו בתורתו נוראים. ובודאי ינצח הזכור והמצויר, את השכוח והבלתי מצויר, לכן הזהירה התורה מחמדת וראית עוה״ז — הבלתי מוכרח, כדי לחזק ציור השכלי, ואז יהיה מכיר חמדת עוה״ז, נגד חמדתו העזה — למעשה ה׳ הנורא והמרומם, הרבה יותר מתוקף מראה בהקיץ, נגד חלום מדומה וכלה ונפסד.
וזהו ענין של ר״י ור״ש תלמידיו של רב, שסימאו את עיניהם למען לא יסתכלו חוץ לארבע אמות — ״למען תזכרו וגו׳״... ואשרי לאדם שישים מחסום לעיניו לבל תהיינה חפשיות, ויבא מזה ״למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי וגו׳״
ידידך דו״שת.
מאמר קצ״ד
[עריכה]בענין הנ״ל
[עריכה]להרב הג׳ הנכבד הגדול... שלומו ישגא למעלה למעלה.
ועתה אכתוב עוד המשך להמאמר הנ״ל. כבר כתבנו מיעקב אע״ה, שכאשר נתעורר להתפלל במקום שהתפללו בו אבותיו. והוא הר המוריה. אז קפץ הר כנגדו ולפי הנראה אילו לא התעורר על זה לא היה נבנה הבית ח״ו, כמו שאז״ל (פסחים פח) ״לא כאברהם שקראו הר, ולא כיצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית״, — משמע מזה, שבשביל איתערותא דלתתא של יעקב, שקראו בית אלקים, זכינו לבנין בית הבחירה, והוא בנה היסוד של בית המקדש, ואח״כ בא משה רבינו ע״ה והשלים עוד לקרב הבנים לאביהם שבשמים, והוציאם ממצרים ונתן להם התורה, למען ידעו דרכי התקרבותם לאביהם שבשמים, עד שבא דוד והשלים.
והנה לא זכה משה רבינו ע״ה לכל הזכות הנ״ל, עד שהתעורר ללמד סנגוריא על ישראל, פי׳ להשתתף בצערם. כי הנה ראשית התולדה של משה רבנו כתוב בשמות (ב:יא) ״ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם״ ופי׳ רש״י ״נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם״, — פי׳ לא הניח הדבר הזה על הטבע השטחי הפשוט, להצטער בצער זולתו כששומע בצערו, ואחר שעה ישכח. אבל הוא נתן עיניו, פי׳ עיני השכל של הציור, כי הציור הוא בשכל, ונתן שכלו לצייר תמיד צערם, עד שידאג לבו עליהם כדואג לעצמו לו, וזה ״וירא בסבלותם״, פי׳ צייר בשכלו כאילו תמיד רואה זאת, להצטער כאילו הוא עצמו בסבל שלהם, כמו שמבואר באבות פ״ו, מ״ח דברים שהתורה נקנית בהם, וא׳ מהם ״נושא בעול עם חברו״ פי׳ כאילו הוא עצמו נושא העול.
וזהו ״סנגוריא על ישראל״, כמו שמצינו בשופטים (ו:יד): ״ויפן אליו ה׳ ויאמר לך בכחך זה״, ופירש״י ״בכח הזכות שלמד סנגוריא על ישראל״. והנה מה היה הסנגוריא, לא מצינו שאמר דבר זכות, רק התעורר להיות מיצר בצרתם, וזכה לכל הזכיות המבואר שם. וכן במשה רבינו ע״ה בשביל שנשא בעול עם כלל ישראל להיות מיצר בצרתם, זכה לקרבם אל אביהם שבשמים, להביאם להר סיני, לקבל תורה מן השמים, וכמו שאמר לו ה׳ (שמות ג:יב) ״בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא׳ על ההר הזה״, ומזה זכו לארץ, וזכו לבנין בית הבחירה, והכל היה בשביל התעוררותו ״וירא בסבלותם״ — זכה לאיתערותא דלעילא, כמו שכתוב (שמות ב:כה) ״וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים״, ופירש״י: ״נתן עליהם לב ולא העלים עיניו״, וכתב הרמב״ן: כי בתחילה היה מסתיר פניו מהם והיו לאכול וכו׳, ואח״כ ראה אותם, לומר שלא הסתיר פניו עוד מהם וידע מכאובם וכו׳ ואת כל הצריך להם״ עכ״ל הרמב״ן בפי׳ דברי רש״י, מה שכתב ״נתן עליהם לב ולא העלים עיניו״.
והנה כאן שמשה רבינו ראה בסבלותם, פי׳ צייר לפניו צרתם תמיד, וזהו סנגוריא, וזכה לעורר ״כי ראה ה׳ את מכאובם ולא הסתיר עוד פניו מהם״, היש קץ מה שהתעוררות דלתתא פועלת למעלה, אילו לא היה יעקב ומשה מתעוררים, מה היו גורמים בזה ח״ו ומזה נבין לכל דבר שהאדם מתעורר מעצמו, כמה חביב בעיניו ית׳, ומכש״כ יראת שמים שהיא אוצרו. ומבואר בארוכה במאמר ״אז נדברו״, ומקרא מלא דבר הכתוב: ״והאלקים עשה שייראו מלפניו״ (קהלת ג:יד) פי׳ עשה העולם כדי שייראו מלפניו, הרי עיקר הבריאה יראה ומוסר. א״כ המחזק ומלמד האדם יראה. הרי זה קיום העולם.
ואשרי חלקו הטוב שזכה להתעורר לקנות בית בירושלים להרחיב ולהגדיל תורה ויראה גם יחד לקיום העולם. ויש אצלי מאמר ארוך לשם רום כבודו, אבל אחזיק אותו עד יוגמר קנין הבית בירושלים עיה״ק. ובזכות זה ־ צדקתו עומדת לעד וקרנו תרום בכבוד ברוב אשר ועושר כל ימי חייו עם כל ב״ב סלה. כברכת אוהבו מברכו בברכת הדיוט.
ואכתוב עוד מעט מה שנדברנו בזה. כי הנה נאמר בשופטים (ו:יא) ״ויבא מלאך ה׳ וגו׳ וגדעון בנו חובט חטים בגת להניס מפני מדין״, ופירש״י: אביו היה חובטם, אמר לו גדעון: אבא אתה זקן, אם יבאו מדין עליך לא תוכל לנוס, לך אתה, ואני אחבוט״ עכ״ל. הרי שהיה לו כח זה — לישא בעול עם אביו, וסכן עצמו בסכנת מדין להציל את אביו, ותיכף כתוב אחריו כ׳ י״ב: ״וירא אליו מלאך ה׳ ויאמר אליו ה׳ עמך גבור החיל״, הרי כיון שנתראה ממנו למעשה, שהוא נושא בעול כל כך עם אביו, לסכן עצמו בשביל אביו, זכה מזה אח״כ להיות שופט על ישראל, כי אחרי שהוא נושא בעול עם אחד, כל שכן עם כלל ישראל, והוא ראוי להיות שופט עליהם, - כי הוא ידאג לגופם ונפשם; כי אחרי שדואג להם, ומפני זה יחשוב — מאין בא להם שגברה עליהם יד מדין, מפני הרע שעשו, כמו שכתוב (שם ו:א) ״ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה׳ ויתנם ביד מדין שבע שנים״ ולכן הוא יראה לשפוט אותם שלא יחטאו, ולכן ראוי הוא להיות שופט עליהם שלא יחטאו ולא תבא עליהם הרעה.
וכן במשה רבינו ע״ה כאשר הרג את המצרי, וסכן עצמו בשביל ישראל אחד, עד שהוצרך לברוח למדין, זכה אח״כ שנתגלה אליו ה׳, ושלח לו להוציאם ממצרים, ולתת להם התורה ולנהלם תחת ידו, כי הוא יראה שלא יחטאו, ולא יבא אליהם עונש של חטא. וכן מצינו בדוד. ויצא לנו מזה, כמה גדול זכות המוסר והמחזיקו, כי הוא גורם לאנשים שלא יחטאו, ולא יביא ה׳ עליהם רעה. ושני דברים לטובה, אחד שלא יחטאו ולא יענשו, ועוד שעושה נחת רוח גדול לאבינו שבשמים, שאינו צריך לענוש בניו, כמבואר שם בגדעון כל הפרשה, — רוב ההתקשרות שעשה ה׳ עמו בשביל הסנגוריא שלמד על ישראל ודרש טובתם ואין טובה גדולה יותר משלא יחטאו.
מאמר קצ״ה
[עריכה]בענין הנ״ל
[עריכה]לפי הנראה, כ׳ מחוסר במדת נושא בעול עם חברו, כי לפי שכתבתי לכם בארוכה אדות התוארים הגדולים שיוצא מת״י, וכי בזה מזיקים העולם, כמבואר שם בארוכה וכו׳. זאת בודאי כי לא נתפעלת כלל מן האמונה החושית שהארכתי שם והכל מרוב טרדותך בעניני הבית הגשמיים, אתה מבולבל, ובמא׳ הזה היה כתוב שם — שאין לכם הרגש כלל בנושא בעול עם חברו, באריכות, ואתה תכתוב לי שהשיב לך דברים אשר לא אוכל להושיע כלל, לכה״פ היה לך לכתוב שאשיב לך ע״י עושי רצונו, ואתה לא כתבת מזה אף פעם לדבר, ברור שאין לך הרגש כלל בנושא בעול עם חברו, כי הלא קשה לי הכתיבה ל״א.
לכבוד ר״ש נ״י, עליך ידידי אני תמה, שאתה כותב לי תמיד במכתביך אלי, שאתה כותב ברתת ובזיעה, הלא אני ירא לאמר הרבש״ע מרבינו נסים גאון ז״ל, כי כתוב שם בל׳: ברתת ובזיעה, ואני ידעתי בעצמי שאיני אומר ברתת ובזיעה ובכתבך זאת — הלא מקרא דבר הכתוב (ירמיה ט:ד) ״למדו לשונם לדבר שקר״.
מאתי מרבה אהבה לחבורתכם הנעימה בירושלים עיה״ק, לחפוץ בתקנתכם תמיד, נא להשיב לי מה שאתה כותב תמיד שאתה מקצר בכתיבה, מפני שיש לך לעשות בתקנת הבית, מה יש לך לעשות בתקנת הבית?
לכבוד ידידי הרב וכו׳ אני רואה שיש לו הרגש בנושא בעול עם חברו, נהניתי מזה, כי זה כלל גדול בתורה, וזה עיקר הנהגת הקב״ה בעולמו - להיטיב לכל, ולכן הרי זה משמנה וארבעים דברים שהתורה נקנית בהם, כידוע באבות בפרק קנין התורה (אבות ו:ו), ודי למבין דבר.
מאמר קצ״ו
[עריכה]ותאמרנה איש מצרי הצילנו מיד הרועים (שמות ב:יט)
[עריכה]מהמדרש שהבאת בידך לי, ומצאתי בואתחנן, אמרנו אתמול להבנים גויגאר, דבר נפלא לראות הפלגת העונש והפלגת השכר, הפלגת העונש — הכי עולה על הדעת שמשה רבנו ע״ה היה ח״ו בוש בשם הנעלה והנשגב ״עברי אנכי״, רק מה איכפת לו מה שהם אומרים איש מצרי, ואולי ממדת ענוה לא התפאר לאמר עברי אנכי, ועם כל זה נענש כל כך שלא זכה שיכנסו עצמותיו לארץ, (כונתו למד״ר ואתחנן ב:ה, אמרו שם שבקש משה רבש״ע עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ, ואני איני נכנס לארץ, א״ל הקב״ה מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו וכו׳ כיצד בנות יתרו אומרות איש מצרי הצילנו וגו׳ והוא שומע ושותק וכו׳) וזה לו לעונש גדול מאד מאד. עיין בפנים במדרש כל הענין ותבין למה? כי אפשר אין כאן מקום ענוה אדרבא היה לו לכבד העברים לפני יתרו — שכל כך פעולות יש בהעברים, כי הלא יתרו הכיר בו מעלות. והפלגת השכר מיוסף, הגע עצמך, אם היה עברי אחד בין עכו״ם, וכבר אמר אחד עליו שהוא עברי, והוא לא התבייש פעם אחרת לאמר עברי אני, וכי זה לרבותא יחשב לנו, והאדון ב״ה חשב לו גם זאת לצדקה, ושילם לו כל כך שכר עבור זה להקבר בארץ, ונבין מזה מהקורת רוח בעה״ב! קצרתי כי אין עתה עת הכתיבה קודם האכילה.
מאמר קצז בענין הנ״ל
[עריכה]הא לכם העתקה מהמדרש ילקוט שמעוני (ואתחנן א:תתיד) (כעניין מד״ר דברים ב:ה המובא לעיל) מבהיל מאד כמה גדול הדקדוק של מעלה עם האדם, אטו משה רבנו התבייש בשהוא עברי? אך יען גם אז היו עברים שנואים בעולם, כי הנהגתם היתה משונה מכל עם, ואחרי ששמע שקוראים לו איש מצרי, היה לו לאמר — לא כן, עברי אנכי, ובשביל ששמע ושתק, נענש כל כך, שגם עצמותיו לא נקברו בארץ, מי שיבוש באמת במצוה, ומכש״כ במצוה כללית שהיא כלל כל התורה כולה, ״ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו״ (שמות כ:יז) והקב״ה מסגל יראה באוצרותיו, על אחת כו״כ כי עונשו מרובה, על כן היה רצוני לפרסם בגלוי שנקנה הבית על בית המוסר, ולא להתבייש בדבר שהקב״ה אוהב ומסגל באוצרותיו, זה היה קידוש ש״ש יותר, ומזה נוכל להבין מעלת המוסר, כי בעלי המוסר שנואים בעולם כמו העברים אשר היו אז שנואים מפני שינוי הנהגתם, עד שנחשב ליוסף לשבח שלא נתבייש בשם עברי, וכמה עלובים המה, המתביישים בשם מוסר, אשר היא עטרת תפארת האדם הנלבב, (משלי א:ב) ״לדעת חכמה ומוסר״ כתיב, עד שזה כתוב ״מוסר״ באחרונה, כי התכלית בא לבסוף, וכמו שאחז״ל (ברכות יז) תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, ודי למבין בדבר, כי בלא עיון — אין מבין, והנה מוסר אי אפשר בלי עיון, כי בלי עיון אי אפשר לשנות טבע, ודי למבין, וכו׳ וכו׳.
מאמר קצ״ח
[עריכה]ומשה היה רועה את צאן יתרו (שמות ג:א)
[עריכה]שמות ג:א ״ומשה היה רועה״ מדרש שמות רבה פ״ב. ״אין הקב״ה נותן גדולה לאדם עד שבודקו״ מה היא הבדיקה והוא ית׳ יודע? בפ׳ וישב (לט:י) ויהי כדברה אל יוסף יום יום וגו׳ (בראשית רבה פז:ז) ר׳ יודן וכו׳ בניה של רחל נסן שוה וגדולתן שוה וכו׳ בהקדם ישעיה הנביא (ג:ה) ה׳ אלקים נתן לי לשון לימודים, הענין כי שיש אדם שנותן מתנה לזולתו, יש לנו לתלות, או שהדבר שנתן לו אינו שוה כלום, או שהאיש חשוב וראוי לכך, או שהוא רחמן ונדבן גדול, והנה כל זה באם המקבל לוקח ושמח ונהנה ממנו כפי הראוי, משא״כ אם המקבל נוטל וזורק לאשפה אין לנו לאמר — אלא שהדבר אינה שוה כלום בעיניו, אך אם יכול להיות שהנותן יחזור ויקחנה אם ישליך זה לאשפה, אז אין ראיה שהמתנה אינה שוה כלום, ולכן אמר (ישעיה נ:ד) אה׳ אלקים נתן לי לשון למודים וגו׳, ותאמרו שאין הדבר אצלי חשוב ועל כן אני מדבר תמיד אליכם, לא כן הוא, אך אם תקבלו טוב. ואם לאו ח״ו הרי אחזור ואקחנה! יעיר לי אזן לשמע — לעצמי, כלמודים שאני מלמד לאחרים, כן כתב ר״י מולוזין בס׳ נפש החיים בהקדמה, והנה אנחנו במה שאנו עוסקים תוכלו לאמר שהעת אין אצלי כלום, או שהדבר אינו כלום, לא כן הוא וכו׳ וכו׳ וכו׳ אך שאני רוצה לדבר ויהיה ג״כ לעצמי, והנה אנחנו רואים כי כל הפעולות היוצאים מדבר, מתאימים לעומת כח המפעיל, כדומה — אש פועל חמימות, מים קרירות, וכן בעלי חיים כל אחד פועל כפי כח המוטבע בו, ולכן אנו רואים בבעלי־חיים, מהם מי שמתענג במה שחבירו קץ בהם, כדומה החזיר מתענג במה ששאר בע״ח קצים בהם, וכן באדם — הבעל תאוה מתענג במה שהבעל שכל קץ בהם, לא מיבעי בתאוות הגופניות אלא גם במדות במה שהאחד מתענג ומפאר, הבעל שכל יבוש ויכלם, והוא מפני שכל אחד פועל בכוחו המוטבע בו, הבעל תאוה בדברים גשמיים ומטונפים, והבעל שכל בדברים מפוארים ומהודרים, והנה על פי זה השכל גוזר אומר שיהיה לנפש האדם פעולות לעומת פעולות הרוחניות כמוה, ועפי״ז הקשה מהר״ל מפראג — הלא היה הדבר צריך למצא (נ״ל להמצא) מעצמה ככל פעולות שארי הדברים, אמנם האמת כן הוא, אך היצר־הרע מעכב, והנה נסביר הענין, כי באמת הנפש באדם בדומה להזהב בבטן האדמה המעורב בעפר, וצריך לזה כור לצרף הזהב, ובלי זה הזהב בטל בעפר ואינו שוה כלום, וכן בזה, הנפש יש לה בה רגשים טובים ונעלים, ומדות טובות ונעלות, ורעיונות רחבים ועמוקים להתבונן ולהתפעל מגדולת השי״ת ולהתדבק במדותיו הטובות וכו׳, אמנם עפרוריות החומר הגס מעורב בה, ובטל הזהב בעפר, וצריך לזה כענין כור לזהב, ומה הוא הכור? לעמוד בנסיון נגד התאוה, לגרש מלבו מחשבת פיגול המטמטם לבו של אדם, והעיקר במחשבת הרהורי זנות ובמדות לעמוד בנסיון, מי שהוא בעל גאוה — להראות הכנעה, מי שהוא כעסן — לדבר בנחת, מי שהוא רע לב, להיטיב לבו, מי שהוא שמח בתקלת חברו — להשתדל לשמור זולתו מתקלה, וכל כך יביא עצמו לידי נסיון לאט לאט עד שיגרש מלבו עפרוריות וזוהמת־הנפש, ואז ימצא ממילא בנפש פעולותיה הטובות והזכות המיוחדות לה בה, וזה הוא ענין האבות ומיוחד באברהם אבינו שאז״ל (יומא כח) שקיימו התורה טרם נתינתה, וכן מה שלקח יעקב אבינו שתי אחיות, כי לפעמים הותר הדבר להוראת שעה, והבן, ועתה נבאר הענין הענין ממה שידוע לנו שהאדם לנסיון, והענין: כי אין לנו לדעת בחינת לב האדם אם הוא אוהב זולתו, רק אם נראה כי הוא מוציא עליו מה שהוא אוהב לעצמו, ככסף וכדומה, מי הוא האוהב את התורה, הזולל כספו עליה (נו״א המוציא כספו עליה), ובאמת גם אם מתחילה אינו אוהב בלבו (מפנימיות לבו) עם כ״ז כאשר יגביר בעצמו לכבוש רצונו לזולל (להוציא) כספו עליה, ממילא יוקבע בקרב לבו אהבת התורה, וזהו הענין של הנסיון להוציא לפועל — כח הטוב. ויש לנו לבאר ענין ראשי לזה, רעיון נשגב, והוא: כי האדם רוצה להיות יותר גבור וחזק מזולתו, והנה גם אם האדם גבור כשמשון, אם יבואון עליו אנשים כחול הים, ינצחו אותו, אבל אם היה המציאות שהאדם הוא חזק מכל העולם, אז ברור שזאת תהיה למעלה גדולה ונפלאה ממנו, והנה אם יסכים האדם הסכם חזק שגם כל העולם כולו לא יעבירו אותו מדעתו הטוב, וגם תאותו לא תעבירנו מדעתו, הנה באמת גבור מכל העולם כולו הוא, כי מי ינצחנו?, ולכן נאמר (תהלים פד:ו): אשרי אדם עוז לו בך; ומה הוא התועלת? כי אז ״מסילות בלבבם״ פי׳ הרבה מסילות בלבבם לשלמות הטוב העליון, כי מי שאין לו עוז בך, כשהוא עושה מצוה אז הוא הולך במסילה העולה בית א־ל, משא״כ כשהוא עוסק במילי דעלמא, אבל מי שהוא חזק בעוז לו בך — גם בעסקו במילי דעלמא, אל ישיא עצמו מדרך העולה בית א׳, והנה האדם בדרגת — עוז לו בך, אין לו לבחור דוקא בפרישות ובדידות ללכת דרך מעלה, רק בכל עת וזמן כשהוא בנסיון בגאוה, בכעס, בקפידא, בקלון חברו, ובכל דבר הוא מוציא תמיד לפועל כח הטוב, ולזה טוב הלימוד לזה, פה במקום שיש דברים להתרגל לעמוד בנסיון, וכן הדברים המה דברים קטנים, לכן משה רבינו ע״ה, כשרצה להתרגל להתלמד לעמוד בנסיון, אז הרחיק במדבר מקום שלא יבלבלו אותו אנשים, כי מעט יש שם אנשים, וגם שם טוב להתלמד ברחמנות על בעלי חיים, ומזה הוציא הכח לפועל הטוב, (המשך לענין זה בפרט, נביא בזה ממה שהובא במאמר קודם כללי לענין נושא בעול ע״ח),
וזהו טעם מה שעסקו אבותינו במקנה לרעות צאן, כיעקב אבינו ודוד, גם משה רבינו ע״ה היה רועה, והיינו שרצו להרגיל עצמם לשאת בעול אפילו עם בעלי חיים, וכש״כ עם אנשים בני גילם.
וזהו דאיתא במדרש (שמות ב) ה׳ צדיק יבחן (תהלים יא:ה) ובמה הוא בוחנו במרעה צאן, בדק לדוד ומצאו רועה יפה, שנאמר: ויקחהו ממכלאות צאן (תהלים עח:ע), מהו ממכלאות צאן כמו (בראשית ח:ב) ויכלא הגשם, היה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות, כדי שירעו עשב הרך, ואחר־כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר מוציא הבחורים שהיו אוכלים עשב הקשה. אמר הקב״ה מי שיודע לרעות הצאן איש לפי כחו, יבא וירעה בעמי הה״ד: מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו (תהלים עח:עא) ואף משה לא בחנו הקב״ה אלא בצאן, אמרו רבותינו כשהיה משה רבינו ע״ה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסוח, כיון שהגיע לחסוח נזדמנה לו בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו, אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה, הרכיבהו על כתיפו והיה מהלך.
מאמר קצ״ט
[עריכה]ויאמר משה אל האלקים מי אנכי כי אלך אל פרעה וגו׳ (שמות ג:יא)
[עריכה]מהידוע כי חכמי הרופאים הראשונים, השכילו לדעת מוצא ומבוא דרך המחלה, למען ישכילו בהמשך הזמן על ידי נסיונות־דרך הלוכה, ועפי״ז ישכילו איך להזהר שלא תבוא המחלה, ואיד לרפאות המחלה הבאה, וכל עוד — ישכילו בזה לפי יכולת המבחן. ועל כן מרגלא בפי הרופאים על דבר שייטב בעיניהם, אומרים — דבר זה יש לו מהלך מקום בחכמת הרפואה, ועל דבר שלא ייטב בעיניהם, אומרים — כי זה אין לו מקום ומהלך. ובעיני ראיתי כי כמה רופאים מובהקים שנשאו ונתנו בי, אך לא אמרו לי את מהלך הדבר, לא היה לי מהם שום תועלת, אך אחד ממיודעי, חפץ טובתי, אמר לי באר היטב המהלך הרפואי, ותהלה כי מעט הועיל לי בעזרו ית׳, ואדע מעט יותר איך לכלכל הנהגתי, ואף זה המעט טובה גדולה לי. ומזה נבין כמו־כן במחלת הנפשות. העיקר לדעת מהלך המחלה, ואיך יסתעפו החסרונות.
על כן אתחיל לבאר בעזרתו ית׳ איזה מהלך בכח הנפש, אשר מזה יסתעפו כמה וכמה ענינים, עצמו מספר, ותקבלו זה הדבר בשתי ידים, ובנפש חפצה ולב שמח, ואבנה גם אנכי מכם, במהלך הנשגב הלזה, אשר בעזרתו ית׳ עמדנו על זה מסדר הפרשיות של שבת ושבת.
כבר אמרתי כי מה שאחז״ל: אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו, פירשו המפרשים — לדעת מדה כנגד מדה, והנה מחלתי ל״א, תרתי דסתרי, מעלי להאי וקשה להאי (כונתו בסדרי הרפואה) וע״כ כבד מאד סדר ההנהגה (הרפואי) ומוסכם אבלי שזה מדה כנגד מדה, כי לא כונתי איך לכלכל מדת כל דבר כמדתו. על כן חובה על האדם להשכיל על עניניו, איך לכלכל מדת כל דבר לפי מדתו, וזוהי עבודה רבה מאד מאד.
הנה אנחנו רואים כח באדם, כי כל דבר שנתישב בלב האדם, בונה עליו בנינים רבים, ולא רק בדבר שיש בו תאוה ורצון, אף גם בדבר שיש בו רק ידיעה לבד, ורק כיון שהיא קדומה לו בזמן, אז כל סעיפי הידיעות שיולדו לו אח״כ בהשכלתו, יסתעפו על שורש שנשתרש לו בהידיעה הקדומה לו בזמן, וההשרשה תטה השכל להשכיל על פי הידיעה הקדומה, וזה מהנפלאות אשר בכחות האדם החומרי, וקשה להאמין זאת, אשר ע״כ התורה שידעה כחות האדם, אסרה לדיין שישמע צד אחד, כדי שלא יטה הדין אח״כ אליו, ואין זה — רק מכח רושם השרשה של ידיעה הקודמת.
ומזה יתבונן הנלבב המבין, איך חובה על האדם להתחנך מנעוריו עוד, כי בידיעה לבד כך, ומה עוד בהנחת רושם של המדה והתאוה! מבהיל למתבונן ואם לא נתחנך מנעוריו, לכל הפחות בכל עוד שיקדים לשוב מדרכיו והנחותיו הרעים, ירויח שורש פורה, ראש של הקדימה מיום ליום, שלא יוסיף כח בהנחה, וזה ריוח גדול, כי כל עוד, יתגדל שורש הנחה זו — יותר מערך הנחה הראשונה למבין בם. ועוד אנו רואים, כי כל דבר שהחומר והצורה מתאחדים — יתוסף כח הצורה, כדומה, מי שהוא רוצה להתרגל במדת הטבה, ועושה צדקה וגמ״ח הרבה, ומאכיל ומשקה עניים, יתוסף בו הטבה בלב עמוק.
והנה הרופאים העוסקים בהצלת נפשות, להשקות סמים מרים, ולחתוך בשר ואברים הנפסדים — שלא יפסידו כל הגוף כידוע, האם יש הצלת נפשות יותר מזה? ועם כל זה אנחנו יודעים שגם הטובים שבהם, ישובו בהמשך הזמן להולד בהם טבע אכזריות, למה? והלא עוסקים בגמ״ח גדולה, אלא מחמת שהחומר הוא במעשה אכזריות לכאורה — והיפך הצורה שהיא לטובה רבה, וטבע האדם יותר נוטה לרע כל היום מנעוריו, ע״כ תמשוך ההנחה המוקדמת את מעשה החומר הדומה לאכזריות, ומצא מין את מינו, וניעור הרע הטבעי להתחזק, ולכן היו הראשונים בורחים מן הרבנות, שהחומר הוא היפוך הצורה, אף כי תוכן הצורה נעלית מאד, כי היא לזכות הרבים, אמנם כנ״ל.
וזה אפשר כונת העניו מכל האדם משה רבינו ע״ה שברח משליחות להוציא את בני ישראל ממצרים, כי היה חושד עצמו, שלא יתמשך החומר אחרי ההנחה הקודמת באדם כנ״ל; ושאול בחיר ה׳ יוכיח, וחז״ל בלשונם הזהב במנחות קט: תניא אמר ר׳ יהושע בן פרחיה בתחילה כל האומר לי עלה אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה כל האומר לי לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין, שהרי שאול ברח ממנה וכשעלה בקש להרוג את דוד עכ״ל. הלשון ״שהרי״ קשה, אבל כונתם נראה לכאורה, וקשה להאריך. והנה שני הכחות הללו, אשר קשה להאמין לאור השכל, רק שהטבע אין לו דרך בשכל, והם אמרו שגם להגדול שבסנהדרין אסור לו לשמוע טענות יחיד קודם שבאו שניהם לדין, וכן כל פעולת החומר בהיפוך הצורה, תזיק גם להיותר גדול בישראל, ומה נאמר עוד אנחנו — מלאים בהנחות קדומות מתאוה ורצון.
וגם שנית, אנו עוסקים בענינים חומריים, אשר אין כונתנו כלל להתאים עם הצורה, וכש״כ כשהם הפכים מבקר ועד ערב, וכש״כ כשהם נובעים מצורה רעה ופחותה! קצרתי במקום שיש להאריך, ודי למבין להתעורר לעמוד על נפשו לבטל ההנחות הקודמות, וגם לאחד החומר עם הצורה התכליתית בכל האפשרי בעזהי״ת.
לסיים הענין הנעלה אשר התחלנו, כבד עלי עתה, ואי״ה בהמשך יבא בלי״נ, אך גם זה די להשכיל האדם חדשות נצורות, להיטיב דרכיו.
נוכחנו לדעת כי אמונת ״פתי יאמין לכל דבר״ ואמונת השכל, שני דברים המה, ולא עוד אלא שאמונת הפתי חזקה יותר באדם עצמו, אף גם בבעל שכל היותר גדול, והראיה מהדיין שכתבנו; ונוכחנו לדעת מהלך השכלת שוכני בתי חומר ופחיתותה.
ראיתי בספרים אומרים, כי החומר מפסיק ומסך מבדיל הוא לאדם, אבל לא ידעתי דרך הלוכו, ועתה, תהלה, נתבאר דרך הלוכו ממש, כמו מים צלולים הנמשכים דרך מים עכורים ומזוהמים, יתערב בהם עיכור וזוהמא; ונוכחנו לדעת כי דברים המותרים הרחוקים מהצורה התכליתית, יזיקו להצורה שתי ידות יותר, ומכש״כ דברים האסורים יזיקו עשר ידות. ועתה יש להבין כי אמונת הרבה בני אדם, שאינה בהתבוננות השכל, רק סתם, אינה רק אמונת פתי כנ״ל ואין לה יסוד וקיום. נבין בזאת ממש הילוכה, ונבין עוד עד כמה צריך האדם לקרב אמונה אל השכל, למען שתתישב בלב האדם להנחה קימת, כמו שהוכחנו מענין כח ההנחה הקדומה השולטת על האדם ותמשיך כל פעולותיו לדרכה כנ״ל. ואחרי כל העמל וההתבוננות, כולי האי ואולי, כי היא קדומה וחזקה, וצריך לזה עזרתו ית׳ ובקשה ממנו, וצריך שמירה הרבה מן פעולות המותרות, שלא ימצאו את מינו וניעור. והדברים עמוקים, וקצרתי מקושי הכתיבה ל״א, ועל בינתכם סמכתי כי תעמיקו בזה.
והנה יש שני מיני אמונה, אנכי ה׳ וגו׳ פי׳ חידוש העולם, וגם מארץ מצרים מורה על השגחה פרטית, וכתב הרמב״ן ז״ל (סוף פר׳ בא) כי פנת אמונתנו היא כי הנהגת העולם גם נסתר פי׳ נראה כמנהגו של עולם, אבל באמת — כי הכל על פי מעשי האדם לטוב או למוטב ח״ו. וזה כונת הס׳ אורחות חיים להרא״ש ז״ל שכתב בל׳: ״כי זה סגולת ישראל על כל העמים״ וצריך לדבר בזה, אך לא עת עתה, ואי״ה עוד חזון למועד, בלי״נ, תתבוננו אחי ורעי בדברים האלה, ונתעורר מאד להשכיל ולהיטיב. כ״ד אוהבכם.
מאמר ר׳
[עריכה]ויאמר אלקים אל משה אהיה אשר אהיה (שמות ג:יד)
[עריכה]אחז״ל ברכות ט: אמר הקב״ה למשה וכו׳ אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות.
מי החכם ויבין את רוממות הענין, של האיש אשר ישתדל להשתתף בצערם של כלל ישראל, אשר גם על יחיד אמרו ז״ל (חגיגה טז:) ״בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי״, ומקרא מלא דבר הכתוב (שופטים י:טז) ״ותקצר נפשו בעמל ישראל״ ופירש״י ״כביכול לא היה רחבת מקום לסבול וליכנס שם צרה שהיה לו בעמל ישראל״. התבוננו הדברים המבהילים האלה, אשר גילה לנו המקרא הזה באר היטב, את הדברים שדברו חז״ל ״קלני מראשי וכו׳״ והנה זה אחרי התשובה כמבואר שם, ורק צער הגוף היה להם? ומזה נבין, כביכול, גודל הצער בזמן שהאדם חוטא ואינו שב בתשובה, ומכש״כ רבים מישראל; ומזה נבין גודל האהבה שיש להקב״ה לכלל ישראל, הציור היותר פחות לנו, ממש כמו האב הדואג על בנו יקירו, ומכש״כ שאין זה דמיון כלל, כי גם מדותיו ית׳ באין תכלית, ״חמלה גדולה ויתירה״, ידעתם מה שדברנו בזה. (מבואר במ״א: בכמה שיצייר האדם באפשרות ההשגה בגדלות החמלה של השי״ת שמבלי סוף למעלה למעלה, ועל כל אלה עוד יתירה ליותר ויותר).
והנה מוכח מזה, כי המטיב עם כלל ישראל, ממש כביכול, כאילו היטיב להקב״ה, ההיפך מ״קלני מראשי״ ועל כן מצינו בשופטים (ג:י): ותהי עליו רוח ה׳, עי׳ ברש״י שכתב שלמד זכות על ישראל, יעוי״ש. והנה הלמוד זכות צ״ל על ידי האדם כענין שדברנו במשה רבינו ע״ה ב״הניחה לי״, ובזכות זה זכה לשפוט את ישראל ארבעים שנה; וכן בשופטים (ו:יד): ״לך בכחך זה — בכח הזכות הזה שלמדת סנגוריא על בני״ עי׳ ברש״י שם, פי׳ שנשתתף בצערן של ישראל. ודי למשכיל על דבר, להבין גודל הענין של המשתתף בצער זולתו אף של יחיד, מכש״כ של רבים, ומכש״כ כי כביכול כאילו מטיב עם וכו׳ כנ״ל.
וכבר בארנו מאמר נפלא של אדמו״ר ז״ל על ״הם הם העמידו תורה״, אשר מזה מוכח, שאם אינו יכול לזכות את הכלל כולו, גם יחידים נחשב לכלל, לפעמים, אשר ע״כ גם יחידים המקשיבים זה לזה ודואגים זל״ז, היינו כשיפול האחד — השני יקימנו, מי ישער הזכות הזה, כי מטיב כביכול עמו ית״ש.
ומי זוטר מה שכתוב (מלאכי ג:טז) ״ויקשב ה׳ וישמע״ ולא רק השמיעה לבד, אבל גם ״ויכתב בספר זכרון״ ולא עוד אלא ״לפניו״ כביכול, תמיד נגד פניו.
כענין המבואר בפרשת שבוע זה שאנו עומדים בה, (משפטים כד:י) ״וכעצם השמים לטוהר״ עיין ברש״י שם, וזכרו מה שדברנו בזה, שמחתי כי נתכוון השעה לכתוב זאת בפרשה זאת. נפלא כונת הפסוק בזה ובזה, ומעתה תוכל להבין גודל הענין של הכ׳ ״אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו״.
היש קץ לשמחת הד״ט (הדבק טוב) אשר תהלה, בכונה רצויה עושים זאת. אבל צריך חזוק רב מאד, שלא נתרפה, חלילה, במלאכת שמים, והמתרפה לא רק לעצמו גורם רעה חלילה אבל הוא בגדר מחטיא, כי גם מניעת הריוח הפסד הוא, ובגדר מחטיא את הרבים חלילה יחשב.
היוצא מהנ״ל: האדם צריך להשתדל מאד מאד, שיתקדש שם שמים על ידו, בכדי, כביכול, לגמול נחת רוח לקונו, ומכש״כ צריך שמירה רבה ועצומה שלא לגרום חלילה חילול השם, כמו שאמרו: (יומא פו) היכי דמי חילול השם כגון אנא וכו׳, כי מלבד מה שהוא מסבב לבני אדם רעה, זולת זאת, הרי גורם כביכול, קלני מראשי, וכמו שהבאנו מקרא מלא. החונן יחנני ויקרבני לעבודתו, ולקדש שם שמים על ידינו, ויהיה נחת רוח למעלה ולמטה.
ואלה הדברים צריך האדם לקבוע מקום בתפלה, לזכור זאת. והאמת, נקל זאת לזכור בתפלה, כי על העיקר הזה הנה נתיסדה תפלה בלשון רבים, להזכירו, להתקשר לכלל ולדאג על הכלל כולו, וכמו שאז״ל: לעולם לישתף אינש בהדי ציבורא, (ברכות ל) פי׳ הצבור יהיה העיקר והוא הטפל.
וזה תכלית חכמה. ואם רחוק אני מזה בעו״ה, אבל אבין כי זהו תכלית חכמה.
מאמר ר״א
[עריכה]ויאמר עוד וגו׳ אלקי אברהם אלקי יצחק וגו׳ שלחני אליכם וגו׳ (שמות ג:טו)
[עריכה]הערה! אנחנו נקראים עם ה׳ וה׳ נקרא אלוקי ישראל, וקשה, אטו לכולי עלמא השי״ת לאו אלקים הוא, והלא הוא אדון כל הארץ? אלא שכמו כל אנשי העולם השומעים דברים מגדול אחד, לא כולם נקראים הם תלמידים אליו, כמו ששמעתי כי הגר״ח ז״ל שאמר על עצמו, אינני נקרא תלמיד הגר״א ז״ל, יען כי תלמיד נקרא — מי שמקבל חכמה בערך של רב לתלמיד, משא״כ מי שמקבל רק מעט מעט אינו שייך לקרא אותו רבי והוא תלמידו, כי רחוק ממנו מרחק רב, וכן בזה, כל האומות אינם יודעים גדולתו ית׳ רק מעט מעט, וגם אינם מתנהגים על פי דבריו ורצונו ית׳ על כן לא שייך בהם — אלקיהם והם עמו, כי אינו ניכר בהם כי הם עם ה׳, ומעתה הלא ימס כל לב מבין דרכו, לדעת כמה הוא פורק עול מלכות שמים ממנו, ומעט אשר יתנהג על פי דרכי התורה, והאם כדאי זה — בזמן שהוא נקרא איש ה׳ וה׳ יקרא עליו ה׳ אלקיו, הה! הה! על שברנו, כי ח״ו כל יחיד בפ״ע יזחל ויירא פן השי״ת אינו נקרא עליו, כדאיתא במדרש: אלקי אברהם, ולא אלקי אחרים? ח״ו, אלא ההולך בדרכי (כמו אברהם) אני נקרא עליו, ולא על מי שאינו הולך בדרכי האבות, ומה היא ההליכה בדרכיו, לדעת אותו ית׳, וללכת בדרכי השי״ת ולעמוד בנסיון (ענין — נסיון, כענין שאמרו: שרגא בסיהרא מאי אהני? (חולין ס:) ורק בלילה ניכר הנר, כן אור השכל ביום, היינו במצב שקט (שדעתו ושכלו צלול לפניו) אינו ניכר הנר אור השכל לפניו [שמונחיו השכליים מבוררים לו למהלכו שלפניו] משא״כ בחשכת הלילה, היינו בעת נסיון שהוא בבחינת לילה (שזה מערבב דעתו בנסיונו הכבד) אז ניכר הנר אור השכל כשעומד בנסיון היותר גדול, אחר ניכר האור) (שהגביר לפניו), ותרופה לזה, להכניס את עצמו לרבים, להיות מסור לרבים, ויכנס בכלל ישראל, ודברנו הפסוק על זה: סלעי ומצודתי אתה (תהלים עא:ג) עי״ש, פירשנו: צוית להושיענו (שם בכתוב) להודיענו בזה הידיעה — כי אתה סלעי ומצודתי, כי היודע ה׳, יודע כי הוא סלעו ומצודתו לבוא שמה (נ״ל כונתו במה שכתוב שם: היה לי לצור מעון לבוא תמיד צוית להושיעני כי סלעי ומצודתי אתה, הכל בכח הידיעה בה׳, ונפלא זה) ומי שאינו יודע, לא יבוא שמה, וע״כ בקשתינו לידע אמתך כדי לבוא שמה. וכן גם בלמנצח (תהלים כ:ז) ״עתה ידעתי כי הושיע ה׳ משיחו וגו׳ אלה ברכב ואלה בסוסים וגו׳ המה כרעו ונפלו ואנחנו וגו׳ ה׳ הושיעה וגו׳״ וקשה, אחרי הישועה של המה כרעו וגו׳ ומהו הבקשה לישועה: ה׳ הושיעה וגו׳ הענין, כי קוטב גדול, היא הישועה הבאה לאדם, הוא, כי בזה יתגדל שמו ית׳, כי רואים שעם ה׳ הם, בגבורתו עליהם יקרא, וזה כבוד ה׳, ובזה שכרם גדול מאד, ולפי זה הפי׳ הכל בבקשה יבא, וזהו הבקשה,: בגבורות ישע ימינו, היינו שתושיע בגבורות, עד כי הכל יראו כי: אלה ברכב ואלה בסוסים וגו׳ ועם כ״ז: המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו וכו׳ ויתגדל שמו ית׳, וזהו הצלחתו, ועל זה אנו מבקשים הגבורות מימינך, ושפיר מסיים: ה׳ הושיעה על זה וכו׳ ושייך זאת שפיר קודם קדושא דסידרא, נכון.
מאמר ר״ב
[עריכה]הלא אהרן אחיך יוצא וגו׳ וראך ושמח בלבו (שמות ד:יד)
[עריכה]עוד דברנו, מחושן המשפט שזכה אהרן, בשביל דבר קל, ששמח בעת שראה ההולך בשליחותו של הקב״ה לפדות את ישראל, כמבואר בשמות, אף שהוא גדול ממנו, ושמח ולא קנא אותו, זכה לתכשיט נורא כזה, עומד ומשרת כמלאך ה׳ צבאות, וכשבא לק״ק שנא׳: וכל אדם לא יהי׳ (ויקרא טז:יז) ואמרו (ירושלמי יומא א:ה) אפילו במי שנאמר בהם (יחזקאל א:י) ודמות פניהם פני אדם וגו׳ הם המלאכים, כמבואר ברמב״ן עיי״ש, והכל בשביל הדבר הקטן ההוא, הרי כי כל עיקר הצדקות שהשי״ת דורש מאתנו, הכל במדות טובות להיות שמח בטובת זולתו, ואם אהרן שכבר הגיע למדרגה ״ונחנו מה״ (שמות טז:ז) ובמקום נפלא כזה, אשר הלך לפדות ישראל ממש, כמו אדם הנמלט ממיתה, היעלה אז בדעתו לבקש גדולה וכבוד, ומי שמבקש אז לגנות יחשב לו, גם בעיני בני-אדם, ומה גם שאחיו היה, ועם כל זה נחשב לו לזכות גדול, וזכה לתכשיט כהונה לו ולזרעו ונוטל ממשה, על אחת כמה וכמה וכו׳ וכו׳ כמובן! וכמה הילכתא גבירתא איכא למשמע מניה, א׳. שעיקר עמל האדם צריך להיות במדות, ובלב, מה שחבירו אינו יודע כלל. ב,. שגם אדם גדול כזה, יכול להכשל בזה, ועל כן נחשב לו לזכות שלא נכשל. ג׳, שכל איש צריך להזהר בכבוד חברו, ואף אם הוא גדול מאד, צריך לחשוש פן יפגע בכבודו, שהרי משה רבינו ע״ה לא רצה ללכת מפני שחשש פן אהרן אחיו יקנא אותו, הרי שחשש אף לאדם כאהרן, וגם הוא אחיו על אחת כו״כ לאחרים. ועוד יש ללמוד, כמה גדול כח המדות שסובל זמן רב, (כונתו שאם בדבר קל כ״כ, כש״כ בכח מדות של סבל זמן רב) עצמו מספר, וכמאמר שאמרו במדרש משפטים ״אין העולם יכולים לקבל שכר המצוות״ והקשיבו — פשיטא, הלא אחז״ל (אבות ד:כב) יפה שעה אתת של קורת־ רוח בעוה״ב מכל חיי עוה״ז? ואמרנו בפירוש הדבר, כמו (ביצה לח) ״יהא רעוא דאימא מילתא שתתקבל״ והכי פי׳ אין העולם יכולים להבין ולהתקבל על לבם ההיקף הנורא של שכר המצות וכדבר מוגזם יחשב אצלם, והבן.
מאמר ר״ג
[עריכה]ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה׳ ויבקש המיתו וגו׳ חתן דמים למולות (שמות ד:כד-כו)
[עריכה]נתעכב עד היום מוצש״ק פ׳ שמות, אתכבד לכתוב להדרת כבודו הרם הערה אחת מזו הפרשה (ד:כד) ״ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה׳ ויבקש המיתו״. ופירש״י המיתו למשה לפי שלא מל את אלעזר בנו, ועל שנתרשל נענש עונש מיתה, הערה גדולה נוראה מזה, לראות כח חטא כמה גדול, הנה משה רבינו ע״ה הלך בשליחותו של מקום, להציל את כלל ישראל מנגישות מצרים ולחציהם אשר לוחצים אותם, ולהקריבם תחת כנפי השכינה, ולקבל התורה מן השמים, ולהכניסם לארץ הקדושה, ולבנות בית הבחירה לעד ולעולמי עולמים, ובשביל חטא קל — שנתרשל במצוה, ועסק במלון תחילה, לא עמדו לו כל הזכויות הנ״ל, ונתחייב מיתה לולא מל אותו ולא עוד אלא שבאמת לא היה רשאי למולו בדרך מפני סכנה, אלא רק—כתב ראא״ע ז״ל — שהיה לו להניח הילד במלון שיומל שם, ויהיה במלון עם אמו עד שיתרפא, והוא ילך לבדו בשליחותו של מקום למצרים להצלת כלל ישראל, ורק בעבור שלא העלה זאת על לבו נתחייב מיתה — לולא לא מל אותו מיד, הרי כמה גדול חטא אחד בשוגג על שלא העלה על דעתו, ולא הועיל לו כל הנ״ל.
ומזה נראה כמה צריך האדם ליזהר בכל המצות היותר גדולות, שלא יצא מזה שום חטא, וגם נראה שאין אמתלא ותירוץ לאדם לאמר לא העליתי על לבי, כי יש לו דעת — וצריך לו להעלות על לבו כל מה שצריך. וגם נראה מזה עד כמה עוד גדול חטא של מזיד ח״ו, ובלי שום אמתלא, ומכש״כ עוד כמה חטאים עוד ח״ו. נזכה כבקשת המשורר ע״ה: שגיאות מי יבין וגו׳ גם מזדים חשוך עבדך אל ימשלו בי.
הדברים היוצאים מהנ״ל, כי הנה מדרך האדם כשעוסק במצוה רבה כמו פדיון שבויים או פיקוח נפשות, ומכש״כ בקידוש השם, והוא טרוד בהם אז אינו משגיח כ״כ על מצות צדדית שתבא לידו, כמו תפלה או שארי מצות כיו״ב, ואם יבא לו שגיאה בהם — מה שלא שם על לבו, אינו מצטער כל כך, אחרי שהוא עוסק במצות הגדולות מזה הרבה והוא טרוד בהם, והנה בכאן ראינו שאף שהקב״ה הפציר בו והוא לא רצה, רק שילך אהרן בשליחותו ועם כ״ז לא בחר בו, בודאי, שלא הוכשר לזה רק הוא, והנה עסק אז במצות פדיון שבוים ובפקוח נפש, וגם כמה קידוש השם לשעתו ולדורות יצא על ידו ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף ובמלחמת סיחון ועוג, וגם אח״כ בכיבוש הארץ, וגם כל ישראל מה שקיימו כולם ובניהם אחריהם את התורה, זכות הרבים תלוי בו, כאחז״ל (אבות ה׳) משה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו. והנה ידוע כי בשביל פיקוח נפשות של ישראל אחד, חיבים למסור נפשם, ומכש״כ כמה וכמה קידוש השם, והכל על ידו, ואילו היה מת היה בטל כל זה שרק הוא היה המוכשר לזה כנ״ל, ועם כל זה לא הועיל לו בשביל שנתרשל במילה מחמת סכנת הילד, ורק שגגה יצאה מלפניו בזה, שלא עלה על לבו להניח הילד עם אמו במלון, ובשביל השגגה הזאת לא היה נקרא ״זכה״ ולא היה זוכה, בעבור החטא הזה, לזכות את הרבים להוציאם ממצרים ולזכותם בקבלת התורה, ולא היה אז מוכשר לזה בשביל החטא הזה, וע״כ נתחייב מיתה!
ואם כן יצא לנו מזה, שאף על פי שאדם עוסק במצוה רבה, אין זה אמתלא לפוטרו מן הדין, על שגגת מצוה צדדית שבא לידו, ואנו רואים מזה חוב עול המצות עד היכן מגיע לפקח ולעיין בהם, בכל כחו בעמלו ובשכלו. וגם אנו רואים מזה, כי עיקר מעלת עשיית המצות, הוא מה שעושה רצון השי״ת, ואחרי ששגג באיזה דבר א״כ אינו עושה רצון השם, ובשביל זה נחלש כח כל המצות היותר גדולות שעוסק בהן, א״כ עיקר המכוון של כל המצות הוא עבודת הלב עם המעשה, לעשות רצון השי״ת. ועוד אנו למדים מזה, כמה גדול עונשן של המצות, עד שבשביל שגיאה אחת, היה מפסיד כל זכות הרבים התלוי בו, וכל קידוש השם שנתקדש על ידו, מבהיל למתבונן בזה.
ולדעתי לא היה משה רבנו ע״ה ראוי לכך, שתבא השגיאה על ידו, רק להורות לרבים קודם מתן תורה — עד כמה יגדל עול המצות שיקבלו עליהם בעת מתן תורה, ולהזהר בהם בכל תוקף ועוז. והנה משה רבנו היה טרוד אז, כי היה צריך ללכת ללחום עם מלך גדול וחזק מאד, והוא אמר: הן אני ערל שפתים ואיך ישמעני פרעה, והוא צריך לעסוק בדבר שלא ניסה בזה מעולם, היש טרדה גדולה מזו? ומה יגדל עוד עונש של התרשלות דבר — באין טרדה כ״כ, ומכש״כ התרשלות טרדת רשות, או התרשלות של עצלות ח״ו, או בשביל שארי תאות ומדות רעות ח״ו, היש השערה לעונש הזה?! הרחמן יצילנו ויעזרנו מזה ומכש״כ הרבה כאלה, ועל זה ימס כל לב המתבונן בזה. ואנחנו תפלה להרחמן ית׳ לרחם עלינו לשום חלקנו בהזריזים הרודפים לעשות רצון אביהם שבשמים בסור מרע ועשה טוב, וזכות יעמוד לנו כולנו להעזר בזה לרחם על נפשותינו סלה.
וילך משה ואהרן וגו׳ (שמות ד:כט) ואחר באו משה ואהרן וגו׳ (שמות ה:א)
[עריכה]נתבאר לעיל במא׳ קצ
מאמר ר״ד
[עריכה]ויאמר פרעה מי ה׳ אשר אשמע וגו׳ ויאמרו אלקי העברים נקרא עלינו וגו׳ (שמות ה:ב-ג)
[עריכה]מאמר. במדרש שיה״ש ״אפריון עשה לו המלך שלמה״, משל למלך שהיה לו בת, עד שהגיעה לסימנים, היה מדבר עמה בשוק, כיון שהגיעה לסימנים, אמר המלך עשו לי חדר לדבר עמה, ואין שבחה של בתי לדבר עמה בפרהסיא״, הענין, כי כבר מבואר אצלנו על הכתוב: ״מי ה׳ לא ידעתי את ה׳ וגם את ישראל לא אשלח״ (שמות ה:ב) כי פרעה רצה לפטור את עצמו, כי מה יעשה והוא אינו מאמין, ומה שיין־ לכפות על אמונת הלב, ומה יש לו עונש אם הלב אינו מאמין, ומשה השיבו — כי חסרון אמונה נמשך מן הרצון ללכת אחרי שרירות לבו, והראיה אנחנו שחקרנו האמת לאמיתו נקרא ה׳ עלינו, וה׳ לא הלך לקראתנו להודיענו אמיתתו ית׳, כי הוא רוצה שהאדם ידרוש מעצמו כענין הכ׳: ה׳ משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלקים (תהלים יד:ב) ואז כאשר דורש באמת, ימצא אותו, כי ״השמים מספרים כבוד א׳ וגו׳ יום ליום יביע אומר (תהלים יט) כמבואר למעלה, ואז — יותר משהעגל רוצה לינק, הפרה רוצה להניק (פסחים קיב), כמבואר במהר״ם מינץ על הכ׳ (תהלים פד:ג) ״נכספה וגם כלתה נפשי״, תשוקת האדם ולעומתו תשוקה מלמעלה להמשיך אותו לקדושה, והנה כאשר ידבר איש עם אחד בשוק, זה ראיה כי הוא רוצה לדבר עמו ענין נחוץ, ורק במקרה פגע אותו בשוק ומדבר עמו, אבל כשמיחד מקום לדבר עמו, זה ראיה כי הוא רוצה להמתיק עמו סוד, ולכן מתחילה במצרים ובים ובקבלת התורה, אינו ראיה כי הוא ית׳ משתוקק וכוסף עליהם — כענין (שיה״ש ז) אני לדודי ועלי תשוקתו, כי רק הם חקרו ודרשו אותו, ומצאו אותו, ודבר עמהם להודיעם הדרך ילכו בה, משא״כ כשייחד עמהם מקום המשכן, זהו לאות כי כוסף ומשתוקק אליהם, ורוצה להמתיק עמהם סוד, כמו שנאמר בכבוד אב: אל ישב במקום אביו, ואיתא בשו״ע במקום המיוחד לו לעצה, זהו מקום מכובד, וזהו כבוד גדול לישראל, וגם הבטחה גדולה שרוצה להשפיע להם כל טוב סלה.
ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו׳ (שמות ה:כב)
[עריכה]מתבאר במאמר קצא. בתוה״ד.
וארא
[עריכה]מאמר ר״ה
[עריכה]וארא אל אברהם וגו׳ ושמי ה׳ לא נודעתי להם (שמות ו:ג)
[עריכה]מדרש תנחומא. — וארא א׳, שזה תשובה למשה רבינו ע״ה על שאלתו לעיל (שמות ה:כב) ה׳ למה הרעות לעם הזה וגו׳, נבין מה הוא התשובה, וגם מה האריכות, הוה לו למימר: לכן אמור לבני ישראל וגו׳ (שמות ג:ו). הנה בשמות רבה (ו:א), גם כן: בקשה מדת־הדין לפגוע במשה בזמן שאמר למה הרעות וגו׳ אמר וכו׳ לא אמר אלא בשביל ישראל, ואעפי״כ נגזרה עליו שלא יכניס את ישראל לא״י. וקשה מה זה עונש מתיחס למה שאמר למה הרעות וכו׳.
הנה מקודם נאמר: רבותינו, אתם יודעים כי ר״ל עת צרה ליעקב, לא במקומנו לבד — כי אם בכל תפוצות ישראל ר״ל, הוי׳ על הוי׳, שבר על שבר, אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברתה (סוטה מח), צרות אחרונות משכחות הראשונות (ברכות יג), ה׳ ירחם על עמנו בית ישראל, מה ראוי עתה — לעורר לבבינו לעבודתו ית׳ ולדבר מהענין הנצרך כעת, אך על פי״ז היה כדאי שיגיד אחד, מה שדבריו נשמעים, כמו שאז״ל (ברכות ו:) כל מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים, אמנם בחינה יש שלא כך, כי הנה באשר בעיר אחת רוצים לסדר מכבי-אש למחסה משרפות, אם יזדקק לזה, איש אשר אין לו בית, הכל יצחקו לו, מה הביאך לדאגה הזאת, אבל זה — כמה יאות לאיש אשר מלא העיר צרכיו עליו, משא״כ ר״ל בעת השרפה, כל מי שיבא לכבות, הכל יתנו לו תודה, ובכל מה שיכבה בין במים בין בהוצאה מן הבית, אך לכבות בלא המצאות, ככה ר״ל בעת המר הלזה, אף בעת אחרת היה עלי לאמר — מה לך לחפש בדק העיר יותר מאחר, משא״כ בעת השרפה ר״ל, שרפת הרעב, אין צריך לחפש אחר — מי שדבריו נשמעין, ומי שיעורר ויתן קול: אחינו ראו השרפה אשר שרף ה׳ וכו׳ די.
נקדים תחילה מאמר דוד המע״ה (תהלים לט:ב) אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני, עיין ס׳ יערות דבש ב:יג שכונת דוד, שמתחילה חשב לחשות, פן יחטיאם לבקר מומי המוכיח — טול קיסם מבין שיניך, וא״כ הקלקול יותר מהתיקון, ״אשמרה״ וגו׳ בעוד רשע, היינו עומד לנגדי ר״ל להחטיאני, אלא אמתין עד אשוב מחטאי, והנה לדרכו זה, נאמר עוד ״נאלמתי דומיה״ פי׳ כי יש לנו שתי מיני תוכחות, א׳ משום כבוד השם ית׳, וב׳ מאהבת זולתו, למשל, חובה עלינו לשמור דתי המלוכה כאשר אמז״ל: ״והוי מתפלל בשלומה של מלכות״, וא״כ איש אחד אשר ישמור בכל דבר פקודת המלך, לו נאה לבקר על זולתו, שישמור ג״כ, משא״כ אם גם הוא לא ישמור, גם המלך יצחק עליו — כאשר יוכיח זולתו — מפני מה אינו שומר דת המלך אשר עושה חסד עמך, לשמרך מכל מיני נזק? הקושיא עליו בחזרה, למה הוא לא הבין חסדו של המלך?, משא״כ כשהתוכחה לזולתו, היא מאהבתו אותו, לא לכבוד המלך, רק, איך לא תבין שחמת המלך מלאכי מות?, אינו שייך להשיב — מפני מה אין אתה שומר, כי אם הוא משוגע, הגם זולתו יהיה משוגע? כן הדברים הנ״ל, הנה מצות עשה ״ואהבת לרעך כמוך״ בשני דברים — בגופו ונפשו, ובאמת בנפשו — לתקן נפשו, יותר טובה מתיקון הגוף, כי הוא נצחי, והיסורים של עוה״ב קשים מאד מאד, והנה איך קשה עלינו לסבול בזה העולם בצער זולתו, כש״כ בעוה״ב, ובזה כשירצה להשיב רבים מעון, מצד אהבתו אותם, בזה נקבע אהבת הבריות בלבו, ואמר: ״נאלמתי דומיה״ פי׳ כי המדבר, אם יעצור מלדבר, צער הוא לו, משא״כ אלם — אינו מצטער, ככה, אמר — מחמת רוב דומיה עד שאתקן נפשי, בין כך נחרבה בקרבי התשוקה לעורר אהבת זולתי — בהקיצי לעשות תשובה, ונעשיתי כאלם הזה, אשר אין לו צער מחסרון דבוריו, ואם כן ״החשיתי מטוב״ היינו להטיב לזולתי — כדי להטיב מקודם לעצמי, אך נהפוך הוא, ובין כך ״כאבי נעכר״ היינו אהבת הבריות להטיב להם הטבה נצחית, ובאמת זה כלל גדול בתורה, (מ״ע של ואהבת לרעך כמוך), ואמר: חם לבי בקרבי (שם לט:ד) בהגיגי תבער אש, פי׳ בחשבי, תבער אש של יצה״ר, כי האדם אינו עומד במעמד אחד, כי אם כשזה נופל — זה קם, וא״כ יוכל ח״ו לבער אש השנאה, על כן: ״דברתי בלשוני״.
עוד ביאור מאמר דוד המלך ע״ה ״אמרתי אשמרה דרכי מחטוא״ וגו׳ פי׳ כי קשה להזכיר עתה עונות, שלא לפתוח פה לשטן ח״ו, כידוע מישעיה הנביא ע״ה, מהכ׳: קציני סדום (ישעיה א:י) בעוד רשע המשטין נגדי, אלא אמתין עד יעבור זעם, נוכל בלא״ר עוד עפ״ז, אבל נתישבתי, כי אין זה כלום, כי באמת הטעם דלא יפתח פה, היינו כי המלאכים אינם מכירים מחשבות שבלב, אבל כשהאדם מזכיר, שומעים ומקטרגים, וזהו תינח כשאין רק מחשבות שבלב, אבל כאשר ״החשיתי מטוב כאבי נעכר״ במעשה, כי יצא הכאב לפצע ומאוס, וא״כ מה מקום השתיקה? ומכש״כ לפי דרש חז״ל על ביטול תורה, ומביטול תורה נמשך כל העבירות, כי אינם יודעים מה לעשות ומה שלא לעשות, וא״כ יפה הדיבור.
ויש להבין ענין אז״ל על זה הפסוק (ברכות ח:) כל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הקב״ה מביא עליו יסורים מכוערים ועוכרים אותו, מה זה דוקא מכוערים? הענין, כי אז״ל (חגיגה ט) יאה עניותא לישראל, ויש להבין, מה זה היופי כל כך, ואם כן למה אמר הקב״ה לאברהם (בראשית טו:יז) ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ גם מצינו (ברכות ח) לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות, אבל הענין, כי כל דבר נראה על שם תכליתו, והנה גאוה תועבת ה׳ ית׳ וזה מאוס, והעשיר יענה עזות, וזה גאוה, ומאוס לפניו ית׳, ע״כ יאה עניותא — פועל יוצא מהעניות היינו שפלות ובאמת כאשר העשיר יש לו שפלות. נאה יותר, וזה אז״ל מביא עליו יסורים מכוערים, כי כל ״המבטל תורה מעושר סופו לבטלה מעוני״, ומצינו בגמרא (ברכות ח) שהעניות מכונה בשם יסורים, כל׳: יסורים בדלים הימנו, ומייתי קרא (דברים לב:כד) מזי רעב, ולכן אמר ״הקב״ה מביא עליו יסורים״ היינו עניות, אבל לא באופן של — יאה, כי אינו בא מזה שפלות, כי עיקר השפלות למעלה, היינו הכנעת עבד לאדונו להיות מוכן לעשות כל פקודתו, משא״כ עניות מעבירין על דעתו ועל דעת קונו, וזה היפוך השפלות וההכנעה, וא״כ הם יסורים מכוערים, כי שלשה הקב״ה שונאם (פסחים קיג) דל גאה וכו׳ ומבואר היטב, ולא עוד אלא: חם לבי בקרבי (הכ׳ הנ״ל) בזכרוני, תבער אש של גיהנם, שנאמר (יחזקאל טו:ז) מהאש יצאו והאש תאכלם, ודרשו חז״ל (ב״ב עט) על הפורש מדברי תורה, ועל כן דברתי בלשוני. והנה נבין, כי אחז״ל (ברכות ה) אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו וכו׳ ולא מצא יתלה בביטול תורה, וכבר מבואר בספרים על מדה כנגד מדה, כמו רב הונא (שם ע״ב) תקיף לו חמרא וכו׳ כונתם ג״כ על מדה כנגד מדה, ועלינו לחפש עתה, מה מדה כנגד מדה, בעונש הרעבון הזה? וכן מצינו בדוד המלך ע״ה (שמואל ב׳ כא:א) כשהיה רעב בארץ, היה מבקש למה הרעב, וגם נבין הנה אשתקד היה ר״ל חולי המר ולא ישוב עוד, ולמה הסדר הזה? ומתחילה נבין ענין רבי יוחנן (חגיגה ה) כי הוי מטי להאי קרא בכי (מלאכי ג:ה) וקרבתי אליכם למשפט והייתי וגו׳ כלום תקנה יש לו, אמר רבי יוחנן בן זכאי אוי לנו ששקל עלינו הכתוב קלות כחמורות, ולא אמר כנ״ל: כלום תקנה יש לו, גם מקשים, איך יכול להיות קלות כחמורות, האין ישרות למעלה בתמי׳? הענין, כי בעבודת האדם על האדמה שתי בחינות, בשכל ונפש, השכל, הוא, כי האדם גס בטבעו, ואין לו הרגש הזך רק בגסות, על כן מרגלא בפי ההמון: פלוני מוצלח הוא, לו טוב ולבניו טוב, ולבר דעת קשה לשמוע כזה, כי היתכן לאמר — כשאדם נוסע עם נגיד עשיר על איזה ימים. והוא אוכל עמו יחד בטוב, שזהו ההצלחה? ומה יהיה כשיבא לביתו שוב, ככה מה ישוער עולם קצר כזה, נגד עולם ארוך לנצח, ע״כ המשכיל יבין לדון על תכלית הדבר, כי סוף כל סוף ימות, וכש״כ כשיזכור הדין והחשבון, ר״ל, ועם כ״ז השכל אינו רק מיעץ ולא מכריח,—אך לדברים קלים מועט החשבון, כמו ללמוד בזמן פנוי, לשון הרע שאין לו שום הנאה מזה לא ידבר, שנאה, אם אין שם עסק עמו, ולא עשה לו רעה מעולם, בודאי לא יקבע בלבו, וכהנה רבות, ואל תאמר כי זה דבר קטן, תדע כי זה גדול מאד, כי אחז״ל (מנחות מג) קשה עונשו של לבן מתכלת, משל למלך וכו׳ הבא לי חותם של טיט וכו׳ איזה מהן עונשו מרובה וכו׳ ועוד יותר כי ניצול מהעבירות הקשות, כמו להכעיס, כמו שאמרו (חולין ג) כי מי שאוכל נבלות לתאבון, ישראל בודק סכין ונותן לו אבל אם יש לפניו כשרה ונבלה, ואוכל נבלה, זהו להכעיס שחיטתו נבלה, וא״כ מי שאינו עונה אמן כהלכתו, ומדבר ב־יהא שמיה רבא, ומדבר בבתי כנסיות ליצנות ולה״ר וכדומה, זה בחינת להכעיס, כי ילך עוד פסיעה אחת חוץ לביהכ״נ ושם ידבר, על כן מי שמחשב חשבון נפשו — לא יעשה העבירות הגדולות כאלה, ועל זה צווח שלמה ככרוכיא (משלי ו:ו) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם. אף כי היא בטבע, ואדם יש לו יצר וכח חומרי למרי, אבל כתב: וראה וגו׳ על בחינת הבנת השכל, אשר אין לו מתנגד שלא להביא על שם סופו, וע״כ אמר ״וחכם״ היינו ״איזהו חכם הרואה את הנולד״ (תמיד לב), ולזה אמר קלות כחמורה, כי רק מצד האיכות הן חמורות, ולא אמר: ״כלום תקנה יש לו״ כי הלא נקל התקנה, לחשוב חשבון מעט ויועיל, ונמצא כי יש שתי בחינות, א׳ מה שרפואה קלה למצא בעצמו, והב׳ הדברים הקשים לעמוד בנסיון, ולזה צריך הרגל רב, וצריך רב וחבר איך לעשות הרגל, וגם למצא החסרון של מקור המדה, וזה ממש מדה כגגד מדה, כי מכת החולי — העיקר למצא הקוטב של המחלה, ואז נקל למצא רפואה, וזה לעומת הדברים הקלים, שאינם מחפשים איך לעמוד על מקור המדה ועל ההרגל, ונגד הקלים, הרפואה ידועה, רק חסר לקחת אותה, ולעומת זאת, חסרון הפרנסה אשר הרפואה של הרעבון ידועה, ורק חסר לקחת אותה, כאז״ל (דברים רבה ד:ד) ״אם אתה משמר את שלי אני אשמור את שלך״, וזה סיבת הכנה בקיץ על השנה הבאה, כמו שחסר סיבת מניעת החטא היינו היראה שלא לחטוא להבא, כנאמר (שמות כ:יז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, והנה על פי הנ״ל נראה כי נוכל לתקן הרבה, במעט עמל, כי באמת היה כדאי שלא להצטער כ״כ על קושי הזמן, כי באמת כבר בחר אברהם אבינו ע״ה גלות לבניו (סוטה יא) וגם ומי זוטר מה שאמרו (ברכות ה) כל שהקב״ה חפץ בו מדכאו ביסורים, אכן עיקר הקושי הוא פן ח״ו נעזבו שונאי ישראל למקרה, כנא׳ (ויקרא כו:כא) ואם תלכו עמי בקרי וגו׳ כמו שביארו הראשונים ז״ל על מה שתולים במקרה, ובאמת אומה הישראלית עפ״י מזל, הם דווים וסחופים ומוכים ובזוים כמו שאמר אברהם אבינו (בראשית טז:נ) והנה בן ביתי יורש אותי היינו עבד כי ראה על פי מזל שיוצאי חלציו נמכרים לעבדים, אך הקב״ה הוציאו מהמזל, למעלה מהמזל, והנה כתוב בספרים שבארץ ישראל ההנהגה על פי השי״ת בעצמו כנאמר: (דברים יא:יב) ארץ וגו׳ תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מראשית השנה וגו׳ אך בחו״ל ההנהגה על פי השרים ואז כשחוטאים חלילה, נמסרים תחת המזל ר״ל, ותרתי לרעה ר״ל, לא לבד כי במזל הם שפלים שונאי ישראל, אך גם זו, שלא יגרעו מעונותיהם דבר, תחת כי לא מהשי״ת סיבה שלוחה, רק סיבת המזל, וא״כ כל ישראל יטיבו מעשיהם אף רק מעט, בזה יהיה מוכח, כי הם נושאים ידיהם להקב״ה, ובזה יעלו למעלה מהמזל וינצלו, נם יהיה להם נקיון מחטאם, וזה ענין של ר׳ אליעזר (ב״ב י:) הוי יהיב פרוטה ומצלי, הענין כי היה קשה המזל, כנודע, והנה נא׳: צדקה תרומם גוי, (משלי יד:לד) פי׳ למעלה מהמזל, וזה ענין (ב״ב י) אמר ר׳ אבוהו שאלו לשלמה עד היכן כחה של צדקה, אמר לכו וראו מה פירש דוד אבא (תהלים קיב:ט) פזר נתן לאביונים, עד ״קרנו תרום בכבוד״ וקשה, וכי הם לא ידעו קרא? וגם מה זו שאלה עד היכן, מי יתן מדה לזה? אך הענין, כי שאלו, אם יש כח לצדקה גם בזה העולם לרומם על המזל, כי יש לפרש — פזר היינו צדקה, ״וצדקתו״ היינו שאר צדקות, שזכיותיו מרובים, והשיב להם, צאו וראו מזה הבנת פי׳ הפסוק, כי גם צדקתו עומדת לעד, היינו שכר עוה״ב, וקרנו תרום בכבוד, היינו בזה העולם, כי המזל של ישראל הוא היפוך הכבוד, היינו עבדים, כדלעיל, וזה גנאי, כדאיתא בב״ק (צב) גבי מילתא גנאי דאית בך, קדים אמרה, ומייתי מאליעזר עבד אברהם, ונמצא כי זה גנאי בחינת עבד, ולזה אמר ״קרנו תרום״ יתרומם למעלה מהמזל הממונה, רק יהיה בכבוד, וזה נכון, ובזה נבין הכ׳ (איכה א:ה) היו צריה לראש, כל המיצר לישראל נעשה ראש, (גיטין נו:) היינו כי יש גלגולים מהערב רב כנודע, ובאמת גם הם מזרעו של אברהם אבינו ע״ה כאז״ל (סנהדרין יט) כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו, א״כ הם במזל של אברהם אבינו ע״ה, רק כשמיצר לישראל, יוצא מבחינת זרע אברהם אע״ה, כי הוא מהערב רב, ונמצא נעשה ראש, כי מזלו מתרומם, — וזהו שאז״ל (ביצה לב) יהבו לי עסקי ולא יהבו׳ לו, אמר ש״מ לאו מזרעו דאברהם קאתו, והלא הם ישראלים? אך הפי׳ כי עזבו מדתו ונעשו בחינת ערב רב. וע״כ עלינו לרחם על אחינו ב״י, והנה נדבר עתה, עוד דבר קטן והיא גדולה מאד, כי הסוחר הגדול, יעשה עסקים גדולים, ובאמת לסוחר הגדול, אשר יש לו ממון, גם לב טוב, כי בלי זה, כמי שאין לו דמי, העת עתה להגדיל עסקים, כמו סחורה בשעה שהיא בזול מאד, במקום שאין קונה אותה, אך הסוחר הספקולנט (צובר סחורה לזמן שאח״כ) דוקא קונה אותה, כי לעת עתה יקנה בזול, ומהסתם לעולם לא יהיה כן, רק תתייקר וירויח הרבה, ככה בזמן הזה, הסחורה בזול בקילו לחם לחיות נפש (כונתו להרוחת שכר הצדקה לעת כזאת) וע״כ נקל לחשוב שידמה בעיניו כאילו היה מפסיד בזרע פשתן מאה לירות (אבל בסחורה בעת הזול כשתתייקר ירויח הרבה מזה) או הוא קונה פשתן ויניח במחסן, וכדומה, כי על זמן הבא, לפרקים, יועיל חשבון בזה, וצדקה יש לה כח לרומם את המזל כדלעיל, ולא עוד אלא שאחז״ל (גיטין ז) אם רואה אדם שמזונותיו מועטים, יעשה בהם צדקה, הענין, כי מבואר (כתובות סו) ״מלח ממון חסר״ ופירש מהר״ל מפראג ז״ל כי הצדקה — נדבה במקום חיים, הוא הקב״ה המשפיע לכל העולם, והוא ג״כ משפיע בצדקה שלו, ואם כן כמו המעין אשר כל עוד שממלאים ממנו, קולח עוד, וכשיעמיד ליתן מימיו לחוץ, יעמוד מלקלח, כן כשמשפיע לאחרים, יקלחו לו עוד מן המקור, ועוד כי תוספות — ראוי והעדר, כי כל יתר כנטול דמי (חולין נח:) ובזכות צדקה אין מקטרגין עליו וזה ״אם מזונותיו מועטים״ וזה לסימן שמקטרגים עליו, וגם עמד מלקלח, ע״כ ישפיע לאחרים, ויקלחו לו עוד אך לסוחרים קטנים אדבר לפי ערכם, והוא כי אז״ל במדרש תולדות (תנחומא ד) יעקב פדה את אברהם אבינו ע״ה עיי״ש כשהשליך אותו נמרוד וכו׳ ירד הקב״ה להצילו, אמרו מלאכי השרת וכו׳ כמה רשעים עתידין וכו׳ אמר להם הקב״ה בשביל יעקב בן בנו וכו׳, הענין, כי באמת מצד הסברא כיון שהדין נותן למסור על קידוש השם, היה צריך להשריש רק כדי להוציא ממנו זרע יעקב, ולפי זה יש שכדאי ליתן לאיש עושר, כדי שיהנה אחד — צדיק ת״ח, אך מה יש חיות במה שהוא נותן לעני חצי כזית לחם, על כן כדאי לעשות שותפות, ובזה יהיה חלק לכולם בכל העיר, וכמו שאמרתי בקריאה של פסוקי פקודי, שחושב המספר הפרטי לכללי (כונתו לסיכום הכללי) למה יחשוב, הלא בעצמינו נחשוב וכו׳ (כונתו שסיכומו הכללי הוא שכר היותר נעלה, לכל אחד בתור הבנין הכללי לביה״מ) הנה כעת ממש בנין בית המקדש, כמבואר ביערות דבש, על פסוק (דהי״א כח:ג) אתה לא תבנה וגו׳ דמים שפכת. וגו׳.
מאמר ר״ו
[עריכה]וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה (שמות ו:ט)
[עריכה]ידידי... אשר דרשתם מאתי אם יפה עשיתם אשר נתתם יד לעזר... אין זה צריך לפנים. מי יתן ויצא לפועל טוב מלב טוב.
דע אחי, כי זה הפחד, אל תחשוב כי זה מרוב היראה וישוב הדעת בכל דבר ודבר, אבל אין זאת כי אם רכות הלב וכניעה בהמית. אילו כל כך ירך לבבך, ותפחד תמיד מכניעה בהמית, אין אתה מסוגל לעסוק בענין כזה.
ואני מתפעל מאד כי ה-ממינסק ישב פה איזה זמנים, לא הרבה, והוא מסוגל יותר ממך, כי בזמן קצר העלה, שבע״ב נגידים משתדלים להכניס בניהם לשם, בכסף מלא.
והנה כבר כתבתי לך זאת, ומדרך המדות היה לך להתפעל מזה, וזה כלל גדול — ראשית חכמה פליאה, ויש להבין זאת היטב, אבל לא הזכרתם לי מזה דבר, לא אתה ולא... מזה אבין, כי אין אתם מבינים דברי ולא רמיזותי, כי ידוע לנו, מי שאין בו רגש לגאות וקנאה כששומע מעלת זולתו, ומשפט החכמים להודות על האמת, ויתור בלבו, מאין בא לידי המעלה הזאת. כמו מי ששמע על חברו שנסע למדינה אחרת והצליח מאד בעושר רב, הוא מדבר תמיד מזה, אולי יבא גם לידו, ויקיימנה, ככה ג״כ יש לדבר מזה הרבה, כשישמע דבר מעלה מזולתו. וזה כונתי תמיד, כשאומר איזה מעלה מאחד, למען הרבות קנאת סופרים, וכן מצינו בתורה כמה פעמים, והנה השתיקה מזה מורה באצבע, כי לא באו הדברים האלה אל הלב כלל.
״ולא שמעו אל משה מקצר רוח וגו׳״ (שמות ו:ט) כתב הרמב״ן ז״ל: פי׳ מרוב טרדתם וצערם לא חשבו בזה כלל, והרי כאילו לא שמעו והנה אין לנו קוצר רוח יותר ממדות, ואינו מניח לו לשים אל לבו, והרי כאילו אינו שומע.
והנה מדת המורך ומדת הפחד יותר מדאי, באה מכניעה בהמית, כי כניעה השכלית מבחין בו באבן בוחן ממה לפחוד ובמה לבטוח. ומי לנו גדול ממשה רבינו ע״ה, ואמר לו הקב״ה (שמות יט:י) ״וקדשתם היום ומחר״, ולדעת ר״י בשבת פ״ז כמדומה, הוסיף משה יום א׳ מדעתו, יעוי״ש, ולא פחד כלל מפשטות הכתוב, אבל הבין כי יש לדרוש בו — היום כמחר, וכן מר״י גופו יש להתפעל מאד, איך יעלה על דעתו כזאת, שמשה יוסיף מדעתו, אבל הכריחו הענין.
והנה הדברים ארוכים, אבל עת לקצר. והנה נתתי לכם אחי מתנה גדולה. מאתי מברך אתכם ברוב חזוק ואמוץ, והבא לטהר וכו׳. יען כי נמשך המכתב עד עש״ק בשלח א׳ לעשירי ע״כ אוסיף מעט.
עוד מצינו במשה רבינו ע״ה דבר פלא. הנה הלוחות אשר מכתב אלקים חרות על הלוחות, ומה כתוב בהם — דברי אלקים חיים, (התבוננו מה זאת כל א׳ משניהם) וה׳ לא אמר דבר משבירת הלוחות, האיך לא פחד לשבור מעשי אלקים חיים. אתבהל על השמועה וא״ת הלא דרש ק״ו, כבר כתבו התוס׳ דהק״ו, אינו ק״ו גמור יעוי״ש, ואעפי״כ בנה על שיקול דעתו, בענין נורא כזה, הרי שצריך האדם שיהיה לו שיקול הדעת.
וביותר יש להתפעל מפלוגתת ר״י ורבנן, ותבינו זאת ותראו ג״כ האיך להבין שיטת הלכה. הנה איתא שם דפליגי בקביעותא דירחא, ר״י סבר בחד בשבא איקבע ירחא וכו׳ ורבנן סברי בתרי בשבא איקבע ירחא וכו׳, לכאורה אינו מובן, האיך שייך פלוגתא במציאות. אבל באמת בסברא פליגי, ר״י סבר דע״כ מסתבר דבחד בשבת איקבע ירחא; וא״כ קשה למה כתיב ״וקדשתם היום ומחר״, וזה היה בד׳ בשבת, וא״כ היה צריך ליתן התורה בערב שבת, ולמה ניתנה בשבת, וע״כ בתרי בשבא איקבע ירחא כרבנן, כמבואר שם בגמ׳ קשיא לר״י, ולא הבאתי זאת רק להתבונן, האיך שסברא אחת אצל בעל שכל החזק, מהפך כל הקדירה כבשרא בקלחת, בדברים אשר בלתי בעל שכל החזק, יפחד מאד מאד להוציא מפיו זאת.
וכן כתוב בתורה ״והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה׳ לעיני כל העם על הר סיני״. וכן כתוב אח״כ למעשה. ״ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וגו׳״, היש מפורש יותר מזה, כי מתן תורה היה ביום השלישי לפרישה, ופולטת שכבת זרע בשלישי טהורה, ומי הכריח לר״י ליכנס לכל הדחוקים, כי משה הוסיף יום אחד מדעתו, ולא כאשר צוהו ה׳ ״והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי וגו׳״, והנה אח״כ נדחה מתן תורה יום שלם מעש״ק לשבת קדש. אני במורך לבבי, יראתי, לכאורה לדבר זאת, ורק אזכור כי הלא ר״י ידבר, וכן הוצרך לדחוק מאי דכתיב למעשה אח״כ, ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, פי שלישי לימים שלילן עמם, עיי״ש ברש״י, ומי הכריחו לכל זה, רק סברא אחת למתבונן בכל הסוגיא, כי הנה הקב״ה אמר ״והיו נכונים ליום השלישי״, ומשה רבינו היה לו לאמר לישראל היו נכונים ליום השלישי, כמאמר הקב״ה, ולא כן אמר, רק ״היו נכונים לשלשת ימים״; מהשינוי המעט ההוא, הכריח לו כל הדחוקים, ורבנן סברי טוב לדחוק בהשינוי האחד, מלסבול כל הדוחקים.
ראו והתבוננו מה לפניכם, ותבינו מה מתנה נתתי לכם. ב׳, ראה ידידי, כמה צדקו דברי אשר התריתי בך כבר, להזהר מתרדמה של שטות, ואילו כבר שלחת כאשר הבטחת, כבר היה שב משגגתו, להתכשר במלאכת הק׳ הוא העיון.
ראה, כי לא יקרא נזיר, הגודר עצמו מדבור וכדומה, רק מיין הרי זה נזיר, למה? שהיין מאבד הדעת, ויהי שוגה ופתי בכל, הרי כי העיון גדול מכולם, ואם כי המזיר עצמו מכל דבר הרי זה קדוש, ואולי שכרו מרובה לפום צערא, אבל נזיר לא נקרא בכל הלכותיו, כמדובר מעלת הנזיר במאמר ״מה בין ראשונים וכו׳״. והוא להורות, כי כל המעלות תלויות בדעת. ״דא לא קנית מה קנית״, פי׳ גם מה שידעת, בלי דעת, אין זו ידיעה, ורק ״דא קנית״, פי׳ דעת, אם קנית, ״כולא״, פי׳ כל ידיעתך ״קנית״, ע״י הדעת תדע מה שידעת, ואין זולת זה רק צפצוף דברים בעלמא, חומר בלי צורה.
״חזקה שליח עושה שליחותו״. זה חזקת האדם, מי שאינו מקיים שליחותו, מאבד חזקת האדם על פי ד״ת. לא ראיתי תמורה (התחלפות) מבני המשכיל נ״י, לא ראיתי תמורה, מקודם שנכנס בעסק, מלאחד שנכנס, ורק בהרבה טרדות — למבין גדול אפשר לפרק, פעם ירגיש מה, כל דהוא. בכל מקום שהוא, הרי הוא מבקר גדול על כולם. וזה מהדברים הנצרכים מאד, כמו שדברנו. ״אבל אנחנו ואבותינו חטאנו״...
בפרשה שעברה דברנו במשה רבינו ע״ה ״ויקצוף משה וגו׳״. (במדבר לא:יד) והנה תומ״י נטל עונשו שנעלמה ממנו הלכות גיעולי מדין, ונכתבו על שם אלעזר. ראה, בניו של אהרן מתו, בשביל שהורו הלכה בפניו, להביא אש הדיוט, וכאן דרש כל הפרשה בפניו, ונכתבה בתורה על שמו. ראה, מה נענש על חוט השערה של ״לכלל כעס״. ידוע מה שאמרנו על ״לכלל כעס״.
ועם כל זה, כשבקשו בני ראובן וגד נחלתם מעבר לירדן, לכאורה מה זאת, למי כבש סיחון ועוג אם לא לישראל, ולמה גער עליהם כל כך?, אבל רופא מובהק היה, והרגיש המחלה כשתרצה להשתרש, ועקר אותה מראש. הרגיש, כי מעט — לפי ערכם — חביב עליהם קנינם יותר מדי, יען בחרו להם מדעתם מעבר לירדן, וטוב יותר לשבת בארץ שנתנה לאברהם יצחק ויעקב, כמו שמצינו בסוף יהושע שאמר להם פנחס ״אם טמאה לכם ארץ וגו׳״. והבין זאת, וחשש, כי חמדת הממון תתפשט מיום אל יום, ותביא להם שיחוסו להשאיר ממונם כהפקר, ולא ירצו ללכת עם אחיהם במלחמה, כי עבירה גוררת עבירה, כענין ״נתנו שאור בעיסה וכו׳״, ויתחילו לפחוד מהם, ויניאו לב בני ישראל. לכן נאמר עליהם ״תרבות״ וגו׳, פי׳ שיתרבה החסרון של חמדת הממון לאט לאט כנ״ל.
ועל זה לא נענש משה רבינו ע״ה כלל, אדרבא, תנאי בני גד וראובן — הלכה קבועה היא. הרי למדנו כי האדם צריך להיות מבקר. לצבור סחורה (שפיקולציא) על כמה שנים, — נגד המוסר הוא, כמ״ש הרמז״ל על השוטים, שגם סוכת נוצרים אינה בטוחה בחייו כ״ש וכו׳ אבל לולא המשתגעים לא היה לנו בית ושדה, ואתה אמרת על דבר הנצפה לכמה שנים — ה״ז צבירה (שפיקולציא) טובה, כי אמרת לפי תומך, ראה כמה רחוק אתה מחכמת המוסר, חזק ונתחזק.
ג׳ אתמול הגיעוני דבריך — תשובה על מאמר ״החכמה תחיה בעליה״, מהראוי היה שתשיב מיד, כדרך התגרים כשישלחו כסף או סחורה, הם רוצים שישיבו להם מיד שנתקבלו, וכבר ראית ד׳ ״שמור שמירת נדיבות״, כי זה אצלי ממש כנותן חפץ יקר ואהוב לחבריו. וגם אין זה מחוקי דרך ארץ, שאני אכתוב לך ברוב הכבוד, יותר ממה שאתה כותב לי. זולת זה לא למעני, אבל למענך היה לך לעשות זאת ליסוד, לכתוב לי בכל שבוע, למען תהיה קשור אתי יותר, ואראה תמיד מצבך אם בטוב הוא, ולא אחשדך כי אתה מסתיר עצמך ממני, לא ממני אתה מסתיר אבל ממך כנאמר: כי אמצו ממני (תהלים קמב:ה) ואמרתי פירושו, ממני בעצמי הם מתאמצים, כי האדם מחזק את הרע בו, יותר ממה שבטבעו, ״ומכסה פשעיו לא יצליח״ כתיב (משלי כח:יג), וראיתי מעשה נורא מר״מ וקשה לי להעתיקו — ומודה ועוזב ירוחם.
אמרנו בשבת אחר ט׳ באב: כלל הקינות הן למודים נוראים אין די באר, ודבר אחד אמרתי: טיטוס הרשע היה חכם גדול, כמובן, ובפרט כי ״הלבנון באדיר יפול״ וגם שמעתי כי הוא נכתב בדברי הימים שלהם — לחכם, ויען כי היה רשע, וקנא מאד כבודם של ישראל, והרשוהו ממרומים — אף כי ידע זאת, מ״מ מחמת שטף הרצון — להחריב ירושלים, וכאשר עלתה בידו זאת, מרוב שטף הרצון, נשתטה משמחה, ודבר כאחד השוטים הבוערים, כשדקר הפרוכת ויצא דם בנס. והיה לו להתפעל מדרך הנס הפלאי, אבל רצונו השוטף, הוליכוהו שולל לדבר שטותים כשוטה גדול, אשר אין להעלות על הדעת כזאת, ולהאמין בזה, ואמרנו למוד מזה, כי השמירה היותר גדולה, נצרך לאדם הנלבב מחמדת הממון, יען כי יסוד העסק בנוי על צד הכרחיות, ועלול מאד להעביר המדה, כענין שכתבתי על שאחז״ל (ב״מ ל:) ״לא חרבה ירושלים על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין״ (כונתו שבאלה עושה בהכרח רצון עצמי לדינו ודבריו והדין תורה מחזקו לרצונו הוא, עד לשטף רצון עצמי,) וגם בזה (חמדת הממון) הכל כלול, תאוה, וכבוד, וקנאה, ויבא ח״ו לשטף הרצון, ולכן אז״ל: רובם בגזל (ב״ב קסה) מהאי טעמא.
והנני חושש עליך כי תתעצם בשטף העסק ח״ו, ולכן לא קבלתי נחת ממכתבך אתמול, וראיתי כי לא למדת כלל, אף כמחט של סידקית, ממאמר — החכמה תחיה בעליה. ואני רציתי להתיישב עמך, אם כדאי להביאו במ״ע, וכו׳, והנה לא הבנת אותו כלל. וגם מאמר ״העוה״ז דומה לפרוזדור״ לא הבנת כראוי. וראה יקירי נ״י ששלחתי לך עם ההעתקה המחיה כל המאמרים, שי׳ לך ג״כ מכתבו, שתבין כי הוא יבין יותר ממך.
גם כתבת ג׳ טעויות — במקום ״ע״ כתבת ״א״, הנראה מזה כי מבולבל אתה, ולא תחוש מתרדמה של שטות. וזכור כי אתה יושב בארץ לא מטוהרה, וצריך שמירה. והנה יש ת״י מאמר על אלול הבע״ל, ואשלח אותו לא׳ (לאחי) יקירי, והוא יעתיקו להד״ט (להדבק טוב), ואתה אינך מבין לדאוג להד״ט כי זה הטבת כלל ישראל: ראה כי אחרים דואגים להכלל — ישראל בממונם — אנחנו נדאג לנפשם נצח.
העתקה מסדור יעב״ץ ז״ל, בפירושו על שיר הלויים ליום שלישי, ״עד מתי וגו׳ ופני רשעים תשאו סלה״ וז״ל שם: ״ופני רשעים״ לפי שהם חזקים וגדולים ועשירים הני עכברי דשכיבי אדינרי רשיעי נינהו, סנהדרין כ״ט ״והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל״ (ישעיה נז:כ) ״ועתירי דבני מחוזא מיקריין בני גיהנם״ ר״ה י״ז, כמות אשר לא ישבע כן אוהב כסף לא ישבע״, עכ״ל. ובזה ניחא מה דאמרו ״ההוא דהוו קרו לי׳ עכברא דשכיב אדינרא״ (סנהדרין כט:) ולכאורה לאיזה תועלת קבעו זאת מסדרי הש״ס ז״ל, לגנות אדם? אך כנראה היה האיש הזה מן החשובים אז, נודע לתהלה, ע״כ לא גילו שמו ברבים, כמו שבתאי אצר פרי וזולתו ושמו לא גילו, הרי כי היה חשוב בעיניהם, אך היה לו חסרון מחמדת הממון, והם ידעו אותו: ע״כ קרו לו עכברא דשכיב אדינרא, למען להתלמד ממנו, להזהר משטף הרצון של חמדת הממון המעור עיני פקחים, וכידוע שאין משום לשון הרע, למען הועיל להתלמד.
וזה מוסר נפלא לאדם הנלבב, לפחד תמיד מחסרון או יתרון, ולכוין המצוע, כמבואר במאמר ״דרך אמונה״. ודע יקירי נ״י, כי הלא אתה בעצמך כמה פעמים שמעתי ממך שפחדת מן המקום לא מטוהר, ונהניתי מזה, אבל הבנתי עתה הפסוק: ״אשרי אדם מפחד תמיד״. מאי תמיד? פי׳ כי הפחד התמידי מברר כי כבר הובל הפחד להשכל, ובשכל אין שינוי תמיד, והוא מאושר (כל׳ אשרי) משא״כ הפחד לפרקים הרי זה רק התפעלות החושים כמבואר במאמר ״החוש והשכל״. ולכן חובה עליך להשכיל ותהיה מאושר. ואי״ה תראה מאמר הנשלח היום להד״ט, ״מאמר אגרא דשמעתתא סברא״ — יחדיו יהיו תמים.
מאמר ר״ז
[עריכה]כה אמר ה׳ בזאת תדע כי אני ה׳ הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם וגו׳ נטה את ידך במטך וגו׳ (שמות ז:יז, ח:א)
[עריכה]מהידוע כי יש שתי הנהגות, הנהגה טבעית והנהגה נסית, כאשר יתחקה האדם ההפרש שביניהן, הוא: כי הנהגה טבעית מתקשרת בדרך סבה ומסובב, משא״כ הנהגה נסיית אינה בדרך סבה ומסובב אבל בזה טועים כמה בני אדם, שהמה סוברים כי דרך הנסי — הוא רק הסכמה בעלמא, כענין שקוראים — סגולה, וסוברים כי אין בזה דרך חכמה בקשר סבה ומסובב. וחלילה חלילה לחשוב כן. ומקרא מלא דבר הכתוב ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״ (משלי ג:יט) ומכש״כ כל הסגולות וכל הנסים הכל בחכמה נשגבה מאד, ואדרבא, דרכי הטבע נודעו מעט ממנו לאדם דרכי החכמה, ומהלך דרכי החכמה של ההנהגה הנסית, נעלם ונשגב מדעת האדם אף שמץ מנהו.
וכאשר נטה משה ידו על הים ויבקעהו, לא היה רק בסגולה לבד בלי טעם, חלילה להאמין זאת שיהיו דרכי החכם בלתי בעל תכלית, ח״ו דבריו כתפל בלי טעם. מי פתי יסור הנה להאמין פתיות כזאת. וכן כאשר זרק פיח הכבשן ונעשו אבעבועות בכל ארץ מצרים, וכן כאשר נטה ידו אל הארבה — לא הי׳ רק הסכם וסגולה בעלמא ח״ו. וכן בכל הנביאים כירמיהו וביחזקאל וכמוהם אשר עשו, לא היה רק סגולה בעלמא, אבל באמת כאשר מחייב השכל ומתקבל על הלב, ובפרט כאשר קלטה דעתי הדלה מפי חכמים וגדולי המחברים, חוקרים ומקובלים גם יחד, וכאשר לקחתי מעט מזעיר מהם להסביר בדדמי לו, כמו מספר הכוזרי וספר בעל חובת הלבבות, יש עלינו לדעת, כי כמו שאנו רואים בטבע, כדומה עבודת האדמה, יש בזה חכמה ומדע — להתלמד ידיעת טבע עבודתה, איך שתוציא האדמה אחרי עבודתה הנדרשת בטבעה, תוציא פרי טוב ורב פריה אבל סוף־כל־סוף מה עושה בזה האדם, רק נותן הפרי בארץ מעשה קוף בעלמא, ואין לו שום ידיעה שמץ מנהו, איך ובמה תכונן האדמה את פריה בקבוץ היסודות יחד ובהרכבת היסודות יחד, שלא יתפרדו, כי הם נגודיים זה לזה, ומי יודע כמה כחות ואמצעיים באין מספר הצריך לכח התחברותם ולתווך ההתאמה והשלום ביניהם, ומי יודע כמה הרכבות וממוצעים באין מספר צריכים שיתקיים השלום ביניהם, כל זמן שניתן להם הקיום, דבר דבר לפי טבעו, וכן כזה, מי יודע כמה כחות ואמצעים צריכים שיתאימו עם כחות האדם וגם לחזק חיותו, וגם לקיים עי״ז קשר גופו ונפשו, וכן לכל חלקי הנפש בפרט ולכל כחות הנפש, וכן קשרי השכל עם כחות גופו ונפשו, והכל תלוי באכילה ושתיה, כי בלא זה ינתק הקשר, — וא״כ צריך המאכל להתכונן, שיהיה בכח המאכל, את כל אלה שחשבנו פה, ומה שלא חשבנו עצמו מספר; ומי יודע כמה הרכבות החכמה יש בכל כח וכח פרטי בכל הנ״ל, בין בגופו בין בנפשו, בין בשכלו, בכחות פרטיים שלהם, ואל כל קיום אלה וחבורם יחד, צריך שיוכן המאכל באלפי אלפים כחות לקיומם וחבורם. והעד על זה, כי הלא ידענו מהירות עבודת הטבע כמו כח זרם האלקטרי, וכמו מהירות המאורות הבאים אלינו מן גבהי מרומים, וכהנה רבות, ועם כ״ז צריך הפרי והירק לשהות במעבי האדמה קרוב לשנה, ויש מיני אילנות שצריכים לשהות כמה שנים באדמה, ומזה נבין כמה וכמה הרכבות באין חקר למו, שעושה האדמה בחכמתה שנטבעה בה ממטביע הטבע, אחרי מעשה קוף בעלמא, של האדם המניח את הגרעינים בארץ אחרי עבודתה הנדרשת בטבעה.
וכמו כן נתבונן דבר נפלא בטבע, מה שאנו רגילים בו, ואין אנו מתפעלים מזה, אם יאמרו לנו; אדם אחד רקק רקיקה אחת, ובנה בזה עולם מלא, או להפך אדם אחד רקק רקיקה אחת והחריב עולם מלא. הנה לכו חזו מפעלות הטבע. תרח אבי אברהם אבינו, רקק רקיקה אחת, ונולד מזה אדם גדול בענקים, אשר הקנהו להקב״ה שמים וארץ כמו שאחז״ל, וכן בשבילו נברא העולם, כאז״ל בשביל ישראל שנקראו ראשית, וכן עמרם רקק רקיקה אחת, ונתהוה מזה גורם ליציאת מצרים, קריעת ים סוף, הורדת המן והורדת התורה מגבהי שמים לארץ, וכן בן־דוד וכדומה להם.
ועתה התבוננו מעשה הטבע, אילו הניח הגרעין לא במקומו הראוי, רק כחוט השערה הלאה, כמו על אבן, וכן אילו רקק שלא במקומה הראוי לה, לא היו מתהוים כל הכחות וכל הרכבות שזכרנו למעלה, וכן לא היה נולד האדם אשר פעל כל אלה הנ״ל, וא״כ הרי לעינינו כח מעשה הטבע, שמדבר קל וקטן נבנה עולמות, ואיך לא נבין כי ההנהגה הנסית אשר היא טבע עליונה מאד, שהיא גם כן כנ״ל — ומעשה המצות היותר קל שאדם עושה, יבנו ויתכוננו מזה בדרך חכמה כנ״ל — כחות ועולמות אין חקר.
וזה הדבר שהשכל מחייב ומתקבל אל הלב כאשר נבין דרכו, ובפרט כי חכמי האמת יגידו לנו זאת, אשר הם יודעים פרטי הדברים ג״כ ולא בכללם לבד. אלה הדברים יכו שורש בלב האדם לדקדק בקיום מעשה המצות כהלכתן דוקא, חוט השערה לא יחסר, ממש כמו טבע התחתון ומכש״כ טבע עליון מאד כנ״ל, עצמו מספר פסוקים מפורשים המאמתים זאת, ודי למבין במה שכתבנו על ענין נסיון של צדיקים במכתב הגרש״ש נ״י, כי זה כפתור פורח.
ותראו דבר נפלא, כי בסוף פרשת מעשה בראשית, התיבה האחרונה כתוב ״אשר ברא אלקים ״לעשות״ הרי כי דוקא המעשה היא הפותחת והסוגרת מעשה בראשית כנ״ל, כמו שעינינו רואות בעוה״ז בחכמת הטבע, וממש כמו כן בטבע השני, העליון במעלה מאד, סיים בו הפסוק, כי הכל תלוי במעשה הקלה של האדם למטה בארץ.
ומעתה נבא למאמר שהתחלנו, כפי מה שהקדמנו איזה דמיוני דברים להראות גלוי כמה ענינים אשר גרמה לבני אדם כי זו האמונה ראויה לחסיד גדול, והנה תהלה, עזרנו העוזר — לראות גלוי ע״י התקרבות קרובה מאד לשכל האדם, מטבע שרגיל בו כל ימי חייו, כי בלא ספק המצוה היותר קלה בתורה, ע״י מעשה האדם בקיומה כהלכתה, הקצוב לה בטבע העליון בתורתנו הק׳ היא פועלת ענינים נשגבים מאד נעלים. היש פעולה קלה יותר, מלהניח גרגיר בארץ, ראו אחי מה פועל האדם במעשה הקלה הלזו: היש מעשה קלה יותר מרקיקה כנ״ל, ראו אחי מה פועלת מעשה הקלה הלזו אף בגבהי שמים, כי ממשיך נפש משכלת ממעל, ולא עוד אלא שממשיך ע״י זו הפעולה הקלה צלם ודמות כל העולמות, ומקרא מלא הוא ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״. וידוע בפי כל, כי האדם נקרא בפי חכמי המחקר, ומכש״כ לחכמי האמת, ״עולם קטן״, כי כל העולמות כלולים בו, והרי נעשה זאת ע״י מעשה הקלה של האדם, ואם מעשה גשמיית היא פועלת כ״כ בגבהי מרומים, מעשה רוחניות ורצונו של אדון כל — עאעכו״כ — שהדבר היותר קל בעיני האדם, פעולתה בגבהי מרומים מאד מאד — יותר נעלה באין חקר ממעשה הקלה שבטבע התחתון וזה הדבר שהשכל היותר קטן, יבין כמעט כמו מושכל ראשון כי מחויב זאת. (ומזה נבין גודל שכרן של מצוות).
על פי הנ״ל נראה לקרב אל השכל ״דרך משא ומתן״ איך שלא יטריד האדם יותר מדי, ולא יביאנו המו״מ להתרפות מעסק התורה בעמל ועיון, וגם שלא יעבידנו על דעתו ועל דעת קונו ח״ו.
הנה מצינו באלישע בעת שהחיה את הבן, שם עיניו על עיניו ופיו על פיו ויחם בשר הילד. מצאתי דבר נפלא ברד״ק על זה, אמר — שם פיו על פיו כדי להחם בשר הילד, כי כל מה שנוכל לעשות, ראוי שנעשה בטבע, ועפי״ז הודיע לנו הכתוב דבר נפלא. כי באמת אין זה בדרך הטבע כשאדם חי ישים עצמו על אדם מת שיצא ממנו חיות אל המת להחיותו, אבל הודיענו בזה כי באמת גם מה שנדמה לאדם טבע, אינו רק נס, כי פנימיות הלוכו של הטבע בדרך סבה ומסובב לא נודעת לאדם, ורק החיצוניות נודעת, כי כך גזר רצונו ית׳ בדרכי הטבעים, להודיע לאדם מהלך החיצוניות, את מהלכם בדרך סבה ומסובב, ופנימיותם לא נודעו, וכמו שנודע זאת ג״כ לחכמי הטבעים וחכמי הרופאים, והראה הנביא כי הנהגות הטבע והנסי משולבות זו בזו, ומה שנוכל לעשות בדרך הטבע, רצונו ית׳ שנעשה, כי כן קבע רוב הנהגת העולם במהלך הזה. אך למען נדע כי טבע ג״כ נס הוא, עשה פה מעשה קטן בטבע, היינו שקרב עצמו להילד, כדי להחם בשרו, והכל יודעים שרחוק זאת מדרכי הטבע, להחם בזה בשרי להחיותו, אך למען נדע כי טבע — נס הוא באמת, ורק כך גזר רצונו ית׳ להודיע מהלך סבתם בדרך סבה ומסובב החיצוני, וכדי לנסות את האדם אם יתבונן דרכו להבין כי הכל בחכמה נברא. ולכן הראה הנביא כמו טבע בדרך סבה ומסובב. כן ג״כ נס, — ביתר שאת מאד נעלה, וכן טבע ממש נס הוא, כי אין מקום בטבע בזה להחיותו. והבן כל זאת היטב.
ומזה הוכחנו לדעת, כי גם במשא ומתן, כן יסד רצונו ית׳ להודיע לבני אדם — דרכי המו״מ בדרך סבה ומסובב, היינו דרכי הטבע התחתון, וגזר שדוקא ע״י דרכי הטבע יתגלגל טרפו עלי אדמתו, והסבה הפנימית היא דרך נסי, כענין שאמרו מפתח של פרנסה בידו של הקב״ה, וכמו במה שקרב אלישע את פיו לפיו של הילד, היינו מעשה הטבע, ויבינו הכל כי באמת אין זה טבע שיחיה בזה, רק נראה כמו טבע, וא״כ כיון שעשה כן בודאי היה צריך לעשות כן וע״כ כי מה שנראה כמו טבע, באמת אין זה טבע, רק ג״כ נס. וא״כ נלמוד מזה כי כל דרכי הטבע אשר נראה לנו כי הסבה מחיבת המסובב אינו, רק נראה כן, לכאורה, אבל באמת הטבע ג״כ נס הוא, ורק להורות לנו כי הנסי ג״כ בדרך סבה ומסובב. וכמו שבאם תחסר סבה אחת בטבע — לא יצא המסובב, כן על אחת כמה וכמה אם תחסר סבה אחת מפרטי התורה, אשר קצבה וטבעה לטבע העליון הנסי, לא יצא המסובב הנעלה באין תכלית.
וכאשר יתישב בלבו כל זה, ידע ויבין כי עסקו במשא ומתן, לבד כי הפנימיות ודאי נס הוא, אלא אף גם החיצוניות, היינו דרך סבה ומסובב, שיבין ויחשוב כי תוך תוכו, ג״כ נס הוא, וישמור חוקי הטבע העליונה לשאת ולתת באמונה על פי התורה, ולקבוע עתים לתורה, איש איש לפי ערכו, בעמל ועיון לפי ערכו, כדי שלא תחסר סבה אחת כנ״ל, ויתאימו טבע החיצוניות וטבע הפנימיות ויצליח.
והנה כבר בארנו במאמר ״מתרושש והון רב״ כי מטבע האדם, בדבר שיודע מעט, יטעה עצמו כי יודע הכל, כמו כחרטומי מצרים, כמבואר שמה, והכל ודאי נס הוא, אלא אף גם החיצוניות, היינו דרך סבה ומסובב, שיבין ויחשוב שתוך תוכו ג״כ נס הוא, וישמור חוקי הטבע העליון לשאת ולתת באמונה על פי העסק ויתלה בו — כחי ועוצם ידי עושה לי, ינוסה האדם המשכיל, שישכיל דרכיו ועניניו בזה, לדעת כי הכח הפנימי נס הוא. וזה כונתם ז״ל ״יפה ת״ת עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון״, פי׳ ת״ת הוא דרך נס, ו״דרך ארץ״ לחבר נס בטבע, והבן.
והנה המאמר ״יפה תורה עם דרך־ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון״, אף שנתבאר בקצרה, אמנם צריך ביאור רחב, והוא כי כבר הקדמנו שכל הדברים אשר לא יתאימו החומר והצורה בפשוטו קשה להמשיך החומר אל הצורה העיונית מזה, וצריך תמיד להשכיל צורתו, ולחשוב תמיד להמשיך החומר אל הצורה העיונית. ובאשר כי מהלך העסק ניתן ביד האדם בטבע כנ״ל, היינו בדרך סבה ומסובב, קשה מאד להמשיך תמיד מחשבתו כי פנימיותו נסי הוא, וכמו שאמר הכ׳ כי הוא ״הנותן לך כח לעשות חיל״, פי׳ כי אף שהאדם אינו מרגיש כלל, כי יש מי שמשפיע לו כח לחשוב ולעשות חיל, אבל המשכיל יבין, כי הוא מעצמו אין לו כלום. והראיה, שיותר מכחו אין לו כח לחשוב לעשות חיל, אף שרוצה ומשתוקק מאד לזה, ובהכרח כי ניתן לו בגבול, הכח ומי שנתן אז, הוא נותן בכל רגע ורגע, כי אין דבר עושה את עצמו, ואין דבר מקים את עצמו כי אם היה מקים את עצמו, יקיים א״ע לעד בכחו שכזה, וזה גלוי ומשכיל.
אמנם מאשר הוא מדגיש רק עצמו, הוא חושב, הוא עושה, מוטעים בנ״א אף היותר גדולים, כי כחו עושה לו החיל ורק אחרי העיון הדק ואחרי התמדת המחשבה בזה תמיד בעת עסקו במשא ומתן, ימשיך החומר אל הצורה הפנימית. אמנם העצלות ואהבת עצמו לתלות המעלה רק בעצמו בו, נקבע במחשבתו הדמיונית, כי הוא ורק הוא יחשוב ויתחכם ויפעול, וכאשר גדולי החרטומים, יען כי ידעו חכמת הכישוף בסבה ומסובב, נואלו בזה, מלהבין צורתו הפנימית, ולהבין כי קצור קצרה ידם נגד משה רבינו ע״ה, כמבואר במאמר ״מתרושש והון רב״.
וכמו כן אנו רואים בדורנו חכמי הרופאים וחכמי הטבעים, אשר רואים נפלאות הטבע, ורואים ג״כ כי סבתם הפנימית נעלמה מהם, כאשר יאמרו בפה מלא כולם, ונמצא כי הם רואים נפלאותיו ית׳ יותר מיורדי הים, ועם כ״ז רובם ככולם כעורים, לא יבינו ולא ישכילו אשרם, ולהיפוך הימה פוחזים ושפלים יותר מזולתם. למה? מהכח אשר נטבע גם באדם היותר גדול להעלים הטוב ולגלות הרע על בני אדם, כדי שלא להפחית עצמם נגד מעלת זולתם.
והכופר בטובתו של חברו, פי׳ במעלת חברו, לבסוף כופר בטובתו של הקב״ה, כדי להקל לעצמו למלא תאוותיו, ושלא להפחית עצמו כ״כ נגד הכל יכול. והוא מכיר באמת בעצמו שאינו יכול מאומה, רק מה שניתן בו מהמשפיע בו כנ״ל, אבל בלי ידיעה, מטעה את דעתו להתעקש ולאמר שהכל טבע, ובפרט כי הוא רואה מעט הולך בדרך התחייבות (כונתו התחייבות סבה למסובב) כנ״ל — מצא מקום לעוור עיניו ולאמר הכל טבע, ולא ידעו ולא יבינו כי מי הטביע הטבע, האם יש דבר עושה את עצמו? והדברים ארוכים, והמבין יבין, כי ברורים הדברים כשמש בצהרים ומקורבים אל השכל, קול ושוברו עמו, פי׳ מהלך טעות דמיונם ומהלך תשובתם בזה, הכל מתקבל על הלב, בעזרתו ית׳, ותדעו, כי קצרתי.
כן ממש במשא ומתן מוטעים בנ״א לתלות בו הכל מפני שאינם מורגלים במחשבות נסיי. ולא עוד גם בטבע — לו ישכילו כי לא לחכמים לחם וגו׳ וגם לא לרופאים הרפואה, וע״כ כי הכל מהטביע הטבע.
והנה להקים האדם על בוריו בא לנו מתן תורתנו, בראותו דרכיה צוויה אזהרותיה, וגם ״בראתי יצה״ר בראתי לו תורה תבלין״, והיא תגלה עיני האדם לראות כבוד המטביע את הטבע וכי מלכותו בכל משלה. ויבין היטב בעינים פתוחות, כי הטבע באמת נס הוא. וכל זה כל זמן שעוסק בתורה לבד, אז החומר מתאים עם הצורה כנ״ל, ונקל להשריש זאת בלבו משא״כ כשמתחיל לעסוק במו״מ ונדמה בעיניו כי כחו עשה הכל, אז קשה להתאים החומר עם הצורה הפנימית כנ״ל, וצריך לזה יגיעה רבה ומחשבה תמידית כמבואר למעלה. וזהו יפה ת״ת שמלמדת האדם דרכי הנסי, ואח״כ כשמיגע א״ע לצרפה עם ד״א, פי׳ להתאים החומר עם הצורה הפנימית שנראה לכאורה ההיפוך, זהו מדרגה גדולה. ויגיעת שניהם, לצרפם יחד, משכחת עון, ובלי זה איני יודע איך משכחת עון, ותן לחכם ויחכם עוד.
הפרטים היוצאים מהמאמר רבים המה. אך בעו״ה עדיין לא זכיתי לקרבני לעבודתו ית׳, וגם הכתיבה, לתועלת גדול מאד לרבים, כמו זה המאמר, קשה לי הרבה. זה כמה אשר סבלתי לא אליכם מהכתיבה של המאמר הארוך הזה, ידעתי, גם ידעתי אם יהיה לכם באמת להועיל כערכו, תהיה לי זכות מכם ואבנה גם אנכי, אך כפי הכרתי מהמכתבים, ידעתי כי יש מתרפים במלאכתם מלאכת המחשבה, ע״כ אמרתי לעורר לפי הזמן גרמא.
הנה הוכחנו לראות בעליל, כי דרכי התורה הם טבע כמו שאר טבעים, ולהיפוך, טבע עליונה מאד, באין ערך יותר מטבע התחתונה, ואם בטבע האדמה נראה כי בלי השלמת כל פרטי חכמת העבודה, אל יצא פריה הטוב של השנה, כן בטבע עליונה אשר מטביע טבע התחתונה, היינו ר״ה ויוה״כ, אשר תגזור ותכתוב ותחתום דינה של כל השנה על פי הטבע התחתונה, לא יצא בכי־טוב, ח״ו, רק ע״י השלמת עבודת הטבע העליונה, ע״י חכמת התורה העליונה.
והראינו לדעת כח המעשה, כי זה המפתח של כל מעשה בראשית טבע התחתונה וטבע העליונה, היינו קיום הדינים הנוגעים לר״ה ויוה״כ, ונכלל בזה ״שתמליכוני עליכם״ והיינו קבלת עול מלכות שמים בהתישבות הלב, ונכללו בזה דרכי התשובה, וכבר תראו מה שכתוב בהקדמה ראשונה של קבלת יוה״כ, ולפי המאמר הנ״ל מבוארים היטב הדברים דשם יעוי״ש.
על כן עליכם אחי היקרים לבחור אחרי עיון הדברים אשר ייטבו בעיניכם לקרב לפני כל בני החבורה לעסוק בלי״נ יחד איש איש במקומו, על עסק ר״ה ויוה״כ, שיהיה להועיל אי״ה כל השנה. ונא אל תאחרו להודיעני, והזמן קצר, כי ימי הדין משמשים ובאים. מאתי...
מאמר ר״ח
[עריכה]קח את מטך וגו׳ יהי לתנין וגו׳ ויבלע מטה אהרן את מטתם (שמות ז:ט, יב)
[עריכה]המאמר הזה יבאר הון רב ותועלת עצומה לכל איש ואיש לפי ערכו, ובפרט ליושבי על מדין, כי יבאר בעליל גרות השכל בעולם, ותרמית הרצון. הנה מצינו במנחות פ״ה. א״ל יוחנא וממרא ראשי מכשפים במצרים למשה רבינו ע״ה ״תבן אתה מכנים לעפריים״, פי׳ מעשה כשפים אתה עושה, השיב להם הן, ״אמרי אינשי למתא ירקא ירקא שקול״, המאמר הזה כמתרושש — כנראה שהודה להם חלילה, ואם שחק בהם, מה תועלת יש לנו מזה, לקבוע בים החכמה — התלמוד הק׳, ואמנם למוד רב והון עצום הודיעו לנו בזה למעשה. הנה ידוע כי חותמו של הקב״ה אמת, וידוע כי העדן היותר גדול לאדם הוא לכשיזכה לתכלית ההתקרבות אליו יתברך. ובפשוטו נוכל להסביר זאת, כי הוא ית׳ מקורו של עולם בכללו ובפרטו: וממילא מובן כי הוא ג״כ מקור העונג והעדן הנמצא בעולם ושיוכל להמצא, וא״כ מובן כי מי שיתקרב אליו ית׳, מתקרב הוא למקור העונג והעדן בלי תכלית, והחכמים המבינים זאת, המירו כל עונג המרחק אותו ממנו ית׳, מלבד כי אין ערך לתמורתו, זולת זה הלא המתרחק ממנו ית׳ שהוא מקור העדן, כפי ערך רחוקו כן הוא נכרת מהעדן הנורא באין מרגיש עד יבא עתו להרגיש, והדברים עתיקים למתבונן בהם, וכבר הקדמנו כי חותמו של הקב״ה אמת, א״כ מי שהוא קרוב אל האמת, קרוב הוא להעדן הנשגב, וכפי התקרבותו להאמת כן ישגה עדונו ועונגו הנשגב, גם בזה העולם כי הוא מרגיש, ומכש״כ כשיפרד מהחומר ויגדל הרגשו באין ערך, והדברים עתיקים.
והנה מצינו שלש דרגות למבקשי האמת, הא׳ מי שכבר כבש מדותיו עד שהגיע לטבע שני שאין לו תשוקה לרע, הדרגא השניה: בני אדם המשתוקקים למדות רעות, אך שכלם חזק להרגיש למדי כי מדה רעה היא, וכי הרעה נגד פניהם, וכובשים רצונם לעשות כעצת שכלם הזך והחזק, וגם זו מדרגה גדולה. הדרגא השלישית: אשר שכלם חלוש, ותאותם ורצונם ומדותיהם יעורו עיני שכלם לחשוב כי טוב הוא, ומתחזקים בדעתם עד שחושבים כי הצדק אתם, ״ורגליה יורדות מות״ (משלי ה:ה) ר״ל, אך עם כ״ז יען כי בכלל הוא מבקש האמת, אם יבא אחר ויברר לו טעותו ועורונו בעיני השכל, ישמע לדבריו ויאזין לתוכחתו, ועדיין אין נואש למחלתו, ויתרפא ע״י רופאים המבקרים, ובצד מה הוא עדיין קרוב לו ית׳, כי יקבל האמת מאחרים, ואות הוא, כי רצונו הפנימי הוא — האמת. הרי ג׳ דרגות, ובכל דרגא ודרגא יש פרטים ופרטי פרטים הרבה. אמנם הגרוע מכולם והם רחוקים מהאמת, בתכלית המרחק, הם הרוצים — שרצונם יהיה האמת דוקא, והרי זה כמי שרוצה שבלילה יהיה דוקא יום, והרי זה שוא ובטל, אבל צריך האדם לשאול מה עתה — יום או לילה, וכפי מה שהוא עתה, בהכרח צריך למשוך רצונו, כן צריך להמשיך ולכוין רצונו לפי האמת, ואז - יצליח, כמאמר החכם: החכם ממשיך עצמו להמציאות, והסכל ממשיך המציאות לפי עצמו אליו, ביאור הדבר, מבואר, לפי הדמיון שכתבנו מי שרוצה דוקא שיהיה עתה יום, שכן בהתאם לרצונו והנה על פי המושכל הזה חתרו כל חכמי לב לחקור אחר האמת, להמשיך רצונם להאמת ולא להמשיך האמת לרצונם, כי זהו דרכי הסכל, להמשיך המציאות לרצונו אליו, וזה הוא המעותד לכל נגע ומחלה רעה, כי לא יכין עצמו לקבל מהלך המציאות, וע״כ התרחקו חכמי לב מנגע ופגע רע כזה. התבוננו אחי היטב בזה, כמה מחייב זאת, להכין עצמו לקבל האמת ולהמשיך אליו כפי האמת, כי זה הוא המציאות הגמורה.
והנה למדנו דעת מחרטומי מצרים, שאף שעשו במטיהם גם הם, עם כ״ז הרי כתיב ״ויבלע מטה אהרן את מטותם״ (שמות ז:יב) הרי שבלע המטה ולא כשהיה נחש, וכפירש״י שם, וא״כ היה להם לדעת כי לא מעשה כשפים הוא אדרבה כיון שהיו מכשפים גדולים ולא יכלו זאת, ע״כ שלא מעשה כשפים הוא, ורק הענין כך הוא, כי מטבע הרצון, כל זמן שלא יראו לו ממש כמו בחוש, כי זה סם המות, אף כי מתוק הוא רצונו יפתנו כי לא יזיק לו. וכן בכל דבר שכלי, שימצא חלק ממנו כמו רצונו, אף כי אם יקיף כל החלקים וההיקפים המצטרכים לדבר העיון הזה, יראה התחיבות הדבר היפוך רצונו, עם כל זה רצונו יעור אותו, לתפוס במושכל הראשון, ולהמשיך המציאות, היינו האמת, אליו, ולא עצמו, היינו רצונו, להמציאות, היינו האמת. הימנו האמת כפי שהוא והנה זה יעיד, על תכלית הסכלות באדם הזה. וגם יעיד על תכלית ההפסד והנגע ופגע רע, שימשיך האדם על עצמו, ברצונו דוקא להמשיך המציאות אליו. וזה מבואר תכלית הביאור למבין.
וזה היתה כונת משה רבינו ע״ה בתשובתו להם — כמסכים לדבריהם: אתם מהכת הרוצים להמשיך המציאות כרצונכם דוקא, ולכן לא יועיל לכם וכוח של חכמה, כי אתם סכלים ונבזים, היפוך החכמה המבקשת להמשיך עצמה להמציאות להתחכם איך להשתמש בלילה. והם באשר באשת חכמים היו, רק חכמים להרע היו, פי׳ רצונם משל על שכלם, להמשיך האמת לרצונם, הבינו תשובת משה רבינו ע״ה, כי כדאי בזיון וקצף, בדברים אלה המעטים, לדכא אותם תחת רגליהם — בתכלית הביטול. (כונת תשובתו של משה רבינו, כי במקום של מכירת הירקות של סוחרים רבים, שם גדלה המבינות של טיב האמת) נתעוררתי על זה מדברי רש״י שם מנחות פה.
והנה המאמר הזה ״מתרושש והון רב״ הוא, כי הנה כאשר נתבונן על דרכי בני אדם, נראה כי רובם הולכים בשיטה הלזו, לתפוס חלק אחד מדבר — ומבלי להעמיק, ולהקיף כל חלקיו — ולדון עפ״י כל חלקי הדבר, רק דנים ברצונם לתפוס רק חלק אחד מדבר, והרי זה ממש רוצים להמשיך המציאות אליהם לרצונם, כמבואר למעלה, ולזה הם בתכלית הפגעים ונגעים רעים המסבבים על האדם המבקש להמשיך המציאות אליהם. ומזה נבין כמה רע ומר ההתרחקות מהאמת, והוא הוא ההתרחקות ממנו ית׳ ורוצה להמשיך המציאות — היינו רצונו ית׳ אליו, ולא רצונו לרצון מקור כל המציאות, ית׳ שמו, ולכן אחז״ל ״עשה רצונך כרצונו״ פי׳ שתרצה מה שהמציאות, — היינו שמו ית׳ — רוצה, ואז תצליח, ומבואר תכלית הביאור.
הביטו וראו גרות השכל בעולם, בנוהג שבעולם גבור ינגף לפני גבור הימנו, וכש״כ חלוש לפני גבור, והשכל ינגף לפגי הרצון, עד שבכחו להשתמש בחלק אחד מהשכל כפי רצונו, אף שבאם יקבץ כל חלקי השכל מהענין, יתברר היפוך הרצון, ונמצא כי השכל באמת גבור וחזק הוא, עם כל זה גרות השכל בעולם ותוקף גבורת הרצון בעולם שלו, גורם לדכא תחת רגליו חלקי השכל ואף כולו, ומכש״כ מבלי לקבץ כל חלקי העיון המצטרכת לדבר. והנה יש לי דבר חדש בטבע הרצון, מה שגילה לי הנסיון, אך קשה לי להאריך, סוף דבר, מי ששכלו עדיין לא יבש לגמרי, יראה לשום כל עמלו לבטל הרצון מכל דבר ודבר לאט לאט, ולקבץ כל חלקי העיון בכל דבר, ולכה״פ לא יתרחק כ״כ מהבורא ית׳ שהוא האמת, וירגיל האדם עצמו לאט לאט לעשות מעשיו על פי האמת, ולכה״פ אם יעוררו אותו אחרים, יקבל האמת ממי שאמרן, ומזה יעלה מעלה מעלה, והדברים האלה ארוכים, והחכם יחכם עוד, ונזכה להתקרבותו ית׳ להתקרב אל האמת, אכי״ר.
מאמר ר״ט
[עריכה]בענין הנ״ל
[עריכה]נאמר (משלי א:יז) ״כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעלי כנף״ פירש רבינו יונה ז״ל על זה: וזה כח באדם אם גם יראה בעיניו הרעה אשר לפניו, אבל התאוה הנטועה בלבו יעור עיניו, ולא יראה את אשר לפניו, ונבוכדנאצר יוכיח, אשר היה חכם גדול, כמבואר בכ׳ בכמה ענינים, כמו (סנהדרין צב:) ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד וכו׳, והוא הבין ענין ירושלים ולא רצה לבא למלחמה עליה, וירא לנפשו מאד, והראיה אחר שגם (פתיחה דאיכה רבתי) פתקא נפלה משמיא ששה חדשים, והיה ירא לבא פנימה, ואחר כן כאשר בא ירושלימה, גאה לבו ואמר (ישעיה יד:יד) אעלה על במתי עב, ודימה כי כחו ועוצם ידו עשה לו כל זאת, ולכן נראה תמיד, אשר ישכח האדם, ראשיתו של הדבר, כמו, הוא יקנה לו — עליה שלישי, ואח״כ יתגאה כי עלה שלישי, וזהו הכלל, כל דבר אשר ירצה האדם, יטהו בו, ולא שכלו לבד, אבל גם החוש — אשר לא יראה בעיניו, וכן הענין כחרטומי מצרים. (כענין שהתבאר במאמר — מתרושש והון רב).
מאמר ר״י
[עריכה]ויאמר משה לפרעה וגו׳ למתי אעתיר לך וגו׳ ויאמר למחר וגו׳ יעוין בפי׳ הרא״ע (שמות ח:ה-ו)
[עריכה]כלל גדול דברנו כמה פעמים, שיש לאדם לעשות יסוד ולבנות עליו בנינים, רצוני בזה, כי הלא ידוע כי בכל החכמות יש יסודות שנבנה עליהם כל החכמה, כמו על מושכלות ראשונות אשר אין לספק בהם וכדומה. ועל פי זה נדע כי כל מה שנתברר אל האדם דבר שאין לספק בו ע״י ראיות שכליות שמבררות אמתתן, ומכש״כ כשנוסף על זה לאמת הענין המושכל ע״י מוחשות או מפורסמות עם הראיות השכליות בלב שלם ובנפש חפצה, נוכל לעשות יסוד לבנות עליו בנינים רמים, כי בטח אל ימוט. וזה כלל גדול למשכיל, והנה היסוד הזה אף כי הוא קל בהשערת השכל, אבל קשה מאד בעולם המעשה גם להחכם היותר גדול, ע״כ כל ימי האדם צריך להתלמד ולהתרגל ולהתחזק בזה, וסוף כל סוף צריך עזר ממנו יתברך על זה.
ועל פי זה נוכל להבין כי כמו שבכלל התורה יש לבנות מתחילה היטב היסוד כדי שיתקים הבנין, כענין שאחז״ל ״כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים ואח״כ יקבל עליו עול מצוות״, פי׳ כשיבין היטב כי מלכותו בכל משלה, ובהכרח יקבל עליו עול מלכות שמים, כי מי ידין עם מי שתקיף הימנו, ובקל יבנה על זה היסוד בנין קיום המצוות, כי מוכרח וטוב הוא לשמוע לאדון הכל, כי כל יכול הוא להיטיב להשומע לו בכל מילי דמיטב, אשר עין לא ראתה, ולא בכלל לבד אלא אף גם בפרטי התורה מה שביכולת האדם לקרב אל השכל, הטוב הצפון בה בדרך שכלי, זה יסוד להבין ולדעת כמה מהטוב והצלחה בלי תכלית צפון בה למקימיה במשפט. דבר שיוצא מבעל בלי תכלית בחכמתו וטובו. כדומה, מי שיבין הרב-טוב, והחכמה הגדולה והתועליות המרובות אשר יוכל האדם לקבל מהתורה, בין מהתורה שבכתב, ובין מהתורה שבע״פ, היודע ללמוד בהשכלה, ממש אין כל דבר תחת השמש אשר לא יוכל להתיעץ ולהשכיל דרכו, לכל מיני האדם, ובכל עניני העולם לטוב לו, כל מיני ערמה וכל מיני דעת ומזימה תשכילנו, כשיבין זאת נקל לו לאהוב התורה ולהתדבק בה, כי יבין מזה גדול רוחניותה וגודל שכרה בעולם החכמה שלה.
והנה כבר הקדמנו במכתב הראשון השייך לזה, כי כל דבר שיתברר לאדם דרך מהלכו, יתיישב ויתקבל על לב האדם, כי זה דבר שהשכל יהנה תמיד לדעת דרכי החכמה ולהבחין אם טוב ואם רע, אם אמת או שקר, כולו או מקצתו, משא״כ הסכמיות בלבד בלי טעם והילוך דבר מדבר, אז אין השכל מקבל ואינו מתישב בלב כלל, והרי זה אצל האדם כתפל בלי מלח, משא״כ בדבר שימצא מהלך בחכמה מסודרה, יקבל הלב היטב, ואז ידע כי אף מה שלא ידע מהלכו בקודש, אין זה ריק, כי לא דבר ריק הוא, ואם ריק, — מכם הוא ריק, כי אינכם יודעים, וכמו שדרשו חז״ל על זה הכ, (דברים לב:מז), אשר ע״כ יפה לנו לבאר ענין בדרכי העסק, ונקבע לו שם בפני עצמו, מפני רוב תועליותיו, אף כי הוא שייך לעניננו, מ״מ נקרא לו שם ״דרך משא ומתן״ (המאמר הזה הובא לעיל מאמר רז).
מאמר רי״א
[עריכה]בענין הנ״ל
[עריכה]כללי הדברים הראשיים מפרטי המאמר אשר סובב הולך מהכללים, עיקרי הדברים הם שלשה: א׳, להבין כל דבר במהלך החכמה שלה בדרך היקש, והיינו כמו סבה ומסובב, ובזה יתישב הדבר בשכל, כענין ״זקני ת״ח כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם״. למה? כי תתגלה להם יותר, ידיעתם בדרך מהלך החכמה שלה, ותתראה להם ממש כמו סבה ומסובב עולמי אשר מכיר בחוש, ומזה יתקבל וישוב היטב אל הלב המבין כל דבר המושכל בשכל, ומזה יתקרב לשמור ולעשות, כי הלב בהבנתו — חומד וכלי המעשה גומרים, כמו ברע המדומה, כש״כ בטוב המתאמת בהתחלת סבותיו. — התבוננו כי נפלא הוא! ב׳, להבין היסוד בסבותיו במהלך החכמה ואח״כ לבנות עליו בנינים רמים ונשגבים, ג׳. ההשרשה הקדומה תמשיך אליה כל הידיעות הבאות אחריה, גם להיותר חכם, בטבע, אם לא יעמול לעקור שרשה, ואחרי כל העמל אם יוכל להתרחק מכל וכל, טוב יותר, כמבואר מדיין שאל ישמע טענות מאחד, הרי שאחרי כל העמל, הוא חשוד על זה, גם בלא נגיעת תאוה וחמדה, רק נגיעתם השרשה הקדומה, ומה יהיה עוד שהשרשה קדומה ורצופה באהבת חמדה ותאוה, מבהיל!
ואם יבין היטב מהלך הכלל הג׳, ישתומם ויתבהל האדם מאד מאד, אוי לנו מיום הדין, אוי לבו מיום התוכחה, כי כל מעשינו בעו״ה בדרך זה המה, וזהו כונתם ז״ל ״כשעתיד הקב״ה להוכיח כל צדיק וצדיק לפי מה שהוא מי יעמוד לפני תוכחתו״ (ב״ר פ׳ צג) הדברים ״לפי מה שהוא״ אין להם ביאור, אבל לפי זה ניחא,: להוכיח, פי׳ לברר, לפי מה שהוא, פי׳ עצם הדבר, כמו שהוא — בלי השרשה קדומה מצד אחד, פי׳ מהיצר וחיילותיו, פי׳ הכחות הרעים ומטעים את האדם ברושמי השכלותיהם הבאים אחריהם.
ולכן אמרו חז״ל ״אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה״ (ברכות סג) פי׳ עד כדי שיתבטלו השרשותיו הקדומות מכל וכל, (כונתו להמית בקרבו כה ההרגשה הקדומה משורש חי — מרגיש, ולהבחין רק בבינת השכל מחדש) ואז יחכם היטב לאשורו ולאמיתו, וזה נקרא ״דיין״ שדן דין אמת לאמיתו.
ואחרי אשר נוכחנו לדעת, כי ידיעת הדבר במהלך החכמה שלה — בדרך סבה ומסובב, רק היא תוסיף תת כח באדם להתאחז ולהלפת בעוז ותעצומות ״עז כנמר וגבור כארי״ להזדיין בשמירת מצות מעשיות שלה על דרך הדקדוק היותר גדול, ובתלמוד תורה כנגד כולם שמביא לידי מעשה, וגם היא ממצות מעשיות, והראינו לדעת דמיונות אחדים בטבע, אשר נתגדלנו בהם מנעורינו, אשר צריכים לדקדק בהם לפעולות האדם, בעולם המעשה, כחוט השערה, וזה האיר לנו עינינו, שעל אחת כו״כ בטבע הנסי שהוא כולו רוחני, אין לנו להביט רק על המטביע טבע הנס בסבותיו הידועות לו, ורק בפקודותיו על פי דרכי החכמה, ישמע הטבע הנסי — והאדם העושה זאת.
ובזה די לעורר ולזרז האדם על מצוות מעשיות, אשר כל הפילוסופים נתקשו בזה הרבה, עד שכפרו במצות המעשיות, וכנ״ל הראינו בעליל, סכלותם. ויש לנו עם ישראל להתפאר, כי היותר קטן בעם ישראל ילעג ויכה על קדקוד הפילוסוף היותר גדול, והכל ממתנת התורה שנתנה לנו, וד״ל.
עתה נבא לבאר מהלך סבות המחלות של חולי נפשות למען נדע איך להזהר מהן, ונבין כי במהלך הזה נכשלו היותר גדולים בישראל, כאשר גילתה לנו התורה, למען נשכיל להבין דרך המכשול, ונדע להזהר מהם, נטה אזנינו כאפרכסת לשמוע זאת, כי נפלא הוא!
מן הידוע לכל, כי כל מחלה בין בחלי הגוף בין בחלי הנפש, הרפואה צריכה להיות ההיפוך. כדומה, מי שהוא אכזר בטבע, צריך לרפאות טבעו בהיפוך, הכל ברחמנות, וכן המבוהל, ההיפוך שלו — הכל במתינות ואם יתנהג בבהילות, תתגבר בו כל רגע ורגע המחלה, וכן אוהב כסף צריך להתנהג בהיפוך מזה.
והנה כאשר הקדמנו לבאר תוקף כח של השרשה הקדומה אף בידיעה בלי תאוה, כש״כ בהשרשה הרעה, הקדומה בכל תוקף עוז מנעוריו, מי גבר בעוז לעקור אותה, אם לא יתנהג ממש ההיפוך מקצה אל קצה, והנה כאשר חטא אדם הראשון בעץ הדעת, הוסיף לו הקב״ה עבודה רבה מאד, היינו שיעסוק דוקא בזה הצד שנשרש בו בטבע קדום, היינו בזעת אפך תאכל לחם, וא״כ הרי יתחזק הטבע הרע, ועם כ״ז עליו לכוין המדה כמדתו, בין במעשה בין במחשבה, במעשה, שלא ירבה העסק בכמות — בזמן וברוב הסחורה יותר מדי, באופן שיתרפה מעמל התורה, ומכש״כ ח״ו מקביעות עתים כנכון — בעיון היטב! בין במחשבה, היינו שלא לשכוח כלל בכל עת עסקו, שכל חריצותו ומחשבותיו בעסק, הוא באמת נסי — מדומה בטבע, כמו שביארנו מאלישע ששם פיו על פי הילד להחם בשרו, וזה דבר נפלא לזכור זאת דוקא, כי בלי זה אין לנו ציור ממשי, איך הוא נס מלובש בטבע, וענין של אלישע מחיה זה הציור לנכון.
והנה זה ממש שני הפכים בנושא אחד.: הוא עוסק בעמל מחשבתו, ומיגע לחשוב מחשבות, פעם כך ופעם כך, לשקול בפלס משקל המסחר, ולהאמין כי זה הכל נס מלובש בטבע, וזה קשה מאד מאד להתבונן בו, כמעט אף לצייר זאת אי אפשר, ורק מעשה דאלישע יקרב לנו הציור, ויחייב לנו דרך האמונה בזה, כי לא לחנם נכתבה זאת בתורה, ונבין מזה כי בפירוש חייבה לנו התורה בהאמונה הזאת דוקא, כי אמרה ״ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי וגו׳״ עד ״כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל״, הרי מובן כי זה כונת הכתוב, ומי לא יבין כי זה תלוי רק ברעיון, ומי יעצור את הרעיון לאמר — עד פה תבא טבע, ותיכף אח״כ נס. כללו של דבר, נס וטבע ממוזגים זה בזה, ואחד לא יכנס בגבול חברו.
התבוננו אחי המשכילים על דבר אמת, עד כמה עבודת מלכנו על צוארנו — על כל איש ואיש מישראל, כי כולם חייבים ללכת בדרך אמונה, ובלי עמל ועסק רב כזה, ידומה לאדם כי אי אפשר זאת.
ולדעתי נבין בזה מאמר חז״ל, ״בשביל שאמר יוסף ״והזכרתני״, נתוספו לו שתי שנים״. ותמיד הוקשה לי, וכי אסור לעסוק בדרך טבע, הלא אחז״ל: יכול ישב בטל, ת״ל ״בכל אשר תעשה״, ויעקב אבינו ע״ה בצאנו עשה ג״כ בטבע — המקלות, ולפי״ז ניחא, כי באמת זה הדבר הוא היותר קשה אף בציור, ומכש״כ במעשה, ורק אחר רוב החכמה בדרכי האמונה והעסק בם, עמדו על זה איך לכלכל מחשבתם לתת חוק וקצב לטבע ולנס. יתלכדו ולא יתפרדו, ועם כ״ז לא יכנס אחד בגבול חברו כמלוא נימא. ואולי יוסף הצדיק לרוב מרירותיו שישב עשר שנים בבית הסוהר, נגע במלא נימא — טבע בנס פעם אחת בחייו, ועל זה נענש אותו צדיק עוד שתי שנים.
ועתה התבוננו אחי המשכילים, המבינים מה עצומה העבודה, שמלכנו מלכו של עולם דורש מאתנו, מכל אחד ואחד מישראל, דבר היותר קשה אף לאדם גדול, ולמה אנו מחשים מלהכין לבבנו ולכוין דעתנו בתורה ומוסר, במרחב השכלה, למצא דרך איך לכלכל מחשבה ההפוכה ברגע ורגע, במו זיבורא ועקרבא — טבע אינו נס, ונס אינו טבע, ולמזגם יחד שני הפכים בנושא אחד, ישתומם המבין על קושי העבודה, ומה תקות אנוש אשר טמן יד מחשבתו בצלחת, היש מזור למחלתו?!
ועתה התבוננו אחי המבינים המשכילים, כבר הקדמנו כמה קשה השרשה קדומה בלא תאוה וחשק, ומכש״כ בחשק וחמדה עצומה, כמו חמדת פרנסה שחיי האדם תלויים בה, וכמה קשה לעקור השרשה כזו, ומכש״כ כשעוסק בדבר שמחזק הכח הרע, כמו הרופא האכזר שעוסק ברפואות אכזריות כמו ניתוחים וכדומה, וחייבה לנו התורה להתהפך מכח אל כח ומתכונה אל תכונה ברגע ורגע: כי מי שנפשו תחמוד ותתאוה לממון וכבוד, כדרך עמקי מחשבות האדם לזכות באלו ע״י בצע כסף, אי אפשר לעשות במחשבתו ציורי נס, ומכש״כ מטבע נס, ומכש״כ שניהם גם יחד ולא יגעו זה בזה, ומכש״כ בהשרשה מיוסדת מעודו תקיפה וחזקה, לעקור אותה מכל וכל, בההפוכה כמו רגע.
והנה העבודה קשה מאד מאד, ולולא באה אזהרתה בתורה, היה נדמה לנו כי רק למלאכי מעלה ראויה עבודה כזו, באמת מוטלת על כל אדם. וכל עיקר העמל הלזה בא לנו ע״י חטא של עץ הדעת. ויש לנו הרהורי דברים, למה זאת, ואיך שניתנה לנו לטובתנו דוקא, אך אין להאריך ולצאת מענין אל ענין.
והנה עסק המשא־ומתן שכתבנו, הארכנו בזה מצד עצמו הנעלה מאד, כי אחרי האריכות — קצור הוא מאד, ומזה כונתנו להקיש על כל הנהגת האדם בכל מדה ומדה, וכלל גדול במדות — כשמם כן הם, ״מדה״ — כמדתו דוקא. כדומה, רחמנות מדה טובה מאד מאד, כידוע, ואין צורך להאריך, ועם כ״ז שאול בחיר ה׳ נטרד ממלכותו בשביל רחמנות! כעס מביא לידי כמה חטאים וכל מיני גיהנם שולטים בו, ועם כל זה אמרו: זרוק מרה בתלמידים! כניעה מדה משובחת מאד מאד, ועם כ״ז צדיק מט לפני רשע, פי׳ המעלה הנכנעת לפני בעלי החסרון, אין חסרון גדול מזה, וצריך להשתמש בפני בעלי החסרון בהתרוממות הנפש, הנראה היפוך מכניעה, וצריך לשמור מדה כמדתו שלא יכנס בגבול ההיפוך בקצה המדה, כמדתו ההפוכה כמו רגע כמבואר למעלה. ופרטיה עצמו מספר, ובזה עמקו חכמת חכמי המוסר והמדות, אשר ידיעתי בזה רזה ודלה מאד, וזה היה חכמת אדמו״ר ז״ל לכלכל מחלת זיבורא ועקרבא, ועל זה כונתי כי לדעתי מדה כנגד מדה אצלי בדרכי בריאותי, כמבואר במאמר ראשון, מפני שלא כונתי המדה. התבוננו קושי העבודה, וה׳ יורנו נפלאות מתורתו.
מאמר רי״ב
[עריכה]ואמרת אליו וגו׳ שלח את עמי ויעבדוני וגו׳ וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו וגו׳ (שמות ז:טז-כו, ח:יא) וכן שם ח:טז, ט:א, שלח את עמי וגו׳.
[עריכה]לבני יקירי נ״ז נ״י כאור שבעתים תחיה לברכה סלה.
יקרתך עש״ק בא, בא לידי בטח, נבהלתי כי סבלת כ״כ משנים, אשר זה כמה תהלה לא סבלת, ועוד הדברים הקלים שכתבת לא הודעת מה המה, ואני רוצה לדעת מה המה, אם הם רק דבר שבממון.
בזה הש״ק דברנו איך שהיסורים הם ממש שלוחי השי״ת לאוהביו, להעיר להם אוזן קשבת לחפש את אשר חטא כענין שנאמר: נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה, הנה מלפנים בעת שהיה הדור זכאי להיות להם נביאים אם כי חטאו אבל נתגלה עונם (יומא ט:) כי היה יצרם תקיף מאד, כענין: אילו הוית תמן בשיפולא גלימא הוית נקיטא (סנהדרין קב:), והם כדאים לשלוח להם: שובו מחטאיכם הגלוי לכם ע״י נביאים, משא״כ בדורות האחרונים, לא נתגלה עונם, פי׳ שאינם יודעים חטאותיהם, (זה הפי׳ ראיתי כמדומה בהגר״א ז״ל) ועפי״ז יתבאר היטב כנ״ל, למה בדורות הראשונים היו נביאים שהוכיחום בגלוי שובו מחטאתכם, כי אינו חסר רק תשובה, משא״כ עתה שאינם יודעים את חטאתם אל תבא הערה מן השמים רק ע״י יסורים למען שיחפש חיפוש אחר חיפוש את אשר חטא, והנה על פי זה יקשה לנו — למה שלח הקב״ה את משה לפרעה: שלח את עמי ויעבדוני, היה לו תיכף ליסרו ביסורים והוא יחפש חטאו, אבל רצה הקב״ה לפרסם אלקות בעולם בפרסום גדול, ובאימה נוראה אשר יש בה חכמה רבה מאד, הארכנו הרבה ממקראות מפורשות גודל חכמת מצרים ותוקף גבורתם למעלה ראש, ואם היו בעלי דעה ישרה בלי תערובת המדות, היה לו להבין מיד בעצמו, להשתומם איך באו משה ואהרן בארמון מלך אדיר כפרעה, בלי רשיון, ובפרט כי אריות של כשפים עמדו בפתחו, ואיך לא נזוקו מהם, ובפרט משה שהיה בורח ממצרים, ואיך לא דן אותו כמשפט הבורח, וכמשפט — ואני לא נקראתי לבא אל המלך ואחת דתו להמית (מגילת אסתר ד) אלא ודאי ידעו שנפל פחדו עליו מהם מאד מאד, והיה לו להבין מעצמו כי הם שלוחי ה׳, אבל לבם הרע, לא הניחם בם להכנע, כענין שנא׳ (משלי יד:לג) בלב נבון תנוח חכמה, פי. יש לה מנוחה, להמשיך מהחכמה — לפעולות, — ובקרב כסילים תודע, פי׳ תודע — לשון שבר, (במשלי י:ט) ומעקש דרכיו יודע פירש״י יודע לשון שבר כמו בשופטים ח:טז, ויודע בהם את אנשי סוכות ת״י ותבר עליהון ית אנשי סוכות.) פי׳ החכמה תשבר בלב כסיל, ולא תתן פריה, כמו נקודת הקבה (האיצטמוכא) בלב בריא העוקצת בזמן האכילה, ובחולה תשבר הנקודה ולא תעוקץ, ואם כן חכמתם תשברנה בקרבם, ואמר לא אשלח את בני ישראל, ואילו היה אוהב תוכחה ואמר מיד חטאתי ואשלח את בני ישראל, היה מקדש שם שמים להתפרסם אלקות בעולם, ואז הוא היה בעל תשובה, וגדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים, ואשרי היה להם, אבל כאשר נשברה חכמתם בלב כסילות שלהם, הרי הם מחויבים מזה לקבל עונש יסורים למען שלחם, לכן הכריחו את משפטם להכביד לבם, למען יבחן כי לא מחמת תשובה משלח אותם, והראיה כי אחר־ שניתן להם כח אבירות לסבול, תיכף כשהיתה הרוחה, אמר לא אשלח, ושכח מה שהיה הוא שיהיה, והכביד לבו עוד לסבול, קצרתי מאד הרבה.
וזהו כענין: יודעים רשעים שדרכם לשאול, אלא שיש להם חלב על כסלם, שמא תאמר שכוחה מהם ת״ל: אחריהם בפיהם ירצו סלה (תהלים מט:יד, שבת לא:) האיך יכול להיות זכורה ושכוחה גם יחד, אבל זה מנפלאות הבורא — שיהיה זכירה ושכחה גם יחד, ע״י הרצון של המדה הרעה הזאת המעור עינים מלראות מה שרואה וזוכר, ואעפי״כ שכוחה מהם ע״י הרצון המעור עיני חכמים, וזהו בא אל פרעה ואמור לו, הרי לחכם כמוך יש להבין, כי אני הכבדתי את לבו וגו׳ כי הלא מעשה אלקים המה, שיהיה הזכירה והשכחה גם יחד, וא״כ יש לך לשוב בתשובה ולשלח את בני ישראל ברצון לקדש שם שמים, ואם לא תשלח, יתקדש שם שמים על ידך ברשעתך, כי אשלח מכות, ותהיה מוכרח לשלחם, וידעו הכל כי אני מושל ומשגיח על הארץ, ואין מידי מציל, ויתפרסם בין כך אלקות בעולם, ואתה תשאר רשע ומוכן לפורעניות.
וזה מוסר נפלא לכל העולם, לראות תוקף היצר הרע גם בהחכם היותר גדול, אם לא יאחז דרכו לייסר עצמו תמיד בשבירת הרצון, ובזכרון יום המות, ומעמד הדין וגיהנם, ותוקף השכר מק״ו עצמו מספר, קצרתי מאד וכמעט אי אפשר להעלות על הכתב מה שדברנו אך שאין להאריך, כי זה פעם רביעית אשר אכתוב זה המכתב, והנה יצא לנו מזה, — השומע לשלוחי השי״ת, טובתו רבה, כי יועילוהו תועליות נשגבות, עצמו מספר, ואתה בני יקירי, תחיה חיי נחת ושמחה של מצוה תמיד, ותצליח בכל אשר תפנה בגוף ובנפש גם יחד, וישמח לבך ולבב מברכך ברכת הדיוט. ש״ז.
בא
[עריכה]מאמר רי״ג
[עריכה]ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו׳ (שמות י:יא)
[עריכה]לימוד מפרעה הרשע, שיש לאדם שני כחות, אחד מבלי לחקור אחר האמת, לדעת כי יש אלוקים בארץ, השני, גם כי ידע, קשה לו לכבוש תאותו, כי הכביד את לבו בעת היתה הרוחה, וזה אין נ״מ אם הרוחה על שבוע או על איזה שנים, ומה שהשי״ת הכביד את לבו, אמרנו כי הפירוש, — השי״ת לקח ממנו את חלק הבחירה שנתן לו מן המכות, כי מי שמיסרים לו לשוב, מעלה גדולה היא, ובפרט מדה כנגד מדה, כיון שאמר לו ״שלח את העם״ אין לך מדה כנגד מדה יותר מזה, וע״כ היה מהצורך להכביד את לבו בזה החלק שנתן לו את הבחירה מהמכות, ונשאר רוע לבו כבראשונה, ואם כן, הרי אנו רואים כח באדם, אף שנתברר לו דעת אלקים, וכי הוא שופט בארץ, אלא שלא השכיל בלבו זה הדעת כמו בחוש, כי ראות יד אלוקים בעיניו, היינו חושי, ביטל ממנו, כי השי״ת הכביד את לבו ונשאר כידיעה בלתי חושית, ועל כן לא היה יכול לכבוש יצרו, מפני הדעת שנתברר לו ידיעת אלקות, אחרי כי היתה הרוחה, ונשאר בעל בחירה, וגבר הרצון על השכל, ככל האדם אשר נתברר להם כי יש שופט בארץ, כנא׳ (אבות ג:א) ״ודע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון״, ואעפי״כ גובר רצונו על דעתו, א״כ אין להתפעל מפרעה, כי כל האדם כן, ואדרבא: שוב היום שמא וכו׳ (שבת קנג) וכיונה התורה במעשה של פרעה, להורות לאדם, כי על הרצון גובר השכל, עד שישוב השכל לחושי, והיא (דברים ד:לט) וידעת היום והשבות אל לבבך, הידיעה של אלקות תראה להשיב אל הלב עד בחוש. ובזה נשתבשו האנשים בעלי התאוה מבשרם יראו שטותם, כי יקשה להם איך יוכל לעבור פי השי״ת בשביל הנאת שעה, וע״כ שופטים שהם אפיקורסים, אינם מאמינים, ואינם יודעים כי זה הכח ג״כ יש באדם לידע רבונו ולמרוד בו, יען כי אינו בחוש, והם מאשר לא עמלו תחילה בפועל להיות בידם אלקות, סוברים כי אינם מאמינים, אבל אינו כן, כי בכח יש ידיעה זו, ידיעת אלקים אצלם, רק נעזבים לתאותם מכח השני, יודעים רבונם וכו׳ והם מאשר לא יראו בם בפועל ידיעת אלקות, מוטעים בעצמם כי אינם מאמינים, וזה ברור כי לא כן כמו שמוטעים, ועל כן עיקר עמל האדם להביא האמונה והיראה בחוש.
מאמר רי״ד
[עריכה]בענין הנ״ל
[עריכה]בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו׳ (שמות י:א)
[עריכה]יש לדקדק, למה נתחייב עונש כאן, שהכביד ה׳ את לבו, עוד, במה שנאמר (דברים כה:יז) זכור את אשר עשה לך עמלק וגו׳, ענין הזכירה למה? הנה מתחילה נבין, מ״ט הורגל הרגש שטות בעולם להתבייש בצדקות וחסידות (פרומקייט) עד שמורגל כבר בפי ההמון, שהמתנהג בצדקות יתירה ומתחסד הרבה, נחשב לשוטה, הלא מבואר ההיפוך, כמו — הן יראת ה׳ היא חכמה, (איוב כח:כח), וכן על הכ׳: אני חכמה שכנתי ערמה, ואחז״ל על זה (סוטה כא:) כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמימות, (כונתו ששם מבורר שחכמה היא דברי תורה, וערמה דרושה ליראה כאחז״ל ברכות י״ז מרגלא בפומיה דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה), וכן ועוד רבות כזה, גם מבואר, כי כל נשוא יתעלה לפי ערך הנושא, ע״כ מי שעוסק בתענוגים נמאס אצל אנשי העולם, לא כן מי שעוסק במסחר, יען כי הנשוא מזה מצטרף לנושא יפה, דהיינו הצטרכות האדם, ועל כן גם בעסק החכמה, כל מה שנושא שלה חשוב, יחשב יותר הנשוא, היינו החכמה, שחכמת המעיין בבעל חי, תופחת יותר לעומת חכמת המעיין באדם, וכן כולם כל אחד לפי מדרגתו, וכן חכמה במה שאחר הטבע, נכבדת יותר מחכמת הטבע, יען תעיין בדברים מרומיים כמו במלאכי מרום וכיו״ב, א״כ מחייב הדעת ג״כ, שהמעיין בחכמת יראת שמים, היינו להתבונן על מה בא האדם לעולם, ומה צריך שיעשה ועל הנהגת העולם פעם כך ופעם כך, וגודל ערך התורה האלקית, וגודל חיוב הנהגת האדם — על פי התורה, הלא מובן לכל בן דעת, כי היא החכמה הכי נכבדה מכל דבר, יען כי הנושא שלה נכבד מאד, היינו — הקב״ה והתורה שלו, והתכלית המרומם של האדם על־פי הסדר האלקי, ועד כמה הוא יותר נכבד ונעלה מהחכם החוקר והמעיין רק בדברים גשמיים עדי יבא לרוחניים. ומעתה הפליאה — מאין נתגלגלה השטות הזו, שיבוש האדם בעסק היראה, וגם להחזיק למי שכן עוסק באלה, שהוא פתי? אבל דע אחי, כי זה משתי סיבות, מהסיבה ומהמסובב, מתחילה נדבר מהסיבה, היינו, כי באמת מקור היראה היא האמונה, והנה האמונה כפי מה שהיא לעצמה לה, באמת היא לכאורה — היפוך השכל, כי השכל יאמר שלא להאמין רק בדבר המתקבל בתוצאות חקרי הדעת, אבל לא נגד הדעת בלי מחקרו, ע״כ הפילוסוף הולך וחוקר בדעתו הוא, והאמונה אצלו מקודם — נגד הדעת. ועל כן דור המדבר, דור בעלי דעה, לא היו מאמינים תיכף, כי נאמר (שמות ד:א) ״והן לא יאמינו לי״ וכמו שנאמר במשלי (יד:טו) פתי יאמין לכל דבר, אבל באמת, שזה רק בדבר שלא נתברר במופת המחייב לו להאמין, לאפוקי במי שנתברר לו במופת שהוא למעלה מן הטבע, וכל דבריו הוא מה׳ ית׳ לעיני החוש, בהכרח גם בדבר שהוא נגד השכל, יאמין מכל וכל, והחסרון — הוא רק מאתנו, עיין בכוזרי, וא״כ התורה שלנו היא נבנית על מופתים המפורסמים והמבוררים אשר אי אפשר להכחישם ולחלוק עליהם כלום, ע״כ אדרבא, מי שלא יאמין בהם, הוא הפתי והמשוגע הגמור, כי הוא מכחיש מפורסמות לעין כל, ועל כן שבח לראשונות באמת, כי עסק היראה היא החכמה הנפלאה והנכבדה מצדה היא, ומצד הנושא שלה, כנ״ל, וזה ג״כ השטות אשר מורגל בהמון הפשוט, — להתבייש לדבר מגיהנם וכדומה מהעונשים, מפני שהקטן מפחידים אותו שירביצו לו בשוט של ברזל מלובן, וע״כ יבוש הגדול בזה, אבל באמת, נדע נאמנה, כי לא נצטרך להתבייש בזה, ואדרבא צריכים אנו להצטיד? בזה בציורים רבים מהעונש הרב, לבל נחטא, כי זה עיקר הסיבה לסור מעושק ידינו, ומכל המעשים הרעים והנפסדים, והסיבה אשר לא נרבה לחשוב בזה, הוא רק מחמת גסות חומריותנו מציורים שכליים לראות הנולד.
ונקדים בזה מגמרא מנחות צט: אמר חזקיה מאי דכתיב (איוב לו:טז) ואף הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה ונחת שולחנך מלא דשן, בא וראה שלא כמדת הקב״ה מדת בו״ד, מדת בשר ודם ממית את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה, והקב״ה מסית את האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים שנא, ואף הסיתך וגו׳, כל המאמר פלא, (כונתו מה זה שייך המליצה הקב״ה מסית וכו׳) הענין, כי האדם בא לעולם הזה לנסיון, והנה לכאורה היצה״ר חזק הרבה מיצה״ט, אבל באמת מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, וע״כ מעט התבוננות השכל דוכה? הרבה מזימת פשע, ומעתה היה די שלא יהיה הקב״ה לעזר לאדם שלא יחטא (וישאר על נסיון שקול בשוה) ובאמת שהתורה מכשרתו להיות צדיק וכו׳ (אבות ו:יא), וזה שלא כמדת בשר ודם הרוצה לו לנסות חבירו, אז אדרבא מסית אותו לדרכי מיתה, (כונתו להורות לו טוב שכלו באמת ברור) ואם לא ישמע לו, אז יבחן טוב שכלו להטיב לו, וכמו שבחן פרעה למשה רבינו ע״ה בילדותו בזהב ואש כידוע (שמות רבה א:לה) וכמו שבוחנים לגר שבא להתגייר, אבל לא כן מדת הקב״ה, הוא רוצה לנסות את האדם (כונתו כי זה מחייב לבא לפניו כמסית לצד אחד כדי להוכח איך עמידתו לטוב) ואעפי״כ מסית אותו גם בלימוד התורה שהיא מכשרתו וכו׳ עיי״ש ברש״י, ועוד שם במנחות מפיה של גיהנם שפיה צר כדי שתהיה עשנה צבור בתוכה פירושו: כי כל יסודי עוה״ז הוא רק לפי שעה, אבל העת העבר עבר, ולהעת שלא בא, עדיין לא בא, משא״כ ברוחניות, כל היסורים, מה שעבר, ומה שעתיד, ומה שהוא עתה, הכל הן בבת אחת, כי אינו נופל תחת הזמן, והבן! וזה המליצה ״צבור״ היינו שלא יצא האש, פי׳ שלא שייך לומר מה שעבר יצא ואיננו, ועשנו צבור בתוכו, המכוון — כי טבע האש לכלות ולשוב דבר ליסודו, וע״כ יצא עשן הוא האויר, וגם לוקח אתו דרך הליכתו מעט עפרורית, ועל כן אמר ״עשנה צבור״ פי׳ שלא תאמר כי העשן יכלה הרשעים ויעלה מהם העשן, כטבע כל דבר, לכן אמר: לא כן טבע הגיהנם, רק אשם לא תכבה, עוד אמר: שמא תאמר כשם שפיה צר, כך כולה צרה, פי׳ כי יש מחלוקת בין דעת בעלי תורה לבין דעת המחקר האנושי, כי הם אמרו, אחרי שהצורה אחת, ולא יבדל דבר מדבר, רק מצד החומר, א״כ השכלים הנבדלים — אינו שייך בהם רבוי, רק מצד עילה ועלול, עיין בס׳ עקרים ב:יב-יז, א״כ אינו יש לדעתם, רק כמספר הגלגלים, אבל בעלי התורה אמרו מצד הקבלה, כי הרבה דרגות יש, ותירצו בטוב טעם קושיתם עיי״ש, ומזה אמר: שמא תאמר אחרי כי הגיהנם הוא רוחני, לא שייך בו חילוקים, ועונש אחד לעושי עבירה — אחד או שנים, לזה אמר לא כן הוא, רק מתחלק העונש לפי העבירה, ואמר העמיק הרחיב, פי׳ העונשים מתרחבים לפי החוטא, ועוד אמר שם ״למלך״ פי׳ ת״ח, אפשר תאמר התורה מגינה, אבל דוקא לשמה, ועוד אמר: שמא תאמר ״אין בה אש ועצים״, פי׳ כבר דברו באשי גיהנם, ואמרו שאין בה אש גשמי, וע״כ קשה לך הציור מזה האש שלנו, לזה אמר: אין אתה צריך לזה, כי באמת מה שהם עיינו בזה, הוא רק על בחינת התורה, אבל למעשה אין נפקא מינה בזה כלל, כי אם יאמרו לאדם — שיסרקו בשרו במסריקות, אין נ״מ לו, אם של ברזל או עשת, אחרי שהוא יודע היסורים מזה, כן בזה ממש, אתה צריך לדעת, שהיסורים שאתה סובל מאש בעוה״ז, כן גם תסבול באותה הצורה מזה האש ותפשוט אותו מהחומר, ויצטייר לך היטב, וזהו ״שמא תאמר אין בה אש״ כו׳ גשמי, וקשה לך הציור ח״ו ״אש ועצים בה״ הצורה מאש ועצים יש שם, ושמא תאמר זה שכרה, פי׳ לדעת הפילוסופים — אין שכר מוכן, אבל ממילא כשישכיל שכלו היטב, יתדבק השכל לשכל הפועל — מעצמו, וא״כ אין הפרש בין אדם לאדם, ת״ל ״שולחנך״ כו׳ מלא דשן, פי׳ השכר מוכן לכל אדם לפי מדרגתו.
מאמר רט״ו
[עריכה]וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה׳ את משה ואהרן כן עשו (שמות יב:כח)
[עריכה]הערה כמה גדול כח המלמד את עצמו איך להתנהג, ובהכנה ובהזמנה לזה, הנה נאמר (שמות יב:כח) וילכו ויעשו וגו׳ ואיתא על זה במכילתא: וכי מיד עשו, והלא לא עשו אלא בארבעה עשר יום, אלא כיון שקבלו עליהם לעשות, כאילו עשו, וא״כ מאז שנא׳ להם עד י״ד יום, היה להם שכר, על כל רגע ורגע — כאילו עשו, ונמצא לפי זה העושה מצוה, הנה אחת בידו, אבל המחשב ומתכונן לזה כמה וכמה פעמים בידו, ונמצא מזה, כי האדם המלמד עצמו במדות, אשר על פי זה יתנהג בעולם בשלום ורעות, ועפי״ז עוד יעסוק בתורה, כי המדות טובות — הן סיבת שמירת כל התורה, כידוע, ולכן עפי״ז יעסוק בגמילות חסדים ליחיד ורבים, ונמצא מאז — יתלמד ויכוין על זה, ויחשוב בזאת, ומקבל עליו ומכין עצמו לזאת, הנה כל רגע ורגע יש לו שכר כאילו עשה כל הפרטים, ונמצא כי שכרו עצמו מספר — כל רגע הפלא ופלא. וזה הטעם שאמר הקב״ה לדוד המלך ע״ה (שבת ל) טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות וכו׳ כי דוד המלך ע״ה למד ע״מ לעשות, והכין את עצמו לכל דבר מועיל, כמו מעשה הצדקה וגמ״ח, וכמו שמצינו במלחמתו עם גלית, וחרף נפשו למות בשביל כבוד השי״ת וישראל, ובלי ספק כי בתורתו נכלל הכל, והתבונן בזה מאד מאד כי נפלא הוא, כמה גדלה הצלחת האדם הטוב המתכונן להיטיב, וזהו (תהלים לו:ד) להשכיל להיטיב, דייקא, וזהו הענין של יוסף הצדיק ע״ה שלמד עצמו להיות מלך להטיב לעם, וזהו ג״כ בחינת אז״ל: (גיטין סב) מאן מלכי רבנן, כי הם המתלמדים להכין עצמם בלימודים כמעשי המלך להיטיב לעם רב בכל תיקוניהם והטבתם, ואם כי לא יצא לפועל עוד, אבל ההכנה וההזמנה לזה, כמעשה דמי, קיצרתי בזה, כי יש לנו הרבה דברים בזה, עד כמה היא הצלחת האדם להועיל — להכין עצמו להיטיב לזולתו, ליחיד ולרבים בגופו ונפשו — לגופם ולנפשם, וזה כלל כל השלמות ואבן שואבת לשאוף לעצמו לימודי החכמות והמדעים והמדות כולם, והבן היטב.
מאמר רט״ז
[עריכה]בענין הנ״ל
[עריכה]והכל לפי רוב המעשה (אבות ג)
[עריכה]פי׳ כי המעשה תשובח לפי רוב המעלה, כמו שכתב אריסטו בספר המדות, והענין, כי המעשה שיעשה במתכוין גדול, ובמעלה אשר היא שייכת להמעשה, הנה חשובה מצד עצמה, וגם מפאת המצטרף, כי תתלבש המעשה הלזו עם כל המעשים הנמשכים עם המעשה ההיא — כל ימי חייו, כי לא ישובח איש טוב במעשה הטוב פעם אחת אבל ישובח אם ייטיב כל ימי חייו, והמעשה הנעשה במעלה, תמשיך אליו כידוע מעשים כל ימי חייו, ויש במעשה המיוחדת הלזו — תוקף כל המעשים הנמשכים לקו ארוך מאד, ויש להם חשיבות עצם ומצטרף, וזהו ״והכל לפי רוב המעשה״, וזהו אז״ל (מכילתא יב:כא) על הכ׳ ״וילכו ויעשו״ (שמות יב:כח) וכי מיד עשו והלא לי״ד ימים עשו, אלא שכיון שקבלו לעשות, מעלה עליהם הכ׳ כאילו עשו וכו׳.
מאמר רי״ז
[עריכה]ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם וגו׳ וישא העם את בצקו טרם יחמץ וגו׳ (שמות יב:לג-לד)
[עריכה]מצאנו במכות י: רב חמא בר חנינא פתח לה וכו׳ מהכא: טוב וישר ה׳ על כן יורה חטאים בדרך, אם לחטאים יורה ק״ו לצדיקים. ויש לנו להתפעל מזה הרבה, ולהבין דעת האמת, כי אין לנו רק לחפוץ להיטיב, כמו שנאמר לצד הרע: חדל להשכיל להיטיב (תהלים לו:ד), והוא: מתחילה נדבר כמה סכלים בני אדם, ואם כי דבריהם נראים כמושכלים, אבל הם בלי העמקה לאמיתו, והוא לדוגמא, במה שלעג אשכנזי אחד, מתורת משה, על חמץ שהוא בכרת, כיון שאינו אלא לזכרון מאבותינו (שיצאו ממצרים ובצקם לא החמיץ) ולמה עונשו קשה כל כך? והראינו לדעת, כי כל מצות השי״ת, המצוה בפני עצמה, מלבד כי היא זכרון, יש בה טעם עצמי ג״כ, והנה זולת זה, לא ירד לעומקה של הדבר, וזולת זה יש בזה — הוא יתד שהכל תלוי בה, מה הפלא שעונשו על זה גדול, וזולת זה יש טעם עצמי ולימוד נפלא לאדם אכילת המצה דוקא, והנה יש להבין מה ראה השי״ת לכוין השעה של הגאולה — בעוד שבצקם לא החמיץ? ונראה כי טעם גדול יש בדבר, ולא מקרה הוא שקרה להם, והוא, כי המשנה אמרה באבות: כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל וכו׳ והנה אין המכוון בזה, שדוקא חיי צער תחיה, אך הפירוש כך הוא, המשנה מורה לנו דרך המחוכמה המצטרך ללימוד החכמה, והוא כי כבר ידענו מהרמב״ם ז״ל, אל יאמר אדם אזכה בכתרה של תורה מתוך עדון, לא כן — רק מתוך מעוט — ד״א — ותענוג, והענין, כי ראשית כל מרעין בישין הוא תאוה, כאשר כבר הרבינו לדבר על זה, ומעתה, בגלל כן מסרו נפשם אוהבי־החכמה לכבישת התאוה, כדי שיזכו לחכמה, ובאמת גדול העונג של העוקר מעצמו בקשת התאוה, — עוד הרבה והרבה יותר מהמבקש התאוה, והוא רק משיג אחד מאלף שמבקש, והמבטל התאוה — משיג הכל ושמח בזה הרבה, והנה פי שנים ברוחו, כי המתאוה חסר לו הרבה — ומצטער עליה ושמחה ממה שיש לו, אין לו כלל, כי הצער הרב מהרבה שחסר לו, אינה מנחת לו לשמוח במה שיש לו, משא״כ האינו מתאוה, שמח בהרבה שאינו חסר לו, וממילא מנחת לו לשמוח, במה שיש לו, וממילא הוא מוקף מכל, שמח בעבר במה שהשיג כבר, והוא בטוב לב על להבא, כי שמח הוא במה שאינו דואג על להבא, וממילא הוא מסובב בשמחה, אבל המתאוה — להיפוך, מוקף מכל צד בצער, על העבר אינו שמח כי מעט הוא בעיניו, ומתאונן על שחיה חיים בלי שמחה, ועל להבא הוא דואג הרבה, כי דואג הוא על תאוותיו הרבות לממון וכבוד, ודומה לזה, וזהו ענין הכ׳ (תהלים לב:י) רבים מכאובים לרשע, כי חסר לו הרבה ושמחה אין לו כנ״ל, משא״כ — הבוטח בה׳ חסד יסובבנו, פי׳ מוכתר מכל מיני שמחות, ממה שיש לו, וממה שאינו חסר לו כלום — שמחתו גדולה מאד, והאינם חסרים לו, — רבים המה מאד, בכל הטובות שישנם בעולם, אצלו כיש לו שמח בהם, והבן! וזהו בתפלת השכיבנו ״והסר שטן מלפנינו״ פי׳ שלא נדאג על להבא, ״ומאחרינו״ פי׳ שלא ישטין השטן ח״ו מבלי לשמוח בכל הטובות שכבר קבלנו מאתו ית׳ (כונתו כנ״ל, כי הרשע מושם בצער כי מעט הוא בעיניו, וכן מדאגתו על להבא — אינו מניחו לשמוח על העבר והכל מעשה שטן) מהאמ׳ (ת״ל כי שלח לי השי״ת מתנה טובה להבין פי׳ מאחרנו) קיצור הדבר, שבירת התאוה כבד מוכרח הוא לאדם, באשר הוא אדם לבד, גם אם אינו יהודי, ומכש״כ באשר הוא יהודי, וכבר כתב רבנו יונה ז״ל בספר שערי־תשובה על הכ׳ במשלי (כא:ח), ״וזך״ מתאוה ״ישר פעלו״ פעולותיו ישרים, משא״כ המתאוה אינם ישרים פעולותיו, וכבר דברנו מזה הרבה, ולכן כאשר השי״ת הוציא את ישראל ממצרים, הראה להם לדעת, כי לא יעלו על לבם, כי הוציא אותם למען יצאו משיעבוד לגאולה כדי לחיות חיי עונג ונחת, כדרך של מלך בו״ד המוציא עבד משעבוד אדוניו, אבל בזה לא כן הוא, כי באמת החרות האמיתי הוא חרות המח והלב פי׳ מניעת דאגה, וזהו הבן־חורין האמיתי, כמו שאחז״ל (אבות ו) שאין לך בן־חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, (כהלכתה — פת במלח וכו׳ בלי דאגה) ובפרט כי אני מוציא אתכם לקבל הצלחה נצחית — קבלת התורה, וכך היא דרכה של תורה וכו׳, ולכן הוציא להם בזמן שלא הספיק בצקם להחמיץ, להראות כי עונג הגוף יתרצו לקבל עליהם פחות מקודם, ואז ישיגו חיי עונג האמיתי, כדרך חכמי הפילוסופים באשר המה אדם, וכש״כ עם ישראל לקבל עליהם עול התורה, מוכרח לקבלה הנ״ל, ואם תקבלו עליכם כנ״ל, ממילא תזכו לרוב טוב מאד, לו עמי שומע לי וגו׳ (תהלים פא:יד), ומעתה נבין שכל מלאכתנו שלא להתאות ולא יהיה לגמרי מה שאנו מתאוים, ומעתה היש שטות גדול מזה, — להתאות ולא להשיג, יותר טוב שלא להתאות ולהשיג כל טוב, וזה ענין נפלא מאד, ומעתה דעת לנבון נקל, כי כל שנה ושנה באכילתנו מצה, כדי להזכיר יסוד העיקרי הנ״ל, ולא יקשה עוד — למה העונש כל כך על חמץ, כמבואר.
מאמר רי״ח
[עריכה]וידבר ה׳ אל משה לאמר. קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא (שמות יג:א-ב)
[עריכה]כפי הנראה, שזה המכתב להברון רוטשלי?ד מפ״פ, הנודע לצדיק.
זה כמה רחש לבי לבוא בכתובים לפני רו״כ, על רוב טובו אשר עשה עמנו ועם כלל ישראל ואשר בחר ברום ערך מעלתו בגשמיות ורוחניות, להחזיק במעוז הדת, והלך בעצת הקב״ה סוף נצבים, ״ובחרת בחיים״, ופירש״י כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה, ומעמידו על החלק היפה, ואומר לו: את זה ברור לך, ואם גאון כבודו בחר לו לשמוע בעצת השי״ת בתורתו באר היטב, מי לא יבא אחריו ללכת בעצת השם ית׳, ויען כי שפל אנשים אנכי, אמרתי מי אנכי שאבא בתודות וברכות לאיש רום המעלות אשר לפני מלכים יתיצב, אמנם נחמתי, כי הקב״ה רוצה משפל האדם תודות וברכות, כמו ברכת המזון (דברים ח:י) ואכלת וגו׳ וברכת את ה׳ אלקיד על הארץ הטובה וגו׳ וכן ״ועל הכל ה׳ וכו׳ אנחנו מודים לך ומברכים אותך וכו׳״ וכל הברכות, שמם מוכיח עליהם, שנקראו ברכות, ואם כי גם שרפים ואופנים וחיות הקדש, כאפס ואין נגדו ית׳, כי הם נבראים והוא בורא, עם כ״ז בחר בעם סגולתו לבוא לפניו ית׳ בהלל ותורה וברכה, למען ירגיש האדם להכיר לייקר מעלתו ית׳ וללכת בדרכיו, וכן נצטוינו ״ואהבת את ה׳ וגו׳״ וקבלו חז״ל את לרבות ת״ח, (כונתו קידושין נז. הל׳ עד שבא רבי עקיבא ולימד: את ה׳ אלקיך תירא לרבות ת״ח) הרי כי נצטוינו לייקר מעלת האדם גם כן, על זה תמכתי יסודי לבא בכתובים להוד כבוד מעלתו, להודות לו ולברכו על כל החסד שעושה תמיד עם עדת השם בבחירתו בעצת הקב״ה ״ובחרת בחיים״ ואל יחשדני ח״ו אשר להנאת עצמי אדרוש, חלילה לי מזה, אבל לדעתי הדלה אני מחוייב עפ״י הדין להודות לו ולברכו על הטובה הגדולה והעצומה שעושה עם כל כלל ישראל, אחרי אשר איש רום המעלה כמוהו יחי׳, לפני מלכים יתיצב, ומחזיק במעוז הדת, מה יעשו איזובי הקיר, — ממנו יראו וכן יעשו, והנה קידוש השם גדול, ממנו וע״י בכל העולם, ושכרו מרובה מאד, והנה ידוע. כי קודם העגל נתקדשו בכורים לכהנים, והלא הבכורים לא עשו שום דבר, רק הקב״ה עשה, כנאמר (שמות יב:כז) אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, ועם כל זה, יען כי על ידם נתקדש שם שמים, זכו הבכורים להתקדש לכהני השי״ת, ומעתה, המכוין לקדש ש״ש בידים, אם בממונו, אם במעשה, שיחיה קידוש השם מהנהגתו, כמה וכמה מוסיף בו קדושה, ולא די זאת — אלא גדולה מזאת מצינו, מקרא מפורש יוצא מפי הגבורה (שם יג:טו), ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה׳ כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם ועד בכור בהמה על כן אני זובח לה׳ כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה, הרי כי גם בהמה שלא עשתה ולא כיונה מאומה, עם כ״ז יען כי על ידה נתקדש ג״כ שם שמים, זכתה להתקדש לה׳, כמו שנאמר בראש הפרשה ״קדש לי כל בכור פטר רחם וגו׳ באדם ובבהמה לי הוא״, עאכו״כ אדם שמכוין לקדש ש״ש, וממנו יראו וכן יעשו, ובפרט בדור הזה, אשר בעוה״ר ״אבדה האמונה ונכרתה מפיהם״ (ירמיה ז:כח) פי׳ אבדה האמונה להשתרש בלב, ונכרתה מפיהם, פי׳ שגם בפיהם מהשפה ולחוץ, לא ישמע ג״כ שם שמים, וכאשר בעוה״ר גם במדינתנו כמה וכמה בני תורה אשר ילכו בשרירות לבם, יען כי לא למדו ליראה את השם, כענין שנאמר (ירמיה ב:ח) ותופשי התורה לא ידעוני, ומתרגם יוב״ע: ומלפי אוריתא לא אליפו למידע דחלתי, מבורר כי מלבד לימוד התורה יש לימוד למידע דחלתי, והיינו לימוד המוסר, כמו שאמר שלמה המע״ה (משלי א:ב) לדעת חכמה ומוסר, פי׳ שניהם יחד דוקא, וכל קהלת מלא מוסר, אשר חבר בקבוצת חכמים, כראוי למלך כמוהו, שהיה יכולת בידו, כמו שפירש״י ומבואר במדרש, ולכן מי שאין לו לימוד המוסר, לא ידע למידחל יתי, כתיב״ע, ובדור כזה, איש רם כמוהו, לפני מלכים יתיצב, ומחזיק במעוז הדת, ומקדש ש״ש בפרהסיא, ושכרו מרובה ועצום מאד, כענין שאמרו (ירושלמי סוף ברכות) אם ראית דור שמתרפים עצמם מד״ת, עמוד והתחזק בו, ואתה מקבל שכר כולם, ה׳ ישמרהו ויברכהו, בזכות שהוא י׳ מקדש שם שמים, אשדי חלקו בזה ובבא.
והנה מי שהוא עשיר גדול אינו נהנה מכל עשרו, כי גם הרבה פחותים ממנו, חיים כמוהו, אבל רום ערך מעלתו, תהלה, נהנה מכל עושרו, כי לפי עשרו, תהלה, יתקדש ש״ש על ידו יותר, ושכרו מרובה מאד יותר, וכן מצינו בגמ׳ בבא מציעא (פה.), אהורירא דרבי הוה עתיד משבור מלכא, ופירש״י אהורירא שומר הסוסים, הרי כי הנהגתו היתה הנהגת מלכים, ולמה נתנוהו מן השמים כ״כ עושר, הלא מבואר בכתובות קד ע״א, שבשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, ואמר: רבש״ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה, ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, יהי רצון מלפניך שיהיה שלום במנוחתי, ואחרי שלא נהנה, למה נתנוהו כל כך עושר, אלא ודאי שיהיה קידוש ש״ש על ידו, הרי מבואר הדברים שדברנו למעלה, נורא הדבר כי אחרי קדושתו של רבי, היה צריך לבקש שיהיה שלום במנוחתו, וגדולה מזו מצינו בסנהדרין (צו:), ת״ר מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים, מבני בניו של סנחירוב למדו תורה ברבים, ומאן נינהו שמעיא ואבטליון מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, ואף מבני בניו של נבוכדנאצר בקש הקב״ה להכניסם תחת כנפי השכינה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה, מי שהחריב את ביתך ושרף את היכלך, תכניס תחת כנפי השכינה?, הנה זה לא כבר קראנו את המגילה, וראינו את גודל רשעתו, צורר כל היהודים ויותר מבואר מתרגום שני, ולמה כן זכו בני בניו לזה, הנראה שני דברים למדנו מזה, האחד, הטבתו של הקב״ה נורא מאד, בלי תכלית, יען כי על ידם נתקדש שם שמים, אף כי אדרבא הם כיונו לרעה, מ״מ כיון שעל ידם סוף כל סוף היה קידוש ש״ש על ידם, שילם להם שכרם לבסוף מבני בניהם שלמדו תורה, נורא מאד מדותיו של הקב״ה, וראינו מזה כמה גדול קידוש שם שמים שזכו להכניסם תחת כנפי השכינה כמו שמצינו בעגלון מלך מואב (ילקוט שמעוני שופטים ד) בשביל שקם מכסאו, כשאמר לו אהוד דבר ה׳ לי אליך, זכה, ויצאה ממנו רות היינו מלכות בית דוד כבוד נצח! נורא מאד, אף שהיצר לישראל כל כך, המכוין בכל מעשיו לקדש שם שמים, ומטיב לישראל, על אחת כמה וכמה שכרו עצום בלי תכלית. ועוד למדנו מזה, בנוגע בחילול השם ח״ו, ובפרט המונע בפועל כפים קידוש ש״ש, ענשו מרובה מאד, ואין תרופה למכתו, והיינו שאמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה, כשרצה להכניס בני בניו של נבוכדנאצר תחת כנפי השכינה, ואמרו לפניו — מי ששרף וכו׳ ושמע הקב״ה לדבריהם, ואין הכונה כפשוטו השטחי, כאילו ח״ו החזירו אותו ית׳ מדעתו, כי ״אני ה׳ לא שניתי״ כתיב (מלאכי ג:ו), אין לפניו ית׳ שינוי דעות, אבל בא להורות לנו, כמה גדול קידוש השם, כי גם נבוכדנאצר הרשע אשר עשה כל התועבות, לולא היה נוגע במקדש ה׳ לשרוף היכלו, היה הקב״ה משלם לו במה שרץ לכבוד ה׳ ארבע פסיעות, כמבואר בסנהדרין צו ע״א, עד שאילמלא בא גבריאל והעמידו, לא היה תקנה לרשעי ישראל, ועם כ״ז בשביל שפשט ידו בזבול לשרוף ביתו, בא החילול וביטל הקידוש שרץ ארבע פסיעות לכבוד השם, וזהו כונתם ז״ל להודיע כמה גדול קידוש שם שמים, עד שגם למתועב הזה רצה הקב״ה להכניס תחת כנפי השכינה, בשביל ארבע פסיעות, וכאילו כביכול מלאכי השרת החזירוהו מדעתו, בשביל שפשט ידו בזבול. אשרי חלקו הטוב שבחר בעצת ה׳ ״ובחרת בחיים״ וזכה לקדש ש״ש כל ימי חייו למעלה למעלה כברכת...
מסבות שונות נתאחר המכתב עד היום, אמרתי להוסיף מעט, שמעתי בבירור כי ערכו הרם, כותבים לו תפילין בכל חדש וחדש בכל מיני הידור, בודאי מחשש שמא נתקלקל מעט, אשרי חלקו שעלה על דעתו זאת. מצינו בנח ט:כג ״וייקח שם ויפת את השמלה וגו׳״ ופירש״י אין כתיב ויקחו, אלא ויקח (סנהדרין ע) לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, וכן איתא במדרש רבה שהוא התחיל בדבר, והנה מצינו במנחות מג: שקולה מצוה זו כנגד כל המצות, ורשב״י כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה, הרי זכה שם לכל השבח הנ״ל, בשביל דבר קל לכאורה, שהוא התחיל תחילה, וכל ישראל זכו למצוה רבה כזו, בשביל שהיה המתחיל, ובלי ספק — מכל ישראל המקיימים מצוה זו, שם מקבל שכר על זה שהוא זיכה להם המצוה, הרי אנו רואים כמה גדול שכר המצוה, אף רק התחיל תחילה, ובפרט כמו שכתוב שם מנחות מד: צא ולמד ממצות ציצית, מעשה באדם אחד, שהיה זהיר במצות ציצית שמע שיש זונה בכרכי הים, שנוטלת ארבע מאות זהובים, שגר לה וכו׳ עד — באו ד׳ ציציותיו וטפחו לו על פניו וכו׳ עד — צוה עלי ויעשוני גיורת וכו׳ וכו׳ זה שכרו בעוה״ז, ולעוה״ב איני יודע כמה, הרי כמה גדול שכר מצוה זו, ולמה זכה שם לזה, בשביל שהיה המתחיל במצוה תחילה, והנה איתא שם מנחות, אמר רב ששת כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשין, וכל שאין לו ציצית עובר רק בחמשה עשין, וחמורה מצות תפילין שאסור בהיסח הדעת, משא״כ ציצית וז״ל הרמב״ם ז״ל בהלכות תפילין ד:יד: חייב למשמש בתפילין כל זמן, שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד, וגם בציצית אין צריכים גוף נקי, הרי תפילין חמור מאד, ערכו הרם שהיה מתחיל בדקדוק כזה שכרו מרובה מאד, ולעוה״ב איני יודע כמה, כמבואר במנחות, מאתי הנ״ל.
מאמר רי״ט
[עריכה]ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים (שמות יג:ג)
[עריכה]חקירה על חיוב התבוננות יציאת מצרים, הנה כל מה שהוא מעט המציאות (בנמצא מעט) הוא יקר מאד, בכסף וזהב, והנה הוא יוקר מקרי, אבל לא יוקר עצמי, ויוקר עצמי — נקרא מה שאי אפשר לחיות בלעדו, למשל, יין חשוב מאד, ועם כל זה, אין בו יוקר עצמי, כי אפשר לחיות בלי יין, ולכן אם יצמא מאד, וגם יהיה רגיל ביין, עם כ״ז כאשר יבקשו ממנו בעד צלוחית יין מאה ל״י, ומכש״כ חצי רכושו, וכש״כ כל רכושו, לא יתן, כי יכול לחיות בשתיית מים, משא״כ אם ירעב ללחם או יצמא למים, יתן כל אשר לו בעד נפשו, כי אי אפשר לו לחיות בלעדם, ולכן אנו רואים, כי כל מה שהאדם צריך יותר, ואי אפשר לו לחיות בלי זה, ברא הקב״ה יותר, כמו הלחם והמים, יש הרבה, וכן בלי אויר, אי אפשר לחיות אפילו שעה אחת, ולכן מצוי האויר בכל מקום, וא״כ כל מה שיש יותר, הוא אות ליוקר עצמי, כי אי אפשר לו לחיות בלא זה. והנה מצינו כי זכירת יציאת מצרים נתחייבנו לזכור פעמים בכל יום, וגם מהששה זכירות, אחד מהם הוא יציאת מצרים, וגם כל המצוות הם זכר ליציאת מצרים, ונוכל להבין מכל זה כי בודאי יש לה יוקר עצמי, ואי אפשר לחיות בלי זה, כדי להתבונן כי הוא ית״ש מושל ומשגיח בעולם, וא״כ ממילא מי שאינו מתבונן ביציאת מצרים, אינו חי, וזהו: ״לא המתים יהללו יה״ (תהלים קטו) פי׳ האנשים החשובים כמתים ״ולא כל יורדי דומה״, ואנחנו נברך י׳ מעתה ועד עולם הללויה.
מאמר ר״כ
[עריכה]בענין הנ״ל
[עריכה]ענין סיפור יציאת מצרים, כמו הגרעין, אשר הוא הולך מהקודם אל המאוחר, שמתחילה הוא צומח, עד שנעשה בפועל פירות, ואח״כ נשאר מהם שוב בכח, היינו הגרעינים, ומהם נעשה עוד בפועל פירות. כן ענין המצוה הנ״ל (סיפור יציאת מצרים) מתחילה היו האבות משיגים ידיעת השי״ת בשכלם והכרתם בפועל, ואח״כ רצה הקב״ה להשריש הידיעה הזאת בכל זרע יעקב, והוציאם ממצרים בפרסום גדול, ונזרע ידיעת אלקות בלבם, אשר היא ממש בזריעה בארץ, כנאמר (דברים ד:לט) וידעת היום והשבות אל לבבך, פי׳ תזרע אותם בקרקע הלב, כי בלא זריעה בארץ — היינו הלב, אינו יכול להוציא הגרעין פירות בפועל, ואז היתה הידיעה בחוש ועשתה פירות הרבה, כי ״ראתה שפחה בים מה שלא ראה יחזקאל״ וכו׳ (ילקוט שמעוני א:רמד בשם המכילתא) וברבות הימים נשכח מהחוש, ולא נשאר רק בידיעה ולא בזריעה בלב, ואינו יכול להוציא פירות בפועל, כי אינו רק בבחינת גרעין — וצריך תמיד לחשוב בזה, כדי שלאט לאט ישתרש בלב הגרעין היבש הנ״ל, ואח״כ יוציא פירות לפועל, וכן חוזר הדבר חלילה, האב לבן והבן לבנו, עד עולם, מסיפור יציאת מצרים תמיד — לידיעה של — והשבות אל לבבך — להוציא הפירות.
מאמר רכ״א
[עריכה]קדש לי כל בכור וגו׳ (שמות יג:ב-טו)
[עריכה]הנה המאמר הזה לחברון הצדיק מפ״פ הובא באריכות במאמר ריח. ובזה נשנה בענין אחד יסודי ועקרי אשר שם ונביאו שוב, כי ענינים המוסריים בחזרה עליהם משתרשים יותר, ובזה שינוי מעט, ובעיקר א׳.
זה כמה אשר רחש לבי לבוא בכתובים לפני רו״כ, על רוב טובו אשר עשה עמנו ועם כלל ישראל אשר בחר ברום ערך מעלתו להחזיק במעוז הדת והתורת אמת, ושמע לעצת הקב״ה שבתורה, (דברים ל:יט) ״ובחרת בחיים״, ופירש״י כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה, ומעמידו על חלק היפה, ואומר לו ברור לך, ויען כי שפל אנשים אנכי, אמרתי מי אנכי שאבוא בתודות וברכות לפני גאון כבודו, אך נחמתי כי הלא הקב״ה רוצה משפל האדם תודות וברכות, כענין ברכת המזון וברכת הנהנין, וכל הברכות ומודים אנחנו וכו׳, ואם כי גם שרפים ואופנים וחיות הקודש אפס ואין נגדו, ועם כ״ז בחר בעם סגולתו לבא לפניו ית׳ בהלל ותודה וברכה למען ירגיל האדם עצמו להכיר לייקר מעלתו ית׳ למען ילך בדרכו, וכן נצטוינו (דברים ו:ה) ואהבת את ה׳ א׳, ובדחז״ל (פסחים כב: עד שבא ר״ע ודריש וכו׳ את לרבות ת״ח) הרי כי נצטוינו לייקר מעלת האדם ג״כ, על זה תמכתי יסודי לבא בכתובים לפני הוד מעלתו, להודות לו ולברכו על אשר בחר לו ברום מעלתו בעצת הקב״ה — ובחרת בחיים, ואל יחשדני ח״ו אשר אני דורש כבוד והנאת עצמי, חלילה לי מזה, רק כי לדעתי הדלה, אני מחוייב זאת על פי דין תורה, כי טובה גדולה ועצומה עשה עמנו ועם כל כלל ישראל, אחרי אשר איש רם כמוהו מחזיק במעוז הדת, מה יעשו איזובי הקיר, ממנו יראו וכן יעשו, וקידוש השם גדול יהיה ממנו בכל העולם, ושכרו מרובה מאד, ומצינו בתורה שנתקדשו הבכורים לכהנים ממכת בכורות והלאה, והנה מה עשו הבכורים, שנתקדשו לכהנים, אדרבא להם נעשה נס ע״י הקב״ה, והם לא עשו בזה מאומה, אבל יען כי על ידם נתקדש שם שמים ממילא, בהנס שנעשה עמם, על כן זכו להיות כהנים, על אחת כו״כ המקדש שם שמים במעשיו הוא, בגופו ובממונו, כמה יגדל שכרו, עצמו מספר, ולא די זאת_אלא גדולה מזה מצינו, מקרא מפורש יוצא מפי הגבורה (שמות יג:טו) ״ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה׳ כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם עד בכור בהמה על כן אני זובח לה׳ כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה״ הרי כי גם בהמה שלא עשתה ולא כיונה מאומה, עם כ״ז נתקדשה, כענין שנאמר בראש הפרשה שם כ׳ ב׳ ״קדש כל בכור פטר כל רחם״, יען כי ע״י הבהמה נתקדש שם שמים, לכן נתקדשה היא, על אחת כו״כ אדם שמכוין לקדש שם שמים ונהנה מקידוש שם שמים על ידו, כמה מרובה שכרו, עצמו מספר.
מאמר רכ״ב
[עריכה]והגדת לבנך וגו׳ בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים (שמות יג:ח)
[עריכה]חייב אדם לראות א״ע כאילו הוא יצא ממצרים (פסחים קטז), נראה שחוב הוא על האדם, והנה בכל מקום שנאמר חייב, הכל משתדלים לקיים, גם בדרבנן, כמו מקרא מגילה, חייב אדם לקרא וכו׳ (מגילה ז), וכן: חייב אינש לבסומי בפוריא וכו׳, ולמה אין משתדלים בזה לקיים? וגם נראה לכאורה שזה חיוב מן התורה, שהרי מביא ראיה ממקרא, ע״כ עלינו להשתדל לעשות עצה ותחבולה לקיים זה, ונראה לעשות איזה עצה אשר בזה יקוים אצלנו קצת, הנה יש השתעבדות החושי, כמו העבד שנקנה לרבו בכסף, השתעבדות השכלי — כמו הגבעונים שראו בעין שכלם והכרתם שה׳ נלחם להם, ולא עמדו נגדם כמו שאר המלכים, והנה לו ית׳ אין צורך להשתעבדות החושי, כי מכח השכלי יש להבין שאנחנו עבדיו, שהוא קונה שמים וארץ ואפס זולתו, אך מפני שכל המון עם, אין להם כל כך השכלה, על כן הוציאנו ממצרים, מהשתעבדות חושי, שקנה אותנו בזה לעבדים, וזהו לראות כאילו הוא יצא ממצרים, לא על בחינת הרגשת השמחה כמו אז, כי זה אי אפשר, אבל בחינת השתעבדות הנגלית לנו, היא ממש כאז כן עתה, בלי הפרש, והנה ענין השתעבדות — הוא לעשות מה שגוזר האדון, אף שאין רצונו כלל לזה, ואנחנו מחויבים לעשות בזה כל טצדקי דאפשר, והנה העיקר הנדרש לנו למך ערכנו, הוא עזר אלקים, דהיינו חבורה של רבים.
מאמר רכ״ג
[עריכה]והיה לך לאות על ידך וגו׳ למען תהיה תורת ה׳ בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה׳ ממצרים (שמות יג:ט)
[עריכה]אשתומם מאד מדבר אשר ראתה עיני, ואבינה כי אין לי שום ידיעה ביראת שמים מה זאת? תמיד הייתי מתפלא, מדוע אסור לחלוץ תפילין בפני רבו, לא ידעתי טעם, והנה מצאתי בסידור יעב״ץ ז״ל, שגם בפני ספרים אין לחלוץ תפילין, וטעמא מאי לא ידעתי, עד שזה לא כבר השגתי סדור הגר״א ז״ל, וז״ל: אין לחלוץ תפילין בבית הכנסת ובבית המדרש, שלא יראה בבית המלך שמסלק מורא מפניו, אלא ילך לביתו ושם יחלוץ, ולכה״פ נגד ארון הקודש לא יחלוץ, ונתברר לי מזה הטעם שלא יחלוץ בפני רבו, כי ״מורא רבך כמורא שמים״, ונשתוממתי מאד, הרי כשהיה לבוש תפילין היה מצויר לפניו קבלת עול מלכות שמים, ועול המצות ויציאת מצרים, וכל הכתוב שם בפרשיות, וגם יש לי טעם מובהק על שצריכים דוקא להיות מרובעים, טעם נפלא מאד, ואכמ״ל.
הרי שעיקר לבישת תפילין, דוקא להשיג על ידם מורא שמים, דוקא בשביל זה נצטוינו ללבשם בכל יום.
ועפי״ז ניחא לי מר״פ אין עומדים, ברכות ל: ״אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזיה דחוה קא בדח טובא, א״ל אביי תלמידו ״וגילו ברעדה כתיב״ (להשתומם, עד כמה היה מורא שמים עליו, עד שהיה יכול אביי להעיז פניו נגד רבו, אשר הית ירא ממנו? יותר מלפני מלך בו״ד, כי מורא רבך כמורא שמים, כתוב במשנה, ועם כל זה היה מתגבר ואמר לו תיכף תוכחה, כמצווה מן התורה, ״הוכח תוכיח, אפילו תלמיד לרבו״, אני יודע בעצמי, שאני לא יכולתי להעיז לאדם גדול ממני, ומכש״כ לרבי, ובפרט בדבר שאין לה מדה, הייתי חושב מן הסתם אין זה יותר מן? מהמדה, הרי כמה צריך האדם להתלמד בגבורה. ע״כ מאמר המוסגר) א״ל רבה אנא תפילין מנחנא, והיה קשה לי תמיד, אדרבא כשלובש תפילין, יותר היה צריך לשמור ״וגילו ברעדה״, אבל לפי דברי הגר״א ז״ל נתברר לי פי׳, כי כשהיו מלובשים בתפילין, היה מצויר לפניהם עול מלכות שמים ועול המצות, כאילו עומד לפני ממ״ה הקב״ה, ואין לחוש פן עבר על המדה, ואביי שתק על זה, הרי כי כולם לבשו תפילין על דרך זה.
אוי ואבוי עלי ועל אנשים כערכי, כי אין לנו שום רעיון מהכתוב בפרשיות של תפילין, וא״כ אין אנו מקיימים ח״ו, מצות תפילין, וגם אין כל חדש שאין לנו יראת שמים.
ה׳ ירחם עלי ועל אנשים כערכי, ונזכה לקיים מצות עשה של תפילין בתוך כלל ישראל.
מאמר רכ״ד
[עריכה]דברנו עוד בחינה, כי כל ניהול עסק, צריך התבוננות להביט ולפקח עליו, ואם לא ישים לב בעל העסק בעסק שלו — בעין חודרת, יתקלקל העסק, ומה גם כשיש עוד על העסק מתחרים הרבה, יוכלו בעליו לאבד כל אשר לו והותר, והנה האדם עם עצמו ועל עצמו, יש לו עסק גדול, הרבה ידיעות, הרבה עמל, הרבה הרגלים, ואם גם לא היה לו מתחרה כזה, היצר וחיילותיו, די ההיזק וההפסד העלול לו, כשאינו שקוע בעין חודרת, על העסק העצמי הנ״ל, ויתקלקל עסקו כולו, ומכש״כ עוד — כשיש לו לעומתו מתנגד גדול, ערום במלאכתו, היצר בפנים והיצר מבחוץ, (העולמי), וגם הוא אינו מביט ומפקח בהתחכמות על עסקיו, מה יהיה סופו, והנה הורנו רבנו יונה באגרת התשובה — להניח תפילין בכל יום, ולכאורה הלא תינוקות יודעים זאת? אבל דבר גדול דבר החסיד הלזה, הנה ידוע כעת, כי כוננו בעיירות הגדולות מכוני אש ותאורה מרכזיים מחוץ לעיר, (גאז בעלייכטונג צענטראלע) וכל בעל־בית פרטי ונסדרו לו צינורות, הנמשכים לו מהמרכז הכללי שמחוץ לעיר לביתו לו, וכשמדליק מזרם הצינור, יאיר בביתו אור גדול, ואם יחסר לו קשרי הצינור הפרטי, אז חושך בביתו, ואם יחסר הקשר עם מערכת התאורה והאש הכללית, לא יועיל לו הצינור שלו, והנה כענין הזה — נצטוינו לערוך ולסדר לנו כח אור זרם כללי בכל מכונו, היינו לקבל עלינו עול מלכות שמים, כמו שכ׳ שם כי תפילין היא קבלת עול מלכות שמים, כדאיתא בגמרא ברכות טו. (כונתו למה שאמרו: ואמר רבי יוחנן הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק״ש ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה), והנה אם אין אתנו יודע עד מה, ההרגש הגדול, מה הוא קבלת עול מלכות שמים, יען כי אין לנו חלק להבין בעומק הלב גדולתו ויראתו ית׳, והשגחתו עלינו תמיד — להבין עד כמה אנו אסורים בידו ית׳, ואין לפנות ימין ושמאל, וכדברי דוד המלך ע״ה (תהלים קלט) אם כן אין לנו כל כוננות מערכת האש והתאורה המרכזית, ואם כי היה לנו הקיבול עול מלכות שמים הזה במשפט, מ״מ אין לנו קשרי הצינורות להמשיך האור עלינו כראוי, כי אין אנו חושבים בלבשינו התפילין עלינו, את הקבלה הלזו, וא״כ בעוה״ר חסר לנו כוננות מפעל האש והתאורה וגם הצינורות חסרו לנו, ולכן (איכה ד:ח) חשך משחור תארם, וא״כ בעוה״ר חלושה אצלנו והיא מכלל: קרקפתא דלא מנח תפילין (ראה ר״ה יז) וכו׳ שם עוד — השמות צריך כתיבה לשמן, היינו כי ידוע שאינה דומה קדושת העזרה להיכל, וכן הרבה כזה, ולזה העיר לנו הר״י כי השמות הקדושים הכתובים לשמם, יש להם אור גדול להמשיך עלינו קדושה ממכון מערכת האור הכללי, כן קבלת עול מלכות שמים שיש בנו לדעת אותו ית׳. ולירא מפניו, והנה כאשר אנו רואים, כי לא תמשך לנו קדושה ויראה מלבישת תפילין, הרי לאות כי חסר הכלל — קבלת עול מלכותו ית׳ עלינו, וממילא לא יאירו הפרטים, ולכן אוי ואבוי לנו, כי אין אנו לובשים תפילין כדת, ולכן חובה עלינו להתבונן בגדולתו ויראתו והשגחתו תמיד על מעשינו, למען נקבל ונישא על צוארנו עול מלכות שמים, ויהי נקל לנו להדליק הצינור להאיר לנו אור גדול.
מאמר רכ״ה
[עריכה]והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים (שמות יג:ח)
[עריכה]והנני להודיע לרו״כ דבר חדש, אשר עלה על דעתי זה לא כבר, כונה בדחז״ל, אשר זה כמה שנים הייתי נבוך בזה, ועתה נודע לי כונת המאמר, ועדיין לא הודעתי לאחר זולתו, רק רו״כ הוא הראשון.
ידוע מאז״ל בערבי פסחים קטז: במשנה שם ״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״, מעודי הייתי נבוך בזה, איך יוכל האדם לקיים הלכה זו, והלא אמרו ״חייב״, וכל מקום שאמרו חייב, חובה הוא, ואיך יוכל אדם לקיים הלכה זו, שיהיה בעיניו כאילו הוא יצא ממצרים, ולפי מצבי הדל אי אפשר זאת, ולא אבין איך יוכל אדם לחשוב זאת בעיניו, כאילו הוא בעצמו יצא ממצרים? ואם יש אדם גדול במדרגה זו לחשוב זאת, איך נפסק הלכה זו לכולם? והלא לא רבים יחכמו כ״כ? ומלפנים הייתי אומר פשטים בזה, אבל לא נתקררה דעתי בזה, ובזו השנה עלה על דעתי בעזי״ת כונה פשוטה בזה להפליא, ויקרה היא אצלי מאד, — ומדרכי לייקר דרז״ל, ולא אומר רק למי שאחזיק אותו להועיל, ואם לאו הרי זה בעיני ממש, כמו שלקחתי חפץ יקר מאד, ואתן אותו למי שישליך אותו חוצה, כן היא דרכי. ואח״כ מצאתי בראשונים, שכן צריך להיות, והאמת זה כלול בדרז״ל (ברכות ס״ג) ״אם ראית דור שהתורה חביבה עליו פזר, ואם לאו כנס״.
ומה נעמו דברי קדמון אחד, הובא בר״י על אבות, וגם הגאון יעב״ץ ז״ל מביאו, אמר על חכמה ״שמור שמירת נדיבים״ ואמרתי הפירוש כך הוא: כמו הנדיב, אשר באמת ממון יקר בעיניו, כענין שאמרו ״צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם, למה — שאין פושטים ידיהם בגזל״ הרי שכך צריך להיות לייקר ממון, אך אם אינו חס על ממונו היקר בעיניו, להתנדב במקום מצוה, ונזהר מגזל, זהו באמת ראוי להקרא נדיב; ואם לא היה יקר בעיניו ממונו, אין זה אות על נדבת לבו, וכן ממש צריך להיות בחכמה, מי שנקל בעיניו ליתן חכמה ליהיה מי שיהיה, זה אות כי חכמה אינה חשובה בעיניו לכלום, ולדבר המזולזל ואינה שומרה, משא״כ מי שאינו נותן חכמה רק לחכמים הראויים לחכמה — זה אות כי נדיב הוא, ורוצה להנות למי שיהנה ממנה, וזוהי כונתם ״שמור שמירת נדיבים״ פי׳, כמו שהנדיב אינו נותן ממונו החביב לו, רק לראוי, כן אל תתן חכמה רק למי שחביבה עליו, ותהלה כי קימתיה מסברא, ושמחתי כי מצאתי כן בראשונים ז״ל, והנה לרו״כ אשר אני רואה שד״ת חביבים לו בשמחה ובטוב לב, אשמח כי יעזרני השי״ת לכתוב לאדם נכבד גדול כמוהו, אשר ת׳ עושה עליו רושם חזק.
והנה לבאר המאמר הנ״ל בכל דור וכו׳ כאילו הוא יצא ממצרים, אקדים עוד מאמר, לסמוך גאולה לגאולה, ממגילה יד. ״גדולה הסרת טבעת יותר ממ״ח נביאים וז׳ נביאות שנתנבאו לישראל, שכולם לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת (מאחשורוש להמן) החזירתם למוטב״ המאמר הזה אומר דרשני, מאי קמ״ל בזה? והנראה כי דבר גדול חדשו בזה.
למדנו מזה; כי החכם היותר גדול בחכמה, כמו שהיו ישראל בזמן הנביאים, עם כל זה לא תעשה עליו רושם כל כך החכמה בשכל לבד, כמו שעשה הדבר בחוש, בימי מרדכי ואסתר, וא״כ כיון שהכרת החוש חזקה ברושמה כ״כ, צריך האדם לקרב שכר ועונש כל מה שאפשר — לחוש, דהיינו לצייר יסורים, כאילו הם באים עליו ממש ח״ו, ולהתבונן היטב כמה קשה לסבול, וכענין שנאמר ״טוב ללכת אל בית אבל וגו׳ והחי יתן אל לבו״ פי׳ יצייר בלבבו אז ענין המיתה על עצמו ולא על פלוני, וכענין שאחז״ל ״יזכיר לו יום המיתה״ מה ״לו״ למותר הוא: אבל דבר גדול כיונו בזה, לבאר כי האדם החושב על מיתה סתם, הרי זה כאילו חושב על מיתת פלוני ולא הוא, ולכן אמרו ״יזכיר לו יום המיתה״ פי׳ יזכיר לו לעצמו ציור יום המות, וכן בכל מיני יסורים יצייר לעצמו כמה יסבול העובר על ד״ת, וזה יועיל הרבה להזהר מכל חטא; וזהו שאז״ל ״גדולה הסרת טבעת״, פי׳ ללמוד לנו החוב לקרב כל העונשים לחוש, וזוהי כונת ר״ע ״כל ימי הייתי מצטער וכו׳ אמרתי מתי יבא לידי וכו,״ וכן כתוב במשפטים כב:כד ״אם כסף תלוה את העני עמך״ ופירש״י שם: את העני עמך — הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני עכ״ל, כונתו מבואר, כי הכתוב נותן עצה לאדם, שאל יתעצל להלוות, כי טבע האדם להתעצל בזה, ואמר הכתוב הוי מסתכל כאילו אתה עני, האם היה טוב לפניך שיתעצל המלוה, פן לא תהיה אתה עתה מתעצל להלוות, הרי דברינו מבואר להדיא, כי הכתוב מצוה לקרב הדבר אל חחוש, — כאילו אתה עני, ואז יקל לך ההלואה לזולת.
ומעתה אם בדברי העולם, שיש להאדם הרגש, יש לאדם לקרב אל החוש, כדי שיעשה עליו רושם, הרצון להועיל, בדברים שאין לאדם הרגש בהם, כמו בענין המיתה, שעדיין לא טעם בחייו מה טעם המיתה, ומכש״כ מה שאחר המיתה — השכר והעונש המופלג, אשר אין לאדם שום הרגש בהם בחיים, אין עצה לאדם שיעשה עליו השכר והעונש רושם, רק על ידי ההתקרבות לחוש, כמו שכתבנו למעלה לצייר בלבו עמוק, ציור אמיתי, כמה קשים ומרים היסורים, ואין לך אדם שלא סבל יסורים בחייו, ויכול לצייר בלבו מזה, אם יסורים קטנים כאלה — לעומת יסורי הנפש, הם קשים ומרים כל כך, יסורי הנפש על אחת כו״כ — מי יכילנה ומי ישאנה? ויאמר האדם לנפשו הנצל כצבי מיד, ומה נעמו הדברים של מעלת ״יזכיר לו יום המיתה״ פי׳, לו לעצמו. וח״ו ממש עצת הכתוב ״הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני״, מזה לקחו חז״ל עצתם ״יזכיר לו יום המיתה״ לעצמו.
היוצא מדברינו בעליל, כי אי אפשר לו לאדם להבין היטב לאשורו, שום דבר שכלי רק על ידי ההתקרבות לחוש.
והנה עיקר מצות חג הפסח וזכרון יציאת מצרים, רק שיתברר לאדם שכר ועונש, כמו שכתב הרמב״ן ז״ל סוף פ׳ בא, כי נתברר על ידם שיש לעולם מנהיג ומשגיח, והוא ענש למצרים על זדון לבם, והטיב לעמו ישראל בעבור ששבו אליו, והנה דבר שהיה לפני כמה שנים, שתעשה עליו רושם ההתפעלות הזאת, כפי שראוי להתפעל מזה, אי אפשר בפשוטו, ע״כ באו חז״ל ויעצו לנו ג״כ כנ״ל — לקרב אל החוש, היינו לצייר ציור אמיתי, — אילו הוא היה עבד והיו מוציאים אותו משם, מה היה חושב אז? היה מתבונן גדולת האדון המוציאו, והיה מוסר עצמו וכל אשר לו להאדון לעולם, ועל ידי הציור הנ״ל, תעשה זכירת יציאת מצרים רושם חזק עליו, ונמצא כי אין כונתם לחייב כאילו הוא יצא, זה אי אפשר רק לגדולי החכמים, אכל באו לחייב את האדם, לקרב הנס של יציאת מצרים אל החוש, היינו לצייר כאילו המעשה קרה לו בפועל, וכענין עצת הכתוב ״את העני עמך״ ועל ידי זה יתפעל מהנס, ויראה כי יש לעולם אדון ומנהיג ואותו נירא, ואותו נעבוד סלה, וטוב לנו סלה. ומתאים שני המאמרים מפורים ומפסח, משולבים זה בזה, וזה כפתור ופרח!
ויקרא נא הדברים בנחת ובישוב הדעת, ואקוה שיקבל נחת מזה, ויקדים לי תודה רבה, כי רבה היא, מאז אשר זכיתי ליהנות מאור גדול אור עולם אדמו״ר ז״ל, ונכנסתי מעט בחכמת המוסר, ראיתי כי רק זאת עם החכמה, היא התורה המונחת בקרן זוית, היא אשר תלמד לאדם דעת ללחום מלחמתה של תורה, היינו מלחמת הטבע, הפראות אשר האדם יולד בה, ומלחמה גדולה לכבוש כח עז ועצום כטבע, תחת ממשלת השכל, אשר עוזריו מעטים והולך ודל, והטבע הולך וגדל, זקני ע״ה וכו׳ מלבד הגבורה הנצרכת לכבוש טבעיו, עוד יותר מזה להכיר דרכי הערמה, אשר היצר מפתה ומערים את האדם בכל מיני ערמה, ללוכדו על פי הכרתו טבע של כל אחד ואחד לפי דרכו, כענין שנאמר (תהלים קמב:ד) ״באורח זו אהלך טמנו פח לי״, וע״כ ההכרח לדעת ערמת היצר על פי כחות הנפש, וזו היא חכמת המוסר.
וזו היא מה שיש בזוהר הובא בכוזרי: ר״א כי הוי בעי למילפא פרקא דחוכמתא הוו קדמו למילף פירקא דשטותא, בכדי למינדע מזה פירקא דחוכמתא, והאריך בזוהר בזה (עיין בזוהר פרשה תזריע) וזו היא חכמת המוסר בכלל דרכי היראה היא פרקא דחוכמתא, דרכי הטבע ופראותיו - היא פרקא דשטותא.
והנה רוב העולם מוזרים המה מחכמה הלזו, ואנכי מאז הכרתיה מעט, אהיה כדמות אפוטרופוס למוסר להרחיבה, (במקום אחר במאמריו, מובא כי כן היה רצון רבו אדמו״ר אור ישראל וקדושו הרי״ס ז״ל וסידר לו כי הוא יהיה לאפוטרופוס המוסר) כי ידעתי כי חכמה בלי מוסר כמאכל תפל בלי מלח וכמה פעמים כתבתי גם לרו״כ מזה, עד שמצאתי תנא דמסייע לי. הוא הגאון יעב״ץ ז״ל, היה אפוטרופוס גדול למוסר, (ואולי זה אצלי ירושת אבות, כי אנחנו ג״כ ממשפחת אביו הגאון חכם צבי ז״ל). להעתיק כל דבריו קשה לי, אך אעתיק מעט, ז״ל: אמר החכם, אין לך דבר שמחדד השכל כמוסר והחכמה, כי המוסר שומר השכל מטעות המדומה וכו׳ וכו׳ ואמר עוד: דע בני כי לא תשלם לאדם החכמה אם אין לו מוסר וכו׳, ואף שלמה המע״ה סמך מוסר לחכמה ״לדעת חכמה ומוסר״ (משלי א:ב) מפני שאין חכמה בלי מוסר וכו׳ עכלה״ק. מעט מן המעט כמדומה לי שאני כתבתי זאת פעם לרו״כ ג״כ טרם ראיתי דבריו, ורבות מאד דברנו תמיד בזה, לברר כי כן הוא.
והנה תהלה הראה לי רב גדול אחד על זה הפסוק במדרש משלי וז״ל: ״כל מי שיש בו חכמה לומד מוסר וכל מי שאין בו חכמה אינו יכול ללמוד מוסר״ עכ״ל המדרש. הרי מי שאינו לומד מוסר, אות הוא כי אינו חכם, ע״כ אינו יכול ללמוד מוסר, ומי שהוא חכם, בהכרח לומד מוסר, כי בלי מוסר אינו חכם, ולכן אמר המדרש ברישא ״כל מי שיש בו חכמה ודאי לומד מוסר״ כמו שכתב הגאון יעב״ץ ז״ל, כי לא תשלם החכמה בלי מוסר, ומסיפא מבואר — כי ללימוד המוסר צריך להיות חכם, והיינו כפי מה שביארנו מה הוא מוסר״: פרקא דחוכמתא לעומת פרקא דשטותא כנ״ל, וזה ברור למבין.
מאמר רכ״ו
[עריכה]בענין הנ״ל
[עריכה]דבריך באו לידי בטח. הנראה, כי רצונך רצוי, ליסד יסודות הדת בדעה שלמה. היטבת לעשות. וזהו עיקר מה שמלכו של עולם דורש מאתנו. דדא בו - כולא בו. (נדרים מא). מצוה הראשונה באה לנו, ״אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ אשר עבד לא היה יכול לברוח ממצרים, מדוב חכמתם בכשפים, מהסתם כבר שמעת מאתנו, לברר גודל חכמתם, עד שאמרו במדרש וארא פרשה ט׳ על הכ׳ ״ויעשו גם הם״ וגו׳: מהו גם הם? אפילו התינוקות של ד׳ וה׳ שנים קרא להם ועשו כן ״וישליכו איש מטהו״ עיי״ש לשון המדרש מקודם: ״התחיל פרעה משחק עליהם ומקרקר אחריהם כתרנגלת וכו׳, מיד שלח והביא תינוקות מן אסכולי שלהם ועשו אף הם כך וכו׳ אף לאשתו קרא ועשתה כן״. הרי כמה גדלה חכמת מצרים. הנראה כי היה כן, כדי להטעות את פרעה, ויכבד את לבו, כי ״הבא ליטמא פותחין לו״, וזה היה פתח לפניו למפלתו. ואחרי כן כאשר יצאנו ממצרים, בריש גלי — ביד רמה, נתפרסם לעין כל — אלקותו ית׳, ואין אדם בעולם אשר יכחיש יציאת מצרים וכל המופתים, כי מרוב הפרסום אי אפשר להכחישם, ואדרבא גלוי לעין־כל עד היום הזה, מקום בקיעת הים, וגם על מפת העולם רשום היום.
והנה בזה נתברר לנו כי מלכו של עולם אבינו הוא, ועוד ״מבית עבדים״ ולולא זאת היינו משועבדים לפרעה ובמצרים כל זה הקדים הקב״ה, שמן הדין יש לנו לקבל עול מלכות שמים בעת היינו בגוף העכור ג״כ וממה שראינו כי יש לנו אב בשמים — נדע כי לאשרנו ולטובתנו גוזר עליגו גזרות המדומות לכאורה כי לעול הוטל עלינו - והמשכיל יבין כל זה היטב, מיציאת מצרים דייקא - כי העוה״ז דומה לפרוזדור בפני העוה״ב. וקשה לי להאריך, אך באתי לחזק, ותראה להתרגל במדת האומץ. ״רק חזק ואמץ״ כתיב אפילו גבי יהושע ומכש״כ לנו.
וארצה לכתוב לך עוד איזה גרגיר מענין זה, למען יקבע בלבך היסוד הזה בשלמות.
כאשר נעיין על טבע האדם, נראה כי הדבר אשר הורגל מנעוריו, חמור מאד בעיניו, ונותן לבו עליו לשמרם ולקימם, משא״כ, דבר שלא הורגל בו, לזר נחשב בעיניו — והאם יקימם?
והנה לא כן במשא ומתן, אין דבר זר לאדם, רק במה שאינו מקוה לשכר, אבל מקוה — השכר יקרב היותר רחוקים. והנה כאשר נעיין על המצב הרוחני של האדם. נראה כי מה שהדבר שלא הורגל בו, רחוק מעיניו ואינו משים לבו עליו — זה לאות, כי יסודות הדת לא נקבעו בו ראה ידידי זאת והבן.
מצינו בפסחים קט״ז ע״ב: חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: והגדת לבנך וגו׳ בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים, וברמב״ם מוסיף עוד מלה ״כאילו עתה יצא ממצרים״. הנראה, כי מן התורה מחויב להראות עצמו, כאילו עתה יצא ממצרים, וכך המ״ע. לכאורה, מי הוא זה שמראה לעצמו כאילו הוא יצא עתה, וצריך לייגע א״ע להראות לעצמו, כאילו הוא יצא, וצריך לזה יגיעה ולמוד, ומי הוא זה שמיגע את עצמו על זה: הרי לאות, כי יחסרו בו יסודות הדת. עיין ברמב״ם בפנים, שכתב במקום ״לראות״ — ״להראות״ — ודו״ק.
ועיין עוד שם ז:ו — הביא עוד פסוק, וז״ל: ועל דבר זה צוה הקב״ה בתורה ״וזכרת כי עבד היית״, כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית״. והנני להוסיף מעט ביאור, על אשר כתבתי לעיל ״ועוד מבית עבדים״ — כי קצרתי מקושי הכתיבה. הנה נאמר בתורה: אנכי ה׳ א׳ אשר הוצאתיך וגו׳ מבית עבדים״ לכאורה מיותר, אבל כונת התורה: מתחילה העיקר ״אשר הוצאתיך״ - הרי כי הוא כל-יכול, ולא יתכן לכל יכול שיצטרך ח״ו לעבודת האדם, וע״כ לטובתכם כשתבינו, ואז יש לכם ליתן הרבה שכר מאד. בעד התורה שאתן לכם מתנת חנם, ואף גם קודם שתבינו, הרי יש לכם לחשוב בעצמכם, כי עכ״פ הלא טוב עבודתי מעבודת פרך במצרים, ודי להבין-והרי אתה יצאת ממצרים, כמו שכתבתי עוד מענין ״חייב אדם לראות וכו׳״ והבן.
מאמר רכ״ז
[עריכה]וכל פטר חמור בשה וגו׳ וכל בכור אדם בבניך תפדה (שמות יג:יג)
[עריכה]מי יוכל לשער שכר מחשבה אחת, אשר האדם חושב לשמו ית׳, ונא׳: כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם, (ישעיה נה:ט) ופי׳ העיקרים ז״ל: כמו גבהי שמים אין להם שום השתוות כלל עם הארץ, כי השמים רם מאד, והארץ שפל, כן אין שום השתוות מחשבותי למחשבותיכם, ופירש בס׳ מעלות התורה אחי הגר״א ז״ל בזה, כי מחשבות האדם שהוא חושב בתורתו ית׳, אין להם שום השתוות כלל למחשבות ארציות שהאדם חושב, כי אלו בתכלית הרוממות, ומחשבות עוה״ז בתכלית השפלות, אמנם כאשר האדם מקשר עניני עוה״ז לתכלית הטוב כגון לגדל בניו ובני ביתו על ברכי התורה והיראה, גם יחד עם מלאכת עוה״ז, כענין ״כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וכו׳״ (אבות ב:ב) וגם מחזיק ידי לומדי תורה, ובפרט תורה ויראה גם יחד, נמצא כי בזה מרומם גם עסק עוה״ז לעסק שמים, וכענין שכתבנו כבר מבכורי ה׳ — למה זכו פטרי חמורים יותר מפטרי סוסים וגמלים, לפי שסייעו לישראל במצרים בביזת מצרים, ואם חמורים שלא עשו במתכוין זכו לכך, אדם שעושה במתכוין להגדיל תורה ויראה, בברור כי עסקיו יתעלו בעזרת השי״ת למעלה ראש, בזה ובבא אכי״ר.
שכחתי לכתוב מה שנתפעלתי מאד מדברי מעלות התורה, כי לכאורה דברי הכ׳ עולים על הקב״ה — כי גבהו מחשבותיו ית׳ ממחשבות אדם כגבוה שמים מארץ, אבל איך המעלה הזאת לאדם? ובא הגאון הנ״ל וביאר כי גם לאדם המתבשר במלאכתו לחשוב מחשבות קדושות, שייכות כל יתרון זה. נשתוממתי מזה הרבה, ויען כי קשה עלי הכתיבה, ע״כ יקרה לפעמים לקצר במקום שיש להאריך.
מאמר רכ״ח
[עריכה]והיה לאות על ידכה וגו׳ כי בחוזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים (שמות יג:טז)
[עריכה]נא׳ (תהלים קיט:צט) מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי, פי׳ כי העיקר המורה לאדם, הוא עצמו לו, כי המכיר התכלית לאשורו, מביא לו שיתלמד לבוא להתכלית, ועל כן מי ששומע ואינו משכיל בקרבו את התשוקה לבא אל התכלית, לא יועיל לו תוכחת מוריו, יען כי עיקר המורה של האדם הוא במה שיקבל מרבו איך להיות הוא מורה לעצמו לו, ותשוקת האדם בכל עצמו לו — להיות אדם כפי מה שהוא אדם, פי׳ בעל מעלה (בערך האדם) וזה מביא לו להתלמד להיות אדם בעל מעלה, וע״כ אמר ״כי עדותיך שיחה לי״ פי׳ יסודות הדת היינו עדות כיציאת מצרים וכדומה (הכונה כי כל זה היה באופן מופת מוכיח המעידה לכל) המה השרישו בי להיות משכיל בכל אשר קבלתי מכל מלמדי, והבן זאת מאד.
בשלח
[עריכה]מאמר רכ״ט
[עריכה]ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו׳ פקוד יפקוד וגו׳ (שמות יג:יט)
[עריכה]אכתוב לך איזה דברים מזה הענין אשר לקחה אזנינו, תהלה, בזה החג, מזה נראה חומר דין התורה עד כמה, וגם לראות המרחק הרב אשר בין השקפת רוח העולם לעומת השקפת רוח התורה, הנה מדרך העולם, כאשר יעסוק אדם במצוה, ומה גם במצוה רבה, לא ישים לב להזהר שלא יגע באיזה דין, וגם מעבירה, אשר תהיה עי״ז מצוה הבאה בעבירה, ואז לא די שלא הרויח אלא אף גם הפסיד הרבה, כי טוב לו אשר לא יעשנה לגמרי, ומניעת ההפסד ריוח הוא, מאשר יעשה מצוה הבאה בעבירה, ונאמר (ישעיה סא:ח) ״ושונא גזל בעולה״, ולרצון לא יהיה, אף גם שנוא נקרא, והנה יציאת ישראל ממצרים — היש פדיון שבויים יותר מזה? ועוד יותר מזה התגלות אלוקית, אשר עד עתה היה העולם שמם, ומיציאת מצרים נודע מלכותו כי נורא הוא, וכי אין שום מזל וכוכב, מלאך ושרף, אין בם שום יכולת לפעול מה בעולם — זולתי רצון הבורא ב״ה, ונודע כי יענוש לעוברי רצונו, וישלם שכר בלתי־תכלית לעושי רצונו, והדומה לזה מהאמונה והשגחה אשר אין ערוך לה, זולת כל אלה היתה יציאת מצרים הצעד הראשון לכל כבוד ותפארת עם ישורון, קבלת התורה ובנין בית הבחירה וביאת הגואל לעולם הבא, עצמו מספר, היאומן כי יסופר לעושי מצוה רבה נוראה כזאת, כי יחוש לבל יעבור איזה דין תורה?. והנה בפרשת בשלח כתיב (שמות יג:יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע וגו׳ ואיתא במדרש תנחומא בשלח פ״ב, שלשה ימים הלך משה (לא נמצא שם במדרש זה) וביקש ארונו של יוסף וכו׳ הנראה שלא היה אפשר להם ללכת בלא ארונו של יוסף, והיה זה עיכוב לכל הגלגל הנורא הנ״ל הרי עד כמה מגיע חומר הדין תורה! ומה זה עוד — הנוגע בדין תורה שלא במקום מצוה, מבהיל זה! הגע בעצמך לוא היו שואלים אותנו, אם אפשר לעבור על דין אחד פרטי במקום טובת כלל ישראל באופן הנ״ל, שצמח מזה כל תפארת גדולת עמינו, הלא לצחוק היה בעינינו לעבור על כהנה, הרי לך מרחק רוח בני אדם — היורדת מטה, מרוח העולה למעלה למשכיל, והא לך עוד דבר מבהיל, הנה כיבוי אש בשבת ויו״ט אסור, ואם גם ח״ו עומד מזה הפסד עיר שלם, עם כל זה משום הפסד ממון לא התירו לכבות, אם לא במקום סכנה, וכמבואר בשו״ע, הרי לך דין התורה עד היכן מגיע! והנה איתא בגמ׳ (סנהדרין קב: פ׳ חלק, בי רב אשי אמר למחר נפתח בחברין, אתא מנשה איתחזי לו בחלום ואמר לו חברך וכו׳ קרית לן מהיכא בעית המישרא המוציא אמר לו לא ידענא וכו׳ א״ל מאחר דחכמיתו כולי האי מ״ט פלחיתו לעכו״ם, א״ל אי הות התם הוית נקוט בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי, ואיתא (ערכין לב) כי יהושע נענש על שלא התפלל לבטל יצה״ר דעבוד״ז, הלא נראה כמה יש עליהם זכות, התבונן. ועם כ״ז נפסקו מעוה״ב אצל חז״ל, הרי מה זה דין תורה, מבהיל מאד.
היום היה יום הזכרון לפטירת זקננו ז״ל, אם אמרתי אגידה לך את אשר הביאה לנו ההשגחה העליונה לשמוע דברים עתיקים, אין בכוחי, ומה גם להביאם על הגליון, אמנם נביא גרגיר אחד מה שנוגע להנ״ל, מגמ׳ (שבת ב) יציאות השבת שתים וכו׳ בעל הבית עומד בפנים ועני מבחוץ וכו׳ למה נזכרה הלכה זאת בעני ובעה״ב, הלא זו לאו דוקא בהם? אלא להראות — שאם גם יתן צדקה, לא יפטר מחטאת בשוגג ומסקילה במזיד, הרי כי אין המצוה הבאה בעבירה, פוטרת את העבירה, והדברים ארוכים, וכמה למודים יוצאים מזה ההלכה, אמנם אי אפשר להאריך.
מאמר ר״ל
[עריכה]וה׳ הולך לפניהם וגו׳ לנחותם הדרך ולילה להאיר להם וגו׳ (שמות יג:כא)
[עריכה]האדם בטבעו לצדד הכל לטובת עצמו, אבל הנלבב יתבונן לצדד לטובת זולתו, וזה מתרושש והון רב (משלי יג:ח) הוא יצדד לענין האדם לזולתו, אמנם הרבה הרבה ירויח לעצמו לו. אחז״ל (קידושיו לב) עד מתי אנחנו יושבים ורבן גמליאל עומד ומשמש עלינו א״ל ר״י מצינו גדול הדור ששימש, אברהם אבינו ע״ה: והוא עומד עליהם וגו׳ א״ל עד מתי אתם מניחים כבוד שמים ואתם עוסקים בכבוד בו״ד וכו׳ הקב״ה מענן עננים וממטיר גשמים וכו׳ הכל לטובת העולם, הרי המצדד לטובת זולתו — הולך בדרכי השי״ת, וכמה כמה ירויח.
והנה להיות הולך לפני אדם כמוהו להורות לו הדרך ולהאיר לו הדרך, לא רבים יחכמו לחפוץ עבודה כזאת, והנה מצינו (שמות יג:כא) וה׳ הולך לפניהם וגו׳ להנחותם הדרך ולילה וגו׳ להאיר להם וגו׳ הרי כביכול כמה הוא משמש את העולם לבריותיו! אשרי לאדם המתאמץ ללכת בדרכיו ית׳ בזה לחיות לזולתו, לא רק לעצמו ולגופו, ואין לאחר חלק בו, אבל לדאבוננו אין לו ח״ו חלק בו ית׳! והנלבב ירדו חדרי רוחו ונפשו!
מאמר רל״א
[עריכה]דבר אל בני ישראל וישובו וגו׳ ואמר פרעה וגו׳ וחזקתי את לב פרעה וגו׳ (שמות יד:ב-ד)
[עריכה]יקרתו לשלוח לירושלים עיר הק׳, הגיעני לנכון, ת׳, וכבר שלחנו בטח לשם, לדאבון לבי, לא יכולתי בעצמי להשיב לרו״כ ברוב תודות על לבבו הטוב, ת׳ (תהלה) כי דורש ומבקש האמת, ובקשת האמת היא יסוד כל התורה כולה. וקשה לי להאריך מה שדברנו בשבתות וארא, בא, כי כל ענין יציאת מצרים אשר נצטוינו לזכור ב׳ פעמים ביום ובלילה בכל יום, היינו להשריש שורש הזה בלב ישראל, שהאדם צריך לבקש האמת, ולא יטנו רצונו לשלול האמת, ואז לא יצליח, הא למה זה דומה, למי שמבקש להיות עשיר גדול, ויעשה חשבונות מזויפים למען יהיה עשיר בעיניו, האם יצליח דרכו, בתמיה? אבל כאשר ירצה להצליח, צריך לעשות חשבונות צודקים, למען ידע איך הוא עומד, כענין שאמר הכתוב: אם תבקשנה ככסף וגו׳ (משלי ב:ד) ולכן אחז״ל (ב״ב עח) על כן יאמרו המושלים, פי׳ המושלים על רצונם, בואו ונחשוב חשבונו של עולם, פי׳ חשבון צדק, הפסד מצוה כנגד שכרה וכו׳ ואז יצליח, משא״כ פרעה הרשע לא חשב חשבון צדק, רק — וירא כי היתה הרוחה והכבד את לבו (שמות ח:יא) ועל כן נענש בעונשים קשים ומרים, ולמען תתפרסם האמונה הזאת, כי האדם צריך לבקש האמת כאשר הוא, ולא יטנו רצונו, ואז יצליח. זה פרט קטן ממה שהארכנו ת׳ במקום שיש להאריך, בשורש אמונת עם סגולה, היינו יציאת מצרים שאנו מזכירים ב׳ פעמים ביום.
והנה ראיתי מתוך מכתבו, שמבקש האמת כאשר הוא. שמחתי מאד מזה, ועם כ״ז לא יכולתי לשלוח לך ברכה עד היום, וכאשר ידוע לרו״כ מאי בריאותי ל״א, ובקשתי את בני נ״י שהוא יודיע לרו״כ כי קבלנו המכתב הנחמד שלו, ושמחתי מאד, כי יזכה שיתקדש ויתכבד שם שמים על ידו, ושכרו מרובה, כמו שאז״ל (סנהדרין צו.) על הכ׳: כי את רגלים רצתה (ירמיה יב:ה), ומה בשכר ארבע פסיעות ששלמתי לנבוכדנצר שרץ אחר כבודי אתה תמה, כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים וכו׳ על אחת כו״כ, הרי כמה גדול שכר כבוד שמים, עד שאפילו לנבוכדנצר הרשע, שרץ לכבוד השם ד׳ פסיעות, שכרו מרובה כל כך, עאכו״כ עם סגולתו ית׳ שמכבדים להשם ית׳, מי יוכל למלל שכרם הפלא ופלא.
קשה לי ל״א עתה להאריך, רק ראה נא השורש מה שכתבנו למעלה, לבקש רק האמת, ולא יטנו רצונו, וזה שורש יציאת מצרים. וגם גודל ענין מי שזוכה לכבד השם, כי דקדק הש״ס לומר על נבוכדנצר שרץ אחר כבודי, הרי שכל שכרו היה בשביל כבוד השם. נא לעיין בפנים בגמ׳ סנהדרין שם כל הענין, כי אותיות מחכימות.
וגדולה מזו מצינו בשופטים ג׳ גבי עגלון מלך מואב שהצר לישראל, ועם כל זה בשכר שעמד מכסאו לכבוד השם, זכה ויצאה ממנו רות, היינו מלכות בית דוד משיח ה׳, עיי״ש בשופטים וזה מבהיל מאד.
יזכנו השי״ת במצות כבוד השם, וזה תכלית הצלחה.
לבני יקירי! הנני שולח לך העתקה ממכתב להנכבד... ואוסיף לך מעט, אשר דברנו בש״ק העבר פ׳ בשלח.
הנה כל שורש היהדות להיות בעל שכל ישר, ואל יעקם שכלו ואז יצליח, וזהו שורש האמונה לנהל שכלו בישרות, ואז תשתרש האמונה בלבו כיתד במקום נאמן וכל אשר יוסיף תורה ומעשים טובים, ישתרש ויתגדל בקרבו שורש האמונה, אשר היא תלויה רק בישרות.
והנה מצינו במכילתא, הובא ברמב״ן (יד:יא) מאחד שנתנו שאור בעיסה, באו להם אצל משה, ואמרו לו הלא זה הדבר אשר דברנו אליך וגו׳, ושאור שבעיסה הוא היצה״ר, עיין ברמב״ן שם, שמבאר כי נכנסה בלבם להרהר אחרי משה כאשר בתחילה, ויש להבין מה פשעם כי הרהרו, אחרי שראו שלא נתקבלה תפילתו לדעתם, ואח״כ הרהרו, כמו שאמר משה בעצמו: הן לא יאמינו לי, אלא ע״כ כי אחרי שראו במצרים כל המופתים, אין זה מישרות השכל להרהר אחרי האיש משה. וזהו שאור שבעיסה — הוא היצר הרע.
הרי כי עקימת הישרות — שורש יצר הרע.
ועל פי זה יש לבאר הכ׳: ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר (שמות יד:ג) עיין בא״ע פסוק א: וידבר מדרך האמת וכו׳, הזכרתי זה בעבור שתראה בזו הפרשה שצוה השם שישובו אחורנית דרך ערמה וכו׳ עיי״ש, ואמרנו כי יש דרך בפשוטו גם כן, אחרי שהוקשה לנו, הרי אחד זה נאמר: וחזקתי את לב פרעה ורדף וגו׳ אם כן זו הטענה דלעיל: ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים וגו׳ סגר עליהם המדבר, לא תועיל לרדוף אחריהם, אם לא ע״י וחזקתי את פרעה, ואם כן קשה למה צוה השם בפסוק ב׳ דבר אל בנ״י וישובו ויחנו וגו׳ הרי זה לבד לא יועיל בלי וחזקתי וגו׳, ואם מחזק לבו, למה הוצרך להטעות את פרעה?
אבל האמת יורה דרכו, כי באתה התורה להשריש שורש זה, בלב כל ישראל, כי האדם צריך להזהר מאד מאד מעקשות, והרי האם יש במצרים חכם גדול מפרעה, כידוע מחכמתו, הלא הוא אמר למעלה (שמות יב:לא) ״ קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל וגו׳ גם צאנכם גם בקרכם קחו וגו׳ רק בקש: וברכתם גם אותי — ותחזק מצרים וגו׳ כי אמרו כולנו מתים, היתכן בישרות השכל — שיזדמן לעם קדוש הקרובים לה׳, שסגר עליהם המדבר, ועם כל זה אני מודיע לכם עם בני ישראל, כי תיכף ומיד כשיתקרבו למצרים, אז ־ ואמר פרעה נבוכים הם בארץ, פי׳ אני מודיע לכם שיהרהר כן, האם יש עקשות יותר מזה? משה נהג דרך — חושך במצרים ולישראל היה אור, משה נהג דרך לפסוח על בתי בנ״י בין מצרים, היתכן לאמר שסגר עליהם המדבר? אלא ע״כ שרצונו הרע הוא שיטנו לחשוב מחשבות מעוקשות ועקומות כאלו, אשר לא יתכן לשום אדם לחשוב כן, ומכש״כ חכם כמוהו, היעלה על הדעת שיהרהר כן? ועל כן ראו בני ישראל מה שאור שבעיסה עושה בו, וע״כ הוא כדאי והגון לחזק את לבו לרדוף אחרי בנ״י, למען ישמעו ויראו — עד כמה רצון יסכל את החכם היותר גדול להיות כמשוגע, ומכש״כ לאיש פשוט, על כן אין לנו רק לשמור את השכל לבל יטה מישרות, וע״י זה תשתרש בקרבנו האמונה בהרחבה יתירה, עד —וצדיק באמונתו יחיה, ודי אמונה לקנות ממצרים לבד, אשר הוא כמו חי עד היום הזה, ומכש״כ שאין לנו יציאת מצרים לבד, כמו שאמרנו על אמרם ז״ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב וכו׳ ובפרט כמו שאנו אומרים תמיד, כי אמונה מלאה כמו אויר, אין די באר. מקושי הכתיבה קצרתי.
מאמר רל״ב
[עריכה]אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳ (שמות טו:א)
[עריכה]והנה מהידוע כי ערך השמחה, לפי ערך רוב הטובה, וכל עיקר צערו של משה רבינו ע״ה היה על כלל ישראל שהם כבוד ה׳, ולכן אח״כ כשניצולו מצרתם, ונתגדל כבודו ית׳ לעד ולנצח נצחים, כי נתברר לכל שמלכותו מלכות כל עולמים, ועם סגולתו הם בניו, עמו ועדתו, ובזרועו ינהלם לעולם, בין בישובם, בין בגלותם, ולא יעזבם לעד, עד יבואו ישובו על משכנותם משכן ה׳ ית׳, כמו שבאה בתורה ההבטחה בפר׳ תרומה ״ושכנתי בתוכם״ פי׳ לעולם, כי התורה נצחית ולכן כפי הצער שלו על כבוד ישראל שהם כבוד ה׳ ית׳, כן גדלה אח״כ שמחתו שמחת נצח, וזהו (בשמות רבה כג:ג) באז קלקל: ומאז באתי אל פרעה וגו׳ ונצטער, ובאז תיקן, כי מאז בענין צערו, הביאו לשמחה רבה ועצומה — של נצח, ושר השירה בשמחתם, ולכן נאמר, ״ישיר״ בלשון עתיד, וכבד עמדו על זה מבארי התורה, ולפי זה ניחא, כי יאמר הכתוב כי השירה הזאת שהכירו אז, כי הוא ית׳ מושל בכל לעשות בעליונים ותחתונים כרצונו, וכי הוא משגיח על הכל, זה להם לשירה גם לעתיד, אף גם בגלותם בארץ אויביהם, לא יופר בריתו אתם, ולכן נאמר בלשון עתיד, כי לעולם יכירו וישירו השירה הזאת.
ועל פי הנ״ל ביארנו מאחז״ל בריש פרק אין עומדים (ברכות לא) ״לישרי לן מר א״ל וי לן דמיתנן וי לן דמיתנן״ לכאורה משמע כונתו דאמר להו דאין לנו מה לשורר כיון דמיתנן, אבל קשה, הלא מצוה לשמח חתן וכלה? אבל הענין כך, כי רמז להם, כי העיקר המביא את האדם לשמחה קיימת, — הבלתי מעורבת בעצבות, ומבוררת מכל תוגה, היא רק בשמחה של מצוה, כי היא נצחית, ואי אפשר להגיע לזאת, רק כשיזכור תמיד יום המיתה, כענין אחז״ל ״אם רצונך שלא תמות, מות עד שלא תמות״ ופי׳ ר״י ימית תאותו ואז יחיה חיי עד. ונמצא כי זכרון המות יזככהו ומביאו לידי שמחה שאין למעלה הימנה, כי אז ירגיש בנפשו כי היא קשורה בחיי נצח, כענין שירת הים, שראתה שפחה בים מה שלא ראה יחזקאל וכו׳, והכירו והרגישו אז כי נפשם קשורה בנצח ובעונג נצחי לבלי הפסק ובאין תכלית בכמות ובאיכות, ואין שמחה עצומה מזה, והנפש כשתתדבק בעליונים תשורר כעליונים, ורמז להם כי השמחה העריבה והמתוקה, היא רק שמחה של מצוה, ורק בזו ישמחו הרבה חתן וכלה באמת, ולכן איתא שם בברייתא, ״אין עומדים להתפלל וכו׳ אלא מתוך שמחה של מצוה״ כי רק מתוך זה יקיים עבודתו בשמחה, כענין הכ׳: תחת אשר לא עבדת וגו׳ בשמחה (דברים כה:מז) והיא שמחה של מצוה, וגם בזה תדבק נפשו בתפלתו בעליונים. יעזרנו ה׳ ונזכה לחכות לבא למדרגה הזאת תחיה חיי נחת ושמחה בזה ובבא. מאתי א. א. דוש״ט...
מאמר רל״ג
[עריכה]אשירה לה׳ וגו׳ סוס ורוכבו רמה בים, עזי וזמרת י׳ה ויהי לי לישועה (שמות טו:ב-ג)
[עריכה]לפי הנראה עשו עליך ימים הנוראים רושם לא מרובה, לא מהרתי להודיע לך זאת, אלא רק מפני שאתה עומד על הדרך.
אמרנו על הפסוק: דחה דחיתני לנפול וגו׳ (תהלים קיד:יג) לכאורה הוא כפול, אבל הפירוש הוא כך: דחה הוא שם דבר, ופי׳ על שפלות האדם המוטבע בו בטבעו, הוא דוחה אותו תמיד עד שרוצה להפילו ארצה, כמו כח הדוחה, מארבעה כחות שבאדם כח המושל, כח המחזיק, כח המעכל וכח הדוחה, בעת כל השלשה כחות גמרו מלאכתם יבא כח הדוחה, והוא דוחה הפסולת בכח גדול, עד שאין ביכולת האדם לעצור אותו, ככה — כח השפלות אשר באדם, המוטבע בכח בטבעו, דוחה אותו בכח גדול מאוד, יותר מכח הדוחה הפרטי, כי הוא כח פרטי, וזה כח כללי, פי׳ הדבר, כי הכח הדוחה הפרטי, הוא רק על המאכל לבד, וכח הדוחה הכללי, הוא על כל הכחות שבאדם, ומי לא יבין שאין לדמות כח פרטי לכח כללי, ובפרט שזה גשמי וזה רוחני.
וזהו שאמר דוד המע״ה: דחה, פי׳ כח הדחיה הכללית שבאדם, דוחה אותו בו בכח גדול, עד שמתעתד ורוצה להפילו לגמרי, וזהו הכ׳ (תהלים קיח:יג) ״דחה דחיתני לנפול״ פי׳ מכל וכל, ולולא עזרתו ית׳ לא היה בכח האדם לעצור לכח הדוחה ההוא, וזהו ״וה׳ עזרני״ ומבאר אח״כ באיזה אופן היה לי עזרתו ית׳ -באופן שהקדמתי ״עזי״ פי׳ התחזקתי את עצמי בכל כחי ועזי, לעצור נגד הכח הדוחה, ואז אמר — עזי של עצמי ״וזמרת י׳ה ויהי לי לישועה״.
אמרתי לך בעת היותך פה, שאני רואה ממך שנוי במדות, ועתה נתחזק לי זאת יותר, הזהר שלא לתת מקום לכח הדוחה הלאה עוד, כי האדם בלא עמל ויגיעה, כח הרע שבו, כמו תאות הכבוד וכדומה, זה מאבד ומשחית בו גם את כח הטוב, שבטבעו הוא טוב, אבל האדם בעמלו ויגיעו הרבה, יוכל לתקן כח הטוב אשר בטבע, להפוך בו כח הרע היותר גדול שבטבעו, לטובה.
אם היית מומחה להכיר מחלה הפנימית, אולי היית מכיר, כי אתה מחזיק טובה רבה לעצמך, על בואך לימים מועטים לימים הנוראים, ואולי כבר השבות לו כל תגמולוהי עליך בביאתך, ומי יודע אם יש לך חובות עוד, ודוד המלך ע״ה לא כן אמר, אלא — מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי״.
מאמר רל״ד
[עריכה]זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו (שמות טו:ב)
[עריכה]בקיצור מופלא. ״מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי״ (תהלים קיט:כח) והנה בתפלה יסדו אנשי כנה״ג: שירה חדשה שבחו גאולים, הלא זה מיותר לכאורה מלת חדשה, מאי נ״מ חדשה או אינה חדשה, וגם בתפלה — אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, מה הוא השבח להשי״ת כי הוא אלקים ואלוק לאבות? והנה ענין התפלה הוא מעיקרי המוסר — לייסר הלב לעבודת א׳ וכמו שאחז״ל (תענית ב) ולעבדו בכל לבבכם וכו׳ זו תפלה, ומתחילה דברנו איך לכוף אזן לשמוע רעיון נשגב הלזה, כי בעזר השי״ת יועיל הרבה לטוב, כי הישר לא ישונה, ולכן מיסדי התפלה רצו ליסד עבודת השי״ת באדם — בקשר אמיץ בל ינתק, ורצו לנהל הענין ביסודות חזקות בל תמוט, והנה דברנו שזה יסוד האדם, — שבל יהיה מבקש צדקות והתחסדות, רק הכרת האמת ההכרחי, כי מי שמבקש עילויי הצדקות והחסידות כמו זהירות שמורה ואכילת ישן, הנה פעם ישמור ופעם כשהוא בדרך וכדומה לזה — לא ישמור, משא״כ העושה מהכרח האמת — לא ישתנה אצלו בשום אופן, וכן דברנו כבר כי נקל להבין איך שהאדם מוכרח להתנהג במעשיו בצדק וביושר, וההכרח לא ישונה ולא ישובח.
והנה אנחנו יודעים, כי הדבר שהאדם שומע לזולתו אולי יעשה זאת רק לבקשת אוהבו, אבל אינו בתור מחויב לעשות, משא״כ הדבר שהגיע לזה בלא זולתו, זהו דבר אמיתי בודאי.
והנה אברהם אבינו ע״ה לא היה מתחילה בתור מתחסד רק חכם מחקרי, כי הלא גדל אצל עובד עבו״ז תרח אביו, ורק רצה לחפש דרך אמת לפניו שיהיה לו טוב באמת, והבין כי מה שסוברים העולם כי טוב בלי חקירת הדעת אינו טוב, (מאמר המוסגר, וע״כ רוב העולם מוטעים בטוב שהם סוברים כי טוב הוא, והראיה כי הטוב דבר קשה הוא מאד להשיגו, והראיה שמעט המה שמגיעים אל הטוב, וא״כ דבר יקר הוא מאד, והדבר היקר קשה להשיגו, והדבר הקשה להשיגו דרוש וצריך עמל רב להגיעו אליו, וא״כ מובן כי צריך עמל רב לחקור מהו הטוב האמיתי הנדרש לאדם לטובתו לו, ואנחנו רואים כי רובם ככולם מבקשים טוב בלי יגיעה ועמל לחקור לטובתו האמיתית הקיימת, וא״כ אנו רואים כי העולם מוטעים במה שסבורים במהות הטוב, עד כאן מאמר המוסגר) ולכן אברהם אבינו חקר ויגע מה הוא הטוב האמיתי והקיים לאדם, לאחוז בו למען טובתו הוא, ולא בשביל רוח צדקות וחסידות עשה זאת, כי הוא גדל בבית תרח אביו, והתחיל להתבונן כי בנין העולם בע״כ הכל במכוון מהמכוין, ומי היה המכוין על כל אלה — ע״כ הוא ית׳ מחויב המציאות, והמחויב המציאות לא ישתנה בשום פעם ובשום אופן, ונמצא כי הוא ית׳ מקור כל הנמצאים ומקור חיות כל חי, ומקור עונג כל התענוגים והעדונים, כי בלעדיו ית׳ לא יתואר למצא ולהמצא שום ישות בעולם, ולכן השכיל והבין אברהם אבינו כי תכלית הטוב וההטבה להאדם המשכיל לאחוז בו וללכת בדרכיו ולעשות רצונו ית׳. ובזה יתדבק עצמו במקור החיים ובמקור הטוב והנעימות, כי החקירה הזאת מחייבת הדעת וההכרה — כי לו ית׳ מקור השלמות והנעימות, ועוז וחדוה במקומו, ובזה היה יתד בל ימוט לאברהם אבינו ע״ה שלא יזוז ממנו ית׳, ואחרי כי ראה השי״ת שמבקש האמת, — לקח לו לעצמו וקרב לו ית׳, ולזה הבין ידיעתו ית׳ עוד יותר מטבע האנושי, כאומרנו בתפלה: אתה חונן לאדם דעת, והכונה גם לעכו״ם, אבל לו לימד חכמה מפיו ית׳ להשיג גדולתו ורוממותו ית״ש הרבה מטבע האנושי, והנה ישראל הכירו כי יש בו מנהיג ופטרון לעולם, אבל רק במה ששכל האדם יכול להשיג, משא״כ בים, כמו שאחז״ל (מכילתא בשלח) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכו׳ זה אלי ואנוהו פי׳ כי שם נתקרב הוא ית׳ להראותם שהשיגו יותר הרבה מטבע האנושי, ולכן אמרו ״שירה חדשה״ שבחו גאולים וכו׳. כי שירה באה מהתפעלות המחשבה, ובפסי הטבע, אבל חדש או חדשה נופל על למעלה מן הטבע, וכמו שאחז״ל (קהלת רבה א:ד) על הכ׳ מה יתרון לאדם תחת השמש, אבל למעלה מהשמש יש יתרון וכו׳, וכענין הזה גם פה, וכאשר שמעתי בזה מאדמו״ר שליט״א (זה גאון ישראל רבו זצ״ל ובעת כתבו זאת היה בחיים חיותו) קצרתי מאד, וזהו שירה חדשה, וכן לע״ל נאמר לפניו שירה חדשה, כי אז תגדל ידיעתנו למעלה ראש, וזה הכנה לתפלה להבין כי כל מה שהאדם החכם האנושי מבין גדולתו ית׳ זה כאין לעומת חכם התורה, וכמו שחולקו בברכות עליהם, כמו — ברוך שחלק מחכמתו לבשר־ודם, וברוך שחלק מחכמתו ליראיו, וברוך חכם הרזים, ואיך יבא לכזה — מתחילה בשכל האנושי כאברהם אבינו ע״ה, ובזה יתיסד ביסוד ישר כמו קו המשקל של הבונה המיישר בבנין והבונה בנין אינו יכול לבנות בנין בלי קו המשקל, כן זהו קו המשקל והמבחן של יסודי האמונה לבקש טובתו באמת — מתחילה על פי יסודות של החקירות האנושיות, ואח״כ יבא מזה לקרבתו ית׳ כענין: השיבנו ה׳ וגו׳ ונשובה וגו׳. ועדיין יש עלינו לבאר הפ׳ שהתחלנו, והוא כי הדבר הישר הוא מחויב, והמחויב לא ישתנה בשום פעם, והנה העוסק מחמת הכרח פרנסתו אף שיש לו מתחרה לעומתו — לא יעזוב עסקיו, כי הכרח הרעב לא יניחנו לזה, ואדרבא נכנס בו עוד ערמומיות להתחכם בעסקיו, כאשר אנחנו רואים בעולם שמשנים קדמוניות עד עתה בימינו, נתחכם מהלכי העסק מטעם הנ״ל, וכן בתורה, כנא׳ (משלי א:ד) לתת לפתאים ערמה, היינו הנפתים מיצר הרע המתחרה שלו כנגדו, תתן לו התורה ערמה והתחכמות להנצל ממנו.
מאמר רל״ה
[עריכה]בענין הכ׳ זה אלי ואנוהו
[עריכה]הוקשה לנו על מה שאחז״ל: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה וכו׳ (שבת קכז) וקשה איך אפשר לאדם העומד לפני המלך יעזוב המלך וילך לקבל פני אורחים, היש פגיעה בכבוד המלך יותר מזו? ואמרנו בזה: אחז״ל (שבת קלג:) זה אלי ואנוהו התנאה וכו׳ אבא שאול אומר ואנוהו הוי דומה לו מה הוא חנון ורחום אף אתה חנון ורחום, פי׳ ״זה אלי״ כשהכל יודעים שכל מה שהאדם עושה, הוא רק לכבוד השי״ת, כי האדם לא נברא רק לכבודו ית׳, כענין שנאמר: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו׳ (ישעיה מג:ז), ובמי יודעים בו שהוא ירא שמים, וממילא הוא עובד את השי״ת — ופעולותיו בצדקה וגמ״ח וכל מילי דמיטב שהוא עושה — לא להנאת עצמו ולהתפאר, רק ללכת בדרכיו ית׳ מה הוא דחום וחנון וכו׳, בזה יתגדל כבודו ית׳, כי בעל אכסניא אשר הוא מכין כל מילי דמיטב לאורחים, לא לתודה כלל יחשב, כי להנאת עצמו להרויח הוא דורש, משא״כ מי שמכין מחמת כי חפץ חסד הוא, קרנו תרום בכבוד, כבוד שמים יתרבה וכבוד עצמו מתרבה, וכענין שסופר במדרש על שמעון בן שטח במציאה שמצא וגדל הולדות, עד שבא בעל האבדה ישמעאלי אחד, והחזיר לו הכל — את הפרה והולדות, ואמר הישמעאלי (פי׳ התבונן כי זה לא יוכל להיות בכח אנושי מעשה כזאת — רק מי שהוא איש אלוקי וחשקו ללכת בדרכיו ית׳) לזה ראוי לומר: ״ברוך אלקי שמעון בן שטח״ כבוד השם גדול, וזהו כונת הכתוב ״זה אלי״ פי׳ כשיודעים ומכירים שפעולותיו אינם להנאת עצמו כלל, אז ״ואנוהו״ הקב״ה מתגאה ומתנאה עמו, כענין — ישראל אשר בך אתפאר.
והנה ידוע כי אברהם אבינו ע״ה עליו נאמר: ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו עמו וגו׳ ושמרו דרך ה׳ וגו׳״ ודברנו גבורת חסדיו, כי בעת חליו, אשר מטבע האדם אז — לא יכול לסבול שיבאו אצלו בני אדם, ובכ״ז הוא היה מצטער כל כך על עכוב האורחים מלבא אצלו יום אחד, עד שהשי״ת שידע צערו הרב מזה, ושלח אליו מלאכים בדמות אדם, ולא לבד שקבלם בסבר פנים יפות אבל בחליו וביסוריו הקשים, רץ לנגדם ונפל לפניהם ארצה, ואמר להם עבדכם אני, כנאמר: כי על כן עברתם על עבדכם, היאומן כזאת בחוק אנושי שיהיה גמילות חסד פעם אחת — נחשבת אצלו הצלחה כ״כ, עד שנפל לפניהם ארצה, וקרא עצמו עבד למו, כאילו מבקש מהם מתנה היותר גדולה, הראויה לנכבד גדול כמוהו, עשיר וחכם, העצום בעשרו ובחכמתו, ומפורסם בכבודו לכל העולם, ובכ״ז מתחנן כל כך מהם, מן הסתם נחשב לו זאת כ״כ לטובה גדולה מאד, עד שלאדם גדול כמוהו, ומלך גדול כמוהו, כידוע שכולם המליכוהו עליהם, והוא הקטין עצמו כ״כ להתנפל ולהתחנן מהם — שיכנסו אצלו לשעה קלה לאכול ולשתות, ברור כי אין זה בגדר אנושי, אלא רק מחמת חפצו וחשקו העצום ללכת בדרכי השי״ת, ומזה יבינו: אם בעבד השי״ת מושרש כ״כ הטבה, עד לזלזל בעצמו כ״כ כדי שיבואו אצלו לשעה קלה לכה״פ, ואם עבדו ית׳ אשר הוא רק אדם הוא מטיב כל כך, עד כמה וכמה אדונו ית׳ - שהוא אדון העולם כולו, כמה הוא מטיב בלי תכלית. ויאמר: ברוך אלקי אברהם, ואין כבוד השי״ת יותר, ונמצא ברור לפי זה כי אין זו פגיעה בכבודו ית׳ במה שהלך לקראת אורחים, אדרבה בזה יתגדל כבוד השי״ת ויתפרסם שם שמים בעולם, ובלי ספק שמזה יתקרבו תחת כנפי השכינה, וזה רצונו ית׳ שהכל יתקרבו תחת כנפי השכינה, למען יזכו לרוב טובה, וזו היתה כונת אברהם אבינו ע״ה בכל חסדיו שעשה, השי״ת יזכנו שלכולנו יהיה חלק גם כן בזה.
כברכת א׳ דו״ש בלב ונפש.
מאמר רל״ו
[עריכה]המשך לענין הנ״ל באופן כללי ממאמר ״כבוד שמים״
[עריכה]גרסינן בתמורה ז ת״ר: כל אשר בו מום לא תקריבו מה תלמוד לומר וכו׳ ומה ת״ל בל תקריבו בל תקדישו מכאן אמרו המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח עובר משום וכו׳ בל תקדישו ולהלן שם (ז.) מתקיף לה ר״ל שמא לא שנינו אלא בהא שנעשה בעל מום וכו׳ דאי בעל מום מעיקרא דיקלא בעלמא הוא פירש״י לדמי אקדשיה וכו׳ ולא לקי) א״ל דיקלא לאו זילא מילתא מין עצים הוא, בעל מום — מעיקרא זילא מילתא כיון דשביק תמים ואקדיש בעלי מומין מיחייב. לישנא אחרינא א״ל וכו׳ כיון דאיכא במינו לקי עכ״ל הגמרא. נשתוממתי מזה, אף כי נוכל לומר לדמי אקדשיה כדקל בעלמא, מ״מ כיון דאיכא במינו תמים והיה לו להקדיש תמים והקדיש בעל מום, אף כי דקלא בעלמא הוא, לקי, משום שאין זה כבוד מזבח, והרי זה פוגע בכבוד השי״ת מעט, ומעתה, אם זה שעשה דבר טוב, כי הקדישו למזבח כדיקלא, פי׳ לדמיו, ועם כ״ז יען כי שביק מיטב — היינו תמים, והקדיש גרוע לדמים, מקרי פוגע בכבוד השי״ת ולוקה, העושה עבירה אף היותו קלה, עד כמה היא פגיעה בכבוד השי״ת, וכמה וכמה עונשו מרובה, וכש״כ עבירה גדולה, ואע״ג בכל העבירות של לא תעשה לוקה ומתכפר לו, היינו חסדי השי״ת שציוה ללקות עם התשובה ומתכפר לו, משא״כ אם לא עשה תשובה עם המלקות, נשאר חטאו למעלה, ועונשו מרובה כנ״ל שהוכחנו זה בקל וחומר. ואין להקשות א״כ למה מתכפר לו עבירה במלקות, כי דומה לזה מצינו לעיל דף ג׳ סוף ע״א ״בי״ד של מעלה אין מנקין אותו אבל בי״ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו״ ויליף מזה דנשבע לשוא חייב מלקות, וכתב שם השיטה מקובצת בגליון הש״ס - דאי להורות בלא ינקה — פשיטא הוא דהלא כל האומר הקב״ה ותרן הוא יותרו חייו (ב״ק נ) אלא ע״כ לעורר בי״ד שילקוהו וינקה בזה, ואם לא ילקוהו — ישאר דינו בשמים במכות שאין להם קצבה, ועוררנו בזה הערה נוראה מאד: דהנה בכתובות לג: אמרינן ״אלמלא נגדוהו לחנניא מישאל ועזריהו הוו פלחו לצלמא וכו׳ ולא שני לן בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה (?), הרי דבהכאה שאין לה קצבה לא הוו מסרי נפשייהו, מסתמא זה קשה יותר הרבה משריפה, ואם ביסורי עוה״ז בלי קצבה, קשה כ״כ יותר משרפה, עאכו״כ ביסורי שמים, אשר בלאו הכי אין ערך ודמיון בין יסורי עולם הזה ליסורי שמים — אף ביש להם קצבה, ומכש״כ באין להם קצבה, ר״ל.
והנה בשבועות לט. אמרינן ״אמר מר אומרים לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב״ה לא תשא וכו׳ עד — אלא כדקתני טעמא כל עבירות שבתורה נאמר בהן ינקה וכאן נאמר לא ינקה, ופריך וכי בכל עבירות שבתורה לא נאמר לא ינקה והכתיב ונקה לא ינקה, ומשני ההוא מבעי לי׳ לכדרבי אליעזר וכו׳ מנקה לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים, וכבר נתבאר בתמורה ג כי ״לא ינקה״ פי, שישאר דינו לשמים ח״ו, והרי הן מכות שאין להם קצבה ח״ו, וכבד נתבאר בגמ׳ כתובות לג גדול ההפרש בין יש להם קצבה לאין להם קצבה גם בעוה״ז, ומכש״כ בדין שמים החמור כ״כ הרבה מאד, והנה בכל עבירות שבתורה בלי תשובה, נאמר ״לא ינקה״ ורק תשובה מהני לנקות, אבל בלי תשובה נאמר ״לא ינקה״, כמו בשבועת שוא, והיינו מכות שאין להם קצבה — ובדין שמים החמור ח״ו, הרחמן יצילנו, וכמה יש לעורר לשוב ולהנצל מעונשים שאין להם קצבה. עד כאן הערנו מתמורה ג איך שיסורים מעט שאדם סובל בעוה״ז, בשביל תשובה, כמו שבירת התאוה ותיקון המדות בכפית הרצון, מי יודע כמה יסורים שאין להם קצבה ניצל האדם מהם על כל כפית הרצון ושבירת התאוה, כי הלא עון שבועה שחמור כ״כ כמבואר בשבועות ועם כ״ז אם בי״ד מלקין אותו ינקה בזה, מוכח כי יסורי עוה״ז מכפרים הרבה יסורים שאין להם קצבה, וא״כ לא יקשה מה שהקשינו - כיון דעל דבר טוב שעושה בקרבנו שהקריב, ורק כיון שהיתה פגיעה בכבוד שמים, כמו נצרם ונסדק כל דהוא, נחשב למום, ופגיעה בכבוד שמים ולקי עלה, וא״כ למה ינקה במלקות באם עשה עבירה כמו אכילת טריפה, הרי אין כאן שום דבר טוב, ואיך ינקה במלקות? ואין זה תימה, כי כן מצינו בשבועות שוא החמור מאד, ועכ״ז יכופר במלקות מגזרת הכתוב הנ״ל, אבל עכ״פ הוכחנו, שהכתוב הקפיד כ״כ על כבוד שמים דלא מהני הכבוד הרב שעשה לשמים, אף אם הקריב בהמה גדולה ושמנה, רק נסדק כל דהוא בשפתיה, עונשו חמור מאד כ״כ, שאם לא ילקוהו, הרי נשאר דינו לשמים — במכות שאין להם קצבה, כדמוכח מדף ג׳ כנ״ל, ומובן אם עשה עבירה גמורה ולא עשה תשובה, כמה וכמה מכות שאין להם קצבה כפלי כפלים נשאר לו לסבול ר״ל בדיני שמים, ומכש״כ בעבירות יותר חמורות כמו כריתות ח״ו, ומכש״כ מיתות בית דין ר״ל, כמה פגיעה גדולה יש בכבוד שמים, וכמה וכמה מכות שאין להם קצבה יש בזה, והמבין יבין מזה עד כמה השכר למרבה כבוד שמים אף כל דהוא, כמו הערך לעומת מום — סדק כי מרובה מדה טובה הרבה, ומכש״כ כבוד שמים הרבה. המרחם ירחם עלינו, וישים חלקנו במרבה כבוד שמים אכי״ר.
ויצא לנו מזה, כמה צריך האדם להשתדל בכל הדברים ששנינו בגמ׳ (יומא פו) בזמן שיהא אדם קורא ושונה, ומשמש ת״ח ונושא ונותן באמונה פי׳ על פי דין תורה כפי המבואר בחו״מ, ומשאו ומתנו בשוק נאה, מה הבריות אומרים עליו אשרי לפלוני שלמד תורה, אשרי לאביו וכו׳ עליו הכתוב אומר ישראל אשר בך אתפאר, וה״ז מפאר כלל ישראל, וזהו כבוד השי״ת, אבל בזמן כו׳ וכו׳ עליו הכ׳ אומר: באמור להם עם ה׳ אלה? ומארצו יצאו?, וה״ז מבזה כבודו ית׳, וזהו העון היותר חמור כפי שבארנו בערך כמה וכמה סדקים, לא ידעתי ספורות למו, מן הקרבת קרבן בסדק כל דהוא בפעם אחת, לבין ההנהגה הגרועה — אשר בכל שעה ושעה מחלל כבוד שמים באין ערך יותר גם באיכות כמובן.
מאמר רל״ז
[עריכה]וירא ישראל את היד הגדולה וגו׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו וגו׳ זה אלי ואנוהו וגו׳ (שמות יד:לא, טו:ב)
[עריכה]בסיום הדרוש דלעיל אות לט (יובא בסוף מאמר זה) בין כך היו דבורי ענינים לחזק אמונה ולא כמו שאומרים השוטים כי דור מצרים היו אנשים מגושמים בחומר ולבנים, והראינו לדעת כי היו אנשים מחוכמים בדעה עמוקה, מבלי להמשך אחרי דעות העם אשר נתערבו בם והיו אצלם עבדים, והמצרים היו אז חכמים גדולים שבעולם, ועם כל זה לא בטלה דעתם הרחבה מדעתם שכנגדם וגם כמה היו מחוכמים לבל יהיו כפתי יאמין לכל דבר — עד שלא האמינו בגדול ישראל מפורסם לחסיד עניו וחכם ועם כ״ז לא האמינו אותו (שהאמינו דוקא באופן וירא ישראל גו׳ זה אלי ואנוהו וגו׳ כמורה באצבע) וגם מקודם נראה כי היו בבחינה גדולה עד שהציור היותר קשה לצייר כאילו הוא ית׳ עומד נגד האדם כמבואר במ״ד היה לכולם וכו׳ (כונתו למד״ר שראתה שפחה על הים וכו׳ וזה קודם מתן חורה) קצרתי הרבה, מאות ל״ט הנ״ל.
והנה יש בשמש שני מהלכים מהלך שנתי ומהלך יומי, עיין במלבי״ס שם, וכן יש לאדם ללכת שני מהלכים, אף כי הגלגל היומי (במובנו הטבעי) יפילנו כל יום ח״ו משמים לארץ, פי׳ התאוה והרצון, אבל יביט בשכלו כי גלגל היומי הפיל אותו בחפזו ובהכרחו, והוא בשכלו יהלך היפוך גלגל היומי — התאוה, ואם כי בקושי ילך, אבל ברבות הימים ישיג מדרגה טובה וגדולה. (נ״ל הקשר והשייכות בין המאמרים לט—רלז, כי גלות מצרים בכור הברזל זכך בהם את הגלגל היומי לזכות שכלי).
מאמר רל״ח
[עריכה]מי כמוך באלים ה׳ מי כמוך נאדר בקדש וגו׳ (שמות טו:יא
[עריכה]הערה, ״מי כמוך באלים ה׳ מי כמוך נאדר בקודש בורא תהלות״ הענין, כי כבר כתבנו נוראות גדלו ויראתו מה שבאין סוג ידיעתנו להשיג, וכבר ביארנו נוראות תוכחתו, אוי לנו מיום התוכחה כמבואר במ״א, ועוד יפול יראה ופחד על האדם גם בראותו קדוש ונורא, ירוץ דמו בלבו מבושת ופחד מאיש הקדוש הזה (זה מטבע היראה) והנה האדון ב״ה ״מי כמוך באלים״ שאנו רואים גבורתם העזה והעצומה בגבורת הגלגלים והמלאכים וכו׳ והכל בסוג אחר, כי הם כולם נבראים והוא בורא נאדר בקודש, וגם כן בסוג אחר ״נורא תהלות״ מחמת רוב השלמות והתהלות באין תכלית - נורא הוא באין תכלית, ועתה הבן הכל יחד, נורא מגבורה כנ״ל, נורא מקדושה כנ״ל, נורא תהלות כנ״ל, והכל בסוג אחר גבוה מדרכינו, כי הוא בלתי תכלית, ועתה הבן לפני מי אתה מתפלל, ודע לפני מי אתה מתפלל, וזהו כי גדול אלהינו מכל אלוהים, פי׳ מגודל גבורת וקדושת ותהלת האלים — היינו המלאכים שרפים ואופנים וחיות הקודש, וכן כל צבא השמים, ומהם אנו מבינים נוראותיך, כי אתה בסוג אחר מהם, הם נבראים ואתה בורא, השי״ת יעזרנו במה שאנו כותבים ומדברים.
מאמר רל״ט
[עריכה]המשך לענין הנ״ל
[עריכה]הערה. גדול אדוננו מכל אלהים (דהי״ב ב:ד) מהו הרבותא שהשי״ת גדול מכל אלהים, והרי ״אין ערוך אליו״, אבל הענין ״כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם וגו׳״ (ישעיה נה:ט) כ׳ העקרים פי׳ סוג אחר ידיעתו מידיעתכם וכו׳, וכן בזה ״אריה שאג מי לא יירא״ (עמוס ג:ח) אריה דבי עלאה שאג מד׳ מאה פרסי ונפל המלך מכסאו, כמובא בגמרא חולין נא: והנה כח הגבורה השוכן בארי הזה כמה גדול, ונקיש מזה כפלי כפלים פעמים גבורות מהארי הזה, כמו כל חללא דעלמא שמים וארץ כמה פעמים יתיצבו בהחלל גבורה של ארי העילאה הזה, ותוכל להקיש כמה פעמים תתרבה גבורה במלא העולם מעלה ומטה בכחות כפלים הגבורות הנ״ל, וככה תתרבה האימה והפחד יותר פעמים מהפחד שנפל על המלך משאגת אריה דבי עלאה מד׳ מאות פרסה, והנה הקב״ה כחו וגבורתו מלא עולם, ותוכל להבין מזה גודל הפחד שיפול על מי שהוא ית׳ מלא עברה עליו, וכענין שנאמר (תהלים צ:יא) וכיראתך עברתך עיין ברש״י שם ודי בזה! אבל דע כי אין זה כלום נגד גערת השי״ת כי כל מה שחשבנו פה הוא בגדר סוג הידיעה של האדם, אבל באמת יראתו ופחדו נעלה מכל הנ״ל, יען כי יראתו וגדלו הן בסוג אחר, שאין בנו יכולת לשער באלה, והבן זאת.
מאמר ר״מ
[עריכה]שמעו עמים ירגזון וגו׳ נמוגו כל יושבי כנען וגו׳ (שמות טו:יד-טו).
[עריכה]גרסינן בגמ׳ מגילה ד: חל (פורים) להיות בערב ש״ק, כפרים ועיירות גדולות מקדימים ליום הכניסה (יום ה׳) ומוקפים חומה קורין בו ביום, ואמרינן טעמייהו דחכמים — בכל שנה ושנה, מה בכל שנה עיירות קודמות למוקפים, אף כאן עיירות למוקפים כו׳ יעו״ש, לא הבנתי טעם החכמים הלא דברי רבי שם: ר׳ אומר — אומר אני לא ידחו עיירות ממקומן אלא אלו ואלו קורין בו ביום, מסתבר טפי, ולמה לנו לעשות שנים בלא זמנא (כדברי חכמים) טפי עדיף להניח לכה״פ עיירות בזמנם כרבי, ולדרוש — בכל שנה ושנה כמוהו, עד שתהלה נודע לי טעמם, עד שאני לא יכול לעמוד של מי מסתבר טפי, הנה קיי״ל כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קורין בט״ו, וכתבו הראשונים לחלק כבוד לארץ ישראל, ולא ידעתי מאיזה כבוד, אם בי״ד או בט״ו, אבל בעזי״ת נבאר הדבר כמו חי, הנה כאשר נתבונן בינה, נראה, כי כל מה שהאדם קשה לו לשבור רצונו לקיים התורה, בין בינו לחברו, ככעס, וקנאה, שנאה, ותאוה, וכדומה לזה, ומכש״כ בין אדם למקום הוא ידמה כי הוא עובד רצון ה׳ ועושה רצון עצמו, והאמת אינו כן, כי מי יוכל לדון עם מי שתקיף ממנו, מי יוכל לשנות רצון ה׳, העולם שלו והרצונות שלו, והכל שלו, ואין שום אדם יכול לשנות אף כנף זבוב קטן, אבל רק ידומה לו כי הוא משנה רצונו ית׳, ואין זה רק דמיון בעלמא, ויסוד הזה, יש לנו לברר כמו חי עד שיתיסד אצל האדם לכלל גדול בכל דבר, כי רצון ה׳ לא ישונה, ומה שידומה לו שהוא עובר רצון ה׳, רק דמיון בעלמא הוא, ואינו מרויח רק רעה לנפשו, כדומה, פרעה ראה באצטגנינות כי יולד מושיע לישראל ולכן גזר ״כל הבן הילוד וגו׳״ והנה התחכם לעבור רצון ה׳, מה עשה ה׳? הוכרח לגדל מושיע ישראל הוא משה רבינו בביתו דוקא, ולא עוד אלא שהוכרח למנותו על ביתו, והנה פרעה היה קשה לו מאד לשבור רצונו, והתחכם לעבור רצון השם, ולא הועיל בזה, רק מכות גדולות ורעות לעצמו, ורצון ה׳ הוא עצמו עשה שגידלו בביתו בכבוד גדול, והדמיון שנדמה לו שעבר על רצון ה׳, גרם לו שהביא על עצמו בשביל הדמיון בעלמא — מכות רבות ורעות ביסורים קשים ומרים, ורצונו לא נעשה. והנה ידוע, כי יציאת מצרים יסוד הדת, להודיע בעולם אמונה והשגחה, והרי למדנו זה היסוד משם, כי כל עוברי עבירה לחנם הם עוברים, כי רצון ה׳ אין אדם יכול לשנותו, ורק נדמה לו שעובר, והדמיון הכוזב הזה יסבב לו רעות רבות, וצרות גדולות, וזה שכרו! כמו כן מצינו תמיד, מלכי כנען אחזתם חיל ופחד, עד שנמס לבבם כדונג, כנאמר נמוגו כל יושבי כנען וגו׳, ועם כ״ז קשה היה להם לעבור רצונם מבלי להלחם בישראל כהגרגשי, מה עשה ה׳, חזק לבבם ולחמו וגרמו רעה לעצמם, וכבוד גדול לישראל, וכן המן היה שונא יהודים מאד, כדת עמלק, ומה הוכרח לעשות, ליעץ להביא מושיע לישראל, את אסתר בבית המלך, והיא נתנה דמו בראשו ותלו אותו על עץ, ונמצא, כי בשעה שהיה שמח וטוב לב, כי נעשה עצתו לאבד היהודים, לא ידע כי כבר הוא בעצמו הכין מושיע לישראל, ובעצתו הראשונה, ובמעשה האחרונה לשקול כסף, סבב הוא בעצמו לפניו, בזיון גדול וקצף לו ולבניו, ותלו אותם על העץ, הרי נתברר זה היסוד ג״כ מהמן, ויש לומד שזהו כונתם ז״ל — המן מן התורה מנין, שנאמר: המן העץ, כי שם ג״כ כנ״ל.
היוצא לנו מזה — אור גדול להאיר לנו לעד בכל מעשי ידינו, כי יהיו על פי התורה, ולא נפנה אל דמיונות ושטה כזב לעבור על רצון התורה — הוא רצון השם, כי לא יעלה בידינו, רק רצון מדומה, כפרעה, כמלכי כנען וכהמן.
והנה מצינו בגמרא, ששנאת אחשורוש ליהודים, היתה יותר עוד מהמן, כי מי נותן למי מוכר — או לוקח? הוי אומר לוקח למוכר. וכאן נתן מוכר — הוא אחשורוש - ללוקח. והנה בידוע כי אם נקבל טובה ממי בשנה זו, ועוד פעם אחת, ועוד פעם אחרת, הלא מחויבים להודות על כל טובה וטובה בפני עצמה. והנה כאשר ביארנו בכל הנ״ל, כן מצינו באחשורוש שהיה שונא יהודים, ובודאי דאב לבו דאב על כל ההרג שהיה בכל המדינות שלו, והנה לכה״פ היה לו לאמר — בשושן הבירה לא יאות לעשות כן, אבל נוסף הגם כי גם במקום ממשלתו ומושבו, הוכרח להוסיף עוד הרג ואבדן לאנשי דתו אהוביו, מאנשי שנואיו — הם היהודים, וכמו שאמר לאסתר — בשושן הבירה וכו׳ בשאר מדינות מה עשו, בלשון כעס, פירש״י במגילה טז: בא מלאך וסטרו על פיו וגמר — מה בקשתך עוד ותעש.
והנה כל הנסים מפרעה שגדל למשה, וכן כל הסרבנות שלו, הכל על דרך זה הולך, ולכן ראו חכמים, להמשיך קו, להזכיר נס מצרים וכנען, ואמרו דוקא מוקפת חומה מימות יהושע בן־נון, וזהו כבוד ארץ ישראל, להזכיר הנסים הדומים, ובפרט שהם אור גדול לתורה כנ״ל. והנה על פי זה, מה נעמו טעם החכמים להקדים עיירות ליום הכניסה, ומוקפת חומה בי״ד, כדי שיהיה ניכר הנס הפרטי הנפלא, שנעשה נס בתוך נס, א׳ גם ההריגה במקומו, ועיניו ראו, ועוד הפלגת הנס — ההוספה במקומו נגד רצונו, מי הכריחו לזה שלא לסיים בכעס ולמאן, כאשר התחיל בכעס, כמבואר בגמרא, הלא המלאך! הרי זה נס בתוך נס, ואילו היו ביום אחד עם עיירות, לא היה ניכר הנס הפרטי, ע״כ ראו חכמים שטוב יותר לדחות עיירות, ויהיה ניכר שניהם, והא דבכל שנה עיירות וכו׳ משום דלא אפשר, וכן מוכח שם בכל הסוגיא, כי כל אחד מה שהיה נראה לו ליסוד, היה מייסד בזה ההלכה, ועל ההיפוך היה אומר משום דאי אפשר, ולדעתי זה כפתור ופרח. ויש לנו עוד דרך נפלא בהנס ובמוסר, אבל קשה הכתיבה, זה פרט אחד ממה שהארכנו ביסודות האמונה ממגילה.
היוצא לנו, כי יש להתחזק מאד ולראות האדון הפטרון הגדול שיש לנו, ושאין אחד יכול לדון עם שתקיף הימנו לעבור רצונו, ורק לא נהיה שוטים להתפתות בדמיוני כזב שהוא עובר רצונו, ויענש עונש רב על דמיונו הכוזב, מוטב שיבין כי רצונו מוכרח וטוב, ולא עוד אלא ששכרו מרובה מאד על שאינו פתי, ״חכו ממתקים וכולו מחמדים״.
מאמר רמ״א
[עריכה]ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות וגו׳ שירו לה׳ כי גאה גאה וגו׳ (שמות טו:כ-כא)
[עריכה]הנני להודיע מה שדברנו בפ׳ בשלח (שמות טו) ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף וגו׳ ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות וגו׳.
הנה כמה גופי תורה לא ניתנו אלא רק ע״י גזרה־שוה, וכאן, בריקודים ובמחולות הנשים האריך הכ׳ כ״כ, ולא עוד אלא שייחס כאן את מרים לנביאה, וגם לאחות אהרן קדוש ה׳ ית׳, וכמדומה שבמקום אחר לא כתב עליה נביאה, ולא עוד הנה שאמרה שובו וגו׳ — הלא כבר אמרו משה ובני ישראל ומה חידשה היא? אלא הענין כך הוא, כי ענין מה שאחז״ל (ילקוט שמעוני א:רמד) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכו׳ שנאמר: זה אלי ואנוהו וגו׳, וכבר מבואר אצלנו במאמר ״מקיץ נרדמים״ ראיה מפורשת מסנהדרין דף לה ליבא דאינשא אינשי (המדובר שם בקושיא: נידייניה במעלי שבתא ונגמריה בחד בשבתא, מינשו להו טעמייהו פירש״י שנשאו ונתנו ודקדקו ביום ראשון (היינו הדיון ביום ששי שהוא יום ראשון לדיון) ומתרץ עוד: אע״ג דשני סופרי הדיינין עומדים לפניהם וכותבים דברי המזכים ודברי המחייבים נהי דאינהו כתבין ליבא דאינשי אינשי הלכך לא אפשר, פירש״י: ליבא דאינשא לא כתבי ואע״ג שזכור לו ליסוד הטעם, נשכח מלבו ישובו לטעמו ואינו יכול ליישבו לתת טעם הגון כבראשונה) ומה יש העמקה עוד יותר ממה שהשיגו אז על הים, ואחרי כי מרים אמרה: שירו לה׳ כי גאה גאה וגו׳ באותה השגה שהשיגו על הים ולא נשכח ממנה, נחשב לה כאילו חידשה שירה חדשה, ונתקדש כל התופים והמחולות של כל הנשים, והאריך הכ׳ כל כך במעשי ריקודי הנשים — הרי כמה גדול מה שעושה האדם -אם הוא בהרגש חזק בהשכל ודעת חזק באמונה שלמה, באופן שהישנות נעשות כחדשות, ועל פי זה אנו עוסקים עתה תמיד מה שלא שמע כבודו בהיותו פה, כי העיקר ליישב אמונה המושכלת, ובפרט המקובלת בהשכל ודעת, באופן כי גם אם לא היה מצוה לזכור יציאת מצרים או לשמור את השבת בכל דיניהם, אבל די לנו ליסוד מוסר מעשי יציאת מצרים, כי נתברר אז יכולת השי״ת, וכי הוא כל יכול ומושל על כל העולם כולו, ומשגיח על מעשה בני אדם לשכר ולעונש, וגם שבת אשר כל הלשונות של אומות העולם — קוראים לשבת שבת, הרי שכולם עונים ואומרים כי שבת הקב״ה בשבח אחרי חידושו את העולם, היש מפורסמות יותר מזה? ומכש״כ שנצטוינו לזכור יציאת מצרים שתי פעמים בכל יום, ובכל שבוע לשמור את השבת עם כל פרטיה, היש מפורסמות יותר מזה שאין צריכים ראיה, ואם עושה זאת בהרגש חזק ודעת ברור וחזק — נחשב לו כאילו חידשם, כתבנו טיפה מן הים מה שיש לדבר בזה, ולבא לזה צריך עיון רב ולהתמיד עיונו בזה כפי מה שיכול, והנה ידידי אפרים נ״י — אני רואה כי נדמה לו כאילו חידשו, הרי שירד לטעם הדבר להבין ההשתוממות מה הקב״ה מסגל באוצרותיו, וירד ג״כ להבין מה היא כל התורה כולה, וכי כל התורה כולה רק הכנה ליראה, היש השתוממות יותר מזה? וידידי הנ״ל ירד והעמיק לכל זה, אכן כותב כי יקוה שישים השתדלות יתירה עוד על היראה, כתבתי זאת לכ׳ למען קנאת סופרים תרבה חכמה (ב״ב כא.).
מאמר רמ״ב
[עריכה]השלמת המאמר בענין הנ״ל ממאמר ״מקיץ נרדמים״
[עריכה]חומר הארץ כחומר ההיולי להוציא צורות הרבה, יפים אף נבזים, מועילים אף מזיקים בלי טפול ובלי עיבוד יתנו פרים המזיקים והנבזים, אבל היפים אף המועילים נדרשים לעבוד רב ולטפול הרבה לשאת פרים, וכולי האי ואולי, המבין באדמה יבין כי מקום זה מוכשר לטעת בו כרם נחמד לשמח לבבו עם אחוזת מרעיו, בעוד הכרם לא ישא אבו, ולמראה עינים אין עוד מה לראות, לא ישמחו בו הבלתי מבינים, אך הבעל כרם אשר יכיר אדמתו כי מסוגלת היא להוציא ענבים, יין ישמח לבב אנוש, טרם יצמח, טרם יפרח, יגיל לבבו, כי סוף מעשה במחשבה תחילה, כי יקוה ליהנות מיגיע כפו, כל קבל עבודתו הרבה, אוי לך ארץ שנפל גורלך בידי אין מבין במקום ענבים ערבים, אשרך ארץ שנפל גורלך בידי מבין, גם ענבים ימלא אסמיך!
המבין הוא בית־התלמוד דגרובין, הבין לבב הנערים אשר חלקת האדם ספון, נתן עמלו ועבודתו להוציא מלבבם מטמונים — כל כח טוב ושכל ומדע, כברק השחר שלח חצו, להאיר חכמת האדם מלבב, אמנם כבר אחז״ל: אם אין אני לי מי לי (אבות ג) אם לא יבין האדם עצמו ומחשבתו, לחשוב תמיד בהידיעות אשר רכש, ולצרפם עם המעשה גם יחד, לשוא עמלו בוניו, ונקל לאבד חלילה כל ההרגשים הדקים אשר כבר התכשר בהם, הלא תראו הסנהדרין כמה חכמים גדולים היו, ועם כל זה נפסק הדין בסנהדרין דף לה. לפיכך אין דנין בעש״ק כו׳ מ״ט משום דלא אפשר וכו׳ אע״ג דשני סופרי הדיינים עומדים וכותבים דברי המזכים ודברי המחייבים, נהי דבפומא כותבים ליבא דאינשי אינשי, ופירש״י ליבא דאינשי לא כתבי, הרי דאי־אפשר לבאר על הכתב אף תכף ומיד בעת ידיעתו, ואין די ביאור ההרגש הפנימי של ידיעתו, וזה דבר נפלא למבין איך נתברר מההלכה המפורשת הלזו — כי גם האדם היותר גדול יכול לשכוח גם בזמן קצר, כמו מעש״ק עד יום א׳ — סברת הרגש טעמו, ואף הכתב לא יזכירנו, עיי״ש, ומכש״כ אנשים כערכנו, פחותי הערך מאד, כמה נקל שיתאבד ממנו חלילה כל ההרגשים הדקים אשר כבר היו בו, והרבה יותר מאשר כתבנו — דברנו בזה, והעד על זה הדבר אשר דברנו, וע״כ אתם רעים חביבים לי, חוסו על עצמכם, ואל תתרפו מלחשוב מחשבות לבקש עצה ותחבולה, איך להטיב כח העיון הדק, ולהתרגל תמיד במחשבה הדקה והעמוקה, ומזה נזכה להרגש הנדרש מהאדם הרבה מאד.
ואמרתי להודיעכם את אשר הערנו בזמ? בחג העבר, נפלא מאד, הנה בפרשת כי תבא בתוכחה, ידוע בזה כי הוריקו פניהם של ישראל כששמעו זאת, עד שמשה רבינו ע״ה הוצרך לנחמם, ומי לא יבין כי קללת התורה שממנה נברא העולם — מקיף כל חללי דעלמא, ומי יכיל ר״ל קללת התורה, והנה בפרשה ששי שם בפ׳ כ״ח כ׳ ״בשגעון ובעורון ובתמהון לבב״ פירש״י שם — ובתמהון לבב אוטם הלב (בעטייבונג) וידוע כי בעטייבונג נקרא — כשעושים תחבולה שלא ירגיש אבר ביסורים הנעשים לו (נארקאזע) הרי עושים לו זריקה שלתכלית פעולת ההמום ואפיסת ההרגשה כמו בעטייבונג, הרי כי אחת מקללת התורה (תמהון לבב) הוא ״חסרון ההרגש״, ועל כן אנו מתודים ׳״על חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב״, והנה מאין בא ההרגש, כבר הודיע שלמה המלך ע״ה ״לדעת חכמה ומוסר״ (משלי א:ב) ואז ״להבין אמרי בינה״ כי הלב מבין ותמהון לבב אינו מרגיש, היינו אינו מבין, ולהבין היינו הרגש.
אחרי הדברים האלה, תראו דבר נפלא מה שיוצא לנו מזה. הנה כבר הודענו לכם הערה נפלאה מאד למבין — כמה גדול כח המוסר, אשר הוא עסק התקרבות האדם אליו ית׳, ולהנצל מיד יצה״ר המסית לו להדיחו ממנו ית׳, היינו ע״י התרחקותו מלמוד התורה וקיומה, שעל זה אז״ל בספרי ״השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם וגו׳״ כיון שאדם סר מן התורה מיד נדבק בעבו״ז ועסק המוסר מביאו ללמוד ולקיום התורה. והערנו, אם התורה שחסתה כ״כ על קיום האדם אף רשע, כמו רוצח, ועם כ״ז ״ושפטו העדה והצילו העדה״, כל מה שיכולים ללמוד עליו זכות יש ללמוד, ואמרה תורה ״והלכת בדרכיו״ מה הוא רחום אף אתה רחום, ונתעטרו ישראל בעטרת רחמנות, רחמנים בני רחמנים, ועם כל זה הזהירה התורה מבלי לרחם על מסיח ומדיח, ואדרבה להתאכזר עליו, ומושיבים בסנהדרין שלו בלתי רחמנים כמבואר שם — ״וחילופיהן במסית״ מבהיל לב האדם המבין עד היכן הדברים מגיעים, אכזריות שהזהירה התורה, ולמה? כי בקש להדיחך!
ויצא לנו מזה דבר חדש, כי לבד שכח המוסר, הוא שמביא את האדם לידי קיום התורה, זולת זה למוד המוסר גופו — לבד מה שמביא בסוף, בשעת מעשה גופי׳, גדול מאד, כמו במסית, אף שהניסת לא עבד עבודה זרה, עם כ״ז דין מסית עליו במה שבקש להדיחו כנ״ל, וכן ההיפוך כאשר מבקש ההתקרבות לו ית׳ — בלמוד המוסר לבד הקיום, מרובה מדה טובה הרבה ממדת פורעניות כנ״ל, וקצרה דעת האדם לחשוב עד כמה שכר למוד המוסר תיכף ומיד בעת הלמוד כנ״ל, ומכש״כ בעת קיומו מה שקבל עליו, למה? כי בעת למודו מרגיל עצמו להיות מרגיש היפוך מתמהון לבב, שהוא אינו מרגיש.
ועל כן תראו דבר נפלא, הנה ב״על חטא״ אחד שפרט בל החטאים, כתיב ״על חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב״, ואם החטא של בלתי מרגיש הוא רק במה שמביא אותו לידי עבירה, הרי כבר פרט כל העבירות, אלא ע״כ שזה חטא בפני עצמו, ולבד מה שמביא לידי חטאים הרבה, הבלתי הרגש בעצמו עון גדול הוא מאד, ע״כ למוד המוסר שמביא להיות מרגיש, זה גופא מצוה רבה היא — לבד הקיום כפי הנ״ל שהכרחנו ממסית.
על כן עורו נא אחי ורעי להתלמד להיות מרגיש, ולמוד רב הוא, ונקל להשתמט ממנו, כנזכר לעיל מסנהדרין, ועל כן חובה עלינו להתרגל במחשבה דקה תמיד ונזכה לעלות מעלה מעלה.
קצרתי מאי־בריאותי ל״א, יעלה נא תחנוניכם לשלוח לי מהרה רפואה שלמה מן השמים בתוך שאר ישראל הצריכים רחמים.
מאמר רמ״ג
[עריכה]המשך בענין הנ״ל
[עריכה]כבר הודענו במאמר הראשון, ההכרח לשום נפשו בכפו לעמול להיות מרגיש, וכי הוא לבדו זכות גדול בלי התולדות הנולד מזה, וכי הבלתי מרגיש, הוא, ר״ל, קללה מקללות התוכחה, ״תמהון לבב״, כי גם מעט ההרגש מוליד הרבה תועליות, ונוסף על שהוא חטא בפני עצמו — גם ההפסדים של הבלתי מרגיש רבים המה בתולדותיו, והודענו מגמרא ערוכה בסנהדרין לה. כי בקל יאבד מן העולם, ועתה נבאר מעט איך שבהרגש כל־דהוא יגלה הרבה דעה, ונאמר כי יגלה לנו, כי התורה והמוסר והמילי דעלמא, למשכיל, כתאומים ילכו, לתת כח ולמוד זה בזה וזה מזה, וכן ראוי להיות, כי הכל ממקום אחד יצאו, בחכמה יסד ארץ, והתורה היא החכמה, היא היתה אומנתא דעלמא, ״ואהיה אצלו אמון״ (משלי ח:לא) כדרשת חז״ל (בראשית רבה א).
והנה הערנו בסוכות העבר, גודל ענין מעשי המצוה, נורא מאד. הנה ידוע דברי ר״י ז״ל בספר שערי תשובה שלו כי המצוה הקלה שבתורה, שכרה גדול והפלא, אשר לא ימד ולא יספר מרוב, משלוח הקן שאין בו לא טורח ולא פזור ממון וכו׳ כידוע, והנה מצות לולב, הלא יש בה טורח גם הוצאת ממון יתירה, עאחכו״כ שכרה גדול מאד, ואחז״ל על מצות עשה, סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו (כתובות פו), ויש לנו להבין מזה. כמה גדול שכר כל ישראל יחד, — בעד המצוה הזאת.
והנה מבואר (סוכה מב:) דבמקדש אף בכל ז׳ ימים שהם מדאורייתא, מ״מ אם חל יום שבת באמצע החג, לא יטול, ובגבולים אף ביום א׳ לא יטול, משום גזרה שמא יטלנה וילך אצל בקי ללמוד, ויעבירנו ד׳ אמות ברה״ר, התבוננו כמה גדול כח עבירה, כי הנה מי שאינו בקי בנטילת לולב, אינו מצוי מאד, ומפני החשש הרחוק שמא יארע אחד שאינו בקי, ושמא ישכח ויעביר ד׳ אמות ברה״ר, כדאי לבטל את כלל ישראל ממצות לולב, כדי שלא יבא האחד האינו בקי והאינו מצוי כ״כ לשגגת שבת, ומעתה התבוננו כמה גדרים וכמה שערים צריך האדם להרחיק א״ע משערי היתר, שלא יבא לידי שוגג אחד, ואם כי טוב וכדי לבטל כלל ישראל ממצות לולב, בשביל חשש שוגג אחד, מכש״כ להתרחק מדבר רשות, בשביל חשש עבירה של שוגג, ועתה התבוננו ההפרש הרב בין שוגג למזיד, כי שוגג פטור מכלום רק קרבן, ומזיד חייב סקילה — החמור מכל ארבע מיתות בי״ד, ואם בשביל שוגג צריך להרחיק כל כך, כשגם יש בזה ביטול מצוה של כלל ישראל, מכש״כ למזיד, ומכש״כ מהיתר — כמה שערים צריך האדם להרחיק בשביל שער אחד של מזיד, קצרה יד האדם להבין את זאת לאשורו.
ועוד יש להתבונן מזה, כמה גדול כח המעשה, כי הנה עיקר חומר השוגג שצריך כפרה, זה בשביל שלא התבונן על מעשיו, וא״כ מה הועילו חכמים בתקנתם שלא יכשל במעביר ד׳ אמות ברה״ר, מ״מ החסרון של בלתי מתבונן על מעשיו, לא התכשר בזה פלוני, שחוששים עליו שמא ישכח ויעביר ד׳ אמות ברה״ר, אלא ע״כ שגם בשביל מעשה לבד, כדאי שלא יטלו כל ישראל לולב, כדי להצילו מן מעשה עבירה אחת, הרי כמה גדול כח מעשה אף בלי מחשבה, ומכש״כ מעשה עם מחשבה.
ועוד יתבאר מזה, כמה כדאי לאדם לעסוק במוסר כל ימי חייו, בשביל חטא אחד של שוגג שלא יעשה, ומכש״כ בשביל מזיד, ומכש״כ בשביל כמה חטאים וכמה זדונות, קשה להעלות על הכתב, ואתם התבוננו עוד.
ומזה יש להתבונן עוד, כמה גדול עונש של העושה דבר, ויש לו מחשבה שצריך לעשות כך וכך על פי דין, רק מחמת בהילות או שאינו מורגל להיות מסודר לשום עיניו על המעשה איך לעשות, ועושה בלי שימת לב על המעשה — שלא על פי דין, כמה גדול עונשו ח״ו, ומה כאן שאין אנו מתקנים אלא רק המעשה ולא המחשבה, מ״מ כדאי גם בזה לבטל כלל ישראל ממצות לולב, על אחכו״כ כשיש לו מחשבה מה לעשות ואיך לעשות, רק בלבול הנהגתו יעות מעשיו, והרי במזיד הוא, כי יעשה היפוך ידיעתו, ועתה יש להבין כמה ישים נפשו בכפו להיות מסודר במעשיו לדעת מה הוא עושה.
ומזה יש להתבונן עוד, אם כלל ישראל מבטלים לולב בשביל מעשה של שוגג ושל אחד, עאכו״כ אם אחד מסייע וגורם לרבים שינצלו ממעשה לא טוב, ומכש״כ מי שהוא גורם לרבים מעשה טוב עם מחשבה טובה, שכרו גדול מאד, ומזה מתברר עד כמה צריכים להזהר המסכימים על דבר טוב, שכל אחד ישתדל שהוא יהיה המסייע לרבים שיעשו, ולא ח״ו המפריע לרבים, כי אם הוא אינו זהיר, כולם ילמדו ממנו. ה׳ יצילנו מעונשו של זה, ויעזרנו לזכות הרבים, ויש להתבונן היטב בכל זה.
ויש ללמוד מזה שני דברים, אחה גודל כח החטא, שנית, גודל חיוב האדם לדאוג לזולתו, כי חז״ל לא בשביל שהיו שכירים יושבי על מדין לדאוג לתקנת העולם ולתקן תקנות בעדם, עשו כל זה אבל עשו כן מפני כי חיוב התורה כך הוא, והם קימו התורה וקימו גם זה, ומכש״כ שדאגו בעד עצמם לתקן תקנות להתרחק מן החטא, כענין ״והוי בורח מן העבירה״, ואם אנחנו איננו בר הכי לתקן תקנות העולם, אבל בעקבותיהם נלך לתקן תקנות לעצמנו להתרחק מן החטא.
מאמר רמ״ד
[עריכה]ויסע משה את ישראל מים סוף וגו׳ וילכו שלשת ימים וגו׳ (שמות טו:כב)
[עריכה]מוצש״ק פ׳ שירת הים, ואמרנו לפי ידיעת האדם התקרבות להצלחה העליונה, היינו מסורת התורה וקבלתה לעד ולעולמי עולמים, אשרינו מה טוב חלקנו לעד, שפע ברכה והצלחה רבה לעד ולעולמי עולמים לבני יקירי מחמד לבבי אשר תמיד אני נושא בעול אתך לאושרך ולהצלחתך בזה ובבא, אכתוב לך מאמר שלם אשר זכינו בפ׳ שירה תהלה (משלי י:כב) ״ברכת ה׳ היא תעשיר״ מצאנו ראינו הדרכה לאדם, איך לחנך עצמו ובניו היפוך מדרכי העולם, הנה כאשר זכו ישראל לראות עין בעין כי: לה׳ הארץ ומלואה (תהלים כד:א) והוא כל יכול, גבור ועשיר ומיטיב למי שזוכים להטבה בלי תכלית, ומה היה חסר, המתיקות של נקמה מפרעה ומצרים, ויציאתם ביד רמה, ולא נפל דבר מדברי משה רבינו ע״ה, עד כי מלך אדיר כפרעה מלך מצרים, מלך קשה ועם קשה לב אבירי לב ובהכרח הדבר הוכרחו לקום בחצות הלילה להתחנן בהם שימהרו לצאת מארצם כחפצם, ולא עוד אלא שבקשו מהם ברכה לעצמם, כנא׳: וברכתם גם אותי (שמות יב:לב) ולא די זאת — עד שהביא הקב״ה רוח שטות בפרעה וכל עמו לרדוף אחריהם ולנקום מהם נקמה גדולה חמש פעמים יותר ממכת מצרים, ולשלול מהם שלל רב בביזת הים, עד שביזתם ממצרים עד זה — נקרא רק נקודת הכסף, האם יש קץ של חביבות יותר מזה, וקראם מלכו של עולם הכל יכול ״בני בכורי ישראל״, לפי הנ״ל מה היה נראה איך יהיה התנהגותו אתם אח״כ, ובפרט במה שנא׳ (ירמיה ב:ב) לכתך אחרי במדבר לא זרועה, והנה מצאנו ראינו שתיכף אחר שירת הים עם כל החבה יתירה שנודעת להם שהם בנים לו ית׳ נאמר: ויסע משה את ישראל מים סוף (שמות טו:כב) פירש״י הסיעם בע״כ פי׳ לפי שהיו טרודים מאד בביזת הים המרובה מאד, כמבואר בגמ׳ בכורות ה׳, וראה אמון פדגוג כמשה רבינו ע״ה — שקיים כמו שאמרו (גיטין ע) סעודתך שהנאתך ממנה משוך ידך ממנה, פי׳ שהאדם צריך להרגיל עצמו, גם בדבר המותר — יהיה במדה ובמשקל, והנה ביזת הים היה מצוה, כמו שאחז״ל (ברכות ט) שלא יאמר אותו צדיק: ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, לא קיים בהם, ועם כל זה כשראה משה שהיו מרבים יותר מדאי, הסיעם בע״כ, להראות להם דרך עניניהם בעוה״ז כנ״ל, והנה היינו סבורים שמא משה מדעתו עשה זאת, לחנכם במדת כבישת הרצון, סיפר לנו הכתוב כי תיכף ומיד (שמות טו:כג) ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, להורות להם בחוש, מה יועיל לכם עתה הכסף והזהב והאבנים טובות שרכשתם בביזת הים, והם קרובים למות בצמא, לולא משה צעק אל ה׳, ויורהו עץ בעלמא — ברצון ה׳ יחיה אתכם, ואין לכם לשום זהב וכסף — אבל ברכת ה׳ היא תעשיר, והברכה היא ג״כ ביסודות הפחותים כמו מים שאין להם מחיר, ועצים המצויים בכל מקום, להשתומם איך שהיה תיכף ומיד אחרי ביזת הים, שהוצרך משה להסיעם בע״כ, ואח״כ לא די זאת, אלא הורם בחוש להמית את כל הקהל הזה ברעב, לכו אכלו כסף וזהב ואבנים טובות שבזיתם, והנה המן ירד להם מן השמים לחם אבירים, כתב הרמב״ן ז״ל מדברי חז״ל — מפני מה היו מוצאים טעם במן כל מה שירצו, כי הנפש תדבק במחשבתה בעליונים ותמצא מנוח חיים וכו׳ עיי״ש, הלא כי היה זה להורות להם ולדורותם דרך — כי עיקר העונג לאדם לגופו ונפשו גם יחד, אלא בהדבקו מחשבתו תמיד בעליונים ולא בתחתונים כמוהם יהיו עושיהם, ברוך שהאיר עינינו בזה, ואגב אכתוב לך מה שדברנו בזה עוד, כי הנה מעולם לא שמעתי מאדם אף בינוני ומכש״כ עשירי עם, ברוך השם שהיה לי מה לאכול בזאת השנה, אבל לפעמים אומר אדם כשר — תודה לה׳ שהיה לי שנה טובה, אני חסכתי לי להניח לי הרבה סכומי כסף, והנה יעקב אבינו ע״ה בן בנו של גביר הארץ, אמר (בראשית מה:טו): האלוקים הרועה אותי, ומתרגם אונקלוס: אלקים דזן יתי, נשתוממתי ששמעתי מיעקב מה שלא אשמע משום אדם, ועמדתי כמשתומם עד שהגעתי לברכת המזון, ונשתוממתי איך לא ידעתי מה אני מברך, הלא כל ברכת המזון שתיקן משה רבינו ע״ה הכל על מתנת חנם של מזונות, ובזה הפרשה חשבתי, אנשי העולם מתפעלים מן המן היורד מן השמים, ולמה אינם מתפעלים ממן היורד מן הארץ בכל שנה, טפשים אנחנו, טפשים, ולו נדבק מחשבת הנפש בהמן הזה, היינו מרגישים כמה פעמים כדמיון המן שבמדבר, וזה מתאים למאמר ״נועם קדושה״, סוף דבר מה נאמר ומה נדבר, חכו ממתקים וכולו חמדים, לא מעבר לים, רק זה דודי וזה רעי, תחי׳ בני יקירי חיי נחת ושמחה בזה דודי וזה רעי, וכל עושר ואושר נפלא בידך תמיד, וכו׳.
מאמר רמ״ה
[עריכה]בענין דלעיל בענין: ותען להם מרים שירו לה׳ כי גאה גאה וגו׳
[עריכה]ראשי פרקים. תשובה על אנשים האומרים מה לי ללמוד מוסר אחרי שאינו מרגיש תועלת, והנה הקב״ה החזיר התורה על כל אומה ולשון לקבלה ולא רצו, הענין לא מחמת ביעוט ח״ו, אך הבינו כי יחסר להם ההכנות הנדרשות לקיימה, וישראל קבלו, אם כי חטאו, אמנם רצו שיהי׳ להם המיגו, וכמו שנראה האדם רוצה לחיות, אף כי יודע הוא שחטא, אמנם יש לו המיגו, כי ירצה אולי לשוב, וזה באמת מדת עשיו כהיפוכו, כי לא רצה המיגו, באמרו: ולמה זה לי בכורה (בראשית כד:לב) ובאמת לא יועיל לאדם הלימוד הזה (כונתו כנראה ההרגל הזה) לעשות מצוה אחת — לא מצות אנשים מלומדה (ישעיה כט:יג) (פירוש מלומדה - אשר אחרים ילמדו אותו לירא, כענין שאומרים לתינוק תן תודה) כראוי לו, וזהו מה שאמרנו על מרים (שמות טו:כא) ותען להם מרים שירו לה׳ שלא היה באופן מלומדה, וכמה קשה מדת חמדת הממון שגדולי עולם נכשלו בה, כמו לוט ולבן וזה היה תחילת מפלתם, ומזה נמשך שנקראו רשעים בתורה וכו׳, ראה כי לוט שהיה חניך אברהם אבינו ע״ה, ולכן נכתב ברכתו בתורה, ועם כ״ז כנ״ל, והוא דברינו (קהלת יא) זבובי מות יבאיש וגו׳.
מאמר רמ״ו
[עריכה]כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאך (שמות טו:כו)
[עריכה]אור ליום ג׳ ב׳ לאדר שני שמרבים בו בשמחה, הוא הר״ח אדר שנעשה בו נסים לישראל והיה מכתם רפואתם כמאמר הכ׳: כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאך, (שמות טו:כו) וכבר העירו — אם לא אשים מהו מרפא? (כונתו — וכבר העירו, לענין הגמ׳ סגהדרין קא, והגמ׳ מתרצת זה, והוא מפרש בפשטות בענין אין מקרא יוצא מידי פשוטו) ובפשטות י״ל דהנה מכת מצרים היתה נקראת מכה, יען לא נמשך ממנה תועלת, כי פרעה הכביד את לבו ונתוסף חטא על פשע, ונמצא כי היתה מחלה בלי רפואה, אבל מכת ישראל תמיד היא מכה שמביא רפואה, כמו בדור המן, לא התחרטנו על המאורע שאירע להם בדבר המן להפחיד לבם יען שאח״כ נתהפך מן הפחד והצרה ידיעה ברה כשמש מאירה להגדיל תורה ולהאדירה, כמו שאז״ל מגילה ט״ז שאמר המן למרדכי היהודי — בא מלא קמצא דידכו ודחית עשרת אלפים ככרי כסף דידי, ונמצא כי מכת ישראל היא לשעתה, אבל לבסוף — המכה תהפוך לרפואה, וזה ״כל המחלה אשר שמתי במצרים״, והיה מחלה בלי רפואה, ואדרבא רע יותר, אבל ישראל המכה ״כי אני ה׳ רופאך״ ממכה עצמה יתקן רפואה, וכן בדור הנהגתו ית׳ עם ישראל בכללם אף גם בפרטם, אם יתעורר האדם וטוב לו כל הימים, יופיע אור פניו על בניו היקרים המטולאים בפז, וכו׳ וכו׳, גפלאים מעשיך ה׳ בראת בעולמך הפכים בנושא אחד, והכל לטובת האדם להועיל כל אחד (ישעיה מט:יז) אני ה׳ מלמדך להועיל והפי׳ גם אולי יבא הפכים, אני רואה בקרבי אחוס על הזמן הרבה מאד, יען כי נשאר לי זמן מועט מכמה עניגים שאותם (אתי), ועם כ״ז כשיבא לידי לכתוב לבני היקרים להועיל, אשא ידי בשמחה ונחת, כמה גדול מאד רחמי ה׳ על האדם להועיל, והטביע גם באב להשתוקק בתשוקה נמרצה להועיל לבניו, ואודיע לך אשר דברנו בזה השבת, כי באמת לא כאשר דמינו עד עתה, כי הטוב באדם חלש מן הרע, כאשר נראה לכאורה, אבל ההיפוך הוא כי רב בו הטוב והרע חלש, רק (קהלת י:א) זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, כי חסרון אחד יקלקל חוזק הטוב שבאדם, הא למה זה דומה לכוס גדול של יין הטוב מאד, בהתערב בו מעט עפר וחול, ואז בלתי אפשר לשתות היין, ואין עצה לזה אלא רק לנקות היין הרב מן מעט החול והעפר, ואז ישאר היין על כנו וצלילותו, כן כל איש יש לו מעט חסרון המקלקל את רוב הטוב שבו, כי רק הרע המועט הוא מתפשט בכל היין הטוב, והנה מצאנו זה בפסוק מפורש (דברים ל:טו-יט) ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת וגו׳ ובחרת בחיים, פי׳ ידוע כי טבע האדם חוזק בריאותו בו הוא כאשר מזגו על צד השיווי, וכאשר יתקלקל השיווי, יתרבה החולי באדם, וחוק הרפואה הוא — רק להשקיט ההתגברות, אבל עיקר הרפואה היא במה שטבע החיוני מתחזק נגד קלקול המזג להעמידו על מכונו השוה, ואין ביכולת הרפואה להעמידו על השווי, אלא רק להשקיט מעט את ההתגברות המבלבל את השיווי, אבל עיקר הכוננות להעמדת השיווי, זהו עמל כח החיוני בכל תוקף ועוז, כידוע מחכמי הרופאים, וזה הטבע בעצמו מצעו בכל דבר ממש, כמו ביין המעורב בחול ועפר, עיקר נקיון היין — לא יועיל במה שילקט ויעלה באצבעו מעט מעט מהעפר ואין זה כלום, אבל העיקר עושה הטבע, במה שטבע המים לעלות למעלה מהעפר ודוחה החול למטה, ואין על האדם רק לכבוש רצונו שלא לשתות מיד, רק ימתין עד שהטבע יעשה את שלו, וידחה החול וינקה את עצמו מהעפר, וכן בכל דבר, גם בכחות הנפשיות — העיקר מה שטבע הטוב בנפש מתאבק לנקות עצמו מן הרע המעורב בו, ואין על האדם רק להמתין ולכבוש תאותו לפי שעה, עד שהטוב יתגבר מעצמו לנקות עצמו מהרע המועט המעורב, וזהו ענין הכ׳ (תהלים לד:טו) סור מרע ועשה טוב, כי בזה ימתין גם יתן כח בטוב להתגבר מעצמו, ונמצא כי האדם בעצמו אינו עושה רק מעט השקטת התגברות ההתעוררות, עד שהטוב יהיה לו פנאי להתגבר ולהנקות מהרע המועט, וזהו ״ובחרת״ במה? בחיים! פי׳ החיים הוא אשר יבחר את עצמו מן הרע המעורב, ויהיה טעם הב׳ בחיים, כמו עם החיים תוכל לבחור בטוב הברור והזך, ונמצא בי רק חסרון קל יערבב כח החיים מבלי להניח את כח החיים לעשות את שלו באם לא יכבוש את תאותו, כמו בענין היין כנ״ל.
מאמר רמ״ז
[עריכה]בענין הנ״ל בכ׳: כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך וגו׳
[עריכה]מאמר ״כמה זעמו רגע״ אור ליום ו׳ עש״ק פ׳ נצבים כ״ז אלול, אני לדודי ודודי לי, פי׳ כי מסוגל החודש הזה להתקרב לה׳ ית׳ ואותות השמים ג״כ יעידון ויגידון, ונזכה ברוב רחמיו להיות ראויים לעזר השם בכלל ישראל.
להרב הגדול הנכבד... אל יפלא רו״כ על איחור מכתבי, כי תהלה סבלתי בזה הקיץ שמלבד אי־בריאותי ל״א, זולת זה קרה לי שתי סבות בעוה״ר אשר סבלתי מהכת״י (מהכתב יד) והיה קשה לי הכתיבה, אמנם זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל לו ״חסדי ה׳ כי לא תמנו״ זה לאות ״כי לא כלו רחמיו״ ואחרי כי לא כלו רחמי ה׳, בשמחה ובטוב לב אוחיל לו, כי לא בן־אדם הוא אשר רחמיו בקץ וגבול, וגם בהעלמה ושכחה, אבל רחמיו ית׳ בלי תכלית וגבול, ובלי העלמה ושכחה כרגע, ואיך לא נייחל לו?
ואמר הכתוב (ישעיה נד) ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך, ואמר עוד, בשצף קצף הסתרתי פני ממך ובחסד עולם רחמתיך אמר גואלך ה׳, אם נמלא העולם כולו אבנים טובות ומרגליות, כאפס וכאין יהיו למבין רמזי התורה, כי כל התורה רק רמזים כנקודות על מפת הארץ (לאנדקארטע), אמנם די לפשטות הדברים. הודיע לנו הכתוב כי כל הגליות וההשתעבדויות והצרות שסבלנו בכלל וכל יחיד בפרט, רק רגע קטן הם נגד הרחמים הגדולים אשר אקבצך, ואמר לא רגע סתם אבל רגע קטן, פי׳ באיכות, ולא אמר ״רגע קטן שנאתיך״ אבל אמר ״עזבתיך״ — עזיבה בעלמא כרגע, פי׳ עזיבה הוא רק הסתר פנים, כאדם הפונה פנים מחברו כרגע אבל עומד ומשמרו, ככה הוא אתנו ״עמו אנכי בצרה״, אבל לא בהארת פנים רק בהסתר פנים, ולכן אנו מתפללים בכל יום בברכת השלום ״ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך״ פי׳ הארת פנים, כי באוד פניך נתת לנו וכו׳, פי׳ כי פנים בפנים דבר ה׳ עמכם, וזכו אז לשני כתרים אור עולם, והבטיחנו הכתוב כי ברגע קטן הסתיר פניו מאתנו, אבל הארת פנים אשר יאיר לנו עוד ״ברחמים״ ולא סתם אבל ״בחסד עולם״ פי׳ נצח (וכן כתב ראאב״ע בקהלת כי כלל הוא: עולם — טעמו נצח) — ״רחמתיך״ לא לבד חסד, אבל רחמתיך, ודי הפשטות, אבל באמת כי הם רמזים בעוצם העונג אשר יהיה אז.
והנה נתבונן בינה כי אחר שכל הצרות אשר בעינינו ראינו מיום גלינו מארצנו, הוא רק רגע, וכ״כ ארכו לנו, כמה יארכו לנו הצרות והיסורים ליורדי גיהנם ר״ל, כידוע דברי הרמב״ן ז״ל כי כל יסורי איוב כל ימי חייו, כאפס ואין נחשבים נגד רגע גיהנם, ומעתה כמה שמחה יש לאדם לשמוח ביסורים, ורק יראה שלא יהיה ח״ו ״כל המחלה אשר שמתי במצרים״ פי׳ כל מחלת מצרים הוסיפה להם גיהנם, כי לא לקחו מוסר לשוב מדרכם הרעה, וירשו תרתי גיהנם בזה ובבא, ע״כ יעצו לנו חז״ל — אם רואה אדם שיסורים באים עליו, פי׳ כי בלי ספק שלוחי ה׳ המה לעוררו על חטאיו, כענין שנאמר ״תשב אנוש עד דכא״ למה — ״ותאמר שובו בני אדם״, ע״כ יש לנו לראות שלא יהיה — המחלה אשר שמתי במצרים — תרתי גיהנם ח״ו, ואם יעורר את האדם, אין הצלחה יותר גדולה מזה, כי הוא ניצול מיסורים ארוכים מאד של גיהנם, ולא עוד אלא שזוכים לרחמים גדולים ולחסד עולם הרמזים של הארת פנים כנ״ל, ונזכה להכנס בדרכי תשובה מעלה מעלה.
מאמר רמ״ח
[עריכה]ובקר וראיתם את כבוד ה׳ וגו׳ ונחנו מה כי תלינו עלינו (שמות טז:ז)
[עריכה]מאמר ״גדולת ה׳״ לבני יקירי נ״ז, נ״י כאור שבעתים, תזכה לכתיבה וחתימה טובה בתוך כלל ישראל.
הנה אכתוב לך ציור מגדולת השי״ת, הנה כאשר נתחיל להתבונן מהקל אל הכבוד, מאדם אשר לו בו מעט הכרה, ומכיר גדולתו, ואח״כ נתבונן להלאה, כמו אני כשהייתי מחזיק בס׳ המקנה או הפלאה, וחשבתי כי לא נופל הוא מבעלי התוס׳, ואחרי כן מצאתי בו אחרי כל נפלאותיו כותב על תוס׳, כי מדברי התוס׳ אינו נראה כן, ומשום זה בטל ומבוטל דברי נגד דברי התוס׳. הלא תראה כמה דחוק אני להבין גבורות התוס׳, ונבין עוד כמה רחוקים הראשונים זה מזה, כי מובא בהקדמת סמ״י, אשר הר״ת היה אומר כי אי אפשר לחבר ספר רב אלפסי בלי רוח הקודש, הרי תראה כמה היה הוא בטל בעיניו נגד הרב אלפס, וא״כ מה״ס רב אלפס היה בטל בעיניו נגד הגאונים, כי הוא לא היה מוכתר לגאון, ומהסתם הגאונים היו בטלים בעיניהם, נגד רבנן סבוראי, ורבנן סבוראי היו בטלין נגד האחרון שבאמוראים, והאמוראים נגד התנאים, וכן הם בעצמם זה נגד הגדול ממנו, וכולם נגד נביאים, ונביאים היו בטלים ומבוטלים נגד מלאך, ויש לי ראיה ברורה על זה.
והנה המלאכים טובלים בנהר דינור, ונהר דינור מהיכן נפיק, — איתא בחגיגה - מזיעתן של חיות, ופירש״י מחמת שנושאים כסא הכבוד, נגיד מנהון זיעה, ובהזיעה טובלים מלאכי קודש, וא״כ נוכל להבין רוממות חיות הקודש. והנה אם נרצה להעריך אותם נגד בוראם מותר לנו לאמר כי הם וגם הבריאה קטנה שבקטנות, שוים הם נגד הבורא ית׳ כי כולם ברואים המה, והבריאה נגד הבורא כאפס ואין היא, והראיה הברורה על זה, כי דוד המלך ע״ה אמר ״ואנכי תולעת ולא איש״, ואברהם אבינו ע״ה הבין עוד יותר ואמר ״ואנכי עפר ואפר״ ומשה רבינו ע״ה אמר עוד יותר ״ונחנו מה״, ואחז״ל כי כולם מדרגות זו אחרי זו. הרי החיות הקודש בעצמם — כלא הם בעיניהם נגד הבורא, והרי ראיה מפורשת כי מותר לומר כי כולם אינם יותר מבריה קטנה שבקטנות, וכלא הם כנגד הבורא ית״ש.
ואם תתבונן בגדולת חיות הקודש, תשתומם מאד מאד על התבוננות גדולת ה׳ והנה אמרו חז״ל עבודה זרה נראית קרובה והיא רחוקה (ירושלמי ברכות פ״ט ה״א נו.) כי היא קרובה בבית, והוא משוע אליה ולא תענהו כלל וכלל, והקב״ה רחוק מאד וקרוב ה׳ לכל קוראיו בין לטוב בין למוטב, מרים ואהרן דברו במשה ובתוך הדברים יצא הדבור — ״צאו שלשתכם״ הרי כמה קרוב הוא, והאדם מקרב הרחוקות, כי כל עניני עוה״ז קרוב ורחוק הם, כי כמה שלא יתנו לו מן השמים שליטה על עצמו, אין לו שום דעה על עצמו, הברון הירש אחד מאבירי הארץ, לא היה לו שום דעה על עצמו לכה״פ שלא ימות משנתו באין מרגיש, וכן הרבה כזה וכיוצא בזה. הרי עניני עוה״ז ״קרובה ורחוקה״ ועניני עוה״ב ״רחוקה וקרובה״ מאד, וא״כ עמל האדם הוא לרחק הקרובה בדמיון ורחוקה באמת, ולקרב הרחוקה בדמיון וקרובה באמת, עד שגם הדמיון יבין כי קרוב הוא, ואז טוב לו באמת.
אלה דברי אביך מברכך ברכת הדיוט, שלום רב יהיה לך בתוך כלל ישראל, וזה ג״כ רחוקה וקרובה באמת.
מאמר רמ״ט
[עריכה]ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה׳ לכם לאכלה (שמות טז:טז)
[עריכה]והנה הרבות הציורים בדבר שאינו בחוש, כמו העבר ומכש״כ העתיד, אינו בא רק מחכמת המשכיל על דבר, אשר דרך חכמה לו לחקור על כל דבר לאשורו, ולבא עד תכונתו, ולכן אמר בן זומא ״איזהו חכם הרואה את הנולד״ (תמיד לב), פי׳ ציורי העתיד נגם פניו.
ומטעם זה דברנו הערה אחת מהאי פרשתא פרשת המן, ואמרנו, כמה נואלו האנשים ששמים כל מגמתם ודאגתם דאגת היום ולא דאגת מחר לקבל שכרם, והנה זה לשון הרמב״ן בפרשת המן פסוק ו׳ ד״ה ״ערב וידעתם״ וגו׳״ ודע כי יש במן ענין גדול רמזוהו רבותינו ז״ל ביומא (עה:) ת״ר לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו דברי ר״ע וכו׳ אמר ר׳ ישמעאל וכו׳ טעית וכי מלאכי השרת אוכלים לחם וכו׳ אלא לחם שנבלע באברים, והענין הזה שאמר ר״ע שקיום מלאכי השרת מזיו השכינה וכו׳ והמן הוא מתולדות האור העליון שנתגשם (במן) ברצון בוראו ית׳, ונמצא שמלאכי השרת ואנשי המן נזונים מדבר אחד, ור׳ ישמעאל אומר שקיום המלאכים אינו מדבר המתגשם מהאור, רק בהאור העליון עצמו, בין לזה ולזה המזון הרוחני הוא בא מזיו השכינה, והביא מכילתא שהמן הזה יהיה מזון עוה״ב שהוא הזיו העליון כאז״ל (ברכות יז.) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ובין לר״י ובין לר״ע הוא מזון עוה״ב. והנה מי שהוא מאנשי החכמה להכיר ציורי העתיד, איך יתכן שלא יאזור בגבורה ללחום מלחמתו, להכין צידה ומזון על הזמן הארוך באין הפסק, וליהנות מזיו חכמת התורה ע״י הדברים שהתורה נקנית בהם, כי רק אז יבא להתדבקות התורה כנ״ל, ורק אז יבא למזון זיו השכינה, ואם ח״ו וכו׳ מאין יכלכל את נפשו העגומה, ומלבד כל עונשים, היש עונש גדול מזה, שמי שלא הכין עצמו להינות מזיו השכינה בפרוזדור, מי יכלכל רוב יגונו על הרעב הכי קשה שיסבול אלפי רבבות שנים באין הפסק.
והנה אותיות ״רעב״ ו״בער״ אחת הם, היתכן שעל יום אחד ידאג ועל נצח נצחים — שלא יהיה ממזי רעב ולחומי רשף, לא ידאג וישליך אחרי גוו, אין זה רק מחסרון הציור, ולכן החכם יבין כי חסר לו כח הציור (להנולד) וישתדל להשיגו.
מאמר ר״נ
[עריכה]וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו (שמות טז:יח)
[עריכה]בפרשת המן. (שמות טז:יח) ״ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו״. לכאורה איש לפי אכלו מיותר, אבל שמעו בני הרגש גדול בזה, הפרש מזון גשמי לבין מזון הרוחני, הגשמי היה נאכל וכלה, והרוחני נשאר תמיד, והנה המן היה מזון רוחני כידוע ומזון הרוחני טבעו לתת טעם כפי שרוצה למצא בו טעם, הרוצה למשמש בו טעם יותר, מוצא יותר, כמו שאז״ל (עירובין נד) מה דד זה כל זמן שהתינוק הזה ממשמש בו מוצא בו טעם אף ד״ת כן וכו׳ למה? כי ברוחניות הטעם כמוס בו בלי גבול, וכפי רוב הלעיטה, יתפשט ממנה הטעם יותר, ומעתה אין הפירוש כי אחרי לקיטת המן, המרבה והממעיט מדדו ומצאו מדתם שוה, אבל כפי ערך הטעם והמזון שרצה למצא בו, היה מוצא בו, כדי שביעה בהמעט, והמרבה לא מצא כדי שביעה רק בהרבה, וזהו: איש לפי אכלו, כמה צריך לשבוע מאכילתו היה מוצא בו, וכן מדתו ית׳ בכל דבר, הברכה לפי המתברך, מי שמאמין כי במעט יספיק לו, מוצא בו באמת כדי שביעה. ויכול להיות כי גם בעת הפרנסה — לא רבה, להמאמין ישולח בה כדי שביעה וסיפוק, סוף דבר העיקר כי הרעיונות לפי רוב משמושים בהם — ימצא בם טעם, באתי לכתוב זאת, כי אחרי שהשבת לכתוב לי דברי הרב נ׳ שהשיג מקאוונא, נבהלתי על השמועה הרעה הלזה, ונתבלבלו רעיונותי, נזכרתי המנחה השלוחה לכם, ולבשתי רוח גבורה ואומץ הלב, והתבוננתי כי לא זוכים יהיו שונאי ולא יחי׳ מחשבתם הרעה כאשר יאמר הלועז ה׳ זארגע ניכט, דער לעבען, ניכט זוכה זאללען זיי להניח לשונאינו לשדוד מאתנו חבל גורלנו הנעים, מתת חלקנו המרומם, אשר קשורה במקור הטוב והעדן הנפלא, (כל הדברים האלה הם במאורעות ההתנגדות המוסרית שנתהוה מחבר מרעים בקובנא ברצון של זדון ומחלוקת זדונית לפעולת גאון ישראל הרי״ס זצ״ל, ובזה יובן ענין המכתב והמאמר הזה) ומה שייכות וחבור יש לדברים הגשמיים הכלים ונפסדים עם הדברים הקיימים כד׳ הרשב״א, ומי פתי יתנגף לעצת אויבו ליפול בידו ח״ו, עצת עמלק היא מראש, זאת על ישראל לקררו ולבלבלו, בראותו כי עמלק לא יתפעל ולא יפחד מהנסים הגלויים, ובזה יתבלבל לב הישראל ויפלו מתוקף אמונתם ח״ו, ובזה יבצע מעשיהו, וזה היה עומק מחשבת עצתו מקור הרע, אבל משה רבנו ע״ה התאמץ מבלי ליפול מהתרוממות הנפש כי עז הוא, ולא נגף במחשבתו. וכן בכל ענין וענין יש לנו להתבונן בזה לאמץ לבותנו בין בבטחון ובכל דבר. כי הברכה לפי המתברך — ימצא כדי סיפוקם, ורק עצת עמלק לסבב לפקפק בזה, ממה שמראה לו הפכו לכאורה, כדי למנוע ממנו ברכתו ח״ו, אבל המשכיל יסכל עצת אויבו, ויתחזק בשכלו באמונתו, וטוב לו בזה, נתלבשתי רוח אחרת כתבתי לך זאת כי יסוד גדול הוא, וכבר דברתי אתכם משפטים (אבות ג:יב) כל שחכמתו מרובה ממעשיו, לפי המשפט הזה היה די במעט, אבל אילו היה הזמן מסכים, לא עשיתי כמשפט.
מאמר רנ״א
[עריכה]ויבא עמלק וילחם עם ישראל וגו׳ (שמות יז:ח)
[עריכה]ענין זכירת עמלק האיך הכניסו עצמם למלחמה והלא ראו הצלחתם שלא כדרך הטבע, הענין כי כבר דברנו יצרו של אדם מתחדש וחשבו עמלקים בלתי אפשר עם שעלו לגדולה בפ״א לא יתחדש בלבם גאוה, וישמן ישורון, וכמו שאמרנו המליצה של הגר״ח מוואלאזען ז״ל מוסר הוא פרה אדומה (שמעתי משמו) ולכן שינו שמם, וקשה הלא הקב״ה יודע מחשבותם אבל חשבו כי אינם שוב במדרגה ״רצון יראיו יעשה״ ומרוב שנאתו וקנאתו נכנס בסכנה אולי יצליח ולא הצליח, וגרם כליה לעצמו, וזהו מוסר לאדם המקבל על עצמו רבנות לשמור מהתחדשות היצר וגם מוסר לקנאה ושנאה מעבירין וכו׳ ויש לנו להזהר מכל זה.
מאמר רנ״ב
[עריכה]והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו׳ (שמות יז:יא)
[עריכה]פתיחה! וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו׳ אלא בזמן שישראל מסתכלים וכו׳ ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים במלחמה וכו׳ (ר״ה כט.) המאמר: ״ישישו וישמחו בך כל מבקשיך ויאמרו תמיד יגדל ה׳ אוהבי ישועתך (תהלים ע:ה) הענין כי תשוקת א׳ להיטיב עם אנשים רחום וחנון הוא ית׳, וזהו ״הוא נותן עוז ותעצומות לעם״ (תהלים סה:לז) זהו ברכתו כביכול, וזהו בזה — ברוך אלקים, והנה ענין התפלה להכיר גדולתו ית׳ ולחפוץ ללכת בדרכיו, ולהבין כי הוא משועבד לו ית׳, עבד לו ית׳ כי הכל בידו, ואז ראוי האדם לברכה, וזהו חפץ ה׳ ית׳, וזהו ברכתו, וע״כ תיקנו אנשי כנסת הגדולה בתפלה כפי טבע התפלה שצריכה להיות בהתבוננות רב ובהתפשטות הגשמיות, ועל כן ראוים לברכה, אתה חונן וכו׳ וראוי לחנינה, ואז בדוד אתה ה׳ חונן הדעת, כי נתמלא חפצו, וכן כולם, וזהו ״ישישו וישמחו בך כל מבקשיך״ אף שעדיין רק מבקש ה׳, אבל יודע ומבין כי הצלחה גדולה מבקש, וישמח במלאכתו שמבקש, מאש״כ מי שכבר יודע אותך: דע אלוקי אביך (דהי״א כח:ט) אז מבין היטב דרכי התפלה, והקב״ה תיכף מקיים דבריו, כי לא ימנע הטוב וכו׳ וממילא יבין יותר גדולתו ית׳, וגם נעשה לו נסים ויכירו הכל כי יש אלוקים בישראל ויגדל שמו ית׳ וזהו ״יאמרו תמיד יגדל ה׳ אוהבי תשועתך״ פי׳ כביכול ישועתו ית׳ להטיב עם ברואיו, זה כונתם, ואז יענם ה׳ תיכף ויתגדל אצלם תמיד הכרתו ית׳, וגם ע״י יתגדל בעולם שמו ית׳.
מאמר רנ״ג
[עריכה]והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל (שמות יז:יא)
[עריכה]אזני המן— מנחה שלוחה לבני היקרים לכבוד פורים. ״עטרת חכמים עשרם״ (משלי יד:כד) הנה האזני־המן (המן־טאש) הלז צריך לאפות אותו יפה יפה, למען ימוג בפה בתעגוג, ״ותפארת בנים אבותם״ (משלי יז:ו), הבנים אשר יצטיינו בהנהגתם — באה לשמים ובאה לבריות, מה שהוא טוב מאד, לבד מה שהוא נאה ויפה להם, עוד יזהירו ויבהיקו נוי ויופי רב וכבוד גדול לאבותיהם על יופי החינוך שהנחילום, ״תפארת בנים״ העטרת תפארת של הבנים ״אבותם״ מזהיר ומבהיק בעטרה הלז — גם כבוד אבותיהם, לכן אבקש מכם בני היקרים לשמור מאד מאד העטרה הלזו לבל תפול בידי זרים, הן כבודכם והן הזוהר החוזר של כבודי, מהו בידי זרים? הכבוד האמיתי של האדם אין יד אחרת שולטת בה להגיע למקומה לקחת אותה ממנו, על כן נאמר (משלי ג:לה) כבוד חכמים ינחלו, כי נחלה היא להם! האדם המתאונן והמצטער על שלא יכבדוהו אחרים כרצונו, ומוצא את עצמו כנרדף מאחרים, זהו לאות ולבירור אמיתי — כי כבודו נפל בידי זרים, והמה הזרים לא יחזירו לו כבודו בשום אופן, לא כן חלק החכמים, כי לא יקרה כזאת אצל החכמים — שתפול עטרת שלהם בידי אחרים, יען כי חכמים לא יכספו ולא יחכו על נתינת כבוד של זרים, רק כבוד יבקשו המה מהחכמה בעצמה, והחכמה לא תגזול מהם כבודם, והפוך שהיא תוסיף כבוד מיום ליום על כן הרוצה שכבודו ישאר בידו לעולם, לא ימסרנה ביד אחרים, אבל הכבוד בעצם תקחהו. והנה עמלק שרדף אחר ישראל, היה מקנאתו ברוב כבודם מיציאת מצרים, ויראו כולם לנגוע בהם כמו שאחז״ל (תנחומה כי תצא פ״א) משל לאמבטי רותחת וכו׳, והוא ימח שמו כיון לקרר היהודים מגודל לבבם ורוממות נפשם מכל הנסים שנעשו להם, ולכן אז״ל על הכ׳ (שמות יח:יא) וכאשר ירים משה ידו, כשישראל נושאים לבם לאביהם שבשמים, פי׳ שהתחזקו ברוממות נפשם והתבוננו כי כבודם שלהם הוא, ולא ימסרו בידי זרים, ממילא ״וגבר ישראל״, וכן בכל דור ודור, עצת עמלק זאת, להכניע רוממות הנפש מישראל, אבל ישראל מתחזקים לבלי למסור כבודם לאחר כנ״ל וזה היה עצת המן הרשע להכניע לבב מרדכי היהודי, אבל (אסתר ג:ב) ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, ולא מסר כבודו לזרים, ולא לבד המן לא נטל כבוד מרדכי, אבל הוסיף לו יקר וגדולה ומזה יכניע האדם את הרע בהתגברו עליו, ויתחזק להשאר בתוקפו, ולא יפול לבו בהכנעה בהמית מפני ליצני הדור, ובהתגברו בזה, ישאר כבודו למעלה, והרע יכנע על ידו, וזהו ״המן—הרע״— אין טאש, כי צריך להכניע את עמלק המקנא תמיד בכבודם של ישראל בנפשותם, וצריך להתגבר שלא למסור כבודו עבור זה בידי זדים, ויתוסף כבודו, וזהו ״עטרת חכמים עשרם״ היינו כשהעושר שלהם הוא, ואין אחר יכול לשלוט בהם לעשוק מהם, וזהו עטרה של חכמים (מחכמתם). וכן היום הזה לו נרים לבבנו לאבינו שבשמים, לא למראה עין של אחרים, וגבר ישראל ביום הזה, המן העמלקי ימח שמו, ג״כ נתקנא במרדכי היהודי ורצה ליטול כבודו, (אסתר ג:ו) ויבז בעיניו לשלוח יד וגו׳, אבל מרדכי לא נתנו, כי מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, וכנ״ל, ולא די שלא נטל כבודו אלא הוסיף לו המן כבוד יקר וגדולה, וכן בכל דוד ודור שזרע עמלק עדיין לא נמחה, וכל מגמתם להשפיל כבודם, בכדי שישראל יעזבו גבורתם ואמיצות לבותם לאביהם שבשמים כמו אז: כאשר ירים משה וגו׳ ענין ירים פי׳ לא הניח לבו להכנע ולהתנפל ברוחו לפני העדר הכבוד שעשה העמלק הרשע הזה, כאז״ל משל לאמבטי רותחת וכו׳ כולם יראים ליגע בה וכו׳, ונמצא כי גרם שפלות הלב ליהודים, ולבש משה רבינו ע״ה בגבורה בהתרוממות הנפש, והתבונן כי כבודם לא יקח בשום אופן, וכן בהמן, מרדכי היה תקיף וגבור נגדו, וכן בכל דור להתלבש בגבורה ובהתרוממות הנפש נגד בני עמלק, פריצי הדור ליצני הדור המחלישים את הנחשלים אחריך, צריך להתגבר מבלי למסור בידם את כבודי, המן הרשע בכיס שלי (ביי מיר אין דער טאשע!) הא לכם מתנה המן בכיס שלנו (המן דער טאשי העריין בעקומען) עוד הערה, (דברים כה:יח) ״ויזנב בך כל הנחשלים אחריך״ פי׳ מי עשה זנב כמשל הנחש הידוע, את מי? ״הנחשלים״ שהיה קודם חלש, נעשה עתה זנב, ולא למי שהיה חזק ואמיץ.
מאמר רנ״ד
[עריכה]ויהי ידיו אמונה עד בא השמש (שמות יז:יב)
[עריכה]בספר שערי תשובה (ד:יד): וכן ישים במקום יסורים וכו׳ ויאנח תמיד במרירות לבו וישים רבוי המרירות במקום היסורים, כמו שנאמר (משלי יח:יד) רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה, פי׳ כאשר יחלה הגוף, הנפש תסבול חליו, מלשון: ומי מכלכל את יום בואו (מלאכי ג:כ), כלומר תעזור לגוף ותסעדהו, כאשר תדבר על לבו ותנחמהו לקבל ולסבול, אבל כאשר הנפש חולה ונכאה מן היגון והדאגה, מי ינחם הנפש, ומי יסבול ויסעד אותה והנה זה כי הדאגה ומרירות הלב יכבדו מחלי הגוף, כי הנפש סועדת הגוף בחליו, אבל כשהנפש חולה ונכאה מיגוניה, לא יסעדנה הגוף, ואם תמצא את — החוטא תלאה ותקרה אותו צרה, ויצדיק עליו את הדין, ויקבל המוסר באהבה, יהיה זה לו למגן מן היסורים הרבים הראויים לבא עליו, כמו שנאמר (תהלים עו:יא) כי חמת אדם תודך שארית חמות תחגור, פירוש: כאשר צער האדם יודה אותך, כלומר שיודה אותך האדם בעת צערו, מלשון: לו שקול ישקל כעסי (איוב ו:ב) שענינו הצער, שארית חמות שהיו מפותחות לבא על האדם, וכענין שנא׳ (מ״א כ:יא) אל יתהלל חוגר כמפתח, תחגור ותעכב אותם ולא תביאם עליו, וזה הדרך משל למפתח החרב ומשיב אותה אל נדנה, ונאמר (ישעיה יב:א) אודך ה׳ כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני, פי׳ אודך על מוסרך וקבלתיו באהבה, ובעבור זה שאודך על שאנפת בי, ישוב אפך ותנחמני. וכן בענין ההודאה על הטובה נאמר (תהלים נב:יא) אודך לעולם כי עשית ואקוה שמך כי טוב נגד חסידך, פי׳ אודך על הטובה שעשית עמדי, ובעבור זה אקוה להתמדת טובותיך, ונאמר (תהלים קטז:יג) כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא, ושם פ״ג: צרה ויגון אמצא ובשם ה׳ אקרא, וארז״ל בענין מה שכתוב (תהלים יג:א) מזמור לדוד בברחו, מענין שנא׳ (משלי כא:טו): שמחה לצדיק עשות משפט, מדתן של צדיקים פורעים חובן ומזמרים להקב״ה, משל לבעה״ב שהיה לו אריס והיה אותו האריס חייב לו, עשה אותו האריס את הגורן וצברה ועשאה כרי, נטל בעל הבית את הכרי ונכנס האריס ריקן לביתו, והיה שמח שהי׳ נכנס ריקן, אמרו לו יצאת מגרנך וידיך על ראשך ואתה שמח? אמר להם אעפ״כ, השטר ממורק, פרעתי את חובי. ושם להלן סי׳ י״ג: וחייב האדם להתבונן ולדעת, כי אין התלאה אשר מצאתהו, והיסורים הבאים עליו, לפי גודל עונו, ורוב חטאיו, אך השי״ת מיסרו דרך מוסר האב את בנו בחמלת ה׳ עליו, שנאמר (דברים ח:ה) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלקיך מיסרך, ופי׳ רז״ל (ילקוט שמעוני יתרו ש״ג) לבך יודע מעשים שעשית ויסורים שהבאתי עליך, כי לא לפי מעשיך יסרתיך, ונאמר (איוב יא:ו) ודע כי ישה לך אלוה מעונך, ונא׳ (עזרא ט:יג) כי אתה אלקינו חשכת למטה מעוננו. וכאשר יבא המוסר על אויבי ה׳, בעון אחד הם נספים, כי תבא עליהם הפורענות בבת אחת, כמו שנאמר (תהלים לד:כב) תמותת רשע רעה, ושאר עונותם נשארים על נפשם, כמו שנאמר (יחזקאל לב:כז) ותהי עונותם על עצמם, אבל בבא המוסר על הצדיקים, מעט מעט יבא עליהם עד תם עונותם, כמו שנא׳ (עמוס ג:ב) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם, ופי׳ חז״ל (ע״ז ד) משל לאדם שהלוה לשני בני אדם, אחד אוהבו ואחד שונאו, אוהבו נפרע ממנו מעט מעט, שונאו נפרע ממנו בבת אחת, ונאמר (משלי כד:טז) כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה, פירוש ברעה אחת יכשלו ויתמו, ונאמר (ירמיה י:כד) יסרני ה׳ אך במשפט אל באפך תמעיטני, פי׳ אך במשפט — במשפט רחמיך וחק חסדיך, מלשון: במספרם כמשפט (במדבר כט:כא) כחוק, כמו: יכלכל דבריו במשפט (תהלים קיב:ה) במדה. ומשלו עוד משל בענין הזה ואמרו: מי שאינו יודע להכות מכה את בנו על עיניו ועל פניו, אבל מי שיודע להכות, מכה את בנו בענין שלא יזיק לו. וכן כתוב (תהלים קיח:יח) יסור יסרני יה ולמות לא נתנני, ונא׳ (איוב ב:ו) אך את נפשו שמור. ולא יבואו על הרשעים זולתי יסורי נקם, אבל יסורי הבחינה לא יבאו זולתי על הצדיקים, שהם מקבלים אותם באהבה, ומוסיפים תיקון במעשיהם, והיסורים לטובתם ותועלתם וגודל שכרם, כמו שנאמר (תהלים יא:ה) ה׳ צדיק יבחן, ומשלו רז״ל משל בזה (ב״ר לב) ואמרו: בזמן שיודע בעל הפשתן כי הפשתן חזק, מכה עליו הרבה לעשותו רך וטוב. והנני שולח לכם בזה העתקה מרבנו יונה ז״ל שיש בה די להתחזק ולהצדיק דין שמים, וזה יהיה לכם לרפואה שלמה, והנה כל הרופאים יזהירו את החולים מבלי לדחוק את השעה, ובזה רפואתם יותר קרובה לבא, והנה אין להם בזה רפואה במה שיתחזק החולה לבלי להיות בהול לרפואתו, אבל חז״ל גילו לנו סודות במה יתחזק לקבל הכל בשמחה, והמבין יבין מזה כי אמונה מחויבה בטבע, אחרי כי הרופאים ג״כ מזהירים על זאת, אבל אינם יודעים במה יתנחם החולה בחליו, וע״כ באמונה כנ״ל וכו׳ וכו׳, וזהו כונת הכתוב (חבקוק ב:ד) וצדיק באמונתו יחיה, פי׳ האמונה תחיהו ותחזק אותו ומשמחהו, וטוב לב משתה תמיד (משלי טו:טו) וכתב הגר״א במשלי, כי השותה יין, משמחו, אבל כשיפיג ייגו בטלה שמחתו, משא״כ טוב לב במשתה תמיד, דייקא, והנה האמונה נותנת בו לב טוב להבין כי רק הם שלוחי דרחמנא לרחם על האדם להחזירו למוטב, להתענג חיי עד ״חסד אשירה משפט אשירה״ (ברכות מ) כי סוף המשפט חסד גמור הוא, והנה כבר ידוע בדרשת הר״ן ז״ל אמר: כי אנחנו רואים כי כל המאכלים טובים בטעם, וסמים המרפאים תפל בלי טעם, וגם מרים כלענה, כי ה׳ עשה את האדם ישר, ומעתה כיון שאנו רואים כי האמונה מחיה ומחזקת את האדם, ונותנת לו לב טוב במשתה תמיד, הרי זה לאות ומופת כי ״האמונה היא מאכל טוב לאדם גם בטבע זה העולם, ולעתיד לבא איני יודע כמה, עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכים לו, ה׳ יעזור לנו לעלות באמונה מעלה מעלה, וטוב לב וכו׳.
מאמר רנ״ה
[עריכה]ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור (שמות יז:טז)
[עריכה]אומרים סוף בשלח (שמות יז:טז) ״ויאמר כי יד על כס י׳ וגו׳״ עיין ברש״י שם, ידו של הקב״ה הורמה להשבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק וכו׳ עיי״ש בפנים, ואמרנו על זה כיון שעמלק שנאוי כ״כ, למה לא הועיל זכות משה וכן של אהרן וחור, למחות שמו לגמרי, ואמרנו על זה, כי מזה ראיה גמורה שאין לאדם לבקש שיעשו לו נסים מן השמים, כי על פי הטבע היה לעמלק לנצח, כי הוא מלומד בחרבו, ואין לאדם לבקש נסים, עד שהתפלל משה כנא׳ (כ:יא) ״והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק״ ומזה אמרתי שמזה זכות גדול לישראל שבכו כשבאו המרגלים, כי הם פחדו מאד מהאמורים כי כגובה ארזים גבהם (עמוס ב:ט) ופחדו פן יפלו מעט ממדרגתם הגבוהה ולא יעשה עמהם נסים כנ״ל, והרבה הארכנו בזה, וקשה להעלות על הגליון, ועם כל זה יהושע רק חתך ראשי הגבורים והחלשים נשארו, עיין ברש״י שם, והנה הראנו ברמב״ן שגם בראית שלוחם לפרעה, כתב הרמב״ן ז״ל כי חכם ונבון הגוי הגדול הזה, ומה היה עוד כשראו נסים כ״כ שנה תמימה, כמה נתגדלה מעלתם, ועם כ״ז הביא רש״י ז״ל אם להנצל אם לטבוע עם מצרים, ותכף ומיד אמרו כל ישראל שירה, וידוע לך מה שיש בזוהר על שירת הים, ועכ״ז לא הועיל להם כל הזכיות, וכשקטרגה מדת הדין, היה ספק אם לטבוע עם מצרים ח״ו, ולמה? אמרנו כי על פי דרך הטבע היה למצרים לנצח, כי היו מלומדי מלחמה, והשר שלהם היה גדול מאד, וכשצריך האדם לנס, אז מעיינים הרבה אם ראוי הוא לנס, ולכן דור המדבר שהיו גדולים מאד מאד, פחדו, כי מי גבר יוכל להתאפק כ״כ כמה שנים יחד לעמוד במדרגה הגבוהה כ״כ בלי הפסק רגע, ואז תיכף ומיד אין עושים נסים, וזהו זכות גדול לדור המדבר שיצאו כולם בבכי, והקב״ה לא ויתר להם גם על זה, ונגזר שיחרב ביהמ״ק ויסבלו כולם כל הצרות הקשים ומרים, והכל לטובתם — שסוף כל סוף יהיו כולם זכים ונקיים, הרי תראה מה הוא זכות בעולם שכולו טוב, ומה נואלו האנשים המבקשים תמיד רק נסים, היפוך מנהגו של עולם. כגון השנה הזאת שהיא שנה לחה, הכל צועקים מה יהיה עם העולם, כאילו מבקשים שהקב״ה יעשה נסים ויהיה קור חזק והדרך יהי׳ טוב, אולי רוצה הקב״ה שיוסרו ויבדקו את מעשיהם אם טובים הם, זה לא, רק רוצים רק נסים, והנה הקב״ה יש לו שנאה ואיבה על עמלק עולמית, עיי״ש ברש״י, ועם כ״ז התאפק וצוה להניח החלושים, למען טובת ישראל, למען יצאו זכים בעולם שכולו טוב, תתבוננו בזה ותמצאו תועלת ונחת בעזיה״ת, ממני א׳ מברך ברכת שלום רב יהיה לך עם כל ישראל.
יתרו
[עריכה]מאמר רנ״ו
[עריכה]וישמע יתרו וגו׳ (שמות יח:א)
[עריכה]רבות עשית אתה ה׳ אלקי וגו׳ אזנים כרית לי וגו׳. (תהלים מ:ו-ז) הענין, כי טוב לדבר עם מי שיש לו אזניו מאחריו ושומע גם מה שלא צריך לשמוע, מכמו מי שחסר לו, במה דברים אמורים — שיפסוק במה שלא כדין, וכן בזה יש שישמע מה שלא צריך לשמוע, ומה שצריך לא ישמע ע״כ אמר דהמע״ה ״רבות עשית״, ועל כל זה ״אזנים כרית לי״ א״כ השמיעה הוא ענין גדול מאד, עולה וגו׳ לא שאלת, פי׳ כי ענין קרבנות ידוע מהרמב״ן ז״ל שהן כדי לעורר האדם לתשובה, ע״כ מי שיש לו אזנים לשמוע, יתעורר הרבה משמיעה פעם אחת יותר מהרבה קרבנות, והנה האדם הבונה בנין, עושה יסוד תחילה, היסוד צריך להיות חזק מאד, ויתקיים יותר הבנין, כן מי שרוצה לאמר דבר למעשה, צריך להסביר תחילה מעט חיזוק אמונה, כנאמר: ״וצדיק באמונתו יחיה״ (חבקוק ב:ד) פי׳ כל יום ויום יש לצדיק באמונתו יותר ויותר חיות, וכן יש מי שהאמונה אצלו במצב תרדמה, ואצל המשכיל היא בחיות יתירה. הענין (קהלת ז:א) ״טוב שם משמן טוב״, יש במדרש (קהלת רבה ז:א) שמן נופל על בשר מת ומבאיש, שם טוב נופל על בשר מת ואינו מבאיש, פי׳ כי כל הדברים אנו רואים שבעוד הם חדשים, הם נאים ומהודרים, כמו העשב של תבואה, בעוד שהוא צומח, הוא ירוק וטוב למראה, ואח״כ כשהוא נתישן נעשה צהוב וסר מראיתו, כי אז בא לתכליתו, הרי אנו רואים כי כל הדברים הצומחים, כשהם מזקינים הם באים לתכליתם, וא״כ יש לנו ללמוד ג״כ תכלית האדם (כי כל הדברים המתחדשים נלמוד מהטבע כידוע) אנו רואים כי האדם בילדותו הוא טוב למראה ואיבריו מתוקנים, ואח״כ לעת זקנתו, סר מראיחו ונמאס מראהו, ואנו מבינים כי אז תכליתו (קצו), וא״כ ע״כ כי תכלית האדם אחרי מותו, ע״כ מתנתקים קשר איבריו ומתפרקים חושיו כמו התבואה בעת שנגמרה, על כן חס וחבל על האדם שתכליתו אכילה ושתיה, ואח״כ בזקנותו יבלה ויכלה תכליתו וקצו, משא״כ מי שתכליתו חכמה ודעת, כל עוד שיזקין יתקרב לתכליתו הטוב, והנה יש עוד לחקור ולברר כי תורה מן השמים, כי הקדמונים בקשו לבטל הידיעה באדם, באמרם כי כל דבר צריך הקדמה, וההקדמה מנין מהקדמה הקודמת, וסוף הדבר אין תכלית, ועוד כי כל דבר שלא נודע עד עתה מנין יהיה ידוע עתה, אבל האחרונים אמרו: ההתחלות הן מושכלות הראשונות, על השניות אמרו — מקודם היו בכח, ועתה יצא לפועל, והנה הכל מודים כי העולם במכוון ולא במקרה, ולפני מי נברא העולם, כמובן, לפני האדם, ומה האדם? נפש משכלת, ואם אין תורה מן השמים, יכול להיות כי חכמים גדולים ישארו סכלים כהשוטה הנ״ל, אלא ע״כ תורה מן השמים, אח״כ הבחינה שידע האדם מה מושך אותו, אם תאוה, בודאי היא השלמות שלו, כאבן הנמשך לעפר, ואם מושכו לרוחניות, השלמות שלו רוחניות, והנה כדאי בזיון וקצף לאיש שהשלמות שלו כסוס כפרד, אכילה ושתיה ומשגל, אשרי אדם שהשלמות שלו חכמה ודעת ובינה והשכל על דבר, זולת זה הענין, באמת גם בעוה״ז מי שהשלמות שלו טינופות החומריות, גם עוה״ז אין לו, כי מלבד שטינופות הם, גם אינו מובטח בהטינופות אם יהיו לו תמיד, וגם אם יהיו לו כל ימי חייו, מה יהיו אחרי מותו, ונא׳: כי שנות מספר יאתיו ואורח לא אשוב אהלך (איוב טז:כב) והעיקר שיסתפק בהשגתו וימעט זמן שמחתו בהם, כי ימי האדם קצרים, השמחה בהם מעט והעצב בהם הרבה, כי החסרון יתקבץ בו הריבוי של הדאגה מריבוי החסרונות לאחת, ויקיף העצב הכללי ונעשה עבות חזקה של הדאגה, משא״כ ריבוי השמחה לא יתקבץ לאחת בידו שיעשה היקף כללי של שמחה לאחת בידו ותתגדל השמחה, כמו שידענו שריבוי הממון וריבוי ידיעות נעימות יתקבצו ביד האדם המשיג אותם יחד, ואם משיג אותם יחד, קצר זמן היותם עמו, כי ימי האדם קצרים, ומסופקים ג״כ אם ימיו הקצרים לא יפסידם, משא״כ מי שתשוקתו למאס עוה״ז שלא יצטרך רק הכרחיות, יתקבצו אצלו ריבוי העונג מאפס הדאגה ומהשקט הדעת מכל פגעי עוה״ז, ויתקבצו בידו לאחת והשמחה גדולה מאד, זולת זה דע והבן וחשוב קיבוץ השמחה מעונג עוה״ב הארוך וגדול בכמות ואיכות, וזה כונת הפסוק (תהלים קמז:א) כי טוב זמרה אלקינו כי נעים נאוה תהלה, וזה כונת הכתוב (תהלים ז:טו) הנה יחבל והרה עמל, כי הרע שעושה יחבלנו כי שונאיו הרבה, וגם הרה עמל, כי הגנב בסתר, ישכב בבורות ופחתים, ואח״כ — ילד שקר, כי לא יוציא לפועל, קצרתי בזה הפסוק בתוכן הרעיון מאד, אבל האמת בגלוי ויוציא לאור כונתו.
מאמר רנ״ז
[עריכה]ויבא יתרו חותן משה וגו׳ ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך וגו׳ (שמות יח:ה-ו)
[עריכה]הענין של סיפור ביאת יתרו קודם מתז תורה, גם מה יגיע תועלת ממה שכתוב מה שהגיד למשה ״אני חותנך יתרו בא אליך״, גם מה שדרשו חז״ל (שמו״ר כז:ב) אם אין אתה עושה בשבילי צא בגין אשתך ואם לא בשבילה צא בשביל בניך, פליאה דעת המכוון בזה? עוד קשה על יתרו בחיר הגרים רדף אחר הכבוד ועם מי עם משה רבינו ע״ה הענו מכל האדם? וכבר כתוב במקום אחד (משלי ג:לה) כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון, מה שמתרוממים בשביל היראה מכבודם, זה עצמכם קלונם, וכי יוחשד יתרו מבלי הרגש הנהגת המוסרי? (ל״א האם אפשר לקרא זה הנהגה במושגים מיוסרים וקשורים, כי שם מוסר לענ״ד על יסוד וקשירת הנהגתו בכבלי המושכלים לאמיתתם שבם, וכמו היושב בבית האסורים קשור וסגור שם מבלי לרצונו החפשי, כן החוק המוסרי קושר ומיסר את האדם מבלי להיות חפשי בדמיונותיו ורק אסור לפי מושגי מושכליו בהכרת חיוביו) וכמה מן הסכלות על פי המוסר לבקש כבוד בפה מלא, וכי זה הוא חלק של יתרו השלם במעלות? עוד מאז״ל (מדרש תנחומא במדבר יד) בשעת מתן תורה ירדו רבבות מלאכים דגלים דגלים, וחשקו גם ישראל לזה, מקודם נקדים מה שסירב משה רבינו בשליחותו כי כבד פה הוא, וכי לא ידע (שמות ד:יא) ״מי שם פה לאדם״ וכו׳? והענין כי כל מה שהאדם עושה צריך להיות איזה תכלית מהם, אם גופני אם תכלית נפשי, והנה מי שמגיד בשביל ממון, הרי זה תכלית גופני ואם ירא אלקים הוא, יראה ג״כ שיהיה תכלית נפשי ולא יגיד מה שערב רק המועיל, אכן מי שמגיד בחנם, בודאי חובה מוטלת שיהי׳ תכלית נפשי, והנה מה הוא התכלית - לתקן עצמו וזולתו הדומה לו, וזה יכול להיות בשתי בחינות, או להוכיח זולתו בתוכחות להראות חסרונותיו כענין (ב״ק נ) הקב״ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, וכמו שדברו חז״ל (אבות ג:א) הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא וכו׳ ודע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו׳ הוא התרוממות הנפש שלא יאות לעילוי כזאת פחיתות המדות והמעלות. אכן לא מתקן זאת רק אם רואים שהוא איש מכיר חסרון וממאס בו, ואז יש תקוה כי מהתרוממות הנפש יתכשר לתקן חסרונותיו, כי המפריע היותר פעיל הוא היאוש, וע״כ כשרואה האיש העמל במלאכת הנפש — כי יש תקוה לפרי מלאכתו ותיקון פחיתותו, יחליפו כח לעמול כפלי כפלים, וזה בדוק בחוש, משא״כ אם אינו רואה חסרונותיו — מה שייך התרוממות לתקן חסרונותיו כי הוא אינו יודע עצמו למחוסר, והנה מה היא הבחינה אם הוא יודע עצמו למחוסר ורוצה לתקן חסרונו, אם הוא מקבל תוכחה — זה למופת כי יודע הוא שזה חליי נפשו, והחולה לא יכעס על הרופא אם מגיד לו כי הוא חולה, ולכן אמר שלמה המע״ה (משלי ה:יא) ״ונהמך באחריתך וגו׳״ איך שנאתי מוסר ותוכחת נאץ לבי״ ולכאורה לא אמר העיקר — איר לא סרתי מהרע ולא עשיתי טוב, ולמה זכר ענין המוסר דוקא במיוחד? אבל הענין, כי הקונה הבא לקנות סחורה כחפצו, והמוכר אינו רוצה ליתן לו רק סחורה אחרת, אח״כ כשבא לביתו ורואה כי היה יכול להרויח הרבה מאד במה שרצה ליתן לו, אינו כ״כ הצער שלו גדול למאוד, כי אחרי שאינו רוצה לתת לו רק דוקא סחורה אחרת ומי יודע אם הוא יצליח, בודאי צריך האדם לקנות סחורה לפי חשבון, משא״כ אם המוכר רוצה ליתן לו שני מיני סחורות, ואומד לו ברור עצמך, כי לדעתי — היותרת טוב לך ותרויח הרבה, והוא אינו משגיח על דבריו, ואח״כ יבוא לביתו ורואה כי ההיזק גדול מסחורותיו שקנה, והריוח שהיה יכול להרויח מהאחרת, כמה גדול הכאב שלו, וכן בזה — לא אמר: ואמרתי איך פעלתי רע ולא עשיתי טוב, כי אחרי מה שלפניו הצעה שמכריחים את האדם לעשות רק כרצון התורה, והוא מדמה לו — מי יודע אם זה הדרך ישכון בו רק ערבות הטוב, וע״כ אין הצער גדול כ״כ, משא״כ על מניעת לימוד המוסר והתוכחה, אשר מלאכתה היא רק לברור, ולברור בעצת השכל הטוב האמיתי, וגם ששומע מאחרים, וצריך המשכיל להאזין פן הצדק אתו לתקן נפשו הנצחית, זה ודאי שטות גדולה, ולכן לעולם האמת הנצחית כשרואה גודל ההפסד ומניעת הערבות הנפלאה שהפסיד במניעת מלאכת הברירה לעצמו לו, היינו חשבון השכלי, כי אז ודאי היה מבין אולת דרכו, ואז כמה מהנהימה והצעקה שנוהם וצועק באין הפוגות, וזהו שאמר: ונהמת באחריתך וגו׳ איך שנאתי מוסר — לייסר את עצמו, ״ותוכחת״ מאחרים, לבד ששנאתי גם ״נאץ לבי״ לשון כעס וניאוץ על זולתי כששמעתי מפיו, וזה ודאי שטות גדולה, ומעתה זו הבחינה כשאדם אינו נכעס על זולתו כשהוא מוכיח אותו, זה לאות כי ירצה לתקן עותתו ומחלתו, וא״כ צריך להרכיב להגיד המעלה וגם החסרון, ומזה יבחן כי גם השבח הוא התרוממות הנפש שיועיל לו להטיב דרכו, וזה הענין היה במשה רבינו, כי הנה הראה מתחילה, כאשר נראה אליו השי״ת ואמר לו: לכה ואשלחך אל פרעה, (שמות ג:י) לא אמר רק (שם כ:יא) ״מי אנכי״ ואח״כ אמר (שמות ד:יא) כבד פה וכבד לשון אנכי. הענין, כי מתחילה היה סבור, כי ילך ויוציאם בע״כ ואינו צריך לדבר בדרך ריצוי, אבל אח״כ כשנאמר לו (שמות ג:טז) ״לך ואספת וגו׳ ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים וגו׳״ ״ועתה נלכה נא שלשת ימים״ בלשון בקשה ונחת ובהתרוממות הנפש, היה סבור כי הוא אינו מוכשר לכך (כי יש שני ענינים במוכיח, האחד, כשהמוכיח בעל מעלה ואהוב, אז דבריו נשמעים גם באין הצעת הדבור כ״כ בטוב, משא״כ מי שאינו כ״כ בעל מעלה, אז צריך ליפות הלשון וההצעה, ולזה היה סבור כי אהרן מוכשר לזה יותר, כי היה אהוב ונחמד לכולם, וכמו שכתב רש״י ז״ל על הכ׳ (במדבר כ:כא) ויבכו את אהרן וגו׳ כל בית ישראל, כי היה משים שלום בין הכל, ובאמת המצוה צריכה להעשות בגשמיות מה שנראה על פי דרך הטבע, וזה קרוב יותר לצאת לאור, וכמו שמבואר גבי (שמואל א׳ טז:כ) ושמע שאול והרגני, וכן בזה, ומה השיב לו הקב״ה למשה (שמות ד:יא) מי שם פה לאדם וגו׳ הלא אנכי ה׳ וגו׳, כי פה היה רוצה דוקא על פי משה היפוך הטבע, נאמר (משלי טז:א) ״לאדם מערכי לב ומה׳ מענה לשון״ המוקף צריך תיקון, וכך יש לומר כי משה היה יודע כי אצל פרעה לא יועיל התרוממות הנפש, ומעתה נתחיל עניננו, הנה איתא במ״ה (מדרש הגדה) ״עשה צדקה ומשפט נבחר לה׳ מזבח״ (משלי כא:ג) קרבנות בזמן הבית צדקה ומשפט בין בזמן הבית בין בשלא בזמן הבית וכו׳ (מד״ר דברים ה:ג), הענין, כי יש שני מיני קרבנות, א׳ הרכבה בלי זאת אין דבר, כמו הרכבה מד׳ יסודות, שבאם לא היתה ההרכבה לא היה הדבר במציאות, ולכן אחז״ל על הכ׳ (דברים לב:מא) אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, (דברים רבה ה:ד) חד אמר אם אשנן ברק אחד אני מחריב את עולמי, וחד אמר אם אוציא ברק אחד אני מחריב את עולמי, ומה אעשה ״ותאחז במשפט ידי״ פי׳ חד אמר כי העולם בנוי על ד׳ יסודות הפכים זה לזה, ומורכבים וכל אחד ישמור מזג הרכבתו כך וכך קור וכדומה, ואם ישנה יסוד אחד להוסיף על מזגו, נחרב העולם, וחד אמר — אם אוציא וכו׳, פי׳ כי מדרך הטבע האחד ישחית זולתו, המים לאש, רוח לעפר, ומי מחברם לשבת יחדיו, רוח פיו ית׳, ואם אוציא וכו׳ שאניח חוק השלום אשר שמתי בהם ממילא יתבטל מכח הפכו, ומה אעשה ״ותאחז במשפט ידי״ כי המשפט בנוי על הרכבת העולם (לפי משפטם כת״א כדחזי) ובזכות זה יתקיים הרכבת היסודות ההפכיים, כי המשפט ג״כ בנוי על כחות הפכיים, פעם רחמני פעם אכזרי, כמו שיבא בלי״נ, וזה הענין של אז״ל (שבת פח) אמרו מלאכי השרת רבש״ע תנה הודך על השמים (תהלים ח:ב) חענין, כי הם חשבו, אחרי שהאדם מורכב והתורה שכל פשוט, ומה השתתפות שיפול ביניהם, ומה השיב להם, כי המצות הם פעולות כלי הנפש שהם מורכבים, וגם התורה אחרי שהיא מקור צווי הפעולות, לא יתכן שימסור לידם לפסוק כפי שעיניהם רואות, וא״כ בודאי גם התורה מורכבת, כי בודאי האדם החומרי ימשוך אחרי מזגו מעט, כי מי שהוא אכזרי לא ירחם למצא זכות על איש שיש לו משפט מות, ולכן אין יושבים בסנהדרין (סנהדרין לו) וא״כ הרי רצוגו ב״ה שיפסקו הדין על פי דעת האדם, בין דרכי המדות בין דרכי הדינים על פי שכל האדם המורכב, וא״כ נמצא כי יש השתתפות לאדם המורכב עם התורה הפשוטה, ויש עוד בחינה שצריך האדם להתורה ולא המלאכים, והוא: כי כבר כתבו החוקרים, כי יש שלש מיני הנהגות שונות אצל האדם, הנהגת האדם עם עצמו, לא יפול עליו שום עול, כי מי יחוס על נפשו יותר ממנו, והאדם על ב״ב אינו חל עליו חיוב רק משפט חסד, והאדם עם היחס המדיניי, חל עליו חיוב חברת המדיניי בנעימות ובנחת ובשמירת הנזקים וחובת ד״מ וד״א שביניהם, והנה על פי תוה״ק יש בחינת עול על הנהגתו בינו לבין עצמו, כמו שמצינו פעם ציווי חכמים בגמ׳ ברכות סג במי אתה מוצא חמאה של תורה, במי שמקיא החלב שינק משדי אמו, ופעם אמרו (ב״ק צא) על הכ׳ (במדבר ו:יא) מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין וכו׳, היינו כי תוה״ק היא בחינת לימוד ג״כ באמת, כי סוף קיום התורה והמצוה יש באלה שלמות אחרון נכבד מאד נשגב מאתנו, וגם מצות מיוחדות למודיות, כמו מצות נזיר, וכמו כן דיני סורר ומורה (סנהדרין עב) עמדה תורה על סוף דעתו וכו׳, וזה ענין ששמואל ירא מיוה״ד, היינו גם אם קיים כל התורה כולה, מ״מ היה מסופק אם השיג שלמות האחרון, הרי שכל התורה ג״כ בחינת לימוד, ולכן חל עליו החוב ללמד עצמו אכזריות ורחמנות לעת הצורך, וצריך לכפות רצונו להעלות על מזבח כפרה של השכל, וכן בהנהגת הביתי להעלות רצונו על מזבח כפרה של החברה הביתית, וכן בהנהגה המדינית על מזבח כפרה של החברה המדינית, עיין בעקדה בריש פ׳ יתרו, עיי״ש, (שייך תיכף אחרי הקדמה הנ״ל ממה שסירב משה וכו׳).
הנה נדבר מעט מהתרוממות הנפש, כי מקצת שבחו אומרים בפניו (עירובין יח), יישר כחכם נכבדי עיר קעלם מאשר תרוממו קרן התורה, אשתקד בהסיום הגדול, גם בשנה הזו בבית הנכבד ת״ת דפה, וראוי לשיר עליכם שיר ידידות משירי דוד המע״ה קפ׳ מ״ה למנצח לבני קרח, כי הרוצה לנצח את הרעיון, במושג האמיתי, הוא דוגמת הניצוח, כמו שנים המנצחים זה לזה, וכל שישיג לזולתו נקרא — לנצחו, כן הרעיון הפנימי הדק מן הדק לא ניתן להשיגו בחטיפה, אחד מני אלף שיודע מלאכת הניצוח הזו, וא׳ מאלף פעמים שינצחו היודע המלאכה הלזו, וצריך הכנה גדולה לזה, ובמה תוכשר ההכנה — בכלי זמר, כי התפעלות היא אמצעי בין השכל לכח הנפש, לזכך ולהשקיט רעיון הבהמי, ולחשוב מחשבות פנימה, וצריך לזה התפשטות הגשמיות, כמו לתפלה דבעי כונה, ואמרו פשוט נפשך מגופך, וע״כ כשרצה לנצח הרעיון שר בכלי שיר, והיה הכלי שיר דוגמת שושנה אשר יש לה מעלת עצמיית ומעלת יוצאה לזולתו, הוא הריח הטוב, כן בזה המזמור, רעיון נאה לעצמו ומועיל לזולתו, כאשר נדבר בלי״נ, כי הוא מדבר איך שכל רעיון טוב צריך שיצא לפועל, וגם להתחבר יחד לסדר הפעולות היוצא מן הרעיון, למען יתקיים הדבר, וזה שסיים (תהלים מה:א) משכיר שיר ידידות, פי׳ תועלת הניצוח הנ״ל להשכיל ידידות להדבר הטוב הנעלה הזה, שידובר בזה המזמור, ומעתה התחיל ואמר (שם כ:ב) ״רחש לבי דבר טוב״ פי, כאשר יתעורר בלבי דבר טוב, אומר אני ללבי ״מעשי למלך״ ״הן״ פי׳ לא ישאר אצלך כמוס בלב, רק יצא לפועל, כי אין הדבר יוצא מדברינו אלא ממעשינו, ועל כן ״לשוני עט סופר מהיר״ פי׳ אדבר מה שבלבי בלשוני, בין לעצמי בין לזולתי כמו גזרת המלך, להתעורר לבו, וכשמצוה את הסופר לכתוב, אז תבא אחריו מילואי השלמת הדברים, מצו המלכות, כן בזה הדבר אדבר בלשוני לסדר הפעולה, ובזה יצא לפועל, כן בעירנו היה, מן ההתעוררות הוציאו לעט סופר להתישב איך להוציא דבר לפועל וכו׳ וכו׳. קשה עלי להסביר הכל בכתב, אח״כ נסביר איך ההרכבה, רצון השי״ת הוא שכל אחת ואחת עומדת בפ״ע, כמו רחמנות, אכזריות, אך האדם צריך להרכיב אותם יחד, כי נמצא בתורה השתמשות מדות טובות וגם לפעמים השתמשות מדות הרעות, כמו ״לא תחוס עינך עליו״, (דברים יט:כא) ״זכור את אשר עשה לך עמלק״ וכהנה רבות, גם בתנאים ואמוראים מצינו לפעמים כעניני זלזולים וקפידא זל״ז לכאורה, ואם כי אין אנו יכולים ללמוד למעשה בפרט, כי המדות לא יופסקו בפסק קצוב, ודוק, אכן בכלל נלמוד כי גם הם נצרכים לפעמים, וזה ענין של סוף נזיר ס״ו, ״תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם״ כי יסודר ע״י כל דבר ודבר על מקומו באופן שלא יעבוד הגבול של המדה, כי לזה נקרא ״מדה״ במדה ובמשקל ובמשורה, וזה הענין היה במשה רבינו, כי לא נחסר ממנו אהבת בני ביתו אף שהיה איש אלוהים דבוק באלוקים מ״מ יצא לקראת חותנו, (וכן הבין חותנו בו בבקשתו ממנו על זה) וזה ענין של שופטים.
מאמר רנ״ח
[עריכה]אני חותנך יתרו בא אליך וגו׳ (שמות יח:ו)
[עריכה]בסדרת השבוע יתרו (שמות יח:ו) אני חותנך יתרו וגו׳ ופירש״י ז״ל, צא בשבילי ואם לא בשבילי צא בשביל אשתך וכו׳ הענין תמוה חכם פילוסופי גדול כיתרו, יתבע כבוד בפה? אתמהה! אמנם פשר הדבר כך הוא, יתרו חכם חוקר גדול היה, כנאמר עליו שחקר אחרי כל העבודות זרות שבעולם, ולא מצא בהם ממש, עד שבא לכלל ישראל, וזה מדרך הפילוסופים החוקרים היותר גבוהים, לחקור אחרי אמיתת הענינים, וקודם שבא לכלל התורה, לא ידע איך אפשר שיעלה האדם במעלה העליונה בשכליות עד שיתפשט מגשמיות ועם כל זה חוקי האדם מה שנוגע לאדם לעשות רצון איש ואיש על פי גדרי השכל, וזה היה אצלו מטבע הנמנעות, ועל כן רצה להשמיעו למשה בדרך רמז, ״צא בשבילי וכו׳״ פי׳ ראה לצאת חובת נימוסי המדינה ג״כ, והאמת כי הדברים הם הפכים מאד, והתורה הזהירה אותו על שניהם יחד, היינו שני חלקי התורה בין אדם למקום ובין אדם לחברו, וכן הענין שאז״ל (קידושין לא) בשעה ששמעו כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו על דברות הראשונות, ובאמת להתאים שלמות היהדות והמדינות גם יחד, הן מהעבודות הקשות, רבים מהרבים לא ירצו להשלים שתי השלמות חוקי התורה ואף חוקי הדרך ארץ, כידוע בעוה״ר את הירוס החינוך בצאן קדשים, מרוב עוני ודוחק נהרס אף ידיעת החינוך שיש במציאות חכמת החינוך לחנך נער על מבועי החכמה והמדע — להיות טוב לשמים וטוב לבריות, בין כך אנו רואים פה את נערי נדיבי עם הבאים לפה, כמעט לא ראינו אחד שלא יהיה שובב בדרכו ונעור וריק מדרכי החכמה חכמת האדם וחכמת התורה, והבנים הבאים לכאן לא ידעו שום דרך בלימוד, לא בתלמוד ולא בדרך ארץ, הבית הנשגב נוסד לפנות דרך לנערי בני ישראל המסוגלים לתורה ודעת גם יחד על פי מיטב הפידיגוגיא אשר לא נשמע כזה בקצות הארץ אף אפס קצהו, ומפאת חסרון ידיעת החכמה הנ״ל בעולם, ימעטו המבינים על זה זעיר שם זעיר שם, מעט מן המעט מי יבין קושי הענינים להשריש בלבות הנערים יסודות היהדות היינו יסודות הדת בהשכלה עיונית וחוקי הדרך ארץ המחוייבים לאדם על פי התורה, אשר אין אנוש עלי ארץ ממבחר הפילוסופים אשר ישמור חוקי הדרך ארץ כחוב המוטל עלינו על פי התורה להתקבל על לב האדם בלב שלם ובנפש חפצה, והנה אנחנו לא עשינו זאת לעסק, רק עול על צוארנו לטפל ברוב טיפול מאד — בגידול בנים שובבים כמעט פראים לפי ערך החינוך אשר פה, וקשה עלינו הדבר כקריעת ים סוף, להתאים שכל הנערים עם נפשו הבהמית, וזהו הזיווג היותר קשה סבלנו, הכל למען הדבר הגדול הלזה, אשר לא נשמע משנים רבות, אמון פילוסופי לנערי בני ישראל בדור השובב הזה, ולסלול להם דרך כחות נפשיות ובכוחות שכליות. מפתח חכמה נפתח בהבנים על פי חכמת החינוך, הבית הנשגב הלזה בעזי״ת כל רואיו יאמרו עליו חכמת לבבם תאמר פניהם, תהלה, וכו׳ וכו׳.
מאמר רנ״ט
[עריכה]ויחד יתדו וגו׳ ברש״י מביא ממאז״ל נעשה בשרו חדודין חדודין מיצר על אבוד מצרים וכו׳
[עריכה]המאמר: זכרון ראשי פרקים.
א. ויחד יתרו (שמות יח:ט) הערה על שמירה מהשכלה ראשונה שנשתרשה באדם, ולחשוד עצמו בזה תמיד, וכן כשבא לאדם איזה מדה רעה בשנאה וקנאה יזדרז לבל להניח הלב מתחילה להשריש השנאה והקנאה, רק לחפש מאד לבטל ההשרשה שרוצה להשתרש בקרבו.
ב. (שמות כב:כד) אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (פירש״י הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני) הערה לכל המדות, לצייר כאילו הוא זולתו וזולתו כאילו הוא, — אם היה רוצה ממון או אם לא היה רוצה, כאשר עתה רוצה מזולתו או מה שעתה אינו רוצה מזולתו, כן יצייר הכל, וזהו שאחז״ל (ב״מ פג) תשת חושך ויהי לילה (תהלים קד:כ) וגו׳ אלו רשעים שבו שדומים לחיות שביער, פי׳ נדמה להם כבהמה.
ג. רעיון להבל העולם בקצרה, השי״ת למעלה מהזמן ואין אצלו ענין לפנים ולאחור וא״כ מושג הזמן פנים ואחור רק לדמיון הוא, וא״כ אין הזמן עתה באמת היא מה שיהיה להלן, וא״כ כאן שכר היא לפניו, האמת היא כך, ורק לדמיון האדם נראה פנים ולאחור, וא״כ הזמן הנוכחי מוטעה, ולזה נקל לצייר כאילו עתה עומד לפני ממ״ה הקב״ה להלן, כי לפי האמת הלהלן עתה הוא, ואין לפניו ית׳ פנים ולאחור, והבן היטב.
ד. נאמר ״יאמרו נא יראי ה׳ כי לעולם חסדו״ (תהלים קיח:ד) הקשינו ופרשנו — יאמרו נא — בבקשה מכם יראי ה׳ כי לא תהיה עבודתכם כמוכרח לעשות, אלא כעושה חסד עמכם בציוויו ית׳, כי התורה מחויבת המציאות, פי׳ אילו לא נצטוינו ג״כ היה לנו לעשות כן, להצלחתנו לטוב לנו, בזה גם כן קצרתי מאד.
ה. ״אבינו מלכנו מחה והעבר פשעינו וחטאתינו מנגד עיניך״ ואח״כ למותר הוא ״אבינו מלכנו מחוק ברחמיך הרבים כל שטרי חובותינו״, ודברנו בקצרה מאד על חסרון של עתה, ועל מניעת הרגשותינו באשר להבין — מה שלא נבין עתה מה לעשות איך לעשות ואיך להתנהג והדברים ארוכים, האדם צריך להרגיש מה שלא ירגיש, הדברים ארוכים.
ו. וכן אח״כ כשמאבד ההרגש, נדמה לו כשוגה ופתי על הנהגתו הראשונה, אבל צריך הוא ליישב בדעתו בעת הרגשו, כי ההרגש בעת שלא ירגיש, הוא כמו העיור שאינו יכול לצייר לפני עצמו צבעים כמו לבן ושחור וכדומה, ובהרגשו יוכל לצייר זאת, והדבר עמוק.
ז. הערה רבה להרגש, מקין והבל, כי לא עמד קין על הרגש קל להביא מחלב הפרי, כמו שנפסק בשו״ע ליתן לעני מהיפה, ודבר קל הוא, ועם כל זה קין בנו של אדם הראשון, שני ליצור כפיו של הקב״ה לא עמד על זה, והכתוב הכתיב זאת בתורה להידור כבוד הבל שעמד על זה, וגם ראה מה עלתה לקין מחסרון הרגש הקל הזה, ותוכל להבין עומק מעלת ההרגש, והבן כי קצרתי מאד מאד.
מאמר ר״ס
[עריכה]וירא וגו׳ ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם וגו׳ (שמות יח:יד)
[עריכה]ויען התעוררתי אז בזכות הגדול לרעות צאן קדשים על הררי אמונה רציתי אז לנחם את כבוד ידידי על טיפולו בבנים קטנים שלא לפי כבודו, רצוני הי׳ לנחמו כי מצד אחד זכותו יהיה גדול אם ירביצם במרעה אמונה ודעת לפי ערכם, וכל עסקי עתה להשריש אמונה והשגחה בשכל ודעת לפי דלות שכלי הקט, ולפלא בעיני מדוע לא השיב לי על מתנה רבה כזו, ועתה אבוא למלאות את אשר יעדתי שמה לשמח את נפשו בהבקרת אשר הרהבתי בנפשי לגשת אליה מרוב דרישתי טובתו באמת, וזה הוא שהביאני לזה.
מצינו ברבן של כל ישראל אשר מסר נפשו על כלל ישראל להוציאם ממצרים ולקרוע להם הים ובא משה והורידה לארץ היא התורה שהיתה בגבהי מרומים, ולא היתה ראויה לילודי אשה, והנה יתרו שהיה מפטם עגלים לעכו״ם וכששמע יציאת מצרים בא ונתגייר ותיכף ומיד בקר את משה רבן של כל ישראל, וז״ל רש״י יתרו פסוק י״ג: והוקשה הדבר ליתרו שהיה מזלזל בכבודן של ישראל והוכיחו על כך, יעוין בפנים, והיה הדבר קשה לי מאד שיהיה מרע״ה מוטעה ח״ו בדבר שיתרו ראה, עד שבעזרתו ית׳ זכינו ליישב בטוב טעם, כי גם בזה היה צריך להיות רבן של כל ישראל להראות לדורות כי גם היותר גדול יהיה אוהב תוכחה מהיותר קטן כי הלא היה מבזין פנחס ב״ב, והיו קורין אותו בן פוטי זה, והנה מרע״ה שקבל תורה מן השמים, לא יעלה על לבו דבר שגר שבא להתגייר עמד על זה, והקב״ה הסכים, וזה לימוד נפלא לכל הדורות שהקטן לא יבוש מלבקר היותר גדול בדברים של טעם.
וזה כמה שנים אשר הארכנו הרבה בקאוונא בבית המוסר דשם, כדומה בשר בחלב צריך לדעת מה בשר מה חלב, ואח״כ הלכות בשר וחלב, כן בגאוה צריך האדם מקודם לדעת מה זו גאוה, ואח״כ לדעת חומר העון של גאוה, ושהיא תועבה וכעובד ע״ז וכופר בעיקר, ויזהר ממנה. משא״כ אם לא ידע מה זו גאוה האיך יזהר בה והארכנו הרבה בזה על ההערה ההיא עד שנפל אימה ופחד עלינו מזה. והנה מעט מצאנו ראיות ע״ז מה זאת, הנה מצינו בדבורה שהיתה שופטת כלל ישראל והיתה נביאה עד שברק לא רצה לילך אם לא תלך עמו, ועכ״ז בעבור שאמרה עד שקמתי אם בישראל, וכונתה בודאי היתה שחביבים ישראל בעיניה כבנים לאמם, ועכ״ז אמרו חז״ל ע״ז פסחים סו: כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת הימנו אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו.
הרי שתפסו זאת ליוהרא ונסתלקה נבואתה ממנה אף לאחר שנעשה על ידה נס גדול כזה לישראל, וכן להתפעל שם, מי לנו עניו גדול מהלל עד שאמרו (שבת ל:) לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ואעפ״כ אמר עליו רב כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת הימנו דאמר מר התחיל מקנתרן בדברים, וקאמר הלכה זו שמעתי ושכחתי, היתכן שהלל המשובח במדת ענוה היה מתיהר, אלא שהיה נראה כגאוה ונענש תיכף בשכחת הלכה, להורות לרבים שהאדם צריך ליזהר בדברים שלא יהא נראה כגאוה, אף כי בלבו אינו מתגאה, וכן מצינו בשבת קי״ג א׳ אמר רב הונא אם יש לו להחליף יחליף, ואם אין לו ישלשל בבגדי׳ ופרש״י כדרך העשירים כו׳ מתקיף לה רב ספרא והא מתחזי כרמות רוחא כו׳ יעו״ש. הרי דאף הנראה כרמות רוחא אסור, וזה היה ענין הלל.
וזה היה ענין דבורה, ח״ו שהיתה מתגאה, פוק חזי מה נאמר עליה בשופטים ה:ג ברש״י בשם המדרש, לא קפח הקב״ה שכר תבור וכרמל שבאו למתן תורה לתת עליהם את התורה וחזרו בבושת פנים, אמר הקב״ה אני פורע לכם כפלים, נאמר בסיני אנכי ה׳ א׳, בתבור יאמר אנכי וכו׳ יעו״ש, הרי דברי׳ כאילו אמר הקב״ה, וזה שכר כפול של הר תבור וכרמל (מאמר המוסגר, מכאן נראה אמות לדברינו כי שבח בתורה שכר גדול מאד) הרי כי אי אפשר שדבריה היתה בגאוה, רק מיתחזא כיוהרא ונענשה תיכף לפי שעה כנ״ל וכן משה רבינו ע״ה בא לידו להורות לכלל ישראל כמה צריך האדם להודות על האמת, כי מרע״ה היה לו לחשוב פן יהרהרו ישראל אחריו כי לא עלה על דעתו מה שעלה ליתרו על דעתו, וא״כ אין לסמוך עליו, אבל האמת חביב לו מכל והודה לו, וכן ישראל הבינו כי זה בא לידי רבן של כל ישראל להורות להם הלכה למעשה, גבורת מודה על האמת, ואם כי יש לי עוד ענינים בדחז״ל מה היא גאוה, אבל קשה הכתיבה ל״א, ורק זאת אכתוב. עיין בתענית ד. בתוס׳ ד״ה והיינו כו׳ כי פנחס נענש בשביל שלא הלך ליפתח להתיר נדרו ״לפנים היה ה׳ עמו״ יעויין במדרש בפנים.
וזה היה הבקורת שלי ע״כ כי שגגה יצאה מתחת ידו שתי פעמים שכתב שלמדו הלכה זו על דרך המוסר, מי לנו גדול ראש חכמי המוסר בדורנו כאדמו״ר ז״ל וח״ו לא שמעתי ממנו דברים כאלה, ואם כי אני הדל בדעת ובחכמה אומר לפעמים שהלכה מבררת מוסרים נפלאים מאוד, וכן המוסר יעורר עיונים בהלכה, אבל זאת לא אמרתי מעולם שלמדתי הלכה ע״ד המוסר, ובודאי גם יכוון כזאת. אבל הדברים מיתחזי כרמות רוחא וע״כ כתבתי מה שכתבתי לדרישת טובתו באמת כידידו דורש טובתו תמיד וטוב הא״ת.
מן הסתם לא יקפיד על אשר אשלח מכתבו היקר מאוד מאוד להתלמד מה היא גאוה, ואם כי כתוב פה בקורת לא יהא עניו יותר מהלל שרב מבקר עליו, ולא העלימו בעלי התלמוד הבקרת, וגם לא העלימה התורה בקרת על דבורה הנביאה, ועל פנחס שנתן לו ברית שלום, וביותר על מרע״ה, ורק למען התלמד.
המאמר הזה ראוי לקרותו ״אמת קנה״, או ״מכל מלמדי השכלתי״ ויען כי יש בו לימודים נשגבים מאוד. —
מאמר רס״א
[עריכה]בענין הנ״ל
[עריכה]לימודים נפלאים מיתרו למשה, שנודע לו גדולת מרע״ה ואעפ״כ הרהיב עוז בנפשו להוכיח תלמיד לרב על שמקיל בכבודן של ישראל לפי דעתו, וגם מטבע האדם שהוא מלא מעלות יתבטל אצל זולתו החסרון המעט ובפרט מחותנו (משלי י:יב) על כל פשעים תכסה אהבה ועכ״ז יתרו לרוב אהבתו האמת ראה בחתנו הגדול ולפי דעתו חסרון ולבש עוז להוכיחו, וגם לימוד ממרע״ה כי הוא היה גדול מכולם ומלך על כולם ועכ״ז לא עיוור עיניו השוחד הזה מבלי להודות ליתרו (שמות יח:כו) וישמע משה לקול חותנו, זה נראה לימוד איך לקבל האמת גם מקטן, כלום דבר קל איך לא עלה על לבו לבדו זאת בלי עצת יתרו ועכ״ז לא חס מרע״ה על כבודו ושמע לעצתו (ר״ה כ״ה) אשרי לדור שהגדולים נשמעים לקטנים לעת מצוא.
מאמר רס״ב
[עריכה]כי יהיה להם דבר בא אלי וגו׳ והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו (שמות יח:טז)
[עריכה]הענין מה שנטלו משאול המלוכה ולא פסק אחר, אחז״ל (סוטה יד) תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמ״ח, הענין, כי יש שם עצם ומושאל, העצם, אחרי שם מאות האדם המורה בעצמו שבו, כמו האדם על שהוא —אפר דם מרה (סוטה ח), שם מושאל התחלק לב׳, לפעמים על שם קוטב כונת הענין, כמו שאומר פלוני האופה לחם, שלא הוא הלחם שלו, ולפעמים על שם הענין של המפעל בעצמו, ולא על שם המכוון, כמו איש פלוני בונה בית לאחרים, ובאמת יאמר על בעל הבית הוא בונה בית אף שאינו נוגע במפעל הבית, ועל הבונה עצמו הוא רק על המפעל ולא על התכלית של רכישת הבית, ולכן אמר (אבות ה:יט) כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה, שאינו שייך עליה אהבה, רק שם המושאל, ולכן כתיב (ויקרא יט:יח) ואהבת לרעך כמוך, פי׳ כמו אהבת עצמו, שהיא אהבה עצמית, כמו כן דרוש באהבת אחרים, או יאמר ״כמוך״ הדומה לך, כמו (מדרש תהלים יד:ו) על שם כי צדיק ה׳ צדקות אהב, כל בעל אומן סני אומנתו, ואעפ״כ הוא אוהבו, אז מראה כי הוא עצם אהבה, והנה שם התורה הוא עצם השם, היינו הוראה לימודית, שמורה ומלמדת את האדם דרך השלמות, כי הנה השכל מחייב שצריך האדם היקף בנין מסודר— מה כל שלמותו, כמו שמצינו בגוף שנברא המזון תחילה, וזולת הבורא ית׳ אין מי שידע להכין מהות המזון לזון את האדם, כן הענין בנפש, האדם צריך למזון לה להיות מוכן מהשי״ת, וזה תשובה להעקשים המטומטמים האומרים אין תורה מן השמים, וביארה בזה מהר״ל מפראג באר היטב, דאל״כ תהיה שלמות האדם תלויה במקרה, כי באם לא יהיו חכמים שיסדרו אל נכון שלימות האדם, יהי׳ נשאר ריק מזה, וזה אי אפשר, ולזה אמרו (שבת פח:) תורה קדמה לעולם, כי השלמות הוא התכלית, והתכלית הוא הקודם בהתחלה, (כי סוף מעשה במחשבה תחילה), וע״כ כל עיקר כונת התורה ללמוד הדרך ילך בה, לזה מבואר, כמו שצריך תורה לדעת הידיעה של התכלית, כן צריך לימוד לדעת הדרך איך לשמור מה שצותה התורה ללחום נגד יצה״ר, לזה אמרו חז״ל (יבמות קט) ״כל האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו״ כי עיקר הוראת מלת - תורה על לימוד המעשה, ואם אינו מקיים, הוא אצלו רק שם מושאל.
וכן יש עוד ענין נפלא, והוא אז״ל (יומא פו:) תשובה מאהבה נעשה לו כזכיות, למה? הענין, כי העיקר של התכלית מהתורה — היא רצון השי״ת, ורצון השי״ת אינו תלוי במעשה, כי הוא גבוה ממעשה, וכמו שאחז״ל (הוריות י) עבירה לשמה שהיא גדולה כמצוה שלא לשמה, וזה הענין שאחז״ל (תנחומא שמיני ז) מה איכפת לו להקב״ה אם שוחט מצואר או מן העורף וכו׳ זה מראה על רצון השי״ת בעיקר, וכמו בהנהגת העולם איש הצדיק גבוה מדרכי הטבע (תענית כה) מי שאמר לשמן וידליק וכו׳ כן בעניני המצות הוא מסודר בחכמת הטבע הרוחני, שכל מי שיסגל תורה ומצות הוא שלמות הנפשי, ובלי זאת אי מי שישלים נפשו בתפארת ההגונה, כי אין מי שיכיר הנפש בטבעה כמו השי״ת, שידע מה הם מסוגלים לטבעה, אכן מי שמפקיר גם נפשו בשביל רצון השי״ת א״כ הוא למעלה מן הטבע גם בענינים הרוחניים, וממילא אין צריך לטבע המסודר לתפארת הנפש בתורה ומצות, אכן הוא משיג גם בלי עמל המדרגה שהיה יכול להשיגה, כמו שמצינו באברהם אבינו ע״ה שהקב״ה אמר (בראשית יח:יז) ״המכסה אני מאברהם״ ופי׳ הח״ס בהקדמה שלו, כי באמת לא היה ראוי למדרגה זו, כי היה טרוד לזכות אחרים, ולא היה לו פנאי לעסוק כ״כ לעצמו, אכן כיון שעשה זאת בשביל אהבת השי״ת ע״כ נתנו השי״ת המדרגה שהיה משיגה אם היה עוסק לעצמו, ומעתה יפה אחז״ל (יומא פו) מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות, כיון שהוא למעלה מן הטבע ונוח לו להפקיר גם נפשו, מה שנראה לו על פי התורה בשביל כבוד השי״ת, א״כ אינו צריך לטבע המסודר בתורה ומצוות לפי הדרגא, רק משיג למעלה מן הדרגא בעזר השי״ת, וא״כ הזדונות נעשו לו חסרון בנפשו, כיון שעתה שב למדרגת רצון השי״ת, הוא מסולק גם מהטבע הרוחני, ומשיג תפארת נפשו על צד המעלה היותר גבוה בדרך הרוחני, והיותר גבוה מתורה ומצות, ואין זה נקרא חסרון בתורה, כי גם רצון התורה כן, לעשות רצון השי״ת, והיא פותחת שערי הרוחניים שלה, והבן כי זה ענין נכון לפע״ד! ומעתה כיון שאנו רואים תכלית התורה רצון השי״ת ללמד לאדם דעה איך להשלים נפשו, וממילא גם הוא ישלים אחרים, כי הקב״ה חפץ שכולם ישלימו נפשם, וע״כ אנו רואים שהקב״ה ברא עוה״ז באופן שכל אחד שהוא נצרך לזולתו, כדי שכל אחד יבין שלא לעצמו נברא, וכן ברוחניות ברא שכל אחד יצטרך לזולתו, לימוד המדות לא יתכן זולת חברו, וכן תלמוד תורה (מכות י) דאמר ר׳ יוסי בן חנינא מאי דכתיב: חרב על הבדים ונואלו (ירמיה ג:לו) חרב על צוארי שונאיהם של ת״ח שיושבים ועוסקים בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שמיטפשים וכו׳, ועוד אמרו (שם) מתלמידי יותר מכולם, כל זה להבין שהאדם לא לעצמו נברא רק לעסוק בגמ״ח לגוף ונפש. ולכן אמרו (סוטה יד) תורה תחילתה גמ״ח וסופה גמ״ח, פי׳ כי התכלית מקדימה בהתחלה, כי סוף מעשה במחשבה תחילה, והתכלית הוא רצון השי״ת, ומה הוא רצון השי״ת כי לפניו אין נופל ענין רצון, רק רצונו בשביל טובת האדם להשלים נפשו ומובן ממילא גם להשלים אחרים, כי כך רצונו ית׳ בהשלמת הטוב לכולם, ומה שהוא התכלית הוא תחילה וסוף, וע״כ יפה אמרו ״תורה תחילתה גמ״ח״ להורות לאדם דרכי השלמת נפשו, וממילא להורות לו דרכי הטבה לזולתו כמו שהיא רצונה בהטבת האדם, וזה הוא תחילתה וסופה, כי היא התכלית, ונכון לענ״ד.
ומעתה נולד לנו ספק עצום מה היתה כונת אסתר ע״ה שלא ראתה ללכת לעזור לישראל, עד שהוצרך מרדכי ע״ה לשלוח לה דברים קשים, אולם הענין הוא כך, כי זה כלל גדול בחכמת המוסר, כי כל מה שהוא במהלכי חכמת הטבע צריך בדיקה ושמירה מאד, אף שהוא מצוה רבה, ולכן היתה צריכה תמיד להתרחק ולמאס את אחשורוש שלא תתפעל בה לנגוע בו ברצון וע״כ היתה נוטה לאמר — כי ריוח והצלה יעמוד ממקום אחר, והיא ובית אביה ינצלו בזכותה, וחשבה שבשביל כך נלקחה לבית המלך כדי להציל בית אביה, ולשאר היהודים רוח והצלה יעמוד להם ממקום אחר, אבל מרדכי הבין שלא כן.
מאמר רס״ג
[עריכה]ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וגו׳ אנשי אמת וגו׳ (שמות יח:כא)
[עריכה]אתן לך תודה על אשר מהרת במלאכתך לאחוז דרכי החריצות והזריזות להיות איש חי ולא לאחוז בעצלתים אשר בעשיה כמת יחשב, מעשיו בנות תמותה המה, ושכלו עזבו והלך לו, ואור פניו אין אתו, כי ימות מ־לא נפקד, וזריזות המהוללה תחיה את בעליה, והוא מוכשר לכל דבר טוב, וכבר גינה החכם מכל אדם ואמר (משלי כא:כח) ״תאות עצל תמיתנו״ פי׳ תאותו למיתה, כי העצלות גם בחיים חלק ממיתה היא, והנה הבנים אשר נתגדלו בג׳ (בגרובין) על חינוך הבית, חרותים על לוח לבי ואחפוץ טובתם, ובפרט וו׳ (וודאי) מהד״ט (מהדבק טוב) ואני נהנה כי שמת נגד פניך מטרה להיות בר סמכא, ותדע יקירי כי דבר גדול שמת נגד פניך, כי דבר זה מושך כמה מעלות, והנה בעצת יתרו למשה רבינו ע״ה נא׳ (שמות יח:כא) ״ואתה תחזה וגו׳ אנשי אמת״ וגו׳, ופי׳ רש״י ז״ל אלו בעלי הבטחה, שהם כדאי לסמוך על דבריהם שעי״כ יהיו דבריהם נשמעים, ומובן כי זה מפתח לכמה מעלות, אחרי שהיא נמנית בפ׳ שופטים שמנה משה רבינו ע״ה, והנה נכלל בזה דברי הרא״ש באו״ח ״תחילת מעשיך הבט סופם״ דאל״כ אינם בעלי הבטחה וממילא אין דבריהם נשמעים, ונכלל ג״כ הכלל הגדול של רבנו יונה ז״ל (שע״ת לר״י שער שלישי פ׳) מהכ׳ (משלי כא:כח) ״ואיש שומע לנצח ידבר וגו׳״.
מאמר רס״ד
[עריכה]ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם וגו׳ (שמות יח:יג)
[עריכה]ראיתי להביא על הכתב מה שדברנו וכו׳ נפלאות ידובר בו, להראות רוב העמל העמוס על האדם, להיות אדם כשמו, ויבורר מזה חיוב ההשתדלות במוסר, להתחכם כמלאך ה׳ ברצוא ושוב. ולהיות כענין שנאמר במשה רבינו ע״ה מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלקים וכזאת קרוב לזה מוטל על כל איש ישראלי, היספיק אדם השתוממות מזה? אתמהה: כבר דברנו גם כתבנו לכם: איך ששני גדולי הדור נתרחקו מתחת כנפי השכינה בשביל חמדת הממון, ובררנו שם גדולתם להפליא מן מקראות מפורשים, ושניהם נתרחקו מתחת כנפי השכינה בשביל זה, וכמבואר ברמב״ם הל׳ תשובה (ז:ג) ״אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה וכו׳ יעו״ש אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות וכו׳ ומרדיפת הממון והכבוד וכו׳ ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה, וכו׳״ יעו״ש. ועפי״ז דברנו שענין העסק במשא ומתן שהתירה התורה הוא כמו עבירה לשמה ועבירה לשמה אם כונתו לשמה יגדיל מעלתו, ואם שלא לשמה - אין זה עבירה לשמה, אבל הוא בעל עבירה בחמדת הממון! ואולי יאמר האדם כי כונתו לשם שמים, לעסוק בתורה ולגדל בניו לת״ת, יראה ויבחין אם לא יעבור הגבול בכמות העסק ובאיכות החמדה, בשטיפת הרצון כסוס שוטף? ובפרט יבחין אם הוא נושא ונותן באמונה על פי חושן המשפט ולא בסברות כרסיות, ואם זחה דעתו עוד לאמר שאינו מרגיש כי סכנה גדולה כ״כ תהיה בעסק, עד שאם לא יכוין לשם שמים, יקרא בעל עבירה, אברר לך יותר ותבין היטב, מי לנו גדול מדור המדבר, אשר פנים בפנים דבר ה׳ עמהם, וה׳ הולך לפניהם וגו׳ ועם כל זה ראה מה אירע להם, אחד מגדולי שבטי י׳ הוא עכן בן כרמי וגו׳ בן זרח למטה יהודה, ראה בשביל אדרת שנער אחת וגו׳ ואחמדם ואקחם, היאומן כי יסופר על גאון וחסיד גם בדורנו, יבא לידי מדה זו? אתמהה; ראה כי קרה זאת לגדול שבשבטים, עיין ברש״י שם שראה שבט יהודה נאספים למלחמה, אמר מוטב שאמות לבדי ואל יהרגו כמה אלפים מישראל ראה מתוך גנותו גדול שבחו! וגם נאמר ״יעכרך ה׳ ביום הזה״ אבל לא לעוה״ב, כי שב בחשובה שלמה, וראיתי כי ״על כן נקוה לך״ ראשי תיבות עכן, כי הוא תקן תפלה זו וכל ישראל אומרים אותה, ראה גדולתו, ועם כל זה נכשל בחמדת הממון, ככתוב בפירוש ״ואחמדם״ ראה כמה מסוכן עסק וחמדת הממון לגדולי ישראל, ומכש״כ לדורות הבאים, ובפרט לדורנו, הה! הה!
והנה נמסר לאדם בע״כ — עסק מסוכן, לנסותו בו, אם יכוין בעבירה זו לש״ש, הרי זו מצוה גדולה, אם יהיה זהיר בגבולים שהגבילה לנו התורה בכמות ובאיכות המשא ומתן על פי דין תורה, ראה כמה עמל הוטל על האדם. שבור חבית ושמור יינה, כי העסק מסכן האדם מאד מאד, אבל גזרת המלך היא לשמור את נפשו מסכנה. הגד נא לי אחי אם אפשר השמירה כזו בלי לימוד רב? היינו עסק התורה והמוסר גם יחד בעיון והשתדלות רבה, וכולי האי ואולי, ואפשר שזוהי כונת יעקב אע״ה ״קטונתי מכל החסדים וגו׳ כי במקלי עברתי וגו׳ ועתה הייתי לשני מחנות״ ומי יודע אם היה לש״ש בכל רגע ורגע, ולא נתערב בהם חמדה, על כן נתיירא!
ואפשר עוד לומר בסכנת העסק, כי אנו מחויבים להאמין, כי כל פרנסתנו אף שאנו עוסקים בה, אינו רק כגרזן ביד החוצב בו אם ירויח, וידוע כי האדם בטבעו מדמה ״כחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה״ אף כי אינו מרגיש וידמה לו כי הוא מאמין, ואמנם קשה מאד שלא יחשוב זאת, כי הלא טבע הוא באדם, וראה אחז״ל ביוסף שניתוסף לו שתי שנים, ומהסתם נתערבה בו מחשבה כזו כחוט השערה, ומה יאמר אדם ״שותה כמים עולה״ ובפרט מי שלא עמל לשרש מלבו הטבע המדומה הרע הזה, ובפרט בזמן ובמצב שהוא שטוף, כמו ביומא דשוקא, וכדומה, ובפרט מי שהוא בטבעו חומד ממון יותר, הוא בסכנה גדולה יותר, וצריך להזהר הרבה מאד.
ואל תאמר איך זה יכול להיות שתהיה כ״כ סכנה גדולה כזו, אם כן איך נמסר לאדם נסיון כזה אשר צריך להיות במדרגה גדולה כ״כ כמעט כמשה רבינו ע״ה, ״שבור חבית״ פי׳ — עסוק בסכנה ״ושמור יינה״ פי׳ ״שמור טהרת נפשך״ ואיך? אני אראה לך כי ע״כ כן הוא.
הנה ידוע כי אשתו מותרת לו, ואעפ״כ כ׳ הרמב״ן ז״ל בפ׳ קדושים, כי באתה התורה להזהיר האדם להיות קדוש, היינו שיכול האדם להיות נואף גדול בהיתר וברשות התורה, ולכן באתה מצות ״קדושים תהיו״ פרושים תהיו, כענין שתקן עזרא טבילה לבעלי קריין, כדי שלא יהיו ת״ח מצויים אצל נשותיהן כתרנגולים וכן באכילות להזהר אף במותרות, והרמב״ם ז״ל בסנהדרין כתב בהא דנדרים כ: ״התורה התירתו״ עיי״ש, כתב הוא ז״ל: אף שמותר מ״מ החכמים מגנים הדברים הבהמיים המתועבים האלה, המרשיעין בעליו, פי׳ שמוליד טבע רע באדם (מזה תבין מה זאת עוד מה שהתורה אוסרתו! והבן!) ולכן הטביע הקב״ה שכשיצא הזרע נפסקה הנאתו, להורות כי האדם לא יעסוק בזה רק לקיום המין לבד, עיי״ש בפי׳ הרמב״ם למשניות, דברים אשר הם מסולאים בפז להשתומם ממנו, וכן מצינו ביורה דעה פ״א בסופו, שהאשה האוכלת דברים האסורים אף בהיתר, כגון שהיא חולה, אבל לא תניק את הבן, כי תוליד בו טבע רע, ומזה תוכל להבין מה טבע רע תוליד בבן, אם היא אוכלת דברים האסורים לה, ומכש״כ להאוכל עצמו, ולכן הזהירו מאד להיות צנוע בתשמיש, ולכוין מאד לשם שמים, כדי שלא יוליד בו טבע רע, ומזה נוכל להבין מה טבע רע מוליד המרבה בתשמיש, ובפרט שלא בכונה לש״ש, ומעתה ראה מה טבע מוליד המוציא זרע לבטלה, והכתוב קראו רע כידוע, וכתבו כי היסורים והצער שיגיע לאדם אחרי מותו עבור זה, אין לשער ואין להעריך, והמבין יבין, כי די שהכ׳ קראו ״רע״ וממילא הרע שולט בו, ח״ו, אם לא עשה תשובה, כמבואר בספרים.
והנה הזהירה התורה ״ונשמרת מכל דבר רע וגו׳״ אזהרה שלא יהרהר ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, והנה אבר התשמיש נמסר ביד כל אדם, לכל אשר יחפוץ יטנו, ולזה כקטן כגדול יזהר ממחשבה זרה, ואף כי עיניו פתוחות והלב חומד, הרי זה ממש כאש לנערת ועם כ״ז הוזהרו גדולים כקטנים ברוב חמדתם ליזהר מהרע הזה, היש ״שבור חבית ושמור יינה״ גדול מזה! וכולם חייבים בה! הרי נתבאר בעליל גודל העמל ״אדם לעמל יולד״ וטוב לו.
ומעתה נבין כי גם בעסק המותר לאדם, ניתן לו לנסיון גדול, שיתעסק בהרוחת ממון לצרכו ומי לא יבין כי ההתעסקות בצרכיו להנאתו ולחמדתו, מולידה אהבה לעוה״ז, וכל מה שיחבב יותר העוה״ז יתרחק מתאות אהבת עוה״ב יותר, כמ״ש בחו״ה שעד יחוד המעשה פ״ד, בל׳ והשלישי הרהור היצר וכו׳ במה שמחבב עוה״ז, וירחקהו מדרך עוה״ב, עיי״ש, וזה ממש ״שבור החבית ושמור יינה״.
וכמה מבואר עתה מה שדברנו ביתרו הערה נפלאה, כי ניתנה התורה במדבר כדי להודיע שצריך להפקיר עצמו כמדבר, הפקר כמדבר, והנה התורה ניתנה לכל ישראל העוסקים במשא ומתן, וכנאמר בפ׳ יתרו: ״וישב משה לשפוט העם״ והערנו כמה קשה להעוסק במו״מ להבל כ״כ העולם, ולהיות עוה״ז הפקר כמדבר למען חבב ביותר עוה״ב,והרי זה לכל ישראל כקטן כגדול, הרי מבואר כי האדם לנסיון גדול מאד נברא, ולעמל גדול נברא, ואין אפשרות להיות בעדת ישראל נחשב, רק ע״י ההשתדלות הרבה בעיון בתורה ומוסר גם יחד, ובזה בעזי״ת נזכה למדרגה רמה.
וראיתי לסמוך לזה את אשר דברנו באותו מעמד, להבנים יחיו בכל טוב סלה, לעקור מהם נגע ומחלת הלב של קנאת העושר, אשר הוא רק רקב עצמות, ועקירה זו היא גמ״ח לבריאות הגוף לבד בריאות הנפש, והסמים האלו טובים לקטנים וגם לגדולים.
אמר הנביא חבקוק ע״ה ב:ט ״הוי בוצע בצע רע לביתו וגו׳״ פי׳ לא כמו שעולה על דעת האדם, כי הבוצע בצע אחרי שכבר עבר עבירה פעם אחת או שתים, מאז והלאה לא גזל ולא עבר עוד, אבל לא כן הוא, כי הגוזל בית ולא נכנס בו, עבר פעם אחת, משא״כ הנכנס בו תמיד, כל פעם שנכנס בו, עובר עבירת גזל, כי בית גזול אסור להכנס בו ליהנות מגזלה.
והנה כלל הצטרכות האדם נקרא בית, כענין שנאמר (סוף רות) ״כרחל וכלאה אשר בנו בית ישראל״ ונאמר: ״בית ישראל ברכו״ ואמר הנביא: ״הוי בוצע בצע רע לביתו״ פי׳ בכלל נכסיו יש גזלה, והרי נהנה כל פעם מגזלה! והרי זה דומה לפרה שנתפטמה מכרשיני עכו״ם הרי זו אסורה, ככה האיש אשר יש בנכסיו גזל, הרי זה כל ימיו יתפטם מאיסור גזל, וכבר כתבנו לעיל, כי המינקת תוליד טבע רע בתינוק, אף שהיא חולה ואוכלת בהיתר, ומכש״כ מגזלת עצמו, כל פעם ופעם שנהנה מהאיסור מוליד טבע רע באדם, וכבר כתבו המקובלים כי כל הנאות עוה״ז נותן כח לסטרא אחרא, כענין שאחז״ל (ברכות לב) ״מלי כריסא זני בישא״ כי הנאת עוה״ז גורמת מחשבות רעות באדם, וע״כ כתב האר״י ז״ל שצריך לכוין ביותר באכילתו שתהא לש״ש, ומכש״כ הנהנה מדבר המעורב בו גזל, מי יכול לשער את הטבע רע אשר מוליד באדם, ק״ו מהנאת היתר שלא לש״ש, אז״ל בפי׳ ״מלי כריסא זני בישא״ ומכש״כ מהמינקת הנ״ל, המבין ישתומם מזה, כי הדבר אשר המינקת אכלה בהיתר, וכבר נתעכל האיסור אצלה, ויפעל כ״כ פעולה להוליד טבע רע בהילד אשר יינק ממנה, היש דמיון וערך להפעולה אשר נפעל על האדם מהנאה שיהנה מהאיסור של עצמו, ומכש״כ עון חמור כגזל, ונמצא שהאיש הזה, תחת אשר צריך כל אדם להוסיף קדושה לזכך לבו, והוא מוסיף טומאה לטמטם לבו, ולכן אמר הנביא אח״כ שם ״כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה״, פי׳ כל אבן שיש בחבית וכל כפיס שיש בה, כולם עוקצים אותו, כמו שביארנו למעלה מהמינקת, כי כל פרוטה ופרוטה שיש בנכסיו של גזלה, מוסיפים טומאה בכל פעם שנהנה מהם.
ומבואר ביו״ד פ״א, שלכתחילה אין להאכיל מאכל איסור אף לבהמה אפילו פעם אחת, והרי היא אינה מוזהרת על מאכלות אסורות, אלא מהסתם מחמת שתוליד טבע רע לאדם הנהנה ממנה, ומכש״כ האדם המוזהר על הדבר, העובר עליה, מה טבע רע תוליד בשעה שעובר עליה, ולא עוד אלא שבכל פעם ופעם שנהנה ממנה, תוסיף טומאה על טומאתו, ומה תקות החולה, כי יוסיף תמיד מחלה על מחלתו, ע״כ אין לאדם לקנא בעושר, כי מי יאמר זכיתי לבי במשא־ומתן באמונה, אשר צריך להיות בקי בדיני ממונות, על פי חו״מ, ולא בסברות כרסיות כפסקי בעלי בתים, ואם יעזור ה׳ לאדם שיתעשר באמונה, מה טוב לו, כענין שאחז״ל במסכת נדה עא, מה יעשה אדם ויתעשר? ישא ויתן באמונה, ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו, הרי כלול בזה המאמר הקצר, כל הדברים שכתבנו למעלה וטוב לנו.
מאמר רס״ה
[עריכה]בחודש השלישי וגו׳ באו מדבר סיני ויסעו מרפידים וגו׳ ויחן שם ישראל נגד ההר (שמות יט:ב)
[עריכה]ידידי! זה זמן כביר אשר התראינו יחד, ועם כ״ז אהבתנו לא כבתה מקרב לבי, כי מדי דברי עם הרעים האהובים מאז באהבת נפשות, יהמה לבי בקרבי, מי יתנני כירחי קדם בשבתנו על סיר התורה והיראה והחכמה יחד, תחת צל כנפי אדמו״ר ז״ל, אהה! אהה! אבדה זמן באין תקוה להשיבה, ונוכל לומר על עצמנו, על דרך הגמרא סוכה נג: אוי לזקנותו שביישה ילדותו, לפי הנראה ח״ו נאמר נואש לנפשנו. אבל מה יועיל לנו היאוש מהנפש והנפש אינה מייאשת מאתנו, הזמן הולך ומסובב עד יביאנו אל אתר חשבון מעשינו, זכור נא ידידי את עדן רעיוננו בעמדנו על רעיון וחשבון האמיתי כי טוב הוא מכל מחמדי תבל! אחת היא שישאר לנו תקוה להתחשב בכל יום וכו׳ וכו׳. (המאמר הזה הובא לכ׳: בחודש השלישי וגו׳ ומתבאר ברמב״ן על זה, כי בביאתם לזה היה להם שמחה ויום־טוב כי ידעו ששם יקבלו התורה שהיו נכספים לזה מאד, וזה מיסודי התורה והמוסר כל ענין ההרגשה במלואה החיונית, ובענין באיוב כט:ב מי יתנני כירחי קדם וגו׳).
מאמר רס״ו
[עריכה]מענין הנ״ל
[עריכה]שני דברים יורו את האדם בינה להבין ולהשכיל דרכו של המטרה ולא יחטיא, הן הנה — דעת והנסיון, יפה כח אחד מזולתו בפנים שונים, הדעת יורה לאדם להגיע מעלה אף בדבר שאין יד הנסיון שולטת, לעומת זה יפה כח הנסיון שאין טעות קולטת במקומה, מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, הדעה עם הנסיון, יתאמו יחד, המה נותגים אמות בלי להשאיר אחריו שטנה. חקר האדם המשכיל יביע אומר כי נעלמה מרבת בעלי חי לתור להם נעימות בימינם למרבה במה שתחת ידם, והוא כי אנחנו רואים כי כל אברי האדם משמשים זה לזה להיטיב אבר לאבר, אף במה שרע להם, אף להטבת זולתו, כדומה ייגע האדם הרבה את רגליו למען הפיק תשוקת לבו, לעומת זה ייגע בהבנת לבו הרבה, למצא לו מנוחה, ישתמש בעיניו הרבה אף כי היה טוב לחוש הראות שלא לשמש כ״כ אבל יפקיר העינים כפי היכולת להתלמד חכמה ודעת למסור לידים בפועל כפים, ולחיות שארי האברים, יענה לפעמים את לבו ברעב ובצמאון בעת הצורך לתור לדעת איזה ענין אשר יביא לו תועלת לשאר אברים, בכלל אנחנו רואים כי באם ירצה האדם לשמור אבר אחד שלא להכניעו תחת אבר השני לתועלתו, לא תצא הטובה הכללית של האדם לא לאבר המשתמש ולא לאבר המשמש, כי לבסוף יתענה האבר המשמש מהמשתמש, וזה ברור וגלוי. ולא בלבד באברים הגלוים אף בכחות הנעלמים — הנסיון יעיד לנכון, כי גם להם משפט ההשתמשות אף בעמל ויגיעת כל האברים הגלוים, לדכאם תחת רצון הכח הנעלם, כדומה יעמול האדם בעיניו אף יותר מדי, ובפועל כפיו יותר מדי, וברגליו אף ברעות רוח ושברון לב יותר מדי, אך למען להנות ולהיטיב אנשי ביתו, משתמש בכל אבריו כעבד, מי יכריחנו לזה? אם לא הכח הנעלם בקרבו ״אהבת בני ביתו״ ואם ירצה להשקיט המית יגיעת האברים כולם במנוחתם, אף שלעצמו יחיה חיי נחת במנוחתו לו, אבל יגיעת כח אהבת בני ביתו ייגענו יותר מנחת המנוחה של עצמו, ובכל נמצא משפט גלוי, כי הטבת האדם לא תצא — בלתי אם יכניע האברים והכחות כולם, להיות שמשים זה לזה, ומעתה נקל לנו להבין אחרי הידיעה שיש באדם כחות גופניות ונפשיות, כחות גופניות גלוים המה, כמו המאכל והמשתה והמשגל, כחות נפשיות כמו אהבת היושר, אהבת הצדק, אהבת המשפט, אהבת האמת, אהבת ההטבה, אהבת הסדר, לו לא יהא כחם רק ככחות הגופניים — הרי התראינו לדעת, כי הטבת האדם לא תצא רק בכניעת האברים והכחות זה לזה, ומכש״כ מי פתי ולא יבין כי אין השתוות ודמיון כחות הגופנים לכחות האלו אשר הם כחות נפשיות, בהרחבה רבה בלי גבול, כי כחות הגופנים המה בחינת בהמה להם ובגבול, משא״כ אלה הכחות הנפשיות המה כחות רוחניים בלי גבול, והבלתי גבול משמח יותר הנפש במדת הבלתי גבול יותר מגבול, ויבין המשכיל איך יוכל האדם להוציא לאור כללות הטבתו, באם לא ישמשו כל האברים זה לזה, ומכש״כ לכחות הרחבים הרוחניים האלה? ואיך יכול האדם לטעות בזה בענין לחלק איבריו לשתי מחלקות? כדומה הידים והרגלים והשניים לעיניו ולבו וראשו היטב למחלקה אחת מהם? ואיך יכול האדם לטעות בזה ולחלק אבריו לשתי מחלקות? וכדומה, הידים והרגלים והשניים לא ישמשו לעיניו ולבו וראשו, היטב למחלקה אחת מהם? וסוף ששניהם יחרבו, ככה המחלק אברי הגוף שלא ישמשו לכחות נפשו, לא לבד כי אי אפשר להוציא כללות הטבתו בלי שיתוף כל אבריו עם כוחותיו יחד, אבל שניהם יחרבו, המחקר הזה יורה דעת כי המשתף כל אבריו וכחותיו יחד ישמשו ויכנעו זה לזה, הוא הוא האדם אשר יחיה חיי נחת ושמחה בהטבה כללית הטבועה לאדם למעלה ראש, מה טובו אהליך גרובין, בביה״ת הנשגב, במשכנותיך אשר שם יאמת גם הנסיון הזה כי כוננו יחדיו אף גם על לימוד והרגל כחות נפשיות וגופניות יחד, להשריש בלבותם אהבת המדות הטובות ואהבת הצדק והיושר על פי המשפט ורגש הקודש של יראת שמים, אשר זה מראשי כחות הנפש הנותנת עוז ותעצומות, ושמחה של תהלה בנפש האדם על כן ישרור על הבנים שמחה גדולה ותשוקה נמרצה לא לפי דור הזה, לעלות למעלה ראש, במעלת האדם בכבוד והדר באשר הוא אדם, אשרי עין ראתה זאת האמות הנ״ל — הנסיון עם הדעת יחדיו יתאימו! מה נשגבה היתה ג״כ הטבת כלל האומה הישראלית באם יתכוננו הרבה בתי תלמוד בבית ישראל על המרכז הזה, תורה ויראה, וכחות הגופניות עם נפשיות הרוחניות גם יחד, אז יתרומם קרן ישראל למעלה ראש, ולא נהיה לשיטנה בעיני העמים, כי אז רק עם חכם ונבון יהיה הגוי הגדול הזה.
מאמר רס״ז
[עריכה]והייתם לי סגולה מכל העמים וגו׳ (שמות יט:ה)
[עריכה]הראינו לדעת כי ע״כ התורה מן השמים, והוא, כי אנחנו רואים באיש היושב פה קעלם וכדומה ואינו נוסע חוץ לעירו, איך יוכל לדעת עסקי העולם, איזה מיני סחורה צריכים אנשי העולם וגם איזה בתי חרושת טובים יותר, מפה או מפה, ומה האפנה (מאדע) החדשה אשר תתחדש תמיד בכל שנה ושנה, וכן ההבנה לבא לכל הדרישות השונות מכל הקונים, בכל שנה ושנה, קיצור הדבר, איך יוכל להנהיג מהלכי עסקיו אם לא ידע הויות אנשי העולם, דרכם וטבעם לכל אחד ואחד, והנה האדם לא ידע מה שחוץ ממנו, וגם מה שבתוכו לא ידע את עצמו כלל, איך ידע טבע העולם וטבע האנשים שבעולם, וטבע האדם בפרט ובכלל, איך יתאימו ויתיחדו יחדיו, ואיך שתתחבר נפשו עם נפש העליונים, ויתקשר קצתו בקצות העולם, וכולם בכל העולם, ובפרט עם שכלים נבדלים, ואנחנו מבינים כי צריך כל העולם להתקשר זה בזה ותכלית אחד להם, ומי יודע טבע התקשרותם והתאחדותם? האם ספרי הבדחנים שיורו לכם דרך, והם חוץ לגופם, וגופם אינם יודעים, ותבל ומה בתוכה ידעו? עפרא לפומייהו, עפרא לשטותייהו המפורסמת, וע״כ דבר ה׳ יורה לנו דרך התאחדות האדם בעולמו, והבן!
מאמר רס״ח
[עריכה]אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וגו׳ (שמות יט:ד)
[עריכה]הקדמה להמאמר, (נדרים מ) ״דא קנית כולא קנית״ מצינו בתורה, קודם זמן תורה שלח הקב״ה למשה לאמר לישראל (שמות יט:ד) אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, הרי שכל התורה בנויה על מוחשות שראינו בעינינו ולא זר, וע״כ מצינו ג״כ בסוף מכות כד, בא חבקוק והעמידו על אחת: וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב:ד) וכיון שהקדמנו שהתורה בנויה על מוחשיות, ע״כ צריך לאמר שאם יעמול האדם ויתבונן באמונה, ימצא מוחשיות אשר יעידון ויגידון למצא תמיד מוחשות, ותתחזק אמונתו בקרבו כמו חי, והנה אחרי אשר בא חבקוק והעמידן על אחת אפילו לצדיק, דאל״כ מאין נעשה צדיק, אם אמונה דבר קל הוא, היו כולם צדיקים, ואנחנו רואים בחוש, כי לא רבים יחכמו להיות צדיקים, וע״כ לנו לאמר כי החידוש של חבקוק היה, כי באם יעמול האדם לחזק אמונה, ימצא תמיד מוחשיות לחזק אמונה, דאין לומר שעצת חבקוק היתה לחפש מושכלות, אם כן מה הועיל לנו בעצתו, אם יצטרך להיות פילוסוף מקודם, אלא ע״כ שגם לאנשים פשוטים אם יתבונן ימצא מחשבות להתחזק תמיד באמונה, עד כי לאט לאט יבא לכלל צדיק, וזה ברור, ומעתה הלא עלינו לקבל עצת חבקוק, ובלי ספק יתחזק תמיד יותר באמונתו עד אין שיעור, כי הלא אנו רואים כי נח אשר הכתוב מעיד עליו (בראשית ו:ט) ״נח איש צדיק תמים היה בדורותיו״ וכפי׳ הראב״ע ז״ל צדיק במעשה ותמים במחשבה, ועם כ״ז אחז״ל עליו (בראשית רבה לב) אף נח מקטני אמנה היה, וכו׳. הרי כי לאמונה אין שיעור, וכל המרבה לחזק אמונתו ה״ז משובח, ואם כי עיקר עמל האדם הלא צריך להיות בגמרא ופוסקים לדעת המעשה שיעשה האדם וחי בהם, אבל יש מקומות הרבה לחזק אמונה, כמו בפסוקי דזמרה בשירים ותשבחות של דוד המע״ה בברכות של ק״ש לפניה ואחריה אם יתבונן במה שהוא מדבר, ומכש״כ בשמו״ע בתפלה, כשהוא מבקש מלפני ממה״מ הקב״ה ויודע מה שהוא מדבר, יבין כי התפלה היא בנויה על המוסר, היינו חיזוק אמונה כמו שכתבו כל הראשונים המובהקים, והאמת יורה דרכו כי כן הוא, ותיכף בברכה ראשונה אשר על זה ארז״ל (ברכות ל) לעולם ימוד אדם א״ע אם יכול לכוין וכו׳, והנה כל הברכה מדברת בשבחו של הקב״ה ומה להם להזכיר את אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב בתוך שבחו של מקום? כי ראו שבאו שם בחושם ארץ רחב ידים לא תחסר כל בה מהצטרכות האדם באין מאכל ומשקה ומיני מעדנים, וכל מיני רפואות, והנה ידענו כולנו, כי באם יעמולו וייגעו כל חכמי העולם לחבר כנף זבוב קטן לא יוכלון, ומי ברא כל אלה, האם הטבע? מי הוא הטבע? היוכל דבר להעשות מעצמו בחכמה מרובה, עמוקה ועצומה, בלי חקר, כמו הטבע, אשר זה אלפים שנה, וכל ידיעת החוקרים רק תכלית הידיעה שלא נדע, האם מעצמה נעשה זאת? האומר כזאת הוא איש טפש גס, שוגה ופתי, ואין בעולם בער יותר מזה, וכבר אמר חכם אחד מי שראה משורר גדול ורוצה לראותו מי הוא זה, אמר כאשר הכיר זאת, רצה להכיר בוראו, מי הוא זה שברא כל אלה צבא השמים והארץ עד אין מספר למו, וקבעו זאת אנשי כנה״ג בראש תפלה למען יתבונן האדם בזה ללכת בדרכם, כי הלא זה ענין למיחלות ממש למתבונן בם. נחזור לדברינו, כי התורה בנויה על מוחשיות ממש, הנה בפ׳ ואתחנן (דברים ד:לב) ״כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ ולמקצה השמים עד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול חזה או הנשמע כמהו השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי (פי׳ והם היינו ישראל ומשה רבינו ע״י ישבו במצרים ולא עשו כלום ולא נלחמו עמהם רק ישבו באדמתם במנוחה ומן השמים נלחמו להם) במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה׳ אלקיכם במצרים לעיניך״, ולכן אמר הכ׳ שם (כ׳ לה) ״אתה הראת לדעת״ פי׳ הראת בעיניך המוחשיות לדעת — בידיעתך, כי ה׳ הוא האלוקים אין עוד מלבדו. יאמר נא קורא הנכבד, זה כמה אלפים שנה אחרי מתן תורה, ההכחיש מי מכל אומה ולשון שיש בעולם את משה רבינו ע״ה? אמור נא אחי, היש מוחשיות אחד מזה, ולא עוד הרי מצרים קרוב לארץ ישראל, והם ודאי היו שונאים לישראל, ולמה לא הכחישו הם, הלא כל אלו מורים באצבע כי תורתנו ואמונתנו בנויה על מוחשיות שאין להכחישם, ורק רצונות הבזויות באדם, מעוורים שכלו, שלא להתבונן בהם, ועל זה נוסד לימוד המוסר — לפתח שכלו ולפקוח עיניו להכיר האמת, וטוב לו סלה.
והנה אנחנו רואים בחוש, כי האדם תשוקתו לחופש, והעולם קוראים זאת זכויות האדם (מענשען־רעכט), והתורה גילתה לנו סוד כמוס (במדבר טו:לט) ובגמ׳ (ברכות יב) ״ולא תתורו אחרי לבבכם״ ואחז״ל בזה: לבבכם זו מינות ועיניכם זו עריות (הרהור עבירה) הקדימה התורה מינות לעריות, ולכאורה משגל יותר מוטבע באדם, אלא ודאי שידעה התורה כי ריש כל מרעין זו מינות, פי׳ חופש מבלי לשאת על עצמו עול מלכות שמים, ומזה יבא לכל דבר אסור, כי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר, (ברכות לב) ואחרי שהקדימה התורה מינות והזהירה לכל ישראל כולם מגדולם עד קטנם, שלא לתור אחרי מינות המוטבעה באדם חובה על כל ישראל לחזק תמיד אמונה, כעצת חבקוק, ואם יתרגל בזה, ימצא תמיד מוחשיות לחזק אמונה, ומה גם כי בעוה״ר בדור הזה אשר רבו כמו רבו ספרי מינות ואפיקורסות, ונתרבו דעות נפסדות, על אחת כמה וכמה חובה מוטלת על כל ישראל לחזק אמונה, ואל יאמר אדם הלא מאמין אני ואיני צריך לחיזוק זה, הלא הראיות יתנו עידיהן ויצדיקו למבין דבר.
מאמר רס״ט
[עריכה]ויוצא משה את העם לקראת האלקים וגו׳ ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט:יז)
[עריכה]שייך לדרוש פ׳ יתרו.
הנה אחז״ל (שבת פח:) על הכתוב: תנה הודך על השמים (תהלים ח:ב) ואריב״ל בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה וכו׳ חמודה גנוזה וכו׳ אשר תנה הודך על השמים וכו׳, אמר לו הקב״ה למשה החזר להן תשובה וכו׳ אמר לפניו רבש״ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה וכו׳, כי הנה מצינו שלשה מיני הרכבות, הרכבה א׳ הרכבה חדשה לדבר חדש, שבאם תבטל ההרכבה תבטל הדבר, הרכבה שנית, כגון הרוכב על המורכב, כמו סוס ורוכבו, שאין להם בעצם הצטרפות ושייכות זה לזה, רק צריך לו לשעתו, הרכבה שלישית, רחמנות עם אכזריות ומהם תולד כמעט כח שלישי, למשל התורה אמרה (דברים כח:א) ״והלכת בדרכיו״ מה הוא רחום וכו׳ (שבת קלג) אעפ״כ מצינו (דברים יט:כא) לא תחוס עינך עליו, נטירה (של שנאה) מדה מגונה היא מאד, מ״מ ציותה התורה (דברים כה:יז) זכור את אשר עשה לך עמלק וגו׳, וגם בכמה פרטים — קפידה היא בבל ימצא, ועם כל זה מצינו כי כמה מרז״ל השתמשו בזה, גאוה גאמר בה (משלי טז:ה) תועבת ה׳ כל גבה לב, מ״מ לת״ח מותר שמינית שבשמינית (סוטה ה) ולדידן דלא שרי כלל, מ״מ בדרכי ה׳ מותר ככתוב: ויגבה לבו בדרכי ה׳ (דהי״ב יז:ו), וכהנה וכהנה, אבל הענין, כי באמת צריך שיעכב אצל האדם מכל קצוות המדות, עד שיולד מהם כח שלישי הפשוט, מהרכב במעט קצוות המדות, למשל מצינו בסנהדרין (רמב״ם פ״ב הל׳ סנהדרין ה״ו) אין מושיבים סנהדרין זקן וסריס מפני שאין להם רחמנות, לחוב אין מטין על פי אחד, רק ע״י שנים, דיני ממונות פוסקים בו ביום, דיני נפשות מלינין הדין, דיני נפשות כולם מחייבים, זכאי, ועוד רבות, ולא עוד אלא שגם בד״מ גופו איתא בגמ׳ חולין מט: חלב טמא אם הוא סותם אם לאו אמר רבא ורב ששת והתורה חסה על ממונם של ישראל, כפי המבואר בתורת כהנים (ויקרא יד:לו) וצוה הכהן ופינו את הבית וגו׳ עי״ש, ותיקנו כמה דברים נגד הדין כמו (שבועות מד) שכיר נשבע ונוטל, וכל הדין של בל תלין הוא רק בשכיר משום ״אליו הוא נושא את נפשו״ (דברים כד:טו) ולא בקבלן כמבואר בגמ׳ ב״מ קיב, (ואין הלכה כן עיין רמב״ם פ׳ י״א מה׳ שכירות ה״ג) גם בבחינת העושים אם נביט נגד גודל המצוה אין נ״מ בין נסיון גדול לקטן, וזה הכל משום: ולך ה׳ החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים סב:יג) ולכן שפיר השיבם משה (שבת פח) כלום במצרים הייתם, באופן ששייך לכם טעות ידיעה נפסדה, עד אשר תצטרכו לבא מצרימה, ויבחנו הדברים לצאת מטעות, הלא אתם שכלים נבדלים, וגם כל המדות אין בכם, לומר כי תטו את הדברים לצד רחמנות, וא״כ איך תרצו שהתורה תנתן לכם כפי שתפסקו אתם, והלא אין רצוני לפסוק התורה כפי שכלכם הפשוט, רק דוקא על פי שכל מהרכבי, היוצא מהם הרכבה שלישית פשוט, הבן כי הפלא ופלא הוא.
מאמר ר״ע
[עריכה]ויוצא משה את העם לקראת האלוקים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט:יז)
[עריכה]אחז״ל שבת פח. א״ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, א״ר אחא בר יעקב מכאן מודעה לאורייתא, פירש״י שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם יש להם תשובה שקבלוה באונס עכ״ל. ובגמ׳ אמר רבה אעפ״כ הדר קבלוה בימי אחשורוש דכ׳ קימו וקבלו היהודים (אסתר ט) קיימו מה שקבלו כבר.
המאמר: הערה לפורים כי היה ברצון פי׳ כי האדם כשאין לו חשבון סיבה ומסובב, נקל יותר להאמין, כמו שינוי טבע, אבל לא כאשר יבין סיבה ומסובב כי כן צריך להיות, וישתנה ממיעוט, פרנסה טובה, זה קשה לו להאמין, כמו שכ׳ הר״ן גבי נעמן, שלא רצה לטבול בירדן, רק היה סבור כי הנביא ירפאנו בדרך נס, עיי״ש, וזה היה נס פורים, כי ראו שנתהפך ממכה רפואה, מגדולת המן רצה לאבד עם מרדכי, ונסתובב לו מפלה, על מה ששמח על גדולתו להתבקש עם המלך לסעודה נסתובב מפלתו, ומזה הבינו כי אין לנו לחשוב חשבונות אנושיות, כי האמת הוא, כי הסיבה ביד ה׳, מסיבת רע—טוב, ומטוב—רע, כמבואר במגילה, ולכן נתיישב בלבם כי גם החשבון הטבעי שאדם יחשוב על פי סדרי סיבות ומסובבים, הכל כאשר יחפוץ ה׳ יטנו, ולכן עתה נתגדל עונש העובר על ד״ת, כי נתישב יותר בלב, וזהו ענין ״מכאן מודעה רבה לאורייתא״ פי׳ העונש אשר דרכי האמונה מאירים לפניו כשמש בלי שום פקפוק, כלל וכלל, אבל לא לאמר דמקודם לא היה עונש כלל, דהלא מצינו כמה עונשים מקודם, ולכן אנחנו ששמענו הרבה בהתישבות אמונה. החובה עלינו יותר לעבוד בשלוה.
מאמר רע״א
[עריכה]בענין הנ״ל
[עריכה]ענין (שבת פח) כפה עליהם הר כגיגית, קשה, מה ענין כגיגית, ומה ענין ״שם תהא קבורתכם״ הו״ל שם תקברו? ודברנו לפי מאמר ספר הרפואות של קרנו, כי גשמיות נופל הלאה והלאה, כי אכילת אתמול, היום אין, אבל רוחניות להיפוך, מעשה שעשה, כבר בידו, והיא נמשכת כאש בטבעה למעלה, ודברנו ענין הכ׳ (משלי ז:כו) ״רבים חללים הפילה״, פי׳ כי התאוה רבים חללים עשתה, וכמה אנשים חולי שחפת ושדופי ריאות מתאוה, עורים וחרשים רקבי עצמות מקנאה, ועצבי לב מחמדת הכבוד, כמה בעלי מומים עשתה, כמה פגרים מתים הפילה, על בית עולם חללים רבים הפילה. ולכן החכם החי חיי חכמה המחיה בעליה, משמח לב האדם העוסק בה, יותר מכל מחמדי תבל, והנה האדם העוסק בעוה״ז, למחר הוא ממשמש בכיסו מה שאכל ושתה מחטט אם ישנם בכיסו — ואין. כי נפל בחורי הכיס של עוה״ז, משא״כ העוסק בחכמה ומדע, למחר מה שלמד והתענג אתמול, והנה יש ויש, מתענג גם למחר בעונג של אתמול, ואולי ביתר שאת, כי הפוך בה והפוך בה דכולה בה, וזה כוונתם ז״ל ״כפה עליהם הר כגיגית״ - הפוכה, בית קבול למטה, אינה מחזקת דבר הנמשך בטבעה למטה, רק דבר הנמשך בטבע למעלה, כמו אש, והיינו הראה להם כי העוה״ז כמו כלי הפוך, נופל יפול ממנו ענינים גשמיים, ומה שעבר אין, ורק רוחניים נשארים בה, כי זה נמשך למעלה וקיים לעד והיינו ״אם מקבלים התורה פי׳ במה שמורה ומלמדת את האדם להורות לו להשכיל ולהיטיב״ ״אתם מתקיימים״, ואם לאו ״שם״ פי׳ כשיכלה הזמן ההוה, (וזה בחינת שם) למשל העצל שהוא מתעצל לייגע במלאכתו, הנה לעת עתה טוב לו, כי יושב במנוחה, אבל עוד מעט ימים, ויכלה פרוטה מן הכיס, וימות ברעב, וכן הבעל תאוה שאינו גודר את תאותו וטוב לו הנאתו, אבל לבסוף יפול בשחפת, ויפוך כפגר מובס, כי נתן לאחרים כחו וחילו, וכן המקנא, לסוף ירקב כאש קנאתו, ושיועיל להשתיק קנאתו ליקח. ולמנוע מזולתו המתקנא לא יוכל, ורק ״רקב עצמות קנאה״ (משלי יד:ל) ורק — רבים חללים הפילה, (התאוה קברה הרבה חללים על בית העלמין) וזהו: ואם לאו — שלא תתנהג על פי התורה להתלמד ולהתרגל במדות טובות, ״שם״ בהדרך שהלך בה בתאוה וכבוד וקנאה, ״שם תהא קבורתכם״, ולהיפוך בקבלת התורה להתלמד ולהתרגל בה, מלבד שאחריתכם להבא יהיה טוב, אבל גם עתה מוטב לו, כי ירגיש מחיים של חכמים, וטוב לב משתה תמיד.
מאמר ער״ב
[עריכה]בענין מתן תורה שאחז״ל בא משה והורידה מלמעלה למטה (בראשית רבה יט:יג) פסוק: ועתה מלכים השכילו הוסרו שופטי ארץ (תהלים ב:י) עבדו את ה׳ וגו׳ מה הפירוש, ועתה? משמע דקאי אדלעיל, הענין כי מקודם נאמר: ״ה׳ אמר אלי בני אתה״ הפי׳ כך: דהנה מצינו שני בני אדם, אחד מתפעל מאד מה ששומע מאמר מחקרי-פילוסופי, אבל מדברי חז״ל לא, ואחד מתפעל מדברי חז״ל ולא ממאמר פילוסופי, ושניהם אמת (מצדדים שונים) כי מי שלא ירד כל כך להבין עד כמה דברי חז״ל הם ממש יזהירו ככוכבים אשר נראים קטנים, והם גדולים מאד למי שמביט בהם בכלי משקפת למרחקים, כן דברי חז״ל נראים פשוטים לכאורה, אבל המתבונן בהם, יראה עומק מחשבותם אשר בודאי צריך להתפעל מהם הרבה יותר מאד מדברי הפילוסופים, אשר רק רוח אנוש ידבר בהם, אבל באמת גם יש צד שמדבריהם צריך האדם להתפעל, כי דבריהם בשכל נאמרים, והדבר שהשכל גוזר, בודאי צריך האדם לעשות, והנה מצינו בס׳ המדות לאריסטו, כי האדם המאושר צריך להיות תכלית שלו, עצם הפעולה הטובה, כי היא נותנת לו שמחה עצומה, מבלי תוחלת לדבר אחר, ולכן אמר: המקוים תוחלת, הם בבחינת נער, אשר לא יעשה מעשה הטוב רק בשביל תוחלת מה, והנה זו המדרגה היא לעבוד שלא ע״מ לקבל פרס, אשר אצלנו היא מן המדרגות הגבוהות שבגבוהות, ותחת זאת יש הרבה מדרגות גדולות, כי ע״מ לקבל פרס עוה״ב, ודאי טוב הוא, וע״מ לקבל פרס בזה העולם, ג״כ טוב הוא, כמו שאחז״ל (ב״ב י) ע״מ שיחיה בני, הדי זה צדיק גמור, וגם ע״מ לקבל תוחלת כבוד וכדומה, אחז״ל (פסחים נ) ״לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה״ והנה באמת, בשכל האדם כך הוא, כי אין האדם משיג בחינה של מאושר, רק כשהגיע להבין הרגש עצם הטוב מצד עצמו, כמובן להדמות אליו ית׳ בלי תוחלת, אבל בא משה והורידה מלמעלה למטה (בראשית רבה יט) פי׳ הוא פעל להטות הענין לערך האדם, שגם הקטנים ישיגו תכלית גדול, ויהיה כונתם ז״ל במלת הורידה, שהוריד והשפיל בערך המדרגה, כי זו המדרגה לא יוכלו להשיג רק מתי מספר, ופעל בכחו הרב — כי גם הקטנים אשר לא יוכלו לבא לזאת המדרגה, ישיגו תכלית שלמות, בקיומי מצות השי״ת כפשוטו ע״מ לקבל פרס, ואמת — כי מי שבא למדרגה הגדולה, מדרגתו יותר גדולה, ויותר שלם הוא, אבל בזה ג״כ שלם הוא, עד שאחז״ל סוף מכות, עושה אחד מאלה ג״כ לא ימוט, עיי״ש, וזהו שאמר דוד המלך ע״ה ״אספרה אל חוק ה׳ אמר אלי בני אתה״ (תהלים ב:ז) פי׳ אין זה אלא מכח סגולת התורה אשר בא משה והורידה למטה, נתן בה כח סגולי — גם לאנשי מטה, פי׳ אנשים קטנים, ואין זה אלא חוק בלי טעם להבין האדם, והנה כבר כתבנו למעלה, כי יש דברים כשהאדם יעשה אותם, אינו צריך להתהלל בשביל מעשהו זה, למשל מי שאינו הולך בשוק ערום, האם יתהלל בשביל זה, אבל להיפוך לעומת זה מי שכן ילך ערום בשוק — לשוטה יחשב, וכן במעלות, יש דברים שמי שאינו עושה זאת, לא יגונה בשביל זה, כמו מי שאינו מפקיר ממונו בשביל הנאת זולתו, האם יגונה בשביל זה? אבל להיפוך— העושה זאת ישובח יותר, כי אינו מצווה לזה ועושה, והנה על פי דעת הפילוסופים, וכן באמת השכל גוזר, כי כל הדברים הולכים אחרי התכלית הנשקפה, ואחרי כי התכלית ע״מ לקבל שכר, הרי הוא עובד את עצמו, ובמה ישובח אם הוא אינו שוטה להיטיב עצמו, ולהיפוך, מי שאינו דואג להטיב לעצמו טובה גדולה ועצומה, הרי הוא כמי שהולך בשוק ערום, וא״כ כשאינו הולך ערום, לא לשבח יחשב לו, וא״כ על פי זה יצא לנו, מי שאינו מקיים הטוב מחמת מתיקות עצם הטוב אין זה כלום, כי מה שבח הוא לאמר להאדם חכם גדול הוא, כי אינו הולך ערום בשוק? ולכן עכו״ם שלא קבלו התורה, לא יתכן אצלם קבלת שכר בעוה״ב, רק כשהם עושים בשביל עצם הטוב, ובזה נוכל לפרש הגמרא דפריך על דריוש המלך דעבד צדקה בשביל שיחיו בניו, ופריד הש״ס ומאן דעביד הכי, לאו צדיק גמור הוא, והתניא הרי זה סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני ה״ז צדיק גמור, ומשני ה״מ ישראל אבל עכו״ם לא, ופירשו המפרשים דאי לא תקובל תפלתן הרי זה מחרף, עיי״ש (ר״ה ד׳) ולפי״ז ניחא פשוט, דלהם שלא קבלו התורה, לא בא משה והורידה למטה, כנ״ל, וא״כ צריך להם לקיים מצוה בשביל עצם המצוה כי טוב הוא, כדעת אריסטו בעצמו, והבן, כי דבר הפלא הוא מאד!
וזהו דמסיים הכתוב ״ועתה״ כיון שאצלנו אין זה רק חוק בלי טעם, מה שאנו נקראים בנים, גם בע״מ לקבל פרס, וזה רק מטעם: בא משה והורידן למטה, וא״כ אתם שלא קבלתם התורה ״ועתה מלכים השכילו הוסרו שופטי ארץ עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה״ פי׳ דוקא יראת הרוממות מצד עצם הטוב כנ״ל, ודו״ק כי דבר הפלא ופלא הוא, ולפי״ז מי שאינו מקיים התורה, ואינו מקבל עליו עול התורה, אצלו מחשבינן כמו עכו״ם שעבודתו צריכה דוקא ע״מ שלא לקבל פרס, ולכן הטוב המעט שעושה נותנים לו שכרו בעוה״ז, שאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה, (ב״ק לח), ובזה ניחא היטב מה שאז״ל (קידושין לט) מי שעונותיו מרובים מזכיותיו מקבל שכרו בעוה״ז, היינו כי הכלל הוא דאזלינן בתר רובא, וכיון שאינו מקבל עליו עול התורה, לא בא משה בשבילו למטה, וא״כ אינו שלם במעשיו המעוטים, כי הם רק בודאי לקבל פרס, כי באם היה מרגיש עצם הטוב של המצוה, אז בודאי לא היו עונותיו מרובים מזכיותיו, וא״כ אין לו שלמות במה לזכות לעולם השלם בתכלית השלמות, ולכן מקבל שכרו בעוה״ז, שאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה והבן, כי הפלא הוא.
מאמר רע״ג
[עריכה]כי אנכי ה׳ אלקיך פוקד עון אבות על בנים וגו׳ (שמות כ:ה)
[עריכה]אחז״ל (ב״ק נ) כל האומר הקב״ה ותרן, יותרו חייו, שאלני בני נ״ז בילדותו, למה אינו מוותר? השבתי לו, הנה בוילנא שמעתי כי היה שם איש שהיה עוסק הרבה בגמ״ח, והיה לו רק 75 גר׳ והוא ביקש ממנו הרבה לתת לו יותר, ולא נתן לו, אמר העני, למה כ׳ כל כך רע אצלי, הלא תמיד הוא איש טוב? השיב לו הנכבד הנ״ל, אילו לא הייתי טוב, אז לא השגת אתה אף זאת, וכזאת הענין שלמנהיג עולם ולקיום העולם, אילו ירחם על גזלנים וכיו״ב אז העולם יחרב ח״ו, כן בדבר הזה, הוא ענין שהטבע מחייב, וכן מחויב על פי השכל, אם הקב״ה יוותר, נמצא כי הורג נפש וכדומה, יוותרו לו מלכו של עולם, לרוצח זה טוב, אבל לעולם כולו זה רע, כי ירצחו עוד ועוד וימחל להם, ועוד אם יבא אחר וירצח את הרוצח, הרי רע ג״כ לרוצח גופו, וע״כ מוכרח בטבע קיום העולם שלא יוותרו, ועל זה סובב הולך דין משפט ר״ה ויוה״כ, כדי להפרע מרשעים המאבדים העולם במעשיהם הרעים, וכדי שישובו מדרכם הרע, ניתן להם חדש אלול.
מאמר רע״ד
[עריכה]לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא כי לא ינקה וגו׳ (שמות כ:ז)
[עריכה]העתק מגרובין. הקדמה לחיזוק, בכל פעם בראשית המשא ומתן בגוף החיזוק, מצינו בפרק שבועות הדיינים לח-לט, ת״ר שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה, אומרים לו הוי יודע שכל העולם כולה נזדעזעה בשעה שאמר הקב״ה: לא תשא וגו׳ (שמות כ:ז) וכל עבירות שבתורה נאמרה ונקה, וכאן נאמר (שם) ״לא ינקה״ וכל עבירות שבתורה נפרעים — ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו, וכל עבירות שבתורה נפרעין — ממנו, וכאן ממנו ומכל העולם, וכל עבירות שבתורה אם יש לו זכות תולין לו שנים ושלשה דורות וכו׳ עיי״ש, למדנו מזה שני דברים, כי בכל דבר שאנחנו רוצים שיצא הדבר לאמיתו לפעולתו, נצרך הענין להרחיב הדברים המעוררים את חיוב הדבר לעשות הדבר כפי מה שהוא, בלי נטיה ימין ושמאל, כי בהרחבת הדברים יתפעל לב השומע, ותתחקה הנקודה המרכזית לעשות כפי שהוא, בלי נטיה צדדית. ולכן אמרו בברייתא הוי יודע וכו׳ וכאן וכו׳ ועוד — כל העברות שבתורה וכו׳ וכאן וכו׳ ולמה לא כלל בפעם אחת — כל עברות שבתורה נפרעים ממנו לבד וכאן ממנו וממשפחתו ומכל העולם כולו, ואין תולין אלא מיד, ולמה חלקו כל ענין בחלוקה בפני עצמו בכל העבירות וכאן בכל העבירות וכו׳ וכאן וכו׳ בכל העבירות ממנו וכאן וכו׳ בכל העבירות אם יש לו זכות תולין וכאן וכו׳, הרי נראה בעליל, כי להפעיל על לב השמן צריך לבאר כל ענין וענין בפני עצמו כאשר הוא, מבלי נטיה צדדית, שנית, למדנו מזה דבר חדש, כמעט לפי הנראה, ההיפוך מהראשונה, והוא: כי הלא לכאורה להפעיל על לב השומע היה מהראוי לאמר לכל אחד דבר חדש, ולא לכולם דבר אחד, ואם כי אותו האיש כבר קראו לפניו בית דין מאה פעמים כל זה הנאמר בברייתא, הרי שקוטב הענין הנשקל בפלס ליישר הנקודה המרכזית, היא היא אשר כל פעם ופעם תוסיף אומץ בנפש הבהמית ליישרה לנקודה המרכזית. ועפי״ז יש לנו להתבונן בכל פעם, קודם משאו ומתנו בגוף החיזוק, מקודם יש לנו לדעת מרכז החיזוק, והוא, כי אנחנו רואים הרבה פעולות חדשות מחדשות שונות, אשר כל איש ואיש מתחדש עליו בכל יום ויום לפעול לעצמו, וגם כל העולם כולו מלאים עשתונות וצורות להוציא מפעל האדם לטוב לו, וכאשר נתבונן אנחנו היטב, נראה כי כל אלה בין היחיד או הרבים להכלל הדורשים טובתם, הכל חוץ לאיש, אבל לא להאיש עצמו, להקרא אדם באשר הוא אדם בצלמו ודמותו השכלי, ולהיות ראוי להקרא שזהו הנדרש בעדו והגון להדרישות שדורשים וחוקרים עבורו, זה מעט זעיר שם זעיר שם, מהנמצא בעולם, וע״כ הועד שלנו המיועד על דרישת עצם האדם להיות אדם כשמו, העיקר המביא לדבר הזה, הוא האדם בעצמו, ולא יועילו לו התקונים והחיזוקים מאחרים להתחזק מהם לשום לב על דרכיהם הם, כידוע לנו היטב כל פעם מאמר הלל ע״ה (אבות א:יד) ״אם אין אני לי מי לי״ ועם כל זה ״וכשאני לעצמי מה אני״ כי האדם מתעורר הרבה מזולתו, אמנם אם לא ישים לב עצמו לפניו, לא תתקיים התעוררות זולתו, ע״כ נבין עתה באסיפותינו יחד, לטכס עצה ליישר דרכנו, לימים יבואון, בין לקיים העצות שיעצו לנו בסיעתא דשמיא, הכל — אם אין אני לי מי לי, וא״כ איפוא כפי מה שהקדמנו שכל הפעולות המרובות בעולם, הכל לחוץ - לאדם, ומכש״כ לעצם, רבו כמו רבו כמה פעולות, הכל תלוי בנקודה המרכזית הנ״ל: אם אין אני לי מי לי, ונמצא כי בביטול הנקודה הזאת, בטלה תכלית פעולת עצם האדם, ומכש״כ ק״ו בן בנו של ק״ו הפעולות חוץ לאדם, ובמה נחשב בהצטייר לפנינו, כי בביטול הנקודה הזאת, נבטל כל פעולות העולם. וכמו בשבועות הדיינים, בכל שבועה ושבועה, הדיינים קוראים לפניו הנאמר להם, למען יצא הדבר לאמיתו, ככה נרגיל עצמנו כל חיזוק וחיזוק לקרות הדברים האלה, למען נכין עצמנו, להיות לנו ״אני לי״ כאזהרת הלל ע״ה, וטוב לנו.
מאמר רע״ה
[עריכה]זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ:ח)
[עריכה]אור ליום ג׳ דסליחות, ידידי עוז וכו׳ אבד״ק ב ... שם, העיר כאשר היא איננה ניכר, כתבתי זאת, יען כי שמעתי בשם הגר״א ז״ל, כי אין לכתוב שם, רק כאשר הוא, ע״כ הודעתי כי אין ידוע לי, בקצרה, רצוני להודיע לרו״כ מה שהערנו קודם שבת העבר, גודל קדושת שבת, וכמה יש להתחזק בה, מהא (יבמות ד) מעשה באדם שרכב על סוס בשבת, והביאוהו לבי״ד וסקלוהו לא מפני שהדין כך, אלא שהשעה צריכה לכך, הרי דאם ישנם מחללי שבת בעולם, נעשה חומר שבות בשבת, כאב מלאכה, והנה אם היתה בזמן שביהמ״ק קיים, שהיו סנהדרין דנין דיני נפשות ולא עוד אלא שגם על שבות דרבנן, היה להם יכולת לדונו במיתה, ובמיתה חמורה כמקילה, נוכל להבין עד היכן מיקרי השעה צריכה לכך בזמן הזה, שאין בית המקדש קיים ואין יכולים לקנוס על העון היותר חמור, ואם גם יעבור ח״ו כמה אבות מלאכות יחד, אין מכלים אותו, עד כמה מיקרי השעה עתה צריכה לכך, לשמור אפילו השבותים היותר קלים, ומכש״כ החמורים, ומכש״כ אבות מלאכות, והנה מדה טובה מרובה וכו׳ (מכילתא יתרו) וא״כ השומר שבת עתה בכל השבותים אף על שבות אחד בלבד, הלא מרויח הרבה ממות לחיים בעוה״ז, ומה יהיה לעוה״ב, איני יודע כמה, אבל זאת ידעתי שכרך הרבה מאד, וכל זה הוא מפני שהשבת מברר אמונה כמו חי, כי בכל הלשונות נקרא ממש כבלשון הקודש בשם ״שבת״ כמובא בכוזרי, וכיון דהוא העד לה׳ שיאמין על חידוש העולם, הרי אין חידוש בלא מחדש, והרי כל יכול ומטיב בלי תכלית, ואנו חייבים לעבדו, ובמה נעבדהו, ע״כ בתורה שהודיענו ע״י נביאו הנאמן משה רבינו ע״ה ושארי נביאים והנה את כל אלה היוצא מזה — זולת פרטיות מצות ש״ק המקיימו ושכרו הרבה מאד, זולת זה הרי כל אלה מצות כלליות המה ושכרם הרבה מאד, אילו לא נתן לנו רק השבת דיינו, ואקצר מקושי הכתיבה, יחי׳ לברכה סלה וכו׳.
מאמר רע״ו
[עריכה]כבד את אביו ואת אמך וגו׳ (שמות כ:יב)
[עריכה]העתקה חפשית, לראות יקרת המוסר, אשר מיעטו באי שעריו. הנה הבן חייב בהכרת טובת האב עליו, החיוב נורא מאד, כי גם המקבל טובה קטנה מזולתו, מכיר לו טובה, וההיפוך מזה, בזוי ונחשב לגס ההרגש, ומה גם הבן אשר ירבו טובות האב עליו תמיד, ונהפוך הוא, הבן לא יכיר טובת האב כלל, למה? כי כן דרכי היצר להכשילו בדבר יותר כללי המקיף פרטים רבים, ויותר על כולם טובת הבורא ית׳ על האדם מיום הולדו עד יום מותו בכל אשר יפנה, חייו ומחיתו ומלבושיו, וכל חושיו וכחותיו הכל ממנו ית׳ הוא, ומי הוא אשר מכיר טובותיו של הקב״ה, ואף גם הברכות אשר תיקנו לנו חז״ל, מי הוא אשר מכוין בהם הרגש טובתו ית׳ הה! לאי שימת עין על מעשה זה, כמה היא כוללת, אמנם כן דרכו של היצר, להכשיל את האדם בדבר היותר כללי, אשר מקיף פרטים רבים, והכרת טובותיו ית, כלל גדול הוא בתורה.
מאמר רע״ז
[עריכה]ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות (שמות כ:טז)
[עריכה]הענין של הכנה גם בימי העמידה, כמו שיש ליחה בקבה להזין האדם גם בימים המועטים שאין לו מה לאכול, כן ביראת שמים, האדם צריך להכין, פן ח״ו יפול ממדרגתו, ואף כי צריך להכין את עצמו באופן שיעלה מעלה מעלה, אבל עם כל זה צריך לחשוש ג״כ פן יחסר לו בהליחה הנ״ל, וכן ביראת שמים יוסיף תמיד כמו באכילה ירבה לאכול להוסיף בריאותו, ועם כל זה הטבע הכין לו פן יקראנו אסון הנ״ל, וזה כונת הפ׳ שבקשו ישראל דבר אתה עמנו וגו׳ פן נמות, היינו שכיוונו פן ח״ו יפלו ממדרגתם מדרגת הנבואה, לכה״פ ידעו על ידי משה רבינו ע״ה, ועם כ״ז הם יגעו בעצמם שלא ליפול רק לעלות.
מאמר רע״ח
[עריכה]ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו (שמות כ:יז)
[עריכה]כאשר ידוע כי מפתח כל התורה הוא היראה, ומקרא מלא הוא (שמות כ:יז) ״ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו״ והיראה צריכה לימוד והתבוננות, והיינו לימוד המוסר וחשבון הפסד מצוה כנגד שכרה וכו׳, על כן קבלנו עלינו בלי״נ לבא בכל יום קודם תפילת ערבית ללמוד מוסר, ויען כי מצינו בבית שני (נחמיה י) שקבלו על עצמם לשמור התורה, ובאו על החתום לעד ולנצח נצחים, ואנחנו בלי״נ בעקבותיהם נלך ונבא על החתום, ומי יתן והיה זה לנו מפתח לקיום כל התורה, ומי שאינו בדרך, ולא יבא מי שיוכל לבא (זולתי אני התניתי בפירוש שאיני יכול לבא עתה ברבים כידוע) ואונס לא היה, יתן קנס הקצוב, וכל הבא בשער הזה יזכה לבא בשערי רחמים ורצון לעד. באהבה ובחפץ הלב אשמח שזכיתי להיות חבר ליראי ה׳, אבא על החתום על הענין הנכבד הלזה בלי״נ להגות קודם תפלת ערבית במוסר, ואם כי לע״ע לא אוכל לבא ללמוד ברבים, כידוע, אבל בלי״נ הקנס כן כחוק, ועיני נשואות לשמים שאזכה לבא וללמוד ברבים ותשועת ה׳ כהרף עין, מאתי הכותב וחותם שמחה מרדכי זיסקינד.
מאמר רע״ט
[עריכה]בענין הנ״ל
[עריכה]ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו (שמות כ:יז)
[עריכה]מצינו בשבת ל״א ״אין לו להקב״ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד״ שגאמר: עתה ישראל מה ה׳ אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו׳ (דברים י:יב) וכתיב (איוב כח:כח) ויאמר לאדם הן יראת ה׳ היא חכמה וגו׳, שכן בלשון יוני קוראין לאחת הן, ופירש״י ז״ל הן יחידה היא היראה בעולם, וקשה איך היא יחידה הלא יש תרי״ג מצות? אלא ודאי דכל התרי״ג מצות, הן לתכלית היראה, כי ע״י התרי״ג מצות, תצא היראה האמיתית לאור, וכן אמרו שם ל״א ע״א על הכ׳ והיה אמונת עתך, אמונת זה סדר זרעים, עתך — זה סדר מועד וכו׳, וחשיב שם כל התורה כולה, ואף על פי כן ״יראת ה׳ היא אוצרו״ ופירש״י ז״ל ״היא עיקר החשוב בעיניו לאצור ולעשות סגולה לזכרון״, הרי, כי תכלית כל התורה כולה, היא הכל — שתצא היראה בשלמות.
ומי שמכיר אף מעט מן המעט גדולת הבורא, ידע ויבין וישתומם מזה, אחרי כי העיקר החשוב בעיני הבורא ית׳, לאצור ולעשות סגולה לזכרון, ודי כי זה מונח באוצרותיו ובפרט לזכרון, וידוע ״ה׳ זכרנו יברך״, ומעתה מי זה פתי לא יבין, כי ישים אדם כל עמלו בתורה ותפלה, - הכל ליראה את ה׳, ולא עוד אלא לעשות נחת רוח לפניו ית׳, להשתדל כי גם אחרים ייראו ממנו ית׳, כי חפץ הקב״ה להצדיק בריותיו להיטיב עמהם בעולם שכולו טוב.
ומצינו במד״ר במסעי כג ״אמר הקב״ה חביבה עלי ארץ־ישראל יותר מן הכל, למה? שאני תרתי אותה וכו׳ וכו׳ צבי היא לכל הארצות וכו׳ וכו׳, ועיי״ש בפנים, עד — להודיעך שאין חביב כארץ ישראל, אמר לו הקב״ה למשה, הן הארץ חביבה עלי, שנא׳ ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה תמיד, וישראל חביבים עלי, שנאמר כי מאהבת ה׳ אתכם, אמר הקב״ה, אני אכניס את ישראל שהם חביבים עלי, לארץ שחביבה עלי, שנאמר: כי אתם באים אל הארץ כנען, עכ״ל הזהב של המד״ר. ומעתה אחרי שביארנו לעיל גודל ענין הלימוד ליראה את ה׳, שהיא תכלית כל התורה, וביותר שהיא כ״כ חביבה בעיניו ית׳, עד שהיא עיקר החשובה בעיניו לאצור באוצרותיו לסגולה ולזכרון, מי לא יבין כי מי שזוכה להכניס בית המוסר, אשר תכליתו ללמוד ליראה את ה׳ אלקינו, כענין שנא׳ למען תלמד ליראה וגו׳ הא למדנו שהיראה צריכה לימוד — אמר לוצאטו ז״ל, שפתים יושק, והרבה הארכנו, מי לא יבין כי הקב״ה נהנה מאד להכניס הלימוד שהוא אוהב, בארץ שהוא אוהב, ובפרט בירושלים עיה״ק, כמה גדול זכות ר״ב נ״י אשר זכה לזכות גדול כזה, זה כשלש שנים, ותהלה נושא פירות הרבה, ומי לא יבין כי חובה מוטלת עלינו לסעדם ולתמכם בשתי ידים, בכל מה דאפשר, הן בממון, הן בהחזקת טובה להם, כי זכות גדול לכל ישראל הם עושים, היש יותר גדול מלעשות נחת רוח להקב״ה ?! מחלקם יהא חלקנו אכי״ר. וכן יסדו אנשי כגסת הגדולה ב־אהבה רבה ״ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה״, היש חסיד יותר מזה? ועם כל זה אמרו אח״כ ״ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך״, הרי כי כל הקודם, היא רק הכנה לאהבה וליראה, הרי נתאמתו כל דברינו עד כמה גדול לימוד היראה, והוא הוא לימוד המוסר להבין מה היא יראה ולהתרגל בה, וזהו שחשוב בעיניו ית׳ לאצור באוצרותיו, ואשרי מי שהביא עסק המוסר החביב לו ית׳ לארץ שחביבה בעיניו, ובפרט בירושלים עיה״ק, הדברים מבהילים למבין מעט מהו בורא! ומה עוד החביבה בעיניו ית׳! ויש ליתן תבלין בזה, כי איתא בספרי ״ע״י התורה יכיר מי שאמר והיה העולם״ וא״כ יבא להכיר כפי ערך האדם את בוראו ויירא מלפניו, כענין שאחז״ל (ב״ב קלד) ״דבר קטן — הויות דאביי ורבא דבר גדול — מעשה בראשית ומעשה מרכבה״ והיא היראה השלמה, ולכן כל התורה הכנה ליראה, ולכן בא חבקוק והעמידן על אחת ״אמונה״ כי המאמין על פי התורה — ירא, וראוי לקרא שם להדברים האלה ״מאמר כלל התורה״.
מאמר ר״פ
[עריכה]ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה (שמות כ:כב)
[עריכה]ממאמר סור מרע ועשה טוב
[עריכה]אם אמרתי לכתוב מהדברים מש״ק פ׳ משפטים, אי אפשר בכתב, אבל בקצרה. ״אלה המשפטים אשר תשים לפניהם״, ברש״י: אל תאמר אשנה להם ב׳ וג׳ פעמים עד שתהיה סדורה בפיהם, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר, לכך נאמר: אשר תשים לפניהם, כשולחן ערוך ומוכן לאכול לפני האדם עכ״ל.
והראינו הנ״מ בין פשוטי הדברים לבין טעם שלהם, מן סוף פ׳ יתרו ״כי חרבך הנפת עליה ותחללה״ וז״ל הרמב״ן: לאסור בהם נגיעת הברזל כמו שנא׳ אבנים שלמות תבנה וגו׳ לא תניף עליהם ברזל וגו׳, ואני אומר, כי טעם המצוה, בעבור היות הברזל — חרב, והוא המחריב העולם, ולכן כך, והנה עשו אשר שנאו השם, הוא היורש החרב, שאמר לו ״ועל חרבך תחיה״, (ובתוך כך אמרנו על זה, על חרבך, פי׳ החורבן, והשממה והארס, היא חיי עשו הרשע, כמו העלוקה הגקראת ״פיאווקע״, היא מתאמצת למוץ דם הארסי והמחלה, כי תמצא בם מתיקות עד שלבסוף תמיתנה דם הארסי והמחלה שמצצה, וכמו שמבואר בשער הקדושה לר״ח ויטאל ז״ל בשער א׳, וזה לשונו שם: ובהסתלק הקדושה, אז תתלבש רוח הטומאה וכו׳ עד: ונמצא האבר ניזון לחם טמא מגועל, יעו״ש, וה״ז כמו ״העלוקה״ (פיאווקע) בדם המחלה והארס, שמצצה מהמתיקות שמצאה שם לפי שעה, היא תמיתנו אחרי שמצצה (העלוקה), כן ממש מתיקות החטא, וזהו ״ועל חרבך״ פי׳ החורבן והשממה — ״תחיה״ היא חיי עשו הרשע, עד שלבסוף יקיאנו וימיתנו כי ארס הוא, וכענין שכתב התומר דבורה על שעיר המשתלח לשרו של עשו, כי החטאים הם חייו עד יקיאנו וימיתנו, לבסוף, ומה נורא מאד לכל אדם, שלא יזון מלחם טמא ומגואל וימיתנו, כמו שכתב שם בשער הק׳, ולכן — רשעים בחייהם קרואים מתים, ויראה ליזון מקדושה, מלחם זך ונקי, ממקום קדוש יבואו, כל זה היו בתוך הדברים. ומעתה נחזור להענין הנ״ל — לשון הרמב״ן ז״ל) החרב הוא כחו בשמים ובארץ, כי במזל מאדים ובמזלות, הדם והחרב יצליחו, ובהם תיראה גבורתו, ולכן לא יובא בית ה׳ וכו׳ ומפני זה לא היה במשכן ברזל, וכן בבית העולמים לא נעשה בו כלי ברזל מלבד הסכינים, כי השחיטה אינה עבודה, והרי היא כשרה בזר והנה שלמה הוסיף במצוה שלא נשמע כל כלי ברזל בבית בהבנותו, יעו״ש בפנים.
והנה הקב״ה גזר וריחק שלא יובאו בביתו שום ברזל המחריב, אף רק לסתת ולהכין אבן למזבח, אשר גם המזבח אינו רק מקום מוכן ומזומן לקרבן, ועם כ״ז גם רק סיתות אבני מזבח, רחק הקב״ה מביתו, ויש לנו להבין, מה חטא חטא הברזל, אשר הוא רק כחומר ביד היוצר להחריב ולרצוח, והברזל ודאי היה רצונו לעשות בו שלום בעולם, כידוע מאבני יעקב אע״ה, אלא ודאי רצה הקב״ה לגלות לכל, כמה שנאוי בעיניו חסרון כללי, כי מטבע האדם לשאת שנאה, וקנאה וכעס, עד שחכמינו ז״ל הדואגים לתקנת העולם, הזהירונו להתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו, הרי כי טבע האדם רע, ורק כל מגמתו להביט בעין רעה על זולתו, ואלמלא מוראה של מלכות, כמה וכמה חללים עלולים שיפולו בכל עיר ועיר, והיה ח״ו, העולם חרב, ורצה הקב״ה להראות גלוי, כי לא לבד הרצח והחורבן בעצמן שנאוי לפניו, אבל גם הסיבה, אשר על ידם נסתבכה הרעה, אף שהוא לא כיון לכך, עם כ״ז לא לחנם בא ע״י זאת, אף שבברזל לא שייך זאת, אבל להעיר לאדם מחסרון כללי, כמה הוא שנאוי בעיניו ית׳.
ומעתה אמרתי, אחי ורעי, שמעו נא לי והתעוררו להתחזק, שלא ישובו ריקם ח״ו, הדברים הנוראים האלה, נראה נא, אם רק הברזל, אשר הוא דומם בעלמא, ולא דעת ולא תבונה לו, ורק כחומר ביד היוצר, ועם כל זה נתרחק כ״כ מקדושה, עד שגם לסתת בו המזבח, אשר הוא רק כלי שרת לקרבן, עם כל זה מקרא מלא דבר הכתוב — כי חרבך הנפת עליה ותחללה, בנגיעה בעלמא פוסלת המזבח, האדם, אשר לו דעת ותבונה ובחירה בידו, ובוחר לעצמו בעצת לבו הרע להתנהג בחסרון כללי כמו הבהילות והטרדות, אשר עי״ז לבבו פונה מישובו השכלי, אשר חלק לו ה׳ ברוב רחמיו ית׳ חלק ממעל, והוא חסרון כללי נגד כל התורה כולה, הבנויה רק על ישוב הדעת, כמו שאחז״ל: כל השם אורחותיו זוכה ורואה בישועתו של הקב״ה (סוטה ה:) עאכו״כ שהוא מחוייב להתרחק מכל אלה.
ואמרנו כי זה לשון שומא הצריכה בית דין של שלשה, השכל והלב והגוף, פי׳ כמה פעמים ביארנו, כי שמירת התורה יפה ג״כ לגוף, ולכן ממה שהגוף אינו יכול לסבול, התירה התורה, ולכן גם הוא צריך להיות מבית־דין של שלשה, והבהילות והטרדות מרחיקות את האדם מישוב הדעת, וכיון שהוא בלי ישוב הדעת, הרי הוא מרוחק מכל התורה ח״ו, כאחז״ל: דא (דעה) לא קנית מה קנית (נדרים מא.), והרי הוא מרוחק, ח״ו, מקוב״ה, ולא לבד מהקב״ה אבל הוא מרוחק ח״ו, מכל דבר שבקדושה, והברזל יוכיח, כי הברזל אינו מאבד רק את הגוף, וחסרון של פחז כמים, וכולו שם במרוצתם כסוס שוטף — הרי מאבד הנפש, וגדול המחטיאו יותר מההורגו, וא״כ הרי זה מזיק כללי יותר מן הברזל, וכן מדת הגאוה אשר היא תועבת ה׳, וכן הקנאה והתאוה והכבוד, וכן מדת השקר, ר״ל, לא לבד שקר מוחלט, אבל גם בכלל — שקר ההטעה, שמטעה את עצמו בגרם המדות, ואינו מבחין בין טוב לרע, וכמאמר הכתוב: ״הוי האומרים לרע טוב וגו׳״ (ישעיה ה:כ) והרבה יש לדבר בזה.
וראיתי לגלות עתה מה שהיה אצלי סוד כמוס, זה יותר מעשרים שנה כמדומה קרוב לשלשים שנה, בהיותי בזאגער, היה אז שם אדמו״ר ז״ל, והיה שם ר״ה, ועשה שם מנין בפני עצמו. ושמעתי ממנו דבר שאמר לי לעצמי, ולא שמע שום אדם, ונבהלתי מזה מאד מאד, כי לא נשמע כזאת, ולא ראיתי מעולם זאת בשום ספר, ומחמת כי הבנתי, כי לא יבין זאת להתפעל מזה הרבה מאד, כאשר אני נתפעלתי, לא אמרתי זה לשום אדם, עד אמצא אדם ועת מוכשר לזה, ופעם אחת בחנתי להגיד לאדם גדול בתורה ומחזיק במוסרי אך לא כדרכנו, וראיתי כי לא הבין זאת, ומי שלא יבין זאת, לא יעשה עליו רושם כלל, כי לזה צריך האדם לשנות דרכו מכל וכל, וזה דבר קשה מאד, על כן לא יניח לבו לשמוע דברים נוראים באלה, וכענין שאמרנו כונתם על מעבירים על דעתו ועל דעת קונו (עירובין מא:) ואנכי הבנתי זאת, כי בעוה״ר, אני מורגל, שאינם מתאימים מעשי עם דעתי, יעזרנו העוזר מהיום והלאה, אבל לפי המבואר במאמר הנ״ל, מצאתי מקום לגלות מה שהיה כמוס אצלי קרוב לשלשים שנה.
אמר לי אז, כמדומה, בר״ה יום שני, ושחק בי, ושאל ממני אם יש לי גלוי אליהו, הבנתי הדבר, כי מחמת שלמדתי אז מוסר הרבה, ועסקתי שמה בזאגער איזה זמן בחיזוק אמונה, שיהיה לפני כמו חי, מאשר ידעתם אשר אדבר תמיד, כי כל עיקר הריסת האדם, מה שמניח אמונתו על קרן הצבי, רצוני על אמונה שקבל בנערותו, בעת שהיה רץ תמיד כצבי, אבל צריך האדם הנכנס במוסר, לחזק אמונתו כאילו לא שמע דבר, רק הוא נולד היום, ומצא תורה ועולם מלא ומפורסמות הרבה, ומעתה חובה עליו להבחין בין טוב לרע, ואז תהיה אמונתו בע״ה שלמה. וזה שאנו אומרים תמיד, כי גם מפורסמות שאין צריכות ראיה, צריך התבוננות, ומי שלא יתבונן בזה, אינו מבין בדעת שלמה, ורק באמונה אומר זאת, ואולי ידע כי עסקתי הרבה במוסר, ואני באתי שמה בפקודתו, לנסוע לזאגער בבית המוסר לחזק ידם, כי היה חדש אצלם, וחשש פן אטעה את עצמי, ואחשוב לי גדולות ונפלאות ח״ו, ע״כ שחק בי ושאל אותי אם יש לי גילוי אליהו ז״ל, כן הבנתי מדבריו ז״ל, ואמר לי אז דבר שלא שמעתי ממנו מעולם, ולא ידעתי אם שמע זאת ממנו שום אדם, כי הנראה לא לדרוש זאת ברבים, כי לא רבים יבינו זאת, וגם רבים לא יוכלו לעמוד בכזאת, אבל יען כי שמע עלי שאלמוד מוסר, ואני בתור מנהל שמה, והיה מפחד פן אטעה את עצמי בגדולות ונפלאות, ורצה להודיעני כי עיקר במוסר יהא במדות, ואני בעוה״ר מקולקל במדות, ואמר לי דבר נורא, אינו יכול לאמר זאת רק אדם גדול כמותו.
אמר: אחרי כי ידוע שהתורה בפסקי ההלכה שבה לא נקבעו מן השמים בפועל, ורק נמסרה לחכמי הדור, דיירי ארץ, בקביעת מועדים, בכריתות ומיתות בי״ד, הכל כאשר נראה לבית-דין של מטה ועל ידם נפסק הדין בשמים להלכה למעשה, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, וא״כ הלא צריך הדיין להשלים עצמו במדות תחילה, ואז לא יהיה משוחד, ואז אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, כי יש לו עינים לראות, משא״כ אם לא השלים עצמו במדות, אז אינו ראוי להיות דיין, אף אם פעם אחת מכוין אל האמת, אין תורתו תורה כלל, כי התורה אינה פסוקה מן השמים, לא בשמים היא, כתיב. הארכתי לבאר דבריו, כי הוא אמר לי בקצרה מאד, ולא היה מובן כלל כונתו ז״ל, אם לא בארתי באריכות מעט ביתר ביאור, וגם אני קצרתי, וזהו אמז״ל ״אם הרב דומה למלאך ה׳ צבאות יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו״ (חגיגה טו:) פי׳ כי תורתו אינה תורה, וזוהי מליצתם ז״ל ״כך עונשו של בדאי אף אם אומר אמת, אין שומעים לו״ (סנהדרין פט:) פי׳ כי האמת שלו אינה אמת, כי תורתו אינה תורה, והרחמן ירחב עלינו, שיהיה לנו חלק בתורתו ית׳, היינו שנכין עצמנו בהמדות הנצרכות לקנין התורה, ואז תורתו תורה, ויש לו חלק בתורה.
ועל פי זה נבין דברי ר״י בשערי תשובה על הכ׳ (משלי כא:כז), ״ואיש שומע לנצח ידבר״, ועל פי פשוטו שם אינו מובן מלת ״לנצח״, אם הכל שומעים לו, מחמת שיודעים שהוא מדקדק בדבורו ושומע בדקדוק וכי משום זה לנצח ידבר? ולפי זה ניחא, כי אחרי שהוא רגיל לדקדק כל כך, מן הסתם אי אפשר זאת בלי הכנת המדות הנצרכות לקנין התורה, וא״כ תורה שלו תורה, ולנצח ידבר בתורתו, כי תורתו תורה היא, משא״כ אם אינו מדקדק בדבורו ובשמועותיו, תורה שלו אינה תורה כלל, כעונשו של בדאי, שאפילו אומר אמת אין שומעים לו, כי תורתו אינה תורה, ואין לו במה לדבר בעולם הנצחי שכולו אמת, והשקר אין לו שום שייכות אפילו להכנה דהכנה, כמו לסתת אבנים למזבח, והברזל יוכיח, והשקר קשה מברזל!
והנה באמת חסתי על הברזל ואמרתי: תאחזני רחמנות על הברזל, שנתרחק כ״כ מעבודת הקודש, בשביל רשעי ארץ שהם עושים בו רצח נגד רצונו, כענין אבני המקום ביעקב אע״ה, ״עלי יניח צדיק את ראשו״ וכו׳, ויפה אמר לי בזה אחי יקירי אריה נ״י, כי זה עילוי לברזל, כי ממנו יש לעולם לימוד כל כך, ונהניתי מזה ויפה כיון, כענין שמצינו ״זכור את אשר עשה וגו׳ למרים״ וכתבו הראשונים אזהרה מזה ללשון הרע, וא״כ למה דברה התורה לשה״ר על מרים, אלא ע״כ כי בשביל הלימוד, אין זה לשה״ר אלא לשון טוב. כן בזה, אין זה פסק לברזל, אבל עילוי לברזל, ונהניתי שלא יהיה נראה לנו כפלא על מעשי השם ית׳, ברזל מה חטא?
ומעתה אחי ורעי, נטכס עצות ותחבולות, שלא להתרחק, ח״ו, בעולם שכולו טוב וכולו ארוך, מכל דבר שבקדושה, ר״ל, ואין בעולם העליון מזון לחם טמא ומגואל, ואם ח״ו כך הוא, אנא אנו באים, ואז״ל הקב״ה הופך פניו ומצירי גיהנם שולטים בו, פי׳ תיכף ומיד, כי מי יגן עליו, ומי שיש לו תורה טהורה, התורה מגינה עליו, אבל אם ח״ו, תורתו אינה תורה, מי יגן? הרחמן יעזרנו שנהיה הגונים ליתן לנו חלקנו בתורתו.
מאמר רפ״א
[עריכה]ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו (שמות כ:כג)
[עריכה]עד כאן דברנו בענין הרחקת הרע, מברזל שנתרחק כל כך, ועתה נדבר מחלק הטוב שביארה לנו התורה מקצה אל קצה, פי׳ מקצה החסרון, לחם טמא ומגואל, לבא אל קצה המעלות.
שם בסוף יתרו עוד ״ולא תעלה במעלות על מזבחי״ עיין ברש״י שם, הלא לבשו מכנסי בד, מ״מ הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה, והלא הדברים ק״ו ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון חבירך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה, ביארה לנו התורה שמבקשת שלמות האדם בעולם שכולו טוב, שאל יאמר האדם, אתרחק מן הרע ודי לי, לא כן, אבל ישתדל לכבד בני אדם על צד היותר נעלה, כענין שאחז״ל: והמלכת את קונך עליך שחרית וערבית, והמלכת את חברך עליך בנחת רוח, נחת דייקא, וכ״ז מובן מרוב הריחוק שלא יהא נראה כגנאי ערוה, אף כי הוא מלובש מכנסים, ומה גילוי עתה יש כאן לאבנים, פי׳ הכבש שעולים בו לגבי כלי שרת צריך לשמור כבודו בהרחק רב, האדם שמקפיד על בזיונו ונברא בצלם אלקים, כמה הרחקים צריך להתרחק למען כבודו.
והנה עמון ומואב נתרחקו מלבא בקהל ה׳ עד עולם, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים עיין בפ׳ כי תצא (דברים כג:ד-ה) ברמב״ן באמצע דבריו, וז״ל: והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי, ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה, והיו חייבים לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה, האחד, שכר עליהם בלעם בן בעור והם המואבים, והאחד לא קדם אותם בלחם ומים וכו׳ וכו׳, והנה הכתוב הזהירם אל תצורם ואל תתגר בם, ועמון התאכזר בזה לא להכיר טובת ישראל שלא להתגרות בם אפילו, ולא הקדים אותם כלל, פי׳ אפילו חוץ לגבולם, יעו״ש, ולכך הקדים הכתוב ״עמוני״ והקדיש להזכיר פשעו ״על דבר אשר לא קדמו אתכם וגו׳״ ואח״כ מזכיר ״מואבי״ וחטאתו, יעו״ש בפנים, הרי שנתרחקו שתי אומות מלבוא תחת כנפי־השכינה עד עולם, בשביל שלא זכרו גמולי חסד של אברהם אע״ה עם אביהם.
התבוננו נא, אחי, האם יש בדור הזה מי שיזכור לבני בנים שנים רבות את החסד שגמל אחד עם אבי אביהם לפני כמה שנים, הלואי יהיה אחד בעיר ושנים במשפחה, ולפלא, כי מואב ועשו הקדימו אותם חוץ לגבולם, ראו מה בין ראשונים לאחרונים.
ועתה יש לנו להבין, כי אחרי שנתרחקו זרים לנו, בשביל שלא היה שמור בלבם גמילות חסדים של אברהם לזקנם מכמה דורות, יש לנו להבין איזה חוב מוטל עליבו בני אברהם יצחק ויעקב, ומקבלי דת פנים בפנים בהר חורב, להכיר טובת אבות לבני בנים, ולשאת בעול עם חברו, ולהרבות אהבה זה לזה, זה כלל גדול, ואין קושי כי הפריזה התורה בדרך הפלגה, לשמור כבוד הבריות, עד שגם ערוה מכוסה במכנסים, נחשב לגנאי על הכבש, ומכש״כ לאדם, כדברי רש״י.
ומעתה יש להבין דברי אדמו״ר במדות וגם מה הטוב שיש לנו בדבר קצר מהתורה, וכולל כל — סור מרע ועשה טוב.
משפטים
[עריכה]מאמר רפ״ב
[עריכה]ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וגו׳ (שמות כא:א)
[עריכה]משפטים מדרש שמו״ר פ׳ ל׳, משל למטרונה שהיתה מהלכת, הזיין מכאן והזיין מכאן והיא באמצע, הענין, כי כבר מוסד לבו יסוד גדול מהכתוב (משלי טו:י) ״מוסר רע לעוזב אורח ושונא תוכחת ימות״ כי השונא תוכחת יאבד תקותו, והוא כי יש בגמ׳ (נדה ע) כתיב: כי לא אחפוץ במות המת (יחזקאל יח:לב) וכתוב אחד אומר כי חפץ ה׳ להמיתו (ש״א ב:כה) כאן בעושים תשובה כאן בלא עושים תשובה, פי׳ הדואג ומצטער על עבירה, יש תקוה ממנו כי יעשה תשובה, אבל מי שאינו מצטער על עבירה, בודאי לא יעשה תשובה, וחפץ במיתתו ח״ו, כנאמר: (ירמיה ב:לה) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי, ונמצא לפי זה, כי היסורים שמביא השי״ת על האדם ועל העולם בכלל, לטובתם הוא, למען לעודד אותם לשוב, אבל כל זה בזמן שהאדם מפשפש במעשיו למצא מדה כנגד מדה כאז״ל (ברכות ב) אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו, היינו למצא מדה כנגד מדה שחטא, למען ישוב ממנה, ושתי תועליות יש, נקיון והתעוררות על להבא, אבל אם ח״ו לא ישוב תגדל האשמה, על תוכו תוסיפו סרה, וגורם שבאים עליו יסורים ולא ימצא מדה כנגד מדה, כיון שלא יועילו לו היסורים לדאוג ולהתמרמר על העבירה, וזהו (ברכות ח) פשפש ולא מצא יתלה בתלמוד תורה, והקשו מה עבירה גדולה מזו? ולפי זה הכי פירושו, כי יודע שהתורה רפואה ליצר הרע, ובלי זה אין תקוה כידוע בספר מסילת ישרים פ״ה וא״כ בלאו הכי לא ישוב, ומה יועיל מדה כנגד מדה? ולכן לא מצא, וזהו ענין פרעה (שמות י:א) כי אני הכבדתי, פי׳ מה לו הענין שגילה לו משה רבינו ע״ה חטאו, ובודאי ישוב, והלא כפר בהשי״ת, ונמצא ענשו שלא לגלות לו מדה כנגד מדה, ולכן אמר השי״ת למשה, אל תתמה מה שאני מגלה לו חטא, כי אני הכבדתי, ודו״ק. והנה מצינו ביומא ט׳ ראשונים נתגלה עונם נתגלה קיצם, היינו כי ידעו עונם ותקוה מהם לשוב, משא״כ אחרונים לא גתגלה עונם, כי לא דאגו ולא הצטערו, ע״כ לא חזרה לאחרונים, ומעתה ראו נא עד כמה העון הגדול של ביטול תורה הקלה בעינינו, התורה כביכול שרופה באש, ואין איש שם על לב, ראו נא כמה היה ירמיה הנביא מקונן על שריפת עצים ואבנים, ומי יתן לנו ויקונן על שריפת התורה עתה בדורנו ר״ל אהה! על כן חובה עלינו להתחזק במצות השכליות, ומזה נבא לשמעיות, וע״כ ישראל שקיימו השכליות זכו שיכופו עליהם הר כגיגית (ע״ז ב) משא״כ אומות העולם, כמבואר בע״ז ולכן שפיר הקושיא מה שהקשינו למה אמרינן (ע״ז ג) תנאי התנה הקב״ה עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלים את התורה וכו׳ הלא כפה עליהם הר כגיגת, אבל לפי זה ניחא, דהיינו מפני שקיימו שכליות מעצמם, ודו״ק, ולפי זה ניחא המדרש — זיין לפניה משפטים שכליות, ומזה יבואו לקיים השמעיות, ואח״כ יבואו השמעיות בגדר שכליות בזה לא יאבד תקותו לתשובה ולהתעוררות להבא לשלמותו.
מאמר רפ״ג
[עריכה]ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני וגו׳ לא אצא חפשי וגו׳ ורצע אדוניו את אזנו במרצע (שמות כא:ו)
[עריכה]ראשי דברים. אבל תן דעתך להבינם, אומר לכם ענין מה שיש לי התפעלות גדולה מזה, אדמה כי אחר ישחק ממנה, מה זו להתפעל, אבל אנכי לא אסוג אחור מהתפעלותי הרבה, אני מעודי היה קשה לי הגמרא על הכ׳ ורצע אדוניו את אזנו במרצע וגו׳ ריב״ז היה דורש מקרא זה כמין חומר, מה ראה לרצוע את אזנו יותר משאר אברים? אוזן ששמעה בהר סיני כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, תרצע, פירש״י ז״ל חומר — בשמים, לא הבנתי מעודי, מה זה החומר כל כך מדברי חז״ל, הלא מובן ברור שיש בהם מתיקות מתוק מדבש, ולא מצאתי מתיקות, עד שעזרני השי״ת להבין מעט תהלה, והנה כל הדברים גם גשמיים יש בהם רוחני, כדומה הלחם נאמר עליו: לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם (דברים ח:ג), והעולם לא יבינו רק הגשמיות, אבל האיש הרוחני יבין הרוחניות מהדבר, וכן ברוחניות יש גשמיות ורוחניות, פי׳ פשטות הדבר יקרא גשמיות, צורת הענין יקרא רוחניות הדבר, וצורת הענינים, מעט המה אשר יבינו הצורה, כי על פי הרוב גם לומדי החכמה, יקחו הפשט ולא הצורה, והנה גדר השמיעה הונחה על הבנת הדבר בעיקר, כענין שמע ישראל וגו׳ פי׳ תבינו הצורה, והנה גדר העבדות להקב״ה, שישעבד כל כחותיו לעבודת השי״ת, ולכן כתב בעל חובת הלבבות, כי מדות השכליות רבו גם רבו ממנין השמעיות, פי׳ התוריות, ויכול להיות דבר שרע לזה טוב לזה, פי׳ הרגל המתינות טוב להבהול ורע לעצל, וכהנה הרבה, ובדרך כלל אמר הרמב״ן ז״ל כי מצוה על כל אדם לעשות לו סייגים, ונמצא כי המוכר עצמו לעבד, אף כי למצוה דאורייתא מחויב לעשות אבל דרבנן פטור, כמו בפועל בברכת הטוב והמטיב, וכדומה, ונמצא כי פורק מעליו עול אדון הכל ב״ה, כי ימכור עצמו במקום שלא יוכל לגדור עצמו בסייגים, ויהיה השדה למרמס רגל השור והחמור, וזה נולד ממה שאזניו אטומים להבין ענין עבדים לו ית׳, ומדרכי התורה לעשות מעשה להבין הכונה, כמו ציצית — למען תזכרו, מצה זו שאנו אוכלים על שום מה וכו׳, וכהנה הרבה, וכן בזה ציותה התורה לרצוע אזנו, להזכירו כי אזניו אטומים, ומהצורך לנקבם לפתוח שמיעתו פי׳ הבנתו צורת הענינים, שמעתה יהיו אזניו פתוחים לשמוע הצורה, ולכן המצוה היא על הדלת, כי חסרון השמירה גורם שיצה״ר יכנס בבית פנימה, כענין הכ׳: לפתח חטאת רובץ (בראשית ד:ז) פי׳ מוטל על הפתח פן יוכל להתגנב פנימה, ומאז כל ביתו בידו, והנה הגדרים הם מחיצה שלא יכנוס הגנב בשדה פנימה, כן הגודר עצמו לכבוש רצונו, לא יניח ליצר להכניסו לו לביתו להכשילו, כמו שכ׳ הגר״א ז״ל, כי מדרך היצר להסית לאדם מן ההיתר למלאות תאותו, ונמצא נכנס בביתו, ואח״כ מסיתהו מזה לאיסור, משא״כ הגודר לעצמו מהיתר, לא יניח ליצר בפתח ביתו, ולא יבא לפתתו לאיסור, ולכן העבד שפרק מעליו עול הסייגים והגדרים כנ״ל, א״כ נתן מקום ליצר להכנס בפתח חטאת רובץ, ולכן ציותה התורה לרצוע על הדלת, וכן ר״ש שם דורש על המזוזה ששם פתח הקב״ה במצרים, יש בזה ענין נשגב, כי כבר כתבו החוקרים תחבולות לזכירה — סימנים בגשמיות, כמו שמעון ישב על מקום פלוני וכו׳, כשיראה המקום, יזכור כל הענין שנעשה שם, ולכן יציאת מצרים שזה כלל האמונה, אנו מזכירים פעמים בכל יום, להשריש אמונה בלבבינו, ולכן מצוה על האדם להשריש הזכירה במקום שהנס נעשה בו, והוא המזוזה, כדי שאם יראה המזוזה, יזכור שפסח הקב״ה על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, על מנת להיות לו לעבדים, והם עדים בדבר, ולכן ורצע בפני העדים, כדי ליתן לב להבא לקיים עדותם, פי׳ ההשכלה של הזכירה במשקוף, למען יושרש תמיד בלבו העדות הנ״ל, ויקבל עליו העבדות לו ית׳, ודו״ק.
מאמר רפ״ד
[עריכה]בענין רציעת אוזן העבד הנ״ל
[עריכה]יקרתך הגיעני, נהניתי ממכתבך כי אזנים יש לך, ואמר דוד המע״ה ״נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך, אגידה ואדברה עצמו מספר״ (תהלים מ:ו) והנה אח״כ כן מספר ״אזנים כרית לי״ והלא מספר?
אמנם יוסבר הדבר, בדומה למי שיושב אצל אוצר המלך הסגור וחתום, מה הנאה יש לו, אמנם אם ימצא חן בעיני המלד, יפתח פתח לאוצר, להכניס ידיו בו, ככה התורה הנתונה לנו, אוצר בלום הוא, סתום וחתום למי שאזניו אטומות, ומי שמיגע עצמו לפתוח אזניו, שכרו הוא, שהקב״ה כורה אזניו האטומות ופותח לו פתח מאוצר החכמה - היא התורה, וכפי רוב הפתיחה שפותח אזניו, לעומתו יפתח לו האוצר, וזו היא הצלחה שאין למעלה הימנה.
ולכן אמר יהודה ליוסף ״ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני״ (בראשית מד:יח) אטו המדבר לחברו האם בגבו ידבר? שהוצרך לאמר ״ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני״? אמנם שעל פי הרוב, האזנים אטומות, וכמו הליחה הסותמת אזנים וצריך לנקותה, ככה הרצון השקוע באדם, הנה הוא ליחת אוזן, ואמר לו לנקות ליחת האוזן, ומה נעמו עתה מדרשם ז״ל על רציעת אוזן העבד, והנה בימי ילדותי לא ידעתי כלל מה זאת, אמנם הענין הוא, כי מדרך השכיר אצל בעל הבית, להיות תמיד בבית אדוניו, ואם יצטרך לו, ילך בשליחותו, משא״כ אם יש לו אדון אחר גם כן, אז שוב אין זה עבד גמור להאדון הראשון, והנה ידוע כי קנית הצורה צריך להיות ע״י מעשה החומרי, כמו תיבת התפלה לכונת הלב, והנה העבד שאמר ״אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני״, הליחה הלזו אטמה אזניו משמוע צורת ״כי לי בני ישראל עבדים״, כי המוכר עצמו למי, שוב אינו פנוי לעבודת אדוניו, והוא הלך וקנה אדון לעצמו, אמרה תורה לעשות לו מעשה, שיבין הצורה מחומר המעשה, והיא הרציעה, ויבין כי אזניו אטומות היו בליחות אהבת אשתו ובניו, וע״כ לא עמד על צורת ״כי לי בני ישראל עבדים״ ע״כ ירצעו אזנו, ועל ידי צער רציעת אזנו יצא ליחת אטימות אזניו, ויהיו אזניו פתוחות לאוצר מלכו של עולם, שאין הצלחה למעלה הימנה. וכענין שאמרנו — ״אין אדם עומד על דברי תורה אא״כ נכשל בהם״ (גיטין מג) והנה הרי אנו רואים רוב אנשים נכשלים, וחוזרים ונכשלים יותר מפעם הראשונה, וכן לעולם? אמנם הא למה זה דומה, לשכור שנפל וחבט ראשו באבן קשה, ומחמת שכרותו אינו מרגיש בהחבטה, והולך וחוזר ונופל, ומכה ראשו לפצעים, ואינו נכשל כלל השכור הזה, עד שידע להזהר עוד, אך כשפג משכרותו, אז מרגיש, אחרי שכבר נפצע ראשו לפצעים, ואין רפואה למכתו ר״ל, משא״כ האינו שכור, הוא מרגיש מיד כאב החבטה באבן, ושוב אינו נכשל עוד, אחר שנכשל בפעם הראשונה בהרגשת כאב החבטה, ועל הדרך הזה צריך להבין ענין הרציעה, וזה כפתור ופרח במדרשם ז״ל, וזה קידוש ה׳ להבין חכמתם גם בפשטות, ותחת אשר בימי ילדותי הייתי בער, והיו כמו זר בעיני, הדברים, בימי חרפי כאשר נתפתחו עיני בדבריהם ז״ל אף מעט, אנשקם אחבקם, נופת צופים המה לי אף פשטם, במה אקדם ה׳ וכו׳, עוד יש דברים נחמדים בזה.
ואוסיף מעט ביאור. יש שם בקידושין כ״ב ריב״ז היה דורש מקרא זה כמין חומר, פירש״י ז״ל חומר — בשמים. בילדותי הייתי מתמיה על זה לומר ״כמין חומר״ חשבתי מה זה חומר, אטו בזה יתוקן העבירה שקנה אדון לעצמו, ומה נתפעל כ״כ מזה? אבל עתה אני רואה כי יש להתפעל מזה מאד, ושפיר הולם מלת ״חומר״ והוא, כי אמז״ל (שבת קח:) ״לא יהיה בך אל זר״ איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע, פי׳ כי אל מי שישים מבטו ומגמתו לעשות רצונו. הוא הנאהב אצלו, ואליו פונה השתדלותו ועבודתו, וראש כל מרעין הוא הוא התאוה, אשר ע״כ הנזיר הפורש מתאוה נאמר עליו: נזר אלוקיו על ראשו, מהסתם ההולך אחרי התאוה, נזר התאוה על ראשו, וזהו אל זר שבאדם. והנה רציעת העבד אין לכל אדם שום למוד ממנו, רק העבד לבדו, אבל לפי ביאור ריב״ז יש בזה למוד נפלא לכל אדם, להתרחק מתאוה המטמטמת הבינה ואוטמת אזניו משמוע, כי נאמר שם ״אהבתי את אדוני את אשתי וגו׳ לא אצא חפשי״ (שמות כא) ואמר הכ׳ שהתאוה אוטמת אזנים מלהבין, כי המכור לתאותו אין לו אדון רק תאותו ואינו עבד לה׳ ע״כ אמר ״והלך וקנה אדון לעצמו״ פי׳ התאוה, וע״כ אינו נרצע רק אם אינו רוצה לצאת חפשי, כנ״ל. ונמצא ממש כחומר, כל פעם שמריח נותן טעם לכל אדם להתרחק מאדון המתאוה וטוב לו.
ואמר חכם אחד לעשיר שהיה מתנשא נגדו בשביל עשרו, אמר לו: ״האדון שלך הוא עבדי ואתה עבד לעבדים, ולחנם אתה מתגאה״. פי׳ כי הוא עבד נמכר לתאותו, והחכם אדונו של העבד הנמכר לחכמתו, כי התאוה מסורה בידו, להתאוות דוקא לחפץ החכמה, ומה שהוא נגד החכמה, נבזה ונמאס אצלו בתכלית. ונמצא כי מה שעשה הבעל המתאוה עטרה לראשו, עשה החכם עקב למרמס רגליו, ומעתה אם היה מכיר העבד צורת ״כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים״, היינו האל זר שבאדם — כח המתאוה לא היה ממשיך עליו אהבת אדונו ואשתו, שיהיה אצלו עבד נמכר, לאות הוא, כי אזניו אטומות, ע״כ יעשו מעשה שירגיש היטב, עד כמה צריך לכרית אזניו, וזהו דברי ריב״ז: היה דורש כמין חומר — בשמים״ כל זמן שמריח בו נותן ריח, כך בזה, כל מה שנחשוב בזה יריח לנפש.
מאמר רפ״ה
[עריכה]ומכה אביו ואמו מות יומת וגו׳ ומקלל אביו ואמו מות יומת (שמות כא:טו-יז)
[עריכה]שפע ברכות והצלחה רבה לבני יקירי מ״ל נ״י כאור שבעתים.
אם אמרתי להודיעך בכתב מה שדברנו בפ׳ משפטים, כמעט אי אפשר, אך בקצרה מאד אכתוב לך. מצינו שהחמירה התורה במקלל אביו ואמו, כי במכה אביו ואמו בחבורה, אשר העולה מבהיל מאד לשומעים, ולא חייבה התורה רק חנק, ומקלל אביו ואמו רק בפה ולא במעשה חייב מיתה — ג׳ מדרגות — מיתה יותר חמורה, היינו סקילה, ולמה? הענין כך הוא, כי כבר כתב בספר חובת הלבבות פ״ז מתשובה, כי אין דבר קל עם ההתמדה עליה, כנא׳ הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה (ישעיה ה:יח) — כי חוט של משי אם יכפול הרבה, עבות עגלה הוא, ולכן מכה אביו ואמו בחבורה, מאשר העול גלוי לכל, אין חשש לכפילות הרבה, משא״כ מקלל בדיבור בעלמא יש חשש בכפילות הרבה להעון, החמירה התורה שלש מדרגות במיתה, גם בבי״ד של מטה, ומה יהיה בבית־דין של מעלה — גם בפעם הראשונה. ואמרנו לקרב אל השכל זאת, כי הלא לפתח חטאת רובץ, ודבר קל במעשה, נקל יותר להכשל עוד ועוד, ועל כן אם העיזו כ״כ להכניס עצמו בסכנה גדולה כזו, אות הוא — כי פרח עול מלכות שמים ממנו, ומיתתו בשלש מדרגות של מיתה יותר. ולמדנו מזה כי מאד מאד צריך האדם להזהר, בדברים שנפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להן, אף גם בפעם הראשונה נעשה חמור מאד, יען כי הוא מתקרב לשלשלת חטאים, ולא ירא לנפשו, כי עלול הוא, ח״ו, לעבות עגלה חטאת, אות הוא, כי פרק עול היראה מפעם הראשונה ג״כ. על כן צריך האדם מאד להזהר מהמדות הרעות, כי הרבוי מצוי בהם, ואף בפעם הראשונה חמור, ומה יהיה בפעם השניה, וכו׳ וכו׳, הרחמן יעזרנו בבקשת המחילה בזה, פי׳ שנעמוד בדרכי התשובה בזה, וכי ישער קלות העון עם זה, וכן בביטול תורה, אשר היא מצוה תמידית, ע״כ יפה אמרנו בעשי״ת, ללמוד מוסר על הכללים האלה, בטול תורה ומדות, לעמוד בגדרי התשובה לכל הפחות בהם..
ואמרנו עוד, משה רבינו ע״ה הכין עצמו ששת ימים ביראה אימה ופחד, על ההר סמוד לענן, ואח״כ ביום השביעי, קרא ה׳ אל משה ויבא משה בתוך הענן ויהי שם ארבעים יום וארבעים לילה, כנא׳ סוף משפטים. ואיתא במדרש: ״נפשי ודמי נתתי עליה״ פי׳ על התורה, ואח״כ, כשעשו העגל, ירד מן ההר ושבר את הלוחות — דברי אלהים חיים, והמכתב מכתב אלקים, והקב״ה לא אמר לו שבור, והק״ו שאמר משה ״ומה פסח וכו׳ אמרה תורה וכל בן נכר לא יאכל בו, ישראל מומרים וכו׳ על אחת כו״כ״. (שבת פו) והקשינו, הלא מבואר במדרש ״שור או כשב או עז כי יולד״ שרק הערב רב עשו את העגל, והאיך אמר ״ישראל מומרים״ אתמהה, אבל הענין כי לא מיחו בידם, והרי זה מדת חנופה, וחנופה עלולה מאד על הריבוי בה, ובפעם הראשונה נעשה חמור, ולכן עד היום אנו סובלים מעון עגל של הערב רב, — וביום פקדי ופקדתי וגו׳, כידוע מה שאז״ל על זה (סנהדרין קב.) יען כי חניפה שלשלת חטאים, הרחמן יצילנו מהחנופה. ומעתה יצא לנו חובת האדם להתרגל במחשבה, כי אין קל כזה - ביטול המחשבה, כי המחשבה יגיעה רבה היא, ובטבע קשה המחשבה, ואין עבודה קשה יותר מנגד הטבע, ועלול מאד לבטל הגיון חכמה ומוסר, ואין לך שלשלת חטאים יותר מזה, ובפעם הראשונה חמור מאד, ומכש״כ עוד ועוד, ע״כ בכל עוז אנו צריכים להתחזק בזה, ולכל הפחות בבקשת המחילה, פי׳ גדרי התשובה על זה ושב ורפא לו, אכי״ר...
ומזה נוכל להבין שכר ״בר־סמכא״ כי בפעם הראשונה הרי זה שלשלת של זכיות נשגבה מאד, פי׳ כי נכלל במעלת בר־סמכא: ״שיש לו הסכם חזק״.
היום יום ד׳ ב׳ דר״ח אדר ראשון, אמרתי להשלים המאמר הנורא הלזה, כי ידעתי שאין העולם יכולים לקבל זאת, אמרתי להעתיק דברי הרמב״ן ז״ל (בראשית ד:ד) ״הלא אם תטיב שאת״ וז״ל הרמב״ן: והנה אמר למה חרה לך על אחיך ולמה נפלו פניך, ממנו הלא אם תטיב יהיה לך יתר שאת על אחיך כי אתה הבכור, ואם לא תטיב לא עמו בלבד תבואך רעה כי לפתח ביתך חטאתך רובץ להכשילך בכל דרכיך, — ואליך תשוקתו — שהוא ישתוקק להיות דבק בך כל הימים, אבל — אתה תמשול בו — אם תחפוץ, כי תיטיב דרכיך ותסירנו מעליה הורהו על התשובה שהיא נתונה בידו, לשוב בכל עת שירצה ויסלח לו, עכ״ל. והנה עדיין לא עשה שום דבר, רק הקנאה שחרה לו על אחיו ונפלו פניו, ואמר לו הקב״ה שזה פתח ליצר להכשילו בשלשלת של חטאים, לא בזה לבד, והורהו לשוב, ואח״כ לא נתאפק, ויאמר קין אל הבל אחיו (בראשית ד:ח) עיין ברש״י, עד שלבסוף הרגו ונטרד מן העולם, הרי זה אימות לכל המאמר הנורא ממקרא מפורש בתורה, ומעתה אין לנו אלא לנוס לעזרה בדרכי התשובה וטוב לנו כל הימים. מאיים מאד הבירור הנ״ל. ויש לנו עוד מאמר השייך לזה, אם יהיה ה׳ בעזרי אפשר עוד חזון.
מאמר רפ״ו
[עריכה]כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה (שמות כא:לז)
[עריכה]ליקירי הנכבד ר״ב נ״י בירושלים עיר הקודש תו״ב בב״א
דבריך היקרים לי, מן סדר יתרו, לנכון הגיעני, נהניתי, כי כתבת בסדר נכון ובישוב הדעת, ואם אמרתי להודיעך מה שדברנו אתמול ש״ק פ׳ זכור, נפלאות על ישוב הדעת, הייתי שמח מאד לכתוב לך דברים יקרים כאלה, והן הן גופי תורה שלמה שלנו, חסתי על שלא שמעו הרבה גדולי תורה, כי עולם הפוך בידיעה, והנהגה אחרת למעשה יוצא מזה, מוזר מהרבה בני תורה, אשר לא קבלו דרכי היראה, מפי מאיר עיני הגולה אדמו״ר ז״ל, אך בין כך אכתוב לך הערה אחת קטנה בכמות וגדולה באיכות, כי הענין של ש״ק זכור קשה לי עתה לכתוב, אם יהיה רצון אפשר, בלי״נ עוד חזון.
גרסינן בב״ק (עט:), ״אר״י בן זכאי בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שור שהלך ברגליו, חמשה, ושה שהרכיבו על כתיפו ארבעה״ ע״כ הדברים המעטים האלה, הוא מרעיש עולם למשכיל אמיתי, ואשתומם על עצמי אשר זה כמה פעמים עברתי על זה, ולא עשה בי רושם כמו בפ׳ משפטים של שנה זו.
ישתוממו כל חכמי העולם לראות מה מקיף דברי א׳ חיים, אף דברים אחדים.
הדברים האחדים האלה יש בכחם למשכיל לעשותו בעל מדות מצוין, וירא שמים נפלא, למעלה מדעת האדם, וניכר למשכיל על דבר אמת, שהם בלי״ס דברי א׳ חיים אף אם לא ידע מי אמרו.
והנה אם בכל כך חסה התורה על כבוד גנב, עד שמעט טרחתו שלא בדרך כבוד ולא בבזיון, כי מהסתם גנב — דרכו להרכיב שה על כתיפו, עם כ״ז ינוכה לו מענשו, חומש עונש, וא״כ מה ינוכה לאדם כשר דבר שלא בדרך כבוד כזאת, ומכש״כ אם הוא דבר בזיון, ומכש״כ בזיון גדול, ועוד גדול, ועוד יותר גדול, מי יודע כמה ינוכה. כי המתבונן דקות של אי־כבוד למרכיב על כתיפיו שה לרגיל בכך, ומכש״כ גנב לא ידע הכלם, ועם כ״ז ינוכה האי־כבוד המעט, בערך כמעט מנשיכת זבוב, וינוכה חומש העונש, א״כ לפי״ז מי ישער כמה דקות הערכים יש בבזיון ממש, ומכש״כ בזיון גדול. ועוד גדול ועוד יותר גדול, קצר כח האדם לחלקם, ורק בשמים יחלקו זאת.
ומעתה יש להתבונן בערך עונש עוה״ב היותר קטן, שהוא גדול מעונשי העוה״ז היותר גדולים, כיסורי איוב, כידוע מהרמב״ן ז״ל. נוכל להבין אם ינוכה שם חומש עונש בדבר אי כבוד, כמו מרכיב שה על כתפו, לרגיל בה ולא ידע להכלם, וכמה ערכים לאין שיעור למתבזה אף מעבירה, כמה ינוכה עוגש העוה״ב, ואוי ואבוי לפי״ז למי שעושה עבירה בסתר, באין בזיון כלל וכלל.
ומעתה יש לנו להתבונן עוצם ההיזק של הבורח מבזיון, ומכש״כ הרודף אחר הכבוד כמו שאמרנו על פסוק ״וירא ה׳ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה״, הנראה מפורש מהכתוב כי שתיהן היו עקרות, רק לאה בשביל שהיתה שנואה, ולא היה לה כבוד כ״כ כמו רחל, כי בלי ספק גם לאה היתה אהובה ליעקב אבינו ע״ה, כי בלא זה לא היה יכול להיות עמה, ומקרא מפורש ״ויאהב גם את רחל וגו׳״ הרי שגם את לאה אהב ורק את רחל — יותר, והנה כי מקרא מלא ״כרחל וכלאה אשר בנו וגו׳״ (רות ד:יא) הרי הקדים גם אח״כ את רחל כי היא עיקרת הבית, וכן בפ׳ ויצא כתיב: ויקרא לרחל וללאה, וכן ותען רחל ולאה, הרי שגם אחר שנפתח רחמה של לאה ולא של רחל, עם כ״ז היא היתה עיקרת הבית, וא״כ למה לא נפתח רחמה, והלא צדיקה גמורה היתה, ומסירת סמינים יעיד זה. וע״כ כיון שהיה לה מעט כבוד יותר מלאה, זכתה לאה לבנות כמה שבטים, ורחל רק שנים, אף שהכבוד שלא ברצונה היה, ומה ינוכה עוד מכבוד ברצון, ומכש״כ הרודף אחר הכבוד, ומכש״כ בשקר, הרחמן יצילנו.
ומעתה לפי כל הנ״ל נוכל להבין גודל הריוח של הבורח מכבוד, ומכש״כ מי שעושה מצוה היותר קלה ומתבזה הימנה — מלצים וכדומה לזה, כמה ירומם שכרו, אף בערך אי־כבוד של גנב המרכיב על כתפיו, והלא מדה טובה מרובה, ומי יוכל לשער עוד גודל הערך של מצוה כללית, כמו יראה, וגם מצוה דרבים בזה, ואין דומה יחיד העושה מצוה לרבים וכו׳.
אחרי הנפישה, אמרתי להוסיף ביאור המאמר, איך יכיל בקרבו כל שלמות האדם.
ראשית למדנו כמה צריך האדם להתרחק מכל דבר הנאה, כתאוה, וכבוד וכדומה, אחרי שראינו כי האדם היותר פחות כגנב, אשר הוא שפל גם בעיני כל אדם, עם כ״ז כשאין העבירה בהנאה שלמה, בהרכיבו על כתפיו כרגיל בזה, ינוכה חמישית העונש, אם כי אח״כ אכל השה בכל הנאתו, ומזה נוכל להבין כמה ינוכה בשארי חסרון הנאות בהשה, שינוכה בעונשו מלמעלה, וכל זה אם לא חסר לו רק הנאה המוכרחת לו מצד הגנבה, ומה ינוכה אם מצטער בפחד העבירה, ואם עבר עליה, אין ערך ודמיון למצטער בהכרח מצד הגנבה שעם כל זה ינוכה חומש, מי יודע כמה ינוכה מלמעלה על צער מעבירה.
ומזה נוכל להבין ההפרש העצום בין הנהנה מעוה״ז, כמו אכילה ושתיה, ומשגל ותשוקת הבצע, להמפחית הנאתו, ואדרבא יצטער על ההנאה, עצמו מספר חלקי הערכים.
וזהו שאמז״ל: מלא כריסיה זני בישי (ברכות לב) ופירש״י מיני חטאים, וה״ה לכל הנאות, וכש״כ הוא, ועוד ראינו ההפרש בין דבר המתכבד בה לבין דבר המתבזה בה, ואף בעבירה ינוכה חמישית, והאדם היותר גדול כמו רחל אמנו, בלא רצונה ובלא הנאה, בשביל מעט הכבוד סבלה כל כך.
הקש נא אחי, זה כנגד זה בעיונך, ולהשתומם מזה, א״כ לעומת זה המתענג מכבוד, ואם כי ראוי לזה, ומכש״כ באינו ראוי, ומכש״כ בכבוד מעבירה, אהה. אהה!
ועוד נוכל להבין ערך עונש העבירות כשלימות בלי גכוי, כי הגה ידוע כי עבירה היותר קלה שבקלות, עונשה מרובה מיסורי איוב כל ימיו, כמו שכ׳ הרמב״ן ז״ל, והוא ידע, והמבין יש לו השערה בזה ג״כ, ואם כן אנו רואים כמה מעולה עוה״ז לסובלי יסורים, כי הנה עוגש קל יש גם על מנהג בעלמא, ומכש״כ איסור דרבנן גם רשע נקרא, כמבואר בגמרא, ומכש״כ איסור החמור מדרבנן, כידוע כי כל שהאיסור שלו חמור מן התורה, אז הדרבנן שלו חמור יותר, ומכש״כ איסור מדאורייתא, ומה עוד גם בין אדם לחבירו, ועם כ״ז ינוכה לו חמישית העונש, והנראה כי הגנב כשימצא משלם ארבע, ונתכפר לו אחרי הבזיון של הגניבה, ונוכל להבין כמה וכמה יסורי איוב סובל בעולם העליון, אם לא היה נמצא כפי הערכים שמלמעלה, העושה עבירה אחת ובשלמות ובסתר בל יודע לאיש ובכל ההנאות שלה, היש קץ ליסורי איוב, ר״ל, שיסבול.
המשים לבו לכל זה, איך לא יזחל ויפחד מפחד, ולבו כדונג ימס, כנאמר: סמר מפחדך בשרי (תהלים קיט:קכ), וכן להיפוך יש ללמוד — כמה יתעורר האדם לכבד הבריות ואם כי לשפל, וגם לבעלי עבירה, חסה ההורה על מעט אי־כבודו לנכות חמישית העונש, המכבד את הבריות, ומכש״כ למכובדים, היש קץ לשכרו, חמש מאות חומשים יותר מרובה — למעט כבוד כזאת, ומה גם יותר כבוד ולמכובד, וזהו שאמרו על ריב״ז (ברכות יז) שמעולם לא הקדימו אדם שלום, אפילו נכרי בשוק, ולשיטתו אזיל.
התבונן אחי עם כל בני החבורה, מה הם דברי חז״ל, דברים קצרים כאלה מה יכיל בקרבו, יקרבנו ה׳ לתורתו ולעבודתו בתור כלל ישראל, מאתי מברכם.
מאמר רפ״ז
[עריכה]מאמר לפום צערא אגרא
[עריכה]אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וגו׳ (שמות כב:כד)
[עריכה]הערה! הנה המאמר הזה לענין הכתוב הנ״ל, הובא כבר לעיל בשמות פ׳ בא על הכ׳: והגדת לבנך וגו׳ בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים (שמות יג:ח) ובזה נביא בעה״י הקטע לענין הב׳ הזה ממאמר הנ״ל, ומעוד מאמר במ״א, וז״ל: וכן כתוב בפ׳ משפטים כב:כד ״אם כסף תלוה את עמי את העני עמך״ פירש״י שם: את העני עמך הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני, עכ״ל, כונתו מבואר, כי הכתוב נותן עצה לאדם, שאל יתעצל להלוות, כי טבע האדם להתעצל בזה, ואמר הכתוב הוי מסתכל כאילו אתה עני, האם היה טוב לפניך שיתעצל המלוה, כן לא תהיה אתה עתה מתעצל להלוות, הרי דברינו מבואר להדיא, כי הכתוב מצוה לקרב הדבר אל החוש, כאילו אתה עני, ואז יקל לך מעשה ההלואה.
ומעתה, אם בדברי העולם, שיש לאדם הרגש, יש לאדם לקרב אל החוש, כדי שיעשה עליו רושם הרצון להועיל, בדברים שאין לאדם הרגש בהם, כמו ענין המיתה, שעדיין לא טעם בחייו מה טעם המיתה, ומכש״כ מה שאחר המיתה— השכר והעונש המופלג, אשר אין לאדם שום הרגש בהם בחיים, אין עצה לאדם שיעשה עליו השכר והעונש רושם, אלא רק על ידי ההתקרבות לחוש, כמו שכתבנו למעלה, לצייר בלבו עמוק — ציור אמיתי כמה קשים ומרים היסורים, ואין לך כל אדם שלא סבל יסורים בחייו, ויכול לצייר בלבו מזה, אם יסורים קטנים כאלה — לעומת יסורי הנפש — קשים ומרים כל כך, יסורי הנפש על אחת כמה וכמה, מי יכילנה ומי ישאנה, ויאמר האדם לנפשו, הנצל כצבי מיד. ומה נעמו הדברים שלמעלה ״יזכיר לו יום המיתה״ פי׳ לו לעצמו, ה״ז ממש עצת הכתוב: את העני עמך, הוי מסתכל בעצמך כאילו את העני. מזה לקחו חז״ל עצתם ״יזכיר לו יום המיתה״ לעצמו לו.
היוצא מדברינו בעליל, כי אי אפשר לו לאדם להבין היטב לאשורו, שום דבר שכלי — רק על ידי ההתקרבות לחוש. ע״כ לענינינו. ובעוד מקום כתב: (שמות כב:כד) אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, הערה לכל המדות — לצייר כאילו הוא זולתו וזולתו — הוא, אם היה רוצה ממון, או אם לא היה רוצה כאשר עתה רוצה מזולתו או מה שעתה אינו רוצה מזולתו, וזהו מה שאחז״ל (ב״מ פ״ג) אלו רשעים שבו שדומים לחיות היער, פי׳ נדמה להם כבהמה.
מאמר רפ״ח
[עריכה]לא תשא שמע שוא וגו׳ (שמות כג:א)
[עריכה]אחז״ל (סנהדרין ז) זהו אזהרה לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שישמע דברי בע״ד חברו.
הנח מאמר זה בשם ״דרך אמונה״ הובא בס׳ שמות ג:יא מאמר קצ״ט מהחל עד כלה. ונביאהו בזה על הכ׳ הנ״ל בעיקרו על זה. וז״ל: הנה אנחנו רואים כח באדם, כי כל דבר שנתישב בלב האדם, בונה עליו בנינים רבים, ולא רק בדבר שיש בו תאוה ורצון, אלא אף גם בדבר שיש בו רק ידיעה לבד, רק כיון שהיא קדומה לו בזמן, זה פועל בו, שכל סעיפי הידיעות שיולדו לו אח״כ בהשכלתו, יסתעפו על שורש שנשתרש בו בהידיעה הקדומה לו בזמן, והשורש יטה את השכל להשכיל ברושם שעל-פי הידיעה הקדומה, וזה מהנפלאות אשר בכחות האדם החומרי, וקשה להאמין זאת, ואשר התורה שידעה זאת בכחות האדם, אסרה לדיין שישמע צד אחד, כדי שלא יטה הדין אח״כ אליו, ואין זה — אלא רק מרושם כח ההשרשה של הידיעה הקודמת. ומזה יתבונן הנלבב המבין, איך חובה רבה על האדם להתחנך מנעוריו, כי באם גם בידיעה לבד כך, ומה עוד בכח הנחה של רושמי חמדה ותאוה מבהיל למתבונן. ואם לא נתחנך עוד בזה, לכל הפחות כל עוד שיקדים לשוב מדרכיו והנחותיו הרעים שנשתרשו בו מקודם, אבל ירויח בשורש פורה ראש, של הקדימה מיום ליום, שלא יוסיף כח בהנחה, וזח ריוח גדול, כי כל עוד, יתגדל שורש ההנחה יותר עוד מערך ההנחה הראשונה למבין בם, ועוד אנו רואים, כי כל דבר שהחומר והצורה מתאחדים, יתוסף כח הצורה, כדומה, מי שהוא רוצה להתרגל במדת הטבה לבריות, ועושה צדקות וגמ״ח, ומאכיל ומשקה עניים, יתוסף בו כח הטבה בלב, עמוק, והנה הרופאים העוסקים בהצלת נפשות, להשקות סמים מרים, ולחתוך ולנתח בשרי ואברים הנפסדים, שלא יפסידו ויקלקלו את כל הגוף, כידוע, האם יש הצלת נפשות יותר מזה, ועם כ״ז אנחנו יודעים, שגם הטובים שבהם ישובו להולד מכל זה — בטבע אכזריות, למה? הלא עוסקים בגמ״ח להצלה גדולה, אלא מחמת שהחומר הוא היפוך הצורה, וטבע האדם יותר נוטה לרע כל היום, ע״כ תמשוך ההנחה המוקדמת את מעשה החומר הדומה לאכזריות, ומצא מין את מינו, וניעור הרע הטבעי להשתרש ולהתחזק. ולכן היו הראשונים בורחים מן הרבנות, שהחומר הוא היפוך הצורה, אף כי הצורה היא נעלית מאד כי היא באה לזכות את הרבים אמנם זה הכל כהנ״ל. וזה אפשר כונת העניו מכל האדם משה רבינו ע״ה, במה שברח מלהוציא בני ישראל ממצרים, כי היה חושד עצמו שלא ימשך החומר אחרי ההנחה הקודמת באדם (לאהבת הכבוד) כנ״ל, ושאול בחיר ה׳ יוכיח, וחז״ל בלשונם הזהב סוף גמ׳ מנחות אמרו: ״תניא אמר ר׳ יהושע בן פרחיה, בתחילה כל האומר עלה, אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין, שהרי שאול ברח ממנה וכשעלה בקש להרוג את דוד, עכ״ל. הלשון ״שהרי״ קשה, אבל כונתם נראה לכאורה, וקשה להאריך, והנה שני הכחות הללו אשר קשה להאמין בשכל, רק הטבע אין לו דרך בשכל, והם אמרו שגם להגדול שבסנהדרין אסור לו לשמוע טענת יחיד קודם שבאו שניהם לדין, וכן כי חומר ההיפוך מהצורה בפעולה, מזיק גם להיותר גדול בישראל, מה נאמר אנחנו המלאים בהנחות קדומות מתאוה ורצון, וגם שנית, אנו עוסקים בפעולות חומר, אשר אין כונתנו בהם להתאים עם הצורה כלל, וכש״כ כשהם הפכים מבקר ועד ערב, וכש״כ כשהם נובעים עוד מצורה רעה ופחותה! קצרתי במקום שיש להאריך, ודי בכל זה למבין, להתעורר לעמוד על נפשו לבטל ההנחות הקודמות, וגם לאחד החומר עם התכלית (היא הצורה העיקרית) בכל האפשרי, בעזרת השי״ת, לסיים חענין אשר התחלנו, כבד עלי עתה, ואי״ה בהמשך יבא בלי״נ, אך גם זה די להשכיל לאדם חדשות נצורות להיטיב דרכיו.
נוכחנו לדעת כי אמונת ״פתי יאמין לכל דבר״ ואמונת השכל, שני דברים המה, ולא עוד אלא שאמונת הפתי חזקה יותר באדם עצמו אף גם בבעל שכל היותר גדול, והראיה מהדיין שכתבנו לעיל, ונוכחנו לדעת מהלכי השכלת שוכני בתי חומר ופחיתותה.
ראיתי בספרים אומרים כי החומר מפסיק ומסך מבדיל הוא לאדם, אבל לא ידעתי דדך הלוכה ועתה תהלה, נתבאר דרך הלוכה ממש, וזה כמו מים צלולים הנמשכים דרך מים עכורים, ויתערב בהם עכירות וזוהמא; ונוכחנו לדעת כי דברים המותרים שהם רחוקים מהצורה התכליתית, יזיקו להצורה שתי ידות יותר, ומכש״כ דברים האסורים, יזיק עשר ידות. ועתה יש להבין כי האמונה של הרבה בני אדם, שאינה בהתבוננות הכרת השכל, רק סתם, אינה רק אמונת פתי כנ״ל, ואין לה יסוד וקיום, נבין בזאת ממש דרכי הילוכה, ונבין עוד עד כמה צריך האדם לקרב אמונה אל השכל, למען שתתישב בלב האדם להנחה קיימת, כמו שהוכחנו מן הכח של הנחה הקדומה עד כמה היא שולטת על האדם ותמשוך כל פעולותיו בו לדרכה, כנ״ל, ואחרי כל העמל וההתבוננות, כולי האי ואולי, כי היא קדומה וחזקה, וצריך לזה עזרתו ית׳ ובקשה ממנו, וצריך שמירה הרבה מן פעולות המותרות, שלא ימצאו את מינו וניעור. והדברים עמוקים, וקצרתי מקושי הכתיבה ל״א, ועל בינתכם סמכתי כי תעמיקו בזה.
והנה יש ב׳ מיני אמונה, אנכי ה׳ וגו׳ פי׳ חידוש העולם ע״י ית׳, וגם: מארץ מצרים, מורה על השגחה פרטית, וכתב הרמב״ן ז״ל (סוף פ׳ בא) כי פנת אמונתנו היא, כי הנהגת העולם נס נסתר, פי׳ נראה כמנהגו של עולם, אבל באמת הכל הוא — על פי מעשי האדם, לטוב או למוטב ח״ו, וזה כוונת ס׳ ארחות חיים להרא״ש ז״ל, שכתב ״כי זה סגולת ישראל על כל העמים״ וצריך לדבר בזה, אך לא עת עתה, ואי״ה עוד חזון בלי״נ. תתבוננו אחי ורעי בדברים האלה, ונתעורר מאד להשכיל להיטיב. כ״ד אוהבכם...
מאמר רפ״ט
[עריכה]לא תהיה אחרי רבים לרעות וגו׳ (שמות כג:ב)
[עריכה]הערה נשגבה, להבין מבלי להמשך אחרי העולם, האבנים הפשוטים תבעו לדין את האבנים הטובות, למה רק הם נלקחים בחצרי מלכים, ונגנזים באוצרי סגולה, וגם במחיר רב ויקר מאד, ואנחנו בראש חוצות נתגלגל, ואנו מדרס לרגלי בהמה ואדם ובלי שום תשלום וגמול יקחו אותנו מעפרות שדי, ואם נהיה לאדם רבות במספר גם אבני גזית, ישימום למחסה מזרם וממטר, אבל לא באוצרות סגולה, וישימו אותנו רק ברוח וגשם במקומות מגונים ומאוסים והלא לנו משפט הכבוד, כי אנחנו הרבים? והיה תשובת השופטים, — פעם אחת עמדו אנשים הרבה, ליד נהר גדול ורחב ידים ועמוק מאד, ואין איש עובר שם בשום אופן, פעם אחת בא צפור כנף ואמר: אתם עומדים פה כמה ימים ואינכם יכולים לעבור, ואני אעבור בשעה קלה בעפיפה אחת, אח״כ בא אדם אחד, וישב על כנפי הצפור להעביר אותו לעבר השני, וטענו לו מרבית בני אדם — הם העומדים שם, הלא אנחנו הרבים, ואחרי רבים להטות, ולמה ישבת על כנפי הצפור, ולא אתנו הרבים? והשיב להם, הלא בכולכם אין בכם כח המעוף, ובו בצפור יש, מה שאין בכולכם, ונמצא כי הוא הרבים, ככה באבן סגולה כנ״ל, (שיש רק בה הסגולות המיוחדות ולא באחרים הרבים ובזה היא עולה על הרבים) ונמצא כי מי שיש בו במיוחד, אף דבר אחד, מה שאין ברבים, הלא הוא שקול כנגד כולם, ומזה ביטול גדול מהמתלוצצים, ממי שיש בו מה שאין בהלץ מהמעלות, וגם יקרת הרבוי מעלות יחד הנמצא באדם אחד, וגם ברבים יחד, וזה נעלה מאד.
מאמר ר״צ
[עריכה]אחרי רבים להטות (שמות כג:ב)
[עריכה]והכל לפי רוב המעשה (אבות ג) פי׳ כל המעשה תשובח לפי רוב המעלה, כמו שכתב אריסטו בספר המדות, והענין, כי המעשה שיעשה האדם במתכוין גדול, ובמעלה השייכת להמעשה, חשובה היא מצד עצמה, וגם מפאת המצטרף, כי ילבש המעשה הלזה עם כל המעשים הנמשכים עם המעשה ההיא כל ימי חייו, כי לא ישובח איש טוב במעשה הטוב בפעם אחת, אבל ישובח — אם ייטיב כל ימי חייו, והמעשה הנעשה במעלה, היא תמשיך אליו כידוע מעשים טובים כאלה כל ימי חייו, ויש בהמעשה המיוחדת הלזו, תוקף כל המעשים הנמשכים לקו ארוך מאד, ויש להם חשיבות עצמי ומצטרף, וזהו ״והכל לפי רוב המעשה״ וזהו שאחז״ל על הכ׳: ״וילכו ויעשו״ (שמות יב:כח) וכי מיד עשו והלא לארבעה עשר יום עשו, אלא כיון שקבלו עליהם לעשות כאילו עשו.
מאמר רצ״א
[עריכה]מדבר שקר תרחק וגו׳ (שמות כג:ז)
[עריכה]אמרו חז״ל (סוכה מו:) לא לימא אינש לינוקא דיהיבנא לך מידי, ולא יהיב לו, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר: למדו לשונם לדבר שקר, הרי כי גם בפעם אחת הזהירו חז״ל להזהר שלא ירגיל התינוק מזה לדבר שקר, ומה עוד אם הוא רואה זאת מאביו או מאחרים פעמים רבות, ומה אם התינוק שאין לו דעת להתלמד מאחרים מה שהוא רואה, ועם כל זה חששו חכמים ז״ל שלא יעשה רושם בתינוק לדבר שקר אפילו מפעם אחת, ומכש״כ הרבה פעמים, ובלא ספק ידעו חז״ל טבע האדם שגם בתינוק עושה רושם כל דהו. (מאמר המוסגר, וניחא עפי״ז דבריהם ז״ל בחגיגה ג. כי כששאל ר׳ יהושע את תלמידיו שבת של מי היתה, ואמרו לו שבת של ר״א בן עזרי׳ היה, אמר להם מה חידוש היה בבית המדרש, א״ל רבינו מימיך אנו שותים ואתה שואל מאתנו מה חידוש היה, א״ל אעפי״כ, אמרו לו כתיב (דברים לא) ״הקהל את העם האנשים וגו׳ והטף״ טף למה הם באים אלא כדי ליתן שכר למביאיהם, א״ל מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני — מעולם לא הבנתי, מה שייך בזה שכר למביאיהם, אדרבא הלא ע״כ אינם מבינים להתלמד, א״כ למה לתת שכר למביאיהם, אדרבא הם מבלבלים דעת השומעים ולמה אמר ר״י על זה מרגלית טובה היתה בידכם, מה זה מרגלית כ״כ, ועפי״ז ניחא, נהי דאינם מתלמדים, אבל בכל זה, יעשה רושם הכנה על זמן הבא, בעת שיבינו להתלמד, ואז יתן להם תוקף עוז זה הרושם, ומצא מין את מינו וניעור, ונמצא כי זה מרגלית יקדה מאד מאד, כי יצא לנו מזה, שיש לאבות להשקיף על בנים גם בינקותם לעשות להם חינוך טוב, על כל צעד וצעד, באופן שצריך אימון לתינוק על צד החכמה היותר נעלה, ואז יועיל לתינוק בימי בחרותו, האימון הזה, על צד היותר נעלה, ויפה אמר ר׳ יהושע מרגלית טובה היה לי בידכם ובקשתם לאבדה ממני) ועל פי זה תראה נפלאות בדחז״ל, גריסינן בשבת עה: ת״ר כתב אות א׳ גדולה ויש במקומה לכתוב ב׳, פטור, מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים, חייב, א״ר מנחם בר׳ יוסי וזה חומר במוחק מבכותב, הדבר תמוה, מה חידש ר׳ מנחם בר׳ יוסי, אם כי רש״י כתב הא קמ״ל מאן ת״ק ר״מ ב״י, מ״מ קשה הלא קיי״ל כברייתא זו, ולמה לן להודיע שהברייתא כיחיד, הלא ק״ל כהברייתא, ע״כ נראה דרש״י לא כתב רק כדרכו לפרש בקיצור הפשט, אבל רמז בזה ר״מ בר״י ענין עמוק מאד, כי לכאורה הלא מוחק הוא רק הכנה לעבירה, והיינו מוחק ע״מ לכתוב, והכתיבה היא עצם העבירה, ומה חמור העיקרי או ההכני? ואמר ר״מ בר״י כי למדנו מזו הברייתא, דלפעמים ההכני חמור מהעיקרי — דאין ערך ממש כמאין ליש, ולמה, כי אות הרי חצי שיעור הוא, ואינו חייב כלל לא קרבן ולא מלקות, והמחיקה חייב סקילה, למה? כי המעשה לא היתה רק חצי מעשה, וההכנה היתה על מעשה שלמה, נמצא כי למדנו מזה, שאעפ״י שעיקר העבירה חמור בודאי מההכנה, אבל כשההכנה היתה על ענין בהיקף יותר רחב, כמו על שתי אותיות, נעשה חמור מעיקר המעשה, ונמצא אנו למדים מזה, כי לעומת מה שעתיד לצאת מההכנה יותר מעשים לפי הערך הזה, היותר רבוי מעשים אשר יוכל לצאת מההכנה, נעשית ההכנה יותר חמורה, והתבונן בזה. ולכן אמרו חז״ל על תינוק: למדו לשונם לדבר שקר כנ״ל, כי ידעו כי זה הכנה על הרבה פעמים שקר, ומעתה אנו מבינים מה שרמז ר׳ מנחם בר״י בדבריו הקצרים, ומעתה אם תינוק שאין לו דעת להתלמד מאחרים, וממילא המשכתו אחר זולתו מועטת, עם כל זה חששו חז״ל על ההכנה הקלה הלזו, שלא יצאו ממנה רבוי פעולות בגדלותו, א״כ גדולים אשר יש להם דעת להתלמד מאחרים, וממילא המשכתם אחר מעשי אחרים מרובה, כמה וכמה עושה עליהם ההכנה רושם יותר על רבוי פעולות רעות, וכל מה שבכח ההכנה לצאת ממנה פעולות רעות יותר עון ההכנה יותר גדולה, כנ״ל מהברייתא, והוא מבהיל, אם הכנה על אות אחת, יותר ההפרש בין מחיקה לכתיבה, נעשה ההכנה כ״כ חמור מפטור לחיוב ממש מאין ליש, וכמה עוד יתרבה חומר עון ההכנה באם תצא אח״כ עוד פעולה אחת ועוד פעולה, ומכ״שכ הרבה פעולות רעות, עד כמה יגדל עון ההכנה, וזה מה שכתב רבינו יונה ז״ל (שע״ת שער א:כז) על הכ׳: ניר רשעים חטאת (משלי כא:ד) פי׳ ההכנה היא הניר לצאת ממנה פעולות רעות רבות, ומעתה נקל להבין כמה צריך האדם להזהר גם משב וא״ת, ומכש״כ מפועל ממש אם גם עתה אינו עושה מעשים רעים, אמנם צריך לחשוב ולשים מבטו שלא תעשנה אצלו הכנה רעה לצאת ממנה אח״כ פעולות רעות.
ומעתה יצא לנו מזה דבר איום, הנה אמרו חז״ל (חגיגה יא) גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן והרי אם גם לא יעשה האדם הפעולות הרעות הללו בפועל ממש, אבל אם לא יעמול לעקור החמדות הללו, הלא הטבע עושה את שלו, והרי הם הכנות רעות על פעולות רעות רבות ר״ל, כמו אם אינו זהיר בפריעת בע״ח בזמנו, אם גם ישלם אח״כ, אבל גזל זמן גזל הוא, והרי זה בגדר לוה רשע ולא ישלם, ועושה הכנה רעה ח״ו על פעולות רעות, ואל יאמר האדם, נגד רצוני הוא, אין אני החייב, אמנם אם רק על ידו הוא, הרי עשה הכנה רבה על פעולות רעות רבות חלילה, כנ״ל מתינוק, וכש״כ בזה, ודי לעורר את האדם להיות זהיר מהכנות, ומכש״כ מפעולות רעות בין מאדם למקום בין מאדם לחבירו, שלא יעשה אצלו ניר חטאת — הכנה על פעולות רעות רבות ר״ל.
מאמר רצ״ב
[עריכה]וישלח משה את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו׳ (שמות כד:ה)
[עריכה]מתוך מכתב הגרש״ש, רצוני לכתוב לרו״כ דבר אחד ממה שדברנו בשב״ק פ׳ משפטים (כד:ה) ״וישלח את נערי בני ישראל״ פירש״י הבכורות, והנה ידוע כי הבכורות לא עשו שום דבר כלל, רק הקב״ה עשה כנאמר: ואמרתם זבח פסח הוא לה׳ אשר פסח וגו׳ בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, ועם כל־זה יען כי על ידם נתקדש שם שמים, זכו הבכורים כי נתקדשו לכהני ה׳ כנאמר (שמות יג:ב) קדש לי כל בכור וגו׳ באדם ובבהמה לי הוא, ואם־כן המכוין לקדש שם־שמים ועושה מעשה בידים, אם בממונו אם בגופו, כמה מוסיף בו קדושה, ומזה יראה רו״כ כמה גדול ענינו עתה אשר עשה לקדש ש״ש בירושלים עיה״ק לרומם קרן התורה והיראה (המכתב גשלח להג׳ הנעלה והנכבד ר״ש שטרויס ז״ל מגרמניא אשר נדב מהונו למרן הרש״ז לקנות בירושלים חצר ובתים לכונן בית תלמוד לתורה ולמוסר בשם ״אור חדש״ והיה נקרא ״חצר שטרויס״ ולשם זה נכתב המכתב דנן) גם יחד, אשרי חלקו, ומזה אמרתי רוממות הברון הצדיק רוטשילד מפרנקפורט, עד כמה הוא מקדש שם־שמים בצדקתו המפורסמת אין די באר גודל שכרו, אשר איש רם המעלה כמוהו מקדש ש״ש בפרהסיא כמהו, ההתפעלות שיש לי ממנו, עצמו מספר, וזה כמה אשר רציתי לכתוב לו ולברכו על כל הטוב אשר עושה עמנו ועם כלל ישראל — באשר הוא מחזיק הדת לעיני כל, ואין לנו קידוש ה׳ יותר ממנו, רק איני יודע אם יאות לאיש רם כמוהו שיכתוב לו שפל אנשים כמוני, ובזה מתפעם רוחי בקרבי אם אעשה זאת, וכו׳
מאמר רצ״ג
[עריכה]ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע (שמות כד:ז)
[עריכה]מאמר מאד עמקו מחשבותיך
[עריכה]נתכבדתי במכתבו הנכבד, ובלי ספק על נכבד גדול כמותו אוכל לחשוב, כי כל עוד יתחזק במעוזו לקבל דין שמים באהבה, כל עוד ועוד — יגדל שכרו על זה, כי בכל עת שהטבע מעורר את האדם צערו, והאדם מתחזק לעמוד על נפשו נגד טבעו, ולחשוב ״אם חסד אשירה ואם משפט אשירה״ — מפני כי המשפט של הרחמן בלי ספק חסד הוא, — הלא על כל רגע שכרו מרובה מאד.
והנה בגמ׳ שבת פח׳ איתא: ״בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים רבוא מלאכי השרת וקשרו לכל אחד ואחד שני כתרים״, ולכאורה שלשה כתרים היה להם לקשור, אחד כנגד נעשה, ואחד כנגד נשמע, ואחד כנגד הקדימה, ואמרנו, כי באמת אם היה אדם יודע טעמי המצות, לא היה לו שום שכר על המצוה, כי היה מבין העונג הנפלא הנמצא בה, והיה רץ אחריה כמו אחרי תעגוגים שאין להם שום ערך לזה, ומכש״כ אחר העונג של בלתי תכלית, ולכן הסתיר הקב״ה טעמי המצות, למען יעשה האדם באמונה, ואז יהיה שכרו כפול ומכופל, עונג הטמון במצוה ועונג שכר המרובה של אמונה — אין תכלית, כי זה כולל כל התורה, והשתא ניחא, אם לא היו מקדימים, רק היו אומרים נשמע ונעשה — לא היה להם רק עונג המצוה, אבל לא העונג על האמונה, ולא היה להם כתר כלל, אבל בשביל שהקדימו, וזה מחמת אמונה, וזכו לשני כתרים מלבד שכר שהיה להם מעונג המצוה בעצמה.
ועפי״ז מי שמקבל עליו ״אם חסד אשירה ואם משפט אשירה״ לבד כשיזכה להבין איך המשפט חסד הוא, יהיה לו עונג נפלא מעצם המשפט, הרי יהי לו כתר בשביל האמונה. נזכה להבין טעמי המצות ויקוים בנו — ואחרי מצותיך תרדוף נפשי.
יש להביא ראיה לדברינו ממקרא מפורש פ׳ לך לך טו׳ ״מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וגו׳״ והנה שכרו יהיה כי הבטיח לו הקב״ה ״הבט נא השמימה וספור הכוכבים וגו׳ כה יהיה זרעך״ ועם כל זה בשביל האמונה שהאמין בה׳ נחשב לו צדקה ושכרו מרובה מאד עבור זה, כי שכר האמונה גדול מאד עבור זה, כי שכר האמונה גדול מאד, כמבואר במאמר ״אז נדברו״, וגאמר ״תשורי מראש אמנה״ (שיר השירים ד) וכפי פירש״י שם, והנה אחרי כל הנסים שנעשו לאברהם אע״ה אין כל חדש שמאמין, כי זה אצלו כמו חוש, אך כיון שבעצמו יגע מראש להתבונן ולהשריש בו אמונה, נחשב לו בכל רגע כאילו עתה הכין בשכלו אמונה, הרי מבואר כל דברינו שכתבנו על אז״ל בשבת פח׳ וגם מבואר שבכל רגע שיקבל דין שמים באהבה ובשמחה, יהיה שכרו כפול ומכופל.
מאמר רצ״ד
[עריכה]ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר (שמות כד:י)
[עריכה]מתוך מאמר נחמד ונעים
[עריכה]מצינו בפרשה זו שהתחלנו לכתוב המאמר הנכבד הזה, פרשת משפטים ״ויראו וגו׳ לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר״ וכבר כתבנו מזה להתבונן נוראות ידובר בו, מה שאין הפה יכול לדבר, רק אנו כותבים המקרא מפורש — ״לבנת הספיר״ ופירש״י ז״ל לזכור צרתם של ישראל, הרי ראינו כמה גדול כח מעשה המצות בעולם המעשה, עד שכביכול כשהקב״ה משתמש לעולם המעשה בשביל ישראל נאמר לנו הציור, כאילו כביכול עשה מעשה לבנת הספיר, לזכור צרתם של ישראל, אף שחלילה לחשוב שהוא ית׳ צריך מעשה לזכור צרתם, אבל להורות לנו כמה גדול כח המעשה בעולם המעשה, וכענין שאז״ל ״הקב״ה מניח תפילין״.
ועכשיו אנו מוסיפים נפלאות בזה: ידוע מאמר החכם ״הצער והעונג משולבים זה בזה״, פי׳ אחרי הצער כשיבא העונג, העונג רב ועצום מאד, יותר מאילו לא היה לו הצער מקודם, והנה כשראו אז ״כעצם השמים לטוהר״ היה כבר כשנגאלו, ולמה ראו אז ״לבנת הספיר״ — לזכור את צרתם של ישראל? אלא הנראה, כביכול היה לפניו, ״לבנת הספיר״ נגד ״עצם השמים לטוהר״ להגדיל, כביכול, השמחה זה כנגד זה, אף שהוא ית׳ אינו צריך לזה, אך בא להודיע חבתו לעם סגולתו, וגם להודיע לאדם גודל החיוב של נושא בעול עם חבירו, להצטער בצרתו ולשמוח בשמחתו, וזה הפלא ופלא, ה׳ יעזרנו להכנס במעלה נוראה זו, אכי״ר.
אשר ע״כ יבואר היטב מאמחז״ל על הכ׳ ״ותקנא רחל באחותה״ ״צדיקים מהפכים מדת הדין לרחמים״, פי׳ כתיב: ״היוצר יחד כולם המבין אל כל מעשיהם״ (תהלים לג:טו) מה הכונה בתיבות ״אל כל מעשיהם״, אבל לפי זה ניחא, דאחרי שביארנו כביכול שהקב״ה משתמש במעשה לעולם המעשה, ומכש״כ כשדנים את האדם, יביאו לפניו כל המעשים יחד, ויביאו מעשה אחד ויברר מעשה השני, כדומה יש מי שיבטל מהתורה ואומר — כי אינו בריא ואינו רשאי לסכן את עצמו, מביאין מעשה אחר של עוה״ז, כי אין זה רק עצלות ורפיון ידים בעון ביטול תורה; או מי שאינו נותן צדקה כדבעי למיעבד, ואומר שאינו רשאי, כי הוא בעל־חוב, וצריך לשמור ממונו לפרוע חובותיו, מביאין לו מעשה אחר כנגדו — שהוציא ממון לכבוד עצמו ולא חשש לזה, וכן הרבה כזה, עצמו מספר, ח״ו, וזהו ״הרשעים מהפכים מדת הרחמים למדת הדין״ פי׳ כונתו שסובר ומכוין לש״ש (שבזה מדת הטוב והרחמים), יבא מעשה אחר שלו ויברר השקר שלו שסובר במעשה הראשון, ויענש ר״ל על שניהם (וזהו שמהפך הכל למדת החטא — לדין), משא״כ הצדיקים, אף שיש בהם מעשה שנראה כרע לכאורה, כמו ״ותקנא רחל באחותה״ היה נראה כמדה רעה של קנאה, אבל הביאו למעלה נגד זה מעשה שכבשה את תאותה להצדיק ומסרה סימניה לאחותה, הרי זה מוכיח שאין בה קנאה מצד הרע, אלא רק קנאת סופרים היה בה — למעשיה הטובים של אחותה, ונהפכה מדת הדין לרחמים.
והנה בעו״ה על זה ידוו כל הדווים, כי יש הרבה מדות רעות שיסתרו את מעשיו, כמו הכבוד שיתהפך פעם כך ופעם כך וכן מדת הקנאה הארורה, וכן מדת ה״כילות״ המגונה מאד, בשכבר גינה אותה הרבה ספר הישר לר״ת ז״ל בשער הששי ד״ה והמדה יד׳ הכילות וכו׳ ונאמר כי באם יהיה באדם מדת הכילות, אין זאת המדה הרעה לבדה בו, רק עוד אחרות מלבדה, וזאת עולה על כולנה, כי לא יעשה מצוה, רק אשר יכיר בה תועלת לעצמו, ואם יכיר בה אפילו הפסד מועט מהונו, יקל ויזלזל בה, ויביא ראי׳ עליה עד שיתירנה וכו׳ עד שאי אפשר לכילי להיות עובד ה׳ בשביל רוע לבבו ועיניו אשר בשביל פרוטה — יתיר כל איסור וכו׳ יעוי״ש מה שהאריך בזה, ע״כ בודאי יהיו בכל מעשיו סתירות, וע״כ מי שמרגיש בו המדה הזאת, שומר נפשו ילמוד תמיד מוסר על־זה, ובפרט ב״נושא בעול ע״ח״, אשר היא עולה על כל המעלות, כמבואר למעלה, בודאי לא יגיע לזה הכילי כלל ח״ו, ולכן יעסוק בזה הרבה לעקור אחריה כע״ז ממש.
(יתר המאמר המדובר בנושא בעול מובא ומתברר לעיל על הכ׳ ויצא וירא בסבלותם.)
מאמר רצ״ה
[עריכה]בענין הנ״ל
[עריכה]ד׳ לשבועות. (שבת פח) ״בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו מלאכי השרת וקשרו להם ב׳ כתרים וכו׳״, ובגמרא עוד שם ״רבא הוי יתיב וקא מעיין וקא מבען אצבעי׳ דמא אמר לי׳ ההוא מינא עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודניכו עדיין בפזיזותייכו קיימיתו, א״ל אנן דמסגינן בתמימות כתיב בן (משלי יא:יג) תומת ישרים תנחם וגו׳ עיי״ש וקשה הלא היה להם לקשור לכל אחד ג׳ כתרים א׳ כנגד נעשה הב׳ כנגד נשמע ג׳ על מה שהקדימו נעשה לנשמע? גם מה זה תשובה שהשיב למינאה אטו ישראל הלכו בלא דעת ומה זו דעת באמת? הענין צריך להקדים מאז״ל (אבות ו:א) ״אר״מ כל העוסק בתורה לשמה וכו׳ ומכשרתו וכו׳ ומרחקתו מן החטא״ וקשה על זה הרי אז״ל (אבות ג:א) ״הסתכל בג׳ דברים ואין אתה בא לידי עבירה״ ולא מנו שם תורה? הענין כי כמו בתורה יש לימוד כמו (סנהדרין נא) ״דרוש וקבל שכר״ וכמו (בב״ב קלד) ״דבר גדול מעשה מרכבה״ שהוא רק לימוד בלבד ולא הלכה למעשה ועוד יש לימוד שמביא לידי מעשה (ב״ק יז) שהוא קודם, וראי׳ מבמה מדליקין שאילתון לי׳ וכו׳ כמו כן יש ב׳ יראות יש יראה עילאה, ויראה תתאה הוא יראת העונש, לענין מעשה, — יראת עונש עדיף ע״כ דין קדימה יש לה ולזה מצינו בישראל קודם מתן תורה הודיע להם עונשה ומתן שכרה ויש להבין דור דעה כדור המדבר היו צריכים ליראת העונש? אך הענין כי הנה יש דת הנימוסי ודת אלוקי, דת הנימוסי הוא מהחכמים אשר הבאנו כי עיקר מובחר האדם הוא הנפש ואין שוה לה תענוג עוה״ז וכן אז״ל (קוה״ר ו:ז) משל לעירוני שנשא בת מלך וכו׳ על כן הניחו להם בה לפי שכלם, והנה מובן כי מן הסתם דת אלוקי עולה על דת נימוסית בשלמות כ״כ ויש להבין הלא מצינו כי דת הנימוס קרוב לשלמות יותר ויותר, למשל על פי דת התורה מי שמענג גופו גם אם אוכל מותרות אין לו שום חטא, ועל פי דת הנימוסי אמר החכם כשהלך אצל היאור לשתות בחשק, שפך המים ולמה? כי כמו המראה כל שהיא לטושה יותר תתקבל הצורה יותר, כן הנפש כל שהיא זכה וברורה מן תאוות גופניות היא מוכנת יותר להשכיל להיטיב, חוץ מזה על פי השכל אם ידע האדם שכל ימיו לא יחסר לו אולי היה כדאי לחפש תענוגים אך מי יודע אם יהיה לו ע״כ מהראוי יותר להרגיל עצמו בהסתפקות, גם על פי התורה כשהאדם מתוכח עם זולתו ורוצה לנצח מה יחטא בזה, ועל פי דת הנימוסי אמר החכם ׳״מי שמנצחני יראה לי חדשות ואם אני אנצח אותו אין בידי דבר חדש״ גם הרמב״ם ז״ל ציוה לבנו ז״ל כשתלמד עם אדם ותשיבהו אל תהי׳ אלא כמבקש ללמוד ותעיין אם נכון הוא״ ואפשר שזהו כונתם ז״ל (אבות ד:א) ״איזהו חכם הלומד מכל אדם״ פי׳ אפילו כשאתה משיב דבר אל תהיה באופן כמשיב ודאי קבלו דעתי אלא כמשיב ושואל אם נכון לומר כן ובזה תעמוד על סוד חכמה, וכן ציוה לבנו ״אל תבקש לנצח כי לא יעלה בידך אבל תרצה להיות מנוצח ואז תהי׳ מנצח כי א׳ לא יעשה לך כלום, וגם כשיראה שאתה סובל ומצטער על מעלתך וכו׳ עד כאן מגיע דעת השכל, וכן כשאדם הולך לחכם ללמוד ורוקק בפניו, אם הוא אינו הולך שוב אצלו מה מגיע לו על פי התורה. ועל פי דת הנימוסי אמר החכם כשהלך ללמוד חכמה ורקק לו בפניו, ואף על פי כן יילך עוד אליו, ואמרו לו תלמידו עד כאן: אמר להם: הצייד הולך עד צוארו במים בשביל דגים אני כששפך עלי מעט מים לא אלך אצלו?! וכן אשתו צעקה עליו ורקקה לו ושתק אמרו לו תלמידיו עד כאן אמר להם אי אתם יודעים כי אחר ברקים ורעמים שטף מים? וכן עפ״י התורה החכם צריך לפרנס עצמו ועפ״י דת הנימוסי חלקו העולם למשכילים כל הצטרכותם, א״כ אנו רואים דת הנימוסי יותר בשלימות על דת התורה חלילה וחלילה אך הענין כך הוא באמת כל מה שהשכל יחייב התורה בודאי תחייב עי׳ (ילק״ש בראשית רמ״ז ל״ד) ״קדמה דרך ארץ לתורה״ וכן בלתי אפשרי לקיום התורה אם לא יוכל לעשות היפוך רצונו כדומה מי שלהוט הרבה אחר אכילה ושתיה יבקש לעסקים הרבה ליבטל מתורה ומלסטם את הבריות וכן הרבה קלקולים וכן מי שהוא נצחן לא ימלט ממחלוקת ומכעס ומהלבנת פנים ופעם ימות בתוך עבירה כמו מי שעוסק בשבירת דלת לגנוב ובתוך זה ישבור ראשו כן זה באמצע עסק הנצחון ימות, וכן מי שהוא מונע את עצמו לסבול דבר מזולתו בלתי אפשר שלא ליפול בכמה עבירות וכן מי שאינו מכיר לפרנס יפול (סנהדרין צט) ״המבזה ת״ח שאין להם חלק לעוה״ב״ ר״ל ע״כ בהכרח קדמה בטבע אם כי הדת הנימוסי לא ישפוט בצדק מתי ישתמש ברע כמו אכזריות וכדומה, וא״כ יחסר לו חלק השלימות הנצרך מן הכחות הרעים כמו שמצינו בכתובות (קג) ״זרוק מרה בתלמידים״ וכן מי שאי אפשר לו להנצל כו׳ כו׳ וכן מי שאינו מברך אסור לתת לו לחם ע״כ גדרה התורה גם היפוך כחות הטובים למען השתמש לפועל טוב בכל חלקי הנפש וזהו (תהלים יט:ח) ״תורת ה׳ תמימה משיבת נפש״ פי׳ היא גורמת שגם כחות הרעים אשר נתבטלו מדת הנימוסי היא תשיב אותם על מכונם האמיתי, זהו ״משיבת״ היא תסבב להוציא לפועל ולהשיב כל חלקי הנפש בשלימות הראוי בחם, וזהו כונתם ז״ל בהודיעם אותם עונש כי בדת השכל יכול להיות כמה פרטים שלא לנקודת מרכז התורה כמו חכם אחד שאמר (מורה נבוכים ג:ח) ״חוש המישוש חרפה היא לנו״ ולא נשא אשה, ולא כן עפ״י התורה ע״כ הודיעה להם עונשה, שלא להטות ממנה נקודה א׳ וזהו (אבות ג:א) ״ואין אתה בא לידי עבירה״ היינו הידים של עבירה הוא דת הנימוסי כי היא קדמה בטבע וגם ״לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו׳״ הוא עונש ואח״כ רוחניות התורה להשיב נפש כל חלקי הנפש, וזהו ״ומרחקתו מן החטא״ פי׳ חסרון, שלא יחסר כלל מן הנפש וזה ענין נפלא! וזה מאז״ל: הסתכל בשלשה דברים וכו׳ וחשב בהם רפואות גשמיות, כי מתחילה צריך למה שמחייב דת הנימוסי, ואח״כ כשיצטרך להשתמש עם הרע כמו: זרוק מרה בתלמידים וכו׳ וכמו (ב״ק כז) במקום איכא פסידא עביד אינש דינא לנפשו, אבל עם כ״ז צריך במדה כמו התם (ב״ק כח) היה לו לשומטו ולא שמטו, ולזה צריך תורה, וזהו: תורה תבלין לו (ב״מ טז) ובזה יש לפרש (ברכות כח) כשחלה ריב״ז נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות, מהו כשראה אותם? פי׳ החשש שמא לא קלע אל השערה ב־זרוק מרה בתלמידים, והרבה יותר על המידה, ובזה י״ל הא דקשה בגמ׳ שבת פח שאמר שם ״מכאן מודעה רבה לאורייתא״ וקשה מ״מ מצד השכלי יחויב שלימות התורה, ובזה ניחא, דהשתמשות המדות הרעות עם יסודי התורה כמו ביטול עונג שבת וביטול פריה ורביה, וכהנה רבות, על זה לא היה מחייב השכל, כי גם בשכליות גופא יש בהם נגד השכל, כמו (שמות כג:ג) ודל לא תהדר בריבו, וגם מי שאינו מברך אסור ליתן לו לאכול. וכהנה בכל התורה, אך עדיין קשה, הא הוי תלוהו ויהיב דהוי זבינא? אך י״ל דרבא לשיטתו לא קשה, דסבר דוקא שדה סתם, אבל שדה זו לא, עיין ב״ק מ״ח, אך לדידן קשה, ונראה דע״כ לא סבירא לן הא דרשה דתחתית ההר (שבת פח) שכפה עליהם הר כגיגית ועיין תוס׳ ד״ה סברא הוא, ותי׳ דהוי אמינא: זבח רשעים תועבה (משלי כא:כז) והשתא אם נאמר דהתורה בכפיה, הלא מוכח מכל הקרבנות דלא הוי זבח רשעים תועבה אע״כ דלא סבירא לן האי דרשא רק לענין חופה כמבואר במדרש כמדומה, ובזה ניחא קושית התוס׳ שבת שם דרבא אדרבא דמגילה עי״ש דהתם קאי לשמואל דאיהו ע״כ סבר האי דרשה דתחתית למילתא אחריתא וכמו לסתמא דש״ס בב״ב שם דסבר אפילו בשדה זו נמי הוי זבינא וכדלעיל והכא רבא לדידי׳ השדה זו לא כדלעיל עיין.
ובזה יבואר המאמר (איוב לו:טז) ״ואף הסיתך מפי צר״ (מנחות צט) מבואר במ״א וסיים זה כי לדעת הפילוסופים הכל בטבע ושכר בטבע וא״כ אין מקום (אבות ה:כח) ״לפום צערא אגרא״ אבל לא כן דת תורתנו הק׳ (איוב לו:טז) ״ונחת שולחנך״ פ׳ תענוג לחומר ג״כ כי החומר נזדכך ולכן הכל לפום צערא וקטן כגדול וזה יכול להיות כונה רצויה מה דנוהגין לתת צדקה קודם תפלה כי צדקה מורה על העושה צדק מצדיקים את דינו וזה לא יתכן רק עפ״י אמונה ולא ע״פ דת הפילוסופים ויפה קודם תפלה שכר אמונה כמו שנתן ר״י זה הטעם על סמיכת גאולה לתפילה וזהו מאמר חז״ל (איוב ה:ז) ״כל אדם לעמל יולד״ (סנהדרין צט) יכול לעמל מלאכה פי׳ לפי זה הי׳ נראה לעשות הכל בצער ולא בתכניות אבל באמת גם בש״ס נמצא שהשתמשו בתכניות ותחבולות כמו רב עמרם חסידא (קדושין פא) נורא בי עמרם וכו׳ וכמו בספר חסידים לכעס וכמו (תהלים קיט:קו) נשבעתי ואקימה וגו׳ וכן לבעלי תשובה להעוון המר צריך עצות וכמו לאכזריות המרה צעב״ח וזה ״לעמל פה״ היינו בחינת המדבר ״יכול לעמל שיחה״ פי׳ דת הפילוסופי שהוא רק שיחה נאה דעת אנושי ולא מפי השמים פי׳ אחרי שאמרתי לך לחפש עצות להקל התאוה והוא לשיטת הפילוסופים אשר שבירת התאוה רק הכנה להשכיל ואם הי׳ אפשרי שלא להשתמש בהם כלל שלא ישבתו מלאכת העיון מה טוב, משא״כ לדעת התורה כי (אבות ה:כח) ״לפום צערא אגרא״ וזה כל השכר שישבור תאוה ולזה שולח מן השמים והיה נראה שלא לעסוק בעצה להקל רק אדרבא בצער תמיד ומעתה כשהתרתי לך עצה שמא תאמר ג״כ בסיעתם בשכר שהוא רק לפי דעת תבונתו וזה אמר תלמוד לומד וכו׳ הוי לעמל תורה נברא והבן כי זה ענין מופלא מאד, ובזה יש לבאר הענין של תרומת הדשן והוצאת הדשן מבואר במקום אחר, כי זה על הרע המוכרח הנמשך מן אשר יחייב הדין לפעמים להשתמש בחלק הרע כמו אכזריות וכדומה ובזה נבוא לביאור ״בשעה שהקדימו כו׳״ פי׳ כי תוקף גבורתם הי׳ גדול אמיתתם שלא להיות משוחד משום דבר אפילו ברוחניות היינו בקשת השלימות האנושיות אשר היו משוחדים בזה הרבה מבואר במ״א משא״כ ישראל שניתנה להם התורה והיא אינה מושכת את האדם מן גשמיות לגמרי כי כל העסק במצות הוא רק בגשמיות ועכ״ז הוא למעלה א׳ ובזה שם לאמת הגמור ולא משותף ברצון בפרט כי לפעמים היא מצוה להשתמש ברע א״כ על ידי זה בא האמת האמיתי, וזה ״אנן דמסגינן בתמימות״ פי׳ שאנו מבקשים האמת לאמיתו בלי שום שיתוף רצון כלל ״תומת ישרים תנחם״ אבל ״אתון דסגיתו בעלילותא״ שבקשת אמיתתכם הוא משותף ברצון רב בכם כו׳ וזהו ״בשעה שהקדימו נעשה לנשמע״ אם לא הקדימו רק נשמע קודם וא״כ לא הי׳ להם ליטול אף כתר אחד כי הלא דעת לנבון נקל כי היא שלמות הנפש בכל הפרטים וא״כ משותף ברצון משא״כ עתה היא אמת הגמור והבן היטב כי קצרתי והם ענינים נפלאים חסר לעיל הא דצדוקי חזא לרבא דמעיין בשמעתתא והרע לו על מעלת העיון שנמצא בו מה אומר כי אין זה מפאת השכל רק מצד בהילות כי עיון יש שבא מפאת שכל ויש שבא מפאת כוחות נפשיות בהילות וכדומה והוא חסרון ואמר לו עמא פזיזא להורות שהוא רק מכח נפשיי, והשיב לו ״אנן דמסגינן בשלמותא״ פי׳ מה שהקדמנו נעשה לנשמע מחמת כי נקודת האמת האמיתית הוא רק בלא רצון עצמי כלל גם אפילו מתשוקת חכמה ורק מפאת אהבת האמת של הקב״ה וזה כתוב ״תומת ישרים תנחם״ כי ישר פי׳ הגר״א ז״ל מבקש תחבולות לפעמים מה לכאורה היפוך התורה כמו שהתירו לכתוב תורה שבע״פ וכו וכו׳ וזה תומת פי׳ תמימותינו בא מן ישר פי׳ בחינת ישר.
מאמר רצ״ו
[עריכה]ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר (שמות כד:י)
[עריכה]מצינו בפ׳ משפטים ״ויראו וגו׳ לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר״ וכבר כתבנו מזה להתבונן נוראות ידובר בו, מה שאין הפה יכול לדבר. רק אנו כותבים — המקרא מפורש ״לבנת הספיר״ ופירש״י ז״ל לזכור צרתן של ישראל, הרי ראינו כמה גדול כח מעשה המצות בעולם המעשה עד שכביכול כשהקב״ה משתמש לעולם המעשה בשביל ישראל, נאמר לנו הציור, כאילו כביכול עשה מעשה לבנת הספיר, לזכור צרתן של ישראל, אף שחלילה לחשוב שצריך מעשה לזכור, אבל להורות לנו כמה גדול כח המעשה בעולם המעשה, וכענץ שאחז״ל ״הקב״ה מניח תפילין״.
ועכשיו אנו מוסיפים נפלאות בזה: ידוע מאמר החכם ״הצער והעונג משולבים זה בזה״ פי׳ אחרי הצער כשיבא העונג, אז העונג רב ועצום מאד, יותר מאילו לא היה לו הצער מקודם. והנה כשראו ״כעצם השמים לטוהר״ היה כבר כשנגאלו, ולמה ראו אז ״לבנת הספיר״ לזכור צרתן של ישראל? אלא הנראה, כי כביכול היה לפניו — לבנת הספיר, נגד — עצם השמים לטהר, להגדיל כביכול, השמחה זה נגד זה, אף שהוא ית׳ אינו צריך לזה, אך להודיע חבתו לעם סגולתו, וגם להודיע לאדם גודל החיוב של נושא בעול עם חבירו, להצטער בצרתו ולשמוח בשמחתו, וזה הפלא ופלא, ה׳ יעזרנו להכנס במעלה נוראה זו. אכי״ר.
והנה משה רבינו ע״ה הצטין במדה הכבודה הזאת של נושא בעול, בין לכלל, כנאמר: ויצא וירא בסבלותם, ופירש״י נתן עיניו ולבו להצטער בצרתם, ולכן יצא לראות, כי אז הציור נכנס יותר בלב, וכענין ״לבנת הספיר״ שכתבנו, והלך בדרכיו ית׳, ובין לפרט, כנאמר: ״למה תכה רעך׳. ומחמת רוב הציורים שלו להבין דרכי ה׳ ורוב חסדיו לכל הברואים, ומכש״כ לעם סגולתו בני אברהם יצחק ויעקב, אשר כרת עמהם בריתו ולזרעם אחריהם נתאחדה אהבתו אהבת נפש עמהם לגופם ונפשם, כמו אהבתו ית׳ לעם סגולתו לגופם ונפשם כמבואר בתורה כל יעודי הגוף ויעודי הנפש — ״למען ייטב לך״, ומבואר — לעולם שכולו טוב וארוך, וכהנה רבות, ורועה הנאמן התעצם ביסוד הזה של הליכה בדרכיו ית׳. והרגיש הרבה מאד בצערם, וכביכול בצער של מעלה, והנה כשאמר ״למה הרעות לעם הזה״ בקשה מדת הדין לפגוע במשה רבינו ע״ה, כי זה כפגיעה בכבודו ית׳, חלילה, שאינו מאמין ח״ו כי הוא ית׳ דורש טובתם יותר ממנו, אמר להם הקב״ה הניחו לו, בשביל כבוד ישראל דבר, פי׳ יבא מעשה ראשון ויברר זה, כענין שכתבנו למעלה, פי׳ הלא הלך לראות בסבלותם ולתת עיניו ולבו לקרב הציורים של הרגש צרתם, וע״כ שלא היה לו הרגש בצרתם, וא״כ מי הביאו ללכת להתלמד להשתתף בצער זולתו, ולהיות נושא בעול עמהם, ע״כ רוב חשקו ללכת בדרכיו ית׳, וא״כ ע״כ בשביל כלל ישראל שהם כבודו ית׳ דבר זאת, והניחו לו.
מאמר רצ״ז
[עריכה]מאמר על כל פשעים תכסה אהבה
[עריכה]והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם (שמות כד:יב)
[עריכה]ישמח לבי במכתבך כי אתה תחפוץ במועיל ולהשלים החסרון, והוכח לחכם יאהבך (משלי ט:ח) נאמר על ר״ע (ערכין טז:) שאמרו עליו (יבמות טז.) אתה הוא ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו ואמרו עליו (מנחות כט) כי מרע״ה אמר להקב״ה יש לך אדם כזה ואתה מבקש ליתן תורה על ידי, והוא ר״ע שנאמר עליו ״עוקר הרים וטוחנן זה בזה בסברא״. כמה יש לאדם להתבונן ולכסוף תמיד לתוכחה, אחרי כי אדם כזה היה נצרך לתוכחה, ומי הוא אשר לא יחפוץ להדמות אליו לכה״פ מעט, להכנס בסוג הוכח לחכם ויאהבך.
ואולי ידעת דברינו תמיד בנאמר ״על כל פשעים תכסה אהבה״ זו אהבה של תורה, (עיין ילקוט שמעוני ח״ב ת״פ ובט׳ מעלות התורה) והדבר מוקשה מאד הלא אחז״ל יבמות ק״ט ״כל האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו״ ואמרו עוד ״חבל על מאן דלית לו דרתא (חצר) ותרעא לדרתי׳ עביד״ (שבת לא), אבל הענין הוא כך: כי האדם נברא מחוסר מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, והדברים ארוכים, ודי למבין מה שנאמר (איוב יא:יב) ״ועיר פרא אדם יולד״, ורק ע״י עמל השכל יכוין השור בתלמיו מעט מעט, וכולי האי ואולי, והנה מלת תורה הוא חינוך (מלשון הוראה, להורותם) להתרגל בין במילי דשמיא ובין במילי דעלמא, להכין טבעו שיהיה מסוגל לקיום התורה, כענין שאנו מבקשים כל יום ״ויהי רצון מלפניך וכו׳ שתרגילנו בתורתך וכענין ״פלס מעגלי רגליך״ (משלי ד:כו) פי׳ רגליך — הרגליך, וזה כל האדם, ועל זה נברא האדם לשנות טבעו הפראי, והוא הוא לימוד המוסר לאסור הטבע במאסר השכל.
והאדם הזה כל פשעים שלו תכסה אהבה — של תורה פי׳ של הוראת דרך ולימוד (לערנונג), כי אין אדם עומד על ד״ת אא״כ נכשל בה (גיטין מג) כי הנפילה בפחתים מלמדת לאדם המשכיל את הדרך הישרה, משא״כ הכסיל בחושך הולך (קהלת ב:יד) הפחתים לא יאירו לו נתיבות יושר, ושונה תמיד באולתו וזהו שאין תקוה ממנו, וידקדק אתו מאד, רק האהבה של תוכחתה של תורה — להתלמד להשלים חסרונות, הוא המקיים תכלית הבריאה כנ״ל, כי יש תקוה טובה ממנו, ומחפים עליו בשמים, כי העומד לגדור כגדור דמי, הרחמן ירחם עלינו וישים חלקנו הטוב מאוהבי תוכחה, זו היא אהבה של תורה, שתרגילנו בתורתך ולקיים תכלית הבריאה, אשר לשנות טבענו נבראנו, אכי״ר. ידידי יקירי, באי בריאותי ל״א, וידעת קושי הכתיבה ל״א, תהלה כי כתבתי זה לשלוח לך מתנה טובה ויקרה. ערבים עלי הדברים האלה ואם כי יום שלם אחשוב בהם, אמצא בהם טעם יותר ויותר.
תרומה
[עריכה]מאמר רח״צ
[עריכה]דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (שמות כה:ב)
[עריכה]מצינו בפ׳ תרומה, שנצטוה משה רבינו ע״ה על המשכן ״ומאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי״ פי׳ שלא לקחת בע״כ, והקשינו וכי יעלה על לב כי אחרי כל הטובות הגדולות שקבלו מאתו ית׳ וגם ביזת מצרים וביזת הים, היתכן שלא ירצו לתת מחצית השקל, ובפרט לשכון בתוכם? אמנם נתיישב לי, בהקדם דברי חו״ה בריש עבודת ה׳ עיי״ש, וז״ל: אחד מהם רוב אהבת את נפשך וחפצך להמשיך הנעימות אליו, ולא תפסיע פסיעה אשר אין כונתך להתענג בהם בהנאות וכו׳, עיי״ש לשונו הזהב, והנה כאשר רצה השי״ת לשכון בתוכם, אינו כדאי רק ע״י המעלות העליונות הנמצא בו ית׳, כאשר יש אצלנו עוד מאמר בזה, ואחת מהם היא — הטבה אמיתית בלי עירבוב כונה אחרת, רק להדמות אליו ית״ש שהוא רוצה להיטיב מחמת נדבה וחסד לנברא, בלי שיתכוין כונה אחרת חלילה, והמשכן שהוא שכן שם, צריך להיות מעוטר במדותיו הנעלות, כענין: והלכת בדריכיו (דברים כח:ט) להדמות אליו ית׳ ובזה משכני בתוככם, ולזה נצטוו ״מאת כל איש אשר ידבנו לבו״ פי׳ רק נדבה בלי שום מחשבה של קבלת פרס רק לעשות רצון אביו שבשמים לבד ולא זולת זה, וכענין מא׳ ר״י בברכות י״ז אשרי מי שגדל בתורה ועמל בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וכמבואר עוד במאז״ל ולגמול חסד כביכול, וזה כפתור ופרח, וזה כונת הכ׳ (שיה״ש ג:ט) אפריון עשה לו המלך שלמה וגו׳ עמודיו עשה כסף וגו׳ תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים פי׳ הפנימיות כונתם של המתנדבים היתה רק נדבת אהבה כאדם המתנדב לאהובו האהוב לו כנפשו, אשר נדבתו אליו כמתנדב לעצמו או לבנו האהוב לו כנפשו בלי שום תקות פרס, כי קבלתו היא הפרס שלו, והן הן מעלות עליונות מעלות אלוהיות המתדמים אליו, כי בצלם אלקים עשה את האדם (בראשית ט:ו), וזהו מטרה אשר אדם צריך לשום מבטו ומגמתו אליו ואל יאמר האדם אני רחוק מזה, כבר ביארנו במאמר שימושה של תורה שעמלו לו, והמשכיל יבין משם שזה עיקר הנדרש מהאדם להשתדל לעלות למעלות עליונות אף שטבעו עדיין רחוק מזה, והמבין יבין מה שרמזנו שם מאז״ל בתנא דבי אליהו כ״ד חייב אדם וכו׳ מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב, ההשתדלות מחויבת להכין תמיד לשנות לאט לאט טבעו הרעה כאברהם יצחק ויעקב, כי חייב נאמר שם בהמאמר, ויש לנו בזה דברים נפלאים.
מאמר רצ״ט
[עריכה]בענין הנ״ל
[עריכה]מדרש תרומה (שמות רבה לג) ויקחו לי תרומה, משל למלך שהיה לו בת יחידה וכו׳ בתי שנתתי לך יחידה היא לפרוש ממנה איני יכול וכו׳ אלא כל מקום שאתה הולך עשה לי קיטון אחד וכו׳ עי״ש כל הענין לענין התורה, ויש להבין בזה, הלא איך שייך בתורה שהיא חכמה לפרוש ממנה, וכי בשביל שאחד מלמד חכמה לאחר, האם החכמה פורשת מאתו? עד שהוא פורש ממנה? ועוד באיזה בחינה נקראה בש״ס ומדרש שהתורה מכורה לישראל, מה שייך מכירה בתורה וחכמה, וזה שייך כזה רק בחפץ אשר הלוקח קונה החפץ לעצמו לו, ואינו נשאר החפץ אצל המוכרו, מה שאין כן כזה בחכמה, הענין, כי כל דברי האדם מתנהגים לפועל בו משני גורמים שונים, על פי השכל, ועל פי כח נפשי, השכלי יקר הרבה במעלה מן פעולת כח הנפשי, כי כח הדוחף הנפשי אינו משתנה ע״י כח השכלי, כי כשמתאוה לאכול — אינו משתנה בו ע״י השכלי, כשאינו מסכים השכל לאכול, וכן בכל המדות כזאת, זולת אחרי היגיעה, אז נעשה בו רושמי השכלי טבע שני, מה שאין כן השכל, הוא משתעבד תחת הטיות הכח הנפשי הדוחפו בו, וע״כ אנו רואים שישנם חכמים להרע, כי כח התאוה מטה ומטעה את שכלם — לבלי ראות העיון האמיתי, כי לדעתם המשובשת מידי ספקא לא נפקא, וכש״כ שהחליפין רחוק מאד וכו׳, ואין עת להאריך, וע״כ אחז״ל (פסחים נ) לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אעפ״י שלא שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. כי אחרי שהנהגתו לפי התורה (כלשונם: לעולם יעסוק וכו׳) ממילא לא יהיה לו לרצון להטות ולהטעות השכל שלא לראות האמת, ובהכרח שבזמן — יראה האמת בעין שכלו, (וזהו שמתוך וכו׳ בא לשמה) וה״ה בפרט, כי האדם צריך כל הזמן להתנהג על פי השו״ע וכן המדות, כי גם הם נכללים במצות עשה (כללית) והלכת בדרכיו (דברים כח:ט) והנה כמו שאנו רואים בגדולי החכמים, שלא רצו לשבת בדין מפני חשש שוחד כל דהוא, כן כל אדם צריך להיות נקי בלתי משוחד לרצון, ואם לאו — הרי עלול לכל מעשיו לפסוק שלא כהוגן, ואף — סוף כל סוף כלל האדם נגוע במדות שמטעים דעתו, וע״כ נקראת התורה מכורה בדרך כלל, שאעפ״י שכל הטהור לגמרי בשכלו ובמדותיו היה צריך לפסוק חייב, והוא פסק זכאי (כמובן בשוגג לפי ראות עיני שכלו) עם־כל־זה אפילו מוטעים — עושים בשמים כפסקו (ב״ב קלא) דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות (אך יתכן שכונתו של הגמרא ר״ה כ״ה גופא — איו לך שופט שבימים ההם יפתח בדורו כשמואל בדורו). וזהו הענין שלא רצו המלאכים שיתנו התורה לבני אדם היינו לפסוק על פי שכלם המוטעה (כענין שהיא מכורה להם כנ״ל, וכן מה שלא יצא הכח הנסתר בפועל באור התורה בזיו טהרתה, הוא ג״כ מהטעה זו שאינו יגע למצא חקירות בדינים למעשה, ואינו לומד רק להיות חכם בעיני הבריות, ולזה (כפי שהתבאר בזה) אחז״ל (ב״מ לג) על הכ׳ (ישעיה נח:א) הגיד לעמי פשעם, אלו ת״ח ששגגות נעשו להם כזדונות, ולבית יעקב חטאתם, אלו עמי הארץ שזדונות נעשים להם כשגגות, והוא תמוה, אך הענין, — מה נקרא שוגג, — שכחה, וצריך כפרה שהיה צריך שלא לשכוח, והיינו כח עמוק מאד, ומעתה מה שהאדם אינו מוציא לפועל שכלו הנסתר, נקרא בחינת שוגג, ואת שכלו הגלוי, הוא בחינת מזיד, והתלמידי חכמים המתנהגים על־פי התורה לפי ראותם עד כמה שמגיע חובת הלימוד להלכה למעשה, אז מה שאינם מוציאים לפועל כח הנסתר, זה ג״כ אצלם מזיד, אבל עמי הארץ שאינם מתנהגים על פי התורה, אין להם מה שידחוק אותם להתעמק ולפלפל בהלכה, ודי להם איזה מספר דינים שיודעים, ואצלם גם הכח הגלוי שאינם מוציאים לפועל, נחשב אצלם בחינה שוגג, כי אין להם רצון מוכן שידחוק אותם לזה, משא״כ המתנהגים על פי התורה להלכה ולמעשה. (דו״ק, זה שייך לעיל): וזה הענין, האדם צריך להיות מופרש השכל מהחומר לגמרי, ואז תורתו נקיה, אך זה דבר קשה, על כן לכל הפחות צריך להיות בבחינה הנ״ל, והוא כי אזזז״ל (יומא עב) כל ת״ח שאין תוכו כברו אינו ת״ח, וראייתם מהארון — פנימי זהב וחיצון זהב, וקשה הלא האמצעי של עץ, ואינו תוכו כברו? אך הענין, כי באמת לכה״פ צריך להיות תכלית חכמה תשובה ומע״ט וכו׳ ואם מתגלגל בתוכו נטיות שהם, אך צריך להבין כח הנטיה, ולעמול להסיר הנטיות, ואחר העמל, אז אף שיוכל להיות כי עדיין הוא נגוע בנטיות שהן, או בזה — אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, והוא הוא הענין שאחז״ל במדרש הנ״ל: לפרוש הימנה וכו׳ והיינו, גם אם כל מרכז כונתו שלא לשם שמים, שיהיה ג״כ בחינת התורה, זה ודאי לא — שלא ליתן, אבל היינו אם יהיה קצת נגוע בנטיה, שעל פי שכל השמים יהיה הדין להיפוך, ואז לא יהיה נפסק הדין על פסקו כפי הראוי בו, אבל שמשום זה לא לתת התורה אי־אפשר ג״כ, שהרי כבר מכרתי להם כנאמר — יפתה בדורו וכו׳ וכן: אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, אף שהוא קצת נגוע, אלא זה אני מבקש, כל מקום שאתם הולכים, היינו אף אם האדם עוסק בגשמיות, וזה מזיקו במדות הרעות לנטיותו, מ״מ עשו לי קיטון אחד שאדור בתוכו, היינו לתקן לכה״פ מרכז המכוון של האדם בכל מעשיו, שיהיו לשם־שמים, כנאמר: בכל דרכיך דעהו (משלי ג:ו) וטוב לנו.
מאמר ש׳
[עריכה]דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו׳ (שמות כה:ב)
[עריכה]מאמר פיוס המשכן וחומר דין תורה
[עריכה]שמוע שמעתי בשורה טובה כי הקדיש מכספו ב׳ אלפים וב׳ מאות רו״כ לבנות בית על הת״ת שנתיסדה ב״ה לבית חינוך לילדי ישורון מקדש מעט, הנני להודות ולברכו ברכת הדיוט על החיזוק הגדול שיהיה מזה להבנים ולהעוסקים בו ועל קידוש ש״ש שעשה בזה לכבד את התורה בזמן שיש בעוה״ר הרבה שמזלזלין בכבודה כדבעי למיעבד, ועל נדבת לבו הטוב, כי אם הי׳ נותן על זה נדבה מאה רו״כ הי׳ די ונדבה רוחו לפזר סך רב כזה אין זה אלא מנדבת לבו הטוב ועשה קידוש השם בזה הרבה מאד ומצינו במדרש על נדבת המשכן בפ׳ תרומה הובא בבעל הטורים פ׳ א׳ וז״ל פתח דבר בלשון פיוס כמו ״דברו על לב ירושלים״ בשביל שהי׳ בו חסרון כיס פייסם, אמר ר׳ אבהו ומה לעשות משכן כבוד וכפרה לישראל אמר דבר בלשון פיוס וכו׳, גילתה לנו התורה שכר צדקה כי רבה מאד, הנה אחר ביזת מצרים ומכל שכן אחר ביזת הים ולעשות משכן כבוד וכפרה לישראל הלא זה השכר בעצמו גדול מאד ומה מבקש מהם מחצית השקל ומעט נדבה כפי נדבת לבו ורצונו הטוב אחרי הוציאם ברכוש ממצרים היאומן כי יסופר כי לזה צריך פיוס? אמנם הלא ר׳ אבהו מסהיד עלה, המתנדב בנדבת לבו סך גדול כזה שלא שכרו הרבה מאד מאד, ובפרט במקום שיש קידוש השם ועוד חיזוק גדול להבנים ולהמתעסקים בהם זולת כל זה עשה חסד עם כל השומעים השמחים שיש בעדת ישורון השכלה כזאת לכבד התורה בזמן שיש הרבה מזלזלין בה ונדיב לב כזה על חיזוק התורה אשר לא רבים יחכמו להבין, כי בזמן הנוכחי כבוד התורה זה גדול מאד, והנה יש הרבה אנשים העושים צדקה תהלה וכבר הוכתרו כנסת ישראל בג׳ מדות (יבמות עט) רחמנים בישנים גומלי חסדים, אבל לעשות גמ״ח כביכול עם התורה לא רבים יחכמו לדעת זאת, ורצוני להאריך בזה הרבה אבל אי בריאותי לא אליכם עומד לנגדי כי קשה לי הכתיבה ואתו הסליחה על אשר לא נכתב וכו׳ לפי רו״כ והכל מטעם הנ״ל ולרחמי השם נחכה, אבל עצרה לא אוכל לכל הפחות לכתוב לו מעומק הלב על אשר זכה לזכות גדול כזה ולא לחנם הוא, יזכה לחיים ארוכים בטוב ובנעימות סלה כברכת השמח בבשורה הזו מברכו ברכת הדיוט...
היום אור ליום ו׳ עש״ק ויקרא אוסיף מעט לרו״כ איזה ענין העיר רוחי בי מענין הנפלא הזה מפיוס נדבת המשכן וזה פעם שלישי אשר אני כותב המכתב הקצר הזה מקושי הכתיבה קשה לי לכתוב בפעם אחת, מבואר מזה כי כל שכר המצות הוא רק נגד יצה״ר המפתה את האדם בדרך שגעון, היאומן כי יסופר אם אחד יעשיר את חבירו עושר רב מאד מאד ואח״כ יבקש ממנו איזה נדבה קטנה לכבודו ולטובתו יהא צריך פיוס? הלא יאמר לו מאין לי כל העושר העצום שיש לי מידך הוא, ואם לטובתך היית מבקש לשמחה יחשב לי ומכ״ש לכבודי ולטובתי כענין שאמר דוד המלך ע״ה (דברי הימים א:כט) ״כי ממך הכל ומידך נתנו לך״ הלא עשרתני עושר רב בביזת מצרים וביותר בביזת הים אבל כבר הודיענו המקרא כח שגעון היצר המעוור עיני חכמים לראות האמת ולומר ״כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה״ (דברים ח) ״וזכרת כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל״ והודיענו הכתוב כח שגעון היצר כי כאשר בא ברשותו הכסף הנתון לו מן השמים קשה לו להוציא מרשותו בדרך טבע היצר כי רע הוא מנעוריו ואם תשכיל לי ותבין ליתן בנדבת הלב כאשר בא הציווי בנדבת המשכן ״מאת כל איש אשר ידבנו לבו״ דווקא ״תקחו את תרומתי״ ועל אשר לא התנהג בשגעון טבע היצר בא הסיום המורה על ריבוי השכר ומזה נבין כי כל שכר המצות הוא רק מניעת השגעון והנה רו״כ אשר התנדב מרצונו הטוב ומבין דבר שכרו הרבה מאד.
מאמר ש״א
[עריכה]מענין הנ״ל
[עריכה]כתב לי... שנבנה להתלמוד תורה בנין מפואר אמרתי להודיע לרו״כ ברכתי ולשמח לבבו עוד הפעם ולחבבו, ודבר גדול הוא לשמחו ולחבבו מצינו בשבת דף עה משנה מפורשת וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניע ובגמרא לאפוקי מאי רב פפא אמר לאפוקי דם נדה מר עוקבא אמר לאפוקי עצי אשרה ולדידי׳ דם נדה חייב אם הצניע ואח״כ הוציאו המצניע ובגמרא משמע שם דלמ״ד דם נדה לאו דוקא משום דתו לא מצנע לי׳, כולי עלמא מודו דחייב המצניע, והנה רש״י שם פירש אם נעשה חביב לאדם והצניעו חייב אח״כ אם הוציאו אף שזה מאוס מאד כהל׳: ושקצונו כטומאת הנדה ועכ״ז אם חביב בעיניו להוציאו חייב סקילה ע״ז והמבין דבר בעיני השכל אם הם פקוחות, מה לענין חיוב מיתה אם מחבב דבר מאוס כזאת מאכל שונרא, התורה מחייבו סקילה והנה מדה טובה מרובה ממדת פורענות לכל הפחות חמש מאות פעמים (יומא עו) אף דבר קל כדם שאינו שוה רק כל דהוא, אם עשה מצוה קלה כזאת בחביבות יכפל שכרו חמש מאות פעמים לעולם הבא, כערך מסקילה לחיים, העושה מצוה רבה בכמה מאות רו״כ כמה דמי נדה יש כאן ולכל חלק יכפל שכרו חמש מאות פעמים כערך מסקילה לחיים בעוה״ב שכולו טוב היש קץ לזה, ולכן באתי לשמחו ולחבבו בעיניו זה הפעם שלישי למען יוכפל שכרו מאד מאד בעולם שכולו טוב, והמבין דבר יבין מזה מה בין העושה מצוה בלי שמחה ובין העושה בשמחה, כי רוב השמחה מורה על החביבות ולכן אמר דוד המלך ע״ה ״שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב״ (תהלים קיא).
מאמר ש״ב
[עריכה]בענין הנ״ל
[עריכה]מזה נראה עד כמה חומר דין תורה, וגם לראות המרחק הרב, אשר בין רוח העולם לרוח התורה.
מדרך העולם, כאשר יעסוק אדם במצוה ומכ״ש במצוה רבה, לא ישים לב להזהר שלא יגע באיזה דין, וגם מעבירה אשר יהיה מצוה הבאה בעבירה, ואז לא הרויח, אבל הפסיד הרבה, ושונא גזל בעולה, ולא לבד כי לא לרצון יהיה, אלא אף שנוא נקרא.
והנה יציאת ישראל ממצרים, היש פדיון שבוים יותר מזה, ועם כל אלה התגלות אלקות וכו׳, ומיציאת מצרים נודע מלכותו, כי אין שום מזל, כוכב, מלאך ושרף יכול לפעול מאומה בעולם, זולת רצון הבורא ב״ה, ונודע, כי יעניש לעוברי רצונו, וישלם שכר בלתי תכלית לעושי רצונו, והדומה לזה מהאמונה והשגחה אשר אין ערוך להם, זולת כל אלה, היה יציאת מצרים הצעד הראשון לכל כבוד ותפארת עם ישורון, קבלת התורה, ובנין בית הבחירה, וביאת הגואל ועולם הבא, עצמו מספר, היאומן כי יסופר לעושי מצוה רבה כזאת, יחושו לבל יעברו איזה דין תורה.
והנה בפרשה בשלח כתיב ״ויקח משה את עצמות יוסף כי השבע השביע וגו׳״. ומדרש רבה שלשה ימים הלך משה וחפש ארונו של יוסף וכו׳, הנראה שלא היה אפשר לצאת ממצרים בלא עצמות יוסף, והכתוב ביאר כי השבע וגו׳, ואין רשאים לעבור שבועה, והיה זה עכוב לכל הגלגל הנפלא הנ״ל, הרי חומד דין תורה, ומה יהיה הנוגע בדין תורה שלא במקום מצוה מבהיל. והגע בעצמך, לו היו שואלין אותנו, אם רשאים אנחנו לעבוד דין אחד פרטי, במקום טובת הכלל ישראל באופן הנ״ל, שנצמח מזה כל תפארת עמנו?
הרי לך המרחק רוח בני אדם היורדת מטה, מרוח התורה העולה למעלה למשכיל.
עוד מהנ״ל (באחרון של פסח) הנה כבוי בשבת ויום טוב אסור, אם גם יעמוד מזה, ח״ו, הפסד ממון הרבה מאד, עכ״ז משום הפסד ממון, לא התירו לכבות אש לא במקום סכנה ועל סעודת יו״ט מותר, וכמבואר הכל בשו״ע, הא לך דין תורה עד היכן מגיע.
עוד דבר מבהיל איתא בחלק, אמר ר״א מחר נדרש מחברין, בא לו מנשה בחלום, חברין קרית לן מהיכן מברכין כו׳, שאל לו אם כ״כ חכמים הייתם למה עבדתם כו׳, השיב אילו הוית התם, בשיפולא גלימא הוית נקוט, ואיתא כי יהושע נענש על כי לא התפלל בעדם לבטל יצה״ר מעבודה זרה. ואח״כ בטלוהו ליצר הרע מעבודה זרה.
הלא נראה כמה יש עליהם זכות, ועכ״ז נפסקו מעולם הבא אצל חז״ל, כי היתה זאת עבודה זרה, ולא הועיל כלום, הרי דין תורה.
(על יא״צ של זקננו ז״ל) יציאות השבת כו׳ בעל הבית עומד בפנים והעני מבחוץ, ומה נזכר הלכה זאת בעני ובעה״ב? להראות גם אם יתן צדקה, לא יפטר מחטאת בשוגג ומסקילה במזיד, הרי כי אין המצוה הבאה בעבירה פוטרת את העבירה, הרי לך עוד מה זאת דין תורה.
מאמר ש״ג
[עריכה]דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו׳ (שמות כה:ב)
[עריכה]היום יום ו׳ עש״ק לסדר נדבת המשכן ומאמר המדרש (ילקו״ש א:שסג) (שמות כה:ב) ״ויקחו לי תרומה״ כביכול לי אתם לוקחים - בפשוטו הכונה בהקדם מאמר אשר אתמול מנעתי לומר בבית התלמוד ולכם אני אומר והפלא ופלא הוא ויתאים נגד מכתבכם, אז״ל (ויקרא רבה ז:ב) הקב״ה משמש בשברי כלים לא כמדת מלך בשר ודם שנאמר לב נשבר ונדכה לא תבזה. מעולם גפלאתי על ״לא תבזה״ דמשמע דרק לא תבזה וגם יש לבזות, וקשה הלא זה המדרגה היותר גדולה? ועזר לי השי״ת ביאור פשוט נפלא מאד והוא כבר ידעת דברי כי ״לב נשבר״ לא מדוכה ברעיון — רוח, רק כמו כלי אי אפשר לעשות, בלי לשברה ולהחליפה בצורה שרוצה בה, כן לשבור הלב וללמדו בצורה מלומדה על פי המעלה, והנה מי שמשבר הלב, מוכן לכל מעלה ותכונה טובה על פי החכמה, אבל אח״כ צריך להחליפו ולתקנו על פי החכמה, והנה במלך בשר ודם לא נשלח אצלו שליח לחלות פניו איש כזה אשר רק מוכן להעשות בעל מעלה, אלא דוקא שיהיה בעל מעלה מכבר, מה שאין כן הוא ית׳ גם קודם שהגיע למעלה אך בשברו קשיות לבו לבד ורק מוכן למעלה יוכל לחלות פניו ולא יבזהו ולמה? כי הוא אוהב את המוכן לתור תורה להתלמד בה (ילק״ש ב:תפ) ״ועל כל פשעים תכסה אהבה״ של תורה״ וזהו כביכול בתורה לי אתם לוקחים כביכול כדמיון הביטוי שהוא לקחו וקנה אותו, וכבר עמדו על דקדוק לא תבזה, אבל זה נכון מאד.
מאמר ד״ש
[עריכה]מאמר מעלות התורה
[עריכה]ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה:ח)
[עריכה]אחרתי לשלוח המאמר עד היום והנני להוסיף רק גרגיר אחד ממה שדברנו בש״ק תרומה:
הנה מי שמבין מה זאת השראת שכינה בארץ, הן ״השמים ושמי השמים לא יכלכלוך״, אך כיון שבא משה והורידה לארץ, אמר הקב״ה: בתי (כך איתא במדרש תרומה) שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלנה איני יכול, לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי, כל מקום שאתה הולך, קיטון אחד, פי׳ ״חדר״, עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקב״ה לישראל, נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית א׳ עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר ״ועשו לי מקדש״. נוכל להבין מעט מה זאת בא משה והורידה לארץ, ונוכל להבין מה שהשטן אמר רבש״ע התורה היכן היא, ונוכל להבין מעט מה זאת ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. — נוכל להבין מתנת התורה לבד לא ידע אנוש ערכה, אחרי שהקב״ה אמר לזוז ממנה איני יכול, ונוכל להבין מה זאת המתנה הגדולה בא משה והורידה לארץ כביכול ממש אחרי כי הקב״ה אמר עשו לי בית אצל התורה המונחת בארון הקודש שאדור בתוכו כך איתא במדרש תרומה שהעתקתי מתוכו מעט מלה במלה עיי״ש באריכות, להשתומם ולהתפעל כל חיי האדם סלה, ונוכל להבין המתנה הנפלאה ושכנתי בתוכם. ג׳ מתנות המה, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכול לשמוע.
ואחרי כל הדברים האלה איתא בבעל הטורים (ריש תרומה) בשם מדרש וז״ל: פתח דבר אל בני ישראל בלשון פיוס, כמו דברו על לב ירושלים, בשביל שהיה בו חסרון כיס פייסם. והנה ידוע בגמרא בכורות דף מ׳, אין לך כל אדם מישראל שלא הי׳ לו פ׳ חמורים לובים טעונים זהב וכסף מביזת הים, ועוד איתא במדרש, שעם המן ירד להם אבנים טובות, והנה נדבת המשכן הי׳ מעט מאוד, כמובן מסך הכל של כסף וזהב שנכנס במשכן, לא הי׳ רק מעט על כל איש ואיש, וזה הי׳ לכבודם ולגדלם, — פייסם על מעט הצער של הממון, מי שסובל הרבה על קיום התורה, כמה פיוסים באין תכלית יהי׳ לו, אין העולם יכולים לקבל הרעיון הזה. (ומעתה בני אתה שסבלת הרבה בגוף ובממון בטח תהי׳ ברצות כמה פיוסים יהי׳ לך מאת אבינו שבשמים וי׳ כדאי שתתפייס), ועוד יש לנו להתבונן, אם הקב״ה אמר על התורה לפרוש הימנה איני יכול, על אחת כמה וכמה אדם אינו יכול לפרוש מן התורה וכ״ז מבהיל ומבהיל מאד מאד.
מאמר ש״ה
[עריכה]פתיחה והערה למאמר שי׳ עיקר המאמר המצטרף לענין הכ׳ ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם הובא בחומש בראשית מאמר א׳, ובמאמר זה שיבא נביא רק ושכנתי בתוכם הובא בחומש בראשית מאמר א׳, ובמאמר זה ש״י נביא רק מה שנוגע לעניננו בכ׳ הנ״ל.
המאמר: ראיתי באבן עזרא הסבר על השראת השכינה במקדש, הלא מלא כל הארץ כבודו, ואמר כי כמו הריח באף, הלא מי מרגיש הריח — הנפש, והנפש היא מלאה כל הגוף, ועם כל זה המקום שתרגיש הנפש, הוא ע״י האף, כן מקום שירגיש האדם כי מלא כל הארץ כבודו, הוא במקדש, ע״כ ההסבר הזה הפלא ופלא, והייתי סבור כי כמו האף אינו מרגיש הריח — רק כשמריח באף, ובמקום אחר לא, כן דוקא במקדש. כשעומד שם מרגיש וחוץ למקדש לא, ואח״כ נתברר לי כי כשהוא במקדש נודע לו זאת גם על חוץ למקדש, ועזרני השי״ת ברוב רחמיו הסבר קרוב לזה.
ידוע כי כל המחקרים אומרים, כי החושך רק העדר האור — ולא בריאה, וחכמי המקובלים אומרים, כי החושך בריאה — ולא רק העדר, ראיתם — מבורא חושך, ות״ל מצאתי ראיה חושית, כי החושך בריאה ולא רק העדר (שייך לפתיחה והערה דלעיל, מתבאר במאמר ״יוצר אור ובורא חושך״ במופת חושי מהמצאת אור האלקטרי, שע״י תיכונים תעשיתיים מתגלים זהרי אור בלילה כמו ביום, ומתברר כי האורה צפונה ומוסתרה והיא מצויה תמיד, ורק בריאת החושך הישיי מצפין וגונז את האור המלא בכל העולם יומם ולילה, ונמשיך המאמר לעניננו) סוף המאמר דלעיל, מאמר ש״י מחמת קושי הכתיבה ל״א, לא פירשתי במאמרנו את ביאור דברי החכם ראב״ע ז״ל, כי אחרי ששמעתי במקום אחד עשו ע״י סגולות תיכונים שיאיר בלילה אור שמש, הרי נתברר לי מזה, כי כל העולם מלא אור באמת גם בלילה רק ברא הקב״ה את החושך לכסות האור בלילה — מטעמים המבוארים שם, וכן הרי נראה לנו כי מלא כל הארץ כבודו, וא״כ אין כל חדש שבבית המקדש יתברר לו ראיות חושיות ושכליות, כי מלא כל הארץ כבודו, גם כשלא יהיו במקדש.
מאמר ש״ו
[עריכה]מאמר רוממות האדם
[עריכה]ועשו ארון עצי שטים וגו׳ (שמות כה:י)
[עריכה]אכתוב לכם אחי ורעי בקצרה מה שדברנו בפ׳ תרומה, אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאמרו, כשאנו רוצים לדעת קדושת האדם, נדע מפרשה זו, כשאנו מסתכלים בכלל המשכן, אנו רואים שהיה שם ארון הקודש, והתורה נתונה שם, מקדש ה׳, זהו עיקר המשכן; ולכן כתוב קודם כל ועשו ארון וגו׳ כי הוא העיקר, אף כי במעשה הוא נעשה אח״כ, והיה שם לחם הפנים, והיה שם מזבח לצלות בשר, ולשרוף, כדין כל קרבן, והיה שם קטורת לריח טוב ומלח למלוח הקרבנות, והיה שם חצר עם קלעים, ובכלל נקרא משכן ה׳, והכל בשביל ארון הקודש בבית ק״ק ונתקדש הכל ונקרא משכן ה׳. והנה כשנעיין באדם הגשמי, יש בו כל הדברים האלה, וכשיש בו תורת ה׳ נתקדש כל עניניו, וכולו הוא קודש לה׳, כי כל המנסך יין על גבי גרונו של ת״ח וכו׳, וחכמים כללו במלות קצרות ״וכל מעשיך יהיו לשם שמים״ (אבות ב) פי׳ לש״ש במוחו וזהו ארון הקודש, וכל עניניו לשם התורה, אז נתקדשו כל עניניו, ומי הוא שיראה כל זאת ולא יכנסו חדרי רוחו לבנות בו קדושת המשכן ע״י אדון הקודש שיכנס במוחו, אם כי עדיין רחוקים אנחנו, אבל נשים מגמתנו ומבטינו לזה, והבא ליטהר מסייעים וכו׳.
מאמר ש״ז
[עריכה]ועשית שנים כרובים וגו׳ (שמות כה:יח)
[עריכה]את מכתבו הנכבד קבלתי ויען כי בלאו הכי רציתי לכתוב לרו״כ ע״כ מצאתי מקום מוכשר לזה ואפתח בו בד״ת, בראשונה אמרנו כי בפ׳ תרומה (שמות כה:יח) ״ועשית שניים כרובים זהב וגו׳ ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה״ לכאורה קשה, ידוע מה שכתב הרמב״ן ז״ל כי עיקר כל המשכן הי׳ בשביל ארון הקודש שיעמוד בקודש הקודשים פנימה וע״כ נצטוה משה על הארון תחילה והנה קשה אטו מלך אדיר שיצוה לעשות בנין במדה כך וכך האם יצוה דוקא מדת הבנין יעמוד לפני ולפנים והוא עיקר כל הבנין בשביל זה? אתמהה! לא שמענו כזאת במלך בו״ד, אבל האמת יורה דרכו שעיקר כל המשכן לא היה רק שלט על ציור כל העולמות שהי׳ על הר סיני לעיני כל ישראל בגלוי ופה שיכן בנסתר רק לצוות למשה ורק לומר לישראל ציווי התורה ולכן לא שמע רק משה לבדו ולא אחר כמו שביאר הרמב״ן בריש תרומה יעו״ש בפנים דוקא ולכן אמרנו בענין (שמואל ב ו) ״אלקי ה׳ צבאות יושב הכרובים״ כי העולמות כולם רק שלט לצייר ענין עוה״ב ולכן שפיר מה שנצטוינו שצריך לעמוד ספר הברית דוקא בפנים ומדות הארון ג״כ לפני ולפנים והמדה בה דוקא באדון הקודש מה שלא מצאתי כן במלך בשר ודם. כי הם ציור כל העולמות של עוה״ב שלט של כל העולמות כענין אלקי הצבא׳ יושב הכרובים שהבאנו למעלה ומזה אמרנו כי לא היה ידוע לנו כי התורה היא עצמה מכרזת ואומרת כי היא מן השמים כי לא יתכן למלך בו״ד שדוקא מדת הבנין יעמוד לפני ולפנים בתוך הבנין הנצרך לו לחפציו היקרים לו, והנה מזה שהוא רק שלט של עוה״ב כולו ע״י ציווי׳ של משה לישראל בנסתר כמו על הר סיני בגלוי וצריך להבין זאת בבינה יתירה כי זה מופת על תורה מן השמים גם אם לא הי׳ רענן מעצם התורה כל זאת, ואם כי לא אכחד כי הדברים האלה רק נשמעים מפה לאזן וזה חלק קטן ממה שדברנו בפרשה זאת.
מאמר ש״ח
[עריכה]ועשית שנים כרובים וגו׳ (שמות כה:יח)
[עריכה]ומהנ״ל נראה בעליל מה שאנו אומרים תמיד, כי ע״כ נקראו החכמים ״תלמידי חכמים״, ולא ״חכמים״ סתם, ואמרנו דבר פלא בזה, כי סוקראטוס הפילוסוף אמר, כי יש אנשים שכל דבר ששואלין מהם צריכים לדעת, כי בלא זה אינו חכם, ואני איני אומר כן, אבל כל חכמתי שאני יודע שאיני יודע עכ״ל החכם סוקראט, ועפי״ז אמרנו, שזה הוא הטעם שהחכמים נקראו בש״ס ת״ח, ת״ח מרבין שלום בעולם וכו׳, כל המבזה ת״ח כו׳ ישא בת ת״ח ישיא בתו לת״ח וכהנה רבות הכל מטעם הנ״ל שכל ימיהם הי׳ כתלמיד המתלמד, כאביי שהיה מתאונן למה לא זכה להתלמד מעיקרא, עד שהיה מחזיק עצמו לינוקא כמו שאמר נ״מ לגירסא דינקותא וזהו שנאמר ״כרובים״ ודרשו רז״ל חגיגה יג: מאי כרוב כרביא, שכן בבבל קורין לינוקא רביא.
ומתוך הדברים האלה נבין רום ערך גדולתו של אדמו״ר ז״ל מנוחתו כבוד, היה אומר ״כי נער ישראל ואהבהו״ (הושע יא:א) פי׳, נער, לומד עצמו כנער קטן, ומצאתי תניא דמסייע לי׳ בבעל הטורים תרומה פסוק יח כרובים חסר כרביא כי נער ישראל ואהבהו עכ״ל.
הנה נראה מזה כי היה פני הכרובים כינוקא להורות לעם ד׳ כקטן כגדול עד משה רבינו ע״ה להחזיק עצמם כרביא ינוקא, להתלמד תמיד, בין בתורה בין במדות בין במוסר, ואז דוקא הן הן מרכבה קדושה.
וכמה מדוקדק עתה לשון אביי, נ״מ לגירסא דינקותא, שהיה מחזיק עצמו כרביא, ינוקא, ולכן נקראו ת״ח ולא חכמים, כי הי׳ מתלמדים תמיד כתלמיד קטן רביא, וכדי שיהיה מרכבה קדושה.
ואם כי איתא ו״חכמים״ אומרים, היינו כשפוסקים הלכה, כתיב חכמים, להודיע שכבר הגיעו לכוין הלכה לאמתתה, אבל לעלות מעלה מעלה, הי׳ מתלמדים כינוקא, וכל זה כלול בדברי אדמו״ר ז״ל הקצרים כי נער ישראל ואהבהו, פי׳, כנער. ראו גדולתו.
ועוד יש לנו הרבה לדבר בזה, אך קשה הכתיבה, ורק מעט אכתוב עתה.
מצינו בברכות לח ע״א, משתבחין לי׳ רבנן לר׳ זירא את בר רב זביד כו׳, דאדם גדול הוא, אמר להם כשיבא לידכם הביאהו לידי וכו׳, פתח ואמר — מוציא, אמר, זה הוא שאומרים עליו אדם גדול הוא, בשלמא אי אמר המוציא אשמועינן טעמא ואשמעינן דהלכתא כרבנן אלא דאמר מוציא מאי קמ״ל יעו״ש.
והנה באמת הי׳ ראוי לברך מוציא לאפוקי נפשי׳ מפלוגתא, אלא כדי להרגיל להבין טעם הדבר, נפסקה הלכה לברך המוציא, כמו שמורה ע״ז לשון הש״ס הנ״ל אשמעינן כו׳, ואשמעינן כו׳, ואיהו דלא עבד כן, דן עליו שאינו מורגל להתלמד, ואינו אדם גדול בלא הכח הנ״ל.
ואם כי הובא בתוס׳ קצת טעם, לא בשביל זה כדאי להכניס בפלוגתא רק עיקר ההכרעה משמע מלשון הש״ס היא להתרגל בהתלמדות טעם, ונבין מזה כמה גדול כח התלמדות, עד שדן אותו, בעבור שרצה לאפוקי נפשי׳ מפלוגתא ולא אשמעינן טעמא, מן הסתם אינו מורגל להתלמד ואיננו גדול.
והוא מה שאנו אומרים תמיד, חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו (משלי כב:ו) והקשינו, אטו לעת זקנה די החנוך שנתחנך בילדותו ואמרנו, פי׳, יתרגל בחינוך, וגם בזקנותו יהי׳ מורגל במלאכת החנוך לפי דרכו, אז, ויעלה מעלה מעלה. משא״כ מי שאינו מורגל בחנוך אינו יודע איך להתחנך ואינו כרביא, רק כענק בעיניו, וזוהי מעלת המוסר להתרגל בחנוך, ויקר הלימוד הזה בירושלים עיה״ק מקום הכרובים, ובלא ספק מסוגל שם יותר לימוד המוסר, וכן נראה ממכתב הרב ר׳ ברוך מארקוס נ״י מירושלים עיה״ק מייסד הבית שם אשרי חלקו. והנה כבר הודעתיו כי לרו״כ יש חלק בזה בישיבתו פה בבית ת׳, וכבר דברנו בדברים של טעם גודל מעלת התעוררות האדם מעצמו בארוכה. והנה גם ר׳ ברוך הנ״ל נתעלה בזה כי נתעורר מעצמו ליסד בית־מוסר שם, מקום הכרובים מה שלא פיללתי על זה מקום הניחו לו מן השמים להתגדר בזה, יבא איש שהתעורר מעצמו לקנות בית ויתקדש ש״ש, וע״י איש שהתעורר מעצמו לבנות בית.
מאת ידידו... יזכה ונזכה להיות מהמתלמדים כנער ויקוים ״ואוהביו״ וזוהי ברכה שאין למעלה הימנה.
תצוה
[עריכה]מאמר ש״ט
[עריכה]ואתה תצוה וגו׳ ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור (שמות כז:כ)
[עריכה]עש״ק שלחתי לך מאמר בקצרה, אדות התחיבות עמל המחשבה, מאמר מבהיל מאד, לדעתי יש לקרותו בשם ״השכל וידוע אותי״. ואין לנו במה להפטר מזה, כי לכאורה היא ראיה שאין עליה תשובה.
והנה על פי שבררנו מחוש המאור, יש להזהר הרבה מבלבול הדעת, כי מחשיך אור השכל ח״ו, ואין עצה. ומצאתי סמך לזה מאור שבעת הפנים, נאמר ״שמן זית זך״ פי׳ בלא שמרים, והרבה עמל היה להם שלא יהיה בהם שום שמרים. והנראה, כי ידוע כי המנורה סימן לחכמה, כי הרוצה להחכים — ידרים, ע״כ היא רמז ג״כ: הרוצה שיאיר לו השכל באור בהיר, ירחיק עפרוריות עוה״ז מהשמן של השכל כל מה שאפשר, והענין דבר מבהיל, כי אין לך דבר גדול מהחוש, ע״כ נתפעלתי מזה הרבה, יחד עם המעשה של קאטאן מעיד על זה. (מובא במאמר שלאחר זה). ומי לנו גדול, שאנו צריכים לטכס עצה תמיד שלא לשבח הישנות כמונו, אשר בחוש אנו רואים כי הקב״ה שולח מלאכו לאמר: ״שובו בני אדם״, כענין שנאמר ״תשב אנוש עד דכא״ פי׳ שולח עליו יסורים למה — ותאמר: שובו בני אדם, וראיתי בספר על ענין יסורים דבר שאני אמרתי זאת על ענין אחר לאחד שהיו לו שני בנים חולים ושאל לרופא מובהק, והנה לאחד צוה לאכול כל מה שירצה, ולשתות בל מה שירצה, ולשני נתן רפואות והזהיר לו שלא לאכול כל מה שירצה, ולא לשתות כל מה שירצה, רק סמים מרים כלענה, ואמר לו אביו, הלא לדעתי הראשון יותר חולה מהשני, ולמה לא נתן להראשון שום רפואות וסמים והתיר לו לאכול ולשתות כל מה שירצה? ואמר לו הרופא כן הוא, אבל אליו שוב אין רפואה למכתו, ע״כ יהנה באותן הימים שיש לו עוד לחיות, ומה בצע לענותו חנם, משא״כ השני, לו יש תקוה שיאריך ימים וכדאי לו הסבל, וזהו טעם של צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. והנה כמו כן - תשב אנוש עד דכא — למי שיש תקוה — ותאמר שובו בני אדם.
ע״כ אדם שיודע בוראו ויש תקוה ממנו, נא׳ אשרי אדם מפחד תמיד.
על כן יש עלינו תמיד לטכס עצות לזכור תמיד הישנות שעברו עלינו לטובתינו ולהצלחתנו כאב את בן ירצה. ואתמול יום ג׳ אמרתי כמה קשה הישנות לחדשם כמו עתה.
מאמר ש״י
[עריכה]בענין הנ״ל
[עריכה]אמרתי דבר פלא שברא הקב״ה העולם, למצא ציורים בעניני הנפש. הנה עובדא ראיתי. כשיש בקאראסין (נפט) מעט עפר, ישתנה תיכף זוהר הלהב, והעפר מחשיך אור הבהיר מאשר ידלוק נפט נקי מעפר, ומה עוד יותר הרבה עפר. ומובן מזה — אור השכל אשר הוא חלק מעולם הרוחני העליון, כמה מחשיך בזוהר אורו מעט עפר — בלבול הדעת מעפריות העוה״ז החומרי.
וספרתי המעשה שראיתי בדברי קורות העתים, אשר פעם היתה מריבה בין שני מלכים עשרים ושנים שנה, ואח״כ נצח אחד את השני, ודנו לשרפה, וכאשר עלה למוקד להשרף, צוח: קאסאן, קאסאן, קאסאן! צוה המלך להורידו, ואמר לו מה צוחת? אמר: רבי היה לי — פילוסוף קאסאן, פעם אחת כשההצלחה זרחה והאירה לי, אמרתי לרבי, האם יש בתבל עוד מאושר כמוני? אמר לי הפילוסוף: איך יכול בן־תמותה לאמר ככה, ועתה נזכרתי כמה כנים דבריו, והמלך בשמעו אותו, פטרו ממיתה וחלק לו את רוב הונו.
הנה עשרים ושתים שנה היתה בו עפרוריות של תאות נצחון, ולא זכרון יום המות וכאשר נתבטלה העפרוריות מאימת המיתה, האיר בו אור השכל, וראה, וכן המלך שמנגדו, כאשר היה שבע מנצחונו, ולא בלבל אותו עפרוריות הנצחון, ראה באור שכלו זכרון יום המות, ונכנע לפניו, זה מעט מזעיר מה שדברנו בשבת קודש, אין די באר.
מאמר שי״א
[עריכה]בענין הנ״ל בהוספה
[עריכה]והנה כמו כן, נאמר: ״תשב אנוש עד דכא״ למי שיש תקוה, (משלי כח:יד) ע״כ יש עלינו תמיד לטכס עצות לזכור היטב הישנות שעבר עלינו לטובתנו והצלחתנו, כאב את בן ירצה, ואתמול אמרתי דבר פלא לראות כמה קשה הישנות לחדשם כמו עתה, הלכתי לטייל ועברתי על אבן מושב לצים, ונזכרתי מאבן שישב עליו ר״א (שיה״ש רבה א) ובשבא ר׳ יהושע להאבן הנ״ל נפל עליו ונשקו, ועבר על דמיוני, אילו הייתי רואה את ר׳ יהושע נופל על האבן הזה ומנשק אותו, היש קץ להתמיה שהיה בעיני? ואם כל ימי חיי הייתי שוכח זאת אתמהה! הלא אני בעצמי אמרתי כמה פעמים אין מספר ובהתפעלות גדולה, ומה נתחדש לי עתה כי אני תמה כ״כ ומתפעל כ״כ? והרבה דברים למדתי מזה, ראשית דבר, מאמר ״כח קניית החכמה״. סוד גדול נתגלה שם, שנית לצייר כל דבר מראשיתו, כי הראשית הוא — איך חשבתי ומה נתחדש לי וזהו הטעם כי הבן שואל מה נשתנה, ואם אין לו בן — גם שני תלמידי חכמים שואלים זה לזה וטעמא לא ידענא עד העת ההיא, ועתה ע״י המעשה הזאת, ועוד מעשה בזאת נודעתי כי מחיוב של ידיעת הדברים אל נכון, מחויב האדם לרדת להתחלת הדברים, ואז יתפעל בגדר איך חשבתי ומה נתחדש לי, שלישית, ללמדנו כמה קשה לדעת את הישנות כאשר הן, וזה בגדר: קשה עתיקתא מחדתא (יומא כט) וזהו: אם שמוע בישן תשמעו דוקא ״בחדש״ פי׳ בהתחדשות הדבר מבראשיתן, ואז דוקא תבין כאשר הוא — אל נכון, אשר על כן אני מזכיר לך תמיד להזהר מאד שלא לשכוח הישנות, ובפרט ״להשיב אמרים אמת לשולחיך״ (משלי כב:כא) וכן ״תשב אנוש עד דכא״ למה — הלא הקב״ה טוב ומטיב? אבל הוא ית׳ יודע השכר העצום המוכן לאדם, ובפרט כפי מה שראיתי בספר — דעת תבונות להרמח״ל ז״ל, לכן שולח שלוחיו לטובתו, ידעתי בני ידעתי, כי לא מחמת שאני משיב אמרים אמת, חס מלהזכיר שאני אהיה מוטעה כל כך, ולב יודע מרת נפשו, והתוכחה שאני חושב לעצמי אזכיר להאהובים לי, ואדרוש טובתם בגוף ונפש. ורציתי מאד להאריך אליך תמיד מן הדברים אשר דברנו בפסח ובכל שבת ושבת, נפלאות קחזינן, ולא לחנם אני כותב לך תמיד אם אספר עצמו, רק לעוררך שלא תאבד ח״ו הכח לשמוע חדשות, ואם הישנות שכבר אירע לאדם עצמו בשעה שעבר, כמעט אינו זוכר שוב ובפרט לזמן ארוך על אחת כמה וכמה, ומכש״כ כמבואר למעלה שזה מדרגה היותר גדולה לאדם, כש״כ בדבר שלא שמע כלל, וזכור מה שאמרתי לך פה בהיותך קודם פסח, והיטב נתפעלתי מבתי המשכלת תחי׳, ששמעה פ״א זה לא כבר, דבר קצר מאד, ואמרה אסור לזוז מכאן אפילו שעה אחת, כמאמר רב (ביצה כד) לעולם אל ימנע אדם את עצמו מביה״מ אפילו שעה אחת, אם אמרתי לך מה שדברנו בזה, בשבת קודש העבר פ׳ בחוקותי אדות בר־סמכא עצמו מספר, אלה דברי אביך דורש שלומך בגוף ונפש.
מאמר שי״ב
[עריכה]שמן זך כתית למאור וגו׳ (שמות כז:כ)
[עריכה]אור ליום עש״ק לסדר כתית למאור תרמ״ב גרובין. כתית המכתת עצמו והרגלו, כענין שאמרנו על אז״ל (ב״ב ח) אלו ת״ח שמכתתים רגליהם מעיר לעיר ממדינה למדינה ללמוד תורה פי׳ רגליהם — לא על הילוך רגלים, רק על כתות רגלים, וזהו (שמות כז:כ) כתית — אז תהיה מוכן למאור — לאור החכמה והמדע, וכאשר דברנו היום, כי באמת לב האדם — כרכא דכולא בו, לב מבין, לב יודע, לב רואה, לב חושב מחשבות חרש וחושב, ובכלל נאמר במשלי (טז:כג) ״לב חכם״, ונמצא כי לב חכם — האדם חכם, ורק כדמיון בית מלא כל טוב, והחלונות סגורים, והכל כאין, ואם לא יפתח החלונות לעולם — הרי כל הטוב כלא היה, כן אמנם האדם, לידו מלא כל טוב, כמובן, כי משעה דיו של הקב״ה הוא, ורק החלונות אטומים, כי הלב סגור בערלה, וכן הוא אומר: ומלתם את ערלת־ לבבכם (דברים י:טז) כדי שיאיר לכם אור חכמת הלב, ומי שלא מל ערלת לבבו, הרי חכמת הלב נתונה במסגר חלונות אטומים, והיה כלא היה, וע״כ אמרתי להתקצף על הבנים שלא ניכר בהם יראת שמים, ומה קצפתי כ״כ רק על זה? הלא אין זה רק פרט אחד? אבל זה לאות, כי הערלה עדנה לא נקרעה, כי באם היה נקרעה הערלה, ממילא היתה נפתחת חלוני הלב, וממילא היה נפתח ג״כ אור היראה, כי באמת התמיהה על בלי יראה, ועל־כרחך הערלה סגורה עדנה, וממילא חלונות לבבו אטומים ואין בידו מאומה — לא חכמה ולא מדע ולא הרגש טוב ומדה נכונה, אוי לאדם שימות בתוך ערלה, וזהו חומת ברזל המפסקת בינו לבין אבינו שבשמים! אשרי לאדם שכיתת ערלתו וכתית למאור.
פ׳ תצוה
[עריכה]״והם יקחו את הזהב ואת התכלת״ (שמות כה:ה)
[עריכה]״והם יקחו את הזהב ואת התכלת״ וקשה, כיון שפורש אח״כ להלן בעת העשיה — הזהב והכסף וגו׳ א״כ למה הקדים: והם יקחו וגו׳? לזה נראה בעליל, כי כל דבר מצוה צריך הכנה מקודם.
מאמר שי״ג
[עריכה]ולקחת אבני שהם וגו׳ (שמות כח:ט)
[עריכה]תענית אסתר, לבני יקירי כאור שמש יזרח! רצוני לכתוב לך נפלאות אשר דברנו בפ׳ תצוה ועשה רושם חזק למביני דבר אם כי א״א להבין רק מפה לאוזן כי א״א לבאר הכל על הגליון אך די מה שאכתוב. תצוה פסוק ט׳ נאמר ״ולקחת כו׳ ופתחת עליהם שמות בני ישראל״ האריך הכתוב בזכרון לפני ה׳ תמיד כמדומה ד׳ או ה׳ פעמים לא הי׳ יכול הכתוב לקצר ולבאר בקצרה כדרך התורה לקמץ בגופי הלכות בכריתות ורק ניתנו ברמז וכאן האריך הכתוב כ״כ למה? ואמרנו ראשית חכמה פליאה ומי שאינו מפליא ע״ז הוא כדאמרי אנשי א קעל־ בענער מענש אבל אמרנו כי אנשים כאלה אשר כל ימיהם של השבטים לא פנו אל חומרם הגס ולכל איש ואיש היותר גדול ניתן חומר גס מאד למען יבחן אם יעמוד בנסיון הנ״ל כאשר כתב הגר״א ז״ל ב׳ כללים יש בתורה ״בכל דרכיך דעהו״ (משלי ג:ו) ״ואהבת לרעך כמוך״ (ויקרא יט:יח) ואנשים כאלה אשר במצרים עסקו לכאורה בכעס כמו שמעון ולוי במעשה דינה אחותם וכולם עסקו לכאורה בכעס ולא עברו על שני הכללים המרובים באיכותם למעלה ידוע כי לא זזו מב׳ הכללים האלה באיכותם יש לתמוה עליהם מאד יוסף חי מאה ועשר שנים ברוב טרדתו יותר מהמלך פרעה ולא עזב אף כלל אחד יש לתמוה עליו ולכן האריך הכתוב בהפליאה ולהזכיר צדקותם תמיד לפניו והבן זאת הפליאה ומהסתם לא חיו אחיו פחות מיוסף ואולי יותר הרבה ולא עזבו אף כלל אחד המרובים באיכותם יש להפליא עליהם מאד ולכן האריך הכתוב לספר רוב צדקתם וראוים לזכרון תמיד. והנה דברנו אז מבלעם הרשע שהלך ממש כל ימי חייו היפוך דרך ה׳ שהוא ית׳ אוהב (אבות ה:כד) ״עין טובה רוח נמוכה ונפש שפלה״ פי, להשפיל עצמו בסבל הברואים כביכול למה שהוא טוב ומטיב וברא עולמו ברחמים מי שלא הכין עצמו להבין עולם שכולו טוב לכה״פ יהנה בעוה״ז אף שלא זכרו עצמם להבין עולם שכולו טוב וכן באופן אחר (סנהדרין קו) ״בלעם הרשע ידע שהקב״ה שונא זימה והוא לא לבד שאהב זימת נשים כדרך כל הארץ אף (שם קה) בעל המשוקץ הזה אתונו ג״כ ועם כל זה השפיע לו הקב״ה נבואה למען ישראל שהם מסוגלים בזכות האבות להכניע חומרם להקב״ה ואחרי התנבאו הרגו אותו בחרב וגילה נבלותו בנבואתו שאמר על עצמו (במדבר כד:טז) ״ויודע דעת עליון״ ותפשוהו חז״ל (ע״ז ד) דעת בהמתו לא ידע ואמר על עצמו ״יודע דעת עליון״ והשיב לו אתונו אמרת (במדבר כה:כט) לו יש חרב בידי (ילק״ש א:תשסה) ואתה הולך להרוג אומה שלמה בלי חרב״ והי׳ לו בזיון גדול לפני שרי מואב כי לא הי׳ מה להשיב לבהמתו פוק חזי מה תפישת חכמים על זה וכל זה הי׳ רק מענה השם להראותו (נ״א להכותו) רק מחמת שהם מסוגלים להכניע חומרם להקב״ה וכל זה לא הי, רק להראות עובדי אלילים כי המה אינם מסוגלים להכניע חומרם להנשמה כמו ישראל בזכות האבות והבן זאת היטב ועוד אודיעך כי לא לחגם הי׳ לבלעם הרשע חומר גס כ״כ בעוד שהיה מכיר הבורא יותר מכולם כאחז״ל (ילק״ש א:תתקסו) ״אבל באומות העולם קם״ להודיע כי בלתי בני אבות בזכותם הרב אי אפשר להכניע חומר הגס כי פתוח מכל צד להכנס בחומר כאז״ל (מנחות כט) ״לכן נברא בה׳ לומר לך שכל הרוצה ליטמא פותחין לו כה׳״ עיין בתומר דבורה א:ז עיין בו בדקדוק מלה ומלה ותמצא בו כל הדברים האלה שכתבתי בקצרה תמצא באריכות כי אני מחסרון הבנתי אין בי ההרגשים כ״כ להאריך באריכות כמהו ז״ל והדבורים שדברנו עתה א״א להעלות על הגליון אף אפשר אמצא עת פנאי לכתוב מעט מזעיר.
כי תשא
[עריכה]מאמר שי״ד
[עריכה]זה יתנו וגו׳ מחצית השקל וגו׳ (שמות ל:יג)
[עריכה]הערה: ממחצית השקל לשנה לקרבנות, לענין נעלה של רבים, והארכנו בזה בהערה נפלאה מאד, עד כמה צריך להיות סדר הרבים בדקדוק גדול מאד מאד, תמצית הענין היה, יען כי אנחנו רואים בחוש, כי בלתי אפשר בשום אופן שיועיל לאדם לעצמו אף חלק אחד מני אלף מה שמועיל לו לעצמו ע״י רבים קנאת סופרים וגם לעשות כחבירו יקל הרבה כמו שהניסיון יעיד וא״כ דברנו כי ענין הקרבן הי׳ במה שהקריב רצונו פי׳ מה שאהב נתן לו ית׳ כענין משכן (שהש״ר ג) ״תוכו רצוף אהבה״ מה שהם אוהבים נתנו למשכן וכן במחצית השקל הכפיית הרצון המועט הזה יען כי ברבים הי׳ לכן נמשך מזה תועלת גדול למאד, ונמצא כי אחרי שקצבה התורה לתועלת הזה ע״י רבים צריך כל אחד לתת כפיית רצונו כמחצית השקל והמפחית מזה נוגע בכל התועלת הכללי היוצא ע״י עסק כולם ונמצא כי אינו חס על תועלת הרבים הכללי ולכן כשיחסר מעט ממחצית שקלו אין לו חלק בקרבנות ציבור כי הוא מורה שחסר לו האור הנ״ל של תועלת הכללי הנ״ל ולכן כל מי שמבין גודל התועלת של רבים יחד כמו שהנסיון יעיד לנו ומי הוא המועיל לכל זה הוא הסדר הכללי ונמצא כי הוא חסר מעט מן הסדר הוא נוגע בתועלת הרבים הכללי הנ״ל ויעיד על עצמו כי אין לו האור הנ״ל ההרגש הנעלה הלזה לשמוח בה ולחפוץ בה, וגם מחסר חלק הכפי׳ המצטרך לזה ונמצא אין לו חלק כלל ברבים כנ״ל המחצית השקל וזהו (אבות א) ״כשאני לעצמי מה אני״ פי׳ האדם כשהוא לעצמו עוסק אין ביכלתו בשום אופן להשיג מדרגה מה שיכול להשיג ע״י עסק הרבים.
מאמר שט״ו
[עריכה]קח לך סמים נטף וגו׳ וחלבנה וגו׳ בד בבד יהיה (שמות ל:לד)
[עריכה]אחיי ורעיי האהובים שימו לבבכם אל הדברים האלה מעטי הכמות ורבי האיכות כידוע אני מוכרח לקצר.
בתוס׳ מנחות כז. ואין אדם יוצא ידי חובתו עד שיהיה באגודה אחת וכן ישראל בהרצאה עד שיהי׳ באגודה אחת וכו׳ יעוי״ש הנה אנחנו רואים בחוש כי שני בני אדם שומעים דבר ושניהם יבינו זאת ואחד יתפעל מאד מזה כל ימיו והשני לא יתפעל כלל נדע מזה נאמנה כי הבנת הבעל שכל חזק מאד והבנת קל הדעת קלה ורפה מאד מצינו מאמר חז״ל ונתפעלתי הרבה וז״ל ״אמר רבי חנינא ר״י ב״ר חנינא כל ימיו היה דורש כמה צריך להרחיק מקפידא שהרי משה רבינו ע״ה בא לכלל כעס בא לכלל טעות (ספרי מטות) והנה גם אנכי ידעתי זאת ולמה לא רגיל בפי זה ההערה ולא נתפעלתי מזה כ״כ? ע״כ ששכלי רפה והבנתי חלושה ותדעו כי הדבק הטוב מי ששכלו חזק יבין יקרת הענין והכרחיותו וכי בלא זה כבר עבר ובטל אותו מעט הקנין שקנה בהיותו יחד וע״כ מתחזק מאד וחזק הדבק טוב ומי ששכלו רפה וחלוש לא יבין לייקר זאת והמכתבים יעידון לב מבין של כל אחד והנה גם קל הדעת כשיתחזק ויתערב עם חזקי השכל יתחזק שכלו וכן מצינו בחלבנה שנתערבה עם שאר סמים ונעשה ריח טוב וכל אחד צריך להתכשר להיות צרי החלבנה וצריך להתחזק מאחרים ולזה כיוונו ז״ל במנחות (כ״ז) העושים פירות זקוקים לאין עושים פירות ואין עושין לעושין יעוי״ש פי׳ ללמד ולהתלמד והבן.
ומזה יצא זריזות וההתכשרות לכל אחד, וזה כוונתם ז״ל (פסחים פ״ה) בני חבורה זריזין המה כל אחד זריז להיות צרי כנ״ל והנראה כי עדיין בזה נצליח לתכלית הנרצה.
והנה אם העושים פירות זקוקים להאין עושים פירות על אחת כמה וכמה אין עושין זקוקים לעושים פירות וכמה סכל החלבנה כשאינה מהדרת לצרי וכו׳ וגם הסמים הטובים צריכים זה לזה כמו שמצינו בקטרת ובעל השכל החזק די להבין יקרת הענין וצריך ההתכשרות לחיזוק הענין ללמוד ולהתלמד כחלבנה וללמד כצרי. ומזה נתעורר עוד אם ר״י ב״ר חנינא כל ימיו הי׳ דורש כנזכר לעיל ולא התרגל בזה כמה וכמה יש לבעל שכל החזק להתפעל כל יום ויום מההערות הרבות והנפלאות עד מאד בהספר הקדוש הנאהב והנחמד ס׳ תומר דבורה מן השמים זכינו ליהנות מאורו וממש כל המוצץ בו ימצא בו טעם כל עוד יותר וע״כ לפלא בעיני מדוע לא הזכרתם במכתבכם השמחה והתודה על אשר זכינו לאורו בזכות הרבים ויש להתבונן היטב בכל הדברים כי קצרתי מאד ולתשועתו ית׳ אקוה ובלי״נ עוד חזון.
להמשכיל יצא הרבה תועליות מכלל הדברים מעטי הכמות ורבי האיכות היוצא מדברינו אוי לאדם שהוא חלבנה וצריך לבקש לקבל ריח טוב מאחרים אשרי לאדם שהוא צרי ואיננו צריך לאחרים מאושר הוא כשמחזיק עצמו כחלבנה לבקש לימוד מכל אדם ובפרט מבני חבורה אשרי כשמבקש ליתן טעם וחיזוק לאחרים כצרי כשתתבוננו בהדברים תמצאו נשמר מכל חסרון חבורה ומקובץ רק תועליות של בני חבורה והמבין יבין גודל רמיזתם באתרוג יבואו אלו ויכפרו על אלו (ויקרא רבה ל:יא) פי׳ לא רק על אלו אבל אלו על אלו ואלו על אלו וזה נפלא, דעו אחיי האהודים כי מי שמתרפה במחשבה תיכף יעמוד על תכונתו הראשונה כלא היה מה שקנה, התבוננו מי לנו גדול מדור המדבר מקבלי דת מפי הגבורה והיה כאשר בא להם נסיון ונתבלבלה מחשבתם מיד אמרו נשובה מצרימה (במדבר יד) תכונה הראשונה ואם כי קצרתי להמבין תסמר שערות בשרו מזאת כי מי שהוא בלא מחשבה תמיד דעתו מבולבל ח״ו ע״כ נחזק במחשבה וטוב לנו ולא לחנם נכתבה בתורה מעשה דור המדבר והדברים ארוכים ואם נתחזק אחים אנחנו.
מאמר שט״ז
[עריכה]קח לך סמים נטף וגו׳ (שמות ל:לד)
[עריכה]הערה מקטורת. שיראה האדם ליתן ריח טוב בעבודתו לפניו ית׳ ולא כעגל נרדי נתן ריחו (ראה בגיטין לו) רק וירח ריח ניחוח.
מאמר שי״ז
[עריכה]ועשית אותה קטורת וגו׳ (שמות ל:לה)
[עריכה]הערה נוראה. לאיש היכול ורוצה לפנות מחשבתו ולבו להתבונן בה התבוננות מתונה עמוקה בעזרת ההסכם החזק למצוא בה פעולה ותועלת למען תפעל על הלב.
בגמרא יומא (לט:) עשרה פרסאות מיריחו עד ירושלים וכו׳ נשים אשר ביריחו אינן צריכות להתבשם מריח קטורת וכו׳ מעתה נתבונן אם ריח הקטורת הוא ענין טבעי ככל הטבעיים והי׳ כחו חזק כל כך עד שהגיע עד עשר פרסאות ופעל פעולה עזה שלא הוצרכו להתבשם שם ביריחו עד כמה יוכל לבשם למרחוק איזה ריח רוחני מענין רוחני אשר אין גבול לכחו והנה בעת שהיה המשכן בתוך המחנה וכאמור (שמות כט:מו) ״לשכני בתוכם״ ראש הרוחניות עד כמה חזק ואמיץ ונורא הכח שבריח הזה ללכת לבשם בכל האפסים למרחוק ומה גם מקרוב, ובכל זאת מצינו שחטאו ישראל ולא הועיל להם ״לפי ערכם״ הריח החזק הזה לעמוד נגד החטא ועתה ישתומם הנלבב על עוצם וחוזק כח החטא ועצמות תרעדנה בראותו מי הוא בעל המלחמה שכנגדו וכחו כי עז ונורא מאד הוא ומזה יתבונן עוד מה גדול כח החטא במקום שאינו מצומצם הבושם הזה? ומה גם במקום עפוש וסרחון מקום עוזר ונותן כח להחטא לעשות חיל נורא מאד ההתבוננות עדי הפלא ומי יכילנה וד״ל.
ומכל הנ״ל נבין את אשר נדבר תמיד איך לימוד המוסר תוסיף כח בלימוד כי חכמת המוסר תלמד את האדם איך לירד עד תכונת הענינים המביאים למבוא הלימוד מבוא גדול ללימוד הוא לימוד והתבוננות המוסר כי אך זה מיישר ומזכך השכל כמובן מכל הנ״ל ועצמו מספר את רוב רום ערך יקרת חבורות הדבק-טוב המחזיקות בתורה ומוסר גם יחד, וזה ענין נפלא להבין מה הוא ״ישר״ וכי ישרות הדבר מוסר שלה היא בעיני כל וכך הם ביאור הדבר: לימוד המוסר מזכך ומיישר השכל והחכמה רק בישרות ובזכות נדרשה ונחקרה ומובן כי אם אין לו המבוא לזה איך יבוא בפנים הדבר וזה ברור יתאחדו ולא יתפרדו בשום צד מהצדדים ממשפט החכמים להודות על האמת ממשפט החכמים: שלא לדקדק בהמלות רק בטעם המלות כי כדאי לעזוב דוחק קטן למען יסיר מאתנו דוחק גדול הרבה ממנו.
מאמר שי״ח
[עריכה]בענין הנ״ל
[עריכה]ועשית אותה קטורת וגו׳ (שמות ל:לה)
[עריכה]והנה אכתוב הערה נוראה בענין הקטורת אז״ל יומא לט מירושלים עד יריחו י׳ פרסאות ולא היו נשים צריכות להתבשם מריח הקטורת להפליא כי יפזר ענן הקטורת שטח י׳ פרסאות סביב ירושלים אשר לפי הנראה מהסתם מכל צד י׳ פרסאות וא״כ הוא כ׳ מקצה אל קצה והוא בעיר הסיבוב ארבעים פרסאות ומרובה יותר על העיגול והריח אינו מחזיק רק בשו״ה בעיגול וזה הפלא ופלא ולפי הנראה היה ריח טבעי כי אם נאמר מחמת קדושתו אינו נרגש לחוש רק לשכל וספר לנו התלמוד כי מלבד ריח הקדושה של הקטורת אשר אינה נרגש רק לשכל המבין ומרגיש היה הענין הקטורת של ב׳ חצאי מנה ב׳ פעמים ביום הי׳ בכח הטבע הזה הנרגש לכל אדם בחוש וכיונה התורה המדה כ״כ שפלס ומשקל צריך אשר דוקא במדה הזאת לה כח להריח כ״כ ארבעים פרסאות בסיבוב ירושלים ומזה נבין כי בחכמת הטבע הריח היו יודעים חכמי התלמוד לכוון הבריתא דפטום הקטורת אשר רק במדה הזאת יפזר ריח חזק נפלא כזאת כנ״ל ומזה נבין כל דבריהם הכל בצמצום נפלא משוער כחוט השערה וכדאי לתת תשוקה בדבריהם.
מאמר שי״ט
[עריכה]בענין הנ״ל
[עריכה]ועשית אותה קטורת וגו׳ (שמות ל:לה)
[עריכה]ויש להתבונן עוד מזה כמה גדול כח מחשבה ובפרט הכוונה לשם שמים כי בזה נכלל הכל רוחניות המחשבה ועמל העיון לבוא לתכונת הדברים כענין (ברכות ו) אגרא דשמעתתא סברא והתקשרותו לשם שמים. וביאור הדברים כמו שיש גשמיות ורוחניות בעניני עוה״ז כמו אכילה ושתי׳ וכדומה גשמיות, ריח הרי הוא מרוחניות של גשמיות כן יש בתורה גשמיות ורוחניות כי המצות הם כמו גשמיות נגד התורה כמו שאמרו בירושלמי כל המצות כולן אינם שוות לדבר אחד מן התורה נמצא כי ברוחניות יש גשמיות ורוחניות כל המצות אף שהם רוחניות בלי תכלית עם כל זה התורה היא בתכלית הרוחניות יותר עד שכל המצות אינם שוות לדבר אחד מהתורה והנה אגרא דשמעתתא סברא פי׳ להתעמל להבין צורתא דשמעתתא הוא יותר רוחני, מהכוונה לשם שמים היא יותר רוחני כי היא אוצרו של הקב״ה יראת שמים ומעתה אם קטורת רוחניות של גשמיות נדפה ריחה כל כך עד שאמרו ז״ל שהתפשטה מ׳ פרסה על פרסה רוחניות דרוחניות, ורוחניות דרוחניות היינו התורה רוחניות דרוחניות ועמל התורה היינו רוחניות דרוחניות על דרוחניות דרוחניות והכונה לש״ש עוד יותר ובזה יש להבין בפשיטות כי כל מעלה של אדם לבד מה שהוא נהנה ממנה כל העולם נהנין ממנה כמו השמש שיש לה מעלה של אור גדול ומהמעלה של השמש נהנין כל העולם וכמו כן כל המעלות כך דברנו, והקטורת ג״כ זאת כי ממעלת ריחה נתבשמו כמה פרסאות מכל שכן מריח של מחשבות מצוה ומכל שכן של תורה יתבשמו כמה וכמה, נזכה להיות מהמצליחים האלה.
מאמר ש״כ
[עריכה]ושמרו בני ישראל וגו׳ אות היא וגו׳ כי ששת ימים עשה ה׳ וגו׳ (שמות לא:טז)
[עריכה]תחלה כי ענין המוסר הולך ומתרבה ביד גדולי לומדי התורה ובעלי דעת, ולא מחכמתי הדלה מאד ל״א, רק בזכות אבותי ע״ה זכיתי ליכנס בחנותו של בשם הגדול אדמו״ר ז״ל וקלטתי מעט מן המעט לפי ערכי הקט, והתועלת גדול מאד לבעלי דעה המבינים, והעיקר, כאשר אנו עוסקים על פי רוב לחזק אמונה בהשכל ודעת כפי מך ערכי, ולחדש הישנות, שבת המורה על חידוש העולם, ואנן חידוש בלא מחדש, ובהכרח הוא כל יכול, ובהכרח כי אינו צריך לעולם כלל, ורק לטובתנו ואיה הטובה? וההכרח כי העוה״ז דומה לפרוזדור, ומי יודיע לנו במה נכין עצמנו בעוה״ז? ובהכרח התורה מן השמים, מלבד כי התורה ניתנה בריש־ גלי כ״כ, והתורה עצמה מכרזת ג״כ כי היא מן השמים למבינים בה, ויציאת מצרים המפורסמה בכל העולם, והלימודים מיציאת מצרים רבו כמו רבו הרבה מאד, והמבין בם בהעמקה, הרי כאילו חידשם כנ״ל, צאו וראו בדהי״ב יט:ט, ״כה תעשון ביראת ה׳ באמונה ובלבב שלם״ וכן (שם כ:ו) ויאמר: ה׳ וכו׳ וכו׳ הכל דברים שמם לפניהם, ובזכות הישנות הנ״ל נענו מן השמים, ונעשה להם נס גדול עבור זה, עיי״ש דוקא בפנים, הרי כי הקב״ה אוהב הישנות שיתיישבו היטב בעומק הלב, וזהו (ברכות מ) אם שמוע בישן תשמעו בחדש והדברים ארוכים מאד, אך מקושי הכתיבה ל״א אקצר, וקרא זאת לפני מרעיו הנעימים, וירגילם בזה תמיד, וזכותם גדול אף כי כמה פעמים מצינו בתנ״ך גבי חזקיה במפלת סנחריב (מלכים ב׳ יט:טו) ויתפלל חזקיה וגו׳ הכל בדברים ישנים, וכן בכמה מקומות, אכן כתוב שם כה תעשון ביראת ה׳ באמונה ובלבב שלם.
מאמר שכ״א
[עריכה]בענין הנ״ל בענין השבת
[עריכה]רעיון נשגב, לכאורה נראה כי שבת עדות על מציאותו ית׳ וא״כ מה חידוש יתחדש בכל שבת ושבת? ואמרתי כי מה שאמרו ז״ל (ברכות נז) כי שבת אחת מששים מעוה״ב נוכל להעמיס ג״כ בדרך הטבע כי תמיד מלתנו אמורה כי כל המצוות הם בטבע ג״כ, ואמרתי בזה כי ידוע כי אין שמחה כהתרת הספקות היינו כי השמחה העצומה לאדם הוא השגת החכמה כנאמר (תהלים צב:ד) ״כי שמחתני ה׳ בפעליך״ כי השכל הוא רב האיכות ומושגי׳ רבי האיכות ונעימות הנפש ישמח המושפע בהמשפיע המוביל לו הנאותיו ודו״ק כי זה חכמה רבה לקחתי זאת מדרשת הר״ן ז״ל
ומי שלא ירגיש שמחה הוא מחולי השכל וחולשתו ע״כ כל שבת ושבת אשר יתבונן בהשגה הזאת אשר בילו הפילוסופים בל ימיהם ולא הבינו זאת והשגה כזו היא שכלית ועמוקה עד אין חקר וכל שבת ושבת יבוא יותר בהעמקת החכמה הזאת ויתחדש בו בחידושים בהעמקה ע״כ השמחה גדולה מאד בשבת ודו״ק והנראה במה ששיערו חז״ל אחד מששים מעוה״ב וכן מצינו כמה פעמים בדבריהם ז״ל (שם) גיהנם אשו קשה ששים פעמים משלנו, נראה הענין נפלא בזה, והוא: כי ידוע שענין גשמי ורוחני ההפרש הוא כך גשמי תחת הגבול והרוחני בלתי מוגבל, והנה העולם הוא ששת ימי המעשה נגד גשמי ושבת נגד עוה״ב הוא רוחני, ונמצא העוה״ז הוא רק אחד מששים מלבד רוחני והשאר הוא גשמי וכן ימי האדם שבעים שנה ששת ימי המעשה הוא ששים שנה של ימי האדם עשרה שנים ליום עשרה שנים ליום ועשרה השביעית כתב ר״י כי צריך להיות קדש לה׳ נגד שבת ושמיטה ונמצא חיי האדם בעוה״ז כולו גשמי כולו גשמי בגבול ואילו מושג הרוחני בלתי גבול רק חלק שביעי מרוחני ונמצא עוה״ב שהוא כולו רוחני ששים פעמים מעוה״ז רוחני ומושג החכמה בלתי תכלית שהוא ששים פעמים יותר משבת וכן גיהנם עיקר היסורים שקשה יותר נקל להבין כי רוחניות יסורים בלי תכלית ולכן אף הוא מעט רוחני הוא מכל הכל כי הוא בלי תכלית.
מאמר שכ״ב
[עריכה]בענין הנ״ל בענין שבת עוה״ב
[עריכה]אמרו חז״ל (ברכות יז) עוה״ב אין בו לא אכילה ולא שתי׳ אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה וא״כ זה אכילה ושתיה של עוה״ב הנצחי ופי׳ ע״י התורה שהכינו בעוה״ז ואח״כ יתרבה ע״י התורה של עוה״ז ידיעתם בגדולת השי״ת מאד מאד מיום אל יום באין תכלית להבין יותר הרבה מיום אל יום רוממותו וגדולתו, ועי״ז נהנין מזיו השכינה וזהו אכילתם ושתייתם רצוני מזונותם אחרי שזהו תמורת אכילה ושתיה כנ״ל, וא״כ מי שחסר לו תורה מעוה״ז אין לו במה ליהנות מזיו השכינה ואין לו מזונות לעד ר״ל כענין שאז״ל (יומא לט) אדם מטמא עצמו בעוה״ז מטמאין אותו לעוה״ב ואין לך מטמא עצמו יותר מביטול תורה ר״ל ע״כ חובה עלינו לקבוע עיקר עסקינו בתורה ומצות בעוה״ז ועי״ז מקדש עצמו בעוה״ז ומקדשין אותו הרבה לעוה״ב אכי״ר גם חלקנו בזה הרבה.
מאמר שכ״ג
[עריכה]ושמרו בני ישראל את השבת וגו׳ (שמות לא:טז)
[עריכה]נשמה יתירה נותן הקב״ה לאדם בשבת, מאי הלשון של יתירה? הוי לי׳ למימר תוספות נשמה ניתן באדם? הענין כי שמעתי מאדמו״ר נ״י (זה הגאון ישראל זצ״ל ובעת הכתיבה היה בחיים חייתו)
מאי (קהלת א:ט) ״אין כל חדש תחת השמש״ ואז״ל (קו״ר א:ז) הא למעלה מן השמש יש חדש, ויש לדקדק ששם כתוב יש יתרון ולא יש חדש)
והקשה הא גם למטה מהשמש יש חדש וע״כ כי אין זה חדש רק הרכבה וא״כ גם בתורה אינו חדש רק הרכבה? ותירץ: כי כח למעלה מטבעו אין בעולם רק בתורה נותן השי״ת כח לחדש למעלה מטבעו וזהו נשמה יתירה כמו יתיר רגל (חולין מז) יתרת דאונא פי׳ שאינו כדרך טבע המין כן בזה יתירה למעלה מטבעו להשכיל וזהו ״שירה חדשה שבחו גאולים״ למעלה מטבע שכל האנושי ולעתיד לבא יהי׳ עוד למעלה מטבע התורה של עתה כי תמלא הארץ דעה יותר ויותר ויהי׳ שיר חדש עוד למעלה מיציאת מצרים.
מאמר שכ״ד
[עריכה]וירא העם כי בושש וגוי (שמות לב:א-ד)
[עריכה]הערה מעגל. הי׳ שגיאה קטנה כביאור הרמב״ן ז״ל, ומה הי׳? נטי׳ מהאמת נטי׳ מיושר וממילא נעתק לחשבונות רבים וכמאמרם (קהלת ז:כט) ע״פ אשר עשה האלוקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים ונעשה מזה עגל והי׳ גדול עונם מנשוא עד שהרבה משרע״ה תחנונים ועכ״ז ביום פקדי וגו׳ (שמות לב:לד) ומעתה נוכל להבין גודל הנוטה מן האמת ובזה נבין מאמרם ז״ל במגילה יב המה עשו לפנים אף הקב״ה עשה לפנים היינו כי הנוטה מן האמת לפנים היינו שיודע האמת ומההכרח נוטה ממנו יוכל להגיע לאט לאט להטות באמת היינו שלא יבין כלל דרכי האמת ח״ו ולא לפנים.
(נכלל בזה סכלות קניני וסכלות העדרי מנטיות המדות ונגיעות עצמיות)
וזהו כוונת הפ׳ (משלי כא:טז) ״אדם תועה מדרך השכל״ פי׳ בטעות — ״בקהל רפאים ינוח״ ואין רפאים אלא גיהנם כי אחרי שנטה וטעה מדרך השכל האמת יבקש חשבונות רבים כנ״ל ועושה עגלים למרבה ח״ו והדברים עמוקים מאד במוסר וקצרתי ולכן העונש הי׳ לפנים כי נטו מדרך האמת כנ״ל ולכן הי׳ הגזירה תלוי ועומד בתשובתם וחזרו בתשובה ונעשה נס והבן כי קצרתי.
מאמר שכ״ה
[עריכה]עשו להם עגל מסכה וגו׳ (שמות לב:ח-ט)
[עריכה]בני יקירי כ׳ נ״ז כאור שבעת הפנים ביום ה׳ העבר דברנו ענין אחד על אז״ל (אבות ו:ד) ״מים במשורה תשתה״ אף ששמעת בזה אבל לא זזת, והיוצא מתוך הדברים איך שאין אנו מכירים מעלה לאשורו כלל וכלל ואין קץ לטובתו ית׳ אלינו, בשבת שעבר דברנו מענין רציעת אזן עבד עברי ודבר חדש בענין מזוזה עד שר׳ שמעון נתפעל ואמר שהי׳ (קדושין כב) דורש במקרא הזה כמין חומר בשמים מתוק מדבש ביכולתי עתה להביא על הגליון בשב״ק דברנו בבית בעת האכילה כי כל אדם לא ידאג לבניו יותר מלעצמו וכל כמה שידאג לעצמו בכזה ידאג לבניו ע״כ מי שאינו דואג לעצמו על עוה״ב לא יחוש ג״כ לזולתו ולבניו לדאג להם על עוה״ב משא״כ מי שדואג לעצמו על עוה״ב כמו כן ידאג לזולתו האהוב לו ומכל שכן לבניו-וזה סיבת הדברים מה שהרבה בני אדם אינם מוסרים נפשם על החינוך בניהם ובפרט על חינוך עוה״ב כי הוא אין לו הרגש בחינוך עצמו לדאג על זה ולא יחוש על אחרים יותר מלעצמו ומכל שכן על החינוך שדברנו עוה״ב והנה תהלה בעלי מוסר דואגים על חינוך עצמם בזה ובבא כמו כן מוסרים עצמם על חינוך זולתם ומכל שכן על בניהם ע״כ חזרתי בעת אכילה מה שדברנו בבית דבר נורא מאד מאד והוא ענין קצר בכמות ורב מאד באיכות, הקדמנו לזה הקדמה גדולה להכין אזנים לשמוע היטב כמו שעושים לאבנים טובות משובצות זהב להעיד על יקרת האבן הנה חטא העגל ידוע כי כבר נפסק זוהמתן מעץ הדעת ובעת מתן תורה חזרה הזוהמא ויתנצלו מעדים לו וידוע דרשות חז״ל על זה (סנהדרין קב) גם אין לך עונש שלא יתערב בו העגל וע״כ מה״ט חטאו גדול ומצוה לזכור בכל יום זה החטא ומקרא מפורש (שמות לב:ח) וישתחוו לו ויזבחו אלה א׳ ישראל וגו׳ התבונן זה לא כבר אחר מעמד הנבחר קרה כזאת ועכ״ז מקרא מפורש אח״כ ״ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא״ נתבונן בינה לא זכר את החטא הגדול הזה אבל זכר כי עם קשה עורף הוא פי, עם קשה עורף כל המפרשים ביאור הדבר כי אינו יכול להפוך ערפו לשמוע פי׳ לחזור מהרגלו אשר כבר הורגל בה ופי׳ כי בשביל זה הוא רחוק מתשובה ומה אומר (שמות לב:י) ועתה הניחה לי וכו׳ ואכלם ר״ל הרי כי מדת קשיות שינוי הטבע קשה מהחטא הגדול של העגל כי ללא זאת המדה לא היו ראוים לכלי׳ וכן לקמן (לג:ג) כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך ר״ל ובשביל זה נגזר ויתנצלו בני ישראל היש דרוש גדול וארוך יותר מזה לראות כמה צריך האדם להיות מוכן להתלמד לשנות טבעו ובזה נזכה לכל טוב סלה אכי״ר מאתי איך דואג לעצמו מעט מזעיר ולבניו ולזולתו ג״כ מעט.
ויצא לנו חובת עסק המוסר והנה מי שאינו דואג הוא גרוע מרשע כי גם הרשעים מלפנים היו דואגים כאז״ל רשעים מלאים חרטות ומכל שכן צדיקים שאגה להם כלביא תמיד לעמוד על נפשם להנצל כצבי מיד ירחם עלינו בתכ״י ע״כ.
מאמר שכ״ו
[עריכה]סרו מהר מן הדרך וגו׳ (שמות לב:ח)
[עריכה]לפלא בעיני מדוע לא הודעתני מהמאמר הנעלה ״החכמה תחיה בעלי׳״ כי רב הוא.
והנה השלמתי אתמול מאמר ״השכל והחוש״ אין להעריך ערכו, כי כלל גדול הוא בכחות הנפש, והוא - דבר שידמה בעיניו כי זה הענין אין בו השכלה הרבה ממעט השתדלותו בזה ויניחו מיום אל יום לכשירצה, ויפנה יותר להענינים אשר הם בעיניו עמוסי השכלה כענין שאמרו ״איידי דזוטר מירכס״, אבל לא לחנם אז״ל ״איזהו חכם״, לכן ביארנו כמה פעמים וזה על כולם לברר כי זה האות והמבחן היותר גדול על חכמת האדם.
ורציתי להעתיק לך מה מצאתי במופלא שבסנהדרין — הרא״ה ז״ל בספר החינוך שלו אמות אמתי על דרכנו שאנו הולכים ותראה מאי עבדינן בהדייכו, אבל קשה לי עתה, ולעזי״ת נקוה ואי״ה עוד חזון לדבר באריכות. חזק בני ונתחזק להשתדל להיות דואג לאחריתו בתכלית, כמו שראינו להחכמים האמתיים ראשונים ואחרונים, וטוב לנו בלי תכלית וסוף לעד.
אתמול נתעוררתי בזה, כי נראה בעליל שכונת חכמים כן היתה לעורר את האדם, כי ראית הנולד חכמה היא, למען ישתדל להשיגה, והראי׳ למה הי׳ צריך לומר ״איזהו חכם״, הוי לי׳ למימר לעולם צריך האדם לראות הנולד, ומאי נ״מ אם הוא חכם בזה או לא? אע״כ משום דרצו להמשיך לב האדם שישתדל מאד להשיג זאת כי הוא יתד שהכל תלוי בו. וכמו שדברתי עמך פעם אחת בקיץ העבר, שבענין התוכחה ובענין הברכות והקללות נתברר, כי זה פנת יסוד הדת -השכר והעונש. לכן הקדימו לומר איזהו חכם להראות שזה אות החכם אשר עומד נגד עיניו העתיד כהוה. וזה בלתי אפשר רק לכת הפילוסופים והחכמים, אשר מרוב עיונם בחכמה ומדע, התגבר כח שכלם, ואילו ישרתו החושים בחזקתם, להועיל להשכיל על דבר — גם על ידיהם — לעזרת השכל, ולא יבלבלו החושים את כח השכל תמיד, לצאת לעזרתם מקרוב ולא מרחוק.
ולזה כונו חז״ל ״איזהו חכם כו׳״ — להמשיך לבו להשתדלות בזה דוקא ולא יעלה בדעתו כי דבר קל הוא להשיגו. וכל כך קשה הוא, עד שבלעם שחכם גדול הי׳, וידע כי שכר גדול לעושי רצונו ית׳, כמו שנאמר ״תהי אחריתי כמוהו״ ועכ״ז יען כי היה בעל מדות רעות והיתה חכמתו ממוזגת בחושים, לכן לא עמדה נגד עיניו אחריתו כנ״ל ונאבד בענין רע, והרי — כי לראות אחרית דבר צריך להיות חכם גדול, ומנוקה ג״כ ממדות רעות דוקא, וגם זה בכלל חכמה, ויפה הקדימו בסגנון פדגוגי ״איזהו חכם״ — להמשיך הלב. וכלל הענין הזה לדעתי כפתור ופרח!
ודע בני כי החכם יקרא מי שהוציא לפועל שכלו אם רב או מעט, זה תלוי הוא בטבע שכלו אבל לפי כחו ישתמש בשכל. והראי׳ דהרי הכתוב אומר ״החכם ירא וסר מרע״ — ומה יעשה בעל שכל קטן בטבע? אלא ע״כ כנ״ל. כי גדר חכם הוא שכל נבדל לפי כח האדם.
דע בני, כי מתנה גדולה וחשובה מאד אני שולח לך עתה ותראה בכל לבבך לשמור מתנתך המרובה, לעונג גופך ונפשך גם יחד, ובזה תחי׳ חיי עונג בזה ובבא.
והנני לכתוב דבר מה בקצור נמרץ ומזה תבין מה שתראה לאדם לפעמים לאדם התעוררות כעת שיחלה, ח״ו, ואח״כ, ר״ל שב לכסלה, ולכאורה זה פלא אלא זאת היא סבת הדבר, וזהו סוד ״סרו מהר״ כי השכל הזך אינו בעל השתנות.
ומזה תבין מה שאמרתי לך כמה פעמים שדבר שכלי צריך לעשות תחלה יסוד, ואח״כ לבנות עליו בנינים וזהו יסוד היסודות. וזהו סוד ״אם חומה היא וגו׳״.
והתבונן בזה הרבה וטוב לך ולי אכי״ר. כברכת אביך דורש טובתך בלו״נ.
מאמר שכ״ז
[עריכה]המשך ממאמר ״אוהב שלום״
[עריכה]הנני לקיים הבטחתי בספק בסיום המאמר הנשגב ״אוהב שלום״ שקראתי לו לראוי והגון לשם הטוב הלזה אף כי בבקר קשה לי הכתיבה ל״א, אמנם אקוה כי זכות הרבים תעמוד לי לעזר, ואקצר הרבה אבל המבין יבין הרבה יותר מהכתוב פה.
גרסינן ביומא ט: ״מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהיה שם ע״ז ג״ע ושפ״ד״. הענין מבהיל מאד, חדא, דור צדיקים כמותם, ת״ח באמת, עוסקים בתורה ומצוות ובגמ״ח, והנה במצוות — הלא נכלל כל המדות שהלא זה עיקר יסוד התורה כידוע וכמובא בשער הקדושה לר״ח ויטל ז״ל, ועכ״ז לא הסתירו חז״ל לכתוב עליהם דבר גדול כזה. ואין ספק כי לא הי׳ שנאת חנם כפשוטה כיון שהקדימו לומר עליהם שעסקו בתורה ובמצוות וכנ״ל, וע״כ אמר שלא היו נקיים מזה העון, ומבהיל מאד, היא גופא קשיא למה חמור ל״ת בעלמא, מג׳ עבירות חמורות חייבי מיתות ב״ד? אבל ענין הדבר כך הוא.
כבר הראינו פסוקים מפורשים בפ׳ העגל כי לא הי׳ מקפיד הקב״ה על עון הגדול של העגל אם לא הי׳ בהם מדת קשה עורף, פי׳ — כיון שהיו ראוים לתשובה ואין חמור עם בקשת המחילה, כמו שכתב בעל חובת הלבבות בשער התשובה. אמנם קושי העורף גרם שישאר חומר העון בתקפו — לכלותם כרגע ח״ו לולא משה עמד בפרץ ואף על פי כן לא אהני לגמרי, דהרי חזרה זוהמת הנחש, וגם פרקו מהם ב׳ הכתרים שקבלו כנגד נעשה ונשמע, והכל בשביל קשיות עורף, שאינם עומדים להתלמד ועיקר מה שהקב״ה אוהב, הוא זה העומד להתלמד, וכענין שאמרנו פעם: על כל פשעים תכסה אהבה, זו אהבה של תורה, וכמו שביארנו בהמשך למאמר אז נדברו.
והנה שם ביומא אמרו: ״ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם״, פי׳, ראשונים אע״ג שעברו עבירות חמורות אבל מפני חומרם וגם מפני שרשי האמונה שהיו בם, אע״ג שעבדו ע״ז כו׳ זה הי׳ מפני תוקף היצה״ר שהיה אז בזה, כידוע מאמרם ז״ל, (סנהדרין קב ע״ב) ״אלו הוית התם בשפולי גלימא הוית נקיטא״, אבל נקוטתם הי׳ בעומק לבם — על זה. ובוחן לבבות ידע כי הם קרובים לתשובה, וכנאמר ״הראית כי נכנע אחאב וגו׳״, וע״כ נתגלה קצם — משא״כ מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובמדות, ורק נקיות המדה של ״לא תשנא״ לא היתה בהם, וע״כ לא היה יכול להיות נקוטותם כל כך בפניהם, כי היה מטעה אותם עסקם בתורה ובמצוות ובמדות, שלא ידאגו כ״כ — לפי ערכם — על חסרון הנקיות. וכבר כתב בעל חובת הלבבות שאין קטנות בריבוי כפילות העבירה, — ״הוי מושכי העון כו׳ וכעבות עגלה חטאתם״, וא״כ לא נתגלה עונם נגד פניהם כ״כ והיו רחוקים מתשובה בזה לפי ערכם הרם, ע״כ לא נתגלה קצם.
וזה מבהיל מאד אף רק להגיד ולדבר זאת, ואלמלא תלמוד ערוך הוא אסור לנו לדבר דברים בעלמא כאלו. וא״כ מה נאמר ומה נדבר אנשים כערכי הפחות והנבזה, מלאים עונות ופשעים חמורות וכ״ש קלות, לב אבן, מטומטם בעבירות קלות וחמורות, אהה, אהה! ועל כולם — רחוקים מהתשובה ר״ל, ואם על עבירה קלה — נקיות של שנאת חנם, נחתם גזר דין כ״כ בחמה שפוכה כי לפי ערכם הרם היו רחוקים מתשובה מה נאמר אנחנו, על עבירות חמורות, ורחוקים, ר״ל אנחנו מהתשובה לעת עתה ומכש״כ קלות ומה תקות החיים לאדם הרחוק ר״ל מתשובה והדין האיום ונורא יגדל בכל רגע ורגע ר״ל. ע״כ אם חיים אנו חפצים, נשתדל בכל עוז, לעמוד להתלמד תמיד בעומק לבבנו ויהי לנו ה״אלול״ וימי הדין הבאים עלינו לטובה לשמחת עולם. אם אבן לב האדם — נמוח מהמאמר הזה, ויהי אוהב שלום ורודף שלום.
והנה תחלה מצאתי תנא דמסייע לי, קדמון אחד — סמ״ק ס:ט: ״למול ערלת לב״ שנאמר דברים ז׳ ״ומלתם את ערלת לבבכם״, פי׳ לאהוב התוכחות ולאהוב מי שיוכיחנו וגם שלמה המלך ע״ה כתב בספרו ״הוכח לחכם ויאהבך״, ובמצוה זו יש לאו שנאמר ״וערפכם לא תקשו עוד״ עכ״ל הסמ״ק בספר המצוות שלו, שהעתקתי ממנו. הרי מפורש, כי קשיות עורף פירושו מי שאינו עומד להתלמד ולכן ישנא בעומק לבבו המוכיח לו, ולכן נקרא שונא תוכחות ורחוק הוא מתשובה כי אם היה מאמין בדעה שלמה כי החטא לאדם הוא סילון ממאיר ומרבה חלאים ומכאובים להאדם, הרי כמה שכר נותן להרופא אף על ספק ומכ״ש על ודאי.
וע״כ חייבה לנו התורה לאהוב המוכיח, ולמול ערלת הלב של שנאה וקפידה שמחרחרת שנאה יתירה למוכיח, שעל ידי זה יתרחק ח״ו מתשובה. והתורה האוהבת לבניה יועצת לנו למול את הערלה הלזו, ויתקרב לאהבת התוכחה ולהתלמדות ושב ורפא לו.
המאמר הזה הי׳ קשה לי הכתיבה אך אקוה שתהי׳ זכות הרבים לי לרפואה ויקרבני לעבודתו ית׳ בתכ״י.
ואם תעמוד היטב על המאמר הזה יתגלה לך נצורות מה שלא שמעת ולא ידעת. ושמחה גדולה כי סימתי המאמר הזה כעת, קודם ימי הדין, אף כי קצרתי וזכות תהי׳ לכולנו.
מאמר שכ״ח
[עריכה]וידבר וגו׳ לך רד כי שחת עמך וגו׳ סרו מהר וגו׳ (שמות לב:ז-ח)
[עריכה]דבריך הגיעוני אם כי הודעתני כי נתרפית במלאכת הק׳ אבל אם גם לא הודעתני דבריך זה מ׳ שני או שלישי מעידין ע״ז, כי אין בהם טעם וריח, ניכר כי רק משפה ולחוץ הם נכתבים. סבת הדבר, כי ניכר היטב שאתה נלקה, ח״ו, בעון ביטול תורה, מלבד הרוחניות של ביטול תורה מטמטם הלב אף גם משחית כח העיון, השמר לך מאד פן ח״ו יושחת כח העיון, ואז ח״ו אין תקוה, כאשר נראה בחוש גם באבר מגושם כמו הרגל כשעמד בני המשכיל נ״י ממטה, והתחיל להציג, גם הרגל הבריאה לא הי׳ יכול יכול להציג על הארץ, ופחד מאד וא״ל הרופא אל תפחד כי כן טבע האבר שאין משתמשין בו תוחלש וכאשר ישתמש בעבודתו לאט לאט יוחזר לאיתנו הראשון וכן הי׳ תהלה וכן ברגל השני׳ אף כי הי׳ קשה לו לדרוס עלי׳, הזהירו לדרוס עלי׳ כפי מה שיוכל למען תשוב לעבודתה בשלמות לאיתנה הראשון ומעתה אם כך באבר מגושם, על אחת כמה וכמה בשכל שיש להשתמש בו להשיבו על תכונתו ע״י עיון בעמל ויגיעה דוקא, ולא מקופיא. הזהר והזהר שלא תחליש כח העיון, ושוב אין תקוה לאדם, ח״ו, כי סר צלו מעליו, כי הצלם, פירש״י להבין ולהשכיל, והמאבד, ח״ו כח העיון, מאבד עצמו לדעת ח״ו.
והנה אביא עד מפורש מן התורה, כי האדם יכול לאבד כח הנפש בזמן קצר מאד כי כח הנפש זך מאד, ונוח להתקלקל מטבעו הזך והבהיר.
מצינו בפ׳ עגל בכי תשא: ״לך רד כי שחת עמך וגו׳״. הענין הוא כך כי עיקר חטאתם הי׳ קשיות עורף, כאשר בארנו במאמר הזה הקודם.
והנה מדה רעה באדם יש קץ וגבול כמה עומדת להרפא ואם יעבור הגבול אין רפואה למכתו, כמו בחולי הגוף אין להמשיך באדם החולי, פן ח״ו, לא יהי׳ רפואה למכתו, ומכ״ש בחולי הנפש הזכה והנהירה, וכמו שמדמים כל הפילוסופים חולי הנפש לחולי הגוף, וגם הרופא הגדול, הרמב״ם ז״ל מדמה זה לזה.
ולכן אמר הכתוב ״קום רד מהר מזה״ פי׳ שלא יתאחר ירידתך פן, ח״ו, בין כך יאבד מהם כח רפואות קשיות עורף, היינו, שנאת התוכחה, ואם תתאחר, בין כך יאבד כח אהבת התוכחה, ואין רפואה למכתם. וכשתרד מהר, אז תגיעם קודם הסכנה, בעוד שתתעורר עדיין אהבת התוכחה, היפוך מקשיות עורף, ויש עדיין רפואה למכתם, והמבין יבין כי זה כונת הכתוב וזה כפתור ופרח בכונת הכתוב ועל אחת כמה וכמה בכח העיון הדק והזך והבהיר, שיש למהר שלא יאבד ממנו, ומי יודע כמה, בזמן קצר מאד יגיע להקץ של אין רפואה כנ״ל מהכתוב רד מהר, וק״ו בן בנו של ק״ו הוא משם כמובן, ויחיש מעשיו ואל יאבד עצמו לדעת, קורא אני על זה.
הרחמן ישימנו להיות עמלים בתורה ודא קנית כולא קנית.
והנה אף כי אני תמיד מחזיק טובה לך על כמה דברים, הרבה ספרים אשר אתה השתדלת בעדי, גם כעת אני מצפה עליד שתראה לקנות בעדי סמ״ג וסמ״ק אבל אינו משחד לי, ח״ו, בעת שאני רואה ממך שהתרדמה של שינה שורר עליך, ח״ו, אשר אמרו ז״ל בילקוט בראשית ח״ו שהוא ראשית מפלה ר״ל, ובפרט כמו שביארנו כי זה ממש ח״ו, כאדם המאבד עצמו לדעת, ולמדתי זאת ממפטיר של פ׳ העברה פ׳ זכור.
שמואל הנביא הי, אוהב לשאול בחיר ה׳ כנפשו ממש, כי גם אחרי שאמר לו ה׳ נחמתי כי המלכתי וגו׳ עכ״ז ״ויזעק כל הלילה״ פן תועיל תפלתו, ואחרי כי ראה שלא הועילה נהפך לשאול כאויב גדול, בשביל דבר א׳ שלא הקים דבר ה׳, ויחזק בכנף מעילו ויקרע וגו׳ ויאמר קרע ה׳ ממלכות ישראל מעליך וגו׳, ה״ז דברים כאילו הי׳ אויב גדול לו, וגם לא רצה אפילו לילך עמו עוד, ואמר לא אשוב עמך כי מאסת את דבר ה׳ וימאסך ה׳ מהיות מלך על ישראל, ראה דברים כאלה כאילו הי׳ לו אויב גדול, הרי כי לא נשחד מכל המעלות הנשגבות שראה משאול בחיר ה׳, ואף על פי כן בשביל דבר קל אחד שעבר בשוגג, כי הוא אמר לשמואל ברוך אתה לה׳ הקימותי את דבר ה׳ וגם פעם שני׳ אמר שמעתי בקול ה׳ וגו׳, הרי כי שוגג הי׳, ועכ״ז נעשה שמואל כאויב, אף כי הי׳ ממעלה, כאשר אמר לו שמואל ״אם קטן אתה בעיניך וגו׳״ אבל ״הנה שמוע מזבח טוב״ להתבונן מכל אלה יש לכתוב מאמר שלם אבל אי אפשר ואקצר עתה.
ראה עוד העיקר הזה מפורש במגילת אסתר, אסתר לקחה מרדכי לו לבת והיתה חביבה עליו ביותר, בכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר, והנה כששלח לה ע״י התך לבוא אל המלך להתחנן על עמה, והיא שלחה לו דברים של טעם, כל מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבא בלי רשות אחת דתו להמית, ואיך תפעול בעד עמה, ראה מה שלח לה מרדכי ונהפך לה ברגע כאויב ושונא, ושלח לה ״אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך וגו׳ ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות״ ותפסיד הכל.
ראה עיקר הזה, אצל הצדיקים ברגע אם יראה בו דבר ע״ד המוסר שלא כדת אויב אורב הוא לו, והיא הצדקת תיכף הפקירה עצמה בשביל כלל ישראל, בשלחה אליו תשובתה ע״י התך, כמה למודים אנו לומדים מזה.
ולהשתומם מן שמואל הנביא ע״ה, אם כי הי׳ כאויב לשאול, אבל ממש כדברי מגדול עוז: ״אל תברחו מקצף בעל־מוסר ומכעסו, כי כעסו רצון, וקצפו נחת־ רוח ופיוס״.
הנה נבין זאת משמואל כי הלא קצף על שאול ועכ״ז נאמר שם ט״ו אחרי קצפו עליו, כי התאבל שמואל על שאול, והנראה כי התאבלותו עליו הי׳ כענין נושא בעול עמו, וחשב אולי צערו עליו יהי׳ כענין תפלה עליו שישאר במלכותו כענין שדברנו על ויחל משה על ישראל ואז״ל שאחזנו מצערו אשתא דגרמי מרוב צער והועיל תפלתו, וכן חשב שמואל עד שאמר לו ה׳ עד מתי אתה מתאבל על שאול וגו׳ ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי.
ראה מה זאת מדת נושא בעול, אילו היה לך מדת נושא בעול, לא התרפית במלאכת הקודש בעוד שב׳.. נ״י מוטל על ערש דוי״... ומכ״ש על פי מדת נושא בעול הי׳ כל אחד צריך לחשוב ולהתבונן למה בא לידו דבר מבהיל כזה ומתוך כך לפשפש במעשיו תמיד ולא להתרפות ח״ו.
הגד נא לי על מה בטחת כי נפלת, השר אשר יש לך עסק מעט ממנו, אתה משתדל למצוא חן בעיניו, ואם תראה בעצמך איך לא תזכור למצא חן בעיני ה׳ אשר חייך ובריאותך ומזונותיך בידו הם, על מי בטחת כי מרדת, אין זה כי ריק אתה מתורה ומוסר והכל מהשפה ולחוץ ואילו הי׳ באמת יסודי הדת מושרשים בך, מה זאת כי נפלת ונחלשת. למוד שעה אחת או שתים או שלש רצופות מוסר, תבין ״אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח״ אש של גיהנם בוערת באכזריות גדולה, ואין הקב״ה מותר כחוט השערה. ראה מפני מה אבד שאול ממלכות ישראל, בשביל מדה טובה שלא במקומה. כאשר אמר לו שמואל אם קטן אתה בעיניך, ושוגג הי׳ וחזר בתשובה מודה ועוזב, ושמואל התאבל עליו, ולא הועיל כל אלה! להשתומם על תוקף הדקדוק!
מאמר שכ״ט
[עריכה]סרו מהר וגו׳ עם קשה עורף (שמות לב:ח-ט)
[עריכה]אמר החכם (משלי כט) ״איש תוכחות מקשה עורף פתע ישבר ואין מרפא״, וכתב המצודת, איש הצריך לתוכחה, ומקשה עורפו ולא יאבה לשמוע, ישבר פתאום, ואין מי ירפא לו, ואני אוסיף על דבריו: ״איש תוכחות״ פי׳, ״איש״ כל מין האיש, ״תוכחות״ — פי׳, בנינו במצב הרוחני בנוי על תוכחות, כי אין אדם רואה חובה לעצמו, וכמו בתלמוד הלא אמרו חרב על שונאי׳ וכו׳ שעוסקין בד בבד, ואמר ר״י את בר לקישא הוי מקשי לי כ״ד קושיתא ומתרצינא לי׳ כ״ד פירוקא ומתוך רווחא שמעתא. הרי כי אין הלכה מתבררת רק ע״י התנגדות כאויבים זה לזה, לרצות ולסתור את דבריו, על אחת כמה וכמה במוסר ומדות, אשר הטבע היא בעוכרי מוסר ומדות, ויעוד עיני חכמים כתיב, כ״ש בלתי חכמים, כי לא רבים יחכמו, הטבע מחייב לאויב, רצוני, אוהב בדמות אויב, להקשות לו כ״ד קושיות על כל פסיעה ופסיעה, וישיב לו כ״ד פירוקי, ודוקא מתוך כך רווחא הלכה, הדרך אשר ילך בה, ולכן אמרו באבות ״איזהו דרך טובה שידבק בו האדם? ר׳ יהושע אומר חבר טוב״ ופי׳ הרע״ב ״כדי שיוכיחנו על דבר שאינו הגון״ ואם ר׳ יהושע הי׳ צריך לחבר להוכיחו מה נענה אנן אבתריה.
ואיתא במדרש ויגש על פסוק ״ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו״. אמר אבא כהן ברדלא, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה וכו׳ וכו׳ כשעתיד הקב״ה להוכיח לכל א׳ ואחד לפי מה שהוא וכו׳ יעוי״ש הרי כי כל אחד ואחד צריך לתוכחה, ורק אהבת התוכחה, עצה היעוצה לאדם לצאת מפח יקוש מעוכרי טבעי האדם בכל פסיעה ופסיעה ולכן אמרו דרך טובה לאדם — חבר להוכיחו תמיד ואז ינצל.
וזהו איש פי׳ מין אדם הבנוי על תוכחות דוקא כנ״ל, ודקדק הכתוב לומר ״איש״, לומר, כי גם האיש אפילו, אם מקשה עורפו, פתע ישבר, ומי לנו גדול מדור המדבר, והוצרכו לתוכחה, כל משנה התרה מלאה הרבה תוכחה.
ומה מאד מאמת זה הפסוק את דברינו בפרשת עגל ״סרו מהר מן הדרך״ וגו׳ ״עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו ויאמרו אלה א׳ ישראל״ כו׳, היש עון גדול מזה, עד שהמלך במסבו וכו׳, והנה כתוב בפסוק אחר אחרי זאת ״ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא ועתה הניחה לוי ואכלם״.
והנה לכאורה נגד עון גדול כע״ז, מה שייך להזכיר קשיות עורף והלשון משמע דוקא בשביל כי ״ראיתי והנה עם קשה עורף הוא״ — ולכן — ״אכלם״, אלא ודאי כי אין יותר גדול מקשיות עורף, כי רחוק מתשובה, ולכן ״אכלם״ וכן הושנה במשנה תורה, דוקא בשביל קשיות עורף, וכתיב אחרי כן לג:ה ״אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך״ וגו׳ הרי כי עיקר החטא בשביל מאון התוכחה, ומודה ועוזב ירוחם, פי׳, אוהב תוכחה. ולכן כתיב במשלי ״בן אוהב תוכחה ישמח אב״ פי׳ אבינו שבשמים. ולכן סיים שם הפסוק ״פתע ישבר״, כענין שנאמר בכי־תשא ובמשנה תורה ״רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך״.
ומה מדוקדק עתה דברי ז״ל באבות ״איזהו דרך טובה שידבק בה האדם״, פי׳ שהיא תביאהו לכל טובה — תוכחה, חבר טוב שיוכיחנו, כי הלא אנו רואים אלו לא היה עם קשה עורף והיו אוהבים התוכחה בנקל הי׳ מוחל להם. ולכן בחר ר״י דרך טוב לאדם, שיבחר לו חבר טוב המצוי עמו תמיד להוכיחו.
והנה אם דור המדבר דור דעה, דור שהיו נביאים כולם, שהרי פנים בפנים דבר ה׳ עמהם, מקרא מלא דבר הכתוב שלא היו אוהבים תוכחה כדקא יאות למדרגתם הגדולה, מה נאמר אני ואחרים כערכי דלי הערך אזובי הקיר כמוני היום, ר״ל, שונאי תוכחה, כי ידיעת ההפכים אחד, אוי מיום הדין אוי מיום התוכחה! אין לנו אלא לבחור חברים להוכיח זה את זה ואמרו ז״ל, כמדומה סוף תמיד, בזמן שתוכחה בשלם נחת רוח בעולם, ולפי הנ״ל מבואר כי ״בן אוהב תוכחה ישמח אב״ — אביו שבשמים ונחת רוח בעולם.
נזכה לשמח אבינו שבשמים בדעת ובמעש בתוך כלל ישראל, אכי״ר.
תהלה כי יצא לאור המאמר הנכבד הזה ונזכה לעלות מעלה מעלה.
ויען כי זה לא כבר אשר שלחנו לכם תקנות העשירי עם ההקדמה הנפלאה למבין בה אמרתי לשלוח לכם ג״כ מה שדברנו בש״ק על פסוק בפ׳ תשא: ״ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה, ובבוא משה לדבר אתו יסיר את המסוה וגו׳״ עד ״והשיב משה את המסוה וגו׳ לדבר אתו״, ולפי דברי הראשונים הראא״ע והספורנו, הי׳ המסוה שלא יזונו עיניהם מן קרון אור פניו לחנם, כענין שלא יזונו עיניהם מן ההיכל, ועכ״ז כשדבר עמהם צווי השם, הסיר המסוה מפניו כענין האי דמחדדנא טפי מחבראי דחזיתיה לר״מ מאחוריה ואילו וכו׳ ולכן רצה מרע״ה שיבינו ישראל יותר צווי השם והסיר המסוה. הרי דכסוי דק מדבר גשמי הי׳ מחיצה מלהבין דברי השם, ונוכל להבין מזה כמה חוצץ גשם החטא, אף כל דהוא של חטא ומכש״כ חטא גמור כמו גאוה ותאוה וכל המדות רעות ועבירות מעשיות כמה וכמה חוצצים בפני הקדושה כי המסוה של משה לא היה בו חטא ועכ״ז חצץ.
וזהו הענין שכתבנו בההקדמה שראה אאע״ה כמה החומר חוצץ למושכלות, וסגף ומרמר את עצמו לזכך החומר, עי׳ ברמב״ן על פ׳ ״מר דרור״ — ומה נעים חבורתכם על תקון המדות. תזכו לעלות מעלה מעלה ויהא חלקי עמכם. הענין של המסוה מבהיל מאד מאד, ואם לא היה כבד עלי להאריך, הייתי כותב לכם עוד בזה דברים מבהילים.
מאמר ש״ל
[עריכה]מאמר כל יתר כנטול דמי
[עריכה]סרו מהר וגו׳ (שמות לב:ח)
[עריכה]לבני יקירי.
מאשר לא אכתוב בחוה״מ, ע״כ הקדמתי היום לכתוב לך מעט.
תדע בני יקירי אם אתה היית נחפז לדרכך ד״א, אבל אי אפשר לך לדעת מה שאחרת בש״ק העבר, ובפרט כי נמשך לבי לאורחים אשר נשארו פה פן ישמעו עוד מה. וזה חביב אצלי מאד, כי זה מה שאמר שלמה ע״ה ״אם תבקשנה ככסף״ וגו׳, (משלי ב:ד) רצונו בזה, כי מדרך בקשת הכסף, לחפש ולחתור חתירות של ספיקות ולא דוקא על ודאית, משא״כ במילי דשמיא, גם האוהבים ודאית, אבל ספיקות אינם אוהבים.
וכבר ידעת מה שאמרנו על רב ז״ל בשבת פ״ג אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת שהרי כמה שנים נשנית משנה זו ולא נתגלה טעמה עד שבא ר׳ חנינא בן עקביא ופירשה ובשביל דבר אחד שהיה חסר לו גזר גזרה ונפסקה הלכה זו בש״ע יו״ד למעשה, וכבד ידעת דברינו ההפרש בין אחר שמיעה הרבה מחבבים, אבל קודם שמיעה לא הכל מחבבין, רק רב וכדומה לו ז״ל והשומעים לגזרתו, והנשאר על השבת והוציא הוצאות פן ישמע עוד מה, ה״ז קרוב יותר לגזרתו של רב ז״ל שבת שם, וכדברי שלמה המלך ע״ה ״אם תבקשנה ככסף״ על ספיקות ונמשך לבי ודברתי בעין עם קושי גדול בעו״ה, אבל הי׳ חביב לי הח׳ ושמחו שמחה גדולה מאד על אשר נשארו פה עוד יום ש״ק.
קשה להאריך עתה אבל אכתוב לך דבר קצר.
תראה מה זה חנוך והתלמדות, כל מי שעומד להתלמדות מעט יותר, מי יודע כמה רחוק ממנו הבלתי־מתלמד, אף פחות מעט, הרבה הוא למעלה. כבר ידענו גודל מעלת האדם הבלתי נמשך אחרי העולם הבלתים יחכמו, ודברנו כבר בהיותך פה מגבורות דור המדבר, בעוד שהיו במצרים משועבדין עדיין, ומכ״ש אחר יציאת מצרים, ואחר מתן תורה כמה הי׳ כעמודא דפרזלא באמונתם ממש אש חומה היא וגו׳.
והנה מכח זה נמשך מעט לפי ערכם הרב ונעלה יותר מן המדה הממוצעת ביתר כל־דהוא. וע״ז אמר הקב״ה אחר הפסוק סרו מהר וגו׳ וישתחוו לו ויזבחו לו וגו׳ (שמות לב:ח) ואח״כ פסוק שאחריו: ״ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם (ראה כי חרון אף של הקב״ה הוא רק אם רוצה כי הלוא ביקש ״הניחה לי ויחר אפי״, ואנו מחויבים ללכת בדרכיו ית׳, ע״כ מאמר המוסגר נפלא מאד.) ואכלם״ הרי כי אף המעט שהותירו במדת ״אם חומה היא״ בשביל היתר מעט נדונו במדת קשיות־עורף וח״ו לכליה לולא משה משה עמד בפרץ, ומה זה הבלתי־מתלמד כלל ח״ו.
ומעתה נבין על חטא שחטאנו לפניו בקשיות עורף.
הרחמן ישימנו מן המתחנכים ומתלמדים בתוך כלל ישראל אכי״ר.
קבלתי מכחב מירושלים עיה״ק ת׳ כי הם מתחנכים ומתלמדים אשרי חלקם הניכר למעלה כנ״ל, תעתיק להם המאמר הנוכחי למען יראו יקרת המתלמדים ומתחנכים ותכתוב להם כי מכ׳ מער״ה בא לידי שמחתי על דבריהם והכנתם על השנה הבאה עלינו לטובה בקום ועשה. ורעיון מהבנינים נורא מאד מאד. מי יתן לי אבר כיונה...
נא אל תשכחו אשר דברנו למעשה מעט מאד. למוד תומר דבורה ב׳ פעמים בשבוע, ולהחזיק לפרקים מאז״ל ע״כ יאמרו המושלים וגו׳ וטוב לנו ולכל ישראל.
מאמר של״א
[עריכה]בענין הכתוב: ויעשהו עגל מסכה וגו׳ (שמות לב:ד)
[עריכה]מתבאר בו בענין כתוב זה מאמר יסודי נפלא, והובא מאמר זה כבר בס׳ שמות פרשת וארא כ׳ וארא אל אברהם וגו׳ ולעיין שם גם על כתוב זה, והדברים נפלאים ונעלים שם.
ובזה נביא מפרשת כי תשא (לב:יג) על הכתוב: זכור לאברהם ליצחק ולישראל וגו׳ מאמר דלהלן העתקה ממכתב להגרש״ש.
פטור בלא כלום א״א אבל אני צריך להעתיק לשון רש״י אות באות, בסדר כי תשא לב:יג ״זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך וכו׳ ז״ל רש״י ז״ל: אם עברו על עשרת הדברות אברהם אביהם נתנסה בעשר נסיונות וכו׳ תנהו לו ויצאו עשר בעשר, לאברהם ליצחק ולישראל אם לשרפה הם, זכור לאברהם שמסר עצמו להשרף עליך באור כשדים אם להריגה זכור ליצחק שפשט צוארו לעקידה אם לגלות זכור ליעקב שגלה לחרן ואם אינם ניצולין בזכותם מה אתה אומר לי ״ואעשה אותך לגוי גדול״ ואם בכסא של שלש רגלים אינו עומד לפניך בשעת כעסך ק״ו לכסא של רגל אחד אשר נשבעת להם בך לא נשבעת להם בדבר שהם כלים ולא בשמים ולא בארץ לא בהרים ולא בגבעות אלא בך שאתה קיים ושבועתך קיימת לעולם שנאמר (בראשית כב:טז) ״בי נשבעתי נאום ה׳״ וליצחק נאמר (שם לה:יא) ״והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך״ וליעקב נאמר (שם לה:יא) ״אני א׳ שדי פרה ורבה״ נשבע לו שדי העתקת לשון רש״י ז״ל אות באות לכאורה דיבר משה קשות נגד ה׳ אבל כבר נתעוררו חז״ל ע״ז והשיבו ע״ז כבר אמר (תנחומא שמות מב) ועתה הניחה לי (שמות לב:י) ולכאורה מה הועילו בזה הלא קשות דיבר נגד ה׳? אבל התשובה על זה: כי באמת כל השבועה לא היה רק אם ישמרו התורה אבל בלא שמירת התורה לא חלה כלל השבועה אשר להם ודבר השם פאליטיק עם משה והראה לו כי יתגבר דוקא בהקידוש השם ע״ז ואז יועיל לבל יבטל השבועה ומזה הבין משה לדבר אתו ית׳ ג״כ קשות ואז יועיל דוקא לקיים השבועה כי מה שצריך לכלל ישראל לא הי׳ צריך השי״ת לזרז את משה כי מזורז ועומד הוא אבל נגד השי״ת היה צריך לזרזו כי מזה יתגדל הקידוש ועתה אנו רואים כמה גדול כח הקידוש השם אשר לרו״כ שזכה לקדש השי״ת ובתוך ירושלים עיה״ק החביבה לו ית׳ מאד כאשר כתבתי כמה פעמים ואשלים מה שהשמיט קולמסי. כי באמת לא רצה הקב״ה לבטל השבועה שנשבע לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפניו כסוסים בין בצעי המים כידוע מאמרם ז״ל בסנהדרין צ״ו, ונאמר על אברהם במדרש (שה״ש ג:ה) הובא ברמב״ן ז״ל בכי תשא ״מה המור הזה כשאוחז האדם באצבעותיו ידיו מתמרמרות כך אאע״ה הי׳ ממרר ומסגף עצמו ביסורים קשים כל ימי חייו״ ומן הסתם גם יצחק ויעקב עשו כן כמו שכולל הגמרא שם סנהדרין אברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים בין בצעי המים ודע כי לא לחנם נקראו אבות רק אברהם יצחק ויעקב ולא אחר גם משה לא נכלל באבות רק יקרא בחיר שבנביאים.
מאמר של״ב
[עריכה]ומשרתו יהושע בן־נון נער לא ימיש מתוך האוהל (שמות לג:יא)
[עריכה]ענין נפלא מאד. העיקר לאדם, לעשות לו, רב, כי עיר פרא אדם יולד (איוב יא:יב) מתחילה ילדות, ואח״כ זקן שוטה זקן אשמאי, ולכן צריך לו רב להורות לו הדרך ילך בה, והנה העיקר אם אין אני לי מי לי (אבות ב:ד) לא יועיל רבו המוכיח רק יורה דרך ילך בו, ומעתה העיקר הרב של האדם, הוא, לעצמו ולכן כשיעמול האדם לחיות תמיד בחינוך כענין שדברנו חנוך לנער וכו׳ גם כי יזקין לא יסור ממנה״ (משלי כב:ו) מן החינוך לעצמו וא״כ כשלאדם מגיע תשוקה להיות גדול בתורה ולדעת דרכים המגיעים לאדם להיות גדול בתורה, יש לו רב על תורה וכן מי שמגיע לתשוקה להיות ירא אלוקים יש לו רב על יראה, וכן על מצות ומעלות לכן נראה שלא להיות דומה להתפלסף, והוא מרדף אמרים, פי׳ נאה דורש ואין נאה מקיים, ונאה מקיים נקרא —המשתוקק להתלמד ולהרגיל עצמו ככל הנ״ל.
והנה נוסיף לזה הכתוב: ומשרתו יהושע בן־נון נער לא ימיש מתוך האהל, הנ״ל, ממה שהובא בפ׳ שמות על הכתוב: ויגדל משה וגו׳ וירא בסבלותם (שמות ב:יא) מאמר נושא בעול ע״ח, בסופו וז״ל לעניננו: ועפי״ז ניחא מה שאמרו ״גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה״ (ברכות ז:) היינו כי ע״י השמוש, יתרגל בנושא בעול, וגם באהבת התורה, ויהיה ת״ח גמור נושא בעול עם חברו לקיים העולם, וזהו כליל המעלות.
ולכן זכה יהושע למלוכה כי לא מש מתוך האוהל לשרתו וכמו שהביא רש״י ז״ל כי בקש משה רבינו ע״ה מלוכה לבניו, אמר לו הקב״ה כדאי ״שמושה״ של יהושע שיהיה מלך, פי׳ שהורגל בנושא בעול יותר, וכענין המדרש שלמעלה — שני גדולים משה ודוד כו׳.
מאמר של״ג
[עריכה]ממאמר חולין בטהרה
[עריכה]בענין הכ׳ הנ״ל ומשרתו יהושע בן נון נער וגו׳ (שמות לג:יא)
[עריכה]לבני יקירי מחמד לבי המשכיל מר נ״ז נ״י כאור שבעתים.
יקרתך והחסד שבא לידך אשר ספרת לי, שמח לבי מאד, יתן ותזכה לחסדיו ית׳ כל עוד מעלה מעלה. החבילה ששלחת לי קבלתי, לפי הנראה כי טוב תהי׳ בעז׳ ית׳, אם כי היה לך טרחה אמנם חביב עלי מאד שימושך, כי גדולה שימושה יותר מלימודה, אף כי איני ת״ח אבל אביך אני וכבר ידעת מאמר שימושה של תורה.
והנה מצאתי באבן עזרא ז״ל על פ׳ ומשרתו יהושע בן נון נער וגו׳, כתב אף כי היה גדול כערך ט״ו שנה וקראו הכתוב ״נער״ לומר ששימושו כנער קטן. ושפתים יושק דברי פי חכם. הרי אמות לדברינו במאמר הנ״ל, והדברים ארוכים וקוטב הכל הוא חביבות התורה כי מראה בזה רום ערך מעלת התורה כי לעבד נמכר הוא למי שלמדו דרך התורה חיי עולם ונופת צופים.
והנה ביארנו בפרשתא דנשא שבת העבר, כי מצינו בתורה ענינים הפכים, התורה מקפדת מאד על ״חסרון״ כל דהו של תאוה, כמו שביאר הרד״ק ז״ל בהפטרה של האי פרשתא בענין שמשון שהיה נזיר מבטן ונשלח בבשורת מלאך ה׳ להושיע כלל ישראל, והיה שופט, היתכן שיקח אשה פלשתית? אמנם מאת ה׳ היתה זאת, כי בודאי גיירה שתהיה עמו בהיתר, אמנם עשה זאת למען יוכל להושיע ישראל עיי״ש באריכות. והנה כמה גדול היה האיש הזה, כי ישראל לא היו יכולים להלחם בפלשתים אז, כי לא היו ראויים כ״כ ורק הוא לבדו לחם עמהם ומפחדו פחדו להלחם בישראל, ג״כ עיי״ש דברים מפליאים שכתב, והנה הפסיד כוונתו הראשונה הטובה שהיתה רצון האלקים כמו שכתוב ״כי מה׳ היא כי תאנה הוא מבקש מפלשתים״ (שופטים יד:ד) נראה כי בתחלה היתה כוונתו לטובה לבקש תאנה מפלשתים, ואח״כ גברה עליו התאוה בראותו אותה וישרה בעיניו והפסיד כוונתו הטובה האלקית בכוונתו הגופנית הבהמית אשר התערבה בה, ולפיכך נענש ונקרו פלשתים את עיניו מדה כנגד מדה. ורז״ל אמרו כן וכו׳, ואעפ״כ עזרוהו מן השמים, ונקם נקמת עיניו מפלשתים, עכ״ל הרד״ק החכם ז״ל בקיצור ועיי״ש.
והנה דקדקנו כי כתוב ״קח לי כי היא ישרה בעיני״, והנה מלת ״ישרה״ הונח על תכונות והנהגות ישרות כענין ״איזה דרך ישרה שיבור לו האדם״, אמנם מאשר כתיב ״בעיני״, למדו חז״ל שהתערב ג״כ אח״כ בראותה כי יפה היא, מחשבה גופנית בהמית.
ומעתה נשתומם מאד ע״ז, אחרי התבוננות היטב על גדולת האיש הזה, כי נתקדש מבטן, טרם יוצר נתקדש ע״י מלאך להיות מושיען של ישראל וכל ישראל שבזה הדור לא היו כ״כ ראוים שיושיעם תשועה שלמה מיד פלשתים, ולא היו ישראל נלחמים בהם, כי אם הוא לבדו, ומיראתם אותו ג״כ היו נמנעים מלהלחם בישראל, ראה זכותו הגדול נגד כל ישראל, ולא נאמר עליו כי עשה רע בעיני ה׳ בלקיחתו אשה מפלשתים, כי אדרבה רצון ה׳ היתה זאת, כמבואר כל זה להחכם הרד״ק ז״ל, ורק בשביל תערובת מעט תאוה גופנית של היתר ולא של איסור, אדרבא מצוה עשה רצון ה׳ ית׳ בלקיחתו, ורק מחמת שנתערבה מעט תאוה הפסיד כונתו הראשונה ונענש. ומעתה מה אם יכוין האדם רק לתאוה של היתר, ומש״כ אם ח״ו של איסור ר״ל, היש השערה לעונש ר״ל ומכ״ש מעשה של איסור יהיה מה שיהיה מתאוה או מקנאה או מכבוד הכל אחד הוא ונלמד הכל מכאן. הרי ראינו נפלאות דקדוק עצום של מעט חסרון פרטי ומכ״ש חסרון כללי, התבונן!
ועפי״ז היה נראה, שמי ששובר מעט תאותו אין זה רבותא כלל, ואעפ״כ מצינו ״איש וגו׳ כי יפליא לנדור נדר״ (במדבר ו:ב) פי׳ הראב״ע ז״ל לשון נפלאות, פי׳, כי רוב העולם הולכים אחר תאותם והוא שובר תאותו ל׳ יום והתורה מפליאה ע״ז ״איש כי יפליא״, לשון פלא. והנה היש חך מתוק מזה? התאוה מאוסה ושנואה כ״כ בעיניו ית׳ עד שגם מעט תערובת במצוה היותר גדולה כמו הצלת נפשות של כלל ישראל כענין שמשון כנ״ל, ועכ״ז לא הועיל הון ביום עברה להנקם ממנו בעוה״ז, כדרך צדיקים שנפרעין מהם בעוה״ז, בעד מעט התערובת, ונוכל להבין מזה מיאוס וגנות תאוה אף כל־דהוא ובהיתר, וא״כ מי שפורש על ל׳ יום מיין, אין זה רבותא כ״כ בעיניו, אשר אנחנו מלאים כל תאות והתורה הקדושה מקור החכמה והקדושה בכל מיני קדושות, היא מפליאה על האדם השובר מעט תאוה על ל׳ יום, מובן מזה גודל השכר של שבירת התאוה אף מעט ומכ״ש הרבה. וזהו שמבואר בעלים לתרופה להגר״א ז״ל, שאין כל מלאך וברי׳ יכולים לשער שכר החוסם פיו ותאותו על כל רגע ורגע. והדבר מובן ג״כ משמשון אחרי שנענש כ״כ על מעט תערובת תאוה, ומרובה מדה טובה, והשובר תאותו אף מעט, שכרו הרבה מאד, להמבין בהחשבון ״יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה״ב וכו׳״ וקשה לי להאריך. ומכ״ז יבוא האדם לחביבות התורה וזה ראש כל המעלות כי אורייתא וקוב״ה חד הוא.
והנה למדנו עוד מזה, כי אין כל ברי׳ יכולה לעמוד על רום יקרת המעלה ומכ״ש מעלות רבות, וכן יש להבין מזה עונש של עבירות עד היכן, לפי מה שמוכח משמשון כנ״ל.
וזה השער אשר צדיקים יבואו בו להתלמד להתרחק מתאות אף של היתר שלא יבוא לידי איסור, ובפרט כמבואר פה. והנה כל המדות והרצונות תחת תאוה הנה נתונות, אשרי מי ששם עיניו על דרכיו בכ״ז, — ומה שדברנו עוד הרבה בזה, קשה לי עתה לכתוב, ובל״נ עוד חזון.
נתאחר המכתב ואכתוב עוד מעט אליך.
מצינו עוד בזה שני הפכים הנה הנשיאים רצו להמתין בנדבת המשכן, להיות אחרונים, למען יוכלו לנדב נדבות גדולות כל מה שיחסר, ועוד יכול להיות כונתם למען תגמור המצוה על ידם, כי אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה, ועכ״ז נענשו שהחמיצו המצוה, ונחסר להם אות אחת ״נשאים״ בלי — יוד, כמבואר ברש״י ז״ל, וכבר ידוע לכם העונש הגדול (ולפי הנראה אפשר לאמר בזה, כי הרי זה כמו לחם שחסר ממנו מעט, והפסיד בזה דין שלמה) ועם כ״ז בנדבתם שנדבו קערות של שלשים ומאה משקלה וכו׳, ואם כי אין זו רבותא להם, כי הרבה כסף וזהב נתן להם הקב״ה במצרים, וביותר עוד בביזת הים, עם כל זה ביאר הכתוב בכל אחד ואחד לבסוף ״זה קרבן נחשון בן עמינדב״ ופירש״י ז״ל: כי לא גבו משבטם, ורק שלהם היה הכל. והנה לא הודיע באופן כללי — זה קרבן הנשיאים, וגם מזה נדע כי שלהם היה, אבל מרוב חביבות, כתבה התורה כן — לכל אחד ואחד, הרי עד כמה חביב לפניו ית׳ אף עבודה קלה מבניו, ומכש״כ עבודה גדולה, והנראה כי תקנו במה שהחמיצו בנדבת המשכן ונעשו שלמים והעיקר בזה ג״כ במה שאמרנו ביציאת השבת, כידוע לך מן הסתם, ולא יזוז מנגד עיניך. ועתה בני יקירי, הט אזנך ושמע דברי קצרים, אשר אומר לך והם ארוכים מאד.
גרסינן בכריתות כ. ״וכן אר״י בנפח שנו, אר״י ע״כ לא נתגלתה טעמא של הלכה זו, עיי״ש. ומובן ברור כי לא להתפאר, ח״ו, אמר, אלא רק להגדיל חוב ידיעת התורה, שעד כה לא נתגלתה הלכה זו, ככה אני העני בדעת, והדיוט גמור בתורה ובמעש, אומר לקטני הערך כמוני: ע״כ לא זכינו לפי מיעוט ידיעתנו לבאר לנו באר היטב — גלוי מכתובים מפורשים ומדחז״ל, עומק הדין על דבר היותר קל בעינינו, מי פילל אשר נגיעה כל-דהוא ממדות — אשר לא ישנה המעשה מהלכתה, ענש יענש כ״כ, והנה כל זה בהיתר, וגם כולו לשם שמים, ורק מעט להנאת גופנית, ומה עוד בדבר שכולו להנאת עצמו, ורק מעט תערובת לש״ש, ומכש״כ עוד כשישנה במעשה בשביל הנאת עצמו, וכש״כ במחשבת איסור, כגון גאוה וכבוד, וקנאה ושנאה, וכדומה בדבר היתר, ומה עוד ח״ו במעשה של איסור, בבין אדם למקום ובין אדם לחברו.
ונתבאר עתה היטב ״ישראל דדאיגי במצות״ שכתבתי לך ונתבאר היטב מה שדברנו פעם, מי שאינו חושק להיות צדיק וחסיד, אין לו יסודות הדת, כי אם ידע רוממות התורה, ומעט אפילו בגדלות השי״ת, אי אפשר שלא ישתוקק הרבה לשכר נפלא ועצום כזה, ומכ״ש לפי מה שביארנו עתה גודל העונש לדבר היותר קל בעיניו, איך אפשר שלא ישים עיניו ולבו לבוא לזה, וכמו שדברנו אשר כל ישראל מחויבים לקרות ק״ש ב׳ פעמים ביום, ואהבת וכו׳ והנה רוב האנשים דחוקים מזה, ובפרט כי אי אפשר בלי הקדמות רבות, ולמה מחויב לקרות, וע״כ להשים מבטו לבוא לזה.
ראה, בני יקירי, מתנה רבה מאד נתתי לך, והכברתי בכתיבה, תן דעתך שלא יהיה בחנם, וקים ״בן יכבד אב״ כנ״ל. אביך דוש״ט.
מאמר של״ד
[עריכה]בענין הנ״ל להבחנת שימושה של תורה
[עריכה]המאמר: כתבו כותבי הדורות, אשר חכמי הפלוסופים הקדמונים, כיננו עצמם ״זאפיסטען״ פי׳ תואר חכמים, עד שבא הח׳ סוקרטוס ולעג עליהם, כי מה היא חכמת האדם, ומי שמדמה בעיניו את עצמו לחכם, הוא הסכל באמת, וכינה אותם (להעוסקים במחקר החכמה) ״פהילוזופיסטים״ היינו תואר דורשי החכמה להתלמד, ואוהבי החכמה לתור ולחקור, ולקבל האמת כמוצא שלל רב, וזהו כונת התנא בקצרה (אבות ד:א) ״איזהו חכם הלומד מכל אדם וכו׳״, אשר ע״כ תדע כי לא באתי להשיג עליך ולקנטרך חלילה, רק כאב הדורש טובת בנו באמת, ולא מחמת גבהות לבי, רק כי אני באתי בימים יותר, ומנוסה אני יותר, ותשמע לדברי על להבא, וכו׳ וכו׳, עברתי על בתרי דבריך ונהניתי כי ראיתי דבריך ישרים, ולא כמתעקש, אקוה כי יהי לך יד לישא וליתן בדבר הלכה, אשר היא כמאמר רבא (ברכות יז) תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, כן אקוה לראות פתח דבריך במדות ותכונות טובות, ומעלות המפארים את האדם למצא חן בעיני אלקים ואדם.
מאמר של״ה
[עריכה]עוד בהבחנת הענין הנ״ל
[עריכה]אור ליום ה׳ א׳ דר״ח כסליו ע״ק (עשירי קודש), לרב חביבי המשכיל התלמודי כש״ת מוהר״א נ״י שלומו ישגא למעלה (כפי הנשמע במ״א זהו הרה״ג רבי אליעזר גורדון ז״ל מטילז).
אחדשה״ט כמשפט ליקירי כמוהו, ביום ב׳ שבוע זו שלחתי לכת״ר נ״י, ע״י שלוחו של אדם כמותו העתקה לסיום מאמר ״שכר מצוה מצוה״׳, והעתקנו עוד מכתב מרב אחד, אשר נתפעלתי ממנו מאד, — לראות כי לא אלמן ישראל ועודנה יש בנ״א אשר טמוני עם סגולה יופיע בהם בדעת ובמדות, זה כמה שנים אשר היה פה רק איזה ימים, וזה כמה אשר יושב על כסא הרבנות, ואחרים כמוהו יחשבו בעצמם לשר ושופט כמו על מדינה קטנה, והוא כותב כמו נער קטן ויזכור כי ישיבתו פה בהאיזה ימים, פעל עליו פעולה רבה, וטרדות רבות אשר סבבוהו, יטרידו אותו, ומבקש לכתוב לי ע״י עושי רצונו איזה מאמרים, ואני בוש ממנו, כמדומה לי שאני צריך ללמוד ממנו כענין הכ׳ (הושע יא:י) ״כי נער ישראל ואהבהו״, ידוע לכת״ר דברי אדמו״ר ז״ל על פסוק זה, כמדומה לי שנתקיים בהרב המצוין הנ״ל מהפסוק הזה, מי יתן ויתקיים בי הפסוק ההוא, ואדע כי מוצלח אני לעד, נתעוררתי ממנו, לראות כח המוסר כמה גדול למבינים דוקא, כי הוא כמו דינמיט אשר יפרק הרים ותפוצץ סלעים, ולכן אמרו (קידושין ל) ״אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח וכו׳״, ולמה לא אמרו משכהו לדברי תורה אבל רמזו במלת בית־המדרש — כענין שנאמר (ישעיה נה:ו) ״דרשו ה׳ בהמצאו״ כי דוקא תורה ומוסר גם יחד, יפתח הבנת הלב, להבין הבל העולמי כמו שהוא, כענין שנאמר (משלי א:ב) לדעת חכמה ומוסר, פי׳ גם יחד דוקא, כמו שראינו בהגאון יעב״ץ ז״ל, ולכן רמזו: משכהו לביה״מ, כי בלי מוסר היינו דרישת גדולת ה׳ ויראתו לא ינגף לפניו המנוול הזה, ולכן אנו רואים, כי היצר משתדל בכל מה שיוכל להפריע בני אדם ממוסר יותר מלימוד התורה, ולמה — כמו שאנו רואים בחוש מלומדי המוסר בהשכל ודעת יש הרבה־פחות מלומדי תורה, ולמה? הלא מקרא מלא הוא — לדעת חכמה ומוסר, אבל יודע היצר — כי תורה בלי מוסר — כגוף בלי ראש, כמבואר בהגאון יעבץ ז״ל, על־כן מניח לאדם ללמוד תורה אך לא מוסר, וזהו הכ׳ (משלי יד:טז) חכם ירא וסר מרע, פירוש חכם וגם ירא, אז — וסר מרע.
מאמר של״ו
[עריכה]מאמר אימתא דרבי׳
[עריכה]עוד בדומה לענין הכ׳: ומשרתו יהושע וגו׳ (שמות לג:יא)
[עריכה]אשר דברנו בארוכה, באחרון של פסח, אכתוב פה בקצרה, במעילה י״ז א׳ במעשה דאמרו שם מי ילך ויבטל הגזירות, ילך רבי שמעון בן יוחאי שהוא מלומד בנסים ואחריו מי ילך ר׳ אלעזר ב״ר יוסי, אמר להם כו׳ כו׳ קבל עלי׳ דלא ליענשי׳ אפילו הכי ענשו כו׳, עקם פיו בשביל כבודו של רשב״י, הפך פיו וגם אמר בלחש דרך כבוד עיין היטב ברש״י שם, ואף על פי כן אמר לו רשב״י מעקימת שפתיך ניכר שתלמיד חכם אתה אל יחזור הבן אצל אביו, פי׳ דן אותו כמורה הלכה בפני רבו וחייב מיתה, והנה מכל הסוגיא ניכר ומוכח שת״ח גדול היה כבר אז, והראי׳ שבחרו בו לילך עם רשב״י וגם רשב״י בחר בו, דהרי קבל עליו. עיין שם, ועוד מוכח שם ע״א מרבי מתיא בן חרש עיי״ש והנה שמר כבוד רבו כי פנה עצמו לצד אחר ודבר בלחש, כמדבר לפני רבו, ואעפי״כ דן אותו רשב״י למיתה, ולולא קביל עליו כבר היה מת עיין בתוס׳ שם בשם הירושלמי. והנה רשב״י, ח״ו, לא היה קפדן רק הקפיד על כבוד התורה אם כי ר׳ אלעזר ב״ר יוסי היה חביב בעיניו הרבה, כמבואר בשיר השירים ברש״י על פסוק ״בעטרה שעטרה לו אמו״ עיי״ש עמד רשב״י ונשקו על ראשו ואדרבא בשביל חביבות התורה שהיה לו עד שנשקו לתלמידו בראשו, בשביל שאמר לו דבר לא שלו רק של אביו עם כל זה נשקו, הרי חביבות הידיעה שהיה לו, ועכ״ז כאן לא חס עליו, ודנו למיתה בשביל כבוד רבו דהיינו חביבות הידיעה שקבל ממנו ודן אותו, בשביל העדר הכבוד מעט שגרם לרבו, דן אותו שאין לו אהבת התורה, וחייב מיתה. ואמרנו בזה דז״ל (שבת קי״ט:) המבזה ת״ח אין רפואה למכתו פי׳ - מורה הלכה בפני רבו, שאינו מבזה אותו רק גורם העדר הכבוד יש לו רפואה למכתו — מיתה, משא״כ המבזה אין לו רפואה. ויש עוד דברים בזה לאיים.
והערנו מזה אם לאדם כ״כ חמור, עד שבשביל העדר הכבוד מעט, חייב מיתה, ומה אם הי׳ ר׳ אלעזר ב״ר יוסי מדבר בלא עקם פיו, פי׳ וגם בקול רם, וגם אם הי׳ חולק עליו, וגם אם היה מבזה דבריו פעם אחת ושתים, ומכ״ש מי שלא יחוש על כבוד שמים! הרחמן יצילנו מזה.
ואמרנו אילו לא היה לישראל רק מצות אימתא דרביה כמה יכול לזכך את האדם.
וזהו עשה לך רב וקנה לך חבר, יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך כי הלא בזה תקנה לך כבוד חכמים ינחלו בהקנות לו אהבת וחביבות הידיעה.
מאמר של״ז
[עריכה]ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך וגו׳ (שמות לג:יג)
[עריכה]שמות לג:יג פ׳ כי תשא ״הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך״ הענין מקודם כי אנחנו נבקש מאתו ית׳ (תהלים נא:יז) ״ה׳ שפתי תפתח״ במה שאנו צריכים לבקשתו והוא יפתח שפתינו לבקש וכן (תהלים י:יז) ״תכין לבם״ הוא מכין לבנו ״ותקשיב אזניך״ וזה חסד גדול מאד כמובן, ועתה אומר רעיון אחד מה שאמרנו על מי שחיצוניותו מרובה מפנימיותו הוא בתכלית הריחוק מאתו ית׳ כי הנה תכלית האדם להתקרב אל מקור הטוב (די קוועלע פון גוטעס) (תהלים עג:כח) ״ואני קרבת אלקים לי טוב״ והנה כמו המוסיקה הנעימה הרבה, כל מה שהאדם מתקרב יותר לה, ירגיש הנעימות יותר ולכן מה שהאדם מקורב לו ית׳ מתענג ומתעדן יותר וכן להיפוך מי שמוליכים אותו מן המוסיקה הרמה בנעימותי׳ כל פסיעה ופסיעה שמוליכים אותו הלאה יצטער הרבה ולכן כי (תהלים עג:כז) ״הנה רחוקים יאבדו״ והנה השי״ת כל מה שמעמיק יותר בהפנימיות טוב יותר וכן האדם צריך להיות משא״כ אם הוא בהיפוך הוא בתכלית ההיפוך מאתו ית, והנה חקרנו כי אהבת אנשים גם אב לבן הוא רק מהשתוות שיש להם ולכן מי שהוא אב בעל תאוה אוהב לבן אף שהוא בעל תאוה משא״כ החכם אם הבן אינו הולך בדרך הישר אינו בנו ממש כי אין לו השתוות אתו, ולכן בעלי הדעת כל מה שדעתם רחבה השתוותם הרבה ואהבתם רבה ולכן ביקש משה רבינו ע״ה ״הודיעני נא את דרכיך ואדעך״ יותר ויהיה לי אתך השתוות יותר ותאהוב אותי יותר ואמצא חן בעיניך יותר וזהו ״למען אמצא חן״ והנה חכו ממתקים כי הוא ית׳ נותן דעת באדם ומגלה לו חידושי תורה ואוהב לו בשביל החידושים שמגלה לו בעצמו והכל כענין שה״ש רבה על פ׳ פתחי׳ ״פתחו לי כמחט של סדקית ואני אפתח לכם כפתחו של אולם״ והוא (עירובין כא) כאורך של עשרים על ארבעים עיין בעירובין פרק שני והבן!
מאמר של״ח
[עריכה]והיה כצאת משה אל האהל וגו׳ והביטו אחרי משה וגו׳ (שמות לג:ח)
[עריכה]המאמר: כי תשא (שמות לג:ח) והביטו אחרי משה (סנהדרין קי) שחשדוהו מאשת איש וכו׳ והוא תמוה? הענין כך, ונקדים מתחילה מדרש (ילקוט שמעוני ב:קצח) נשתטחה יוד שבירבה (הכתוב לא ירבה לו נשים וגו׳ דברים יז:יז) לפני הקב״ה, ואמרה לפניו רבש״ע אתה אמרת אין אות אחת בטילה מהתורה לעולם, הרי שלמה עומד ומבטל אותי וכו׳, תמוה, וכי בשביל שעובר אדם עבירה, האם נתבטל דבר התורה בשביל זה? הענין, כי יש תאוה, והטיה (הטית הדעת בהטעה) ובכל אחד יש צד מעלה וצד חסרון, בתאוה, מעלה, — שיודע שהיא עבירה, ויש תקוה לתשובה, וחסרון — שזהו הפקרות. הטיה, חסרון, שמטעהו בו ואינו יודע שהוא חטא, — ואין תקוה לו לתשובה, מעלה, שאם יודע לו שהיא עבירה יחדל מזה, והנה מי הוא אשר ישתמש לחשוד עצמו להטיות, ויקח הדרך לעצמו, כי באמת עושה שלא כדין, אך מקוה על ימים הבאים שיתנהג בטוב, ומי הוא שיקח הדרך לעצמו לו? אדרבא שהוא מתנהג על פי הדין (לדעתו המוטעה), נקדים תחילה מאמרם ז״ל (שבת פח) תנאי התנה הקב״ה עם מעשה בראשית וכו׳ תמוה, הלא אמרו (שם) כפה עליהם הר כגיגית וכו׳ והיו מוכרחים, וכו׳, מבואר במ״א שזה הפשר כך הוא: האיש אשר עוסק ביראה וכן בתקוה להיטיב דרכיו, אם כן כיון שבאמת נגיעת ההטיה מוסכם מאד, (היינו מוסכם ומוחזק מאד בהטעה מתפעלת בו) טוב יותר לחשוד עצמו שאינו עושה כדין, כי אין זה חשש לחשוש פן יתרגל בהפקרות, כי כשנכשל בדין, אז אח״כ נפשו מכה לו ונוקפו בלבו, ונקוטו בפניו, וע״כ אחז״ל (גיטין מג) אין אדם עומד על דברי תורה, כונתם לעמוד על בחינת ההטיה, כי מתחילה בהכרח האדם מוטעה, אך כשרואה הנולד, אז יבחין דרכו כי מוטעה היה, משא״כ האיש שאינו עוסק ביראה ומוסר, וכל צדקותיו אינם רק כמו שקוראים אופן של טקס עירוני (א שטאדט צערעמאניע) א״כ הוא מסוכן ליפול ברשת הפקרות חלילה, וכו׳, לזה צריך אדרבא לקבוע בדעתו שמתנהג על פי הדין, לא כן שאדם הגדול (בדעה שכך) אדרבא כל מה שהוא גדול, א״כ הוא צריך לעמוד על דעתו ולעמוד על הסכמתו בענינים גדולים, וא״כ הוא עלול להטיה ושהוא מעמיד דעתו על עצמו באופן יותר מערכו ממה שהוא בין בתורה בין ביראה בין במדות בין בחכמה, ולזה מבואר המאמר — נשתטחה יוד שבירבה וכו׳ (ונ״ל בכונתו שבמה שהוא בונה על דעתו וסומך על עצמו בדעת תורה כענין אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וזה בטלה תורה ביוד שבירבה)
המשך לסיום המאמר
[עריכה]בענין סנהדרין קי׳: חשדוהו מאשת־איש, שזה תמוה כנ״ל, הנה כתוב (תהלים צד:יב) אשרי הגבר אשר תיסרנו וגו׳, העניו כי האדם נברא בשכל וכחות הנפש, והם שני הפכים בנושא אחד, מה שזה אוהב זה שונא, השכל אוהב ענינים רוחניים כי הם באמת טוב ולא רק בדמיון, וגם הם קיימים לעד, משא״כ עניני עוה״ז הם באמת אינו טוב רק לפי דמיון האדם זה טוב, כי איך יכול להיות טוב — דבר שאין ברשות האדם גם לשעה קלה, למשל מי שיש לו קנינים — אינו בטוח בהם אף יום אחד, ולא עוד אלא כיון שאחז״ל (קוה״ר א:יג) מי שיש לו מנה רוצה מאתים ואינו מתענג במה שיש לו, וגם אם מתענג אינו יודע כמה ימי חלדו להתענג בהם, ועוד איך יוכל לעשות מטרה לבקש דבר התלוי באחרים, כי כל התאות והחמדות אינו בידו להשיגם, כי הכבוד והגדולה תלוי ביד אחרים, אם ירצו יתנו לו, ואם לא ירצו לא יתנו לו, וגם הם באמת אינו טוב - רק בדמיון, ע״כ השמחה בהם אינה ערבה כ״כ, וגם אינם מקוימים ואינם מובטחים על להבא, וממילא השמחה אינה גדולה כ״כ, וכן הקנאה והשנאה, ואין בידו להרע לזולתו, ורק: רקב עצמות קנאה (משלי יד:ל), על כן השכל גוזר היפוך מזה — לשמוח בחלקו וזהו הקיים באמת, כי לא ישתנה, וגם תלוי בעצמו ולא בזולתו, וגם מובטח בזה על להבא, וגם כל ימי חייו יתענג בזה, וגם האמת כן הוא, וגם כשיתרגל בזה, יתענג בזה מאד, ויראה כי טוב הוא, ויתחבר האמת והטוב יחד, ואין שמחה גדולה מזה — חיבור האמת והטוב, ובפרט לעולם שכולו אמת וטוב, והנה האדם על עוונותיו צריך לסבול יסורים למרק עונותיו, וא״כ כשהאדם הולך אחרי השכל ונלחם עם תאוותיו, שתי טובות מזה, — האחד, שהוא סובל יסורים ונתמרקו עונותיו והשנית, שהוא מתקרב אל התענוג האמיתי, וזהו: אשרי הגבר אשר תיסרנו י׳, שהוא סובל יסורים ומתמרקים עונותיו, וגם ״מתורתך תלמדנו״ כי מתלמד לתענוג אמיתי.
(ע״כ נמצא בניירות העתיקות (המועתקות) ואולי חסר מה).
(נ״ל המילבה״ד כי המאמר עמוק ומלותיו קצרים מאד, כי בתחילת המאמר תמה הרבה בענין שחשדוהו למשה רבינו בחשד שפל כזה עד: ויקנאו למשה וגו׳ וזה באמת פליאה נוראה, ובמסקנת המאמר לא מתבאר לתמיהתו זאת, ונ״ל בכל זה, כי כל ענין המאמר בזה וכן בהרבה מאמרי הרש״ז העמיק הרחיב מאד ביסודות המוסריים מיגיעתו ומנסיונותיו העצמיים, וכמבואר במאמרו זה מעמקי צדדי העסק ביראה ומוסר בתורה ומוסר ובעומק דרכי ההטעה, ועניני ההנהגה המעשית שבהם למעלות ולחסרונות שבצדדי הענינים, וגם המבין המעט יראה ויבחין גודל עמלו ופעולתו של הרש״ז שהתרומם על כל זולתו בעומק החכמה ומוסר, ומעט מעט שהבינו אותו בדורו כידוע, ומכש״כ דכש״כ במשה רבינו שכל חומרו נזדככה בו לגמרי עד שלא הוצרך לגדרים וסיגים מפני הטיות והטעיות והתרומם מעל הכל שלא קם כמוהו.
ואולי בהנהגה מרוממה כזו במעמדו שכזה, התרומם מעל הכל ומבינת כל האדם עד לאפשרות של חשדוהו וכו׳ וזהו נ״ל בכל קשרי המאמר בדרכי ההטעיות ודרכי המדות לכל צדדיהם לענין הנ״ל במאמר והמשכו.)
מאמר של״ט
[עריכה]מאמר וערפכם לא תקשו עוד
[עריכה]ויאמר אליו וגו׳ ובמה יודע וגו׳ (שמות לג:טז)
[עריכה]לב״י!
יקרתך הגיעני לנכון, והנה עתה אחר החג וימים נוראים אני עיף ויגע ל״א. ע״כ אני מוכרח לקצר. רציתי לשלוח לך מכתב הנכבדים מעיה״ק ירושלים ותראה כי המה מתלמדים תהלה ממש אוירא דא״י מחכים.
פטור בלא כלום אי אפשר. בש״ק של חול המועד נתעוררנו בכי־תשא נפלאות ממשה רבינו ע״ה, שאמר לפני הקב״ה על עצמו, ואתה אמרת ידעתיך בשם הידעת מה זה תואר בשם נורא מאד, וגם מצאת חן בעיני, מה יגדל תואר האדם אשר הקב״ה אומר עליו כי מצא חן בעיניו, ועכ״ז לא נתפעל כלל רק כאומר על אחרים היאומן כי יסופר שיכול להיות אדם ילוד אשה במדרגה כזו, ואם היה לו רמז התפעלות שוב לא היה נכתב עליו כמה פעמים לשון מציאת חן אחר פעם הראשונה, הרי נורא מדרגת האיש הזה ועכ״ז לא פעל בכמה תחנונים כמנין ואתחנן, אף גם לראות הארץ, הרי נורא תוקף החטא, אף גם רק מניעת קידוש השם כידוע, ונוכל להבין מה תוקף חלול השם ח״ו.
והערנו עוד מה זה קשיות עורף בפסוק שאחריו כתוב, ובמה יודע אפוא כי ״א קניפ אין באק״ בדרך הלצה כמנהג הנשים דעתן קלות.
והרנו עוד מה זה קשיות עורף בפסוק שאחריו כתוב, ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך וגו׳ הרי כי גם אחר העגל מצאו כ״י חן בעיני הקב״ה, ועכ״ז אמר הקב״ה למשה הניחה לי ״ויחר אפי״ ואכלם. ולמה? כאשר ביארנו כבר, כי קשיות עורף מוכרח מאד לעבודת השם, כנאמר אם חומה היא (שה״ש ח:ט) ורק העבירו על המדה מעט לפי ערכם הרם בערך חסר ויתר, ותיכף נכנסו במחיצת היצר בשביל היתר מעט. ולולא משה עמד בפרץ כו׳ כו׳, ולכן ניחא שנכתב עלי׳ גם אחר העגל מציאת חן, כי רק מחמת הכרחיות לעבודת הש״י, מדת קשיות עורף, אם חומה היא וגו׳, הוסיפו על המדה מעט, ועכ״ז הוצרכו לתחנונים רבים.
הרחמן יעזרנו להורות לנו כוון המדה בכל דבר וטוב לנו סלה. ואם לא היה קשה לי הייתי כותב לך עוד מה, ותבין יותר הענין ואפשר עוד חזון.
א״ד אביך מברכך.
מאמר ש״מ
[עריכה]ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין, מחני נא מספרך וגו׳ (שמות לב:לב)
[עריכה]שבת כי תצא. דברנו כי ע״כ הנפש היא כח השגה לאדם הישראלי הרבה יותר משכל אנושי ענק שבענקים, והראינו לדעת, כי ע״כ חכם כמו אריסטו היה לו הכנה והבנה רבה לאהבת השי״ת, יען כי כולם מודים ואומרים כי כל החכמות הן בערך רק הכנות לידיעת אלוקים, ואריסטו אנו רואים כי היה חכם גדול מאד, כל רז אנושי לא אניס לו וא״כ היה לו לאהוב את השי״ת מאד מאד, ומאד הרבה מן ל׳ (למשל) מהחסיד ר׳ אלכסנדר זיסקינד ז״ל בעל יסוד ושורש העבודה, ועם כל זה הכי יש ערך ודמיון לעוצם החשק הנפלא אשר להרב החסיד הנ״ל להשי״ת, כל שעה ושעה כלות הנפש, כפי הנראה להבוחן דבריו בספרו כשמראה אהבתו להשי״ת לדברי החסיד הנ״ל, כפי הנראה מתוך דבריו, ואף פי אין דמיון שכל של זה לשכל של זה, וע״כ כל זה מחמת סגולת נפשו של החסיד הנ״ל, כמו האלקטרי המושך הרבה והרבה יותר מכח הרבה סוסים, וכשתעמוד על דברי החוקרים ועל דברי חכמינו ז״ל, תראה ההפרש הרב כמאור לחושך, והוא כי הם מדברים על קוטב רושמי הצלחתם על האושר הנקנה מערכי הפעולות הטובות והמעלות הטובות, וא״כ תכליתם אהבת עצמם, וחכמינו ז״ל הם תמיד דברו לא על עצמם כלל, רק על רצון השי״ת, כנא׳ ״אל יתהלל הגבור בגבורתו וגו׳ רק בזאת יתהלל וגו׳ כי באלה חפצתי נאום ה׳ א׳״ (ירמיה ט:כב) רצון ה׳ וחפצו ולא אושר עצמו, והראיה כי אמר הגר״א ז״ל שהוא נותן כל העה״ב שלו בשביל לעבוד אותו ית׳ עוד שעה יותר, וכן אמר אחד מהחכמים בספר ר״ת, אילו הייתי יודע שיתנו לי בשביל מצוה גיהנם ובשביל עבירה עוה״ב, הייתי עושה מצות, אף שיירש עבורם גיהנם, יען אהבת השי״ת בוערת בהם לעשות רצונו ית׳, ובאמת זהו מאמר משה רבינו ע״ה (שמות לב:לב) מחני נא מספרך אשר כתבת, בשביל ישראל שהם בני אל חי (כי הם עיקר רצונו ית׳ להטיבם לנצח) והבן.
מאמר שמ״א
[עריכה]ורב חסד ואמת (שמות לד:ו)
[עריכה]בענין האמת! יש אמת לפי מה שהוא, ואמת לפי האדם, אמת של התורה — צריך להיות לפי מה שהוא, כדומה — המרחם על האכזרים, כי אמנם יכול להיות, כי לפי האדם אינו אמת (כי אכזרי הוא ולאדם כזה מחזקו עוד באכזריותו) אלא כי צריך להתרגל ברחמנות אם טבעו אכזרי (וזהו לפי מה שהוא). וזהו שאז״ל (תענית יא) היושב בתענית נקרא קדוש, וגם אמרו נקרא חוטא, — הא דמצי לצעורי נפשי׳, אמת שניהם באדם, אם צריך לייסר עצמו, צריך להתענות, ואם כי הוא אינו אמת לפי מה שהוא, אבל הוא אמת לפי האדם, אבל מטרת האדם צריך להיות להגיע לאמת לפי מה שהוא, והוא אמת לאמיתו, פי׳ לפי מה שהוא, והוא הוא האמת של תורה כדכתיב בה אמת, והבן!
מאמר שמ״ב
[עריכה]בענין הנ״ל
[עריכה]עוד בשבת הזה — הקדמה, (תהלים לג:ה) אוהב צדקה ומשפט חסד ה׳ מלאה הארץ, הענין כי יש רחמים וחסד, רחמים — הגדר שיכמרו רחמי האדם על ראות עיניו צער האדם, ויתמלא רגשי רחמיו למלאות משאלות לבו, גם לאיש שיכול להיות שזה רעתו, כדמיון — האם היא רוצה לותר על פשע בנה הבוכה, אבל האב יודע כי — חושך שבטו שונא בנו (משלי יג:כד) ולכן יכול להיות רחמים גם לאיש רע לב, כי רחמנות בעיקרה היא רק להשקיט רגשי לבו ההומה על צער זולתו, אף שאין טבעו לדרוש טובת זולתו בינו לבין עצמו, משא״כ מדת החסד — לדרוש טובת זולתו אף שהנדרש אינו רוצה, והנה העני הדורש על הפתחים — חובה על האדם לפרנסו, ואין מדרך המטיב לאמר לעני מה לך ליהנות מאחרים, לך עשה ואכול, כי יכול להיות שאינו דורש באמת טובת זולתו, רק שעינו צרה בעני, וגם אולי אינו יכול לעשות מחמת חולי, אבל אם באמת יכול לעבוד עבודה, ובטוח בעצמו שלא מחמת צרות עין ידבר, הלא באמת רעה גדולה לאיש המרגיל עצמו לחזור על הפתחים, וכמה מדות מגונות יבא ח״ו מזה, והיה כדאי שיאמר לו עשה ואכול, כאב הדורש טובת בנו, כמנהג בחו״ל שהאבות ילמדו את בניהם מלאכה, שיוכלו לפרנס את עצמם, ואח״כ יצוה אותו ללכת לפרנס את עצמו, ואל יחזיק אותו על שולחנו, כדי שיתרגל ויתלמד להתפרנס מיגיע כפיו, ויהי רחוק ממקבלי מתנות ולבא לידי גזל משל אחרים, וכן הוא דרך התורה כמו שאחז״ל: כל שאינו מלמד בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות (קידושין כט), והרבה יש לדבר בזה, כי כל דברי השפלים שאומרים כי יש לדרוש לבנים תכלית, יש מקום לדברים, רק מחליפים מקום החמרא (זוהי מליצה — שמחליפים חמרא — יין לחמרא — חמור) ולכן הקב״ה אוהב צדקה אבל במשפט, כי מה טובה לאדם לותר על הכל וישאר שפל ופחות וקל במדותיו ותכונותיו, והעיקר באב שוחר מוסר בנו, וזהו ״חסד ה׳ מלאה הארץ״ פי׳ לדרוש טובת האדם אף בלא רצונו, ולכן אנכי דורש לפניכם (שיחות מוסר) אף שלא תרצו שאתם אצים לאכילה ושתיה, אבל טובתכם היא. עד כאן הקדמה.
ענין: ״לקו בכפלים״ (ילקוט שמעוני ב:תמה) הענין מעט בכמות ורב באיכות, הנה השי״ת אינו מעניש את האדם בשביל שהאדם דורש טובתו — ורוצה להפיק תאותו, כי כן צריך להיות שהאדם ידרוש טובתו ולענג את עצמו, וכן מוטבע בו בטבעו, ולא לחנם הטביע בו הטבע את הכח הזה, וכן ראוי ונכון לדרוש טובתו ועידונו, אבל השי״ת מעניש את האדם — למה אתה סכל ופתי, פי׳ כי אנחנו רואים בעת שרוצה האדם לשתות לוקח לו כלי נקי ומים נקיים, ואם לא לא ישתה, משא״כ כשהוא צמא הרבה, לא יביט על הכלי אם אינה נקיה כראוי, וכשצמא יותר לא יביט ולא ידקדק על המים אם אינם נקיים, ולא עוד שאם ימצא רקק מים, ימוץ מהם הלחלוחית להחיות עצמו מצמא, ואין להאשים אותו בזה, כי: עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (איוב ב:ד), משא״כ אם ישתה מים מלוחים, על זה אשום יאשם, כי הוא פתי וקירב בעצמו את מיתתו, ככה בזה, מה שאתה מבקש תאותך לענג נפשך, אין לך אשם, כי כן טבע האדם לבקש תענוג לגפשו, אבל למה אתה פתי וסכל ותשתה מים מלוחים, כי כן כל תאות עוה״ז הכנה לבקש עוד דבר ועוד — אשר אין בידו למלאות תענוגו, ואדרבא יצמא יותר ויכלה כחו, כדומה הקנאה בזולתו, אין בידו למנוע טוב זולתו, ורק הוא בשרו יאכל, וכן הכבוד תלוי בזולתו, וכן התאוה מכלה הגוף וזקנה קופצת עליו וגופו נרתח, וכן כל המדות, משא״כ המדות הטובות ואהבת המעלות, וההרגל בהם, מתחילה הם דומים לשוכב על המטה חלוש וכואב לב, אם יתנו לו רפואה מדברים מרים, יצעק עליהם מרה, הלא אתם אכזרים, את המוכה תדכאו ותרצו לקרב מיתתו, משא״כ אם ירגיש אח״כ לבבו מתחזק ודמו מתחמם בקרבו ואיבריו מתחזקים, ויבין כי הדבר המר מתוק הוא, כדמיון היין המעולה למי שאינו רגיל בהם, דומה למרים מאד וימאס בהם, משא״כ אח״כ כשראה התועלת — יתרגל בהם ויבין כי המר מתוק הוא, וכן בזה, מתחילה המעלות מרים הם אליו ולא ירגיש מהם תענוג, אבל כשמתרגל בהם יבין כי נופת צופים הם, ולכן ענוש יענש על פתיותו, למה אינו מבין את הטוב האמיתי, וזהו ״עם מקדשי שביעי כולם ישבעו ויתענגו מטובך ובשביעי רצית בו וקדשתו״ פי׳ כי שני דברים צריך להתענג בענבים וכדומה הטעם בענבים והטעם בחיך האוכל, לזה אמר ״עם מקדשי שביעי״ יש להם חך לטעום אוכל עונג שבת, וגם עצם השבת יש לו טעם עונג נפלא למתרגל בו, וזהו ״אותי עזבו מקור מים חיים״ פי׳ העצם הוא טוב מאד, וגם אינה פוסקת כי הטוב בלתי תכלית הוא ונובע תמיד, משא״כ מים מכונסים, המים אינם טובים ופוסקים, וכן התענוג של תאוה, — אינה טובה כ״כ, וגם היא פוסקת, שאין לו למלאות כל תאותו, וגם יכלה כחו, וזהו ״לקו בכפלים״ כי מחפשים ואינם מוצאים ומצטערים, וגם כשמוצאים שותים מים מלוחים, משא״כ כשיתנחמו יבקשו דבר שמצוי מאד רוחניות וטוב ה׳ מלאה הארץ, וישמח לב מבקשי ה׳ בבקשו ישמח ג״כ, וגם כשימצא ישתה מים חיים, והזכרנו בזה מאמרנו על הכ׳: וצדיק באמונתו יחיה, (חבקוק ב:ד) כי אנשי העולם המבקשים תענוגות בני אדם — שירים מחולות ומועדונים (קלובען) כל אלה הם רק בחינות: תנו שכר לאובד (משלי לא:ו) ויין למרי נפש, מחפשים לדחות מהם מרות הלב הטמון בחובם בם מעוה״ז המעורב בעצבים, משא״כ הגר״א ז״ל לא הלך מעולם במועדון (קלוב׳) ובתיאטרון, למה? כי לבו מלא שמחה ועונג מעסקיו הטובים לבקש חכמת התורה המשמחת לב, והתבונן בזה היטב כי נפלא הוא.
ורב חסד ואמת (שמות לד:ו) כי תשא. בענין זה הרשום על מאמר ״מתרושש והון רב״ מובא כבר בפ׳ וארא (ז:יב), על הכ׳ וישליכו וגו׳ ויבלע מטה אהרן את מטותם.
מאמר שמ״ג
[עריכה]ורב חסד ואמת (שמות לד:ו)
[עריכה]דברנו כי ענין המוטעה אינו כלום, למשל מי שיראה עצמו כעשיר ובאמת אינו עשיר, ללא כלום הוא, וכן מי שמחזיק עצמו לחכם, ואינו חכם באמת אינו מטעה רק את עצמו, וכן מי שהוא חלש, וידמה בגפשו כאילו הוא כגבור, הבל הוא ואין בו מועיל, כי ימצא בנפשו עני וכו׳, וכן ביראת ה׳ מה שהאדם מוטעה, ללא כלום נחשב, והנה גדר האמת העמקה, כי צריך האדם לייגע את עצמו הרבה על התורה ועל העבודה ועל גמ״ח, ובלי העמקה אי אפשר להאדם לעמוד על האמת (לכל מיצויו ובוריו למלא צדדיו ופרטיו) ונמצא כי גדר האמת הוא ההעמקה, תפלה עבודת שבלב, גדרה העמקה להבין השתעבדות האדם לאלקים, תורה — העמקה בהלכה ולמוד ע״מ לקיים, והקב״ה נקרא אמת כי יודע הכל לתכליתם.
ויקהל
[עריכה]מאמר שד״מ
[עריכה]בפרשה לה׳ מפסוק א׳ על לה׳ חמש פעמים — בני ישראל בפרשה זו, והן לה:א, לה:ד, לה:כ, לה:כט, לה:ל, בכולם נזכר — בני ישראל.
המאמר: פ׳ ויקהל מדרש רז״ל (ילקוט שמעוני תצוה שע) על שנאמר חמש פעמים בני ישראל בפ׳ אחת, ועיין ברמב״ן בויקהל לו:ח שהחזיר בתורה מלאכת המשכן חמש פעמים דרך חיבה ודרך מעלה, חמש פעמים נאמר מעשה משכן, והמדרש הנ״ל ילקוט תצוה, משל למלך שמסר בנו לפדגוג, שאל המלך אזל (הלך) בני לבית־הספר, אתי (בא) ברי (בני) מבית הספר, אכל ברי, שתה ברי, ישן ברי, הוא מאמר פלא, מה זה משל לזה? והראה לי אחד מאמר נפלא, והוא כאשר נעיין במאמר נראה כי העיקר לא נזכר, היינו השאלה: למד בני? לא נאמר, והענין בזה, כי על הלימוד לא שאל, יען כי מסר אותו לפדגוג, והוא בטח יעשה מלאכתו נאמנה, ולא שאל רק על פעולות ההכנה של הבן, שכל אלה תלוי בבן, כן הוא ית״ש אתנו, הוא הפדגוג שלנו בתורתו ית׳, והיא מלמדת אותנו בדרך נפלא מאד, שהאדם בהכרח ההכרה יקבל לימודיו, ורק צריך הכנה לקבל, וכן במשכן מי לא יבין כי דבר נפלא הוא להשיג ולקבל השראת השכינה מקור הברכה בהעיר לו, ורק הם צריכים לעשות הכנה, והעיקר — היינו השראת השכינה אינו תלוי בהם — רק מאתו ית׳, וכן בכל העבודות לה׳ ית׳, ונאמר: הפכפך דרך איש וזר וזך ישר פעלו (משלי כא:ח) (כונתו בזה פשוט כי מטבע האדם החומרי וביצרו הרע מילדותו הוא הפכפך וזר בדרכיו האישיים, ורק בהכנה של הזדככות והתישרות אז ישר פעלו) ואחז״ל (שיהש״ר ה) פתחו לי כמחט סידקית ואני אפתח לכם כפתחו של אולם, כי אינם צריכים רק להכין, וכמה יש לאדם להתעורר מזה, כי הוא אינו צריך רק להכין בעצמו — וגם זה אינו עושה, וצריך להתחזק הרבה להכין עצמנו והוא ית׳ יעזור לו.
מאמר שמ״ה
[עריכה]שייך לעיל להמאמר הנ״ל. על המדרש ויקהל כי התורה פדגוג. ביאור רחב על זה — כמו איש אחד ההולך תמיד ביגון ודאגה מה יאכל, ויאמר לו אחד ־ מה תדאג ותעצב, בא ואראך את האוצר הגדול שיש לך מאביך, והוא מתעצל ללכת, וכמו האיש המתאבל על בנו יקירו שנאבד ממנו ומת, ואמר לו אחד — למה תתאבל, בא ואראך כי בנך חי ומולך בכל הארץ, ואם האיש המתאבל אינו הולך, מה נאמר עליו, כי הוא איש סכל וטפש עד מאד כמובן, ואם כן הולך - האם יש להחזיק טובה לו עבור זה? והנה התורה היא פדגוג הכי גדול המראה את האדם את האמת לאמיתו כשמש בצהרים שמבין כי כך צריך להיות, ואם לא יתנהג כך הוא פתי וסכל גדול, וברעה גדולה יהיה, ואם כן הוא, אין לנו להחזיק טובה לאדם המקבל עליו עול תורה, ואעפי״כ כשישראל קבלו התורה שמח השי״ת, האם יש חך מתוק מזה? ומה כל עבודת האדם — רק להניח עצמו לנהלו להראות לו אוצר גדול שהורישו אביו, ועל זה עוד נותנים לו שכר גדול והרבה, היש חובה גדולה מזה, וזה כונת המדרש בענין המלך ששלח את בנו לבית־הספר, ומי לא יבין כי המלך מכין לבנו מורים מובהקים, פדגוגים גדולים היודעים חכמת החינוך באר היטב, להמתיק להבן הלימודים בסבר פנים יפות שיתקבלו בלבו, ואינו שואל למד בני? כי מובטח הוא שבאם ילד לביה״ס, בודאי יחשוק לו ללמוד, וכן בתורה, אבל אכל ברי שתי ברי, דמיך ברי, אזל לביה״ס, אתי במיה״ס, פי׳ הכל הכנת הלימוד, ואת עצם הלימוד לא הזכיר, כי התורה מלמדת אותו בחיך מתוק, ואעפי״כ שרתה השכינה במשכן, היש חובה גדולה יותר מזה? והפלא הוא, וזה כונת הכ׳ (תהלים מ:ו) רבות עשית אתה ה׳ אלקי וגו׳ אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי וגו׳, פי׳ האדם הרואה מלך גדול המחבבו ומוציאו מעבדות לחרות ומאפלה לאור גדול, ויעשה לו כל טוב בשביל דבר ששמע לקולו, וגם אותו הדבר שצוה לו היה זה לטובת המצווה ולא לטובת המצוהו, האם יש להתפלא אם האיש הזה מקבל עליו כל מה שיצוה עליו, והנה ישראל משועבדים היו במצרים, והשי״ת צוה להם שתי מצות לטובתם, למען יפסח על בתי ישראל בנגפו את מצרים, ואעפי״כ כשאמרו נעשה ונשמע, זכו — במגילת ספר כתוב עלי, זכו לפרסמם בעתון גלוי לכל, — במגילת ספר כתוב עלי, החידוש הנפלא הזה, ועוד (שבת פח) ירדו מלאכים וכתרו אותם שתי כתרים, היש חיך מתוק מזה, שבשביל שקבלו על עצמם ההכנה לזה, החזיק להם טובה כל כך, לכן שפיר אמר: אגידה ואדברה עצמו מספר (תהלים מ:ו) פי׳ בפה אני מדבר, אבל הרעיון כאשר הוא בגודל החיבה — אין לשער ואין להעריך, והנה מזה באתי אח״כ למדה גדולה ״לעשות רצונך חפצתי ותורתך בתוך מעי״ (תהלים מ:ט) מה שאין האדם מבין איך התורה זנה הגוף, ואח״כ באתי לבשר בקהל רב וגו׳.
מאמר שמ״ו
[עריכה]קחו מאתכם תרומה לה׳ כל נדיב לבו יביאה וגו׳ (שמות לה:ה)
[עריכה]תהלים מזמור נ׳, פירשנו אחרי הדקדוקים שם, כי נמשך על היסוד ״רחמנא לבא בעי״ (סנהדרין קו) פי׳ לא אחפוץ מכם מעשי המצות לבד, כי העיקר הלב עם המצות, וזהו שמסיים: זבח לאלקים תודה וגו׳ פי׳ הלב, ושלם לעליון נדריך פי׳ מעשה המצות עם הלב, זהו רצונו: וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני, הרי שכרכם כי אחלץ אתכם מצרה ״ותכבדני״ בזה תכבדו אותי, כי תתכבד שמי בראות כולם כי העובד אותי נחלץ מצרה, וזהו כבוד השי״ת ומצוה רבה, ועל זה שכר בפני עצמו גדול מאד, וזהו הכתוב (שמות לה:ה) ״כל נדיב לבו — יביאה את תרומת ה׳״, פי׳ יביא הלב עם התרומה לה׳, מחשבה עם מעשה, קיצרתי ונפלא הוא, עוד המשך המזמור אמרנו כך, אחרי שסוף כל סוף ביד חזקה אמלוך עליכם (יחזקאל כ:לג) וא״כ אנקום נקמתי מהעמים, ואם כן ״שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך וגו׳ ״לא על זבחיך אוכיחך״ פי׳ למה לך להמתין כמו שמבואר ב־עלינו לשבח ״ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד״ אם ברצון אם ביד חזקה, וזהו גם כן כונת הפסוק — אחרי כי סוף כל סוף: יבא אלקים ואל יחרש וגו׳ (תהלים נ:ב) ואם כן למה תמתינו ולא תקבלו עליכם עול מלכותו ית׳ תיכף ומיד, ואז: וכמעט אויביהם אכניע, ותראה כי עתה לפי המתבאר, המשך המזמור נפלא הוא.
מאמר שמ״ז
[עריכה]והנשאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים לאפוד ולחשן (שמות לה:כז)
[עריכה]העתקה חופשית מדרוש בשבת קדש ויקרא. בויקהל לה:כז, והנשאים הביאו וגו׳ פירש״י ז״ל אמר ר׳ נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה, אלא כך אמרו הנשיאים, יתנדבו ציבור מה שמתנדבים, ומה שחסרים אנו משלימים אותו, כיון שהשלימו ציבור את הכל, שנאמר: והמלאכה היתה דים, אמרו נשיאים - מה עלינו לעשות, הביאו את אבני השוהם וגו׳ לכן התנדבו בחנוכת המזבח תחילה, ולפי שנתעצלו מתחילה נחסר אות משמם, והנשאים כתיב (בלי יו״ד) עכ״ל, ביאור דברי חז״ל אלה, על פי מה שאחז״ל עוד בברכות סא: צדיקים יצר טוב שופטם, רשעים יצר־רע שופטם, בינונים זה וזה שופטם, ופי׳ הגר״א ז״ל שופטם — מנהיגם, ביאורו - כי האדם עיר פרא יולד, ויצר מחשבות לבו רק רע כל היום, שטוף בהרגל רצונותיו למלאות רק כל מאויי לבו בטבע, בעזרת היצה״ר הרוחני, כמו שנאמר ״ואליך תשוקתו״ (בראשית ד:ז) ומבלה בהרגל הטבע ורשת היצר שנים רבות בטרם יתפתח מעט מה משכלו בכח, כמו שנאמר: ״לפתח חטאת רובץ״ וכיון שכל התחלותיו אך תאות ורצונות, לכן כל מחשבותיו רק רע כל היום, וכן מעשיו ועניניו אפילו המעשים הטובים הנראים לעין כל, נובעים ממבועי הרצון התאוני המושחת, כי הוא מסור כולו לרצונו הטבעי, הציר אשר כל אופני כהות נפשו סובלים עליו, על פיו יצאו ועל פיו יבאו, אם לא שיתרגל האדם בהרגל רב בלי רפיון, ובעמל אחר עמל, להשליט את שכלו על תאות רצונו על פי החכמה והמוסר על פי התורה דוקא, ואז ישים נפשו בכפו להכיר את יצרו ומהלך רצונותיו על דרך סיבה ומסובב, ואז כל מעשיו ועניניו נובעים ממבועי השכל והחכמה אפילו מעשים הנראים רעים למראית עין, אבל המה תולדות החכמה והמוסר, רוח החיה באופנים כחות הנפש, ואמר החסיד רבנו יונה ז״ל באבות פ״א ״והוי דן את כל אדם לכף זכות״ וז״ל: מדבר על אדם שאין יודעים בו אם הוא צדיק או רשע וכר אבל אין הדברים בצדיק גמור ולא ברשע גמור, כי הצדיק אפילו שכולו רע ונוטה לכף חובה מכל עבר, ידינוהו לטובה וכו׳ וממנו לא הוצרך לו, לכלל והוי דן את כל אדם לכף זכות, וגם מן הרשע הגמור לא אומר זה, כי אפילו כל מעשיהו טוב כולו ואין נראה לכאורה לחוש עליו משום צד עון, יש לאדם לדונו לכף חובה ולאמר כי לפנים עשה ואין תוכו כברו כמו שנאמר: כי יחנן קולו אל תאמין בו כי שבע תועבות בלבו עכ״ל (וזה במשלי כו:כה) ר״ל כי כל מעשיו גם הטובים הולכים ממקור שחת התאוה והרצון, אשר הוא ינהיגהו בכל עניניו, ואמר הגר״א ז״ל בפירושו על מגילת אסתר ח׳ הכ׳ כי איככה אוכל וגו׳ פי׳ כי יש שתי מדות רעות, אחד שאדם לומד בפניות והוא הבל וריק, וזהו שאמר: ותם לריק כחכם (ויקרא כו:ב) כי הוא לומד כל ימיו והכל לריק וכו׳ ועל זה אנו מתפללים: למען לא ניגע לריק וכו׳ עכ״ל ומצינו בגמ׳ עירובין יג׳ חד אמר נוח לו לאדם שלא נברא, וחד אמר נוח לו לאדם שנברא משלא נברא, ואמרו שם נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו וכו׳ ענין מחלוקותם: אל מה שהאדם נוטה יותר, לרע או לטוב, חד אמר נוח לו לאדם שלא נברא, כי לפי דעתו, כחות נפש האדם נוטים יותר להרע ומסוכן הוא מאד, לכן נוח לו שלא נברא וחד אמר נוח לו לאדם שנברא וכו׳ שלפי דעתו כחות נפש האדם נוטים יותר לטוב, נמנו וגמרו נוח לו שלא נברא וכו׳ ר״ל שהנטיות קרובות יותר אל הרע מאל הטוב, והנ״מ למעשה — בשב ואל תעשה במקום שהאדם מסופק מאיזה מעשה אם כונתו לטוב או לרע, והוא נפלא מאד! ואמר רבינו יונה ז״ל באבות על מאמרם ז״ל היום קצר והפועלים עצלים וכו׳, כי מדת העצלות יש בכולם כקטן כגדול, וההפרש רק בין רב למעט עכ״ל. וכל איש המשים עיניו על דרכיו ומכיר את עניניו רואה זאת בעליל במדה אשר אי אפשר להאמין את רוב העצלות שבו, והנה הנשיאים אמרו: יתנדבו הם מה שיתנדבו, ומה שמחסרים אנו מביאים, ולו היו מחסרים החצי, היו הנשיאים משלימים את כל המחצית השניה, כי כן הסכימו ועשו, שנשאו את לבם לנדב עושר גדול מאד כמו נדבת כל העם כולו, אבל כיון שלא הקדימו מתחילה לנדב מאומה עד שהתנדבו כל העם, הכירה התורה בם שמץ התרשלות בזריזות ההתנדבות למשכן, ומחסרון העצלות לא התנדבו עד שהתנדבו כל העם, ולכן החסיר אות משמם — והנשאים כתיב בלי י׳, וכהנ״ל נוח לו לאדם שלא נברא וכו׳ כיון שכחות האדם נוטים יותר להרע וספקא לחומרא, ואצל הצורה ודאית. ומעתה יחרד האדם חרדה גדולה ובמסתרים תבכה נפשו, כי נתבאר בעליל — כי כל עוד שהאדם איננו עמל בעיון המוסר על פי התורה, אז כל עניניו ומעשיו כרעים ובטובים, הם רק תולדות הרצון והתאוה הם, כי יצר הרע שופטו ר״ל מנהיגו וכנ״ל. הנה אמר החכם התשוקה לחכמה היא חצי החכמה, ומי יתן ונרבה תשוקתנו לחכמת המוסר על דרך תכלית, כענין שאמרו: תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים (ברכות יז) אזי נהיה לכל הפחות מהבינונים אשר עליהם אחז״ל: הוי דן את כל אדם לכף זכות, וכהרבנו יונה הנ״ל.
מאמר שמ״ח
[עריכה]ויאמר משה וגו׳ ראו קרא ה׳ בשם בצלאל בן אורי וגו׳ (שמות לה:ל)
[עריכה]ויקהל מדרש תנחומא ויקרא א׳ ראו קרא ה׳ בשם בצלאל וגו׳ הדא הוא דכתיב (קהלת ז:א) טוב שם טוב משמן טוב, שמן טוב נופל על המת ומבאיש שנאמר (קהלת י:א) זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, אבל שם טוב נופל על המת ואינו מבאיש, שנאמר (מלכים ב׳ ד:לח) ויעל ויגהר עליו ויזורר וגו׳ עיי״ש, וזה מפליא עיני הרואים, מה זה שייך גבי בצלאל — נופל על המת, אין לו פירוש כפשוטו, וכדי שנבא אל הביאור, נקדים דברי חז״ל (ב״מ מד) מי שפרע מאנשי דור הפלגה וכו׳ יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, תמוה, מה שייך ענין דור הפלגה לאינו עומד בדבורו? מראש הקדמנו הכתוב (קהלת יא:ד) שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצור, הענין, כי יש דברים אשר החוש יעורר השכל, ויש אשר השכל יעורר החושי, כאדם המשכיל שהשכל יעורר החוש, כמו: שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו׳ (ישעיה מ:כו) ומבואר במקום אחר, ע״כ הקדמה. מעתה נבא אל הביאור, הנה יש לנו להבין, מה זה הענין בעולם שמורגל בפי המון אנשים שצדקות והתחסדות (פרומקייט) זהו נוהגי טפשות, עד שמורגל אמר: כי המתחסד ונוהג בצדקות הוא פתי, (א פרומר איז א נאר) מאין נובע האמרה הנ״ל, הלא מקובל כי כל מה שאומרים העולם מהסתם יש לו מקור, וכמו שמצינו בחז״ל (ב״ק צב) מנא הא מילתא דאמרי אינשי, עיי״ש בהרבה דברים, הלא מצינו לר״ע שהיה חכם גדול כל׳: עוקר הרים וטוחנם זה בזה בסברא (בקינות לת״ב) ומצינו בגמ׳ ברכות סא: כשמצאו פפוס בן יהודה ושאלו אי אתה מתיירא מפני מלכות, אמר לו ר״ע וכו׳ אתה הוא שאומרים עליך פקח אתה וכו׳ אי אתה פקח אלא טפש (שם במשל השועל והדגים) הרי שגם לצדקות וחסידות גדולה למסור נפשו בשביל מצוה פרטית עד שהפוסקים דסבירא להו דלא כהרמב״ם פ״ה מהלכות יסודי התורה הלכה ד׳ שכתב ״הרי זה מתחייב בנפשו״ (ראה ע״ז כז ד״ה יכול) הרי לדברי הפוסקים מותר להחמיר למסור נפשו בשביל מצוה פרטית והביאו ראיה מר״ע וחביריו, והחולקים סבירא להו דהשעה צריכה לכך, אבל עכ״פ זהו חסידות וצדקות גדולה, ואעפי״כ קראו על שאלתו לר״ע בל׳ טפש, אתה, לפפוס, גם מצאנו להחכם מכל אדם אמר (משלי ח:יב) אני חכמה שכנתי ערמה, ואחז״ל (חולין ה:) על הכ׳ בתהלים לו:ז, אדם ובהמה תושיע ה׳ ואמר רב יהודה אמר רב אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה. וכן נא׳ (איוב כח:כח) הן יראת ה׳ חכמה וגו׳ ואחז״ל (שבת לא) הן אחת, הרי מוכח להיפוך כי התנהגות היראה והצדקות מעיקרי החכמה היא, וא״כ מנין נסתעף הנ״ל בין בני האדם? עד מי שרוצה להתנהג בצדקות (פרומקייט) מסתיר עצמו מבני אדם, ולא מחמת הצנע לכת, רק מחמת הבושה בזה, ועל כגון זה אחז״ל (אבות ו:ב) אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, היינו למבזים התורה כאילו הוא דבר ריק שיש להתבייש בה ועל זה אז״ל (שבת קיח) כל המבזה ת״ח אין רפואה למכתו, וזה, כי בראתי יצה״ר בראתי לו תורה תבלין (בבא בתרא טז) והני מילי כשיש לו חביבות התורה כמבואר בר״ן נדרים בשם ר״י החסיד (נדרים פא בר״ן) משא״כ כשמבזה ת״ח הרי אין לו חביבות התורה, וממילא אין לו רפואה ליצה״ר ונשאר במכתו, וכאחז״ל (קידושין ל:) משל למלך שהכה את בנו מכה גדולה וא״ל כל זמן שרטי׳ זו על מכתך אכול מה שתרצה וכו׳ עד— כל זמן שאתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, וא״כ מאין הורגל בפי ההמון מאמר הזה? ולא עוד, הלא ידענו כי כל ערך חשיבות החכמה הוא לפי חשיבות הנושא שלה, כדומה חכמת בעלי החיים, חשובה יותר מחכמת מחקר הצמחים, וחכמת הרפואה חשובה יותר מחכמת הבעלי־חיים, וכן חכמת שיעורי ומדות הנפש חשובות יותר מחכמת הרפואה, כי הנושא שלה הוא הנפש החשובה יותר מהגוף, וכן חכמת אחר הטבע חשוב יותר מחכמת הטבע, וא״כ הלא יראת שמים היא אשר תעיין רק במעלה מן הטבע, כי התורה למעלה מן הטבע, וכן היראה מפניו ית׳ תעיין בהשגחה ובמסתרי ההנהגה האלוקית, וא״כ הנושא שלה תחשוב במה שלמעלה, וממילא כל ענין הנושא בזה יש לה חשיבות היותר נעלה, וא״כ הפליאה מאין ומה זה השטות הנ״ל למתבישים בזה? אבל תדע כי זה מסתעף מהרכבת השכל והפתיות ומי שהוא פתי גמור לא יתבייש בזה, ומי שהוא בעל שכל גמור לא יתבייש בזה אבל אדרבא יתנשא בזה, ותראה כי לכאורה קשה — הנה ידוע כי כל יסוד הצדיק בנוי על אמונה, וא״כ קשה איפה המקום לשכר ועונש, כי הלא אמונה היא דבר שלא שייך בזה הכרח, והמאמין בהכרח אינו מאמין באמת ולמה יענש על זה? אבל הענין הוא כך: באמת אמונה היא היסוד השכל, ע״כ תמצא הפילוסופים תחילת דבריהם כ״א לתלמידו ״אל תאמין במה שהנחילו לך אבותיך״ וכן אמר הכתוב (משלי יד:טו) פתי יאמין לכל דבר, ע״כ הפתי הגמור הוא מאמין פשוט ולא יתבייש בזה, אבל הבעל שכל יתבייש להאמין בפשוט, ע״כ נתגלגל הדבר להתבייש בצדקות והתחסדות (פרומקייט) אבל נדע כי כבר אמר הגאון מהר״ל מפראג בבירור חקירה עצומה נגד דעת הפילוסופים אשר יאמרו אין תורה מן השמים, והוא כי כבר נודע דעתם שיודו על בריאת העולם שאינו במקרה רק במסדר החכמה, והביאו ראיות על זה, האחד כי המקרה לא ירבה, רק מעט, וכן המקרה לא ישלים בכל הפרטים, וכן המקרה לא יכוון לתכלית יוצא מזה, ומבואר זה מהכתוב (תהלים קד:כד) א׳ מה רבו מעשיך ה׳, ב׳ כולם בחכמה, היינו תשלום כל הפרטים, ג׳ עשית, היינו תיקון ועשיה לתכלית היוצא, וא״כ ידענו ברור כי בגנבה וגזלה זה מזה אין קיום לעולם, וכן בלתי דת הנימוסית, היינו סדר הנהגת האדם להצלחת הנפש לא מצאנו תכלית לבריאה, וא״כ הלא שכל האדם הוא (במקרה כזה) הוא במקרה, ונשארת הבריאה במקרה לפי דעתם. קיצרתי מעט בביאור הדבר, ומעתה כיון שנתבאר תורה מן השמים, נחקור ונברר נא אם התורה שלנו היא, הנה ידוע כי כל חכמה צריכה להיות התחלותיה ויסודותיה חזקים אמיתיים, כדומה — מושכלות ראשונות, מוחשיות, מפורסמות, המכחיש מפורסמות הוא פתי ולא חכם, וא״כ הלא התורה שלנו היא מפורסמת מאד, ששים רבוא אנשים לבד נשים ופחות מעשרים וטף, א״כ היא המעלה הגדולה אשר נתפאר בה, כמו ״סיימני בתוך המדינה וכו׳ לבוש פורפירא שלי״ וממילא נבין חיוב שכר ועונש, כי בלתי זאת לא תתקיים התורה, כאז״ל (שבת פז) על הכ׳ וישב משה ויגד משה (שמות יט:ח) מתחילה הודיע עונשם ואח״כ שכרם, וממילא ילמד לדעת זאת להבין ציור העונש, כמאמר רבנו יונה ז״ל על הכ׳ לדעת חכמה ומוסר (משלי א:ב) חכמה היא ידיעת הדינים, ומוסר, הוא ידיעת האבדון וההפסד ע״י החטא.
נדבר מעט בענין העונש. בגמ׳ מנחות צט׳ בסופו, ״שלא כמדת הקב״ה מדת בו״ד, אדם מסית לחברו מדרבי חיים לדרכי מיתה, אבל הקב״ה מסית מדרכי מיתה לדרכי חיים, שנאמר (איוב לו:טז) ואף הסיתך מפי צר, מפיה של גיהנם שפיה צרה, וכו׳״ עיי״ש כל המאמר. תמוה מה טובה היא להסיתנו לדרכי חיים, וכי אלא לדרכי מיתה יסיתנו? ולמה צריך לברא אותנו? הענין כן הוא: כי הרוצה לנסות זולתו, יסית אותו לדבר רע, ויציע לפניו הצדדים ליפות השקר, ואם גם אז לא יקבל, אזי יבחין ויראה כי הוא באמת בעל שכל נבון, כמו גר שבא להתגייר, מסיתים אותו שלא להתגייר, ואם אומר אף על פי כן אז מקבלים אותו. והנה בענין חשבון הפסד מצוה ושכר עבירה, יש שתי בחינות, הא׳ הוא להבין כי כל עניני התבל, הם רק כשותה מים מלוחים לצמאו, כי יש לו מנה, מבקש מאתים, יש לו מאתים מבקש ארבע מאות, וכן בכבוד (עירובין יג) הרודף אחר הכבוד (שם הלשון - הגדולה והוא הוא) הכבוד בורח ממנו, א״כ כל מה שרוצה למלאות תאותו — מחסר ממנו, וא״כ גם בלא חשבון שכר ועונש עוה״ב יש בטבע הבריאה למאס מחמדי תבל, וא״כ הרי ידענו ברור שהאדם בא לעולם רק לנסיון, והיה צריך משום זה בטבע הבריאה להיות כי חמודי תבל הם טובים, ורק יחשוב הפסד מצוה כנגד שכרה בעוה״ב, וא״כ כאשר טבע הבריאה הוא שגם חמודי תבל בעוה״ז רק כמים מלוחים הרי שפיר ענין מסית של הקב״ה בבחינת הנסיון שהיה צריך להיות בגדר — להסית אותו שיהיה ג״כ בצד טוב במה, אלא שאינו כדאי לעומת עוה״ב הנצחי וכולו טוב, והקב״ה לא עשה כן, אלא גם בנסיונו להסית, הוא מסיתו ומרמזו למאס עוה״ז שהם כמים מלוחים, ומסיתו לחיים, משא״כ בשר־ודם בבחינתו לגר (לשון הרמב״ם הלכות איסורי ביאה יד:יא) גר שבא להתגייר, אומר לו מה לך להתגייר, ישראל בעוה״ז דווים סחופים הם וכו׳ אבל שכרם טמון לעוה״ב, הרי מסיתו למות כדי לנסותו, שם להלן: שולחנך מלא; פי׳ לא כשיטת הפילוסופים שאומרים שהשכר הוא לאדם בהתדבקו לכח השכל הפועל, וא״כ מה יעשה האדם הקטן בטבע שלא יוכל להשכיל כל כך, ונשארה הבריאה רק לחכמים גדולים, ואין זה ראוי להמטיב באמת, וע״כ כי יש שכר המעותד לעושי טוב, וזה להביא — שולחנך מלא, כמו שעוה״ז נברא גם לקטני בעלי שכל (בבחינת שולחן) כן עוה״ב נברא בציור זה — כקטן כגדול, אם יכוין לבו לשמים, עד כה דברנו בכלל הסיבה הרגילה אשר בני אדם יחזיקו הצדקות לשטות, ופתיות, ועתה נדבר בפרט, הנה נראה שיש אנשים מתחסדים בדבר אחד ומרשיעים בדבר אחר, כדומה יחמיר ויקיים גם דבר שיש בו מחלוקת, ובדברים אחרים ירשע הרבה, כמו הלבנת פנים, לשון הרע, והנה אנו רואים בדור הפלגה הענין מוקשה ומבואר במאמר אחר בפ׳ קרח, אך הענין כי כבר ידענו שהצלחת האדם בזה העולם, הוא תלוי בבין אדם לחברו, כמו שאנו אומרים במשנה פאה א:א אלו דברים וכו׳ וגמילות חסדים, וגם השכמת בית המדרש ותלמוד תורה הוא מטעם שהם ג׳ דברים שהעולם עומד עליהם (אבות א:ג) תורה ועבודה היינו תפלה, א״כ באלה מטיב לעולם, וע״כ אוכל פירות בעוה״ז, והנה יש דבר אשר האדם סובר למעשה צדקות, ובאמת אינו טוב בזה, כמו הצנע לכת מצוה גדולה, משא״כ בצדקה (שבפרסום, הרבה נמשכים לזה), ונקדים הענין במחצית השקל (שמות ל:טו) העשיר לא ירבה וגו׳ הענין אשר רבים העושים, המצוה גדולה מאד, למה? הענין לכך, כי דבר שאחד עושה לא יגיע בשום אופן מה ששנים עושים, על כן העסק אם יש לו ממון מעט, אינו יכול לעשות הרבה, משא״כ רבים יעשו תמיד עסק גדול, וכל אחד ישתכר הרבה, כמו כן אחד הלומד, ילמוד חצי ש״ס, רבים ילמדו כל הש״ס, א״כ כשלומדים רבים, מכולם תצא הלכה ברורה, כי כל אחד מחדש דבר, ונחשב בין כולם — כאילו כל אחד למד כל הש״ס וחידש כל החידושים שיצאו מכולם יחד, וכמו שמצינו (שבת צג) זה אינו יכול וזה אינו יכול חייב גם לר׳י, וכן פסק הרמז״ל, וכן בזה, והבן כי קיצרתי, וכן בצדקה, אחד לא יעשה סדר טוב לפרנס לכל העניים, רבים יעשו סדר טוב לכל העניים, ונחשב כאילו כל אחד ואחד עשה הכל, וזהו שאחז״ל (ב״ב ט) הלובש צדקה כשריון, מה שריון זה מצטרפת וכו׳ ולא הבנתי — פשיטא שמצטרפת, וכי אינם בקיאים בחשבון שכזה? אבל הענין כך: כי שריון זה, אם יחסר בו מעט אינו כלום, כי אז אינו מגין, וא״כ המעט שחסר, מי שימלאנו, הוא אשר יש לו חלק בכולו, וכן בצדקה דרבים, לכל אחד נחשב לו כאילו פרנס לכל העניים וכן במשכן לא יוכל לבנות בלתי כלל ישראל, וכל אחד נחשב לו כאילו הוא בנה כולו, כי זה אינו יכול וזה אינו יכול, והבן מאד! ולכן לא ירבה ממחצית השקל, להראות כי לכל אחד אין חלק יותר מזולתו, ורק כולם כאחד שוים בזה, כאילו כל אחד ואחד בנה כולו.
שייך לעיל, וכן מצינו בכתובות לג׳, שנים שהטילו לכיס, זה מנה וזה מאתים, נוטל כל אחד בשוה מטעם המבואר ברא״ש שם, בשם הירושלמי, שאילו יחסרו לו י׳ דינרין לא יוכל לעשות העסק. וכן בגמ׳ ב״ב יג׳ גבי בכור ופשוט, יעוין שם בתוס׳.
ומעתה נבא לביאור ענין דור הפלגה מבואר במ״א באריכות, וכאן אכתוב בקצרה, שהם רצו להתחבר יחד באהבה, כדי שלא יענשו מה׳ על הספקת תאותם, כי (הושע ד:יז) חבור עצבים אפרים הנח לו, והמגדל היה למען הזכירה, אבל במדות ואהבה זל״ז צריך להיות טוב לזולתו וטוב לעצמו, על אופן המחקרים — לקנות תכונות טובות, ועל צד התורה לעשות רצון השי״ת, ולזה מי שפרע מדור הפלגה וכו׳ כי שם עשייתם רצויה, אבל לתכלית כונת התאוה, ולכן כשיזדמן לו היפוך התאוה יפול ברע, וכן בזה בתקנת מי שפרע, תיקון החכמים היה למען השלום, היינו שאם תפול דליקה יטרח להציל אבל כשלא נפלה דליקה הרי הוא קנה, ולא היה לו לחזור אם הוא נוטל את התקנה רק למען השלום, והרי כאן השלום להיפוך שלא יחזור, וזה מופת שכיון לטובתו כפי תאותו, ושפיר שייך לדור הפלגה, והבן!
ומעתה נבא לביאור שם טוב ושמן טוב, כי ההפרש בין שם טוב לשמן טוב המונח על מעשי המצות, כדומה שנים נותנים צדקה, אחד יצרו קשה מאד בזה, וכשהוא נותן לירא אחת קשה לו יותר מן השני, ואף שהוא עשיר יותר וצריך לתת עוד הרבה יותר מזה, אכן השני בטבעו ותרן, ובשכר שמים, הראשון שכרו מרובה, אבל ביחס לאנשים זה מתבזה בעיניהם ביותר, כי לדעתם היה לו לתת הרבה יותר. כללו של דבר, כי שם טוב אינו יכול להיות רק להמטיב לבריות, אבל העומד על שורת הדין מתבזה ואין לו שם טוב, ולכן מי שהוא מקיים התורה כהויתו ואינו מתכוין להקנות תכונות טובות לנפשו בו, ממילא כשימצא במקום שיתראה מדותיו הרעות — לפועל יוצא, אחרי שהם מושרשים בלב, רק יבשם אותם במרקחת התורה והמצות אשר ציונו השי״ת, והנה זה ודאי — כי מי שעדיין הרע לא נעקר בעצמו מהלב, ורק מבשם אותם, וא״כ כשיזדמן לו מצוה מסכים לרע, הנה יעשה זאת בכח הרע שבו, וא״כ זה פועל בו הכח הרע שבתוכו, אבל מי שהפך בו הרע לטוב בעצם, גם אם יעשה דבר רע, פועל בו כח הטוב, וזה שאמר דוד גבי גלית הפלשתי (שמואל א׳ יז:כו) כי חרף מערכות אלקים, אף שהיה דוד בטבעו נצחן לפי משפט הגבור בגבורתו, אכן הוא הפך הטבע בו, וזהו שאמר שמן מרקחת - הייגו צדיק שכובש יצרו, והרע טמון בלב, כשנופל על מת, היינו על מקום שצריך להשתמש באכזריות, מבאיש הרע (בבחינת מיתתו) משא״כ שם טוב שהפך הרע לטוב, והבן כי קצרתי! ולכן
פקודי
[עריכה]מאמר ש״נ
[עריכה]ויהי החודש הראשון וגו׳ הוקם המשכן (שמות מ:יז)
[עריכה]איתא במדרש (ילקוט שמעוני מלכים קפד) המשכן נגמר בכסליו וחנוכת המשכן היה בניסן, אם כן הפסיד כסליו, אמר הקב״ה אני אשלם לכסליו, חנוכת הבית מבית חשמונאי.
יש לראות מזה, גודל ענין סיום דבר מצוה, והנה כסליו לא עשה מעשה, רק ממילא נגמר בחודש זה, עם כל זה ראה שכרה עד כמה, בכל שנה ושנה עד עולם, העושה מצוה ביגיעה (ומעשה אדם הלא רק ביגיעה ובלי יגיעה לאו כלום בידו כידוע, ונאמר (משלי טז:כו)[1] עד כמה יהי שכרו מחנוכה, האם יש קץ לערך חשבון תשלום כסליו? ומזה גם כן להבין נצח; כי איפה השכר לשלם על מעשי האבות, אמנם הוא בלתי תכלית, והנה בענין סיום דבר מצוה במהרש״ל בב״ק פז׳ פסק למעשה על סיום מסכת לברך — שהשמחה במעונו, נוראות להשתומם — לחדש ברכה חדשה, אם כי אח״כ החזיר מחידושו זה, כמבואר שם, באשר אין לנו לחדש רק במה שקבעו חז״ל, אבל זה לאות גדול לרוחב שמחתו בתורה, עד שרצה לברך שהשמחה במעונו, וגם להבין טהרת מחשבתו בתורתו, הלא איתא שבמקום שיש נשים, ג״כ אין לברך שהשמחה במעונו, והוא בירך על סיום מסכת, להשתומם!
והנה במהרש״ל שם, שהיה לו מוכיח להוכיחו בכל יום שעה ידוע, מזה להבין כמה הוכיח לעצמו, וכי למה אין לנו מוכיח? והנה מהרש״ל לא הספיק לו ספרי מוסר, אבל היה לו עוד מוכיח חי ואנו גם מוכיח שהיה לעולמים — לא נבקש לעצמנו, ואם יאמר האומר איזהו חטא הוא מי שלא ילמוד מוסר, נשאלהו: הלא חולה הוא בודאי, ועליו לבקש כמובן רפואה למכתו העצמית, ולמה חפש מהרש״ל ז״ל רפואות, פליאה עצומה היא.
[1] הכ׳ במשלי טז:כו נפש עמל עמלה לו