אור רש"ז/ויקרא

ויקרא

מאמר שנ״א

דבר אל בני ישראל וגו׳ אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ וגו׳ (ויקרא א:ב)

רעיון נפלא להתבונן מה הוא ״יהודי״ ועצם הקדושה הרבה השוררת בו ובנפשו, אחרי אשר יתבונן כבודו לפי ערכו את רחבת טוב העולם הבא הצפון לעושי רצונו של מקום, והכי טהור בתכלית, אין בשכל האדם להשים ציור מה לפי הדרגת האנשים, וענין חלקו בעוה״ב הצפון לפניו, ואחרי המחשבה העמוקה מעט לפי הערך ישתומם האדם על עצם ההרחבה והגודל של החלק הנעלה והמרומם הזה, והנה הזר מבני ישראל (שאינו כהן ולוי) אם הקדיש קרבן לה׳, רק בשתי מלים אשר הוציא מפיו ״קרבן לה׳״, בזה נתקדש הקרבן לאין ערך ושיעור, עד שהכהן הגדול אם הקריבו וטומאתו עליו — חטאו בכרת, וכרת, הוא לפי הרמב״ן ז״ל — אשר יכרת מכל עוה״ב, מעתה נשתומם למשמע אזנינו כדבר הזה, חלק העולם הבא של הכהן הגדול, הרחב ורב הוא לאין שיעור ותכלית כנ״ל, הנה יכרת ויאבד לנצח — מפני הקדושה הנפלאה אשר זרק בה הישראל בשתי המלים אשר הוציא מפיו ״קרבן לה׳״ ולו יאמר ב׳ מלים האלה קוף שהתלמד לדבר, הלא לא יהיה שום קדושה, ורק מפני שהאיש הישראלי הוציא מפיו קדוש לה׳, ויש להשתומם על רב הקדושה השוררת בקרבו ובנפשו, אכן מצד השני — יש להשתומם ולהזדעזע עד כמה גדול כה העבירה, הנה הכהן הגדול — בודאי שוררת בקרבו קדושת ישראל, ועוד יותר כנ״ל, ובכל זאת מפני חטאו יאבד כל חלקו, וקדושתו היתירה לא עזרה כח לנצח את חטאו, והלא נפלא מאד, מי יתן ויועיל לנו לירא ולפחוד לעשות רע ולהתרגל בעשה טוב.

מאמר שנ״ב

וקרבו וכרעיו וגו׳ עולה אשה ריח ניחוח לה׳ (ויקרא א:ט)

ממאמר שכר מצוה מצוה, גרסינן במגילה כו: האי בי כנישתא חלופי וזבונה שרי, פי׳ כי הקדושה נתחללה על המעות או על החילוף, משא״כ אוגורה ומשכונה אסור, למה — כי אין על מה להתחלף, מתנה פליגי בה וכו׳ וחד שרי, ואמרינן טעמא דשרי — דאי לאו דהוה לו הנאה מיניה לא הוי יהיב לו, וא״כ הרי זה כזביני ושרי, והוקשה לי, דלמא אינש דרחים לו הוא ולא הוה לו הנאת ממון ולמה שרי, ואין לומר טעמא דשרי, דמיירי בזה שכבר קבל ממנו הנאת ממון, הלא סתמא אמרו, ואם גם נדחק הגמרא דאיירי דוקא כשקיבל ממנו הנאת ממון כבר, אבל הפוסקים היה להם לפרש תנאי זה. ועוד תימה גדולה, הלא המתנה כבר שלו היא, ועל מה תתחלף הקדושה עתה, אלא על כרחנו דהאי דרחים לו, משום איזה מעלה הוא והוי כקבלת ממון ממש, עד שהקדושה מתחלפת על דבר זה דרחים לו עבור זה, וכעין זה מצינו בקידושין, נתנה היא לאדם חשוב מקודשת, ולכאורה אם היא נחנה מה קיבלה היא בקידושיה, אלא אין זו אלא שקיבלה ההנאה. ויצאו לנו מזה לימודים נוראים, כי איש בעל מעלה, לבד שמקבל שכר על מעלתו, זולת זה מקבל שכר על ההנאה שמקבלים ממנו אנשים באהבתם אותו, כי הרי אנו רואים בהלכה זאת שמי שנותן לו מתנה, כמכר חשוב, אף שאנו יודעים ודאי, שלא קדם לו הנאת ממון, מ״מ הנאת חן שמוצא בעיניו, נחשבה כאילו קבל ממנו כסף, ומיחלף קדושת בית הכנסת על זה, הרי ההלכה מבררת, כי איש בעל מעלה שמוצא חן בעיני אנשים, הרי זה כאילו נותן להם מתנות, עד שתתחלף קדושת בית הכנסה על זה החן, והו שכר מצוה מצוה.

ומעתה יש ללמוד עוד, שמי שמלמד לזולתו להועיל, והוא אינו מקבל עליו הלימודים, וממילא המורה המלמדו לא יקבל נחת, הרי זה ממש כגוזל מאליו מעות, כי הנחת רוח הרי הוא ככסף כנ״ל, ומכש״כ כשיש לו עוד עגמת נפש ממנו, שכל עמלו לריק, ובפרט כשפלוני מבקש לו שיורה לו דרך, אין לך גזילה יותר מזה, ועל זה אמר שלמה המלך ע״ה (קהלת ה:ז) ״אם עושק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה אל תתמה על החפץ״, עיין רש״י ואבן עזרא, נפלאות הראונו בדבריהם, עד שאמרנו שזה נקרא — הוא גוזל את היושר, והרבה תובעים יש — שתובעים גזל היושר, עיין בא״ע הנ״ל.

ובזה נתבונן, כמה שכר מרובה למי שעושה נחת רוח לח׳ ית׳, כביכול כאילו בעל-חוב נעשה לו, זולת מעשה המצות רק בשביל הנחת־רוח שיש לו להקב״ה ממנו, ונמצא שכר מצוה, פי׳ בשביל השכר שנעשה בעל מעלה ממצוה שעושה, הנה המעלה ג״כ בפ״ע הוא, שעושה נחת רוח לקונו, שיראה אותו בעל־מעלה, והיא מצוה בפני עצמה בכל רגע ורגע, והוא הדין להיפך שכר עבירה מפסיד מעלתו וגוזל היושר.

נזכה למדרגת שכר מצוה מצוה, ויש להאריך עוד בזה, ואין העת מסכים, ודי השתוממות עד כמה בעל מעלה עמוס במצות, מבהיל להתבונן ההפכים ולהשתומם כח המוסרי אשר הוא מפתח להלכה, להרחיבה ולהגדילה, כי אצייר לעצמי, בלי מוסר מה היה לי למעשה מזו ההלכה, רק דבר אחד שאינו מצוי כלל, ועתה יוצא הלכות מרובות על כל פסיעה ופסיעה, ועל כל איש ואיש, והרגש גדול לקנין המעלות.

אחרי כתבי זאת, חשבתי כי אי־אפשר שלא יעמוד מי מהמפרשים על קושיא ההיא במגילה וחפשתי כל הספרים על הש״ס החדש מוילנא, ולא מצאתי בשום אחד מהם דבר מזה, והיה לי שברון לב הרבה מזה, למה לא דברו מזה, אח״כ חשבתי כי בודאי בספר טורי־אבן אמצא, ולדאבון לבי גם בו לא זכיתי למצא.

והנה בצאתי בו על הענין הזה קושיא חזקה כדרכו החזק, וז״ל ״קשיא לי, הא ודאי משמע דרב אחי אוסר ורבינא שרי, ובפסחים עד: בכל התורה כולה כל היכא דפליגי ר״א ורבינא ר״א לחומרא ורבינא לקולא, והילכתא כרבינא לקולא, והנה בב״מ ט״ז גבי חזר ולקחה מבעלים הראשונים וכו׳ יהבי׳ ניהלי׳ במתנה וכו׳״ — קשה לי להעתיק דבריו, ימחול לראות בטו״א בפנים, — קוטב קושיתו הוא — דלא יקנה הלוקח, משום דהגזלן מוחזק הוא וקולא בד״מ לנתבע, וא״כ מתנה אינה כמכר (לפי הנראה כי הקשה זאת על שיטת הרמ״א בחו״מ שעד:ד) וגבי ביהכ״נ קולא הוא דשרי רבינא, וא״כ מתנה כמכר, וא״כ קשיא דר״א אדר״א ודרבינא אדרבינא יעו״ש בטורי־אבן.

ולדעתי הדלה לא זכיתי להבין הקושיא, כי רבינא דמיקל בבית הכנסת משום דסבר דהקדושה מתחלפת על האי הנאה דמקבל ממנו, ורב אחא מודה בזה, רק דסבר שאין זה דבר מסוים שתתחלף קדושת ביהכ״נ על זה, אבל מודה דמתנה כמכר, וקנה הלוקח, משום דהאי דארצי קמיה כי היכי דליקו בהימנותא, ורק בסתם סבר רבינא דמי יברר דעל זה כיון, הלא אינו מצוי שיתן מתנות בשביל הרצאה, ובפרט להגזלן שלו, ואין לומר על זה דעשה כן כדי להעמיד ביד הלוקח, אבל אם יברר הלוקח דכיון להעמיד בידו מודה רבינא דקנה הלוקח כרב אחא.

והנה מדוקדק בזה לשון הזהב של הרמ״א (שעד:ד) וז״ל: ״ויש חולקים וס״ל דעל הלוקח להביא ראיה דכיון להעמיד בידו״, והנה ידוע דרכו של הרמ״א לקצר הרבה, ולמה האריך פה דעל הלוקח להביא ראיה וכו׳ בקצרה הו״ל לכתוב, — ויש חולקים דלא קנה הלוקח רק הגזלן, ומי לא יבין כי באם יביא ראיה בודאי קנה, דאין אחר ראיה כלום.

אבל האמת יורה דרכו, דכונתו, דהנה יש שתי שיטות, י״א דהלוקח מקרי מוחזק, דהרי מכר לו הגזלן, וזוהי שיטת המחבר, ולכן הביא הרמ״א שיטת החולקים דהגזלן מיקרי מוחזק, וטעמם ונימוקם עמם ג״כ, ורצה הרמ״א ז״ל לסלק קושית הטו״א מהאי שיטה (כמו שרמזתי לעיל) דאם הגזלן מוחזק, וא״כ בדיני ממונות דכללא בדינא דהקולא לנתבע, וכיון שהגזלן מוחזק לשיטה זו, א״כ הכלל המבואר בפסחים ע״ד ב׳ בכל התורה כולה, היכא דפליגי ר״א ורבינא — רבינא לקולא והילכתא כוותיה, א״כ הלכה כרבינא דלא קנה לוקח, והלא במגילה: קיי״ל כרבינא דשרי משום דמתנה כמכר, דאי לאו דהו״ל הנאה מיני׳ לא הוי יהיב לו. וא״כ קשה רבינא ארבינא והילכתא אהלכתא, ונסתרה שיטת היש חולקים, ולזה תירץ בלשונו הזהב, — ויש חולקים וס״ל דעל הלוקח להביא ראיה, דכיון להעמיד בידו וקנה, פי׳, אם ידענו בבירור שהלך להרצות קמי׳ דבעליו פן יתן לו השדה במתנה, כי היכי דליקו בהימנותו, מודה רבינא דקנה הלוקח, ומתנה כמכר, כמו במגילה שם. רק בסתם סבר רבינא דאין לומר דכיון להעמיד ביד הלוקח דמהיכי תיתי לאסוקי אדעתא דליתיב לו מתנה עבור הרצאה בעלמא, ובפרט שהוא גזלן, ולכן לא קנה הלוקח בסתם, רק נשאר ביד המוחזק וקנה המוחזק דהיינו הגזלן, והלוקח יחפש ראיה דכיון להעמיד בידו, ובראיה באמת, כרבינא במגילה, ויישב הרמ״א ז״ל בדבריו הקצרים קושית הטורי־אבן על האי שיטה, כי השתא לא קשה כלל דרבינא אדרבינא, — ואילו הייתי כדאי הייתי אומר, בודאי כיון הרמ״א ז״ל בלשונו הזהב לזה.

נחזור לעניננו, שחיה לי עגמת נפש מה שלא מצאתי בדברי המפרשים מזה כלל, עד שמצאתי כי הרמב״ן ז״ל עמד על זה, ומא תירץ שיטה חדשה בזה, אבל הר״ן כתב עליו להשיגו על שיטתו והוא תירץ ג״כ כי הם חייבים לשלם גמול בשביל הנאתם, הרי מפורש כדברינו, ואין לומר דכונתו דוקא על הנאת ממון, דהלא בב״מ מפורש — להכי טרח וארצי קמיה, הרי הנאה הרצאה בעלמא כמכר דמי, ועוד דהלא הר״ן גופו כתב על דברי הרמב״ן דאמר — ומאן דשדי סבר דאי לאו דיהיב להו מידי דדבר מצוה, כגון תיבה, ומטפחות או ספרים, לא היו נמלכים טובי העיר לתת לו ביהכ״נ זו. הילכך כזביני הוא ונשרי וכו׳ ע״כ דברי הרמב״ן ז״ל, וכתב על זה הר״ן ז״ל: ואין דבריו ברורים אצלי וכו׳ וכו׳ עד ותו קשיא לי בלישנא דאמרינן אי לאו דהו״ל הנאה מניה לא הוי יהיב לו מתנה לא משמע דההיא מתנה תהוי כדיהיב להו מידי דדבר מצוה כגון תורה או מטפחות וספרים, פי׳, משו״ה לא משמע — דסתמא קתני — אי לאו דהו״ל הנאה מיני׳ וכו׳ משמע איזו הנאה שהיא, וא״כ איו נוכל לומר דכונת הר״ן דוקא על הנאת ממון, הלא סתמא קתני, ואם יהיה במשמע ממון, כן יוכל להיות במשמע תורה ומטפחות וספרים, אלא ע״כ — הנאה כל הנאה במשמע, וכמו בב״מ שם: להכי טרח וארצי קמיה, הרי הנאת הרצאה בעלמא כמכר דמי, ומה שמדקדק הר״ן ז״ל בלשונו: שהרי הם כמחויבים, ולא כתב מחויבים לשלם, משום דבאמת אין זה ממון שניתן להוציא בבי״ד, כיון דלא התנה בשעה שעשה לו הנאה או הנחת רוח — על סמך שישלם לו, אבל על פי מוסר מחויב לשלם לו, דהרי יש בכחה להפקיע קדושת בית־הכנסת.

וכבר ביארנו כמה פעמים, שיש בו די להבין, שיוכל היות שעל פי דין פטור יהיה, וחכמת המוסר תלמדנו — כי הוא חיוב עצום מאד.

מאמר שנ״ג

אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם וגו׳ אשר נשיא יחטא וגו׳ (ויקרא ד:ג-כב)

דברנו, נא׳: אשר נשיא יחטא וגו׳ (שהוא החוטא ולא העם,) וגם נא׳: אם הכהן המשיח יחטא (שהוא החוטא) ואח״כ הוא אומר (לאשמת העם) ולכאורה סותר זה על זה, הראינו לדעת כי אינו סותר, הנה הראינו לדעת כי התורה תחכים את האדם ויש בה להבין דבר והיפוכו, למשל כבוד אב ואם מרובה, ואם אמר עבור על דברי תורה לא ישמע לו, כבוד רבו גדול מאד ואם ראה רבו עובר על דברי תורה, חייב להוכיחו, הרי בזה שני כחות הפכים, בושה ועזות, ושני כחות הפכיים מחכים את האדם, כי בהכרח ישתמש בשכל להתרגל ולהתחשב בו להפנות טבעו לפי הצורך המעשי, וזה מחכים את האדם. והנה יש כללי ופרטי, הכללי בכלל (במהות בכלל) גדול מפרטי, כמו: גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות, אבל הפרטי בפרט (לפרטי להצלת נפשו) דוחה תלמוד תורה, כי פקוח נפש דוחה ת״ת, וכן בזה, תיקון העולם ותיקון הרבים גדול מתיקון הפרטי, כבוד אב ואם מצוה פרטית, כבוד השי״ת מצוה כללית וגדולה מכולם, וכן בזה, האדם צריך לכבד את הנשיא ואת רבו מאד, אבל לא שימשך מזה פתיות שיחפה על מומו, וממילא גם הוא יתרגל לעשות כמוהו, ולכן באה המצוה הוכח תוכיח לרבות תלמיד לרבו, למען לא יעשה הרב עבירה ודבר מגונה, כי יתבייש מתלמידו, ואז התלמיד יתלמד היטב מרבו, ולזה צריך כפיית רצון, כי הבן אוהב לאביו וירא ממנו, וכן תלמיד לרב צריך כפיית רצון, וזה יקרא — רצון של התחסדות וצדקות, (א פרומע תאוה) לבל יעיז נגד רבו, אבל יוכל האדם להתרגל בזה על פי שמירת הדין, כי האומן אינו רשאי להתפלל על פי דינא דגמרא, וגם הפועל אינו רשאי לעשות צדקה משל בעל־הבית, הרי הדין מרגיל לבלי להתנהג בנגיעות של נטיות להתחסדות שלא על פי דין, (ניט צו האבען פרומע נגיעות שלא על פי דין) ולכן אם הכהן המשיח יחטא, ולא יבוש ­אשמת העם הוא, אשרי לדור. (כונתו נ״ל למה שאחז״ל (ר״ה כה:) אשרי לדור שהגדולים נשמעים לקטנים וכו׳).

מאמר שנ״ד

ואם נפש אחת תחטא בשגגה וגו׳ והביא קרבנו וגו׳ על חטאתו וגו׳ (ויקרא א:כח)

רעיון על שכר ועונש, ממה שאנו רואים שאין כליון בעולם, זולת באופן ניסי, כידוע זה בספרי מחקר הטבע, וא״כ אם בדבר הגשמי כן, כש״כ בדבר הרוחני אין כליון כלל, וכמו הגרגיר הקטן ביותר, אין יכולים לכלותו מן העולם, ורק נאבד מאתנו, אבל בכל מקום שהוא, שם הוא קיים בישותו, כש״כ רעיון האדם ומחשבתו, וכן פעולת האדם בחושיו ותנועותיו, אינם יכולים להאבד כלל וכלל מן העולם, אפילו קלה שבקלות, ורק הם במקום שהם, ואף אם מאתנו נעלם, אבל במקומם הם בפועל, והשכל גוזר כן גם בלי אמונה, כי יענש עליהם, בעת שימצאם בפועל, אם בבושתו וכלימתו מהדברים המתגלים, אם בשארי עונשים, ורק העונש הנוסף על השכל גילתה לנו התורה, ולכן תשובה לבדה אינה מועילה למחות החטא, ורק את העונש הנוסף, אבל העונש הטבעי כנ״ל — זה אינו נמחק, רק בדרך נס ופלא, מאתו ית׳, ולכן מביא קרבן, כי התורה וכל מצותיה למעלה מן השכל, וסגולתה למעלה מן השכל לכלות החטא לגמרי בנס ופלאי והפלא מאד.

מאמר שנ״ה

(דין אשם תלוי)

להג׳ (ר״ש שטרוים, הנני לבוא לרו״כ על הבשורה לשמחת לבבי, כי נגמר אצלו, לייסד בביתו שבירושלים עיה״ק — בית החינוך לנערים, וגם בית המוסר בביתו זה, והוצאת בית החינוך לכל צרכיו, עליו תהיה, וביותר אני שמח כי ניכר מתוך מכתבו, כי לבבו הטוב שמח וטוב לב מזה, ובזה יהיה שכרו מרובה מאד, כדאיתא בגב״ב ט: ואמר ר׳ יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך בי״א ברכות, דכתיב וכו׳, ובתוספות שם איתא — המפייסו בדברים אפילו בלא צדקה, ובצדקה בי״ז ברכות, הרי מבואר להדיא כי גדול הפיוס והטוב לב — שמראה להם, זהו הרבה יותר מן הצדקה, ומכש״כ עם הצדקה, השמחה והלב טוב שמראה להם, — שכרו בפול ומכופל, ובפרט כי כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, כדאיתא שם בב״ב יא. ואם בגוף כך — חינוך הנערים שנוגע לנפש על אחת כו״כ, כשאחז״ל: גדול המחטיאו יותר מן ההורגו (תנחומא פנחס ג) וא״כ המחנכו בתורה ויראה ודרך ארץ גם יחד, החיהו הרבה יותר והחיהו פשוט, ובפרט כי יהיו הרבה נערים, שכרו כפול ומכופל, ואין זה גיזום ח״ו כלל, כי הלא הראיות יתנו עדיהן ויצדקו, ואדרבה הרבה יותר ממה שקרינו פה יש בדבריהם ז״ל, והעד לזה כי הנותן פרוטה מתברך בשש ברכות, ואם כן שתי פרוטות שתים-עשרה ברכות, שלש פרוטות שמנה עשרה ברכות, והמפייסן יחד, בפרוטות כנ״ל, כמו שכתבו בתוספות י״ז, וב׳ פרוטות שתי פעמים — י״ז, וכן בג׳ — ג׳ פעמים י״ז ועוד ועוד כנ״ל, וא״כ יגדל שכרו מאד, בזה שמראה להם — פנים צוהבות, ישמח לבי בזה הרבה, כי זכה לזה, במדת טוב לבו תהלה, ויותר מזה אמרתי לשמוח לבבו הטוב בזה.

ואגב יצא מוסר נורא מזה, כי רבינו יונה ז״ל כתב בשערי תשובה ג:קמא וז״ל הזהב: ועוד אמור על המלבין פני חברו ברבים — אין לו חלק לעוה״ב, ולא אמרו כן על הרוצח, — שאיו לו חלק לעוה״ב, כי המלבין פני חברו — אינו מכיר גודל חטאו ואין נפשו מרה לו על עונו כמו הרוצח, וע״כ הוא רחוק מן התשובה, וכן זה הרבינו יונה עצמו, על רב אלפס ז״ל, כתב ג״כ לענין קריאת שמע, שצריך להמתין בלילה עד שיצא הספק מלבו, כי הלא חטאת די בבת-דנקא, ואילו אשם תלוי צריך להיות בשני סלעים, מפני שאין נפשו מרה לו על ספק כמו על חלב ודאי שנודע לו שאכל בשוגג, על כן החמיר הכתוב בקרבנו של אשם תלוי ואחריו הלך הרמב״ן ז״ל סוף ויקרא, כי הרמב״ן ז״ל מכונה בשם תלמיד חבר של רבינו יונה ז״ל, וז״ל סוף ויקרא (בענין לשון אשם) לרמוז לו שאם יהיה נקל בעיניו ולא יביא כפרתו יהיה שמם בעונו, ולכן כשיטתו כתב ג״כ בשערי תשובה כי המלבין פני חברו אין נפשו מרה לו כמו ההורגו, ואין לו בשביל זה חלק לעוה״ב, הרי כי עיקר היגון באם חטא ח״ו, אף על השוגג ומכש״כ במזיד, והעולם אינם יודעים מזה להתמרמר על חטא, ובשביל זה בלבד כדאי להחזיק רבינו יונה, ואם כן הלא מרובה מדה טובה לכה״פ חמש מאות פעם, ואם בשביל שאין נפשו מרה לו על הלבנת פנים, הפסדו כ״כ שאין לו חלק לעוה״ב, וכמו שבחטא אם לא התמרמר כדבעי הפסדו כ״כ גדול, ככה אם עשה מצוה ולא שמח בה הרי מצוה עשה, אבל אם שמח בה הרי ניתוסף שכרו חמש מאות פעמים, וכמו שאם מקצר היגון על הלבנת פנים גורם לו להפסיד לו חלק עוה״ב, על אחת כו״כ השמח במצוה שעושה — גורם לו להגדיל לו חלק לעוה״ב חמש מאות פעמים, כי מדה טובה נוצר חסד לאלפים דורות, ואילו על עון אבות על בנים ועל רבעים, ותו לא, רציתי לכתוב לכבודו, מה שדברנו בפורים במגילה, כמה גדול כח מעשה מצות להפליא, ורק אכתוב עתה ממה שכתבתי לחברון הצדיק יחי׳ לברכה סלה, וחסרתי שם מקושי הכתיבה מאי בריאותי ל״א, כי זה כמה אשר כיונתי הזמן אשר אוכל לכותב לו כרצוני על פי דין לדלות דעתי, ולא כתבתי שם מקורי על פי דין, כי יש לי מכבר מאמר מיוחד על זה, כי ממי שיש לאדם נייח נפשו, מחויב להודות לו על זה, אך היה לי קשה הכתיבה, והנה כתבתי שם מגמרא סנהדרין צ״ו בנבוכדנצר שרץ לכבוד ה׳, ובא גבריאל והעמידו שלא ירוץ רק ד׳ פסיעות ואלמלא היה רץ ה׳ פסיעות, לא היה ח״ו תקנה לשונאי ישראל, הרי עד כמה פסיעה אחת עושה, ומכש״כ מעשה גדול ומעשים גדולים, מוכרח אני לקצר כעת, יחיה לברכה סלה, ישלם לו ה׳ כפעלו בזה ובבא.

היום שלחתי מכתב להברון הצדיק יחיה לברכה והצלחה סלה. ונא לקרותו מקודם, כי רצוני שיראה רו״כ ג״כ המכתב שכתבתי לחברון, כי מרו״כ ג״כ קידוש שם־שמים, והברון ודאי שירצה שיראה רו״כ גודל הענין של מקדש שם שמים, ומקדא מלא דבר הכתוב ״ולכבודי בראתיו״ (ישעיה מג:ז) כי היצורים נבראו לכבד השם, למען יזכו ברוב טוב הצפון למי שמכבד השי״ת, ואם ייטב לרו״כ לשלוח לחברון מפ״פ, יעשה חסד עמדי, כי איני רוצה שידע מי אנכי רק אבקש שאם יאות לפניו ישלחנו להוריש שיודע אותי שלא להנאת עצמי אני דורש, והדברים יתנו עדיהן ויצדקו, ומה להודיע מי הכותב? אם יאות לרו״כ לשלוח לחברון הצדיק מכתבי זה למען יקרא אותו. - - - הנ״ל.

צו

מאמר שנ״ו

צו את אהרן ואת בניו לאמר (ויקרא ו:ב)

(לשון רש״י (ת״כ) אין צו אלא זרוז מיד ולדורות) המאמר, דברנו בשבת קדש פ׳ צו ״אמר רשב״י ביותר צריך זרוז במקום שיש חסרון כיס״, לשון ספרא. הנה רשב״י הוא מרא דשמעתתא ״מניחין חיי עולם, — פי׳ עושין בעצלות ורפיון ידים כאילו כפאו שד — ועוסקים בחיי שעה״, ניכר מהם שהוא עסק גדול בעיניהם, והיה צריך להיות בהיפוך, עסק חיי שעה — בעצלות ורפיון ידים כאילו כפאו שד, כדי לפטור חובת הגוף הנבזה, ועסק חיי עולם בשמחה וזריזות, והנה ראה ההיפוך, ונתן עיניו על חידה סתומה הלזו. והנה מרא דשמעתתא הנ״ל רשב״י אמר כאן על אהרן ועל בניו קדושי עליון, כי במקום שיש חסרון כיס צריך לזרזם שלא יתעצלו בזה, והנה החסרון כיס שהוטל על אהרן היה העשירית האיפה סולת — בכל יום, ועל בניו — רק ביום חינוכם לעבודה, היש כבוד יותר מזה, מה שהמלך מקבל איזה עוגה מעבדיו, ומכש״כ מלך מה״מ הקב״ה, הרי נאמר שם: לה, כליל תקטר (ויקרא ו:טו) ועל זה היה צריך אהרן ובניו זירוז ביותר?! אבל בא הכתוב ללמדנו, כי גם היותר גדול בעם, הנה בטבעו — ״גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להן״. וכמו בעריות אם לא היה זהיר ברפואתו שכ׳ הרמב״ם ז״ל, — שיסיח דעתו מהם, ואם לא, — יכשל ברשת ״ונשמרת מכל דבר רע״ שדרשו רז״ל (כתובות מו) אזהרה שלא יהרהר ביום וכו׳, וכן בחמדת הממון, — היותר גדול בישראל, אם לא ישים עיניו תמיד על עצמו — שלא ימשך בחמדת הממון, וכן השימת עין שיהיה עסקו בעולם הזה כאילו כפאו שד, וכרוצה להפטר מעסק ביש, כמאמר ר׳ שמעון בן יוחאי ע״ה מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, גם אהרון ובניו — עלולים שיתחילו להתעצל בעשירית האיפה שלהם, ורק מחמת שהם עוסקים בחיי עולם — עושים זאת בשמחה רבה וחפץ עצום, אבל לא כן אם לא היו עוסקים בחיי עולם בדעתם ומחשבתם גם בעת עסק עוה״ז, ולא היתה משוטטת תמיד מחשבתם בחיי עולם, ודאי שבטבעם ככל אדם — ״כחי ועוצם ידי עשה לי החיל״, ויאמין בסיבה כי היא המסבבת. לכן צריך האדם להזהר הרבה שלא יכשל בחמדת הממון הרבה מאד, יותר מעריות, כי עריות יכול להסיח דעתו, משא״כ עסק הממון הלא עוסק בזה בע״כ, א״כ הרי העבודה קשה מאד, ולכן אחז״ל: רובן בגזל ומיעוטן בעריות, כי העריות נקל יותר הרפואה.

וכבר ידעת בלוט מה שדברנו עליו, כי כל חטאו היה שנכנס בו מעט לפי ערכו הרם חמדת הממון, ומה אמרו חז״ל עליו, (רש״י וירא יט:לג) ״אמר ר׳ לוי כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות לסוף מאכילים אותו מבשרו״, הרי כיון שנכנס בו חמדת הממון, נכנס בו לפי ערכו הרם חמדת עריות, כי לא לחנם יחברום חז״ל: גזל ועריות נפשו של אדם וכו׳, והנה לא מצינו על לוט בערכו הרם ח״ו מכשול עריות, רק שנעשה שכן לסדום, והוא גופו אמר על עצמו — לגבי סדום נחשב כצדיק, הרי אנו רואים ערכו הרם, וראה מה אז״ל עליו — הלהוט אחרי בולמוס של עריות, וכבר ידעת כי ביטוי המאמר לבד, זה פסק ועונש גדול, והכל בא לו בשביל חמדת הממון, וכאשר תראה במא׳ ״סיום דרך אמונה״, סוף דבר שמירה יתירה צריך האדם, לעסוק החיי עולם בעמק גדול ולא בעראי, ואז טוב לו סלה.

מאמר שנ״ז

מאמר ״ראשית טוב״

מעלת המוסר רבה מאד — אין אדם יכול לשער זאת, כשאינו רואה בחוש — לכל מיני אדם, בין לבע״ב אשר אם גם יבינו מעט, כי דעתם מוטרדת בעסקיהם, עם כל זה — התועלת להם נגד כמו שהיה בלי מוסר, ממש כיתרון האור מן החושך, כי מעט אור דוחה הרבה מן החושך, כמו שנתפעלתי היום ערב אור ליום ב׳ שמיני, חמישי לעשירי הבע״ל.

דברנו בביה״ת רעיון קצר: ״צו״ וגו׳ - ופירש״י ״ר׳ שמעון אומר ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס, ובעולה יש חסרון כיס לכהן, שכולה כליל״. הנה ידוע כי הכהנים היו עשירים, כי הקטורת תעשיר, וגם ברכת ה׳ היא תעשיר, כי הם אוכלי שולחן גבוה, ומה גם שאין בה רק חסרון ריוח, ועם כל זה ידעה התורה שלבו של אדם תלוי בכיסו, וחסה התורה שלא ימעול בקדשים, אחרי שהם מורגלים בקדבנות הנאכלים לכהנים, יש לחוש שיטה לבו בו למעול בעולה.

ומזה נראה כי התורה ידעה עד כמה דעת האדם קשורה בחמדת הממון, עד שגם לכהנים אשר אכילתם עבודה, וכמו שאמרו: ״כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים״, ועם כ״ז יש לחוש לחטא מעילה, על אחת כו״כ אנחנו — שעסקינו אינו עבודה, ורק תאוה וחמדת הממון במותרות, מי לא יבין כי יש לחוש, פן יתערב זר במעשה ידינו, כמו גזל עפ״י חו״מ, ואונאה ותרמית. וגילתה לנו התורה, כי אעפ״י שכל התורה צריכה חזוק, כאז״ל (מכות כג:) ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו וכו׳, אבל כשבא לעסק ממון, צריך להקדים לעצמו: אני יודע כי דעתי נוטה לחמדת הבצע, א״כ אני צריך ליזהר ולהתחזק תמיד שלא להטות דין התורה.

והודיעה לנו התורה שני דברים, הא׳ שבל יאמר האדם ״אני ארבה ולא יסור לבבי״ רק כל אדם, אפילו גדולים כמו כהנים, הם בסכנה הזאת, שנית הודיעה לנו התורה תרופה לזה, הקדמת הזירוז, כנ״ל.

והנה ענין הנ״ל הוא — יראת חטא, פי׳ כי הירא מחטא ירגיש יותר ומפחד פן יכשל בו, כענין שאמרו באהרן שהיה דואג שמא מעל בשמן המשחה (כריתות ח:), והנה הרבה אנשים יש, שאינם חושדים את עצמם פן יכשלו בגזל ותרמית, ולמה? מפני שאינם דחלי חטאין (יראי חטא), ע״כ לא יחושו לו, ואינם מקדימים לעצמם ההקדמה של זרוז וחיזוק שזכרנו, ולכן מלאים גזל וחמס ותרמית בכפם, באין מרגש למו.

ואמרנו עוד אם בממון שהוא רק הכנה שבהם ימלאו תאותם, גילתה לנו התורה, כי גם האדם היותר גדול, יש לו לחשוד את עצמו, כש״כ התאוה והרצון בעצמם, כמו עצלות ורפיון ידים מתורה, מוסר ומעשים טובים, וכהנה, עד כמה צריך האדם להקדים לעצמו הקדמה הנ״ל, כמו עתה קרוב לביז הזמנים, מורגל האדם בגירסא דינקותא — ללכת חפשי מבית הספר ומבית התלמוד גם ליותר גדולים, וזו הגירסא והרגילות נשארה בכל אדם בבין הזמנים, — להתרשל מלמודו אם מעט אם הרבה, על כן שומה חובה עלינו להקדים זרוז וחיזוק כנ״ל.

הוספה.

ואמר לי אח״כ בעל עסק, מי יודע רוב התועליות שישנם פה, כי זה יהיה לי לטובה על כל ימי חיי, ומכש״כ ללומדי תורה כל היום, תהלה, התועלת רבה מאד, מי יתן ונזכה גם כן לראות פרי טוב בתלמודנו ובמעשה ידינו גם יחד, בברכת אחיך אוהבך.

אם אומר לך לספר מה שדברנו בזה השבת־קודש בעניני אמונה, אין כאן מקום, סוף דבר חזק ונתחזק, כי כדאי והגון עמלנו לטוב לנו הרבה.

מאמר שנ״ח

ולבש הכהן מדו בד וגו׳ והרים את הדשן וגו׳ ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן וגו׳ (ויקרא ו:ג-ד)

גבי תרומת הדשן כתיב — ולבש הכהן וגו׳ וגבי הוצאת הדשן כתיב — ופשט את בגדיו וגו׳ ובש״ס מובא בפירש״י ופשט את בגדיו (יומא כג) אין זו חובה אלא ד״א שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהם תמיד, בגדים שבשל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו, לכך ולבש בגדים אחרים פחותים מהם עכ״ל. טעם למה הקפידה התורה דוקא גבי הוצאת הדשן ולא גבי תרומת הדשן, בהקדם (משלי כט:כג) ״גאות אדם תשפילנו״, מהמבואר — המלך אל יקרא בשם המלך בלתי האנשים אשר על הארץ בלתי זאת, הארץ בעצמה (בלתי האנשים) לא תפיק רצונו מאשר תחת ידה, וכן הגביר לא יתכן שם גביר עליו, אם לא יתראה מאתו פעולות שיתכנו לעשיר — להנות ולהעניק מטובו ועשרו לזולתו, ואם לא כן — הרי כמי שקבץ אבנים רבות, אחרי אשר לא יצא לפועל הטוב הצפון בכסף — להיטיב לעצמו ולזולתו, וכן לא יקרא חכם בידיעתו לבד איך להתנהג על פי החכמה, אבל העיקר שינהג כמנהג השכל, ומהחובה להעניק כל אחד לזולתו, זה מעשרו וזה מחכמתו, אשר על כן חובה מוטלת על האדם לחפש דרכיו, דרכי המניעות מהשפעת הטוב לזולתו, אם מפאת עצמו — בין במיעוט הרצון לזה, בין בשארי מניעות המרחיקים את זולתו ממנו, אם מפאת המקבל, בין מחמת מניעת ידיעתו, בין מחמת שארי מניעות — אם כי ידיעתו חזקה, וזה באמת ענין נעלה להוציא לאור הידיעה הזאת, אף־על־פי רוב נוכל לעמוד על זה היטב ע״י הזולת, וא״כ כל מי שגדול מזולתו קשה לו לעמוד על זה, כי הקטן יחפה עליו — ולא ידע לבצע מפעליו, ולפעמים מסיבה קטנה, אם מחסרון קטן או מעט מניעה קטנה — יסתעף כמה מניעות של טוב לזולתו, אשר על כן יחרד המתבונן חרדה גדולה — מה נעשה ליום הפקודה אשר לפניו הבכח כמו הבפועל! הה! ונלביש עוז לבער החסרונות כביעור חמץ ממש, וזהו הכ׳ ״גאות אדם״ כשרואה עצמו גדול מזולתו, זהו אשר ״תשפילנו״ כי יתבונן בינה, כמה מניעות טוב ח״ו פעל בעולם, מסיבות קלות, והנה על־פי־ זה חיפוש חסרונות הוא על שני אופנים, א׳ עקירת הרע מקרב לב האדם על־פי חשבון השכלי, מה שיוכל להיות אבן נגף להשפעת הטוב, גם ידיעת הדרכים להוציא לאור ענין הלזה, אם מצד עצמו, אם מצד המקבל, אם בריחוק אם בקירוב, וזה הכל ענינים אשר קודמים לה, אמנם בשעת מעשה, אין להביט (לעיקריי) זולת הוצאת הענינים לפועל, יהיה במה שיהיה, אבל אין ספק, כי בריבוי הזמן יוכל להתלקט ולהצטרף מכל אלה חסרונות שיהיה ג״כ סיבות להפריע השפעת הטוב כדמיון: בודאי אסור לסגף עצמו, ואם כי דבר גדול הוא להצלחת התורה, כמבואר בכמה מקומות בתלמוד, אכן מריבוי הזמן נקל להתלמד להיות להוט אחרי גרונו (מסיגופי רעבון) ויהיה זה סיבה לביטול תורה יותר מאשר סיגוף עצמו, ובפרט במדות — יתרחבו הענינים האלה, קצר הגליון מהכיל, נמצא לפי זה יש בזה שני הפכים בנושא אחד, כדומה באכילה, — בעת אכיל המצוה לאכול בחלק ליהנות כדי לברות עצמו, וכן במדת הרע שבהם, — במקומם הראוי יתהפכו לטוב, אבל בריבוי הזמן גם אם מכוין בהם לשם־שמים, שגיאות מי יבין, ויתקבצו החסרונות שבהם, — נקל להיות בעל תאוה או בעל מדות רעות, העצה היעוצה לזה — לחפש מקום לפעמים, — לעשות היפוך מכל הנ״ל, והחכם המשקיף ימצא מקום תוצאות, וזה ענין על להבא שלא יתקבצו החסרונות להוציא השפעת הטוב, וזה היה ענין תרומת הדשן מורה על ענין הרע, כמו אפר, אם הוא מורם להשי״ת — הוא קדוש והוא מצוה בכל יום, משא״כ הוצאת הדשן להכין מקום על להבא - למערכה על המזבח, זה הוא לפרקים כשראה שנתקבצו הרבה, זה מורה על מפל (אבפאל) של הרע הכרוך בעקבי הטוב ברבות הימים, למען לא ישביתו השפעת הטוב על להבא וזה בעצמה אינה מצוה, ולזה היה פושט בגדיו, הבגדים מודים על המדות היה פושט מדותיו והנהגותיו שבכל יום, אשר לא הביט על הרע הכרוך בעקבי הפקת הטוב — שהיה מורם להשי״ת, ולפרקים היה מביט לעשות ההיפוך מזה כנ״ל, בין באכילה בין במדות כנ״ל. וזה ענין נעלה מאד, נצרך להתבונן בזה היטב היטב.

מאמר שנ״ט

דבר אל אהרן וגו׳ במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת וגו׳ ואשר יזה מדמה על הבגד וגו׳ תכבס במקום קדוש (ויקרא יח:כ)

אם כי העת קצרה ולא אוכל להאריך בהצורך, ויספיק לך הקיצור בזה, בפ׳ צו ו:יח-כ, דבר אל אהרן וגו׳ הכהן המחטא אותה וגו׳ ואשר יזה מדמה על הבגד וגו׳ תכבס במקום קדוש וגו׳, ואם רק שוגג היה אמרו לי בני אדם, המטנף חצר המלך, היספיק לו התנצלותו כי שוגג היה? אין רשאי להיות לפני המלך שוגג, כי שוגגים לא יעשו לפני המלך, ורק דתו להמיתו תיכף ומיד, אמנם מחמת החומר הגס, שלנו, אין בכחנו לדעת מה זה מלך ממ״ה הקב״ה, רק יש להבין ממצבי הגשמיים — אם לפני המלך בו״ד כך, על אחת כו״כ לפני מלך מה״מ הקב״ה אין ראוי שטעות שוגג יהיה מהני מאומה מכל וכל, ועם כל זה אמר הקב״ה: תכבס במקום קדוש, והנה המביא חולין לעזרה יענש, ונקרא חטאת קודש קדשים, הרי יש לנו לימוד נעלה ונשגב, אם שוגג הבא להתכפר נקרא קודש קדשים, ואחת כו״כ הבא להתכפר ממזיד — נקרא קודש-קדשים, כי המזיד תשובתו קשה, כי צריך הרבה יותר חיזוק מהשוגג, וכל זה מחמת חביבותו ית׳ בלי תכלית למקבלי תורתו, כאשר שמעת ממני באריכות גדולה, ומאז נפרדת ממני, נתוסף לי ידיעות רבות מפי ספרים וסופרים, דע כי א״א לי להאריך כאשר דברנו, ואמרנו על זה משל להבין יותר: חזן בית־הכנסת מעיר גדולה, בביהכ״נ הגדול, ויתחיל לשורר בשמחת תורה בניגון של תשעה באב, הלא יבוש כל ימי חייו, ואין זה חטא אם שכח והתחיל לשורר בניגון של ט׳ באב בש״ת, ועם כ״ז היה בוש כל ימיו, ועל אחת כו״כ אם יעשה חטא בשוגג לפני ממהקב״ה, והוא מחבב יותר עד בלי תכלית, וכ״ז רק מחמת קבלת התורה. (שייך למעלה: — גבי המביא חולין לעזרה—יענש, כי מרוב טרדות לא כתבתי כהגון, וכך צריך להיות:) אם המביא חולין לעזרה יענש, וכיון לקרבן יענש, וק״ו כשלא כיון לקרבן, ועם כל זה העושה במזיד עבירה שהיא חמורה ביותר, וחביב יותר להקב״ה — מפני שהוא צריך יותר עמל, עיין היטב בתומר דבורה שציינתי לך למעלה, קיצור הדברים — כל החוטא ומחטיא, יותר חביב לפני הקב״ה כשבא ליטהר וכל זה מפני שהוכשר יותר בלי תכלית, לקבל שכר בלי תכלית, הרי ראינו הטבה של יוצר בראשית, וכדאי לעבוד אותו בכל לבבו ובכל נפשו.

מאמר ש״ס

זאת התורה לעולה למנחה וגו׳ ולזבח השלמים, אשר צוה ה׳ את משה וגו׳ ביום צותו את בני ישראל להקריב וגו׳ (ויקרא ז:לז-לח)

הספד מר על אביו הרב הג׳ הצדיק ר׳ ישראל ברוידא מקעלם.

בלק (במדבד כד:ו) ״כארזים עלי מים״. גמרא (תענית כ) ״טובה קללה שקללם אחיה השלוני מברכות שברכם בלעם הרשע״ עיי״ש (ישעיה ו:י) ״השמן לב העם הזה אזניו הכבד ועיניו השע״ הענין, כי יש שלש כיתות, א׳ שהם מתפעלים מעצמם בם, ומחשבים חשבון נפשם להבין לאחריתם לאמיתו, ב׳ מתפעלים כששומעים מזולתם, ג׳ שגם מזולתם אינם רוצים לשמוע, וזה קשה מאד, כנאמר (משלי טו:י) ״מוסר רע לעוזב אורח״ לפי שעה, אבל אוהב האמת ורוצה התוכחה, משא״כ — ״ושונא תוכחת ימות״ כי אין לו תקוה, וא״כ יהיה פי׳ הכ׳ בישעיה ו׳ ״השמן לב העם הזה״, שאינם מתפעלים מעצמם ולא עוד אלא שגם מזולתם אינם מתפעלים, ואמר עוד יותר — ולא עוד אלא שמסירים עיניהם מן המוכיח כדרך מי שאינו רוצה שידבר זולתו, מעצים עיניו ופונה ראשו לצדו, וזהו — ועיניו השע, מגזרת (בראשית ד:ה) ואל קין ואל מנחתו לא שעה, פי׳ פנה ממנו, ולכן כשרוצים להתרפאות, צריכים לשוב ממטה למעלה, לאהוב תוכחה — להתפעל מזולתו ולהתפעל מעצמו, ומעתה נדבר מאמרם ז״ל (מנחות קי) ״העוסק בתורה אינו צריך לעולה ולמנחה״ למה? הענין, הנה אמר הכתוב (משלי ב:ד) אם תבקשנה ככסף וגו׳ כעסק, ובעסק אנו רואים — כשיש עסקים רבים, אינם צריכים כל כך להביט על העסק הפרטי להעלות טיבו ולהגדילו במיוחד, מפני כי יש לפניו עסקים רבים, ויוכל להרויח בהם בעסקיו בהם כולם, מאשר יעלה לו בהביטו על העסק הפרטי לכלכל אותו בכל מה דאפשר במיוחד, לכן אל יקשה בעיני האדם כשנדבר בענין אשר יראה (יתראה) לכאורה כאילו אכשר דרא, מקודם לא דברנו בזה ועתה נדבר, ולצחוק יחשב, מי יתן ונהיה כמלפנים, אבל זה הבל, כי כמו האדם המוצלח בעסקיו, אינו מביט על אכילה ושתיה כל כך, כי יקבל נחת מעסקיו הטובים, אבל כאשר העסק שלו הולך קדורנית, אז יאכל וישתה יותר טוב מלפנים, והתירוץ מובן, היא הנותנת, כיון שיש לו צער והוא איש חלש, מוכרח לחזק בריאותו במאכלים טובים, כן הענין הנ״ל שלפנינו, מלפנים היינו בריאים ביסודות חזקים, כמו שראינו אשר בימי קדמונינו מה היה תכלית האדם לבנו, שיהיה מופלג בתורה, ולא היה חושב ודואג מה יאכל ומה יהיה עסק שלו, כל מחשבות אביו ואמו לא היו — רק לעשות בניהם לומדים בתורה ויראי אלקים, בתוך השנים הקצובות לארוחות חתנו על שלחנו (קעסט) היה עוסק כולו בתורה, וכל הכבוד לא היה אלא שהוא למדן גדול וירא אלקים מופלג מזולתו, וזה באמת חיזוק גדול, כמו שביאר רבינו יונה ז״ל בס׳ שערי תשובה שלו ג:קמז למה המבזה ת״ח אין לו חלק לעוה״ב (סנהדרין צט:) מפני שבזהירותו בזה מתרבה כבוד התורה ולומדיה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה עיי״ש ארבע פנים מסבירות לזה, עיי״ש דבריו הקדושים והטהורים, וכעת גם מי שלומד, הוא רק קרדום לחפור בה, ואם אביו יראה שאינו מוכשר לרבנות אינו רוצה שילמוד, ולזה אינם רואים שהחסרונות שמלפנים טובים יותר מן המעלות של עתה, מלפנים היה מנהג העולם ללמוד שו״ע ובעלי בתים לא היו בלתי יודעים מפסקי דינים, כי זה באמת חסרון גדול, כי העיקר הוא לדעת את הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשו, אבל גם כעת זה כנמצא בעלי בתים לומדים שו״ע, אבל בכלל אנשי העולם אנו רואים החסרון - כי כל מי שאין תקוה ממנו לרבנות לא יגדל אותו לתורה, ומרגלא בפומא דאינשי הביטוי — האם רב יהיה? וכי האם כל השלמות רק להיות רב לפסוק הלכה? וכי מי שאינו צריך לפסוק הלכה האינו צריך ללמוד? הלא סדר קדשים וטומאות וטהרות שאינם נוהגים בזמן הזה, האם אין אנו צריכים ללמוד? אוי לנו מעלבונה של תורה! ונאמר (ירמיה לג:כח) ״אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי״, וכמו כן בקיום התורה, רובי התורה אשר התינוק נתגדל והתרגל בהם מקטנותו, באין הרגש נטילת ידים ושמירת שבת ומאכלות אסורות, לא היו במציאות שיעבור האדם עליהם, משא״כ בזמנינו זה אנו רואים במה מבני אדם אשר יתהפכו בזמן קצר לזלזל בנטילת ידים, ולחלל שבת להעמיד מחם וכדומה, לטלטל בלא עירובי חצרות וכדומה, ואל יאמר האדם, הן בעירנו עדיין אינם כזה, לא כן הוא, כי בזמן הזה אנשי העולם מסתובבים מהכא להתם, ובין הגוים, וכנא׳ (תהלים קו:לח) ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם, אחרים באים לכאן, ורק חוטא אחד מאבד טובה הרבה (קהלת ט:יח) כמו שאנו רואים כי הכרכים הגדולים נפסדים מן חוטא אחד, ועל כן מהראוי לחזק את הישנות ולעשות סייגי סייגים וגדרים במסמרות בל ימוטו, והנה יש חומר וצורה, הענין הנחשב אל חומר, אם הם שני חומרים, הם ענינים נפרדים, משא״כ אל צורה, כי יכול להיות שני חומרים עץ ומתכת, אבל הם אחת בצורתם, כי תשמישם לדבר אחד, וכן בתורה יש חומר וצורה, החומר הם כל מצוה בפני עצמה, אין לה התדבקות והתקשרות עם זולתה, משא״כ בצורה יש להם התקשרות זה בזה, מאד, למשל ציצית מורה על זכירת כל המצות, תפילין מורה על יחוד ועל השגחה, והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו׳ ונתתי מטר ארצכם וגו׳, שבת מורה על חידוש העולם, וממילא (תהלים צד:ט) הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט וגו׳, הרי עדות על השגחה מן השמים ועתה נדבר מענין התפלה, ענין התפלה כבר נתקשו כה רבים, אבל הענין הוא לעורר לבנו על כל בקשה, כמו: חננו מאתך דעה בינה וכו׳ הלא אם לא נשוב מעצמנו תחילה, לא ישיבנו, סלח לנו אבינו, הלא צריך תשובה, וכן הוא בתפילת גאולה וכו׳ רפואה וכו׳ כנ״ל, וא״כ העיקר על להבא, והנה בענין קרבנות כבר דברו בה רבים, והעיקר הסכימו להרמב״ן ז״ל, שיחשוב ויצייר האדם להכיר־כי כמו שהקרבן נשחט ונשרף, כן היה צריך בעצמו בחטאו וקלקולו הרב להשחט ולהשרף, וזה ביאור שאחז״ל (סנהדרין מג) ״מי שדעתו שפלה עליו כאילו הקריב כל הקרבנות שבעולם״ ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, מבואר בהקדמת אוהל יעקב על ויקרא עיי״ש. וזה ביאור אינו צריך לעולה וכו׳ כי היא מכפרת ומשמרת מן החטא כמו שאחז״ל (ב״ב טז) ״בראתי יצה״ר בראתי לו תורה תבלין״, ולכן אז״ל (ירושלמי חגיגה א:א) ויתר הקב״ה על עבו״ז ג״ע ושפי״ד ולא ויתר על עון ביטול תורה, והטעם: כי החולה הגדול שיש לו רפואה אינו חולה, וחולה קטן שאין לו רפואה, חולה גדול הוא, וכן בזה, אם עוסק בתורה, יש לו רפואה, ואינו חולה, משא״כ אם אינו עוסק בתורה, וזהו אשר צוה וגו׳ ביום צוותו, (ויקרא ז:לה) על הקרבנות בפועל צוה וכו׳ עיי״ש, וזה ענין הקרבן — העיקר על להבא, ולכן אחז״ל: אל תהיו ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואינם יודעים על מה הם מביאים וכו׳ פי׳ אם על הרעה — היינו קנס, אם על הטובה — היינו על להבא, (ברכות כג) וזה ענין קרבן של הקב״ה (שבועות ט יומא כג) על שמיעטתי את הירח, כמבואר במ״א, וזהו הענין של מעשה דיומא (שם כג.) בשני כהנים שרצו על הכבש וכו׳ עמד ר׳ צדוק על מעלות האולם ואמר כו׳ על מי להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות וכו׳, הענין, כי כאשר נתבונן על עגלה ערופה, כיון שאומרים: ״ידינו לא שפכו את הדם״ (דברים כא:ז) א״כ למה מביאים — לכפר על הגזלן, הלא בודאי לא נתכפר בזה? אבל הענין כך הוא, כי הפסק שציותה התורה על הגזלן — הרוצח — הוא בשני דברים, א׳ לשלם לו עונש בעוה״ז, ב׳ למען הנשארים ישמעו וייראו, והנה בזה להביא העגלה הערופה, וערפו אותה בנחל איתן, התבוננו כולם — היא מה חטאה, אלא להורות כי באמת היו צריכים להרוג בעריפה את הגזלן, אלא שאינם מכירים אותו, ובזה נעשה להתפעל הרגש גדול בעיני ההמון־עם, גודל הפסק של הורג נפש, והנה כאשר ראה ר׳ צדוק גודל הכעס שהי׳ נמצא בכהן ההורג, היה רוצה לעורר את העם שלא ימצא בהם עוד כעס של רציחה כזו, כמו שהעגלה הערופה הבאה על הנ״ל, כמבואר למעלה, ועל זה עמד ואמר: על מי להביא עגלה ערופה, אם על העיר, או על העזרות, היינו — מאין תצמח הכעס הנ״ל בו (בהורג) אם מן העיר, היינו מההרגל שלו במילי דעלמא שלו בצורכי העיר, כי העיר היא מקום החול נגד עזרה, או על העזרה, פי׳ הכעס בא מתשוקת המצוה הנמצאת בו (מרושם העזרות), כענין הגמ׳ (מו״ק כח) ת״ח דרתח אורייתא מרתחא בו, ובודאי שלא כעס של מצוה היא, כי באמת אין זה מצוה, אלא ודאי מחמת שהורגלתם מכבר בכעס לרציחה של עבירה, וגעו כל העם בבכיה, והנה בכזה נדבר אנחנו לפי הענין של מעלה — שדברנו על הקרבנות שענינם לצייר בנפש, כי בהמה מה חטאה, אלא לצייר החילופים על נפשו, וזה הענין ממש ארז״ל (מו״ק כח) ״למה נסמכה מיתת צדיקים לפרה מה פרה מכפרת אף מיתת צדיקים מכפרת״, היינו בזה האופן ממש, כי כשיחשוב האדם כענין הגמ׳ (שבת קו) ״מה אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר״, אם עליהם נגזרה גזירה ר״ל, מה יעשו אחרים, וע״כ הוא ממש כקרבן, כי כמו הבהמה בשביל שהאדם מצייר ממנה, כי הוא היה ראוי לשחיטה כמוה וכו׳ ולזה נעשה קדושה ומכפרת, כש״כ האדם כשאנשי העולם נותנים לבם על זה, בזה נעשה קרבן ממש ומכפר, ועפי״ז נוכל להגיד עתה בזה המאמר של ר׳ צדוק, הנה באמת כשמת אחד מן החבורה, ידאגו כל החבורה כולם, (שבת קו) וא״כ בודאי הם מתפעלים וחוזרים בתשובה, וע״כ אם מת אחד מכת בעלי־ בתים, מתפעלים יותר הבעלי בתים כי היו צריכים לו, והיינו העיר, וח״ו אם מת מי שהוא מכת חובשי ביהמ״ד, מתפעלים יותר חובשי בית־המדרש, אמנם אם מת מי שהוא משניהם יחד, מתפעלים שניהם, ואני כשמת אאמ״ו הכ״מ, אם כי אסור לי לספוד, כי כן צוויתי מפיו הט׳, אומנם איני מגיד שבחים רק מה שהכל יודעים ורואים, כי באמת הוא היה נצרף לשתי כתות העיר והעזרה, — חובשי בית המדרש, כמה תלמידים העמיד, כמה אנשים היו הולכים ושואלים לו הלכה למעשה, מי הגיד השיעור בביה״מ כמה שנים, כמה פעמים הגיד ״עין יעקב״ פסוק מגילת אסתר וכהנה רבות ואם זכותם לא הועיל ומת ח״ו, בשביל מי, אם הם יביאו עגלה ערופה כי זכותם לא הועיל, אם העיר — כי כמה צדקות, כמה גמ״ח עשה כ״כ, כמה אנשים מצוקי לב ושפכו לפניו לבבם המר וקבל לכולם ולא פנה עורף מהם, כמה אנשים הלכו לדרוש ממנו עצה במילי דעלמא, להתפלל עבורם, וכהנה רבות, וזה הוא להקל העיר, ואם זכותם לא הועיל, אולי הם צריכים להביא עגלה ערופה.

ומעתה נעזוב עניני הצטרכותנו, ונדבר מענין כבוד ה׳ ית׳, כי זה ממש גלות השכינה אשר אנו רואים בדורותינו היתום, אשר יראי א׳ מועטים המה, ואין הקב״ה כביכול מקבל נחת מן הדור וכשנמצאים אנשים כשרים מועטים,— כמה יקר בעיני השי״ת המותה לחסידיו — אשר צריך ליקח אותם מן העולם המעשה, מי ישאר תחתיו לקבל נחת ממנו, הוא ממש כדמיון חורבן בית־המקדש, אשר במקום קודש באו זרים, כן בזה, — במקום קדוש נשארו אנשים כאלה, אשר לפי הנראה, המיתה טוב להם, ועל פי הרוב עון הדור גורם אשר צדיקים ימותו ר״ל, זו המליצה הנאמרה במדרש איכה בפתיחה, נאמר עתה (איכ״ר ד:ב) ר״י אמר משל לבן מלך שנטלו המלך וחבטו ומת, נטל השני וחבטו ומת, אמר כביכול תרבותי בישא, הענין, כי כשנשארו עדיין בא״י, הם לא חטאו, והתנחם בהמעט, אבל כשגלו כולם, אמר כביכול ״תרבותי בישא״ במי יתנחם? וכן בזה, בדורות הראשונים היו ג״כ מועטים, ועם כ״ז היו במי להתנחם אשר בצילו אנו חיים, אבל עתה בעוה״ר — איש אחד ירא־אלקים — הוא באמת חלק גדול מן העולם, כי הלא מועטים המה, וכן המליצה שם — ר״ל חבט לשני, ומה אמר מעתה כביכול — אין בי כח להתנחם — לקונן, קראו למקוננות, כן בזה שני אחים גם יחד, — דודי ז״ל אשר היה להתפעלות גדולה להעזרה, באיזה זמן שבאו מצאו איש יושב ועוסק בתורה בסוגיא שבת, עת אוכל — הוא עסק בתורה, ואם כי אמרו כזה וכזה, אומנם מי יעשה כן, ובביתו ציוה שיאכלו בלי שהוא אתם, מה אנו עושים ביום השבת הקדוש קדוש ה׳ מכובד, ועכשיו שמת השני, אין בי כח לקונן, קראו למקוננות ע״כ נבקש עזר השי״ת על הצלת הנפש, לשוב נופל ג״כ על הבהמה, כמו הנר נופל האור ממנה על עין הרואה, וכן הארץ מקבלת בתשובה, ובזה נוכל להסביר מאמרם ז״ל ״אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי הקיר״ מה המליצה בזה? הענין כי כבר מבואר בשם הגר״א, כי הצדיק הוא כדמיון כלי מלא, — כששופכים עליו — יורד מעל הכלי (ומתפשט לכל זולת) כן הצדיק המלא יראת ה׳ — הולך על כל גדותיו ונהנין ממנו העולם, ובזה ביאר האהל יעקב פ׳ בלק (במדבר כב:לב) ירט הדרך וגו׳ דרשו חז״ל לשון נוטריקון יראה יאתה נטתה, הביאור — כי הבהמה אין לה טבע לירא מפני אדם, כי הלא יש עוד בהמה שהיא מזקת לאדם, אכן יראה אשר באדם זוהי אור מהשמש, כן יראת האדם זורחת על הבהמה, וכמו (דברים כח:י) ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״, ולכן אתונו שנפקחה עיניה יראה של מלאך זרחה עליה ונטתה, וכן היראה שבצדיקים שבדור היא זורחת על שארי אנשים, ולכן כשיש צדיקים בעיר, — זה זורח על כל אנשי העיר, וזהו הטעם (אבות ו:יא) ״אם אתה נותן לי אלף אלפים דינרי זהב וכו׳ איני דר אלא במקום תורה״, כי שם קרוב לקבלת האור הגדול של התורה־אור, והנה צדיקים נפטרים מן הדור לפעמים — כשהדור מתקלקל, ובקדושים לא יאמין, מסלקם קודם זמנם, כמבואר במד״ר שיה״ש ו:ב דודי ירד לגנו וגו׳, והנה ארזים אז״ל (תענית כ) ששרשים שלהם מועטים וכשרוח בא הופכתו על פניהם, לכן אמר: אם בארזים אשר יש להם לחלוחית מן הקרקע בעצמה, עם כ״ז נפלה שלהבת, היינו הצדיקים אשר מעשה מצותם יש להם שורש ולחלוחית יראת אלקים, ועם כ״ז הקב״ה מסלק להם קודם זמנם שמא יחטאו, מה יעשו איזובי הקיר, אשר הלחלוחית שלהם מן הקיר והקיר עצמו מן הארץ, בודאי חלילה עלולים לשלהבת, והיינו ההמון אשר אין בהם רק זה שמקבלים אור היראה מן הצדיקים שבדור, ודאי ח״ו שיפחדו מן חמת תבערת השי״ת כי יבער כמעט אפו ר״ל, ע״כ נשובה נא בתשובה וירחם עלינו. זה שייך להציבור דשם, ונדון בבנים, אשר מהראוי מאד בדור הזה להשגיח על בנים, כי הנה איתא במד״ר שיה״ש על הכ׳ דודי ירד לגנו וגו׳, בשלשה מקומות אתה מוצא שהקב״ה נתוכח עם ישראל ושמחו אומות העולם, וחזר להפך לטובה עיי״ש, וקשה אטו הם שינו את דעתו ית׳, וכי קודם לא ידע שהאומות ישמחו, אבל את הענין נוכל להסביר, כי באמת כשנערוך עצמנו נגד או״ה, והיינו כי כבר ביאר הר״מ ז״ל (פ״ב מה׳ גירושין ה״ב) בטעם של: כופים אותו עד שיאמר רוצה אני, כי טבע הפנימי של לב ישראל טוב, אך רושמי החיצוניים (החומר והיצר) מהבילים בו, ובמה תבחן בו, באם יאהב איש אחר ההולך בתמים, אשר עליו אין לו תאוה ויצר, ולכן או״ה ששונאים אותנו במה שאנו הולכים בתום, ואשר עלינו אין להם תאוה, בזה תבחן רוע לבם ושנאת האמת שבקרבם בם, וא״כ נגדם — חשיבותינו גדולה מאד, וכן נגד בנינו אין לנו תאוה, יש לנו החובה הרבה לתת עין פקוחה להדריכם ביראת ה׳.

עוד פעם בענין הנ״ל

כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, כי לב ישראל טוב, אך החיצוניות הן מבדילים בו, ובמה תבחן בו, באם יאהב איש אחר ההולך בתמים, אשר עליו אין לו תאוה, ולכן אומות העולם ששונאים אותנו במה שאנו הולכים בתום, ואשר עלינו אין להם תאוה, בזה תבחן רוע לבם ושנאת האמת שבקרבם, ואם כן — נגדם חשיבותינו גדולה מאד, כן נגד בנינו אין לנו תאוה, יש לנו לתת עין פקיחא להדריכם ביראת אלוקים, וגם המלמדים חובה עליהם להדריכם בי״א, צא ולמד מה היה עושה הרב דשם, לומד בחנם ומכש״כ בשכר, ואמרו חז״ל (שבת קיט) על הכ׳ ״היו שריה כאילים לא מצאו מרעה״ (איכה א:ו) שהלכו כאילים זנבו של זה בצד זנבו של זה ולא הוכיחו זה לזה, הענין קשה, מהו כונתו במליצת זנבו של זה וכו׳, עיי״ש בקול יעקב על איכה, ביאור בטוב טעם, היינו, (שבת קנב) זקני ע״ה כל זמן שמזקינים דעתם מיטפשת וזקני חכמים להיפוך וכו׳

הנה נדבר עתה מההתעוררות אשר רצוני לדבר בזה, הנה מרגליות טובות כל אחד ואחה היה לנו בינינו ואבדנוה, פטירת אאמ״ו הכ״מ ז״ל, כי היה איש שהכל צריכים לו, עני ועשיר, אנשים ונשים וטף, עליו נאמר כמו שנאמר על אהרן (במדבר ב:כט) ויבכו כל בית ישראל וגו׳, והנה אם גם לא היינו נהנין ממנו כלום, רק אבדנו ירא שמים מן העיר, דיינו, כי הלא אור היראה אשר זרחה עלינו ממנו, אבדנו, אבל יחיד עשי לך עיר קעלם, כי היית עטרת תפארת באנשים מפורסמים כדודי ז״ל וכהרב ר׳ שמואל ז״ל אשר זרחה מהם נר היראה, ועתה אבדנום, ומכ״ש אאמ״ו הכ״מ, אשר ממש היו נהנים ממנו כולם, מי ינחם עניים, מי ילוה אותם, מי יקבל פקדונות מהם, מי ידאג להם, כמה ממון הכניס בב״ח (ביקור חולים) בסיבתו כאשר אני יודע, כמה ראוי להתאבל עליו, וביותר אשר יש לכל אחד לפחד פן בסבתו מת ועליו לשלם הבערה. ונבאר פסוק ישעיה נז:א, ״צדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים וגו׳״ למה גבי צדיק כתב: ״אבד״, וגבי אנשי חסד ״נאספו״ ואח״כ בסוף הפסוק ג״כ נאסף וכן הוא הענין, כי באמת לא יתכן לכתוב ״אבד״ כי הוא לא אבד אלא מתהלך לעולמו, אלא משום דאיתא במדרש, דהקב״ה מסלק צדיקים בשביל פורעניות חלילה הבא ומסלק הצדיק שלא יעכב הפורעניות ראה רש״י תענית י״א ד״ה ״הצדיק אבד״ שאין הקב״ה רוצה שיבקש עליהם רחמים, משא״כ אם מעוררים לתשובה, יסתלק הפורעניות, והנה החילוק בין צדיק לאיש חסד, צדיק בין אדם למקום, ואיש חסד הוא בעל גמילות־חסד בין אדם לבריות, — ונראה חסדו, והצדיק אם כי ג״כ עושה חסד מיראתו הזורחת ממנו, אבל אינו ידוע לכל — רק למבינים, וזהו הצדיק אבד, פי׳ מפני מה נקרא - אבד. הלא היה צריך להיות — צדיק מת? וע״ז מפרש הכתוב, מפני ״ואין איש שם על לב״, לכן נקרא לפנינו בבחינת — אבד, כיון שאין תועלת לנו מפני פסק זה, ואנשי חסד נאספו, והיינו אנשי חסד — אשר ניכר טובם לכולם ובודאי מתעוררים לתשובה, ולמה היה צריך לסלק אנשי חסד? מפרש הכתוב, כי דבר זה אין מבין מתחילה, כי — מפני הרעה שלא יבא ר״ל נאסף הצדיק, לכן כ׳ ״אסיפה״ כי עתה מדבר על עצם מיתת הצדיק, והבן! ומעתה יש לנו לקשור מספד תמרורים על פטירת כו׳ לסלק הדעה ח״ו מאתנו שלא תבא, ונבקש מאת אבינו מלכנו — ברך עלינו שנה טובה.

שמיני

מאמר שס״א[1]

ויקחו את אשר צוה משה וגו׳ ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה׳ (ויקרא ט:ה)

מכתב לר״ד דעסלער ג״י.

אחדש״ה כמשפט לנכבד כמוהו נ״י, הנני למלאות את אשר חסרתי בחוקי ד״א, כי כאשר נתן נדבתו נדבת לבו על חיזוק התורה והמוסר גם יחד, ובפרט בהכרה נכונה ברוממות הענין הנ״ל של ״אז נדברו יראי ה׳ וגו׳״ (מלאכי ג), היה לי לברכו ברכת הדיוט כמוני, להראות לו כי אני מחזיק טובה מאד מאד את המחזיק זה הענין ומיקרו, כי הוא מוקיר את הקב״ה ומכיר טובה לו ית׳ מאד, על אשר מחבב כ״כ אז נדברו יראי ה׳ וגו׳, ואטו מי שאינו מורד במלכות בשעה שאינו יכול למרוד בו — כי מלך אדיר הוא, האם לצדקה יחשב לו, הלא רק את נפשו מיסורים קשים ומרים הציל, וזהו שכרו, והנה מלך אדיר איום ונורא אשר לו הגדולה והגבורה וכו׳ בלי תכלית, ואין מנוס ממנו, מי שאינו סכל למרוד בו ח״ו, את נפשו מני שחת הציל, אבל לחבבם כ״כ אז נדברו וגו׳ בחביבות יתירה כ״כ, זה מרעיש האדם — להכיר — כי רק יבקש מקום להעניק מטובו הנצחי, ונבין מזה, המבין דבר, — שכר המצות עד היכן הם, אתמהה! אין העולם יכולים לקבל ממש, והנה יש לי מקרא מלא וגמרא שלמה מפורשת, בי המסייע לזה הוא מסייע לכלל ישראל, אך בעונותי המרובים, קשה לי ל״א הכתיבה, כידוע מאי בריאותי ל״א, אבל אם אברר הדבר, ישתומם כל אדם שיש לו מח בקדקדו, ומי שאינו מחזיק זה הענין מקרב לבו, רק מצות אנשים מלומדה, פי׳ שהוא מחקה אחרים, הוא האיש אשר — פשוטו כמשמעו, ראוי לקרותו בתואר — בלתי מרגיש, ע״כ אחזיק לכבודו טובה אשר ראיתי כי מקרב לבו ירצה להחזיק לזה, קרנו תרום בכבוד ויזכה להחזיק עוד בזה כפלי כפליים, ויתרומם קרן התורה והיראה גם יחד, וזכות גדול יהי לנו להצליח בזה ובבא.

היום ערב יום ה׳ פ׳ תבא, אוסיף מעט כפי מה שאוכל, בפ׳ שמיני ט:ה ויקחו וגו׳ ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה׳, זה לשון הספרא ויקחו בזריזות, ויעמדו לפני ה׳ קרבו כולם בשמחה ויעמדו לפניו, אתמהה האם רבותא זו — כי אם ירשה המלך לבא לפניו, שיזדרז וישמח מאד — בכבוד גדול כזה, ומכ״ש מלך מלכי המלכים הקב״ה ועם כל זה קבעה התורה שבח לכנסת ישראל שבאו בזרזות ובשמחה לפניו ית׳, היש חך מתוק כזה, והענין בזה: כי הוא ית״ש רצונו שיבינו בני ישראל עד כמה עסק נכבד גדול מאד — מצותיו ית׳ וכענין שאנו מברכים — לעסוק בדברי תורה, ולא בל׳ ללמוד בדברי תורה, אבל רמז כי העיקר שיעשה האדם עסק המצות לעסק גדול מאד, ולא באופן טפל, והזריזות והשמחה מורה כי זאת אצלו נחשב לעסק גדול, וזה רצונו ית׳, ע״כ חביב עליו מאד מי שיבין כי יראת ה׳ היא אוצרו, וכפי׳ רש״י ז״ל מה שמסגל באוצרותיו, ובפרט — אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו, וכפירוש הרד״ק באריכות׳ כי בראיות שכליות על אמונה והשגחה — נושאים ונותנים זה עם זה, כמה חביב זאת לפניו ית׳, וכפי שיש לנו תהלה מאמר מיוחד על זה מה ששלחתי לירושלים עיה״ק, מבהיל מאד עד כמה יש לאדם להתנדב ולהשתתף בזריזות ובשמחה לעשות עסק גדול מזה, ואז חביב לפניו ית׳ הרבה יותר, כדברי הספרא.

מאמר שס״ב

ותצא אש מלפני ה׳ וגו׳ וימותו לפני ה׳ וגו׳ בקרובי אקדש וגו׳ וידום אהרן (ויקרא י:ב-ג)

לדאבון לבי שמעתי השמועה האיומה, המחריד לבב השומע, אבל אכתוב לכבודו תנחומים שיש בהם די להתנחם, המעשה הנורא הזו — הלא כבד הקדימו קדוש ה׳ הדומה למלאך ה׳ צבאות הוא אהרן הכהן הגדול, שהיו לו שני בנים גדולי ישראל נדב ואביהו, ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם, והנה אהרן קדוש ה׳ שתק וקבל באהבה, כמו שנאמר ״וידום אהרן״ וקבל שכר מרובה על שתיקתו, וכבר יש לו ממי להתלמד ולהתנחם — מגדולי ישראל בדורו של משה רבנו ע״ה כהני ה׳, וכולם קבלו באהבה, כמו שאמר לו משה רבינו ע״ה ״לא ידעתי או בי או בך (תו״כ שמיני) הרי כאילו הוא היה מצפה לכך, ובשכר זאת יהיה שכרו מרובה מן השמים, ויתנחם בכפליים, ויעיין וילמוד בספר שאשלח לו למזכרת —ב:א-ה, ויקבל נחת אחרי ההתבוננות היטב — בדברים שיתישב בלב, וכל המרבה הרי זה משובח.

מאמר שס״ג

בענין הנ״ל מאמר אום אני חומה

אכתוב בקצרה מאד, נאמר (דברים ו:ה) ״ואהבת את ה׳ אלקיד וגו׳״ ולכאורה אין לנו ח״ו חלק בזו המצוה, והראנו פנים שיהיה לנו חלק, ידוע, כי האדם יבחן באופיו ממקורביו, כענין ״ובן אדם לדומה לו״, ולמה? כי ההתקרבות באה מאהבה, והאהבה באה מרגש ההשתוות, וע״כ יבחן האדם עם מי ישתוה (בהרגש יחסי), והנה יוכל האדם להיות לו בצד מה — השתוות לו ית׳, (בערך יחסי) היינו בהליכה בדרכיו ית׳, - - בהטבה לזולת, ובסבלנות לכל זולת. כמבואר בס׳ תומר דבורה, — ובנאמנות, פי׳ ומקיים בלי שום שינוי כלל, כענין שנא׳ ״הא׳ הנאמן״ פירש הרמב״ן ז״ל: ״פי׳ בלי שום שנוי כלל״.

וכפי מה שהאדם מרגיל עצמו שלא יהיה שינוי בדבריו ובמעשיו, ויהיה נאמן כפי יכולת האדם — יש לו השתוות — מה אליו ית׳, ואז יהיה לו הרגש בין מדותיו ית׳ למדת בו״ד — שהטבתו ונאמנותו בלי תכלית. ויען כי יש בו מעט השתוות, לפי כח האדם, יולד בו אהבה אליו ית׳ שמדותיו ונאמנותו הם בלי תכלית. וממילא הוא ית׳ יאהב אותו, בשביל מעט ההשתוות שנמצא בו, כענין ״אם חומה היא וגו׳״ — ״אני חומה וגו׳״, ו״אז — דייקא — הייתי בעיניו כמוצאת שלום״. (שיר השירים ח:ט-י) כי האמת הוא קיים לעד, וחותמו של הקב״ה אמת, ע״כ אוהב הקיום, כי הקיום בלי שינוי, הוא אות על האמת הברור, ו״ה׳ אלקים אמת״, ע״כ — ״אם חומה היא״ — אות על האמת, ״אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום״, כי א׳ אמת אוהב איש אמת.

ודבר נפלא מצינו בגמרא כתובות עז׳ גבי ריב״ל שקפץ בגן עדן ושאלוהו שם אם לא התיר לו נדר בימיו, ישאר בגן־עדן, ולכאורה אטו זה איסור בדבר להתיר נדר, אבל פירושו — כי החרטה באה משנוי, ואם כי רשאי להתחרט, אבל אחרי שנמצא ברוחו מהלכי מעט שינוי, חסרה לעומתו — השתוות לו ית׳, ואינו ראוי להכנס ולזכות בג״ע.

ומעתה נוכל להבין בקל, כי מעלת האדם תבחן לפי השינוי, ומעוט מעלת ״חומה״ הנמצא בו: אחרי כי שינוי קל, עפ״י דין תורה שהתירתו, מ״מ היה צריך ליפול ביד מלאך המות עבור זה, וכל מה שירבה בו הקיום, הנה תגדל מעלתו עד אין חקר, כי בכל נימה של קיום שימצא בו יותר, תרבה בו השתוות לו ית׳ יותר, ומי לא יבין — כי אין חקר הוא, וכל זאת נכלל ב״ואהבת״, כי אחרי ההשתוות באה האהבה. והנה אנו רואים כי האהוב לאדם רוצה ג״כ שאחרים יכבדוהו וירוממהו — ויתקדש שם-שמים על ידו, וזהו תכלית המעלה.

בזה השבוע וכו׳ שלח מוהרי״ל וכו׳, ואמרתי כי זה לאות שיש לו השתוות, לפי ערכו, — עם מוסר, פי׳ עם המעלות מפרי המוסר, ע״כ נדב לבו — לא בעירו, אשר שם יכבדוהו על זה, אלא שלח — לכבד מקום שמגדילים בו המוסר, בשביל שכבר הרגיש הטובה הרבה שפעל עליו ועשה לו המוסר, כי הוקל מעליו עול הפראות של ״עיר פרא אדם יולד״ (איוב יא:יא) ורוצה לכבד את אשר אהב, הוא הראשון שעשה זאת — השכיל לעשות בהשכלה נכונה, קנאתי בו.

ובפרשה שמיני מצאנו ברשב״ם שפי׳ על ״וידום אהרן״ — אחרי שמדרך לבכות בכזה, והוא לא בכה ועסק בעבודתו, זהו הכ׳ ״על פני כל העם אכבד״ כי זהו כבוד שמים וקידוש השם, וסיים — ״וזהו מוסר ואמיתת פשוטו״. הרי כי כל מה שהאדם עושה נגד רצונו, ואחרים אינם עושים כן, זהו קדוש השם.

והנה בדור הזה, העשירים אשר קובעים עתים לתורה והנהגתם על פי התורה, ומה גם אם יקבעו עתים גם על מוסר, והנהגתם תהיה עפ״י המוסר — שכרם גדול מאד מאד, כי תמיד יתקדש שם־שמים על ידם, אשרי חלקם, ושכרם גדול מאד מאד, וכל זה נכלל וראוי לזכור זאת בק״ש ב״ואהבת״ שאנו קוראים בכל יום.

והנה כל אלו תלוי — במי שהוא מרגיל עצמו במדת הקיום, פי׳ ״אם חומה היא״ וכו׳ וכנ״ל.

ולא אמנע עוד מלהודיע לך זעיר שם זעיר שם מפרשת אמור — ״ובת כהן כי תחל לזנות״ — וכבר ידעת מאמר על זה, כי החמירה התורה בזה שתי מדרגות מיתה — בשביל שהיא מחללת חנוך בית אביה הכהן, כמבואר שם, ומרובה מדה טובה, כש״כ המגדיל חנוך בית אביו, ומכש״כ חנוך התורה והמוסר שיתקדש ש״ש על ידו, וכמבואר סוף יומא: מה הבריות אומרים עליו אשרי לפלוני שלמד תורה, אשרי לאביו ולרבו וכו׳ עליו הכ׳ אומר — ישראל אשר בך אתפאר״, היש קץ לשכר הלזה אשר ממ״ה הקב״ה יתפאר בו, ובזמן השפל הנוכחי בקל יכול האדם לקחת חלק נכון בזה, כמבואר למעלה.

זכור תמיד הדברים אשר כתבתי להזהר מחמדת הממון... והראי׳ מלוט מבהיל מאד, גדול כמהו נכשל בזה, ביתו כמה גדול, אשתו — כל ישראל מברכים עליה (ברכות נד) כמו על גדולי ישראל.

ועתה בני יקירי, אני מחזיק לך טובה רבה על רוב השתדלותך, — ידעתי בני, כי איש חסד אתה לפי ערכך — מי יתן ונהיה אני ואתה לפי ערכי הדל חזקים כחומה בלי שנוי בזמן מהזמנים, וכאנשים מן האנשים, ובמקום מהמקומות, ויקוים בנו ״אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום״, וזהו מעלת ״בר סמכא״ אשר מורגל בפינו. להאריך עוד א״א, ואפשר עוד חזון בזה דברים נפלאים.

מאמר שס״ד

ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהו וגו׳ ותצא אש וגו׳ וימותו וגו׳ (ויקרא י:א-ב)

הספד מד על דודו כהנראה הרב ר׳ צבי ברוידא זצ״ל.

מיתת בני אהרן (עירובין סג) על שהורו הלכה בפני רבם, וקשה א״כ למה ״בקרובי אקדש״ (ויקרא י:יג) הלא הדין בכל אדם, מורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, בשלמא אם זה קידוש השם שהקב״ה מדקדק עם מקורביו כחוט השערה? בענין מיתת רבינו הקדוש (כתובות קד) עליונים מבקשים את רבי וכו׳ עד אמתי׳ דרבי וכו׳ כמה דקדוקים שם, מה זה הענין שזכר שם: ערב שבת היה, עוד — מה זה הויכוח בין עליונים לתחתונים? ולכאורה בעולם העליון יודעים יותר משפט הצדק? ועוד מה זה הכרעה של אמתו דרבי נגד חכמי הדור? ירמיהו הנביא (ט:טז) אמר: כה אמר ה׳ צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבואנה וגו׳ מה זה צורך לחכמות לקונן הלא כל הנשים יכולות לקונן? ועוד אטו אנשים לאו חכמים הם? ועוד למה כאן (לחכמות) שלחו? עוד למה: התבוננו וקראו, ובלי התבוננות לא יוכל לקרא? הענין, כי הספד וקינה נופל על שתי בחינות, האחד, על כבוד הצדיק, ועוד שנית, על ספור המעשים הטובים כדי ללמד דעת ללכת בדרכיו הטובים. והנה יש התפעלות ושכל, בהתפעלות יש מעלה, שנקבע בלב בעומק, וגם אינו צריך להתבוננות, השכל, יש מעלה, שנשאר לזמן רב אבל צריך לעיון והתבוננות, וגם אינו נכנס כ״כ בעומק, (הלב), אבל התפעלות הבא מצד השכל, יש בה שתי המעלות, — נשאר לזמן רב, וגם נכנס בעומק. וע״כ אמר ״התבוננו״ תראו שההתפעלות תבא מצד עיון והתבוננות השכל, והנה על אבדת הצדיק ההתפעלות קרובה מאד, ע״כ אמר ״קראו לנשים״ שהן בטבע מתפעלות, ואל תצטרכו לבקש ממקום אחר, אבל על הבחינה הב׳ היינו לספר מעשיו הטובים ללמד דעת לעם לאחוז בדרכיו, לזה צריך לשלוח למקום אחר, כי אינו מצוי לכל, ע״כ ״שלחו לחכמות״ היינו הצטרפות הדעת וההתפעלות כנ״ל, וכנאמר (משלי יד:א) ״חכמות נשים בנתה ביתה״ היינו נשים מתפעלות וגם בהקדם בינת הדעת והחכמה להביא התפעלות, זה טוב מאד, ולזה יבאו שני פסוקים, על כת ראשונה של נשים — היינו מתפעלות לבד, אמר תחילה: ותמהרנה וכו׳ ו״תרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים״ היינו בחינת התפעלות על אבדת הצדיק, וע״כ כתיב אחריו ״כי קול נהי נשמע מציון איך שודדנו בושנו מאד כי עזבנו ארץ״ זה בחינת התפעלות, ארץ משוש לכל העמים, ״לא האמינו וגו׳ כי יבא צר ואיוב בשערי ירושלים״ ועתה עזבנו ארץ וגו׳ עיי״ש, ובפסוק אח״כ דבר נגד הכת שניה, ״כי שמענה נשים וגו׳ ותקח אזנכם וגו׳ ולמדנה וגו׳ היינו החכמות המקדימות הדעת להתפעלות — לצרפם יחד, וזה צריך לימוד, וע״כ אמר אח״כ ״כי עלה מות וגו׳ להכרית עולל וגו׳״ זה נגד ספור מעשיו הטובים של הצדיק, איך חלילה יסתעף אבדן הטוב להבא באבידת מעשיו הטובים, ע״כ אמר — להכרית וגו׳ כי ידוע שאין מיתה בלא חטא (שבת נה) וגם (שבת לב) בעון בטול תורה בנים קטנים מתים, וידוע שחורבן ביהמ״ק היה ביטול תורה — וגם לבחורים כי אין קרבנות שיכפר לזה, וצריך התבוננות עם התפעלות שיקבע בלב, והנה באמת גם שבחינת א׳ אבידת הצדיק שהוא בחינת עבר, מ״מ תוכן הכונה גם על להבא, כי בלתי זאת אין צורך הצדיק לזה, בעלמא דקשוט אין צריך לכבוד שלנו, אף כי שנפסק (סנהדרין מו) ״יקרא דשכבא״ מ״מ הכל בשביל החיים, ואין נ״מ רק אם אמר (סנהדרין מו) אל יספדוני וכו׳ עיי״ש בסנהדרין, ע״כ גם לזאת הבחינה צריך התבוננות, ופי׳ גם לפסוק ראשון קראו וגו׳ היינו נשים המתפעלות מקוננות על עבר, אבל אתם התבוננו שאקדם לכם בחינת ההתבוננות שיועיל לכם על להבא, ולזה צריכים אנחנו להשתמש בבחינת הספד ג״כ על זה האופן, כי הצדיק ז״ל אינו צריך לתהלתנו תהלות בשר ודם וע״כ צריך מקודם התבוננות, אך לכאורה היה צריך לדבר מאמונה, אך באמת אינו צריך, כי ממ״נ — הכת ״לעבער צווארעך״ (זה ביטוי באידיש־זרגון לאנשים שכל עסקיהם הם בהרגלי מיני האכילות) אינם אנשים כלל, כי הלא בעלי הבימות הם לא כחכמים הקדמונים שהיו מופרשים מתאוה, והוכחתים על פניהם כי מידי ספקא לא נפקא, (כי גם שאינם מבוררים באמונת ההשגחה העליונה, אבל צריכים לירא מהעתיד הנורא גם מספק סכנת אבדון) והאיך כדאי להחליף עולם נצחי בעולם חולף לא בכמות ולא באיכות (כי הכל חולף) מי פתי אשר יעמוד עצמו במקום סכנה (גם של ספק) בשביל הנאה מועטת — נגד תענוג רוחני, ואין מה לדבר אלא לחכמים הקדמונים אשר היו מופרשים מתאוה, אך לא קבלו הדת מאבותיהם, ע״כ היו מוטעים בענין עוה״ב (באיכותו) אבל הם (הנ״ל) לד״א מגושמים מאד, ואם הכת אשר ישמרו ד״ת רק פעם רואים לפעמים באמונה, אין זה כלום, כי זה רק בלבול הדעת, כמו שנופל רעיון רוח על האדם לפעמים כי באמת כולנו מאמינים אנחנו, רק שהיא אינה מצוירת בהצטירות הנפש כפי הראוי, בפיו ובלבו, על כן אמר הנביא ירמיה (ירמיה ז:כח): ״ואמרת עליהם וגו׳ אבדה האמונה״ ל׳ אבידה הוא — דבר שאין יודעים איפה הוא, ״ונכרתה מפיהם״ דייקא, פי׳ מפיהם נכרתה, שאין מדברים בעסק אמונה, ע״כ אינה מצוירת אצלם, אבל מאמינים הם באמת.

ועתה נדבר, הנה מצינו באברהם אבינו ע״ה (תנחומא וירא ג) ״בשעה שנצטוה על המילה, הלך ונטל עצה מן ענר אשכול וממרא (מדרש תנחומא), וזה תמוה, שהוא יטול עצה על זה (מהמביא לביה״ד, שמעתי בזה ממו״ר הרה״צ ר׳ שמואל כגן זצ״ל תלמיד הרש״ז זצ״ל, כי אברהם אבינו ע״ה הרגיש בעצמו כבר מדרגה רמה לעבודתו ית׳ כפי המובא בספר מסילת ישרים להרמח״ל פ״א: להתקרב אליו ית׳ ולשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו וכו׳ עד שנמשך אחריו יתברך ממש כברזל אחר אבן השואבת (מגנט) וכו׳ ואברהם אע״ה רצה להעלות מעשהו זה באופן נסיוני, ולהגדיל הנסיון ולהתגבר עליו הלך ליטול עצה מענר אשכול וממרא, בטעמים המובאים במד״ר שם וחשב שהם יתנו לו עצה שלא ימול עצמו, והוא יתגבר על נסיונו זה, אלא שגם ממרא יעץ לו על המילה, אבל כונת מחשבת אאע״ה היה לטובה, כן שמעתי מפי מו״ר ששמע מפי הרש״ז זצ״ל שהיה כמעין הנובע בחכמת היראה והמוסר, תורת אמת היתה בפיהו, והוא היה תלמידו בשנותיו האחרונות) הענין, כי יש עבירה התפעלית ועבירה שכלית כדומה לשון־הרע על מתים הנה נזהרים מאד, והיא עבירה התפעלית — כי ירא לדבר, ובאמת הלא מבואר בברכות פ״ג י״ט ״המספר אחר המת כאילו סיפר אחר אבן״, אבל לשה״ר על החי — הותרה הרצועה, אף שחמור מאד מאד, וכן במצוה — אוהב המת ומכבדו, אבל בין החיים יש שנאה וקנאה, וכן לרחוץ ולנקות מתים הוא כיבוד, משא״כ אם יראה חולה חלילה — שהוא מוטל, יפחד מלנגוע בו, לא כן מצאנו אצל הגאון ר׳ משה מאיוויע ז״ל — רץ אצל רגל חולה לרחצו, ע״כ מצינו בגמ׳ שבת סוף פ׳ במה מדליקין ל׳ גבי שלמה המלך ששלח לביה״מ ״אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים וכו׳ עד — לכלב החי טוב מאריה המת וכו׳״ הענין שנזדמנה השאלה עתה, היינו בעת שישב על כסא המלוכה הראוי לו (והוא היורש) שכבוד החי הוא יותר ויותר מאדם מת, ונאמר שיש בעבירה אחת קלה היא בעיני האדם, אבל בעיני השכל היא גבוהה מאד, — והנה מה שהאדם אינו רואה ואינו דואג להשריש היראה בשורש יתד בל תמוט — הוא עון גדול עד מאד, והנה אז״ל שבת פ״ח תנאי התנה הקב״ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה מוטב כו׳. וקשה הלא כפה עליהם הר כגיגית? אבל יש כמות ואיכות, האיכות נחלקת לשלש בחינות, א׳ איכות המבחן לבדיקה (פראבע), ב׳ איכות הבלתי נמצא, ג׳ איכות מה שחסר מעט, אבל בלא זה — לא יוכל לצאת הענין לפועל, כדומה, מי שיכול לדבר בכמה לשונות (שפות) אם הוא יכול לדבר בשפה אחת פחות מזולתה אין חסרון כ״כ, אבל לפעמים כשיצטרך — יוכל לצאת מזה דבר גדול מאד, כמו מרדכי (מגילה יג) שיצא כל הגאולה בשביל הלשון (שהבין בבגתן ותרש), ונוכל לצייר זאת בחכמת הטיליגרף שהיא לטובה גדולה, שיוכל לדעת בשעה מועטת הרבה ממרחק, והנה אם היה יודע חכמת המגנטיזם והכל, אבל לא ידע לערוך הגעת הידיעות לתחנה הראויה לזה, מה היה מועיל כל מדע החכמה להתודע בכל מרחקי העולם מכל הנעשה בה בשעה מועטת, וע״כ זה המעט גורם כל הטובה הגדולה הלזו. והנה ביראת שמים ג״כ מצינו — לפי הכמות העולם נידון — אחר רובו, ואיכות (אבות ה:כח) ״לפום צערא אגרא״ לכן אחז״ל (אדר״נ ג) טוב דבר אחד בצער ממאה פעמים שלא בצער, למשל כשאדם אינו מריע לבריות שלא בצער, הוא בכמות מצוה אחת, וכשהוא בצער — למשל כשמפזר פרוטה על זה, הוא בכמות מאה מצות, ולא נמדד הצער, משמע כל דהוא ג״כ קשה מהראשון — כי הוא נוסף עליו, א״כ הוא יותר מכפלים, ושלש פרוטות עוד החשבון כנ״ל, או כשהוא כובש כעסו לבל ילבין פני חברו, החשבון לפי הצער, וגם החשבון לפי מעט המציאות, כמו האבן הטוב אשר הוא במעט הגדול במיעוטו, הוא נמכר ביוקר גדול הרבה מן הערך ויותר, וכן בזה, ועוד יש איכות לפי רוב התולדות הנולדות מענין הזה, לפי מעט הנמצא, כמו האבן הטוב אשר הוא במיעוט גדול, נמכר ביוקר גדול — הרבה מן הערך ויותר, וכן הוא בזה ועוד איכות לפי רוב התוצאות והתולדות העתידות להולד מזה, כי היראה מה׳ היא סיבה עקרית לבל יחטא האדם, ומעתה יתבאר מאז״ל: תנאי התנה הקב״ה עם מעשה בראשית וכו׳, מבואר במקום אחר וכו׳ עד שהאדם צריך לעשות יראתו ביסודות חזקים, לאפוקי בלא יסוד כראוי, לא הוי רק טכס חיצוני (צירימוניע) ובדוחק של נסיון כל־דהוא מתפקע הכל אצלו ולאפוקי ביסוד, אפילו אם עדיין לא פעל כ״כ לשבור יצרו בפרט, אבל נפשו מרה לו ונקוטו בפניו וצערו נגד עיניו, ותקוה שלא ישוב שוב לכסלו, וע״כ כשכפה עליהם הר כגיגית וכו׳ זה פעל להעביד החיצוניות לרע, ונשארו על טוב הפנימיות כענין שכופין עד שיאמר רוצה אני וכהסבר הרמב״ם כנ״ל, וע״כ אמר הכתוב (ישעיה כט:ג) ותהי יראתם וגו׳ מלומדה, פי׳ רק בחיצוניות מלומדה, א״כ נקל שיתפקע הכל, משא״כ כשהיסוד חזק — משלא לשמה בא לשמה וכו׳, וזהו הענין בגמ׳ (ע״ז יז) ״בכה רבי — יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש בכמה שנים״, פי׳ כי האדם צריך להשלים עבודתו בכל נפשו ומאודו, ויש מי שבא לידו עבירה גדולה והתפעלות גדולה ומוסר נפשו בבת־אחת, משא״כ מי שלא בא לידו כזאת, ורק מרגיל נפשו בלאט לאט למסור נפשו בשביל עבודת השי״ת, כגון לעבוד בצער לבלום פיו בשעת מריבה לסבול בזיון — להתרחק מן הכבוד, להפקיר פעם ממון עד שיתרגל בכל נפשו ומאודו, וזה כונתם ז״ל בבראשית רבה א:ד, על הכ׳: וירא אלקים את האור כי טוב (בר״ר ב) איני יודע מה טוב - אם מעשיהם של צדיקים או של רשעים, כשהוא אומר: וירא א׳ את האור כי טוב, הוי אומר מעשיהם של צדיקים. הענין פלא — הלא פשיטא? אבל יובן בדברינו הנ״ל, איני יודע אם טוב למסור נפשו בבת־אחת (למעשה צדיקים) או שמרגיל עצמו לאט לאט לבוא למדרגה של בכל נפשו — ומשתהא עוד במעשה הרשעים), כשהוא אומר ״האור כי טוב״, ״האור״ מכונה בשם השכל, כי כל הפרטים הנולדים והמסובבים כי כמו האור מאיר בכל מקום, כן השכל יראה לפניו כל הפרטים הנולדים והמסובבים לאפוקי התפעלות, אינו רואה אלא אותו דבר בלבד, לכן כתיב (משלי ו:כג) ״כי נר מצוה״ כמו הנר אינו מאיר אלא אותו החדר, כן מצוה, כי המצוה עומדת על אותו הפרט לבד, ודי התפעלות, לאפוקי תורה צריך להיות בשכל הנמשל לאור, כי צריך להתבונן בנולד ומסובב, ולכן אמר — כשהוא אומר ״האור״ כי טוב — היינו בחינת השכל, הוי אומר — מעשיהם של צדיקים, שעובד בהרגל מקיף וכללי לאט לאט עד שמגיעים לבכל נפשך (השכלית) במלא היקפה, וזה הענין שאברהם אבינו ע״ה הלך ליטול עצה, כדי להשקיט ההתפעלות, כי קודם המצות היא בחינת לימוד צריך להיות בלא התפעלות (זה ענין אחד עמוק המתבאר ביסודות עניני השכל והתפעלות כנ״ל) והנה לפי דברינו יובן הגמ׳ (שבת קה) ״כל המתעצל בהספדו של ת״ח ראוי לקוברו בחיים״ ומהו המליצה? הענין, בהקדם עפ״י הנ״ל, יש ד״א מה שהעולם צריך עתה לד״א, אף שהוא דבר גבוה, אבל ההכרח מביא לזה, כמו העני, אף שהוא עני צריך לאכול בשר מפוטם ויין ישן, כן זאת — היינו לטהר מחשבתו להשיג האמת על שעה כל דהוא, הוא הנקרא טהרת המחשבה, פי׳ אחר מיתת הענין מאין נגיעה, כי בראשונה היו בעלי דעות רק שנים או שלשה בעיר, עכשיו הכל בעלי דעות, א״כ בנטית אף קצת מהאמת — יכול לעות הרבה פרטים מה שנוגע ליחיד עד החיים שלו, או לרבים כן, וקוטב הענין הנ״ל הוא לסיבות — אם צער או היפוך הרצון או קצת היזק ממון בשביל מטרת הענין לאמיתו, וזה כל אדם — להלביש החסידות באלו הענינים, וזה (משלי כג:כג) ״אמת קנה״ פי׳ ותר רצונך או ממונך בשביל האמת ״ואל תמכור״ פי׳ לותר האמת בשביל רצונך או ממונך, אך הסיבה לזה, כדומה, כשמתאספים אסיפה, אינם יכולים להשתוות זה עם זה, למה? כי כל אחד יש בדבריו צדק ובלתי צדק, וכל אחד מביט על זולתו על הבלתי צדק, ובכן הוא מתכעס ונפרדים זה מזה, לאפוקי אם כל אחד יביט על זולתו גם על הצדק, ממילא יתן גם מקום מעט לדבריו ויתפשרו זה עם זה, והנה זה המפריע אשר כל איש אינו לומד הטוב מזולתו, כי הוא מביט רק על הרע של זולתו ולא על הטוב, כפי׳ רבינו יונה ז״ל (שע״ת ד:יח) על הכתוב (משלי כח:יב) ״ובקום רשעי יחופש אדם״ פי׳ יחופש מומי בני אדם, והנה הצדיק ג״כ יש בו טוב הרבה, ומעט חסרון ג״כ, כנא׳ (קהלת ז:כ) אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, והרשע מביט על הרע, כי בקום רשע וגו׳ וזהו ״כל המתעצל בהספדו של ת״ח״ זהו שהביט בעיקר על החסרון, וע״כ ״ראוי לקוברו בחייו״, כי רשעים בחייהם קרויים מתים, (ברכות יז) ועוד זה סימן שחסר לו היסוד וע״כ אינו מתפעל מזולתו, וזה מת ממש, ולזה אז״ל (מועד קטן כח) מיתת צדיקים מכפרת, כי במיתתם אינם מביטים על החסרון שלהם, רק על הטוב ומתלמדים מהם, וזהו ״כי מפני הרעה נאסף הצדיק״ שלא ראה ברע, היינו כשהתורה מבוזה חלילה, אבל כשהתורה אינה מבוזה, אלא מפני הרעה שאינם מביטים על הטוב, אבל כשמת מביטים על הטוב ויעשו תשובה, והנה בהספד אשר אנו עוסקים בו, ידענו כי לא כבדנו אותו כראוי, כי אף שהיה לעיין פן מסגף ופן יותר מדי, אבל הטוב בזה הרבה יותר ממי שמסגף עצמו בדאגות עוה״ז, וכן איש שיש גדול בתורה כמהו אבל בעל מעשים היה, ואז״ל (קידושין לג) שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוי, ע״כ לכה״פ נכבדהו עתה, ונתנהג כסדר הכתוב ״התבוננו וכ׳ להתפעל מהתבוננות, והנה כשיש לאדם כמה בנים אך נוהגים כשורה, כשמת חלילה אחד מהם, גדול היגון, וכש״כ כשמת בלא עתו, וכש״כ כשהוא בן יחיד, וכש״כ איש מסוים ומופלג במסוימים דודי הרב הנ״ל היה בן יחיד בעירנו בבית־המדרש שם לילות כימים, גדול שברנו מי ירפא לנו, נפלה עטרת ראשנו, עטרת היה להמשפחה ולהעיר כולה מי יאמר שבדורנו יהיה לנו תמורתו? עליו נוכל לאמר ששקול ככמה אלפים איש, כי אם נחפש בכמה אלפים לא נמצא כמותו הלוחם נגד תאותו, והחליף טבעו עליו יוכל להיות לפי האיכות. וכהירושלמי ברכות פ״ב ה״ח יגע רבי בון וכו׳ כי לפי האיכות יגע הרבה. תורתו היתה לשמה, כי לא חפש פרנסה מתורה, היה עמוד תקיף כנזכר בזוהר עמוד תקיף בכולי׳. תורה תורה חגרי שק, כותלי בית המדרש שאו אליו קינה וכו׳ (חבקוק ב:יא) כפיס מעץ יעננה וגו׳, וזה הענין של הקושיא כי במ״א אמרו (ר״ה יח) גדול מיתת צדיקים כשריפת בית המקדש, ופעם (כתובות ה) יותר משריפת ביהמ״ק, הענין, כי תכלית ביהמ״ק להוסיף יראה מהנסים שנעשו שם, אך המקדש בעצמו לא יוכל לבנות עצמו, ומעשה צדיקים יותר מביהמ״ק דאיתא בכתובות דף ה׳ על הכ׳ (שמות טו:יז) מקדש ה׳ כוננו ידיך, ומבואר שם שזה מעשי ידי צדיקים עיי״ש, וזה הצדיק שאינו יכול לתקן הדור אך מה שנלמוד ממנו מעצמו הוא כבית המקדש (שאינו יכול לבנות עצמו וכן הצדיק הנ״ל). והנה כל איש אף שאינו יכול לקחת מעלה גדולה — יוכל לקחת מעט מעלה, היינו שיהיה לו הרגש בזולתו, או ללמוד לבנו או לתת אותו לישיבה, או להחזיק לומדי תורה, או לדבר דבר טוב במקום שצריך, וזה (כתובות קד) כל אדם שלא לעצמו נברא וכו׳, וזה הענין דרבי בכתובות קד כל מאן דאמר נח נפשו דרבי וכו׳ כי חשבו ששוב מקבלים תועלת מחמת החסרון שלהם, וגזרו אומר להכשיר עצמם לקבל תועלת ויחיה בשבילם, כיון דחזי אמתיה דרבי פי׳ המכונת צרכי הגוף, כי (אבות ג:כא) אם אין קמח אין תורה, וחזי דהוי מצטער טובא, א״כ לא הוי בישוב הדעת ושוב לא יועיל עוד לאחרים. והנה עתה לא נוכל לומד ששוב אינו נצרך לנו, אך מסתמא מפני הרעה נאסף הצדיק — על שני אופנים, אם שלא למדנו דעת ממנו מצד בקום רשע וגו׳ אם מפני שחסר לנו היסוד (מו״ק כה) אם בארזים וכו׳ היינו שיש להם יסוד בקרקע, מה יעשו אזובי הקיר שהיסוד שלהם מהכותל והכותל עומד ליפול ויפלו גם הם, כל צדקותיו רק מתוך רגש נימוסי להתנאות (שטאאט) כשנפל הנימוסי יפול גם לזה. הלא נא׳ (תהלים יט:י) משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו, וידוע הפי׳ של אדמו״ר זצ״ל נר ישראל וקדושו, ולכן ידאגו כל החבורה כולה, ולכן נאחוז בדרכיו הטובים כו׳, וזה הענין של נדב ואביהו, כי היתה להם מצוה ראשונה והיתה התפעלות גדולה, וגם היה שלא בפניהם, וגם הוי טעות בדבר מצוה ועשה מצוה דפטור מחטאת (שבת קלז) ויען כי במצות יש לעשות בהתפעלות וע״כ שכחו, וע״כ העון קטן ולא הוי רק מפני קידוש השם — כי מורא רבך כמורא בו״ד, נזכה לתשובה שלמה ויבא לפנינו גואל אמן.

מאמר שס״ה

צדוק הדין

ויאמר משה וגו׳ בקרובי אקדש וגו׳ וידום אהרן (ויקרא י:ג) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ וגו׳ כי אני ה׳ המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים והייתם קדושים וגו׳ (ויקרא יא:מג-מה)

זה לא כבר הודיעני אחי נ״י, מהשמועה המדאבת לב האדם, אשר עבר על חביבי האהוב לי כראוי לו, הגיעני השמועה הנוראה הזאת פרשה שמיני, אמרתי לא לחנם הגיעני זאת בפרשה זו, אך לנחם את ידידי האהוב לי, בדברים שיש בהם די להתנחם, אך אני צריך מתחילה לבאר ענין נפלא מה שדברנו בזה השבת פ׳ שמיני יא:מג-מה, פסוק ״כי אני ה׳ המעלה אתכם מארץ מצרים וגו׳״ והביא רש״י ז״ל ״תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאים בשרצים דיים מעליותא היא לגבייהו״, ודקדקנו בזה, כי הנראה שיציאת מצרים גרמה להם שאל יטמאו בשרצים, והלא גם במצרים היה יכול השי״ת להפרישם משרצים, ולמה דוקא אחרי יציאת מצרים?

ואמרנו כי מזה מוכח כדעת המקובלים כי כל עונשי התורה אינו ענין צדדי, אלא פועל אדם, אשר הפעולה עצמה תשלם לו, כמו מי שאכל בשר מוסרח, יחלה וימות, כי הבשר המוסרח בעצמו יעניש לו עונשו הראוי לו, ככה העושה עבירה, יש בה טבע רוחני באותו דבר שעבר עליה, — להחלות את האדם ולהמיתו ביסורים קשים ומרים.

והנה אנו רואים, שהאדם אוכל בשר מוסרח יחלה וימות, והכלב אוכל אותו הבשר המוסרח, ולא יזיק לו כלום, ככה אם לא היו יוצאים ממצרים, היה טבעם גס, ולא היה מזיק להם שרצים, אבל כשיצאו ממצרים, (מכור הברזל) נזדכך גופם, ואין טבע נפשותם מקבלת סרחון שרצים, המסאבת ומזהמת הנפש.

וזה מאמר ר׳ ישמעאל אלמלא לא העלו את ישראל ממצרים. רק מגורם טובה זאת, שתזדכך נפשותיהם מסרחון וזוהמא כזאת — שלא תוכל הנפש לסבול סרחון שרצים — דים. היוצא לנו מזה, כי מאז יצאנו ממצרים ונתגלה לנו ידיעת אלוקות, נזדכך נפשותינו לבלי אפשרות לסבול זוהמת שרצים, וכן כל הדברים האסורים אשר נבדלנו מהם.

והנה באומה הישראלית גופה — נבדלים המדרגות האישיים זה מזה, כדומה, יש מי שמורה הלכה בפני רבו ולא יזיק לו, והנה גדולי ישראל בדור דעה — דור המדבר, אשר פנים בפנים דבר ה׳ אתם, ומכש״כ נדב ואביהו, אשר היו אז גדולי ישראל, נענשו כל כך במיתה חטופה, מיתה איומה, ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל אותם לפני כל קהל ישראל. היש אבל ויגון יותר מזה? כי ניכר שיצא קצף מה׳ על גדולי הכהנים, בעת השמחה הגדולה שאין כמוה, היינו שראו השכינה, וירא כל העם וירנו וגו׳.

והנה בעת שמחה גדולה כזאת יארע אבל גדול כזה, מאיגרא רמה וכו׳, ועם כל כל זה אמר לו מרע״ה, אהרן אחי! ידעתי שיתקדש הבית במיודעיו של המקום ב״ה, וחשבתי או בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך, והיינו כדברינו שנזדכך ונתעלה כ״כ נפשותם — עד שאינם מקבלים שום נדנוד עבירה, וזהו קידוש השם שכל ישראל יראו גודל תוקף החטא וייראו מלחטוא, וכמו שכתב רש״י ז״ל שם — שכשהקב״ה עושה דין בצדיקים מתירא ומתקלס, שאם באלו כך כש״כ ברשעים, יעוי״ש ברש״י ז״ל, והיינו דכתיב: כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה׳, פי׳ אחרי כי אירע להם זאת, רק למען יתקדש שם שמים על ידם, לירא מלפניו ית׳ מלחטוא, א״כ הם יבכו, שעל־ידם — כדי שייראו מלפניו ית׳, אירע להם זאת, ותיכף כשאמר לו משה רבינו ע״ה זאת, וידם אהרן, וכך כתוב בספרא: נכנס משה אצלו והיה מפייסו כו׳ עד ששמע כך, צידק עליו את הדין ושתק, שנאמר וידום אהרן.

והנה אשתו ע״ה, שמעתי עליה שהיא היתה עושה רצונו ונמשכת אחר הנהגתו הטובה, וכבר אז״ל (תדבא״ר פ״ט) איזוהי אשה כשרה כל שעושה רצון בעלה, ובדור הזה היא מצוינת ויתקדש ש״ש על ידה, והנה אהרן קבל שכר מרובה על שתיקתו, וגם כבודו הרם נ״י יקבל שכר על שתיקתו, ולא לחנם אירע זאת בהמשך פרשת שמיני מאת...

היום יום ב׳ אוסיף מעט הלימודים שיצא לנו מהפרשה הנ״ל — למעלה ראש, וכדאים להתקדש שם־שמים ע״י.

הנה היום הזה היה יום שמחה לישראל אשר לא היה כמוהו, עד שאותו יום נטל עשר עטרות. ולמה כיון הקב״ה זה הצער הגדול לכל ישראל דוקא ביום שמחה רבה כמוהו, לערבב שמחתם, עד שהוצרך אהרן ובניו לאזהרת: ראשיכם אל תפרעו וגו׳, ופירש רש״י אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום, אבל רצה הקב״ה להודיע לישראל, כי אין שמחה לפניו כנקיון החטא, ואז תהיה השמחה עריבה לפניו.

ועוד נלמד מזו הפרשה, היעלה על דעתנו כי בצער גדול כזה, — היאומן כי איש נכבד גדול, יקצוף על האדם השרוי בצער הזה, ואף אם יחטא ואשם, ילמד עליו זכות ולא יפגע בו עתה, והנה משה רבינו ע״ה: ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף ויקצוף וגו׳ (ויקרא י:טז). הנח משה לא חס עליהם, לא חס על צערם ולא למד עליהם זכות להמתין לפגוע בהם בדבר שכבר עבר ולא חס עליהם כלל, ותיכף: ויקצוף עליהם, הרי כי אין שום אמתלא והתנצלות במה שנוגע בכבוד המקום ב״ה.

ועוד ללמד לבני ישראל היום הזה שנתקרב אצלם, עד כמה צריך האדם לשים נפשו בכפו, נפשו, פי׳ רצונו בידו, עד שצער גדול כזה כמו שבארנו בהמאמר, עם כל זה צריכים לכבוש רצונם של אבל, ואדרבא צריכים לעבוד עבודתם בשמחה, ובאזהרת עונש גדול אם לא יעשו כן, כמו שנאמר (ויקרא י:ט) ולא תמותו — אם תעשו כן, פי׳ אם תערבבו שמחתו של מקום חייבים מיתה, הרי ראו כל ישראל מה זאת קבלת שמים, ואל ישיבנו אדם על ההערה שכתבנו, ממשה רבינו ע״ה, הלא נעלמה ממנו הלכה עבור זה, כבר כתבנו במאמר אחד — כי זה לא היה רק בשביל שבא לכלל כעס, אבל לא בשביל צערם, ואין כאן מקום להאריך בזה, אבל די לנו בשלשת הלימודים הנשגבים האלה. הרחמן יעזרנו לקבל עלינו עול מלכות שמים בשלמות.

מאמר שס״ו

יין ושכר אל תשת וגו׳ בבואכם אל אהל מועד וגו׳ ולהורות וגו, (ויקרא י:ט-יא)

הערה גדולה בקצרה, מאמר חז״ל (חגיגה ט) ״אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למאה ואחד״ הערה רבה עצומה למעמיק בדבר, הנה אחז״ל (עירובין סד.) שתה רביעית יין אל יורה, לפי סברתנו אין אנחנו ראוים בלבול הדעת ברביעית יין, והרי זה כלל לכל אדם אף לראש חזק. והנה אנחנו רואים כי בטבע האדם שאינו כועס על מי שהטעה אותו כדומה בקילו לחם אם יחסר מעט, אבל על כסף יקפיד יותר אם יחסר במשקל, ועל זהב עוד יותר, ועל אבן טוב עוד יותר, וכדומה אם נראה אדם בעל מדות טובות נעלה הכלל, אם נראה ממנו מתקצף על הטעאה כל דהוא, נבין כי הכל — דהו מן הסתם שוה הרבה מאד, שכדאי לקצוף על זה, והנה השותה רביעית יין, אין אנחנו עומדים על זה — מה זה הערבוב כל כך בשכל האדם, אבל הלא אנחנו רואים כי התורה מקפדת על זה וקוצפת עליו כ״כ, כידוע פסק של העובר על ציוויו בזה, וע״כ יש לנו לאמר — כי דבר גדול הוא הנוטה כחוט השערה מן השכל הישר, הדומה מנהיג לוקומטיוו (קטר) הרכבת הנוטה חוט השערה מפסי הרכבת, הוא מסכן בעצמו ויכול לאבד הרבה ממון ונפשות ח״ו, אבל הנוסע בעגלה ההולכת בלי פסים, אינו ניכר בה חסרון וסכנת העיקום במה, ולכן ההולך בעולמו בלא סדר ומשקל מדוקדק, אינו ניכר לפניו העיקום בשכלו לעניניו שהוא, אבל התורה (בשכל העליון האלקי הדק) רצונה שילך האדם בסדר נמדד, וניכר עיקום חוט השערה מן הפסים, פי׳ מן השכל הישר הממודד.

מאמר שס״ז

והתקדשתם והייתם קדושים וגו׳ (ויקרא יא:מד)

אבאר לכם יסוד אחד הראשי והעקרי בזיכוך הנפש, והוא בתהלים עג מזמור לאסף התחיל שם פסוק ב׳ והלאה: ״ואני כמעט נטיו רגלי וגו׳ בראותו הצלחת הרשעים, — עד אבוא אל מקדשי-אל אבינה לאחריתם״ לא אאריך בקושיות, אמנם אחת אדבר, מה זה שהבין במקדשי א־ל ולא מקודם אחרית הפושעים? הרי משמעו כי עד עתה לא ידע כי כן דרכו של הקב״ה לשלם להם לכל טוב בעוה״ז? אמנם דבר גדול ולימוד גדול הורה לנו הנביא ע״ה, נאה לנביא כמותו, והוא כי ידוע שכל עניני התאות, בשעה שעומדים נגד עיניו (ודמיונו) קשה לשברם, וגם לההבילם, והנה לזה כל זמן שתאות מתרחשת בקרב האדם, נדמה לו כהר גדול, ודומה לו כי טובה היא, משא״כ כשבא לבחינת: והתקדשתם, היינו פרישת עולם הזה, אז נגרש מלבו, וזהו: מקדשי אל, ואז הבין היטב אחרית הענין נגד עיניו ממש, כמו שרואה אותם נגד עיניו ממש, ומה הועילה לבא לכבוד הזה, מה שלא מטו מדרכי התורה והמצוה, גם בעת שעדיין יצרו מפקפק עליו, ואז נתעורר כח הנפש — מהמעשים המוטבעים לה לתת עוז (ורוממות) בנפש וכו׳.

מאמר שס״ח

עוד הסבר בענין הנ״ל במקדשי א׳ בענין הנפש הקדושה העליונה חלק אלוה ממעל.

אנחנו רואים — האדם שעמל כל היום או רעב כל היום, אח״כ רוצה לנוח מעמלו, או לאכול, ולמה כשהוא רעב לדבר ה׳ כל היום מתורה או מיראה, למה לא ירעב אח״כ, ואדרבא כל מה שהוא מבטל יותר, אינו רוצה אח״כ יותר? הענין, כי האדם מורכב גוף ונפש, הגוף המוחשי ישנו, וכשהוא רעב — רוצה ומתאוה ומבקש למלאות חסרונו, הנפש (העליונה) איננה באדם רק בכח, וע״י פעולותיו הנפשיות — תורה ומצות ומדות הטובות, יוצאת לפועל — הנפש, ולכן כשהוא רעב ממעשים טובים, אין לו נפש בפועל, ומי יכסוף בו למלאות חסרון הנפש אחרי כי אין לו נפש, אבל בכל מה שהוא עושה יותר (בתורה ומצות ומדות) תתגדל הנפש יותר ומשתוקק יותר.

מאמר שס״ט

אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ וגו׳ כי אני ה׳ אלקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני וגו׳ (ויקרא יא:מג-מז)

מאשר המאמר הזה הוא נראה כמאריך, אמנם הוא קצר מאד, כי יכיל רב האיכות ע״כ אמרתי להקדים לכם, בנים חביבים לי מאד מאד, אשר לכם אני דורש טובתכם יותר, מאשר כתבתי להם המאמר בלי הקדמה, אמנם לכם אדרוש טובתכם בקרב ולב עמוק, כאב אל בניו, ע״כ אקדים לכם נשואי המאמר בקצרה.

״חכו ממתקים וכולו מחמדים״ (שיה״ש ה:טז), הענין מאשר מצאנו ראינו בתורתנו התמימה הקדושה, שמרחקת אותנו, מהדברים המשקצים הנפש ומכלים הגוף, ועל זה יעדה לנו שכר הרבה, היש חיך מתוק מזה? ומזה נבין כי כל אזהרותיה של התורה, אף שידמה לנו כאילו דוחקת האדם, אבל לא כן הוא, ורק הכל מחמת חסרון הרגשתינו, כאשר דברנו — אם נשוב מלדור עם נחש בכפיפה אחת, ורק נדור בדירה נאה ומפוארה, ״אמור לחכמה אחותי את״ (משלי ז:ד) והיינו ע״י המחשבה הזכה, אשר נותנת לאדם הדר ויופי, פנים צהובים, לב שמח בצהלת פנים בזה ובבא, אז יעיר נות הרגשתנו להרגיש נועם אזהרותיה, כי כולו ממתקים, אמנם קודם ההרגש בדמות כזה, ואשר רק בשכלו יבין מן הידוע גם לבלתי ידוע, אז נקרא רק מחמדים, וזה — חכו ממתקים — מאשר נבין בחוש — כי זה טובתנו, וזה יביא לנו כי ״כולו מחמדים״, אף שלא אבין עדיין טובו בזה — מחסרון ההרגש, ועם כל זה מחמדים הם לנו, עד שנבא לאט לאט להרגש הנכון, ואז יהיה כולו ממתקים.

והנה ראיתי מראשי המחנכים, להזהר מבלי להשריש בלב הנער המתחנך — תאוה, אשר בגללה ייטיב דרכו, כדומה: אם נאמר לנער, אם תכון ללטוש היטב את חרבך שתהיה חדה מאד, ותטרוף זרוע אף קדקוד, אז בזה יפיל מעלתו במדרגה התחתונה, כי יתרגל מתוך כך, להמתין לראות כי חרבו ישתה דם נקי, וכן המשריש בתלמיד — להתחכם לנחול כבוד, חכמתו תטבע בים התאוה והכבוד.

והנה בזאת מצאנו במדרש רבה (רות ו) במעשה דאלישע בן אבויה, כמו כן ביתר שאת, כי המחשבה שחשב אבוי׳ אביו עליו לא טובה וזכה, כדרכם של אוהבי חכמה — לאהוב את החכמה רק מטוהר אהבת החכמה, ובפרט תורת ה׳ צבאות ית׳, די לנו כי ידענו שהיא מפיו ית׳ חי וקים לעד ולעולמי עולמים, והוא (אבוי׳) התעורר רק מאשר ראה את כל הכבוד הזה לגדולי הת״ח, ולא מפאת אהבת החכמה, על כן פעל רושם בבנו הבא מכחו, שלא היה ביכלתו לשוב, כמבואר במדרש רבה שם, ומה יאמר הכח בעצמו, ולא כח כחו, ומה יאמר עוד — הלומד חכמה רק בשביל כבוד השפל, היינו, שיהיה איש בין אנשים שפלים וחומריים עכורים, ואם לא יבא לעולם לאהבת החכמה באמת, כמבואר במאמר זכוך החכמה, לא לחכם יחשב, וחכמתו לא תתקים בידו, ר״ל, כמעשה דאלישע הנ״ל, ובזה בארנו, כי יש לכם בנים יקרים, חלק ונחלה בחכמה, יען כי תרגילו את עצמכם בהתבוננות היראה, ע״י למוד המוסר, ומזה תבאו לאהבת החכמה מפאת ישרה וטובה, וטוב לכם.

ראו נא בני, כי אשר עמל הפילוסוף החכם-המחנך להועיל, לבל יכשל המתחנך בהשרשה לא טובה, שעליו יסוב רגלי החנוך, וחכמה גדולה דבר, אמנם חז״ל כבר נזהרו בזה במלים קצרות, ״לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה — שמתוך שלא לשמה בא לשמה״ (פסחים נ.) והפירוש ״שמתוך״ כתנאי בזה, פי׳ בתנאי שיוכל לבא מתוך זה - לשמה, והנה בלי למוד היראה, זה בלתי אפשר שיוכל לבא לשמה, הרי לנו נועם גורלכם בלמוד המוסר, כי יעיר נות צדקת תורתכם שתלמדו היטב.

ועוד יצא לנו מזה — עד כמה צריך האדם לעקור ממנו ההשרשה של הכבוד, אף כי מתחילה היה מוכרח להשתמש בהסבת הכבוד, כי מי יביאנו להחזיק בחכמה, אמנם כאשר יבין כי ״חכו ממתקים״, ממילא יבין כי ״כולו מחמדים״, ומה לו אח״כ לדמיונות כוזבים, כי באתרא דעייל ירקא יבשא ליעול בשרא שמינא, (שבת קמ:), חרפה גדולה לאדם המתרפה במלאכתו מלהקת אנשים בשריים, והוא כבוד והדר לאדם, המתכשר עוד במלאכתו מנגד אנשים בשריים, אשר דרכם להעלים הטוב בהרע המועט, אות גדול הוא לו, כי הוא אוהב חכמה באמת, שמחה גדולה היא לי — כי שם אוהבי חכמה לקחתם, ביושר וצדק, והיא הולמתכם, כי שריתם עם הוללים ובוערים ותוכלו להם, כי באתם במצבכם הטוב תהלה, כן תזכו להתרגל כל עוד במחשבה והגיון חכמה, ויתרומם קרנכם על זולתכם, בכתר החכמה והמוסר, מה נואלו האנשים כאלה, אשר כנוע עצי היער כן יתנועעו במצבם הרוחני נגד רוח הבוערים והפוחזים, לא להם ובהם חלק ונחלה בחכמה, אשריכם כי באופן ישר תקראו ״אוהבי חכמה״, וחלק ונחלה לכם בחכמה ומוסר.

תראו המאמר ״זכוך החכמה״, כמה דברים מועילים יוצא משם, כי אין פנאי לבאר, והתבוננו שם ואם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו אימתי.

מאמר ש״ע

ממאמר ״מעלת הסבל״

יקרתך לנכון הגיעני, נהניתי מהתעוררותך מהמאמר ״טבע שני״ אחלי, כאשר שמענו — כן עוד נראה בפועל, ולא בדבור, ומאשר נהניתי ממך, אשלח לך דבר מה שדברנו בשבת קודש העבר, מעט הכמות ורב האיכות, מי יתן ויברר לנו את מיעוט קבלת עול מ״ש שלנו בעוה״ר, עד שנאבד מאתנו מה זאת, נצייר, אילו אדם מעונה ומדוכה ביסורים קשים ומרים, ויבא אחד ויקצוף עליו למה לא קיים מצוה לאכול מצה, יראה בעינינו כאכזר, כי הלא נפשו מרה עליו כלענה, והוא ידבר אתו קשות, הלא נפשו עליו תאבל, ונשמטה ממנו מצות אכילת מצה מחמת מרת נפשו, וגם הקב״ה אינו בא בטרוניא עם בריותיו.

והנה אין צער גדול ויסורי הנפש, מאשר נפלו בישראל שני שרים גדולים כאלה, נדב ואביהו, ודוד ספד על שאול, כי שר ושופט נפל בישראל, ומכש״כ בעת חדוה ושמחה, חופת כנסת ישראל, שכלו עיניהם ליום הזה, דוד מלך ונביא — ואין כמוהו, דודתם נביאה — מרים, ואביהם כהן גדול ראש וראשון, ונביא, והם גדולי ישראל, נענשו במיתה משונה מן השמים לעין כל, היש קץ לצער הגדול הלזה, ובודאי הצדיק הלזה תלה החטא בו ג״כ, היש יסורים ובלבול הדעת יותר מזה, ועם כל זה משה רבינו ע״ה קצף עליו, — ״מדוע לא אכלתם את החטאת״ (ויקרא י:יז) ולא היה אצלו שום אמתלא — כי נשמט מהם מחמת צער, הא למה זה דומה לאנשי החיל אם לא יבא אחד מהם איזה יום לעבודת המלך, היש אמתלא שהיה שרוי בצער, כי גופו, נפשו וממונו מסורים המה לעבודת המלך, ובטלים כל עניני הצער שלו - נגד חובת עבודת המלך, הרי כי אין לנו ציור — מה הוא קבלת עול מלכות שמים בשלמות.

ודברנו עוד מגבורת אהרן, כי מלבד שקבל באהבה, זה אין כל חדש לפניו, אבל מהפלא בזה, הלא היה ענין פתאום, וידוע כי מענין פתאומי — תפוג לב האדם ויוכל למות כרגע, אע״כ שכבר התחנך בסבל לכל מיני סבלנות, שלא בעת חדוה ושמחה, חופת כנסת ישראל, שכלו עיניהם ליום הזה, דודם מלך יעשו רושם שום דבר היותר קשה, והנה לפי הנראה אין קץ לתשלום שכרו עבור זה לבד, ומכש״כ שהיה קידוש השם גדול ע״י בניו, ״בקרובי אקדש״ וגם ממנו כנ״ל, וידוע כי מצות קידוש השם רבה מאד, ובפרט לכלל ישראל, ועם כל זה מה הי׳ שכרו — שנתיחד עמו הדבור, כמבואר ברש״י שם, מזה אנו מבינים מה זה השכר היותר גדול, רק התקרבות מאתו ית׳, ובזה היה מראה לו התקרבות, כי בעבור זה נתיחד הדבור לו לבד, ומובן לנו דברי רז״ל ״אין לנו אלא הארת פנים ממך ודי לנו (מדרש שוחר טוב ד׳) והנה אהרן היה לו בזה הארת פנים.

ודקדקנו עוד דבר פלא, הנה כבר נתבאר, כי אהרן כבר נתחנך במעלת הסבל מכבר, כנ״ל, וא״כ למה לא זכה ליחוד הדבור מכבר, ונראה מזה — עד כמה גדול מצות מעשה, כי בלא מעשה לא זכה לזה, וישב ולא עבר, נחשב כמעשה. ועוד כי בפעם הזאת בכבשו רצונו נשלמה בו המעלה בשלמות, מזה נראה מה רבה כבישת הרצון אף פעם אחת, וכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, פי׳ אח״כ כשנשלמה המעלה, כל פעם ופעם של הכבישה, שורה על כל פרט מהם, — החשבון הגדול של השלמות. וזה כפתור ופרח!

מי יתן ונתרגל במדת הסבל, כי זה שורש כל המדות והמנוחה ושורש כל המעלות, ״זה השער לה׳ צדיקים יבאו בו״, מה הוא — ״אודך כי עניתני״ וע״י זאת — ״ותהי לי לישועה״!

ואל יהא בעיניך בגוזמא — השכר על כל חלק קטן של כל כבישה וכבישה, אביא לך עד נאמן על זה מגמ׳ כתובות צג, ״שנים שהטילו לכיס, זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע״ עיין ברא״ש שם בשם הירושלמי, משום שיש סחורה שאינו יכול לקנות אם חסר לו עשרה זהובים, ונמצא כי אף אם חברו הטיל אלף זהובים, אבל בלי העשרה לא היה הריוח, על כן נוטל מחצה בריוח, וא״כ הכא נמי כן, כיון דכל כבישה קלה, גרמה להשלים המעלה בשלמותה, נוטל שכר כנגד כולה, אף כי שם רק מחצה, משום דלא אפשר בלאו הכי אבל השכר בעד שלא חסר כלום (מהקרן), ואם כן הרי מוכח משם, דהמעט נותן כח בכולו, אף אם יתעקש המתעקש בזה, כנגד ענין של כולו, מ״מ די שנוטל מחצה מריוח, ואף כי לדעתי אין להתעקש בזה, המעמיק יבין כי כן הוא.

תזריע-מצורע

מאמר שע״א

ירא אלקים יצא את כולם

מענין תורת המצורע לכל פרטי דיניו.

מדרך העולם כשאדם נוקף ידו בחבטה בשלחנו, או בדלת שלו כשנועל או כשסוגרו חזק, ויתחוב אצבעו בו עד שיתחמם הרבה וישתנה צורתו, האם גם זה מן השמים? והנה מקרא מלא דבר הכ׳ כי גם זה מן השמים, ובעבור חטא נגזר עליו כן.

הנה ידוע כי על שבעה דברים נגעים באים, והנה עונש הנגעים גם בזה אין לשער. כידוע דברי הרמב״ן ז״ל בפסוק ״כי דרך נשים לי״, גבי רחל שאמרה כן ללבן. כענין ״בדד ישב״ כי מקום שהולך מטיל ארס בו, ומבטו מזיק, הרי נבין כמה ארס יש בעבירה עצמה, אם בזה העולם מזיק כ״כ מבטו ומקום הלוכו גם לאחרים, והנה בזה העולם הוא מקום רפואתו, וקל לו מאד לעומת מקום הרושם למעלה, ששם האדם חזק מאד מאד, בלי ערך יותר, כי יש ראיות חזקות על זה, וכידוע בספרים.

והנה בפ׳ תזריע יג:יח: ובשר כי יהיה בעורו שחין, פירש״י שחין (חולין ח) לשון חמום שנתחמם הבשר בליקוי הבא לו מחמת מכה שלא מחמת האור, וטמאו הכהן נגע צרעת היא בשחין פרחה, וכן לקמן יג:כד גבי מכות אש: וטמאו הכהן אותו נגע צרעת היא. והן המה הנגעים הבאים מחמת חטא, גסות הרוח ולשון הרע, לעוררו ולכפר עליו בזה העולם, הרי כי צריך להאמין ברור, שכל מקרה שקורה לו לאדם מקטון עד גדול — מן השמים נגזר עליו, ולכפר עליו אם ישוב.

ואמרנו עוד, הנה הראינו לדעת בפ׳ כי תשא לג:יא וידבר ה׳ אל משה וגו, ברש״י אמור מעתה אמצעיים היו בכעס בי׳ בתשרי נתרצה הקב״ה לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו למשה סלחתי כדבריך וכו׳ עיי״ש, למדנו מזה תוקף החטא נורא מאד.

כי הנה ידוע אמז״ל כשעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם מחטא אדם הראשון, ואחרי חטא העגל חזרה זוהמתם, הרי תוקף החטא, אחרי שהאחרונים היה בשמחה ובלב שלם, וגם אמר סלחתי וגו׳, ואפילו הכי הזוהמה חזרה, ומזה נסתעף חורבן ביהמ״ק, וגליות, ואריכת הגליות בעוה״ר כ״כ, וגיהנם, ר״ל, כמה וכמה, כי בעוה״ר נתרבה מינות בעולם, וכמה לומדים נכשלים בדעות נפסדות בחסרון ידיעה, והכל גרמה הזוהמא שחזרה ע״י העגל, אף שהעגל לא עשו רק הערב רב, כמבואר באר היטב במדרש, והובא ברש״י גבי פסל לך עיי״ש, ואף הם, כלומר הערב רב, אחר כל הקולות שהקילו כל הראשונים בענין עצם החטא של העגל, שלא היה ח״ו עבו״ז פשוטה, ועם כ״ז חזרה זוהמתם, להבהל מתוקף החטא כמה ארס יש בו, שגם אחר הסליחה בשמחה ובלב שלם, זוהמתו של חטא רבה כל כך, שיוכל להוליד מזה כ״כ חלאים רעים כגליות, וכל הצרות המסתעפות מהגליות ר״ל, ונקל להבין מזה באם ח״ו לא היה סליחה, וגם אם היה, אך לא בשמחה ובלב שלם, מה היה ח״ו העונש על זה גם בזה העולם, ומכש״כ אם היה חטא העגל, ח״ו כפשוטו, ומכש״כ אם היו ח״ו גם ישראל נכשלים לא הערב רב לבדם, האם היה ח״ו קץ לעונש גם בעולם הזה.

והנה ידוע, כי זה העולם העונש קל מאד מאד נגד עולם הבא, כמבואר אצלנו בראיות ברורות ודי רק המבואר בסנהדרין קא. למטה, אמר רבב״ח כשחלה ר״א נכנסו תלמידיו לבקרו, אמר להם חמה עזה בעולם, פירש״י על עצמו היה אומר, שכעס עליו המקום, התחילו הם בוכים, ור״ע משחק וכו׳ עד — שמא קיבל רבי עולמו, ועכשיו שאני רואה רבי בצער לכך אני משחק, אמר לו ר״א, עקיבא כלום חיסרתי מן התורה כולה, אמר לו למדתנו רבינו כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, יעוי״ש בפנים, די להבין מזה כמה קל עונשי עוה״ז מעונש העולם ההוא אין די באר.

והנה עבו״ז גופה נגד מינות, אין דמיון כלל, כידוע, כי עובדי עבודה זרה האמינו בבורא עולם, והמין אינו מאמין כלל, וח״ו לית דין ולית דיין, ומעתה אם ישאר ח״ו חטא מינות לעלמא דאתי, ר״ל, מי יכילנו!

על כן אין זכות יותר גדול — ממי שמציל בן ישראל מחטא מינות, אשר ח״ו נקל עתה להכשל בו ר״ל, והמביאו לאמונה זכותו רבה מאד מאד.

ועתה נבוא לבאר ג״כ בשארי עברות מה צריך אחרי הכפרה.

עתה באתי לסיים מאמר, ממה שאחר הסליחה.

הנה כתבנו כבר — ענין מצורע נורא מאד, כמה ארס יש בו בעודו טמא, ונוכל להסביר בחוש.

הנה המצורע היה צריך ללכת ראשו פרוע, בגדים פרומים פי׳ ״קרועים״, ועל שפם יעטה והיה צריך ללכת בשוק וצוח והולך — טמא טמא, והכל מכירים שהוא מנוגע, אדמה כי טוב היה לו לשכב שנה תמימה על ערש דוי, ולא היה לו חרפה הנ״ל, ולא עוד אלא שנשתלח חוץ לשלוש מחנות ובדד ישב, שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו, מבטו מזיק, הלוכו מזיק, כמבואר ברמב״ן גבי תשובת רחל דרך נשים, ויש יתרון רב על המנוגע, כי הנדה אינה נשלחת ממקומה כלל, מזה נוכל להבין, מה היה — אם היה בשאר עון לשון הרע לעלמא דאתי, ר״ל, כי הלא כאן חסד ורחמים, ושם יקוב הדין, ח״ו.

והנה בריש פ׳ מצורע ״והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע״ ראו נא אחי, מה הם אמצעי הפעולות הנצרכים שישוב לאיתנו, הנה כאשר יבא החולה אל הרופא על איזה ניתוח, והחולה יראה כי הרופא מרבה להביא כלים חדים לצרכי הניתוח, יש מן החולים שמרוב פחד הם מתים, עוד קודם שיתחיל הרופא לעשות מלאכתו, והנה הביטו וראו הכלים המיוחדים לאחר שנרפא: וצוה הכהן ולקח למטהר, שתי צפרים חיות טהורות, ועץ ארז, ושני תולעת ואזוב, יעוין בפנים, שתי פרשיות שלמות מלאות בכלי ריפוי והבראה אחרי שנרפא, ומה היה קודם שנרפא, ומה היה אם היה נשאר לעלמא דאתי, ומה האדם שיש בעון לשה״ר לחוד גם אחרי טהרתו, כנראה מרבוי הכלים כנ״ל, כמה איום ונורא הוא, אשר ישאר ח״ו, לעלמא דאתי. הרחמן יצילנו שלא להכשל בחטא.

והנה מצינו בחטא לשון הרע שני הפכים לכאורה, נא,: ״זכור את אשר עשה ה׳ א׳ למרים״ (דברים כד:ט), כתב הרמב״ן ז״ל כי זה הציווי להורות לעם ה׳, כי יש ליזהר מלה״ר, וקשה הלא מצינו שהתורה לא רצתה לפרסם חטא עץ הדעת איזה מין עץ היה, ולמה לא חסה התורה על גנאי של מרים, אלא ודאי כי למען להועיל מותר, ואחרי שהתורה כתבה חטאה של מרים נמצאנו למדים, שבמקום המועיל, — מצוה לספר לה״ר ומחויב לספר, וכן שמעתי בשם הגר״ח מולוזין, ״לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם רעך״ (ויקרא יט:טז) סמוכים, — להורות שבמקום שיש לספר לשון הרע, הנמנע מלספר עובר על לא תעמוד על דם רעך, הרי לפנינו באר היטב — כמה קשה לכוין דעותיו עפ״י התורה, עון לה״ר חמור מאד, כנ״ל, וא״כ יעשה עצמו כאלם ולא ידבר כלל, והנה גם זה אשם יאשם — במקום שיש לספר — מצוה לספר ומחויב לספר, כנ״ל, ועל כיוצא בזה נאמר (קהלת ז:טז) אל תהי צדיק הרבה, ובכ׳ י״ז נאמר: אל תרשע הרבה וגו׳ כי ירא אלקים יצא את כולם, הרי כי לכוין המדה על פי התורה — צריך להיות ירא ה׳, ואם לא — אז יכשל בזה או בזה, ועל זה לבי עלי דוי תמיד, כי מי יכוין המדה כחוט השערה, ולא ילקה בחסר ויתר, אהה! אהה! י״ש אין בי, בעו״ה, מי ימדוד מדות התורה שלא ילקה בחסר ויתר, אשר שני הצדדים מסוכנים מאד, ודוקא ירא ה׳ יצא את כולם.

והנה אני הדל בדעה ומתגאה במאה, אני רואה בי מדה כנגד מדה ממש בחוש — גרסינן בחגיגה ה׳ א׳ מאי רעות רבות וצרות, אמר רב רעות שהן נעשות צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא, (פירש״י מגמ׳ ע״ז, כי חמימי - לעקרבא וקרירי — לזיבורא וחלופא סכנתא וכשנשכו זיבורא ועקרבא הרפואות צרות זו לזו) והנה אני רואה בי כי כל מחלתי מעלי להאי וקשה להאי, הלב והקבה סותרים זה לזה, מיני מתיקה יפים ללב, והקבה אינה סובלת מיני מתיקה, ללב היה טוב אם לא הייתי צריך לעשן, והקבה צריכה דוקא לעשן, הטיול אמרו לי הרופאים שאני מוכרח לזה מאד מאד, וכאשר ארגיש בעצמי כן, אבל ללב קשה לי הלוך הרבה, ועוד בשביל ענינים אחרים, סוף דבר אני רואה בעצמי, שתהלה נתקיים בי כנ״ל, ואבין בעצמי כי זה מדה כגגד מדה, אני לא כיוונתי מדות התורה, לתת לכל אחד חלקו הראוי לו, ע״כ אינם מניחים לי לתת לכל אבר חלקו הראוי לו, ולא עוד אלא שנאמר (דברים לא:יז) ומצאוהו רעות רבות וצרות וגו׳ ואמר ביום ההוא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה. הנראה פירוש הכתוב, כי נאמר: לא יהיה בך אל זר (תהלים פא:י) ודרשו רז״ל (שבת קח) איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע, והנה בקהלת נאמר: ירא ה׳ יצא את כולם (קהלת ז:יז) ומי שיש בו יצה״ר, שזהו אל זר שבך, איננו ירא א׳, וזהו שאמר הכתוב בוילך: הלא כי אין אלוקי בקרבי (דייקא פי׳, רק אל זר שבקרב גופו) על כן מצאוני הרעות האלה, פי׳ שנעשות צרות זו לזו, כי אחרי שאיננו ירא א׳ לא יכוין המדה, כי ירא א׳ יצא את כולם, אבל אל יסבור האדם שאינו סובל — כי שמחה היא לו, לא כן הוא, כי כבר אמרו שם (חגיגה) כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם, יעוי״ש, כי כל מדותיו של הקב״ה אך טובות הן לברי לב, לעוררם לשוב לפניו ית׳ בכדי להיטיב עמהם.

ויש ליתן טעם נפלא, למה כתיב ירא א׳ יצא את כולם, הענין כי כל עניני ההורה — אין דבר רק במדה.

הנה אנו קוראים בק״ש בכל יום ״ובכל מאדך״, וידוע דברי הרמז״ל בהל׳ תשובה, כמה חמור חמדת הממון, וא״כ יש להתרחק מזה הרבה מאד והנה בפ׳ מצורע יד:לו: וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן וגו׳ וכתב רש״י הא לא חסה התורה אלא על כלי חרס שאין להם טהרה במקוה, הרי ממש ההיפוך מן שונא בצע, כי הלא לכאורה — יש להתלמד מזה, במדת הקימוץ לחום על פכין קטנים.

והנה לא לחנם נכתב מקרא מלא על זה, בודאי ללמד לאדם דרך, הענין הוא כן, כי לא רצתה התורה שיפקיר האדם ממונו לחנם, כי באמת אם יחשוב האדם כך, יוכל להיות מזה חסרון אמונה, כי יש לנו להאמין כי מזונותיו של אדם קצובים לו מר״ה, וכתב רש״י ע״כ יצמצם אדם מזונותיו, ואם יפקיר ממונו — הרי מגלה דעתו שמזונותיו תלויים בכחו ועוצם ידו, ואני ארויח, ולכן באתה התורה להודיע, כי כל פרוטה ופרוטה — למעלה חשבון גדול הוא, ור׳ חנינא בן דוסא יוכיח, שלא היה לו רק קב חרובין משבת לשבת, ור״א בן פדת יוכיח, כידוע במעשה שהקיז דם ולא היה לו מה לאכול עד שהיה מסוכן, הרי כי הרבה זכיות צריך האדם לכל פרוטה ופרוטה, ועם כל זה במקום שרצונו ית׳ לפזר, פזר ממונך באשר הוא רצונו, ובזה הדרך הלך יעקב אבינו ע״ה שהיה חס על פכים קטנים, ודאי מהאי קרא היה מתנהג כך, לכן דקדקו לומר עליו שחזר על פכים קטנים.

והנה עפי״ז ניחא מה שאמר הכתוב: ירא אלקים יצא את כולם, פי׳ כי האדם צריך על פי התורה לצאת מתכונה אל תכונה, מתכונת פזרן לתבונת קמצן, מתכונת עשיר לתכונת עני, מתכונת רחמן לתכונת אכזר, וזהו יצא פי׳ מכוין מתי לצאת מתכונה זו לתכונת ההיפוך, וזה אי אפשר לכוין רק לירא אלוקים.

מאמר שע״ב

בענין הנ״ל

דברנו כמה גדול כח המזיק — כח הארס של עבירה, כי ידוע (ערכין טז) שנגעים באים על לה״ר, ועיין ברמב״ן שכתב דלהכי כתיב: ״וישב מחוץ לאהלו״ כי הוא כנדה מזיקים בהבל פיהם ובהילוכם על הארץ, וע״כ היו יושבים (מחוץ לאהלם) שלא להכניס ארס בארץ ההולכים עליה, ומעתה ראינו לדעת כי עון עץ הדעת ולשון הרע מפיצים ומכניסים ארס רב וחזק באדם בעוה״ז, בנגעים עד כדי כך שגם לאחרים יוכל להזיק, ומעתה נוכל להבין כמה גדול כח המזיק הארסי — למי שלא זכה שישולם לו גמולו בעולם הזה ונשאר עונשו לעוה״ב, כמה וכמה גדול צערו וכאבו אין לשער, ולא עוד אלא שלשון הרע קלה, — העונש מרובה כל כך, כי כבר כתב הרמב״ן ז״ל לחד דאמר כי לא היו נגעים — היינו דלא זכו ישדאל עדיין למדרגה גדולה כזו, וא״כ במדרגה גדולה אי אפשר שיעברו לה״ר קשה, רק קלה כאהרן ומרים, ועם כל זה העונש קשה כל כך, ומה עוד בלה״ר קשה, ומה בכמה וכמה לה״ר קשות, ופעם אחת ביארנו יותר בפ׳ מצורע חומר עונשו של עבירה זו, הנה ידענו שיש רופא שינים שצריך להוציא שן מכאיב לוקח צבת ומוציא ביסורים קשים, ויש רופא מומחה מוציא בסמים קלים, ויש רופא שינים עוד יותר מומחה מכניס ידו בפה ושומט השן בלי יסורים כלל, והנה החולה שבא אצל הרופא הכי מומחה הנ״ל שמח כי יודע דרך מומחיותו שמכניס ידו ומושיט להחולה את השן בלי שירגיש צער, והנה החולה כשרואה שהרופא המומחה הזה מצוה להביא צבת, ומצוה עוד להביא סמים קשים ומרים, וכן מסדר עוד להביא רופאים לרפאות אותו אח״כ, אז החולה מזדעזע ומבין כי השן מקולקל מאד בארס רב שהתפשט בו, עד שהמומחה הגדול נצרך להכנות ולסידורים רבים כאלה, כמו כן בדבר הזה, השי״ת רופא נאמן, ומרפא חולים בהושטת יד, ״עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה מוחלים לו מיד״ (יומא פו) ונא׳: ושב ורפא לו (ישעיה ו:יא), וכן: ״שובו בנים״, והנה בלה״ר ציוה להביא צבת - היינו יסורי נגעים ופרישה מבני אדם בכלימה מר ממות, ואח״כ להביא הרופא הוא הכהן לרפאות אותו ע״י הבאת קרבנותיו בהכנה רבה כזו, עיין בפ׳ מצורע כמה קרבנות שצריך להביא עד שירפא ויטהר לגמרי הרי לעד עד היכן ארסה של לה״ר גם בזה העולם. והנה כאשר נתחקה על שורש עוון לה״ר, ידענו שזה מחמת שגרם היזק לחברו או צער, ומעתה הלא מרובה מדה טובה הגורם הטבה לחברו ומכש״כ לרבים, עד כמה שכרו מרובה ומוספת בו קדושה רבה והצלחה וחיים נצחיים, ומעתה כמה יש לנו להתחזק להיטיב, למען יראו אחרים וילמדו מאתנו להיטיב דרכם וטוב לנו.

אחרי

מאמר שע״ג

כל תנועותיך תהיינה בחשבון

ושחט את שעיר החטאת אשר לעם וגו, והזה אותו וגו׳ (ויקרא טז:טו)

לבני יקרי נ״ז נ״י כאור שבעתים תחיה לברכה עם כל בני ביתך.

הנה במשנה שבועות מבואר דבר הכתוב בס׳ חובת הלבבות, כי כל תנועה שהאדם עושה צריך להיות בחשבון, לכאורה אין זה רק חסידות, אבל מבואר במשנה כי כן צריך להיות על פי הלכה ברורה, הנה שעיר הפנימי תולה על יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסופה, וזה ניחא כי שוגגין צריכים כפרה, שלא היה לו לשכוח, אבל כשלא היה לו ידיעה כלל שנטמא מה היה לו לעשות, אלא ודאי כי על כל תנועה שאדם עושה צריך לשים לב למה צריך זאת, ואם הוא נוגע באיזה דבר צריך לידע למה נוגע, וע״כ צריך כפרה, ומכש״כ כי מבואר שם שגם בלא היה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ג״כ צריך כפרה, למה? אלא ע״כ כנ״ל, ומה מבהיל עד כמה צריך האדם להיות בישוב הדעת כל היום, הרחמן יעזרנו למנוחת הנפש.

מאמר שע״ד

והיתה לכם לחוקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשתיכם וגו׳ כי ביום הזה יכפר עליכם וגו׳ לפני ה׳ תטהרו (ויקרא טז:כט-ל)

ענין נפלא מאד מצינו ביום הכפורים (ויקרא טז:ל) ״כי ביום הזה יכפר עליכם וגו׳ מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו״.

לכאורה הלא מקודם צריך האדם לטהר את עצמו (לפני ה׳) ואח״כ מכפר השי״ת, וגם הכתוב (ישעיה מד:כב) מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך. גם כן קשה כנ״ל, כי היה צריך להיות! שובה אלי וגו׳ ואח״כ מחיתי כעב פשעיך, הענין, כי באמת כשהקב״ה עשה את האדם, — עשהו ישר, הטוב נגד הרע, למען יוכל להיות בוחר בטוב, אך כשחטא הגביר הרע, ואינו יכול עוד להיות בוחר בטוב, ומכש״כ כי עבירה מטמטמת לבו, וקשה לו לבחור בטוב (במשקל השוה) ולכן כשהקב״ה רואה שהאדם רוצה לשוב מקדים לו העזר מה שהובטח להשיג אחד הבחירה, כידוע כי מתחילה צריך לעשות את שלו, ואח״כ הקב״ה עוזרו, משא״כ כשהזכות גמול (מלשון ויגדל הילד ויגמל) (בראשית כא:ח) כמו ביוה״כ או רבים שיש להם משקל יוה״כ כדמוכח בר״ה, אז נותן להם העזר מקודם כדי שיוכלו לבחור, וזה ״מחיתי״ כבר הטמטום, כשאתה רוצה לשום, וזהו המכוון ״מקדים רחמים לרוגז״ ולכאורה אין לו פי׳ מאי נ״מ אם קודם או אח״כ, כיון שמתנהג רחמים ורוגז, אבל לפי״ז ניחא היטב, והבן ולכן בעבודת יוה״כ כתוב ״ואתה מעורר רחמיך״ היינו העזר, כי הקרבנות הם מעבירים תחילה הטמטום, ואינם צריכים לקדם (רחמים לרוגז) משא״כ עתה - צריכים לקדם העזר, וזה תפילתנו לקדם העזר, וזה דבר נפלא.

מאמר שע״ה

בענין הנ״ל ר״ה ויוה״כ

עקב, איני חס על החמורות, מפני שהן חמורות, אבל על הקלות מפני שהן קלות וכו׳ (מדרש תנחומא פ׳ עקב), עוד — מפני מה אין אומרים שירה בר״ה ויוה״כ וכו׳.

הנה יש, מי שהתכלית מביא לו לבקש הסיבות שיבא להתכלית, ויש, מי שמהסיבות בא לידי התכלית, כגון מי שרוצה להרויח ממון, — זה ילחצנו לבקש סיבות לזה, ויש מי שבמקרה הסיבות — יבא לו התכלית, וכן בחכמה, יש מי שכוסף הידיעה — יציק לו ללמוד החכמות, ויש מי שבהכרחת הוריו ומוריו ילמוד בלי כוסף, אבל אח״כ יבא להתכלית, וכן בעבודת השי״ת, יש מי שאמונתו מביאו להתכשר במעשיו ולחפש על תיקון דרכיו, ויש מי שצריך לחזק האמונה, ואח״כ יחפש תיקון דרכיו, וכן באלול, יש מי שפחד יום הדין יביאנו לחפש על מעשיו, לא כן עתה, כי רק מהסיבה אשר נעסוק באלול על פחד יוה״ד, נבא להתכלית לפחד מראש השנה ולתקן מעשיו, והנה הפרש גדול יש בין זה לזה, והוא, באם הסבה באה מהתכלית, כשיבא אלול — תיכף ומיד יכשיר מעשיו ללמוד יותר ולשמור עצמו מהרע יותר וכו׳, אבל מי שהולך להסיבה בלי מחשבת התכלית, אז ראשית מלאכתו בבא אלול, ללמוד מאמרי חז״ל בר״ה ויומא על עומק הדין, ואח״כ יבא לתקן מעשיו, והנה ג״כ נדבר תחילה על עסק אלול, ואח״כ תיקון מעשה, ידוע כי האדם מורכב מנפש שכלית וגוף (מנפש בהמית), חלק נכבד וחלק נבזה, וזה ודאי כי החלק הנכבד יש לו מעלות יתרונות על החלק הפחות, אבל מצאנו ראינו — כי החלק הנכבד יש לו ערך שפלות בפרט אחד, והוא: כי הגוף כשיצטרך לאכול, ידע כי הוא רעב וצמא וחולה, ועל מה שהוא חולה יותר מרגיש יותר, משא״כ השכל, כל מה שהוא רעב וצמא במצב יותר, מרגיש בפחות ממי שהוא לא רעב כ״כ, כדומה מי משתוקק לתקן חסרונותיו ולהיות יגון בלבבו תמיד, רק מי שיש לו מעט חסרונות, כמו שמצינו בדוד המע״ה, לא היה בו ״רק בדבר אוריה החתי״ (מלכים א׳ טו:ה) ועם כ״ז אמר ״וחטאתי נגדי תמיד״ (תהלים נא:ה), וכן מי משתוקק לקנות חכמה ולשמוח בהתרת הספקות, כמאמר החכם: אין שמחה כהתרת הספקות, — אלא מי שהוא אוהב ורודף אחר חכמה, וכן מי שמח בידיעת חכמת חיקוק הזכרון הנקרת מאניק ואשר היא רמוזה (עירובין נד) בענין הכ׳ (משלי כד:ו) בחחבולות תעשה לך מלחמה, ושם הלשון: ״עשו ציונים לתורה״, ועיין שבת ק״ד הל׳ ״עשה סימנים לתורה״, — מי שרוצה שתלמודו יתקיים בידו, מי הוא ששמח בידיעה נפלאה אשר לא השגיחו כל הפילוסופים, כידיעת הבורא והשגחתו על כל דבר, אשר נודע לנו בחוש מיציאת מצרים, ונצטוינו לזכור זאת ב״פ בכל יום, להשריש הידיעה הזאת, מי שמפקח על עצמו על מה נברא ומה תכליתו, וההפרש הגדול אשר יהיה בין טוב למוטב (להפכו), הוא ישמח כי זה מביאו לתכלית הטוב, וכמו שמצינו השבח הזה בתפלת נשמת ״אילו פינו מלא שירה כים וכו׳ ממצרים גאלתנו וכו׳ עד הנה עזרונו רחמיך וכו׳ ואל תטשנו לנצח״ הרי יש לנו לשמוח הרבה, כי ננחיל בזו הידיעה תענוג נצחי, אבל מי שאינו מבקש תענוג נצחי ורק נעזב לתאותיו, אין לו מזה שמחה. וזהו שאז״ל (סוכה מו) ״כלי מלא מחזיק״ פי׳ שיש לו תחילה חכמה, שמח הוא בחכמה (להחזיק אחריה) לא כן מי שהוא ריקן מחכמה וכן בעצמיות החיים, יש בה אונאה עצומה בלתי משוערת, יש מי שנראים כחיים, והם מתים מוחלטים, והוא מי שנעזב לתאתו, אוכל מה שהוא מתאוה, שותה מה שמתאוה, עושה מה שלבו חפץ כנא׳ (משלי כא:י) נפש רשע אותה רע, ולכה״פ לא יעשה מה שלבו הרע חפץ, ולא עד כי יכמרו רחמיו, כי לא כן הוא, כי — לא יוחן בעיניו רע, ורק גומר אכזריותו וזה הוא המת המוחלט, כי ההעדר כרוך בעקביו כנא׳ (בראשית ב:יז) ״ביום אכלך ממנו מות תמות״ פי׳ המיתה כרוכה בעקביו, וכל העומד ליבצר כבצור דמי, ועל זה אמר דוד המע״ה — ״לא המתים יהללו יה״ (תהלים קטו:יט) פי׳ המתים בחייהם, והענין כי נא׳ (תהלים נ:טז) ״ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי״ והענין בזה, כי באמת סיפור נפלאותיו ית׳ מה גמול הוא לו ית׳ אלא רק כדי לאחת בקצות מדותיו, מה הוא גומל חסדים טובים מכלכל חיים בחסד אף אתה כן, מה הוא קדוש אף אתה קדוש, אבל הרשע אשר נאמר עליו ״לא יוחן בעיניו רעהו׳ מה לו לספר שבחיו בגדר חוק, ועוד ״ותשא בריתי־היינו מצב התפלה הוא לעורר ברית אהבה בינינו למקום ב״ה, כנא׳ (דברים כו:יז) את ה׳ האמרת וגו׳ וה׳ האמירך להיות לו לעם סגולה, וזה צריך להיות בלב שלם, לא כן ״ותשא בריתי עלי פיך־לבד ולא בלב, לזה אמר־לא המתים הם הרשעים בחייהם קרואים מתים יהללו י׳ כי מה גמול לו בהילולם אם לא יאחזו בדרכיו, וכמו כן להיפוך מי שהוא מדוכה ביסורים והשפלה, אשר הוא בין בני אדם כמת ולמות הוא מות הנצחי לא נתנני מחמת זה, והנה בענין פחד הדין, יש ג״כ אונאה עצומה בלתי משוערת, והוא: שיש מאנשי העולם סוברים וטועים־הלא כמה ראש־השנה חלפו ועברו עלי, ואני כמו שהייתי, אבל ידע האדם כי ממש כמו מי שמכלה כלי-העיכול שלו זה אחר זה, כל פעם ופעם יכלה מבלי משים לבו־עד עת תגיע מחלתו למרבה, כן בזה, וכן מי שאומר־הלא כל השנה צריך להיות ירא־אלקים, זה דומה לאיש צבא שכל השנה הוא נרפה במלאכתו ואינו מנקה כראוי את כלי הנשק שלו, ואינו מתכשר במלאכתו להיות מוכן לכל עת, אבל לא כן בסדר יהיה אתו־כאשר יתבשר לו על ביקור המלך או שרי המלחמה לסיור על כל סדרי מערכות הצבא למלחמה, וכן אנחנו אתנו, כלי מלחמתנו היינו מלחמתה של תורה חלודה, כלינו מלאי פסולת וטינוף, ע״כ בעת כזאת עלינו להתכונן לעת קרב, וזה פירוש הכתובים (דברים ל:טו) ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב וגו׳ וקשה שהיה לו לאמר דבר והפכו חיים ומות וכו׳ אבל הענין הוא כך, כי מבלעדי חשבון חשבון מצוה כנגד שכרה וכו׳ אין אנו יכולים לבא להיות מושלים ביצרם (אבות ב:א) על כן אמר יחד, החיים הנצחיים אשר זה החשבון יביאך להטוב וכו׳ ולכן לבסוף הפך הדבר הטוב קודם ואח״כ וחיית ורבית וגו׳ וזהו התכלית כי התכלית סוף מעשה במחשבה תחילה, והבן כי קיצרתי.

סוף דבר, יש עלינו בלי־נדר לקבל שני דברים מה שנוגע לאחרים, ושני דברים מה שנוגע לעצמנו, מה שלאחרים־היינו חזוק התורה, וביותר להשגיח על בנינו, על החדרים בסדר-לתיקון המדינה, היינו אהבה זה לזה, ולא להיות השנאה בריקודים (מענין השטן מרקד בינינו) ועדיין הוא מרקד בינינו, ולעצמנו־מה שאנו מרגישים לתקן למעשה, ומה שאין אנו מרגישים לתקן להיות מרגיש, ובזה ננצל, וזה סיום המדרש היטב ונזכה לתשובה שלמה. עיין אות שמו׳.

להשלים המאמר מיסודו ותחילתו נביא מלהלן במ״א. במדרש כמדומה בפ׳ עקב על הכ׳ ״עון עקבי יסובני״ (תהלים מט:ו) אמר דוד המלך ע״ה־איני מתירא מפני החמורות, למה־שהן חמורות, אבל אני מתירא מפני הקלות, למה, שהן קלות, כמדומה לי מכבר כך לשון המדרש, ועתה קשה לי לעיין, וכך הכונה: החמורות הן מחרידות ומבהילות את האדם, והחרטה רבה וגדולה ביגון ודאגה ואנחה מרובה, ותקוה שיהי׳ תשובה שלמה ויכופר, משא״כ הקלות — הוא מפחד שלא יהי חרטה כ״כ בדאגות ויגונות ומרירות הלב, למה, שהן קלות בעיניו, וכנ״ל באשם תלוי, וזה יסוד מוסד לכל התורה, כי זה עיקר גדול — מי שנכשל בחטא כמו בטול תורה ששכרה כנגד כולם (פאה א:א), וכמו כן עונשה כנגד כולם, כמבואר בפירוש (ירושלמי חגיגה א:ז) ויתר הקב״ה על ע״ז ג״ע ושפ״ד ולא ויתר על עון ביטול תורה, וכמו קנאה ושנאה המצויות אצל בנ״א, וכן כל המדות שהחמירו מאד בעונשיהם, וא״כ צריכה החרטה להיות רבה מאד ברגזה ובדאגה מרוב יגון בלב האדם החוטא — יומם ואלה, וזה מוכרח מהתלמוד והמדרש באר היטב, ומה יעשה האדם ויתרפא — אחרי שמצויה היא בבנ״א קשה היא בעיניו ולא יוכל להתחרט כדין, ודהמע״ה היה מפחד מקלות, ומה יעשה עוד אדם שותה כמים עולה, פי׳ כי העולה קלה בעיניו כמו המים הקלים, להמצא כחמורות כקלות ועל זה אדאג ואפחד מאד!

מאמר שע״ו

בענין הנ״ל לעשרת ימי תשובה בכלל וליוה״כ בפרט כל המאמרים בענין הכ׳ כי ביום הזה יכפר וגו׳ לפני ה׳ תטהרו (ויקרא טז:ל)

איתא בסוף עבודת יום הכפורים (יומא פה) אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים מטהר אתכם תמוה מהו השתי טהרות, אם הם מטהרים עצמם, מה צורך שהקב״ה יטהר אותם? איתא (מגילה לב) משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלים ודורשים בענינו של יום, הלכות פסח בפסח וכו׳, ועתה יש לנו לדבר מענינו של יום־הכפורים, היינו תשובה, ויש בזה שתי בחינות, א׳ התעוררות לתשובה, והב׳ מה היא תשובה, והנה התעוררות לתשובה אינו צריך כל כך, נא׳ (דברים יד:ב) כי עם קדוש אתה לה׳ אלקיך וגו׳ וכיון שקדושים אתם בלי ספק כל איש ואיש רוצה לשוב, אך צריכים אנו לדעת כי יש בזה נקודה אחת, והוא: כמו שהחולה היותר גדול צריך לקבל על עצמו היסורים — לסבול יסורים לרפא מחלתו, ובלי זה, אין תרופה למכתו, כך הענין הזה של יום הכפורים — צריך האדם לקבל ע״ע סבל ויסורים, וזה ממש כמו החולה הבא למרפאה (קליניק) הוא צריך להתמסר עצמו להרופא לכל מה שיעשה עמו, כן הענין הזה, אנחנו חולים מאד במחאת הנפש, ואנחנו צריכים לבא במרפאה של ממ״ה הקב״ה לרפאות אותנו, והנה בחמשה דברים יש חילוק במרפאה של הקב״ה משל מרפאת בשר־ודם, בשל בו״ד צריך השתדלות להכניסו בקליניק, ולפעמים גם לשלם הרבה, וגם ספק אם יתרפא ממחלתו, וגם כשיתרפא הוא מחזיק טובה לרופא, אבל הרופא אינו מחזיק טובה להחולה, גם טוב היה לו שלא היה צריך לבא כלל להמרפאה, וגם כשלא יתרפא ח״ו, עוד יקוה שינצל ממחלתו, משא״כ במרפאה של ממ״ה הקב״ה אינו צריך השתדלות, ואדרבא הוא מבקש אותנו כנאמר (ירמיה נ:כב) שובו בנים וגו׳ וכן: שובה ישראל וגו׳ (הושע יד:ב) גם מחזיק לו הקב״ה טובה כששב שנאמר (הושע יד:ג) וקח טוב, וגם הוא רופא ודאי כנא׳ (שמות טו:כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך וגו׳ ואם אשים — נא׳ שם: כי אני ה׳ רופאך, גם טובה נחשבת לו שבא להמרפאה, כי אחז״ל (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד, וגם אין ספק לו: שאם לא יבא להמרפאה לא יתרפא, ואם כן יבא יתרפא, והנה אליה וקוץ בה (ר״ה יז) כי עוד הספק עצום אם יבא להמרפאה מחמת שלא ירצה לקבל עליו היסורים, וא״כ על זה צריכים אנו לבקש מהשי״ת שנקבל עלינו היסורים, ומה הם היסורים? הנה כבר דברנו המבוכה של יוה״כ מה שאז״ל (יומא כ) שהשטן אינו מקטרג ביוה״כ, והאיך יתכן זאת? מבואר במקום אחר, ומתחילה נדבר מה שכבר דברנו מהמשנה ריש פ״ד דדמאי ״עם הארץ נאמן על המעשרות בשבת מפני שאימת שבת עליו״ וכבר אמרנו ענין על זה, וכעת נאמר — כי האדם אינו דומה דבורו לפני מלך כלפני הדיוט, אינו דומה מי שמדבר השפה לפני מי שהוא רק בעל לשון כמו שהוא מדבר עם בעל דקדוק בלשונו שיזהר הרבה בלשונו לדבר אתו; כן הענין הזה, בשבת אנו קרובים להשי״ת יותר מבחול, ולכן גם הע״ה הוא נזהר יותר בשבת, והנה ביוה״כ אנחנו קרובים להשי״ת, כי אנו דומים למלאכים, ואנו צריכים להזהר בדברינו, ויכול להיות כי אנו עושים ח״ו ביוה״כ עבירה גדולה ורמה מאד, והוא מה שכבר הראינו פנים ע״פ חקירה — כי קבלתנו אינה כלום לפי הטבע, זולת מה שאנו רואים אחר יוה״כ כי אנו עומדים במצב הישן שמכבר, וא״כ הרי זה ח״ו בכלל מה שכתב ר״י בשע״ת שער א׳ ס״ו על — ארור אשר לא יקים וגו׳ אשר לא יקבל על עצמו לשמור כל התורה, עיי״ש כי הוא מומר ח״ו, עי״ש, ולכן יש עלינו בל״נ לקבל לערוך בכלי מלחמה — היינו רעיון המוסרי ואח״כ לעשות תכנית (פלאן), ואח״כ לבקש עזרתו ית׳, ובשכר זה גם על תכונה אחרת אשר עדנה לא הכינו עצמם לזה, כמבואר במקום אחר, על זה ירפאו השי״ת. משא״כ בראש-השנה, כמו שמצינו שהשטן הסית לשסות אותו עליו, (ראה תנחומא משפטים יא) וזה כונת — יסורי עניות עי״ש, וזה כונתם ז״ל ״כאדם שמסיתים אותו וניסת״ (ב״ב טז) כי הם רצו לגלות לנו כמה גדול כח הדין של ר״ה כי השטן יוכל לקטרג גם אם הוא בתכונת צדיק, והנה אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, משא״כ בר״ה דנין אותו ג״כ על הידיעה ההחלטית שהוא עוסק בתשובה כדבעי היינו בקבלה ובתכנית (פלאן) וכו׳ כמבואר במקום אחר, משא״כ כשאין עוסק בזה, אז דנים אותו לפי מעשיו, וממילא דנין אותו על תכונה אחרת ג״כ, והבן כי קצרתי מאד, תעיין שם ותבין כאן היטב, וזהו לפני מי אתם מטהרים היינו לפי בחינת אותה שעה צריך האדם בעצמו לטהר, ואח״כ כשהוא מטהר את עצמו, בזה הקב״ה מטהר אותו לפי הידיעה ההחלטית, והבן היטב, כי זה ענין נפלא.

דרוש לעי״ת. אמר ר׳ לוי ״גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד״ (יומא פו:), עוד שם פ״ו ע״ב, ״מדת הקב״ה מתפייס בדברים״ וקשה שזה סותר להסמוך שם? היכי דמי בעל תשובה אמר רב יהודה כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה ופירש הימנה, מחוי רב יהודה באותה אשה ובאותו פרק ובאותו מקום, ומשמע שצריך מעשים לתשובה, יעוין שם? אחי ורעי, צריכים אנו לדעת כי הכ׳ אומר (משלי ב:ד) ״אם תבקשנה ככסף וגו׳״ הנה בעסק — הראיתם אחד שהיום הלך לשוק ולא מצא ריוח, האם למחר לא ילד עוד לחפש, ואם גם למחר לא ימצא הלא ילך עוד, ואדרבא כל עוד שלא מוצא, מתחזק עוד לחפש יותר, ואם פעם אחת ימצא ריוח — בשביל זה הולך כמה פעמים, לחנם, הראיתם האנשים הולכים אצל רציף הרכבת יום יום, אולי ימצאו שם אנשים חדשים לעשות עמהם קשרי מסחר, וכל עוד שהוא עני ביותר מחית נפשו לספקא, כן בענין המוסר — אם ללמוד אם לשמוע או שאר תכניות ותחבולות - כדאי לעשות כמה פעמים לחנם בשביל פעם אחת שיצא תועלת, ולא עוד אלא שצריכים אנו לדעת ידיעה נכבדה של חכמת המוסר, ולבר דעת תהיה זאת לתועלת גדולה, והוא: כי כמו שהעני ביותר, אם ימצא למשל ריוח על שבוע לחיות נפשות ביתו — ישמח מאד, לא כן העשיר, כן ממש הענין הזה, מהידוע כי אנו עשוקים ודלים בעבודת השי״ת, וכל מי שיחשוב שהוא אינו דל, הוא הדל ביותר, כמו מי שחושב שיודע את השי״ת, הוא סכל מאד בידיעה, כן בזה ממש, כשאמר דוד המע״ה: מה אשיב לה׳ וגו׳ (תהלים קטז:ב), במה אקדם ה׳ אכף לאלקי מרום (מיכה ו:ו), וא״כ יש לנו לשמוח מאד מאד במעט תועלת וכש״כ בדברים שיוכלו להועיל מאד, כמו שידעתי בעצמי שהיה לי לעני כמוני רב תועלת מזה, ולא אוכל לאמר כי אינו בנמצא פחות כמוני, ומכש״כ שלא אוכל לאמר שאני גדול מבני גילי, בודאי לכאו״א למהוי נפשו לספקא רבא כזה, ועתה אין מהפתאים האומרים כי מוסר הוא ביטול לתלמוד תורה, כי עתה אין לומדים בלאו הכי, ובלי זה — הלא אנו רואים כמה מתמידים גדולים, אשר אדרבא בשביל המוסר הם לומדים, וכמו שאמר אחד — שבשביל המוסר הוא נחלש בתפלה, ובאמת אינו כן, כן בזה, ובאמת אמר אדמו״ר (גאון ישראל זצ״ל ובעת כתיבת המאמר היה עוד בחיים) ״כי לדעת שצריך מוסר צריך מקודם ללמוד הרבה מוסר״ ביאור הדבר בהקדם מה שכתבנו בא״י כמדומה בפ׳ קדושים, כי יש שני מיני תפילות — על צרכי הגוף ועל צרכי הנפש, ההבדל בין סוגי צרכי הגוף, אין אנו מוצאים מי שלא יקדים לו ידיעה לבקשותיו, כדומה, הוא צריך פרנסה ומבקש, צריך בריאות ומבקש, אבל לא מצינו מי שיבקש — שיתן לו השי״ת לב לבקש על פרנסה, משא״כ על צרכי הנפש, זה נפלאות מי שרואה כל החסידים מבקשים על עזרת השי״ת שיבין כי הוא חולה כ״כ וחסר לו הידיעה מקודם, ולכן התפלל דוד המע״ה (תהלים כז:ד) אחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש וגו׳ פי׳ זאת שאלתי כי אבקש בלב שלם שיהיה שבתי בבית השי״ת כל ימי חיי, וכן הוא ממש בזה, כמה צריך האדם ללמוד מוסר עד שיבין כי חסר לו הרבה, וצריך רפואה, כי בלאו הכי אינו עוקצו כלום, והוא אוכל סעודתו בצהרים במנוחה ושלוה, ולכן אמר שלמה המלך ע״ה ״הביאה למוסר לבך״ (משלי כג:יב) פי תן דעתך להבין כי אתה צריך מוסר, ואזניך יבינו כי לא לשמוע ליצנות ודברים בטלים משתמשים בהם, ולזאת נבראו, אלא רק — לשמוע אמרי דעת. והנה נדבר עתה מענינא דיוה״כ, ויש לנו להתעורר — כי יש בזה מבוכה רבה, והוא — כי מן הידוע מהמחקרים כי כל תואר המקובל מאיזה גורם דבר איכותי, שעל־ידי הדבר הזה ניתן התואר הזה, בהכרח הדברים כמובן — יהיה אותו התואר בנותן הגורם, יותר מהמקבל הניתן בו, כמו שיכובד בשביל חכמה שבו, מובן שעצם החכמה מכובדת יותר ממי שקבלה ממקורה בעצם, וכן מי שמכובד בשביל התורה שבו, בהכרח — שהתורה בעצמה מכובדת יותר וכמו מי שמחמם התנור, האש המחממו, בהכרח שהוא מחמם יותר, וכן פלפל הנותן טעם חריפות במאכל, הם עצמם חריפים במרירותם הרבה יותר, וא״כ כיון שכל הגורם לאימת ר״ה הוא הכל בשביל שיקול העונות של הרשעים גמורים, וא״כ כיון שכל עיקר הגורם הן העבירות, והעבירות צריכים להתכפר ביום הכפורים, וא״כ יוה״כ מאוים יותר, ובלי תשובה אין יוה״כ מכפר, ואין לאמר לשבים בר״ה הנ״מ, זה אין סברא, כי במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים, (ברכות לד:) וא״כ מה זה הענין שהשטן אינו מקטרג ביוה״כ (יומא כ) כיון דוקא עם תשובה, ובר״ה נמי מהני תשובה, והנה נוכל לדבר כך, כי לכאורה יש קושיא עצומה, במה שבגמרא תענית י״א: שמא תאמר מי מעיד בי, אבני ביתו של אדם, וקורות ביתו של אדם מעידים עליו, וקשה, הלא אמרינן (אבות ד:כט) ״הוא הדיין הוא העד״ וא״כ מי עד טוב יותר מהקב״ה? והנראה בהצעת הענין כך, כי ידוע לנו משנה דמאי פ״ד מ״א, הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות, ושכח לעשר, ושואלו בשבת, אוכל על פיו, ופירש הר״מ מפני שאימת שבת עליו, הרי שביום קדוש צריך האדם להזהר יותר שלא לעשות עבירה, וזה מוסר נפלא להתקדש בשבת, כי אז הנשמה היתירה כשהיא חוזרת למעלה, שואלים לה מה שמעת אצלו, אם הוא עוסק בתורה, אומר התורה, ומתכבד, ואם לאו, מספרת הגנות שלו ומתגנה ביותר ר״ל, ומכ״ש ביוה״כ צריך האדם להזהר ביותר שלא לחטא, והנה נדבר ענין אחד בזה, כי רבים גם גדולים חוטאים ח״ו ביוה״כ ביום הקדוש מאד ר״ל, והוא, כשנדבר הענין בהעמקה, כאשר כבר אמרנו, כי מי שרוצה באמת להועיל צריכים לדבר בענין הגיוני מהקל אל הכבד, ואז נבין היטב הדבר.

הנה מבואר בעקדה פ״ב נשוא החקירה בין סוקרטוס ואריסטוטלס, האיך יתכן שהאדם יחטא, והוא יודע כי האדם צריך להיות בוחר בטוב ומואס ברע, יעוי״ש, עד כי נמנו וגמרו כי יש מלחמה בין היצר ובין השכל זה בהיקשיו וזה בהיקשיו, וגברה התאוה, כי היא בהוה, וא״כ יש לנו לדעת כי יצא לנו מזה מבוכה רבה, כי הנה ידוע (יומא פ״ח) כי יוה״כ אינו מכפר בלא תשובה, ומה היא התשובה — צער על העבר, ויגון מאד מאד, כמבואר בארוכה בשערי־תשובה לר״י, וקבלה על להבא, על כל דבר ודבר, וא״כ האיך יכול להיות הקבלה, הלא ביוה״כ אין לנו אז המעלה בפועל, רק בשכל — שמשתמשים בהיקשיו האמיתיים, וא״כ מה יהיה לו מזה תשובה על עת שיבא לנו לידנו המעלה בדרך משא ומתן ושיקול, וישתמש כח החמדה בהיקשיו לחמדת הממון, ויען כי הוא בהוה, הלא ינצח, וכן בשנאת חנם, וכן בליצנות, וכן חוזק יד, וכן הרבה, ועל כולם עון ביטול תורה, וא״כ אין לנו תשובה כראוי ביום הכפורים, וא״כ החטא הנ״ל גדול מאד, כי לפי המעלה, ההיפוך — החסרון יותר גדול, כאשר כבר דברנו מזה, והנה יש לנו לדעת גודל הענין של טובת הכפרה, כי עונש של עבירה קטנה שבקטנות גדול ונורא מאד מאד, כאשר כבר הארכנו, ויש לנו לחפש תרופות, ולכן אנו צריכים לדעת, כי באמת צריך האדם להיות ביוה״כ גשמי ורוחני, צריך להיות גשמי — לחשוב מקריו ומסחריו וחסרונותיו הרבים יותר מאשר הם מבלים ימיו, ואיך לבקש תחבולות נגד כלל העבירות, למען פתח חרצובות רשע, וגם עצה לכל דבר ודבר, ולכן קדם ר״ה ליוה״כ, כי כמו מי שרוצה להעלות בדבר צורה חדשה צריך מקודם לבטל החומר הישן, וכמו מי שזורע גרגיר — לא יצמח בלתי אם הגרגיר ירקב מקודם וכן בכל דבר, והיינו כנ״ל חרדת השופר מסלקת דמים ונעשה בריה חדשה, כמו שאחז״ל (ב״מ נח:) המלבין פני חבירו וכו׳ דאזיל סומקא ואתי חיורא ה״נ, ולכן ראוי אח״כ לעשות צורה חדשה כנ״ל בתכניות (פלענער) על כל פרט ופרט, וכבר דברנו כי יש שני מיני דינים, האחד שיש לנו לבררו בידנו, כמו בן סורר ומורה, והאחד מה שהוא ידוע רק להקב״ה לבד, וא״כ יש לנו לדעת כי כל כמה וכמה שניגע עצמנו על קבלה להבא, אין זה כלום נגד תוקף התאוה למעשה, וח״ו בלתי ספק שהיא תצליח, אך יש לנו לחפש לכה״פ תחבולות ומועצות עד שלא יהיה לנו לברר אלא בידים מוכיחות, כיון שאין מבקש תחבולה, האיך ינצח למעלה נגד היקשי התאוה ההוה ואף שלא ינצח עדנה לגמרי, אך זה ברור — כמו במפת הארץ כל נקודה קטנה מורה על כמה פרסאות, כן ממש כל נקודה קטנה, שהאדם מייגע עצמו יותר — לקבל עליו יותר, יהיה למעלה גדול מאד מאד, וזה הענין של אבני ביתו של אדם וקורות ביתו מעידים עליו, היינו נגד זאת הבחינה, אבל יש עוד בחינה, כדומה מי שהוא בתכונת עשיר ומטיב מעלליו, אבל אם יהיה בתכונת עני יפול בגזל וכדומה עבירות שעלולות לעני, ולכן כתב: והצנע לכת וגו׳ אחז״ל (מכות כד) זה הלוית המת והכנסת כלה, הענין, כי האדם נבחן בשני דברים, בבית האבל או בבית המשתה, פי׳ בשעה שהוא בצער ר״ל, או בתכונה אחרת ממה שהוא רגיל, וכמו שהוא עשיר ואח״כ העני, או להיפוך בבית המשתה עני והעשיר, כי הריקים יתגלה ריקניות שלהם בכוס יין יצא סוד, משא״כ הצדיקים חזקים במעשיהם, וזה הוא — הלוית המת היינו תכונת הצער, והכנסת כלה היינו שמחה, ולדרכנו יבואר, כי יש הולך בתום בתכונה שהוא, אבל בתכונה אחרת יכול להיות כי יפרוץ מעשיו, ולכן באברהם אבינו ע״ה מצאנו שעמד בצדקו בכל תכונה ותכונה, ובעקידה של בנו ביקש הקב״ה אותו עמוד בנסיון זה, כי רצה להורות דרך לבניו, למען יתנוססו עצמם לעמוד בכל אופני הנסיונות וזה שלא יאמרו הראשונות אין בהם ממש, פי׳ אני יודע שאתה כבר מנוסה בכל הנסיונות, אבל ידעו כולם כי אתה שורש הבנים מנוסה בכל התכונות וילמדו ממך, וזה הענין אם יעמדו בתכונה אחרת אינו דן רק הקב״ה בעצמו, כשיצטרך לשלם שכר, — לפי מעשיו, שאין לך צדיק שאין לו מדור לפי כבודו, זה דן הוא ית׳ בעצמו, ולכן נאמר ״הוא העד הוא הדיין״ ועל זה הענין בר״ה השטן יכול לקטרג, כמו שמצינו באיוב שאמר עליו השטן: גע בו (איוב ב:ה) משא״כ ביום הכפורים אינו יכול לקטרג רק טוב.

מאמר שע״ז

בענין לפני ה׳ תטהרו

יומא פח: א״ר עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים וכו׳ שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וכו׳ (יחזקאל לו:כה). הדקדוק מבואר מאי החידוש שחדש ר״א? ועוד לפני מי אתם מטהרים, אינו מבואר בקרא? בהקדם (ירמיה ד:כב) חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו, היה לו לאמר: ולהיטיב לא? הענין, איתא בב״ב ע״ג אמר רבה בב״ח אישתעו לי נחותי ימא האי גלא דמיטבע לספינתא מיתחזי ברישא כי צוציתא דנורא ומתחלה באלייתא דחקוק עלה וכו׳. הענין, כי אנחנו רואים, משכילים יש בעולם מועטים (געלערנטע לייטע זינד ווייניג דא) וביותר משכילים אשר יתחקו על האמת (כמובן המדובר בזה לא על ההשכלה והמשכילים כפי המקובל אצל ההמון עם ח״ו, אלא בחינת להשכיל על דבר אמת להשכיל להיטיב כמובא הרבה במאמרי הרש״ז אשר תורת אמת היתה בפיהו) מיעוטא דמיעוטא המה, והנה יסוד ההשכלה הוא שהאדם לא יאהב את עצמו וממילא יאהב את זולתו, וזה תכלית האדם לא רק לעצמו אלא גם לאחרים, מלבד שהאדם בכל יציבותו הוא מדיני בטבע, כי לא יוכל לחיות בלי זולתו, זולת זה האמת יגזור כי כמו שהאדם רוצה למנוע ממנו צער, כן ירצה למנוע זה גם מזולתו, כי כל מה שהאדם מרגיש בצערו כל כך, הוא רק נוסד בטבע לשמור את עצמו, וכן ישמור את זולתו, ולכן נתפרסם בחו״ל חברת ״כל ישראל חברים״, לדאוג לטוב עדתם מרחוק, יען כי הם לרוב אנשים מלומדים ויודעים כי האדם לזולתו נברא, אבל בזה ההפרש הרב בין משכילי דורנו למשכילי הקדמונים, הקדמונים חתרו על האמת, — לבקש חכמה מצד שהיא חכמה, וכשראו שהבלי העולם מפריעים לחכמה רחקו ממנו, כדומה חמדת הממון ומותרות מטרידים האדם מחכמה, על כן רחקו מכל אלה, ועוד ראו אח״כ כי אין באלו ממש, כמאמר המדרש (בר״ר כב) וכתותי, וכו׳ עד אברהם אבינו ע״ה לא היה אדם מכיר ביצה״ר שהוא לסטים כתות עד שבא אברהם אבינו והכיר בו שהוא לסטים כתות וכתת אותו, כי באמת מי שמכיר העולם — רואה כי כולו דמיון, מה הנאה יש לאדם מממון שמונח בקופת ארונו, כמו שאחז״ל (סנהדרין כט) עכברא דשכיב אדינרא, ועוד למעלה מזה — כי בשביל אהבה ותענוג בטהרתם — החכמה ממאסת העולם והבליו, ובזה מעלת החכמים הפילוסופים הקדמונים, משא״כ עכשיו לא ישכילו על זה, כי השכלתם היא רק קרדום לחפור בה, אבל לא מאהבת עצם החכמה, כי שום תאוה לא תתבטל מהם, וע״כ לא נקראים משכילים רק בשם המושאל, אבל הקדמונים היו באמת משכילים, אבל דע העיקר — כי גם הם אינם נקיים מתאוה.

מאמר שע״ח

בענין הנ״ל, בבחינת לפני ה׳ תטהרו (ויקרא טז:ל)

(תהלים יט:י) ״יראת ה׳ טהורה עומדת לעד״ פי׳ אם היא טהורה, לא ישונה בה אצל האדם בשום פעם, בין בדרך בין בביתו, בין לעצמו, בין ברבים, משא״כ אם ישונה, זה לאות שיראתו אינה טהורה, וע״כ יש לטהר לפני ה׳.

מאמר שע״ט

בענין הנ״ל

כללים קצרים על ימים הנוראים משנת תרל״א.

יסוד אחד — לימוד התורה, עיקר התרופה לזה — קביעות השיעור בלי״ק (בלי קבלה) בכל יום, ושלא יבלבלו איזה מדה רעה או תאוה ח״ו, הן הנוגע בממון, הן בכבוד, התרופה לזה - ללמוד אז בהתפעלות בשמחה - עד ישוב לאיתנו.

גדר טוב להתמדה, — שלא לדבר כלל בבית בין באנשי ביתו בין עם אחרים, זולת עת מיוחד לכה״פ עם אנשי ביתו כי הם מצויים וקרוב הדבר (לזה), גם היה טוב לזה לעשות שיעור בזמן, למשל עתה ללמוד שתי שעות בלי הפסק כלל וכלל, וכן אח״כ כל זמן שיוכל.

טוב לגדור שלא להביט אנה ואנה בעת הלימוד, ובאמת נכון זה, כי זה מענין בדומה לזה — מגמ׳ שבת י. כי על הדיינים שצריכים להתעטף, כתב רש״י ז״ל שזה מחמת שלא יפנו אנה ואנה, עיי״ש בגמרא.

עיקר גדול לאדם, לקבל על עצמו ולהסכים בנפשו על מדת הסבלנות, לסבול ושלא יצפה שיהיה הכל כרצונו, ורק בכל דבר יחשוב שיעלה היפוך הרצון, ואם יעשה רצונך מה טוב, ויהיו תמיד על דעתך דברי המדרש (תנחומא אחרי פ״ב) ״צדיקים לא שמחו בעולמי, כביכול לא שמח וכו׳ ישמח ה׳ במעשיו (תהלים קז:לא) וגו׳ שמח לא נאמר אלא ישמח״, ובאמת כמה מהנכיון הוא הטוב בעוה״ז, כי יעקב אחרי כל צדקתו הרבה פחד מהטוב אשר ניתן לו, אף שעניני עוה״ז היו בעיניו להבל וריק, עם כל זה פחד כנא׳ (בראשית לב:יא) קטונתי מכל החסדים וגו׳ ת״א זעירן זכותי מכל חסדין וגו׳.

עיקר גדול, — לחפש בלי״נ לעשות גמ״ח עם בני אדם, ולרחם על הבריות, ושלא לשכוח כי זה נכלל — בלא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט: טו).

עיקר גדול — קודם דיבורך עם זולתך לזכור את השי״ת במאמר מוכן לזה, אף שעי״ז תהיה קצת מתירא מתחילה לקבל בספ״י, עם כ״ז למי שטבעו בזה — זאת קודם.

כל מה דאפשר להתנהג בדרך הפשוט, יותר טוב, וזה ענין הצנע לכת.

עיקר גדול, בדבר שתראה ח״ו כי אתה הולך בשקיעה ר״ל, לקבוע עת ללמוד המוסר מזה, וגם מענינים אשר תבין כי מזה יוכל לבא לחילול כבודם ח״ו, לא תדבר מזה כלל וכלל, אף שמתחילה כונתך לטוב, והעיקר של המצוה הזאת — לאהוב אותם אהבה עזה בלב, כי השוה כבודם לכבוד המקום.

עיקר גדול, בדבר שתראה ח״ו כי אתה הולך בשקיעה ר״ל, לקבוע עת ללמוד הרבה מוסר על זה, ולחפש עצה ותחבולה. עיקר גדול ללכת בדרך חז״ל שהם עשו גדרים לכמה מצות, אך הם לא יכלו לגזור על כל דבר, כי אין גוזרין גזרה על הצבור וכו׳ (ב״ק עט) וכן שתית תה וקפה בגבול.

טוב להרגיל בעת האכילה לעיין בספר, ואם אוכל ברבים לדבר בלימוד, טוב לדבר בספר.

המפסיד כל דבר — הלא מה שמבואר במסילת ישרים — חסרון ההתבוננות וההבנה שבכל דבר, ולא יעשה פתע פתאום, רק בהבנה ואז תצליח.

מאמר ש״פ

רצה הקב״ה לזכות את ישראל

כי נפש כל בשר דמו הוא כל אוכליו יכרת (ויקרא יז:יד)

אכתוב מה שדברנו בשבת קדש העבר בקדושים יט-לא ״אל תפנו אל האובות וגו׳ אל תבקשו לטמאה בהם אני ה׳ א׳״ וכתב הרב ר״א אבן עזרא ז״ל וז״ל: וריקי המוח אמרו לולא שהאובות אמת לא אסרם הכתוב, ואני אומר היפוך דבריהם, כי הכתוב לא אסר האמת רק השקר עכ״ל.

נהניתי כי מצאתי תנא דמסייע לי שאנו אומרים כי ריקי המוח אומרים כי התורה נטלה מהאדם זכויות האדם (מענשען-רעכט) והאמת כי לא ידעו מה הוא זכויות אדם, ע״כ לפי פראותם ידמה להם, כי נשלל מהם זכויות אדם, והם אינם יודעים, כי התורה באתה להעניק לאדם זכויות אדם על צד היותר טוב, רק שבאמת טוב ולא בדמיון, כי האובות יש בהם ידיעה בצד־מה, אבל הכל תלוי במעשה האדם, והקב״ה משדד המערכות, הרי שאסרה התורה אובות, מחמת שלא ידעו האמת מהם, וכן בכל הדברים אשר אנחנו מצווים, זהו רק מחמת שאינם באמת טוב, רק כפי הדמיון הוא טוב, וכן בפ׳ אחרי מות יז:יד ״כי נפש כל בשר דמו בנפשו וגו׳״, לכאורה הלא דם בריא לגוף ואסרה התורה, כתב הרמב״ן ז״ל טעם, כי דם הבהמה יתחבר עם דם האדם, ועי״ז תהיה עובי וגסות בנפש האדם, ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית, כי הדם לא יצטרך עיכול כשאר דברים שישתנו ע״י עיכול, ואם ארצה לכתוב רושמי דמיונות עוד, תקצר הגליון, וגם קשה לי, אך יש לדעת בכלל, כי התורה לא באה אלא רק לטובת האדם גם בעוה״ז, אם יהיה לו לגוף ונפש גם יחד, אז ירגיש עונג נפלא משמירת התורה, ורק ע״י שמשחית נפשו בחטאים, אז יהיה לו דמיונות כוזבות לרע — טוב ולטוב — רע.

וגם באובות כתב שם הראב״ע ז״ל שם: וטעם אני ה׳ א׳ שלא תבקשו כי אם להשם לבדו, והנה הזכיר לטמאה, כי נפש הפונה והמבקשת טמאה היא, כי איננה דבקה בה׳ עכ״ל, הנראה ממנו כי עיקר טומאת האובות, היא, כי מחמת שיש להם קצת ידיעות העתידות ע״כ מטעה את עצמו וסובר כי ידיעתם אמת מכל צד, ע״כ החמירה התורה שלא לפנות להם כלל, ואמרנו מזה כמה מסוכן האדם בענין משא־ומתן, שלא יחשוב ״כחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה״ כי כאשר יוסיף מעט השתדלות מאשר הורשה לו, הנה יחשוב כחי ועוצם ידי וגו׳, כי הרי הוא סומך על השתדלותו, והראיה כי יוסיף השתדלות מאשר הורשה לו והרי הוא פונה ומבקש ומטמא את נפשו בזה, כי איננה דבקה בה׳, וכי האם הוא הבן־חיל אשר לו קנה המדה לכוין מדת ההשתדלות שהורשה לו, ולא יעבירנה? אם כן הלא הוא כמו אובות — שמטמא בעליהם ומטמטם הלב, כמו הדם המטמטם הלב ומוליד בו גסות, ואומר על רע — טוב, ולטוב — רע, ע״כ באו אזהרות התורה לשמור מטמטום, ואז ירגיש חיים טובים ומתוקים משמירת התורה.

על כן יש לנו לדעת כי חלילה לאל מעול, ויש לנו לקבל עונשי השי״ת בשמחה וטוב לב, כי אך טוב הוא לברי לבב, והתורה באה לזכך הנפש, ולתת לאדם גם בעוה״ז עונג נפלא, ולעוה״ב איני יודע כמה אתמהה! ואין לאדם אלא לזכך לבו, ואז יראה בעיניו עד כמה זכויות האדם שנתנה לנו התורה, אמן כן יהי רצון. אלה דברי אוהבו אהבת נפש, ורק אהבת נפש היא האהבה השלמה שאינה תלויה בדבר, כי הנפשות לאחדות הנה ויזכה לרב טוב הצפון במכתב הזה, אלה הם מעט מהרבה מה שדברנו בש״ק אח״ק.

מאמר שפ״א[2]

איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה (ויקרא יח:ו)

שייך לפ׳ אחרי מות יח:ו, איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו וגו׳, עיין בספורנו שכתב על זה: הנה התולדות ההוה משאר בשר בהיות אז הפועל והמתפעל קרובים במזג, ראוי שתהיה יותר הגונה וממוזגת כמו שקרה בתולדות משה ואהרן ומרים מעמרם ויוכבד דודתו, וכמו שאחז״ל על נשואי בת אחותו, וזה יצדק כאשר יהיו הפועל והמתפעל מכונים להפיק רצון קונם בלבד, אפס כי זה יקרה על המעט, כי אמנם מה שיקרה בכל המין האנושי, הוא ברובו כזה הוא — שיהיו מכונים להתענוג בלבד, ובכן יזנו וכו׳ ובהיות שאר הבשר מוכן מאד וכו׳ הנה כאשר יהיו חושבים שניהם שחבורם בלתי אסור, ירבה ההרהור והחיבור ביניהם להתענג בלבד ובכן יזנו ולא יפרוצו ומלאה הארץ זמה וכו׳ ובכן אסרה התורה, וכן דעת הרמב״ם ז״ל והראב״ע ז״ל, והנה כל כך החמירה התורה בזה, עד לחייבי כריתות. נראה מזה, עד כמה חמור ענין תאוה באדם, פי׳ כלל התאוה יהיה ממה שיהיה עד שיש בזה טומאת כריתות, — מבהיל!

ואמרנו טעם על זה, כי הנה לעומת מה שהאדם אוהב את עצמו, כשיעור הזה, מרוחק מהשי״ת, כי אי אפשר להתקרב אל השי״ת, רק ע״י הנפש, כענין שאחז״ל (ברכות י׳ ויק״ד סוף פ״ד) ״תבא הנפש שיש בה מדות הללו ותשבח למי שיש בו מדות הללו״ פי׳ בשלמות. וההכרח — לשנא עניני הגוף — רק לבד מה שצריך לעבודה, ושיכנע הגוף להנפש ואז יהיה נעימות נפלאה לשניהם, לגו״נ, אבל התאוה מרבה אהבת הגוף בטבע, וא״כ הוא מרוחק מידיעת אלקים, והרחוק מידיעה זאת, רחוק הוא מהשי״ת, כי הקרוב אליו ית׳, אינו רק בכח ידיעה, וע״כ יש בו כרת, כענין שנאמר (תהלים עג:כז) ״כי הנה רחקיך יאבדו״ ומבואר במאמר אחד כי אבדה היא כרת, כענין שנאמר ״והאבדתי את הנפש ההיא״ (ויקרא כג:ל), וא״כ יש לאדם לטכס עצות בנפשו איך לשנוא הגוף — אם בלי השתעבדות לנפשו, ואז ייטב לשניהם, כמבואר במכתבי העבר, השייך למאמר ״רצה הקב״ה אכות״. ומזה אפחד מאד, — למאמרם ז״ל ״אם אדם משים עצמו כעיר זה שמהלך אחד שיחה נאה (ב״ב עח:), כי השיחה נאה — היא תאוה, וח״ו יתרחק מהשי״ת, וה״ז מחייבי כריתות, ר״ל.

הרחמן יעזרנו להיות מהקרובים אליו ויקרבנו לעבודתו אכי״ר.

ובזה נתבאר לי מאחז״ל על דוד המע״ה: כשהיה במרחץ, אמר: אוי לי שאני ריק ממצות, כיון שנסתכל במילתו שמח״ (מנחות מג:) הענין פלא — הלא בבית המרחץ אסור בד״ת, והיינו המצות שמקיים אז? (כי ישב ולא עבר עבירה נחשב כאילו עשה מצוה) אבל הענין הוא כך. כי כבר מבואר במאמר ״מה בין צדיק לרשע״, כי עיקר יסוד היסודות, הוא הציור, והנה במרחץ אין לו דבר שיתמש אז בציור, והיה מצטער על זה — פן יחסר לו אז לימוד הציור, ובפרט, דבר נעלה שמצאתי בס׳ הפילוסוף המצוין, בציור נצח, נתאמת לי, שיש לחוש לזה, והנה המילה, כתבו הראשונים, שזה להורות לאדם על זהירות המותרות, ורק לקיום המין הותר, והערלה מיותרת, (מענין מותרות) ותסירנה ממך, להזכיר, כי צריך האדם להזהר מן המותרות, ולכן כשנסתכל במילתו, ונזכר הציור שיש לו מזה, ציור מקיף הרבה מאד. ולכן שמח כי יש לו בזה — להשתמש במרחץ בכח הציור. וזה כפתור ופרח.

אתמול גמרתי מאמר ראוי לקראו בשם ״קדש עצמך במותר לך״ עתה אכתוב לך איזה דבר, ושמור אותו.

החוקרים מביאים ראיה מהטבע, למה הוטבע כך, ולמדים מזה למודים, אתמה, למה טח עיניהם מראות, דברים ראוים לחקור עליהם. אנחנו רואים, כי בעלי עסק מתפארים בעסקיהם, ״אנכי איש עסקים״, ולפלא! אם יתפאר אדם שהוא אוכל כל היום, הלא לגנאי יחשב לו זאת למאד, והעסק שהוא הכנה לאכילה ושתיה, האם זה, לכבוד יחשב לו? אלא ודאי, כי האכילה ושתיה כשהן לעצמן - אם למותרות יאכל, גנאי הן באמת, ורק נתחלף החמרא שלא במקומו (מליצה היא למלת ״חמרא״ שהיא לחמור וליין, והעיקר למקומם כפי המכוון ושלא יתחלפו), ואחז״ל (סנהדרין צט:) ״אדם לעמל נברא וכו׳ אם לעמל מלאכה וכו׳ עד — הוי אומר לעמל תורה נברא״, ונמצא כי העסק בכלל, דבר מפואר מאד הוא, והיינו עסק התורה, וכן העסק המעט לקיום הגוף שיהיה חזק לעמל התורה — כמו עמל הסוס לתועלת האדם, והם מחליפים העמל על עסק אכילה־ושתיה, שהוא גנאי באמת, כשהן לעצמן רק, ואינם מבחינים בין טוב לרע וכו׳. ושמור זאת, עד יעזרני העוזר, לגמור בלי״נ, ענין נפלא מאד, שייך למאמר ״רצה הקב״ה לזכות את ישראל״.

מאמר שפ״ב[3]

איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה (ויקרא יח:ו)

מקושי הכתיבה אקצר במאמר הזה במקום שיש להאריך הרבה, הנה כתיב ״אם תבקשנה ככסף וגו׳ אז תבין יראת ה׳״ (משלי ב:ד-ה) אין הכונה כפשטה — רק ככסף, א״כ למה נופל על זה ״אז תבין יראת ה׳״, אבל הכונה היא כך, בלי מילי דעלמא, אין אנו מבינים מילי דשמיא, היתכן בשום עסק בעולם, שלא ישגיח אדם על עסק שלו, אם יעשה במשפט העסק בכל הצורך שלו, זה לא ימצא כלל, ומכש״כ אם יסמוך על שאינו מבין כלל בהעסק, ומכש״כ על שונא שלו שמבקש לאבד ממונו בכל האפשרי. והנה אנחנו רואים שהאדם יסמוך על עסק מילי דשמיא, על הגוף העכור והחשוך בטבעו, ואין לו עסק וחפץ במילי דשמיא כלל וכלל, אדרבא הוא שונא בטבעו לעול מלכות שמים, ורוצה בחופש בכל האפשרי בטבעו הרע, והנה אנו רואים כי העסק במילי דשמיא הכל מקופיא ובלי עמל ויגיעת השכל כלל וכלל, ורק ע״י מחשבה הבהמית הוא עושה במילי דשמיא, זה לאות כי לא יבין כלל מה זאת יראת ה׳, כי באם היה מבין, איך הוא סומך על הגוף בעסק הנעלה כזה, אשר הוא היפוך רצון הגוף העכור והחשוך בטבעו הרע והגס.

והנה אולי יאמר האדם, כי לא צריך כ״כ יגיעת השכל לעסק שם שמים, הבט וראה בהעתקת הרמב״ן ז״ל (סוף פ׳ אחרי) בל׳ והנה הכריתות שבתורה שלשים ושש, ומהם רבים באיסור ערוה, ר״ל, על בעילה אסורה, וכן מיתות בית־דין על ענין הבעילה שש עשרה, עיין בהעתקה עוד — ויערב לך, והנה מבואר בספרים הטעם, מפני שהוא דבר נמאס, ורק לקיום המין מצוה רבה היא, ומעתה אנו רואים עד כמה הקפידה התורה על מותרות בדבר הנמאס, ונתנה התורה תשוקה גדולה לדבר הנמאס הזה, למען יבחן במדת המותרות, ולא עוד אלא שניתנה תשוקה זאת גם לצעירי ימים, ומאין ידעו להזהר בזה< ע״כ חובה על האב לחנך את בניו להבין, כי לא ישלח ידו בכל המותרות, ומכש״כ בדבר הנמאס, ומכלה הגוף, ח״ו.

אמור לי האמת לפי הדברים האלה, אחי, אם יש לסמוך בהעסק הרם הזה, על הגוף העכור, אשר תשוקתו עזה, לדברים המאוסים, והחושך תקפה בו מבלי להבין האחרית אשר מכלה ומחליא גם גופו בעוה״ז, ומכש״כ נפשו ביסודי כריתות והאבדון, אשר ינחל חס ושלום בהאחרית העולמי, ותוקף חובת החינוך המוטל על האבות להסבירם ידיעת האבדון בעוה״ז, ג״כ ע״י חפץ המותרות בכלל ובפרט, ולא כמו שמקשטים בנים ותולים לו כיס על צוארו, ומושיבים אותו בבתי זונות, ומה יעשה הבן ולא יחטא? המובן מאליו כי לא יסמוך על הגוף העכור והנמאס בעסק הרם הזה, רק שייגע בעמל נפשו להכניע הגוף העכור, ולשבור תשוקותיו האפלות והמאוסות, ואז יוציא לפועל שכלו הטוב לו בזה ובבא, ואז ידע ויבין איך לחנך את בניו בדרכים הנעימים לו בזה ובבא, וטוב לו ולהם. אכי״ר.

סוף דבר נראה בעליל, כי לכך ניתנה תשוקה גדולה לתאות המשגל באדם, עד שהקדימו חז״ל גילוי עריות לשפיכות דמים, כמו שכתב הרמב״ן ז״ל, להודיע נאמנה לאדם, כי התורה הקפידה על המותרות, ובפרט בדברים המאוסים, ומזה יבין האדם דעת התורה, להודיע כי עסק שמים אי אפשר להעשות ע״י גוף העכור והאפל, בל יראה האחרית, ואוהב מותרות ודברים מאוסים, רק יעשה ע״י השכל האוהב טהור לב, ורואה האחרית בזה ובבא, כאחז״ל העוה״ז דומה לפרוזדור בפני עוה״ב (אבות ד:טז), וע״י השכל המאיר והולך — יעשה עסק שמים לטובתו באחריתו, וכמש״כ הרמב״ן ז״ל מפרשה קדושים, כי זוהי אזהרה כללית על עזיבת המותרות, ומובן מזה כי כל התורה צריכה הרחקה מגוף העכור והאפל. וזה בלתי אפשר בלי עמל המוסר, כי בלי עמל המוסר לא ידע את נפשו, ואיך ידע אלקיו, כמש״כ ראא״ע בפ׳ משפטים, כי היודע נפשו יודע אלוקיו לפי ערכו — ערך האדם.

מאמר שפ״ג

הרגשה בענין הכללי הנ״ל

המתבונן סבל האדם בעוה״ז, וכל ימיו כעס ומכאובים, ורצונו תמיד להיטיב את עצמו — לחיות חיי מנוחה בעוה״ז, והנה הבהמה לא תדע מכל אלה, ואנו רואים אותה תמיד שבעת רצון — אם רק אכלה די שבעה, והנה הבעה״ב יתפרנס ממנה, מחלבה ומעבודתה, והדומה לזה, ולה יתן תבן וקש והיא לא תתרעם על הבעה״ב, הלא ניכר מעט צרכה בעוה״ז ומיעוט חפצה, ודי לה בזה המעט, והנה שאלה זו נשאל: מי הוא אשר יחפוץ להיות בהמה? אין אחד בעולם גם היותר מדוכה שיתרצה בזה, ולמה, הלא הוא רוצה ומבקש להשליך מעליו את רוב טרדו סבלו ועמלו? ואם יאמר האומר — הלא הבהמה כה שפלה, ומה מאכלה ומה תענוגה? אבל הלא בהיותו בהמה לא יחפוץ ביותר, ולא ידע בשפלותה, אמנם בהכרח כי בחובו טמון ההרגשה — כי תכלית האדם היא נפשו ושכלו, ואם גם לגופו ייטב בהיותו בהמה, אבל מה יהיה עם נפשו העלובה והעדינה וזה אות נאמן על השארת הנפש לנצח.

קדושים

מאמר שפ״ד

דבר אל כל עדת בני ישראל וגו׳ קדושים תהיו כי קדוש אני וגו׳ (ויקרא יט:ב)

ענין מעשת בועז ורות, למה אנה לידו ע״י דבר שלכאורה פלא (רות ג:ז) ותגל מרגלותיו וגו׳. הענין, כי מעשה נח שהיה איש צדיק (בראשית ו:ט) מקודם ביארנו גדלו של נח, כי היה בעל־דעת נורא, עד שלא עשה עליו רושם מתיחד מעשה המבול, שזה ממש כאדם שהולך בחייו סביב הגיהנם, ורואה הרשעים נידונים בו. ומי לא יתפעל מזה — לעשות בלבו רושם חזק, ואעפ״כ לא מצינו בתורה עליו תואר גדול ביותר — אחר המבול מקודם המבול, למה? כי היה לו כל כך רושם יראת ה׳ בקרבו, עד שלא נתפעל בתוכו אחר המבול מאומה, כי כל מה שאפשר לו להתפעל ולהתרשם מיראתו ית׳ — כבר נתרשם ונתפעל מקודם עוד, ואעפי״כ כשנטע כרם נאמר עליו (בראשית מ:כ) ויחל נח וגו׳ ויטע כרם, ויש במדרש בראשית ל״ו אמר לו שידא שמדין שותפי את, למה? כי היין לוקח דעת האדם, ואז יקל לו לצודו ברשתו, ח״ו, וכן היה אח״כ — ויתגל בתוך אהלה (בראשית ט:כא) עיין במד״ר שם מה שנאמר עליו, הרואה זה, נבהל, כי עאחכו״כ במי שאין לו דעת כל כך, עד כמה שיזיק לו לקיחת הדעת, ועל־אחת־ כמה־וכמה מי שהולך תמיד בלי דעת, שכרות ולא מיין — רק מתאוה וחמדה. עד היכן הוא שותפו של שידא שמדין, ולכן אמר שלמה המע״ה (משלי טז:כב) מקור חיים שכל בעליו, ואמר הנביא (חגי א:ה) שימו לבבכם על דרכיכם, והנה איש כללי חובה עליו יותר ללכת הכל בדעת ובישוב, ואל האדם החכם, אשר חכמה אצלו חביבה מכל הון, יתפעל בה, וימלא חמה מדבר נגד החכמה, וכענין הגמ׳ (תענית ד) ת״ח דרתח אוריתא קמרתחא בו, והנה מעשה רות — לכאורה אינו הגון לעשות כן, אבל לנטות מדעתו (מענין כללי גדול לעתידו) גם בדבר נגד החכמה (לכאורה) ראוי לו, כענין בועז ורות להנשקף להם, ומזה כדאי למשיח ה׳ שיצא ממנו, כי הוא איש כללי וראוי הכל בישוב הדעת, וכמו שמצינו בשמואל שחשב למשיח את אליאב אחיו של דוד, ואמר לו השי״ת (שמואל א׳ טז:ז) כי מאסתיו, למה? כי נכעס על אחיו, ולא היה בישוב כ״כ לפי ערכו הרם, וזה מוסר נפלא.

ובזה דברנו מעשה נזיר (נזיר ב) ״הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין״, דברנו - כי כמו בתורה יש חידושי תורה, מה הוא — מה שהוא מוציא בשכלו להבין דבר מדבר, כן במעשה — אף שאין נביא רשאי לחדש, אבל עם כ״ז כל איש ואיש יכול לחדש מצות והם מצות ממנין המצות, היינו כי היא הבאה ממצוה כללית, (ויקרא יט:ב) ״קדושים תהיו״ כתב הרמב״ן ז״ל — כי אין ליתן גדר בזה, יען כי אין האנשים דומים זה לזה בפרישות, יש מי שיכול לפרוש הרבה לפי בריאותו, ויש מעט, וכדומה, אבל אמרה התורה — כי כדאי לאדם לעשות גדרים וסייגים לקדושה ופרישות מתאות עוה״ז, והנה האדם הרואה עצמו מוכן לקבל פרישות, זהו ציווי השי״ת לפרוש ולהזיר עצמו, ונמצא כי מסרה התורה דינים והלכות פרישות וזה נעשה שו״ע מזה — להאדם הפרטי לפי מה שהוא, ונמצא המזיר ומפריש עצמו מדבר שמתיירא פן יסיר דעתו ויפול ברשת השטות והפתיות, ומכש״כ המכין עצמו להרבות דעתו ולהגדיל חכמתו — אין לך נזירות קדושה החביבה להשי״ת יותר ממנה ולכן צריך כל אדם לעמוד ולחקור בענינים שדשים בם בדינים הנוגעים בהם, אף שלא יהא כ״כ על פי האמת מתחילה, ובחינה הסובבת לזה היינו הדברים שכבר עשה, ילמוד עליהם מוסר, ויהיה שכלו זך, להבין איך שנפל בהם בהיתרים של שוא, ויראה להתמרמר על מ׳ (מעשים) בדי שיחיה חמור בעינין הדין שהוציא משכלו — כמו הדין המפורש. עד כאן בחינת הכנה, עתה נדבר בחינת המעשה, הנה אחז״ל (אבות ד:ב) ״והוי בורח מן העבירה״ אף שכבר אמרו (אבות ד:כח) ״הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם״, הרי שהזהירו לעקור הסיבות המביאות לידי חטא, א״כ איך ציוו כאן לברוח מן העבירה? הרי שאם לא יברח יפול בחטא, והרי המשכלה תחת ידו, אבל הענין, אף שיעמול לעקור, עם כל זה יירא פן ח״ו לא עקר מלבו, ויברח שלא יגע בגוף החטא, ע״כ יראה לברוח, כדומה לא ילמוד בין המבטלים, ירחיק מן כסף אחרים, שלא יאבד וכן הרבה, עוד בחינה א׳ והוא, אף שיש פנים שהדין מותר עם כל זה צריך ליזהר בם מאד שלא יעשה נגד העולם מפני חילול השם, והנה אף שלסוף יזהר בהם, עם כל זה לכתחילה יעשה לסדר שיצא הכל לפי הדין לכל צדדיו, כדמוה, אם ילוה כסף ירמוז בתחילה אם ימשך הזמן שקבעו שלא יהיה גזלן, אם יקח משרתת, ירמוז בתחילה שלא יתחייב עמה במאכל, ישתמש בה כרצונו ולא יעבור על: לא תרדה בו בפרך (ויקרא כח:מג), אם שוכר דבר, ירמוז באם ישתנה לו הדבר יוכל לחזור בו, אף שלאח״כ יזהר שלא לעשות משונה לעומת אחרים, עם כ״ז מיראת החטא יעשה כן, ועל זה אמרו ז״ל (סוטה כא) כיון שנכנס בו חכמה נכנם בו ערמומיות, היינו לעשות במילי דעלמא החכמה הנ״ל לסלק בדין ואעפי״כ יוציא לאור רצונו, וזה חכמה אמיתית — היינו ערמה להוציא הענין הנדרש בערמה, כמו הנחש שהוציא בערמה לרע, אף שהוא בעצמו ידע שלא טוב לאכול עץ הדעת והטעהו, וכן להיפוך לטוב, וע״כ אחז״ל (כתובות קיא) כל המשתמש באור תורה אור תורה מחיהו, בחינת אור היא זוהר האור מכח הפתילה (שבשמן) כן אור תורה המוליד לו משכלו, שלא יעשה כן באופן שיפול תמיד בעונות באין הרגש וגדול עונו מנשוא, ומה על עבירה חמורה בעיניו מקודם, אמרו (קידושין מ) כיון שעבד אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר וכו׳ ונחשב לו מחשבה למעשה, ובמה שלא הרגיש מעולם עאחכו״כ, ועוד אז״ל לא זכה נעשית לו סם המות (יומא עב) היינו שמשתמש בחכמה להוציא לרע בהיתרים של שוא והולך בטח בהיתר, וגם מי שלא הגיע למדרגה זאת והוא גאה במעט חכמתו ולא יכנע לפני גדול ממנו ולא ילמד ממנו. עוד בחינה ג׳ והוא: שכבר כתבו ספרי מוסר — מי שיש לו מדות רעות הרי כמו שלומד תורה במקום טינופת, ונמצא נענש תרתי, על מה שלא למד ועל מה שלמד, אלא שמ״מ צריך ללמוד כי כן הדין ואף תקוה שיהפך לטוב.

מאמר שפ״ה

נועם קדושה

קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ וגו׳ (ויקרא יט:ב)

אתמול דברנו ענין אחד מבהיל מאד, אמרתי לשמחך על החג הקדוש הבע״ל.

הנה ידוע בספרי המקובלים, כי כל הגלות הוא, כי נפלו איזה ניצוצות של קדושה ע״י חטא של אדם הראשון בתוך הקליפות, וצריכים ישראל עם תורתם ומעשיהם הטובים בכל מקומות מושבותיהם, לברר ניצוצות הקדושה מהטומאה, ואז יבא משיח צדקנו בב״א, ויצמח קרן ישראל עד עולם. ואם כי איני יודע קבלה, אבל יש לדבר הזה מהלך בנגלה, והנה ידוע כי כבר כמה מאות שנים אחר החורבן, אשר סבלו היהודים כמה גזירות ושמדים, וחרפו נפשם למות ביסורים קשים ומרים על קידוש השם, וכמה רבבות חסידים ואנשי מעשה היו מאז גלו מארצם, ועדיין לא נתבררו הניצוצות מהטומאה של הקליפות, הרי כמה עזים כחות הטומאה שיש להם כח כ״כ להחזיק ניצוצות הקדושה, ולמה הם מתאמצים כל כך להחזיק בידם הניצוצות? מפני שהם נזונים וקימים מהם. ואילולא הניצוצות היו כלים תיכף ומיד, והנה היו חוטפים הניצוצות ע״י עבירה. בא וראה תוקף החטא! שכל גבורתם מעבירות המה.

והנה כל הזדים ועושי רשעה, נזונים ומתענגים מלחם מגואל של הטומאה, כדי שיעשו עבירות ויחטפו מעט קדושה עי״ז, לחיותם ולהתענג בהם, ונוח להם לתת מעט עונג לעושי עבירה, כדי שישיגו מעט קדושה על ידם, והנה מעט הקדושה שהשיגו להתענג בהם כ״כ, הוא רק ניצוצות מעט, וגם הקדושה נקראת בידם מתה, כמבואר בסדור של״ה הקדוש, ועם כ״ז יש כל כך כח למעט הקדושה מתה שבידם, וגם אינה שלהם — כי סוף־כל־סוף יבוררו הניצוצות ויחזרו לחיותם, בכל תוקף קדושה, ומעתה נוכל להבין עוצם העונג של רוב קדושה ולא של רק ניצוצות, וגם קדושה חיה ולא מתה, וגם מי שזוכה להתקדש ע״י תורה ומצות, ואז הקדושה שלו קנין עצמי, אין כח לשער עוצם העונג הזה, ומעתה נוכל להבין אשר אנו מברכים על המצות ״אשר קדשנו במצותיו״! ומעתה למה לאדם להתענג מן הטומאה המתה, אשר כל עונגה רק מניצוצות מתות בידם ולא שלהם, טוב להתענג מהרבה קדושה של תורה ומצות אשר בידו, והיא שלו ממש, ומי יוכל לשער עוצם העונג שיהיה לאדם המתקדש בתורה ומצות ״קדושים תהיו״! ויש לנו מהלך בנגלה על זה, אך קשה הכתיבה עתה, ולעזרתו ית׳ נקוה, ועוד חזון אפשר!

מאמר שפ״ו

להשלמת הענין הנ״ל של נועם קדושה.

נתכבדתי בדבריו לבשרני, כי הוא עומד בפרץ להתחזק בדור הזה, אשר הרבה מתרפים מללכת בעקבי הצדק בדרכי אבותינו הראשונים, שקבלו עליהם עול התורה והמצות, וזה וזה נתקיימה בידם עוה״ז ועוה״ב, והנה הדור המתרפים ומוטעים — כי הם סוברים כי התורה באה למרר חייהם בעוה״ז ותהלה אנחנו מבינים בעזרתו ית׳ כי התורה באה להנעים החיים גם בעוה״ז להפליא מאד, זה שכרו בעוה״ז, ולעוה״ב איני יודע כמה, פי שכר העוה״ב היותר קטן — כמו רק קורת רוח — אין העולם יכולים לשער, והמבין נעימות עוה״ז למי שהולך בהעמקת דרכי התורה, רצוני בהשכל ודעת בפנימיות כונותיהם אף בגלוי מה שהשכל משיג מזה, ישער מעט מן המעט כמה גדול גדלות ורוממות הנעימות לעוה״ב, בעת השכל יצא ממסגר החומר המחשיך בעדו בעודו בחיים חיותו, ואשרי להחכמים שיצאו גם בחייהם הרבה ממאסר החומר העכור, עולמם יראו בחייהם להנעימם נעימות בימינם נצח, כי התענוג החומרי כמו שהוא כליון בכמות הזמן, כן הוא כליון באיכות גם בזמנו — למבין דבר. ואין לנו בזה העולם תענוג אמיתי למבין, כי הוא מעורב מעורב בכליון בכמות ואיכות. ומקושי הכתיבה בעוה״ר ל״א קשה לי לבאר איזה בחינה של נעימות דרכי התורה ומצות גם בעוה״ז, והנה לבא אל עמק השוה הלזה — להבין זאת לעומקו, אי אפשר רק ע״י חכמה ומוסר גם יחד, כענין שאמר הכתוב (משלי א:ד) ״לדעת חכמה ומוסר״, גם יחד מזה — יבא ״להבין אמרי בינה״, וכענין שאנו רואים תהלה בספריהם המסולאים בפז, ואילו היה נקל לי הכתיבה, הייתי מאריך בזה, ואשרי חלקו הטוב — אשר בחר לו ג״כ לקבוע עתים לתורה ומוסר גם יחד, ויזכה להיות משכיל דורש את אלקים. ובזה יזכה לשנה טובה ומתוקה, מצליח בגו״נ, והנה העד כי התורה באה להנעים ג״כ חיי עוה״ז, יעידון היעודים על הגשמיות אשר בה, וזה ברור למבין, אין רק דבר בעולם אשר יראה שכרו בלי עמל.

מאמר שפ״ז

וכי תזבחו זבח שלמים לרצונכם תזבחוהו (ויקרא יט:ה)

אמרתי לכתוב לרו״כ דבר אחד מה שאמרנו בפ׳ קדושים. הערה להבין הכרחיות שמירת הדין כמו שנפסק לכל.

הנה בפ׳ יט:ה קדושים, ״וכי תזבחו זבח שלמים לה׳ לרצונכם תזבחוהו״, כתב הרמב״ן בפשט הכתוב ״לרצונכם — שתהיה עבודתכם לרצון לפניו וכו׳ ואור פניך כי רציתם וכו׳ ולא תעשו עבודת ה׳ הנכבד על מנת לקבל פרס, אלא לעשות רצונו, כי רצונו הפשוט היא הראוי והמחויב״.

והנה ידוע כי זהו המדרגה היותר גדולה, וכמבואר במנחות, וכאשר ידוע רוממות המדרגה הזאת מרבינו יונה ור״ת ז״ל, והנה להלכה נפסקה מכ׳ זה: ״מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול, שנאמר: לרצונכם תזבחוהו — לדעתכם תזבחוהו״. וזה לא קשה כלל על האדם, רק לחשוב לשם שחיטה, הרי כי הדין הנפסק להלכה, הוא הדבר אשר מבלעדי זאת לא יוכל להיות כלל, ואי אפשר בשום פנים בלעדי זאת, והדברים נפלאים מאד, — ההפרש העצום בין זה לזה, וכמה הוא מוכרח הדין הפסוק, מובן זה באר היטב. להאריך מה שדברנו בזה קשה לי עתה, אך בקצרה. פשט הכתוב, שיהיה לאדם חשק ורצון לעבודתו ית׳, וכענין שכתבנו במאמר ״שימושה של תורה״ — יהושע משרת משה וכו׳, והכל מחשק ורצון לדעת איך לעבוד אותו ית׳. ונזכה להיות מהכוספים והחושקים בחשק ורצון לעבודתו, ואז נדע כי קרובים אנחנו לקיום התורה, כי המנהל של האדם הוא הרצון, והכל יטה לרצונו, ומי שאין לו רצון — רחוק הוא מהתורה. ע״כ חובה עלינו בלימוד המוסר לחדד הרצון היטב, ובזה נתקרב למנהל הטוב וקיום התורה, וטוב לנו.

זה כמה ימים חשבתי ביום הכפורים - איך לכלול כל הקבלות בפרט אחד, וחשבתי לעיקר — לדעת מה שמדבר, בין במילי דעלמא בין בתפילה ובין בתורה, וזה עיקר גדול א׳ שיהיה לו מנוחת הנפש, וזאת מעלה מהמעלות הגדולות מאד, והיא מצלת מבלבול הדעת ומלמדת העיון והמחשבה היטב, ומתרגל בזה בכל דבר שיבא לידו לרדת עד תכונתו. כי גם בלמוד, זה יסוד החכמה, להבין שמעתתא עד תכונתה. וזה היה דרך הלמוד לראשונים המובהקים. וזה ענין החילוקים שהיו אומרים לבא לחילוקי הענין עד דקותו. והסתבכותו זה בזה — בדרך הגיון בלי חלוף נושא בנושא ונשוא בנשוא. וזאת מלאכה גדולה, ואף שאין לי יד בזה, אמנם גם למיעוט ערכי אבין זאת.

וזה אחד מארבעה דברים שלמוד המוסר תוסיף תת כחה בלמוד הלכה, כי מי שעוסק במוסר בהשכל ודעת יבין כי כל המוסר המועיל — הוא רק להתחקות על תכונת הענינים עד תכליתם, כגון להבין לאשורו שפלות האדם מצד טבעו השפל, וכן מצד מעוט ידיעתו ודרכי הטעיות הרובץ תחת משאו ועומד להכשל תמיד בטעויות. רצוני במלת ״תחת משאו״ פי׳ כשהוא טעון במשא הטרדות או במשא העיון — עיונים רבים בפרטים רבים, אשר אז טועה השכל ויסתבכו נושאים בנושאים ונשואים בנשואים, ומכש״כ בסעיפים היוצאים אשר אז נקל מאד ליפול בטעות הפשוט מאד. וזה מלאכה גדולה, ונכלל הכל במה שכתבתי לרדת לתכונת הענין. וזהו שהיינו מורגלים בגרובין לאמר: להכיר האמיתות מהדבר, כמו הכרת הא־ל, ופתיות רצוניית עולמית של העולם הזה, ולהכיר גנות העבירות עד כמה שיד האדם מגעת. וכן להכיר מעלת קניית המעלות וגודל מעלת התורה במה שעיני האדם רואות, ומכש״כ שנאמרה מפי הגבורה, וכענין שנאמר ״את תורתי אשר נתתי לפניכם״, פי׳ במה שעיני האדם רואות רוממותה מכל חכמה ומדע, תתרומם על כל ברכה ותהלה, והיינו לפניהם — לפי הבנתם. ״ולא שמעו בקולי״׳ — להבין זה שנאמרה מפי הגבורה. ולהבין מעמד יום הדין לתכונתו כפי יכולת האדם. וכהנה רבות. המשכיל בהם יתלמד להעמיק דבר לתכונתו, ומזה יוסיף כח להבין שמעתתא אליבא דהלכתא לפי עומק מהלך תכונתה, כמו שאמרנו תמיד — פסקי בעלי בתים ופסקי דיינים אינם שוים, פי׳ בע״ב אינם מורגלים בהעמקת מהלך שיטת הש״ס לסוף תכונתם. וזהו שאמרו בש״ס: הוי מרהיט שמעתתא (סוכה כט), פי׳ רהיטת ומהלך צורת ההלכה, ולזה כונתי כי מוסר מועיל ללמוד, ומה שכתבתי לדוגמא מבכורות הוא רק משל בעלמא שיבין מי שאין לו יכולת להתבונן במה שכתבתי פה בהמאמר.

ויש עוד ענין ג׳, מה שחכמת המוסר מפשטת הצורה להבין דרכי היושר, ולהבין כחות הנפש וכחות השכל, איך שיכול השכל לטעות מחמת כחות הנפש. ועל זה יועיל הרבה לימוד ספר חובת הלבבות, ויועיל הרבה העצה שכתב הרא״ש ז״ל — להתרגל שידע מה הוא מדבר, פי׳ לא יהיה האדם מההוללים היינו מערבוביא שדעותיהם אינם במנוחה, אלא להתחקות לתוכן הענין, בין במילי דעלמא ובין במילי דשמיא בין תפילה ובין בתורה, ולהתרגל לזה יועיל להתלמד תמיד בתורתו ותפלתו לדעת מה הוא מדבר — בלי ערבוב מחשבה אחרת, או זה קשה מאד, ומצאתי עצה בזה להקל מעט על המתלמד, ובלי״נ נתחיל לאט לאט, ונקוה שבעזרתו ית׳ נמצא תועלת גדולה ונצא לצעוד הלאה, וידע כבוד תורתו כי עדיין אינני בקו הבריאות, ואני צריך לשמירה רבה, וטרדה לא תבא באהלי. ועם כ״ז אכביד עלי יותר מהראוי בעסק הד״ט (הדבק טוב), אשר מכל הצדדים מבפנים ומבחוץ יסתעפו הרבה טרדות, להשיב לכל אחד לפי דבריו, ושארי המכתבים המצטרכים לחזוק הענין. בין כך נתחיל מעט בלי״נ להתלמד בזה שלא לערבב ענין בענין, אף במחשבה, ובפרט בעת התורה והתפילה, וכדאי ללמוד בכל יום סי׳ כ״ט מאורחות חיים להרא״ש ז״ל: דע וכו׳ ודבוריו במאזני צדק תשקול וכו׳, וזה ההיפוך מערבוביא, וקשה לי עתה להאריך, ואקוה לעוד חזון. אוהבו מברכו בהצלחה.

מאמר שס״ח

לא תגנבו וגו׳ ולא תשקרו איש בעמיתו וגו׳ (ויקרא יט:יא)

עוד דברנו הרבה בענין האמת, איך שזה כלל מקיף כל העולם, כי בשקר בטל השלם, מה שידבר ויבטיח לא יקיים, ועל הן לאו ועל לאו הן, ותמיד יטעה אחד אולתו, ואין עם מי לעסוק בעולם, וישב בדד ושומם, ובטל קיום העולם, ע״כ העון הנ״ל מובן בשכל שהוא רע ומר ר״ל, ודברנו בזה הסבר למאמר העולם — אין שנאה כשנאת הדת, למה? יען כי זה הכח נטוע באדם לאהוב האמת ולשנא השקר, יען כי הוא דבר מקיף הרבה מאד, וקיום כל העולם כולו תלוי בזה, ע״כ נטע השי״ת הכח הזה — האהבה לאמת והשנאה לשקר בלב כל אדם, ותראה כי גם הפחות והשפל לעצמו לו יאהב איש אמת וישנא איש שקר, ורק מחליף עבודתו, כי השי״ת נטע בו לשנא השקר של עצמו, והוא מחליף אוהב שקר שלו — החושבו לאמת, והנה כבר אמרנו כמה פעמים כח התורה נתונה בעולם ואין איש מרגיש, והיינו כי המבין צריך להתפעל — מאין אני שונא השקר של זולתי ואוהב אמת של זולתי, ומאין לי זאת? וע״כ נתונה בי לטובתי, כנ״ל, אבל העולם אוילים ואינם מבינים, וזהו סיבת שנאת הדתות (מזה לזה), יען כי דת ענין רם מאד ומקיף הרבה מאד, והטועה בדתו מקיף הרבה טעויות. והטעות הלא הוא שקר, ושקר נטוע בלב כל איש לשנא כנ״ל, ולכן ברוב עניני שקר תתרבה השנאה, ולהיפוך מי שלו דת מוטעה ירגיש החסרון מאד והקנאה רבה וגדולה מאד, והנה הנהגת השכל האמיתי הוא האמת, והעולם רובם אוילים וקשה להם הנהגת החכם, כמו שקראו בשם מושאל — להנביא האיש ״המשוגע״ (מלכים ב׳ ט:יא) יען כי עשה מעשים אשר אינם מובנים לעם, כיחזקאל וכאלישע וכדומה לו, וינער חצניו, וכדומה לזה אינם מובנים לרוב עם, רק אחרי התבררם יבינו רום ערכם, והנה במשכן, אומות העולם כששמעו — כי ישראל עשו דירה לה׳, שולחן בלחם לפניו, מנורה להאיר לפניו, בודאי היה אצלם שחוק וליצנות, הכי ה׳ יאכל לחם וצריך דירה, הלא ״רם על כל גוים ה׳״ (תהלים קיג:ד), אבל כשראו אש מן השמים יורד, ענן שוכן, וכל הנסים שבמקדש ועם עדתו, הודו ואמרו — זה משכן ה׳, ולהיפוך נתקנאו בו, ככתוב כי קנאת ביחד אכלתני (תהלים סט:י), וזהו כונת הכתוב (ירמיה לא:יז) שמוע שמעתי וגו׳ מלת — שמוע — שם דבר, שמוע ענין שמועה־שמיעה, ומה היא השמועה, מפרש אח״כ מה היא השמועה, שמוע שמעתי — כי אנשי העולם אומרים — הם המתנגדים על אפרים על הנהגתם — שאינם מתנהגים בדעה מיושבה, ומה — אפרים מתנודד, הם מתנודדים אחור וקדם, קדם ואחור, כהנהגת משוגעים אינם שפויי השכל, למה? כי הנהגת החכמים כמשוגע בעיני האוילים, אבל עתה כאשר רואים כבר — כי הם מדברים בנחת יותר מחבריהם, ובישוב הדעת יותר מחבריהם, ובהשכלת אמת יותר מחבריהם, ונושאים ונותנים באמונה יותר מחבריהם, עתה אנחנו מבינים כי מה שדמינו למשוגעת חכמה גדולה היא, גם אנחנו נעשה כמוהם, וזהו הכי: שמוע שמעתי אפרים מתנודד, מה שהוא מתנודד אנה ואנה בתנודות כאילו שגעוניות־רעיוניות, אבל האמת מוכיח כי הם מענין המוסרי — יסרתני ואוסר שגם אנכי אתחיל לעשות כן בדרך המוסר להיות ״מתנודד כאפרים״ עוסק במוסר, לכן: הבן יקיר לי אפרים. ומזה דברנו מוסר, כמה צריך האדם לישר דרכו, במה שגלוי וניכר לכל, בתור מדות והנהגה טובה, למען יבינו כי גם ההתנודדות שלו הבלתי מובנים — יוטב בעיני העולם, ואף בלתי חכמים יאמרו: אשרי ילד זה.

מאמר שפ״ט

בענין הנ״ל

עוד אופן אחד, הנה אמרנו כמה פעמים — כי האמונה והתורה עומדים וקימים בעולם, רק אין לנו עינים לראות ואזנים לשמוע. כנא,: אית להון עיינין ולא מסתכלין אודנין ולא שמעין וכו׳, ונראה מופת נפלא — כי הטוב טמון בנו לראות כי הצלחת האדם עומדת ממעל לו, קרוב אליו ואינו מקבלו לו, ועושה מהטוב — רע לו, וזה מופת לאמונה כי שני דרכים נתתי לפניך ובחרת בחיים וגו׳, והוא כי יש לנו קושיא עצומה על נוהג הטבע מה זו סבלות בטבע האדם וגם למה הוא כך היפוך השכל? והוא, כי טבע האדם להיות שמח במצב שמחה, ורוצה בה, וזהו חפצו להיות תמיד בשמחה, ובורח מצער, וקשה לפניו העצבות ומרירות הלב, ועל־פי־זה יקשה לנו — הלא על פי הקדמה הזאת, היה צריך האדם כשיבא לו ח״ו צער, היה טוב לו לעמול ולייגע בעצמו לקבלה בסבר פנים יפות ובשמחה, ולהיפוך כשאין לו צער, לשמוח בזה הרבה, למשל כשהאדם מרגיש יסורים בגופו ובאיבריו הוא מצטער, ועפי״ז ההיפוך כשאינו מרגיש צער ויסורים היה לו לשמוח בזה, ואנחנו רואים ההיפוך מזה, טובה חדשה רק זמן קצר ישמח בה, והוא נגד האדם לחפוץ להחזיק בחזקת היד את השמחה, ולהרחיק בחזקת היד את הצער, וזאת ע״כ יעיד לנו מכח החקירה הזאת — ענין חדש ונורא, והוא: כי השי״ת פועל רק טוב, מקור הטוב ומאתו רק טוב יצא, ורק האדם מעקש דרכו, ונעשה חומר פחות שאינו ראוי ומוכן לקבל צורת הטוב, וא״כ הטוב הוא טבע ואינו יוצא מגדר המוגדר, והרע יוצא מגדר המוגבל, ולכן בטוב טבע האדם שלא לשמוח — כי זה טבע ההויה, וכן צריך להיות, והרע הוא היפוך ממה שהוגבל, היפוך ממה שצריך להיות, ולכן מצטער בה, כמו הבן יקיר לאביו אינו מתפעל מאביו כשמאכילו ומשקהו ומלבישו על צד היותר טוב, יען כי כן טבע הענין, אבל הוא מתפעל מההיפוך, והנה הבן המשכיל מבין — אחר כי כן הורגל כי הטוב מאביו אליו הוא כמו ענין עצמי, פי׳ כמו שמטיב האדם לעצמו, עד שאינו מרגיש להחזיק טובה על זאת גופו מתבונן להחזיק טובה לאביו, איך הוא מטיב לי, ומה ענין נכבד ומרומם מוטבע בו, כי הטבתי הטבתו ממש, ועל זה גופו שאינו מרגיש בטובת אביו, מסתמא מבין ממנו כי הטבתו אשר לבן, זה ממש טובת אביו הוא, ולכן אינו מרגיש להחזיק לו טובה על הטבה גדולה והרגש נכבד מאביו אליו - כזה כמוך ממש. מחזיק לו על זה טובה יותר גדולה, וכן אנחנו לאבינו שבשמים, אחרי שאנחנו מרגישים בנו הטבה נפלאה ממנו ית׳ עד שמזה הוטבע בנו שלא להתפעל ולשמוח בטובתנו, יען כי כן טבע ההוי׳ — הוא טוב ורק טוב מאתו יבא, על זה גופו על רוב גודל טובו ית׳ יש לנו להודות לו ולהבין כי יש לנו לשמוח בטובו ית׳, וגם הצער ח״ו בשמחה יקבל, וזה טוב לגוף, וגם עצם המעלה הוא להבין דרכיו ית׳, אבל האדם שנתון לפניו שני דרכים, יהפוך דרכו יקלקל גופו כי אינו שמח, ביום טוב היה בטוב, ולהיפוך ח״ו מצער ומקלקל גופו, רבם חללים הפילה, ומקלקל ממנו עצם המעלה כנ״ל, וזהו (ירמיה לא:יז) ״שמוע שמעתי אפרים מתנודד יסרתני פי׳ המוסר נתתי בי בעצמי ואיני צריך לעלות אליו בשמים ומערב לים רק ״יסרתני״ כי ״מבשרי אחזה אלוקי״ כי בנטות האדם מדרך הטוב יקלקל גופו ונפשו ומעלתו ותפארתו, ״ואוסר״ פי׳ אני מבין זאת ונתתי אל לבי מוסר שיסרתני בעצמי ובשרי כנ״ל, ועוד כמה ענינים שדברנו כי הנטיה מהטוב יקלקל גופו ג״כ רבים חללים הפילה, הרבה נכים ומוכי שחפת גרמה וסיבכה התאוה, והם כבר כרעו ונפלו מחולי, ועם כל זה ״כעגל לא לומד״ למעשה אינו מועיל המוסר כלל. ורק נאה דורש ואינו מקיים, ובאמת הלא המעשה הוא העיקר ולא המדרש, והנה היודע מוסר ועם כל זה הוא חוטא, יתחרט אח״כ בענין ״הרשעים מלאים חרטה״ וזהו שאמר אח״כ ״אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך״ רק חרטות אתאונן ולא למעשה הטוב — לפקח על דרכי, והנה המתאונן על עצמו תמיד — למה אינו מטיב דרכו ומתחרט הרבה מאד, אל יחטא, כענין ״רגזו ואל תחטאו״ (תהלים ד:ה) ולכן — הבן יקיר לי אפרים, תקוה ממנו על להבא.

מאמר ש״צ

לא תשנא את בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (ויקרא יט:יז)

פתיחה. המאמר הזה הנלקט ממאמרים אחדים הובאו בסדר שמות לענינים אחדים, ובזה נביאם בעהי״ת במיוחד לענין: לא תשנא את אחיך בלבבך ולמה שסמכם בקרא עם הוכח תוכיח וגו׳.

הנני לקיים הבטחתי בספק בסיום המאמר הנשגב ״אוהב שלום״ שקראתי לו לראוי והגון לשם הטוב הלזה. אף כי בבקר קשה לי הכתיבה ל״א, אמנם אקוה כי זכות הרבים תעמוד לי לעזר ואקצר הרבה, אבל המבין יבין הרבה יותר מהכתוב פה.

גרסינן ביומא ט׳ ע״ב: ״מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהיה שם ע״ז, ג״ע וש״ד וכו׳ אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצות ובגמ״ח מפני מה חרב מפני שהיה בהם שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד עבו״ז ג״ע וש״ד״. הענין מבהיל מאד. חדא, דור צדיקים כמותם, ת״ח באמת, עוסקים בתורה ובמצות ובגמ״ח, והנה במצות — הלא נכלל כל המדות, שהלא זה עיקר יסוד התורה, כידוע ומובא בשער הקדושה לר״ח ויטל ז״ל, ועם כ״ז לא הסתירו חז״ל לכתוב עליהם דבר גדול כזה, ואין ספק כי לא היה שנאת חנם כפשוטה. כיון שהקדימו לאמר עליהם שעסקו בתורה ובמצות, וכן בגמ״ח וכנ״ל, וע״כ לומר שלא היו נקיים מזה החטא, ומבהיל מאד. והיא גופה קשיא, למה חמור ל״ת בעלמא של לא תשנא את אחיך, מג׳ עבירות חמורות חייבי מיתות בי״ד? אבל ענין הדבר כך הוא.

כבר הראינו פסוקים מפורשים בפ׳ העגל כי לא היה הקב״ה מקפיד כ״כ על עון הגדול של העגל אם לא היה בהם מדת קשה עורף, פי׳ כיון שהיו ראוים לתשובה, ואין חמור עם בקשת המחילה, כמו שכ׳ בעל חובת הלבבות בשער התשובה. אמנם קשיות העורף גרם שישאר חומר העון בתקפו — לכלותם כרגע ח״ו אלא משה עמד בפרץ, ואעפי״כ לא אהני לגמרי, דהרי חזרה זוהמת הנחש, וגם פרקו מהם שני הכתרים שקבלו כנגד נעשה ונשמע, והכל בשביל קשיות עורף, שאינם עומדים להתלמד, ועיקר מה שהקב״ה אוהב, זה העומד להתלמד, וכענין שאמרנו פעם: על כל פשעים תכסה אהבה, זו אהבה של תורה, וכמו שביארנו בהמשך למא׳ אז נדברו.

והנה שם ביומא אמרו: ״ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם״ פירוש, ראשונים אף על גב שעברו עבירות חמורות, אבל מפני שרשי האמונה שהיה בם, אע״ג שעבדו ע״ז וכו׳, זה היה מפני תוקף היצה״ר שהיה אז בזה, כידוע מאמז״ל (סנהדדין קב:) ״אילו הוית התם בשיפולי גלימא הוית נקיטא״, אבל נקוטותם היה בעומק לבם — על זה, ובוחן לבבות ידע כי הם קרובים לתשובה, ו״נתגלה עונם״ — פי׳ שהיה חטאתם נגדם תמיד בעומק הלב, והיו קרובים לתשובה, וכנאמר ״הראית כי נכנע אחאב וגו׳״ וע״כ נתגלה קצם, משא״כ מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצות ובמדות, ורק נקיות המדה של ״לא תשנא״ לא היתה בהם, וע״כ לא היה יכול להיות נקוטותם כ״כ בפניהם, כי היה מטעה אותם עסקם בתורה ובמצות ובמדות שלא ידאגו כ״כ לפי ערכם על חסרון הנקיות, וכבר כתב בעל חובת הלבבות שאין קטנות בריבוי כפילות העבירה, ״הוי מושכי העון וגו׳ וכעבות העגלה חטאת״, וא״כ לא נתגלה עונם נגד פניהם כל כך, והיו רחוקים מתשובה בזה לפי ערכם הרם ע״כ לא נתגלה קצם, וזה מבהיל מאד אף רק להגיד ולדבר זאת, ואלמלא תלמוד ערוך הוא, אסור לנו לדבר דברים בעלמא כאלו, וא״כ מה נאמר ומה נדבר אנשים כערכי הפחות והנבזה, מלאים עונות ופשעים חמורות וכש״כ קלות, לב אבן, מטומטם בעבירות קלות וחמורות, אהה, אהה! ועל כולם רחוקים מהתשובה ר״ל, ואם על עבירה קלה — נקיות של שנאת חנם שחסרה מהם, נחתם הגזר דין כ״כ בחמה שפוכה, כי לפי ערכם הרמה היו רחוקים מתשובה, מה נאמר אנחנו, על עבירות חמורות, אנחנו רחוקים ר״ל מתשובה לעת עתה, ומכש״כ על הקלות, ומה תקות החיים לאדם הרחוק ר״ל מתשובה, והדין האיום ונורא יגדל בכל רגע ורגע ר״ל. אם חיים אנו חפצים, נשתדל בכל עוז — לעמוד להתלמד תמיד בעומק לבבנו ויהי לנו ה״אלול״ וימי הדין הבע״ל לשמחת עולם. אם אבן לב האדם — יהי נמוח מהמאמר הזה, ויהי אוהב שלום ורודף שלום.

והנה תחלה, מצאתי תנא דמסייע לי, קדמון אחד — סמ״ק ס׳ ט׳ מ״ע: ״למול ערלת הלב״ שנאמר (דברים י:טז) ״ומלתם את ערלת לבבכם״ פי לאהוב התוכחות ולאהוב מי שיוכיחנו, וגם שלמה המע״ה כתב (משלי ט:ז) ״הוכח לחכם ויאהבך״, ובמצוה זו יש לאו, שנאמר ״וערפכם לא תקשו עוד״ עכ״ל הסמ״ק בספר המצות שלו, שהעתקתי ממנו. הרי מפורש, כי קשיות עורף, פירושו הוא מי שאינו עומד להתלמד, ולכן הוא ישנא בעומק לבבו את המוכיח לו, ולכן נקרא— שונא תוכחות ורחוק הוא מתשובה, כי באם היה מאמין בדעת שלמה כי החטא לאדם הוא סילון ממאיר ומרבה חלאים ומכאובים לאדם, הרי כמה שכר הוא נותן להרופא אף על ספק, ומכש״כ על ודאי, וע״כ חייבה לנו התורה לאהוב את המוכיח, ולמול ערלת הלב של שנאה וקפידא, שמחרחרות שנאה יתירה למוכיח, ועי״ז יתרחק ח״ו מתשובה. והתורה האוהבת לבניה יועצת ומצוה לנו למול את הערלה הלזו, ויתקרב לאהבת התוכחה ולהתלמדות, ושם ורפא לו.

המאמר הזה היה קשה לי הכתיבה, אך אקוה שתהיה לי זכות הרבים לרפואה, ויקרבני לעבודתו ית׳ בתוכ״י.

ואם תעמוד היטב על המאמר הזה, יתגלה לך נצורות מה שלא שמעת ולא ידעת, ושמחה גדולה כי סימתי המאמר הזה כעת, קודם ימי הדין, אף כי קיצרתי, וזכות תהיה לכולנו.

והנה אמרו חז״ל ביומא ט ״מקדש שני מפני מה חרב מפני שנאת חנם שהיה ביניהם״ ושאלו — איזה מהם מרובה, והשיבו ״תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים ולא לאחרונים״. מעתה הרי העון הזה יותר קשה מע״ז, ג״ע ושפיכות דמים, ולמה? יש לדבר טוב טעם ודעת, ואין ביכלתי להאריך, ובעו״ה העון הזה מרקד בינינו, עד שאפילו בעלי מדות, שנוחים לעשות צדקה וגמ״ח, ורחוקים מגאוה גלויה, ועם כ״ז נתפסים בעון המר הזה — לשמוח באיד חבירו, וקשה בעיניו טובת זולתו, גדול, או כבודו, ומכש״כ שאינם שמחים בטובת חברם, ומקרא מלא דבר הכתוב: ״ואהבת לרעך כמוך״ וזה יסוד המדות, וכלל גדול בתורה היינו לקיום התורה, וידיעת ההפכים אחד, כי מי שאינו מיגע את עצמו להשיג אהבת הבריות, ממילא יפול ח״ו בגיהנום של שנאת הבריות, כי טבע האדם נוטה לזה, ובפרט מי שטבעו בזה קשה ח״ו, הרי הוא כל היום בע״ז, ג״ע ושפיכות דמים, וקשה מהם.

והנה עתה ימי הדין והמשפט הם משמשים ובאים, וכבר אמרנו כי בחזקת סכנה של עוברי דרכים — יש ללכת בשיירא יחד, ע״כ חובה עלינו לקבל הקבלה לעסוק במ״ע ״ואהבת לרעך כמוך״ הרבה כל השנה, ובזה נכלל עצמנו בכלל ישראל וה״ז שיירא בטוחה מאד.

מאמר שצ״א

הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (ויקרא יט:יז)

מאמר ״אהבת תוכחה״ אמר שלמה המע״ה החכם מכל אדם (משלי כט:א) ״איש תוכחות מקשה עורף פתע ישבר ואין מרפא״, וכתב המצודות, איש הצריך לתוכחה, ומקשה ערפו ולא יאבה לשמוע, ישבר פתאום, ואין מי ירפא לו, ואני אוסיף על דבריו: ״איש תוכחות״ פי׳ ״איש״ כל מין האיש, ״תוכחות״ — פי׳ בנינו האישי במצב הרוחני בנוי על תוכחות, כי אין אדם רואה חובה על עצמו, וכמו בתלמוד הלא אמרו: חרב על שונאיהם וכו׳ שעוסקים בד בבד, ואמר ר״י את בר לקישא דאילו בר לקישא הוה מקשה לי׳ כ״ד קושיתא ומתריצנא לו כ״ד פירוקא ומתוך כך רווחא שמעתתא, הרי כי אין הלכה מתבררת רק ע״י התנגדות זה לזה כאויבים, לרצות ולסתור את דבריהם, על אחת כו״כ במוסר ומדות, אשר הטבע הוא בעוכרי מוסר ומדות, ויעור עיני חכמים כתיב, כש״כ בלתי חכמים, כי לא רבים יחכמו, הטבע מחייב לאויב, — רצוני, אוהב בדמות אויב, להקשות לו כ״ד קושיות על כל פסיעה ופסיעה, וישיב לו כ״ד פירוקי, ודוקא מתוך כך רווחא הלכה, הדרך אשר ילד בה, ולכן אמרו באבות ״איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם? ר׳ יהושע אומר חבר טוב״ ופי׳ הרע״ב ״כדי שיוכיחנו על דבר שאינו הגון״ ואם ר׳ יהושע היה צריך לחבר להכיחו, מה נענה אנן אבתריה. ואיתא במדרש ויגש על פסוק ״ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו״ אמר אבא כהן ברדלא, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה וכו׳ כשעתיד הקב״ה להוכיח לכל אחד ואחד לפי מה שהוא וכו׳ יעוי״ש, הרי כי כל אחד ואחד צריך לתוכחה. ורק אהבת התוכחה, עצה היעוצה לאדם לצאת מפח יקוש, מעוכרי טבעי האדם בכל פסיעה ופסיעה, ולכן אמרו דרך טובה לאדם — חבר להוכיחו תמיד ואז ינצל.

וזהו איש, פי׳ מין האדם, הבנוי על תוכחות דוקא כנ״ל. ודקדק הכתוב לאמר ״איש״ לומר, כי גם היותר גדול — צריך תוכחה, כי ״איש״ מורה על גדולת האדם, כענין: והאיש משה גדול וגו׳, ואם גם האיש — אפילו, אם מקשה ערפו, פתע ישבר, ומי לנו גדול מדור המדבר, והוצרכו לתוכחה, כי כל משנה התורה מלאה הרבה תוכחה.

ומה מאד מאמת זה הפסוק את דברינו בפרשת העגל, ״סרו מהר מן הדרך״ וגו׳ ״עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו ויאמרו אלה אלוהיך ישראל״ היש עון גדול מזה, עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו, והנה כתוב אחרי זאת פסוק אחר: ״ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא, ועתה הניחה לי ואכלם״.

והנה לכאורה נגד עון גדול כע״ז, מה שייך להזכיר — קשיות עורף, והלשון משמע דוקא בשביל כי ״ראיתי והנה עם קשה עורף הוא״ — ולכן ״אכלם״, אלא ודאי כי אין יותר גדול מקשיות עורף, כי רחוק מתשובה, ולכן — אכלם, וכן נשנה במשנה תורה, דוקא בשביל קשיות עורף, וכן שם אח״כ לג:ה ״אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך״ הרי כי עיקר החטא בשביל מיאון התוכחה, ומודה ועוזב ירוחם, פי׳ אוהב תוכחה, ולכן כתיב במשלי ״בן אוהב תוכחה ישמח אב״ פי׳ אבינו שבשמים. ולכן סיים שם הפסוק ״פתע ישבר״ כענין שנאמר בפ׳ כי תשא ובמשנה תורה ״רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך״.

ומה מדוקדק עתה דחז״ל באבות ״איזהו דרך טובה שידבק בה האדם״ פי׳ שהיא תביאהו לכל טובה — תוכחה, חבר טוב שיוכיחו, כי הלא אנו רואים, אילו לא היו עם קשה עורף, והיו אוהבים התוכחה, בנקל היה מוחל להם. ולכן בחר רבי יהושע דרך טוב לאדם, שיבחר לו חבר טוב המצוי עמו תמיד להוכיחו.

והנה אם דור המדבר, דור דעה, דור שהיו נביאים כולם, שהרי פנים בפנים דבר ה׳ עמהם, ומקרא מלא דבר הכתוב — שלא היו אוהבים תוכחה, כפי היאות למדרגתם הגדולה, מה נאמר אני ואחרים כערכי דלי הערך, אזובי הקיר כמוני היום, ר״ל, שונאי תוכחה, כי ידיעת ההפכים אחד, אוי מיום הדין אוי מיום התוכחה! אין לנו אלא לבחור חברים להוכיח זה את זה, ואז״ל (סוף תמיד) בזמן שתוכחה בעולם, נחת רוח בעולם, ולפי הנ״ל מבואר, כי ״בן אוהב תוכחה ישמח אב״ אביו שבשמים ונחת רוח בעולם.

נזכה לשמח אבינו שבשמים בדעת ובמעש בתוך כלל ישראל, אכי״ר.

מאמר שצ״ב

בענין הנ״ל המשך ממאמר אהבת תוכחה

יקרתך לנכון הגיעני, לשמחת לבבי כי אתה שמח בהבקורת שכתבתי לך לטובתך, זה לאות כי אתה רוצה להתלמד, וזה כל האדם. על כל פשעים תכסה אהבה, אחז״ל: זו אהבה של תורה, וזה פלא, הלא כל האומר אין לי אלא תורה, אף תורה איו לו, (יבמות קט:) ועוד אחז״ל: אין הקב״ה מקבל שוחד, וע״כ אמרנו, פי׳ אהבה של תורה, זהו אהבת החינוך בדרכה של תורה, כענין שאמרו כך היא דרכה של תורה וכו׳, פי׳ הרוצה לקבל עליו עול תורה וחינוכה לטובתו, יתחנך בדברים האלו שחושב שם והולך, פי׳ להיות בן חורין מטרדות העולם, להעמיק החכמה במנוחת הנפש ובשכל זך, ואף השכל הרב, כמו שמסיים וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל דוקא, פי׳, שלא תבלבל אותך זאת מעמל התורה, הוא החכם האמיתי.

ולכן הרוצה להתחנך בדרך החכמה, יתחנך בדרך הזו לאט לאט. ובודאי יבא למדרגה גדולה. ולכן על כל פשעים תכסה אהבה של תורה. פי׳ להתחנך בדרך התורה כי בלי ספק יתחרט ויעזוב דרכיה וכבר ידוע דברי בעל חובת הלבבות, כי אין קטנה בעבירות עם ההתמדה בהן ולא הגדולה בהן עם בקשת המחילה.

והנה אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואין לנו רק לבחור באהבת התוכחה, כענין שאמרו בתמיד כ״ה: רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם יאהב תוכחה, שבזמן שתוכחות בעולם — נחת רוח בעולם. הרי כי גם בשביל יחיד שיאהב תוכחה, גורם נחת רוח בעולם, כי התחיל בל׳ ש״יבור״ לו האדם, והיינו יחיד, ואיך לא יתחנך האדם בדבר שגורם נחת רוח בעולם ומשמע — לכל העולם כולו, ושכרו מרובה מאד.

והנה אף שרצוני היה לכתוב לך בזה ענין אחר, אבל קשה לי להאריך, ואסיים במה שדברנו אתמול.

להתפעל מאנשים שאינם שמים לבם על דרכיהם. שיכשלו, בל ידעו לנהם כנהמת ים, על שיסבלו בזה, כמעט בלי ריוח כלל לעצמם, כדומה, צדי דרכים אשר מתוקן להולכי דרכים, ולכך הוקצו, ואח״כ השוכר מבעליו יחרוש ויזרע המיצר ההוא (המשעול), הריוח מזה מעט מאד, ההפסד המר רב מאד, כי בכל יום שהולכים מאות אנשים לדרכם, הוא גורם לכל אחד צער — שצריך ללכת בחול או ברקק, ועל כל צעד שסובל כל אחד, עתיד ליתן את הדין בשנים, — על הגזל שגזל דרכם, שהרי זה מיצר שהחזיקו בו רבים, ועוד הגרם של צער שגרם לכל אחד, כענין שאמרו: על כל נעלם, זה הרק בפני חבירו ונמאס בה, אף גם בביתו, כי בבית חבירו הרי זה גזל, כי לא הרשה לו על זה ועל כל זה עתיד ליתן את הדין, ולפני מי — לפגי האלקים, כנאמר: יביאך א׳ במשפט, ודי אימת הדין בלא משפט, ומכש״כ יסורי המשפט, והצער היותר קטן בעולם הבא, קשה מכל יסורי עוה״ז, כמ״ש הרמב״ן ז״ל, וא״כ גם צער בע״ח דאורייתא הוא, ואסור לגרום להם צער בחנם, ועבר איסור דאורייתא. ונוכל להבין לפי הרמב״ן הנ״ל גודל החרטה, ומכש״כ כמה פעמים ביום, ומכש״כ גרם צער לאדם ומכש״כ באיסור גזל כנ״ל. היש נהמת ים יותר מזה.

והנה פאגי הנ״ל אין לו שום מחשבה והרהור בזה כלל, לדעת את האון והעול הטמון תחת ידו — עצום מספר, וראו כמה ידיעה קטנה מצלת את האדם מרע ומר ממות, אשרי חלקו.

ומעתה נוכל להבין, כי הלא מרובה מדה טובה ממדת פורעניות ת״ק פעמים, כמה יש לאדם להשתדל להטיב לרבים, לגרום להם איזה טובה או נחת רוח, הלא על כל רגע של ההטבה שגרם לו, שכרו כפול לו חמש מאות פעמים, ולרבים — הלא ירבה כחול שכרו! ולכן יש לאדם להשתדל לטובת הרבים אף לגופם, ועל אחת כו״כ לנפשם, בעולם שכולו טוב וכולו אתך, הלא יגדל שכרו על הטוב שעושה עמם לעד, ומה גם על נחת רוח שגורם להקב״ה הרוצה בתיקון האדם, מחלקו יהא חלקנו.

ומעתה אהבת התוכחה שאחז״ל שיבור לו האדם מלבד החינוך התורתי שיוכל לצמוח מזה, ולכסות על כל פשעים בבקשת המחילה שיבא מזה, זולת זה הלא גורם נחת רוח בעולם, ועל כל הנחת רוח שגרם בעולם — הלא שכרו מרובה זולת התועליות הנ״ל.

וה׳ הטוב ייטיב עמדי ויתן חלקי מאוהבי תוכחה באמת ובתמים.

אלה דברי אביך דורש שלומך וטובתך ת׳ בתכלית.

מאמר שצ״ג

ענין תוכחה

הוכח תוכיח את עמיתך וגו׳ (ויקרא יט:יז)

יקרתך הגיעני לנכון לשמחת לבבי כי אתה מודה על האמת ואוהב התוכחה, וחלק טוב בחרת לך בזה, כי ז״ל הגמ׳ (תמיד כח.) ״רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם יאהב את התוכחות שכל זמן שתוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באים לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם, שנאמר: ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב״, והנה לא התנה רבי תנאי — שיבורו אנשים הרבה, ורק אמר שיבור לו האדם — היחיד ג״כ במשמע, ועם כל זה אמר: נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באים לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם, ואין עיכוב לפניו זה שאחרים מעכבים, כי מצדו, כאילו כבר באה, ומקבל שכר על כל זה, כאילו כבר באה לעולם מחמתו. וזה רעיון נפלא נשגב מאד, כדאים הדברים למי שהוא שונא תוכחה, — להכות שורש בלבו להטות לבבו לאהוב התוכחות, ומכש״כ עוד יותר למי שיש לו כבר הרגש בזה.

ודע אחי כי הותרה הגבהות בדרכי ה׳, ונא׳ ויגבה לבו בדרכי ה׳ אשר ע״כ אף אנו נאמר כי עלינו מוטל החוב להשתדל בעבודתו ית׳, יותר מהרבה אחרים אשר לא ידעו ולא יבינו ולא ירגישו לאחריתם, כענין שנאמר: טוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז:ח) והחכם עיניו בראשו לראות האחרית, ומי שלא התחכם בזה אין לו כח כלל בזה, ושערי ההצלחה ננעלים לפניו ח״ו. אשרי חלקנו שזכינו להכנס בשערי הצלחה להבין ולהשכיל מעט, בחמלתו ית׳, ונראה להשלים השתדלותנו עם ידיעותינו, ואמר הח׳ בחובת הלבבות פ״ב משער חשבון הנפש, כי חובת השתדלות האדם כפי התחלפות הכרתם ושכלם וזכות הבנתם וכו׳ עיין עליו כי נשגב הוא לחייב יותר לאדם מאדם כפי ריבוי ידיעתו, ותהלה כבר בררנו החובה המוטלת עלינו יותר, ותן לחכם ויחכם עוד.

נבינה אחיי על מעט הכמות ורב האיכות ומרבית התועליות אשר נקוה כי יצא לנו אם נחזיק את העצה הקלה, אשר נבקש מהחונן להעזר עליה, ואם כי במעשה יהיה כבד מעט, אבל לאט לאט נקוה כי ישוב לטבע, ובזכות הרבים יעזור לנו, אך באופן שנקח זאת לעסק גדול בשעתו, ולא נחוס לשלם קנס על זה אם יעבור, וזה יהיה לנו לפתח תקוה להתרגל בזה, ואי״ה אני מוכן בלי״נ להודיע בפרטות ענין העצה שאנחנו רוצים להעמיס עלינו בלי״נ. אך למי שישמור לקיימה דוקא, ואם לאו, לא ישב בקרב בתינו עושי רמיה, ולהשומעים יונעם ותבא עליהם ברכת טוב.

והנני להעיר עוד בדבר ענין תוכחה, ומזה יצא לנו עוד דבר חדש נפלא, איתא שם בגמ׳ תמיד כז: ״תנן התם איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמן ואבוקות דולקות לפניו וכל משמר שאינו עומד ואמר לו איש הר הבית שלום עליך, ניכר שהוא ישן, חובטו במקלו, רשות היתה לו לשרוף את כסותו, וכו׳, ראב״י אומר — פעם אחת מצאו את אחי אמי ישן ושרפו את כסותו״. ראה סדרם הנשגב, וראה תוכחתם בגוף ובממון לגדולי ישראל כמותם, ומי יתן ואנו נקבל עלינו עול מלכות שמים כזאת, ונדע כי אוהבי תוכחות אנחנו.

וראה דבר נפלא עוד דאמר שם: א״ר חייא בר אבא כי הוה מטי רבי יוחנן בהא מתניתא אמר הכי אשריהם לראשונים שאפילו על אונס שינה עושים דין שלא על אונס שינה על אחת כמה וכמה, עיין ברש״י שם, וזה מוסר נשגב מאד, וראה עוד דבר נפלא כי ר׳ יוחנן זה הוא הר״י אשר בב״מ שכתבנו עליו בג׳ הכללים הנפלאים, ואחד מהם הפשטת הצורה, וראה כי זה הר״י הפשיט הצורה ג״כ פה, והבן זאת, וראה עוד כי הוא הר״י שהפשיט הצורה ג״כ במאמר ״בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענותנותו״ והוא הר״י שהפשיט הצורה במאמריו בחגיגה דף ה׳ ״עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות וכו׳״ הכל הפשטת הצורות המה, וכן עוד שם בשם ר״י עיי״ש. וזה כפתור ופרח, איני יודע מה תעשה לי בעד המאמר הזה, כי גליתי לך סוד הזה, לפי מיעוט ערכי זה אצלי כסוד נחשב, ודע עוד אחי, כי בלא הכח — ״איך חשבתי ומה נתחדש לי״ אי אפשר לעמוד על הענין, כי זה הפשטת הצורה, והבן, ויועיל לך הרבה להתחכם ולמצא חן בעיניו ית׳, כי א׳ אוהב חכמים הוא, ותהלה כי מפורש מצאתי זאת בס׳ חכמת שלמה ע״ה, יחנני החונן מתנת חנם להתחכם ולמצא חן בעיניו ית׳, וזה תכלית הצלחת נצח. והענין מבואר אצלנו במאמר, ואם תשיגו הדברים תבינו יותר.

מאמר שצ״ד

ואהבת לרעך כמוך אני ה׳ (ויקרא יט:יח)

פתיחה. הנה מצות ״ואהבת לרעך כמוך״ היא מהמצות הכלליות, מהיסודיות העיקריים של אהבת חסד, ובגמ׳ שבת לא. נחשבת לכלל כל התורה כולה ואידך זיל גמור, וכן אחז״ל: ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה, וזה מתבאר בהרבה מאמרים, של מו״ר הרש״ז זצ״ל, ומאחז״ל זה הוא בירושלמי נדרים ט:ד. ולזה נביא בע״ה כל המאמרים המתבארים כל אלו.

כבוד אחי יקירי הנכבד כש״ת מ׳ א׳ לייבציג ני״ו. אחדשה״ט כמשפט לאח יקיר, מי יתן ואדע אם הנאות קיץ מצאה חן בעיניך, ואם אתה מרגיש תועלת בבריאותך הטוב, ואם יסכים היער לקבוע בו עתים לתורה ומוסר באין מפריע, וישמח לב אחיך דוש״ת, ואם כי מהראוי היה שתקדים להודיעני כי אני אחיך הגדול בשנים, ועוד טעמים נמרצים אשר מהראוי להיות כך, אך אם על זה הייתי מביט כבר היינו מרוחקים, הרחק רב, וחס להו לזרעא דאבא דליהוי הכי, ואדוננו אבי מ״ו ז״ל היה איש שלום אוהב שלום ורודף שלום, ישלח לי הי״ת עזרתו מקודש ללכת בזה הדרך כל ימי חיי מעלה מעלה, ואז אדע כמה מוצלח אני, כי אין הצלחה יותר גדולה מזה מי שעמל להיות תקוע בו אהבת הבריות, כי ההצלחה היותר גדולה לאדם בעולמו — להיות מקורב להשי״ת, כענין שנאמר: ואני פי׳ אני יודע כי — קרבת אלקים לי טוב (תהלים עג:כט) ואין או להשתוקק מה, — רק קרבתו ית׳ כי הוא תכלית הטוב והקרוב אליו קרוב ממילא לכל הטוב, ומי לא ישתוקק לטוב, והנה מדת הקב״ה שהוא אוהב לכל, כי אם לא כן — לא היה להם קיום בעולם, ונמצא כי אהבת הבריות היא התקרבות להש״י, כי איך יכול קרוץ מחומר להיות קרוב אליו ית׳ ומלאכי מעלה שואלים זה לזה איה מקום כבודו, אבל חז״ל בקדושתם הודיעו לנו במה יתקרב האדם אליו ית׳: הדבק במדותיו וכו׳ ואין לנו דבר גלוי ממדות השי״ת כמו אהבת בריותיו לכל הטוב, כנאמר: פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון (תהלים קמה:טז) פי׳ אנו רואים כי כל בריה ובריה היא מקבלת נחת והיא שבעה מרצון שלה, ואין זאת אלא מאהבת בריותיו, ומצינו צער בעלי חיים מן התורה, ועולם חסד יבנה, גלוי מאד בכל צעד וצעד, ועפי״ז נתברר לו מה שהייתי מוקשה על רבינו יונה ז״ל שכתב כי עון אי־גמ״ח קשה יותר מגזל, והביא ראיה ברורה מהכ׳ גאון שבעת לחם ויד עני ואביון לא החזיקה (יחזקאל טז:מט) הרי שעיקר חטא סדום על שלילת החזקה והטבת חסד, וזה כמה היה מוקשה לי מאד, הלא גזל סור מרע וגמ״ח עשה טוב, וסור מרע גרע מעשה טוב, ועוד סור מרע במעשה וזה שב ואל תעשה, אבל תהלה זה כמה שנים נתגלה לי טעמו, והיה שמחתי גדולה עד שמרוב יקרתה לא רציתי לגלות, כידוע דרכי, ואיני זוכר אם אתה זוכה הראשון בזה, או בני ני״ו, הענין הוא כך, כי מצינו בגמ׳ ברכות סוף פרק שני: גמור בכל לבבך לדעת את דרכי ולשקוד על דלתי תורתי, וזה מוקשה מאד, הלא תחילת דינו של אדם על דברי תורה, ולמה הקדים לדעת את דרכי, וא״ת גם זה מה״ת, הלא נכלל ב־לשקוד על דלתי תורתי, אמנם כונה נפלאה כיון ר״מ בזה, כי דבר הנקבע בשכל האדם ובהרגשו היטב, ועושה רושם חזק על האדם, ותשוקה גדולה להפליא.

והנה מי שיתבונן בהנהגת העולם ועם כל בריותיו, ומכש״כ האדם אשר בכבוד והדר עטרהו וכל שתה תחת רגליו, ע״י מתנת חנם של שכלו הטוב, ועשיר הוא מאד — גם העני שבעניים רק המה בקשו חשבונות, ואינו מבין לשמוח בחלקו הטוב, ומפסיד שני עולמים, אמנם המתבונן מבין טובו ית׳ עם כל, ובפרט עם האדם — באין תכלית, ומחזיק לו טובה מאד אחרי שנהנה מטובו.

והנה מטבע האדם לאהוב למי שהוא מקבל ממנו, ובפרט תמיד והרבה מאד, וכן מטבע ג״כ שמי שאהוב אצלו, דרכיו מקובלים לו מאד ורוצה להדמות אליו, כמו שבזכרוני כי דרכי אדמו״ר ז״ל היו חביבים בעיני מאד, ורציתי להדמות אליו, כי הכרתי מעט רוחב בינתו וחכמתו ויראתו, ורציתי מאד להדמות אליו, וכל דרכיו היו יפים ונאים אצלי, ועל אחת כמה וכמה מי שיש לו לב להכיר בשכלו גדולתו ית׳ וטובו וישרו, יחשוב איך הייתי נוהג העולם אם היה בידי ויכולתי — כמה עול, כמה שנאה, כמה קפידא, כמה נקימה, כמה נטירה, כמה העלמה כמה שכחה היה לי בכל שעה ושעה, ובפרט לבריות פחותים מצד עצמם, ואז יתבונן טובו ית׳ וירצה ללכת בדרכיו. והנה להבין היטב דרכיו ית׳ הוא רק עפ״י התורה, וכאשר הראינו בעליל כמה פעמים, אשר ע״כ מדת הליכה בדרכיו ית׳ יביא לו תשוקה גדולה לשקוד על דלתי התורה, וזהו שהקדים ר״מ: גמור בכל לבבו לדעת את דרכי, ויביא לך תשוקה טבעית לשקוד בתורה, וזה הפלא, ויש לו עוד בזה לבאר, אבל קשה הכתיבה ל״א, והנה מי שאין לו תשוקה כלל ללכת בדרכיו ית׳, רצוני — מחמת שהם דרכיו, ומשום זה יהא חביב בעיניו לעשות כמוהו, זה לאות שאינו מכיר כלל השגחה ולכן אינו מכיר טובו ית׳, ומשום כך אין לו תשוקה ללכת בדרכיו הנעימים, והרי אות ר״ל על היותו מחוסר אמונה והכרת השגחתו ית׳, ולכן תופס הכ׳ על עון ביטול גמילות חסד פי׳ בין בגופו כמו הסברת פנים יפות ודבורו בנחת איש איש לפי ערכו הטוב, וכן בממונו, בתשוקת לכת בדרכיו ית׳, זה גדול עמו הרבה יותר מגזל, כי גזל פרטי ולא כללי, וזה מחוסר אמונה וכופר בהשגחה ר״ל, ולכן ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה, כי זה מצוי מאד להתלמד ללכת בדרכיו ית׳ ותתחזק אצלו תמיד אמונה והכרת השגחה.

נזכה אחי יקירי שנינו להתחזק בזה ונעלה מעלה מעלה, כברכת אחיך מוקירך מברכו ס׳ ש״ז.

רציתי עוד להאריך בזה הרבה דברים נפלאים, אבל בעו״ה עדנה קשה לי הכתיבה לא אליכם, ישלח לי ה׳ עזרתו מקודש בתוך כלל ישראל, ואפשר עוד חזון או העתקה, כי הלא ידעת שבהכרח יש לי כמה מקומות לכתוב, הנאות-קיץ (דאצע) שלי, לעת עתה איני מקבל נחת כ״כ, אזכה לקבל נחת מהיום והלאה, אך בבל זאת אקבל נחת מבתי תהי׳ אשר היא עמדי, ואני רואה ממנה כי שינתה טבעה תהלה הרבה, מי יתן ואני אשנה טבעי לפי ערכי הפחות, אולי יש איזה שגיאה וטעות בכתב אתה תתקן, כי התחלתי לכתוב קודם ט״ב ומחמת קושי הכתיבה הוצרכתי להניח עד היום יום ב׳ ואתחנן ו׳ לעשי׳: אם אמרתי ההערות מאלה הימים, עצמו מספר, כי אין ספורות למו כי מתורת א״ח לקוחים.

מאמר שצ״ה

בענין הנ״ל

״ואהבת לרעך כמוך״[4]

בא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב״ה, מצינו בפנחס אמר הכתוב ״בקנאו את קנאתי בתוכם״ היש דבר גדול מקידוש השם כזה, כידוע בסנהדרין פ״ב כמה נסים נעשו לו, וחרף נפשו למות על קנאת ה׳ ובערמה גדולה כמבואר שם, והיה בסכנה גדולה מאד כמבואר שם, ומדרך האדם כשהוא בסכנה, הוא נבהל ונחפז, והוא היה במנוחת הנפש מאד, עד שרימה אותם, שסברו כי לאותו דבר הוא נכנס, המבין יבין מדה מרוממה ונשגבה כזאת, ועם כל זאת סיים הכתוב: ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמור הנני נותן וגו׳ הרי שתפס הכתוב באחרונה — כי הציל את בני ישראל לכן אמור וגו׳ הרי מבואר גודל מעלת האדם המטיב לישראל עד שהשוה הכ׳ זאת עם מצות קידוש השם באופן נעלה, ועוד מצינו בפ׳ מטות: אמר הקב״ה למשה נקום נקמת בני ישראל וגו׳ ומשה אמר לישראל: לתת נקמת ה׳ במדין, וקשה הלא הקב״ה אמר לנקום נקמת בני ישראל, ולמה שינה. אמנם כי טובתם של ישראל טובתו של הקב״ה הוא כביכול, למה - כי הוא ית׳ מטיב בלי תכלית לכול, ובפרט לעם סגולתו, ואנחנו צריכים לכוין במעשים בשביל כבוד ה׳, ובאמת הוא ית׳ רוצה זאת בשביל כבוד ישראל, האם די לשבוע מהשתוממות כזאת, אשר כבוד עצמו ית׳ לא זכר כלל, ורק כבודם של ישראל, אם כן מבואר בגלוי כי המטיב עם איש ישראל כאילו כביכול הטיב אותו ית״ש, ולכן ״ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה״ כי זה כולל בין אדם לחברו וכל המדות שהוא ית׳ מנהיג עולמו, כמבואר בתומר דבורה וגם אהבת ישראל היא אהבתו ית׳ על דרך פלא, והרי זה כלל גדול שכל התורה נכנסת בזה, והנה באמת מה שנצטוינו על קידוש השם וכיוצא בזה, מחמת אהבתו וחמלתו עלינו, והוא ית׳ יודע כי אין הצלחה וטובה מרובה יותר מזאת לאדם החפץ בטובתו בלי תכלית, ואחז״ל ״תורה תחילתה גמ״ח וסופה גמ״ח״ פי׳ כי עיקר מתן תורה היה מכוון גמילות חסד לאדם ללמדו אומנות אשר יחיה בה חיי עד לנצח נצחים, בעונג ועדן נפלא אשר עין לא ראתה אלקים זולתך וגו׳ פי׳ שום נברא לא יוכל לשער זאת עד עת בואה, היש גמ״ח עם האדם אשר אהב בלי תכלית לתת לו אומנות אשר מלאכים עוסקים בה, ולא עוד אלא שהקב״ה בכבודו ובעצמו עוסק בתורה הזאת שנתנה לנו, כידוע בגמרא, היש גמ״ח גדול יותר מזה, וכן מצאתי להגאון מהר״ל מפראג, כי כל התורה היא סדור הטבה לאדם, והנה פעם דברנו על הכתוב: בפקודיך אשיחה ואביטה אורחותך (תהלים קיט:טו) פי׳ כי דוד המע״ה הבין דרכי הנהגת השי״ת את עולמו מן הלכות התורה, כי כאשר למד כדומה — איזהו נשך, הבין מזה דרך בדרכי השי״ת בהנהגתו, וזהו ואביטה אורחותיך הארחות והדרכים שאתה מנהיג עולמך, ואני אמרתי זאת בלי ידיעה רק בהשערה, אבל תהלה כי מדברי מהר״ל מפראג הנ״ל ראיה גמורה לזה, אחרי כי התורה היא סדר דרך הטבה לאדם א״כ היא היא הדרך שמנהיג עולמו, והנה הגאון המהר״ל הנ״ל היה חוקר ומקובל גם יחד, וידע זאת בידיעה לא בהשערה, היוצא מזה, כי כל עסק התורה הוא עסק הטבה לאדם, ושפיר מה שכתבנו בענין — תורה תחילתה גמ״ח וסופה גמ״ח לאדם, וא״כ אחרי שבוראנו ית, רצונו כל כך — הטבה לאדם, מחמת אהבתו לאדם, איך לא נחפש בכל כוחנו להזדיין במדת הטבה ואהבת הבריות אשר אנו מתפרנסים משתי מדות האלו בכל רגע ורגע בגופנו בגשמיות ובנפשנו במזון הרוחני היא התורה המסודרת לטובתנו לעד ולנצח נצחים, היוצא מכל הנ״ל — כי יסוד כל התורה כולה על חכמה היא חכמת התורה ועל הטבה השלמה מה הוא רחום אף אתה רחום וכו׳, וזהו כלל כל המדות הנכללות בואהבת לרעך כמוך, ולכן הוא ג״כ כלל גדול בתורה, והנה אין דבר שיוכל האדם לקים כמה אלפים רבבות מצות יחד בכל רגע, כי על כל אחד מישראל מצות עשה בפני עצמה, ולכן היצר מתגבר על האדם מאד בזה, להאביד ממנו המון רב של מצות כאלו בכל רגע, כי אויב גדול הוא לאדם, ולא יחפוץ בהצדקו, ובפרט בדבר שהוא כלל גדול בתורה כנ״ל, והמצוה הכללית הנ״ל על כל איש ואיש מישראל בכל רגע ורגע כמה רבבות מצות כלליות יחד, אשרי לאדם שישים כל עמלו בזה, וידאג לטובת כלל ישראל בגוף ונפש, בכל מה שיוכל ולחפוץ להכריע כל העולם כולו לכף זכות, כמבואר בקידושין וברבי אלפס ראש השנה, מחלקם יהא חלקנו, ההמשד בלי״נ אם ירצה השי״ת אפשר יבא.

מאמר שצ״ו

בענין הנ״ל

אחז״ל אחד מהדברים שהתורה נקנית בהם הוא נושא בעול עם חברו. והנה כל אחת מהמעלות שנמנו שם הן כמו מטרה למעלות רבות המסבבות כולן המטרה, ומכולן יחד יוטבע בו טבע חדש להיות בעל נפש היפה והמעולה, וראוי להדבק דבק טוב עם חכמת התורה, ועי״כ נפשו צרורה בצרור החיים לנצח, ובלתי זאת אי אפשר לקנות התורה שהיא בתכלית הרוחניות, להדבק בנפש בלתי זכה אשר היא עדנה מגושמת.

והנה לבא למעלת נושא בעול עם חברו אי אפשר — רק אחרי שהתלמד והתרגל הרבה באהבת חברים במעשה ובמחשבה, והנה המעשה גלוי, אך המחשבה איננה גלויה לרוב בני אדם, והיא תלויה בשני דברים: האחד — להתכונן רוב התועליות היוצא מחם לתיקון מדיניות החברתי, וכי זה תיקון העולם, וההיפוך הוא הירוס העולם, ועל כן בשביל שנאת חנם נחרב הבית, כי בית המקדש היה קשר העולם, ומחזיקי הקשר הם עם סגולה, וכשחטאו בזה (שנאת חנם) ניתק הקשר וממילא נחרב הבית בעו״ה, הוא ית׳ יחזיר לנו במהרה.

והנה אי אפשר לאהבת חברו כנפשו, רק אחרי אשר יסיר בדילי הגשמי ממנה, ותהיה זכה בלי תערובות עפרוריות החומר, ואז שבים חלקי הנפש לאחדות בידו, כי ברוחניות אין הפרש ופירוד, ולהיפוך בחומר אין אחדות אמיתית, כי החומר מורכב, ולכן ״לתאוה יבקש — בהכרח — נפרד״ (משלי יח:א).

והנה כבר הקדמנו, כי התדבקות האדם בתורה הרוחנית אי אפשר רק לאדם רוחני, וזאת היא השארת הנפש באמת, על כן יפה אנו מבינים דברי חז״ל ״ואהבת לרעך כמוך — זה כלל גדול בתורה״. כי האדם הרוחני, בעל נפש היפה, נפשו מתדבקת בתורה לאהבה ולשמרה במחשבה ובמעשה, כאשר ידבק גם באהבת החומר הגס של זולתו, ומכש״כ בצחצחות הרוחניות למעלה ראש.

מאמר שצ״ז

בענין הנ״ל

הערות ״ואהבת לרעך כמוך״, ״זה כלל גדול בתורה״ (ירושלמי נדרים ט: ד).

הענין, כי הכל בפעולות האדם ועיקרי מעשיו ניתנו לזכות וליפות את תפארת האדם ולזכך את רעיונותיו בדקות הבינה להבין גדולת השי״ת (כענין שאחז״ל רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות וכו׳) וזהו: (תהלים פו:ה) אין כמוך באלקים ה׳ פי׳ מסוג אחר אשר אין פתח כלל להבין אף התחלה מגדולתו ית״ש, למה, כי הוא בורא ואתה נברא, וראיה לזה: ואין כמעשיך, יש מאין, אין ביכולת שום מלאך ושרף ואופנים וחיות הקודש לברא, אבל אין דעת האדם זכה להתפעל מזה, ולכן כשיחשוב תמיד בדרכיו וילך בהם, יזדכך רעיונו באהבת הבריות, אשר זה התדמות דרכיו ית׳ כי גם הוא אוהבם, כי זה מצוי לפני האדם, ויתרגל בזה בדרכי השי״ת, ובזה יזכך רעיונו להבין פעולות גדולתו ית״ש, ודי למבין.

מאמר שצ״ח

בענין ואהבת לרעך כמוך

בגמרא קדושין לא. דרש עולא רבה וכו׳ מאי דכתיב: יודוך כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך (תהלים קלח:ד), מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך, בשעה שאמר הקב״ה אנכי ולא יהיה לך אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו למאמרות הראשונות, הענין, כי האדם יש לו עבודה גדולה בגשמיות, היינו כי הוזהרנו בהטבה לבריות, ״ואהבת לרעך כמוך״ (ויקרא יט:יח) ואמרו חז״ל (ילקוט שמעוני פ׳ עקב תתע״ג) מה הוא רחום אף אתה רחום וכו׳ וקשה אטו מדה אחת יש בעולם רק רחמנות, ולמה בארו תמיד חכמים מה הוא רחום, הלא ענוה גדולה מכולם? והנה יש לדבר בזה הרבה ואין כאן מקומו, ועיקרי הדברים כי יש שלשה מיני עבודות, עבודה שכולה לשמה, עבודה שמעורבה בתאוה, ועבודה שיש בה הנאת הגוף, רק שהוא אין מכוין כלל להנאת הגוף רק לשם שמים זהו גדולה שבכולם, והנה העבודה הנ״ל אף שקשה היא, אך קרובה היא לעולם יותר מכולה לשמה — כמו תעניתים, סיגופים, בזיון, ויתור ממון, כי לא הכל שיאחזו בכמו אלה, משא״כ תענוג שבת! לשמה, רבים יאחזו בה, ואם כי פחותה היא, אבל טוב יותר ממי שאינו אוחז בזה גם כן, ואדרבא בשבת מענה עצמו, ואף כי עיקר כונתו לתאותו, אבל עם כל זה כאשר יחשוב לשם שמים אז יכול להיות כי יקרה לרגעים שבאמת יתכוין לשם שמים, והנה מצינו כי הטבת הבריות וגמילות חסדים הם מהעיקרים הנדרשים מהאדם, כמבואר בשערי תשובה לר״י ז״ל, ולכן אם ירצה האדם לעסוק בגמ״ח לש״ש בלי קבלת פרס קשה לו, כי זהו העבודה הראשונה הקשה שכתבנו למעלה, אבל כשיתחיל לטובתו ואח״כ יכוין גם כן לטובת זולתו, זהו נקל יותר, כמש״כ הגר״א ז״ל על מאמרם ז״ל (קידושין ל) משכהו לבית המדרש, וזהו מאז״ל (אבות ב:ב) שכל העוסקים עם הציבור יהיו עוסקים עמהם לשם שמים, מלת ״כל״ לרבות גם הלוקח ממון מן הציבור בעד העסק עמהם, מ״מ יכוין לש״ש כנ״ל, כי בזה אם יבוא בלבו אף לרגעים באמת, יועיל הרבה לטובת הכלל, והטבת הציבור הם חסדים רבים כי הם רבים. (מהמל״ד בזה כונתו לתרץ ג״כ במה שהקשה למה בארו חכמים רק מדת מה הוא רחום, כי חסד הוא מטוהר ההטבה, והחסד לבד, אבל הרחמים זהו להשקיט הצער העצמי מסבל זולתו לעומתו, ובזה יכיון גם כן לש״ש מה הוא וכו׳).

מאמר שצ״ט

בענין הנ״ל ואהבת לרעד כמוך זהו בלל גדול בתורה

כבר כתבתי במכתב רש״ל שכר המצוה עד היכן מגיע, עד שאין העולם יכולים לקבל, עצמו מהשתומם, ואין יכולת האדם להשתומם כמוהו, אמנם אם לא יעשה האדם בטבע — אשר הוא כמוכרח, רק בחשבון ודעת, מי גבר ראה חשבון הכפלות של השכר, כמעט מאין ליש, ויש לנו מאמר חז״ל מבהיל בביאורו, אך אין כאן מקומו. והנה למדנו ממכתבו, כי באמת מי שיש לו הרגש אמיתי בהטבה, אם תזדמן לו הטבה, זהו שכרו, כענין שאמרנו למה נקרא בדחז״ל (סוכה כט) המאורות לוקים? במה הם נלקים? אבל אם אין להם רשות להביט ולהשפיע על העולם, כידוע שהם במבטם משפיעים מטובם, כי הרבה מאד טוב יש בהם, ולכן כשיעמדו — אף בשעה קלה — מבלי להשפיע זהו לקוי אצלם, ולכן המדבר שהיה שמם מבלי להיטיב, וכשחנו ישראל עליו, ואז עלה ביד המדבר להיטיב עמהם, שמה מאד להוציא מגמתו, והנה הלא ההטבה בעצמה הלא היא שכרה, ועם כל זה לא די זאת, אבל זכו שכר גדול, בלתי ישוער זאת — מה שנכתב שמם בתורה, — ויש לנו ראיות מפורשות על זה כי השכר גדול מאד אין כאן מקומו, ושמעתי מא״א מו״ר ז״ל כי גם בתלמוד מי שנזכר שמו הוא מודה על גדולתו, ולכן נמצא כמה פעמים הל׳: ״ההוא צורבא מדרבנן״ ושמו לא נזכר, ואם בתלמוד כך — בתורה לא כל שכן, ולא די זאת, אלא עתיד הקב״ה ליתן שכרם חרבה והרבה, כמבואר שם במכתב הנ״ל, ואולי אין הטבע מקבל שתהיה ההטבה בעצמה שכר ועונש כל כך.

ארמוז לך רמיזה על זה ודי למבין. איתא במד״ר (ויק״ר כ:ב) ״אמרתי להוללים אל תהולו״ אמר הקב״ה לרשעים, צדיקים לא שמחו בעולמי, ואתם מבקשים לשמוח בעולמי, תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה, ולבסוף — כי עפר אתה ואל עפר תשוב, נדב ואביהוא ביום שמתת אביהם וכל ישראל יחדיו, אשר אין שמחה כמו אז, ותצא אש ותאכל אותם וגו׳ חשוב שם, ואתם מבקשים לשמוח בעולמי, ואף שהקב״ה לא שמח בעולמו, שנאמר: ״ישמח ה׳ במעשיו״, ״שמח״ לא נאמר אלא ״ישמח״, פי׳ המדרש בזה, כי בעוה״ז בשעה שבני אדם חוטאים אין העולם כדאי לההטבה האמיתית, ולכן לא שמח כביכול, ואימתי ישמח ה׳ במעשיו — לעתיד לבא, אחרי שיצאו מן הפרוזדור ויהיו נקיים מזוהמתם של העולם הזה, אחרי כל היסורים שסבלו אז יהיו ראוים לתשלום שכר, אשר עין לא ראתה א׳ זולתך, ואז תהיה שמחה לפניו ית׳, כי יכול להיטיב עמהם בשלמות.

ומעתה המבין יבין כי הדבר שהקב״ה שמח בזה, מן הסתם יש עונג רב בזה, וע״כ המאורות שהם משרתי עליון ית׳ יש בהם מדעת קונם, ומרגישים עונג נפלא בעת שיכולים להשפיע מטובם לעולם, וע״כ בהעדרם מזה, נקרא ״לקוי חמה ולבנה״, וכן האנשים הדומים למלאכים, יש להם הרגש רב בהטבה, ולכן אמר משה רבנו ע״ה ״הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתם״ פי׳ של ישראל ודי למבין דבר. ומה שכתבתי לך למעלה: ארמוז לך רמיזה, אף כי אין זה רמיזה לבד, אבל לפי מה שהוא, רמיזה ג״כ אינה, ומעתה די להבין שמחת המדבר בהטבה, ועם כל זה זכו ויזכו עוד כנ״ל.

ומעתה נבין היטב בשמחת הצדיקים, בשעה שכביכול משיגים לשמח את קונם ית׳, וזהו ענין של זכות הגדול המזכה את הרבים, כי כונת המזכה יהיה שיהיה יכולת בידם לקבל הטבתו ית׳, וזוהי שמחתו, שכן משתדלים בזה לגרום טובתם וגם שמחתו של הקב״ה ישמח ה׳ במעשיו.

סוף דבר לפי הנ״ל — כל שלמות אנושי להיות מטיב ואי אפשר זאת בלי אהבת הבריות, ולכן ״ואהבת לרעך כמוך״, כלל גדול בתורה, ובכלל ללמדם ולישרם בתורת ה׳ ולהוכיחם על זה, כי זוהי עיקר ההטבה למצא חן בעיניו ית׳, להטיב לו הטבה בלי תכלית.

וזהו שאחז״ל ריש פ״ה ברכות ״חזי דהוו קא בדחי טובא א״ל וגילו ברעדה כתיב א״ל אנא תפילין קא מנחנא ואשמח בהם הרבה.

והנה מה נואלו האנשים המפסידים עונג הנ״ל לטפוח באשפתות של רפש סחי ומאוס, ומכש״כ שכר העתיד, ה׳ ברחמיו ישים חלקנו מן המשתדלים לעבודתו ושמחים בשמחתו.

מאמר ת׳

בענין ואהבת לרעך כמוך ולעומתו שנאת חנם

מאמר קול קורא. שמעוני חברי, רעים נאמנים, אשר נתקשרנו יחד ללכת בדרכי התורה, ולהביא למוסר לבנו, הן בישיבתנו יחד בקעלם, הן בגרובין, הן בקובנא, בחורי חמד מתחנכים לשאת עול התורה והמוסר מנעוריהם, ה׳ יברך אתכם ויצליח אתכם בזה ובבא.

הנה העובר בדרך סלולה ומעבר קבוע לרבים, אינו צריך לשיירא, אבל העובר במדבר ובמקום לסטים, צריך להזהר שלא ללכת יחידי, וצריך לחפש אחר שיירא גדולה, וכל המרבה ה״ז משובח.

והנה באלו הדורות, ובפרט בדור הזה, דרכי התורה בחזקת סכנה הם מאד, ע״כ אמרתי אלכה נא אל חברי הנאמנים מאז, ונקבץ יחד דעותינו, איש לרעהו מרחוק יעזורו, בעסק התורה והמוסר גם יחד, להנצל מכף אויב ואורב בדרך.

נתעוררתי בתשעה באב העבר, בעת הקינות, בהעלותי על לבי היקף הקינות אשר העלו על ספר — המקוננים הקדושים, בחכמתם לענין החורבן ומעשהו לפרטיו, אם אמרתי אספרה כמו, באריכות, אין ביכלתי עתה, מחמת אי־בריאותי לא אליכם, ה׳ ירחם עלינו לקרבנו לעבודתו, אבל אכתוב בקצרה מאד, והמתבונן יתבונן.

הרבה למדנו משם, שני דברים הראנו השופט צדק לדעת, הפעולה, ושמירת הפועל, הראנו לדעת תוקף החטא — עד היכן כחו מגיע לענוש כשנתמלא סאתן, בלי חמלה וחנינה כלל ח״ו, כביכול — באכזריות וחמה שפוכה; ולהבין, אם כך בזה העולם, אשר שיתף מדת הרחמים למדת הדין, ובכל זה הוא כל כך תוקף החטא לענוש ולהשיב נקם לעובר רצונו ח״ו, עד כמה יהיה תקפו בעולם הגמול, למי אשר יצא דינו ח״ו, לדין ולא לרחמים, כי אין רחמים בדין, תסמר שערות בשר האדם בזכרו זאת — תוקף החטא? ואם לרבים כך ליחיד ח״ו על אחת כמה וכמה.

שנית יש להתבונן משם — עד כמה יזהר האדם מבלי לתת חופש לרצונו שיתחזק כל עוד, ח״ו, וח״ו יצא מזה מגדר אנושי להרוס עד היסוד, הרשע הארור טיטוס ימ״ש, ברצונו החזק להחריב בית המקדש, והרשוהו מן השמים לעשות כחפצו, היה לו להבין מה נשתנה העת הזאת, הלא נאמר (איכה ד:יב) ״לא האמינו כל יושבי תבל כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים״ וע״כ שחטאם גרם, והנה תוקף רצונו שהיה כסוס שוטף הביאו לעשות מה שלא יעשה סכל שבסכלים, אם גבור למטה וחלש למעלה וכו׳ וכש״כ גבור למעלה, היאומן — כי הרים הרשע הארור ימ״ש, את ידו הארורה, נגד שמים בכעס וחמה, ויצא מגדר אנושי, אלא מחמת שטף רצונו שהצליח גמר בדעתו שכחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, וע״כ יש ללמוד להזהר מאד משטף הרצון, ולא יבא לאמר כחי ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, וע״כ יש ללמוד להזהר מאד משטף הרצון, ולא יבא לאמר כחי ועוצם ידי עשה לי וגו׳, והדברים ארוכים והמתבונן יתבונן.

והנה אמרו חז״ל ביומא ט: ״מקדש שני מפני מה חרב מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם״ ושאלו: ״איזה מהן מרובה, והשיבו: ״תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים ולא לאחרונים״, מעתה הרי העון הזה קשה מע״ז, ג״ע ושפיכות דמים. ולמה? יש לדבר הזה טוב טעם ודעת, ואין ביכלתי להאריך, ובעוה״ר העון הזה מרקד ביננו, עד שאפילו בעלי מדות — שנוחים לעשות צדקה וגמ״ח, ורחוקים מגאוה גלויה, ועם כל זה נתפסים בעון המר הזה — לשמוח באיד חברו, וקשה בעיניו טובת זולתו, גדלו או כבודו, ומכש״כ שאינם שמחים בטובת חברם, ומקרא מלא דבר הכתוב: ״ואהבת לרעך כמוך״ וזה יסוד המדות, וכלל גדול בתורה, היינו לקיום התורה. וידיעת ההפכים אחד, כי מי שאינו מיגע את עצמו להשיג אהבת הבריות, ממילא יפול, ח״ו, בגיהנם של שנאת הבריות, כי טבע האדם נוטה לזה, ובפרט מי שטבעו קשה בזה ח״ו, הרי הוא כל היום בע״ז, ג״ע וש״ד, וקשה מהם.

והנה עתה ימי הדין והמשפט ממשמשים ובאים, וכבר אמרנו כי בחזקת סכנה של דרכים יש ללכת בשיירא יחדיו, ע״כ חובה עלינו לקבל הקבלה לעסוק במצות עשה ״ואהבת לרעך כמוך״ הרבה כל השנה, ובזה נכלול עצמנו בכלל ישראל, והרי זה שיירא בטוחה מאד.

והנה אחי ורעי! מצאתי תרופה נוחה וקלה לזה, ואקוה כי פרי רב תוציא לשנה; אמנם כמו שהרופא אינו נותן סמים שלו, רק כי מצא שם שמועיל, כן ראיתיו מכבר, אמנם לא היה לי לב לדעת ועינים לראות עד היום הזה, וכענין שנאמר (דברים כט:ג) ״ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות וגו׳״ כי בדברים שאין אדם מעמיק בהם כצרכו, אינו רואה מה שרואה, ואינו שומע מה ששומע, וכאשר נפתחו עיני בו, הפעם — ראיתי כי זו עצה טובה ללמוד בו איזה שיעור תמיד בלי מגרעת מזה, וגם לחשוב לפעמים במ״ע של ״ואהבת לרעך כמוך״, ברעיונות אשר יתור לו בזה, ולקבוע לזה עתים בתפילה, כמו: ״ומשפטיך״ — היינו, ״בכל דרכיך דעהו״, ״וצדקתך״ היינו הנהגתך בעולמך בצדק, ״עד אפסי ארץ״, ״ותורתך ודברך ישים על לבו״ ג״כ כנ״ל, שיתנהג האדם בדרכיו ית׳. וכן ב״בונה ירושלים״ להתבונן מפני מה חרבה ירושלים כנ״ל, ויראה מצדו לתקן — היינו להתחזק בתורה ובאהבת הבריות, ולהחזיק ספר ״תומר דבורה״ בשיעורים קבועים חוק ולא יעבור, כי פריו לשנה יהיה רב.

ואם נקבץ דעותינו ללכת בזה בשיירא, לעסוק בזה איש איש ממקומו כאחד, אקוה שלזכות גדול יהיה לכולנו. ונזכה לכתיבה וחתימה טובה בימי הדין והמשפט הבע״ל בתוך כלל ישראל.

ממני חבר טוב לכם חברים אהובים לי, ש״ז.

אם כי קיצרתי מאד, אמנם גם זאת הכבדתי עלי מאד, למען גודל הענין, והדברים ארוכים. ואם יזכני החונן נאריך בזה בלי״נ.

מאמר ת״א

בענין הנ״ל אהבה והטבה לבריות - כל שאינו בדרך ארץ אינו מן הישוב

ממכתבך היום אלי, ראינו כי ידידנו וכו׳ נסע ליפו ללמוד בפרישות שם, חשתי ולא התמהמהתי להשיב לו בשמי, כי שגה בזה הרבה מאד, ואיך יעשה דבר כזה בלא שאלת פי. הלא כתב לי כ״פ שהמאמרים משיבים רוחו ויפיחו רוח חיים, והאמת כן הוא, כי הלא דברי א׳ חיים המה, ואיך יעשה דבר כזה, להשליך אחד גוו מקום מים חיים, ואיך לא יחוש, פן זה בכלל — ״חסרון לא יוכל וגו׳״ זה שנמנו חביריו לדבר מצוה וכו׳ (ברכות כו).

ודע כי לא יוכל לעשות דבר זר כזה, בלי ישוב הדעת הדק היטיב, רק מי שאין לו הרגש ב״נושא בעול עם חברו״, ומי שיש לו לב להתבונן בזו המדה — אשר כללו חז״ל במלים קצרות כאלה — היקף רב כ״כ עד שיבין באר היטב, שכולל כל התורה כולה להפליא. יבין כי אי אפשר מאת מבלי תורה מן השמים, ויבין למה מנוה חז״ל בקנין התורה, כי לכאורה מה שייך זאת לקנין התורה? אבל המבין יבין כי זה שייך מאד, וממש כח אחד הוא, כי מי שאין לו הרגש בזו המדה, אינו מן הישוב ממש למבין.

והנה כל חכמי העולם קראו לאדם — מדיני, פירושו — כי קיום העולם בלתי אפשר רק על ידי כולם ולמה נברא כך, האם לא היה יכול ח״ו בורא העולם לברא מבלי שיצטרכו זה לזה? אבל הוא להורות, כי האדם צריך לדאוג על תיקון נפשות זולתו כמו לעצמו, ויען כי האדם אין לו הרגש רק במילי דעלמא ולא במילי דשמיא באופן מוחשי כל כך, ע״כ נברא העולם באופן שמה שהוא דואג לזולתו, היא היא דאגה לעצמו לו, כדומה עובד אדמה דואג להכין לחם לבני אדם, והיא הכנה לעצמו, למען ירויח בזה, להיות לו כל צרכי האדם במלבושים ועוד כיו״ב, וכן החנוני נוסע למקומות רחוקים להכין מלבושים לבני אדם, והיא היא הכנתו לעצמו, וכן בכל עניני העולם — כנ״ל. ומזה יבין המתבונן כי על אחת כמה וכמה במילי דשמיא כש״כ וכש״כ הוא, כי דאגתו לזולתו היא היא דאגתו לעצמו. וזה מחסדי השי״ת, אשר הוא דורש טובת האדם בלי תכלית ורצה להעניקו שיהיה לו חלק טוב בכל העולם, וברא תיקון הגוף בזה האופן, ויבין מזה תקון הנפש גם כן דוקא בדאגתו לזולתו, וכל מי שאינו דואג לזולתו, אינו דואג לעצמו כפי מה שנתבאר.

ומה יפה ונעים עפי״ז, ביאור ״כל מי שאינו בדרך ארץ אינו מן הישוב״, כי אחרי שאינו מכיר במהות הבריאה, כי האדם נברא באופן שיבין, כי דאגת זולתו, היא היא דאגת עצמו, א״כ אינו יודע ומכיר ישובו של עולם, ואסור לו לדור עם הבריות, כי הבריות מסתכנים ממנו, כמאמר החכם בספר ״מגדל עוז״ בפ׳ דרך ארץ, וז״ל ״וכל מי שאינו בדרך ארץ אינו חשוב לכלום אלא כמו בהמה וחיות המדבר, ועליו נאמר ״ועיר פרא אדם יולד״״ עכ״ל.

נתבונן נא, אילו אברהם אבינו ע״ה לא היה דואג לפרסם אלקות בעולם, מה היה לנו, היינו ח״ו אבודים משני עולמות, אילו לא היה משה רבינו ע״ה מוסר נפשו, כשעלה למרום לקבל התורה, כידוע מאמרם ז״ל על זה, מאין היה לנו תורה, מאין היינו יודעים — הלכות — הלכות של דרך ישובו של עולם, היינו מסכת דרך ארץ? ובישובו של עולם נבין, אחרי כי האדם צריך לדאוג על תיקון גוף זולתו, כש״כ תקון נפשו, אשר על ידה — ר״ל ע״י הנפש — יחיה גם הגוף העכור חיי נצח בזיכוך חומריותו.

תדעו כי רצוני היה להאריך בזה הפרט הרבה, אך קושי הכתיבה — לא אליכם, [כך צריך לכתוב ב״א״, ולא כמו שרגילים העולם לכתוב ב״ע״ ״עליכם״, כי כך כתוב בקרא ״אליכם״ ב״א״ הנראה אליכם, משמע עם כל הנלוים אליו, שלא יהיה להם צער, כי המקרא הזה כתיב באיכה: ״לא אליכם כל עוברי דרך״, והתבוננו, כשירמיהו היה אז בצער גדול כזה, לא שכח לברך אחרים שלא יהיה להם צער כזה, וחז״ל למדו מזה: ״מכאן לקובלנא מה״ת״ (סנהדרין קד:), ובלי ספק אילו לא היה להם הרגש כזה, לא היו מרגישים ללמוד מכאן ״קובלנא״, להשתומם למבין דבר, מירמיהו ומחז״ל, כמה היו דואגים לאחרים — הפלא ופלא], בעוה״ר — גרם לי שלא אוכל להאריך״ אך דעו נא, כי זה כטפה מן הים בזה, לא מחמת שאני יודע הים, אבל מהטיפה אשר אתנו, אבין, כי יש ים גדול ורחב ידים בזה הענין! אילו לא זכינו ממוסר, רק המכתב הזה — דיינו!

גם עליך ידידי, אתמהה, כי כתבת [דברי הוללות - במחילה בכבודך] שאתה מקנא את ידידי, שנסע ליפו ללמוד בפרישות, אני איני מקנא אותו כלל, ואני חס עליו, שעושה דבר בלי חשבון, ואינו מבין מהי פרישות, אם לא טוב לו, מקום שכל ישראל היו עולים לרגל שם, ולא לנסוע משם ליפו! אלה דברי דורש שלום טובתך בלב ונפש. היום יום ג׳ ויחי ז׳ ל״עשירי״ אגמור מאמר ״כל שאינו בד״א אינו מן הישוב״.

דבר פלא מצאתי ברד״ק, יונה שברח תרשישה, ותמיד היה מוקשה לי הדבר מאד, איך ברח מלפני ה׳? הס מלהזכיר כזאת!

ומצאתי ברד״ק, בשם מדרש חז״ל, שהיה ירא פן תבא לו עוד הנבואה, ויצטרך להוכיח לנינוה, והוא לא רצה זאת, כי עכו״ם נוחים לשוב בתשובה, ויהיה ח״ו קצף על ישראל, ששולח להם תמיד נביאים, ואינם שבים, וברח לחו״ל, כי בחו״ל לא תבא הנבואה לנביא, כידוע, וזהו שנאמר: ״מלפני ה׳״ ולא כתיב מה׳, כי אנה מפניך אברח.

ראו, כמה היה טוב בעיניו, להתרחק מארץ חמדה טובה, רק למען טובת כלל ישראל, הרי כמה יש לאדם לישא בעול עם חברו, אף לסבול צער גדול כל ימיו, ומכש״כ — למנוע מעצמו עונג של גבואה, אשר העונג בלי תכלית, והכל רצה לסבול, בשביל טובת זולתו! ומה שיש עוד לדבר בזה. אין כאן מקום להאריך.

ונביא בזה ממאמר במקום אחר כדברים האלה. וז״ל: ומעתה כיון שאנו רואים תכלית התורה רצון השי״ת ללמד לאדם דעת איך להשלים נפשו, וממילא גם הוא ישלים אחרים, כי הקב״ה חפץ שכולם ישלימו נפשם, וע״כ אנו רואים שהקב״ה ברא עוה״ז באופן שכל אחד נצרך לזולתו, כדי שכל אחד יבין שלא לעצמו נברא, וכן ברוחניות ברא שכל אחד יצטרך לזולתו, לימוד המדות לא יתכן זולת חבירו, וכן בתורה אמרו (מכות י) חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בד בבד, ולא עוד אלא שמיטפשים, ועוד אמרו שם מתלמידי יותר מכולם, כל זה להבין שהאדם לא לעצמו נברא רק לעסוק בגמ״ח לגוף ונפש. ולכן אמרו (סוטה יד) תורה תחילתה גמ״ח וסופה גמ״ח, פי׳ כי כל התכלית קדומה בהתחלתה, כי סוף מעשה במחשבה תחילה, והתכלית הוא רצון השי״ת, ומה הוא רצון השי״ת — כי לפניו אין נופל רצון רק הכל בשביל טובת האדם להשלים נפשו וממילא גם להשלים אחרים, כי כך רצונו ית׳ בהשלמת כולם, ומה שהוא התכלית — הוא תחילה וסוף, ועל כן יפה אמרו: תורה תחילתה גמ״ח להורות לאדם דרכי השלמת נפשו, וממילא להורות לו דרכי הטבה לזולתו כמו שהיא רצונה בהטבת האדם, וזה הוא תחילתה וסופה כי היא התכלית ונכון לפע״ד.

מאמר ת״ב

בענין הנ״ל

ישעיה הנביא אמר: לכו נא ונוכחה יאמר ה׳ אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וגו׳ (ישעיה א: יח) מה שהעידו, מה זו הויכוח, והיה לאמר בלשון הבטחה: כה אמר ה׳ אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וגו׳, והנראה על דרך הפשט בזה, בהקדם מה שאחז״ל בשבת דף לא. מעשה בגר אחד שבא להתגייר ואמר גיירני ע״מ שתלמדני כל התורה כולה על רגל אחת, אמר לו כל דעלך סני לחברך לא תעביד וכו׳, וקשה, הלא השאלה היתה שרצה דוקא על רגל אחת, ואם היה שוטה — האיך השיבו חכם גדול כהלל דברי חכמה והרגש דק כזה, אשר צריך להיות חכם להבין זאת שיתקבל על לבו דבר קשה כזה, שגם בין החכמים מעטים המה שיש להם הרגש דק כזה, ומי שקבל על עצמו זאת, צריך להיות רשום בין החכמים, והאיך ירצה הלל להשריש מעלה רמה בזאת לשאלה שרצה דוקא על רגל אחת ללמוד כל התורה כולה? על כן נראה פשט הדברים, שהיה חכם גדול וראה כי דת הישראלי הטוב הרבה — אשר האדם צריך להזהר בהם, וקשה לאדם לעשות זהירות ושמירה על כל פרט ופרט בפני עצמו, כי רבים המה, ואם יחסום רעיונו בדבר אחד, לא יספיק לו על דבר אחר, למשל אם יקבע רעיונו להזהר בכבוד אב ואם, לא יספיק רעיון הנ״ל אל מצות לא תחמוד אשת רעך וכל אשר לרעך, כי תאות האדם תתאוה לכל מה שעיניו רואות, ואם יחסום הלב בחזקה ובחשבון השכל לבל יחמוד דבר שאינו שלו, אף שהלב חומד בטבע, מ״מ יתיישב ויחשוב חשבונות צדק לשבור תאות הלב כדרך שעשו חכמי הפילוסופים הקדמונים מאסו בתאוה בשכלם הרם והזך, אבל אז הרי תהיה דעתו ושכלו קבוע בזה, ולא יספיק לו להגדיל בדעתו גודל מצות כיבוד אב ואם, ובפרט עוד שיש תרי״ג מצות כללים ופרטים אין מספר, ולכן רצה שילמד אותו יסוד הדת העיקרי על מה הוא בנוי, ויתבונן תמיד ביסוד הדת העיקרי הזה וממילא יתחזקו הפרטים, ובאמת היה הגר חכם גדול שהבין זאת — שצריך לבחור לעצמו יסוד אחד עקרי, אשר ממנו יסתעפו זהירות הפרטים כולם, כי בלעדי זאת היה קשה לו לקיים כל התורה — אחרי שכבד הורגל מנעוריו בלי דרך התורה, וכיון שראה הלל שחכם הוא, מסר לו דבר חכמה עמוקה, ולא יהיה הפשט כמו שמבינים העולם — מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, פי׳ מה שאינך רוצה שיעשו לך, לא תעשה זה לאחרים, דאם הפירוש כן, קשה הלא הסיפא אינה מהרישא, שהתחיל לאמר: ואהבת לרעך כמוך, משמע שתעשה טוב עם חברך — כמו שאתה עושה לעצמך, ומסיים: מה דעלך סני לחברך לא תעביד, משמע בענין של שלילה, שלא תעשה רעה כמו שאתה אינך רוצה זה לעצמך, אבל שתעשה טוב בחיוב לא הזכיר, והיה לו לאמר — מה שאתה רוצה שיעשו לך — תעשה לחברך, אבל הסכת ושמע דבר נפלא, ותראה עומק כונתם ז״ל, ובזה תבין פשט הכתוב בישעיה: לכו נא ונוכחה וגו׳, בהקדם אז״ל בברכות פ״ט נ״ח בן זומא ראה אוכלסא על גב מעלה בהר הבית, אמר ברוך שברא כל אלה לשמשני, וקשה האיך הראה גאוה בעצמו כזו — שכולם שמשים לפניו? אבל הענין כי היסוד הראשי בחיי האדם, להשריש בלבו אהבת האדם, באמת, יהיה בעל דת שיהיה, כיון שכל בני המדינה שותפים המה, זה עושה לחבירו מנעלים וזה תופר לו בגדים, זה בונה לו בית וזה נוטע לו כרם, זה עושה לו מאכל וזה עושה לו משקה, והנה שותפים אם ירצו שיצליחו, יעשה להכירו מלאכתו באמונה, כי אם הוא יעשה לו נעלים ברמיה, יעשה לו חברו בגדים ברמיה, כפעלו, וכן כולם, על כן אם תרצה שיהיה ממה שאתה מקבל מחברך בשבילך — מלאכה טובה, אז תעשה לחבירך מלאכתו שהוא צריך ממך, שתהי׳ גם היא טובה, וזה גומלים טוב זה לזה, ולכן בן זומא רצה להשריש בלבו אהבת האדם הכללי באמת בין ישראל בין נכרי לכולם באמת, אשר כולם נבראו לשמשני, וא״כ הם שותפים שלי והם מכינים בעדי מה שאני צריך, גם אני אכין להם מה שהם צריכים באמונה ובאהבה. ובזה התרגל תמיד לחשוב — כדי שיושרש בלבו אהבת הבריות בין לישראל בין לנכרי. כי כולם מכינים זה לזה. וכן מצינו בר׳ יוחנן בן זכאי (ברכות יז) מעולם לא הקדימני אדם שלום בשוק אפילו נכרי. כי הוא הקדים לכולם - למען יתרגל באהבת הבריות. ומעתה נבין כונת הלל בענין הכתוב ואהבת לרעך כמוך, מאי דעלך סני לחבריך לא תעביד, רצה להבין לו הכלל כי כל התורה כולה מיוסדה על טובתנו גם בעולם הזה, והוא כי התורה הזהירה לנו: ואהבת לרעך כמוך ולכאורה קשה לאדם לקיים זאת, וא״כ הרי זה עול על האדם, אבל אחרי ההתבוננות אין זה עול, והוא כי כבר חקרו חכמי תבל מהו הטוב שיבחר האדם, ואמרו כי אין לאמר שזהו הטוב — למשל אם יתאוה האדם מאד לאיזה דבר שיש לחבירו, והרי היה נראה שהיה טוב — שיעשה עצה לקחת מחברו הדבר שהוא חומד, אבל באמת אין זה טוב, דא״כ שמא למחר יתיעץ חבירו לקחת ממנו הדבר שיש לו ואין לחברו דבר זה שג״כ חומדו, או למשל כשהאדם כועס על אחר, ויש לאל ידו לנקום ממנו, הלא היה נראה לכאורה כי זה טוב לנקום נקמתו ממנו, כי הנקמה מתוקה מדבש, ובפרט כי לכבוש כעסו דבר קשה הוא לסבול, וטוב להוציא כעסו ולא יסבול, אבל החכם יחשוב פן למחר יכעוס עליו אדם שיש ביכלתו לנקום נקמה ממנו, והרי בטח ירצה שלא ינקום ולא יוציא כעסו עליו, הלא ע״כ אין טוב להוציא כעסו, ולנקום נקמתו, ולהוציא מה שחומד מזולתו, כי אם אחר יוציא ממנו, הוא יאמר שאינו טוב, והטוב באמת, הוא המקיף לכל, וזהו כונת הלל: מה דעלך סני פי׳ אם תוציא מחברך מה שאתה חומד ממנו, וכן אם תוציא עליו כעסך, תדע כי זאת עליך סני, פי׳ אתה מביא עליך רעה, כי גם הוא ישלם לך כפעלך, ולכן לחברך לא תעביד, שמור השותפות, שהם יעשו לך טוב כטובתך עמם, ויהיה פירוש ״מה דעלך סני״ פי׳ רעתך לא תביא עליך במה דלחברך לא תעשה רעה, ובזה הורה לו לשמור הכלל — כי צווי השי״ת אינו עבודה על האדם, אבל אחרי העיון הוא טובת האדם והאדם המשכיל יבחר לעצמו הטוב אחרי העיון, ולא מה שנראה טוב בלא עיון רב. ובזה הורה לו דרך הקל לשמור כל הפרטים, כי הכל הם רק טובת האדם, והאדם המשכיל יבחר לעצמו הטוב אחרי העיון, ולא מה שנראה טוב בלא עיון רב, ובזה הורה לו דרך קל לשמור כל הפרטים, כי הכל הם טובת האדם, והטוב יקבל האדם ברצון ובשמחה, ובטוב לב, וזהו כונת הפסוק ״לכו נא ונוכחה יאמר ה׳״ פי׳ מה אני רוצה ממכם, הכי טובתי אני דורש מכם — והתורה הכי היא עבודה הלא אם יהיה חטאיכם פי׳ חסרונותיכם, כענין הכ׳ מלכים א׳ א׳ והיה אני ושלמה בני חטאים, כי האדם נולד מחוסר וצריך תיקון, כענין ״עיר פרא אדם יולד״ (איוב יא:יב) כי הענין הטוב וההרגש הטוב, בא אחרי מיטב העיון והיגיעה! וזהו: אם יהיו חטאיכם, הטבעי, כשנים, כשלג ילבינו, אם טבעכם מזוהמת ומקולקלת שלא לחשוב הנולד ע״י התורה ״כשלג ילבינו״ כי התורה תלמד אתכם להבין אחרית דבר, כנ״ל, ״אם יאדימו כתולע״ ג״כ כנ״ל, כצמר יהיו, פי׳ דעה טהורה וברורה, שכל זך ולא מטומטם, ושפיר הלשון: לכו נא ונוכחה, כי זה ויכוח גדול שאין להשיב על זה בנקל, והבן כי זה הפלא ופלא, ומעתה בנים אהובים תבינו איך זה יסוד מוסד להשריש בלב האדם מנעוריו אהבת האדם, בין ישראל בין אינו ישראל, כי הכל שותפים הם, ואם תעשו להם באמונה, גם הם יעשו לכם באמונה מלאכתם, אך תכינו לבבכם לאהבת זולתכם, גם הם יכינו לבם לאהבתכם, ממני דורש שלומכם בזה ובבא ש״ז.

מאמר ת״ג

בענין הטבת הבריות ועיון נפלא לתיקון המעלות והמדות

הנה יסוד ושורש המעלות והמדות, הוא להבין הוד יופי נועם המעלה, ומה תקות המדות, למען יחזק בקרבו תשוקת רצון השגתה בכל תוקף ועוז, ולכן מצאנו שרוב התורה בנויה על הטבת זולתו, והיינו להיות טוב לבריות, כי כל הדברים שהאדם נוגע לעצמו מרגיש בהם מאד, בין לעונג בין לנגע חלילה, ועל כן כשיתרבה בין בני אדם ההרגל להיטיב זה לזה, ואחרי שיהיה להם הרגש בהטבה ההיא, יתחילו להבין נועם יופי המעלה הזאת, וירגישו מתיקותה בעצם, גם במה שאינו נוגע לעצמו רק לאחרים, ובזה יתנוסס תשוקתם בתוקף עוז להשיג נועם המעלה הזאת על צד המעלה העליונה, ומזה יבואו להכיר אהבתו מצד פעולתו ומדותיו הנפלאות אין לנו דרך הכרה לאהוב אותו ית׳ אלא רק מצד מדותיו הנפלאות המתנהג בהם עם בריותיו, ומי שאין לו הרגש בנועם של כל מעלה ומדה טובה, לא יכיר לאהוב את מי שנמצא בו אלה המתיקות והנועם, ואחרי שיבין מתיקות אהבתו ית׳, יאיר עיניו להכיר נועם מתיקות התורה בפיקודיה הנעימים גם במה שאין השכל גוזר עליו, וכמאמר דוד (תהלים קיט:קל) ״פתח דבריך״ — כשיתחיל להתבונן דבריך, תיכף ״יאיר״ עיניו, ואם כי נפלאים ומכוסים מעשיר בסודות גנוזים, אבל אתה ״מבין פתאים״ נותן בינה לפתאים, רד״ק. ולכן אמרו ״כל הכופר בטובתו של חבירו כאילו כופר בטובתו של מקום״ (פסיקתא רבתי יג), היינו שהכופר בטובתו של חבירו — אין לו הרגש במעלות, כי באם היה לו הרגש היה מכיר את חבירו לאהוב אותו בעבור מעלתו, ואחרי שאין לו הרגש זה, לא יהיה לו הרגש במעלות הקב״ה ויכפור טובתו, ולכן אמר דוד המלך ע״ה (תהלים יט:ט) ״פקודי ה׳ ישרים משמחי לב״ כי אחרי שהאדם מכיר נועם המעלות ומתחזק בהן, ומרגיש בעצמו כי השכל מפקדו ומנהיגו, אין שמחה יותר גדולה מזה ללב, כי שם משכן השכל והבינה, וע״כ מצינו שהזהירה התורה בהטבת הבריות גם ביחס לרוצחים, להכין להם ערי מקלט, ואמרו בגמ׳ (מכות י.) יודע היה משה שאינן קולטות עד שיבדילו גם בארץ ישראל אלא אמר אקדים עצמי לדבר מצוה, ואמרו שם: מזרחה שמש, הזרח להם שמש לרוצחים. ואמרו: מפני מה זכה ראובן להתחיל בהצלה מפני שפתח ההצלה: וישמע ראובן ויצילהו מידם (בראשית כז:לא) הרי שגם ברוצחים מצוה גדולה ורבה להיטיב להם, וגם ברוצחים במזיד אמרו (במדבר לה:כה) ושפטו העדה וגו׳ והצילו העדה וגו׳ לחפש להם זכות, ומה נואלו בני אדם כשיראו איזה איש עובר עבירה, מתגברים בשנאתם עד לירד בחייו, ושלא להחיותם, וכשחוק להם להחיותם, ולא כן דרך התורה, ואמר דוד המע״ה במזמור אסף (תהלים פב:ז) ״אכן כאדם תמותון״ ולא יעלה נשמותיכם למעלה, בשביל עון שלא ישפטו דין עני ואביון, ולא עוד, אלא שימוטו כל מוסדי ארץ — בעבור זאת, הרי לנו גודל הענין בחיוב האדם להכניס את עצמו בהטבת זולתו ובאמת, האדם כשקובע עצמו באיזה ענין, הוא מתרפה בענין אחר, למשל מי שעוסק בחיזוק התורה, הוא מתרפה בענין האהבה והטבה לבריות, כי השכל שלנו דל הוא להקיף כל הפרטים במשקל השוה, על כן עלינו להתחזק בזה הרבה להיטיב מדותינו.

מאמר ת״ד

בענין הנ״ל

הערה לאהבת הבריות וביותר לחכמים. כל דבר יקר בעולם מחמת המעלה הנמצאת בו, כמו זהב — אינו מעלה חלודה, המתקשט בתכשיטי זהב לתפארת הוא לו, למה, כי הוא מתקרב אל המעלה, ויש שהמעלה אינה שלו בלבשו הזהב אבל ע״כ התכשיט מפני התקרבותו אל המעלה, ולכן גם כשהזהב בביתו תפארת היא לאדם, וכשלובשו מתקרב יותר ויותר לתפארת, ולכן תכשיטים שאולים ג״כ תפארת למו, אבל לא כ״כ ליודעים שאינם שלו, וא״כ נמצא כי ההתקרבות למעלה תפארת לאדם, שאף שהמעלה לא תדבק באדם בלבשו אותה, ומכש״כ עוד המתקרב ומתדבק בנפשו באהבת החכמים, אין התקרבות יותר ודביקות יותר מאהבה, וכנאמר (בראשית לד:ג) ותדבק נפשו בדינה וגו׳, ע״כ אין לך תכשיט גדול ממי שמתדבק לאהבתו לחכמים שהם בני מעלה, ומבש״כ שידבק גם בו מעלתם, וכן הערה רבה לזה אהבת הבריות, כי כל הבריות בני מעלה הם, ונתקרב להרבה בני מעלה, והבן כי נפלא הוא.

מאמר ת״ה

לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלקיך אני ה׳, וכן להלן מפני שיבה תקום וגו׳ ויראת מאלוקיך אני ה׳ (ויקרא יט:יד, וכן ויקרא יט:לב)

ובתו״כ שהדבר אינו מסור לבריות נאמר ויראת מאלקיך המכיר מחשבותיך״.

אור ליום ו׳ עש״ק ערב פ׳ תרן. אך טוב וחסד לאחי יקירי רב חביבי כש״ת א״ל ני״ו ברוידא

תחי׳ לברכה עם כל ב״ב. ראשית חובתי לברך אתכם בברכת מז״ט מקשר הטוב, טוב יהי׳ לעד, שנית, לתת תודתי רבה על טרחתו ועל רצונו למלאות בקשתי — כובע מיוחד לש״ק, אם כי הוכרחתי ליקח זיבורית לדעתי, לא ידעתי אם יש ללכת בה בגשם, כי לפי הנראה — צבועה היא, כנראה לצבוע כמוני, כי תמיד אתאונן ואחוש על עצמי אם ח״ו לא לבי רחוק משפתי, ואפחד מאד מאד ר״ל לנאה דורש ואין נאה מקיים, והנה זה מחלה גדולה הסובבת בעו״ה רוב תבל, לא לבד חסרי המוסר אשר לא דעת להם בכוחות הנפש תהום רבה ועמוקה, אלפי רבבות דרכי ההטעה, כל חוט השערה של חסרון יותר מזולתו, יסתעף מזה לעומתה רבי רבבות דרכה של ההטעה יותר מזולתו, ובפרט מי שאינו עומד על המשמר להכיר דרכי ההטעות, יסתבכו ויסתעפו ההטעה בהטעה, ויתרחק לעומת זה הרחק מהאמת הרחק רב ועצום מספר, עד שכמעט ח״ו רחוק מתשובה, אשר ע״כ מי שלא נסחף עדנה במהומת מות ר״ל, ראשית משפטו לבקש ולחפש רק חובות לעצמו, ולא זכיות, רצוני לידע ולהודיע כי תולים קלקלה במקולקל, ואם גם לא ירגיש מחסרון ידיעת כחות הנפש, נסתם לפניו מחזה ההטעות, אמנם כלל הדבר נגד עיניו — כי הוא מקולקל ותולים הקלקלה במקולקל, ויחשוד תמיד את עצמו, לא כן פסקי בעלי בתים לא ידע בין ימינו לשמאלו תהום ההטעות ודרכו ישר בעיניו, ואם יהיה ממנו מעט עבודה כעבודת זבוב נגד חמור גרם, כמו שאמרו: לעולם ישים אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשאו, ועבודתו ית׳ הוא יחשבה לחסד גדול ממנו נגדו ית׳, כי באמת — הלא תהום חמדתו לקבוץ לו היתה, ולדאוג לחיי שעה, ולא לחיי עולם, ותאות חיי שעה פוטרתו מכל עבודה אליו ית׳, כי הלא זאת חיי עולם ואם יהיה מעט עבודה לחיי עולם, נחשב לו לחסד גדול שעושה כביכול עמו ית׳, ומי שיודע רוח העולם, יראה כי רוב בעלי־בתים יסתעפו ברעיון הזה, ומזה יבא ח״ו האדם מטה מטה ר״ל, לא כן דרך המוסר, מלמדת לאדם גודל חובתו אליו ית׳, ואין טרדת העולם פוטרתו, כי הוא כמו מי שיש לו שני עסקים, ידאג לכל עסק כפי צרכו, וכן הטרוד היותר גדול, אם ח״ו חולה הוא, ידאג לרפואתו ואינו פוטר את עצמו בטרדת העסק, ולא יחשבה לחסד ממנו, כן דרך המוסר מגלה לאדם חובתו הרבה, וגם אם יהיה טרוד מאד מעסק או מבריאות, בכל זה — צריך להיות יותר טרוד ויותר מעיין על חיי עולם שלו, וכל מה שהוא דחוק מהעיון של חיי עולם, יסתבך תמיד בהמון ההטעות תהום רבה ח״ו, אשר אפחד מאד פן ח״ו רחוק הלב מפה ושפתים, וזה באמת העמוק איש צבוע, יזכני ה׳ יתברך לברר מעשי שיהיו פי ושפתי ולבי — שוין לעבודתו ית׳, ואדע כי מוצלח אני, ואני מוכרח להפסיק באמצע, כידוע מקושי הכתיבה ל״א, ודי בדברים האלה ללמד לאדם דעת.

אחיו אוהבו מבקש טובתו, לא כמו שחשבת כי אך למותר הוא, אך קצר הוא, התבונן בדברים שכתבתי למעלה בהעמקה, ותמצא מועיל מאד, ועל זאת כדאי לומר: אילו לא באתי אלא לדבר זה די, אילו לא למדתי מוסר רק למכתב הזה, ואילו לא קבלת ממני אלא מכתב הזה דיך, ואם לא מקהל ב״ב אתה בעצמך היה לך לאמר דבר זה, ולכתוב תודה אחר תודה, ולא כמו שחשבת כי רק הכבוד של הכתיבה אדרוש ממך, אבל כונת ר׳ נחוניא בן הקנה אדרוש ממך, מחמת כי הרגיש בתורה טעם גדול ושמח הרבה במתנתו העצומה, ואני שולח לך מ׳ מבני יקירי ני״ו אשר הוא משכיל גדול, אך מחמת כי פעם ראיתי ממנו כי המכתב שלו לא היה כערך השכלתו, כתבתי לו דברי בוז וקצף עד שזה כמה אתנהג עמו באכזריות, אף כי ידעתי שאין עליו אשם כי מה יעשה והוא מוכרח להיות מושכר לאחרים, עם כל זה אפחד שלא יתרפה ח״ו בהשכלתו, אתנהג עמו באכזריות ולא אשלח לו העתקות, אשר זה אצלו יקר מפז ומפנינים, ולהפליא מאד כמה ירבה כל פעם תודות והשתחויות על העתקה שמשיג, תוכל להבין כמה צערו גדול אם לא ישיג, ואני לטובתו אתכוין לעוררו להשכלה ועיון עמוק, ומזה קשה לי מאד מה ששאלת ממני אדות בנך הוא ח׳ ני״ו ואין עתה להאריך, אפשר בלי״נ עוד חזון לטובה, מאת אחיך אוהבך הנ״ל.

מאמר ת״ו

בענין הנ״ל בגודל כח ההטעה

״כי חנם מזרה הרשת בעיני כל בעל חי״ פי׳ רבינו יונה ז״ל על זה, וזה כח באדם, אם גם יראה בעיניו הרעה אשר לפניו, אבל התאוה הנטועה בלבו תעור עיניו, ולא יראה את אשר לפניו, ונבוכדנאצר יוכיח, אשר היה חכם גדול כמבואר בכ׳ כמה ענינים, כמו (סנהדרין צב) בקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים, והוא הבין ענין ירושלים ולא רצה לבא למלחמה עליה וירא לנפשו מאד, והראיה, אחר שגם פתקא נפלה משמיא ועד ששה חדשים היה ירא לבא פנימה, ואחרי כן כאשר כבר בא ירושלימה, גאה לבו ואמר ״אעלה על במתי עב וגו׳״ ודימה כי כחו ועוצם ידו עשה לו כל זאת, ולכן נראה תמיד אשר ישכח האדם ראשית הדבר, יקנה עליה שלישית בכסף, ואח״כ יתגאה כי עלה שלישי, וזהו הכלל, כל דבר אשר ירצה האדם, יטה ויטעה בו — לא את שכלו לבד, אבל גם החוש, אשר לא יראה בעיניו, וכן הענין בחרטומי מצרים.

מאמר ת״ז

הן צדק יהיה לך - וזה ענין בר סמכא

מאזני צדק אבני צדק וגו׳ והין צדק יהיה לכם וגו׳ (ויקרא יט:לו)

אהבה רבה, אחר דרישת שלומו יקירי איש בריתי, המשכיל התוריי...

יקרתו זה פעם שנית מאז נפרדנו, הגיעו לידי במועדם, אם כי לפלא היה בעיני, מדוע לא התנצל על אי בואו לפה בלוית החברים הנעימים אשר באו לפה בימים הנוראים, מי ישער גודל ההפסד — עצמו מספר, ואין אני מדבר על אי־בואו פה, כי לא כולם יכולים, ומי יותר מבני המשכיל נ״י. ועם כל זה לא היה יכול לבוא לפה, רק בקושי ובהוצאה רבה על ימים אחדים קודם ר״ה עד אחר ר״ה, ובמוצאי ר״ה, הוכרח לנסוע צלחה, לדרכו, [אבל, תהלה, בן משכיל הוא, ועשה עליו פרי הימים האחדים, והשמחה עליו מאשר רכש פה, יותר מאחרים היושבים פה זמן ארוך, ונהניתי מזה ממנו, כי הולך בדרך החכמים, וכן דרך החכמה — מועט המחזיק מרובה! ויפה אמר בני נ״י כי מהמאמרים ירגיש להבין ציור בנצח, כי על כל אחד מהם דומה, מה יכול להיות עוד, ודבריו אלה מעידים עליו, כי יש לו כח במועט מחזיק את המרובה, ושמח הרבה ברכושו פה בימים אחדים, נהניתי מזה, לא כתבתי זאת להללו, אך אכתוב כי כן דרך החכמה.

ולכן מצינו תמיד בדברי חז״ל ״אילו לא באתי אלא לדבר זה, דיי״ (ברכות טו. כד. שבת פא. ועוד) ולמה? כי הם היו חכמים גדולים, והיה להם כח גדול במועט מחזיק מרובה, לכן אין כל חדש לומר — דיי! ותנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא זכו ישראל אלא להקביל וכו׳ הכל מטעם הנ״ל — כי המספר גדול]. אבל תמיה לי על כ׳ יקירי נ״י, כי כבר ידוע לו דברינו, כי תכלית המעלה הוא — להיות בר סמכא, והדברים ארוכים מאד מאד, והנכלל בזה להיות הן שלך צדק והלאו שלך צדק, עד שאמרו בלשון מבהיל בפלוגתתם: דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה או אין בהם משום מחוסרי אמנה, ולא אמרו: צריך לקיים דבריו או אין צריך, אבל כך דרך חז״ל להיות עינייהו מטייפי, לרמוז, כי ההרגל בזה נובע מכח חסרון אמונה ואני יודע הדרך, אבל איני יכול להאריך. וכל כך סמכו חכמים על חכם, עד שלא לבד מה שאומר הן או לאו בל ישונה, אבל גם יחשוב על דבר שיצא מתחת ידו, פן יטעה האדם על לאו הן, ויראה לתקן זאת. — ״חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן״, רמזו במלת ״חבר״, כי לא לבד חכמי התורה צריכים להיות בר סמכא אף בפסק, אבל גם חברת האדם באשר הוא אדם, רצוני מדיני, נדרש ממנו כח ההוא להיות בר סמכא. כי ההיפוך — מחריב קבוץ המדיני. ואלה הדברים המה ג״כ מועט מחזיק מרובה. אשר על כן אגי תמה על כ׳ יקירי, אשר כבודו חביב בעיני הרבה, ואדש״ט הרבה כי ראוי הוא, ולא הרבה יש אנשים משכילים כמהו נ״י, זה פעם שני אשר אמר לבא לפה ולא בא, לפלא בעיני פליאה אחר פליאה, איך לא כתב התנצלות על דבריו שיהיו הן צדק, ומחמת כי כבודו חביב בעיני הרבה, לדרוש טובתו הרבה, ע״כ בל אמנע לבקר עליו בזה לטובתו, כי זהו מועט מחזיק מרובה.

יעזרנו החונן לאדם דעת להיות בעלי דעת, ואז נהיה בלי ספק בעלי סמכא ולבנות חזקה על חזקתנו, אכי״ר.

אם כי רצוני היה לכתוב לכת״ר ענין אחר, אבל מאשר זה יפלא בעיני על כת״ר בזה, והתחלתי לדבר בזה, לא יכולתי לעזוב העיקר הראשי הלזה.

המכתב הזה כתבתי לאיש בריתי אהובי, ודורש אני טובתו מאד כי איש נעלה הוא, וכן מצאתי בדברי יעב״ץ ז״ל מאמר החכם, מעולם לא נאמנה לי אהבת אוהב, אם אינו מחפש מומי, פי׳, מבקר חסרונותי. והמכתב כתבתי לו פ׳ וירא, אח״כ בש״ק מצאתי שמחה בלבי כי כונתי לכתוב לו מענין הפרשה, וזה תמיד לי לאות כי מכוונים הדברים, וגם בזה נהניתי כי כונתי לכתוב לו הבקורת הזו, הראויה לאיש נכבד כמוהו, אשר תקוה נשקפת כי יהיה לאיש שרבים צריכים לו, ויהנו לאורו. על פסוק ״וירא והנה איל וגו׳ ויעלהו לעולה תחת בנו״ (בראשית כב:יג) כתב הספורנו ז״ל תמורת מה שהיה בלבו לזכות את בנו, על דרך ודובר אמת בלבבו עכ״ל, הוא אברהם, אשר נאמר עליו ״כן תעשה כאשר דברת״, ואיתא במדרש צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, ואמרנו על זה כמה פעמים פי׳, כי החכם רואה מרחוק פן לא יוכל לקיים הרבה, ויהיה אינו בר סמכא, ע״כ עיניו בראשו לאמר מעט, ורשעים אומרים הרבה וגם מעט אינם עושים כעפרון, והנה אברהם אעע״ה אשר היה בר סמכא בתכלית, עזרוהו מן השמים שגם מחשבתו לא יהיה הבל וריק, להודיע כי מה שכתוב עליו ״ומצאת את לבבו נאמן לפניך, הכל נובע מאשר ראה חובת האדם המדיני להיות בר סמכא כנ״ל, עלה מזה מעלה מעלה עד לכתוב עליו ״ומצאת את לבבו נאמן לפניך״, וזה אצלי כפתור ופרח.

המשך המאמר לבר סמכא. זה שנים אשר לא הבנתי בפ׳ חיי שרה, כששלח אברהם אע״ה את זקן ביתו לישא אשה לבנו יצחק, והשביעו ״אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני״, ועוד האזהרה הגדולה ״השמר לך פן תשיב את בני שמה״ ואח״כ שוב ״רק את בני לא תשיב שמה״, מעמדי על דעתי הייתי תמה הלא שליח הוא לקדש אשה לבנו, ואם ישנה הלא בטלה שליחותו ומה החרדה? ועתה נראה כפי מה שהקדמנו במאמר העבר, כמה היה אברהם אע״ה בר סמכא, אומר מעט ועושה הרבה.

והנה מצינו בו ״הרכוש קח לך וגו׳״ ואמר לו ״אם מחוט ועד שרוך נעל וגו׳ ולא תאמר אני העשרתי את אברם״ והנה כיבוש מלחמה מן הדין שלו הם, וגם הרי היה כבר עשיר מקודם, ועם כל זה חשש כל כך בספק רחוק והפקיר אוצרות מרובים מאד מגאון שבעת לחם וגו׳, וגם הרפאים והזוזים וכו׳ כולם משועבדים להם, והפקיר הכל יותר משורת הדין, בשביל חשש גרעון בקידוש השם, והנה כבר כתבנו כי זה מדרך הישוב להיות בר סמכא, והנה מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו וגו׳ (משלי כט:יב) וחשש שגם עבדו לא יכשל כזה, וכ״כ היה הענין חמור בעיניו עד שלא סמך עליו אלא ע״י שבועה חמורה, והנה ידענו מי היה אליעזר, דולה ומשקה, ועם כל זה מחומר הענין של בר סמכא, לא סמך עליו רק ע״י שבועה חמורה, וזה פלא מפליא לראות מה היו אבותינו! אשרנו מה טוב חלקנו.

אמור

מאמר ת״ח

אורח חיים למעלה למשכיל

ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף (ויקרא כא:ט)

לדאבון לבי על היסורים שסבל, יתן ולא יוסיף לדאבה עוד, נהניתי כי התעורר לסיבת הדבר, כדעת חז״ל (ברכות ה.) ״אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו״ ובזה יהיה לו לרפואה כל ימי חייו סלה. ומה טוב אם יהיה לו למזכרת תמיד, ונהיה כל ימינו בתשובה, וכמו שראיתי בשם קדמון אחד: ״מה תקות האדם אם לא יוסיף יום הבא מחר על יום אתמול שעבר״.

והנה כשראיתי זאת חשבתי, מי יוכל לבא למדרגה גדולה כזאת, אבל בשבת אמור על פסוק (ויקרא כא:ט) ״ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת״, הערנו מזה הערה נפלאה, עד כמה החמיר הכ׳ בשתי מדרגות חמורות של מיתה, אשר הכלל בידינו הוא, ״ברור לו מיתה יפה״, וכאן החמיר הכ׳ בב׳ מדרגות בחומר המיתה, מחנק לשריפה, הרג, שריפה, ולר״ש ג׳ מדרגות — הרג, סקילה, שריפה, ובפי׳ אמר הכ׳ הפעם את אביה היא מחללת וגו׳, פי׳ כי חינוך כהנים נעלה מאד, כי בשמירתם בטומאה וטהרה, ובשמירת מקדש וקדשים, הורגלו מאד בזהירות וזריזות יתירה, וזה אי אפשר מבלי שיהיה דעתם ער עליהם תמיד, ובדעת מתעורר — יכול האדם ומחויב בטבע השכל, לבא בכל יום ויום למדרגה יותר מאתמול, כי כמו האדם בשעת נערותו, והגידול שלו בתקפן, אין לך יום שלא יגדל יותר מאתמול, ואם כי אין נראה זה לעין, אבל בהכרח כך הוא, כיון שאנו רואים במשך זמן שהוא יגדל, מוכרח מזה שבכל יום יגדל מעט. והנה גידול הגוף הוא רק עשרים שנה, אבל גידול בשכל, וטבע השכל — כל זמן שמשתמשים בו, יגדל יותר, ונמצא במושכל ראשון מחיב — כי מי שלא יגדל בכל יום בדעת, ע״כ אינו משתמש בשכל, וכיון שאינו משתמש בשכל נחרב השכל, ובחורבן השכל בנין הגוף, פי׳ כחות הגוף החומרי, ויבא בהכרח להיות ״איש נתעב ונאלח שותה כמים עולה״. והנה כפוי טובה עונשו מרובה מאד, כאז״ל: כל הכופר בטובתו של חבירו כאילו כופר בטובתו של מקום, (פסיקתא רבתי יג) ולכן לבד שהיא כפוית טובה, שלא לכבד את אביה בשביל חינוכו הנעלה, אבל היא עוד מחללת אותו, ואמר הכתוב להעלות חומר מיתתה, שתי מדרגות, ותידון בשריפה.

ומעתה יש לנו להבין עד כמה חמור העון מי שמחלל כבוד הבית שנתחנך בו, וכבר בארנו שבטבע מוכרח לעלות מעלה, ואם ח״ו, מחלל החינוך, הלא זה ממש גדר ״את אביה היא מחללת״. והנה מדה טובה מרובה חמש מאות פעמים, ונוכל להבין ערך חמש מאות פעמים שרפה נגד זה השכר של המכבד החינוך. ועוד יש דברים בזה.

מאמר ת״ט

בענין הנ״ל מאמר החינוך

יכלכל בו עד היכן יגיע חיוב החינוך לבנים בעין פקוחה מאד, למעלה מדעת האדם, עד שאמרנו מזה מוכח — כמה צריך האדם לרב, כי אי אפשר לדעת זאת אם לא ראינו מעשה רב, ואמרנו כי אם היה אדם דחיל חטאין — היה מתיירא לישא אשה להוליד בנים טרם שיתלמד דרכי החינוך, כמו שמצינו באביי, אם כי בודאי היה רודף אחר המצוות, כנאמר ״חכם לב יקח מצות״ (משלי י:ח) וכאמרם ז״ל זאת על משה רבינו ע״ה שלקח עצמות יוסף (שמו״ר כ) עם כ״ז מחמת שהיה אביי דחיל חטאין, אמר על מצות כיבוד אב ואם ״אשרי מי שלא חמאן״ (קידושין לא:) כי מי יוכל לצאת, וכמו כן יותר יש לפחד פן לא יחנך את בניו כראוי — ״את אביה היא מחללת״ (ויקרא כט:ט), והמאמר הזה נדבר בו בקצרה, אבל הוא רב האיכות מאד להבין חיוב החיגוך, וגם כן להתבונן מזה עומק הדין כמה הוא מכוסה מבני אדם, עד שאם לא מצינו מפורש בתלמוד — לא יאומן כי יסופר כזאת, והסבה לזה — כי אין אתנו יודע עד מה בגדלות השי״ת וברוב קדושת התורה והעבודה, עד שמי שהוא מזעזע אף מעט בתורה, מזעזע כל העולם כולו, ולכן החמירו כל כך.

מצינו בגמ׳ סוף סוכה נו: במעשה דמרים בת בילגה שהמירה דתה ונישאת לעכו״ם א׳ וכשנכנסו עכו״ם להיכל בעטה במזבח ואמרה לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל ואי אתה עומד להם בעת צרתם, וכששמעו חכמים בדבר, פירש״י כשגברו יד בית חשמונאי, קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה, ופירש״י שהוא קנס לכל המשמר, וברמב״ם בפי׳ המשנה מבואר יותר, שהיה לכל משמר טבעות לתלות הבהמה להפשיטה, גם חלונות פי׳ חדר לבגדי כהונה גם היה בצפון ושבח הוא להם לחולקי צפון, וכאשר שמעו דברי מרים, קנסו כל המשמר בבזיון גדול לדורי דורות, ונכתב בתלמוד לדורי דורות ופריך שם בגמ׳ בשלמא למ״ד משמרתו שוהה לבא, היינו דקנסינן לכולה משמר, אלא למ״ד מרים בת בילגה, משום ברתיה קנסינן ליה לדידיה, פירש״י אפילו לדידי׳ לאבוה מי הוה לן למיקנסו אמר אביי אין כדאמרי אינשי שותא דינוקא או דאבוה או דאמי׳ ופירש״י אם לא שמעה מאביה שהיה מבזה את העבודה, לא אמרה כן, והנה בלי ספק כי אביה לא היה מדבר דברים כאלה לוקוס לוקוס וכו׳ רק לא שמעה ממנו כ״כ לשבח וליקר את העבודה כראוי להם לחנך בניהם בזהירות ושמירת הקדשים בחיבה יתירה, כמו שמצינו בר״ח סגן הכהנים היה תופס על ידו שק תבואה לשמור בטהרה, ואחרי שלא הורגלה לשמוע הרבה קדושת המקדש והעבודה, לכן באת למדה זו.

בא וראה כי בשביל אשה אחת שלא חינכו אותה כראוי לכהנים, קנסו בבזיון גדול לדורי דורות ובהיזק ממון לכמה אלפים אנשים, יצייר אילו היינו רואים אחד יצא לתרבות רעה, ואנחנו היינו מבזים כל המשפחה, מה היו אומרים (עלינו על זה אנשי המון מעם הארץ) — הרי הם אכזרים גדולים, ראה מה היו חכמים עושים להם, שפכו דמם ברבים, כענין שאמרו במלבין פני חבירו ברבים ״אזיל סומקא ואתי חיורא״ (ב״מ נח:), וגם בהיזק ממון, ולא למשפחה אחת אבל לכמה משפחות, בשביל ועוצם ידו מקרה קרה לנו, או גאוה וכבוד, היש קץ לעונשו ולמשפחתו, כי הם מחפים עליו, כמו שאמרו על ״ונתתי פני וגו׳ ובמשפחתו״ משפחתו מה חטאו, אין לך מוכס שאין כל משפחתו מחפים עליו. יצא לנו חיוב החינוך ולהזהר מלחשות על קרובים, ועומק הדין עד היכן הוא, ה׳ יצילנו, ויצא לנו עוד ממה שאמרו שם: בשלמא למ״ד משמרתו שוהה לבא, היינו דקנסינן לכולה משמר, נצייר נא אילו יש אנשים שמתאחרים לבא לביהכ״נ או לשאר מצות, האם גם אנחנו היינו קונסים אותם קנס גדול כל כך, כבזיון גדול מאד לדורי דורות, הלא כרוצחים היינו נחשבים, ולמה כן, האם צדיקים אנחנו? אבל זהירות ושמירת החטא מזולזל אצלנו, ואנחנו בעוה״ר עובדים עבו״ז בטהרה, ואין אתנו יודע עד מה חין ערך התורה, ומכש״כ רוממות הא׳ וגדולתו ית׳ מי יתן והיה לנו חלק בידיעת גדולתו ית׳, נדע רוממות תורתו ועבודתו וגודל הזהירות להזהר לבל נכשל ח״ו בחטא ונזכה לעלות מעלה מעלה אכי״ר, ובמה נעלה, רק ע״י חינוך ולימוד, וזהו — יהי רצון שתרגילנו בתורתך ודבקנו במצותיך ובו׳, קיצרתי במקום שיש להאריך.

עוד הוספה בזה. ולא אמנע עוד מלהודיע לך זעיר שם זעיר שם מפרשת אמור. ״ובת כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת וגו׳ וכבר ידעת מאמר על זה. כי החמירה התורה בזה, שתי מדרגות מיתה, בשביל שהיא מחללת חינוך בית אביה הכהן, כמבואר שם, — ומרובה מדה טובה, כש״כ המגדיל חינוך בית אביו, ומכש״כ חינוך התורה והמוסר שיתקדש שם שמים על ידו, וכמבואר סוף יומא ״מה הבריות אומרים עליו — אשרי לפלוני שלמד תורה אשרי לאביו לרבו וכו׳ שלמדוהו תורה וכו׳ עליו הכתוב אומר ישראל אשר בך אתפאר״, היש קץ לשכר הזה אשר מלך מלכי המלכים הקב״ה יתפאר בו, ובזמן השפל הנוכחי, בקל יכול האדם לקחת חלק נכון בזה, כמבואר למעלה.

זכור תמיד הדברים אשר כתבתי להזהר מחמדת הממון... והראיה מלוט מבהיל מאד, גדול כמוהו נכשל בזה, ביתו כמה גדול — אשתו, כל ישראל מברכים עליה (ברכות נד) כמו על גדולי ישראל.

ועתה בני יקירי, אני מחזיק לך טובה רבה על רוב השתדלותך, — ידעתי בני, כי איש חסד אתה לפי ערכך — מי יתן ונהיה אני ואתה לפי ערכי הדל חזקים כחומה בלי שנוי בזמן מהזמנים, ומהאנשים מן האנשים, ובמקום מהמקומות, ויקוים בנו ״אז הייתי בעיניו כמוצא שלום״, וזהו מעלת ״בר סמכא״ אשר מורגל בפינו, להאריך עוד אי אפשר, ואפשר עוד חזון בזה דברים נפלאים.

מאמר ת״י

כבוד הבית

בענין הנ״ל ובת איש כהן וגו׳ את אביה היא מחללת וגו׳

יקרתך זה פעם שנית לנבון הגיעני, לשמחת לבבי כי חינוך בית התלמוד הנשגב עדיין שורר עליך, זה שמחתי ומגמתי. ומה גם כי אתה יכול להיות לאיש מועיל לאחרים, וזה תפארתך וכבודך, והנה אין כל חידוש — שהחינוך הנעלה אשר היה בבית — יעשה רושם חזק על האדם המשכיל על דבר, ואמרנו פעם אחת בפסוק ״ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף״ (ויקרא כט:ט) הענין הוא כך, כבר קבלת מאמר ״תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים״, פי׳ כי ענין החכמה לכלכל דבריו ועניניו במשפט, והנה מי שמכלכל עניניו יותר במשפט, בהכרח שתתגדל חכמתו, כי על ידי עיונו איך לכלכל במשפט פעולותיו, יוציא כח השכל יותר לפועל, והנה שכל האדם יש לו רחבת ידים מאד, כענין ששמעת בגרובין ״הוציאה ממסגר נפשי וגו׳״ ורק מי שאינו שם עיניו על דרכיו להטות לבבו לפועל טוב וצדק, אין מקום לשכלו במה שיצא לפועל, ונשאר כגבר אין איל (כח) בשכל, ואם כי לפעמים — יתחכם אדם בחכמה הצריכה לגופו, אין זה רק פרט מחלק פחות, כי האדם בעיקרו אינו גוף לבד, אבל הוא גוף ונפש, וחכמת מה לו, אם יתחכם רק על חלק הנקלה הוא גופו, ולא על חלק נפשו חלק הנכבד לאדם, ודי למשכיל לבטל בתכלית את מי שכל עסקו על תכלית הגוף לבד, זה מורה בעליל כי הוא אינו רק גוף חומרי כבעל חי, ולא אדם בעל נפש הזך והדק בשכלו, ונמצא כי חכמתו אינה בו רק פרט קטן ונקלה מכלל חכמת האדם בעל נפש הזכה והיפה, ולא יצא שכלו לפועל כלל, משא״כ בעל הנפש — ישים עמל חכמתו איך לכלכל כחות נפשו במשפט, ועניני הנפש רחבים מאד, כענין שנאמר ״ונפשי יודעת מאד״ (תהלים קלט:יד), וכמו שהנפש רחבה, כן ניתנה לנו התורה ״רחבה מצותך מאד״ (תהלים קיט:צו) והמשים עיניו על דרכיו לכלכלם במשפט, בהכרח יתחכם הרבה, ותמיד מתחנך והולך, כענין שאמרנו ״חנוך לנער וגו׳ גם כי יזקין לא יסור״ — מהחינוך. והנה הכהנים בהכרח עניניהם — היו צריכים להתחנך הרבה, כי היו צריכים לאכול תרומה בטהרה, וביותר עוד קדשים, וביותר עבודת קדשים — היו צריכים לשום עיניהם על דרכיהם מאד, על כל פסיעה ופסיעה ממש, כידוע ללומדי תלמוד, ולא לחנם אמרו: ״כהנים זריזים הם״ (שבת כ.) וא״כ מי שנתגדלה בביתם — מלומדת בחינוך נעלה, ואם היא מזנה, החמיר הכתוב שתי מדרגות יותר במיתה, מחנק עד סייף עד שרפה, והנה מצינו שחס הכתוב על חייבי מיתות — לברור להם מיתה יפה, והקילו בכמה דברים משום: ״ושפטו וגו׳ והצילו״, ובזה החמיר עוד הכתוב בשתי מדרגות מיתה, סייף ושריפה, ולא בחנק כבת ישראל, ולמה? כי הלא בת כהן היא והיה לה חינוך נעלה לכן עלתה לה למדרגה אחת חמורה, ועוד ״את אביה היא מחללת״ פי׳ מוציאה לעז על חינוך בית אביה, לכן החמיר הכתוב עוד מדרגה, לשריפה.

ויצא לנו מזה, כמה החוב מוטל עלינו שיהיה מאתנו כבוד התורה, כי לא לחנם נקראת התורה ״אמון פדגוג״, כי מי שיודע להבין טעמי התורה, אין לך דבר שלא ישכיל מהתורה, יעקב אבינו ע״ה היה יושב באוהל של תורה, מנין היה יודע להיות חריף בערמומית? כמו שאמר על עצמו ״אחיו של לבן אני בערמימות״ (מגילה יג) הכל מהתורה ידע! כענין שאחז״ל ״כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומיות״ (סוטה כאן) (נא׳ זה על הכ׳ (משלי ח) אני חכמה שכנתי ערמה, כיון וכו׳) כי הרוצה לקיים התורה ולהטות לבבו הערל לדרכי החכמה, אי אפשר זאת בלי ערמה, כי השכל אינו מושל על הלב, רק יועץ הלב כשמשתמש בשכלו, והנה מי לא יבין כי להטות לבב פרא אשר האדם יולד בו — אי אפשר בלי ערמה לפי דרכו של פרא, וכענין שאמר אביי בפרק שני דברכות ״לעולם יהא אדם ערום ביראה״, ופירש״י ״להיות מערים בכל מיני ערמומיות ליראת בוראו״, ועוד יש הרבה בזה לבאר איך התורה והמוסר גם יחד אמון פדגוג הוא לאדם, אשר אין כמוהו גם לפי הבנתנו הרזה, אבל מקושי הכתיבה ל״א, לא אוכל להאריך יותר, ודי למבין בזה המעט הכמות ורב האיכות, והנה אשריכם שזכיתם להיות בביה״ת הנשגב בחינוך הנעלה על פי התורה, חובה גדולה עלינו כמו שבארנו מבת כהן — שלא יחולל החינוך ח״ו. וכענין שאחז״ל בסוף יומא ״ואהבת שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שבזמן שאדם קורא ושונה וכו׳ ומקחו ומתנו בשוק נאה, נושא ונותן באמונה מה הבריות אומרים וכו׳״ ואוי להבנים המחללים חינוך הבית כנ״ל, ואם כי רציתי לכתוב לך מה שבארנו בזה הש״ק פ׳ זכור טעם המצוה, אשר אבין כי למבקרי התורה בדלות שכלם, ענין מוזר הוא לפניהם טעם המצוה לזכור מה שעשו פעם אחת אבות עמלק לאבותינו, והראינו לדעת גם בפשוטו טעם נפלא אשר תלוי בזה המצוה הצלחת האדם, היאומן כי יסופר שבמצוה הזאת תהא תלויה הצלחת האדם?! מזה ג״כ נבין מה אמון פדגוג יש לנו מהתורה, אם יהיה לאדם מי שיכילהו על זה, ועתה אקצר בזה מקושי הכתיבה, ודי למבין דבר!

מאמר תי״א

בענין הנ״ל

(ויקרא כא:ט) ״ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף״. המבואר בפשט הכתוב, יען כי היא נתגדלה אצל אחד מגדולי ישראל הם הכהנים, והיה לה חינוך טוב, ולא הועיל לה החינוך, זהו חטא אחד יותר מבת ישראל, ושנית כי זה חלול לאביה, כי יאמרו עליו שלא חינכה כראוי, החמיר עליה הכתוב בשתי דרגות לעומת בת ישראל שהיא בחנק, לשרפה בבת כהן, הרי מי שהיה לו חינוך טוב, צריך מאד להזהר להתנהג בכי טוב יותר, כי ינשא החטא לשתי מדרגות, מטיל דופי בחינוך ובמחנכו, וזהו שאחז״ל סוף יומא פ״ו: ראיתם פלוני שלמד תורה וכו׳, והנה לא יכול להיות מדת פורעניות מרובה ממדה טובה ואדרבא זהו מרובה יותר יותר ויותר כידוע, ומזו כשהמחונך כשחטא עונשו כ״כ מרובה ב׳ מדרגות במיתה חמורה, השומר עצמו מהחטא, מה מדתו מרובה לטובה, בע״כ שכרו יותר הרבה גדול, למה זאת? ע״כ שהוא עושה מעשיו בהרגל ובהרגש טוב יותר, ויתעלה שכרו הרבה כנ״ל, בערך שתי מיתות כן יתעלה שכרו יותר בדרכי חיים ההטבה פעמים ליותר ויותר, הרי גלוי עד כמה גדול מעשה הטוב בהרגש טוב, ולא יבא זאת — רק ע״י מוסר, ראה בני יקירי כמה גדול כח העצה, וכמה גדול החינוך לנער, וביותר שגם כי יזקין יתחנך עוד לפי ערכו, ודע כי כל הכ׳ כאן וכו׳ כלול במאמר ביציאות השבת שדברנו בהיותך פה, כמבואר בהמכתב שכתבתי בזה הלשון ״להשיב את הדברים הכל אל מקורו״ וזה היתה כונת יהושע בחלקו את הארץ ע״י כולם, ג״כ על זה האופן. (כונתו נ״ל שעי״ז שנעשה ע״י כולם בהמון רוגש מתעלה בהרגש רב, המלביה״ד).

מאמר תי״ב

כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם (ויקרא כב:ב)

גרסינן בתמורה ו: ת״ר כל אשר בו מום לא תקריבו מה תלמוד לומר וכו׳ מכאן אמרו המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח עובר משום וכו׳ בל תקדישו. ועוד שם בדף ז. מתקיף לה ר״ל שמא לא שנינו אלא בתם שנעשה בעל מום וכו׳ דאי בעל מום מעיקרא דיקלא בעלמא הוא וכו׳ עד: זילא מילתא, כיון דשביק תמים ואקדיש בעלי מומין מיחייב, לישנא אחרינא אמר לו וכו׳ כיון דאיכא מיגו לקי, עכ״ל הגמרא. נשתוממתי מזה, אף כי נוכל לאמר לדמי׳ אקדשיה כדקל בעלמא, מ״מ כיון דאיכא במיגו תמים והיה לו להקדיש תמים והקדיש בעל מום, אף כי דיקלא בעלמא הוא, לקי, משום שאין זה כבוד מזבח, והרי זה פוגע בכבוד השי״ת מעט, ומעתה, אם זה שעשה דבר טוב, כי הקדישו למזבח כדיקלא, פי׳ לדמיה, ועם כל זה יען כי שביק מיטב היינו תמים, והקדיש גרוע לדמים, מיקרי פוגע בכבוד השי״ת ולקי, העושה עבירה אף היותר קלה, עד כמה היא נגיעה בכבוד השי״ת, כמה וכמה עונשו מרובה, וכש״כ עבירה גדולה, ואע״ג שבכל עבירות של ל״ת לוקה ומתכפר לו, היינו חסדי השי״ת שציוה ללקות עם התשובה ומתכפר לו, משא״כ אם לא עשה תשובה עם המלקות, נשאר חטאו למעלה, וענשו מרובה כנ״ל שהוכחנו בקל וחומר. ואין להקשות א״כ למה מתכפר לו עבירה במלקות, דומה לזה מצינו לעיל דף ג׳ סוף ע״א ״בית דין של מעלה אין מנקים אותו אבל בי״ד של מטה מלקים אותו ומנקים אותו״ ויליף שם מזה דנשבע לשוא חייב מלקות, וכתב שם השיטה מקובצת בגליון הש״ס ״דאי להורות בלא ינקה פשיטא הוא דכל האומר הקב״ה ותרן יותרו חייו, אלא ע״כ לעורר בי״ד שילקוהו וינקה בזה, ואם לא ילקוהו ישאר דינו בשמים במכות שאין להם קצבה״, ועוררנו בזה הערה נוראה מאד; דהנה בכתובות ל״ג ע״ב אמרינן ״אלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא וכו׳ ולא שני לך בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה״, הרי דבהכאה שאין לה קצבה לא הוו מסרי נפשייהו, מסתמא זה קשה משריפה הרבה יותר, ואם ביסורי עוה״ז אם הם בלי קצבה קשה כל כך יותר משרפה, על אחת כמה וכמה ביסורי שמים, אשר בלאו הכי אין ערך ודמיון בין יסורי עולם הזה ליסורי שמים — אף ביש להם קצבה, ומכש״כ באין להם קצבה, ר״ל.

והנה בגמ׳ שבועות לט. אמרינן ״אמר מר: אומרים לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב״ה לא תשא וכו׳ עד: אלא כדקתני טעמא שכל עבירות שבתורה נאמר בהן ינקה וכאן נאמר לא ינקה, ופריך וכל עבירות שבתורה לא נאמר לא ינקה והכתיב ונקה לא ינקה, ומשני ההוא מבעי לו לכדרבי אליעזר וכו׳ מנקה לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים״, וכבר נתבאר בתמורה דף ג׳ כי ״לא ינקה״ פי׳ כי באם ישאר דינו לשמים ח״ו, הרי הן מכות שאין להם קצבה ח״ו, וכבר נתבאר בכתובות גודל ההפרש בין יש להם קצבה לאין להם קצבה גם בעוה״ז, ומכש״כ בדין שמים החמור הרבה מאד, והנה בכל עבירות שבתורה בלי תשובה, נאמר ״לא ינקה״, ורק תשובה מהני להנקות, אבל בלי תשובה נאמר ״לא ינקה״, כמו בשבועת שוא, והיינו מכות שאין להם קצבה — ובדין שמים החמור ח״ו, הרחמן יצילנו, וכמה יש לנו לעורר לשוב ולהנצל מעונשים שאין להם קצבה.

עד כאן הערנו מגמ׳ תמורה ג לראות איך שיסורים מעט שאדם סובל בעולם הזה, בשביל מעשה התשובה, כמו שבירת התאוה ותיקון המדות בכפית הרצון, מי יודע כמה יסורים שאין להם קצבה והוא ינצל מהם — על כל כפיה ושבירת רצון, כי הלא על עון שבועות שחמור כל כך, כמבואר בגמ׳ שבועות, ועם כל זה אם בי״ד מלקים אותו ינקה בזה, מוכח מזה כי יסורי עוה״ז מכפרים הרבה, יסורים שאין להם קצבה, וא״כ לא יקשה מה שהקשינו: כיון דעל דבר טוב שעושה שהקריב את קרבנו, ורק כיון שהיה פגיעה בכבוד שמים - כמו נצרם ונסדק כל דהוא, נחשב זה למום, ופגיעה בכבוד שמים ולוקה על זה, וא״כ למה ינקה במלקות באם עשה עבירה כמו אכילת טריפה, הרי אין כאן שום דבר טוב — ואיך ינקה במלקות? ואין זה תימא, כי כן מצינו בשבועת שוא החמורה מאד, ועם כל זה יכופר במלקות מגזירת הכתוב הנ״ל, אבל עכ״פ הוכחנו — דהכתוב הקפיד כ״כ על כבוד שמים, דלא מהני הכבוד הרב שעשה לשמים — אף אם הקריב בהמה גדולה ושמנה, ורק נסדק כל דהוא בשפתיה, עונשו חמור מאד כל כך שאם לא ילקוהו — הרי נשאר דינו לשמים — במכות שאין להם קצבה, כדמוכח מדף ג׳ כנ״ל, ומובן שאם עשה עבירה גמורה ולא עשה תשובה, כמה וכמה מכות שאין להם קצבה כפלי כפלים נשאר לו לסבול ר״ל בדיני שמים, ומכש״כ בעבירות יותר חמורות כמו כריתות ח״ו ומכש״כ מיתות בית דין ר״ל, כמה פגיעה גדולה יש בכבוד שמים, וכמה וכמה מכות שאין להם קצבה יש בזה, והמבין בין מזה עד כמה השכר — למרבה כבוד שמים אף כל דהו, כמו במום סדק, כי מרובה מדה טובה הרבה, ומכש״כ כבוד שמים הרבה.

המרחם ירחם עלינו, וישים חלקנו במרבה כבוד שמים אכי״ר.

ויצא לנו מזה, עד כמה צריך האדם להשתדל בכל הדברים ששנינו (יומא פו.) ״בזמן שיהא האדם קורא ושונה ומשמש ת״ח ונושא ונותן באמונה, פי׳ על פי דין תורה המבואר בחו״מ, — ומקחו ומתנו בשוק נאה, מה הבריות אומרים עליו, אשרי לפלוני שלמד תורה אשרי לאביו שלימדו תורה וכו׳ עליו הכתוב אומר — ישראל אשר בך אתפאר״, והרי זה מפאר כלל ישראל, וזהו כבוד השי״ת, ״אבל בזמן שקורא ושונה ומשמש ת״ח ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות וכו׳ עליו הכתוב אומר: באמור להם עם ה׳ אלה (?) ומארצו יצאו (?) וה״ז מבזה כבודו ית׳, וזהו העון היותר חמור כפי שביארנו בערך כמה וכמה סדקים — לא ידעתי ספורות למו, מן הקרבת קרבן מסדק כל דהוא בפעם אחת, לבין ההנהגה הגרועה — אשר בכל שעה ושעה מחלל כבוד שמים באין ערך יותר גם באיכות, כמובן.

והנה אמרתי להשלים בזה מה שדברנו את השייך לזה, בגבורות אברהם אבינו ע״ה, לכתוב הכל — קצר הזמן וכן הגליון מהכיל, אבל בקצרה: הוקשה לנו במה שאחז״ל (שבת קכז.) גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה, וקשה איך אפשר לאדם העומד לפני המלך, יעזוב את המלך וילך לקבל פני אורחים, האם יש פגיעה בכבוד המלך יותר מזה, ואמרנו בזה. אחז״ל (שבת קלג) ״זה א־לי ואנוהו וגו׳ מה הוא רחום וכו׳ פי׳ ״זה א־לי״ ואנוהו, כשהכל יודעים שכל מה שהאדם עושה, הוא רק לכבוד השי״ת, כי האדם לא נברא רק לכבודו ית׳, כענין שנאמר: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו וגו׳ (ישעיה מג:ז) ומי שיודעים בו שהוא ירא שמים, וממילא הוא עובד את השי״ת, ופעולותיו בצדקה וגמ״ח וכל מילי דמיטב שעושה — לא להנאת עצמו ולא להתפאר, רק ללכת בדרכיו ית׳ מה הוא רחום אף אתה וכו׳, בזה יתגדל כבודו ית׳, כי בעל אכסניא אשר הוא מבין כל מילי דמיטב לאורחים — להרויח, לא יחשב למעלה ולתודה כלל, כי להנאת עצמו הוא דורש, משא״כ מי שמבין כי חפץ חסד הוא, קרנו תרום בכבוד, כבוד שמים יתרבה וכבוד עצמו מתרבה, וכענין שסופר במדרש על שמעון בן שטח במציאה שמצא וגידל הולדות, עד שבא בעל האבידה ישמעאלי אחד והחזיר לו הכל, את הפרה והולדות, ואמר הישמעאלי ״ברוך אלקי שמעון בן שטח [פי׳ התבונן כי זה לא יוכל להיות בכח אנושי מעשה כזה, רק מי שהוא איש אלוקי שחשקו ללכת בדרכיו ית׳] ולכן אמר ״ברוך אלקי שמעון בן שטח״ והיה בזה כבוד גדול, וזהו כונת הפסוק ״זה אלי״ פי׳ כשיודעים שפעולותיו אינם להנאת עצמו, אז ״ואנוהו״ אז הקב״ה מתנאה עמו, כענין ישראל אשר בך אתפאר.

והנה ידוע כי אברהם אע״ה עליו נאמר ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו׳ ושמרו את דרך ה׳ וגו׳״ ודברנו גבורות פעולותיו, כי בעת חליו, אשר מטבע האדם בעת כזאת אינו יכול לסבול שיבואו אצלו בני אדם, אבל הוא היה כל כך מצטער על עכוב האורחים יום אחד לבא אצלו, עד שהשי״ת שידע צערו הרב על זה, שלח אליו, מלאכים בדמות אנשים, ולא לבד שקבלם בסבר פנים יפות, אבל עוד בחליו וביסוריו הקשים רץ לעומתם ונפל לפניהם ארצה, ואומר להם עבדכם אני, כנאמר ״כי על כן עבדתם על עבדכם״, היאומן מאת בחוק טבע אנושי שיהיה כל כך פעולת גמ״ח פעם אחת נתשבת אצלו הצלחה כל כך, עד שנפל לפניהם ארצה וקרא עצמו עבד למו, כאילו מבקש מהם מתנה היותר גדולה הראויה לנכבד גדול כמוהו, עשיר וחכם, עצום בעשרו ומפורסם בכבודו לכל העולם, ומתחנן כל כך מהם, מן הסתם נחשב לו זאת לטובה גדולה מאד, עד שלאדם גדול כמוהו, מלך גדול כמוהו, כי כידוע המליכוהו עליהם, והקטין עצמו כל כך להתנפל לפניהם ולהתחנן מהם — שיכנסו אצלו לשעה קלה לאכול ולשתות, אין זה בגדר אנושי, ורק מחמת חפצו העז וחשקו העצום ללכת בדרכי השי״ת להטבה וחסד עם בריותיו, ומזה יבינו אם בעבד השי״ת מושרש כ״כ הטבה, עד לזלזל בעמו כ״כ כדי שיבואו אצלו לשעה קלה לכל הפחות, ואם עבדו ית׳ אשר הוא רק אדם — הוא מטיב כ״כ, כמה וכמה אדונו שהוא אדון העולם כולו, כמה הוא מטיב בלי תכלית, ויאמר: ברוך אלוקי אברהם, ואין כבוד השי״ת יותר מזה, ונמצא לפי זה, כי אין זו פגיעה בכבודו ית׳ במה שהלך לקראת אורחים, ואדרבא בזה יתגדל כבוד השי״ת ויתפרסם שם שמים בעולם, ובלי ספק יתקרבו תחת כנפי השכינה, וזה רצונו ית׳ שהכל יתקרבו תחת כנפי השכינה, למען יזכו לרוב טובה, וזו היתה כונת אברהם אע״ה בכל חסדיו שעשה. השי״ת יזכנו שיהיה לנו חלק גם כן בזה. כברכת א׳ דו״ש בלב ונפש.

מאמר תי״ג

ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל וגו׳ (ויקרא כב:לב)

פרשה אמור ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״ אז״ל שזה ציווי למסור נפש על קידוש השי״ת, וקשה דהוי לו לומר בלשון ציווי ותקדשוני וגו׳? וגם מה שכתוב אחרי כן ״אני ה׳ מקדשכם״ מיותר הוא? ודברנו בזה הרבה, כי קדושה נקרא פרישות, והלא להכיר פחיתות החומר ותולדותיו היינו התאוה והחמדה, ולזה צריך שמקודם יברא כח בטבע להכיר זאת — להוציא מכח אל הפועל, כענין מאמרם ז״ל: קודם שנברא האדם מלמדים אותו כל התורה כולה, ואח״כ משכחים אותו (נדה ל) ודברנו במקום אחר (אחר המאמר הזה נביא בעה״י המאמר הרמוז בזה) כי המכוון מזה, כי נותנים בו כח (הכניי) כדי שיהיה בטבעו להוציא מגמת התורה מכח אל הפועל, והארכתי בזה, ואחר כך יהיה לו הרגש מעצמו להמשך אחד רצונו ית׳ כברזל אחר אבן השואבת (מאגנעט) וזה ההרגש קשה מאד לקנותו, ורק בלימוד רב ובמחשבה רבה בזה, ועל כן תבינו עד כמה יקר הלימוד הזה, שאין אתם יכולים ללמוד כל זה — מעצמיכם, רק רב מפי רב, וזה כונתם ז״ל (שבת קנא) ״עשה בזמן שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך״, פירושו — ״מוצא״ הכח, ״ומצוי״ המקום להשיג הרב להוציא על ידו מכח אל הפועל ״ועודך בידך״ שמניחים לך, ואין לך טרדות הזמן ומניעותיו, ואם כן כשהשיגו זה ההרגש, אז תבינו מעצמיכם — כי ההכרה והרצון הוא מתפעל ומתהוה באמת להכיר למסור נפשנו על קדוש שמו ית׳, ולכן נאמר ״ונקדשתי״ לשון נפעל, היינו אינני רוצה לצוות לכם (באופן ציווי) כי זו המדרגה צריך האדם לפתח בו להבין מעצמו, ורק אני מרשה אתכם וממילא מחויב, כי באמת אם לא נאמר: ״וחי בהם״ היינו אומרים — כי האדם צריך למסור נפשו על כל המצוות, ורק כיון שנאמר: ״וחי בהם״ לא הורשה זאת לנו, וכאן שהורשה — נשאר החיוב ממילא ואם תאמר: מי יתן לי הכח הזה בטבע? כי אני ה׳ מקדשכם בכם מלידה, כנ״ל, ועוד שייך לזה ההמשך למה שכתב למעלה (ויקרא כב:כט) ״וכי תזבחו זבח תודה לה׳״ הענין, כי תודה היא שלא להיות כפוי טובה, וכל מי שמכיר בטובתו של הקב״ה, זהו מדרגה גדולה, כענין שאמרו חז״ל: ״כל הכופר בטובתו של חבירו, לבסוף כופר בטובתו של הקב״ה״ (פסיקתא רבתי יג) הרי דזה דבר קשה, ולזה מסיק דאף שיהיה לכם הרגש כל כך — עם כל זה עיקר ההרגש בא מקיום המצוות, דהיינו בכל הפרטים שאין דעת האדם מבינם, כי נעלמה מעין כל חי, למשל קיום התורה בפרטיה כמו זביחה דוקא על מנת לאכול בזמנה, ואם לאו פסולה, וזה הדבר שאין שייך לכאורה להרגש בטובה, אבל הרוחניות של זה שייך דוקא להשגת זיכוך הרגש טובתו של הקב״ה, כי כבר אמרתי הכ׳ (תהלים טז:יא) ״תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך״ אורח חיים — היינו קיום פסקי דיני התורה ודרכי המוסר על פי התורה, ובזה ישיג זכות הרעיון ויבין נועם התורה, כנאמר: ״שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח״, וממילא בנקל ימסור נפשו לקידוש השם, וזהו שנאמר אח״כ ״ונקדשתי״ נמשך למעלה — ״וכי תזבחו זבח תודה״ פי׳ הרגש בטובתו ית׳ וגם קיום פרטי הדינים למעלה מהשכל, ובזה תשיגו נעימות טובתו ית׳ לכם — למסור נפשיכם לשמו ית׳ ועיין כי קיצרתי.

מאמר תי״ד

בענין הרמוז במאמר הקודם

עוד אופן אחר, ״הבן יקיר לי אפרים וגו׳״ (ירמיה לא:ב) דברנו בדברי ר״י ז״ל ״וזך ישר פעלו״, ולכן לבד המוסרות שאסרו המלאך להיותו בכח לבד, מייסר עליו עוד קשרים ומוסרות — בהתגשמותו בכל פעם באכילה ושתיה, במדות רעות וכדומה ונתקשרו המעלות בהרבה קשרים מלהוציא לפועל, וזהו ״יסרתני״ כי נתת בי המעלות אסורים במוסרות על פי המלאך (מהגמ, נדה ל: בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה וכו׳) ״ואוסר״ ואני הוספתי קשרים על קשרים, והנה לפתוח קשה, ולקשר קל מאד, ונמצא לפי זה — כל יום ויום מקשר בנקל ומכביד הפתיחה, והנה הרע נקל להבין כי נבזה הוא, יען כי רבים חללים הפילה, כנ״ל, אבל מתיקות הטוב ונעימותו — אינו ניכר — אלא רק אחר הוצאת המעלה מכח אל הפועל וזהו ״אחרי שובי נחמתי״ — על הרע כי נבזה הוא, רבים חללים הפילה, ״ואחרי הודעי״ פי׳ אחרי כי החילותי להכיר מתיקות הטוב ״ספקתי על ירך״ מאד — למה הפסדתי מעלות נשגבות כהנה, ועוד מתאונן — עתה כי הכרתי המעלות מי יתנני ואהיה בטוח כי לא אשוב לכסלה, ועדיין ״בושתי וגם נכלמתי״ כי עדיין אפחד פן אשוב ח״ו ואשכח מתיקות המעלות, וזהו ״חרפת נעורי״, כי הנער אף שלומד תורה, אבל כמעט קט יעביר מלבו, ואני צריך לסייגים לבל אשוב לכסלה. [והארכנו בזה להנערים בביה״ת דגרובין לעשות סייגים על להבא, וכאשר הם מעצמם יפחדו פן יעבור מלבם, זה לאות כי רושם חזק עשה בלבם] ולכן ״הבן יקיר לי אפרים״ והארכנו עוד כי מילדותו עדיין אינו מקושר לשלילת המעלה הרבה, ונקל לו להוציא לפועל טוב, משא״כ הזקן קשר כבר קשרים רבים בכל יום ורגע, וזהו ״הבן יקיר לי אפרים״ אימתי ״אם ילד שעשועים״ אם מתחיל מילדותו, אז נשרש היטב בו, וגם קל יותר להוציא לפועל, וזה הפלא מאד, והנה הזקן מתיאש ח״ו, ודברנו כי יש קטן וגדול, קטן במעלות — ומחזיק עצמו לגדול ואינו רוצה לקבל תוכחה כנער, ויש גדול — וקטן, גדול במעלות ומחזיק עצמו לקטן — ומקבל תוכחה כקטן. וזהו ״קטן וגדול שם הוא״ (איוב ג:ט) אם יש בו בחינת קטן וגדול, פי׳ לקבל מעלות להיות מקטן לגדול ולקבל תוכחה בדעת כגדול, — שם — לעוה״ב הוא, וזהו ״הבן״ הגדול ג״כ ״יקיר״ הוא, אימתי — אם מחזיק עצמו לילד שעשועים ועומד להתלמד תמיד כקטן ואז יצליח הפלא.

מאמר תט״ו

הן יציל הן לא יציל

ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב:לב)

אמרנו בפ׳ אמור גבי ״ונקדשתי בתוך בני ישראל״ מביא רש״י ז״ל ״שכל המוסר עצמו ע״מ הנס אין עושים לו נס״ למה? הלא רוצה ג״כ שיתקדש שם שמים: ואמרנו טעם הדבר כי זה הטבה גדולה להאדם, יען כי אין הקב״ה חפץ במיתתם ובפרט של צדיקים, ורק יען כי הוא סומך על הנס, ואז בלי ספק יחסר לו זכות של מסירת נפשו, אמר הקב״ה אינני חפץ שיהיה לי קדוש שם שמים במיתתך, אבל לך יחסר זכות גדול כל כך (מחסרון ההסכם ע״מ למות ג״כ) כי בלי ספק ינחם לך לבך, הלא תזכה לנס ותשאר בחיים חיתך, וזכות יהיה לך מקדוש השם, ונמצא אתה מפסיד בשבילי (שהחייתי לך ונחסר לך השכר העצום בפועל או בהסכם לפועל), לכן אין עושים לו נס, למען לא יחסר לו משכרו העצום, אשר הקב״ה יודע האמת כי כדאי לו, ושכרו עצום מאד מאד, עד שיתחרט כל ימות העולם הארוך מההיזק הרב שגרם לעצמו, בחסרון כונתו והסכמו במסירת נפשו. ולכן צריך האדם לחשוב כמו חנניה מישאל ועזריה ״הן יציל והן לא יציל״ — כי הם מסרו נפשם על כל פנים.

ומזה למדנו, שבכל דבר שאדם עושה, אל יחשוב שהקב״ה יעשה נס, רק הוא צריך לעשות מה שמוטל עליו לעשות להכניע השקר ולהרים האמת, ואם יהיה לו זכות, אז תבא לו הזכות על ידו, וענין הן יציל או וכו׳ זה דבר שתלוי בהקב״ה, כי אפשר שהקב״ה אינו רוצה לגרוע שכרו, — בזה שהוא מקוה שינצל, והקב״ה באמת אינו חפץ לגרוע שכר של העשיה, והקב״ה יש לו דרכים להציל האמת מיד עושקו.

וזהו הענין במרגלים, כי גם הם מסרו נפשם בהילוכם לתור את הארץ, רק הם סמכו על הנס, ולכן לא מנע הקב״ה מלשלחם, אף שידע שסופם לחטא, כי אם היה הקב״ה מונעם מזה, — הרי זה היה דרך נס, ויען כי הם סמכו על הנס ״אין עושים להם נס״. רק יהושע וכלב התפללו מאד לה׳ שיעזרם, ולא סמכו על שהם מסכנים עצמם לתור הארץ שיקרם נס, כי ״המוסר עצמו ע״מ לעשות לו נס אין עושים וכו׳״ וע״כ עזרם שנעשה להם נס ולא נפתו מהמרגלים — והיה קידוש שם שמים גדול מהם, ובדרך זה נקטן הרבה חטא המרגלים, כי חטאם היה רק זה שסמכו שיעשה להם נס, ולא יעשה להם רושם למעשה — במה שלא ישארו נשיאים. וקיצרתי במקום שיש להאריך מאד, אביך מברכך ברכת שלום רב לך בתוכ״י.

מאמר תט״ז

דבר אל בני ישראל וגו׳ מועדי ה׳ אשר תקראו אותם מועדי קודש (ויקרא כג:ב)

נחקור נא על ענין שתקנו הקדמונים תענית שני וחמישי ושני אחרי יו״ט על חילול יום טוב הלא יש כמה עבירות שנופלים בני אדם ולא תקנו תעניות? ויש לנו לעיין בזה ולקחת מוסר לדרכנו, והנה יש שתי עבירות שוות במעשה וחלוקות בעונשים, והוא כי אינו דומה לגוזל את העני לגוזל את העשיר, ואינו דומה מי שעושה עולה למי שלא היטיב עמו למי שעושה עולה למי שהיטיב עמו טובה רבה, וכדומה מי שהאכיל עני וכבדו להאכילו בכלי כסף וגנב הכלים, ענשו מרובה, והנה השי״ת נתן לנו מתנה טובה יו״ט ושבת, כנאמר: מועדי ה׳ אשר תקראו אותם מועדי קודש, להכיר תכלית האדם ולזכור הצלחתנו כי בנו בחר מכל עם, ולהתבונן התכלית הנרצה לטוב לנו, ואם האדם חייב לשמוח ביו״ט, היינו לפי התכלית הנ״ל, ולכן חויבנו לאכול ולשתות ולשמוח, והנה מסתעף מזה שחוק וקלות ראש, היש כפוי טובה גדול מזה, והעבירה גמלה מאד, ע״כ תקנו על זה תעניות ותפילות בה״ב, ומעתה תבינו מה שאומר לכם, הנה ידענו כי מלאכת הכתיבה מלאכה כבודה היא, וצריך זמן רב ללמדה, ואם ימצא אדם שילמדה במכונה בזמן קצר, השמחה גדולה על זה, והנה פה בבית התלמוד נתקנה מכונה לחינוך הילדים (בשם מושאל ומשל) כי הנה ידענו שברכבות (באהנען) אשר נוסעים הרבה אנשים, וצריך לכל אחד ואחד לתת לו כרטיס נסיעה, ולשקול מטען חפציו ולתת לו פתק - המחאה על זה, ואם היה בלי סדרים כאלה, אז הוצרכו לכמה אנשים לזה, ועם כל זה לא היו יכולים להעמיד הדברים בכי טוב, משא״כ הסדר הטוב, הוא מעמיד כל אחד מהדברים על מקומו בשלום, וכן בזה כאשר מסודר — כל אחד לומד ובלא עמל רב ג״כ וגם קנאת סופרים מקיל העבודה, וע״כ תבינו כי כל אחד מכם אפילו בן הגביר אינו יכול לבצע מגמת החינוך ומכ״ש בני עניים, ויש בכם בנים אשר לא דברתי עמהם דיבור קל, אם לא מחמת הצטרכות הרבים, ועל כן קשה לי מדוע לא יצא מכם בנים מקשיבים במעלה עליונה, אבל התבוננתי כי מחמת שצריך הבן מורה על כל פסיעותיו, כמו המפקחות על הילד, וזה אי אפשר לי על כן אורה אתכם דרך, הנה ערכנו לכם זמן על הפסקה והכתיבה והנופש, והזהרו שלא להמשך מזה לחסרונות של שחוק וקלות ראש ולא תשיבו רעה תחת טובה, אנכי כונתי לסדר הדברים בסדר נכון — כדי שיהי קל לכם לקיים הסדרים, ותראו שלא למשוך הזמן ולגזול מזמן הלימוד וגם תראו שתהיו מורים זה על זה, היינו הדברים שאני מסדר לפניכם — תשגיחו זה על זה שיקיים כל אחד ואחד, ובזה תבאו למטרת הצלחה אמיתית.

מאמר תי״ז

מדושני עונג

וספרתם לכם ממחרת השבת וגו׳ השביעית תספרו חמשים יום וגו׳ (ויקרא כג:טו-טז)

יום ג׳ ערב מתן תורתנו ג׳ לע׳ אך טוב לישראל, לבני יקירי מחמד לבבי נ״ז נ״י כאור שבעת הפנים תי, בכל טוב סלה.

יקרתך מיום ה׳ העבר הגיעני, שמחתי כי תתרגל באהבת התוכחה, כי זה שער אחד ממח׳ שערים שהתורה נקנית בהם, ולדעתי כי זה היה ענין הספירה מט׳ יום קודם מתן תורה, כי הם הקדמות לקנין התורה בטבע, ויהיה הוא ותורתו אחד, כענין שאחז״ל: מתחילה ״בתורת ה׳ חפצו״ ואח״כ: ״ובתורתו יהגה״, ובכל יום ממח׳ היו עוסקים בשער א׳ ליום, וביום מט׳ היו מחברים כל המח׳ דברים לאחת, פי׳ היו מתבוננים להפשיט מכולם צורה אחת, אשר ע״י זאת דוקא יחד, אז יהי נקל להם לבא בחדרי התורה פנימה, חכו ממתקים וכולו מחמדים, אז יכירו היטב ״זה דודי וזה רעי בנות ירושלים״.

בשבת העבר דברנו על — ״מדושני עונג״, לכאורה אנה רואיס אנחנו כ״כ דשני עונג, ישראל מעונים ודווים המה, אם אמרתי לבאר כל מה שדברנו, לא יספיק הגליון, אבל בקצרה, כי התורה ניתנה למבינים, כענין: יהיב חכמתא לחכימין, ודברנו הקדמה, כי ראשית כל המוסר, להכיר לפי ערכו איזה חלק בגדולת השם יתברך, ובזה יהיה נקל לו להבין שכר ועונש, ואם אין לו ידיעה בגדולת השם ית׳ אין לו במה להבין כלל שכר ועונש, והנה המבין מה הוא כל יכול וטוב בלי תכלית, נקל לו להבין דשן רב המדושן בפיקודותיו, כי הם מאמריו ית׳, והנה הוא אמר והיה העולם, הרי ראינו כח ודשן שיש בעשרה מאמרות שנברא העולם, ומה דשן יהיו בכל אמרי פיו בתורתו ית׳, ועוד הלא במאמר אחד יכול לברא, ודי להבין הדשן שיש בתורתו הארוכה והרחבה, ואמר הכ׳ (ירמיה ב:יג) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים, פי׳ כי בארות מים מכונסים, גם אם ירבו מימיו, הלא לזמן יכלו מימיו, וייבש הבור, וגם בתוך הזמן עלול שינקב הבור ויזלו מימיו, משא״כ באר מים חיים ממעין מים חיים, ואם כי רק חוט מים חיים יראה, אבל כשמכשירים אותו — יוכלו לשתות ממנו עיר גדולה של אלפי רבבות אנשים וכן לסידורים של בתי-חרושת וכיו״ב, הכל ממעין אחד הרחק מן העיר שימשיכו אותו להעיר רבתי עם, הרי כי הנראה צר — הוא רחב, והנראה רחב — הוא צר לזמן, ככה: השם בה׳ מבטחו, מקורו מים חיים ממעיני הישועה, לכשיכשיר המעין, ואמר הכתוב: ״והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד״ (איוב ח:ז) נמצא כך פירוש ״עם מדושני עונג״, עם כשיתכשרו ויתכוננו להבין עונג אור שכלי, העונג שלהם דשן מאד, כי עונג השכלי הוא דשן מאד, גם לבלתי בעלי דת, ומה גם באין ערך יותר דשן לעם יודעי רבונם, כי הוא כל יכול בלי תכלית, ומדת טובו בלי תכלית. והוא הודיע כי הוא לנו לאב, ואנחנו לו לבנים, היש קץ עד כמה אב דורש טובת בנו, ומכש״כ החביבים לו חבה יתירה נודעת להם שנקראים בנים למקום, ואהבתו הלא בלי תכלית הוא, היש עונג שמן ודשן יותר מזה, ואחז״ל: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, (ברכות נד:) כי מאב רחמן בלי תכלית לא יצא רק טוב, ואם כי ראשיתו מצער אחריתו ישגא מאד, ואז״ל (שם ס:) ״וחייב לקבלינהו בשמחה״, ולכאורה דומה כי זה רק לחסידים ראשונים, והראינו לדעת כי זה מחויב לקטן כגדול על פי הטבע, והנה אחז״ל ״כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו״, ולכאורה הוא רק לחסידים והראינו לדעת כי זה מוכרח בטבע, הנה הרופא מזהיר את החולה שיהיה סבלן וארך־רוח (גידולדיג) ואם יתאונן על מחלתו, יפצר בו הרופא ויאמר לו בהחלט: הלא הסבלנות היא סם־מרפא לך, וזהו כונתם ז״ל ״כל הדוחק את השעה״ שאינו ארך רוח וסבלן, ״השעה״ שנחפז עליה לקרבה קודם זמנה, היא — הבלתי סבלנות וקצר־רוח שבו — היא דוחקתו ומזקת אותו, ומתגברת מחלתו, הרי כי זה מדרגה טבעית (לרוע) גם לרשעים.

והנה נתפעלתי מזה — לראות, כי גם החכם היותר גדול, בדבר שאינו יודע אין לו מושג כלל בזה, אף כי קרוב הוא לגישת עומק המושג, אבל רצונו הרע, הוא לו למסך מבדיל וטח עיניו מראות חכמי הרופאים הם בעצמם מזהירים את החולים: ״היה סבלן ביסוריך וייטב לך״, ואי מנוחה תחליאה את האדם, מי יתן והיה מלמד אותי איך שיהיה ארך רוח וסבלן אמנם הלא הטבע מכריח — כי צריך להאמין: כל דעביד רחמנא — דייקא, פי׳ אב־רחמן בלי תכלית, ודאי לטוב הוא, עפרא לפומייהו שלא יעמיקו למושג הקרוב הזה, אבל חז״ל עינים להם ויראו המושג, וגזרו על כולם: וחייב לברך וכו, בשמחה דוקא, כי הלא הטבע מכריח זאת — כדברי הרופאים, היש חך מתוק מזה, ועונג שמן ודשן יותר ממתן תורתנו — לדעת גדולתו ית׳ — וטובו העצום גם בשבט מוסר שלו — כולו מחמדים, ואז יבין — זה דודי וזה רעי בנות ירושלים, כמו שכתבנו למעלה, והבן.

ואם אמרתי לכתוב לך מה שדברנו עוד בזה, איני יכול, אבל היום עש״ק אכתוב לך מה שדברנו אתמול מעט מזעיר, ראו כמה דשן חלקנו במה שנאמר בפרשה א׳ של רות, כמה למודים יש לנו, הנה רות וערפה שניהן דבקו בנעמי ללכת עמה, אם כי אלמנה דלה ועניה היתה, רות יכול להיות כי צדקתה ענתה בה, אבל ערפה הלא אחז״ל (במד״ר שם) שבאותה לילה שפרשה מנעמי נולד ממנה גלית הפלשתי, ולמה מסרה עצמה לנעמי, ובהכרח כי הפדגוגיא של נעמי משכה לה את לבה לסבול דלות ועניות — רק להיות עמה, — מעונג השכלי ששומעת ממנה, ורק מחמת שנעמי הסיתה לה ללכת אל עמה, היא סברה מחמת רוע טבעה, כי בודאי נעמי דורשת טובתה, ולא כדאי לה להתגייר, משא״כ רות מחמת הלב טוב שהיה לה, הבינה כי לנסות אותה אומרת כן, וכענין שנים שאוכלים בקערה — כל אחד טועם לפי טעמי מעשיו, והנה באמת היה מקום לערפה לטעות בדברי נעמי, מאותו דבר בעצמו שהיתה נמשכת אחריה בהנהגת הפדגוגיא שלה עמהן להפליא, איך היתה דורשת טובתן על צד הנעלה ובהשכלה גדולה לפי דרכה, לכן חשבה אילו היתה יודעת נעמי שטוב לפניה ללכת עמה, בלי ספק כלל היתה מפתה אותה ללכת עמה ולא להיפוך להרחיקה, ובע״כ כי היא יודעת שאין כדאי לה מטעמים כמוסים לה, אבל יען כי אנו רואים שרות לא הביטה על דברי נעמי, ואמרה כמעט כמו בעזות ״אל תפגעי בי לעזבך״, אנו מבינים כי ערפה היתה לה עדיין לב רע, רק מחמת נעמי ומנהגתה השכלית נתפעלה מאד והרגישה נעימות, ע״כ רצתה לקבל עליה עול גדול — אף גם לפי מדותיה הרעות, וגם עול דלות ועניות של נעמי, והנה ״החכמה לא תנוח בלב רע״ כדאיתא בספר חוכמתא דשלמה המע״ה, פירוש — לא תנוח — אין לה קיום להתעצם עמו, ולכן כששמעה מנעמי שמסיתה ללכת אל עמה, גרם לה לב רע שלה — לאחוז הצד לשמוע בקולה. כי היא חכמה יותר ממנה, ובודאי הצדק אתה, ואם כי כוספה חזק להתחבר עמה, משא״כ רות, היא שינתה טבעה ומדותיה עד שהיה לה לב טוב, ואמרה בלבה אם תאמר לה נעמי על יום לילה, ג״כ תשמע לה, ואין זה מדרך החכמה (שלא לשמוע) וגזרה ואמרה ״אל תפגעי בי לעזבך״ ואמרה בלבה בהכרח לנסותה באת.

ומעתה בני, ראה כמה מסוכן האדם כל זמן שלא שינה טעמו וטבעו להיות נקי מתאות וחמדות, ומכש״כ ח״ו כעיר זה שמהלך אחד שיחה נאה, כמה הוא עלול ח״ו להכריע תמיד על פי השכל והחשבון ג״כ לרעה ח״ו כנ״ל מערפה, שהיא היתה באמת נכבדת גדולה ומשכלת גדולה, כפי המובן מרצונה לקבל עול כנ״ל, ולא עוד אלא שבעוה״ר, אנו יודעים שלא שינינו טעמנו ומדותינו ללב טוב, מי יודע אם לא ח״ו כל המוסר שלנו, הוא רק מחמת נעימות ההשכלה ולא מיראה אמיתית כנ״ל בערפה, הרחמן ברחמיו יצילנו מהחרדה הזאת, ר״ל, וכמש״כ דוד המע״ה ״הבט ימין וראה ואין לי מכיר״ (תהלים קמב:ה) ל׳ מפעיל, — ואני איני מכיר את עצמי, הה! על פחד כזה! מה אומר ומה אדבר על פחד כזה, אין לי עצה ותחבולה על זה, ורק להעמיק היראה, להרגיש כי הוא רואה את הנולד, ומפחד ממנו פחד גדול, ולהתרחק משיחה נאה, פי׳ תאוה וכבוד גם יחד, ואז נקל להשיג לב טוב — ואז תנוח החכמה אצלנו, וה׳ יתברך יעזרנו להנצל מדינה של גיהנם, ולהתעצם עם החכמה שתנוח אצלנו ונדע כי חיים אנחנו בתוך כלל ישראל.

ונתפעלתי מאד מחכמת נעמי, איך שאמרה ״הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה שובי אחרי יבמתך״ וקשה כפי הנראה הסיתה לה לשוב ג״כ אל אלהיה, בשלמא אל עמה ניחא, אבל אל אלהיה קשה, אטו נעמי תפתה לעבוד עבו״ז? אמנם נעמי רצתה באמת שרות תלך עמה להתגייר, ורק רצתה שתעשה זאת מחמת הרגשה של הטוב לדבק בתורת ה׳, חכו ממתקים, ולא להתדבק עמה מחמת הנהגה השכלית שלה, ע״כ אמרה לה עוד הפעם ״שובי״, למען יעתק ממנה התקשרותה עמה, כי היא מגרשת אותה ממנה, ורמזה לה בחכמתה ג״כ, שאם תשוב לעמה תעבוד ג״כ ע״ז, וידעה נעמי טובת לבה ג״כ כי לא תחפוץ זאת בשום אופן, וכאשר דברה תיכף ומיד בפסק — אל תפגעי בי, ולכן כתיב ״ותרא כי היא מתאמצת״ פי׳ לשון קיום כי הוא אומץ — הוא הקיום בלי שינוי, ואז ראוי להתגייר כמדתם של כלל ישראל, ״אם חומה״ ומשיבה ״אני חומה״!

ראה בני מה נעים גורלנו, מדושגי עונג אשר גם ערפה, עם רוע הלב, היתה מקבלת עליה סבל העוני ועול גדול, להיות עם נעמי שני הפכים יחד, ורק להתענג בהנהגה פדגוגית שלה, על אחת כמה וכמה עונג הנהגת התורה לבאי חדריה, ״הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך וגו׳״.

ויש להשתומם עוד מרות, עד כמה היתה מסורה ללמודי נעמי, ראינו כמה היתה בעלת דרך ארץ, כנאמר ״ואנכי לא אהיה כאחת שפחתיך״ וכל הענין, ועם כל זה קבלה תיכף ומיד מנעמי דבר העזה כזאת, ״ובאת וגלית מרגלותיו וגו׳״, להתפעל מאד כמה נשתכחה חכמה מעולם, לפנים גם רוע הטבע כערפה, עם כל זה היו מתענגים מהנהגה שכלית לסבול עול גדול, והיא לא היתה מעם ישראל, ועתה גם המורגלים בחינוך מקטנותם, ומעם קדוש וטהור, ומעטים המה אשר יקבלו עליהם עול למוריהם, אף הנהגה שכלית, ומכש״כ הנהגת תוריית, מהכל יכול, בשביל שתי מצות פסח ומילה פעם אחת זכו לצאת ממצרים, ומה כמה פעמים וכמה מצות, וזה נובע מחסרון המושג, ועל כן יש לנו להתרגל תמיד במושג, כענין ״נושא בעול עם חברו״ כידוע, והדברים עתיקים. ראה בני מצוה גוררת מצוה, בשביל שראיתי בך — מתרגל באהבה תוכחה שער אחד משערי התורה, על כן זכית למאמר הזה, ומזכותך יהנו גם אחרים, א״ד (אלה דברי) אביך מברכך בברכת כהנים ברכת הדיוט.

כתבתי לך מעט מהרבה אשר דברנו בזה, ותדע כי אני מכביד עלי הרבה יותר משתחשוב, בכתיבה וראה כי יפעל עליך לפי הערך, וזכותם יעמוד לנו ג״כ לקרבנו לעבודתו ית׳ בתוך כ״י, ובלי״נ עוד חזון. (מתוך מכתב שייך להנ״ל).

ונפלאתי עליך, כי על המאמר ״מדושני עונג״ לא פלפלת בהעיקר שיש לפלפל בו, היינו לראות הבדל חזק בין מי ששכלו ער ויש לו הכרת מושג, לבין מי ששולטת עליו תרדמה של שטות, — עד לצאת מגדר צורת אדם, הנה ערפה הנכרית, עשה עליה חינוך נעמי, רושם שכזה למעשה, לסבול עניות ודלות, ורק להתענג בחינוכה, ועתה על זרע ישראל הגדלים בחינוך מילדותם, לא יוכלו לסבול כלל עבור עונג החינוך, היאומן כי יסופר אם לא הנסיון יעיד? ויותר מזה יש לפחוד פחד גדול מאד, אם כי לערפה לפי שכלה הער ולפי מושגה הטוב, אבל בשביל מדותיה המגונות — לא נחה בה רוח חכמה לבא אל עמק השוה, מה יאמרו רדומי תרדמה של שטות, ר״ל, וקצרי המושג, אין לנו רק ״עזי וזמרת י׳ ויהי לי לישועה״.

מאמר תי״ח

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש וגו׳ (ויקרא כג:ג)

בבא בתרא ס: ״כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה״. הענין, כי כבר אמר הגר״א ז״ל (שבת קיח) כל המענג את השבת — נאמר, פי׳ יום שבת שמורה עליו שמו — להתבונן ביחוד השי״ת ולא נאמר: המענג עצמו ביום השבת, והנה הרבה אנשים מדומים שהם אוהבי התורה, וטעות בידם, האות — כי אינם לומדים, ורק אוהבים ורוצים שפלוני ילמוד ולא הוא, וכן בענוה משבח ענוה של פלוני, אבל הוא לא יאחז דרכו, הא למה זה דומה למשבח עינוים של פלוני, אבל אם נאמר לו - גם אנחנו — נענה אותך בעינוים קשים, יבהל נפשו מדבריו, הרי לאות כי אהבתו ושמחתו ביסורים — אבל ישמח ביסורים של פלוני, והוא לא יחזיק בה, והנה בנין ירושלים ונחמתה, הוא כנגד עיקר חורבנה, כמו מי שמהרס בנין, בזה שהרס בה יבנה חרס הלבנים והאבנים ואם ירצה לבנות ירצף האבנים והלבנים, ככה מה הוא גרם החורבן — ביטול תורה ושנאת הבריות, הבנין שלה במה שנהרסה היינו לנטוע בלבו אהבת הבריות ולעסוק בתורה באהבה, זה הוא בנין ירושלים, ונמצא כי כמו בבנין — היודע איך לבנות בנין חדש, הוא יודע איך לחזור ולבנות בנין נהרס, משא״כ מי שאינו יודע לבנות חדש — אינו יודע לתקן את הנהרס, ונמצא כי מי שאינו עוסק בתורה ובמעלות, אין לו הרגש בבנין ירושלים באמת, וכשהוא מתאבל על ירושלים - מתאבל שתחזור ממלכת ישראל למקומה וכבודם יעטר על ראשם ואיש תחת גפנו וגו׳ ונמצא אינו מתאבל על ירושלים, משא״כ המתאבל על ירושלים — פירושו על עצם בחינת ירושלים, היינו התורה והמעלה שיזכו לה ע״י בנין ירושלים — זוכה ורואה שמחתה ונחמתה, עי״ז, אחרי שיש לו הרגש בעוצם תענוג הנפלא מחכמה ומעלה, יתענג הרבה בזכותו להם, משא״כ הכסיל ובער הריק מאהבת החכמה ומעשה טוב, איך יזכה לראות בבנין ירושלים ולשמוח בה, כי העיקר בבנינה ושמחתה — הוא רק החכמה והמעלה, ומזה יסתעף ג״כ איש תחת גפנו וגו׳ ולכן יש עלינו לבנות ירושלים באבנים שנהרסה, היינו להשיג מעלות החסד והטבה לאהבת הבריות, ולהתחכם בתורה ואהבתה, ובזה יזכה לשמוח בשמחת ירושלים במהרה בימינו אמן.

מאמר תי״ט

דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש וגו׳ זכרון תרועה וגו׳ (ויקרא כג:כד)

פתיחה והערה. הכתוב הזה הוא על ראש-השנה יום הדין וראש לימי התשובה וסופו יום הכפורים יום הקדוש, הבאתי וליקטתי כל מאמרי הרש״ז בערך על זה להתעוררות לתשובה.

המא׳ ירושלמי (ילקוט שמעוני א:תתכח) בנוהג שבעולם, אדם שיודע שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו, לפי שאינו יודע איך דינו יוצא, אבל ישראל לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים ואוכלים ושותים ושמחים וכו׳ לפי שיודעים שהקב״ה עושה להם נסים וקובע להם גזר דינם, ״מי גוי גדול״, מי כאומה זו שיודעת אופי של אלוקי׳ לובשת לבנים וכו׳ קשה הלא זה סתירה לכמה מקומות בדחז״ל שהאדם נידון בר״ה? הקדמה — מדרש רבה פ׳ האזינו (ישעיה נח:ג) הטו אזניכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם וגו׳ כל מי שמסיר אזנו משמוע תורה תפילתו נמאסת שנאמר (משלי כח:ט) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, על תורה אין פסק אחר זולת זאת, כי יש התפעלות ויש שכל, התפעלות אין מתקיימת רק לשעה שההתפעלות קימת, ולכן אמר להם: שוב יום אחד לפני מיתתך בחינת התפעלות כדי לפתוח לבם מהר, ואח״כ בחינת השכל: שמא ימות וכו׳ כדי שיתקיים, והנה ענין תורה — בחינת השכל השקפת כחות הנפש, תפילה — בחינת התפעלות, וזה ענין תורה ועבודה וגמילות חסדים, תורה שכל, עבודת התפעלות, גמ״ח — ממוצעת, כי המדות הן בין אדם לחברו, ולא יכול להיות בהתפעלות לבד, ולכן אמר — האף שהתפעלות היא ענין צורך לפתוח ולשבר הלב, אכן צריך על בחינת השכל, לבא מזה לבחינת השכל, וזהו: ״שמעו״ הבינו ״ותחי נפשכם״, כי התפעלות בחינת מה של מיתה, כמו שמניעים איש מת, שמניעים אותו אז מתנועע, ושמניחים אותו נופל, כן בזה בעת שמיעה — נשבר הלב מעט, אבל אח״כ נשכח, על כן אמר: ״שמעו״ באופן ש״תחי נפשכם״ כמו איש חי שאינו צריך התנענות מאחרים רק בחיות עצמי מעצמו בו, ר״ל (נ״ל רציתי להקדים) מתחילת הפסוק (משלי כז:ו) ״נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא״, (נ״ל כונתו שדברים של תוכחה עזה דוקרים כפצעים לכאורה, אבל אם יוצאים מפי אוהב הם נאמנים לתכלית האהבה, ונשיקות שונא — שלכאורה נשיקות חמות, אבל באמת הן נעתרות מיותרות לגמרי והדברים מובנים) הנה במקום שהקושיא חמור מאד — זה לאות שאינה קושיא, וא״כ הקושיא למה אינם נשברים מפחד ר״ה עת משפט לכל חי, ולפעמים בשביל דבר קטן ניצל האדם ממיתה משונה, כמו בשבת שם, א״כ למה לא יראה האדם בכל כחו לומר (לנפשו) כר״י (ר״ה טז) יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין יפה צעקה וכו׳ הלא עינינו רואות כי קודם שגרם לעצמו המחלה — בנקל יגצל רק בסבל צער קטן, ואח״כ המצב בקושי ובטורח לרפאות אותו, וא״כ אחר גזר דין קשה מאד, והיה נראה מזה כי בודאי חסר אמונה וא״כ לזה חושב האדם או שלא צריך לצעוק או שלא יועיל לו צעקתו וכל זה מפני חסרון אמונה, אבל כל זה לא כן הוא, אנחנו מאמינים בני מאמינים, אך עיקר הסיבה רק טבע הבריאה, כמו ענין מיתה — בודאי מאמינים, מ״מ בלי עמל — הציור לא יכנס בלב, ככה בזה, והנה לכאורה קשה מה נשתנה הלילה הזה של ר״ה מכל הלילות, הלא בכל יום ויום אנו צריכים לירא מפניו ית׳, אכן הענין יש יראה חושית ושיכלת, כדומה מי שצריך לדאוג בכל יום על מזונות, היראה היא חושית, אבל מי שיש לו כסף הרבה, בחוש אין שייך כל כך יראה זו, ולפי השכל שייך, פן יקרה לו סיבה שיפסיד כל כספו, כי הטבע השכלי לקרב להחשש הרחוק, לפחד ממות הוא ממש בחינת השכל, כי בחוש לא השיג ענין המות, ולכן עשה השי״ת חסד עם האדם להעניש מדה כנגד מדה, כדי שיזכיר לו החוש את הפרט שעיות, כמו שמצינו ברב הונא (ברכות ה:) תקף לו ארבע מאות דני דחמרא כו׳ לעיין מר במיליה פי׳ מדה כנגד מדה, וזה הכתוב (תהלים סב:יג) ״ולך ה׳ החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו״ פירש העיקרים — כמעשהו — מדה כנגד מדה, והנה ענין המשפט של ראש־השנה הוא ג״כ חסד לזכור יראתו ית׳, ולכן אמרו על הרשעים (שבת לא) לא דיים שאינם חרדים ועצבים מיום המיתה — שזה בחינת השכל, גם לבם בריא אולם — בחינת חושי, הינו בריאות וחולי, בפחד הרגשה חושית אין להם, וא״כ ר״ה שעומד ג״כ על הנ״ל פחד הדין ואם לא יפחד, העונש קשה, וא״כ אלול קשה מכל השנה, והנה מה שמטעה את האדם — הוא שכבר עבר עליו כמה ר״ה וניצל, והנה מלבד מה שכבר דברנו — שזה בחינת ראש השנה פעם אחת בארבעים שנה, (ענין ארבעים שנה מובא בגמ׳ ע״ז ח על הכ׳ (דברים כט:ג-ד) ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה, ואולך אתכם ארבעים שנה וגו׳ אמר רבה ש״מ לא קאי אינש אדעתי׳ דרבו עד ארבעין שנין, ובפירש״י שם: לא קאי אינש אדעתא דרבו, לדעת סוף דעתו ותבונתו עד מ׳ שנה וכו׳ ובפרקי אבות (ה:ו): בן ארבעים לבינה, ובתהלים (צה:י). ארבעים שנה אקוט בדור וגו׳ המלביה״ד) כיון שלא נחם על הישנות כנ״ל — גם ניתוסף עון שלא ניחת ונשבר מיום הדין, מלבד הנה מצינו: ״ויתר הקב״ה על עון ג״ע ע״ז ושפי״ד ולא ויתר על עון ביטול תורה״ (ירושלמי חגיגה א:ז) וקשה, למה זה יותר מהשלש עבירות החמורות, הלא למסור נפש על זה לא מצינו? אך הענין, כמו שיש כח החיוני בכל יקום הנפש האישי, וגם מזה כח בריאות האברים, ומי שהוא חלש בכח החיים שבו, אם יקרה לו גם חולי קטן — יש לפעמים מחמת חלישותו — אין בו כח לשאת המחלה, כן מאמינים אנחנו שבתלמוד תורה אנו מחזקים כח החיים הנפשי, כי היא נמשלה ללחם, ולכן אם גם יחלה בפרטים, יש בכח הבריאות היא כח התורה — תורת חיים — חיי עולם נטע בתוכנו, לשאת המחלה, היינו שיתרפא מהם, משא״כ כאשר ביטלו מן התורה, אז לא היה בהם כח להתרפאות מן הע״ז ג״ע ושפ״ד, ולכן גלו, וכן עתה בדור הזה כשהעם חולים מאד בביטול תורה, כחם חלש לשאת המחלה (מחלת היצר) כי תורה תבלין ליצה״ר (קידושין ל) וללא תורה אין תקוה ר״ל.

עתה מתחיל הענין של שבת (שבת י) ״לעולם ישב אדם בעיר שישיבתה קרובה שמתוך וכו׳ עוונותיה מועטים וכו׳ הרי (לפי החשבון דשם בפירש״י) שנה אחת גרמה לסדום שיאבדו, ובפרט מה שדברנו כי יש לנו עתה חשבון של ארבעים שנה כנ״ל, כמה ביטול תורה בטלנו, כמה תפילות וכו׳ כמה גזל במו״מ עברנו, בכמה מיני היתרים של שקר, הרי אנו רואים שגם אנשים הגונים, בכמה מיני היתרים של סברות הבטן — יתירו להם — גם בבין אדם למקום שאין התאוה כ״כ חזקה, ומכש״כ בגזל ועריות שנפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להן (מכות כג:), ובפרט על זה העון גופו של העדר הפחד מיום הדין, ובחלישות כח בדור הזה מרעבון הלחם ומים של תורה, האיך נסבול מחלה הגדולה ר״ל הזאת, ע״כ עלינו לתת לב לחיזוק התורה לעצמו ולאחרים, ולחזק חברה ת״ת של בל תינוקות בית רבן שאין בהם חטא, ולקחת פרקליט על שולחנו היינו עני על שולחנו, כמו שמצינו בשבת קנ״ו שניצל בשביל מתנה לעני.

ומעתה אחי נבינה לאחריתנו, מי שיש עליו משפט פלילי חמור, מבקש בעצמו בספרי משפטי החוקים אולי ימצא עצה לצאת זכאי, ומבקש ושואל עצה מאחרים, והנה נתיעצנו מחכמינו (ר״ה טז) ״כל שנה שרשה מתחילתה מתעשרת בסופה — מפי הקב״ה בעצמו יום תרועה וגו׳״ ע״כ עלינו לשבור לבנו, נזכירה נא כל הנ״ל: מי יעמוד ביום הדין ומי יצדק אם לא בחסד, וע״כ עלינו לבקש להקל העול — ד״א מעלינו, לזכך דעתנו לתורה ככל המאמרים מדרש איכה וכו׳ ובזה נזכה להטיב בזה ובבא.

ענין התפילה, עלינו לעיין האיך נתפלל, ולא כמו שרגילים להתפלל במהירות מאד, לבד שכדאי בזיון וקצף חילול השם מאומות העולם, שלועגים עלינו שאנו חושבים מחשבות מגונות בעמדנו להתפלל, מלבד זה נוכל לאמר הענין — כל שאין חמס בכפו תפילתו זכה, הענין, כי תפילה — בקשת צרכיו, וא״כ צריך להאמין שמאתו ית׳ היא התפילה, וא״כ מי שעושה תפילתו קבע וממהר מאד, הרי אינו מאמין בזה, ולחנם הוא מבקש, ולכן ראוי להתפלל בנחת, ובפרט בימים הקדושים האלו כעני בפתח, והאיך נתפלל אם על צרכינו אם על כבוד השי״ת — הענין מבואר במקום אחר, ולכן זה הענין של מלכיות, כמו המדינה שמנהיגה מלך — כל הפרטים שהוא עושה בחזקה — ככה תעשו ברצון, מחמת אימה ממלך מה״מ הקב״ה, כמבואר במקום אחר באר היטב, ובזה נושע מאד מאד, ומעתה נבינה שהיה לנו לעסוק בכל חדש לשבור הלב היטב, כדי שתהיה כלי מוכן להטיב עוד ועוד, וכיון שכבר עבר, מ״מ היום האחד הקדוש הזה, נאחזנה, ובלי״נ לא נרפנה, ולא לעסוק בצרכי הגוף, כי אם לרוב במילי דשמיא, ולא נפול לתפילה בלא הכנה, והעיקר לבקש פרקליטים גדולים, ומה הם — לחזק לומדי תורה ולתת צדקה לעניים, ולא נשאר ח״ו לבד, כרעיון הכוזרי — אחד שמבקש לבנות חומה בצורה, בעצמו אי אפשר, רק בעזר אחרים, והעיקר בתוך עמי אני יושבת.

דע כי קיצרתי מאד, ולא גמרתי היטב רק בדילוג וערבוב מרוב הנחיצות, והעיקר לקבוע עסק המוסר, היינו (דברים ל:טו) ראה נתתי לפניך וגו׳ יש ענין נכבד בזה.

מאמר ת״כ

בענין הנ״ל

אחז״ל (מדרש תהלים על מזמור כז) אורי זה ר״ה וישעי זה יוה״כ. אחז״ל (ר״ה טז) אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם וכו׳ ובמה בשופר, כבר עמדנו בזה, כי היה צריך לכתוב הסיבה דהיינו שופר קודם, ואח״כ המסובב, דהיינו — זכרוניכם לפני לטובה, וכבר אמרנו בזה, ועתה נדבר מעט באופן אחר, מתחילה נדבר, הנה בעת ההיא נתישבתי אם כדאי להגיד מוסר, כי העת גורם שאין להרבות צער ומרירות, אמנם נתישבנו שזה דוגמת מלחמה, כי השטן יורה חצים לקטרג על האדם בר״ה כידוע, והנה מהמלחמה מן הידוע — כי בעלי המלחמה — ראשית דבר צריכים להיות גבורי לב אמיצי הרוח, ובלא זה, עבודתו פסולה, (בדברים כ:ח) מי האיש הירא ורך הלב ישוב וגו׳ ועם כל זה אם ישב השקט ושאנן בלי לחשוב מחשבות לנצח את האויב האורב לנגדו, בודאי ח״ו יפול בידו עד כלה ר״ל, כן הדבר הזה בודאי, זה אינו מן החכמה ללכת בעצבון רוח, ובעיון מבולבל מפני אימת הדין, אם אפילו בזמן אחד זה טוב ממי שאינו מעציבו כלל אימת הדין, אבל בזמן כזה, אינו כדאי להגיד שלא יהיה תועלת אחרת אלא זאת, אבל באמת צריך להיות דוגמת אנשי מלחמה, שבודאי שכלם זך ודעתם מיושבת לחשוב מחשבות להנצל מיד שונאיו כצבי מיד, כן אנחנו צריכים לדעת כי אין מיתה בלי חטא (שבת נח) ומי ששומר את האדם בכל עת ובכל רגע, הוא ישמור את האדם גם בעת הזאת, אבל צריכים אנו לפחוד מפחד יוה״ד הבע״ל כאז״ל (ערכין י) ״ספרי חיים וכו׳ פתוחים לפניו וכו׳ לפי פשוטו ספרי מתים, כי גם את המתים דנים אותם בר״ה, אם לפוטרם מעונשם, או להעלותם למדרגה יותר גדולה, גם זה התעוררות גדולה לאדם, בהעלות על לבו על אביו או קרוביו, מי יודע אם כבר זכו להנצל מעונש של גיהנם, אולי יוכל לזכותם, או מה שאמרו פ״א בשם ר״ז זאגערער ז״ל הקנאה של המתים כידוע, והנה יש מן הפתאים האומרים מה נשתנה ר״ח אלול מכל השנה, גם בכל השנה צריכים לירא מפני אלקים? הנה מלבד כי גם האיש השם עיניו על דרכיו כל השנה — זה שטות גדול לאמר כן, כי זה סימן שאינו יודע כלל דרכי השי״ת, כי באמת בזמנינו רובם הולכים ותועים אין להם דרך סלולה ללכת בדרך ה׳, רק אנו ממשמשים כעור באפלה, ולכן בקרוב יוה״ד יגדיל החרדה פן לא הלך בדרך האמת, וכאמרם ז״ל על שמואל הנביא (חגיגה ד) ומה אם שמואל היה מתירא מפני הדין, אנו על אחת כו״כ, ובפרט בעת שבא לידו — צריך לעשות, אבל אח״כ צריך לפחוד פן לא עשה כדין, ואם זה לאיש אשר משים עיניו על דרכיו כל השנה, כש״כ וכש״כ להאנשים כערכי אשר כל השנה הולכים חשיכה, איש אחד עצמו, איש אחד תאותו, יש לנו לפחוד מיום הדין, והנה יש לנו לדעת, כי במה שהאדם יקבע באלול לעסוק ביראה ותורה יותר מכל השנה, זה תועלת גדולה, והוא מה שאחז״ל (סנהדרין עא) ״בן סורר ומורה נידון על שם סופו וכו׳״ וקשה הלא אז״ל (שמו״ר ג) אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, אבל הענין, כי כבר דברו כולם על ידיעה ובחירה, וסוף הדברים כי השי״ת יודע מה שעתיד להיות, אבל יש ידיעה החלטית וידיעה משפטית, והוא מה שאז״ל (יומא לה:) הלל מחייב עניים, ר״א בן חרסום מחייב עשירים, כי בלי זה אין מדת הדין יכולה לחייבם, על פי המשפט, וכן רבו הדינים בזה שלא לדון על פי אומדנא, והנה מן הידוע אחז״ל על הכ׳ תנה בני לבך לי (משלי כג:כו) ״אימת יהבית לי לבך ועינך אנא ידעית דאת דילי״ (ירושלמי ברכות א) והנה כל תכלית האדם להיות של הקב״ה, שנאמר (דברים יד:א) בנים אתם לה, וגו׳ ובך בחר וגו׳ להיות לו לעם סגולה וגו׳. ובפרט עם הישראלי אין להם שר מי שישגיח עליהם, ולכן אחז״ל (ברכות ח) כל המתפלל עם הצבור מעלה עליו הכתוב כאילו פדאני לי ולישראל מבין אומות העולם״, הענין כך, כי תכלית הבריאה היא בשביל ישראל ונאמר: ואם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳ (ויקרא כו:ג) כי העולם מתנהג על פי התורה וההשפעה צריכה ללכת מהשי״ת לישראל ומהם יקבלו האומות התמצית ואם ח״ו ישראל חטאו ואינה יכולה ללכת השפעה להם, וצריכה אז ללכת להאומות והתמצית לישראל, וזה כביבול כנא׳: ״שפחה כי תירש גבירתה״ (משלי ל:כג) והנה ענין התפילה ענין נעלה מאד שצריכים אנו לדבר מעט בזה, תפילה היא מהדברים העומדים ברומו של עולם, (ברכות ו:) לרומם העולם, ובאמת אין לנו עתה אלא רק שיור התפלה — הזאת, ובודאי יש לנו לעשות עסק גדול מתפילה, והנה באמת עלתה בדעתי ענין מה שנתישב לי פליאה, והיא מה שלא הבנתי, כי הלא זה מן הידוע כי כמו שהמזון הוא משיב חלקי החומר הגופי מה שנחסר בטבע, ובלי זה אי אפשר לחיות, כן היראה היא מתחסרת תמיד, ויש למלאותה בעסק היראה כענין המזון ולמה אנו מוצאים אנשים שאינם עוסקים ביראה, והם יראי ה׳, ממה הוא זה? ואין ספק כי זה הוא ממה שמתפללים ביראה, וזה מוסיף יראה בלבבם, ולכן מהראוי להתחזק בתפילה וכו׳ ותפלה כזאת היא מעלה שפע מהקדוש ברוך הוא לישראל, ולכן כאילו פדאוני (שהשפע נפדית והתרוממה לישראל ולא מתמצית האומות) ועל כל פנים צריך האדם להיות של השי״ת, והנה בכל דבר יש מדרגות רבות כמה הוא של הקב״ה, אבל לכל הפחות לא יהיה נעקר לגמרי מהקב״ה, והנה מהידוע כי כל חומר צריך להיות מוכן ומסוגל לצורה הנאותה היוצאת ממנו, וכו׳ מי שמסגל עצמו באופן מוכן לדכא רוחו, ואחרי אשר הגיע להכנעה, אז כבר כח כל החומרים שבאדם מוכנים לצורתו הנפשית, וגם האכילה עבודה היא לו, ולכן מי שכבר כל דעתו ותאותו להשי״ת ותורתו, גם אם ילך במלחמה — עבודה היא לו — להיות פנוי אח״כ לתורתו, כענין שהשתבח דוד המע״ה ״אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח״ תחת כי ידעתי בעצמי כי כל מגמתי וזאת שאלתי מאת השי״ת ״שבתי בבית ה׳ כל ימי חיי״ אך לא כן אנשים כערכינו — אשר לא נשתוקק לזה, בודאי ח״ו נקל להיות מופסק לגמרי ר״ל מהקב״ה ואין אנו שלו, ולכן באלול שזה הכנה לפרנסה ולחיים, ואם לא יעלה ח״ו הכנה זאת, אז זה אות שהוא נפסק ר״ל — כמו בן סורר ומורה אות וכו׳ אבל אם יעסוק בתורה ויראה, טוב.

והנה ענין התפילה — כבר עמדו על זה — וכי הקב״ה אינו יודע? אבל יכול להיות כי מבואר בברכות ז׳ שהקב״ה מתפלל: ״יהי רצון שיכבשו רחמי את כעסי ואתנהג עם בני במדת הרחמים״ ופי׳ הרשב״א ז״ל הענין, כי הקב״ה רוצה שיישירו ישראל מעשיהם באופן שיוכל להתנהג עמהם במדת רחמים. ואז״ל (ברכות לג) ״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״, והנה פי׳ התפילה פירושה רצון, כי המתפלל רוצה שיעלה רצונו, ולכן ר׳ ישמעאל שאמר לו הקב״ה ברכני, אמר ג״כ כנ״ל כי על ידי אתערותא דלעילא להשפיע טוב על ישראל שיוכל להתנהג במדת הרחמים, וזה ענין התפילה שיכבוש טבעו ורעיונותיו — להשתפך נפשו להשי״ת, לפשוט מכל הרהורי עוה״ז, ובמדה שאדם מודד מודדים לו (סוטה ח:) כשם שכבש רוחו לחשוב בענין התפילה כן יכבשו רחמי הקב״ה על כעסו מבלי לבא במשפט עבדו ״כי לא יצדק לפניך כל חי״ (תהלים קמג:ב) רק במדת הרחמים, ומזה נבין כמה צריך האדם לייגע א״ע לפשוט רעיונותיו בתפילה, וכש״כ בר״ה העיקר לגול מדת הרחמים כידוע, ע״כ שייך לעיל לענין תפילה.

מאמר תכ״א

בענין ראש השגה

בפסוק (נחמיה ח:ט) ויאמר נחמיה וגו׳ היום קדוש הוא לה׳ וגו׳ ואל תבכו כי בוכים כל העם וגו׳ ולמה? הנה כבר חלקו בענין זה — אם תהיה האמונה בשכל או בקבלת אבות לבד, והאמת כך הוא, כי נאמר (שמות טו:ב) ״זה אלי ואנוהו״ הענין, מי שהולך בדרכיו ית׳ רחום וחנון — ומשתוקק להתחזק בזה, א״כ כשימצא בהקב״ה אלה המדות (באופן אלקי עליון) יאהב אותו ולא יהרהר אחריו כי (משלי י:יב) ״ועל כל פשעים תכסה אהבה״ כי האון ועמל שיש לאדם מיצרו בהנהגת העולם, תכסה אהבת השי״ת, כי יודע שכל דרכיו צדק ומשפט, וכן הוא שמח בה, ביראת הדין, כי בשביל זה יוסיף יראה ויקבל פניו, כמו דאיתא (יומא עו) שאלו תלמידיו את רשב״י מפני מה לא ירד המן פעם אחת בשנה? אמר להם אמשול לכם משל וכו׳ כדי שיקבלו פניו בכל יום, וכדברי הר״ן וגילו ברעדה — בהרגש רעדה, משא״כ מי שאינו הולך בדרכיו, ולכן ״זה אלי ואנוהו״, וכשאני הולך בדרכיו אז ״אלקי אבי״ בלבד בלי התבוננות ״וארוממנהו״, ולכן בראשונים שהיו מתיראים מעצמם מיום הדין, לא היה צורך כ״כ לקרב אל השכל, משא״כ עתה, והנה יש בגמ׳ ר״ה טז ג״כ — רשעים גמורים נכתבים למיתה, ולכאורה אנו רואים רשעים וחיים? ולקרב אל השכל — הנה יחזקאל הנביא ע״ה אמר (יחזקאל טו:ב): בן אדם מה יהיה עץ הגפן מכל עץ הזמורה אשר היה בעצי היער, היוקח ממנו עץ לעשות מלאכה? אם יקחו ממנו יתד לתלות עליו כלי? הנה לאש נתן לאכלה את שני קצותיו אכלה האש וגו׳ היצלח למלאכה? הנה בהיותו תמים לא יעשה מלאכה אף כי אש אכלתהו וגו׳, והנה התחיל ב״א מה יהיה עץ הגפן מכל עץ, ויש דקדוקים הרבה, א׳ למה חלק של עץ הגפן אשר בעצי היער, ועוד מהו שאמר אכלה האש היצלח למלאכה, אם על מה שאכלה אש — הלא גם שארי עצים לא יצליחו, ואם על הנשאר הלא כבר אמר: היוקח ממנו עץ לעשות מלאכה? ועוד למה סיים היצלח למלאכה ולא בל׳ היוקח וגו׳ לעשות מלאכה? כבראשונה? הענין, כי כל הדברים החומר שמהצורה היפה — חלוש מאד, עיין בעקדה דרוש שני של פנחס, וזהו: היוקח וגו׳ לעשות למלאכה? כי החומר חלוש, ולכן כשאנו רואים החומר חזק, אין זה רק — כי מחמת שהצורה חלושה, ולכן באמת אין אנו צריכים לחפש, כי לכל זמן, עד שיתמלא סאתם, אבל גם לפי מה שאנו רואים שלא יזיק להם העבירות והם חיים, אין זה רק כמו שהולך אחרי החיה המנגנת, וכשאנו רואים מי שהולך אחריה — אנו יודעים כי אינו חי רק בפועל לשעה (למראית עין) אבל בשכל -הוא כבר מת, כן ממש החומר החלש של הישראלי, תזיק לו העבירה, וכבר מת בשכל בראש השנה ולא עוד — אלא לפי יופי צורתו — גודל פחיתותו בזה בהפכו, כמו עץ שנפסד — נעשה רקב, כן אדם נעשה נבלה סרוחה, וכן הרבה, לכן אמר עוד: הנה לאש ניתן לאכלה — והפסיד צורתו, ותוכו ניחר עוד, הלא לא יצלח עוד גם למלאכתו פי׳ גם לנטיעה, וכמו כן האיש הישראלי. — בדקות צורתו — כל עבירה קטנה מטמטמת לבו, ולא לבד העומד בין הכרמים — שנתגדל בין החכמים שהיצר מתגרה בהם ביותר, וכל דקדוק קל נעשה רושם בקרבו, אלא אפילו זמורת היער — מ״מ כיון שהוא ממין הגפן הראוי לעשות פרי טוב — חומרו חלוש ואינו ראוי למלאכה, וכשיפול באש היינו באש היצר — כשאינו עסוק ברפואת התורה, כמו שסיים ״מהאש יצאו״ שזה דרשו על ביטול תורה, וכנאמר (משלי ו:כז) היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה? אם יהלך איש על הגחלים וגו׳ כי העולם גחלים הוא בלי תורה, ובודאי יופסד צורתו הדקה, משא״כ בן נח אין לו רק שבע מצות ואין לו כ״כ טמטום פגום כמו הישראלי, ולכן צריך לשמור מאד מהטמטום, ובמה נבא ליום הדין, חלושים אנחנו בחומר וצורה, ולכן נראה לכל הפחות — יום אחד בשנה — חשוב שנה (ר״ה ב: ז:) לישא וליתן ביומא דשוקא על פי התורה ולא יחתו הגחלים של העולם, כי התורה מכבה.

והנה ראש השנה יש דין ורחמים, וצריכים לקדם מנחה ההולכת, וזהו הענין שהיה נחמיה ירא מאד מפני המלך, ולכאורה הלא פחדו בציון חטאים, אבל הענין, כי רצה לבקש על בנין בית המקדש, והיה צריך לקדם המלך בהטבת פנים, וכשאמר לו המלך (נחמיה ב:ב) ״אין זה כי אם רוע לב״ היה מתיירא פן לא ירשה הבנין, כי בדברי תורה נאמר: אשרי אדם מפחד תמיד (משלי כח:יד), ומלכותא דארעא כמלכותא דרקיעא (ברכות נח) וכן יש להבין כי מה שהיה מלפנים חסרון — כעת הוא טוב, היינו שיהיה לנו הרגש הרע כדי שנתבייש זה מזה. וגם הרגש בתלמוד תורה וגם בר״ה, ודו״ק כי קיצרתי מאד מאד.

מאמר תכ״ב

בענין ר״ה

אחז״ל בגמ׳ ראש השנה טז ״כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון״, ועוד מאמר: בית הלל אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד, היכי עביד רבי אליעזר אומר כובשו שנאמר: ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו (מיכה ז:יט), ר׳ יוסי בר חנינא אמר נושא שנאמר (שם) נושא עון ועובר על פשע, מאי נ״מ? ונראה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, ומקודם נבאר מאמר מסוכה דף נב: יצה״ר, אמר רבא בתחילה קראו הלך (פירש״י: הלך, עובר דרך עליו ואינו מתאכסן עמו) ולבסוף קראו אורח (פירש״י אורח אכסנאי) ולבסוף קראו איש (פירש״י איש בעל הבית) שנאמר: ויבא הלך לאיש העשיר וגו׳ לעשות לאורח הבא לו וגו׳ ויעשה לאיש הבא אליו (שמואל ב׳ יב:ד) הנה יש לפעמים שהחוש מעורר השכל, כגון מי שרואה בפעם הראשונה את מכונות הקיטור, אף שלא ניסה מעולם לחקור על סיבת דבר, חוש הפלא מעורר אותו לחקור על מוצא דבר, ולפעמים שהשכל מעורר החוש, כגון החכם הגדול חוקר על כל דבר אף ההרגלי, עין איך רואה, פה איך מדבר, אזן איך שומעת, כאשר ידוע שעמדו הרבה בחכמה הנפלאה הזאת, ונתודע קצת ולפעמים ממוצע, כן בהגדה לעורר, יש שהחוש מעורר השכל, כגון אדם גדול שהשומע יודע שהוא אדם גדול וצדיק, מעורר אותו החוש להתפעל משכל, ויש מי שהשכל מעורר החוש, ואז אין נ״מ מי שמגיד, ויש ממוצע כגון אדם קטן-ערך שמרחיב הדיבור, והנה כזה יש גם כן ביראה, יש מי שהשכל מעורר אותו החוש, כמו שנאמר: כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים. אשר כוננת, מה אנוש וגו׳ וכן — ״מבשרי אחזה אלוק״ (איוב יט:כו) כמאמר הכוזרי שהאדם יש לו להתפעל מהיתוש הקטן כמו מן השמים והארץ, ויש מי שהיראה מעוררת אותו את השכל, כגון ר״ל בעת השרפה שירא שיכלה ח״ו כל אשר לו, או למי שיש חולה בתוך ביתו ר״ל, כמה מעורר אותו איש השכל ליראה מלפניו ית׳, ובעת המעשה לא יעבור על ציווי התורה אפילו כמלא נימא, בכל החומרות, והנה על המרכז הזה נתקנו כל התפילות והברכות לעורר השכל להכיר גדולת השי״ת ולהבין מאסר האדם אשר הוא ממש אסיר, כנאמר (תהלים עט:יא) ״תבא לפניך אנקת אסיר וגו׳, לבד המצוה החוקית בזה אשר אין עלינו לעיין — כיונו בזה אנשי כנסת הגדולה למרכז הזה, ועל פי הנ״ל נבין מאמר רז״ל בענין עירובין (שבת יד) ״בשעה שתיקן שלמה נטילת ידים ועירובי חצרות יצאה בת קול ואמרה: חכם בני ושמח לבי וגו׳ (משלי כז:יא) וכן: עד שבא שלמה היתה התורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים (יבמות כא) מעולם לא הבנתי מה ראו בזה לשבחו כ״כ יותר מכל התקנות, אך לפי זה — במה שמכוין בהתקנות, — מלבד הענין בעצמו לעשות סייג לאותו דבר, היה ע״כ כונתו ללמד להעם דעת צורת הענין, כגון ענין הברכות — ללמד לעורר השכל (לברך לה׳) זה ניחא, והנה יש להבין על תיקון נטילת ידים, דמבואר בתוס׳ חולין קה ד״ה מים ראשונים, שני טעמים, חד משום סרך תרומה וחד משום נקיות, אך לפי״ז שפיר יש לאמר ענין נכבד, והוא דיש לנו כלל גדול בעבודת השי״ת שתי קצוות, אחד מה שמבואר (אבות ד:ה) ״והוי בורח מן העבירה״ וכן (שם ב:ה) ״ואל תאמין בעצמך עד יום מותך״ הרי שצריך האדם להזהר ולשמור עצמו כמו רשע שעלול לעבירות הכי חמורות, וכמו ברבי מאיר שאמר (קידושין פא) ״הזהרו בי מפני בתי״, והנה אפילו קל שקלים אינו עושה כזאת, שהרי אמרו (יומא סט) דאהני בו (ביצה״ר) דלא מיגרי בקרובותיו, ואעפ״כ נשמר ר״מ מזה, ויש עוד צד הפוך מקצה אל הקצה, בתדא״ר כ״ד ״חייב אדם לאמר: מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב״, וכן (סוטה יד עירובין יב) ״וכי לאכול מפריה הוא צריך וכו׳״, הרי שצריך האדם להשתוקק לזכות את הרבים גם על צד היותר נעלה ונפלא, ואם יהיו לאדם שתי קצוות אלו, ילך לבטח דרכו, להתרגל בכל טוב סלה, וזה היתה כונת שלמה המע״ה בתקנותיו, — ללמד את העם לאחוז בשתי קצוות אלו, א׳ עירובי חצרות, כאשר תעיין בזה — תראה כי זה תקנה לגזירה רחוקה מאד, לחשוש שיטעו בין מקום מחיצה שבחצרות למקום פרוץ, בשלמא כרמלית הרי ניחא, אבל במקום מחיצות קשה, וכמו שאמרו בעירובין מב: אמר רב נחמן ומודה לי הונא בכלתה מדתו בשפת תקרה שמותר לטלטל, כי הואיל ושפת תקרה חובטת, הרי דגם תקרה הוי היכר, ומכש״כ מקום מחיצות ממש, עיי״ש ברש״י ז״ל, שאין לדחות גזרות חז״ל, והכא כיונו בזה ללמד את העם דעת, איך לאחוז שתי הקצוות שזכרנו, דהיינו: עירובין ללמד איך שמחויב האדם להעמיק לעשות שמירה אף על עבירות כשבת, שלא יהא מבוא לתאוה, להשתלשל מחבל לחבל, מתאוה לתאוה, מה בין זה לזה, נמי מענין רשות (שנדמה לאדם לטעות מכח גררת התאוה) וכמו כל השאלות חלושות ששואלים בעלי התאוה.

ועיקר השני — נטילת ידים, כי זה ידוע שהצדיק הנעלה — אכילתו היא קרבן ממש, כמבואר בס׳ מסילת ישרים בסופו, על כן תיקן נטילת ידים, דוגמת כהן גדול שמקדש ידיו מהכיור לעבודה, הכא נמי להזכירו את העיקר שחייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב, וכמו שכתב הרשב״א ז״ל על נטילת ידים בבקר, עיין במ״א סימן ב׳, ועל פי זה נפרש את הכתוב (תהלים פא:ד) תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו וגו׳ פי׳ כי יש חוק, ומשפט — מה שהשכל מחייב, והנה תקיעת שופר מורה על התעוררות תשובה, כנאמר (עמוס ג:ו) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו וגו׳, וזה משפט, והאדם צריך לתקוע מחמת מצות השי״ת בלי גורם של טעם, דאל״כ הרי זה תחבולה כמו שאר תחבולות — ואין זה בעצם רצון השי״ת, אלא הכנה לרצון השי״ת, כמו תקיעת שופר בחדש אלול, אבל כשתוקעים בשביל עצם המצוה בגדר חוק, ומצורף לזה בחינת משפט התעוררות תשובה, הרי שני דברים — עצם רצון השי״ת, וגם הכנה לתשובה, וזה הנאמר — כי ״חוק לישראל הוא״, אצלם צריך להיות עצם הכונה — חוק, היינו רצון השי״ת חוק מצותו, אבל במקרה צריך להיות משפט — ולאלוקי יעקב, רק משפט כביכול לעורר העם.

וכן יש לפרש, כי הנה בגדר הרוחני כמו שאי אפשר שלא יצא מסובב רק מסיבות טבעיות — אף שלא נודע כוחותיהם, אכן נתברר סיבתם ואם לא יצא המסובב — לא נתלה חסרון בצורת הסיבה והמסובב, רק בחומר, כמו בטיליגרף אם לא יגיע דבר ההודעה לשם, נבין כי בודאי נפסק התיל (דראט) או שאר סיבות של קלקול החיבור, והנה הצלחת האדם — שמירת התורה כנאמר (ויקרא כו:ג) ״אם בחוקותי תלכו״ אך מה שאנו ראוים צדיק ורע לו, זה סיבת החומר, וזה טעם מה שלא נכתב מפורש בתורה כי ר״ה יום הדין הוא, כתב ספר הכוזרי כי על כן לא נאמר בתורה שכר עוה״ב, שלא נאמר — הרוצה לשקר ירחיק עדותו, ע״כ יעדה התורה במפורסמות — בזה העולם, ואם כן יהי פירוש הכתוב כך: ״תקעו בחדש שופר״ שיהא תועלת על בחינת ״בכסא״ דהיינו יום הדין שהוא מכוסה בתורה, ולמה מכוסה? כי חוק לישראל הוא, היינו אם יהיה צדיק ורע לו, אבל הוא, ״משפט לאלוקי יעקב״ כי לו ית״ש אם מפני שהוא בוחן לבבות, אם משפט אחר, ועכ״פ לא יבחן אמיתת המשפט לאדם, ע״כ כיסתה התורה זאת, והנה בחינת רה״ש ויוה״כ — יש גם כן בחינה הנ״ל, יש מי שמעורר אותו השכל לבדו לפחד תמיד מיום המיתה, כי מבין הוא שחייו בנסים גדולים, וכמו שכ׳ (איכה ג:לט) מה יתאונן אדם חי וגו׳ כדחז״ל, דיו שהוא חי, פי׳ אם יתבונן האדם יוקר עילוי החיים אשר (אבות ד:כג) יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעוה״ז וכו׳ וא״כ יתבטל מאליו כל צער עוה״ז, כמו מי שמרויח ממון הרבה, הנה תוקף השמחה מזה יכסה צער אחר מה שהוא מצטער בלא זה, כן תוקף שמחת החיים — תבטל כל צערי העוה״ז, אשר רובם על מותרות, וע״כ הוא אץ להכין הרבה פן ימות, אבל יש מי שהוא מתפעל רק מחושי, כמו אם מיתת החיים פתאום, ורה״ש ממצע בין התפעלות חושי ושכלי, ולמה אינם מתפעלים? אך מה שכבר עברו עליהם כמה רה״ש ועלו לטוב, לכן אין עושה עליהם רושם לפחוד כ״כ, אך יש בחינה שאין שזה לשנה אחרת, והוא, כי יש תאוה לשעתה ויש מדות אשר רובן על להבא עונשו גדול, כי שואלים אותו — אם חשבת על להבא, למה לא חשבת עוד על להבא לאחר מיתה, ע״כ ענשו רב. ויש עוד אשר הדעת נעזבת ממנו לגמרי בזה, והנה אז״ל בקידושין מ׳ מי שעבר ושנה, נענש על מחשבה כמעשה, והבט עד כמה נכפל עוד עונשו בין פעם שניה לשלישית, ולזה הערך בין שלישית לרביעית עד אין ערוך, עד אם ח״ו מת לגמרי, ובזה עונשו לנצח — כמשפט חוטא בשכל רוחני, כן עונשו רוחני לנצחי, וזהו הענין באברהם אע״ה שאמר (בראשית יח:כה) השופט כל הארץ לא יעשה משפט, וזה כי כבר עשו עבירות במיתת השכל, כמו (בראשית רבה כט) שריבה אחת נתנה פתה לעני ודנו אותה וכו׳ על כן אין להצדיקים להתפס על עונות שלא יועיל להם תוכחה, וזה פי׳ מגדיל עונו עד לשמים בחיי נצח, וזה כונת ״הלך״ הינו תאוה ״אורח״ היינו מדות, שקובע בו יותר, ״איש״ היינו מיתת השכל, ר״ל, והנה בשכל יש לפעמים שמבחין בדבר קל איך שבזה יתקן הרבה.

מאמר תכ״ג

בענין הנ״ל

הט״ז ז״ל כ׳ כי עצבותא מסתייעו כמו בחלום בכלל הוא טוב, לקח מעצמו מרירות ממה שח״ו מעוררים מן השמים, וזה גופו זכות כשעושים מן דינו שלו עסק גדול, והנה אם כן שיחיה האדם בחשבון בר״ה, יש לנו לעיין — איך נוכל לבקש זכות אבות, אדרבא כשאנו מזכירים את צדקתם הרי אנו כלא וכאפס, ואין ספק כי כל מה שהאדם צועק לפני השי״ת טוב, אך בחשבון טוב יותר, ויש לנו למצא תרופה, כי הנה נבין מקודם הענין אשר ציוה לנו שלמה המע״ה (משלי ו:ו) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וגו׳ מה יש לנו ללמוד ממנה כי הנה היא מוכרחת בטבעה? אך הענין כך, כי קשה איך הטוב והרע במשקל שוה לבחירה, הלא אנו רואים כי הרע מושך יותר? אך הענין, האדם בשכל ותאוה, הנפש יש לה כחות רעים להיפוכם, משא״כ בבעלי חי, וכל רעיון פועל רושם בנפש כו׳ עד שיוכל האדם לעשות עצמו מובדל מעם השכל עם תאותו, וירגיש בעצמו מה שהולך מתאוה אם לא, והפעולה מזה גדולה, כי א״כ כשילך ממנו תאותו יתחדש ויתמרמר מאד, והחרטה מעיקרי התשובה, גם כשיבא רה״ש ויוה״כ יתקן את עצמו, כי הוא מוחזק בעיניו לחוטא ומתמרמר תמיד, ויש תקוה גדולה ממנו — לתשובה, וזה הענין (אבות ד:כט) וע״כ אתה חי וע״כ אתה מת ר״ל, וזה (רה״ש טז) רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים וכו׳ בינונים כנ״ל, והנה יש בחינה שאין השכל מת, הוא הענין באברהם אע״ה בסדום אשר אמר: חלילה לך מעשות וגו׳ להמית צדיק וגו׳ (בראשית יח:כה) וקשה הלא (שבת לג) צדיקים נתפסים בעון הדור, אך הענין שהאדם צריך לכל הפחות שירצה שזולתו יהיה צדיק, כי על זולתו אין לו תאוה נגדית, כדומה כשיש אנשים עוסקים במלחמה בוחרים את היודעים להחזיק בדרכי המלחמה, מי שיושב בעצמו על הסוס ומנהיג המלחמה, אז כולם סרים למשמעתו ולוחמים, כי אין להמתין, כי השונא עומד כנגדו, כן הדבר הזה — מלחמת היצר גדולה היא, ומהראוי לבחור איש מלומד במלחמה של תורה, אך כיון שהשונא עומד כנגד, מי שיתגבר על יצרו ראוי להציל בזכותו, אך הנ״מ כי אין בזה כל העם כאחד לוחמים ואין להם להבטיח עליו, כי כמוהו כמוהם (וצריך כאו״א לאזור כח) כן בזה צריך למעננו כל אחד ואחד, והנה יש התפעלות ויש שכלי, הנ״מ — זה (ההתפעלות) בתוקף אם כי לפי שעה, וזה (השכלי) בנחת — אך לזמן מרובה, אך בכדי להביא השכל לפועל, צריך התעוררות מהתפעלות, (באמת לימוד מוסר צריך ג״כ התעוררות מהתפעלות), אחי ורעי! הנה כשיש שרפה ר״ל כל עוד שרחוק ממנו, מפחד, אבל אינו מציל את כליו עדנה, אבל ר״ל כשהשרפה מתקרבת והולכת וחושש כי לא יהיה לו פנאי להציל, אז תומ״י מציל, והנה אם באש שהדבר ספק אם יבא אליו ואם יבא — מה ישרף עציו ואבניו, על אחת כמה וכמה יום הדין הגדול אשר בודאי יבא, אשר כל איש ואיש עובר לפניו כבני מרון, ויכול ח״ו להפסיד כל מאודו וגם ר״ל הנפש, קרוב יום הדין הגדול וכו׳ יכול להיות וכו׳ גבור מר צורח וכו׳ גבור הכובש את יצרו, עם כ״ז הוא מתיירא מיום הדין, כידוע משמואל הנביא (חגיגה ד), והנה שני ימי דין גדולים, הם אחד ראש השנה, וא׳ לעתיד לבא, כמו שמסודר שם בגמ׳ רה״ש, ור״ל לאו כל יומא מתרחיש ניסא, כי כאשר האדם חי שנה — כמה נסים עוברים עליו, והנה יש פתאים הולכים לבטח ואומרים וכי עתה מנהיג אחר ח״ו, כל השנה צריך לפחוד ממנו, מלבד שהכלל כל א׳ ב׳ ולא כל ב׳ א׳ (היינו כך מסודר לכל א-ב, ולא ב-א), כן הענינים מסודרים ומקובלים ליום הדין והפחד וההכנה לו, מלבד זה אמרינן בגמ׳ ר״ה טז ״כל שנה שאין תוקעין בתחילתה מריעין לה בסופה״, ופירשו שכן סדר הדברים במציאות.

מאמר תכ״ד

בענין ראש השנה

(ר״ה יח) בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. למה לא נאמר נשפטים לפניו? ברפואות, העשיר לוקח רפואה בעצמותה ועיקרה, אם כי הם יקרים, אבל הם טובים לפעולתם, אבל העני ההכרח לו לקחת רפואות מסמי מרפא מורכבים, הנוטים לעצם טבע הרפואה, כן בזה לענין הכנה לראש השנה, מי שדעתו יפה, אין מהצורך לו להרבות בדברים, כי בשעה שמזכירים ״אלול״ יורה המורה חץ בלבו מאימת הדין, משא״כ אנחנו — מוכרחים להרבות דברים ולהרכיבם עד שיטה לטבע הרפואה, והנה אנחנו יודעים כי טבע החולי הוא בלבול מזג היסודות, כי האדם נברא ביסודות הפכיים הכל במדה המתאימה, וכשיתגבר אחד הוא חולה, והבחנת החולה היא כשאוכל יתעב נפשו, ומזה מבין שהוא חולה וצריך לרפואה, והנה בנפש — מזג היסודות אינו תלוי בטבע סתמיי, — רק הוא בעצמו צריך למזג היסודות (בעצמיות הנפשי) אך בהדברים הפשוטים, ונאמר (בראשית ד:ג) ״לפתח חטאת רובץ״ בלעדם (לא מטוהר פנימיותה) כמו שאמר התנא אבות ג:א הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכו׳, ומי שהוא רואה בעצמו שהוא עצל בלימוד התורה, ומדבר לשון הרע, וכדומה, הוא בחינת חולי הנפש, וצריך מזג המדות תיקון, והנה יש בחולי הגוף ארבע בחינות זו למעלה מזה הא׳ מי שהוא חולה על אברים (החיצוניים) הב׳ חולי פנימית, שיכול להסתעף מזה כמה חלאים, הג׳ שאינו יודע שהוא חולה, עוד קשה מכולם, הד׳ שלא ישיג הרפואות כי אם בקושי גדול, ועוד — ה׳ שהוא חולי השכל בטירוף הדעת חלילה, וזה קשה מכולם, כי גם אם ישיג הרפואה — אין לו דעת איך להתנהג עם הרפואה, והנה אנחנו חולים בנפש — לכל המחלות האלה אנחנו אשמים בפרטי עבירות — כמה וכמה דינים ביודעים ובלא יודעים, אנחנו חולים בחולי פנימיות המסבבים חבילות חבילות עבירות, אנחנו חולים בהעדר השגת הרפואות לחולי שבנו, כי מי הוא היודע מלחמתה של תורה, אנחנו חולים בהעדר ידיעת החולי, כי מי הוא הצועק ככרוכיא על ביטול תורה, לשון הרע, ק״ש בזמנה וכו׳, אנחנו חולים ר״ל בטירוף הדעת ח״ו, כי גם אם יבא אחד ויעוררהו להבין מחלתו ולקחת רפואות — עוד מעט ודעתו נטרפה בהבלי הזמן ובתהפוכות ביזת פירותיה, ללמוד מן המשוגעים לעשות כמעשיהם, ואין איש שם על לב אימת הדין בזה אשר יביאו אותו למשפט בני חיי ומזוני, ומכש״כ הדין הבא הקשה מכולם, ואין זה אלא טירוף הדעת, והנה יש יראה החושית ויראה השכלי!, יראה החושית קל להשיג, יראה השכלית קשה להשיג עד שתראה כמה אנשים גם בעניני עוה״ז אינם דואגים על להבא והם בוטחים, אף שאנו רואים בדברים אחרים אין בוטחים בהם כלל, אין זה אלא מחסרון השכל לקרב הרחוקות עד שתראה כי גם הדבר שבחוש לא ירגיש, כמו מיתת האדם נדמה לו כאילו הוא חי לעלמין, הלא זה הדבר אשר ביקש דוד המע״ה: הודיעני ה׳ קצי (תהלים לט:ה) כי האדם אם ידע שאין לו חיות רק עשר שנים, בודאי רעיונותיו יתכוננו לעתידו ולא ידאג רק לימים הבאים, משא״כ בלא זה יטעהו דמיונו שהוא חי לעלמין, וזהו: אך הבל כל אדם (תהלים לט:ו) ניצב אצלו כאילו חי סלה ואין זה רק שהוא ציור שכלי וקשה להשיגו, ע״כ תבין כמה צריך יגיעה לקנותה, קצר הגליון לסיים.

מאמר תכ״ה

בענין הנ״ל

ראש השנה טז: א״ר יוחנן שלשה ספרים נפתחים בר״ה, אחד של רשעים גמורים ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינונים, צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים וכו׳ קשה אי בתשובה צדיקים גמורים הם, ואי לא בתשובה אפילו עבירה אחת רשע הוא, ובינוני היכי משכחת לה? יש להקדים הא דאיתא (ב״ק ס:) רב אמי ורב אסי יתבי קמיה דרב יצחק נפחא, מר אמר לו לימא מר שמעתתא ומר אמר לימא מר אגדתא וכו׳ מה תועלת יש לנו מן המשל הנ״ל וקיצור האגדה וההלכה שנאמר על זה? וזה ודאי שכל דבריהם בכונה נמרצה ואין אפילו תיבה אחת למותר בש״ס, כי חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ומכש״כ הרבה חכמים הכי גדולים כרבינא ורב אשי וכל חכמי חז״ל הנלוים להם, עוד יש להבין — אטו בתאוה למדו, זה רוצה זאת אגדתא וזה רוצה שמעתתא, הכי לא ידעו מאמרם ז״ל בעירובין ס״ד דאמר ר׳ אחא בר חנינא מאי דכתיב (משלי כט:ג) ורועה זונות יאבד כל הון, כל האומר שמועה נאה וזו אינה נאה מאבד הונה של תורה, ועוד יש לאמר כי הנמשל (של רב יצחק נפחא) אינו דומה להמשל (המשל שם: למה הדבר דומה לאדם שיש לו שתי נשים אחת ילדה ואחת זקנה, ילדה מלקטת לו לבנות זקנה מלקטת שחורות נמצא קרח מכאן ומכאן) כי שם (בהמשל) לא יוכל למלאות רצון שניהן, ובהכרח יצטרך בלבנות ושחורות שבזקנו, והכא (בהנמשל) מילא רצון שניהם שהרי אמר מילתא לו למימר אגדה ושמעתתא נפרדים? עוד יש לדקדק למה דוקא זה המאמר? אבל יש להעמיס בזה כונה עמוקה, והוא — שאין יקר כיוקר הזמן, ואין אבידה כאבידת הזמן וכמו שאמרו ז״ל (עירובין סח) לא בעי מר מינם פורתא אמר לה השתא אתו יומי דאריכי וקטיני ונינום טובא, ע״כ אמרו על הגאון מוילנא ז״ל כי קודם פטירתו אמר כי הוא נותן כל העוה״ב בשביל שעה אחת חיים, ואין הדבר זר כי הלא אחז״ל (אבות ד:כב) יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה״ב מכל חיי עוה״ז, ויפה שעה אחת בתשובה ומעש״ט בעוה״ז מכל חיי עולם הבא, וגם ידענו כי יש שני מיני לימודים, לימוד סתמי, ולימוד למעשה, ולימוד למעשה קודם, וראיה מהא דאיתא בב״מ צז — ולא היא, איהו שאיל להו ביומא דבלה, פירש״י דלא מצי לאישתמוטי למילתא אחריתי משום דלימוד זה צריך עתה למעשה, הרי דלימוד למעשה קדים, אך בשע״ת לר״י שער ב׳ אות ט׳ כתב כי בהגיע האדם לעת השבעים ירבה בתהילות ותשבחות, וזה היה הענין אצל ר״י נפחא, כי ליוקר הזמן רצה כל אחד לבלות הזמן בהעיקר אצלו, זה רצה בהלכה למעשה, וזה רצה באגדה כי הם ממשיכים את לב האדם לקונו לדביקות, והשיב להם דרך חכמה כי שניהם כאחד אינם טובים, והשיא להם משל מן שתי נשים, ודימה לנשים, כי מקבלים השפעה ממנו, וגם דימה להם לילדה וזקנה, כי טבע האדם בילדותו שלא לבקש כ״כ אחר יראת שמים רק מפלפל בהלכה — ומזה מקבל אחת, משא״כ מי״ש אינו מקבל האדם נחת, ובעת זקנתו קשה לו לפלפל ומשתוקק לדבקות בהשי״ת, ואמר להם כי שנים כאחד אינם טובים. כי אם יתפוס האדם מדת הילדות לעיקר, אינו טיב, כי העיקר שצריך האדם לעסוק ביראה — הוא להתבונן קודם הלימוד ביראה טהורה, ולקבל עליו לקיים כל מה שילמוד, כמו שכ׳ בספר נפש חיים שער ד׳ על מאז״ל בשבת לא. מערב אדם קב חומטין וכו׳ ואינו חושש משום גזל, וכן משום גזל תורה (בלמוד היראה והמוסר הדומה לחומטין המשמר ומעמיד) כיון שבלתי זאת אין התורה משתמרת, וגם מדת הזקנה היינו דביקות, ג״כ אינו צריך בתור עצם התורה — רק לידבק בדבר ה׳ זו הלכה לידע לעומקה כמו שהאריך שם ז״ל, שם בנפש החיים, ואמר להם המשל כמו שם גבי שתי נשים אינו יכול להיות עם שתיהן בשוה, רק לגרשן ולקחת אשה בינונית, כן אתם — מי שתפס המדה שלא לעסוק ביראה כלל, הרי זה בודאי אינו טוב, כי התורה אינה משתמרת, ובודאי שיכול ליפול ברשת היצר הרע, וגם דעת השני — היינו לקחת מדת הזקנה פי׳ מדת הצדיקים, כי זקנה אינה נופלת דוקא על זוקן השנים, כי יש זקן בשנים — וילך בתאוות כמו הילדים הקטנים, אך זקנה כינוי המופשט לקנין החכמה, כאז״ל (קידושין לב) ״זה שקנה חכמה״, ואין לו לקחת מדת הצדיקים לבד, היינו שלמד כבר חכמה הרבה, ולדעתו ראוי לו לעסוק במיוחד בדברי שירות ותשבחות ודביקות, זה ג״כ בלבדו אינו טוב, כי העיקר לעסוק בהלכות מרובות הויות דאביי ורבא, ולכן הדרך הממוצע הוא — לגרש שתי המדות ההחלטיות, רק מדה בינונית, לעסוק ביראה הנצרכת לזהירות שמירת התורה והדינים, ובהלכות מרובות והעמקתן, ומעתה המשל דומה לנמשל, וגם אתי שפיר מה שהביא זה הדרש, כי יבאו אחת לאחת, לזה שרצה באגדה אמר כענין ולזה ג״כ כענין, כי מי שאינו רוצה לעסוק ביראה. יכול להיות משני דברים, אחד — מפאת שאין זה עסק כ״כ בעיניו לעסוק בזה, ואם ירצה לעסוק יעסוק בזה, ואם ירצה להיות ירא שמים — יהיה, שנית, מפאת שהוא רואה בעצמו עד כמה הוא קשור בתאוות, ומבין שאינו יכול לבא למדרגה גבוהה כזו, ומתיאש מזה, על כן הביא לו המאמר שנדרש לעיל (ב״ק ס) אין פורעגיות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה שנאמר: כי תצא אש וגו׳ ולהלן שם (ס:) תצא מעצמה, ופירש רש״י ז״ל: אנחנו גרמנו לו וכו׳ שתחרב, והיינו מחמת שלא עסקו ביראה, והניחו זאת בלתי על היראה כמצות אנשים מלומדה, כמו שצוות ירמיה (שם ח:ז) ״כסוס שוטף״ וגו׳ גם ישעיה ניבא על חורבן בשביל זה, ואמר (ישעיה כט:יג) ״ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה״, הרי כי זה גרם להם החורבן, ובודאי אין זה מצד בחינת מדה שלא לעסוק כלל ביראה, וגם הסיבה השניה מפאת היאוש — הראה להם — כי אמר הקב״ה: עלי לבנותה, אני הצתי אש בציון ואני עתיד לבנותה, וקשה למה לא יבנה עתה — כיון שעליו לשלם, אבל באמת המכוון בזה כי אם ישראל יחזרו בתשובה, אף כי לפי ערך הקב״ה לא יהי תשובה הגונה, יחשב להם כאילו עשו תשובה הגונה, כיון שמפאת החומר לא ישיגו יותר, והיינו כיון שאדם עמל כל צרכו, ומה שאינו יכול להשיג מצד גסותו — מה לו לעשות, זהו התשובה מהמאמר הנ״ל שהשיב כענין למי שרצה לתפוס מדת הילדות, ולמי שרצה מדת הזקנה, השיב ג״כ כענין מזה המאמר, והיינו כי לעיל נדרש ״ואין מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה״, ושמעתי ד״א מאדמו״ר נ״י (הוא גאון ישראל זצ״ל ובעת כתיבת המאמר היה עוד בחיים) והוא כי אז״ל (סוטה ח) ״כל מי שיש בו גסות הרוח רוח קמעה עוכרתו״, הטעם כי כל אדם נדרש למעלה לפי ערכו, וכל מי שגדול הרבה, דורשים ממנו הרבה ואם האדם מתגאה מפאת שמחזיק עצמו לבעל מעלה יותר ממה שיש לו, וא״כ דורשים ממנו לפי מה שמחזיק עצמו לגדול, ובאמת הוא אינו גדול, ושפיר — רוח קמעה עוכרתו ר״ל, וזה הענין הכא שאמר לו — כי אין להחזיק עצמו למדת זקנה, דהיינו כי מי שלמד כבר חכמה הרבה, וא״כ הלא דורשים ממנו הרבה, אלא יחזיק עצמו כבינוני, כמו שאחז״ל (קידושין מ) ת״ר לעולם יראה האדם עצמו כאילו הוא בינוני, ומה שאמר להם זה ההלכה, היינו כי הראה להם לכל מר כענינו, ולמה הראה כי מבלעדי היראה יכול להיות אדם מזיק כאז״ל (ב״ק ל) מאן דבעי למיהוי חסידא — לקיים מילי דנזיקין, ומסתמא קשה לשמור זאת, ולזה הראה לו כי עיקר ההכנה צריך להיות לא על דביקות, אלא רק שלא להיות מזיק, ואדרבא מן הדבקות יבא לפעמים שכחה לעבור על מילי דנזיקין, רק העיקר לעסוק ולשמור את התורה והדינים, והדבקות יבא אח״כ, והשתא יפה אמר להם מאמר שכולל בזה שתי הבחינות, להראות להם כי אינו מה שסוברים העולם, כי באמת היראה אינה ביטול כלל לתורה, כי עיקר היראה צריך להיות על שמירת התורה, וממילא צריך להיות גדול בתורה. והשתא יש לנו לימוד גדול מן זה המאמר, כי העיקר צריך האדם לעסוק בתועלת למעשה, וכשישב ללמוד — צריך לשקול מה ילמוד, ולפי זה לנו לדבר בתועלת שבלא תאוה, ונאמר: (משלי יח:א) ״לתאוה יבקש נפרד״, והנה יש חומר וצורה, החילוק: חומר, שני כלים — אם נביט על החומר — הם אחד, ואם נביט על הצורה הן שתים, עוד, אם נביט על החומר אין אנו יכולים להבין התכלית, ואם נביט על הצורה — אנו יכולים להבין התכלית, עוד, להיפוך, אם נביט על הצורה, יש שני חומרים שהם צורה אחת, ואם נביט על החומר הם שנים בנפרד, כן בתורתנו הק׳ יש חומר וצורה, והנה בחינות החומרים בתורה הם הענינים הנפרדים שבה, ובצורה הן אחת (ההוראה האלקית) והנה יש צורה פנימית וצורה חיצונית, מתחילה נדבר על צורה הפנימית, כל התורה כולה — אף שהחומר שבה הם ענינים נפרדים, כמו לבישת שעטנז, ואם בדיני בעלי חיים וכיוצא בזה, אבל הצורה אחת, ועל כן אנו רואים כי הש״ס אף שהם מסודרים — מועד, נשים, טהרות, וכיו״ב, עם כל זה היינו במשנה, אבל בגמרא מעורבים כל הסדרים והדינים זה בזה הרבה, כי שם מדובר על הצורה של ההוראה, והצורה היא אחת, וע״כ זה באמת טעות — כשאדם רוצה ללמוד הוראה, יעסוק רק בשו״ע, כי התורה עניה במקום אחד ועשירה במקום אחר (ירושלמי ר״ה ג:ה) היינו שהצורה היא אחת, וזהו הענין (ב״מ פ״ח ובכתובות קג:) כי הוו מינצי ר׳ חנינא ור׳ חייא וכו׳ מר אמר בהדי דידי מינצת וכו׳ ומר אמר וכו׳, קשה, אנשים רמים כאלה איך היו מריבים זה עם זה, ולא עוד שכל אחד שיבח את עצמו יותר מזולתו? אבל הענין, כי מינצי — אין הפירוש — מריבים, אלא כמו מחלוקת שמאי והלל, הלא היו אוהבים זה לזה (יבמות יד) אלא כל אחד הוכרח לאמר דעתו כפי מה שנראה בעיניו (בעיני שכלו) ולא להודות לזולתו, כי כן הדין, (ב״ב קלא) ״אין לו לדיין אלא מה שעיניו (השכליות) רואות״, ובאמת לא יכול לגרום מחלוקת החכמים בשום דבר לצמוח שנאה מזה, אלא כשכל אחד אומר קבלו דעתי, וזה בענין שהיה כדרך ר׳ חנינא, היה אמת, כי האדם צריך באמת להיות מזכה את הרבים — ולא לעצמו נברא, אבל במה — בתורה לגדל (נ״ל להגדיל) ידיעות התורה בריבוץ תלמידים, מטעם פן ישכח החומרים של תורה — (לעניניהם ופרטיהם השונות) ועל ידי ידיעות הצורה מהדר להו פרטי החומרים בפלפוליו, כי צורת התורה אחת, ור׳ חייא סבר כי בעוסקו בקטנים, אף שהוא לא יפעל בזה בעילוי הלימוד, אבל יעשה שלא תשתכח מישראל, והיינו שאמר בהדי דידי קא מינצת, פי׳ אתה אומר שדרכי אינו טוב, הלא אני מתגדל בצורת התורתית, שאם ישתכח החומרים מהדרנא להו בפלפול, מצד הצורה, ומר אמר בהדי דידי קמינצת — דרכי טוב לפי ראות עיני, והראה פנים לסברתו, ולפי זה מבואר הביטול לדעת הנפסדה שאומרים דעת מסכלת על חכמי התלמוד — שלא סידרו יפה רק בערבוב והיה להם לקצר רק ההלכה, כי העיקר של הלומדות היא הצורה, והצורה מתעלית לנו לפעמים ע״י דבר אחד מש״ס, כמו שרצה הב״ח להוכיח מקידושין לז: דפריך עומר ממחרת הפסח הוא דאכיל מעיקרא לא אכיל, ולא פריך בפשוטו — השתא אכיל מאין הקריבו עומר, ורצה להוכיח מזה דחדש שרי בשל עכו״ם, אלא דהש״ך והט״ז השיגו והוכיחו להיפוך, אבל אנו רואים שמתיבה אחת יש להוכיח הלכה, וכן יש לפרסם מאמר לוצאטו בעיקרים שלו על הגדות חז״ל, דברים ראויים לאומרם וכו׳ זו היא צורה פנימית. אבל נדבר בצורה החיצונית שוה לכל אדם, והוא שאנו רואים במנחות מ״ד מעשה באחד שרצה לזנות וכו׳ ובאו ציציותיו וטיפחו לו על פניו וניצל מהחטא (שהיה זהיר מאד במצות ציצית) ולכאורה הלא אנו רואים שאנחנו מקיימים מצות ציצית ביתר שאת, והלואי שנקיים כל הדינים חלק מזה, ולמה אין הציציות מצילות אותנו? אבל העיקר הוא בחומר וצורה הנ״ל, וכן בתפילין וכו׳, וזהו הכ׳ (משלי יח:א) לתאוה יבקש נפרד וגו׳ פי׳ כל מצותיו הם נפרדות ואין להן כל קשר וכח מאגד זו עם זו, וסיים דבר זה: בכל תושיה יתגלע פי׳ לא זה ששמר, מצוה — לא שמר, (שאינה נדבקת ונשמרת בו) אבל מה ששמר כבר הם בסכנה אצלו, כי אחרי שהן רק מלומדה בלא שורש, ממילא יתבטלו ויתקלקלו גם הן, כמו החולי שמתפשט, לאפוקי כשהם מושרשים — אדרבא גם הנפסדים יצמחו, כמו בערלה (ערלה א:ד) כשיש שורש אחד קטן דאינו חייב בערלה — שלבסוף ישתרש כל האילן, וזה הדבר אשר לכאורה קשה בגמ׳ שבת פח תנאי התנה הקב״ה עם מעשה בראשית אם יקבלו ישראל את התורה וכו׳ קשה הלא כפה עליהם הר כגיגית וכו׳ (שם) וא״כ בהכרח יקבלו, אבל הענין כי זה לא מהני מטעם שכתב הרמב״ם (גירושין ב:כ) על גט מעושה מהני (שכופים אותו עד שיאמר רוצה אני) כי פנימיות הישראלי טוב עליו לקיים התורה, ורק החיצוניות (היצרי) לא כ״כ, וכשחובטים אותו יצא החיצונית ונשאר הפנימיות, באמת, וכן בזה, עם ישראל באמת כבר היה להם שורש מכל הנסים במצרים ויציאת מצרים, רק החיצוניות היה בהם בע״כ, וכשכפה עליהם הר כגיגית וכו׳ נשאר האמת, לאפוקי עכו״ם לא היה להם שורש, לכך לא כפה עליהם הר, ואם כן שפיר התנה הקב״ה עם מעשה בראשית, היינו על הפנימיות וכו׳.

מאמר תכ״ו

בענין ראש השנה

אף כי אני ממעט בכתיבה לשמירת בריאותי בעזרתו ית׳ עם כל זה אכתוב לו בקצרה דבר ששמחתי בו, בשנה שעברה דברנו על הא דאחז״ל בר״ה ט״ז ״בר״ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון״ ותנו עלה בגמרא ״וכולן נסקרין בסקירה אחת״ ואמרנו שיש שני משפטים, כל יחיד בפני עצמו, ועוד — כולם נסקרים בסקירה אחת, פי׳ משפט הכללי אם לא קלקל הרבים, ואם תיקן, כענין שאז״ל בקידושין דף ב׳ לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכו׳ עיי״ש, ואמרנו פירושו שאין כונתם בתורת עצה אולי יקרה לפניו זכות כזה להכריע כל העולם כולו לטוב, אבל חוב עליו לירא פן ח״ו יכריע להיפוך, ידע כי מוטל עליו להשתדל לעשות כל מה שיוכל עשות בכמות ובאיכות כדי שיכריע כל העולם כולו לכף זכות, ותהלה כי מצאתי ברב אלפס ז״ל זה הלשון, תחת שכתב בברייתא הל׳ ״יראה״ כתב הוא בזה הלשון: צריך האדם לראות כאילו כל העולם תלוי עליו וכו׳ יעוי״ש, וזה ממש כאשר דברנו, ומזה מוכח כי אדם אחד שקול כנגד כמה וכמה אנשים. דאל״כ קשה שיקרה חציו זכאי וחציו חייב, אלא ע״כ לפי האיכות נידון העולם, וזה יכול להיות בכל דור ודור, נזכה להכריע עצמנו וכל העולם כולו לכף זכות סלה.

מאמר תכ״ז

בענין ראש השנה ויום הכפורים ועשרת ימי תשובה

תהלים כז:א לדוד ה׳ אורי וישעי וגו׳ מדרש תהלים כז:ד ״אורי״ זה ראש השנה ״וישעי״ זה יום הכפורים. עוד מדרש. (ילקוט שמעוני א:תשפב) ויאמר בי נשבעתי נאום ה׳ יען אשר עשית את הדבר הזה וגו׳ מה צורך לשבועה זו? אמר אבינו אברהם לפני הקב״ה: רבון העולמים גלוי וידוע היה לפניך בשעה שאמרת לי: קח את בנך וגו׳ שהיה בלבי מה להשיבך, אתמול אמרת לי: כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשיו אתה אומר לי קח נא את בגך וגו׳ והעלהו לעולה וגו׳ אלא כשם שהיה בלבי מה להשיב וכבשתי את יצרי ולא השבתיך, כמו״כ כשיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירה ומעשים רעים, תהא נזכר להם עקידת אביהם, ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך להם מדת הדין למדת הרחמים, אימתי בחודש השביעי ביום הראשון. וזה תמוה? והנה הדרש (של אורי וישעי) לענין ההפרש בין רה״ש ליוה״כ — ראש השנה רובם על עוה״ז, (להאיר דרכיו ולתקן מעשיו וכולם בעוה״ז עולם המעשה, וזהו ״אורי זה רה״ש״), יום הכפורים נוסף על עוה״ב — סליחות עוונות, הנה בעוה״ז אין אנו יודעים הצלחה, אבל בעוה״ב ההצלחה נודעה בבירור, וא״כ הוא מעולה מאד — כי הוא מכפר על לא תעשה ועל כריתות ומיתת בי״ד, (וזה ״ישעי זה יוה״כ״), וזה לנו לדעת כי הקב״ה אינו מוותר כלל (ב״ק נ) ״אמר ר׳ חנינא כל האומר הקב״ה ותרן הוא יותרו חייו״ וכו׳ ונאמר (קהלת ח:יא) ״באשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע״, וזה פשט הכתוב (קהלת יב:יד) ״כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב אם רע״, ענין המשפט על ״טוב״ היינו שמעשה הטוב היה צריך להיות יותר טוב (בכמות ובאיכות) וכמו אף מי שלמד תורה אבל לא עמל ולא התעסק כל צרכו (וזהו הנעלם ממנו) וכאשר האריך האלשיך הק׳ באיוב (יא:ג-ד) ולהלן בתוכחת חברי איוב לו בענין בא מי שיש בידו וכו׳ ועוד וכו׳ כי פעמים עפי״ד צריך להקדים דרך ארץ לתורה שקדמה ד״א לתורה, א״כ החשבון מרובה מאד מאד, על כן יש לנו לשמוח מאד בענין ה״ישעי״ ביום הקדוש הזה, אכן זה ״אליא וקוץ בה״ (ר״ה יז) כי הרמב״ם ז״ל הל׳ תשובה פ״ב ה״ב פירש עד שיעיד עליו אבינו שבשמים יודע תעלומות שלא ישוב לכסלה וכו׳, ועוד הרבה פרטי ועיקרי תשובה מבוארים בשע״ת לר״י ז״ל, הראש מהם החרטה, פי׳ כי יתכן שיתחדש ולא יצא עוד בזה, כי פי, נחקרה — היינו החקירה העמוקה בגודל חטאו, ובזה נוכל לכוין ענין צריך לפרט עונותיו ועון אבותיו השתרשות החסרון הגדול בעומק וביותר קשה הקבלה, כי אנו רואים שאחר יוה״כ מתנהגים כקודם, ולכן עפיה״ד צריך לחקור סבת החטא, כדומה ביטול תורה, אם עצלות, אם חמדת הממון, כעס — אם כבוד אם היפוך הרצון שלו וכהנה הרבה, על כן באמת היה צריך להיות ביוה״כ פנוי בישוב הדעת לחפש תחבולות ותכניות ולפעמים לחקור הדין לאמיתו להשיב גזלה, אכן צריכים אנו להקל בזה מעש, וע״כ נמצא כי לרוב ההמון נקל הוא התשובה, כי זאת לנו לדעת כי למעלה מענישים לפי הכמות והאיכות, האיכות — היינו מה שהפרישה קשה, כאז״ל (מנחות מג) קשה עונשן של לבן יותר מתכלת, ועוד מה שנכפל בחטא הוא קשה, כנאמר (ישעיה ה:ח) הוי מושכי העון בהבלי השוא וכעבות העגלה חטאה, ע״כ הפרישה מזה נקל בעיניו — היינו כמו לשון הרע וקביעות עתים לתורה בזמנים הפנויים, ועוד יש ענין קשה מזה, הוא בחינת מיתה בעבירה, ובפרט בעבירה כללית, כמו שאנו רואים בדיקה (פראבע) אחת מוסיפה על חתיכה אחת הרבה באיכות, וזה ידענו כח כל העושה ושונה שנעשה לו כהיתר (קידושין מ) ואחז״ל שם כי נחשב לו מחשבה כמעשה, ומעתה אם כך מפעם אחת לשתי פעמים, כמה עוד לשלש או לארבע פעמים — אין לשער עד כמה עולה, וזה מבהיל! על כן לכל הפחות יהיה לו הרגש בזה להתמרמר על זה, וזה פועל הרבה, תמצית הדבר צריך להרגיש לכל הפחות: אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי (ברכות סא). עוד יש בחינה כשהשכל אינו שולט כלל, ובזה הוא האופן האמצעי היינו שמת לגמרי חלילה (כח השכלי החי בו בהרגשה) ונוטה ליישב בזה מאמר (ר״ה לב) ספרי חיים וספרי מתים וכו׳ ועיקר התרופה לזה בגדר — ״עושים תשובה״.

מאמר תכ״ח

לדוד ה׳ אורי וישעי וגו׳ (תהלים כז:א)

מדרש תהלים כח:ד ״אורי״ ברה״ש ״וישעי״ ביוה״כ, באופן אחר, הענין, ונקדים הקדמה קטנה, המדרש של איכה (ריש פתיחה דאיכה רבתי) ״אוי לי מאיזה שלוה וכו׳״ עד — חטא שני נטל את המקל והגלהו וכו׳, הענין, כי הנה תורה ויראה הם מהדברים הצריכים חיזוק, ובפרט יראה, כי לתורה יש לפעמים גורם שלא לשמה, והנה באמת מהראוי היה שבני אדם יכבדו ללומדי תורה — למען יגדיל תורה ויאדיר, אמנם לא יעשו זאת, צריכים אנחנו לדעת — כי כמו הבעל עסק הנוסע על היריד, מה שיתמעטו האנשים בעלי העסק, טוב לו יותר, כי הוא יקח העסק בטוב יותר, כן בזה צריכים אנחנו לדעת כי רצון השי״ת היה שכל בני האדם יהיו כאברהם יצחק ויעקב, כמבואר בתדאב״ר, עם כל זה הוא שמח בחלקו (תבדא״ר פ״א בדרוך המקום וכו׳ עשיר ושמח בחלקו וכו׳) ואחז״ל (אבות ה:ג) עד שבא אברהם אבינו וקבל שכר כולם. כי האחד המיוחד במעלה הנמצא — שקול כנגד כולם, וכמו במלך אם יש לו בנים הגונים יותר למלוכה — הם קודמים, ואם אין לו אלא בן אחד, — הוא נוטל את המלוכה — אף שאינו הגון כל כך, מצינו אצלו ית״ש (ר״ה כה:) יפתח בדורו כשמואל בדורו, אין לך אלא לדיין שיהיה בימים ההם, — נתנו לו כל כח המלוכה — היינו הדעה לפסוק פסקי הדינים. לדון דיני ממונות ודיני נפשות, וכן אנחנו אם נתחזק לשמוע ולעשות נקבל שכר כולם, וזה מתחילה אף שגלו עשרת השבטים, מ״מ שמח בחלקו בהמעט שנשאר, וכן אנחנו אתנו. והנה כשנשקיף על עניני העולם, נמצא בהם, כי כל עניני העולם יותר טובים לפני מעשה מבשעת מעשה, למשל, תאות אכילה - אנו רואים, כי מי שאין לו תענוגם ומעדנים, סובר על מי שיש לו מאלה, כמה טוב לו, ומי שיש לו מאלה, אינו מרגיש כל כך, עד שאמרו (במדבר יא:ו) ״בלתי אל המן עינינו״, פירושו העין אינה רואה רק תואר אחד, וכן בממון (קהלת ה:ט) ״אוהב כסף לא ישבע כסף״, וכן בכל תאוה, וכן בכבוד — האדם מייגע עצמו כמה בשביל כבוד המדומה, ולהיפוך הוא ברוחניות, כמה שיגדל האדם בזה — הדבר אינו אפס קצהו ממה שהוא באמת לאמיתתו, ואפילו הגלגלים שאינם רק גשם דק, מ״מ כמה שיגדל מצפה כוכבי השמים עם כלי־משקפים־ מגדילים, היותר נעלים, — הוא רק חלק הכי קטן מכמות שהם באמת, וכן בכבוד — לברוח מן הכבוד, מתחילה קשה לו, ולבסוף רואה יותר דקות חכמת הכבוד מיסודו, ולכן נאמר: כבוד חכמים ינחלו (משלי ג:לח) מבואר ענינו במקום אחר, ונדבר עתה זה הענין שאנו עומדים בו, כי בערים הגדולות ישנם בם חברת מכבי־אש, ומסודרים לזה מקום צופים במקום גבוה מיועד לזה להביט ולפקח על מקרי אש, ואם רואים דליקה קטנה מאש קטן, אז מודיעים בצפצוף קטן שיבאו מכבי האש באופן זעיר אשר בסביבה ההיא, ולא יותר, ואם האש יותר גדולה ועלולה להתפשט יותר ויותר, אז מצלצלים בפעמון גדול ובאים מכל חלקי העיר עם הכלי כיבוי לכבות את השריפה הגדולה העלולה להתפשט יותר ולסכן את העיר, וכמו כן אנחנו אתנו, אחז״ל (ר״ה טז) בכל יום האדם נידון, אבל זה הדין הוא האש הקטן, משא״כ אש הדין ברה״ש ויוה״כ הוא אש גדול, כנא׳ סוף ישעיה (ישעיה סו:טז) כי באש ה׳ נשפט וגו׳ על כן יש לנו לבוא כל העומדים בפרץ יחד כי (ירמיה לא:יד) קול ברמה נשמע אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו (עמוס ג:ו), וכמו שהעומדים עם כל כלי הכיבוי מוכנים, כן אנחנו נכין עצמינו יחד קודם ראש השנה — באלול הקדוש ימי רצון, וא״ת הלא כל השנה צריכים לירא מפניו ית׳? אמת! אבל אינו דומה אלול לכל השנה, ונקדים ענין של בעל עקידה, נאמר (דברים י:יב) ״ועתה ישראל מה ה׳ ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו׳״ ואז״ל (ברכות לג:) אטו יראה מילתא זוטרתא היא וכו׳ עיין בעקידה שער צב, והקיצור מדבריו כי לדעת הפילוסופים אין שייך יראה, כי הנהגת העולם (לפי דעתם המוטעה) ימשך מהטבע באין יכול לשנות, ואין זה אלא רעה — כי יראה אינה נופלת אלא על אפשרי המציאות, ונוכל לבאר זה היטב גודל החסרונות מזה, אחד כי הסובל דבר ההכרחי — לא ישובח, כמו איש הצבא סובל הרבה בשמחה כי מה יועיל לו הצער, משא״כ המאמין בהנהגת השי״ת בכל דבר ודבר, ועם כל זה שמח בחלקו, היא מעלה מפוארה מאד, כמו האיש הסובל מכה מזולתו ומעביר לו, ישובח בזה, משא״כ אם נוגף באבן ואינו כועס על האבן, לא לשבח יחשב, וזה ברור, ועוד כי חסר לו דבר שיעוררהו לטוב, ועוד שהם מטילים דופי בהנהגת חכמת הטבע שיסבול האדם לחנם, משא״כ לפי אמונתנו הכל הוא בחשבון כפי שנגזר בר״ה, והנה אם נניח שבאם חטא לא יוכל לתקן מה שכבר עיוה, אינו שייך שם יראה, כי ודאי הוא שיענש, וא״כ חזר הדבר לשיטת הפילוסופים חכמי הגוים בהכרח הטבע, ואין לו מה שיעוררהו, על כן קבע השי״ת יום התעוררות הוא ר״ה, ויום סליחה הוא יוה״כ, ואלול הוא הכנה לתשובה, וא״כ שוב שייך מורא, כי פן נתקבלה התשובה והוא בגדר ספק, והנה הפרש גדול יש בין העושה מלאכה לזולתו ההכרחי, לבין העושה מלאכה להתייגע לרפואה, אף שהוא נאנס, והנה התורה — כל הענינים שלה הם רק טובת האדם, זיכוך החומר הגס, כי קנאה היא רקב עצמות, בעל מחלוקת הוא דומה לחיה שביער, כעס—אוכל בשרו הכסיל, כמו שביאר רבינו יונה ז״ל (משלי א:ב) לדעת חכמה ומוסר, ומוסר היינו הפסד וגנות הנמצא בעובר ציווי השי״ת, וא״כ שפיר ביארה התורה—כיון שבחר בכם ולא בשאר עמים, ואם באופן הכרח למה לא בהם, אלא ודאי הוא רק התעוררות להבין טובת האדם, והם אינם מסוגלים לזה, וזה שהקדים הכתוב ״מה ה׳ שואל מעמך״ אינו ציווי רק בקשה, וראיה ״כי אם ליראה״ ולהגיע למדרגה זו — לא הגיעו אליה הפילוסופים הנכרים, וגם ״את ה׳ אלקיך״ ולא לשאר העמים, ולמה? אלא ודאי רק טובתך, והם אינם מסוגלים, וזה שביאר אח״כ ״הן לה׳ אלוקיך השמים ושמי השמים״ וגו׳ ועם כ״ז ״רק באבותיך חשק״ וגו׳ כנ״ל, ומעתה יש עלינו לדעת כי זה עיקר ופינת הדת שקבע לנו בכל שנה יום המשפט לאמת לנו — כי הוא שופט הארץ תמיד, ויש לנו לעשות הכנה לזה, ועוד הענין של תפילה, ועוד הענין של: ונשב בגיא מול בית פעור (דברים ג:כט) היא התעוררות לחיזוק הפרט והכלל ואהבת רעים.

מאמר תכ״ט

בענין ראש השנה

(ר״ה ט״ז) אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. פירוש של תמליכוני — הלא הוא ית׳ אף בלא קבלותינו הוא מולך על כל העולם כולו ועל בריותיו כולם, אמנם כונתו שהאדם ימליך אותו על כל איבריו וחושיו, ראיה שמיעה מחשבתו וכדומה, לכבד אותו כפקודתו, ועל זה יהיה כונת כל אחד ואחד בברכות מלכיות— ותמלוך אתה ה׳ לבדך וכו׳ מלוך אתה ה׳ וכו׳ הכל על זה המכוון — לקבל על עצמו להמליך אותו ית׳ על כל אבריו וחושיו, ובזה נזכה לכתיבה וחתימה טובה.

מאמר ת״ל

בענין רה״ש ויוה״כ

(יומא פו:) מדת הקב״ה מתפייס בדברים וכו׳ הפרש שבין ראש השנה ויום כפורים, רה״ש כחומר לקבל צורה כאז״ל (ר״ה טז) אמרו וכו׳ מלכיות ״כדי שתמליכוני עליכם״, יוה״כ הוא הצורה, וזה מליצת חז״ל על הכ׳ תהלים כז:א. ה׳ אורי וישעי (מדרש תהלים כז:ד) אורי זה רה״ש, כי ע״י אור רואה האדם מה לעשות אבל עדיין יכול להיות שאינו עושה — (היינו הכנה לצורה) אבל יוה״כ עומד על הכשר מעשים בפרט (היינו שבא לישעו לכפרה, כלשונו — יום הכפורים, וזהו צורת האדם). והנה בראש השנה אין האדם יודע אם הגיע לו לפועל טוב, ואף שזכה לחיים כי ח״ו פן הוא מהכת ״וע״כ אתה חי״ (לא החיים ברצון לתכליתו) ופן ח״ו גם אם יזכה לחיי נחת מה זה — כי ימי האדם וכו׳ כי אם ח״ו יחטא אין לקנאות אותו, כי אף שהוא סבור שטוב לו אבל אנו יודעים שאין זה טוב, כמו שאין לקנאות הרובץ (וישן) בטינופת. אבל יוה״כ הוא סליחת עוון היא הצלחה אמיתית, כי כמה יסורים בשביל עוון אחד, כמו שמצינו בתנאים שקבלו עליהם יסורים, אף שסבלו יסורים הרבה בשבירת היצר, ועם כל זה קבלו עוד, כמו שאמרו בדוד — אף שקטן היה החטא, כי באמת יסורי עוה״ז ותענוגי עוה״ז אינם כלום, וכמו שנאמר בשלמה המע״ה (משלי ל:ח) ראש ועשר אל תתן לי וגו׳ ולכאורה הלא היה עשיר וגם מצינו שנאמר לו ״גם אשר שאלת וגו׳״ משמע שלא מיאן (רק שלא שאל) והלא מיאן, אך הענין כי האדם הוא הולך — וזה ברוחניות, אבל בגשמיות צריך להיות עומד — שלא להתפעל כלל מצער ושמחה וזהו צער — ריש ושמחת — עושר אל תתן לי, רק מדת ההשתוות. אבל יו״כ זהו חפץ — ישעי כנ״ל והנה צריך לדעת — אף כי קשה לומר דרגא גבוהה (ביוה״כ) מלבד שיו״כ שאני — לבד מזה באמת צריך האדם בכח שיהיה רצונו להיות צדיק גמור — ובלתי זאת אינו יכול להיטיב מעשיו, כי החוקרים אמרו שבמזג אין להבין מדבר אל דבר, מיופי לניגון, אבל במדות יש להבין מחסרון אחד את השאר, כן בזה. כי אחרי שידע שכר מצוה ועונשה גדול — האיך לא יחפוץ להשמר מכל זה, כי באמת צריך האדם להשתוקק אף לקיום חסידות, כי אדרבא שכרו הרבה יותר, כי לכאורה אם לא יעשה חסידות הרי מפסיד יותר אך הענין, כי באמת נבין אז״ל (ב״ק נ) שמדקדק עם סביביו כחוט השערה, גם מצינו כמה פעמים (ב״מ עג וכן בהרבה מקומות) אדם חשוב שאני, וכמו שאמרו בב״מ פ״ג סוף שוכר האומנים: הב לו גלימיה ועוד הב להו אגרייהו, וקשה הלא לקתה מדה״ד כי עמו מדקדקים יותר? אמנם כמו שראינו שאיש חכם אם אמר דבר בטעות, גנאי הוא לו, אף שאדם אחר יותר קטן, אם היה אומר זאת—היה שבח לו, אך זה גופו פחיתות שאין זה עליו לגנאי כן הדבר הזה, והבן! ומעתה נדבר ענין יום כפור, עיקר חרטה וקבלה, ועיקר קבלה — לשמור הדין, ולא המורגל רק המבואר בשו״ע, והנה ענין נסיון העקידה צריך להבין הלא כמה מסרו עצמם את נפשם, וכש״ת בניו, אך י״ל (תנחומא שמות ח) מה איכפת לו אם שוחט מן הצואר אלא לצרף את הבריות, ויש להבין — הלא גם הפילוסופים זיככו וצירפו עצמם, אך הענין, כי באמת גם הם כבר הם נעשו נגועים בתאות השכל, עד שאם נאמר לפילוסוף לעזוב דרכי השכל, בשום אופן לא יציית כי נגוע הוא כבר בתאוה ורצון לזה, וזהו הענין (ב״ב עג) האי גלא דמטבע לספינה, מיתחזי כי צוציתא דנורא חיוורתא ברישא, פירש״י שהולך לפניה אש לבנה ומלאך מזיק הוא, גמ׳ ומחינן לו באלוותא דחקיק עליה אהי׳ וכו׳ פירש רש״י אלוותא מקלות, כמו לא באלה ולא ברומח בשבת סג והאי גלא דמטבע לספינתא — היינו תאוה והנה אברהם אבינו עליו השלום עינו ראתה מה סוף הדבר מעם הקדוש, על כן היה משתוקק להוליד את יצחק אבינו ע״ה, לא לאכול מפריה, והנה צריך האדם לזכך א״ע כל כך — שלא יהיה לו שום נגיעה, כי כל נגיעה קטנה פוסלת את הדין, וכש״כ למי שמשתוקק אפילו לדבר מצוה — צריך לו מניעה, כי כבר ידע ענין גודל המצוה — כי יפה שעה אחת של תשובה ומעש״ט בעוה״ז מכל חיי עוה״ב (אבות ד:כב) ואברהם אע״ה לא נטה בשביל כל זה, אלא אף רצון השי״ת, כי אף שאמר בלשון נא, ולא כמו שקשה אצל אדם לפעול ממנו לחבוש להתירו בשביל דבר קטן ממנו, וזה העיקר שצריך האדם לקבל הדין מבל תמוט, כי מה שגדרו כבר אין לזוז וכו׳ ומה שהיה אפשר להקל כבר הקילו, כמו כמה קולות מכירת חמץ וכיו״ב, ולא כמו שסוברים קלי העולם שהטילו עלינו חומרות, והאמת כי רק ההכרח.

מאמר תל״א

בענין התעוררות המוסר לר״ה ועי״ת

מכתב מאדמו״ר (הרש״ז זצ״ל) כתוב מגרובין להבעלי בתים בביה״ת דקלם. באהבה אבוא לברך את אנשי שלומנו בבית התלמוד הק׳ יזכו לכוח״ט בתוכ״י, לשמחת לשמחת לבבי באה אלי השמועה הטובה, כי ביתר שאת התחזקתם לקחת מפרי עץ החיים לקבוע עתים לתורה וחיותם לעולם, עתה לא יבוש ריח המוסר גברת הארץ, אשר לא על אדמת בתולה ולא על ארץ מלחה זרעה בכם זרעה ופריה — המשמחת א׳ ואנשים, אבל צפונה בלבכם עד עת מצוא להוציא לפועל טוב, מי ישער רום ערך בעלי הבתים המתעודדים להתרומם מתרדמת הזמן הנוכחי — אשר בנקל עתה להרדם ולישן המות הנצחיי ר״ל, בזמן אשר יסודות הדת נתמוטטו בעולם ויסודות ההבל ירומו למעלה כל עוד, ר״ל, באין מפריע ר״ל, מי הוא אשר אליו נקוה כי יעורר אותנו להשכיל להיטיב, וידל ישראל מאד, מי יכריע את כף הזכיות ביום הדין הגדול והנורא הבע״ל — אביר ישראל אבי המעיר תוקף נוראות ימי הנוראים אב בחכמת המוסר והתורה גם יחד, ראש לחכמי המדות על פי חכמת התורה אבדנו בעוה״ר, התבוננו אחי ורעי האהובים גודל ההכרעה החסר לנו בעוה״ר ר״ל ביום הדין הגדול והנורא הבע״ל, אם לא נתעורר להתחזק ביסודות בל תמוט ח״ו להעיר יסודות הענק הגדול הלזה זלה״ה הכ״מ הרי אבדנו אותו לגמרי, רק אם נחיה אותו גם לנו ע״י ידיעותיו החדשות אשר השאיר אחריו ברכה, אז שפתותיו דובבות בקבר ויהי זכותו חי לנו גם עתה לקוות הכרעת כף זכיותנו בתוך וכו׳ אשר בחייו היה דואג לכלל ישראל, ובלי ספק גם עתה רצונו וחפצו להתרחב ידיעת המוסר לקרב עדת ישורון לתורה ולקיומה כדי לחבבם לאביהם שבשמים, אז גם לנו זכות גדול יהי׳ לנו לעד, וראיתי כתוב ממנו עצה טובה לבע״ב להיות חבר טוב בחבורה ללימוד, כי זה קרוב להתקיים, אף שיאמר האדם שיותר טוב לפניו להתרגל ללמוד לעצמו — כדי שלא יתבטל במקום שאין רבים להתחבר עמהם, ואמר כי זה — הלימוד בחבורה — יותר טוב, יען כי הלימוד לעצמו שלא יתבטל במקום שאין רבים זהו ״עשה טוב״ וחיזוק הרבים ע״י חבורה שעי״ז כולם מתחזקים מבלי ליבטל זהו בגדר ״סור מרע״ וידוע כי סור מרע קודם לעשה טוב, ע״כ דבר גדול הוא מאד מה שתקנתם לעצמיכם תקנות ברבים יחד, ומה טוב וקיים הוא — כי יהיה עפ״י רוח המוסרי, כי זה המיסר והמעמיד כל דבר, ומי שהרגשו מעט בזה — יתרגל ויתלמד להגדיל הרגשו, ואז שכרו כפול ומכופל, ואין פנאי להאריך בזה, ומה טוב לקרא ברבים התקנות, אולי יקבע בנו איזה מהם לאחוז ולהתחזק בם, וגם עליהם חל מה שאחז״ל (תורת כהנים פ׳ בחוקותי על הכ׳ ורדפו מכם חמשה מאה וגו׳) אינו דומה יחיד העושה מצוה למרובים העושים מצוח, עתותי ספורות מהעדר בריאותי וכו׳ אמנם מאשר חביב עלי חבורתכם הנעימה — וחבר אני אתכם — גזלתי זמני להשתעשע אתכם בנעימים, מי יתן ואשמע כי כל עוד אתם עולים למעלה למעלה וישמח לבי גם אני וכו׳.

מאמר תל״ב

הערה לחיזוק באלול

בקרוב יהיה פה סיום הש״ס, אמרתי הערה מזה, אין שדבר קל כמו דף אחד ליום, אם יקבע בסדר חזק — בחוק ולא יעבור, בעוד אשר השני לא פנה לזה, הם גמרו ש״ס, אמרתי על זה דברי המדרש (דברים רבה פרשה ח:ב-ג) על הכתוב בפ׳ נצבים (ל:יא), ״כי המצוה הזאת וגו׳ לא נפלאת היא ממך וגו׳״ במד״ר הנ״ל: זשה״כ (משלי כד:ז) ״ראמות לאויל חכמות בשער לא יפתח פיהו״ מהו ראמות וגו׳ א״ר תנחומא הטיפש הזה וכו׳ ד״א רבנן אמרי הטיפש הזה נכנס לביהכ״נ ורואה אותם עוסקים בתורה, והוא אומר להם האיך אדם לומד תורה תחילה, אומרים לו תחילה קורא במגילה ואח״כ בספר ואח״כ בנביאים ואח״כ בכתובים, משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד ואח״כ בהלכות ואח״כ באגדות, כיון ששומע כך אומר בלבו אימתי אני לומד כל זאת וחוזר מן השער, הוי — בשער לא יפתח פיהו וכו׳ המא׳ הכסיל כאשר יראה את התורה יתפלא איך אפשר לגמור, אך החכם ילמוד לאט לאט בכל יום לפי כחו כנא׳ (משלי יג:יא) ״וקובץ על יד ירבה״, הכונה כי הדבר אשר האדם קובע עצמו בסדר בחוק ולא יעבור — אף יום אחד לאט לאט יבוא מזה לגדולות, עד שמירת כל התורה, כי מכל יום יקבץ וירבה, אך הכסיל יחשוב מה יפסיד אם יום אחד יעזבנה, וכי בזה היום יהיה למדן, וכן יעזוב יום יום — כל הימים, ע״כ יצא לנו מזה על אלול הבע״ל לקבוע עתים ללמוד תורה ומוסר מדי יום ביומו וכו׳ וכו׳.

מאמר תל״ג

בענין הנ״ל

יום ב׳ א׳ לחודש החביב, למה? כי אני לדודי ודודי לי (שיר השירים ג) והנה ימי הדין ממשמשים ובאים, ואעפי״כ קדם לנו חודש החביבות חודש הרצון אלול הקדוש, להורות כי הוא אבינו ורוצה שיתרצו בניו לפניו, כמשפט האב לבן שכוספו חזק שבנו ימצא חן בעיניו להוסיף אהבה על אהבתו, ואעפי״כ מלכנו ומדקדק מאד ואינו מוותר, ולכן אח״כ מזל מאזנים — להודות על שיקול עוונות במאזני הצדק, וזהו קודם ״אבינו״ ואח״כ ״מלכנו״ והכל הוא לטובתנו ימשך, רחמן כמוהו ית׳, אין לנו אלא לשום עמלינו להיות לרצון לפניו, כי הטובות בלי תכלית בידו, ורוצה בלי תכלית להיטיב, והוא כל יכול, ודי להבין גודל השכר, ועצם השכר הוא עמילות שלו, כי בזה מורה כי התורה עומלת לו במקום אחד כמאז״ל (סנהדרין צט).

אמרנו מאמר רשב״י (ירושלמי סוף ברכות) אם ראית דור שמתרפים מד״ת, עמוד והתחזק בה, ואתה מקבל שכר כולם, הבונה בזה שני דברים, האחד, כי תדע כי התחברות עם בני אדם שאינם מהוגנים אי אפשר שלא ימשיך מעט אותו, כטבע חומר מושך חומר, כידוע, וא״ת ימשיך הוא את הרעים אליו? לא כן הוא, כי באדם גדול מה טוב, וחומר גדול מושך את הקטן אליו כידוע מהמחקרים, והודיע לנו רשב״י ע״ה, כי בזמן שהדור מתרפים מד״ת, וא״כ יש הרבה חומר רע בעולם, ויש בכח החומר המרובה הזה להמשיך האדם אליו, ע״כ הודיע לנו חוב התורה, ״רק חזק לבלתי אכול את הדם״ (דברים יב:כג) ומכש״כ בדור שמתרפים אי אפשר לחיות כלל בלי חיזוק, ולכן אמר ״עמוד״ פי׳ התעורר והכן כוחותיך הנפשיות לבל יהיו שקטים — רק עמוד בהתפעלות בדומה להתעוררות הכעס — שהאדם עומד על רגליו ושופך כעסו, והתחזק בה תמיד יום ולילה אל תנוח ואל תשקוט מההתחזקות, כי בלא זה בלא״ה תיכף ומיד ימשיך החומר הרע לעצמו, וזה חוק התורה, ואל תאמר כי אחרי שאז החוב גדול מאד לחיזוק, כי בלא זה לא יחיה ח״ו, וא״כ למה יקבל שכר כל כך? כמו שלפנים היו משחקים — פלוני צדיק, אינו אוכל נרות של חלב, אמר לא כן הוא, אלא שכרו מרובה מאד (שבלי חיזוק עלול לכל הגרוע) ומקבל שכר כל המתרפים, ואמרנו הנה אלול הק׳ הרבה מתרפים בזה זמן, והוא באמת כלל כל התורה, קצרה הידיעה מהכיל לבאר זאת, וזהו הכנה על קבלת מלכותו ית׳ עלינו בראש השנה הבע״ל שינוי מעשה בכללים הנצרכים לפרטים, ודברנו עוד בזה גודל השכר מן ״שכחה״ ותקבל העתקה, אך היא בקצרה מאד.

מאמר תל״ד

עוד בענין חדש אלול

כמו שיש בטבע העולם זמנים מיוחדים ומסוגלים לרפואה, כמו למרחצאות וכדומה, כן יש בשנה ימים מיוחדים ומסוגלים לרוחניות, כמו החדש שאנו בו קיימים תהלה, הוא חודש אלול, ראשי תיבות ״אני לדודי ודודי לי״ (שיה״ש ו:ג), על כן טוב עתה להשתדל לעסוק ברפואות יותר מכל השנה, ולהכין לעצמו להבריא (רפואת הנפש והלב) ראשי האברים אשר מהם תוצאות חיים (המוח והלב) כמו להתחזק בהכרה והתועדות ההשגחה — כי כל מיני תוצאות חיים של האדם, — בין מה שנוגע לבריאות, בין מה שנוגע לפרגסה, או לשארי רצונות האדם, הכל בידי שמים, והטוב לפניו יעשה, וזה יסוד גדול. יסוד השני, כי מטוב לא יצא רע ח״ו וכאמור (תהלים צב:טז) ״צורי ולא עולתה בו״, כמו שנודע לכם, יסוד השלישי, הסבל, האדם צריך להיות מוכן בעולמו לסבול, ובשכר ההבנה האמיתית, לא יסבול, עיקר הסבל — לסבול — בהתלמדות לפעול עד הרצון, ובפרט במדות, הסבל הלזה הוא סבל צרוף מצורף ומאוחד מעונג יחד, וביותר יבא העונג מזה — כל עוד שיתרגל יותר, ומה טוב הוא לסבול יסורים ממה — שהיסורים מכינים ומביאים לאדם תענוגים כל עוד יותר ויותר, ומונעים מן האדם סבל יסורים בלי עונג, ואמר הכתוב (תהלים צז:יב) ״אשרי הגבר אשר תיסרנו י׳״ פי׳ מי שסובל יסורים על ציווי התורה, ומזה יבא לו אושר ונועם בזה ובבא.

מאמר תל״ה

בענין עשרת ימי תשובה

י׳ עש״ק תשובה נזכה להכנס דרכי התשובה, אל כבוד הרב הג׳ הנכבד כש״ת מו״ה ב׳... יזכו לשנה טובה ומתוקה. ויזכו להכתב בספר פרנסה וכלכלה, ופי׳ הגאון יעב״ץ ז״ל שתהיה פרנסתנו מיד ה׳, ולא משכר המצוות ח״ו, כמו שהיה אומר תמיד אדמו״ר ז״ל באלה הימים, כי האדם צריך להיות איש שרבים צריכים לו. וזהו שאנו מתפללים ״וכתבנו בספר החיים למענך אלקים חיים״ פי׳ חיים צרכי גבוה — למענך דאל״כ יכול להיות שאוכל המצוה שקיים ב״הליפתן״ (צימעס) שאוכל, משא״כ אם חייו צרכי גבוה, אז פרנסתו אינה נחשבת לו למאומה על חשבונו, כי חייו צרכי גבוה הם. עכ״ל אדמו״ר ז״ל.

ואתמול דברנו מזה הרבה, להראות כמה מוטעים העולם, שרק רצונם לזכות שנה טובה של עונג עוה״ז, ואינם יודעים יוקר ה״אכסניא״ של עוה״ז, מי יודע כמה יכתב על הפנקס של בעה״ב — של העולם כולו, גם בעד כוס של מים, ובארנו זאת בהרחבה בעליל, וכן שמעתי מאדוני אבי ז״ל מו״ר: ״ומים במשורה תשתה״ (פ״א ו) פי׳ גם מים במשורה ישתה ולא כרצונו בלי משים. והראינו רש״י מפורש בגמ׳ (ברכות נה:) ״לאדם טוב מראים לו חלום רע״, ופירש״י כדי שידאג ולא יחטא, ושיכפר לו עצבונו, ״ולאדם רע מראין חלום טוב״ ופירש״י כדי לשמחו שיאכל עולמו, הרי מפורש כי גם בהנאת חלום בעלמא יאכל עולמו, ומכש״כ בהקיץ, יראה נא רו״כ דברי אדמו״ר ז״ל כמה צריכים לימוד, ומה נואלו האנשים העושים כל ימיהם כחגים, אהה! אהה! ע״כ יראה האדם לחיות לצרכי גבוה. ואחז״ל ארור אשר לא יקים וכו׳ כל מי שיש בידו להחזיק תורה, הן בנפשו הן במאודו ולא החזיק, הרי הוא בכלל ארור. והנה מרובה מדה טובה, — המחזיק ת״ת — ברוך הוא כמה וכמה פעמים יותר, אשרי חלקם שמחזיקים תורה ויראה גם יחד, ויזכו לברוך כמה פעמים, ויקוים בהם: וצדקתם עומדת לעד, פי׳ לנצח, והצלחתם בעוה״ז תהיה מתנת חנם מיד ה׳.

עש״ק תשובה, נזכה לומר חתימה טובה כתנא דבי ר״י האדם נדון ברה״ש וגז״ד שלו נחתם ביוה״כ, ויהי רצון שיהיה לטובה בתוך כלל ישראל, כי הכלל מובטח שיהיה לטובה, כמאמר שהביא הטור (בהל׳ ר״ה), מי כאומה זו שיודעת אופי של וכו׳ פי׳ מנהג של אלוק שלה, אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים, אבל ישראל לובשים לבנים ומתעטפים לבנים וכו׳ לפי שיודעים שהקב״ה עושה להם נסים ומטה דינם לכף זכות (טור ורא״ש סוף מס׳ ר״ה) ולכאורה סותר הגמ׳, שלשה ספרים נפתחים בר״ה וכו׳, אבל הענין — כי הכלל ישראל מובטח שיצא הדין לאור, על כן מי שמכניס עצמו שלא יהיה לעצמו, רק שיהיו רבים צריכים לו, נמצא כי הכלל צריך לו, ויזכה בתוך הכלל לטוב.

מאמר תל״ו

בענין הנ״ל

אור ליום ג׳ ת׳ ד׳ לעשירי י״ב אלול אשר אותות השמים יגידו עליו כי הוא מורה על חיבתם של ישראל לאביהם שבשמים, כמו שכ׳ הרמב״ן ז״ל בדרשה שלו. וקבע להם חודש הזה להתעורר לשוב — להצלתם הנפלאה, ויענה ויאמר ״סלחתי״ ביוה״כ הבע״ל, וזה כונת הפסוק (תהלים פא:ב-ד) ״הרנינו לאלקים עוזנו הריעו וגו׳ שאו זמרה וגו׳ תקעו בחודש שופר״ וגו׳, ומה שמחה כל כך בשופר, ושופר הלא הוא ילולי יליל, — ותיבב אם סיסרא? אבל יש רפואות, שרפואתם להפחיד את החולה ובזה יתרפא, וזהו ״הרנינו וגו׳ לאלוקי יעקב״ אף כי אלקים דין הוא, אבל הוא להפחיד בתקיעת שופר, כדי לקבל עול מלכות שמים במלכיות, ונמצא כי הפחד יהיה רפואתו מהיסורים היותר קשים, ולהיות זוכים לעונג היותר נפלא, עין לא ראתה וכו׳ היש רננה יותר מזה? נזכה לרננה הלזו אכי״ר.

אתה בני יקירי מחמד לבי נ״ז נ״י כאור שבעתים, נזכה לכתיבה וחתימה טובה בתוך כלל ישראל, מי יתן ונזכה להמנות בכלל כנסת ישראל, ואז נדע כי מוצלחים אנחנו, ויש לי ענין רב בזה — מאמר שלם. דעתי בלי״נ, אם ירצה הגוזר, לכתוב בענין אהבת ישראל, ודעתי לקרותו ״אהבת חסד״ ואשרי למי שקשור באהבת ישראל, — ודואג לטובת ישראל, הלא ראית למעלה, מה שכתב הרמב״ן ז״ל, מאותות השמים אלול מזלו בתולה, וכפי מה שבארנו למעלה די להשתוקק מאד לחבב את מי שהקב״ה מחבב כ״כ. וכל מה שיכול האדם להשתדל בטובתם של ישראל, בין בגופם, — כמו נדיבי אשכנז יברכם ה׳ בכל טוב סלה, בין לנפשם (ישר לזה או בעקיפין) פי׳ בין המזכה את הרבים — לפרסם אלהותו ית׳ לירא ממנו ית׳ ולרעות צאן קדשים על שדה אמונה בהשכל ודעת שתתישב בלבם, מחלקו יהא חלקנו, בין המכריע כל העולם כולו לכף זכות, כי רצונו לזה, ומחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה, בכלל יש לאדם להתקשר מאד מאד באהבת ישראל, שידקדק יותר באהבתן והתקשרותו יותר לכלל הכנסיה. ואני מקנא קנאה רבה את נדיבי אשכנז, מי יתן ואזכה לעשות מאמר שלם לכבודם, ובפרט אבי הנדיבים ברון הירש קרנו תרום בכבוד סלה.

בני יקירי! שמחתי מאד מאד על שקבלת באהבה תוכחתי, באהבה מסותרת לדרוש טובתך בדרך נפלא, ואל תדאג כלל וכלל, כי השי״ת יהיה בעזרה ולא נבוש כי בך בטחנו, כי דורשיך לעולם לא יכשלו, ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך, הא למדת כי מי שח״ו אינו לומד עצמו לחסות בו ית׳, לנצח יכלם ר״ל, ע״כ נתלמד תמיד לחסות בו, ולנצח יהיה לנו מעוז ומחסה, וארז״ל בגמ׳ (ר״ה טו) כל שנה שרשה בתחילתה הרי זו מתעשרת בסופה שנאמר וכו׳ ופירש״י שמבקשים כרש בפתח, זהו מעט הכמות ורב האיכות, קשה להאריך, אבל בקצרה הרי זה כענין שנכתב על ברכת המזון ״כמקבל פרס מרבו ומודה לו״, פי׳ הציור יהיה ממש כנכנס בביתו של מלכו של עולם והאכילוהו והשקוהו בכבוד גדול, וכן הבקשה תהיה כזה, ובודאי יהיה עושר בסופה, והדברים ארוכים בזה.

והמאמר הכללי הנכתב לכבוד חג הפסח יבאר זאת היטב, ודי ביאור למבין.

מאתי אביר דורש שלומך וטובתך בלב ונפש מברכך בכל טוב סלה. ש״ז.

מאמר תל״ז

בענין ר״ה - אימת הדין

הנה אז״ל ר״ה ט״ז שלשה ספרים נפתחים ברה״ש וכו׳ והנה צדיקים היינו שזכיותיהם מרובים מעונותיהם, וזה קשה הלא מבואר בגמ׳ כי מי שאינו מקיים אף דבר מדרבנן רשע מיקרי, ואיך יקרא במיעוט עונות צדיק? אמנם האמת יורה דרכו, כי זה קאי על מצבו בגדר תשובה, אם בשמים יראו עליו שיותר הוא עומד לשוב מדרכו הרעה ולא ישוב לכסלה עוד — הרי הוא צדיק ונכתב לאלתר לחיים, וזהו שאמרו שם ״אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם״ פי׳ שיתברר לכם בשכל ברור — אמונה חזקה מהנסים המפורסמים מיציאת מצרים, וכהנה רבות, ומתן תורה בפרסום רב, ותמיד אנו מראים כי התורה בנויה על יסודות מוחשיות למביני דבר, — וקיום של ישראל בין זאבים רבים היום הזה, מעיד על זה, ומכל זה תראו — כי מלך על כל הארץ ה׳ ית׳ הוא, והכל משועבדים לו ית׳ ואנחנו מקבלי הדת משועבדים לשמור דתו. וכאשר יתברר לו היטב כל זאת בהשכל ודעת קרוב הוא יותר לתשובה, ויבא זכרוננו לפניו לטובה.

והנה יש לאדם בימים האלה ללמוד בר״ה ט״ז כל הסוגיא שם בגמרא ובאלפס ז״ל ובאשרי ז״ל שם, תסמר שערות אדם על הפחד הגדול, וביותר שלא יהיה בו ח״ו גדר ״קרקפתא דלא מנח תפילין״ ואיתא בקרבן נתנאל על הרא״ש ז״ל ״לאו דוקא תפילין הוא הדין כל המצות אם הם בזויות עליו״, — ולא ידענו מהו גדר ״בזויות עליו״, אבל מצינו בגמרא סנהדרין צט: ״כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הרי זה בכלל כי דבר ה׳ בזה״, ומזה נקיש לכל המצות עשה ול״ת, אם אפשר לו לקיים (ומתרפה ואינו מקיימם כראוי, זה נחשב מצות בזויות עליו) ה׳ יזכנו לקבל עלינו עול מלכות שמים בשלמות ונזכה שיבא זכרוננו לטובה בתוך כ״י כברכת אחיך אוהבך...

ואוסיף מעט ורב הוא, רק איני יכול להאריך. אחרנו המכתב למען הוסיף זאת. ויש על האדם לפחד מאד מאד אם אינו ירא ח״ו מיראת עונש. וידענו כי מעונש עוה״ז יפחד מדבר קל ג״כ, א״כ זהו פחד גדול, ר״ל, גדול העון מנשוא, קצרה הידיעה מהכיל, כענין שנאמר בפ׳ נצבים (כט:יז-יח) ולהלן, פן יש בכם איש וגו׳ והתברך בלבבו שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך — פי׳ שלא יפחד מהאלות האיומות, עונשן של מלך גדול על כל, ורבצה בו וגו׳ והבדילו ה׳ לרעה וגו׳.

והמתבונן בזה מ״קרקפתא דלא מנח תפילין״ שכתבנו ומסנהדרין שהבאנו לעיל, תסמר בשר אדם, ואם על דבר אחד שקל בעיניו — כך, ומה הוא עוד אם כל העונשים קלים בעיניו, ר״ל וזה שכתבנו מסנהדרין הוא קל ו״בזויות בעיניו״ נראה ג״כ מדברי ר״ת, שכתב: ״אבל אם אינו מניחם מחמת שירא מגוף נקי וכו׳״ עיי״ש דוקא — ותראה כי כן הוא, כי קצרתי, כידוע לך למה.

על כן חוב גדול להשתדל כל ימיו לפחוד מהעונשים, והם המקימים את האדם, ונזכה לכוח״ט בתוך כל ישראל אכי״ר.

אכתוב לר״כ דבר אחד שאמרנו על הכ׳ ״שופטים ושוטרים תתן לך״ (דברים טז:יח) מלת ״לך״ מיותר הוא, יורה דרכו שכונת הפסוק כך הוא, כי הנה נצטוו בני ישראל בביאת הארץ ולהושיב על אדמתם בתי משפט, אשר מהם תצא ידיעת המשפט על פי חכמת התורה, ולקיים המשפטים ״אשר תשים לפניהם״, אך בדברים שנפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להן, יצרו של אדם נוקפו וממאן לקיים, ואם כן נצטוו למנות שוטרים, לרדות העם ביד חזקה, והא תינח על דברים שבגלוי, אבל דברים שבסתר מי יכריחנו לקיימם? אמנם כבר כתב ר״י ז״ל — ״לדעת חכמה ומוסר״ (משלי א:ב) ופירש הוא ז״ל: ״חכמה היינו ידיעת הדינים לפרטיהם והיראה המיסרתו לקיום המצוה והתורה היינו מוסר״. נמצא כי שופטים ושוטרים היינו נגד חכמה ומוסר, כי המוסר הוא שוטר על האדם במסתרים באין רואה ואין שומע, וגם על השופטים בעצמם — כדי לקיים. וזה שרמז הכתוב שופטים עד לימוד חכמה, ושוטרים נגד מוסר, כי הוא השוטר היותר גלוי — בסתר כבגלוי, וזהו שרמז הכ׳ ״תתן לך״ — לעצמך, תתן בלבך שוטר המוסר להיות סתר כבגלוי, וגם שוטר על השופטים בעצמם.

ובזה נקיים ״מלכיות שתמליכוני עליכם״. כי אין לנו עתה בגלותנו שופטים ושוטרים על קיום התורה, ובמה נמליך אותו ית׳ עלינו, אם לא ע״י ״טובה מרדות אחת בלבו של אדם״ (ברכות ז.) ע״י לימוד המוסר, הוא הוא הרודה ברצועה קשה את האדם לקבל עול מלכות שמים, וזה ״מלכיות שתמליכוני עליכם״ שאז״ל בר״ה (טז) ובזכות זה יבא זכרוננו לטובה אכי״ר.

מאמר תל״ח

ביאור למאמר אימת הדין

בני יקירי מחמד לבי נ״ז יחיה לברכה והצלחה סלה! מהסתם, בקרוב יבא לידך מאמר אשר כתבתי בעש״ק העבר, תמצא בו נחת, כי ידובר בו נכבדות אדות, ״מחשבה״ כי זה ממש כל האדם. רצוני לבאר מאמר ״אימת הדין״. לא יאומן ולא ישוער כי יסופר, ממש אין דעת האדם יכולה לקבל מרוב הפלגה, אחלי יכונו דרכי להזהר בהם, ולשום נגד עיניו זאת תמיד ולא יחטא.

גרסינן בקידושין (יב.): ״היינו דתנינא צא וחשוב כמה פרוטות בשני סלעים יותר מאלפים כו׳ עד — אנא תנינא לה קרוב לאלפים״ יעו״ש, וברש״י ד״ה ״יותר מאלפים קרי להו. משנה זו שנויה אצל נהנה מן המקדש שמביא על הנאת פרוטה, אשם בכסף שקלים, צא וחשוב להתרחק מן העבירה, שאף על השוגג צריך כפרה גדולה כגון זו״ עכ״ל רש״י ז״ל.

צאו וראו לימוד לאדם, להתרגל להגדיל ההתפעלות של עונשי העבירות בכל מה דאפשר, כי דוקא אז יכיר מעט גודל עומק הדין, אשר אמרו ז״ל עליו כי ״עומק הדין מכוסה מבני אדם״ (פסחים נד.) ולכן כאשר ימצאו מקום בתורה להתבונן בזה, איטפל התנא לכתוב חשבון מספר הפרוטות של שני כסף שקלים — קרוב לאלפים, להתבונן מזה — עד כמה רבוי כפל העונש בעולם הדין, היה נשאר עליו אם לא היה מביא קרבנו על הנאת פרוטה אחת — אחרי שבזה העולם הבנוי על רחמים גם כן, ובכ״ז חייבה התורה לשלם אלף ותקל״ו פעמים (חשבון הפרוטות) יותר ממה שנהנה (פרוטה), א״כ מה יהיה עוד במקום שאין רחמים בדין.

וידוע מגדר שגדרו חז״ל — כי אש שלנו, הוא — אחד מששים מאש של גיהנם, ובכלל ידוע מהרמב״ן ז״ל, כי העונש היותר קל בעולם העליון, קשה מיסורי איוב כל ימי חייו, ונוכל כבר להבין אם יוכפל העוגש אלף ותקל״ו פעמים, וכל זה על שוגג ועל הנאת פרוטה אחת, ההתבוננות מזה על מזיד, — עצמו מספר. ואולי יבא עוד מעט ציור על זה, ובשלמות ציורי אין ביכולת האדם להבין, וראה כמה דקדק התנא לכתוב ״קרוב לאלפים״ כדי להגדיל ההתפעלות בעומק הדין — המכוסה מבני אדם, ואין להם שום השערה בו, ורק ע״י דברים גשמיים — ואח״כ יתבונן כי אין ערך ושיעור כלל וכלל מצער היותר קשה בעולם הזה — לצער היותר קל בעוה״ב, וכששם יוכפל הצער אלף וחמש מאות שלשים ושש פעמים, מי יכילנו ומי ישאנו, וכל זה בשוגג בפעם אחת, וצא וחשוב בשוגג שתי פעמים ושלש פעמים וארבע פעמים, וכל פעם ופעם יוגדל מאד ענשו, כענין שנאמר (משלי כו:יא) ״כלב שב על קיאו כסיל שוגה באולתו״ והדברים ארוכים, ואין כאן מקום להאריך, ומה יהיה עונשו במזיד, פעם ראשונה, וכש״כ פעם שניה ושלישית ורביעית וכו׳ אהה! אהה! ודע, כי בגדר שגדרו ששים פעמים יש לנו ענין איום מאד, אין כאן מקומו.

ולימוד נפלא מהברייתא ההיא — עד כמה חוב על האדם להתבונן בפרטיות העונש כנ״ל, וגם נוכל להבין, כי דוקא במחשבה ובעיון בפרטיות דקות הענין, אז יבין מעט, וכמה פעמים דברנו מזה, ומזה ראיה גמורה למבין דבר. והמחשבה בדקות — היא אברי הלעיטה והעיכול של חנפש, ודע כי כל הנ״ל אינו רק הקדמה להביאור. ואל יתעה לב האדם הבלתי רגיל בעיון, — לאמר שלום עלי — כי לא שום פעם מעלתי בהקדש, כי אם יגיע לו הביאור כולו, אז ידע כי יש בבחינה של ענינים אחרים זולת הקדש, עונש גדול יותר מזה, ולא עוד אלא שגם במעילת קודש אין האדם נקי, ולא עוד אלא שח״ו כמה פעמים בכל יום, הרחמן יצילנו מהיום והלאה מזה וכיוצא בזה. ואין ביכולתי עתה לגמור הענין האיום שהתחלנו בו, אבל גם ההקדמה הזאת לא אתמהמה לשלוח לכם, אהובי אשר אדרוש טובתכם מאד. וברצות — מי שרצון כולם בידו, אקוה בלי נדר ובלי הסכמה, לגמור הבאור כפי יכולתי — מעט מזעיר. מאתי אביך אוהבך, דורש ומבקש תמיד שלומך וטובתך כל הימים, ש״ז.

מאמר תל״ט

בענין יום הכפורים לכלל הקבלות

זה כמה חשבתי ביום הכפורים איך לכלול כל הקבלות בפרט אחד, וחשבתי לעיקר, — לדעת מה שמדבר, בין במילי דעלמא בין בתפלה ובין בתורה, וזה עיקר גדול, א׳ שיהיה לו מזה — מנוחת הנפש, וזאת מעלה מהמעלות הגדולות מאד, מצלת מבלבול הדעת, ומלמדת העיון והמחשבה היטב, ומתרגל בזה — בכל דבר שיבא לידו — לרדת עד תכונתו. כי גם בלימוד זה — יסוד החכמה — להבין שמעתתא עד תכונתה, וזה היה דרך הלימוד לראשונים המובהקים, וזהו ענין החלוקים שהיו אומרים, לבא להתחלקות הענין עד דקותו, והסתבכותו זה בזה בדרך הגיון בלי חלוף נושא בנושא ונשוא בנשוא, וזאת מלאכה גדולה, ואף שאין לי יד בזה, אמנם גם למיעוט ערכי אבין זאת.

וזה אחד מארבעה דברים שלימוד המוסר תוסיף תת כח בלימוד הלכה, כי מי שעוסק במוסר בהשכל ודעת, יבין כי כל ענין המוסר המועיל — הוא רק להתחקות על תכונת הענינים עד תכליתם, כגון להבין לאשורו שפלות האדם — מצד טבעו (החומרי) השפל, וכן מצד מיעוט ידיעתו — ודרכי הטעיות הרובץ תחת משאו ועומד להכשל תמיד בטעויות, רצוני במלות ״תחת משאו״ פירושו — כשהוא טעון במשא הטרדות או במשא העיון — עיונים רבים בפרטים רבים, אשר אז טועה השכל ויסתבכו נושאים בנושאים ונשואים בנשואים, ומכש״כ בסעיפים היוצאים לצדדים — אשר נקל מאד ליפול בטעות הפשוט מאד. וזה מלאכה גדולה, ונכלל הכל במה שכתבתי — לרדת לתכונת הענין. וזה שהיינו מורגלים בגרובין לאמר: להכיר צדקת (או אמיתת) הדבר (די ריכטיקייט פון דער זאך) כמו הכרת הקלות ופתיות רצוניית העולמית של העולם הזה, ולהכיר גנות העבירות עד כמה שיד האדם מגעת. וכן להכיר מעלת קניית המעלות וגודל מעלת התורה במה שעיני האדם רואות, ומכש״כ שנאמרה מפי הגבורה, וכענין שנאמר: ״את תורתי אשר נתתי לפניהם״, פי׳ במה שעיני האדם רואות רוממותה מכל חכמה ומדע, ותתרומם על כל ברכה ותהלה, והיינו — נתתי לפניהם — לפי הבנתם, ״ולא שמעו בקולי״ — להבין זה שנאמרה מפי הגבורה, ולהבין מעמד יום הדין לתכונתו כפי יכולת האדם. וכהנה רבות. המשכיל בהם יתלמד להעמיק דבר לתכונתו, ומזה יוסיף כח להבין שמעתתא אליבא דהלכתא — לפי עומק מהלך תבונתה, כמו שאמרנו תמיד — פסקי בעלי בתים ופסקי דיינים אינם שוים, פירושו, בע״ב אינם מורגלים בהעמקת מהלך שיטות הש״ס לסוף תכונתם, וזהו שאמרו בש״ס: הוי מרהיט שמעתתא (סוכה כט.) פי׳ רהיטת מהלך צורת ההלכה, ולזה כיונתי כי מוסר מועיל ללימוד. ומה שכתבתי לדוגמא מבכורות, הוא רק משל בעלמא — שיבין מי שאין לו יכולת להתבונן במה שכתבתי פה בהמאמר.

ויש עוד ענין שלישי מה שחכמת המוסר מפשטת הצורה להבין דרכי היושר, ולהבין כחות הנפש וכחות השכל, איך שיכול השכל לטעות מחמת כחות הנפש, ועל זה יועיל הרבה לימוד ספר חובת הלבבות, ויועיל הרבה העצה שכתב הרא״ש ז״ל — להתרגל שידע מה הוא מדבר, פי׳ שלא יהיה האדם מהמתהוללים היינו בערבוביא שדעותיהם אינם במנוחה, אלא להתחקות לתוכן הענין — בין במילי דעלמא בין במילי דשמיא, בין בתפילה ובין בתורה, ולהתרגל לזה יועיל להתלמד תמיד בתורתו ותפלתו לדעת מה הוא מדבר — בלי ערבוב מחשבה אחרת, אך זה קשה מאד, ומצאתי עצה לזה להקל מעט על המתלמד, ובלי״נ נתחיל לאט לאט, ונקוה שבעזרתו ית׳ נמצא תועלת גדולה ונצא לצעוד הלאה, וידע כבוד תורתו כי עדיין אינני בקו הבריאות, ואני צריך לשמירה רבה, וטרדה לא תבא באהלי, ועם כל זה אכביד עלי יותר מהראוי בעסק הדבק טוב אשר מכל הצדדים מבפנים ומבחוץ יסתעף הרבה טרדות, להשיב לכל אחד לפי דבריו, ושארי המכתבים המצטרכים לחיזוק הענין, בין כך נתחיל מעט בלי״נ להתלמד בזה שלא לערב ענין בענין אף במחשבה, ובפרט בעת התורה והתפלה וכדאי ללמוד בכל יום סימן כ״ט מאורחות חיים להרא״ש: דע את וכו׳ ודבריך במאזני צדק תשקול וכו׳, וזה ההיפוך מערבוביא, וקשה לי עתה להאריך ואקוה לעוד חזון, אוהבך מברכו בהצלחה.

מאמר ת״מ

סיום המאמרים להתעוררות לימי אלול ועשרת ימי תשובה רה״ש ויוה״כ

בעש״ק העבר הריצותי דברי לפניך, דברים נעימים, נעימות שבנעימות, היינו עם בקורת שהיא מחיה את בעליה, כמבואר במאמר לא״י... היקר מפז, וכמבואר במכתב: חבוט חבוט דטבא למילפא אורייתא. ויש לי הערה רבה בפרשת עקב בענין זה, רשמתי למען תזכרנו אי״ה כשתבא לפה בהצלחה.

והנה מה שכתבת שבחנת אם הייתי מוצא הדברים בשוק — איך הייתי מתפעל, אולי נתפעלת רק מחמת שידעת שמפי יצא. והנה השגתי אתמול ההעתקה ממכתבך בכת״י, וראיתי ממש ההיפוך, אילו מצאתי בשוק דברים כאלה — הייתי דן — כי מפי גאון יצאו דברים כאלה, והייתי מתפעל הרבה יותר מאשר ידעתי כי מקט ערך בתורה ומדות כמוני יצאו, ואם כי אתפעל הרבה, אבל עוד יותר הייתי מתפעל אם בשוק מצאתים, והנה כבר ידעת כי ביום האחר זה — ישתכח טעם הדברים בע״פ, והנה כאשר בא לידי אתמול ההעתקה ולא כת״י היה נדמה לי לפי שעה כנ״ל, ומה פשוט עתה דברי תדבא״ר: חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב, אשתומם מן הפשטות וגם מן תונתם ז״ל בשפוני טמוני — דברים דרך העברה, — קדוש התלמוד הוא, ותהלה כי אתמול נתגלה לי ג״כ כונה בדרז״ל, מצינו שדברה תורה בדרך גוזמא, וגם בגמ׳ (עירובין ב) איתא דנקט ברייתא גוזמא, ותמיד אני מצטער על זה — להבין, הא גופא קשיא למה? ותהלה כי מצאתי כונה פשוטה בזה להפליא להועיל, רשמתי זאת למען תזכרנו.

הנה מכלל העולם מצאנו, כי על פי רוב כל החכמות וההשתדלויות שמתחכמים ומשתדלים החכמים ואנשי המסחר וממציאי החדשות בעולם, המה רק על ההכנה למעשה, אבל עיקר עצם המעשה נעשה בפשוטו בלי שום התחכמות, כדומה חכמת הרפואה היא רק בנויה על הישגי השכלת חכמת ומדע הרפואה — לעמוד על סיבת המחלות ומהות המחלות מה הן, ולדעת טבעי סמי המרפא, ואיך יתאימו לרפאות המחלות — ואופן הרכבתם במדה ומשקל בפלס צדק, וטבעי האברים החיצונים והפנימים, וכדומה לזה, אבל אחרי התבררות השכלת מדע הרפואה ופרטי חכמתה, הנה העיקר התכליתי שעליו סובב הולך כל מרבית היגיעות לההתחכמות והשכלת הרפואות דור אחר דור, — יסובבו כולן על הרפואה המעשית להחולה שיתרפא ויבריא מחליו, ועל זה כדאי כל העמל והיגיעה אשר מחול ירביון, והנה הרפואה למעשה נעשה בפשטות מאד, — היינו שהחולה לוקח הרפואה כפי פקודת הרופא אחר הרכבתם, וכן במסחר, כל התחכמות מדע המסחר היא רק על ההכנה, איך לנהל ולכלכל רוח המסחר להרבות הון — למען יתענג מהם כחפצו, והנה התכלית שהוא עצם התענוג — נעשה בפשטות גמורה — הגעת המאכלים הטובים לפיו ומלבושיו וכיו״ב, וכן באומנויות והמצאות החדשות בעולם, המכונות והטיליפונים ע״י חוטי התיל וסידוריהם וכן המצאות הטיליגרף וכיו״ב, כל הישגי השכלת המצאותיהם הנם רק להכנתם וביסוסם, אבל העיקר התכליתי — ההנאה מהם — הם בפשטות מאד, יושב בקרון הרכבת או האוטומוביל, ונוסע במהירות לכל מקום שרוצה, ודופק על חוטי הטיליגרף ומשוחח למרחקים בטיליפון המסודר לו, ומזה ראיה להמתבאר במאמר ״שימושה של תורה״. וכמו כן אנו רואים בענין החכמה, אחרי כל ההשכלה והבינה למחקרי הצעות הענינים — נעשים הכל בפשטות כמו מושכלות ראשוניות ובמונחים מוסכמיים, ומזה ג״כ ראיה להמאמר, והנה ברפואת הנפש ג״כ כנ״ל, כל ההשכלה והחכמות הוא רק התבררות איך למצא העצה והתרופה, אבל עצם העצה היינו העיקר התכליתי למעשה — הוא נעשה בפשטות גמורה, ככל הנ״ל, והנה העצה אשר יש לנו, והקדמנו הקדמות עליה, ההתחכמות היא רק על המצאת העצה, וכפי מה שנתבאר מעט מזה במכתב... ובמאמר ״פסקי בעלי בתים״, אבל עצם העצה צריך להיות בפשטות מאד — רק לקחת בפקודת הרופא חולים אשר תהלה לו שהורנו הרפואה, ואין לנו אלא לקחת בפשטו.

והנה קרבו ימי הכנה על כל חיי האדם — ארוכים לעד ולעולמי עולמים סלה, הם ימים נוראים הממשמשים ובאים, ואמרנו אל הד״ט (חבורת הדבק טוב) את העצה, מראשית בקלות ובקצרה, כמו עד אחר יוה״כ הבע״ל, בלא נדר. ואם יעזרונו רחמיו ית׳ ויעשה פרי, נתחקה על ימים יבואו עוד, ואולי להרחיבה ולסלסלה ולרוממה. והאמת לא אכחד, כי זאת, אין רצוני למסור רק לאנשים אשר אין דרכם להטעות עצמם, ואם יקחו בידם ענין, יעשו בפועל ולא בכח לבד, ואין כחם אלא בפה, כאשר הוכחנו לדעת כי כמה מהד״ט כזה דרכם להטעות עצמם בפיהם ובשפתיהם ולבם רחק, וכדאי להודיעם את דעתנו בזה, זולת אם ינחמו מדרכם ויקבלו על עצמם קנס נכון בנדר אם יעברו, ואם נבחין את דרכם אחרי התחברם לקבלת העצה, ע״כ תודיעו להד״ט, זולת לאחדים שידעתי אותם לטוב, להם נודיע בל״נ — אפשר קודם אלול הבע״ל לאחוז בזה בל״נ מראשית ימי ההכנה.

כבר ידעת את דברינו על הכתוב: ״כולו שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה וגו׳״, (ירמיה ח:ו) כנראה אין זאת רק תוכחה לבני דורו, אבל טבע האדם כך הוא והנביא הוכיחם על שלא שינו טבעם, כי רבו כמו רבו המכשולים והפחיתות מזאת המדה. והנה אם לראשונים כמלאכים הוכיח הנביא כך, ומה גם לאחרונים, ומה עוד לנו, אשר ע״כ נשים כל עמלנו ליסוד הזה ״להניח ממרוצה״, ואם יהיה לנו כח במחשבה, וכבר ידענו כי המחשבה היא המנהלת כל אדם לעומתו אם לטוב אם למוטב ח״ו, וא״כ כל התורה תלויה בזה, אשר ע״כ חשבנו לטכס עצה בזה.

והנה העצה היעוצה לזה — היא עצת הרא״ש ז״ל באורחות חיים כ״ט ״דע וכו׳ ודבריך במאזני צדק תשקול״ ויחשוב על מה שידבר ומה שיעשה — לשקול קודם במאזני שכלו איך ידבר ואיך יעשה, אך זה דבר קשה למיעוט ערכנו, ע״כ אמרתי ננסה נא בתפלה: ״בשלש ראשונות בלי״נ בדוקא, וברכה ראשונה בקנס מועט, — על ודאי ולא על ספק, — אם יחסר בודאי אף מלה אחת — שלא יחשוב מקודם מה שיוציא מפיו — ישלם קנס כל דהוא, וכן בברכת המזון ובלא קנס. וכן ישתדל בכל התפלה כנ״ל ויהיה לו התפלה כלוח מפתח לכמה רעיונות, ואקווה שיהיה מכל זה רב התועלת בעה״י. וכן לקרא בכל יום עד יוהכ״פ בלי״נ לקיים ממנה איש איש לפי ערכו, ואם יחסר הקריאה — יתן קנס מועט, וכן לחדש לימוד ספר תומר דבורה בלי״נ בכל יום עד יוהכ״פ, בקנס מועט, ואחר יוהכ״פ בלא קנס, ויש להפריש מעט כסף על זה כמו על כל ההוצאות. ואקוה שיהיה לנו בזכות הרבים תועלת רב, וכל אחד יכתוב לי פעם אחת בשני שבועות עד יוהכ״פ — אם ישמור זאת, והקנס ישלח לידי דוקא. מכובד הכתיבה קיצרתי, יזכני ועוד חזון.

עש״ק פ׳ כי תבא י׳ אלול, האהוב והנחמד באותות השמים, כמ״ש הרמב״ן ז״ל כי מזלו מזל בתולה, להורות על האהבה בהתקרבם אליו ית׳, ויהיו נקיים וטהורים להעביר פשעם וחטאתם ביום הנורא — יום הכפורים הבע״ל, ונזכה להיות מסוגלים להקרא בשם הכנסי׳ הק׳ אכי״ר.

והנה מצינו בטור ראש הל׳ רה״ש בשם המדרש: בא וראה אומה זו שיודעים אופי של אלקיו, פירוש — מנהגיו, בנוהג שבעולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים שאינו יודע האיך דינו יוצא, אבל ישראל לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים וחותכים צפרניהם ובטוחים שיצא דינם לאור, ולכאורה זה סותר המאמר התלמודי ״אמר ר׳ כרוספדאי אר״י שלשת ספרים נפתחים ברה״ש אחד של צדיקים גמורים וכו׳״ ואם הם בטוחים מה הפחד?

אמנם הנראה, כי הנה מבואר בפ׳ ואתחנן ״לא מרובכם מכל העמים חשק ה׳ בכם וגו׳ כי מאהבת ה׳ אתכם״ וכתב הרמב״ן ז״ל טעם האהבה, כי הנבחר לאוהב — הוא היודע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו, וישראל ראוים לכך מכל עם, כמו שאז״ל ביצה כה: שלשה עזים הן ישראל באומות, ויעמדו בנסיונות או יהודי או צלוב ע״כ, היוצא מדבריו — כי תואר הכנסת ישראל הוא — התוקף והעזות בדעתם, ויגבה לבם בדרכי ה׳, להיות עומד בדעתו ואינו נכנע לרצון תאוותיו ומדותיו אשר לרגליהם ימשך שכלו ודעתו לדכא תחת רגלי הפתאים והסכלים, ובכלל זה מה שאנו אומרים תמיד להיות האדם בר־סמכא, בלי״ס אתה יודע מזה, וכן להיות מסודר, ג״כ הוא בכלל הזה, וזהו תואר כנסת ישראל האהובה אליו ית׳, וקבע בזה החודש בשמים מזל בתולה.

ועל פי זה נוכל לאמר כי יש שני דינים, ומלבד דין היחיד יש דין הכנסיה (הכנסת ישראל) בכלל, והיא בטוחה שיצא דינה לאור, כי יסודות האלו תכונתם לאביהם שבשמים, ואם מטו מה, כענין: שבע יפול צדיק וקם, פי׳ מקים עצמו מן הנפילה ויתקרב לאביו שבשמים, ומעתה יש לנו להכין עצמנו באלה המדות — צריכים לו, אם בגופו אם בנפשו שיתקדש שם שמים על ידו, ונמצא כי הכנסיה למען נזכה להחשב בכלל הכנסיה, (כנסת ישראל), ועוד לחפש להיות רבים צריכה לו ובכללה הוא, ומה טוב בזה — להתחבר אל הד״ט, והד״ט צריכים לו, וכל המוסיף מוסיפים לו ברכה.

מאמר תמ״א

כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה (ויקרא כג:כט)

הנה להאריך עתה הכתובים קשה לי, אבל בקצרה אודיעך מה שדברנו בשבת קודש העבר א׳ לעשירי רעיון מבהיל, על מחשבה להתבונן בעצה ותחבולה על יראת ה׳.

כתב ר״י בשע״ת ב:טו, ״ונאמר על האנשם שאינם עורכים מחשבות תמיד להתבונן ביראת ה׳: ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה וגו׳ ונאמר מדוע וגו׳ קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם, ונאמר: כי הנה רחקיך יאבדו״ עכ״ל, פירושו — לא כפי הנראה, לכאורה, כל אחד ענין בפני עצמו, אבל זה כדרך הראשונים בתלמוד, לקחת הלכה מאיזה סוגיות יחד, ורצה להראות גודל חיוב להתבונן ביראת ה׳ והביא ראיה מתחילה מן הכ׳ ״ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה״, הרי כי הכתוב הקפיד מאד על היראה באופן שכזה שאינה רק חיקוי בעלמא (״נאך גיטאן״), ולא בהתבוננות, ואח״כ הביא ראיה ליותר עוד — כי היראה שאינה באה מהכליות יועצות פי׳ בעצה ותחבולה — נקרא רחוק ממנו ית׳ ואח״כ הביא ראיה מהו הפסק העצום של רחוק ממנו ית׳ ״כי הנה רחקיך יאבדו״.

והנה בפ׳ אמור (כג:כט) נאמר: ״כי כל הנפש אשר לא תעונה וגו׳ וכל הנפש אשר תעשה מלאכה וגו׳ והאבדתי את הנפש ההיא וגו׳ וכתב רש״י ז״ל ״לפי שהוא אומר כרת בכל מקום ואיני יודע מה הוא, כשהוא אומר והאבדתי — למד על הכרת שאינו אלא אבדון״ עכ״ל. ומעתה נוכל להבין אם העושה מלאכה אחת ביום אחד של יום הכפורים, בשעה קלה, נתחייב אבדון, מניעת האינם עורכים מחשבות — להתבונן תמיד ביראת ה׳ בכליות, אשר נאמר עליו כדברי ר״י ז״ל ״רחקיך יאבדו״ כמה כריתות ח״ו יש בו, כי החיוב הוא תמידי.

הרחמן יעזדנו לערוך מחשבות בעצה ותחבולה ביראת ה׳ בתוך כלל ישראל אכי״ר.

גרסינן ביומא סט ע״ב: למה נקראו שמם אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה, אתא משה אמר האל הגדול הגבור והנורא, אתא ירמיה אמר עכו״ם מקרקרין או מרקדין בהיכלו איה נוראותיו, לא אמר הנורא, אתא דניאל אמר עכו״ם משתעבדים בבניו, איה גבורותיו, לא אמר הגבור, אתו אינהו ואמרו אדרבא זו היא גבורתו שכובש כעסו, — שנותן ארך אפים לרשעים, ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב״ה, האיך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות, ורבנן היכי עבדי הכי ועקרו תקנתא דתיקן משה? אמר ר״א מתוך שיודעים שהקב״ה שאמיתי הוא לפיכך לא כזבו בו עכ״ל הגמרא.

הבט נא בני יקירי, נוראות שיוצא מן הגמרא, לכאורה קשה מאד, אטו שקר הוא? שהוא ית׳ ח״ו אינו גבור ונורא, הלא ידענו כי גבור ונורא הוא מכל גבורותיו ונוראותיו בשמים וארץ, בכל רגע ורגע, — מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית כאמור ״לעושה אורים גדולים, עשה לא נאמר אלא לעושה״, בכל רגע ורגע, כמבואר בנפש החיים, אלא ודאי כיון שאין אנו רואים זאת, שהרי ״עכו״ם מרקדים בהיכלו״ וכו׳ א״כ אין אנו יכולים אמר גבור ונורא, רק אנשי כנסת הגדולה חדשו, שהן הן גבורותיו ונוראותיו שמאריך אפו כל כך, אבל קודם שחידשו אנשי כנסת הגדולה זאת, היה אסור לאמר כן, כיון שהקב״ה אמת הוא, אין זאת אמת, לאמר דבר שאינו מבין בשכלו.

וא״כ יצא לנו מזה, שכל זמן שאין האדם מכיר בשכלו היטב גדולת השם ית׳, גבורותיו ונוראותיו, הרי כאילו ח״ו שולל ממנו ית׳ התוארים האלו ר״ל, ואם כן חובה עלינו להשכיל ולהבין גדולת ה׳ ית׳, ואריכת אפים שלו, וקיום אומה אחת בין האומות — כמבואר בשם אכנה״ג, ומי שלא ישכיל ויתבונן בזה, הרי ח״ו כאילו אצלו וכו׳ שאמרו ״לפיכך לא כזבו וכו׳״ וא״כ מה הוא האמת, — להשכיל ולהבין זאת בהכרה גמורה. וכן במעלות התורה והמצות ושבת — הכל להבין בהכרה גמורה, ולא בפה מן השפה ולחוץ (ניט נאר גיזאגט), וזה מבהיל.

וראה עוד, בשביל דבר קל כזה, לכאורה זכו לשם ״כנסת הגדולה״. הרי שהתבוננות לא דבר קל הוא, מאמר נורא הוא.

מאמר תמ״ב

בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל וגו׳ למען ידעו דורותיכם וגו׳ (ויקרא כג:מב-מג)

זה לא כבר שלחתי לך מכתב ארוך, והודעתיך את רוב שמחתי בענין אהבת התוכחה כי חיים הם למוצאיהם, ואכתוב לך עוד חתיכה הראויה להתכבד בה והוא, כי קיי״ל הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים, ומצינו עוד מאחז״ל שכשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, ומעודי לא ידעתי איך להתאים שני המאמרים האלה, אם כמה פעמים לא שמע, הרי הוחזק שלא ישמע עוד, וא״כ לזה כבר מצוה שלא לאמר, ואם נאמר שהטעם במצוה שלא לומר הוא — משום דמוטב שיהיה שוגג וכו׳, וא״כ כיון שכבר הוכיחו אינו שוגג על כרחך הוא דמחויב להוכיחו עד הכאה, מ״מ קשה עוד במצוה שלא לאמר, מי יאמר לנו שלא ישמע, הרי מי שאינו מקבל תוכחה במאה פעמים עד שיכנו, בודאי הוא מן הכת של רשעים, ובכל זה יש להוכיחו, ומה זה גדר הדבר? עד שמצאתי תהלה בשם תשובת הרש״ל: ״מי שמקבל התוכחה רק אח״כ אינו מקיים, חייב להוכיחו מאה פעמים, אבל אם אינו מקבל התוכחה כלל בפעם הראשונה אינו מחויב להוכיחו״.

והנה עפי״ז נבין גודל ההפרש אף במדרגה קטנה בתוכחה — של מי שמקבל התוכחה בעת שמוכיחים אותו, אם אמנם אח״כ אינו מקיים, והרי הוא בגדר: בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ושפל הוא, ומכש״כ עוד כשלא ישמע עד מאה פעמים, הרי שפל הרבה הוא, ועם כל זה יותר מאד שפל ממנו זה שאינו מקבל בשעת התוכחה ג״כ, עד שאינו כלל בסוג פלוני שכן שומע, ותתפעל מזה הרבה מאד, והוא כי יסוד יסד לנו רבינו יונה ז״ל בספרו הגדול במעלת ״מוסר רע לעוזב אורח״ (משלי טו:י) וז״ל הזהב: מוסר רע — ראוי — לעוזב אורח, שעושה עבירה, יוכח במכאוב ושב עד מוכיחו, משא״כ ״ושונא תוכחת ימות״ פי׳ מי ששונא תוכחת — אין לו תקנה רק מיתה, כי אין רפואה למכתו האנושה של טבעו הרע, ע״כ גזרת ר״י בביאור הפסוק.

ועתה הבט וראה דבר נפלא הפלא ופלא — על פי דין בגדר אוהב תוכחה, ורק ״יוכח במכאוב ושב עד מוכיחו״ משא״כ מי שאינו מקבל כלל אף הזכירה לבד, משפטו חרוץ לפי גזרת המלך שאין לו תקנה רק מיתה ר״ל, הבט אחי קרובי את גודל ההפרש בין מדרגה קטנה שבקטנות — עד שאינו בסוגו, כי זה יוחבר אל החיים, וזה בין המתים משכנו, ומעתה עוד — מה בין מדרגה גדולה למדרגה קטנה באהבת תוכחה, וגדול ומאד נעלה מי שאוהב ומחפש למוכיח לו! ולא לחנם אחז״ל (תמיד כח,) בזמן שתוכחה בעולם נחת רוח באה לעולם טובה וברכה באין לעולם וכו׳ ומזה נקיש על כל התורה — מה זה הפרש כל דהוא בין מעלה למעלה כחוט השערה יותר, ראה אח יקר כי אין יכול להוציא רעיון נעלה במוסר כמו ההלכה, וכבר נבחן זה כמה וכמה פעמים.

והנה רצוני היה לכתוב רעיון נפלא מאד, באבינו מלכנו שנענה ר״ע, מה זאת, וזה כמוה קדמה לזה, אך קשה לי לסיימה ורק אתחיל מה, ואפשר עוד חזון, והוא כי היה מרגלא בפומי׳ ד״א מו״ר ז״ל: כרחם אב על בנים, פי׳ האם מרחמת על בנה לגופו ולא לנפשו, ומרחמת עליו מעיקר על גופו ולא על נפשו, משא״כ האב מרחם בשכל ולא בטבע, ורחמנותו הרבה גדול מאד, והיינו על נפשו כי נצחית היא — ולא יבוש ולא יכלם ח״ו לעד, ע״כ יכנו ג״כ מכות אכזריות למען ייטב לו הטבה נצחית באין תכלית, וזה רחמי האב המרובים, פי׳ אב בעל שכל, שהוא אב, ולא אם, וזהו ״אביט״ פי׳ מרחם אותנו באין תכלית כי טוב ה׳ לכל, ומכש״כ לבניו, ועם כ״ז ״מלכנו״ פי׳, אינו מוותר כמו מלך, שמלך אינו רשאי למחול על כבודו, ומזה יש להתבונן הרבה מאד גודל הפחד מיום הדין איום ונורא. והדברים ארוכים וקשה לי עתה לסיים, אזכה להתקרב לעבודתו ית׳ ואפשר עוד חזון.

עוד גרגיר אחד, גרסינן בריש סוכה: סוכה שהיא למעלה מעשרים אמה פסולה, ובגמרא ורבא אמר מהכא בסוכות תשבו שבעת ימים, אמרה תורה כל שבעת ימים צא מדידת קבע ושב בדירת ארעי, עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת ארעי למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת ארעי אלא דירת קבע ופריך לו אביי אלא מעתה עשה מחיצה של ברזל וכו׳ יעו״ש ומשני לו רבא וכו׳ עד עשרים אמה דאדם עושה דירתו דירת ארעי כי עביד לו דירת קבע נמי נפיק וכו׳, המתבאר משם דרק בעינן שיהא ראוי לדירת ארעי ג״כ אם ירצה, משא״כ למעלה מעשרים דאין אדם עושה רק קבע דוקא, פסולה.

המתבאר בזה, כי תיכף אחר יוה״כ ששב בתשובה, ציותה התורה לעשות מעשה למען יתחזק ברעיון יותר, כי אי אפשר לעמוד בתשובתו רק כשיעשה העולם ארעי ותורתם קבע, משא״כ כל העולם אין יכולים לעמוד בזה, והרי מצות זכירת ישיבת סוכה לכל העולם, על כך באה ההלכה שיהיה אפשר לעשות ארעי, פי׳ שימור את כוחותיו באופן כזה שלא יתקלקלו ח״ו — אם יהיו באופן שיהיה מוכרח לעשות את העולם קבע תמיד דוקא, ורק ירגיל עצמו לפרקים להיכולת לעשות העולם ארעי גם במעשה אם ירצה לעת מצוא כשנדרש לו הענין, וזהו מה שאנו אומרים שלכה״פ לעשות מלאכתו עראי במחשבתו (בכוננות הרגשו), ואין יכול להיות זאת — רק ברוב מחשבתו בעיון בהבל העולם, ובטעם הנצחי בכמות ובאיכות, וזהו תמצית כונת סוכה לפי דעת רבא דקי״ל כותיה.

היוצא מזה שכונת התורה במצות סוכה, להורות לאדם שלא יהיה אסור וכמוכרח במאסר הרצון, רק רצונו יהיה בידו, כענין שדברנו על אחז״ל ״עשה רצונו כרצונך״, ועפי״ז מצאנו דרך סלולה בענין נדרים, איך שייך שאדם יעשה על עצמו איסור בדבר שאין אסור מן התורה, ולפי זה ניחא אחרי שרצון התורה שלא יהיה האדם אסור במאסר הרצון, וא״כ אחרי שהכיר זאת שיש לו לגדור רצונו, הרי האדם נתבע לפי הכרתו, ונעשה אצלו הכרה זו שהכיר רצון התורה, — הלכה ואסור על פי דין, ולכן בדבר שאין פיו ולבו שויא אינו גדר.

ועל פי זה מצאנו לפסק הקדמונים שהובא בר״ן (נדרים עג:) שהנודר על דעת חברו להתירו כמו בעל לאשה, והוא משום דלא עשה זאת בגדר עצמי לשבור רצונו, רק על דעת חברו, והנה גם לפי דעת הר״ן החולק עליהם, יכול להיות שהוא רק כשנדר ברצון, אלא שהתנה ע״ד חברו, אז פליג הר״ן וסבר דצריך התרה, משא״כ כשלא עשה הנדר אלא רק מחמת שהוכרח בשביל חברו, אם כן לא עשה זאת לגדר, אלא רק בשביל חברו, אז כשחברו יתן לו רשות מותר, ובפירוש מצאתי בריב״ש קפ״ה וז״ל אבל הנודר ע״ד חברו אפשר היה דעתו לא שיתיר לו חברו, רק כדי שלא יהא הערמה בדבריו וכו׳ אבל אם אומר שדעתו היתה שיכול אותו פלוני חברו להתירו, מתיר לו אותו פלוני שלא על פי חכם, וא״כ יש לדון בזה בגדר רק עפ״י הפצרת חברו, ואין לסמוך על זה, ומהש״ך ג״כ לא משמע כן. אבל עכ״פ כל דיני נדרים כך הם כפי רצונו בנדרו — כך הכרתו להתיר עצמו ממאסר הרצון, ולפי הכרתו בכונת התורה בהמותר לו נתבע על פי הכרתו, ונעשה ד״ת עליו. ומזה נבין גודל המבין מצות סוכה כהנ״ל, וכן בכל מצות זכרון, אם ההיתר מתעלה לאיסור בשביל הכרתו, ואיך עוד יתעלה דבר המפורש בתורה כשיתכוין הכונה של המצוה בהכרה כנ״ל בסוכה. ויצא לנו איך החובה על האדם שלא להיות אסור במאסר הרצון ח״ו, החונן יחננו לעלות מעלה בזה.

וזהו המבואר בסוף פרק השוכר את האומנין (ב״מ פג.) רבה בר בר חנה תברו לו הנהו שקולאי חביתא וחמרא שקל לגלימייהו אתו אמרו לרב אמר הב להו גלימייהו אמר לו דינא הכי? אמר לו אין, למען תלך בדרך טובים (משלי ב:כ) יהיב להו גלימייהו, אמרו לו עניי אנן וטרחינן כולא יומא וכפינן ולית לן מידי אמר לו זיל הב אגרייהו א״ל דינא הכי א״ל אין! וארחות צדיקים תשמור״ (שם).

התבונן מאד, הלא קיי״ל דיכול לאמר אנא מצוה מן המובחר לא בעינא למיעבד, ואיך א״ל כששאל לו דינא הכי: השיב לו אין — למען תלך בדרך טובים, ומשמע דדינא הכי, והלא זה מצוה מן המובחר ולא בעי למיעבד מן הדין, ומכש״כ למיהב להו אגרא, כששאל לו דינא הכי? א״ל אין, ואדחות צדיקים תשמור, והלא אין זה דין אלא חסידות, והוא שאל דין, ואיך יכול לפסוק לו פסק של חסידות? אע״כ שהראה לו מה״ת עומק כונתה, וא״כ אתה שיש לך הכרת חסידות, הרי אתה נתבע לפי מדת הכרתך, ולך הדין כך הוא, וכן הובא בכ״מ על הרמב״ם פ״ה מהל׳ יסודי התורה הל׳ ה׳, ובירושלמי: אמר לאליהו ז״ל וכי לא משנה עשיתיו א״ל לאו משנת חסידים היא, פירושו המשנה נשנית לכו״ע שאין להם הכרה כמותך, אבל לפי הכרתך, הדין עליך דאסור, והנראה כי זה הכל נובע מהערת דין נדרים שאסרה תורה לכולם לפי הכרתם. וזה לדעתי כפתור ופרח.

הערה גדולה הערנו מהלכה מפורשת ידיעה נפלאה בכחות הנפש מה שאין הדעת מקבלתן, והוא כי יכול להיות כי האדם שנוסע לרב לזמן קצר, מצליח לפעמים, יותר ממי שהוא יושב אצל רב זמן ארוך, והוא דאיתא בשבת דף ט: ודף י. והא תפלת מנחה דל כולי עלמא חובה היא, ותנן אם התחילו אין מפסיקין ואמר רבי חנינא משיתיר חנורו וכו׳ ומשני א״נ במנחה כיון דקביעא לה זימנא מירתית ולא אתי למפשע ערבית כיון דכולא ליליא זמן ערבית לא מירתת ואתי למפשע, הרי דלעצל כיון שבאופן שיש לו זמן מתחיל מלאכתו ברפיון ידים, ואף דכבר סמוך לזמן שיעבור — אינו חש, ומתרפה תמיד ברפיון שהתחיל בה, עד שעלול שיפשע ויעבור הזמן, זהו קצות דרכי העצל המגונה היושב אצל רב לזמן ארוך, התחיל בעצלות ומסיים בעצלות עד שמאבד זמנו ח״ו.

ולמדנו מזה כי חובה על האדם שלא ידחה זמנו בלך ושוב למחר — כדרך העצל המגונה. ומה נפלא דחז״ל אשר חשדו את תלמידיהם לעצלים ואמרו ״שוב יום אחד לפני מיתת וכו׳, ומלבד פשוטו, למדנו עוד כי עצה לאדם לחשוב כאילו יום אחד ודף אחד לפניו, וכן למחר, וכן לדף השני, וכן עוד ועוד למען לא ידחה את עצמו בלך ושוב, ולמדנו עוד מזה כמה גדול כח הראשית אם לטוב אם למוטב ח״ו, כנ״ל במעריב. והחכם עושה קביעות סדרים בתפילת מנחה ולא אתי למיפשע נזכה להיות מהמזדרזים בעבודת הקודש עליהם בכתף ישאו בכח גדול וטוב להם.

לשמחת לבבי ולעונג נפשי קראתי דבריו הנחמדים ויקרים לי הרבה, כי אמרתי אך חכמת אמת בלבו, ומקבל האמת ממי שאמרו אף מקטני ערך כמוני כאשר לדעתי אני יודע מעט דלות ערכי בעו״ה, ואחשוד את עצמי כי עם כל זה מוטעה אנכי בהכרת דלות ערכי. כי הטעיות המדות עצמו ורבו מספר, ומדרגת האדם לטוב או למוטב ח״ו — הכל כפי חלוקי דקות ההפרשים במדות אף כחוט השערה, ובפרט בגאוה וכבוד אשר הם כוללי המדות רעות. וכן כתב הרמב״ם ושארי ראשונים ז״ל אשר הפרשי מדרגות נבואה הכל לפי מדותיו, ובאמת מקרא מפורש הוא ״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו׳״ (דברים לד:י), ולא נתפרש עליו באר היטב גודל מעלתו שבעבודה זכה לזה, — רק ״והאיש משה עניו מאד מכל האדם וגו׳״ (במדבר יב:ג), מזה למדנו כי כל נביא ונביא מדרגת נבואתו לפי מדותיו, כי ענוה היא כוללת כל המדות.

וע״כ אין כל חדש שאני חושד את עצמי, שאף שלכאורה ידעתי מיעוט ערכי, עם כ״ז אינני סר מלחשוד אותי בזה, ע״כ יקר אצלי מי שמקבל תוכחת מגולה ממני, וכבר ראה כ׳ בהעתקת מאמר בן אחי נ״י, אשר כתבתי לו גודל הצלחת אוהב התוכחה, להיות אוהב באמת, וזהו אמיתת סימני חכמה — כי רוצה להתלמד תמיד לאשורו, וזהו רצונו של הקב״ה מאדם, לחפוץ לעמוד על האמת בכל דבר, ולהסיר הסיגים המשבשים דעת האדם, והם הם התאוות והמדות בכלל, והדברים ארוכים וצריך לימוד רב מאד.

וטעות לאמר על איש שהוא בעל מדות טובות — על איש כזה שלא עמל ויגע בהם כשור לעול וכחמור למשאו, ושלא קבל הידיעה מחכמי המדות, ולכה״פ מספרי חכמי המדות המפורסמים, כי אם אין לך רב עשה לך לעצמך לרב, ויאמין לי יקירי, כי כל הדברים שאני כותב אף להפחות איני מיחד אותי, אבל אני אקח חלקי בראש, לדעתי דלות ערכי בעו״ה, ואני דואג על זה מאד מאד, ואחשוב אולי בזכות אבנה גם אנכי.

והנה קבלתי מכתב מאחי יקירי א׳ ל׳ נ״י, איש עמוס בעסק ויושב בין ערלי לב, ואח חבר אין לו, ויראה ממנו אהבתו לתוכחה, וזהו קידוש ה׳ להרבה אנשים, ורציתי לשלות לכ׳ את מכתבו, אך מיקרתו אני חס לשלחו מידי, ואפשר אשלח לו העתקה בלי״נ. ורציתי להאריך עוד לכ׳ את מכתבו, מענינו דבר נפלא תלמוד ערוך, אמנם ל״א אי בריאותי עומד נגדי עתה, תהלה סבלתי הרבה בזה העת, והכברתי הרבה במכתבים אשר אדמה אותם לתועלת רב, ואחכה בזכות זה לרחמי שמים בתוך כלל ישראל, אם גם עתה עת לקצר ואולי עוד חזון למועד.

שמחתי מאד בדבריך, כי תבין היטב את עוצם דרישתי לטובתך בכל לבבי בכלי מילי דמיטב, וביותר בדרישת טובה יותר גדולה, ואין זה כל חדש, כי גם לאחרים הלא אדרוש טובתם, ומה לבני יקירי מ״ל, אשר תהלה אכיר בך כשרונות רבות אם תתכשר במלאכתך, והעיקר להתחזק בלימוד התורה ולהעמיק בה. וכבר הכירו כל מקורבי הנכבדים בעלי הדעת, אשר ממש כי ביום שהאדם עוסק בתורה בעיון, אף רק להבין מה שלומד גפ״ת ולא בפלפול, זה נותן עוז באדם להתלמד, איך לעיין בכל דבר, גם במוסר גם במילי דעלמא, והנכבדים אשר היו פה רק ימים הנוראים הכירו זאת באר היטב. אני חס על שלא הראיתיך עין בעין איך להתפעל מכל שקלא וטריא של התלמוד הק׳, כמעט מכל מימרא ומימרא, רצוני ב״כמעט״ לא מחמת שאין באמת להתפעל מכל מימרא, רק אין ביכלתי לקחת עטרה לעצמי בזה כאילו אני מבין זאת, אבל לפי מיעוט ערכי די מה שאני אתפעל תמיד בין בגמ׳ אף גם בתוס׳. ואפחד מאד שלא אתבע לפי הכרתי.

הרחמן ירחם עלי לכה״פ שיהיו מעשי שקולים בהכרתי הדלה, ועם כל זה אשמח מאד מאד בזה המעט, מתנת חנם מן השמים, ואילו לא היה קשה לי הכתיבה — הייתי מאריך בזה להראות לך איזה בחינה מן הלכה איך להתפעל מזה, אף שמעט אמנם ידעת, אין זה רק מעט מן המעט, כי בעו״ה מאז יצאת מגרובין לא היית עמדי רק מעט, ובגרובין הייתי טרוד ברבים ולא היה לי פנאי לעסוק אתך לבד כפי הצורך, וגם אתה היית טרוד שם, ביני לביני גשאר הדבר מעל לפי ערך כחותיך הטובים בזה, והוא ית׳ יחזיר האבדה.

פטור בלא כלום אי אפשר, אכתוב לך מרגלית אחת. מצינו בקין שאמר ״השומר אחי אנכי״ ופירש״י שרצה לגנוב דעת עליון, ואח״כ נאמר ״ומפניך אסתר״ ומתרגם מן קדמך לית אפשר לאטמרא והנה סתירה גלויה יש כאן, אחרי שאין להסתר מן קדמוהי, למה רצה לגנוב דעת עליון? אמנם יובן על פי שמצאתי ביעב״ץ בשם ר״י, על פסוק: לחנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף (משלי א:יז) אמר כי בעל כנף בורח מן הרשת, אך כשרואה שם מאכל, מעצם עיניו ונכנס שם, וכן דרך הבעל תאוה, וזהו הענין בקין, אף שידע כי אי אפשר להסתר, עם כל זה בעידן ריתחא שלו (לעומת קנאת אחיו) עצם עיניו, עיני ידיעתו, ופיתה לעצמו לגנוב דעת עליון ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר כמונו ח״ו, וצריכים להזהר הרבה שלא להשתחר ח״ו הרחמן יעזרנו לעמוד על האמת. א״ד אביך אוהבך דוש״ט תמיד בכלל ובפרט.

מאמר תמ״ג

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה׳ וגו׳ (ויקרא כג:מ)

הערה והקדמה למאמר זה: באלו המאמרים לרה״ש עי״ת ויוה״כ הבאנו מאמר דלהלן מפרי עץ הדר כפות תמרים וגו׳ המלמדים אותנו מדרגות הבירורים למדות ומעלות המכפרים אלו על אלו כמתבאר להלן במאמר בעהי״ת.

(מדרש ויקרא רבה אמור פרשה ל:יא) ולקחתם לכם פרי עץ הדר אלו ישראל, מה אתרוג יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים כפות תמרים אלו ישראל מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח כך הם ישראל יש בהם תורה ואין בהם מע״ט וענף עץ עבות אלו ישראל מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש שיש בהם מע״ט ואין בהם תורה, וערבי נחל אלו ישראל.״ מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מע״ט ומה הקב״ה עושה להם, לאבדם אי אפשר אלא אמר הקב״ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרים אלו על אלו וכו׳ עד הסוף יעוי״ש, תמוה למה הג׳ מינים קשורים והאתרוג לבד? הענין, בהקדם למה נסדר יוה״כ וסוכות זה אחר זה, אשר הם כמתנגדים זה לזה, יוה״כ הוא על עינוי וסוכות על שמחה, נבין מה שנתקבלה מצות סוכה בענין בודד משארי מצות אשר עיקרם לקיימם עד דכדוכה של נפש וסוכה להיפוך (נ״ל כונתו שמצטער פטור מסוכה, המלביה״ד) מה זה? הענין, בעולם יש ארבעה יסודות, דומם, צומח, חי מדבר, בין דומם לצומח יש ממוצע, וכן בין צומח לחי, וכן לכל, והנה העולם העליון הוא עולם רוחני, והעולם השפל הוא עולם הגשמי, והאמצעי בינו (בין העולמות) הוא האדם — הנפש והגוף מחובר בו מרוחני וגשמי, וכמו כן בתורה יש ג״כ שלש בחינות הנ״ל, התורה היא רוחנית, והמצוה היא האמצעית והפעולה היא גשמית, והנה התורה בעצמה היא רוחנית כאז״ל (ירושלמי פאה א:א) כל המצוות אינן שוות לדבר אחד מהתורה וחד אמר כל העולם אינו שוה לד״א מהתורה, פי׳ כי הם גשמיים מעורבים ברוחניים והתורה היא עצם הרוחני, וע״כ אחז״ל (תענית ז.) מה מים מניחים מקום גבוה וכו׳ אף תורה וכו׳ פי׳ כיון שהיא רוחנית אין לה יחס ודיבוק עם בעל מדות רעות כאז״ל (קידושין מט) ״סימן לגסות הרוח עניות של תורה״ הכועס משכח תלמודו (נדרים כב:) וכן הקפדן אין אני נגלה לו, מפני שהם שני הפכים, (נ״ל כי הקפידא מכלל כעס וגאוה כל׳ חז״ל שבת ל: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי, ואם כי ברור שאצל שמאי זה היה דעת תורה ובאופן תורה, אבל ההלכה כהלל, והקפדן הטבעי הוא ממדה רעה ככעס וגאוה המלבה״ד) והא שמצינו גאה ולמדן מופלג הוא, מפני שאין התורה שלו, כי אחז״ל (קידושין לב:) מתחילה בתורת ה׳ חפצו ואח״כ ובתורתו יהגה וגו׳ פי׳ כי באמת התורה מגרה יצה״ר באדם כאז״ל (סוכה נב.) כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, וע״כ שמעתי מגדול אחד שלכן: שנה ופירש קשה מכולם (פסחים מט) כי קנה היצה״ר ולא קנה הרפואה. אך כאשר עמל בתורה ויראה אז מכשרתו מן החטא ונעשית תורתו, ואל״כ היא כמו פקדון אצל האדם שאינו שלו — כי התורה אינה שלו, והנה רצון השי״ת לגשם הרוחני ולזכך הרוחני (בהגשמת התורה העליונה למעשה בגוף ונשמה) פי׳ כי באמת כל מה שהאדם מגשם התורה הוא יותר טוב, כי עיקר האדם ללמוד על מנת לעשות, וכמאמר ר״י ז״ל באבות על מאמרם (אבות ד:ו) והלומד על מנת לעשות מספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות פירש הוא ז״ל פ׳ מפשפש וחוקר על הלכה למעשה, וע״כ מה שהאדם מקרב הלימוד יותר הלכה למעשה טוב יותר, ובגשמי להיפוך — כל מה שהאדם מקרב יותר לרוחני טוב יותר כנאמר: בכל דרכיך דעהו (משלי ג:ו) וגו׳ ולזה נוסדו שלש תפילות בכל יום נגד זמני עשיית הגשמי לקרבם לרוחני, וזה ענין של שלש פעמים עלית הרגל נגד התחלת זמן עבודת האדמה, ואח״כ באמצע העבודה עד תפילת מנחה, ואח״כ בסוכות עד סוף העבודה (חג האסיף) נגד תפילת ערבית, וזה גם כן הענין של יוה״כ לחזק רוחניות — ואח״כ סוכות עד חיבור הגשמיות ורוחניות, ויותר יש לזכך הגשמי וזה האכילה והשתיה שיהיה כמו קרבן, ולזה תיקון סוכה: דירה כעין תדורו, (סוכה כח:) כי זה כמו שנא׳ (קהלת ב:י) ״וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם״ שאז״ל (ירושלמי סוף קידושין) ושם הלשון: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראו עיניו ולא אכל, ר׳ אלעזר חשש להדא שמעתתא והיה מאסף פרוטות לקנות מכל פרי לפחות פעם אחת בשנה (נ״א: ומצמית לו פריטין ואכל בהון כל מילי חדא בשתא ״עתיד אדם ליתן את הדין על אשר לא ראה פרי חדשה)״ ועם כל זה צריך להיות מחובר לרוחני״ ולכן הסוכה דירת ארעי, וזה ענין אז״ל (ילקוט שמעוני וזאת הברכה תתקמט) ממקום שסיים יעקב אע״ה לברכם משם התחיל משה לברכם, יעקב סיים ב״זאת״ אשר דבר להם אביהם, ומשה רבינו ע״ה התחיל ב״וזאת״ הברכה וגו׳, יעקב אע״ה עדיין לא היה יכול לברכם רק ברוחניות לבד — הכנה לגשמיות, ומשם ברכם בחיבור גשמי ורוחני, וזה ענין הכ׳ (״יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט״ קהלת י:א) הענין, שנאמר (קהלת ז:י) ״מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה״ וגו׳״ הלא אנו רואים כי באמת היו טובים — כבוד היה רם, פרנסה היה לבעלי תורה כבוד היה לבעלי תורה ועתה בעוה״ר להיפוך, אבל הענין, כי הנה זאת ידוע כי פעולת חכם לא תהיה לריק, ומכש״כ פעולת השי״ת, ולכאורה כל הנסים אשר השי״ת עשה לאבותינו, עתה שגלינו מה תועלת מהם, אבל אכילת חזיר נודע עתה כי הם מזיקים את הגוף ושומר נפשו ירחק מהם, וכמו שאנו רואים באמת כאשר אנשי העולם המה ראו נפלאות השי״ת, ופרופיסור אחד מהקתוליקים דרש לחזק האמונה הישראלית, וכן חכם רוסי מאמר גדול כתב — כי כל מה שהשכילו כל אנשי תבל בכמה וכמה שנים כבר רמז משה רבינו ע״ה, היינו חוקי חפשית הפאדאנען (העבדים) כבר כתוב בתורה (שמות כא:ב) ״שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי״ וכן הרבה, ונמצא כי אדרבא במעט סכלות — היינו העסק בספרי חיצונים, מזה יוכל להולד שיתרבה הדעת לעמוד על שרשי האמונה בלי שום דופי (אבל באופן ובתנאי כדלהלן) וכמו שפרוסיא — גרמניא נמצא כעת משכילים דורשים את השי״ת ותורתו צדיקים בדרכיהם, אך הני מילי כשבאה מיראה הקודמת, וזה יקר סכלות מעט, אך הני מילי כאשר באה מחכמה, וע״כ צריכים אנו לדעת כי סוף כל סוף יהפוך השי״ת הכל לרוחני — את כל הגשמיות האלה, ויתודע שלימות התורה ובירור דברי חז״ל בתקנותיהם, איך שהביטו עד סוף כל הדורות גודל הגדר של התקנות, וע״כ: כל המשכיל בעת ההיא ידום (עמוס ח:יג) ולא רק מה שאנו רואים כי מצלחת שעתם, אלא כי רק למען ללמדם להועיל מסבב כל הסיבות.

מאמר תמ״ד

המשך לענין הנ״ל

שייך להקדמה, ענין טוהר השכל הוא למעלה מעולם הזה, ע״כ אין לו (כמעט אפשרות) לעסוק בזה העולם הגשמי רק בדרך נסי, וכמו שמצינו לרשב״י ע״ה (שבת לג) חזרו למערתכם, כי היה אז בחינת מלאך עדנה, ובחינה העיקרית היא בחינת האדם — היינו לחבר גשמיות ורוחניות, והיינו לנסך ההתפעלות בשכל, ומשה רבינו ע״ה היה לו בחינה א׳ על כן ציוה להשמים וארץ שיהיו עדים פי׳ של האדם, ויכול להיות כי כל הכחות מתנהגים תמיד באופן אחד, משא״כ בחינת שמים וארץ משתנים תמיד בטבע, פעם רוב גשמים פעם מעט, וע״כ זה האות שהם לפי מצב אדם, ומי יכול לעזור עליו הטבע הזה — רק משה רבנו ע״ה שגם הגשמי ישתמע לו, משא״כ רשב״י ע״ה קודם יציאתו מן המערה לא הגיע למדרגה זו רק אח״כ, וזה ענין המדרש אמור כי האדם צריך להיות מחובר גשמי ורוחני כנ״ל במאמר שלפני זה.

מאמר תמ״ה

הרחק משכן רע

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וגו׳ (ויקרא כד:י)

הנה דברנו בזה הפסח דברים מבהילים ויסודות הדת, מיציאת מצרים אשר רבים אינם עומדים על זה, והם הם עיקרי הדת, ובתוך זה דברנו ג״כ בתפילת מוסף: ומפני חטאינו גלינו וכו׳, האיך יכולים לבכות שם על שאין אנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתך, והלא אנו מחריבים אותו בעונותינו הרבים במדות רעות, שנאת חנם, ומקור השנאה הגאות והכבוד אשר השנאה באה מהם, ועוד אטו המצות הנוהגות בחו״ל אנו מקיימים? והראינו פנים שיש לבכות.

הנה יסוד מוסד מצינו בנביאים ראשונים, תיכף אחרי יציאת מצרים בבואם לארץ, כשתעיין בשופטים, ראינו, כי דרך השי״ת לנסות האדם בנסיון קל שיוכל לעמוד בו, כמו מתחילה כשהיו השבטים יכולים לגרש הכנענים מהם, והכנענים לא היו רק כגרים, אינו מצוי כל כך שיחטיאו אותם, כי הלא היו יראים מהם מאד, חיל אחז יושבי פלשת נמוגו כל וגו׳ ובשביל חטא שנתעצלו לגרשם נתישבו הכנענים ולא יכלו עוד לגרשם, למען הגדיל נסיונם, ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ומי לא יבין כי אחרי שהיו תושבים ישבו בחזקה, ומכונים להחטיא אותם, למען הביא רעה ח״ו, וכן היה, כי לא עמדו אח״כ בנסיון היותר גדול ויעשו הרע וילמדו ממעשיהם וימכרם ה׳ ביד אויביהם מסביב וגו׳. וכמבואר בשופטים, הרי כי דרך ה׳ לנסות האדם בדבר קל, ואם אינו עומד בנסיון קל, מביא אותו בנסיון יותר גדול, למען יכשל בו, ח״ו, וזהו כונתם ז״ל (אבות ד) שכר מצוה — מצוה, פי׳ אם עומד בנסיון הקל (ומעמיד עצמו על משמר המצוה) מקילים לו יותר הנסיון, ובודאי יעמוד וטוב לו. (וזהו שכרו להישג מעמד המצוה) ושכר עבירה — עבירה, שלא עמד בנסיון הקל, (נמצא שמעמיד עצמו לעבירה) מגדילים לו הנסיון, ובודאי לא יעמדו רק אחרי יגיעה רבה. (וזהו שכרו — עבירה שנשאר במעמד עבירה).

והנה מתחילה גרמו בעונם ליישב את הכנענים בארצם לתושבים, והחטיאו אותם מעט, ואח״כ הרבה, עד שגרמו בעונם להגדיל נסיונם, לגרש אותם מארצם מכל וכל, לזרותם בין הגוים, ואז גדול הנסיון מאד שלא ללמוד ממעשיהם, ומי יעמוד בנסיון כזה, אם גם בארצם נדבק בהם חטא הגרים ביניהם, כש״כ כשהם גרים נמכרים ביד אויביהם, במקומות אויביהם התושבים, יום יום ידבקו בם להדמות להם, ויגדל תמיד הנסיון בעו״ה, מה שהיה בשנה העברה לחטא ופשע, נעשה עתה כהיתר, ויגדל תמיד הנסיון, ועזר רוחני אין לנו כלל, כאשר היה לנו בבואנו לעלות לרגל שלש פעמים בשנה, אהה! ע״כ אנו מתפללים להקל הנסיון, להשיב אותנו לארצנו, ולא נלמוד ממעשיהם, וממילא נעלה מעלה מעלה, והנראה מתוך הדברים, כי לולא היה לנו יצה״ר מבחוץ, מיצה״ר מבפנים נקל יותר להנצל, ולכן הזהירה התורה (דברים כ:טז) לא תחיה כל נשמה פן יחטיאו.

ודברנו בשבת העבר בפ׳ אמור ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו, עיין ברש״י, שלא הניחו אותו שבט דן לנטוע אהלו ביניהם, ודברנו כי אחרי שאביו מצרי, יש בו כח אביו, מדות ומעשה אבות, ירשו בנם, והיו יראים שלא ילמדו ממעשיו, ואמרנו מוסר נפלא, אם כל שבט דן, תיכף אחר מתן תורה, ודורו של משה רע״ה מקבלי הדת, פנים בפנים, היו יראים על אחד שלא ישחית השבט, למה אנחנו לא נירא שלא ידבק מרבים, הוא היצה״ר מבחוץ, אבל מחמת שכבר נדבק, אינו מרגיש ואינו ירא.

והראינו לדעת כי אין תימה שאחד ישחית כל השבט, כבר ידענו בחולי הגוף נמצאות מחלות מתדבקות, עד שאסור לאדם בריא ליגע בהם, ויוכל החולה להזיק כמה נפשות, ר״ל, ומכש״כ בעניני הנפש. קל וחומר בן בנו של ק״ו, שחוטא אחד יאבד טובה הרבה, וע״כ חובה עלינו להסיר מעלינו מדת הכבוד, למצא חן בעיני אנשים, ולהדמות להם ולמעשיהם, וכאז״ל (ב״ב עח:) אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר שיחה נאה, מה כתיב אחריו וכו׳, רק נהיה מבואו חשבון — הפסד מצוה כנגד שכרה וטוב לנו.

מאמר תמ״ו

אור הנפש על הגוף

ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים (ויקרא כג:יט)

מאשר נתפעלת מהמאמר: רצה הקב״ה לזכות את ישראל, היטבת, כי יש להשתומם מאד מאד כמה סכנה מרחפת על כל אדם ח״ו בעת שהוא פונה מהשם ית׳, ומבקש תכניות ותחבולות, ומי יפלא אם הם כדת או שלא כדת; ומי שלא ידע אלקיו איך ידע ממי הוא מבקש אם מאלוקים או ח״ו מעצמו, ופונה מאלוקים ר״ל, והדברים מבהילים, כי כפי הנראה מי שאוהב את עצמו ואוהב עוה״ז — פונה רק לעצמו, הרחמן יצילו.

אם אומר מה שיש לי לכתוב לך מההערות אשר הערנו בשבת הנ״ל קצר הגליון, אך אכתוב לך דבר השייך לההערה מ״אין בה ידיעה בתחילה וכו׳״, עוד דבר מבהיל, מה שראיתי בש״ק העבר פ׳ אמור כג:יט ״ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים״ בספרא על זה: ״אמר ר״ש על מה שני כבשים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו, אם כיפר הראשון על מה השני בא ומכפר, על טומאה שאירע בין זה לזה, אמור מעתה כך היו ישראל צריכים בכל שעה ושעה אלא שחיסך הכתוב על ישראל (חסוך נגזר מלשון חס). פירוש הדבר היינו ע״כ כאשר נבאר, כי לכאורה קשה, אם חשש הכתוב מטומאת המקדש וקדשיו היה להביא כבש אחר כבש תמיד בלי הפסק, אבל בא להורות לנו עד כמה האדם מסוכן בכל שעה לחטא, עד שאפילו טומאת מקדש וקדשיו, דלא שכיח, חששה התורה על כפרה בין זה לזה, ומכש״כ בחטאים המצויים ח״ו, שעלולים בכל שעה ושעה. ורמזה התורה מאהבת ישראל להשמר מחטא מאד מאד, כי הוא עלול מאד לחטאים ברציפות, הרחמן יצילנו לשמור עצמנו מאד.

גרגיר קטן אוסיף מדברי מאמר: ״רצה הקב״ה לזכות את ישראל״, הנה כתוב: (ויקרא כו:יא) ״ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם״, לא הבנתי, אחרי כי יתן משכנו בתוכם, מהו הרבותא — כי לא תגעל נפשו אותם, והבנתי מהק׳ הרמב״ן ז״ל, וז״ל: והנפש אשר ממנה יבא המשכן וכו׳ הבנתי כי עיקר התורה באה לזכך הנפש, עד שתאיר אורה על הגוף ג״כ לזככו, עד שיתאימו כחות הגוף והנפש גם יחד. וזה תכלית הנעימות להאדם, מי החכם ויבין את זאת.

וזהו ״ולא תגעל נפשי אתכם״ פירושו, הנפש הבאה מאתי, תוכל לגור יחד עם הגוף ולא תקוץ בו. וזהו תכלית הנעימות לשניהם יחד, והעונג גדול מאד, עד דאיתא במדרש — שהנשמה לא רצתה לצאת מגוף משה רביגו ע״ה ואמרה: כי לא מצאה גוף טהור כמוהו, ורצתה להיות אף בעוה״ז, — רק בגופו, וזהו ״ולא תגעל נפשי אתכם״. הדברים מבהילים מהעונג אשר לאדם כזה.

מאמר תמ״ז

ענין אם ירצה האדם לזכות לכוח״ט בר״ה וביוה״כ, יראה שיכניס עצמו תחת הכלל, כי הכלל ישראל מובטח לחיים טובים, וע״כ דברנו כי כאשר יראה האדם להיות מן המכבדים עם ישראל לכל אחד ואחד מישראל, וכמו שאחז״ל (יומא פו) אדם שקרא ושנה וכו׳ ודבורו בנחת עם הבריות וכו׳ עליו הכתוב אומר ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט:ג) ונמצא מתכבד ממנו כלל ישראל כי ממנו מבינים יקרת ה׳ ותורתו המלמדת אותנו להיטיב דרכינו, ומזה טובה והדר וכבוד להכלל כולו, ונמצא מכניס עצמו תחת הכלל וזוכה לחיים טובים בתוך כלל ישראל.

מאמר תמ״ח

הערה. כל העולם כולו נברא לקבל עול מלכות שמים עליהם, וזה תכלית הצלחת האדם, ולכן באה המצוה של קריאת שמע בכל יום שיקבל על עצמו עול מ״ש (ברכות יג), ובחמלת השי״ת על האדם פן ינגף ח״ו בהעדר מצוה זה כי רבה היא, ודעת האדם רחוק מזה יען כי אינו מורגש בחוש רק בשכל, ולא רבים יחכמו לעשות השכלת השכל כדבר חוש, ע״כ בא הצדק העליון לעשות יום הדין ומשפט בכל שנה פעמים — רה״ש ויוה״כ כדי לאיים על הנפשות, ולהתבונן כי יש אלוקים שופט בארץ ולחרוד מלפניו, ובזה יתעורר לקבל עליו של מלכות שמים בכל רגע ורגע. ומעתה שמחה גדולה לנו יוה״ד הנ״ל, וזהו (תהלים פא:ב-ד) ״הרנינו לא׳ עוזנו הריעו לאלקי יעקב שאו זמרה וגו׳ כי חוק לישראל הוא משפט וגו׳״, ומעתה מי שאינו מתבונן באלול לירא ולפחוד שחרדה ובלהות יאחזנו מיום הדין, עונשו רבה מאד, כי אין עוזר למחלתו — כי אין פחד אלקים נגד פניו, וזהו מליצתם ז״ל (מד״ר קוהלת) משל לשר בית הסוהר שמצא מחתרת חתורה וכו׳ ואחד לא נמלט וכו׳ ואמר לו: קשה יום הלא מחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת להמלט על נפשך וכו׳, ולכאורה אינו דומה המשל להנמשל, שהלא שר בית הסוהר אינו רוצה שהאסיר ימלט במחתרת? אבל הכונה, כיון שקצב עונש בית האסורים הוא למען להפחיד לפורצים שלא יעשו כאלה, וגם למען שישמעו וייראו הכל, ולא יזידון לעשות כזה, וכיון שהוא אינו מפחד מהעונש (במה שלא ברח להנצל מהעונש) הרי לאות כי לבו הרע אומר לו עוד לחטא ולפרוץ, על כן משפטו מר ממות וכו׳ אחרי שאינו מתבונן ומתכונן לשוב, ונמצא אינו מפחד מדין שמים, ומשפטו קשה מאד, וע״כ העיקר לירא ולפחוד בחרדה מיום הדין ולשוב ממעשיו הרעים ולקבל עול מלכות שמים.

מאמר תמ״ט

בענין עול מלכות שמים בימי אלול רה״ש עשי״ת ויוה״כ

ענין ״זהירות מביא לידי זריזות״ (ע״ז כ) הענין, כי אחז״ל (ירושלמי חגיגה א:לז) ויתר הקב״ה על ע״ז ג״ע ושפ״ד ולא ויתר על עון ביטול תורה, למה? נוכל לבאר הענין בטוב טעם, אך הסכת ושמע היטב, הנה ר״י ז״ל כתב כי כל היצורים נבראו לקבל עליהם עול מלכות שמים, כי זה תכלית הבריאה — לדעת כי יש בורא אדון הכל, וממילא צריך לירא מפניו כמשפט עבד בפני אדון גדול, והנה הפורק עול מלכות שמים ואינם נושאים העול על עצמם, עוונם גדול מנשוא, לפיכך יש עלינו לדעת כי כל מי שיפרוק מעליו עול מלכות שמים מעט מחוט השערה יותר מזולתו, מעמיקים לו גיהנם יותר מזולתו, וכל העמקה של גיהנם הכל תלוי בזה, כי זה כלל התורה והמצוה, ולמעלה יש להם מקום רחב ועמוק בגיהנם, אינם מתקצרים בהעמקה לפי ערכו, וע״כ יש עלינו לדעת כי עתה באלול אשר חובה עלינו לקבל עול מלכות שמים, איך יוכל האדם לאמר אחר אלול אשוב לדרכי, זה אינו, כי זה למה זו דומה למי שיאמר שירפא עצמו מחולי שחפת לחודש אחד, ואח״כ ישוב יחלה, שאם כן גם בחודש הזה לא היה בריא, כי כן טבע הדברים — כי באם היה מרפא חליו בזה חודש, כבר הוא בריא גם בחודש הבא, ואם בחודש הבא אינו בריא — זה לאות כי גם בחודש העבר לא היה בריא, והכי נמי אם ירצה להבריא עצמו באלול, צריך להיות בריא גם אחר ר״ה ויוה״כ, וזהו האות על בריאותו באלול אם רוצה לשאת עול מלכות שמים עליו, צריך לקבל עליו — לישא עליו תמיד, רצוני, כי הרוצה לישא עליו עומ״ש, צריך להבין מה זה עול מלכות שמים, וכיון שהבין זה, יבין מזה גם אחר ר״ה ויוה״כ, והנה איך יבין והוא בשמים לא היה לדעת עול מלכות שמים, רצוני גם בשמים שלו, היינו עולם הדעת לא היה, ואיך ידע מלכות שמים ממעל? ע״כ עצתו ״מבשרי אחזה אלק״ (איוב יט:כו), והוא כי כמו בשמים שלו — הוא השכל, צריך לשאת עליו עול השכל, ואם לאו — מלבד שעושה מעשה שטות, כי איך לא ישא אדם על עצמו עול חכם ונכבד הרבה ממנו מגופו בשר ודם, זולת זה השכל ירדפהו לבסוף כאשר דברנו מהכ׳ ״רבים מכאובים לרשע״ (תהלים לב:י) כן מזה תבין כי האדם צריך לשאת עליו עומ״ש — והוא מלך גדול על כל העולם, וכן הדעת והיושר, ואם לאו, עומ״ש תרדפהו עד חרמה, על כן קבל עליך של מלכות שמים באהבה, והנה לזה צריך לעשות גדרים וסייגים בקרב חברים מקשיבים, אבל לא תהפוך כונת התקנות לחפצך אבל חפצך לכוונות התקנות, וזה אינו יכול להיות רק בהחמיר על ספיקותם, ודברנו בזה ענין הכונה שאחז״ל (ב״מ ל) ״לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה״ ואמרנו בזה — הכונה, כי האדם אינו יכול לכוין המדה על הנקודה העיקרית, ולכן אמר משה רע״ה ״כחצות״ (שמות יא:ד) והרוצה לכוין המדה ושלא יחטיא, הוא טועה, כי בודאי לא יחטיא, ויהי סבור כי הצדק תמיד בהתאם דעתו ולא דעתו שיהיה בהתאם הצדק, ולכן אמרו: שהעמידו דבריהם פי׳ סברתם על ד״ת — כאילו זה ממש דברי תורה, וכאילו כיונו תמיד הדין תורה על הנקודה, ולכן בודאי חטאו, — ולא כיונו הדין תורה, כי האדם נוגע לעצמו, ואמר ר״י (ירושלמי סנהדרין א:א) לית אנא ידע למידן דין תורה, על כן מי שרוצה שדעתו יהיה בהתאם לצדק, יחשוש תמיד לספקא, להחמיר, ויטה דבריו לדין תורה ולא דין תורה לדבריו וחפצו, ע״כ אם תרצו להצליח בהתקנות תחמירו על עצמיכם גם על ספק, והנה אין לנו להתרעם על ישן שבייש או הזיק, כיון שישן הוא, אבל יש עלינו לעונשו למה הלכת לישון במקום אנשים הלא ידעת כי ישן נקל להזיק, ככה בזה, אין עלינו לצעוק חמס על מי שאינו נושא עליו עול מלכות שמים — כיון שאינו יודע עול מלכות מה ואיך הוא, אבל יש עלינו לצעוק עליו — היה לך ללמוד לדעת, ולמה ישנת כל כך, כמאמר שלמה המלך ע״ה (משלי כד:ל-לג) על שדה איש עצל עברתי וגו׳ ואחזה אנכי וגו׳ מעט שנות מעט תנומות — רק למוד לדעת, וזהו: ״ויתר הקב״ה על עוון ע״ז ג״ע ושפ״ד פירושו כי ישן הוא ושיכור הוא — תאותו אנסו, אבל לא ויתר על עון ביטול תורה, למה לא למד לשבור גורם האונסו — יצרו ותאותו הרעה, ולכן המחמיר על עצמו כנ״ל ע״כ יודע ומבין שצריך ללמוד עצמו לשבור תאותו להטות חפציו לדין תורה, ולכן שפיר ״זהירות״ בדין מאד — בחומרא ״מביא לידי זריזות״ וזהו כונת הפסוק ״חטאים תרדף רעה״ (משלי יג:כא) ולא כתיב חוטאים אבל הכונה על הגורמים לחטאים, היינו חסרון הלימוד וההרגל תרדף על האדם רעה כאשר דברנו למעלה, כי לבסוף הפורק מעליו עול השכל, השכל ירדף אותו, וכן ק״ו ב״ב של ק״ו הפורק עומ״ש, וע״כ הזהר לקבל עול מלכות שמים באהבה.

בהר

מאמר ת״נ

ועשיתם את חוקותי וגו׳ ונתנה הארץ פריה וגו׳ וישבתם לבטח וגו׳ וכי תאמרו מה נאכל וגו׳ וציויתי את ברכתי וגו׳ לשלש השנים (ויקרא כה:יח-כא)

עיין בהלל (תהלים קיג:ד) ״רם על כל גוים ה׳ על השמים כבודו״ הכונה בפסוק (ישעיה ה:טז) ״ויגבה ה׳ במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה״ הענין, נאמר בפיוט א׳ דרה״ש המתחיל מלך במשפט יעמיד ארץ, ולהלן: בבית דין של בני אדם במקום משפט אין צדק (צדקה) ובמקום צדק אין משפט, אבל בית דינך הצדק במקום משפט שם צדק (צדקה), הענין, כי מדותיו ית׳ להלוך עם האדם כדרכיו, ולכן האיש שהוא אוהב עולם הזה, הקב״ה משלם לו שכרו בעוה״ז, כמו שהוא בחר לעצמו תאות עוה״ז ולא תאות עוה״ב — מפני שאוהב יותר עוה״ז מעוה״ב, כן הקב״ה משלם לו שכרו בעד מצוה שיש לו בעוה״ז כמו שהוא אהב, אף שהוא יתאנה מאד, כי הלא יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה״ב מכל חיי העולם הזה, (אבות ד:כב), אבל יען כי הוא מבקש תשלום חובו לפי השער הכי נמוך במדינתו השפלה אשר הוא אהב לשבת בה, משלם לו בעוה״ז המחיר הכי שפל כפי ביקושו הוא, ורצונו הוא, וכן מדת הקב״ה עם האדם, אבל הצדיק שהוא אוהב עוה״ב יותר, ששם היקר העיקרי לו, הקב״ה משלם לו שכרו במקום היוקר הכי נעלה היינו עולם הבא, ונמצא לפי זה כי מצינו במדותיו של הקב״ה משפט במקום צדק וצדק במקום משפט, היינו כי משלם הקב״ה שכר טוב לבני אדום שכר עוה״ז, יען כי שמר עשיו כבוד אב ליעקב אביו, הרי צדקה גדולה, כי טבע העולם במי שמוצאים בו מדות נשחתות, הרבה שקר, גגיבה וגזלה וכדומה מריבוי השחיתות, ואז לא יביטו על מעלה קטנה שיש בו, כי בטלה במאה ואחד ויותר, אבל מדת הקב״ה אינו כן, רשע גדול מאד, שיש בו שמץ דבר טוב — משלם לו שכרו הטוב ואינו מקפחו, הרי צדקה גדולה, ועם כל זה גם משפט גדול יש כאן כי משלם לו בעוה״ז, אף שמתאנה מאד, כי יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה״ב מכל חיי העוה״ז, אבל עכ״ז כפועל ידיו ישלם לו, מה שרוצה מקבל, הוא רוצה יותר עולם הזה, נותן לו שכרו בעוה״ז, ולעומת זה במקום המשפט שם צדקה גדולה, כי הצדיק הגדול שמסגל טוב הרבה, ואם ימצא בו רע מעט, מעניש אותו, שאין לפניו משוא פנים ולא מקח שוחד של מצוה כנגד עבירה, הרי משפט גדול, אבל שם גופו צדקתו — כי נשאר שכרו בעוה״ב ומקבל עונשו בעוה״ז - שנים לטובה, כי שם העונש גדול והשכר גדול, (והעיקר לשכר הרשע בעוה״ז הוא כנ״ל שעיקר פני תאותו לתענוגי עוה״ז ולא לעוה״ב וכנאמר: ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וגו׳ (דברים ז:י) תיב״ע ומשלם לסנאוי אגר עובדיהון טביא בעלמא הדין וכו׳ ומה הענין: אל פניו לענין עוה״ז? אלא כי הוא מופנה בפניו רק לעוה״ז ולא לעוה״ב, וזהו הרמוז בבהר כ״ה כנ״ל ועשיתם את חוקותי וגו׳ ונתנה הארץ פריה וגו׳ וישבתם לבטח עליה — במנוחת נפש לקיים מצותיה וכן: וכי תאמרו מה נאכל וגו׳ מתוך דאגה להכרח ולא מתאות עוה״ז, ולכן: וצויתי את ברכתי לכם וגו׳ לשלש השנים, מתוך ברכתי ולא לשכר בעוה״ז) ונמצא כי כאשר אנו רואים הצדיק נענש, הנה מהמשפט מכירים אנו גודל הצדקה של השי״ת, כי אחרי שאנו רואים רשעים גדולים מתענגים כ״כ בעוה״ז, ולמה, ע״כ בשביל המצות שיש להם, הרי אנו רואים כמה גדול שכר המצות, כי בכל רגע בעוה״ז מחליפים שעה אחת של קורת רוח בעוה״ב שיפה מכל חיי עוה״ז, והרי צדקה גדולה לצדיקים שנשאר שכרם במקום העונג האמיתי, וגם עולם ארוך, וגם בכל רגע המשפט של עוה״ז היה תחת זה בעוה״ב משפט שקשה מכל יסורי עוה״ז כמובן, וכמו שידוע מה שכתב הרמב״ן בפירוש בזה, וא״כ שפיר הכ׳: ויגבה ה׳ צבאות במשפט, להמון העם המתפעלים ממשפט ומתייראים מלפניו, אבל האמת: והאל הקדוש נקדש בצדקה, למבינים מהמשפט — בצדקה שמושם בהמשפט — לשלם להם עונשם בעולם שהוא כצל, עולם הדמיון, ולהצילם מיקד יקוד אש של גיהנם, וגם להשאיר להם שכרם בעוה״ב כי יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה״ב וכו׳ והבן. וזהו: ישראל בטח בה׳ עזרם ומגינם הוא, (תהלים קטו:ט) וקשה כי היה לו לומר הכל בל׳ נוכח, כמו ישראל בטח, ה״נ היה לו לאמר: עזרד ומגנך הוא, אבל זה עולה אדלעיל: עצביהם כסף וזהב וגו׳ כמוהם יהיו עושיהם — ועם כל זה עזרם ומגנם הוא בעוה״ז בשביל טוב מעט שנמצא בהם, וכאמרם ז״ל (מכות כד) אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כו״כ. וזה כונת הכ׳ (תהלים קיח:טז) קול רנה וגו׳ ימין ה׳ עושה חיל ימין ה׳ רוממה ימין ה׳ עושה חיל, ולכאורה ימין ה׳ עושה חיל הוא כפול? אבל כך הוא הפירוש, במי שאנו רואים ממנו כי הוא בעל שכל גדול, ופעם נראה ממנו כי הוא אינו משיב כלום על שאלתם אנו תמהים על רוב סבלנותו וכבישת רצונו לשים יד לפה כמה פעמים, כאילו אינו יכול להשיב וזהו (שם קיח:טו) קול רנה וישועה באהלי צדיקים ימין ה׳ עושה חיל — תמיד, ואם אנחנו רואים כאילו השיב אחור ימינו ושאינו מראה את החיל, את גבורותיו, אבל באמת סבלנותו — הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו, — וזהו לשלם שכרם בעולם הדמיון ולהגדיל צדקתו בנו לנכות העונש פה ולהשאיר השכר שלנו משלם בעולם שכולו טוב, ימין ה׳ עושה חיל תמיד, והראיה — ימין ה׳ רוממה ידענו שמקדם ראינו רוממות גבורותיו ומחשבותיו אלינו, וא״כ גם עתה ״ימין ה׳ עושה חיל״ וזהו החיל — סבלנותו וגם גודל המשפט שעושה עמהם בצדקתם שנותן להם כוס יין בעד אלף אלפים דינרי זהב, סיגריא אחת בעד אלפים ל״י, וזהו דין גדול להם, ולנו בזה צדקה גדולה כנ״ל, וא״כ תמיד ימין ה׳ עושה חיל, וזהו כונת הפסוק: רם על כל גוים ה׳, כי להם נראה כי אלוקי ישראל כאילו השיב אחור ימינו ממנו, וח״ו איה גבורותיו ונוראותיו, אבל — על השמים פירוש על אנשי השמימיים (הימעל מענשען) כבודו, כי הם המבינים כי זהו חיל — במקום משפט זהו צדק, כנ״ל, והבן.

מאמר תנ״א

כי עבדי הם וגו׳ לא ימכרו ממכרת עבד (ויקרא כה:מב)

ראשי פרקים. א׳ השתעבדות קשה לאדם מאד להיות עבד, טוב לו לסבול כמה ואך שלא להשתעבד אחת מצאנו שהעברות טוב ונאה לאדם, — ולא מצאנו לאיש — שירחם על עבד כזה. — היינו להיות עבד נמכר לשכל טוב ונאה לאלוקים ולאנשים, ע״כ יחשוב האדם את מי יציית כשיקבל עליו עול כזה — הלא הוא לשכלו ועובד את שכלו, מי יתן והיה, ומה נקל מכל זה לבא לקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח״כ מקבל עליו עול המצות, הל׳ ואח״כ יקבל עליו וכו׳ למותר הוא, והיה צריך לאמר ״ואח״כ עול מצות״ הענין נשגב, כי מצאנו ראינו מכח חקירה נפלאה, כי כל הדברים עיקר קושי שבירתם, מחמת שיתוסף רצון על רצון, כדומה מי שרגיל לבלי יפתח מכתב הבא לו בשבת ויו״ט, זה קשה לו מעט בהתחלתו, אבל אח״כ זה יקל עליו בעיניו, לא כן הרוצה לכבוש את עצמו ברצונו שלא יפתח מכתבו ביום אחר שכן רגיל לפתוח, וזה קשה לו מאד, ולמה נשתנה מיום השבת ויו״ט? אבל הענין, כי בשבת ויו״ט הוסכם אצלו שלא לפתוח בשום אופן, ויודע שלא יעמוד נגד זה וע״כ לא יעלה עוד על רצונו שוב בזה, ולא יתוסף לו עוד רצון על רצונו שמקודם, משא״כ ביום אחר, שאין לו סיבה כ״כ להסכם חזק לבלי לפתוח בשום אופן, וכרגע אפשר שיתחלף רעיונו שכן יפתח, ויתפתח עליו שוב רצון על רצונו הראשון, ויתחזק בו הרצון הקדום, וככה בכל הענינים אשר אין עצם הענין שוה בנזק שלילת ההשתדלות, או עצמת הנפש אשר ישא עליו עבור דבר קטן וקשה עליו למה כן? אבל זאת פשר הדבר בכח הנפש לכל אלו, כי יתקבצו בו הרצונות זה אחד זה, וישתרגו על צוארי האדם כעבותות העגלה לדחוק אותו להשתדל, או לאבד כח גופו ובריאותו, עבור דבר קטן מאד שאין כדאי התמורה הזאת — לשבירת רצונו, רק מהאי טעמא הוא, כדומה, האדם יכעס פעם על הפסד סכום קטן, ומהכעס יבטל יומא דשוקא, וישבור כלים בחמתו, ויכה נפש אדם ויוכל לאבד כל אשר לו מכעס הפסד פרוטה, שהיה לו, ורק מכח הנ״ל טבוע זאת בנפש, ע״כ החכם עיניו בראשו לבל יוסיף כח ברצון הראשון, ואז נוח לו לשבור אותו, וזהו הענין של עול מלכות שמים, פירושו של עול, היינו בהסכם חזק בדעתו — כי אי אפשר אחרת מזה, והדבר המקובל להכרחי לא יתוסף בו רצון על רצון, כי יודע שכך מוכרח להיות, ועל כן יהיה נוח לו לקבל עליו עול מצות, כי לא יולד עליו רצון על רצון לעבור, ורק רצון הראשון, ורצון הראשון נוח לשבור, וזהו שאמרו: ואח״כ יקבל עליו עול מצות, פי׳ יהיה נקל לו לקבל עול מצות. ג׳ (תהלים קיט) ״צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה״ מהו החידוש של דוד המע״ה כי אהב דבר צרוף ומזוקק? הענין, פי׳ אמרתך קשה מאד לקיימה, כי צריכה צירוף אחר צירוף לזקק סיגי התאוה והרצון, אבל ״ועבדך״ יען כי קבלתי עלי עול מלכות שמים להיות עבד לך, וע״כ אין בי רצון על רצון, רק שבירת רצון אחר, על כן ועבדך אהבה, ודו״ק.

מאמר תנ״ב

ולא תונו וגו׳ ויראת מאלקיך וגו׳ אל תקח מאתו נשך וגו׳ ויראת מאלוקיך וגו׳ לא תרדה בו בפרך ויראת מאלקיך (ויקרא כה:יז, לו, מג)

גמרא (חגיגה ד) רבי אלעזר כי הוי מטי להאי קרא בכי: ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי וגו׳ עולים תרי משמע אמר ח״ו לדינא קא מתבענא הוה שקל בהדי׳ למשה אמר מי איכא מידי דכתבית באורייתא ולא קיימתיה, וא״כ למה חרד וירא, מי שמחפשים אצלו גנבות ויודע שלא גנב אינו מתיירא, ועוד מה יהני לו משה אם באמת חטא? הענין הוא כך הנה העולם הם מורגלים לדבר בפיהם ואינם יודעים מה ידברו, כאשר הראינו לדעת כמה פעמים במילי דעלמא ומכש״כ במילי דשמיא, והנה מדרך העולם לאמר פזמון ״שערי דמעות לא ננעלו״ והם לא הורידו אף דמע אחת, והנה התפעלתי היום בק״ש מה שלא נתפעלתי זה כמה שנים, כי אנחנו רואים כי אין אנו מקיימים תפילין אף פעם אחת, והוא כי מקרא מלא הוא, נאמר ״ואהבת את ה׳ א׳ בכל לבבך (דברים ו:ה) פי׳ שלא יהיה בלבו אהבה אחרת רק שלך, וכן בכל נפשך למסור את נפשך ובכל מאדך ממונך וכן בכל מדה ומדה שמודד לך, ואמר אח״כ ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום״ — מה שאמר למעלה ״על לבבך״ ואולי תשכח זאת תעשה לך אות לבל תשכח תקשרם לאות על ידך לטוטפות בין עיניך, פירש הרמב״ן ז״ל מלשון יטיפו בר, יהיו נוטפות בין עיניך הידיעה הזאת ממש, כמו אחד מצוה לעבדו לעשות לו דבר, ואומר לו אולי תשכח זאת, עשה לך סימן תקשור קשר במטפחת שלך למען לא תשכח, והנה אם יעשה העבד קשר ולא יחשוב העבד הדבר שציוהו עבור זה לקשור הקשר, הרי זה שבר עול אדוניו מעליו, ונמצא מכל זה, — כי אנו אין מקיימים מצות תפילין במובנה הברור, כי הם זכירה לאות וסימן על זכרון מה שלמעלה ואנו קושרים הקשירה ואין אנו זוכרים הזכירה אשר בשבילה נצטוינו לקשור תפילין. והנה נחקור נא סיבת הדבר שאנו עושים מעשים ולא נעמוד על זה איך הם כזב בפועל, או רחוק לגמרי ממטרה המכוונת בפשוטה, נראה כך, כי הנה הפנימיות דבר קשה הוא לייגע לשבר הלב ולזכך הלב ממדות ותאות, וכל אלה דבר קשה מאד, ולכן תראה כי מעט המה יראי אלקים בארץ, ויותר יש לומדי תורה מאשר יראי ה׳ שהיא הקודמת לחכמתו, כללו של דבר חסידים (במדרגתם) אף צדיקים, מועטים המה יותר הרבה מלומדים, למה? כי יגיעת הפנימיות דבר קשה הוא לאדם מאד, (מאה״ת, הנה לכן נמצא הרבה בויקרא כמו בפ׳ בהר כה:יז וכן שם כה:לו וכן שם כה:מב, בכולם ויראת מאלקיך ומבואר ברש״י ז״ל מתו״כ שכל דבר המסור ללב והאדם נמשך בלבו לעקלקלות ומרמה עצמו נאמר ויראת מאלקיך שהוא יודע הפנימיות, ורק זה המזכך ומטהר וכן בפ׳ קדושים (יט:יד) לענין לפני עור לא תתן מכשול ובכל אלו יובנו דברי המאמר הנפלא והעמוק מאד) והנה באמת יש הרבה דינים בין אדם למקום ובין אדם לחברו, ואינו עומד עליו — כי מוזהר הוא עליהם, יען כי חסר לו הפנימיות או היראה ואינו עושה מעשים אשר הירא יזדהר ויזדרז בהם, יען כי פנימיותו נובע בו להראותו כי על פי יראת שמים נכון להזהר בהם, וכן אולי צריך וכן הדבר על פי המדות — מי שיש לו בפנימיות תוקף עוז הכשר המדות, נקל לו להבין כי זה נובע ממדה רעה, משא״כ מי שחסר לו הפנימיות — אינו עומד עליו, למה? כי הרגשו אינו מוביל לו הידיעה הזאת, וכן בדינים מרובים כתב ר״י (אבות ד) הלומד ע״מ ללמד מספיקים בידו ללמוד וללמד והלומד לשמור ולעשות מספיקים בידו וכו׳ ולמה? הלא זה אינו כלום כי (אבות א) לא המדרש עיקר אלא המעשה, ולכן פירש הלומד ע״מ ללמוד וללמד ומעשה מתנהג כדרך כל הארץ (שמקיימים מעשי המצות) מספיקים בידו וכו׳ משא״כ ע״מ ללמוד וכו׳ לשמור ולעשות פי׳ שיעיין הרבה בכל דבר ודבר ימים ושנים וחוקר חקירות חדשות בדינים מרובים, אז מספיקים בידו וכו׳, והנה זה סיבת הדבר לכל זה — שחסר לו יראה הפנימית המביאה לו פנימיות הלכות השו״ע ולא כל דין כפשוטו השטחי, ונראה הסיבה מאיזה טעם יש הרבה לומדים מייגעים בתורה ולא ביראה, סיבת הדבר הוא כך: כי פנימיות דבר קשה הוא, ומעצמה אינה באה לאדם רק אחר העמל והיגיעה, והנה בתורה יביא לו הענין מעצמו לייגע, כי רואה שאינו מבין את הסוגיא וצריך לייגע, משא״כ ביראה יש בדיחותא והלצה שזה כאב בטן, כי כאב ראש לא יוכל הילד להטעות את אמו לפוטרו בתירוץ מלכת לחדר ללמוד, כי ממשמשים בראשו אם יש לו חום, משא״כ בכאב הבטן אם אומר שיש לו, אינם יכולים להבחין האמת אם אין לו, כן בזה, תורה אינו יכול להטעות עצמו, כי רואה ומרגיש בנקל חסרון הבנתו, משא״כ יראה, — העיקר בנויה היא על דקות פנימיות, כי על ידי זה מכיר בהרבה מעשים שלא יעשו — על פי היראה השכלית, או על פי מדות או על פי דין, כמאמר ר״י הנ״ל, ובלי יראה הפנימית אינו מכיר אותם, ושומר הדברים הפשוטים שהמון העם נזהר בהם באופן מלומדה, ועל כן יראה וידומה לו כי יש בו יראת שמים ואין לו לפי דמיונו על מה לייגע כל כך כמו בתורה שרואה פשוט כי בלי יגיעה לא יבין ולא ידע, אמנם מי שיש לו יראה הפנימית, נעשה פנימיותו לו מעין הנובע להראותו ולבררו לו הרבה מעשים חדשים שלא יעשו על פי שכל פנימיות היראה, הרבה מדות עושה, והרבה הלכות עושה לו חדשות לשמור ולעשות, ורואה בין כך כי יש הרבה יגיעות במוסר ומדות. סוף דבר היראה הפנימית מביאה לאדם הכרת העמל והיגיעה ביראת אלקים, והעמל והיגיעה מביא לאדם יראה הפנימית להכיר יותר ויותר, וכל מה שיש לו יותר יראה פנימית מכיר יותר מעשים החיצונים לנהלם על פי התורה, וא״כ גם מי שקיים כל התורה צריך לדאוג פן חסרה לו יראה פנימית, ומפאת זה לא הכיר המעשים החיצונים, ולכן שמואל הנביא לקח בהדיה את משה רע״ה פי׳ במה שכתב משה רבינו בתורה קיים, אבל א״כ פחד פן חסרה לו במה מיראה הפנימית וע״כ נעלם ממנו לחקור חקירות חדשות, ובבחינה זו — הם של אדם המחדשם, אם כי באמת הכל רמוז בתורה, אבל כאן הוא חדשם ונקרא על שמו, ולכן שפיר לקח עמו את משה רע״ה — בחינת התורה המבוארת המכונה על שמו של משה שקל בהדי, ולא פחד מהם כי ידע שקיים, אבל רמז על הפחד מבחינת התורה שלו, אשר צריך האדם לחדשם מפאת יראה הפנימית — ונקרא על שמו, ומהם פחד אולי חסר לקיימם, ונמצא היוצא מדברינו כי מפאת חסרון יראה הפנימית אינו עומד כראוי ודרוש על כונת התפילין וחסר לו זכרון הקשירה, וזהו באמת חיצונית, כי כן כתוב מבואר היטב כי כונת התורה על הזכירה, והבן מאד לעשותם.

מאמר תנ״ג

הערה ופתיחה לפרשת בהר בכללותה לענין שמיטה שבת לה׳ ורמיזתה לכל התורה והמצוה להר סיני, וכמובא בה הרבה במצות ויראת מאלקיך בהיקף הפנימיות כנ״ל ולזה נביא לענין הכולל הזה המאמר הנפלא והנעלה דלהלן להתרוממות הנהגת האדם כולו.

זכרון דברים כעין הספד על אדמו״ר ז״ל״ה הכ״מ. (עזרא טז) עזרא הסופר אמר לפניך אלקי בושתי ונכלמתי וגו׳ כי עונותינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים. מהו מליצת למעלה ראש? הענין, כי בנין האדם נבנה שכל וכחות נפשיות, ויען כי לכל הנהגה צריך מנהיג, ולכל הנהלה דרוש מנהל, ולכל בית נצרך להיות בעל הבית לנהל ולפקח על כל עניני הבית, והנה באדם יש בו מה שמחייב בו הנהגה גדולה עד מאד, כי האדם נקרא בפי כל — גם בפי החכמים המחקרים — עולם קטן, ומכש״כ בפי המקובלים מקבלי חכמת האמת, ובאמת אין הכונה כי באדם — עולם קטן לעומת העולם הגדול בכללו, לא כן הוא, ונהפוך הוא — כי האדם העולם הגדול, כי הכל בשביל האדם, ונאמר ביחזקאל א:כ ״ועל הכסא דמות אדם״, ורק לפי עין הרואה נקרא עולם קטן אבל באמת הוא העולם הכי גדול יותר, כי כל הנהגת העולמות נחתכים על פיו, וא״כ הוא גדול מכולם, ומי לא יבין כי גם הנהגת הבית ומכש״כ הנהגת העיר, ומכש״כ הנהגת המדינה, וכש״כ הנהגת כל המדינות וכש״כ הנהגת כל העולמות, — שכל אלה הן הנהגה גדולה ומסועפת, וצריך לכל אלה למנהיג גדול עד מאד, ומי הוא המנהיג את ההנהגה הרבה והעצומה הזאת, הלא זה השכל הגדול החזק והאמיץ גבור בגבורים חכם בחכמים אשר חנן ה׳ את האדם מתנת חנם חלק ממעל, [מאמר המוסגר, מזה נבין גודל כח השכל — כי ניתן לתפקיד של הנהגה רבה ועצומה כזאת, מהסתם כחו רב ורם ונשא מאד] והנה יש שלש בחינות, א׳ שהשכל ינהל את הכחות הנפשיות כולן, וכמו שכמובן שהשכל מעורר את הכחות לאמר להם, — אם תלכו אחרי רצונכם, הלא הבהמה טובה מכם, כי גם היא תלך אחרי רצונה, ובמה מתנשא האדם לאמר — אני האדם, אני אמלוך על בהמות וחיתו יער, הלא כאדם כבהמה הרוצה ג״כ לעשות רצונה כמוהו, ומה יתרונך עליה? וע״כ חובה על השכל להעיר לכל דבר את הכח הטוב אשר נטוע בקרבו לעשות מפעלו, ולא בכח הרע לצד הרע הנטוע באדם יעשה מפעלו, כמו בדיבורו ידבר נכבדות בחכמה ומוסר, בידיו יפזר ויתן לאביונים, וכהנה רבות, מי ששכלו כבר נשחת ואינו בריא, אין בכחו לעורר כחות הנפש שלו להטותם לחפצו הטוב, אבל עדיין יש בחינה שנית שהכחות הנפש יעוררו השכל, כדומה בדיבור יתבונן כי קודם שהוציא מפיו, הוא עוד אדון על הדיבור, ואח״כ הדבור עליו, וכמה פעמים יתחרט מאד על הדבר שהוציא מפיו, וגורם לעצמו היזק רב ועגמת נפש הרבה, ואין בידו להביא דבריו אל נדנה וכן בשביל כעס לענין קטן, יכעוס לפעמים יותר מדי, ויגרום לעצמו רעה רבה, וכן השקר יגנה בעליו ויגזול ויטרוף מבעליו את כל הצלחתו וכבודו, כי סהדי שקרי אאוגרייהו זילי (סנהדרין כט) והרגש הצער שיהיה לו מכל זה, יעורר השכל להשכיל להיטיב, והנה יש מי שכבר נשחת שכלו, עד שגם בעזר כחות הנפש לא יחזור להבריא שכלו לחשוב להתבונן על אחרית דבר, ונהפוך הוא כי כבר נתחזק הרע כל כך עד שהם יטו את שכלו להשתמש בם לדרכם הרעה להשכיל להרע לספק באמונה הנאמנה והברורה לשכל שלא נשחת עדיין להשכיל איך לעשוק חבירו ולארוב לזולתו, וכהנה רבות, והנה אחז״ל (פסחים נ) רבא רמי כתיב (תהלים קח:ה) מעל שמים חסדך, וכתיב (תהלים נז:יא) עד שמים חסדך, ומתרץ ל״ק כאן בעוסקים לשמה כאן בעוסקים שלא לשמה, נמצא כי שלא לשמה עד שמים החסד, והנה בחינת שלא לשמה היינו שכחות הנפש יעוררו השכל: למוד בשביל שיקראוני רבי רבי מורי מורי, אבל בעה״ר מאז נחרב הבית, העולם כמנהגו נוהג בטבע ולא בהנהגה נסית, לא נראה שום רוחניות כלל וכלל בעולם עתה, וממילא יפול כל עוד הכבוד מהתורה עד שבעוה״ר כבר נאבד לגמרי גם זאת הבחינה של שלא לשמה, היינו שכחות הנפש יעוררו את כח השכלי, ואדרבא כבר נעשה הכח השכלי עבד נאמן להכחות — להתחכם להיות סכל שוגה ופתי, כמו המתחכם להיות איש שקר וכוזב, או להרע לבריות, וכהנה רבות, וזה קינת עזרא הסופר, כי עונותינו רבו למעלה ראש, פירושו כי עונותינו עומדות אצלנו עוד למעלה מהשכל אשר בראש, כי השכל נברא לרומם את האדם, אבל לא די שלא רוממנו אבל עוד ההיפוך השפיל אותנו כי נעשה עבד לסכל להתחכם להוציא לאור הרבה סכלות, והרי עוד השפיל אותנו, וזהו ״עונותינו״ פירושו כחות הנפש, כי הפעולות השוטפות מכחות הנפש הן באות כרגיל, ״רבו למעלה ראש״ עלו ורבו עד למעלה מהשכל שבראש, כי כל כולו של השכל והדעת שקוע בו להעלות ולהגביר כחות סכלותו ועניני טפשותו בו, ועפי״ז נאבד מאתנו גם השלא לשמה (לענין הטוב) כנ״ל, וזהו ״אשמתנו״ גדלה עד לשמים פי׳ כי שלא לשמה גם עוד קודם גדלה עד לשמים ולא מעל השמים, ועתה גם זאת אבדנו, וממילא גם אין לנו זה החסד עד לשמים, משטף העניות בכח השכלי למעלה ראש, והבן. והנה יש עוד בחינה שלישית, היינו להתפעל ולהתקנאות מרושם הודו של התלמיד חכם, כי השומע דבריו והרואה מעשיו, יש בטבע האדם לכסוף ולעשות כמעשיו, ואם אין הדור זכאי יסתלק הצדיק מן הארץ, למען לא יתלמדו ממנו, וזהו מאמרם ז״ל במדרש (ילקוט שמעוני ישעיה כט) ״קשה סלוקם של צדיקים לפני הקב״ה יותר ממאה תוכחות חסר שתים ויותר מחורבן ביהמ״ק דאילו בתוכחות נאמר חד ״והפלא״ ה׳ את מכותיך (דברים כח:נט) ובחורבן ביהמ״ק נאמר (איכה א:ט) ״ותרד פלאים״ הרי שנים, ובסילוקם של צדיקים (ת״ח) נאמר (ישעיה כט:יד) ״לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא הרי שלשה״, וביארנו כי בתוכחות נשחת השכל שלא לנהל כוחות הנפש, הרי פליאה אחת, ובחורבן ביהמק״ד כבר נאבד גם השלא לשמה, פי׳ שאין ביכולת כחות הנפש לעורר כח השכלי, כי הוא משועבד להם, הרי שתי פליאות, אבל עדיין יש תרופה להתפעל מאחרים להתרשם מזיום והודם של הצדיקים כנ״ל, ולכן כשהצדיק מת הרי נאבד גם התרופה השלישית, ולכן נאמר שלש פליאות, והנה אדמו״ר זל״ה הכ״מ לא הניח כמותו בישראל, וא״כ הרי אבדנו ממש התרופה השלישית ממי להתלמד, הוא הגבר אשר הקים עולו של אלול, עולו של ר״ה ויוה״כ, כל שנה ושנה שבאתי אצלו, ראיתי כי לא ידעתי מה הוא אלול, רה״ש ויוה״כ, ממי עתה נשמע זאת, ממי נראה מה הוא יראת שמים להתפעל ממנו, מי שלא ראה אותו לא ראה יראה מימיו, על כן יש לנו לקונן על מכת שלש פליאות, מי הוא שיתן בכף זכיות כמוהו להכריע את כל העולם לכף זכות כמוהו הימים הנוראים הבע״ל, אבדנו אותו אנה יהיו לנו הזכיות שהיה לנו מאתו בשנה העברה, ע״כ נראה לחדש מה שחידש ולהתחזק באלול ר״ה ויוה״כ כמוהו בערך, והעיקר התרופה המביאה לדבר טוב ומועיל הוא למוד המוסר, ואמרנו הערה נוראה ונשגבה מרבינו יונה ז״ל, וז״ל: ומי שלא יערוך מחשבות להתבונן תמיד ביראת אלקים, נאמר עליו (ישעיה כט:יג) ״ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא״ ראה והבן הדבר שנאמר על המדרגה היותר גרועה כי נאמר שם ג׳ פליאות (להפליא וגו׳ הפלא ופלא) נאמר ג״כ על מי שיראתו בעמל ומחשבה אבל היא רק טבעית, ואמרנו כמו רופא הבא לחולה ואומר אל תדאג תקח רפואות ותתרפא, וכשיחלה יותר, יאמר אין לי רק רפואה אחת אשר לפניך אולי יועיל, וכשגם זאת לא יועיל, יאמר מעתה אין לך רפואה, וזהו פליאה השלישית, והבט וראה כי נאמר זאת השלש פליאות על מי שיראתו מלומדה כמו טבע ולא ע״י עמל, ע״כ נראה לערוך מחשבות להתבונן תמיד ביראת אלקים, והבן כל זה.

מאמר תנ״ד

ועשיתם את חוקותי וגו׳ ועשיתם אותם וישבתם על הארץ לבטח וגו׳ ואכלתם לשובע וישבתם לבטח עליה וגו׳ וצויתי את ברכתי לכם וגו׳ ועשת את התבואה לשלש השנים (ויקרא כד:יח-יט, כא)

פתיחה והערה הבאנו המאמר דלהלן לכתובים אלו בפ׳ בהר בברכת ה׳ אשר צוה ה׳ בשמירת תורת ה׳ חוקותיו ומשפטיו בארצו ית׳ לשבת בטח וכן הברכה המצויה, וכן בסוף המאמר במתיקות דרכי ה׳ כנאמר: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום (משלי יט:כא).

אמרנו כי על כל הדברים יש עליהם נצחון, חוץ מדבר אחד אין עליו בשום אופן בעולם נצחון, היינו הר קשה, חומה מבוצרה, תותחים הרבה והפצצות רבות ינצחו אותם, משא״כ האמת כאשר הוא, כל התותחים שבעולם וכל פיצוצי הפצצות שבעולם לא ינצחו לסתור את האמת, למשל שתי פעמים שתים, זה ארבע, כל הגבורים שבעולם לא ישנו זאת, ורק הפרש יש בין התחילה לסוף הדבר, וכן הוא בין השקר לאמת, מתחילה ידומה לו לטוב, ולסוף החשבון האמת ינצח, ולמשל: קנה יורה בחומה בצורה, יריות אחרי יריות, מתחילה ידומה לו שלא יועיל לפוצצו, אבל לסוף יתפוצץ לרסיסים, וכן בחשבון גדול, האמת של החשבון לתוצאותיו לא ינוצח כלל, אבל בראשית החשבון המסובך ידומה לו במה שיטעה בתחילתו כאילו ינוצח, אבל לבסוף כאשר יעמוד על בירורו בסיכום החשבון, יראה כי הניצוח היה דמיון מוטעה בתחילתו, וכן בעבודת השי״ת, האמת הוא הקיים לעד ולנצח נצחים להיות עובד ה׳ כל ימי חייו, כי זה האמת המוכרח והנרצה, והנראה מן העולם כאילו מנצחים זאת, הוא רק דמיון שוא ושקר הנראה לבסוף, וזה כונת הכתוב (ירמיה יז:ה-ז) ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו וגו׳ והיה כערער בערבה וגו׳ ברוך הגבר אשר יבטח בה׳ וגו׳ והיה כעץ שתול וגו׳ היינו כי מי שמכיר האמת והוא מתנהג בה, כדאי לו אף יוציא על זה ממון, וזה הוד והדר לפניו, וכש״כ כשמרויח עוד בה, וזהו ״ברוך הגבר אשר יבטח בה׳״, אף שלא ירויח, מ״מ ברוך הוא, הוד והדר זאת לו, ומה גם כי ירויח ג״כ: והיה כעץ שתול וגו׳, משא״כ הגונב, הגוזל, אף שמרויח מ״מ בזוי הוא, נתעב ונמאס הוא, ומה גם כי יתפס ושבעתים ישלם, וזהו: ארור הגבר וגו׳ אף שאם ירויח ב״שם בשר זרועו״ מ״מ איש ארור הוא, ומה גם כי לא יועיל לו — בשר זרועו, ויותר עוד כי יקולל ויהיה כערער בערבה, כי הסוף יהיה רע, משא״כ בבטחון להיפוך, ההתחלה קשה, אבל הסוף טוב טוב הוא.

עוד הערה בקצרה מאד, נוכל להבין מתיקות דרך ה׳ ית״ש, כי בהשלמת האדם נראה כי העצב חסרון גדול מאד לאדם, וגם השמח חסרון גדול, כי השמח תמיד, לפתי יחשב בעיני העולם, ונמצא שצריך להיות ממוצע בין שמחה לעצב, ואין דבר שיתן ויסבב לאדם ישרות הדבר הזה בלי עודף וחסרון בין שני הצדדים, כבחינות יראה ואהבה (העצב הממוצע מתוך יראה והשמחה הממוצעת מתוך אהבה ששניהן תפקידים עקריים נעלים בעבודתו ית״ש) והבן מאד.

עוד ביארנו כי ההשכלה היותר גדולה היא רק ע״י אמונה (אמונת חכמים) ומצד אחד כמעט בלי אמונה, פירושו — יאמין כי התוס׳ מבינים יותר ממנו, וגם לא יאמין, פי׳ להתבונן אחריהם פן ימצא אחריהם איזה קושיא וכו׳, ומזה יולד לנו חיזוק מאד באמונה, כי למה הוטבע באדם בחינה זו שאינו יכול להיות חכם — רק ע״י חכמה ופתיות (מענין פתי יאמין לכל דבר) יחד, ועל כרחך להבין כי הוא צריך להכניע עצמו להנותן בו חכמה.

בחוקותי

מאמר תנ״ה

אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם (ויקרא כו:ג)

בחוקותי תלכו ואח״כ מצותי תשמרו, וקשה כי היה לכתוב מקודם מצות שמעיות ואח״כ חוקים? ובארנו כי מהו הענין שנברא האדם מקודם בער וריק משכל ואח״כ יבא לו השכל, לכאורה היה יותר טוב להיפוך שישריש מקודם הנהגתו בדרכי השכל וגם כי יזקין לא יסור ממנו? ובארנו כי מדרך השכל לעשות דבר שיראה התכלית או הערב לשעתו, ואם שני אלה יחסר לו לא יערב לנפשו לעשותה, והנה תכלית ונעימות עוה״ב אינה מושגת לשכל — רק אחרי רוב העסק בה, ולא יהיה לו ערבות מעסק עבודת השי״ת, ואנחנו רואים כי כל דבר לימוד יש בו חיצוניות ופנימיות, וזהו ״חכמה״ חומר החכמה המקובלת מרבו, ו״דעת״ היא הבנת פנימיות החכמה, אשר אין באפשרי למסור לתלמיד בדברים, כי אין על זה כח הסברה בדיבור החיצוני, ורק צריך להיות מבין מדעתו, וזה תלוי בעיקר — בחפץ הלימוד, ואז תערב לנפש ותבין נעימות פנימיותה, ולכן אחז״ל (ע״ז יט) ״לעולם ילמוד אדם מה שלבו חפץ״ מטעם הנ״ל, וא״כ נעימות עוה״ב שאינה מושגת בראשיתה, מאין תמצא הדעת לזה, ולכן נברא האדם בתחילתו בלי שכל, ויקל לו לעשות דבר בלי ראות תכליתה, ונמשך אז לדעת מורו המדריך אותו בדרכי החכמה, וע״כ צריך המורה להתחכם למשוך הנערים לאהבה אותו למען יתקבלו דבריו באזניהם בחפץ ושמחה, עד שיגיעו מעצמם להבין נעימות תכלית החכמה, ואז יצליחו מעלה מעלה, והנה אתם רואים מאתי אהבה גדולה לכם — ותוכלו לסמוך עלי להתנהג כפי הדרכתי, והנה אנחנו רואים כי האדם העוסק בעבודה שאינו מבין מהותה, כמו עבודה ביוה״כ אומר אותה באהבה ודבקות, יען כי יודע שיש בה סוד גדול, מה שאין כן משפט בגמילות חסדים וכדומה, אינו דבוק בה כל כך, יען כי הוא סובר שיודע כבר מהותה וכונתה, אבל באמת נוכל להקיש מחוקים שיש בהם ג״כ סודות עמוקות רזין דרזין, ומזה ירגיל לכן מחוקים שנקל לעשות אותם באהבה ושמחה, כי יבין שיש באלו סודות, ומזה ירגיל כ״כ לעשות משפטים באהבה ושמחה, כי יש בהם ג״כ סודות עמוקים, ולכן תבינו כי גם בהדברים אשר תדמו כי אין בהם פנימיות תקבלו בשמחה ואז תבינו הפנימיות ותבאו למדרגת הדעת וטוב לכם.

מאמר תנ״ו

בענין הנ״ל

באופן אחר: אם בחוקותי ״תלכו״ היינו מה שבארנו (תהלים קיט:א) אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה׳, מקודם הכתוב (משלי א:ד) יראת ה׳ ראשית דעת חכמה ומוסר אוילים בזו, הענין, כי זהו מופת לחכמה כי טובה היא (במה שאוילים בזו) יען כי ידוע מאמר החכמה ״העולם כולו אוילים והחכמים בעיניהם״ יען כי אין להם השתוות (בין החכמה והאולת) ועל כן מה שהאויל אומר רע, לחכם טוב, וכנאמר (קהלת ט:טז) וחכמת המסכן בזויה, ולכן שפיר אמר ״חכמה ומוסר אוילים בזו, וזהו האות כי טוב הוא, והנה תכלית הלימוד הוא המעשה בעולם המעשה, והנה הפסח על רגליו בשעה שהוא יושב עם בני אדם מסובים ע״י השולחן, אינו ניכר אם הוא פסח (נכה) או לא, ורק כשמתחיל ללכת בדרך אז ניכר שהוא פסח, וזהו ״אשרי תמימי דרך״ ״ההולכים״ דייקא, אז ניכר שהוא תמים בדרכו, וכן זהו כאן ״אם בחוקותי תלכו״ דייקא.

מאמר תנ״ז

אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו וגו׳ ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳ אלה החוקים והמשפטים והתורות וגו׳ (ויקרא כו:ג, ד, מו)

הענין מה שנמצאו בתורה חוקים שטעמם לא נודע ומשפטים שטעמם נודע אם רצתה התורה שיהיו כולם סתומים למה לי משפטים, ואם רצתה התורה לגלות הדברים למה לי חוקים? הענין, כי משפטי התורה הכל הם לטובת האדם בין בגוף בין בנפש ונוכל לאמר ענין נכבד במה שיעודי התורה הכל בענינים גופניים ולא ברוחניים ולמה? וזה כי באמת עניינם גופניים הכל הבל ותוהו אין בו ממש רק כחלום כנא׳ (תהלים צ:ה) וזרמתם שנה יהיו בבקר כחציר יחלוף וגו׳ וא״כ למשכיל אינו שיך בזה הצלחה וטובה שנאמר שירצה להיטיב לזולתו בגופניות, שאין זה לכאורה רק כשחוק של נערים, ולפי זה לא היה לאדם להתאמץ להטבת זולתו על עניני הגוף, ורק לנפש זולתו, אבל באמת דרך התורה אינו כן, רק הזהירה התורה באזהרה גדולה לגמול חסד ולהחיות עניים ולעשות צדקה עם הבריות, יותר מאשר ציותה התורה לגמול חסד עם נפש זולתו, כי על נפש זולתו לא כתוב רק פעם אחת הוכח תוכיח וגו׳ ועל הטבת הגוף כתיב בתורה כמה וכמה פעמים, היינו כי על נפש זולתו רבים חומלים יש, משום דאין זה דבר הנוגע לעצמו, כי ההרגש של עוה״ב האדם רחוק מאד, ומה היזק יש לו אם ילעיטנו בדבר שאין בו ממש (בהרגשו) משא״כ בתענוגי הגוף שיש לו הרגש בערבותם, אין הוא רדוף כ״כ להלעיט לזולתו, כי הדבר הטוב לו אינו רוצה לתת לאחרים, וגם במה שאינו נוגע לתוצאה לעצמו עינו צר בטובת זולתו, והתורה הק׳ שרצתה שהאדם ידרוש טובת זולתו בכל לבבו, ציותה להיטיב גם בדברים שנפשו של אדם מחמדתן בטבע ויש לו הרגש בערבותם, ועל כן חובה עלינו להיטיב גם בממון גם בדברים בנחת עם הבריות, ולקבל את האדם בסבר פנים יפות, וגם במותרות מצינו בהלל שרץ לפני עני אחד שהיה רגיל בכך שלש פרסאות, ולא כהאנשים רעי הלב הרוצים רק להלעיט את חברו בעוה״ב, היוצא מדברינו: כי מי שרוצה להטיב לזולתו בגופניות בכל לבבו — לזה נאה להיטיב לזולתו בעוה״ב בדברים הרוחנים משא״כ הדורש טובתו רק בדברים הרוחניים — אין לנו בירור על טוב לבו, ואולי מחמת כי עוה״ב אינו אצלו כלום, ומה היזק יש לו אם ילעיטנו דבר הבל בעיני דמיונו, וע״כ אנו רואים כי האב לבנו מיטיב לו בין בגופו בין בנפשו, ולכן כשרצתה התורה שהאדם יבין כי היא דורשת טובתו באמת — יעדה גם בדברים גופניים שנפשו של אדם מחמדתם בטבע, ובאמת הלא עניני עוה״ז הבל הם ומה שכרה כי ירבה כחול, וע״כ זה לנו לעד על שכר הנצחי כי זה הברכה יעמוד לעד ביתר ויתר עוז, והנה באמת יש לנו להבין כי כל מצות התורה לבד רוחניותם אנו רואים חמדתם בעוה״ז למשל אנו רואים האדם שיש לו חסרון אחד כמו אהבת הבצע, כמה מחלוקת ירבה בשביל בצע כסף כמה לשון הרע גורם, כמה רכילות, כמה שנאה, כמה ביטול תורה, ומי שיש לו מדת הגאוה כמה וכמה ענינים יוכל להתבטל עבור זה, כמה שפיכות דמים היה בא לגרמניא וצרפת בשביל גאותם, ומזה נוכל להבין כמה הריסות אדם עושה במה שהוא עובר על דברי תורה, גם במה שאין האדם רואה, כמו בחילול שבת במוקצה, בדיבור של משא ומתן בדברים האסורים, והנה בטבע האדם כי בדבר שהוא מבין ידמה לו בדעתו — כי זהו טעם של הדבר, ואין בזה כונה אחרת, משא״כ בדבר שאינו מבין כמו שמצינו בנעמן (מלכים ב׳ ה: י) כשציוה לו הנביא לרחוץ בירדן, היה נדמה לו כי הוא מבין בדבר את טעמו, ואמר הלא שארי הימים טובים מאלה, אבל באמת לא הבין כמבורר שם, משא״כ בדבר שאינו יודע טעם, הוא עושה זאת באמונה ובמחשבה כי יש בזה טעמים גנוזים עמוקים שנלאה שכל האדם להשיגם, ועושה זאת בדבקות גדולה, לכן יש לנו להבין מהחוקים כי גם במשפטים יש בהם טעמים נשגבים ויעשה אותם בדבקות גדולה, ומשפטים יורו לנו כי גם פרט קטן שאדם עובר עליו, זה עושה קלקולים רבים, ולהיפוך בזהירות מזה מביא תיקונים רבים, חזק ונתחזק.

מאמר תנ״ח

אם בחוקותי תלכו וגו׳ (ויקרא כו:ג)

ויקרא כו:ג: אם בחוקותי תלכו וגו׳ בויקרא רבה לח:א. הה״ד: חשבתי דרכי ואשיבה דרכי אל עדותיך (תהלים קיט:נט) אמר דוד רבש״ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות הה״ד: ואשיבה רגלי אל עדותיך, הענין, כי יש התעוררות השכל לעבודת השי״ת, אך עם כל זה כל זמן שאינו מרגיל עצמו בפועל — אינו כלום, והעיקר הוא הנסיון המעשי, כי השכל אינו אלא מייעץ, והנה יש צדיק וחסיד, חסיד הוא אשר כבר שב אצלו העבודה למתיקות וערבות, והנה בכל דבר שיש לאדם בו הרגשת מתיקות ונייח נפש, כשצריך לעשות דבר היפוך מזה, הוא צריך לחשבון מכריעו, כי בלי זה טבעו מושך לו למה שערב עליו, ועל כן כל אדם צריך לעשות חשבון לעבוד השי״ת, ועם כל זה לפי שעה שנשכח מלבו החשבון יוחזר הטבע על מקומו להמתוק לו, וזהו הענין בתורה ״אם בחוקותי תלכו״ המכוון בזה ענין נפלא, לפי המתפרש במדרש הנ״ל, כי העיקר שומה על האדם שיהא קבוע כולו בנפשו, בלבו ובמוחו, ובכל משימותו בתורה בכח מתיקותה וערבותה מבלי אפשרות כלל לפרוש ממנה בכל חפציו בה, ולזה כל הליכותיו לעסקיו לדרכיו הוא, יהיו ממילא בתוך ״בחוקותי״ שבהם משוך וקבוע מעצמו, ורק בחשבון מקודם ״תלכו״ לעסקיכם ועניניכם שלכם, והכל בתוך ״בחוקותי״ שהם קבוע לתמיד ממילא בלי ״חשבתי״ מקודם, וזהו שאמר דוד כלשון המדרש: הה״ד: חשבתי דרכי וגו׳ כל כך היה קבוע אצלי תורתי ועבודתו ית״ש אצלי, עד שהייתי צריך לעשות בחשבון ללכת בעסקי עוה״ז לדוך פלן או פלן, כי כל אלו אצלי נגד טבעי, ולכן כשנשכח ממני ונעזבו מרעיוני את ה״חשבתי דרכי״ אז ממילא ״ואשיבה רגלי אל עדותיך״ ״רגלי היו משיבות אותי לבית התלמוד״ מעצמן, וכאז״ל (בר״ר ט:נג) ״זרוק חוטרא אעיקרא קאי״ ממילא, והבן.

מאמר תנ״ט

אם בחוקותי תלכו וגו׳ ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳ (ויקרא כו:ג-ו)

פעולות האדם יש הכרחיות ובחיריות, הכרחיות אין לדבר בהם, ההכרח לא יגונה ולא ישובח, בחיריות, יש בהם אשר יעשה האדם אותם מחמת ערבותם בשעתם, ויש מהם אשר יעשו מחמת התכלית אשר יולד מהם, ואם אין בהם אחד משני אלה לא יעשה אותם האדם, וזה ודאי מחייב לכל בן דעת. אך יש בהם מעלה וחסרון, המעלה כי כן מחייב השכל, החסרון, — בדבר שיש בו תכלית נעלם מהאדם, עד שיעסוק בהסיבה המביאה לידי תכלית, ואז יתחיל להבין את התכלית, בזה יותר טוב שלא יעמוד בדעתו בהסכם הלזה הגורמו שלא לעשות דבר רק אשר יבין תכליתו, ויותר טוב שיאמין להמוביל לו לתכליתו, למשל, מי שלא ניסה עדיין להתענג מחכמה, כאשר יתחילו לו ללמד חכמה — קץ לו הדבר, כי עדיין אינו מרגיש בהעדן הזה, טוב שיאמין ויסמוך להמורה המלמדו להתכלית הנעלה הלזה, ולכן נוסדה התורה ביעודיה על טובת עוה״ז כמו בפ׳ בחוקותי — ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳ ולהלן שם, כדי שירגיש התכלית המוחשי ומזה יבא להרגיש התכלית האחרון הנצחי המאד נעלה, והנה כאשר נתחיל לדבר אולי בדברים אשר העולם אינו מורגל בהם ולא ירגיש תכלית הדבר, וממילא לא יטה אוזן לזה ולא יבא לתכלית העיקרי המכוון אצלנו, על כן דרכינו להקדים דבר שיבין להטות אזנו לשמוע היטב, והוא שאמרו לשון תמיד וכו׳ (כן הרבה בחז״ל ל׳ תמיד וכן ל׳ לעולם) והפרש גדול יש בין חכמה להכנת החכמה, כי החכמה אין מתנגד לה, והכנת החכמה יש הרבה מתנגדים לה (המפריעים לאפשרות ההכנה) כי האדם בעת שהוא רעב קשה לו להעמיק בחכמה, וכן בעת שהוא טרוד, והאדם טרוד כל ימיו בהבלים, ע״כ קשה לו לבא אל הנקודה הנוכחית, למשל: אנו רואים כי האדם מחשבתו תמיד על להבא בכל מילי דמיטב, והאמת כי יותר טוב לצייר כל דברים רעים - והטוב לא יאבד מכל זה, ואין זה אלא משום זה — שתאות האדם המושמה רק להיטיב לו לעצמו, אינו מניח לו לחשוב נגדה, וע״כ צריך לעשות עיגול (למען יצא הענין המעשי בתיקונו יש לעגל לענינים יסודיים קודמיים) ונבא לדבר בהכתוב (משלי א:כב) עד מתי פתיים תאהבו פתי וגו׳, ועל כן אנו צריכים לחזק עצמינו לבלתי היות כפתאים להמשך ולהגרר אחרי הבלי העוה״ז אשר הפתאים עושים אותם ליש, ואינו יש למבין. והנה אנחנו צריכים לדעת כי כולנו הולכים שובב במשובת פתיים תהרגם מבלי מבין, איך תעינו מדרכי תורה ואנחנו עזבנו את התורה לגמרי ר״ל, איה שוקל ואיה סופר, אנחנו וכש״כ בנינו, התורה כעת ממש בבחינת אמרם ז״ל בב״ב ג׳ גבי לא ליסתור אינש בי כנישתא וכו׳ דילמא מיתרמי מצוה רבה, מאי מצוה רבה פדיון שבויים, ולמה לא אמר פקוח נפש, אלא דהשבוי הוא פקוח נפש גם לענינים הנוגעים לנפשיות, וכמו ממש שאחז״ל: גדול המחטיאו יותר מן ההורגו (במדבר רבה כא:ה) ומכש״כ בדורותינו זהו ממש פדיון שבויים כביכול את התורה בעצמה, כי היא ניתנה ביד זרים עושים בה כחפצם ורצונם וגם אפילו הלומדים בלי יראת שמים — רק קרדום לחפור בה וקופצים בהוראה, התורה אצלם בשבי ממש, כי מטים אותה לדעתם, ומי לא יחוש על פדיון שבויים, מצוה רבה, פדיון שבויים של תורה בעצמה. והנה בעת הזאת כשהתורה כביכול נתונה בשבי, נקל לאדם לבא למצוה רבה אשר בימים הראשונים לא היה יכול איש קטן ערך לבא לידו מצוה רבה כזו, והוא אז״ל בנדרים פ׳ מעשה בר״ע שכיבד וריבץ לפני חולה אחד וחיה, נפק ודרש כל שאינו מבקר חולה כאילו שופך דמים, והיינו כי לפעמים יקרה כשהחולה מסוכן גדול, אז דבר קל מזיק לו, ודבר קל נקל לתקנו, והוא מקיים בזה פיקוח נפש, כן בענין הזה — התורה כעת בסכנה גדולה, ובדבר קל נקל להחיותו, ומצוה רבה היא.

מאמר ת״ס

בענין הנ״ל במושגי ההגיון

מופת על אמונה, האדם מדיני בטבע, פירושו: כי קיבוץ המדינה ושלום המדינה כשכולם אוהבים זה לזה ודורשים טובה זה לזה, והנה למשל כאשר יתקבצו כל אנשי העולם בשפה אחת לדרוש שלום, הנה השכל גוזר כי כן צריך להיות לסדור הדברים: גדולי חכמי הדור יחוקקו כדת מה לעשות לשלום כולם ולטובת המדינה כולה, ואם כן כולם יתנו ראש למלך על כולם שינהל את כולם על פי חוקי החכמים החוקקים חוקים לטובת כולם יחד. והנה האדם שהוא עולם קטן, מחייב השכל ג״כ כנ״ל — כמשפט העולם הגדול, היינו ג״כ שיתקבצו כל איבריו וכוחותיו של האדם, ויאמרו נתנה לנו ראש לחוקק לנו על כולנו חוקי הנהגה לטובתנו כולנו, ומי הוא הראש של האדם — הוא המוח שבראש הוא החכם המולך על כל איבריו וכוחותיו של האדם, ומעתה נלך מהמאוחר (מהעולם הקטן הוא האדם) אל המוקדם (העולם הגדול) כל העולם כולו — טובתם והצלחתם המרובה, נהיתה אם רק כולם ישמעו לעצת החכמים חכמי התורה ולהתנהל על פי ראש שלהם הוא ממ״ה הקב״ה — הוא ראש העולם ומנהיגו, ועל פי חוקים שחקק לנו היא תורתו הק׳ שנתן לנו עפ״י משה רבינו ע״ה, ועפי״ז נתנו לב להבין הכתוב (תהלים ד:ט) ״בשלום יחדיו אשכבה״, אשר דברנו פעם אחת כי עונג החולין (העולם החול) תלוי בעונג השכל ודברנו מקודם בענין איך ליסוד המתיסד אצל האדם, הלא דבר ידוע למבין ליודע כי טוב הוא כאשר יתיסד אצל האדם תאות עולם וכל חמודותיו ולא ישתנה גם בהפסקה, ומעשה הטוב הלא כן ישתנה, ולמה? הלא התשובה, יען כי שם מרגיל טוב (בהמשכת כח ההרגל הנעשה טבע) ובמעשה התורה והמצוה אינו מרגיל טובה (כי המה רוחניים ולא נקבעים בהרגל החומרי הטבעי) וע״כ ישתנה ולכן כשנרצה לייסד בנו אמונה ודעות — צריכים אנחנו להתבונן הטוב בהם באמת, ולכן נקראת התורה ״אמון״ (משלי ח:ל) פדגוג, (מענין: ויהי אומן את הדסה) למה, כי באמת המורה המדריך את תלמידו ביד-חזקה, ואינו מראה לו פנים — טובת הלמוד ומעשה הטוב, הלא להיפוך יתחזק שכל הילד, ולמה? כי גודר בפניו דבר נגד רצונו, ואחז״ל (יומא יח) אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, ועל כן אחז״ל אין להתגרות עם היצר הרע כמעשה דקידושין דף פ״א גירא בעינא דשטן וכו׳ ואמר שם לא תעבדון וכו׳ לימא מר וכו׳ והיינו כמו שהתורה נתנה לנו פדגוגיא אמון פדגוג (בראשית רבה א:א) כאשר דברנו כבר ונדבר עתה בזה, וכן האדם עם יצרו יתנהג ג״כ בדרך פדגוגי, פירושו בטוב שכל וערמה, למשלו: אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש (קידושין ל) פירש הגר״א תפתה אותו שגם הוא ילך שמה, פי׳ ללמוד שלא לשמה, ואח״כ תגרשו משם, וכן בזה, תתנו להבין ליצה״ר כי מעשה הטוב גם לו לטובה גדולה כמו ידיעות התורה לכבוד וגדולה, וכן מאכלי שבת ויום טוב לעונג ומתיקות וכיו״ב, ובזה תנצחוהו אח״כ ותגרשוהו כי בצירוף בינת התורה הרבה ישלים אתך, וכן חיזוק אמונה שיתחזק האדם בה, זהו ג״כ בדרך אמון פדגוגי, פי׳ יבין לעצמו בשכל טוב ובבירור — חיוב האמונה, כי הרבה מופתים יש על חיזוק אמונה, וכולם רגל ליסוד אמונת הקבלה, כי היא בנויה על מפורסמות וגלויות שאין לכזב אותם בשום פנים ואופן, במבואר ברמב״ם וס׳ עיקרים, עיי״ש, והכל כאשר יזכך תאוותיו אז יבין היטב הכל, כאשר כתב ר״י בשע״ת בעיקרי התשובה על הכ׳ משלי (כא:ח) ״וזך ישר פעלו״ שפירושו זך מן התאוה, ואמונה כזאת תעשה יסוד באדם ואז לא ינגף לפניו פתאום (וכדאי בזיון וחרפה להאדם הניגף ברוח שטות כל דהוא אשר יכרע וישתחוה לפני קלים שפלים ונבזים הנבערים מחכמה ודעת ריקי שכל ויפול לפניהם ארצה) ובארנו הדבר, כי כמו שהצלחת המדינה תלויה בשלום המדינה יחד — שכולם דורשים זה לזה טובה שלום ושלוה יחד, כן הצלחת הגוף הפרטי — כשכל החושים והאיברים יחד ידרשו זה לזה טובה על פי מלכם הוא השכל המחלק לכולם יחד, ולא לתת תאות אבר אחד ולאבד שאר האברים, ומזה נוכל להבין הצלחת האדם הפרטי והכללי אשר הוא מתקשר עם מלכו של עולם הקב״ה, כמה טובה ושלוה תהיה לו, ולכן מצינו בתורה היעודים רק על גשמיות כמו בפ׳ בחוקותי כנ״ל, להורות כי התורה היא ברוח פידגוגי טוב לגוף וכש״כ לנפש בענין אמון פדגוג.

מאמר תס״א

המשך בענין הנ״ל

שייך לאמון פדגוג כנ״ל, הראינו לדעת איך שדרך התורה היא תקנת העולם על צד היותר נעלה, הנה האהבה זה לזה הוא תיקון נפלא לעולם, ועם כל זה אמרו (אבות ב:א) ״רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם״ היינו במה שכתב רבינו יונה בארבע מדות באדם (ה:י) ״שלי שלך ושלך שלי עם הארץ״ פירש הרמב״ם ז״ל לדואגים לתקנת העולם ולא לתקנת עצמם, ולא כן על פי התורה (משלי טו:כח) ושונא מתנות יחיה, ולכן אחז״ל שלי שלך ושלך שלך חסיד, כי על פי התורה הוא יפקיר ביתו לאחרים: ויהיו עניים בני ביתך (אבות א:ה), ובאיוב: דלתי פתחתי לאורח, והוא אסור להביט אפילו במיצר אחרים משום היזק ראיה, (בב״ב ב) ובלי ספק אדם כזה יותר תפארת לאדם, וגם הוא תפארת לעצמו, האיש על פי התורה — התיקון לעצמו יותר נעלה, וגם לעולם יותר תיקון.

עוד דברנו בזה, כי אינו דומה המחדש דבר בעצמו להשומע מהמחדש, כי לו להשומע חסר חשיבות הגורמים האמיתיים להמסובב דהיינו החידוש, ולכן התפאר דוד המע״ה (תהלים קלט:א) ״חקרתני״ נתת לי לב מחקר לחקור בשכלי ולדעת כי אתה ״ותדע״ יודע מחשבות ולא רק כשומע, (הענין הזה לכאורה קשה מאד, כי בפשוטו מלת חקרתני הוא על ה׳ ית׳ שאתה ה׳ חקרתני ותדע, ואיך אפשר לטעות בזה ולפרש חקרתני על דוד עצמו? ומצד שני קשה הלא להקב״ה הכל גלוי וידוע הכל ואינו צריך לחקר כלל? אבל הענין הוא חידוש עמוק ונפלא, כי הנשמה השכלית באדם היא חלק אלוק ממעל — מאן דנפח מדילי׳ נפח, ודוד המע״ה הרגיש וידע מכח המחקר שבו לחידוש ענינים, שמקורו מנשמת חיים שנופחה מאתו ית׳ חוקר כליות ולב, מהשורש והמקור לחלק אלוק ממעל אשר באדם, כן שמעתי). ולכן עבודת האדם בכל הלימודים להבינם ולשמעם כאילו הוא חידשם, בגפ״ת ובמוסר, הכל כנ״ל, וזה כונת ר״ח ז״ל מולוזין (אבות ב:א) ״איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם״, ופירש — שיבור לו האדם — מעצמו, כי המקבל מתנה ואינו יכול בעצמו להרויח, אין המתנה נחשבת לכלום, כי מחר יפסיד ח״ו, אבל המרויח, גם אם יפסיד — ירויח אחרים, וכן עבודת השי״ת, מי שמקבל ועושה מכח אחרים, כאשר בא לו בקל — ילך ממנו בקל, משא״כ המייגע — כאילו מעצמו חידשם, הוא בגדר מרויח. וכאשר היום הגיע לזה וחידש ביגיעתו, כי יחדש אותם תמיד ביגיעתו עוד ועוד טוב לו.

מאמר תס״ב

מענין הנ״ל אמון פדגוג הרגשים חינוכיים לתורה ויראה לענין בחוקותי תלכו

הערה, הנה נראה בעליל כי כל דבר טוב מעטו הקופצים עליו, כמו לשמוע דברי היתול וליצנות רבו הקופצים, אבל לשמוע דבר חכמה ומוסר, מעטו הקופצים על זה, (וכענין דחז״ל הדיוט קופץ בראש, מגילה יב: וזה כח הדיוטות לענין קופץ ובראש) וכן מזה נקיש על כל דבר שאנחנו רואים רוב קופצים, נבין מיד כי הדבר לא טוב הוא, בודאי, ומעתה יקשה לנו הלא על מאכל ערב וטוב רבו הקופצים, ועל לחם — מעט הם הקופצים, ולכאורה הלא טוב יותר הערב, אבל אם כי לא נדע טעם על זה אבל על כרחנו חיוב ההיקש השכלי הנ״ל מחייב לנו להאמין כי ברבות הקופצים עוד לא טוב הוא, ואם לא נדע טעם על זה — אבל חיוב ההיקש השכלי יחייב לאמת זה, ולכל זה אנחנו נראה כי בלי טעם לא יספיק אמונת השכל ליישב בלב האדם למעשה, ומזה נבין כמה קשה ליישב בלב האדם דבר שהשכל לא יגזור על זה רק האמונה לבדה, ומעתה הלא נבין חיוב האדם מיד להשריש שורש האמונה בקרב לב עמוק — כי כל דבר הנאמר בתורה יתאמת בו כאילו רואה בעיניו טעם הדבר בלי דרישת הבנת טעמי הדבר (מכח המופתים הגלוים שראו עינינו) וזהו עיקרי האמונה! והנה באמת יש לנו להגיד גם על זה טעם בשכל, כי כל דבר האהוב על האדם לא יחליף אותו על דבר אחד, רק בהגדילו האהבה על החליפין, כסף וזהב לא יתן על מותרות רק לפי ערך שוים, אבל על הלחם אם יחסר לו לחייו — יתן כל אשר לו, הרי הלחם בעצם יקר מכל הון, ונמצא כי באמת כל הטוב מוכן ומונח בלחם על כן ימעטו הקופצים עליו, כפי חיוב ההיקש שביררנו וזכרנו לעיל וכמאמר החכם: הטוב מלא כל הארץ ומרוב היותו והמצאו — אינו ערב על האדם, ומעתה נתאמת לנו עוד יותר אל נכון הכלל הזה, ובאמת למה הוא כן? הענין, כי אבן טוב, טוב להצפינו באדמה לשומרו מגנבים, כענין שאמרו: כספים אין להם שמירה אלא בקרקע (ב״מ מב) ולכן ראתה החכמה להצפין הטוב העמוק בשפל המקומות שיהיה שפל ערך אצל ההמון — למען לא ישלחו ידם בה, אלא רק החכמים מביני ערכה ורוממותה, ובזה יבחן חכמתם, וזהו כונת הכתוב (משלי ב:ד) אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין וגו׳ פי׳ במטמונים — בשפל המקומות במקום שאין ההמון ממשמשים שם אז תמצאנה ותתענג בה הרבה, וע״כ היפוך הרצון וסבל היסורים הם מהדברים הערבים מאד, יען כי הם המה הגורמים להמציא לאדם מנוחה והשקט שאין עמהם עצה, ע״כ אלו מונחים בשפל המקומות מאד, ומעט מעט הקופצים על זה, כי היא היא דרכי העונג היותר נעלה, ולא הורשה העידון הלזה רק לחכמים גדולים בהמצא להם, ועל זה בקש דוד המע״ה (תהלים קלח:ג) תרהיבני בנפשי עוז, פירושו — עוז ותעצומות לקבל הכל בגבורה ושמחה, כי זה צמיחת הפרי היותר טוב ומביא לאדם כל טוב.

מאמר תס״ג

ונתתי שלום בארץ וגו׳ (ויקרא כו:ו)

״לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום״ עוקצין פ״ג. הענין, כי לעשות סעודה של מלך — צריך מקום רחב ידים המוכן לזה מתחילה בכל ההכנות הממלכתיות כדרך המלכים, וכן ההטבה שייטיב הקב״ה לעושי רצונו, לא כל מקום סיבל דא, ועוה״ז אינו מוכן ומתאים על ההכנה הרבה המצטרכת לסעודה הגדולה כעוה״ב, וע״כ אמרו: ״היום לעשותם ומחר לקבל שכרם״ (עירובין כב) כי המחר העתיד לבא הוא המוכן בהכנה המתאימה על סעודת המלך מלכו של עולם. והנה העולם הבא ידענו כי אז יהיה אחדות גדולה, פרה ודוב ירעו יחד ונער קטן נוהג בם (ישעיה יא:ו-ז), ונמצא כי צורת עוה״ב המוכנה לסעודה גדולה של ממ״ה הקב״ה יהיה אז השלום והאחדות הכי גמורה בכל השלמות, ובזה יצא הטוב השלם על צד היותר נעלה בלי תכלית, ולכן כשימצא באיזה מקום שלום, — הרי זה דוגמת עוה״ב, ועולם הבא הרי עיקר הברכה, ולכן ״לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום״ כי הוא המקום המוכן לכל טוב כנ״ל. ונפלא הוא. ודברנו עוד, מפני מה יהיה לעוה״ב שלום — נער ודוב ואריה יחד לא ירעו ולא ישחיתו, מפני מה יהיה כן? והראינו לדעת כי טובת חברים באמת, טוב אבל יש צד: ולא נעים — להוכיח זה את זה, שטוב החברים באמת מחייב את זה אבל לא נעים זה מתחילה, אבל מן הטוב — אח״כ יהיה נעים, כי מתחילה נעשו כאויבים זה לזה ואח״כ אוהבים גדולים אהבת נפש כדוד ויהונתן, וזהו (תהלים קלג:א) ״הנה מה טוב״ כי מתחילה צריך להיות בבחינת טוב, פירושו כי מרה עתה לשמוע גערת חכם המוכיח לו אבל אחריתו יהיה טוב — ומזה אח״כ יבא שיהיה גם כן ״ומה נעים שבת אחים גם יחד״, משא״כ אם מתחילה נעים (ולא דאגת טוב) פי׳ שמכסה מומו ולא יוכיחו — הרי מתחילתו נעים, — אבל סופו יהיה מרה כלענה כי הרעה תרדף חטאים (משלי יג:כא ושם הלשון: חטאים תרדף רעה) פירושו החסרונות של האדם סוף כל סוף רודפים אותו הרבה מאד, וכן באדם עם עצמו: גם כן כך (משלי כט:כא) ״מפנק מנער עבדו וגו׳״, ולכן המתנהג עם נפשו הבהמית בשלום — בסופו יהיה מרה, משא״כ הלוחם עמה ומיסרה, מתחילה טוב ולבסוף יהיה נעים, ולכן בעולם הבא שאז ידרשו כולם טובת בהמתם (הנפש הבהמית) ליסרה במשפט, ובעבור זה יהיה שלום בין אנשים ובהמות וחיות — כי הכל יבינו התכלית לתכליתו המאד נעלה.

מאמר תס״ד

בענין השלום

הערות ״אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה׳ (דברים לג:כט) דברנו הרבה בש״ת, (תהלים קכ:ו) רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום, רצונו — שלום פנימי, הטבע עמוק מאד, לא ידע אנוש שמץ ממנה, ומי שלא ידע כנף זבוב — איך ידע מה עסק האדם שיצטרך לעסוק בה כל ימי חייו, כנף זבוב פחות לא ידע, תכלית האדם ביקר ידע? אלא ע״כ אנו צריכים לאמר תורה מן השמים והיא תורה לנו הדרך נעלה בה, ב׳ בושה, ג׳ גדרים, — הסכמיות, הכרחיות, מחויבות. פירוש, העושה נגד הסכמיות בבחירה, על פי רוב מגונה, זולת אם בחשבון יעשה נגד זה, הכרחיות, למשכיל אין ליבוש בזה כלל, כי ההכרח לא יגונה ולא ישובח, ועם כל זה מי שאינו משכיל ולפני אינם משכילים מתביישים, כש״כ הסכמיות וכש״כ מחויבות. וכש״כ לפני חכמים, כי כמו שהחכם יבין יותר כי ההכרח לא יגונה ולא ישובח — כן יבין יותר הרבה מאד הבזיון של העושה נגד המחויבות בבחירתו, ומי שהוא יבין יותר, — יבין יותר הבושת, והנה כל עניני העולם, הכל חכמת ה׳ בלי תכלית, ומכש״כ עניני עוה״ב עניינם רוחניים, בלי ספק אין להם תכלית בהמחויבות שבהם, וא״כ הממציאם ית׳ הוא יודע תכליתם המחויבות, והבושת מלפניו ית״ש נגד כל היקף המחויבות, ג״כ באין תכלית, וה׳ ית׳ ישמרנו שלא נבוש ולא נכלם לעוה״ב לעומת כל נוראות המחויבות באין תכלית.

מאמר תס״ה

ונתתי משכני בתוכם ולא תגעל נפשי אתכם (ויקרא כו:יא)

לא הבנתי, אחרי כי יתן משכנו בתוכם, מהו הרבותא כי לא תגעל נפשו אותם? והבנתי מדברי הק׳ הרמב״ן שם בלשונו: והנפש אשר ממנה יבא המשכן וגו׳ הבנתי מדבריו כי עיקר התורה באה לזכך הנפש, עד שתאיר אורה על הגוף לזככו גם כן, עד שיתאימו כחות הגוף והנפש גם יחד, וזה תכלית הנעימות להאדם, מי החכם ויבין את זאת: וזהו ״ולא תגעל נפשי״ פי׳ הנפש הבאה מאתי, תוכל לגור עם הגוף ולא תקוץ בו, וזהו תכלית הנעימות לשניהם יחד, והעונג גדול מאד בדרגא זאת, עד שאמרו במדרש, שהנשמה לא רצתה לצאת מגוף של משה רבינו, ואמרה כי לא מצאה גוף טהור כמוהו, ורצתה אף בעולם הזה להיות רק בגופו של משה, וזהו הכ׳ ״ולא תגעל נפשי אתכם״, הדברים מבהילים מהעונג של אדם כזה. והנה הובא בזה המאמר הנפלא ״רצה הקב״ה לזכות את ישראל״ מתבאר בפ׳ קדושים יט:לא ומזה המשך המאמר הזה: מאשר נתפעלת מהמאמר רצה הקב״ה לזכות את ישראל, היטבת בהתפעלותך, כי יש להשתומם מאד מאד כמה סכנה מרחפת על כל אדם ח״ו בעת שהוא פונה מהשם ית״ש, ומבקש תחבולות ומי יפלס במשקל צדק אם הם כדת או שלא כדת, ומי שלא ידע אלקיו — איך ידע מי הוא מבקש — אם מאלקים או ח״ו הביקוש מעצמו ופונה מאלקיו ר״ל, והדברים מבהילים, כי כפי הנראה האוהב את עצמו ואוהב עולם הזה — פונה רק לעצמו, הרחמן יצילנו. וכמו כן כתב שם: וכן בכל הדברים אשר אנחנו מצווים המה רק מחמת שאינם באמת טוב, רק כפי הדמיון הוא טוב, וכן בפ׳ אחרי מות יז:יד, ״כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו וגו׳״, לכאורה הלא דם בריא לגוף ואסרה התורה, כתב הרמב״ן ז״ל טעם, כי דם הבהמה יתחבר עם דם האדם, ויהיה מזה עובי וגסות בנפש האדם ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית, כי הדם לא יצטרך עיכול, ולא ישתנה כשאר דברים שישתנו בעיכולים ואם ארצה לכתוב בדומה לזה עוד, קצר הגליון וגם קשה לי, אך בכלל — התורה לא באתה רק לטובת האדם גם בעולם הזה, כי אם יהיה לו ערכי הטוב והעידון לגוף ונפש גם יחד, אז ירגיש עונג נפלא עד מאד — משמירת התורה, ורק ע״י שמשחית נפשו בחטאים, אז יהיה לו דמיונות כוזבים לרע — טוב ולטוב — רע, ולהיפוכו במצות שהן רצונו ית, לזכות את ישראל.

מאמר תס״ו

בענין הנ״ל לתכלית השלמות לגוף ונפש יחד בהערות מיוחדות לזה

הערה קטנה וגדולה בא אלי מאד. בין תכלית השלמות לתכלית החסרון, רחוק מאד מאד, ארוכה מארץ ורחבה מני ים, אבל המפסיק בין תכלית השלמות לתכלית החסרון קרוב מאד, ונקל לאדם להכנס בתכלית השלמות או להכנס בתכלית החסרונות, ההשתדלות לבא לתכלית השלמות — היינו לקנות דעת, כי אחז״ל (נדרים מא) ״דא (דעת) קנית כולא קנית״ הוא בדרך השלמות, והאינו משתדל לקנות דעת, הוא בדרך תכלית החסרונות, כי נאמר (משלי יט:ב) גם בלא דעת נפש לא טוב, פירושו: הנפש הלא היא חלק אלוק ממרומים, האם יש חלק נעלה ונשגב מזה — הצריך להיטיב לשלמות האדם, כי היא ממקור ההטבה, ועם כל זה — בלא דעת, אם חסר ממנו דעת, גם היא בתכלית הטבתה — לא טוב לאדם, כי משתמש עמה לרע, האם יש מחלה גדולה מזה? כי הרפואה היותר טובה לאדם, ולא לבד שלא תרפאהו — אבל עוד תחליאהו, זה אות נאמן לגודל מחלתו, ככה בזה — האות היותר גדול לאדם לגודל חסרונו, — אם הנפש הנשגבה, ממרומים והיותר נעלה במעלה, והיא לא טוב לאדם רק ההיפוך עוד, והבן זאת, והכל מפאת חסרון דעת, ומעורר אותנו הפסוק הנ״ל במשלי, גודל החסרון של בלא דעת, והנה המשתדל לבא לתכלית השלמות עומד כבר בדרך טוב, ואם להיפוך, ההיפוך מזה, כנ״ל, התכליות רחוקות זו מזו מאד, אבל בההתחלה הם קרובים זה לזה מאד, וכמו המאזנים, אם מושם בם מה שהוא — אז העולה — אחד למעלה ואחד למטה, ומתחילה קרובים ושוים זה לזה, וזהו הכתוב (קהלת ג:כא) ״מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה״ פירושו: מי החכם להבחין בראשיתו כח הרוח להעלותו למעלה או להורידו למטה, כי בראשיתם קרובים המה, וזהו כאז״ל: אין בין גיהנם לגן עדן אלא כחוט השערה, פי׳ בראשיתם, כי כונת גיהנום במובן השכל הרואה הנולד, הוא תכלית החסרונות המסבב לגיהנם, וכונת גן עדן בשכל לראית הנולד — תכלית המעלות, כדרכם ז״ל לדבר בסוגית השכלי, וזה כונת חז״ל מאמר רבה בר בר חנא (ב״ב עד) תא אחוי לך היכי דנשקי שמיא וארעא, פי׳ המעלות והחסרונות, כי בראשיתם קרובים המה זה לזה.

מאמר תס״ז

עוד בענין הנ״ל

דברנו ״יראו עינינו וישמח לבנו ותגל נפשנו״, כי באמת מי שיבין תכלית השלמות לאדם, היה רודף אחר השגתה כרודף אחר תענוג נפלא ביתר שאת ויתר עז, כי באמת שלמות התורה היא שלמות ההצלחה לגוף ולנפש יחד, ודברנו בזה איך דרכי התורה דרכיה דרכי נועם, ולכן אף שבאמת זו פתיות האדם המתיירא שיתפעל ויתרשם מליצנות גדולה מאד, כי באמת אין הצד שוה בנזק המלך — להכנע תחת רגלי הלץ להשבית דרכו מיראת ליצנות הלץ המתלוצץ וזהו באמת נובע מקנאת המתלוצץ — למה הוא אינו בעל מעלה כמוהו, והארכנו בזה בראיות חותכות על זה, ואם כן פתיות גדולה היא זו להתפעל מהמתלוצץ, ואם כן למה מצינו בתורה (כדלהלן) ומבואר בשו״ע: ואל תעשה דבר שיתלוצצו ממנו, ונובע ממה שאחז״ל (ברכות יט) גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה בתורה (וזה לכאורה התחשבות בדעתם לאי כבוד שבדבר) אבל באמת אין זה מפאת יראת הליצנות שיתלוצצו ממנו, רק למען שלא יתלו בוקי סריקי בתורה, כי באמת דרכיה דרכי נועם וגו׳ ולכן למען כבוד התורה יש לעשות בענין שלא יתלוצצו, והבן מזה עד כמה שלמות הגוף והנפש יחדיו, כי הגוף מכובד בעיני אלקים כי יעשה למען כבוד התורה, ובין כך בעיני הבריות הוא מכובד, והבן זאת, וא״כ לתכלית הנ״ל כאשר יבין שהוא הולך לזה, אז תיכף ומיד ישמח הרבה, כמו הרואה בפייס ההגרלה שזכה המספר שלו, ישמח בראיתו תיכף ומיד, וביותר עוד גמר שמחתו בפועל, כאשר באו לידו הכסף שזכה, וזהו ״יראו עינינו״ עיני השכל להתכלית, ותיכף ״וישמח לבנו״ בהרגשת הדברים, ואח״כ בבואנו ממש להתכלית, אז ״ותגל נפשנו בישועתך באמת״.

מאמר תס״ח

המשכי דברים בענין הנ״ל ברושמי הגוף והנפש יחד לאופניהם

הערה. ״ברכי נפשי את ה׳ וכל קרבי את שם קדשו״. עיין במלבי״ם, הגדל בין גסי האדם יתגשם, גם בין גסים יתגשם עוד יותר, ואין לו בושת פנים, ורחוק מלימוד, והנה האדם נולד גס, כי מדותיו גסות, וגם גדל בעיר של גסים מגושמים היינו הגוף העכור: עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו׳ (קהלת יט:יד) ולכן צריך לפעולות הדק הדק היטב לדקות הגוף מגסותו, למען לא יתגשם מאנשי עירו בשפל הגסות הגופי החומרי, ועיקר הרגש הדקות שישיג האדם בנפשו אם יהיה לו מזוהר תכונתה, ונמצא כי בכחות הגוף ישיג נפש, ומהנפש יתעדן הגוף אח״כ יותר, כי הגס המתגדל בין דקי הרוח יתעדן ויתעלה.

ועוד הערה בזה, והנה יש בשמש שני מהלכים, מהלך שנתי ויומי, עיין במלבי״ם שם, וכן יש לאדם ללכת שני מהלכים, אף כי הגלגל היומי יפילנו כל יום ח״ו משמים לארץ, פירושו — התאוה והרצון, אבל יביט בשכלו כי גלגל היומי הפיל אותו בחפזו, ובהכרתו — והוא בשכלו, יהלך לעומתו היפוך גלגל היומי כח התאוה, ואם כי בקושי ילך (באור שכלו) אבל ברבות הימים ישיג מדרגה טובה.

מאמר תס״ט

גמר הענין של אור הנפש על הגוף

הכתוב (תהלים קיב:ט) ״פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד״. הענין, כי האדם צריך לקנות מעלות ויהיו אצלו תולדות, פירוש — כמו שנולדו אצלו בטבע, כי אינו דומה האוהב את חברו בטבע לבין הרוצה לאהבו, כי האוהב לרעו בטבע, מלבו יוציא ענינים לטובתו, אשר הרוצה לאהוב לו לא יפול על זה כי האוהב שגעשה בו אהבתו לרעו להרגשה טבעית בקשור נפשי יפול בדעתו ויעלו על רוחו כל דרישות טובתו של חברו כנפשו לו, וכן רק איש דק הרוח בעדינות טבעי נופל בדעתו ועולה על רוחו — איך להתנהג עם בני אדם בדקות הרגשה ובכבוד הראוי, וכן בכל דבר בפרט, משא״כ האוהב לאנשים ולרעים מתוך חיקוי ובדרך מלומדה, אינו עולה על דעתו בכל מה שצריך לכלל ולפרט במיוחד, וזה בדוק ומנוסה, וממילא הוא דר בין מגושמים ובגופו המגושם כנ״ל, ויתגשם במדותיו ואח״כ גם בשכלו, כאשר יורנו הנסיון, כי טוב בטבע נהפך לרע בטבע, דק השכל יתגשם שכלו בזמן תערובתו בין מגושמי הדעת, כידוע. והנה כאשר ירגיל עצמו במדות טובות ושבירת התאוה, הנה לבד מה שתתעדן רוחו וישיג מעלות על דרך הפזרנות (ריבוי מתפזר) פירושו: להבין איך להתנהג בין בינו למקום ובין בינו לחברו — בדרך הפלגה וריבוי מפוזר, מה שלא יעלו בדעתם על זה אנשי ההמון ורוב בני אדם, ונמצא שקנה לנפשו רום מעלת דקות הרוח על דרך הפזרנות, זולת זה לא גרע מאדם הנותן צדקה הרבה, הלא העני בין כך שבע ודשן, ואם כן הוא דר בין אנשים מכובדים ויתכבד מהם, וזהו הכתוב ״פזר נתן לאביונים״ קנה לעצמו מדת הפזרנות ביד רחבה לאביונים המאד נצרכים, וזה רב הפלגת המעלה, וגם ״צדקתו עומדת לעד״ שכר רוממות צדקתו עומדת וקיימת לעד — לעתיד לבא, ועי״ז דר בגופו היא ״עיר קטנה״ בין מכובדים, ותתכבד הנפש מדקות הגופני והרוחני אשר בו יחד, ואז ״קרנו״ חזקו ותקפו במעלות ״תרום בכבוד״ על ידי אור הנפש על הגוף, שהיא הנפש נקראת כבוד כנ״ל.

מאמר ת״ע

ואם לא תשמעו לי וגו׳ ואם בחוקותי תמאסו וגו׳ (ויקרא כו:יד-טו)

ראשי פרקים (תהלים ד:ג) ״עד מה כבודי לכלימה תאהבון ריק תבקשו כזב סלה״, פירוש, כי העצלות חסרון גדול הוא מאד, מגונה בעיני המשכילים בעם, כידוע לאנשי דעת, והנה הבטל ומתרפה במלאכתו אין לו מה לאכול, ולבסוף גונב וגוזל ומלסטם הבריות, והנה כדי להיות איש דק הרוח צריך עמל רב מאד, האיש העצל להוציא מכח אל הפועל, נשאר איש גס ההרגש, וחבירו העמל נזדכך מסיגי הגשמיות ונעשה דק הרוח, וכלום ״אשה מקנאת אלא בירך חברתה״, וכן בכל בעלי חסרון בקנאתם בבעלי מעלה, העצל נשאר בור מעצלותו, אינו יודע דרך דכי הרוח, אינו יודע דרך החכמים, וממילא אינו יודע להיות עושה, ומקנאה הוא שונא אחרים העושים, ולכן העצלנים שונאים את חכמי התורה ומתלוצצים מהם, ומה גם יפערו פיהם על חכמי התלמוד, והוא נגד השכל — הלא חכמים גדולים הם ויש לחבבם, אבל אמיתת הדבר שדברנו, כי הוא רואה בדבריו דברים מחוכמים, והוא כבר נשאר ניעור וריק מהם, על כן זה יביאהו לשנא את האחרים העושים ואת החכמים המצוים לעשות, וכן כזה בגוף ונפש, הגוף הוא בזוי וגם אינו שלו, והנפש היא מאד מכובדה והיא שלו, כי תלך עמו בעולמו לעדי עד, והנה האדם אוהב בניו ואינו כן עם חורגו, וכמעט ששונאו, ובע״כ יתן לו מה שנותנו לו, וכן היה צריך להיות משפט האדם עם גופו ונפשו, על פי השכל, והבינה — הלא גופו אינו שלו עצמי וגם הוא בזוי, וכשיצטרך עוד להוציא עליו כסף, צריך להצטער הרבה, בזוי וחורגו יחד, משא״כ נפשו המאד נכבדה והיא שלו לנצח, ובשמחה רבה הוא צריך לעמול ולהבין מה היא הנפש, כי היא רואה ואינה נראית, וחמשה דברים יש בה בדומה להקב״ה, ועל כן קשה להבינה בעילוי רוממותה רק בעמל רב ובנפש שוקקה רבה, ומי שאינו עמל ויגע כראוי לה, — אינו יודע את נפשו, ולכן הגוף המורגש לו באופן מוחשי, בלי יגיעה נודע לו היטב, והוא נחשב לו לשלו בעצם, ומוציא עליו בשמחה ממון רב, משא״כ להנפש, כיון שאינו יודע את נפשו ואינה מוחלטת לו לשלו, ולכן חס הוא להוציא עליה ממון, כעל דבר שאינו שלו, וזהו הכ׳ הנ״ל, ״עד מה״ פירושו: למה ״כבודי״ שבאמת היושר והצורך בהכרת רוממות הנפש המכובדה, — לכבדני מאד עבור זה, ולמה זה ההיפוך כי אתם מתלוצצים ולועגים ממני על שכזאת, ואמר תשובה על הסיבה שבזה ״תאהבון ריק״ פירושו: ריקניות ובטלה, ונמצא שתשארו גסים והדיוטים, ועל כן תחפשו עוד לשנא אחרים העושים, ותשימו הטוב לרע והמעלה לחסרון, וזהו — מפני שאהבתם ריק ובטלה, ולכו ״תבקשו כזב סלה״ להפוך שכל טוב לרע, מתוק למר, שהכל כזב סלה לאבדון נצח ח״ו, משא״כ אם תקרבו להשי״ת להבין הנפש ברום כבודה, בזה תתקרבו להשי״ת, — תבא הנפש שיש בה חמשה דברים ותברך להשי״ת שיש בו חמשה דברים הללו (ברכות י) וטוב סלה.

מאמר תע״א

ואם לא תשמעו לי, ולא תעשו את כל המצות האלה, ואם בחוקותי תמאסו, ואם את משפטי תגעל נפשכם, לבלתי עשות, את כל מצותי, להפרכם את בריתי (ויקרא כו:יד-טו)

זה כמה שנים אשר לא כתבתי לרו״כ מחמת אי בריאותי ורוב הסבל שאני סובל זה כמה ל״א, במה אקדם את פניו על רוב החסד שנתגלגל על ידי זכאי כמוהו לקדש שם שמים כל כך בירושלים עיה״ק, עד שכבר השגתי מכתב מר״כ יחי׳ שהרב מלובלין יחפש דירה לצאת מביתו, ע״י מכתבו אליו בחוכמתא וכו׳ אני מוצא עצמי מחויב בדבר וכו׳ למען יראה רו״כ מה לעשות שיצא לפועל הקידוש השם ולא יועיל ערמת הרמאים שונאי המוסר מה שהקב״ה אוהב עד שמסגל באוצרותיו, והנה באיוב כה:יב ״והחכמה מאין תמצא״ עד הסוף שם כח:כח ״ויאמר לאדם הן יראת ה׳ היא חכמה וסור מרע בינה״, וביאר שם המצודת דוד וז״ל: ויאמר לאדם, ר״ל הואיל וכן שאין חכמת האדם תספיק להשיג עומק מסתרי החכמה, הרי כאילו אמר ה׳ לאדם הנה יראת ה׳ היא המבוא אל החכמה והסור מן הרע היא העצה אל הבינה וכו׳, הרי מזה — כי אחרי כל יקרת החכמה אשר האריך הכתוב כל כך ברום יקרתה, וכל אלה אי אפשר בלי הקדמת היראה, ומאין יקנה האדם היראה אם לא ע״י התבוננות בספרי המוסר אשר הראשונים הניחו אחריהם ברכה, רבינו יונה ז״ל, ספר הישר המיוחס לרבינו תם ז״ל, ורבינו בחיי ז״ל, ובדומה להם, והנה ברור על פי זה כי הרוצה להפריע מוסר, הרי הוא מפריע חכמה ומוסר גם יחד, בלי ספק כלל, ודברנו בשבת קודש פ׳ בחוקותי (כו:יד-טו) ברש״י שם חשיב שם שבע עבירות, שהראשונה גוררת השניה וכן הלאה, ואלו הן: לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, פי׳ שונא את החכמים, כי מתחילה רק מואס באחרים העושים, כי אחרי שהוא אינו עושה, יהיה העדר הכבוד לפניו כי הוא אינו עושה, ואח״כ שונא החכמים שהוציאו כל הדינים מהתורה, ואח״כ חשיב רש״י שם החמישית מונע את האחרים מלעשות, ע״כ יש לדעת למבין — את הקושרים חבורות למנוע מוסר, אשר היא ראשית לחכמה כנ״ל, והרי זאת מהמחלקה החמישית לרוע וקלקול משבע המדרגות שבעבירות שאחת גוררת לשניה עד השביעית הכי מקולקלת ח״ו, ומי לא יבין לצד השני כי המתעסק לחזק מוסר הרי הוא להיפוך משבע העבירות למעלה למעלה, וקידוש שם שמים גדול הוא מאד, ועל זה כיון הספרא בחוקותי על הכ׳ ופניתי אליכם א״ל המלך בני אפנה לך הרובים הללו שעשו עמי מלאכה מועטת ואני נותן להם שכר מועט, אבל אתה חשבון רב אני עתיד לחשוב עמך, פירושו: הקב״ה אינו מקפח שכר כל בריה, דבר טוב פרטית שאדם עשה אף אם הוא לעצמו לו מטונף בעבירות, הקב״ה משלם לו שכרו בעולם הזה, אבל אם הוא מופנה במחשבתו לקדש שם שמים, ובפרט ברבים, אז הקב״ה עתיד לחשוב עמו חשבון רב, כי יחשוב לו כאילו עשה טובה לדורו ועד סוף כל הדורות, וחשבון רב הוא מאד מאד, והנה מצינו גבי אליהו הנביא ע״ה וגבי נביאי הבעל בקש: ״ה׳ אלקי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלקים בישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה״ (מלכים א׳ יח:לו) וא״כ כיון שצוהו הקב״ה, אם כן למה התפלל? אלא ודאי שזכות גדול צריך האדם שיזכה לקידוש שם שמים, על כן מהראוי להתחזק ולהתאמץ שיתקדש שם שמים על ידו, ושכרו מרובה מאד עד סוף כל הדורות. גם אני לא ידעתי אם המכתב הארוך הגיעו, נא להודיע לי, מי יודע אם יש לי זכות כזה שיעשה רושם, אלה דברי מברכך ברכת הדיוט, שלום רב יהיה לו בתוך כ״י וכן פירש״י בחוקותי כו:ו ונתתי שלום שמא תאמרו וכו׳ ת״ל אחר כל זאת: וננתתי שלום בארץ מכאן שהשלום שקול כנגד הכל, וכה״א (ישעיה מה:ז) עושה שלום ובורא את הכל.

מאמר תע״ב

ואם תלכו עמי קרי וגו׳ ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי (ויקרא כו:כא-כג)

נתעוררתי בזה החנוכה אל דבר, אשר זה כמה ימי חנוכה עברו עלי, תהלה, ולא עלה על דעתי להפליא — במה שאני מדבר בפי תמיד בכל שנה ושנה, ואיני יודע דברי עצמי, זה לאות על המבואר במאמר ״פסקי בעלי בתים״ בענין רושמי השרשות ראשונות, ונפלא מאד מה שכללו חז״ל במלים קצרות ״כל יום יהיו בעיניך כחדשים״, כי בלא זה יוכל האדם לחיות מאה שנה ולא יעמוד על דבר מחודש, אף כי הוא פשוט, עד כאן מאמר המוסגר — והוא כלל גדול למבין דבר.

נפלאתי, מהו ביאור נוסח הברכה: ״שעשה נסים לאבותנו בימים ההם בזמן הזה״ — מהו המכוון בכפל הדברים? תמיה נשגבה בעיני, מדוע לא הרגשתי בזה עד היום הזה? ואני בעצמי כתבתי מאמר פסקי בעלי בתים, זה לאות על ענין מאמר המוסגר שכתבתי למעלה.

וגדולה מזו מצאנו בפרשה של שבוע זאת — פ׳ ויגש, ענין מבהיל מאד מאד, בילקוט ראובני בשם מ׳ תנחומא ״ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף״ — כשאמר להם יוסף אני יוסף, פרחה נשמתם, עשה להם הקב״ה נס וחזרה נשמתם, עוד שם בשם מ׳ תנחומא ״בשעה שקראם יוסף והראה להם ברית מילה בקשו להרגו, בא מלאך ופזרם״ עד כאן מתנחומא, ראו נא אחי צדקתם, כיון ששמעו ״אני יוסף״ פרחה נשמתם גם יהודה, ועם כל גבורתם העצומה למעלה ראש, עם כל זה כיון שהכירו חטאם, מפחד החטא פרחה נשמתם, ועם כל זה כשהראה להם ברית מילה נתבלבלו מאד, ונתעורר בם גם ההשרשה הראשונה.

מעתה נבין אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר, וכל ימי חיי האדם צריך הוא לחשוד עצמו על השרשה הפראית שמנעוריו (כנאמר: עיר פרא אדם יולד איוב יא:יב) ובפרט עוד מי שלא היה לו חינוך.

והנה ידוע כי כל חיי האדם הם נסים, אך הם נסים נסתרים, כמו שכתב הרמב״ן ז״ל בכמה מקומות, ונסים גלוים, לדעתי, הם רק אם הדור זכאים, ויש להם אמונה שלמה בהשגחה פרטית בכל דבר ודבר, וכענין שאמרו (חולין ז:) ״שקולו שקולו אין עוד מלבדו כתיב״, פירוש — אפילו כשפים שאחז״ל מכחישים כח של מעלה וכו׳ עם כל זה: אין עוד מלבדו כתיב, ואז מראים להם נס נגלה מחמת חביבות, ובזכותם יתבוננו הדורות הבאים להבין, כי כל חיי האדם הם נסים ורק נסתרים הם, כי אין הם הדור זכאי לחביבות נס נגלה, אבל עיקר הנס — הוא להתבונן כי הכל נסים ורק נסתרים הם, וא״כ הנס הוא ממש לדורות הבאים, כי הראשונים לא היו צריכים לחזק אמונתם, ורק חביבות הראה להם, משא״כ אנחנו צריכים הנס הנגלה לחזק אמונה, וההתבוננות הזאת היא כמו חיה כאז כן עתה, לזה רמזו אנשי כנסת הגדולה, ״בזמן הזה״ דייקא. והנה אילו לא היה לנו רק נס חנוכה, אשר זה גלוי ומפורסם גם היום בין אומות העולם [כאשר ספר בני נ״י, כי כל ילדי בית הספר יודעים מהנפלאות שנעשו אז מספרי קורות העתים (היסטוריא) גם ספר לי ידידי ר״ד דעסלר נ״י כי ראה חבור שלם מפרופסור אחד, הגבורות שהראו בני חשמונאי, והחיבור נקרא בשם ״חשמונאי״ כך שם החיבור באריכות גדולה כל הפרטים] וכל זה היה די לעשות את האדם למאמין שלם גם בנסים נסתרים תמיד. כש״כ עוד שיש לנו הרבה והרבה נסים מאד מפורסמים בכל העולם, וגם נסים חיים וקיימים גם כהיום הזה, יש לנו להתבונן תמיד בהם ולהיות נגד עינינו, ומזה נקבל עול מלכות שמים בשלמות וטוב לנו.

והנה מהטבע של האדם בימי נעוריו — לחשוב הכל למקרה ח״ו, ולא שהוא במכוון, כי האדם בטבעו (החומרי) רחוק לבקש סבה מהמסובב, והארכנו בזה: כי מה שנאמר (ויקרא כו:כא) ״ואם תלכו עמי קרי״ פירש רבינו יונה ז״ל: קרי — במקרה, הייתי סבור כי מחמת חטא ילכו בזה, עד שעלה בידי לדעת — כי אין זה מחמת חטא, רק טבע האדם בלי התבוננות מרובה כראוי — דעתו כן, והכתוב הזהיר לנו: אם תלכו בטבע הזה ולא תתבוננו הרבה לעקור את הטבע הזה, אז ממילא יבא לכל החטאים ח״ו, ומעתה הרי זה נעשה השרשה ראשונה, ומאד הרבה שמירה צריך להשרשה ראשונה, וזה כל האדם, — להתבונן תמיד מהמסובב להסיבה הראשונה ב״ה, המסבב כל המסובבים וטוב לנו.

וביותר מבואר כמו שכתבנו, ב״על הנסים״: ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה כהיום הזה, הרי להורות — כהיום הזה נעשה זאת, ולכן אנו אומרים בכל יום: ועל נסיך שבכל יום עמנו, ואיה הנסים? אבל הם נסים נסתרים.

מאמר תע״ג

בירור ענין הנ״ל, במאמר ״פסקי בעלי בתים״ כמובא לעיל

מעודי השתוממתי מדוע לא יתאימו הפעולות עם הדעות אף לבעלי מוסר אשר יתבוננו מעט לפי ערכם, ולמה נשתוו אצל אבות העולם כמו אברהם יצחק ויעקב הפעולות עם הדעות, וכמו כן שארי גדולי ישראל שהלכו בעקבותיהם גדלו והצליחו ועשו פרי כקטן כגדול, מה זה סיבת הדברים.

ומאז חקרי על זה, תהלה מצאתי מקורן של הסיבות, ואקוה כי יעשה פרי טוב להמתחזקים בה. אמר הכתוב (קהלת ז:כט) ״אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים״, ולבאר הכתוב נקדים מה שאנו מוצאים טבע באדם, כי כל דבר שירגיל עצמו בה, קשה לו להפרד מזה, הן לטוב או למוטב, ובאמת הוא ענין גדול מאד להתחנך בדברים טובים ובהנהגות טובות, וכל הקודם בהם זכה בהם, עד שאמרו (סוכה מב) ״תינוק שיכול לדבר אביו מלמדו תורה, מאי תורה: תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. (דברים לג:ד) להשרישו בגרסא דינקותא, כי התורה ירושה היא לנו, וחייבו לאביו לחנך את בנו במצות כשהגיע לחינוך, למען שיעשה לו טבע ויקשה להפרד ממנו, עד שאנחנו רואים אף באלה בעלי הדת היותר גרוע, בכל זה יסבול ויסתגף מעט בפקודת דתו, מחמת שנתחנך מנעוריו וקשה לו ההיפוך מזה, אף שהוא רק כפתי יאמין לכל דבר, ומאין תתן חילה לאנשים כח הסבל — הוא רק מסיבת ההרגל הנעשה כטבע שני.

אך כלל בידינו: אין לך בעולם הזה דבר שכולו טוב, ורק על עוה״ב אמרו: לעולם שכולו טוב, מה שאין כן בעוה״ז, ע״כ רובץ תחת! מעלת החינוך הנעורי צד של רע וחסרון גדול מאד, והוא: כי כבר ידעתם מה שאנו אומרים — למה איני רוצה שיכנסו בבית המדרש שלנו, קטני ההבנה, והכתוב אומר: אל תמנע טוב מבעליו (משלי ג:כז), ואמרנו, כי אחרי שעדיין אינו מסוגל להבין היטב את דקות הענינים, זה יעשה לו היזק רב, כי שוב לא יעשה הדבר רושם עליו, אף שיתרבה הבנתו, כי ימשיך תמיד הבנתו וידיעתו בזה, על הבנתו הקודמת ולא יותר, ועל פי זה על אופן זה מצאנו ראינו רעה רבה רבוצה תחת משא החינוך, היינו שכל הדברים שנתחנך בהם מילדותו בידיעתו כמו, שיש אלקים בורא שמים וארץ, וכי הוא משגיח על ברואיו והנהגתו עליהם, וכדומה לזה יסודות הדת, כמי יציאת מצרים, וקריעת ים סוף, וירידת המן, ומתן תורה, וביאת הארץ בגבורות נוראות, שיש להשתומם עליהם מאד מאד, ומעודי תמהתי למה לא נשתומם אנחנו מכל אלה, ולא ידעתי למה לא, ואף למתבונן בהם, אבל, תהלה לו יתברך, מצאתי פשר הדבר, וזה — כי אחרי שנשתרשה בנו ידיעת כל אלה מנעורינו בילדותנו, אשר אז השכל חלוש מאד, והידיעה וההבנה היא דעת קלישתא והבנה רזה, ואח״כ כשיוסיף ימים על ימים ישתמש תמיד ביסודות הדת והאמונה במונחי ידיעתו הרזה והקלושה מרושמי ילדותו, ונעשה הידיעה הרזה והקלושה באופן הטבע, וקשה להפרד ממנה מאיכות בזאת, אם לא על ידי עמל ויגיעה רבה, להשתמש בידיעה מתחדשת ובחשבונות רבים בשכל ועיון חדש וידיעה חזקה, וזוהי מלאכה רבה, כענין שאמרו (יומא כט) ״קשה עתיקא מחדתא״, פי׳ כי קשה העיון בזה, מחמת שנדמה לו כי כבר ידע זאת, והנסיון מעיד גם כן על זה. ולכן מדרך בעלי בתים לאחוז בחומרות המנהגים יותר מדינים חמורים, למה, כי כל יראתם וגם קיומם המצות הוא רק מחינוך הנעורי, והדינים שלא נתרגלו בהם, כהיתר יחשב להם, וגם הדברים שהורגלו בהם — אחרי שמקורם הונחו בו רק על יסודות הדת שקבלו בילדותם, חוק וגבול יש להם, עד היכן יספיק להם הרגל הנעורים לשמור בכח המורגל, וכי יבא נסיון אין בכחו לעמוד בו, כי לא נסה באלה. ועל כן בא הציווי בתורה בק״ש ״אשר אנכי מצוך היום״, ואחז״ל כל יום יהיו בעיניך כחדשים, לא כמו שמובן בפשוטו השטחי, — שישמח בהם כאילו היום ניתנו, אבל על פי דרכנו כך פירושו: יתבונן בכל פעם בהם באופן מתחדש בכל יום — בידיעה חדשה ובהתבוננות שונות בכל פעם ופעם, וזה כפתור ופרח. ובא הצווי בין בקבלת עול מלכות שמים — היינו בפרשה ראשונה, וכן בפרשה השניה בקבלת עול המצות, ג״כ כאילו היום ניתנו, ולא כפסקי בע״ב אשר לא נתקיימו בידם רק המצות באופן ההרגליות מנעוריהם.

וראינו במי שהוא מחדש דעותיו וידיעותיו תמיד, הלא מחדש מדעתו חדשות תמיד, כמו אדמו״ר זצ״ל, חידש דינים חדשים בדיני ממונות וגם בדיני נזיקין, אשר מוזרים הם מהרבה בני אדם, וגם גאוני ארץ בדור הזה אשר ראו ושמעו זאת, כן תמהו על החידושים הנפלאים שלא נשמעו עד עתה, והכל עבור שהוא הוא אשר האיר עיני הגולה בהתבוננותו החדשה ובידיעה חדשה, בין ביסודות הדת והתורה, ובין בקיום הדת ופיקודיה, ודרישתו לעיין בדיני נזקין כמו העיון במאכלות, ובפרט שאין יום הכפורים מכפר בכאלו עד שישיב הגזלה, וכן במדות עד שיפייס את חברו, אבל מי שחי תמיד אך בידיעת בית רבו מנעוריו, פי׳ בידיעת וחינוך נערותו, אי אפשר לו שיהיו חמורים בעיגיו דיני ממונות ודיני נזקין החמורים, ואף גם פקוח נפשות שלא הורגל בהם, — אמירת אב הרחמים, ידחה פיקוח נפש היותר גדול, ומכש״כ בדבר שנוגע לממונו ולכבודו ולרצונו הוא, אז — אף הדבר הקל ידחה הפקוח היותר גדול שלא הורגל בהם מנערותו בידיעה ובמעשה, ועל כן באה הפקודה לנו, כל יום יהיו בעיניך כחדשים, לחדש מדי יום יום התבוננות חדשה, ואז שניהם כאחד, חינוך הנעורים, גירסא דינקותא, והשלישית — ידיעה המחודשת ביסודות התורה והדת ובקיום המצוות, זהו: חוט המשולש אשר במהרה לא ינתק.

וזהו כונת הכתוב בתהלים קלט:א ״ה׳ חקרתני ותדע״ פירשו המפרשים: חקרת אותי ותדע אותי, וקשה לי, אטו הוא ית׳ צריך לחקור זאת, ואם כי דברה תורה כלשון בני אדם, אמנם לפי הנ״ל יובן כונה אחרת ג״כ, אמר דוד המע״ה ״חקרתני״, פי׳ נתת לי לב מבין לחקור ולהבין בשכלי, כי אתה תדע מחשבותי, ולא רק מידיעה הקדומה שקבלתי, אבל הוספתי תמיד לחקור בשכלי זאת הידיעה, ואבין בידיעה מושכלת, נוספת על הקבלה, כי אתה תדע מחשבות בני אדם, וממש בעיני אני רואה זאת, והאריך שם (במזמור קלט) כל הענין נגד עיניו בעליל. (כבר הערתי במאמר קודמי שלכאורה פליאה גדולה לפרש מלת ״חקרתני״ במובן הפעיל — נתת לי לב לחקור, ומלת חקרת—ני כפשוטה בנין פעל שאתה חקרת אותי, וכן נאמר: אני ה׳ חקר לב בוחן כליות (ירמיה יז:י) שהוא ית׳ החוקר ובוחן, אבל גם מצד השני קשה מאד שה׳ ית׳ נצרך לחקור והכל גלוי לפניו, אלא הענין, כי נאמר: ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב:ז) ואחז״ל מאן דנפח מדיליה נפח, והנפש היא חלק אלוק ממעל, ולכן פעולותיו ית׳ כפי ההתאם מן השורש אל הענף וזה באופן חוקר ובוחן להתאם הענף והחלק ממעל, וזהו — חקרתני — שהענף ישאב חלקו מכח מאן דנפח מדילי׳ ולהעמיד באופן זה ההכרה של ״ותדע״ ממלבה״ד).

והנה האבות חקרו כל האמונה מעצמם בשכלם, ולא רק מחינוך ההרגלי — בגדר מלומדה ועל כן עלו לגדולה מעלתם, וכן כל ההולכים בעקבותיהם הוסיפו תמיד התבוננות שכלם על קבלתם, למען תתבטל ידיעה הרזה ותתוסף ידיעה שמנה ורחבה — כל עוד יותר ויותר לפי שכלו ובקיום כנ״ל, ולזה נתקנו כל ברכות המצוות וברכות הנהנין, למען יתבונן תמיד יותר. ולכן צריך לראות כאילו הם חדשים כנ״ל.

וזהו כונת הכתוב (קהלת ז:כט) ״אשר עשה האלקים את האדם ישר״, פירושו כשירגיל במעשה הטוב, — עם מחשבה הטובה כאילו היום ניתנו לנו, אז יהיו כחותיו באופן ישר, והמה — פי׳ לעשותם ישר, — בקשו, פי׳ מבקשים (בלשון המדובר — כפי המבוקש (ווי ס׳פאדערט) הרבה מחשבות, ובזה יצליח.

ותראה דבר נפלא כי הנסיון יאמת כל אלה הדברים, אנחנו רואים כי כמה מלים אשר יאמר האדם אינם עושים עליו רושם כלל, ואם יתרגם אותם בלשון אשכנז או זרגון יעשה עליו רושם, מראשית חשבתי טעם הדבר בזה, מפני שלשון הקודש אינה אצלנו שפה שגורה לשון האם, (מוטער שפראך) אבל עתה נראה לפי דרכנו ניחא יותר, מפני שהמלה בלשון הקודש אנו קבלנו אותה בילדותנו בלי טעם וריח, כמו מלת ״תורה״, כשאנו אומרים בלשון הקודש אינה עושה רושם כזה רושם כפי שאנו אומרים אותה בלשון אשכנז — בילדונג, או בלשון זרגון המדובר — לעהרע—לערנונג, ובמובן עברית תורה — הוראה, ולמה? כי מלות אלה — בילדוג—לעהרע—הוראה, מושרשים בנו אצלנו על טעם החכמה להשכלת הדברים במובן — בילדונג, וכן במה שמלמדת אוחנו במובן לעהרע, וכן במה שהיא מורה לנו הדרך והוראת הדברים במובן תורה — הוראה, ומלת תורה אינה מושרשת אצלנו על שם טעם נעימות החכמה לפי המבואר כנ״ל, כי מנעורינו לא ידענו נעימת החכמה, ורק מושרש אצלנו כענין פקודה וגזרת המלך (באופן מצות אנשים מלומדה) בלי טעם והנאת עונג, ותמיד נמשך אצלו על זה האופן בלי הרגש נעימות כלל, כי זה טבע מושרשה אצלו.

ותראה כי הפילוסופים כשהתחילו ללמוד עם תלמידיהם, הקדימו להם לעקור מהם את ידיעתם הראשונה, כאילו היום נולדו, והכל מטעם הנ״ל. והנה אנחנו, תהלה, יש לנו ידיעות אמיתיות מקובלות מסיני בתורתנו הקדושה בכתב ובעל פה, אבל עלינו מוטל לחדש ההרגשים וההשכלה בהם, שלא יהיו רזים ודלים כמו שהיו בנערותנו בעת שקבלנו כתינוקות של בית רבן, ואנו צריכים להוסיף תמיד, כאילו חדשים הם לנו, ותראה כי כמה גדולים נכשלים בזה, כי מתן תורה ויציאת מצרים אינם עושים רושם עליהם, וכן דינים מחודשים שלא הורגלו בהם וגם אינם מוצאים כתוב במפורש בפוסקים, כל אלו אינם חמורים אצלם כמו המורגלים או הכתובים מפורש, הרי לאות כי זה טבע באדם להמשך אחרי מונחי ידיעתו הראשוניית, וכן מה שכתוב מפורש ואינו צריך לעיון והתבוננות לחידושי תורה, רק באלה הורגלו להזהר בהם, הרי מבואר למשכיל אמיתת הדברים הנ״ל. וכל המרבה לחדש הידיעה יותר מחברו, הרי הוא גדול מחבירו, וזהו סיבת ההצלחה והמעלה של האחד על חבירו.

ואחז״ל ברכות מ. על הכתוב: ויאמר אם שמוע תשמע וגו׳ (שמות טו:כו) אם שמוע תשמע ואם לאו לא תשמע פירש״י: אם שמוע פעם אחת סופך שתטה אוזן פעם אחרת, (בגמ׳) ואם לאו לא תשמע, ד״א אם שמוע בישן תשמע בחדש פירש״י: אם תשמע בישן — ששנית ושלשת מה ששמעת אשתקד. (בגמ׳) ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע, ובמאמר פסקי בע״ב מביא מגמ׳ סוכה מו: על הכ׳ דברים יא:יג. והיה אם שמוע תשמעו וגו׳ אם שמוע תשמע ואם לאו לא תשמע ד״א אם שמוע בישן תשמע בחדש ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע (מובא ברש״י דברים יא:יב) סובל שני פירושים, אם תתבוננו בישן בהבנת הלב ולא בידיעת נעורים בלי הבנת הלב — בין ביסודות התורה והדת, בין בקיום הדינים, או יהיו הדברים חביבים בעיניכם ותרצו, ותשתדלו לשמוע חדשות, בין בידיעת גדולת השי״ת, בין בחידושי תורה ופיקודיה, אף במה שלא הורגל בהם, והיותר נכון בכונתם: אם תרצו לשמוע ולהבין את הישנות אשר קבלתם בעת שלא היה לכם אז דעת שלמה, תשמעו בחדש, פירושו: להכין דעתכם בכל פעם ולהבין בהבנה חדשה, ואז תראו כי עד עתה לא הבנתם היטב הישנות, רק בדרך דמיון, ובאמת כל מה שיוסיף ידיעה והתבוננות, יבין יותר בזה את הישנות שלא ירד עד עתה לתכונתם.

וזהו כונתם ז״ל (אבות ב) ״אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום״ פי׳ כי עיקר התפלה היא להשריש בו בלבו יראת שמים, שיבין היטב כי כל חייו וצרכיו תלוי במי שאמר והיה העולם, וכשהוא מתפלל אי אפשר שיבא לתכונתם, — אם זה רק בחזקת ידיעת בית רבו, בעת שלא הבין מה הוא אומר. כי אי אפשר אז להבין מה זאת בריאה מאפס ואין, ולהתפעל מזה, ורק כשיגדיל ויתבונן להבין בריאת יש מאין, ויכיר מזה גדולת הבורא, וכשיתבונן היטב על כל אלה כי חייו וצרכיו ומאויי לבו בלתי אפשר כלל בלי רצון הבורא יכנע לפניו לעשות רצונו. אכי״ר.

ואגלה לכם עוד דבר נפלא, כי סיבת הדבר מה שלא יתפעל האדם מנפלאותיו ית׳, והכתוב אומר ״שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה״ (ישעיה מ:כו) ואמר דוד המלך ע״ה (תהלים ח:ד): :כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו׳״ ולמה אין אנחנו מתפעלים מכל אלה? הכל מחמת כי מטבע האדם החומרי לחשוב כי הכל במקרה ולא במכוון, ורק כשיתבונן באור שכלו יבין כי בהכרח ההגיון הוא, להבין כי הכל במכוון מן הבורא ית׳ שברא הכל בחכמה כחפצו ורצונו, ויען כי מילדותו אינו מבין כל היקף מהות הבריאה, ורק כמצפצף הדברים שאומר לו רבו, ומבלי התחדשות ההתבוננות ועיון, הוא נשאר כל ימי חייו מבלי ידיעת תכונת הדברים לאמיתתם, רק בטבעו כי הכל מקרה, ועל כן אינו מתפעל ממעשי ה׳ ית׳ להידיעה הנפלאה הלזו, עלינו חל מאד לתת גדולה ליוצר בראשית, פי׳ בכל פעם שאנו מזכירים שם שמים ונפלאותיו, — להתבונן על תכונת הדברים כאילו ראינו שנברא דבר חדש יש מאין, והיינו מתפעלים מאד מאד, ולפני השכל גלוי ומבואר היטב הדבר לאט לאט יותר, אם שמוע בישן תשמע בחדש, וה׳ ית׳ יהי בעזרתנו לטובה לעלות מעלה מעלה, וזה ביאור מה שכתבתי להד״ט (להדבק טוב) כי זה כמה אשר אשתדל מעט להבין מה שאדבר, ועדיין לא עלתה בידי, הדלה, וזו הקדמה להעצה שיעדנו בלי״נ לכתוב לכם, ותקותנו שזכות הרבים יעמוד לנו לעזר, ואמר החכם בעל חובת הלבבות בפרק ב׳ מחשבון הנפש, כי השתדלות האדם תתחלף כפי התחלפות שכלו ותבונתו, הזכה, ואנו נתבעים לפי הידיעה, על כן קומו התעוררו להדברים היקרים האלה, תהלה, ובלי ספק נצליח בזה ובבא כברכת אוהבכם כאמת.

וזהו שאחז״ל שבת קנב. זקני ע״ה כל זמן שמזקינים דעתם מיטפשת עליהם, פירושו: כי לא ניסו לחדש את הידיעות הישנות הרזות והצנומות, וכל עוד נעשה הידיעה רזה ודלה יותר, כי גם ידיעת בית רבו תתישן ותתיבש יותר ויותר, כטבע דבר מאכל ישן, משא״כ תלמיד חכם, ההיפוך — תתחדש כנשר ידיעת נעוריו ויעלה תמיד מעלה מעלה.

ישמח לבי מאד כי מצאתי תנא דמסייע לי, והוא החכם אדוננו מורנו ורבנו בעל חובת הלבבות ז״ל בשער חשבון הנפש חשבון שלשה ועשרים וז״ל: הבחינה וכו׳ וכו׳ עד: ואל תשיאך סכלותך מהסתכל בענינים שמבנערותך בתחילת ראותך אותם שתעזוב להתבונן ולבחון בהם כאילו לא ראית כמותם וכו׳ עכ״ל יעו״ש, מעתה אתן תודה כי יתאמת הענין הנעלה שכתבנו פה ויועיל הרבה בעזרתו ית׳ להמשכילים, ויתחזקו בהם אכי״ר.

מאמר תע״ד

שייך למאמר ״פסקי בעלי בתים״ להשלמתו ולסיומו

מקודם הובא שם בתחילת המאמר על הכתוב בפרשה קדושים יט-ה,: וכי תזבחו זבח שלמים לה׳ לרצונכם תזבחוהו, הערה להבין הכרחיות שמידת הדין הנפסק להלכה לכל, וכן בענין חידוד הרצון הטוב לעבודתו ית׳ כי המנהל של האדם הוא הרצון. ובזה נביא בעהי״ת לעניננו לדרך שלמות העיון לתכונת הדברים, וז״ל המאמר: זה כמה חשבתי ביום הכפורים איך לכלול כל הקבלות בפרט אחד, וחשבתי לעיקר: לדעת מה שמדבר, — בין במילי דעלמא, בין בתפלה ובין בתורה, וזה עיקר גדול, אחד: שיהיה לו מנוחת הנפש, וזאת מעלה מהמעלות הגדולות מאד, היא מצלת מבלבול הדעת, ומלמדת העיון והמחשבה היטב, ומרגיל עצמו בזה בכל דבר שיבא לידו — לרדת עד תכונתו, כי גם בלמוד זה יסוד החכמה, להבין שמעתתא עד תכונתה, וזה היה דרך הלמוד לראשונים המובהקים, וזהו ענין החילוקים שהיו אומרים, לבא להתחלקות פרטיות הענין עד דקותו והסתבכותו זה בזה בדרך הגיון — בלי חלוף נושא בנושא ונשוא בנשוא. וזאת מלאכה גדולה, ואף שאין לי יד בזה, אמנם גם למעוט ערכי -אבין זאת.

וזה אחד מארבעה דברים שלמוד המוסר תוסיף תת כח בלמוד הלכה, כי מי שעוסק במוסר בהשכל ודעת, יבין כי כל המוסר באופן המועיל — הוא רק להתחקות על תכונת הענינים עד תכליתם, כגון להבין לאשורו שפלות האדם מצד טבעו השפל, וכן מצד מיעוט ידיעתו ודרכי הטעיות הרובץ תחת משאו, ועומד להכשל תמיד בטעויות, רצוני במלים ״תחת משאו״ פירושו - כשהוא טעון במשא הטרדות או במשא העיון עיונים רבים בפרטים רבים, אשר אז עלול שטועה השכל ויסתבכו נושאים בנושאים ונשואים בנשואים, ומכש״כ בסעיפים היוצאים מעיונו, אשר אז נקל מאד ליפול בטעות הפשוט מאד. וזה מלאכה גדולה, ונכלל הכל במה שכתבתי: לרדת לתכונת הענין. וזהו שהיינו מורגלים בגרובין לאמר: להכיר האמיתות והצדק של הדבר, כמו הכרת הקלות והפתיות רצוניית עולמית של העולם הזה, ולהכיר גנות העבירות עד כמה שיד האדם מגעת, וכן להכיר מעלת קניית המעלות וגודל מעלת התורה במה שעיני האדם רואות, ומכש״כ שנאמרה מפי הגבורה, וכענין שנאמר ״את תורתי אשר נתתי לפניהם״ פירושו במה שעיני האדם רואות רוממותה מכל חכמה ומדע, תתרומם על כל ברכה ותהלה, והיינו לפניהם — לפי הבנתם. ״ולא שמעו בקולי״ להבין זה שנאמרה מפי הגבורה, ולהבין מעמד יום הדין לתכונתו כפי יכולת האדם, וכהנה רבות. המשכיל בהם יתלמד להעמיק דבר לתכונתו, ומזה יוסיף כח להבין שמעתתא אליבא דהלכתא לפי עומק מהלך תכונתה, כמו שאמרנו תמיד פסקי בעלי בתים ופסקי דיינים אינם שוים, פי׳ בע״ב אינם מורגלים בהעמקת מהלך הש״ס לסוף תכונתם. וזהו שאמרו בש״ס (סוכה כט.) הוי מרהיט שמעתתא, פי׳ רהיטת ומהלך צורת ההלכה בשמעתתא, ולזה כונתי כי מוסר מועיל ללימוד, ומה שכתבתי לדוגמא מבכורות הוא רק משל בעלמא שיבין מי שאין לו יכולת להתבונן במה שכתבתי פה בהמאמר.

ויש עוד ענין שלישי, מה שחכמת המוסר מפשטת הצורה להבין דרכי היושר. ולהבין כחות הנפש וכחות השכל איך שיכול השכל לטעות מחמת כחות הנפש, ועל זה יועיל הרבה למוד ספר חובת הלבבות, ויועיל הרבה העצה שכתב הרא״ש בעצמם — כי הלא גם הם מהסתם בכלל עונש התוכחה, וישבו לעיין תיכף ומיד על מעשיהם, פן יש בהם איזה חטא, כנראה מהלשון: ״וישבנו במקומנו ובכינו״, נראה, כי קבעו דוכתא לישב ולבכות, וכענין שאמרו בדיינים (סנהדרין כט) ״עד דקבעי דוכתא״ ה״נ היתה להם הבכיה לא במקרה, אלא בהכנה גדולה להתבונן ולחפש דרכיהם, — על דבר שבא קיום הפסוק לידם, ולכן אמרו ״וישבנו ובכינו״ דאל״כ מאי נפקא מינא אם עמדו ובכו או ישבו ובכו, וכן מה נ״מ אם בכו ז״ל (באורחות חיים) להתרגל שידע מה הוא מדבר, פי׳ שלא יהיה האדם מההוללים היינו מערבוביא שדעותיהם אינם בם במנוחה, אלא להתחקות לתוכן הענין, בין במילי דעלמא, בין במילי דשמיא, בין בתפלה ובין בתורה, ולהתרגל לזה — יועיל שיתלמד תמיד בתורתו ותפלתו לדעת מה הוא מדבר, ובלי ערבוב מחשבה אחרת, אך זה קשה מאד, ומצאתי עצה בזה להקל מעט על המתלמד, ובלי״נ נתחיל לאט לאט, ונקוה שבעזרתו ית׳ נמצא תועלת גדולה ונצא לצעוד הלאה, וידע כבוד תורתו כי עדיין אינני בקו הבריאות, ואני צריך לשמירה רבה, וטרדה לא תבא באהלי, ועם כל זה אכביד עלי יותר מהראוי בעסק הדבק טוב, אשר מכל הצדדים מבפנים ומבחוץ יסתעף הרבה טרדות, להשיב לכל אחד לפי דבריו, ושארי המכתבים המצטרכים לחזק הענין. בין כך נתחיל מעט בלי״נ להתלמד בזה שלא לערב ענין בענין אף במחשבה, ובפרט בעת התורה והתפילה, וכדאי ללמוד בכל יום סימן כ״ט מאורחות חיים להרא״ש: דע את אלקי אביך ודיבוריך במאזני צדק תשקול, וכו׳, וזה ההיפוך מערבוביא, וקשה לי עתה להאריך ואקוה לעוד חזון.

אוהבו מברכו בהצלחה.

מאמר תע״ה

והנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם וגו׳ ורדף אותם קול עלה נדף ונסו מנוסת חרב וגו׳ (ויקרא כו:לו-לז)

מי שיקרה לו מקרה שידמה לו שלסטים באים עליו, ואח״כ רואה שטעות ודמיון היה, מה אומר? — אך לחנם פחדתי וברחתי, והנה אעתיק לכם ספרא, וזה יהיה לנו לאור גדול בכל מצעדנו. וז״ל הספרא (בחוקותי כו:לו), ״ורדף אותם קול עלה נדף״ אמר ריב״ק פעם אחת היינו יושבים בין האילנות ונשבה הרוח והטיחו העלים זה בזה, עמדנו ורצנו ואמרנו אוי נא לנו שמא ידביקונו הפרשים, לאחר זמן נפנינו אחרינו וראינו שאין בריה, וישבנו במקומנו ובכינו ואמרנו אוי לנו שעלינו נתקיים הפסוק: ״ורדף אותם קול עלה נדף וגו׳״, יעויין בחומש מלבי״ם עם ספרא.

התבוננו על דבר נפלא כזה, אם קרה לאדם איזה מקרה של פחד בטעות, האם יעלה על דעת שום אדם, להסב תיכף ומיד על פסוק של תוכחה: ורדף אתכם קול עלה וגו׳, ורק יתאונן למה פחד פחד חנם, וכן הוא — כי סבל פחד ללא הועיל, משא״כ החכמים האלה היה להם תועלת נפלאה מהמעשה, והתעוררו במקומם או בכו במקום אחר, ולמה דקדקו ואמרו: ״וישבנו במקומנו ובכינו״, אלא להורות על קביעות הבכיה שהיתה, — עד דקבעי דוכתא על זה כמו הדיינים דעד דקבעי דוכתא, ואז הוי קביעות, ולא לחנם אמר זאת ריב״ק ולא הספרא שהביא דבריו, וכעין שנאמר ״שם ישבנו גם בכינו״ ג״כ כנ״ל.

הביטו וראו מעשה כזו, מה רושם עשה עליהם, וכמה תועליות מיצו מזה הפחד קל שבא לידם, ומה שכרם מזה! משא״כ הכסיל שבא לידו מקרה כזה - מה שכרו מזה? האימה והבהלה שהיה לו, ואח״כ יגונו על צערו שבא לידו בהלה של חנם, זה שכרו בעוה״ז, לעוה״ב אינו יודע!

ומעתה אין כל חדש, שגם הרשעים מלפנים — אימת ופחד הדין הגדול היה טמון ומושרש בלבבם, ולכן אמרו על עם הארץ, ״מפני שאימת שבת עליו״ (דמאי א) וכן ״חמצם של עוברי עבירה מותר״ מפני שחזקתם מחליפים, (חולין ד) כי היה פחד העונש המר בלבבם, ורק רוח של שטות נכנס בהם לפרקים, ומ״מ רשע מיקרי, משא״כ עתה בעוה״ר כל לבב ימס, וכל ברכים יכשלו, שפכו כנחל דמעה יותר מעל חורבן, אשר בעוה״ר ״אבדה האמונה״ והראיה ״ונכרתה מפיהם״, (ירמיהו ז:כח) כי לא ישמע ולא יזכר שם שמים על שום דבר, לדרוש ולהסב לשמים סיבת דבר ודבר, אף לא מפי אנשים כאלה, אשר בעיניהם ובעיני ההמון לצדיקים יחשבו, ולא רוח שטות בהם רק לפרקים, רק כולו שטות, הרדמה של שטות, והחטאים כמים להם באין תאוה מוצאת, מחמת — באין שם על לב חשבון הפסד מצוה כנגד שכרה וכו׳ בחשבון גדול והשכלה יתירה בהרחבת השכל, ולכן — איש שותה כמים עולה. אהה!

ומזה נבין גודל הענין של עסק המוסר במחשבה והתבוננות כראוי, עד שירגיש בעצמו פחד הדין הגדול, ובפרט להיות דחיל חטאין כנ״ל, כמה פרשיות נזיר יש בזה לפי חשבון המבואר למעלה, אשרי חלקו, מחלקם יהא חלקנו.

ידידי יקירי א״נ! זכור תזכור את אשר דברנו קודם פרידתנו ולכל הפחות צריך האדם להיות במדרגה, אם ח״ו אינו צדיק, אבל לכה״פ שיהיה אצלו למעלה מהטבע הנגרר, ולא להיות ח״ו רשע בטבע, כי הרשעים מלפנים, רשעתם היתה למעלה מהטבע, כי לפי הטבע לא היו יכולים לחטא, מפני פחד הדין, משא״כ עתה — הם רשעים על פי דרך הטבע, כי אין פחד אלקים נגד עיניהם, נזכה להיות צדיקים למעלה מהטבע, דחיל חטאין.

היוצא מכל הנ״ל, להתרגל בלימוד המוסר בהשכלה יתירה, עד שירגיש בעצמו פחד יום הדין של מעלה, וירגיש כי הוא דואג לאחריתו באמת, וגם להרגיל עצמו להסב כל דבר לשמים, וכמה וכמה פרשיות נזיר נכתבו עליו (זה מתבאר בפרשת נזיר פ׳ נשא) אין די באר על הגליון גודל הענין הלזה, אחלי נזכה לזה אכי״ר. מאמר תע״ו

אלה המצות אשר צוה ה׳ את משה אל בני ישראל בהר סיני (ויקרא כז:לד)

לבני יקירי נ״ז כש׳. אכתוב לך ביאור מעט על הספרא פ׳ בחוקותי. ״אלה המצות״ אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, למה? כדאי השליח לשולחו פי׳ להקב״ה, ״את משה אל בני ישראל״ כדאי השליח למי שנשתלח אצלו, פי׳ לישראל, וכדאי מי שנשתלח פי׳ ישראל שנשתלח אצלם, כדאי הוא — פי׳ משה רע״ה כדאי הוא השליח אל בני ישראל, מעתה תראה גדולת משה שכדאי הוא לפני הקב״ה לעשותו שליח, ותראה גדולת ישראל שהשוה אותם כביכול להקב״ה שהוא הכדאי לעשותו שליח לישראל, וכדאי מי שנשתלח אצלו לשליח אל בני ישראל, הרי תראה עוד גדולת ישראל וגדולת משה, שזכות ישראל גרמה בהר סיני, שכולם נאמרו בסיני, פי׳ קדושה במקום, כי הר סיני היה מדת ענוה, כענין שאמרו: כולכם גבנוגים לפני הר סיני (מגילה כט), והנה בחר השי״ת דור דעה מבחר הדורות כדור המדבר וגם שליח מיוחד מכל הנביאים הבאים אחריו, וגם מקום מקודש כהר סיני, כענין שאמרו: ״אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו״, הרי שהיו משיגים התורה במקום המקודש, ובחר השי״ת בכל אלה, למען לצרף בתורה כל גנזי מרומים הראויים לדור הזה, ולהשליח הזה, ובמקום המקודש הזה, ולכן מעתה אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, כי אין נביא כמוהו, ואין דור כדור המדבר, ואין קדושה כקדושת הר סיני, אז, והנה בחר השי״ת בכל אלה, למען לזכות יחידי סגולה דור אחר דור שיהיה להם חלק בכל התורה כולה, אף כי בזכותו הוא לא היה מגיע לזה, אבל רצה הקב״ה לזכות לכל ישראל בזכותם של כל השלשה כנ״ל, ומעתה נקל להבין כי מאמר הספרא למעלה, גבי ״ופניתי אליכם״ אבל אתה חשבון רב אני עתיד לחשוב עמך, כי ישראל בכל דור ודור מקיים התורה ובפרט בקידוש שם שמים נורא מאד! מי יכילנו! די זאת ואיני יכול עוד להאריך וכו׳, היום עת ערב מו׳ מספירה אוסיף מעט, אני הייתי תמיד בתימה, אנו מבקשים בברכת השחר: ותתננו לחן ולחסד ולרחמים וכו׳, אם נזכה לזה בודאי נמצא חן וחסד בעיניו ית׳, ואם ח״ו לא נזכה מה יועיל הבקשה? עד שמצאתי בסידור יעב״ץ ז״ל, אם אינו יודע לכוין, יחשוב שהוא מכוין למה שכיונו אנשי כנסת הגדולה, ועפי״ז הבנתי הבקשה: ״ותתננו לחן ולחסד וכו׳ בעיניך וכו׳ ירצה בכל כחו לכוין הכונות שיש בתורה, ואז יש מקום לבקש למצא חן בעיניו ית׳ כאילו כיון כל הכונות, ועפי״ז מובן מה שכתוב כאן בהביאור.

ועוד דברנו ״ופניתי אליכם״ עיין ברש״י, פונה אני מכל עסקי לשלם שכרכם וכו׳, מהו הכונה פונה אני וכו׳? ודברנו שזה אי אפשר לשום מלאך ושרף וחיות הקודש שידעו החשבון הרב שעתיד הקב״ה עם כל ישראל שקיים התורה ורוצה לכוין בה כל הכונות שיש בתורה, ולכן כתיב בלשון יחיד, בהספרא, ״אבל אתה חשבון רב אני עתיד לחשוב עמך״, פי׳ כאילו לכל יחיד ויחיד המקום התורה ורוצה בכל לבבו לכוין מה שיש בה אמר הקב״ה כן.

---

[1] מאמר ״עסק המצות״

[2] מאמר קדש עצמך במותר לך

[3] מאמר החכם עיניו בראשו

[4] מאמר אהבת חסד שייך לתקנה חדשה של ״אהבת הבריות״