אור רש"ז/דברים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דברים[עריכה]

ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וגו׳ (דברים א:כב)[עריכה]

מאמר ״בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו״[עריכה]

בפ׳ שלח כתב ר״א אבן עזרא ז״ל ״הקב״ה אמר עלה רש והם אמרו נשלחה אנשים אמר הקב״ה שלח״, הנה ענין המרגלים כבר תמה הרמב״ן ז״ל מה פשעם הלא גם מרע״ה גם יהושע שלחו לרגל וא״כ מה חטאו. ועוד יש לתמוה הלא משה התפלל על יהושע שלא יתפתה בעצותם וגם כלב השתטח על קברי אבות להתפלל ואם ידע, למה שלחם?

וגם מוקשה, היאך עלה על דעת מרע״ה, שיהושע תלמידו שלא מש מתוך האהל, יתפתה בעון חמור כזה, להניא לב הכלל ישראל מבוא לאדמתם, בשביל כבוד המדומה, אתמהה?

אמנם עיקר הדברים, הם היו אצים בדבר ועשו בתחילה במהירות, כנאמר (תקרבון אלי כולכם — ופירש״י בערבוביא, והיה להם להמתין על משה רבנו ע״ה, אם נצרך הוא ישלח, ונראה מזה כי היו מפחדים, וע״כ היה במהירות ובערבוביא כפירש״י, ואם היה רק לעשות מה שיוכל עפ״י דרך הטבע כרצון ה׳ כך כמו כל המלחמות שהכינו כל כחם באורבים ולבנות דיק כדרך כל הארץ.

(מאמר המוסגר. הנראה — כי רצון ה׳ כך הוא, כדי שיזכו עי״ז לנס, כי אם לא היו מכינים כל כחם והכל היה בדרך נס, לא היה רבותא מהם כלל, ולכן הוצרכו להכין כל כחם, ועכ״ז לא יאמרו ״כחי ועוצם ידי וכו׳״ — רק מאת ה׳ זאת להם לעשות חיל, ובזכות זה יזכו לעשות חיל שלא כדרך הטבע. וזה כפתור ופרח. ע״כ מאמר המוסגר)

והנה מפאת מהירותם לבקש ממשה נשלחה, כאן נתנו פתח לשטן, ״ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו״, והבין מרע״ה כי נתנו פתח לשטן להתגבר עלי׳ שלא כפי מצבם, והנראה לכאורה מן ותקרבון אלי כולכם, שגם יהושע וכלב הי׳ בם, אבל קשה לומר כן, אבל ״כיון שניתנה רשות למשחית אינו מבחין כו׳״, ולכן התפלל משה על יהושע תלמידו, וכלב נשתטח על קברי אבות, ונתגבר עלי׳ השטן שלא כערכם, בשביל המדה ״בדרך שאדם רוצה לילך כו׳״.

והנראה כי בשביל הבלבול הדעת שנכנס בם ממעט הפחד, לכן נכנסו בערבוביא, והיה מעט בחמומם, והי׳ בלי סדרים. ומזה נבין חסרון בלי סדרים — ונמשך מזה, עד שגבר עליהם השטן, וגרם למרגלים בשביל כבוד מדומה, להוציא דבה על הארץ שעיני ה׳ בה תמיד, ולהמית את עם ה׳ במדבר, ולא זכו להכנס לארץ המוכן להם.

ראה ב״י כמה קשה חטא כל־דהוא, אשר הקדימו לעשות, מה שצריך היה באמת לשלוח מרגלים כנ״ל, רק בלא חמום ובלא פחד, וכיון שהקדימו, מצא שטן מקום להשטינם, בשביל שמהמדה כן הוא ״בדרך שאדם רוצה וכו׳״, וראה מה עלתה בידם מהקדימה.

המרגלים, אשר הכתוב עליהם אומר: ״ואקח מכם״ דברים שלישי פסוק כ״ג, ופירש״י ״מן הברורים שבכם מן המסולתים שבכם״, עכ״ל. התבונן מה הוא מבוררין ומסולתין בדורו של משה, ונכשלו בעון חמור כזה בשביל כבוד מדומה, עד שנמשך מזה, כי הבכיה שבכו בלילה ההוא נקבע בכיה לדורות. לפי הנראה, כי עיקר קביעת בכיה לדורות על חורבן בית מקדשנו, היה בשביל הבכיה כי הבכיה מורה על חמום הדבר, ואינו דומה העושה עבירה בחמום למי שעושה בלי חמום, וכמו שמצינו הנוגע בנבלה אינו טעון כבוס בגדים והנושא צריך כיבוס בגדים, הנראה כי הנשיאה מחמם מעט הגוף ותתדבק הטומאה יותר, ומכ״ש כאן, הבכיה והחמום מודה שהיא בטעם — טעם של חטא, והכל בא לדור מרומם כמותם בשביל הקדימה, וקרבו הדבר לדרך הטבע, — ורקד השטן בם, וחרבה עירנו ושמם בית מקדשנו וגלינו מארצנו.

הרי כמה האדם צריך ליזהר, שלא יבוא במחשבתו דרך הטבע, רק הכל מאת השם, ויטה תמיד לעשות רצון השם ואז נותנין לו מלאך ללכת ברצון השם. אאע״ה נתן דעתו ללכת ארצה כנען, מיד נאמר לו ״לד לך וגו׳״ (בראשית יב:א) כמובא בר״ח בשם רשב״י ע״ה. וזו קבלה גדולה באלול על ימי הדין הבאים עלינו לטובה בתוך כ״י.

ועוד למדנו מזה, העושה עבירה בטעם יגדיל הטעם את העבירה כמעט באין ערך, ומזה נבין — העושה מצוה בטעם - לעושה מצוה בלי טעם — ההפרש ביני׳, כי מדה טובה מרובה כו׳. ועוד למדנו, מה זה בלבול כל־דהוא מביא כנ״ל.

ועוד למדנו מעלת הסדר.

חשבתי להאריך עוד, וחשבתי לכתוב לך עוד בזה דברים נפלאים, אך עתה קשה לי הכתיבה ל״א. תזכה לכוח״ט.

ואתחנן[עריכה]

ואתחנן אל ה׳ וגו׳ א׳ ה׳ אתה החלות להראות את עבדך וגו׳ (דברים ג:כג-כד)[עריכה]

בדרך הלצה אמר: האדם עזוב מידיעת התורה, יותר מאשר ישיג. והנה משה רע״ה, עוד דודם התגלות הנבואה אליו, נאמר עליו במדרש (תנחומא שמות ז) ״זה נאה להיות רועה ישראל״, וכל הענין שם במדרש פ׳ שמות, וכתוב בראשית בקריאה אליו (שמות ג:ד) משה משה בלי פסוק כידוע דברי (חסר כאן, מהמלבה״ד), ואח״כ קבל התורה מפי הגבורה, ואהרן ובניו וכל ישראל היו צריכים לשמוע פ״א מפיו, כי הוא קבל מפי הגבורה, ובעת מסרו התורה לישראל היה צריך להסיר המסוה מעל פניו, למען יראו כל ישראל קרני הודו, למען התדבק בו בהבטה עליו להתדבק ברוח האלקי השורר עליו, והבן! ועכ״ז לבסוף נאמר (דברים ג:כד) ״אתה החילות להראות וגו׳. והתורה האלוקית בלתי תכלית, ואין תימה כי גם מרע״ה עזב יותר מאשר השיג.

ויתעבר ה׳ בי למענכם ולא שמע אלי וגו׳ (דברים ג:כו)[עריכה]

״ויתעבר ה׳ בי למענכם״, הקושי׳, מרע״ה עניו מכל האדם, תולה בכלל ישראל ולא בו?

הענין: הרחבנו עד היכן מגיע מעלות האדם הפנימיות, כגון: יראה, הכנעה, רחמנות, נדיבות וכדומה, הראינו הבחינה כמו עלעקטרישע קראפט מוליך והבאהן טעלעגראף, ההפרש בין הזמן אשר היה צריך לילך ברגליו, בין הזמן אשר העלעקטרישע קראפט ילך מהרה, כן ההפרש בין הדבר אשר האדם עושה באברים החיצוניים לבד בלי רצון הפנימי, למה שהאדם עושה ברצון הפנימי, כי לבבו נוטה ורוצה לדבר הזה מחמת נועם מדותיו הפנימיות, וזה המ״ח דברים שהתורה נקנית בהם, הם העלעקטרישע קראפט שמוליך הצלחת ידיעות התורה, והראנו אות לזה מן (גיטין לח) ר״א שחרר עבדו להשלים לעשרה, אף שהמשחרר עבדו עובד בעשה, ועל עשה מכין אותו עד שתצא נפשו, מן הסתם הענין גדול מאד, והנה האדם אשר מהמנוים לעשרה, ואם בשבילו יתבטל המנין, לבד כי העונש מוטל חלילה עליו, זולת זה זה חסרון שחסר לו מדת נושא בעול עם חברו, ואין נפ״מ אם זורק אבן בחצר שאין רגל האדם מצויה, לזורק לרשות הרבים שרגל הרבים מצוי׳, כן בזה, האדם צריך להבחין ולהרגיש בין מתפלל לעצמו ולא יחסר עבורו תפילה בצבור וג״כ ענוש יענש, אבל אין דומה למבטל בעבורו רבים, והרבים עיניהם תלויות בו ומצפים עליו, לבד העונש שגורם ביטול תפילה בצבור, זולת זה, ניכר מתוך מעשיו, שאין לו הרגש כלל בנושא בעול עם חבירו, היינו להרגיש זולתו, ומכ״ש רבים, (והאדם מבזה עצמו הרבה יותר ממה שמבזים אותו שונאיו, כי יגלה מתוך מעשיו, חסרונותיו הפנימיות המוסתרים מבני אדם), והנה האדם שיש לו ההרגש בזה, הלא אין זה בגדר מעלה, כי כן צריך להיות, ועכ״ז בהרגש הקל הזה, כמה חובות מציל מעליו, גורם מצוה דרבים תפילה בצבור, ונושא בעול עמהם. .. ועליו כי הוא איש שיש להשתתף עמו, משא״כ מי שאינו נושא בעול עמהם, יצא מגדר המדיני, ומזה נוכל להבין גודל המעלה הנושא בעול דברים גדולים וקשים מזה, עד היכן מגיע העלעקטרישע קראפט להוביל הצלחת האדם לתכליתו הנרצה, ומזה תוכלו בנים אהובים להבין עד היכן מגיע השמירה שצריכים אתם להזהר במעשיכם בין הרבים, שלא לקלקל חלילה אחרים, ובהיטיבכם דרכיכם, תועילו לרבים, ולכן הדקדוק עמכם פה יותר גדול מאילו הייתם לעצמיכם, וזהו שאמר משה רע״ה, ״ויתעבר ה׳ בי למענכם״, וידוע כי עון מי מריבה היה דק וקל מאד, כאשר דברנו כמה פעמים, ולזה אמר לא מחמת צדקותי הקב״ה מדקדק עמי כחוט השערה, כענין (תהלים נ:ג) ״וסביביו נשערה מאד״, רק למען קלקול הרבים התלוי בזה, וזהו ״למענכם״ ולא למעני, והרי זה כונתו הגדולה היאות לו, והבן הענין הזה מאד.

עוד בשבת הזה הקדמה, ״אוהב צדקה ומשפט חסד ה׳ מלאה הארץ״ (תהלים לג), הענין, כי יש רחמים וחסד, רחמים הגדר שיכמרו רחמי האדם על ראות עיניו צער האדם ויתמלא רחמים למלאות משאלות לבו, איש שיכול להיות שזה רעתו, כדמיון האם רוצה לוותר על פשע בנה הבוכה, אבל האב ידע, כי ״חושך שבטו שונא בנו״ (משלי יג:כד), ולכן יכול להיות רחמים גם לאיש רע לב, כי רחמנות הוא רק להשקיט לבו ההומה על צערו, אף שאין טבעו לדרוש טובת זולתו, בינו לבין עצמו, משא״כ מדת החסד, לדרוש טובת זולתו אף שהנדרש אינו רוצה, והנה העני הדורש על הפתחים, חובה על האדם לפרנסו, ואין מדרך המטיב לומר לעני מה לך ליהנות מאחרים, לך עשה ואכול, כי יכול להיות כי אינו דורש באמת טובת זולתו, רק שעינו צרה בעני, וגם אולי אינו יכול לעשות מחולי, אבל אם באמת יכול לעבוד עבודה, ובטוח בעצמו שלא מחמת צרות עין ידבר, הלא באמת רעה גדולה לאיש המרגיל עצמו לחזור על הפתחים, וכמה מדות מגונות יבא ח״ו מזה, והיה כדאי לומר לו, עשה ואכול, כאב הדורש טובת בנו, כמנהג האבות ילמדו בניהם מלאכה שיוכלו לפרנס את עצמם, ואח״כ יצוה אותו לילך לפרנס א״ע ואל יחזיקו על שולחנו, למען יתרגל ויתלמד להתפרנס מיגיע כפיו, וי, רחוק ממקבלי מתנות ומגזל, וכן הוא דרך התורה (קדושין כט) כל שאינו מלמד בנו אומנות וכו׳, והרבה יש לדבר בזה, כי כל דברי השפלים שאומרים כי יש לדרוש לבנים תכלית, יש מקום לדברים, רק מחליפים מקום החמרא, ולכן הקב״ה אוהב צדקה אבל במשפט, כי מה טובה לאדם לוותר לו על הכל, וישאר שפל ופחות וקל במדותיו ותכונותיו, כאב שוחר מוסר בנו, וזהו ״חסד ה׳ מלאה הארץ״, פי׳ לדרוש טובת האדם אף בלא רצונו, ולכן אנכי דורש לפניכם אף שלא תרצו, ואתם אצים לאכילה וטיול, אבל טובתכם היא. ע״כ הקדמה.

ענין ״לקו בכפליים ונתנחמו בכפליים״ (ילק״ש ב:תמה), הענין מעט בכמות ורב באיכות, הנה השי״ת אינו מעניש האדם בשביל שדורש טובתו ורוצה להפיק תאותו, כי כך צריך להיות שהאדם ידרוש טובתו ולענג א״ע, וכן מוטבע בו בטבעו ולא לחנם טבע בו הטבע הכח הזה, וכן ראוי ונכון לדרוש טובתו ועדונו, אבל השי״ת מעניש האדם, למה אתה סכל ופתי, פי׳ כי אנחנו רואים בעת שרוצה לשתות, לוקח כלי נקי ומיים נקיים ואם לא לא ישתה, משא״כ כשהוא צמא הרבה, לא יביט על המים שאינם נקיים, ולא עוד, אם ימצא רקק מים ימוץ מהם הלחלוחית להחיות עצמו מצמא, ואין להאשים אותו, כי (איוב ב:ד) ״עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו״, משא״כ אם ישתה מים מלוחים, ע״ז אשום יאשם כי הוא פתי וקירב מיתתו, ככה בזה, מה שאתה מבקש תאוותך לענג נפשך איך לך אשם, כי כן טבע האדם לבקש תענוג, אבל למה אתה פתי וסכל ושתה מים מלוחים, כל תאות העוה״ז הם הכנה לבקש עוד דבר אשר אין בידו למלאות תענוגו, ואדרבא יצמא יותר ויכלה כחו, כדומה: הקנאה, אין בידו למנוע טוב זולתו, ורק הוא בשרו יאכל, וכן הכבוד תלוי בזולתו, וכן התאוה, מכלה הגוף וזקנה קופצת עליו וגופו נרתח, וכן כל המדות, משא״כ המדות הטובות ואהבת המעלות וההרגל בהם, מתחילה הם דומים לשוכב על המטה חלוש וכואב לב, אם יתנו לו רפואה מדברים מרים, יצעק עליהם מרה, אתם אכזרים, את המוכה תדכאו ותרצו לקרב מיתתו, משא״כ אם ירגיש אח״כ שלבבו מתחזק ודמו מתחמם בקרבו ואיבריו מתחזקין, יבין כי הדבר המר מתוק הוא, כדמיון היין המעולה למי שאינו רגיל בהם, דומה מרים מאד, וימאס בהם, משא״כ אח״כ כשרואה התועלת יתרגל בהם, ויבין כי המר מתוק הוא, וכן בזה מתחילה המעלות מרים הם, ולא ידגיש מהם תענוג, אבל כשמתרגל בהם, יבין כי נופת צופים הם, ולכן ענוש יענש על פתיותו, למה אינו מבין טוב האמיתי.

זהו ״עם מקדשי שביעי כולם ישבעו ויתענגו מטוביך ובשביעי רצית בו וקדשתו״, פי׳, כי שני דברים צריך להתענג בענבים, הטעם בענבים, והטעם בחיך האוכל, לזה אמר ״עם מקדשי שביעי״, יש להם חיך לטעום אוכל עונג שבת, וגם השבת יש לו טעם עונג נפלא למתרגל בה.

וזהו (ירמיה ב:יג) ״אותי עזבו מקור מים חיים״, פי׳, העצם הוא טוב מאד וגם אינה פוסקת, כי הטוב בלתי תכלית ונובע תמיד, משא״כ מים מכונסים, המים אינם טובים ופוסקת התענוג של תאוה אינה טובה כ״כ, וגם היא פוסקת, שאין לו למלאות כל תאותו, וגם יכלה כוחו, וזהו ״לקו בכפלים״, כי מחפשים ואינם מוצאים ומצטערים, וגם כשמוצאים שותים מים מלוחים, משא״כ כשיתנחמו, יבקשו דבר שמצוי מאד, רוחניות, וטוב ה׳ מלאה הארץ, וישמח לב מבקשי ה׳, בבקשה ישמח ג״כ, וגם כשימצא ישתה מים חיים, והזכרנו בזה מאמרנו, ״וצדיק באמונתו יחיה״ (חבקוק ב:ד), כי העולם המבקשים תענוגות בני אדם, שירים מחולות וקלובען, הוא רק בחינת (משלי לא:ו) ״תנו שכר לאובד ויין למרי נפש״, מחפשים לדחות מרות הלב הטמון בחובם מעוה״ז המעורב בעצבים, משא״כ הגר״א ז״ל לא הלך מעולם בקלוב וטיאטער, למה? כי לבו מלא שמחה ועונג מעסקו הטובים לבקש חכמת התורה המשמחת לב, והתבונן בזה היטב כי נפלא הוא.

דברנו עוד בקצרה על הצער מרע״ה לישראל, איך שהנהגת האדם והביתי והעירי והמדיני הכל אחד.

ראשית דבר הנהגת האדם עצמו, ואח״כ עם ביתו ואח״כ עם אנשי עירו ואח״כ עם העולם, והאדם המנהג עצמו בסדר נכון, יבין להתנהג עם ביתו בסדר ואח״כ עם עירו ואח״כ עם המדינה, והנסיון גדול מאד מן הרבים, והם יודיעו אותו הרגשים חדשים וידיעות חדשות לא שערום אבותיכם, כי רצון האדם להטיב לרבים, יחכמו אותו, נסיונות הרבה פראקטיק, כי מי שרוצה להטיב יביט הנהגות המובילות לזה, וגם כן ירגיש מן הנהגות העולם המעכבות המטרה הנדרשות לו, ויבין להשכיל איך לתקן ואיך להסדיר עצמו להיות מוכשר לזה, וממילא יהיה בעל מעלות הרבה במדות טובות, וגם משכיל גדול, וזהו רצון החכמים להיות אוהב המלאכה של רבנות, להנהיג העולם שידע זאת, ולשנוא במעשה, כמו שאומרים בשם הר״ר חיים ז״ל כידוע, וזה היה תשוקת יוסף למלוך, ויש לנו בזה בעזה״י דברים נשגבים מאד כתבתי לזכרון.

והנה למטרה הזאת צריך מאד מדת הסדר על חוט השערה גם לעצמו ומכ״ש לביתו ומכ״ש לעירו ומכ״ש למדינה, והבן מאד כי רק ראשי פרקים אדבר, וגם אנכי לא ידעתי רק ככלב המלקק כו׳, והנה ענין הסדר להיות מקושר כל מעשיו לתכלית אחד לעצמו וכ״ש לביתו לעירו ולמדינתו, ודבר המקושר איזט געצעפעט פער איינט אחד בחבירו פעולה אחת בשניהם, מהקלקול מאחד יכול להגיע לחבירו, ומחבירו לחבירו עד כו׳, וכן התיקון יבוא מאדם לחבירו וכו׳, והנה אם כך בפעולות האדם, מה ומה באין ערך בתורת ה׳ צריך שיהיה מסודר בתכלית הסדר, ואחד מועיל לזולתו, ולהיפך העובר על דבר אחד נוגע בשלשלת כולו, והנה תורת השי״ת אין לשנות כחוט השערה המעשה, ומי יודע עד היכן נוגע הדבר, אין לשער ולהעריך, ולכן חובה על האדם ללמוד ע״מ לעשות, וידע איך לקיים הדינים, והראה להם (משה) זה ממנו ששינה מעט מהמעשה שהיה לו לדבר והכה, ראה מה בא מזה לא הכניס ישראל בארץ, ונחרב המקדש וגלינו מארצנו, והיינו כצאן טבחה, ונתפזרנו בגויים ועבדנו עץ ואבן ונטבענו ביון מצולה בחכמי היצר וחיילותיו ה׳ ירחם עלינו ועל כל עמו ב״י, ואילו נכנס מרע״ה לא נחרב הבית, והכל בשביל חוט השערה ששניתי מדבור למעשה.

(הערה לשמירת המעשה, אם אולי נהיה במזבח פגם כחוט השערה לא היה כל הקדושה אשר לבית, ולא היו כל הנסים שגעשו בירושלים בביהמ״ק, והבן עד כמה נוגע דקדוק הלכה למעשה, והכל כאשר מאשר אין לנו יכולת להבין ענין אלוקי וגם שלשלת הסדר, והבן!)

והנה האדם יש לו שתי הנהגות, הנהגת עצמו, והנהגת שמירת מזולתו, הגר״א ז״ל במשלי כינה זאת יצה״ר מבחוץ, ולכן הזהירנו חז״ל (אבות א:ז) ״אל תתחבר לרשע״, (משלי ה:ח) ״הרחק מעלי׳״, ובן בהנהגת המלוכה יש שני שרים, שר המפקד על ענינים פנימיים מינסטער דעם אינערן, ושר המפקד על עניני החוץ של המדינה, מינסטער דעם אויסערן, והראה להם מרע״ה שני דברים הסדר הישר והשמירה היתירה שצריך לשני הדברים הללו, ותחילה הראה להם הסדר הפנימי, פי׳ סדר כל דבר יסודר על מקומו כמתכונתו ובל ישונה וימור מקומו הראוי לו, והראה להם מן שינוי הסדר של חיצוניות, כמה גדרים וסייגים צריך להזהר בסדר, ראה (דברים ג:כ) ״ונשב בגיא מול בית פעור״, הרחק מהם, ואעפ״כ יצאתם מסדר מקומכם ונדבקתם במקום אחר בבעל פעור, הרי זהירת ענינים החיצוני בסדר וגדר לבל לשנות מקומם, והנה כבר כתבתי מנסיון הרבים, ישכיל אדם לעצמו להנהגתו, וזהו שאומר (דברים ד:א) ״ועתה ישראל שמע וגו׳ לא תוסיף ולא תגרע״, שמור הסדר כחוט השערה, כי אינך יודע החוט השערה עד היכן נוגע בשלשלת כולה, רק עשה כאשר ציוך ה׳ אלוקיך בלי הוספה וגרעון רק בגדרים וסייגים.

ויתעבר ה׳ בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה׳ אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה (דברים ג:כו)[עריכה]

מאמר משפט וצדקה[עריכה]

לבני יקירי מחמד לבבי נ״ז נ״י כאור שבעתים.

יקרתו הגיעני נהנתי כי נתפעלת מהמאמר כאשר יש להתפעל מהם כי הם נובעים מדברי א׳ חיים והם בלי תכלית, ואשר ע״כ יהי׳ עוד שכרך בזה כי ברצוני בע״ה לכתוב לך עוד מאמר נשגב נקרא: מאמר ״משפט וצדקה״ נפלאות ידובר בו להכין האדם את עצמו על סבל, כענין שנאמר ביששכר ״ויט שכמו לסבול״, פי׳, עול מלכות שמים וכענין שנאמר בתהילות דוד המע״ה ״פתחו לי שערי צדק ואבא בם אודה י׳״, פי׳ כי הרבה שערי חכמה צריך האדם לכנס להבין גדולת ד׳, ועכ״ז טוב ה׳ לכל ואז יוכל מעט להתבונן להודות לד׳, ובאה התשובה אני אייעצך באיזה שער תכנם בתחלה וממנו תבא לכל השערים בנקל, וזהו שאמר אח״כ זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו אודך כי עניתני — הוא הסבל — ותהי לי — זה העינוי והסבל — לישועת נצח בזה ובבא, כי עי״ז השער נכנסתי לכל שערי החכמה. ונבאר מעט: שלמה המע״ה בספרו קהלת שקהל שם כל החכמות כפרש״י, פתח ראשית דברי׳ הבל הבלים כו׳, והקשינו על זאת הלא הוא תכלית הפרישות, ואיך הציע זאת בראשונה למתחילים? אבל הענין הוא כך:

כי כבר דברנו כמה פעמים כי איזהו חכם הרואה את הנולד, פי׳, כי תכלית החכמה לעמוד על תכלית הענין לאמתו. והנה כבר אמרו כל המחקרים, כי בנין הגוף חורבן הנפש, ובנין הנפש חורבן הגוף. ואין כונתם כפשוטו כי בנין הנפש חורבן הגוף. כי באמת בנין הנפש הוא בנין הגוף ג״כ על צד היותר נעלה. וכענין שאמרו ז״ל פניך דומים למגדלי חזירים ומלוי בריבית א״ל תרווייהו אסירין לן אבל חכמת אדם תאיר פניו (נדרים מ״ט:) הרי כי בנין הנפש בגין הגוף בשלמות, וכבר ביארנו בעליל, כי עונג החכמה, אין דומה לה בגוף כלל וכלל, אבל כשירגיש עונג החכמה יתבטלו אצלו לאט לאט תאוות והמדות הגוף. ואז יוסרו ממנו מחשיבי ומפריעי עונג החכמה. וכשיוסרו המפריעים של עונג החכמה אז ירגיש בעושר העצום של עונג החכמה. ואז ירגיש בעצמו עושר עצום מאד מכל עבר ופנה, כי דאגת הגוף תתבטל לו, כי לא ישתוקק למותרות, רק הכרחיות, וההכרחיות מובטח האדם כמש״כ הרמב״ם ז״ל. ונמצא הוא עשיר עצום מצד הגוף ג״כ וק״ו בן בנו של ק״ו לצד החכמה הוא עשיר בלי תכלית, כי החכמה היא עונג מעין הנובע יומם ולילה, ואין על האדמה משלה. ואז חכמת אדם תאיר פניו ג״כ, כי בנין הנפש הוא בנין הגוף בשלמות ומה שאמרו כי בנין הנפש הוא חורבן הגוף, פי׳ הוא, כמו הרוצה לשנות כלי מכוער לכלי יפה בתכלית היופי, אי״א לשנות רק ע״י שישבור כלי הכסף לגמרי ויהתכנה, ואז היא כחומר ביד היוצר לשנותה לתכלית היופי, ואין זו שבירה באמת רק ע״מ לבנותה. כבה חורבן הגוף עד ישנה אותו להתאים הנהגת הגוף עם הנהגת השכל, ואז יהיה בנין הגוף והנפש, על צד העונג היותר נעלה.

ואלו ידעו בעלי תאוות זה העונג, היו בורחים מכל העונג המדומה להם, להשים נפשם בכפם להשיג העונג הזה בהקיץ ולא בחלום. ולכן שלמה המלך ע״ה שהיה חכם גדול, ובפרט ברוה״ק, ראה סוף מעשה במחשבה תחלה, ואמר אם תרצה לעמוד על מתיקות העונג בהקיץ ולא בחלום, אי״א רק שיכין עצמו לשבור הכלי הישנה לגמרי לאט לאט, להתבונן בהבל העולם, ויסכים לסבול שברון הכלי לפי שעה, ואז יבנה גוף ונפש גם יחד בתענוג נפלא, שאין על עפר משלה. וביאר אח״כ הבל העולם באריכות, ומזה סיים סוף דבר של הכרת ההבל העולמי. ״הכל נשמע״, פי׳, אז יכיר היטב כי כל הבריאה תכליתה ״את האלקים ירא ומצוותיו שמור כי זה — שלמות — כל האדם״, הגוף והנפש גם יחד ואז ירגיש עוה״ב גם בזה העולם, ויבין מה יהיה בעוה״ב, והיא היא כונת דהמע״ה פתחו לי שערי צדק כנ״ל, והשיב זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו, אודך כי עניתני. פי׳ הסבל לאט לאט, להבין היטב הבל העולם. לשבור הגוף ע״מ לבנות הנפש, בסור חשכת הגוף הנגוף, לבלבל עונג הנפלא של חכמת הנפש, ולהתאים אותו בהנהגת השכל. ואז יתענג הגוף ג״כ, כי מעונג החכמה ירגיש הגוף ג״כ עונג נפלא, ואז יבין, אם בזה העולם החשוך, ירגיש כ״כ עונג, מה יהיה בעולם שכולו בהיר ומזומן לעונג נפלא בכל ההכנות, ואז יודה לד׳, על חלקו הטוב שנברא בצלם א׳ מזומן לעונג נצחי בכמות ואיכות, אשרינו מה טוב חלקנו.

ראה, בני יקירי, כמה יאיר עתה לפנינו אחר הביאור הרחב לפנינו (ובאמת בקצרה מאד מאד) מאז״ל ״איזהו חכם הרואה את הנולד״ (אבות ד) ונתקשיתי תמיד הלא זה דבר שגם קטני בעלי הבנה יכולים לראות שכר הנפלא של עוה״ב, ועתה אני מבין. שאי״א באמת לראות. רק אחר הרגשת עוצם נעימות החכמה, בהתאמת הנהגת הגוף והנפש גם יחד עד כי חכמת אדם תאיר פניו. ואז דוקא נקל מעט לצייר נעימות עוה״ב שעלי׳ נתכון התנא, איזהו חכם הרואה את הנולד, וזהו קדוש ה׳ לדרז״ל.

אנסה להתחיל לגמור המאמר אמר הכתוב ״ועוז מלך משפט אהב אתה כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית רוממו וגו׳ קדוש הוא. משה ואהרן בכהניו ושמואל וגו׳״ והענין הוא כך: פי׳ ״ועוז מלך״ עוזה של מלוכה ״משפט״, כי מלך במשפט יעמיד ארץ, ומבאר אח״כ כי משונה משפט הקב״ה ממדת בו״ד, כי המשפט הוא צדקה באמת. וזהו ״אתה כוננת מישרים״. הכל ישרות, באופן שגם המשפט וצדקה שלכאורה לבו״ד הם הפכים, אבל אליו ית׳ הם מישרים, כי המשפט צדקה גדולה היא. ולכן ״רוממו ה׳ א׳ והשתחוו להדום רגליו קדוש הוא״. כבר ידעת ממאמר נועם קדושה, כי פי׳ קדושה, הוא התענוג הנפלא שאין למעלה הימנו, והראנו זאת בעליל, ולכן אמר רוממו וגו׳ והשתחוו להדום רגליו פי׳ רק מסוף פעולותיו בארץ, אז נבין כמה קדוש הוא למעלה במה שנעלם מאתנו. ומבאר מהדום רגליו, פי׳, ממה שאנו רואים משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, גדולתם למעלה ראש, הלא ידוע בכל ביתי נאמן הוא, תומיך ואוריך לאיש חסידיך. שמואל שקול כנגד משה ואהרן ומבאר גדולתם: קוראים וגו׳ בעמוד ענן ידבר עלי׳ שמרו עדותי׳ וגו׳ ועכ״ז ה׳ א׳ אתה עניתם בענוים, כי נכתב עלי׳ ג׳ פעמים בתורה לא האמנתם וגו׳ מריתם וגו׳ על אשר מעלתם בי וגו׳ וכבר ידעת הפסק הגדול מה שנכתב בתורה.

היאומן כי יסופר איש אשר התורה שלו תורה צוה לנו משה איש אשר הוריד התורה לארץ, בא משה והורידה לארץ. איש אשר מסר גופו ונפשו על התורה, איש אשר נשא כלל ישראל כאשר ישא האומן את היונק, איש אשר אמר מחני נא מספרך בשביל טובת ישראל, והמבין יבין מה זאת, ישתומם ויתפעל, ועכ״ז התפלל כמה תפלות כמנין ואתחנן ולא הועיל כלל, הא למה זה דומה, לא׳ שהשיא את בנו והוא לא הורשה לבא על חתונת בנו. ״ולא עוד ונוקם״, כביכול, כמו נקמה לקח ממנו הוא ית׳, בכל שעה ושעה משתמש עמו בעבודת ישראל, וטובתם לא יראה. ולא עוד אלא שלבסוף התורה קודם מיתתו, נאמר כמו, כביכול, נקמה, ״הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור״ למה נכתב זאת, הלא יראה כי לא יעבור, ולמה נאמר ושמה לא יעבור.

והנה הקב״ה הזהיר שלא לצער בע״ח, וכ״ש אדם, ומכ״ש לצדיק, ומכ״ש לאיש האלוקים וה״ז כמו נקמה, כביכול, שמה לא תעבור. וקשה למה כל זאת? והנראה לבאר בטוב טעם כמו חי.

אז״ל כל האומר הקב״ה ותרן יותרו חייו (ב״ק נ.) זכר נא, בני נ״י, בימי בחורותיך הקשת לי מפני מה אינו מותר, ויפה הקשית, כי גם לי הוקשה זאת זה כמה, והשבתי לך תירוץ נפלא מספיק לישבו, אך עתה, תהלה, יש לי תירוץ יותר מספיק, וע׳ פנים לתורה.

הנה תמיד אנו אומרים האב מנחיל את בנו שהוא אוהב, הוא אוהב כסף ועונג גופני מנחיל לבנו כסף ועונג, כענין שאמר כנען לבניו אהבו את הגזל אהבו את הזימה, החכם המתענג בחכמה מנחיל לבניו חכמה ועונג המעלות. כמו שמצינו בפילוסוף א׳ שהיה עשיר עצום, וצוה קודם מותו לתת העושר לבניו הבלתי חכמים ולחכמים לא יתנו ונתן טעם לדבריו כי החכמים יש להם עושר עצום במה להתענג והיא חכמתם, אבל העני הזה במה יתענג, ישחק בכלים שבורים, כסף וזהב, הדומה לו לעונג חיי שעה.

והנה כבד כתבנו בחלק הראשון מזה המאמר כי א״א שיהיה לאדם ציורים בעונג העצום של נצח, רק מי שהוציא לפועל כח החכמה בשלמות, ואז יצייר לפי ערך האדם עצמו של עונג נצחי, ומי לא יבין כי האדם היותר גדול, אי״א לו לצייר כאשר הוא עד שנאמר (ישעיה סד: ג) עין לא ראתה א׳ זולתך יעשה למחכה לו.

והנה ידוע כי בריאת האדם בעוה״ז היא רק שלא יהיה נהמא דכסופא. והנה ותור הוא נהמא דכיסופא. ולכן אם נאמר שהקב״ה מותר, למה נברא בעוה״ז השפל, הלא כבר התענג בעולם שכולו טוב, אלא ע״כ משום נהמא דכסופא, הרי שאי״א לותר לצדיק, כי הקב״ה יודע עונג נצחי מה הוא, ולמי שהוא אוהב, אי״א לותר, כי צער הפסד חלק מנצחי אין ערוך ודמיון לצער היותר גדול בעוה״ז ולכן אינו אלא לטובתו, והמשפט צדקה גדולה היא באין ערוך לה.

וראיה מפורשת לזה בר״ה יז: רב הונא רמי כתיב צדיק ה׳ בכל דרכיו, והדר כתיב וחסיד בכל מעשיו, ופירש״י צדיק: משפט אמת, וחסיד נכנס לפנים משורת הדין, ומשני: מתחלה צדיק ולבסוף חסיד. ופירש״י ולבסוף: כשרואה שאין העולם מתקים בדין — וחסיד, וקשה אטו חוטא נשכר, הרי כי הותור עונש גדול הוא מאד מאד, בעלמא דאתי הוא עולם הנצחי, והדבר מפליא מאד.

משל ודמיון לזה, כבר הקדמנו מהפילוסוף, ולכן אמר משה ואהרן וגו׳ ונוקם על עלילותם, למה? כי אי״א הותור לצדיק, ומזה נבין גודל עוצם נועם הקדושה של נצח, עד שאי״א לותר להם כמלא נימא, שלא לגזול להם כ״כ. והנה הנועם הזה אינו יודע רק א׳ זולתך יעשה וגו׳, וזהו שמסיים אח״כ ״רוממו ה׳ א׳ והשתחוו להר קדשו״, פי, הר, מקום שאין עין האדם משגת, ופי, השתחוו, מליצה ג״כ על הסבל הרב על דבר קל, ג״כ בשביל הר קדשו, פי, נועם נעימות הנצח למעלה לצדיקים. ומעתה נבין, אם לעוברי רצונו כך וחסיד בכל מעשיו, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, בנועם קדושה של נצח, ואם לעושי רצונו, למשה וא׳ וש, ונוקם וגו׳ בנקמה כביכול כנ״ל, לעוברי רצונו והוכרח להם החסד עאכו״כ, ר״ל, הצער שלהם לעתיד לבא.

ויפה אמר דוד המע״ה ״זה השער — של סבל — צדיקים יבואו בו״, כי זה פתח כל שערי עונג באמת בזה ובבא, כי משה וא׳ וש׳ התענגו מאד לקבל דין שמים לטובתם בנועם קדושה. וזהו משפט, והמשפט הוא צדקה גדולה. והתבונן בזה היטב כי נפלא הוא מאד ועוד יש לי בזה סוד, פי׳, שלא שמעתי וראיתי זאת בכונתי במאחז״ל והוא פלאי, ואי״ה עוד חזון.

אתמול דברנו על ענין שמשות הבית שמכרנו בשמחת תורה על כל השנה, ונהניתי מאד מזה, ורציתי לעשות להם נייח נפשם כי שותפים קנו ואמרתי להם אני אשא למעלה את קניתם, הרבה יותר מאשר נתנו, והראנו ענין נפלא מן התורה מפורש יוצא באר היטב מתאים עם הנ״ל והוא פלאי, אכתוב לך בקצרה:

הנה מצינו על הפסוק וישאר אך נח, ופירש״י ז״ל שהיה מוציא דם וגונח מכאב לב מחמת טרדות החיות והנהמות, והנה צוא פאשענען בהמות בוחרין איש גס, וכאן לא נתן נח את העבודה הזאת, אף לא לאחד מבניו, אף לא להדיוט מבניו כמו חם (אע״ג שגם חם בל״ס אדם גדול היה מאד שהרי ניצל מהמבול וכבר דברנו בזה אבל עכ״ז לגבי שם הדיוט הוא). ולמה לא מסר נח זאת לבנו ההדיוט מכולם, בהכרח לומר שהכיר רצון בוראו שהוא ישמשם וכמו שנאמר (בראשית ז:ב) ״תקח לך״ וכמו שידעת בקידושין (לב) היה עומד ומשמשן כו׳ עד שמצינו גדול הדור ששימש, והוא עומד עליהם כו׳ עד מתי אתם מניחים כבוד שמים כו׳, הלא הקב״ה מענן עננים ומצמיח אילנות כו׳. ולכן עמד נח בעצמו ומשמשן. ואם לבהמות וחיות כך לאנשים יהודים במקום מקדש מעט על אחכו״כ.

והנה נח שמשם שנה שלמה עד שהיה גונח מכאב לב, ורק לעשות רצון קונו, ועכ״ז כשיצא מן התיבה ונטע כרם של היתר, ולמצוה, לקיים העולם, ויין לקידוש ולהבדלה ויין לנסכים המשמח א׳ ואנשים, ותיכף נענש, ויתגל וגו׳ ונתקלקל בנו לעולם, היאומן כי יסופר פסק גדול כזאת בשביל פעם אחת בקרוב לאלפים שנה בלבל דעתו ראה מה עלתה בידו, הרי עומק הדין מכוסה מבני אדם, ועלינו להזדרז בכל האפשרי במחשבה ולהזהר מתרדמה של שטות, הא לך עוד מאמר שלם בקצרה.

ואתם הדבקים בה׳ א׳ חיים כלכם היום (דברים ד:ד)[עריכה]

העולם אינם מבינים רק בפועל ולא בכח, למשל, מה נקרא חולה, מי שאינו משתמש באבריו כפי המצב שלו, אבל מה שכל העולם אין להם, לא נקרא חולי, למשל, מי שאין לו כנפים לעוף, לא יקרא חולה, אבל מי שאינו יכול לילך ברגליו, ובפיו אינו יכול לדבר, זה נקרא חולי, כי האבר אינו משתמש על מה שהוטבע עליו, והנה כל החכמים הסכימו, יען כי מצאנו ראינו שהאדם תכלית הבריאה כולם לשמשו, בלי ספק יש לו תכלית נעלה מכל הברואים, וחקרו עד שעמדו, שתכליתו הוא השארה הנצחיות, ולפ״ז מהות האדם ועצמותו להמשך אחר היסוד שהוטבע עליו, וא״כ מה אבר אחד שאינו יכול להשתמש, דבר שצריך לשמש, האזן לשמוע, הפה לדבר, נקרא חולי, כל האדם שאינו משתמש בדבר שהוטבע בו עליו, היינו תכלית ההשארה וכו׳ על אחת כמה וכמה שנקרא חולה גדול מאד, והנה העולם אינם מבינים המחלה הלזה, למה, מפני שהיא בכח, והעולם אין להם להבין דבר בכח, מה שאינו בפועל.

והנה עפי״ז יש לאדם להצטער הרבה שהוא חולה גדול, אבל בפנים אחרים יש לו לשמוח, והוא כי עפ״י חכמי הפילוסופים אינו זוכה להשארה רק מי שהוא יכול להתדבק בחכמות־רבות בטבע ולידע מהות כל דבר, ואז מתדבק בשכל הפועל, ואין זה כי אם רק לאחד בעולם, משא״כ עפ״י התורה ״ואתם הדבקים בה, א׳ חיים כולכם היום״! ועוד עפ״י הפילוסופיא, אינו רק בשכל הפועל, אבל עפ״י התורה, ואתם הדבקים בה׳ עצמו! וגם כולכם! ועוד עפ״י הפילוסופיא, אם עבר רוב שנותיו, ולא התחכם, אבד ימיו בכליון, ושוב לא יכול להועיל להתדבק בשכל הפועל, כי מה ילמוד בזמן מועט, אבל עפ״י התורה, בזמן מועט אם עשה תשובה, זוכה לחיי עד, כי ״במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד״, (סנהדרין צט) היש שמחה רבה מזה שיש לאדם לעורר לבו לשוב, ואנו מבקשים ״השיבנו ה׳ אליך ונשובה וכו׳״. (איכה א:כא)

ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים וגו׳ לעשות כן בקרב הארץ וגו׳ ושמרתם ועשיתם וגו׳ ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וגו׳ (דברים ד:ה-ז)[עריכה]

ענין נפלא, ואתחנן, ״ראה למדתי אתכם וגו׳ לעשות כן בקרב הארץ וגו׳ ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וגו׳ אשר לו חוקים ומשפטים וגו׳ כה׳ א׳ בכל קראנו אליו״, הענין, כי חכמי עכו״ם אינם מבינים ענין מעשה המצות, ורק חלק העיון הם מודים להבין גדולת השי״ת ונפלאותיו, ולזכך הלב במדות טובות ותכונות טובות, אבל חלק המעשי אינם מודים כלל, ובאמת יש מקום לפקפק על זה כדאיתא במדרש (תנחומא פר׳ שמיני) ״וכי מה איכפת לי׳ להקב״ה אם שוחטין מן הצואר או מן העורף״, אבל באמת לפי השכל האנושי צדקו דבריהם, אבל יש במעשה ענין למעלה משכל האדם. כמו שדברנו על ״משל לקברניט שהשליך החבל ואמר כל זמן שתחזיק החבל תחיה״ שע״י מצות מעשיות יבין גדולתו ית׳, והנה כאשר אנחנו רואים מלך גדול הצר עיר חומה בצורה כמה שנים ולא כבשה, אח״כ בא אחד ומלט את העיר בחכמתו, אף כשהתחיל להכין ההכנות לכבוש החומה, היה ללעג וקלס וכי בזאת תלחם לעיר מבצר, אבל כשאח״כ ראו כי הדברים שהיה נראה בעיניהם כפתיות, בזה כבש החומה נשגבה, ע״כ יענו אמן: אין לנו חלק ונחלה אף להבין חכמתו, יהושע כשכבש החומה של יריחו מה היה לו לעשות להקיף חצים וחנית וכלי משחית להתריס בתוקף בחומה להפילה, ומה עשה הקיף ז׳ פעמים ותקע שופר, הרואים יחשבום לשוטים, בכזאת כובשים עיר מבצר, אבל כשנפלה אח״כ, הודו ולא בושו כי אין לנו חלק ונחלה בחכמה הלזו להבין בדברים כאלה לכבוש חומה בצורה, אלישע כשרצה לרפאות הילד, לא עיין בספרי רפואות וליתן סמים, רק (מלכים צ״ד) הלך אחת הנה ואחת הנה ואח״כ שם פיו על פיו והרואה מקודם, ישחק, בכזאת מרפאין הילד? ואח״כ כשחי בע״כ יודו אין לנו חלק בחכמה הלזו, וכן הרבה, משה רבנו ע״ה במצרים הכל ע״י מעשה, וע״כ היה מונח חכמה במעשה ההיא לפעול ע״י מעשה ההיא מה שרצה, וזהו שאמר ״ראה למדתי אתכם וגו׳ לעשות״ דייקא מעשה, — היא העיקר ולא תצטרכו להתבייש במעשה לפני גדולי הפילוסופים, רק ״לעשות בקרב הארץ״ בפומבי בפרהסיא ״ואמרו מי גוי גדול אשר לו חוקים״ פי׳ דברים שאין הדעת נותן בדרכים הללו לכבוש חומה, ואעפ״כ בזה כבשו, ע״כ יש חכמה עמוקה בזה אשר נפלאת היא מאתנו בידיעת ית׳, למעלה משכל האנושי, ועי״ז יודעים דרכים בחכמת אלוקית הזאת לעשות דברים למעלה משכלנו, והנה הכל יודעים גם הפילוסופים מודים, כי כל החכמות הם רק הכנות לידיעת אלקות, וא״כ מי שיודע יותר אלוקותו ית׳ הוא חכם יותר, והנה המדבר עם האדם צריך לדעת אותו, עם מי הוא מדבר, ואיך ידבר אותו, ולכן היודע יותר פי׳ יודע יותר להתקרב אליו ית׳, ואיך לדבר אתו, ואנחנו רואים השי״ת קרוב אלינו בכל קראנו אליו, וע״כ הם קרובים אליו יותר, למה? שהם יודעים אותו ית׳, וית׳ כי זה בחינת קרוב ורחוק אליו ית׳ כידוע, ונמצא כי הם חכמים גדולים והרי ״היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים״ ונמצא לפ״ז כי מי שמבקש, והקב״ה יענה, זה לאות כי השי״ת קרוב אליו כי יודע אותו, משא״כ מי שצועק — אם צועק — ואינו נענה, ע״כ אינו יודע אותו ורחוק הוא ממנו, והנה המבקש אליו על עזרתו ית׳ לדעת אותו, נמצא מתקרב אליו ובקשתו באמת פי׳ בעיניו מבוקש של אמת, וכשהקב״ה לא יענה ח״ו זה צרה גדולה כי מורה שהבקשה אינו באמת, והקב״ה רחוק ממנו, אבל עכ״ז חזק ויאמץ כאז״ל והשי״ת יענה.

ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים וגו׳. (דברים ד:ו)[עריכה]

רעיון, מי שהולך בדרך התורה, אין לשער כמה בעל מעלה יוכל להיות בין במילי דעלמא בין במילי דשמיא, כי באמת יש בתורה כל ההנהגות והמדות והמעלות והחכמות, — כי כבר ביאר בכוזרי עד היכן גלוי לכל הערת כל החכמות בתורה, ומה הנעלם, ואין כונתי פה לבאר זאת, ואין כאן מקומו, ומבואר אצלנו תהלה הרבה, אבל כונתי לבאר הפ׳ בואתחנן ״ושמרתם ועשיתם כי חכמתכם ובינתכם לעיני העמים״, השתי אטו בשביל העמים יש לשמור ולעשות התורה, הלא בשביל הקב״ה יש לשמור ולעשות, אבל הפי׳ כך הוא: הן ידוע כי קיום התורה צריך האדם, היות גם חכם במילי דעלמא, כמ״ש הגר״א ז״ל על הדיין צריך יודע בהווית העולם, וגם אז״ל על ר״ש, וגם היה הוא עסקן בדברים (חולין נז), פי׳ הי׳ ואות לזה דוד המלך ע״ה ידע הכל וחקר הכל, וא״כ תאמר כי דרך התורה מקדם לילך בגימנאזיאים באוניווערזיטעט כדי להתחכם ולהיות איש בקי במילי דעלמא, ואח״כ יתכשר ללמוד התורה, ולכן אמר מרע״ה ״ושמרתם ועשיתם״ (ילק״ש בראשית לד) ״הפוך בה והפוך בה דכולה בה״ גם במילי דעלמא להתחכם להיות איש, ״דרך ארץ קדמה לתורה״, ג״כ תמצא בה, ״ושמרתם ועשיתם״ וזאת תביא אתכם לדעת ג״כ חכמת העמים להיות חכם זולת חכמת התורה גם בחכמת העמים, גימנאזיום אוניווערזיטעט ג״כ בה, ״כי היא חכמתם ובינתכם — ג״כ — לעיני העמים״ — אשר הם לומדים בבתי ספר שלהם, אתה תתחכם בה מן התורה, וכמו שמבאר הרמב״ן ז״ל על פסוק בראשית יעו״ש.

ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגו׳ (דברים ד:ו)[עריכה]

מאמר דע את אלקי אביך ועבדהו[עריכה]

המלאכה מרובה, ובפרט באלול, והזמן קצר, ע״כ אקצר בהמאמר השלוח אליך.

במוצש״ק ראה — דברנו דבר נפלא למבין להראות כי תורתנו מאומתת בחוש. ונקדים מפ׳ ואתחנן, ״ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני עמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״. מוקשה, ואם לא היה חכמה ובינה ״לעיני העמים״ האין לשמור? הלא די לנו לשמור כי היא חכמת אלקים חיים, ועוד כיון שאמר כי היא חכמתכם ובינתכם, ודאי ע״י שמיעה. כי העמים לא קבלו התורה, ולמה נאמר עוד ״אשר ישמעון את החוקים״, הלא הם דברים שאו״ה משיבין עליהם, והיה לו לומר אשר ישמעון את המשפטים, ועוד למה חזר עוד ״ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים״ וגו׳ הלא כבר נאמר חוקים.

אמנם האמת תורה דרכה באר היטב, כי הכתוב מחייב את האדם הישראלי, להחכים דעתו, להתבונן בתורה בהשכל ודעת, באופן כי יבין בשכלו ג״כ, כי התורה מצעת להאדם דרך סלולה לחיות חיי עונג ונחת, זולת השכר העתיד, דרכיה מצד עצמה — דרכי נועם, ורק קודם שיבין עומקה נראית כעול על צוארי ישראל, ראשיתה מצער ואחריתה נעימה מאד מאד, זולת השכר הנפלא, רק מצד עצמה. ויהיה פשט הכתוב כך: ״ושמרתם״ היינו משנה, פי׳ הלמוד יהיה בהשכלה באופן כי גם הקיום — היא ״ועשיתם״ — יהיה באופן כי גם העמים יבינו כי היא חכמה ובינה, וממילא בעל כרחם יבינו כי גם החוקים — חכמה ובינה יסודתם, וזה קדוש השם לתורה ועבודה.

ולכן נאמר אחריו ״אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים״ וגו׳, פי׳ הנשמע כזאת כי החוקים ישתוו עם המשפטים לישר תכונת האדם, כענין פרה אדומה, מטהרת טמאים ומטמאה העוסקים בה, כמו שדברנו על ריב״ז כיון שראה אותם התחיל לבכות כידוע לך, וזה לאות על כל המזכה והמטיב צריך לשמור שלא יזיק לעצמו, ולכן אז״ל (סוכה מ״ט): ומה דברים שדרכן לעשות בפרהסיא אמרה תורה והצנע לכת וגו׳, וכן הרבה דברנו להתאים דברים זרים לכאורה לשכל האדם, ובעזרתו ית׳ נקרב אל השכל מאד. ומה גם אם יזכה האדם שגם המעשה יהיה בהשכל ודעת כדומה, כאשר דברנו על רבנו הקדוש ששלח מזוזה למלך פרס בעד האבן טוב שנתן לו, וזה אין יכול להיות רק אם יהיה בטעם של חכמה, וכמו שדברנו תמיד בפירוש ״טעמו״ פי׳ בטעם של חכמה ואז ״וראו — כי טוב ה׳״ וממילא יראו כל העמים ג״כ כי היא חכמתכם וגו׳ ויהיה קדוש השם. וכמו שכתב הספורנו ז״ל דבר נפלא שם פסוק ז׳: והטעם שראוי להקפיד שתהיו נחשבים חכמים ונבונים הוא כו׳ ואם תהיו נחשבים לסכלים יהיה חלול כו׳ עיי״ש, ותהלה כי מצאתי בריב״ש ז״ל על ״טעמו וראו״ כנ״ל, וכתב שם, כי בלי טעם אין זה כי אם מצות אנשים מלומדה. ורק הקבלה והטעם יחדיו, המה כחומה בצורה לאמונה, ונתאמתו כל דברינו תמיד ובפרט ממקרא מלא.

והנה ההתקרבות אל השכל יספיק לעם מקבלי התורה, אבל לעמים יותר נחוץ לקרב אל החוש. אבל באמת כבר דברנו כמה פעמים להראות גלוי, כי תורתנו אמתה לנו אמונה חושית מאז נתנה פה אל פה עד היום הזה, ויש למשכילים דברים חושים מאמתים האמונה כמו חיה, וקשה להאריך.

ובפ׳ ״ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה״ תיבת ״לפניכם״ מיותר, וגם היה לכתוב ״לכם״ אמנם דבר הכתוב, תדעו בני כי התורה שנתתי לכם, לא לטובתי רק לטובתכם, אחרי ההתחכמות וההתבוננות בה, והנה כבר נתאמתה לכם אמונתי ביציאת מצרים ובמתן תורה, אבל עוד תתאמת לכם בחוש בכל דור ודור ללומדיה בכל פרטיה גם יחד חכמה ומוסר, דוקא גם יחד, והם יבינו תוך ומיד כי היא ברכה נשגבה לאדם לא יערכנה זהב ופז. וזהו לפניכם יהיה נרגש מיד בעוה״ז, אחרי ההתבוננות בחכמה ובמוסר יחד, כי היא רק ברכה לאדם, ולא יצטרך לאמונה ע״ז. וזה כונת ״לפניכם״ כמו באלה המשפטים אשר תשים לפניהם — עיי״ש ברש״י. וסיים ״את הברכה אשר תשמעו״, פי׳ תיכף כאשר תשמע ותבין היטב, תומ״י תרגיש כי היא ברכת ה׳, ואינך צריך לאמונה לבד, רק תרגיש בחוש ג״כ, כמו שיראה לנו הנסיון, גם לקטני ערך כמוני הוא.

והארכנו בזה להראות בחוש וכמו שביארנו מעט במאמר הנקרא ״אוהב שלום״, וא״כ חובה על האדם מפורשת מן התורה לפנות דעתו ומחשבתו וללמוד ולעשות הכל על דרך החכמה, וזה אי אפשר בלי דעת צלולה.

וזהו ״דע את אלקי אביך״, פי׳ בדעת מושכלת, וממילא יבוא ג״כ להרגש חושי, כי תורת אלקים חיים, ברכה בה, נעימות ומתיקות בלי תכלית צפונים בה, ואז בודאי יעבדהו, כמו אוהבי עוה״ז, שעובדים עוה״ז בהרגש מוטעי, כ״ש הרגש אמתי ודאי יעבדו אותו. וא״כ אין לנו להכין עצמינו לימי הדין רק ללמוד ולעשות בהשכל ודעת. ע״כ מחויבים אנו לפנות דעתנו מבלבול הדעת. היינו תרדמה של שטות.

ולכן אנו רואים מכמה מאמרים, כי העיקר נתפס האדם על ראשיתו, שלא נתן לב להזהר שלא יתקרב לעבירה, וכמו שמבואר במאמר ״סחור סחור״, ובמאמר ״מה אדם ותדעהו״.

ובנח נאמר ״ויטע כרם״ ותיכף אמר לו הידוע... הדין דידי הוא, הזהר שלא יתכנס בגבולי התרה בצדיק ההוא, ואעפ״כ נכשל לבסוף. והיינו כי ״נח מצא חן״, ראיתי לאחד מן הראשונים, כי נח היינו איש מנוחה לכן מצא חן כו׳, והדברים ראויין למי שאמרן, וא״כ כיון שהצדיק הזה הכין עצמו כ״כ לדעת צלולה, היה לו לברוח מדבר הגורם לפעמים בלבול הדעת כמו יין, והיה לו לאחר הנטיעה ולא לקדם, ולכן אמר לו ״הדין דידי הוא״, שהכיר בו מניעת הבריחה, אף כי העולם צריך ליין המשמח אלקים ואנשים, אבל בשביל למוד הבריחה היה לו לאחרה בנטיעה. ראה מה עלתה להצדיק הזה שנאמר עליו בתורה בשביל זאת ״ויחל״, כידוע מאז״ל. מבהיל לפי הנ״ל, ולא עוד אלא ״י״ג ווין״ נאמרו עליו בשביל זאת (סנהדרין ע׳). ושוב שב הצדיק הזה למנוחתו. אלמלא לא באנו אלא לדבר זה דיינו. ע״כ עמול עמול בני יקירי למנוחת הנפש, ותמצא חן בעיני אלקים ואדם. נזכה קודם ימי הדין הבע״ל להכנס בשערי ברכה של מנוחת הנפש בתוך כלל ישראל אכי״ר.

יום אשר עמדת לפני ה׳ א׳ וגו׳ אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון (דברים ד:י)[עריכה]

העתקה מתשובות הגאונים סי׳ קע״ח[עריכה]

אילון מילי דחסידותא דהוי נהוג בהון רב ובתרי׳ לא יכילו כולהון שמעי לאחזוקי בהון. וכל חד מנהון אחזיקו בחדא מנהון.

חד: דלא הוי מסגי ד׳ אמות בקומה זקופה, ונהיג רב יהודה אחרי׳.

שנית: דלא הוי מסגי ד׳ אמות בגילוי ראש, ונהיג רב הונא אחרי׳.

שלישית: דקיים ג׳ סעודות כל ימי׳ בשבת, ונהיג ר״נ אחרי׳. רביעית וחמישית: דלא הי׳ מביט לצדדין ואפי׳ לפני׳, דאמר שימי וכו׳ (מנחות קי. וברש״י שם בפי׳ הב׳) אלמלא עד דשמע קלי לא ידע, ונהגו רב יוסף ורב ששת אחרי׳ ולא יכלו לעמוד בה עד שסימו את עיניהם.

ששית: כד הוה עייל לבי מדרשא הי׳ מקיף ולא הוי פסע ועייל קמי רבנן דלא מטרח ציבורא, ונהגו ר׳ זעירא ואביי אחרי׳.

שביעית: דלא הוה אכיל בסעודת הרשות משום חלב ודם וגיד הנשה (בפירוש ״איי הים״ על שו״ת הגאונים הזה פי׳ הדבר).

שמינית: דכל דקפיד עלי׳ אזיל איהו לגבי׳ ומפייס, ונהיג רב זוטרא ברי׳ דר״נ אחרי׳.

תשיעית: שהי׳ רגיל בתפילין ונהיג ר״ש אחרי׳.

עשירית: שהי׳ קולו ערב והי׳ רגיל לירד לפני התבה ולהיות מתורגמן לרבו ולכל מי שצריך ולקים מה שנאמר כבד את ה׳ מהונך, ונהיג ר׳ חייא בר אדא אחרי׳, דקאמרינן — ר׳ חייא בר אדא בר אחתיה דבר קפרא הוא, והיה קולו ערב כשפורט על שמע ויורד לפני התבה, אמר אהניי לבוראך ממה דאהניך הדא דכתיב כבד את ה׳ מהונך. העתקה מהנ״ל תשובה י״ג לענין ג׳ מאות משלי שועל

וכן הי, מושלים; מעשה בשועל שבא עלי, ארי לאוכלו, א״ל השועל מה יש בידי להשביעך אבל אני מראה אותך אדם שמן שאתה טורף ושבע ממנו, והי׳ שם גומץ מכוסה ואדם יושב מאחרי׳, כיון שראה הארי אמר לשועל, הריני מתירא מתפלתו של זה שלא תכשילני, א״ל שועל אי אתה מתירא ממנו, ולא בנך, ובן בנך יגיעו הענין, עכשיו תשבע רעבונך, ועד בן בנך זמן הרבה. נתפתה הארי וקפץ על הגומץ ונפל שם, ובא לו שועל ועמד על שפת הגומץ מציץ עלי׳ וא״ל הארי הלא אמרת לי שאין הפורענות באה עליך אלא בן בנך נתפס בה, א״ל השועל כבר יש עון על אבי אביך שאתה נתפס בה, א״ל הארי אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהנה? א״ל שועל ולמה לא חשבת כן מתחלה. וכמה מיני מוסר יש במשל הזה. זהו תשובת ר״ה גאון מועתקה אות באות. ביאור על תשובת ר״ה גאון על משל א׳ ממשלי שועלים

לידידי חביבי המשכיל התלמודי כו׳ וכו׳.

ראשית אגיד לידידי חביבי, כי הגדיל עלי חסדו, בטרחתו להעתיק לי מילי דחסידותא דרב, ויען כי קשה לי עתה הכתיבה ל״א, ע״כ אקצר במקום שיש להאריך. הנה מי לא יבין כי כל האמוראים הי׳ נזהרים בכל הני מילי, ובפרט בהסתכלות חוץ לד״א, אלא שכל גבורותי׳ של רב היה שלא חסר בכל ימי חייו אף פעם א׳ מהם, כענין שאמרו: כל הקורא ק״ש ופעם א׳ לא קרא דומה בעיני׳ כמו שלא קרא מעולם (ברכות סג:) פי׳, זה השכר הגדול שלא חסר לעולם אף בפעם א׳ — הפסיד, וכ״כ היה גדול בעיני׳ עד שסימו את עיניהם בשביל זאת. הרי מבואר מה שאנו אומרים ״אם חומה היא״ (שיה״ש ח:ט) — פי׳ שלא יחסר אף פ״א; זה הוא שבח של כנסת ישראל וזוהי מעלת בר־סמכא.

זאת לא זאת, הגדיל חסדו במדתו הטובה, ליהנות לי מהאי גאון קדישא רב האי גאון ז״ל. נכר מתוך דברי׳ שהיה בעל מוסר נשגב. לראות שלא יקרא חכם רק בעל מוסר עם חכמתו, ״לדעת חכמה ומוסר״ (משלי א:ב) — יחד דוקא.

והנה היותר הכם, אם גם ירא הוא בטבעו, אך לא בלמוד השכל ודעת, כענין שנאמר: ״למען תלמד — דייקא — ליראה את ה״ אלקיך״ (דברים יד:כג), ״ואת בניהם ילמדון״ — וקאי על רישא דקרא? ״ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים״ (שם ד:י) והנה הם ראו גדולתו ית׳ פנים בפנים, ולמה להם ״אשר ילמדון ליראה״, אלא ודאי כי גם דור מקבלי התורה עין בעין אחרי קבלת התורה — צריכים ג״כ להתלמד עפ״י המראה הנורא שראו במתן תורה, ולאט לאט יקנו קבין טבעי בהיראה המושכלת להם — בעמל ויגיעה. ״לא יגעתי ומצאתי אל תאמין״ (מגילה ו:), פי׳ כי היראה הנודעת להם בהר סיני, היא נמצאת להם כמציאה, אבל בלא יגיעה, ולכן אל תאמין כי קנו היראה לעולם, כי בלא יגיעה הוא רק ידיעה ולא קני׳, משא״כ אם אח״כ ילמדון — ביגיעה, בההשכלה העמוקה, ולהשיב אל הלב היראה המושכלת המיוגעת הזאת, או דוקא נקנית לאדם יר״ש בטבע, ושלו היא לעד. ולכן ואת בניהם ילמדון ג״כ ע״י יגיעה הנ״ל. וזהו ״וידעת היום והשבות אל לבבך״ (דברים ד:לט) וזהו ״ולא אמרו בלבבם נירא את ה״׳ (ירמיה ה:כד).

וכענין שאנו רואים לפעמים עומד אדם על כל צרה שלא תבא ולבו כדונג ימס, ולשעה קלה — כאלו לא ראה מעולם, והיינו, כי היה בלא ״יגיעה״ אלא ״מציאה מצא״, ואל תאמין כי מצא — כנ״ל, וזה כפתור ופרח אצלי, יצא לנו מזה כי גם יראה המקובלת, צריך להיות מושכלת. ראו נא יושבי הארץ הדברים הרמים האלה, ונתבונן בינה בהם. והנה תהלה מצאתי תוספתא מסייעני, אך מרוב חביבותה אני חס עדיין להודיע מקומה בקודש, וכאשר ישתרשו בנו אלה הדברים, אז נראה בל״נ. והסוד הלזה חסרה הידיעה לכל מתנגדי המוסר, ע״כ חלקם לא נפל בנעימים, מי יתן ויאיר להם האור הגדול הלזה.

אשתומם על רוממות רבינו האי גאון קדישא ג״כ במוסר.

והנה הארי היה לו יראה, כמו שאמר ״אני מתירא כו׳״ ועכ״ז, יען כי אינה מושכלת לכן נתפתה במשענת קנה רצוץ של השועל לסמוך עליו. והנה הארי הוא מלך בחיות, ומהסתם יש לו דעת לכלכל משפטים במשפט, וכמו שאמר אח״כ: ״אבות יאכלו בוסר כו׳״, הרי זאת לו למושכל ראשון, ועכ״ז, בשביל ספק להרבות בבשר טרפו גם השוחד המועט הלזה, יעור עיני החכם שהתחכם אח״כ ביושר. ואנה ברח ממנו המושכל האמתי הלזה מקודם, בהכרח כי מעט הרבוי בבשר בתקותו המסופקת, דחפה השכלתו במסגר, למען לא תשלוט עליו להפקיר תקות ספקות מעט הבשר.

ומה יאמר האדם אשר תאותו יותר חזקה, כידוע בספרי חכמה — ובפרט בכוזרי, ובפרט בתאוות יותר גדולות, והרבה הרבה יותר בכמות ואיכות, היש קץ כמה ידחפו שכל האדם במסגר עולם ר״ל, וזהו שבקש דוד המלך ע״ה ״הוציאה ממסגר נפשי״ (תהלים קמב:ח).

ומי לא יבין ולא יהמה ככנור לבו, כי עיקר החכמה תלויה בשבירת התאות וחמדת הממון העושקת מהאדם כל נתח טוב.

והיותר גלוי מזה, תמורת ההפכים הנמצא באנשי בעלי תאוה וחמדה — מעצמו לזולתו: מה שברגע הקודם התיר לעצמו, ברגע השניה לזולתו אסר בשתי ידים בלי שים על לב, וכרגע, מה שקרב לעצמו בשתי ידים, ברגע אחרת דחף מזולתו בשתי רגלים, וכ״ז נראה בכל עידן ועידן בפשטות גם בלומדי תורה אך בלא מוסר, והאם חכם יתקרי?

וכ״ז למד רבינו האי גאון קדישא מהמשל הנ״ל, וכתב בלשונו הזהב ״שפתים יושק״ ״וכמה וכמה מיני מוסר יש במשל הזה״, עכ״ל רבינו האי גאון.

והנה עוד יש להתבונן כמה וכמה תסכל התאוה לאדם היותר חכם. ארי מלך בחיות ולא הבין לחשוד את הפקח השועל, פן לטובת עצמו הוא דורש, ולא חקר ג״כ מאין לו הדרוש הזה, לבד זרותו, הרי פתי יאמין לכל דבר. וכן אנו רואים שאוהב כבוד ימכר לעבד לחונפים, ולא ישים על לב, כשועל הלזה שחנף הארי להפילו בגומץ ואח״כ הלך לראות בקלקלתו, ולכן יפה אמר שלמה המלך ע״ה בחכמתו: ״לדעת חכמה ומוסר״ ובתנאי — ״ומוסר״, בשניהם יחד יתקרי חכם.

ובמה יאומת הענין שכתבנו מדור מקבלי התורה, שעכ״ז הצריכם הכתוב להשיג היראה, אשר עיניהם ראו ושמעו, להתבונן בהם דוקא ע״י למוד לאט לאט, ואז תהיה היראה קנויה בלבם: על אחת כמה וכמה דברים שלא ראתם עיני האדם, שכר ועונש הבא אשר חיבה המשנה ״והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה״ (אבות ב). ומי לא יבין עפ״י הנ״ל, כי בלי יגיעת העיון בזה לאט לאט כנ״ל, לבד שלא יהיה לו קניה בלב, אף ידיעה לא יהיה לו כלל בהפסד מצוה.

יזכור נא כבוד חביבי מה שאמרנו — כמו ״תפסת מועט תפסת״, ה״ה בזה. לא נוכל לומר הוי מחשב פעם אחת, הרי אנו רואים שאינו כלום, וע״כ תפסת מרובה, ולא ידענו כמה מרובה אע״כ בלי שיעור, רק בכל ימי חייו צריך לחשוב זאת ועכשיו עפ״י הנ״ל הרי מבואר בעליל.

וגם מה שאמרו (יבמות קט:) ״לעולם יראה דין עצמו כאלו חרב מונחת לו כו׳ וגיהנם פתוחה לו מתחתיו״, ואיך יראה הלא לא ראה גיהנם, וע״כ כנ״ל.

ואל יתעקש המתעקש שישמע זאת ויאמר, כי ״אשר ילמדון ליראה אותי״ (דברים ד:י) לא קאי על היראה רק ילמדון תורה, וע״י תורה ליראה אותי, הא בדותא היא, דא״כ למה להכתוב לסיים, ״כל הימים אשר הם חיים על האדמה״, פשיטא ביון דהיא מצוה שאין הזמן גרמא, אע״כ דהכי קאמר, כל ימי חייו דוקא צריכין ללמוד, איך לקנות היראה ע״י השכלה דוקא, ביגיעה כנ״ל, הרי הדברים מבוארים למשכיל כמוהו אף גם לכל משכילים בעיון.

המאמר הזה שכתבנו על הבאור יקר מאד מאד, ולמען אהבתו אוסיף לו דבר נפלא, וזה דוקא לכת״ר ולמשכילים כדומה לו. זהו באור המשנה ״לידע ולהודיע ולהודע״ (אבות ד) לא ידענו ביאור המשנה, אבל כך הוא: ״לידע״ פי׳ ידיעת השכל היטב בהשכל ודעת, ואח״כ ״להודיע״ פי׳ אל כחות הנפש היינו אל הלב, כי הלב מביע הכחות, ואז ״להודע״ פי״ אחר ההשבה אז דוקא יקרא ידיעה שלמה. נזכה ברוב רחמיו לידעה שלמה ואז נדע חיים.

אמרתי לכתוב לידידי הערה א׳ מה שנתעוררתי מן מאמר זה: מה זה חדוש אם נושא בעול שייך לקנין התורה, הלא פשוט הוא, אם דור המדבר שראו נפלאות גדולות ונוראות כמה שנים רצופות, עכ״ז בלא השכלתם לאט לאט ביגיעת השכל, הרי זה מציאה ולא יגיעה, ולא יגעת ומצאת אל תאמין, על אחת כמה וכמה בנושא בעול עם חברו, אשר מעולם לא היה לו אף ידיעה ברורה בזולתו, כי רחוקים אנחנו מאהבת לרעך כמוך, מי לא יבין כי רק מה שמוטבע בו בטבע מעט להרגיש צער זולתו, ודאי ה״ז מציאה ולא יגיעה, ולא יגעת ומצאת אל תאמין. ואין לנו הרגש כלל בנושא בעול עם חברו רק ע״י יגיעות רבות, ע״י ציורי יסורי עצמו בכל הפרטים, ולהרגיל בהרגש זולתו תמיד, אז יכנס בשער נושא בעו״ח. וזהו ממש יגיעת קנין התורה להקיף כל הפרטים והיה לאחדים בידו וד״ל. והנה כתב ברור למי שרוצה ליהנות זולתו, שייך ג״כ לנושא בע״ח וזה פשוט.

הערנו מדוד הע״ה (תהלים לה:יג) ״ואני בחלותם לבושי שק״ פי׳ כדי שלא ישכח אף רגע, ואמרתי שידעתי בעצמי שגם אני איני יוצא ידי נושא בעול עם חברו עם בני נ״י, אף שהוא בני יחידי ויקירי לא בשביל שהוא בני, אבל הוא ראוי לכך. ואם אמרתי מה שת׳ מצאתי תוספתא מסייעני להביאור על המשל הנ״ל, — קשה לי להאריך, ומעזרתו מק׳ נחכה בתוך כ״י אכי״ר.

רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח וגו׳ יום אשר עמדת לפני ה׳ א׳ בחרב באמר ה׳ אלי הקהל לי את העם ואשמעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון. (דברים ד:ט-י)

מאמר אגרא דשמעתתא סברא (לכבוד אלול הבע״ל)[עריכה]

אמנם אקצר עתה, רק גרגיר אחד נפלא, להראות מבוא בתורת משה, חיוב למוד המוסר.

בואתחנן ד:י בהזכירות שאנו אומרים בכל יום, כתיב, ״יום אשר עמדת לפני וגו׳ בחרב באמר ה׳ אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה וגו׳״. מעודי לא עמדתי ע״ז עד זה איזה ימים, למה לי דכתב רחמנא ״כל הימים אשר הם חיים על האדמה״ אטו לא ידעינן דמצוה שכתוב סתם נוהג תמיד, כל ימי חייו, כמו כל המצות שכתוב סתם ונוהג תמיד, כמו כן מצות יראה כתובה סתם, אין זו מצוה שהזמן גרמא ונוהגת תמיד?

ע״כ האמת יורה דרכו, כי ״כל הימים אשר הם חיים על האדמה״, לא קאי על מצות יראה שנוהגת תמיד, אבל קאי על ״אשר ילמדון״, פי׳, דלא נימא כיון שהוא יודע גדולת השי״ת ויש לו יראה די בזה, לא כן! רק ״כל הימים אשר הם חיים על האדמה״ תמיד צריך ללמוד על קנית היראה, למה? — כי קשים לקנותם כזהב ונוח להשבר כזכוכית, כאז״ל (חגיגה טו) ועוד כמו גדולתו יתברך אין לו תכלית, כך הלמוד להתלמד על זה, צריך להיות תמיד בלי תכלית. וזה אצלי כפתור ופרח.

ומזה נוכל להבין גודל הענין לחזק זה הלמוד בזמן הנוכחי, אשר רובם אינם יודעים כי יש למוד בזה והולכים בטבעם הפשוט, והנה הכתוב צוח ״ועיר פרא אדם יולד״ (איוב יא:יב), והחכמה מאין תמצא לעקור טבע הפראות, ע״כ שכרכם מרובה מה׳, כי לקחתם חלק בזו המצוה הכללית, וכבר כתבנו כי מצוה הפרטית אשר נובעת מכלל היותר גדול לעומת זה הפרט יותר גדול ושכרו מרובה.

ודבר נפלא מצאנו עוד לאמת זה הדבר שכתבנו פה, והוא: כי בפ׳ עקב י״א ב׳ כתוב שם ״וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו״ וגו׳ עד פסוק ז׳ ״כי עיניכם הראת את כל מעשה וגו׳״ הדבר מתמיה מאד: מאי שייך לומר ״וידעתם היום״ על דבר הידוע להם כבר עין בעין? והול״ל כמו שכ׳ בפ׳ ואתחנן ברביעי פסוק ג׳ ״לא את אבתינו״ הכא נמי הול״ל ״לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו״?

אבל הענין יבואר עפ״י שאנו אומרים תמיד, כי הדבר אשר ישמע מאחרים, אף כי יבין הדבר, עכ״ז בלי מחשבת עיון פנימי לקבל צורת הדברים בעיון שכלי, אין ידיעתו נחשבת לעשות בו רושם למעשה. וכן מצאתי בס׳ המדות לאריסטו ו:ו ז״ל: אמנם לא ישיגו הנערים וכו׳ יעוין במבאר שם, כי הנערים לא יבינו תוכן הענינים, רק אומר מה ששמע מרבו, אבל לא יבין פנימיות הענינים, ולכן כשרצה מרע״ה לעורר על העיקר הגדול הלזה, הקדים להם ״וידעתם״, פי׳, התבוננו, ואז תדעו ותבינו מהחוש אל השכל. ותהלה כי נתבאר היטב הדבר במאמר הנעלה ״השכל והחוש״ יעו״ש אז תבינו היטב.

היוצא מזה, כי בלי מחשבה בהתבוננות השכלי כאילו עומד הדבר נגד עיניו בחוש, אינו חשוב ידיעה! וע״כ מהראוי באלול הבע״ל לחזור על המאמרים בהתבוננות השכלי, ומה אם דור דעה, דור המדבר, וגם ראו בחוש, זירזם הכתוב, אם ירצו שיעשו הדברים רושם בקרבם, יתרגלו להתבונן תמיד במה שראו בחוש פרטי הדברים, ומזה יעשו הקשים שכליים על יכולתו ית׳ ועל השגחתו ית׳, ואז ״וידעתם וגו׳״ ובל״ז נחשב בשעת ראיה כהתפעלות ואח״כ יתבטל ההרגש, כמו מי שחלה והתמרמר בתשובה, ואח״כ הבריא וישוב לכסלה ח״ו, יען כי לא הוביל החוש אל השכל כנ״ל, ועשות מפרטי הדברים הקשים שכליים, ואז ״וידעתם״, ככה מחויב כל אדם להבין היטב, כי מפורסמות אין צריכין ראיה. כי אין ראיה ברורה כזאת, ולבנות עלי׳ ידיעת האמונה. והדברים צריכין הרחבה אמנם אסמוך כי תתבוננו.

המשך מאמר ״אגרא דשמעתתא סברא״[עריכה]

כאשר נתבאר הכרחיות העיון, עד שמה שראה וגם שמע רק להתפעלות יחשב ובהמשך הימים יתרקן ממנו רגשת הבהמי ולא יפעול עליו לפעול ידים מאומה והרי זה ג״כ בכלל ״לב רשעים כמעט״, פי׳, כרגע, כש״כ רבינו יונה ז״ל בשערי תשובה (סוף שער ב) ועל מי נתבאר כן להזהירם, שלא יעלה בידם ברבות הימים על דור דעה, וגם מקבלי הדת פא״פ, וגם מלומדי תורה מפה קדוש ה׳ מרע״ה אשר אמרו ״פני משה כחמה פני יהושע כלבנה״ (ב״ב עה.) (ביאור הדבר: אנחנו כשנביט על פני הלבנה כשהיא בבהירותה, לא נבין במה החמה זהירה ובהירה יותר מהלבנה, רק נראה כי החמה אין עין יכולה לראות זוהר שלה, ובהלבנה יכולה לראות, והנה דבר שאין יכולת לראות היטב אין יכולת להתבונן עליו ורק ידענו הבדל בין חמה לירח מתולדותי׳, החמה מאירה להשתמש בדקה שבדקות והירח רק מעט מהמעט באין ערך ביניהם, וזה ההבדל בין מי שקבל תורה ממרע״ה למי שקבל תורה מיהושע, ובערך זה מי שקבל תורה מיהושע מה״ס, וכן דור אחר דור עד דורנו, הרחמן ירחם עלינו וישלח לנו רועים לרעות אותנו במרעה טוב) ואם על דור כזה הזהירם לבלי יעשה זכר בעלמא כשארי דברים, ומכ״ש לדור יתום כזה, אם לא יעמול תמיד להוביל חושים, אשר נבנו עליו יסודות הדת, כמו מפורסמות שאין צריכין ראיה וכמו כל ההתרגשות שיש לאדם ממה שרואה ושומע ומבין לפי ערכו היטב, אם לא י׳ מורגל בעיון תמיד, הרי זה יכול ליפול ״בלב רשעים כמעט״, ע״כ התעוררנו לכבוד ״די דאציע צייט״ ר״ח אלול, המורה על חביבות ישראל לאביהם שבשמים, להציע לכבוד רום יקרת הד״ט איזה דברים קטנים בכמות וגדולים באיכות, ובזכות זה נזכה שיערה עלינו רוח ממרום בתוך כלל ישראל. אכי״ר!

העתקה מספר המדות לאריסטו מאמר ששי פרק ששי ז״ל[עריכה]

אמנם האות על מה שנאמר כי הנערים ידעו חכמת השעור, ויהי׳ מלומדים, וידעו דברים כאלה, אבל לא יראה שהם נבונים, הסבה בזה, כי התבונה תהי׳ בידיעת הפרטים אשר הם ידועים בנסיון, והנער לא ניסה, כי אורך הזמן יעשה הנסיון, והנה זה בבירור והוא מובן למה הנער י׳ למודי ולא יהיה חכם ולא טבעי״. עכ״ל. וזה דברי המבאר: אמנם האות והאות והמופת על אמיתת מה שאמרנו: שהתבונה היא אצל הפרטים, שהרי הנערים יוכלו להשיג חכמת השיעור, אך לא יהי׳ נבונים בשלשלת ההנהגות האמורות, הסבה בזה הוא: להיות שהתבונה נקנית לבעליו בהרגל ונסיון, בפעולת הפרטיים המושג באורך הזמן, ככתוב ״בישישים חכמה וארך ימים תבונה״ (איוב יב:יב) והנער בעבור מעוט שניו עדין לא נסה בפעולות פרטיות, ובזה י׳ מובן בבירור ג״כ למה יהי׳ הנער חכם בלמודיות, ר״ל בחכמת השיעור, ולא יחכם בטבעיות ולא בחכמות אחרות, כמו באלקות? כי כל זה בעבור היותו רך השנים ולא נסה עדיין טבעי הדברים לבנות הקשי הטבעיות, ועדין איננו רגיל במשיגי הגשם למען שללם מהאלו׳, כי הם התחלות ב׳ אלה החכמות, ר״ל, הקדמותיהם הנמשכות מהנסיון, משא״כ חכמת הלמודיות שהיא מופשטת, ר״ל משוללת הנסיון, ר״ל לא על ההתחלות והנסיונות יבינו היקשיהם, כ״א על ערכי המספרים וזה דברי אריסטו שם ״ויהי׳ זה בעבור כי דברי הלימודים הם מופשטים אמנם התחלות האחרים הם בנסיון, וזה אמנם לא ישיגו הנערים אמנם יאמרו בפה וזה אינו בלתי גלוי׳״ עכ״ל, פירוש ״אמנם יאמרו בפה״ כי אם ידברו בטבעיות ובאלוקות מפי השמועה לא יבינו מוצא שפתם אשר כמוהם רבים וכן שלימים אלקיים, זקנים - נערים יחשבו, וזה מה שאמרנו ״אינו בלתי מבואר״ ״כי אם מבואר נגלה״ כי ב׳ השלילות יולידו החיוב. עכ״ל המבאר.

והמתבונן בדברי אריסטו יראה כי מבואר כל האמור למעלה בעליל, ומתאים עם המאמר ״השכל והחוש״ גם יחד.

שייך למאמר ״אגרא דשמעתתא סברא״ (העתקה חפשית)[עריכה]

ונמצא לפי זה, כי הדבר אם גם ישמע מזולתו ובשכלו יבין, גם בעיניו יראה, עכ״ז אם לא יתבונן להוביל את הדברים אל השכל, לעשות הקשים שכליים, ישכחם מלבו, ולפי זה מבואר בעליל: אם גם יראה את הגיהנם והגן עדן בעיניו, אם לא יוביל אח״כ את אשר ראה אל השכל, לעשות מהם הקשים שכליים כמבואר במאמר ״השכל והחוש״ אז אחר זמן ישכח מלבו, ע״כ בא הכתוב להזהיר ״וידעתם וגו׳״ כי העיקר להוביל את החוש שראיתם וששמעתם אל השכל, לעשות מהם הקשים שכליים, ואז יתכוננו ההקשים השכליים הרבה מאד, כי הם בנוים על החושים כמבואר במאמר ״השכל והחוש״.

ומזה תראו עוד דבר נפלא. כי כח הנעלה ״איך חשבתי ומה נתחדש לי״ מבואר בכתוב כי הנה כאשר רצה משרע״ה להזהירם כי העיקר הוא להוביל החוש אל השכל, לעשות הקשים שכליים כנ״ל, וידע כי אין לך דבר שמברר השכל כמו הכח ״איך חשבתי״ וכו׳ כי תודע מעלת המעלה מהחסרון, כמו ״יתרון האור אימת מהחושך״ כמבואר בזהר, ע״כ אמר להם ״כי לא את בניכם״ וגו׳ או פסוק ״כי לא את אבותיכם״ ולמה אמר להם כן? היה לו לומר ״עיניכם ראו״, אלא הראה להם לדעת אם תרצו שיעשה עליכם ההתבוננות רושם, התבוננו: אלו את בניכם הראה את כל אלה, דמיתם — אילו ראינו בעינינו עשה עלינו רושם יותר, עתה אשר עיניכם ראו ואזניכם שמעו תראו נא להוביל מה שראיתם ושמעתם אל השכל לעשות הקשים שכליים, ואז יתכונן שכלכם הרבה מאד כי יהי, בנוים על החוש. וזה אמרו ״וידעתם״ פי׳ צריכים אתם להוביל החוש אל השכל, ובמה תובילו זאת יותר אל השכל? כאשר תתבוננו ג״כ ״כי לא את אבותיכם ולא את בניכם אשר לא ראו וגו׳ כי אם עיניכם הרואות״ בזה יודע לכם יתרון האור מן החושך ואז תוכלו יותר לעשות מהחוש הקשים שכליים, ואז יהיה השכל בנוי על החוש ויהיה כראי מוצק אשר כל רוחות שבעולם לא יזיזו ממקומו — עד כאן ההעתקה חפשית.

כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניר למן היום אשר ברא א׳ אדם וגו׳ (דברים ד:לב)[עריכה]

הקדמה למאמר דא קנית כולא קנית[עריכה]

מצינו בתורה, קודם מתן תורה, שלח הקב״ה למשה לומר לישראל, אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, הרי שכל התורה בנויה על מוחשות, שראינו בעינינו ולא זר. וע״כ מצינו ג״כ בסוף מכות (כד.) ״בא חבקוק והעמידן על אחת״, וכיון שהקדמנו שהתורה בנויה על מוחשות, ע״כ צריך לומר שאם יעמול האדם ויתבונן באמונה, ימצא מוחשות אשר יעידון ויגידון, למצוא תמיד מוחשות, שתתחזק אמונתנו בקרבו כמו חי.

והנה אחרי אשר בא חבקוק והעמידן על אחת, אפילו לצדיק דאל״כ מאין נעשה צדיק, אם אמונה דבר קל הוא היו כולם צדיקים, ואנחנו רואים בחוש כי לא רבים יחכמו להיות צדיקים, וע״כ לומר כי החדוש של חבקוק היה, כי אם יעמול האדם לחזק אמונה, ימצא תמיד מוחשות לחזק אמונה, דאין לומר שעצת חבקוק הי, לחפש מושכלות, א״כ מה הועיל לנו בעצתו, אם יצטרך להיות פילוסוף מקודם, אע״כ שגם לאנשים פשוטים, אם יתבונן ימצא מוחשות להתחזק תמיד באמונה, עד כי לאט לאט יבוא לכנוי צדיק. וזה ברור.

ומעתה הלא עלינו לקבל עצת חבקוק, ובלי ספק יתחזק תמיד יותר באמונתו, עד שאין שיעור כי הלא אנו רואים, כי נח אשר הכתוב מעיד עליו ״איש צדיק תמים היה״, ופי, ראא״ע ז״ל, ״צדיק במעשה ותמים במחשבה״, ועכ״ז אז״ל עליו ״אף נח מקטני אמנה היה״ (רש״י על אתר), הרי דלאמונה אין שיעור, וכל המרבה לחזק אמונתו ה״ז משובח, ואם כי עיקר עמל האדם הלא צריך להיות בש״ס ופוסקים, לדעת המעשה אשר יעשה האדם וחי בהם. אבל יש מקומות רבים לחזק אמונה, כמו בפסוקי דזמרה בשירות ותשבחות של דוד המע״ה, ובברכות של ק״ש לפניה ולאחריה אם יתבונן במה שהוא מדבר, ומכ״ש בש״ע של תפלה, כשהוא מבקש מלפני ממ״ה הקב״ה ויודע מה שהוא מדבר, יבין, כי התפלה בנויה על המוסר, היינו, חזוק אמונה, כמו״ש כל הראשונים המובהקים, והאמת יורה דרכו, כי כן הוא ותיכף בברכה הראשונה, אשר ע״ז אז״ל: לעולם ימוד אדם א״ע אם יכול לכוין וכו׳ (ברכות סג:).

והנה כל הברכה מדברת בשבחו של הקב״ה, ומה להם להזכיר א׳ אברהם א׳ יצחק וא׳ יעקב בתוך שבחו של מקום? אע״כ לעורר האדם להכיר בוראו, כמו שהכירו האבות מעצמם, אף קודם שנתנה תורה, למה? כי ראו בחושם ארץ רחב־ ידים לא תחסר כל בה מהצטרכות האדם, בין במאכל ומשקה, ומיני מעדנים וכל מיני רפואות.

והנה ידענו כולנו כי אם יעמולו וייגעו כל חכמי העולם, לחבר כנף זבוב קטן, לא יוכלו, מי זה ברא את כל אלה? האם הטבע! מי הוא הטבע? היוכל דבר להעשות מעצמו בחכמה מרובה, ועמוקה ועצומה בלי חקר, כמו הטבע, אשר זה כמה אלפים שנה, וכל ידיעת החוקרים רק תכלית הידיעה שלא נדע. האם מעצמה נעשה זאת? האומר זאת איש שוגה ופתי הוא, ואין בעולם פאנאטיזמוז יותר מזה.

וכבר אמר חכם אחד, מי שרואה משורר גדול, רוצה לראותו מי הוא זה, אאע״ה כאשר הכיר זאת, רצה להכיר בוראו, מי הוא זה שברא כל אלה, צבא השמים והארץ עד אין חקר מספר למו, וקבעו זאת אנשי כנה״ג בראש תפלה, למען יתבונן האדם בזה ללכת בדרכם, כי הלא זה מוחשות ממש למתבונן בם.

נחזור לדברינו כי התורה בנוי על מוחשות ממש.

בפ׳ ואתחנן קודם מתן תורה הכתובה שם בשני פסוק ל״ב, ״כי שאל נא לימים ראשונים אשר היה לפניך למן היום אשר ברא א׳ אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי? או הנסה א׳ לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי (פי׳, והם, היינו ישראל ומשה רע״ה ישבו במצרים ולא עשו כלום, ולא נלחמו עמהם, רק ישבו על אדמתם במנוחה, ומן השמים נלחם להם ה׳ לישראל.) במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה לכם ה׳ א׳ במצרים לעיניך״, ולכן אמר הכתוב ״אתה הראת לדעת״ פי׳, הראת בעיניך המוחשות לדעת בידיעתך ״כי ה׳ הוא האלוקים אין עוד מלבדו״ יאמר נא קורא נכבד! זה כמה אלפים שנה אחרי מתן תורה, ההכחיש מי מכל אומה ולשון שיש בעולם — את משה רע״ה, אמר נא, אלי, היש מוחשות יותר מזה? ולא עוד הלא מצרים קרוב לארץ־ישראל, והם ודאי היו שונאים לישראל, למה לא הכחישו הם? הלא כל אלה מורים באצבע, כי תורתנו ואמונתנו, בנוי׳ על מוחשות שאין להכחישם, ורק רצונות הבזוים באדם מעורים שכלו, שלא להתבונן בהם, ועל זה נוסד למוד המוסר, לפתח שכלו, ולפקח עיניו, להכיר האמת, וטוב לו סלה.

והנה אנחנו רואים בחוש, כי האדם תשוקתו לחופש. והעולם קוראין זאת מענשען-רעכט, והתורה גלתה לנו סוד כמוס ״ולא תתורו אחרי לבבכם״; ולמדו חז״ל ברכות י״ב ע״ב, לבבכם — זו מינות, ועיניכם — זו עריות, הקדימה התורה מינות לעריות, ולכאורה, משגל יותר מושבע באדם, אלא ודאי ידעה התורה, כי ריש כל מרעין — זו מינות, פי׳, חופש מבלי לשאת על עצמו עול מלכות שמים, ומזה יבוא לכל דבר אסור ״כי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר״ (ברכות לב.).

ואחרי שהקדימה התורה מינות, והזהירה לכל ישראל כולם, מגדולם ועד קטנם, שלא לתור אחרי מינות המושבע באדם, חובה על כל ישראל, לחזק תמיד אמונה, כעצת חבקוק, ואם יתרגל בזה, ימצא תמיד מוחשות לחזק אמונה. ומה גם כי בעו״ה בדור הזה אשר רבו כמו רבו ספרי מינות ואפיקורסות, ונתרבו דעות נפסדות, על אחת כמה וכמה חובה מוטל על כל ישראל לחזק אמונה, ואל יאמר אדם מאמין אני, ואיני צריך, הלא הראיות יתנו עדיהן ויצדקו למבין דבר.

וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא הא׳ בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד (דברים ד:לט)[עריכה]

לידידי היקרים לי הרב מוה״י ברוך נ״י והר״י שמואל נ״י בירושלים עיה״ק אחדשה״ט הנני להודיעכם כי כל מכתבם יבואו לנו בטח, תדעו ידידי הנאמנים לי, כי הענין שלכם נשגב מאד מאד בכל דור ודור, ומכ״ש בזמן הנוכחי אשר בעוה״ר נפרץ המינות בעולם, עד שלחזק האמונה בהשכל ודעת בדברים המתישבים אל הלב מעטים המה, וכבר אמר הכ׳ (ירמיה ב:ח) ״ותופשי התורה לא ידעוני״, ותרגום יונתן ב״ע, ״ומלפי אורייתא לא אליפו למידע דחלתי״, הרי כי ידיעת השי״ת והכרת גדולתו, לימוד בפני עצמו הוא, וכמו שנצטוינו מאד, (דברים ד:לא) ״וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא וגו׳״, והשבות רומז בדברים המתישבים אל הלב, כמבואר בספרי החסיד לוצאטו ז״ל, ומבואר שם כי ע״ז נוסד ספר הזוהר הק׳, וזה לאות גדול על לימוד המוסר שצריך להיות באופן שיתישב האמונה בלבו, בדברים המתישבים אל הלב, וכבר אמרתי לאחד מיוחד בלימוד ובהשכל ודעת על דרך נעלה לא ראיתי כמוהו, ונשתומם מאד מזה, וכך אמר: אין ראיה גדולה יותר מזה על לימוד המוסר בדברים המתישבים אל הלב.

ועתה אשר ת״ל נתיסד לימוד המוסר על דרך הזה, תהלה יש לנו לשמור הענין הקדוש הזה כבבת עין, והנה מצינו בקידושין ל: אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה לזה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זל״ז, שנאמר (במדבר כא:יד). ״את והב בסופה״, אני כשלא ידעתי את דדך חז״ל אשר רמזו בדבריהם דדך אגב ג״כ חכמה גדולה, ולא בלבוש נאה כדרך הפילוסופים, רק לבוש פשוט, כי כל דרכם שלא לדבר בגאות, והמבין יבין לפי כוחו הן רב הן מעט, הי׳ מוקשה לי מדוע גזרו שיעשו אויבים זה לזה? עד שנודע לי דרכם בקודש, והרבה הארכנו בזה, אך עתה איני מדבר מזה, רק למעשה, פי׳ דבריהם ז״ל, הן בנו הן תלמידו אין נשיאות פנים לתורה, וכולם צריכים לכוין אל והאמת, לעמוד על כונת השי״ת בתורתו, וזהו פי׳ נעשים אויבים זל״ז, כאילו הוא מבקש ח״ו נצחון, ולבסוף נעשים אוהבים, פי׳ כי אין כונתם ח״ו על נצחון, רק לעמוד על האמת בכוונת התורה, וכן מבואר ברש״י שיר השירים ו׳ עי״ש אחת היא יעו״ש, הרבה מחלוקת בבתי מדרשות, כולם לבם להבין תורה על מכונה ועל אמיתתה, וזה דבר הפלא!

ע״כ אחיי אהוביי הזהרו הרבה שלא ירקד ח״ו שטן בין הענין הקדוש הזה וכו׳.

מאמר ״אין עוד מלבדו״[עריכה]

וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא הא׳ בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד (דברים ד:לט)[עריכה]

יקרתך לנכון הגיעני. כמדומה לי יש לך ספר הקדוש ״דעת תבונות״ של אדמו״ר הגאון החסיד רמ״ח לוצאטו ז״ל, אבל הנראה, כי לא תדע אותו מאומה, כי אני כבר ידעתי זאת מספר הנ״ל, ורק שם מפוזר הדברים, כפי הנדרש להסברת כלל ספרו — האור הגנוז, וכאן ביחוד למטרה הזאת.

כי הנראה לאדם, כי יכולת לו, ואין יכולת לו — בלי רצון ה׳, וכבר אמרנו כ״פ כי האדם נדמה לו, כאלו עובר על רצונו של מקום, והאמת כי לא יוכל לעבור על רצונו, רק לגמול לנפשו רעה יוכל. כנאמר: ״קול רנה וישועה וגו׳ ימין ה׳ עושה חיל״, מה זה הכפל? הענין כך. ״ימין ה׳ עושה חיל״ גם עתה בהסתר, ״ימין ה׳ רוממה״ — הלא גם עתה רוממה, ובהכרח כי גם עתה ״עושה חיל״, רק עתה בהסתר. ויפה נתפעלת מזה, כי הלא דבר זה בלבד יכול להפוך אדם ותחבולותיו אשר הוא מורגל בהם כמעט מיום הולדו. כי מטרת השעה משחקת להם היא תחבולותיו והשתדליותיו.

ומזה נתברר סוד כמוס כי שוא ושקר בימינם, ורק למראה עינים ידמה להם כי הועילה, וכן היא המדה לעור עינים לטפשים. ומעתה, איך יעלה על הדעת כי לעבור פי ה׳ והיא תצליח, ואם ידמה לו כי צלחה לו, אין זה רק כאחיזת עינים, ומי פתי יסור הנה לסבב לנפשו רעה מר ממות, אשר לא ישוער ולא יעורך, בשביל הצלחת אחיזת עינים.

ודע בני, כי המשכיל על דבר בעומק, יבין, כי ההשכלה הזאת היא עיקר השכלת החכם, אשר זכה לעצמו זך השכל ויפעתו, והדברים ארוכים. והכתוב מרמז זאת במלים קצרות: ״לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם״ — דייקא, ובן זומא הבין זאת, ואמר ״איזהו חכם הרואה את הנולד״. ודע בני, כי כאשר נתבונן נמצא מקראות מפורשים בתורה כן, רק חסרה לנו הפשטת הצורות.

אחי יוסף בקשו לבטל החלום שלו, והנה סבב המסובב שהם בעצמם הוליכו אותו לקיום החלום וסבב כי יאמר יהודה ״ידנו אל תהי בו לכו ונמכרנו לישמעאלים וגו׳״, ומזה נסתבב קיום החלום.

פרעה כאשר ישמע כי הולכים להלן ואינם שבים מצרימה, התחיל לצעוק: ווי ווי — מלכים אשר לנו מס נותנים, שוב לא יתנו, בשמעם כי עבדינו ברחו מאתנו, ופיס לכל (עמו לרדוף אחריהם ושר של מצרים נסע עמהם, והוא לא ידע כי זוהי עצה ממלך מלכי המלכים הקב״ה לתת לעמו ישראל ביזת הים — ״תורי זהב״ ״עם נקודות הכסף״ — מביזת מצרים, לקיים הבטחתו לאברהם אע״ה ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ עד שאמז״ל בכורות ו׳ ״אין לך א׳ מישראל שלא היה לו שמונים חמורים לופים, פי׳ חזקים, טעונים מכספם וזהבם של מצרים״ וכן אנו אומרים בברכת המזון, ״כי אם לידך המלאה הפתוחה הק׳ והרחבה״. והנה פרעה הלך לטובתו כנ״ל, אך לא ידע כי זה עצה בדרך הטבע לעורר לבו הרע לשכוח מה שהיה, כי צעקו ״כולנו מתים״. אך אז היו ישראל הגונים לראות סוף מעשה במחשבה תחלה, בדמיון שטות של אחיזת עינים.

קרח אמרו עליו במד״ר בזה״ל: ״אמרו חכמים קרח חכם גדול היה ומטועני ארון הקודש היה״, ונפל בלבו ג״ד דמיון של שטות מאחיזת עינים כי ישבר מעשה ידיו של משה רבינו ע״ה, בהסיתו רבים מישראל לבטל התמנות שלו, אולי הוא יהיה כה״ג. היאומן כי יסופר, חכם גדול, בן בנו של קהת, בדור המדבר, תתעורנה עיניו במחלת אחיזת עינים כזאת, עם ר״ג ראשי סנהדראות. ראה בני היאומן כי יסופר, אם לא היה בתורה מפורש, ולא עוד, אחרי ראותו בעיניו מיתת המרגלים, ואחרי הקצף הנורא על כל דור המדבר מבן עשרים שנה ומעלה. ראה, מה אחיזת עינים עושה על היותר גדול, לגרום רק רעה לעצמו, ורצון השם לא יעבור. והנה אז הינו הגונים ונתגלה עונשם, ועתה א׳ מסתתר הוא, ונראה לאדם כאילו אהני מעשיו, ורק המשכיל המקיף הסבובים, ישכיל על דבר ויבין.

ואשר התעוררתי מפרשת קרח, כי כל עיקר הנדרש מהאדם הרוצה להיטיב לעצמו הוא, להתרחק מן מה שאז״ל (ב״ב ע״ח.) ״אם אדם עושה עצמו כעיר זה שמהלך אחר שיחה נאה״ לפי הנראה במדרש, כי גם חכם גדול כקרח נכשל בזה, כי איתא במדרש שם: ״נטל את אחיו אהרן וקשטו ככלה״, הרי כי אדם גדול כמוהו נזרקה בו שטות לפי שעה להלוך אחר שיחה נאה, ומה יעשו מלומדי שיחה נאה מילדותם באין מעצור ח״ו, הרחמן יצילנו.

וכן האנשים הנקובים בשמותם בתורה ע״י משה רבינו ע״ה. מי סבב בכי׳ לדורות וגלינו מארצנו ונתרחקנו בעוה״ר תורה מכמה בני ישראל, ופרצה המינות בעולם ר״ל, הלא הכל שיחה, שאמרו ז״ל עליה, כי מחמת שידעו ששוב לא יהיו נשיאים, רק לזה לתור הארץ, גרמו להם ולכל ישראל כל המאורע שאירע. הרי כי כל הדברים סובלים בשביל שיחה נאה. והדברים מפליאים כל לב מבין.

ולא לחנם התחילו ז״ל במאמר בבא בתרא: ״אם אדם עושה עצמו כעיר זה״ וכו׳. הרי כי זה עיקר רשת היצר. הר׳ יצילנו ונזכה לקשט מדתנו על דרך התורה ורק בזה נצליח מעלה מעלה.

מאמר ״ענין הבחירה״[עריכה]

אמנם ענין בונה עולמות ומחריבן והתקון שלהם, צריך שתדע מה שכתב רבנו הגר״א ז״ל: כי כלי הוא היכולת, ואור הוא הרצון, כאשר בארנו כ״פ.

והנה הנהגת שכר ועונש, אי״א להיות אם לא שיותן הבחירה לאדם כמובן, והבחירה לאדם כמובן, והבחירה אי״א להיות, אם לא שיראה האדם שיש יכולת בידו לעשות כחפצו, וא״כ כיון שבאמת הכל בידו של הקב״ה, א״כ י׳ היכולת בידו של אדם? ולכן בתחילה כשבא הקב״ה להשתמש ביכולתו כביכול, בכל מדה ומדה, הסתיר את יכולתו, כביכול, וניתן היכולת בידי הנבראים, כל אחד לפי מדרגתו, ויכולתו של הקב״ה נסתתר ונתלבש תוך יכולת הנבראים, עד שנראה, כאילו, ח״ו, אין היכולת ביד הקב״ה, כ״א בידי הנבראים, וזה נקרא שבירת הכלים שנפלו ממדרגת אצילות לבי״ע כמ״ש האר״י ז״ל, והיינו, הכלים כבר אמרנו שהוא יכולת, והיינו שהיכולת נפל בתוך הנבראים, כאילו להם היכולת. ואין נראה יכולת של הקב״ה כלל, אבל זהו רק כל זמן שרצה את הבחירה כנ״ל, אבל רצה הקב״ה שגם תהיה הבחירה ביד האדם, בכל זאת לא יצא האדם מכונת המרכז. והיינו כמו קלקול ע״מ לתקן, ואז תקן את האדם שיהיה שלם דכר ונוק׳, ועי״ז שכינה ביניהם, ולא יעשו דבר נגד רצונו. והענין יבואר בהקדם מה שנאמר אעשה לו עזר כנגדו, וארז״ל זכה עוזרתו לא זכה כנגדו (יבמות סג.) והענין (שעשה הקב״ה) כי עשה, כביכול, שאחד ממדותיו, שהיא מדת המלכות, היא תשתתף עם העולמות גם בעת הבחירה, וכל מעשי האדם יתבטלו ויומשכו מעצמם אל הכח הזה, והיינו כי הכח הזה, מכחות המלכות שהיא השכינה, עומד תמיד אצל האדם, ולפי בחירתו ככה היא מתנהגת עמו, אם זכה לעשות כרצון ה׳, אז היא מסבבת שיבוא הכל על מקומו בשלו׳, כי היא מבררת מכל מעשיו את הסובין והפסולת, ומנחת הכל על מקומן, והטוב המובחר תלקט אצלה, וכן, ח״ו, להיפוך, אם לא זכה, היא מסבבת סבובים שמנגדתו בעונשים, עד שיתחרט וישוב הכל לטוב. וזהו כח הנוקם, שזכה עוזרתו, לא זכה מנגדתו, וכמו שאמר אליהו ז״ל שבמה עוזרתו? וכי חטים הוא אוכל? אלא שהיא טוחנת ומבררת סובין ועושה לחם והוא כנ״ל.

@11העתקה מסידור הגר״א[עריכה]

לית עניותא דאורייתא, דמאן דלא אית ביה אורייתא, אתקרי מת, דאע״ג דסביל עניות, מ״מ כל זה אינו קשה כעניות דאורייתא, כמ״ש שהוא הפלא ופלא, שנאמר לכן הנני יוסיף וגו׳ (וכן נקרא מת כיון דלית ביה תורה) ואיהי חיים, כמ״ש כי חיים הם, ורפואה נגד העניות הנ״ל שכולל ב׳. מיתה ויסורין, (והרפואה היא התורה) ובאורייתא זוכה לתשובה עילאה וניצול משניהם.

והנה השי״ת שולח לאדם בעוה״ז להנצל מדינא דההוא עלמא. אבל למי שאינו נותן לו עניות, נותן לו עניות דאורייתא, שהוא חלל בחייו, וסובל מרעין ומיתה בההוא עלמא, והאסוותא לזה, שישוב ויתעסק באורייתא (וניצול משניהן ממרעין וממיתה בההוא עלמא, (כי התורה) דאתמר בה עץ חיים היא וגו׳ (הרי ניצול ממיתה). והוא אסוותא לכל מרעין, כמה דאת אמר רפאות תהי לשרך עכ״ל.

יקירי בני נ״י הנני שולח לך העתקה מסידור הגר״א אשר קריתי לפני בית הת׳ בש״ק העבר כי נורא הוא ואמרנו הערה נפלאה באמונה מסידור הגר״א ז״ל. ועוד ידיעה נחוצה מאד בזמן הזה אשר בעו״ה רבו פריצי ישראל במינות.

השם ברוב רחמיו יגדור פרצות ישראל וישלח רפואתם בקרוב ויכירו האמת.

כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה׳ א׳ למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לו על האדמה אשר ה׳ א׳ נתן לך (דברים ה:טז)[עריכה]

ואמרו חז״ל למען יטיב לך בעולם שכולו טוב והארכת ימים בעולם שכולו ארוך.

״הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני״ (תהלים נא), דברנו בזה, כי יש דבר דק אשר פשוטו קשה להבין, ויש דבר אשר פשוטו קל להבין, ואם נרצה להסתיר הדבר מפתי. נצטרך להלביש בחידה, ולא יבין רק המשכיל. והנה דעת ויראת ה׳ ית׳ ועבודתו באמת פשוט וגלוי הוא לכל מבין מצד עצמותו כי טובת עוה״ז אינו טוב, ולא עוד, כל המרבה בטוב מרבה רעה לעצמו גם בעוה״ז, קצרה היריעה מהביל לבאר כי כן הוא בהרבה צדדים למתבונן בהם, וכענין (אבות ב) ״מרבה נכסים מרבה דאגה״, ״יש לו מנה מבקש מאתים יש לו ד׳ מבקש ת׳״ (מד״ר קהלת), וע״כ לא היה מקום לשכר, והוצרך הקב״ה לעשות הדבר כחידה סתומה, פי׳ שיראה האדם טובת העוה״ז כטוב, ויטעה בה הרבה בדמיונו הכוזב, ולהיפוך טוב העתיד גלוי הוא מאד, כי הוא קיים לעד, ואינו מעורב בעצבים כלל ובלל, כולו טוב וכולו ארוך, פי׳ כולו טוב באין תערובות רע כלל, ומשל טובת העוה״ז המרבה עושר, ויש לו דאגה לשמור הממון, יש לו דאגה להרויח בהממון לעשות עסקים גדולים כערך הסך הגדול, ומי יודע אם יצליחו העסקים כערך, וכן מאכילה הרבה, יש עשנים רעים, ונקל להביא חלאים רבים, משא״כ העוה״ב הרוחני כולו טוב אין בהם תערובות רע כלל, וגם כולו ארוך, פי׳ כי בעוה״ז הנאה שיש לו עתה ברגע זו, אין לו ברגע השניה הבאה, כי הראשונה כבר הלכה בזמן העבר, משא״כ טוב העוה״ב אינו מתחת הזמן, ואינו ענין שהולך ועובר רק קיום תמידי, פי׳ כל הזמן כלול בכל רגע, והנצחיות לבד מה שהיא אינה כלה בשום זמן, ולא עוד אלא שכל אריכות הנצחית מונה בכל רגע ורגע, כי אינו תחת הזמן רק למעלה מן הזמן, וכל רגע יש בו כלליות הנצחיות, מה שאין הפה יכול לדבר ולא האוזן יכול לשמוע, וזהו כוונתם (קדושין לט) ״עולם שכולו ארוך״, והיה להם לומר עולם ארוך, מהו כולו ארוך, אבל באו ז״ל לומר, כולו, פי׳ כל רגע ורגע ארוך הוא כלול בו אריכות נצחיות, אין לנו יכולת להבין זאת, והבן כי הפלא הוא מאד מאד, ועכ״ז הוא סתום וחתום מאד, כי כל העולם אינם מרגישים ומבינים הטוב הנפלא הזה, והנה מי שהוא בחדר אפל ויש לו נר קטגה א וועקסענע ליכטעלע אשר מייגעת את העינים מאד, ואומרים לו לך נא בהארמון של מלך, שם יש מאור הגדול אין מייגע העינים כלל, אבל יש שם פתח צר מאד מאד קשה הרבה להכנס שם, עד שיראה המאור הגדול, מי שרואה הנולד שיוכל לאבד מאור עיניו בהליכטעלע הקטנה האפילה, ולבסוף ישאר בלי ראות, כדאי לו להכנס בפתח הצר להצטער להשיג המאור הגדול, משא״כ האינו רואה את הנולד, איך לבסוף יאבד מאור עיניו, והאור גדול מעולם לא ראה בעיניו לכסוף לבא אליו, למה לו לצרה הזאת לדחוק א״ע בפתח הצר הקשה לסבול צער גדול עד שידחוק א״ע להמאור הגדול, וממילא ישאר לבסוף עור ופסח, כי בלי ראות גם היקום אשר ברגליו אינו אתו לכלכל שיבתו, ולכן אמר דוד המע״ה (תהלים קיט) ״גל עיני ואביטה״, הסר ממני אטימת העינים וממילא ״ואביטה נפלאות מתורתך״ את האור הגדול המכוסה מאטימת העינים.

והנה יש עוד בחינה, והוא: כי מי שהוא לומד חכמה עמוקה, צריך ללמוד בספר כתב מיושר ומהודר, משא״כ אם הכתב מטושטש קשה מאד להבין, כי מתחילה צריך לייגעות שיאיר לו הכתב כאילו עומד לפניו כתב מהודר ומיושר, כי אותיות מחכימות, וזהו שאמר ״הן אמת הפצת בטוחות״ לשון טח עיניו מראות, פי׳ בעינים טוחות אינו רואה מאור השמש והוצרך האדם ביגיעה רבה לקרוע טחות העינים להבין ולראות טוב המדומה כי טוב נתעה הוא, אין בו מועיל, ולא עוד אלא שהטוב רע הוא כנ״ל, והמאור הגדול טוב העוה״ב ג״כ טח מעיניו מראות אותו, וממילא נשאר בהדמיון הנתעה, על הליכטעלע כי נר הוא, וישאר עור לבסוף, וגם מי שכבר נכנס לפתח הצר, וראה המאור הגדול, אבל עכ״ז האותיות הם מטושטשות וצריך עוד לייגע להבין האותיות, כי התעיף עיניך בו ואיננו ונעשה האותיות מטושטשות, וצריך עוד להתייגע להבין האותיות, ולהבין מהם חכמה, וזהו ״בסתום חכמה תודיעני״, פי׳ הגם כי ראה האדם בכלל האור, כי טוב העוה״ב אור גדול הוא, עכ״ז בפרט לעשות כל מעשיו עפ״י האור הגדול, יגיעה בפני עצמה היא, וצריך להבין האותיות המטושטשות, וזהו ״ובסתום״ באותיות מטושטשות, ״חכמה״, פי׳ חכמת הפרט ״תודיעני״, וא״כ זהו הסיבה מה שהאדם הולך כעיור באפלה, כי לא הרגישן האור הגדול לכסוף אליו, ומה גם כי לא באו בסתום החכמה להבין הפרטים, וע״כ הולכים עם הנר הקטן המעור העינים, וע״כ בקש ואמר, ״תחטאני באזוב״ להסיר טמטום הלב אטימת העינים, ״ואטהר״ אח״כ להבין הטוב האמיתי הכללי והחכמה הפרטית ודו״ק. עוד בענין הנ״ל

ידעתי גם ידעתי חסדיו המרובים אשר עשה עם כמה אנשים ובפרט עם לומדי תורה אשר זכה להצדיק עצמו לדבר מצוה רבה כזו חיזוק התורה, אשרי לו שממנו יראו וכן יעשו, והנה מצוה קלה שהיא בכאיסר שכרה גדול והפלא מאד בלי ספורות, מצוה שהיא בכמה איסרין ובכמה רו״כ על אחת כמה ובמה ילאה השערת האדם לשער שכרן המרובה בעולם הנצח, וז״ל רבינו יונה ז״ל בש״ת שלו, והמצוה הקלה שבתורה שכרו גדול והפלא אשר לא ימוד ולא יספר מרוב הלא תראה ששלוח הקן שאין בה לא טורח ולא פזור ממון ונאמר עליו למען יטיב לך והארכת ימים ואז״ל למען ייטב לך בעולם שכולו טוב והארכת ימים בעולם שכולו ארוך, ומה מצוה קלה שהיא כבאיסר כך, מצות חמורות על אחת כמו״כ עכ״ל ר״י בש״ת ש׳ ג׳ ס״ו, והוא מאחז״ל קידושין לט.

והנה עולם שכולו טוב מבואר כי הנאת העוה״ז מעורבים בעצבים לא כן העוה״ב כולו טוב בלא שום תערובת עצב, אבל לעולם שכולו ארוך קשה דהוה ליה לומר עולם ארוך מאי שכולו ארוך, ימינו כצל עובר ולא כצלו של אילן ולא כצלו של כותל אלא כצל עוף הפורח, וקשה הלא שנותינו בהם שבעים שנה, אבל כוונתם ז״ל כמאמר החכם מה שעבר אין ומה שעתיד עדין ומה שהוא עתה כהרף עין, וזהו כצל עוף הפורח כי ברגע זו עדיין לא באה רגע השניה וכבר עברה הראשונה ונמצא כי חיי האדם באמת רק רגע אחת, והנה זהו בדבר שעומד תחת הזמן, אבל מה שלמעלה מהזמן עבר ועתיד והוה הכל ביחד הוא, ונמצא כי העוה״ב לא כעוה״ז שהאריכות באה לבסוף, אבל למעלה מהזמן ברגע הראשונה יש בו אריכות של נצח, וזהו לעולם שכולו ארוך פי׳ גם הרגע הראשונה ארוך הוא בלי הפסק, מהו כפתור ופרח בכונתם ז״ל, בעוה״ר הוכרחתי לקצר במקום שהיה להאריך הרבה ואין ביכולתי לגמור הענין מחמת אי בריאותי ל״א, כי גם התפלה ביני לבין עצמי ובנחת קשה לי הרבה אף גם הכתיבה, ולעזרתו ית׳ אקוה בל״נ עוד חזון למועד.

ותאמרו הן הראנו ה׳ א׳ את כבודו ואת גדלו ואת קלו שמענו וגו׳ (דברים ה:כא)[עריכה]

״הן הראנו ה׳ א׳ את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר א׳ את האדם וחי״, והשיב השי״ת היטיבו אשר דברו עד מי יתן והי׳ לבבם זה כל הימים, והוקשה לי מאד, כי רש״י כתב שם על פסוק כ״ד ״ואת תדבר״ כתב רש״י ז״ל התשתם את כחי כנקבה כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה, וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני וא״כ למה השיב הוא ית׳ היטיבו אשר דברו, אמנם הענין נראה כך, כדמיון אחד שיש לו מרגליות יקרות, ויודע טבעו כי הוא מורגל בשתיית יין וקשה לו מאד לכבוש תאותו בזה, ומפחד פן ישתכר ביין מחמת יקרת החפץ ימסור לאחר בטוח, פן יפרוץ תאותו וישתה וישתכר ויאבד, ויאבד ממנו המרגליות היקרות, יעשה שמירה לשמירה ישמר לשתות יין, ועכ״ז מחמת יקרת החפץ ימסור לאחר בטוח, פן יפרוץ תאותו וישתה ויישתכר ויאבד המרגליות, ונמצא כי האיש הזה מצד אחד חסרון יש בו, שאינו מובטח בעצמו שיוכל לכבוש תאותו, אחד מעלה יש בו, כי יודע לשמור ויראה הנולד לעשות שמירה לשמירתו.

וזהו הענין של כאן, ישראל הבינו עתה ענין הנבואה בחוש כי ידבר א׳ את האדם וחי, אמנם הבינו ג״כ כי מדרגה גדולה מאד צריך לזה, לשמוע בעצמו מפיו ית׳, וחשבו פן ח״ו יפלו במדרגתם ולא יזכו ליכולת החקר הגדול הלזה לשמוע מפיו ית׳, אמרו לכה״פ נעשה שמירה לזכות לקבלת התורה ע״י הסרסור הנאמן אשר לא יפול שום פעם ממדרגתו לשמוע תמיד דברי א׳ חיים, ואם כי ידעו שטוב יותר לשמוע מפי הגבורה, עכ״ז הכירו מאד אז בחוש ענין נבואת משה רע״ה כי מפי׳ ית׳ ידבר, רצו לעשות הכנה על קבלת התורה אשר הכירו יקרת ערכה שיזכו אלי׳ ע״י משה רע״ה לכה״פ, אף שידעו כי טוב יותר מפי הגבורה, נמצאנו למדים מזה כי כמו שמשה רע״ה הוכיח להם על החסרון שחששו פן לא יוכלו לעמוד במדרגה הנ״ל, אמנם מצד אחד הוטב בעיניו ית׳ זאת, מצד שהכירו היטב ענין נבואה וענין יקרת התורה וענין התאמתות נבואת הסרסור ע״ה הוא אשר נבואתו תמיד אמת וקיים לעד, והוטב זאת בעיניו ית׳, ואמר להם (שם כז) ״שובו לכם לאהליכם ואתה פה תעמוד עמדי ותהיה שליח ביני לבינם ואדבר אליך את כל המצות והחוקים והמשפטים אשר תלמדם כאשר תשוקתם לידיעת התורה, וידע הוא ית׳ כי באמת קשה תמיד לכל ההמון כולו מדרגת נבואה תמיד, והטיבו אשר התחכמו עצה לזכות אלי׳ לכה״פ ע״י אחר.

נלמוד מזה דרך ביראה, כי האדם צריך לעשות הכנה פן ח״ו יפול ממדרגתו, עתה יתחכם עצה ותושיה להחזיק במעוזו ע״י העצות שימצא, וזה הטוב בעיניו ית׳, אף שטוב היה שלא יפול כלל.

שמע ישראל ה׳ א׳ ה׳ אחד (דברים ו:ד)[עריכה]

והנה מדרכנו כאשר נרצה לעמוד על ענין היטב, מתחלה אחקה היטב על כונת הכותב, ומה דרך הילוכו בענין והולך בו, למען יעמוד לפני דרכו שדרך בה, הכלל והפרטים מהענין יצטיירו לפני היטב, ואח״כ להעבירם תחת שבט הבקורת הכלל והפרטים, ולפעמים יש כי הכלל אינו טוב, ולפעמים הכלל טוב אבל הפרטים יש שגיאות, ובאמת מלאכה גדולה הוא בענין רחב, לשמור שלא יתחלפו הנושאים עם הנשואים, להלביש נשוא על נושא שלו, ולא יתלחפו בשום מקום, כי לפעמים נופל טעות בזה, והבן זאת כי זה עיקר גדול בעיונים, ובפרט בגפ״ת, כי נושאיו ונשואיו רבים המה בכל ענין, ואח״ב את בנין, מה יש בה מכח השכל ומה יש מה מכח הבחינה (אולי הבינה) כאשר ידעת ההפרש ביני׳, ואם הדברים הם על דרך העומק או על דרך הפשוט, והשגיאה מאיזה כח נפל, אם מיגיעת השכל, או שגיאה פשוטה, מכ״ז אכיר לפי דלות ערכי האדם בידעתו והשכלתו על דבר.

שכל האברים לא ברא הטבע לבטלה רק לכלל החיות, יודעים אנחנו תשמיש מלאכתם, או לא יודעים מה הוא משמש האבר, אבל זאת אנו יודעים, כי אם יחסר אחד מהם וינתק ממנו חתיכה של בני מעיים, ימות! ומעתה דעת לנבון נקל פתיות העולם, הנה האדם נברא בכחות גשמיים אברים גשמיים, ואברים רוחניים כמו מדת האמת ושנאת השקר ולמאוס בעול, כמו שכ׳ הרמב״ן ז״ל (שמות יח:יא) ״שונאי בצע״ פי׳ עול׳ של אחרים, ומדת האהבה, הענוה ומדת עין טובה ונפש שפלה, וכהנה הרבה לאוהב את השי״ת וליראה אותו, כאשר אנו רואים הכחות האלה באנשים הרי הם מהאברים הרוחניים שבאדם אשר נבראו ונתחברו באדם לכלל חיותו, והנה אם יחסר אחד מהם כאילו חסר הריאה מקרבו, או ינתק חתיכת בני מעיים מבטנו, והרי ימות תומ״י, ונמצא כי אלה האנשים אשר אינם מוצאים בהם הכחות האלה כאילו יחסר מניתוח האברים שלהם אברים שונים, ואיך יוכלו לחיות, והרי זה דבר שהשכל מחייב זאת בודאי, והנה כמו שאם ינתק האדם חתיכת בני מעיים, לא החתיכה לבד מחסר, אבל מחסר בכל החיות שלו, כי האברים משמשים לתכלית אחד הוא: החיות, ומחסר התכלית כן האדם כשמחסר במצות אלוקית, מחסר מכל העולם חיות, כי כל העולם אחד הוא, משמש לתכלית אחד, הוא רצון השי״ת, כמו שכתב הרמב״ם ז״ל העולם כאילו תמונת אדם אחד, כי כל העולם מלא ולא יש מקום פנוי כלל, כמו הארץ והאוויר ורוח ואש, ונמצא אם החסיר ציווי השי״ת כאילו חתך חתיכת אבר מקרב האדם. ושולט החסרון בכל האדם, ולכן אמרו במדרש (ויק״ר ד:ו) ״משל לאחד שהיה קודח נקב בספינה תחתיו וכו׳ אתה מביא מים גם עלינו כך (קהלת ט:יח) וחוטא אחד יאבד טובה הרבה״, וכן להיפוך העוסק בתורה לשמה משמח את הבריות כי מחזק התכלית של כלל העולם, היינו רצון השי״ת מהשתתפות כולם, כמבואר במ״א, וזהו שאמרנו: מה נאה להבית כשמתאחד לתכלית אחד, ומה נאה להאדם כשכל פעולותיו מתאחדים לתכלית אחד, ומה נאה שכל העולם כשמתאחדים לתכלית אחד, וכל מה שהמקשר הפעולות והאנשים לאחד גדול הוא, כן לעומתו יתגדל התכלית הנולד מהם, ולכן האדם כשילך אחר רצון השי״ת ויתאחד פעולתו, ויתאחדו ג״כ האנשים, כגדולת המקשר כן גדולת התכלית, וזהו ״שמע ישראל וגו׳ ה׳ אחד״ (דברים ו:ד), וכן אתם תתקשרו בפעולותיכם ואנשיכם לתכלית אחד, ואם ח״ו יחסר מה מזאת, מחסר בכל העולם, ומכ״ש ממנו בעצמו, מחסר ממנו כריאה או כבד וכדומה כנ״ל, ומעתה איך יתפתה האדם לעצת היצר המחסר ממנו אברים ממיתים האדם, ע״כ מומחה גדול במלאכתו הוא לרמות בני אדם ליקח ממנו הלונג און לעבער, היש ערום גדול ממנו? וע״כ צריך להזהר ממנו הרבה, והנה עפי״ז נראה כי היצר צריך יגיעה לרמות האדם לגנוב הלב או הכבד ממנו, כי הרוצה לפתות את חברו על יום שהוא לילה, מלאכה רבה היא, (ישעיה ה:כ) ״שמים אור לחושך וכו׳ מתוק וכו׳״, ולכן שפיר אמרו עליו, (קדושין ל) ״יצרו של אדם מתגבר עליו״, כי צריך יגיעה רבה לזה, ועכ״ז כיון שהוא ערום גדול כזה, יוכל לפתות בני אדם על אור שהוא חושך וחושך לאור, גבור גדול הוא, וצריך גבורה לכבוש אותו ושפיר אמרו: (אבות ד:א) ״איזהו גבור הכובש את יצרו״, יעזרנו השי״ת לכבוש את יצרנו בתוך שאר ישראל.

שמע ישראל ה׳ א׳ ה׳ אחד ואהבת את ה׳ א׳ בכל לבבך וגו׳ (דברים ו:ד-ה)[עריכה]

מאמר אום אני חומה[עריכה]

אכתוב בקצרה מאד. נאמר ״ואהבת את ה׳ א׳״. ולכאורה איו לנו ח״ו חלק בזו המצוה. והראנו פבים שיהיה לנו חלק. ידוע, כי האדם יבחן ממקורביו, כענין: ״ובן אדם לדומה לו״, ולמה? כי ההתקרבות באה מאהבה, והאהבה באה מהשתוות, וע״כ יבחן האדם עם מי ישתוה. והנה יוכל האדם להיות לו בצד מה השתוות לו ית׳, היינו בהליכה בדרכיו ית׳ — בהטבה ובסבלנות, כמבואר בתומר דבורה — ובנאמנות, פי׳ בלי שום שינוי כלל, כענין שנאמר: ״הא׳ הנאמן״, ופי׳ הרמב״ן ז״ל: ״פי׳ בלא שום שנוי כלל״.

וכפי מה שהאדם מרגיל עצמו שלא יהיה שנוי בדבריו ובמעשיו ויהיה נאמן כי יכולת האדם — יש לו השתוות מה אליו ית׳. ואז יהיה לו הרגש בין מדותיו ית׳ למדת בו״ד — שהטבתו ונאמנותו בלי תכלית. ויען כי יש בו מעט השתוות, לפי כח האדם, יולד בו אהבה אליו ית׳, שמדותיו ונאמנותו הם בלי תכלית. וממילא יאהב הוא ית׳ אותו, בשביל מעט ההשתוות שנמצא בו. כענין ״אם חומה היא וגו׳״ — ״אני חומה וגו׳״, ו״אז — דייקא — הייתי בעיניו כמוצאת שלום״. כי האמת הוא קים לעד, וחותמו של הקב״ה אמת, ע״ב אוהב הקים. כי הקיום בלי שנוי, הוא אות על האמת הברור, ו״ה׳ אלקים אמת״, ע״כ — ״אם חומה היא״ — אות על האמת, ״אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום״, כי א׳ אמת אוהב איש אמת.

ודבר נפלא מצינו בגמרא כתובות ע״ז גבי ר״י ב״ל שקפץ בגן עדן ושאלו שם אם לא התיר לו נדר מימיו ישאר בג״ע, ולכאורה, אטו איסור בדבר להתיר נדר, אבל פי׳, כי החרטה באה משנוי, ואם כי רשאי להתחרט, אבל אחרי שנמצא ברוחו מעט שנוי, חסרה לעומתו — השתוות לו ית׳, ואינו ראוי להכנס בג״ע.

ומעתה נוכל להבין בקל, כי מעלת האדם תבחן לפי השנוי, ומעוט מעלת ״חומה״ הנמצא בו; אחרי כי שנוי קל, עפ״י דין תורה שהתירו, מ״מ היה צריך לפול ביד מלאך המות עבור זה. וכל מה שירבה בו הקיום, יגדל מעלתו עד אין חקר, כי בכל נימה קיום שימצא בו יותר, תרבה הו השתוות לו ית׳ יותר, ומי לא יבין כי אין חקר הוא. וכל זאת בכלל ב״ואהבת״, כי אחר ההשתוות — באה האהבה. והנה אנו רואים כי האהוב לאדם רוצה ג״כ שאחרים יכבדוהו וירוממוהו — ויתקדש ש״ש על ידו, וזהו תכלית המעלה.

בזה השבוע וכו׳ שלח מוהרי״ל וכו׳, ואמרתי כי זה לאות שיש לו השתות, לפי ערכו, עם מוסר, פי׳, עם המעלות מפרי המוסר, ע״כ נדב לבו — לא בעירו, אשר שם יכבדוהו ע״ז, אלא שלח — לכבד מקום שמגדילין בו מוסר, בשביל שכבר הרגיש הטובה שעשה לו המוסר, כי הוקל מעליו עול הפראות של ״עיר פרא אדם יולד״, ורוצה לכבד את אשר אהב. הוא הראשון שעשה זאת — שכל לעשות בהשכלה. קנאתי בו.

ובפ׳ שמיני מצאנו ברשב״ם שפי, על ״וידום אהרן״ — אחרי שמדרך לבכות והוא לא בכה ועסק בעבודתו זהו ״על פני כל העם אכבד״ כי זהו כבוד שמים וקדוש השם, וסיים — ״וזה מוסר ואמיתת פשוטו״. הרי כי כל מה שהאדם עושה נגד רצונו, ואחרים אינם עושים כן, זהו קדוש השם.

והנה בדור הזה העשירים אשר קובעים עתים לתורה והנהגתם עפ״י התורה, מה גם אם יקבעו עתים גם על מוסר, והנהגתם תהיה עפ״י המוסר — שכרם גדול מאד מאד כי תמיד יתקדש ש״ש על ידם. אשרי חלקם ושכרם גדול מאד מאד. וכל זה נכלל וראוי לזכור זאת בק״ש ב״ואהבת״ שאנו קוראין בכל יום.

והנה כל אלה תלוי במי שהוא מרגיל עצמו במדת הקיום, פי׳, ״אם חומה היא״ וכו׳ וכנ״ל.

ולא אמנע עוד מלהודיע לך זעיר שם זעיר שם מפרשה אמור. ״ובת כהן כי תחל לזנות״ — וכבר ידעת מאמר ע״ז, כי החמירה תורה בזה ב׳ מדרגות מיתה בשביל שהיא מחללת חנוך בית אביה הכהן, כמבואר שם, — ומרובה מדה טובה, כ״ש המגדיל חנוך בית אביו, ומכ״ש חנוך התורה והמוסר שיתקדש ש״ש על ידו, וכמבואר סוף יומא: ״מה הבריות אומרים עליו אשרי לאביו לרבו וכו׳ עליו הכ׳ אומר ישראל אשר בך אתפאר״. היש קץ לשכר הלזה אשר ממ״ה הקב״ה יתפאר בו. ובזמן השפל הנוכחי בקל יכול האדם ליקח חלק נכון בזה, כמבואר למעלה.

זכור תמיד הדברים אשר כתבתי להזהר מחמדת הממון... והראיה מלוט מבהיל מאד, גדול כמוהו נכשל בזה. ביתו כמה גדול — אשתו, כל ישראל מברכיו עלי, (ברכות נ״ד), כמו על גדולי ישראל.

ועתה, בני יקירי, אגי מחזיק לך טובה רבה על רוב השתדלותך, — ידעתי בני, כי איש חסד אתה לפי ערכך — מי יתן ונהיה אני ואתה לפי ערכי הדל חזקים כחומה בלי שנוי בזמן מהזמנים, ובאנשים מן האנשים, ובמקום מהמקומות, ויקוים בנו ״אז הייתי בעינו כמוצאת שלום״, וזהו מעלה ״בר־סמכא״ אשר מורגל בפינו. להאריך עוד א״א, ואפשר עוד חזון בזה הדברים נפלאים.

ואהבת את ה׳ א׳ בכל לבבך וגו׳ (דברים ו:ד-ה)[עריכה]

הנה ב׳ שותפים חכם וכסיל, יכול להיות כי החכם יסכל מהתחברות הסכל, ויכול להיות כי הסכל יתחכם מהחכם, וזה קרוב יותר כי חכם הוא, אבל יש לפעמים כי קרוב ההיפוך, והיינו באופן שהסכל הוא בעל ממון ועשיר ויענה עזות, פי׳ אינו בוש לעשות סכלותו פן ישחקו עליו, כי היקום שברגליו מעמיד אותו להיות עז ותקיף ולבטל הבושה זולתו, לא כן האיש העני, בוש מלדבר גם דברים מכובדים, כי נכנע הוא, וע״כ יכול להיות כי הסכל מרבה דברים ובעזות, ושותפו החכם מתבייש לדבר, וממילא יסכל מרוב הרגל הנהגות העשיר שותפו, צריך לשמור הרבה שלא להסכל משותפו, והנה האדם יש לו שותפות כחות הטובים והרעים, והרעים הם עשירים, כי יש להם עוזרים רבים, הטבע והמאכלים והעולם, ע״כ עשירים הם, ואינם מתבישים בסכלותם, כמו שאנו רואים השקרן בודה מלבו דברים ומעשיות ומספר אותם בחשק נמרץ לקיים דבריו, כמו הקטן מתענג בסיפור מעשיות בבע מעשות, וכדומה, אבל אף שיודע שבדוי הוא עכ״ז האוזן מתענג לשמוע, לא כן האדם הגדול לא יוכל להתענג ממעשיות בדויות, וכן האדם החכם לא יוכל לספר ולקיים בשק שקר, מפני כי הסכל עז פנים הוא, ואינו מתבייש בסכלות, לכן צריך האדם להזהר משותפו הרע הסכל, שלא להתרגל בעזות הסכלות, ואדרבה ללמוד ממנו כמו שהוא עז בסכלותו, כמה צריך הוא להיות עז בחכמתו, והנה החכם אם ישתמש בשותפו בחכמתו בערמה, לבסוף יהיה הכל שלו, כי יערם אותו ליקח ממנו את כל לבו ואת כל אשר לו, ויהיה אח״כ חכם ועשיר, ויהי לו עזות ג״כ מוטב כי לבסוף יהיה חכם ועשיר וסוף מעשה מחשבה תחילה, כי יחזק א״ע מראשיתו להתהלל בחכמתו ולהיות מעוז צור, כענין (קהלת ז:יט) ״החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים״, וע״כ צריך האדם לידע כי זה כל עמל האדם לגנוב לבב שותפו הרע הבליעל היינו להערים בכל מיני ערמימיות להפוך לבב יצרו וטבעו הרע לעבוד את השי״ת, (דברים ו:ה) ״בכל לבבך בשני יצריך יצה״ט ויצה״ר״ (ספרי) כאז״ל, כמו בשקר להחניף האדם לעשות שלום ולקרבו לאביו שבשמים ולרומם קרן התורה במשכו לבות בני אדם למטרה הנדרשת לזה, וכהנה רבות, וכן בכמה מדות רעות למען הטוב הנדרש בסוף מעשה, וזהו הענין אז״ל (תהלים פט:כד) ״וכתותי מפניו צריו וגו׳״ משל לליסטים כתות שהיה עומד ומלסטם הבריות עבר עליו פקח אחד והכיר בו שהוא ליסטים כתות התחיל להכותו ולהרגו עד שהרגו, כן היצה״ר התעה כל הדורות עד שבא אאע״ה והכיר בו שהוא כתות עמד עליו והרגו, היינו כי היה מכיר בו שכל המונו שהומה על האדם לטורדו מן העולם טענות סכלות המה ואין בהם ממש, ורק מחמת שהוא עשיר כנ״ל, יש לו עזות, כי עוזריו רבים, ויש לו כלי זיין, עמד והערים לכחותיו עד שהכניסם תחת כנפיו, פי׳ ״בתחבולות תעשה לך מלחמה״ (משלי כד:ו) להשתמש ביצה״ר עצמו בהנאתו שהוא של שוא ודמיון, אותה הנאה עצמה תוכל להנות מהם בהיתר ובהנאה גדולה, כי האמת יש לו רגלים וגנב את לבו עד שהערים ממנו עשרו, והשלים היצה״ר עמו, והבן הענין כי נפלא הוא מאד, וזה כונת הפ׳ בקהלת (ט:יד) ״עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא עליה מלך גדול״ ומלך בקי בכל מיני תכסיסי מלחמה ושיש לו עם רב וגם כלי נשק רבים וגם ״וסיבב עלי׳״ וגם ״ובנה עלי׳ מצודים גדולים״ באטערייען, היש עצה להנצל הימנו אין שום עצה בעולם, ורק העצה לגנוב לבב המלך להשלים עמו וליקח את לבו, כענין מ׳ החכם, עד שאתה לוקח עבדים בכספך הרב על האנשים באמרי פיך, והבן, והנה, ענין כזה אינו מבין שום אדם, כי אם החכם המחשבו שאין עצה להנצל רק בעצה הלזו, אבל רוב העולם אין להם הרגל רק במה שהעין רואה, ולא בהעדר, כי זה צריך התבוננות, הארכתי בזה כמה פעמים הרבה ואין כאן מקומו, אבל המבין והיודע יבין וידע, וע״כ הקדים לאמר (שם ט:יג) ״ראיתי חכמה תחת השמש״ (פי׳ תחת השמש, היינו ענינים הגשמיים נקראים תחת השמש, ובפרט מדות רעות, כמובא במדרש) כי צריך להשתמש בערמה בזה, ולכן ״וגדולה היא אלי״, כי אני מבין חכמת הערמה ההיא, לא כן איש אחר שאינו מבין העדרי, ואינו רואה מהחכם שום דבר, כי בסתר עשה דברו ולא יבין זאת רק מי שהוא מבין העדרי והבין! ולכן אמרתי (שם פ׳ טז) ״טובה חכמה מגבורה״, כי הגבורה לא יועיל בזה בשום אופן, וא״כ תמה על הדור מדוע לא יבחרו בחכמה? והשיב ע״ז ״וחכמת המסכן בזוי׳״, כנ״ל, והעולם אינם מבינים רק החיצוניות, וכשהאדם מכובד אז דבריו נכנסים באזניו, כי אין להם לב, (אבות ד:כז) ״אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו״, אבל הם מסתכלים בקנקן, ולכן כשהקנקן בזוי, דבריו אינם נשמעים, ועוד י״ל ״ודבריו אינם נשמעים״, פי׳ חכמת המסכן בזוי׳ כנ״ל ועוד דבריו קושי הבנה ואינם נשמעים פי׳ אינם מבינים, כענין (בראשית כא:ים) שמע בקולה לשרה, כידוע, וזה הענין נפלא מאד קצרתי מאד. עוד רעיון, (משלי יח:כד) ״איש רעים להתרועע״, אבל יש חסרון מזה, כי יבוא לחנופה, ולכן העצה לזה ״ויש אוהב דבוק מאח״, פי, לא לכולם, כי יתן לכל אחד כבוד כמדתו ולא יותר, ובזה הקדים (שם יח:כג) ״תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות״, פי׳ שני חסרונות כמבואר ברבנו בחיי ז״ל, קצרתי והבן. עוד בענין הנ״ל מאמר ״קול קורא אל הד״ט״

מהידוע בחוש, כי הדברים אשר האדם מבין סיבת התחיבותם מהסבה אל המסובב, והדברים אשר אין האדם יודע סיבת התחיבותא מהסבה למסובב, הם ממש זה כנגד זה, כמאין ליש, ואם כי הדברים אין צריכין ראי׳, למי שמורגל מעט לפעמים בהתבוננות, עכ״ז אעידה לנו עד נאמן ע״ז מקרא מלא, כפי מה שביאר מאור עינינו הגאון החסיד רמ״ח לוצאטו ז״ל בספריו הנעימים ומתוקים מדבש, ואמר, כי כל חכמת הקבלה מיוסדת על הפסוק ״והשבות אל לבבך״, שהזהיר הכ, שנשתדל שתהי׳ האמונה מיושבת בלבנו ע״י שנדע דרך מהלך הנהגת ה׳ את עולמו, וגם טעמי המות דרך תקונא — כמבואר בחוקר ומקובל כמדומה בד׳ ט״ז וגם בדעת תבונות כמדומה בד׳ ו׳.

והנה אנחנו רואים מגדולי הראשונים טרם ידעו חכמת הקבלה, כמה חסידים נפלאים היו כהרמב״ם וכדומה לו, למה? מפני שידעו דרך האמונה בסבה ומסובב בשכל האנושי, הרי זה די שי׳ האדם חסיד, ועב״ז באה המצות ע״ד הקבלה, אשר היא חכמה למעלה משכל האנושי האיך שתתישב עוד יותר באדם האמונה ומהלך עסק המצוות.

ומעתה נוכל להבין ההפרש בין האדם אשר יראתו מצות אנשים מלומדה, להאנשים אשר זכו להבין אף מעט בהשכלת התחיבות דרך סבה ומסובב באמונה ויראה — ממש כמאין ליש. ומעתה התבוננו נא אחי היקרים לי מאד מאד, חרותים על לוח לבי כל מבטי ומגמתי אליכם לטובתיכם, כמה חובתנו גדולה עלינו ג״כ, להעלות פועל כפינו זה נגד זה, כמאין ליש, ומעתה נשוב נביט על ימים עברו, נשקיף על מפעלינו אם מתאימים יחד.

והנה אמרנו להציג לפניכם ענין א׳. מה שדברנו בזה הש״ק סדר שמות ענין ״בכל לבבך בשני יצריך״, כי האדם צריך להיות צדיק גדול בהתבוננו על יצה״ר שלו, שהוא הלא מבין שהכל שטות גמור, ועכ״ז אינו שליט על רצונו בשום אופן, היש יותר חזוק אמונה מזה, בחוש ממש בכל יום ויום, אם יתבונן בזה. והראנו לדעת רוב רצונות אשר אין בידו להשיגם ורוצה לגרשם מלבו מכל לבבו, ואינו יכול לו. היש מופת גדול יותר מזה כי יד אלקים זאת, למבחן האדם לזכות גדול אם ינצח רצונו וינגף שונאו הגדול, אשר הוא רואה שנאתו בגלוי ובחוש. היש מתוק מלנקום נקמת אויבים, זה שכרו בעוה״ז, ולעתיד לבוא איני יודע כמה.

והנה ידוע כמה הוא שפל ונבזה בתכלית הבוז מי שהוא עקש, כפי רבוי עקשותו, ככה ירבה שפלותו לדעת כל בני אדם. היש יותר עקש מהרצון, כי האדם בעצמו רוצה לדחותו ואינו שומע לו כלל, היש יותר עקש ממנו, והי׳ מהראוי לשנאותו בתכלית השנאה, ועכ״ז כל אדם אוהבו מאד, ורודף תמיד למלאות בקשתו, עד שמאבד עולמו עבורו, היש מופת יותר על כי מעשה א׳ המה, לנסיון ומבחן. וע״ז בא הלמוד בתורה מפרעה שרצה להמית את מושיע ישראל מרע״ה, ולבסוף הוא עצמו גדלו, למען יראה האדם כי הוא ית׳ ממכה עצמה מתקן רטי׳, וא״כ אין לאדם לרצות להרע, רק להטיב, כי הרצון בידו ית׳ כחומר ביד היוצר, ולכן אז״ל: (אבות ב) ״עשה רצונו כרצונך״ — פי׳ כך תרצה.

וכאשר ראה שלמה המלך ע״ה בחכמתו ערמת הרצון להכניסו בפח יקוש, אמר במשלי ז׳ ״הטתו ברב לקחה וגו׳ עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח ולא ידע וגו׳״. דבר הענין אל התאוה ורצון הבהמי, המכונה באשה זרה, והנה מדרך היצר הגשמי, היינו תאוה ורצון, נוכל להקיש על יצה״ר הרוחני, כי כן דרכו ביתר תוקף ועוז.

הראנו לדעת כי הנה טומאת מת חמורה מאד, והיא אבי אבות הטומאה, למה? כי במקום שבסתלקה הקדושה, תיכף מצאו מלאכי הטומאה מקום משכנם, עד שגם כשהאדם אף כשהוא חי ועומד תומ״י בהקצו לעבוד עבודת הקדש, ג״כ מצאו מקום עד שמי הנטילה של הידים אסור לקרות נגדם, וסכנה הם, ואסור לשפכם במקום דריסת בני אדם. ונוכל להבין כמה סכנה בטומאה של אחר מיתה.

והנה כ׳ בשם האר״י ז״ל: ״מי שלא תיקן עון קרי אסור לילך על בית הקברות שמתדבקין בו רוחין ושדין ר״ל״. ומעתה, אם כשהוא חי וער, מ״מ מקום בית הקברות מקום סכנה הוא, למי שלא תיקן עון המר הזה, על אחת כמה וכמה לאחר מיתה, שבלא״ה מתדבקת בו טומאה חמורה כנ״ל, וג״כ נקבר שם לזמן ארוך במקום הטומאה, שנדבק ג״כ בחיים חותם לעבודת הקדש במי שלא תיקן כו׳ ומה י׳ ר״ל לאחר מיתה, וע״ז נוסד מקדושים וב׳ האר״י ז״ל, בשוב״בים ת״ת, תקון גדול לזה, נדפס בסדורים יעו״ש. אם כי תעניות אין ביכלתנו, אבל סגופים בתורה שבפה ובהלכות המדות יש בידינו, יעוין בסדורים. ועלינו לשבח מאד על מתנת ת״ד ועל הד״ט, אם נזרז בזה. ויש תהלה תחת ידינו ענין נפלא מאד מאד למעלת ראש, ענין הד״ט, עצמו מספר, ואין האדם החומרי יכול לקבל רבוי ההוא, ועתה מוכרחני לקצר, וכשאראה חזוק בל״נ עוד חזון למועד. מאתי דורש א׳ מ״מ.

שמע ישראל ה׳ אל׳ ה׳ אחד ואהבת את ה׳ א׳ וגו׳ (דברים ו:ד-ו)[עריכה]

גמרא (חגיגה ד) רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי ״ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי״ וכו׳ עולים תרי משמע וכו׳ אמר ח״ו לדינא קא מתבענא הוי שקל למשה בהדי׳ אמר מי איכא מידי דכתבית באורייתא ולא קיימתי׳ וכו׳, א״כ למה חרד וירא? מי שמחפשים אצלו גנבות, ויודע שלא גנב, אין מתיירא, ועוד מאי יהני ליה למשה אם באמת חטא?

הענין הוא כך: הנה העולם מורגלים לדבר בפי׳, ואינם יודעים מה ידברו, כאשר הראינו לדעת כמה פעמים במילי דעלמא ומכ״ש במילי דשמיא, והנה מדרך העולם לומר פזמון ״שערי דמעות כי לא״ וכו׳, והם לא הורידו אף דמעה אחת, והנה התפעלתי היום בק״ש מה שלא נתפעלתי זה כמה שנים, כי אנחנו רואים כי אין אנו מקיימים תפילין אף פעם אחת, והוא כי מקרא מלא נאמר ״ואהבת את ה׳ א׳ בכל לבבך״, פי׳ שלא יהיה בלבו אהבה אחרת רק אהבת ה׳ יתברך, כנאמר בחוה״ל, באשה אחת שמתו שבעה בניה, אמרה אני משבחת לה׳ שאין בלבי אהבה אחרת רק שלך, וכן בכל נפשך, למסור את נפשך, ובכל מאדך, ממונך, וכן בכל מדה ומדה שמודד לך, ואמר אח״כ ״והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום״, מה שאמר למעלה ״על לבבך״ ואולי תשכח זאת ותעשה לך אות לבל תשכח, תקשרם לאות על ידך ולטופפות בין עיניך״ פי׳ הרמב״ן ז״ל לשון יטיפו בר, יהיה נוטפות בין עיניך הידיעה הזאת, ממש כמו אחד שצוה לעבדו לעשות לו דבר, ואומר אולי תשכח זאת, עשה לך סימן תקשור קניפעל במטפחת שלך, למען לא תשכח, והנה אם יעשה העבד קניפעל ולא יחשוב הדבר שציווהו עבור זה לקשור הקניפעל הרי זה שבר עול אדוניו מעליו, ונמצא כי אין אנו מקיימין מצות תפילין, כי הם זכירה ואות וסימן על זכרון מה שלמעלה, ואנו קושרים הקשירה, ואין אנו זוכרים הזכירה אשר בשבילה נצטוינו לקשור תפילין.

והנה נחקור נא סיבת הדבר שאנו עושים מעשים ולא נעמוד איך היא כזב או רחוק ממטרה המכוונת, נראה כך, כי הנה הפנימיות דבר קשה הוא לייגע לשבר הלב ולזכך הלב ממדות ותאוות, דבר קשה הוא מאד, ולכן תראה כי מעט המה י״א בארץ, יותר יש לומדי תורה מי״א הקודמת לחכמתו, כללו של דבר חסידים אף צדיקים מועטים המה יותר הרבה מלומדים, למה? כי יגיעת הפנימיות דבר קשה הוא לאדם מאד, והנה באמת יש הרבה דינים בין אדם למקום בין אדם לחבירו, אינו עומד עליו כי מוזהר הוא עליהם, יען כי חסר לו הפנימיות או היראה, ואינו עושה מעשים אשר הירא יזהר ויזדרז בהם, יען כי פנימיותו נובע לו להראותו כי עפ״י יראת שמים נכון להזהר בהם, ואולי צריך, וכן עפ״י המדות מי שיש לו בפנימיותו תוקף עוז הכשר המדות נקל לו להבין כי זה נובע ממדה רעה, משא״כ מי שחבר לו הפנימיות אינו עומד עליו, למה? כי הרגשו אינו מוביל לו הידיעה הזאת, וכן בדינים מרובים, כתב ר״י (אבות ד) ״הלומד ע״מ ללמד מספיקים בידו ללמוד וללמד, והלומד ע״מ ללמוד וללמד לשמור ולעשות מספיקין בידו״ וכו׳, ולמה? הלא זה אינו כלום, כי (אבות א) לא המדרש עיקר, ולכן פירש הלומד ע״מ ללמד, ומעשה מתנהג כדרך כל הארץ, מספיקין בידו וכו׳ משא״כ ע״מ לשמור ולעשות, פי׳ שיעיין הרבה בכל דבר ודבר ימים ושנים וחוקר חקירות חדשות בדינים מרובים, אז מספיקים בידו וכו׳.

והנה זה סיבת הדבר שחסר לו יראה הפנימית המביא לו פנימיות הש״ע, ולא כל דין בפשוטו, ונראה מאיזה טעם, יש הרבה לומדים מייגעים בתורה ולא ביראה, סבת הדבר הוא כך: פנימיות דבר קשה הוא, ומעצמו אינו באה לאדם, רק אחר העמל והיגיעה, והנה בתורה יביא לו הענין מעצמו לייגע, כי רואה שאינו מבין הסוגיא, וצריך לייגע, משא״כ ביראה יש הלצה, דאם איזט א בויך ווייטאג (שזה כאב בטן), כי כאב הראש לא יוכל הילד להטעות אמו לפוטרו מהליכת החדר, כי ממשמשין אותו בראשו אם חם הוא, משא״כ הבטן אינו יכול לדעת האמת, כן בזה, תורה אינו יכול להטעות עצמו, כי רואה חסרון הבנתו, משא״כ יראה, העיקר בנוי על פנימיות כי על ידי זה מכיר הרבה מעשים שלא יעשו עפ״י יראה השכלית, או עפ״י דין, כמאמר ר״י הנ״ל, ובלא יראת הפנימיות אינו מכיר אותם ושומר הדברים הפשוטים שהמון העם נזהר בהם, וע״כ יראה לו, כי יש בו יראת שמים, ואין לו על מה לייגע כל כך כמו בתורה, שרואה פשוט כי בלא יגיעה לא ידע, אמנם מי שיש לו יראה הפנימית נעשה פנימיותו לו מעין הנובע להראותו הרבה מעשים חדשים שלא יעשו עפ״י שכל היראה, הרבה מדות עושה, הרבה הלכות עושה לו חדשות לשמור ולעשות, ורואה כי יש הרבה יגיעות במוסר ובמדות.

סוף דבר היראה הפנימית מביא לאדם הכרח העמל והיגיעה בי״א, והעמל והיגיעה מביא לאדם יראה הפימית להכיר יותר ויותר, וכל מה שיש לו יותר יראה הפנימית, מכיר יותר מעשים החיצונים לנהלם עפ״י התורה, וא״כ מי שקיים כל התורה, צריך לדאג פן חסר לו יראה פנימית, ומפאת זה לא הכיר המעשים החיצונים, ולכן שמואל הנביא שקל בהדי׳ משה רע״ה, פי׳ מה שכתוב בתורת משה רע״ה קיים, אבל א״כ פחד פן חסר לו יראה הפנימית, וע״כ נעלם ממנו לחקור חקירות חדשות, ובבחינה זאת הם של אדם המחדשם, אם כי באמת רמוז בתורה, אבל כאן הוא חדשם, ונקרא על שמו, ולכן שפיר שקל משה בהדי׳, בחינת התורה המבוארת המכונה על שמו של משה שקל בהדי׳, ולא פחד מהם, כי ידע שקיים, אבל פחד מבחינת התורה שלו, אשר צריך האדם לחדשם, מפאת יראה הפנימית, ונקרא על שמו, מהם פחד, אולי חסר לקיימם, ונמצא היוצא מדברינו כי מפאת חסרון יראה הפנימית אינו עומד על כוונת תפילין, וחסר לו זכרון הקשירה, וזהו באמת חיצוניות, כי כן כתוב מבואר היטב כי כוונת התורה על הזכירה, והבן מאד לעשותם. בענין ק״ש וקבלת עול מ״ש

(מהבלבה״ד, היות ובכתבי הרש״ז נמצאים הרבה מאמרים בענין ק״ש וקבלת עול מ״ש, נביא כאן חלק מהמאמרים.)

ראשי פרקים. א׳. השתעבדות קשה לאדם מאד להיות עבד, טוב לו לסבול כמה, אך שלא להשתעבד, אחת מצאנו שהעבדות טוב ונאה לאדם, ולא מצאנו לאיש שירחם על עבד כזה, היינו להיות עבד נמכר לשכל, טוב ונאה לאלוקים ולאנשים, ע״כ יחשוב האדם את מי יציית כשיקבל עליו עול, הלא לשכלו, ועובד את שכלו מי יתן והי׳ ומה נקל לבא לקבל עליו עול מ״ש, כי הוא מקור השכל והאדם.

ב. הענין של אז״ל (ברכות יג) ״שיקבל עליו עול מ״ש תחילה ואח״כ יקבל עליו עול המצוות״, יקבל עליו למותר הוא, והיה צריך לומר ״ואח״כ עול מצות״, הענין נשגב, כי מצאנו ראינו בחקירה נפלאה, כי כל הדברים עיקר קושי שבירתם, מחמת שיתוסף רצון על רצון, כדומה מי שרגיל לבלי יפתח מכתב הבא בשבת ויו״ט, קשה לו מעט בההתחלה ואח״כ יקל בעיניו, לא כן הרוצה לכבוש א״ע שלא יפתח מכתבו ביום אחר שרגיל לפתוח, קשה לו מאד, למה נשתנה מיום השבת ויו״ט? אבל הענין כי בשבת ויו״ט הוסכם אצלו שלא לפתוח בשום אופן, ויודע שלא יעמוד, ע״כ לא יתוסף רצון על רצונו הראשון, משא״כ ביום אחר, יען שאין הסכמו חזק כל כך, וכרגע יתחלף רעיונו שיפתח, ונתוסף לו רצון על רצונו הקודם ויתחזק הרצון הראשון, וככה בכל הענינים אשר אין עצם הענין שוה בנזק ההשתדלות, או עצמת הנפש אשר ישא עבור דבר קטן, וקשה למה כן? אבל זאת פשר הדבר בכח הנפש כי יתקבצו הרצונות זה אחר זה, וישתרגו על צאורי האדם כעבתות עגלה, לדחוק אותו להשתדל או לאבד כח גופו ובריאותו עבור דבר קטן מאד, אין כדאי התמורה הזאת, רק מהאי טעמא הוא, כדומה, האדם יכעס פעם על הפסד סך קטן, ומהכעס יבטל יומא דשוקא, וישבור כלים מחמתו, ויכה נפש אדם, ויוכל לאבד כל אשר לו, מכעס הפסד פרוטה שהיה לו, ורק מכח הנ״ל טבוע זאת בנפש, ע״כ החכם עיניו בראשו, לבל יוסיף כח ברצון הראשון ונוח לו לשבור אותו, וזהו הענין של עול מ״ש, פי׳ של עול, היינו בהסכם חזק, עם קאן אנדרעש ניכט זיין, והדבר ההכרחי לא יתוסף רצון על רצון, כי יודע שכך מוכרח להיות, וע״כ יהיה נוח לו לקבל עליו עול מצות, כי לא יולד לו רצון על רצון לעבור, רק רצון הראשון, ורצון הראשון נוח לשבור, וזהו ״ואח״כ יקבל עליו עול מצות״ פי׳ יהיה נקל לו לקבל עליו מצות.

ג. ״צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה״, (תהלים קיט) מה חידוש של דוד המלך ע״ה כי אהב דבר צרוף ומזוקק? הענין, פי׳, אמרתך קשה מאד לקימה, כי צריכה צירוף אחר צירוף לזקק סיגי התאוה והרצון, אבל ״ועבדך״, יען כי קבלתי עלי מ״ש להיות עבד לה׳ ע״כ אין בי רצון על רצון, רק שבירת רצון אחד, על כן ועבדך אהבה, ודו״ק. עוד בענין הנ״ל

הענין, שלכן קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מ״ש תחילה ואח״כ יקבל עליו עול המצות, וקשה הלא גם בפרשה ראשונה נאמר כמו בפרשה שניה ״ואהבת״, ובפרשה שניה ג״כ נאמר (דברים יא:יג) ״אל מצותי אשר אנכי מצוה וכו׳ לאהבה וכו״ ועוד אטו אהבה כל המצוות היא, הלא יש תרי״ג מצות, ונראה בהקדם מה שאמרנו, ״תודיעני אורח חיים״ (תהלים טו:יא), פי׳ תודיעני דרכי התורה כדי לקיים כל התורה, וממילא תשאר הנפש זכה בלי סיג, ותדע מה שטבעה לדעת, כי נפש האדם יודעת הרבה, כנאמר (תהלים קלט:יד) ״ונפשי יודעת מאד״, ורק בשביל השתתפותה עם החומר הגס תתגשם ידיעתה הרוחנית, ולזה ניתנו כל המצוות, לשמור הנפש מטינוף החומר ומגסותה, כאז״ל משל למלך שהכה בנו מכה גדולה וכו׳ עד בראתי יצה״ר ובראתי לו תורה תבלין (קידושין ל), וכן משמע מהא דאמרו (שבת קנב) ״פקחים שבהם החזירום כשהם מגוהצים״, וקשה הלא האדם לעמל יולד, א״כ אין המשל דומה להנמשל? וצ״ל דגם הנמשל כן, דבל התורה והמצוות אינם רק לשמור הנפש שתשאר בזכותה וברוחניותה, וממילא תשאב אל מקורה ותאהב את בוראה, כי ממנו לוקחה, וזהו לה בטבע אחרי שמירת התורה, להניחה על טבעה, ולכן כתוב ״אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם״, היינו קיום כל התורה וממילא תשאר הנפש זכה בטבעה לאהבה את ה׳ א׳, ושפיר אז״ל כי הפרשה מיקרי קבלת עול המצוות, היינו קיום המצוות כדי לאהבה, וזה תכלית האדם.

עוד בענין הנ״ל[עריכה]

לעולם יקבל עליו עול מ״ש ואח״כ עול המצות, הענין, כי יש עבירות חמורות וקלות, חמורות נקרא מה שנעשה בפרהסיא, כמו שנמנה בד, חלוקי כפרה שהיה ר״י דורש ולמעלה מהם חילול השם, והיינו שנעשה בפרהסיא, ולכן אז״ל (קדושין מ׳) אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, פי׳ אינו יכול לשברו, — לכה״פ לא יעשה ברבים ולא יחלל ש״ש — אלא ילבש שחורים וכו׳ וילך מקום שאין מכירים אותו ולעשות מה שלבו חפץ, ולכן עמל האדם מתחילה על החמורות, היינו בפרהסיא, ולכן אז״ל יקבל מתחילה מ״ש, והיה לו לומר עול שמים, ולמה אמר ״עול מ״ש״, אבל זה הכונה ״מלכות שמים״ פי׳ בחינת המלוכה, הוא בחינת התקשרות בני אדם יחד לנהל הגהגת המדינה וחוקיה ומשפטיה הרוחניים והגשמיים הכל עפ״י התורה, ומי שמפריע חוקי התורה בפרהסיא, הוא מבטל כביכול בחינת הלכות שמים, כי נתנתק קשר המלוכה, כי ממנו יראו אחרים וח״ו כן יעשו, ולכן האיש אשר עיניו בראשו ישמור בחינת מלכות שמים, היינו ברבים, מבלי שיעבור על חוקי התורה, ועתה כאשר קמו פריצי הדור לנתק מלכות שמים לעשות עבירות ברבים לרקד שעירים עם שעירות אנשים ונשים מעשי זימה הם פרצו גדר ויעבורו, פרקו מעליהם עול מלכות שמים, עלינו לקבל עול מלכות שמים, ולשמור חוקי התורה ברבים, ואם הם לא יבושו לעשות מעשה זימה ברבים, אנחנו לא נבוש לעשות מעשה בינה ברבים, וממילא כשיקבל לשמור מלבות שמים ברבים, ממילא ירגיל עצמו בינו לבין עצמו ג״כ לשמור את התורה, כי לולא זה פן לא יוכל לכבוש תאותו ברבים, וזהו יקבל עול מ״ש, ברבים, כי זה יעשה רושם חזק בלבו כי חמור הוא מאד עבירה ברבים, וממילא יקבל עליו עול מצות בינו לבין עצמו ג״כ, כי ירא פן יתלמד לעבור ברבים ג״כ, וזה עצה היעוצה לאדם להזהר מחמורות וקלות.

מאמר ״מה בין ראשונים לאחרונים״[עריכה]

כאשר נתבונן בינה בדחז״ל נראה, כי הרשעים מלפנים, טובים הרבה מאשר עתה בשם צדיקים יקראו, והוא: כי מצינו בנתן צוציתא, הובא בסנהדרין ל״א ובשבת נ״ו ב׳ בקצרה, אבל ראיתי ברבינו נסים גאון הובא באריכות, קשה לי להאריך להעתיק, אבל בקצרה ראה ר״ע אחד רוכב על חמור ואור גדול כשמש זורח עליו, שאל ר״ע לתלמידיו מי הוא אשר אור כשמש זורח עליו, אמרו לו הלא הוא זה נתן רועה זונות, ואנחנו אין אנו רואין את האור, אמר להן קראו אותו לי, אמר לו ספר נא לי מה זה דבר טוב שעשית כי אור זורח עליך, ספר לו כי נתן עיניו באשה אחת, באשת איש יפת תואר לזנות עמה, והיא לא רצתה, כי היתה צדקת, עד שקרה מקרה שהיא היתה ברשותו ורצה לזנות עמה, כי היה חולה מחמת רוב תשוקתו שהיה לו להעון המר הזה, וכבר ראיתם מה שאמרו תלמידיו לר״ע, הלא זה נתן רועה זונות, והיה מפורסם לגנאי, והיא היתה צדקת, ואמרה לו הרבה מוסר, באריכות שם, וקוטב הדבר היה כי כאשר יכבוש את יצרו ברוב תקפו, שכרו גדול מאד מאד, ונעץ צפרניו בקרקע לכבוש תאותו, והתפלל לה׳ לעזור לו ע״ז, וסוף דבר כבש רצונו, ובשביל זאת זרח עליו אור גדול כשמש, שראה ר״ע עליו, כיון ששמע ר״ע כך, אמר לו שב בני אצלי ואלמוד לך תורה, עד שנעשה גדול בתורה קרוב לו, וגם עשיר גדול היה ראה שכרו בעוה״ז בעוה״ב איני יודע, ע״כ הערה בקצרה, ממנו לראות שכר מצוה כנגד הפסדה).

התבוננו אחי היתכן עתה באיש בעל תאוה, בהיתר לא באיסור כרועה זונות כנתן הנ״ל מקודם, הלא אנו רואים מי שהוא שטוף בתאות אף של היתר, או בחמדת הממון, אם נדבר אז בתאותו או בחמדתו דברי מוסר היותר מבהיל, היעשה עליו רושם אף כנשיכת זבוב, כי אז אינו רואה ואינו שומע רק תאותו וחמדתו, ודבר זה אנו רואים מדי יום ביומו, מעשים בכל יום, ומי שיתפעל מתוכחה בשעה שהוא שאנן ושקט, לאיש טוב יחשב, ומכ״ש מי שיתפעל הרבה בבחינת צדיק יחשב, עתה, מי יתן ואראה אדם בעת תוקף רתיחתו בתאוה, בכבוד וחמדת הממון ביומא דשוקא, האם יכנס אז באזניו תוכחה לכבוש רצונו, אתמהה, פוק חזי מה שהיה מלפנים רועה זונות וכו׳!

ומצינו עוד בסנהדרין ל״ז א׳ ״הנהו בריוני״ פירש״י, פריצים, ״דהוו בשביבותא דר׳ זירא דהוי מקרב להו כו׳ והוי קפדי רבנן, ומדקפדי מן הסתם היו פריצים מאד. ואח״כ כדשכיב ר׳ וירא אמרו עד האידנא הוה וכו׳ דהוה בעי רחמי עלן השתא מאי בעי עלן רחמי ״הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה״. נתבונן בדבר הזה. פריצים כאלה, אשר קפדי רבנן על התקרבותם, היה מוסד אצלם כי חיותם היה רק בזכות רחמי דר״ז, וכד שכיב הרי הם בסכנה ועבדי תשובה׳ היתכן עתה למי שהוא מושרש בעבירות, יעשה תשובה עבור זה להתגבר כ״כ על הרגלים רעים רבים, אתמהה! ולא עוד, הלא אף היותר חשוב בדור הזה, מי הוא זה שיש לו מחשבה עמוקה כ״כ עד שיעשה עליו המחשבה רושם, כמבואר בקבלת יוה״כ, ומכ״ש רושם חזק ואמיץ כ״כ, עד לשבור טבעם הקשה הרע בתקפו, היאומן כי יסופר, כי לפריצים יש להם כח במחשבה, אשר היא קשה ללומדים המתרגלין בה, ומכ״ש שיעשה רושם, ומכ״ש רושם חזק כ״כ למעשה כנ״ל, ולא אחד הי׳, רק רבים, כנראה מפשטות המאמר ולכה״פ יותר מאחד.

ומצינו עוד בע״ז י״ז בר״א בן דרודיא שלא הניח זונה בעולם כו׳ עד ר״א בן דרוריא אין מקבלין אותו בתשובה וכו׳ וכו׳ עד הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו וכו׳ יעו״ש, נתבונן בינה מי הוא זה היותר חשוב בעינינו, שי׳ לו ציור מרובה כ״כ בעוה״ב, עד שיצטער כ״כ צער נורא, עד שיצתה נשמתו, אתמהה; ועינינו רואים מעשים בכל יום (לא בנסיון זונה, רק בלא נסיון כלל, מברר בעליל כמה רחוקים חוטאים הבהמים אשר בעוה״ר רבו כמו רבו עתה) נתברר כ״פ ביאורים גלוים שהם רחוקים בתכלית מתשובה, ר״ל, ואין עליהם שום רושם גם בעת שמיעה, ומכ״ש עד מיתה, ומכ״ש שלא בשעת עבירה, רק בבתי כנסיות ובתי מדרשות, פוק חזי מה בין ראשונים לאחרונים!

וכאשר נתחקה על שורש הדבר כך הוא!

יש קבלת עול מלכות שמים, וקבלת עול המצות, קבלת עול מ״ש, הוא י״ש, קבלת קבלת עול המצות הוא — דחיל חטאין, ביאור הדבר, י״ש הוא סומך כשיבוא לידו חטא יפרוש ממנו, אבל אינו מתרחק ובורח שבעים שערים מהחטא, אבל מ״מ חושב תמיד בציורי עוה״ב שכר ועונש, ורק מחמת שאינו בורח מהחטא, כשיבוא לידו חטא, נכנס בו רוח שטות, ועובר השכל ממנו לפי שעה, ואח״כ מתחרט הרבה, כי יודע היטב יסורי עוה״ב, ע״ב אמרו ״רשעים מלאים חרטות״ (נדרים ט:) אחרי החטא יבוא השכל, ולכן ״אין בור — היינו בריוני — ירא חטא״ לא אמרו אין בור יר״ש, כי הוא י״ש, אבל אינו דחיל חטין, להתרחק שבעים שערים מן החטא והמדרגה הנכונה היא, להיות ירא חטא לברוח שבעים שערים מן חטא, ולכן הפרוצים הנ״ל היה בלבבם יראה וציורים מעוה״ב הרבה, רק מחמת התקרבותם לחטא, נכנס בם רוח שטות לפי שעה, ואחרי מלאות תאותם, נתעורר בהם חשבון הפסד מצוה כנגד שכרה וכו׳, ולכן כשעוררה אותו הזונה בשעת מעשה את שכלו, נתעורר בו חשבונו של עולם, וגעה בבכיה כו׳ וכן כולם כנ״ל, משא״כ חוטאים הבהמים אינו פוסק מהם רוח של שטות, כי אינו מייגע כלל שכלו בחשבונו של עולם, משא״כ הראשונים גם הרשעים היו חושבים חשבונו של עולם, והיו יראי שמים, רק לא יראי חטא כנ״ל; ולכן באה המצוה בק״ש אחרי קבלת עמ״ש, קבלת עול המצות, פי׳ להיות בורח מן החטא דוקא, זהו עיקר היראה, כדי שלא יכנס בו רוח שטות כלל.

התבוננו אחי כמה גדול ורב הוא עוצם החטא של מניעת למוד כח המחשבה שיעשה רושם עליו, כי גם הרשעים מלפנים היו מורגלים בזה כנ״ל.

נזכה לבוא מזה למדרגת ״דחיל חטאין״. עוד בענין הנ״ל

הערה לק״ש בזמנו, יש שקר ושוא, שקר שאינו מקיים מה שהבטיח, שוא, בעת ההבטחה שקר על עמוד זהב שהוא כסף, וכן בדין שבועה שיצא מפיו עתה בשקר, חמור ממה שנשבע, אוכל, ולא אכל, והנה מצינו (תהלים קא) ״דובר שקרים לא יכון נגד עיני״ וגו׳, וכ״ש שוא שבעת מעשה מוציא מפיו נגד השי״ת שוא, והנה האדם אומר בק״ש ״ובכל נפשך״ ומכוון למסור נפשו לו ית׳, ואם עובר הזמן, מוציא מפיו שוא, כי איך ימסור נפשו לו ית׳, ואינו מוסר אף רצון, מעט שאינה וכדומה, וכדאי דין וחשבון ע״ז, לכן מהחיוב להשתדל לקרוא ק״ש בזמנו. מאמר על זהירות ק״ש ותפילה בזמנה

הנה האדם יש עליו משקל גדול, המשקל הראשון, למשל, אם רואה אדם והמשקל הראשון שלו עליו לטוב נמשך, ואח״כ כל השערותיו עליו לטוב, זולת כשרואה בו השתנות הרבה לבטל המשקל הראשון, וכן להיפוך, לכן כל אדם שבבוקר קורא ק״ש בזמנה ומתפלל כהוגן, המשקל הראשון שלו למעלה טוב הוא עליו, וכל היום נמשך אחרי זה, זולת כשרואים השתנות גדולה, וע״כ הציבור חייבים לקבוע סדר התפילה ברבים כדין וכהלכה, ובסדרים נכונים שהמשקל הראשון שלהם יהיה טוב למעלה, וזהו הלכה טובה. עוד בענין הנ״ל

(ברכות סג) ״מי שלא קרא ק״ש פ״א דומה בעיניו כאילו לא קרא מימיו״, הענין, כי לכל דבר יש בחינה, ומצינו לפעמים חולה גדול באברים הפנימים, ועל צורתו נראה כאילו בריא, אולם אבל נבחין אותו בעת הקור פראסט צייט, כן יש בנפש, יש מי שנראה בריא, אולם אבל נבחין אותו ״בכיסו בכוסו ובכעסו״, (עירובין ס״ה) והנה יש מי שמדבר עם רעיו דברים טובים ומראה אהבה להם, אבל נבחין אותו, כי כשמבקשים ממנו הלואה או שאר טובה הצריך טרחה מתעצל, זה לאות כי האהבה אינו אהבה, וכן לפעמים יש מי שמתנהג בצדק, ועכ״ז מעשיו אינם רצויים, למה, כי לפעמים נראה ממנו שקר, ונמצא שבפעם אחת נתן גרעון בכל מעשיו, כי זה לאות על שאר מעשיו, וכן בכלל מלכות שמים, העיקר היא המעשה עם המחשבה לדעת כי הוא ית׳ מושל בכל ומשגיח על הכל, ונמצא כי בפעם אחת שלא קרא ק״ש מורה, כי קבלת עול מ״ש ית׳ עומד רפה אצלו גם בימים העברו, כמו מי שאנו רואים משמעות מן האדם שהאוצר שלו רפה הוועקסלען שלו אינו עובר לסוחר, כמו״כ כשנראה פעם שניה פאלש גאך מעהר הוועקסלען שלו, גם העבר, כי ניכר רפיון קבלת עול מ״ש שלו, ופעם שני׳ עוד יותר פעם שלו, כן בזה מי שאינו קורא ק״ש בזמנו פעם אחת, פאלט כל הקריאות שמע שלישי עוד יותר, וזהו והסר שטן מלפביבו ומאחרינו, פי׳ מזמן העבר, שלא יכשל בעבירה שזה יגדל ענין מעשים שעברו, ולכן צריך לשמור ק״ש בזמנו.

ועשית הישר והטוב בעיני ה׳ למען ייטב לך וגו׳ (דברים ו:יח)[עריכה]

מאמר ״טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים״[עריכה]

הענין, כי ״עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבובות רבים״, (קהלת ז:כט) ר״ל יש שנדמה להאדם, שגם הוא מבקש את הישר וחפץ בו, אבל טועה הוא, אשר יקרא ישר מה שישר לפניו, אמנם האמת אינו כן, אבל הישר והאמת הוא, מה שישר בעיני אלקים, ומקרא מפורש הוא — די למבין — ״ועשית הטוב והישר בעיני אלקים״, ר״ל לא מה שהוא ישר בעיניך, אבל מה שהוא ישר בעיני האלקים. והענין כי עיקר הישרות הוא התורה, כנאמר ״פקודי ה׳ ישרים״, וקודשא בדיך ואורייתא חד, ונאמר ״צדיק וישר הוא״ (דברים לב:ד) והמתנהג ע״פ התורה, הוא המתנהג בישרות, מה שישר לפניו ית׳ אבל האדם הוא קצר הראות ואינו רואה למרחוק, ואם רוצה להתנהג ע״פ ישרותו, הנה אם כי בראשיתו לכאורה טוב אבל בסופו עקש ופתלתול משחת ואבדון, הגע בעצמך האנשים אשר לדעתם שם השם ית׳ יקר אצלם וכותבים תמיד בראש מכתביהם בעזה״ית לכאורה דבר ישר הוא, אבל ישר הוא אצלם, ואין זה ישר לפני השי״ת, כי טחו עיני האנשים האלה לחשוש על הנולד, פן יאבד המכתב ויתגולל באשפה, ונמצא שם שמים מתגולל באשפה, ח״ו. וכבר ידוע מה שעשו החכמים יום טוב ביום שבטלו הזכרת שם שמים בשטרות מטעם הנ״ל. שאול המלך עשה לכאורה דבר טוב וישר — ויחמול על הצאן וגו׳, אבל אין זה ישר לפניו ית׳, ולא ראה שאול למרחוק, ויצא מזה המן, ואבד את המלוכה, ונמצא הישר היה לעקום, לא כן עשה דוד בחיר ה׳ בצואתו לשלמה בנו, להרוג את יואב בן צרוי׳ מטיבו ואיש חסדו, ואת שמעי בן גרא רבו של שלמה המלך ע״ה, ואם כי זה לכאורה נגד ישרות האדם, אבל הוא ישר לפניו ית׳, כי דין תורה הוא המורד במלכות חייב מיתה, ואין עצה ותבונה לנגד דין תורה, והיא הישרות האמיתי. וזהו שאמרו (יבמות קג) ״טובתן של רשעים״ ר״ל לכאורה טובה היא, ומה איכפת לן אם היא משל רשעים, אבל לא כן הדבר, כי טובתם היא לפי ישרותם, והחמירו בתחלה אבל הקילו בסוף, ולכן ״רעה היא אצל הצדיקים״, אשר יעשו הישר בעיני ה׳, ר״ל מה שישר ע״פ התורה, והוא ענין עמוק ונפלא.

אמר הנביא ״הגיד לך אדם מה טוב וגו׳ ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך״ (מיכה ו:ח) לכאורה לפעמים אי אפשר שתהי׳ עשית חסד בהצנע, כי הלא רבים רואים ומכירים החסדים מה שעושה, אבל הענין הוא, כי עיקר כל תכלית האדם לדבק במדותיו של הקב״ה, ואמרו ז״ל ״ולדבקה בו הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום וכו׳״, וכתיב ״עולם חסד יבנה״ (תהלים פט:ג), זה תכלית כל המדות, וא״כ אם האדם טוב ובעל חסד מטבעו, הוא עושה חסד ואוהב אותו מפני שטבעו מחייבו, ואין זה תכלית העיקר, ויש גם בבעלי חיים עושים חסד זה עם זה, אבל העיקר לאהוב חסד מפני שהקב״ה אוהב חסד, ויש להאדם לדבק במדותיו, וזה שאמר הכתוב ״הגיד לך אדם מה טוב״ — ר״ל מה שטוב ונאה להאדם באשר הוא האדם, — ״עשות משפט ואהבת חסד״, זה יראו כולם שהוא עושה חסד. אבל ״והצנע״, ר״ל, בהצנע, תהי׳ מחשבתו כי תכלית עשיתו החסד ואהבתו אותו הוא — ״לכת עם אלקיך׳, ר״ל, ללכת בדרכיו.

אמרו רז״ל: ״הבא לטהר מסייעין אותו הבא לטמא פותחין לו״ (שבת קד.) הפשטות נראה לכאורה, כי כיון שהאדם אינו מבין לבחור הטוב, ובא לטמא את עצמו פותחין לו, ר״ל, מניחין אותו מן השמים, כי הוא חייב בעצמו, אבל האמת אינו כן, כי יסוד כל הבריאה הוא רק טוב וחסד, לא זולת זה, כענין ״עולם חסד יבנה״, ורצה הקב״ה לזכות את האדם ולהשיבו באחריתו ולהנחילו הנצח, ברא אותו בגוף, למען יזכך אותו אחרי העבודה ועמל התורה והיראה, למען יבוא על שכרו אח״כ, ולא יהי׳ לו נהמא דכסופא, והוא חסד נורא מאין כמוהו, ולכן אילו מן השמים לא הניחו לאדם לטמא א״ע כאשר ירצה, הלא נהמא דכסופא, ומה שכרו, לבן מניחין לו ופותחין לו, ר״ל מגדילין לו מן השמים את הנסיון כי פותחין לו ותגאל עוד, עד שיראה ויכיר סכלותו, וישוב ורפא לו.

ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה׳ א׳ לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל וגו׳ (דברים ו:כד-כה)[עריכה]

נכבד לי לכתוב לרו״כ את אשר רכש לבי היום דבר טוב, ארז״ל (פסיקתא יג) ״כל הכופר בטובתו של חברו לבסוף כופר בטובתו של הקב״ה״, נתקשתי, הנראה מהמאמר כי להכיר טובתו של הקב״ה נקל יותר מלהכיר טובת חברו, והלא החוש מעיד להיפוך, להכיר טובתו של חברו הרבה מכירים, אבל להכיר טובתו ית׳ רק חסידים ואנשי מעשה מכירים, ורובם אינם מכירים כלל, ואם יאמר בפה, ברוך ה׳, אינו רק פה ולא בלב מכיר, ואמרנו כבר בזה, כי באמת קשה מאד להכיר טובות השי״ת כי אינו רואה זאת בראיה חושית רק בראיה שכלית, לכן עצה היעוצה לזה להרגיל עצמו להכיר טובת חבירו החושית, וכאשר ירגיל בזה יתחזק בו כח הכרת הטוב, ויבוא מזה להכיר טובותיו ית׳ המרובים בכל רגע, ולכן אמרו ״הכופר טובות הקב״ה״, וגדול עונו מנשוא, ע״כ ישתדל האדם בהכרת הטוב תמיד בין טובת הגוף בין טובת הנפש.

אבל היום עלה בדעתנו עוד כונה נפלאה בדז״ל, להשתומם כל מה שרמוז בדז״ל אף לאיש פשוט כמוני, הענין כך הוא: כי איתא במדרש (ויקרא רבה פ״ד) מעשה באחד שהלך בספינה והתחיל לקדוח בספינה, א״ל אנשי הספינה למה אתה נוקב בספינה? א״ל מאי איכפת לכם בשלי אני נוקב, אמרו לו שוטה שבעולם כי בהנקב תבוא מים בספינה ותטבע הספינה, כך חוטא אחד יאבד טובה הרבה מן העולם עכ״ל, והנה עפי״ז נבין כמו שע״י נקב רע יבוא השפעה רעה ח״ו בעולם, כ״ש שע״י נקב טוב, פי׳ זכות, יביא הרבה השפעה טובה בעולם, כי מרובה מדה טובה, ונמצא עפי״ז, כי כל אחד מישראל שעושה איזה דבר טוב כל ישראל חייבים להודות לו ולשבחו כי הוא עשה טוב עם כל העולם כולו, ונמצא שבזה מקיים ב׳ דברים, א׳ שהוא אינו כפוי טובה להודות לו על השפעה טובה שהביא לכל העולם והוא בכלל, ב׳ אף אם לא היה מביא השפעה, מ״מ חייבים אנחנו לתומכו ולחזק ידי העושה מצוה בכל מה שנוכל אם בגופו, אם בממונו, אם בנפשו, להודות לו על כל הטוב שעושה כי מחויבים אנחנו ללכת בדרכיו ית׳, כמו שנאמר ״והלכת בדרכיו״ וכו׳, והנה הקב״ה אוהב מאד העושה צדק ומשפט, והנה הצדק ומשפט שהצדיק עושה, לא אליו ית׳ יעשה זאת, כנאמר ״אם צדקת מה תתן לו״ (איוב לה), ורק לטובת עצמו הוא עושה, כענין שנאמר ואתחנן ששי ״ויצונו ה׳ לעשות לטוב לנו כל הימים״ הרי כי זה לטובתנו ועכ״ז ״וצדקה תהיה לנו״, פי׳ כביכול תהיה נחשב לכם כמו שעשיתם עמדי צדקה, היש חיך מתוק מזה!

וע״כ אנו מחויבים ללכת בדרכיו ית׳ לאהוב ולחבב ולחזק את העושה דבר טוב ולשלם לו שכר טוב אם היה ביכולתנו כמו שהקב״ה עושה עם העושה צדק, מחבבו ונותן לו שכר, כאילו עשה כביכול צדקה עמו, ואנחנו מחוייבים וצריכים ללכת בדרכי ה׳, וזהו ״כל הכופר בטובתו של חבירו״, פי׳ מחשב בלבו מה לי לשמוח אם הוא מטיב לעצמו, ״לבסוף כופר בטובתו של הקב״ה״, כי לא יתיישב בלבו של זה, כי הקב״ה ישלם שכר כ״כ בשביל ההטבה שמטיב לו עצמו, וכופר בזה, ובא לידי מדה מגונה הזאת, בשביל שלא התרגל לחזק העושה מצוה, ונחסר ממנו ההבנה הזאת, ומכ״ש כי באמת טובה עם כל העולם כנ״ל, ולכן יש לחזק ידי העושה טוב, ואז נבין כמה יש עלינו חוב מאליו ית׳ להבין טובותיו המרובים בכל עת ורגע.

והנה עפי״ז מחויב אני להודות לרו״כ על הצדקה והחסד שעשה עם בני תורה, ישלם ה׳ פעלו ויזכה לבריאות גו״נ סלה קרנו תרום בכבוד וצדקתו עומדת לעד, וכן רו״כ צריך לשבח את אנשי ביה״ת אשר מצויינים המה בדור הזה לעסוק בתורה ויראה גם יחד, והלא זה דבר שקב״ה אוצר באוצרו כ״ש רש״י ז״ל שבת לא. ״יראת ה׳ היא אוצרו״ פי׳ רש״י ז״ל היא עיקר החשוב בעיניו לאצור ולעשות סגולה לזכרון, ויש להבין בזה אחרי שכ״כ חשוב בעיניו ית׳ כ״כ עד שמסגל באוצרותיו כענין סגולת מלכים, כמה השפעה טובה מביאים אלה, מלמעלה, נעלמה מאתנו, אבל לפי ההקדמות ע״כ כן הוא.

ואשרי חלקו שזכה להיות לו יד כבודה בזה! גם עתה הלויתי מר׳ דוד דעסלר ע״ח ל׳ מארק, יזכה לכוח״ט ברוב אושר ועושר ויזכה לתת צדקה וחסד כפלי כפלים כברכת אוהבו מרחוק הדו״ט. מי יתן ואדע אם באו לידו כל המכתבים בטח כי זה כמה אשר לא היה לי מרו״כ שום מכתב. מירושלים עיה״ק השגתי מכתב ת׳ כי בית המוסר דשם הולך וחזק, ושמחה גדולה לנו.

לא מרבכם מכל העמים חשק ה׳ בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים כי מאהבת ה׳ אתכם וגו׳ (דברים ז:ז)[עריכה]

עש״ק פ׳ כי תבא י׳ אלול, האהוב והנחמד באותות השמים, כמ״ש הרמב״ן ז״ל כי מזלו מזל בתולה, להורות אל אהבה לכנסת ישראל, ובחר להם החדש הזה להכין לבם לאביהם שבשמים להוסיף אהבה על אהבתם בהתקרבתם אליו ית׳ ויהיו נקיים וטהורים להעביר פשעם וחטאתם ביום הנורא, יוהכ״פ הבע״ל, ונזכה להיות מסוגלים להקרא בשם הכנסיה הק׳, אכי״ר.

והנה מצינו בטור ריש ה׳ ר״ח בשם המדרש, בא וראה אומה זו שיודעת אופיו של אלקיו, פי׳ מנהגיו, בנוהג שבעולם אדם יש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים שאינו יודע האיך דינו יוצא, אבל ישראל לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים וחותכים צפרניהם ובטוחים שיצא דינם לאור. ולכאורה זה סותר המאמר התלמודי ״אמר ר׳ כרוספדאי אר״י ג׳ ספרים נפתחים בר״ה אחד של צדיקים גמורים וכו׳״, ואם הם בטוחין מה הפחד?

אמנם הנראה, כי הנה מבואר בפ׳ ואתחנן ״לא מרובכם מכל העמים חשק ה׳ בכם וגו׳ כי מאהבת ה׳ אתכם״, וכתב הרמב״ן ז״ל טעם האהבה, כי הנבחר לאוהב היודע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו, וישראל ראוים לכך מכל עם כמו שאז״ל שלשה עזים הן ישראל באומות, ויעמדו בנסיונות או יהודי או צלוב ע״כ. היוצא מדבריו כי תואר הכנסיה הוא — התוקף והעזות בדעתם, ויגבה לבם בדרכי ה׳, להיות עומד בדעתו ואינו נכנע לרצון תאוותיו ומדותיו אשר לרגליהם ימשך שכלו ודעתו לדכא תחת רגלי העולם הפתאים והשכלים. ובכלל זה מה שאנו אומרים תמיד להיות בר־סמכא, בל״ס אתה יודע מזה וכן להיות מסודר ג״כ בכלל הזה. וזהו תואר הכנסיה האהובה אליו ית׳, וקבע עבורה בזה החודש בשמים מזל בתולה.

ועפי״ז נוכל לומר כי יש ב׳ דינים ומלבד דין היחיד יש דין הכנסיה בכלל, והיא בטוחה שתצא דינה לאור, כי יסודות האלו תכונתם לאביהם שבשמים, ואם מטו מה, כענין שבע יפול צדיק וקם, פי׳ מקומם עצמם מן הנפילה ויתקרב לאביו שבשמים. ומעתה יש לו להכין באלה המדות למען נזכה להחשב בכלל הכנסיה, ועוד לחפש להיות רבים צריכים לו, אם בגופו אם בנפשו שיתקדש ש״ש ע״י ונמצא כי הכנסיה צריכה לו ובכללה הוא. ומה טוב בזה להתחבר אל הד״ט, והד״ט, צריכים לו. וכל המוסיף מוסיפין לו ברכה.

וידעת כי ה׳ א׳ הוא הא׳ האל הנאמן שמר הברית והחסד לאהביו וגו׳ ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו וגו׳ (דברים ז:ט)[עריכה]

בסוף ואתחנן ״וידעת וגו׳ כי ה׳ א׳ הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו וגו׳ ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר וגו׳״, עי״ש ברמב״ן ז״ל, כי שני זכירות המה, וידעת וכו׳ זכירה לשכר לשומרי המצות, וזכירה לעונש לעובר מצותיו ומשלם לשונאיו וכו׳, א״כ שכר ועונש גלוי בתורה מקרא מלא דבר הכתוב, יסוד דברי הרמב״ן כי הזכירות האלה סובבות על פסוק הקודם ״כי מאהבת ה׳ אתכם וכו׳ הוציא ה׳ אתכם וכו׳ ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים״, ר״ל שם ראו כולם בחוש כי עם ישראל שומרי מצות השם פדה מעבודתם והוציאם מאפילה לאור גדול, הוא שכר שומרי המצות, והכה את מצרים מורדי ה׳ במכות גדולות וטבעם בים, הוא עונש עוברי המצות, ואין פלא כי עם ישראל נקראו גם אז שומרי המצות, כי בהיותם עבדים נכנעים לפרעה ולמצרים מטבע העבד להיות נכנע בכל מעשיו לאדוניו ולהתנהג במנהגיו ויפחד ויבוש להחליף שום מנהג ממנהגי אדוניו, לא כן עם ישראל עבדי פרעה אז, ידוע מאז״ל ״מלמד שהיו מצוינים שם״, בלשונם ובבגדיהם ובשמותם, שלא שינו כל עת עבודתם את לשונם, לשון עברי לשון אבי כל עבד, מבלי לדבר מצרית, ואת בגדיהם ללבוש כבגדי המצרים, ואת שמם שלא להקרא כשמות המצרים, והכל לתכלית חיזוק ואומץ החינוך אשר קבלו מאבותם אבות העולם אשר הכירו את בוראם יחיד, לבלי התערב במצרים ובתועבתם, היאומן כי יסופר כי עבדים דחויים ובזויים עובדי עבודות בזויות וקשות בחומר ובלבנים יותר משתי מאות שנה לא יעפו ולא ייגעו לחדש תמיד כנשר את חינוכם ולעשות ההיפוך כמעשה אדוניהם, בשלושת עיקרי וראשי הדברים להתייחסות החברה, בלשון ובשם ובבגדיהם.

עקב[עריכה]

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם וגו׳ (דברים ז:יב)[עריכה]

״והיה עקב תשמעון את וגו, ושמרתם ועשיתם״, דברנו המדרש, (תנחומא אמור י) ״בג׳ מקומות התחיל הקב״ה להוכיח את ישראל התחילו או״ה שמחין וכו׳״, פי, כי יש ב׳ מיני שלא לשמה, אחד, כדמיון, פלאניע (כנראה צריך להיות פולניא, מהמלבה״ד) אשר הם מורדים באמת, ורק מיראה הם צריכים לשמוח ביום חג המלך, ולהוציא הוצאות על לימונאציע ובאמת הם לצנינים באמת כי הוא שונא המלך משא״כ אנחנו בני המדינה, אם כי יש מי שימצא שאם לא יכפוהו יקמץ להוציא הוצאות על הלימאנציע, אבל לא ישנא המלך, אלא אדרבה ישמח בחגו יום יולד בו, ואחרי שכפוהו להוציא ממון וכו׳, ישמח באמת בשמחת המלך, כי הוא מאנשי אוהביו, וכן יש בעובדי השי״ת, יש מי שבשמחת לבבו יעמוד בכל נסיון, מעט או רב, בין בממונו בין בגופו, ויש מי שקשה לו לעמוד בנסיון גופו או ממונו, אבל בקרב לבו יחפוץ עבודתו, ואחרי שכבר הלכה תאותו שלא היה אפשר לעמוד בה כפי מצבו הרע, נשאר על תוכן לבו שהוא ער, (כנראה כונתו על הפסוק בשיה״ש ה:ב ״אני ישנה ולבי ער״).

והנה אומות העולם, תוכן לבם ג״כ רחוק מאתו ית׳, גם בלי תאוה ונסיון, ולכן אמר המדרש, בג׳ מקומות, פי, התחיל לדון ישראל, שבנסיון אינם עומדים, ומבאר שאעפ״כ אל תאמר, כי נדמו לאו״ה, לכן אמר, התחילו או״ה שמחין, כדמיון, אילו היו שומעין, היו סוברין כמוני כמוכם, לזה סיים, (ישעיה א:יח) ״אם חטאתכם כשני כשלג ילבינו״, כי רק מחוץ נתקלקלו, כמו שנאמר (שיה״ש א:ו) ״אל תראוני שאני שחרחורת שזפתני השמש״, אבל עצם הרצון ער לעשות רצון אביהם שבשמים. ולכן בלי תאוה מוצאת, יבקש כבוד השי״ת, ולכן אמר משה רע״ה (דברים לא:ג) ״לתת נקמת ה׳ מאת המדינים״, והשי״ת אמר, ״נקום נקמת בני ישראל״, עיין באוהל יעקב שם.

והנה שלא לשמה כזה, שבאמת דעתו ולבו מואס בתורה ויראה, ורק למען הכבוד או ריוח ממון מוכרח לעשות הטוב, זה אינו כלום, כי לעולם לא יבוא לשמה, משא״כ מי שלבו ודעתו וחפצו הפנימי לעשות הטוב, כי מבין הוא שכן צריך וראוי לעשות, אף שגם זה יש בו שיטה שנקרא שלא לשמה, וגם שכר ועונש, נקרא שלא לשמה, אף דלא קיי״ל כן, מ״מ אין זה נדחה מכל וכל, מקום יש גם לדעת יחידית, כמו שמצינו מדת חסידות לחוש לדעת יחידית, הרי יש לה מקום, וג״כ מצינו (ברכות ט) כדאי ר״ש לסמוך עליו בשעת הדחק, הרי דיש מקום אף לדעת יחידית, שאין הלכה כמותה, מ״מ אחרי שרואה ומבין וטוען כי טוב ה׳, אף שעדיין אינו נקי מתאוות עוה״ז, שלא לכוין בה פניה עולמית, כבוד או ממון, מ״מ אחרי שמבין טעמה וריחה המדובק בה, לבסוף יבא לתכלית השלמות מצד המעשה.

וזהו ״עקב״, פי׳ סוף הדבר של הבנה, היינו שמיעה, כי שמיעה הבנה הוא, כמו שמע בקולה, ״עקב תשמעון״ תבינו נועם התורה, אם תבינו מה העקב, פי׳ הסוף שג״כ ״ושמרתם ועשיתם״ כמשפטן בנסיעות ג״כ, כי יתחזק תמיד ההבנה כי ״מתוקים מדבש וגו׳״, (תהלים יט:יא) וכדאי לסבול עבורם הכל, קצרתי והבן.

וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ א׳ מיסרך (דברים ח:ה)[עריכה]

בספר שערי תשובה (ד:יב), וכן ישים וכו׳ וכו׳ כמו שנאמר משלי יח ״רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה״, פי׳ כאשר יחלה הגוף, הנפש תסבול חלי׳, מלשון (מלאכי ג) ״ומי מכלכל את יום בוראו״, כלומר תעזור לגוף ותסעדהו, כאשר תדבר על לבו ותנחמהו לקבל ולסבול, אבל כאשר הנפש חולה, ונכאה מן היגון והדאגה, מי ינחם הנפש, ומי יסבול ויסעד אותה, הנה כי הדאגה ומרירות הלב יכבדו מחלי הגוף, כי הנפש סועדת הגוף בחליו, אבל כשהנפש חולה, ונכאה מיגונה, לא יסעדנה הגוף, ואם תמצא את החוטא תלאה ויקרה אותו צרה, ויצדיק עליו את הדין, ויקבל המוסר באהבה, יהיה זו לו למגן מן היסורים הרבים הראויים לבוא עליו, כמו שנאמר (תהלים עו:יא) ״כי חמת אדם תודך שארית חמות תחגור״, פי׳ צער האדם יודה אותך, כלומר שיודה האדם אותך בעת צערו, מלשון (איוב ו) ״לו שקול ישקל כעשי״ שענינו הצער, ״שארית חמות״ שהי׳ מפותחות לבוא על האדם, כענין מא׳ הכ׳ (מלכים א׳ כ:יא) ״אל יתהלל חוגר כמפתח״ תחגור ותעכב אותם ולא תביאם עליו, וזה הדרך משל למפתח החרב ומשיב אותה אל נדנה, ונאמר (ישעיה יב:א) ״אודך ה׳ כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני״ וכו׳ וכן בענין ההודאה על הטובה נאמר (תהלים נב:יא) ״אודך לעולם כי עשית ואקוה שמך כי טוב נגד חסידיך״, פי׳ אודך על הטובה שעשית עמדי, ובעבור זה אקוה להתמדת טובותיך, ונאמר (תהלים קטז:יג) ״כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא״, (תהלים קטז:ג) ״צרה ויגון אמצא ובשם ה׳ אקרא״, ואמרו חז״ל בענין מה שכתוב (תהלים ג:א) ״מזמור לדוד בברחו״, (משלי כא:טו) ״שמחה לצדיק עשות משפט״ — מדתם של צדיקים פורעים חובם ומזמרים להקב״ה, משל לבעל הבית שהיה לו אריס והיה אותו אריס חייב לו, עשה אותו אריס את הגורן וצברה ועשאה כרי, נטל בעל הבית את הכרי ונכנס האריס ריקן לביתו, והיה שמח שנכנס ריקם, אמרו לו: יצאת מגרנך וידיך על ראשך, ואתה שמח, אמר להם: אע״פ כן השטר ממורק פרעתי את חובי! שם סימן י״ג. וחייב האדם להתבונן ולדעת כי אין התלאה אשר מצאתהו והיסורים הבאים עליו לפי גודל עונו ורוב חטאיו, אך השם ית׳ מיסרו דרך מוסר האב את בנו בחמלת ה׳ עליו, שנאמר (דברים ח:ה) ״וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ א׳ מיסרך״, ופירשו חז״ל (ילקוט שמות תרו ש״ג) ״לבך יודע מעשים שעשית ויסורים שהבאתי עליך כי לא לפי מעשיך יסרתיך״ ונאמר (איוב יא:ו) ״ודע כי ישה לך אלוה מעונך״, ונאמר (עזרא ט:יג) ״כי אתה אל חשכת למטה מעוננו״ וכאשר יבא המוסר על אויבי ה׳ בעון אחד הם נספים, כי תבא עליהם הפורענות בבת אחת, כמו שנאמר (תהלים לד:כב) ״תמותת רשע רעה״, ושאר עונותם נשארים על נפשם, שכמו שנא׳ (יחזקאל לב:כז) ״ותהי עונותם על עצמותם״, אבל בבוא המוסר על הצדיקים מעט מעט יבא עליהם עד תם עונותם, כמו שנאמר (עמוס ג:ב) ״רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם״, ופירשו חז״ל (ע״ז ד) משל לאדם שהלוה לשני בני אדם אחד אוהבו ואחד שונאו אוהבו נפרע ממנו מעט מעט, שונאו נפרע ממנו בבת אחת, ונאמר (משלי כד:טז) ״כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה״, פירוש: ברעה אחת יכשלו ויתמו, ונאמר (ירמיה י:כד) ״יסרני ה׳ אך במשפט אל באפך פן תמעיטני״ פירוש: ״אך במשפט״ — במדת רחמיך וחק חסדיך, מלשון (במדבר כט:כא) ״במספרם כמשפט״ — כחוק, (תהלים קיב:ה) ״יכלכל דבריו במשפט״ — במדה, ומשלו עוד משל בענין הזה ואמרו (מדרש תהלים לח.) מי שאינו יודע להכות מכה את בנו על עיניו ועל פניו, אבל מי שיודע להכות מכה את בנו בענין שלא יזיק לו, וכן כתוב (תהלים קיח:ח) ״יסור יסרני יה ולמות לא נתנני״ ונאמר (איוב ב:ו) ״אך את נפשו שמור״, ולא יבואו על הרשעים זולתי יסרי נקם, אבל יסורי הבחינה לא יבואו זולתי על הצדיקים, שהם מקבלים אותם באהבה ומוספים תיקון במעשיהם, והיסורים לטובתם ותועלתם וגודל שכרם, כמו שנאמר (תהלים יא:ה) ״ה׳ צדיק יבחן״ ומשלו רז״ל משל בזה ואמרו (בר״ר נח) בזמן שיודע בעל הפשתן כי הפשתן חזק מכה עליו הרבה לעשותו רך וטוב.

והנני שולח לכם העתקה מרבינו יונה ז״ל, שיש בה די להתחזק ולהצדיק דין שמים, וזה י׳ לכם לרפואה שלמה, והנה כל הרופאים יזהירו את החולים מבלי לדחוק את השעה, ובזה רפואתם יותר קרובה לבוא, והנה אין להם רפואה, במה יתחזק החולה מבלי להיות בהול לרפואתו, אבל חז״ל גילו לנו סודות במה יתחזק לקבל הכל בשמחה, והמבין יבין מזה, כי אמונה מחויב בטבע, אחרי כי הרופאים ג״כ מזהירים על זאת, אבל אינם יודעים במה יתנחם החולה בחליו, וע״כ באמונה כנ״ל וכו׳ וכו׳, וזהו כונת הפסוק (חבקוק ב:ד) ״וצדיק באמונתו יחיה״, פי׳ האמונה מחי׳ ומחזק אותו ומשמחתו, וטוב לב משתה תמיד, וכתב הגר״א במשלי, ״כי השותה יין משמח, אבל כשיפיג יינו בטל שמחתו, משא״כ טוב לב כמשתה תמיד, דייקא, והנה האמונה נותנת בו לב טוב להבין כי רק הם שלוחי דרחמנא, לרחם על האדם להחזירו למוטב, להתענג חיי עד, (ברכות מ) ״חסד אשירה ומשפט אשירה״, כי סוף המשפט חסד גמור הוא, והנה כבר ידוע בדרשת הר״ן ז״ל אמר: כי אנחנו רואים כי כל המאכלים טובים בטעם, וסמים המרפאים תפל בלי טעם, גם מרים כלענה, מפני כי ה׳ עשה את האדם ישר, ומעתה כיון שאנו רואים כי האמונה מחיה ומחזקת את האדם, ונותנת לו לב טוב כמשתה תמיד, הרי לאות ומופת כי ״האמונה״ היא מאכל לאדם גם בטבע זה העולם, ולעתיד לבא איני יודע כמה, ״עין לא ראתה א׳ זולתך יעשה וגו׳״, ה׳ יעזור לנו לעלות באמונה מעלה מעלה וטוב לנו.

מאמר ״שבטך ומשענתך המה ינחמוני״[עריכה]

תהלה כי באת הביתה אחרי כל הסבל שעדו עליך אחרי אשר לא פללנו ע״ז, מי יתן והיה הכל לטובתך למעלה למעלה, לא כמנהג עניני עוה״ז עניני עוה״ב, מנהג עניני העוה״ז אם יקרה לאדם איזה צער, כשיגצל מן הצער שמחתו רבה, כי אז נפשו מרגשת חסדי ג׳ ית׳ כי רבו, ״זהו עומק טעם עונג הבא אחרי הצער״, אבל האם יכול עוה״ז לעשות מעצם הצער שמחה?! משא״כ עוה״ב עצם הצער יתהפך לשמחה רבה, כי הועילוהו תועליות נשגבות כמו שאמר דוד המלך ע״ה ״שבטך ומשענתך המה ינחמוני״, ופי׳ דז״ל (שו״ט כג. ה.) שבטך — אלו היסורים, ומשענתך — אלו תורה שלמדתי המה ינחמוני יותר מכל המעלות שיש לי, פי׳ כי ״אדם לעמל יולד״ ״נפש עמל עמלה לו״, פי׳ היא לבדה, היא שלו ולא זולתה.

ראה בני נ״י, שלא תשכח ממך כל ימי חייך לטובתך סלה.

מאמר ״דרך אמונה״[עריכה]

ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ה׳ א׳ כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה (דברים ח:יז-יח)[עריכה]

מהידוע כי חכמי הרופאים הראשונים השכילו לדעת מוצא ומבוא דרך המחלה, למען ישכילו בהמשך הזמן על ידי נסיונות דרך הלוכה, ועפ״ז ישכילו איך להזהר שלא תבוא המחלה, ואיך לרפאות המחלה הבאה, וכל עוד ישכילו בזה לפי יכולת המבחן. וע״כ מרגלא בפי הרופאים על דבר שייטב בעיניהם אומרים — דאס האט איין גאנג בחכמת הרפואות, ועל דבר שלא ייטב בעיניהם, אומרים — דאס האט קיין גאנג. ובעיני ראיתי כי כמה רופאים מובהקים שנשאו ונתנו בי, אך לא אמרו לי דעם גאנג, לא היה לי מהם שום תועלת, אך אחד ממיודעי, חפץ טובתי, אמר לי באר היטב הגאנג, ותהלה כי מעט הועיל לי בעזרו ית׳. אדע מעט יותר איך לכלכל הנהגתי, ואף זה המעט טובה גדולה לי. ומזה נבין כמו כן במחלת הנפשות, העיקר לידע מהלך המחלה, ואיך יסתעפו החסרונות.

ע״כ אתחיל בעזרתו ית׳ איזה מהלך בכח הנפש אשר מזה יסתעפו כמה וכמה ענינים, עצמו מספר, ותקבלו זה הדבר בשתי ידים, ובנפש חפצה ובלב שמח, ואבנה גם אנכי מכם, במהלך הנשגב הלזה, אשר בעזרתו ית, עמדנו על זה מסדר הפרשיות של שבת ושבת.

כבר אמרתי אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, פירשו המפרשים, לדעת מדה כנגד מדה, והנה מחלתי ל״א תרתי דסתרי מעלי להאי וקשה להאי, וע״כ כבד מאד סדר ההנהגה, ומוסכם אצלי שזה מדה כנגד מדה, כי לא כונתי איך לכלכל מדת כל דבר כמדתו. ע״כ חובה על האדם להשכיל על עניניו, איך לכלכל מדת כל דבר לפי מדתו, וזוהי עבודה רבה מאד מאד.

הנה אנחנו רואים כח באדם, כי כל דבר שנתישב בלב האדם, בונה עליו בנינים רבים. ולא רק בדבר שיש בו תאוה ורצון, אף גם בדבר שיש בו רק ידיעה לבד, רק כיון שהיא קדומה לו בזמן, כל סעיפי הידיעות שיולדו לו אח״כ בהשכלתו יסתעפו על שורש שנשתרש לו בהידיעה הקדומה לו בזמן, והשורש יטה השכל להשכיל עפ״י הידיעה הקדומה. וזה מהנפלאות מכחות האדם החומרי, וקשה להאמין זאת, אשר ע״כ התורה שידעה כחות האדם, אסרה לדיין שישמע צד אחד, כדי שלא יטה הדין אח״כ אליו ואין זה, רק מכח ההשרשה של ידיעה הקודמת, ומזה יתבונן הנלבב המבין איך חובה על האדם להתחנך מנעוריו, כי אם בידיעה לבד כך, מה בהנחה של חמדה ותאוה! מבהיל למתבונן! ואם לא נתחנך, לכה״פ כל עוד שיקדים לשוב מדרכיו והנחותיו הרעים, ירויח שורש פורה ראש של הקדימה מיום ליום, שלא יוסיף כח בהנחה, וזה ריוח גדול, כי כל עוד, יתגדל שורש הנחה יותר מערך הנחה הראשונה למבין בם. ועוד אנו רואים כי כל דבר שהחומר והצורה מתאחדים יתוסף כח הצורה, כדומה, מי שהוא רוצה להתרגל במדת הטבה, ועושה צדקות וגמ״ח, ומאכיל ומשקה עניים, יתוסף בו הטבה בלב עמוק. והנה הרופאים העוסקים בהצלת נפשות, להשקות סמים מרים, ולחתוך בשר ואיברים הנפסדים, שלא יפסידו כל הגוף כידוע, היש הצלת נפשות יותר מזה, ועכ״ז אנחנו יודעים שגם הטובים שבהם ישובו להולד בטבע אכזרות, למה? הלא עוסקים בגמ״ח גדולה, אלא מחמת שהחומר הוא היפוך הצורה, וטבע האדם יותר נוטה לרע כל היום, ע״כ תמשיך ההנחה המוקדמת את מעשה החומר הדומה לאכזריות, ומצא מין את מינו וניעור הרע הטבעי להתחזק. ולכן היו הראשונים בורחין מן הרבנות, שהחומר הוא היפוך הצורה, אף כי הצורה נעלית מאד כי היא לזכות הרבים, אמנם כנ״ל. וזה אפשר כונת העניו מכל אדם מרע״ה שברח מלהוציא ב״י ממצרים, כי היה חושד עצמו שלא יומשך החומר אחרי ההנחה הקודמת באדם כנ״ל; ושאול בחיר ה׳ יוכיח, וחז״ל בלשונם הזהב סוף מנחות אמרו: ״תניא אמר ר״ יהושע בן קרחא בן פרחיה בתחלה כל האומר עלה אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה כל האומר לי לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין שהרי שאול ברח ממנה וכשעלה בקש להרוג את דוד עכ״ל. הלשון ״שהרי״ קשה, אבל כונתם נראה לכאורה, וקשה להאריך, והנה שני הכחות הללו אשר קשה להאמין בהשכל, רק הטבע אין לו דרך בשכל, והם אמרו גם להגדול שבסנהדרין אסור לשמוע טענות יחיד קודם שבאו שניהם לדין, וכן חומר ההיפוך מהצורה מזיק להיותר גדול בישראל. מה נאמר אנחנו מלאים בהנחות קדומות מתאוה ורצון. וגם שנית, אנו עוסקים בחומרים, אשר אין כונתנו להתאים עם הצורה כלל, וכ״ש כשהם הפכים מבקר ועד ערב, וכ״ש כשהם נובעים מצורה רעה ופחותה! קצרתי במקום שיש להאריך, ודי למבין להתעורר לעמוד על נפשו לבטל ההנחות הקודמות, וגם לאחד החומר עם התכלית בכל האפשרי בעז״ה ית׳.

לסיים הענין הנעלה אשר התחלנו, כבד עלי עתה, ואי״ה בהמשך יבוא בל״נ, אך גם זה די להשכיל האדם חדשות נצורות להיטיב דרכיו.

נוכחנו לדעת כי אמונת ״פתי יאמין לכל דבר״ ואמונת השכל שני דברים המה, ולא עוד אלא שאמונת הפתי חזקה יותר באדם עצמו אף גם בבעל שכל היותר גדול, והראיה מהדיין שכתבנו, ונוכחנו לדעת הלוך השכלת בתי חומר ופחיתותה.

ראיתי בספרים אומרים כי החומר מפסיק ומסך מבדיל הוא לאדם, אבל לא ידעתי דרך הלוכה ממש, כמו מים צלולים הנמשכים דרך מים עכורים, יתערב בהם עיכור וזוהמא, ונוכחנו לדעת כי דברים המותרים הרחוקים מהצורה התכליתית, יזיקו להצורה שתי ידים יותר, ומכ״ש דברים אסורים יזיקו עשר ידות. ועתה יש להבין כי אמונת הרבה בני אדם, שאינה בהתבוננות השכל, רק סתם, אינה רק אמונת פתי כנ״ל ואין לה יסוד וקיום, נבין בזאת ממש הלוכה ונבין עוד עד כמה צריך האדם לקרב אמונה אל השכל למען יתישב בלב האדם להנחה קימת, כמו שהוכחנו מן הכח הנחה הקדומה השולטת על האדם ותמשיך כל פעולותיו לדרכה כנ״ל. ואחרי כל העמל וההתבוננות, כולי האי ואולי, כי היא קדומה וחזקה, וצריך לזה עזרת ית׳ ובקשה ממנו, וצריך שמירה הרבה מן פעולות המותרות, שלא ימצאו את מינו וניעור. והדברים עמוקים וקצרתי מקושי הכתיבה ל״א ועל בינתכם סמכתי כי תעמיקו בזה.

והנה יש ב׳ מיני אמונות, אנכי וקו׳ פי׳ חידוש העולם, וגם מארץ מצרים מורה על השגחה פרטית, וכו׳ הרמב״ן ז״ל (סוף פ׳ בא) כי פנת אמונתנו היא כי הנהגת העולם גם נסתר, פי׳ נראה כמנהגו של עולם, אבל באמת הכל עפ״י מעשי האדם לטוב או למוטב ח״ו, וזה כו׳ ס׳ אורחות חיים להרא״ם ז״ל שכ׳ ״כי זה סגולת ישראל על כל העמים״, וצריך לדבר בזה, אך לא עת עתה, ואי״ה עוד חזון בלי״נ. תתבונו אחי ורעי בדברים האלה ונתעורר מאד להשכיל להיטיב. כ״ד אוהבכם...

המשך ממאמר ״דרך אמונה״[עריכה]

כלל גדול דברנו כ״פ, שיש לאדם לעשות יסוד ולבנות בנינים. רצוני בזה, כי הלא ידוע כי בכל החכמות יש יסודות שנבנה עליהם כל החכמה, כמו על מושכלות ראשונות אשר אין לספק בהם וכדומה. ועפ״ז נדע כי כל מה שנתברר אל האדם דבר שאין לספק בו ע״י ראוית שכליות שמבררות אמתתן, ומכ״ש כשנוסף ע״ז לאמת הענין המושכל ע״י מוחשות או מפורסמות עם הראיות השכליות בלב שלם ובנפש חפצה, נוכל לעשות יסוד לבנות עליו בנינים רמים כי בטח לא ימוש. וזה כלל גדול למשכיל. והנה היסוד הזה אף כי קל הוא בהשערת השכל, אבל קשה מאד בעולם המעשה להחכם היותר גדול, ע״כ כל ימי האדם צריך להתלמד ולהתרגל ולהתחזק בזה וסוכ״ס צריך עזר ממנו ית׳ ע״ז.

ועפ״ז נוכל להבין כי כמו שבכלל התורה יש לבנות מתחלה היטב היסוד כדי שיתקיים הבנין, כענין שאחז״ל ״כדי שיקבל עליו עול מ״ש ואח״כ יקבל עליו עול מצוות״, פי׳ כשיבין היטב כי מלכותו בכל משלה, ובהכרח יקבל עליו עול מלכות שמים, כי מי ידין עם מי שתקיף הימנו, ובקל יבנה על זה היסוד בנין קיום המצוות כי מוכרח וטוב הוא לשמוע לאדון הכל, כי כל יכול הוא להיטיב להשומע לו בכל מילי דמיטב, אשר עין לא ראתה — ולא בכלל לבד אלא אף גם בפרטי התורה מה שביכולת האדם לקרב אל השכל, הטוב הצפון בה בדרך שכלי, זה יסוד להבין ולדעת כמה מהטוב והצלחה בלי תכלית צפון בה למקימיה כמשפט. דבר שיוצא מבעל בלי תכלית בחכמתו וטובו. כדומה, מי שיבין הרב—טוב והחכמה הגדולה והתועליות המרובות אשר יוכל האדם לקבל מהתורה, בין מהתורה שבכתב ובין מהתורה שבע״פ היודע ללמוד בהשכלה, ממש שאין כל דבר תחת השמש אשר לא יוכל להתיעץ ולהשכיל דרכו, לכל מיני האדם, ובכל עניני העולם לטוב לו, כל מיני ערמה וכל מיני דעת ומזימה תשכילנו, כשיבין זאת נקל לו לאהוב התורה ולהתדבק בה, כי יבין מזה גודל רוחניותה וגודל שכרה בעולם החכמה שלה.

והנה כבר הקדמנו במכתב הראשון השייך לזה, כי כל דבר שיתברר לאדם דרך הילוכו יתישב ויתקבל על לב האדם, כי זה דבר שהשכל יהנה תמיד לדעת דרכי החכמה ולהבחין אם טוב ואם רע, אמת או שקר, כולו או מקצתו, משא״כ הסכמיות בלבד בלי טעם והילוך דבר מדבר, אין השכל מקבל ואין מתישב בלב כלל, וה״ז אצל האדם כתפל בלי מלח, משא״כ בדבר שימצא מהלך בחכמה סדורה יקבל הלב היטב. כי אף מה שלא ידע מהלכו בקודש אין זה ריק, כי לא דבר ריק הוא, ואם ריק, — מכם הוא ריק, כי אינכם יודעים, וכמו שדרשו חז״ל ע״ז, אשר ע״כ יפה לנו לבאר ענין בדרכי העסק ונקבע לו שם בפני עצמו, מפני רוב תועלתיו, אף כי הוא שייך לעניננו מ״מ נקרא לו שם ״דרך משא ומתן״.

מאמר ״דרך משא ומתן״[עריכה]

מהידוע כי יש שתי הנהגות, הנהגה טבעית, והנהגה נסית, כאשר יתחקה האדם ההפרש ביניהן הוא: כי הנהגה טבעית מתקשרת בדרך סבה ומסובב, משא״כ הנהגה נסית אינה בדרך סבה ומסובב, אבל בזה מוטעים כמה בני אדם שהמה סוברים כי דרך הנסי הוא רק הסכמה בעלמא, כענין שקוראים סגולה, וסוברים כי אין בזה הדרך חכמה בקשר סבה ומסובב, וחלילה חלילה לחשוב כן, ומקרא מלא דבר הכתוב ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״, ומכ״ש כל הסגולות וכל הנסים הכל בחכמה נשגבה מאד. ואדרבה דרכי הטבע נודעו מעט ממנו לאדם דרכי החכמה, ומהלך דרכי החכמה של הנהגה הנסית נעלם ונשגב מדעת האדם אף שמץ מנהו.

וכאשר נטה משה ידו על הים ויבקעהו, לא היה רק בסגולה לבד בלי טעם, חלילה להאמין זאת שיהיו דרכי החכם בלתי בעל תכלית ח״ו דבריו כתפל בלי טעם. מי פתי יסור הנה להאמין פתיות כזאת, וכן כאשר זרק פיח הכבשן ונעשו אבעבועות בכל ארץ מצרים, וכן כאשר נטה ידו אל הארבה — לא היה רק הסכם וסגולה בעלמא ח״ו. וכן בכל הנביאים כירמיה וביחזקאל וכמוהם אשר עשו, לא היה רק סגולה בעלמא, אבל כאשר מחייב השכל ומתקבל על הלב, ובפרט כאשר קלטה דעתי הדלה מפי חכמים וגדולי המחברים, חוקרים ומקובלים גם יחד, וכאשר לקחתי מעט מזעיר מהם להסביר בדדמי לי׳, כמו מספר הכוזרי וספר בעל חו״ה, יש עלינו לדעת כי כמו שאנו רואים בטבע, כדומה עבודת האדמה, יש בזה חכמה להתלמד ידיעת טבע עבודתה, איך שתוציא האדמה אחרי עבודתה הנדרשת בטבעה, תוציא פרי טוב ורב פרי׳, אבל סוף כל סוף מה עושה בזה האדם, רק נותן הפרי בארץ מעשה קוף בעלמא, ואין לו שום ידיעה שמץ מנהו, איך ובמה תכונן האדמה את פרי׳ בקבוץ היסודות יחד ובהרכבת היסודות יחד, שלא יתפרדו, כי הם מתנגדים זה לזה. ומי יודע כמה כחות וממוצעים באין מספר הצריך לכח התחברותם ולתווך השלום ביניהם, ומי יודע כמה הרכבות וממוצעים באין מספר צריכים שיתקיים השלום ביניהם, כל זמן שנותן להם הקיום, דבר דבר לפי טבעו, ומי יודע כמה כחות וממוצעים צריכים שיתאימו עם כחות האדם, וגם לחזק חיותו וגם לקיים עי״ז קשר גופו ונפשו, וכן לכל חלקי הנפש בפרט ולכל כחות הנפש, וכן אגודת השכל עם כחות גופו ונפשו הכל תלוי באכילה ושתיה כי בלא זה ינתקן הקשר, — וא״כ צריך המאכל להתכונן שיהיה בכח המאכל, את כל אלה שחשבנו פה, ומה שלא חשבנו עצמו מספר, ומי יודע כמה הרכבות החכמה יש בכל כח וכח פרטי בכל הנ״ל, בין בגופו, בין בנפשו, בין בשכלו, בכחות פרטים שלהם, אל כל קיום אלה וחבורם יחד, צריך שיוכן המאכל באלפי אלפים כתות לקיומם וחבורם, והעד ע״ז כי הלא ידענו מהירות עבודת הטבע כמו העלעקטרישע קראפט, וכמו מהירות המאורות הבאים אלינו מן גבהי מרומים וכהנה רבות, ועכ״ז צריך הפרי לשהות במעבי האדמה קרוב לשנה, ויש מין אילנות שצריכים לשהות כמה שנים באדמה, מזה נבין כמה וכמה הרכבות באין חקר למו שעושה האדמה בחכמתה שנטבעה בה ממטביע הטבע, אחרי מעשה קוף בעלמא, של האדם המניח הגרעינים בארץ אחרי עבודתה הנדרשת בטבעה.

וכמו כן נתבונן דבר נפלא בטבע מה שאנו רגילים בו ואין אנו מתפעלים מזה, אם יאמרו לנו: אדם אחד רקק רקיקה אחת ובנה בזה עולם מלא, או להיפוך, אדם אחד רקק רקיקה אחת והחריב עולם מלא. הנו לכחו חזו מפעולות הטבע. תרח אבי אברהם אע״ה רקק רקיקה אחת ונולד מזה אדם גדול בענקים אשר הקנהו להקב״ה שמים וארץ כאז״ל, וכן בשבילו נברא העולם כאז״ל בשביל ישראל שנקראו ראשית, וכן עמרם רקק רקיקה אחת ונתהוו מזה יציאת מצרים, קריעת ים סוף, הורדת המן והורדת התורה מגבהי שמים לארץ, וכן בן דוד וכדומה להם.

ועתה והתבוננו מעשה הטבע אילו הניח הגרעין לא במקומו הראוי, רק בחוט השערה הלאה, כמו על אבן, וכן אלו רקק לא במקומה הראוי לה, לא היו נתהוו כל הכחות וכל ההרכבות שזכרנו למעלה, וכן לא היה נולד האדם אשר פעל כל אלה. וא״כ הרי לעינינו כח מעשה הטבע, שמדבר קל וקטן יבנו עולמות, ואיך לא נבין כי ההנהגה הנסית אשר היא טבע עליונה מאד ג״כ כנ״ל — ומעשה המצוות היותר קל שאדם עושה יבנו ויתכוננו מזה בדרך החכמה כנ״ל כחות ועולמות אין חקר.

וזה הדבר שהשכל מחייב ומתקבל אל הלב כי נבין דרכו ובפרט כי חכמי האמת יגידו לנו זאת, אשר הם יודעים פרטי הדרכים ג״כ ולא בכלל לבד.

אלה הדברים יכו שורש בלב האדם לדקדק בקיום מעשה המצוות כהלכתן דוקא. חוט השערה לא יחסר, ממש כמו טבע התחתונה ומכ״ש טבע העליונה מאד כנ״ל, עצמו מספר פסוקים מפורשים המתאימים זאת, ודי למבין במה שכתבנו על ענין נסיון של צדיקים במכתב הגרש״ש נ״י כי זה כפתור ופרח.

ותראו דבר נפלא כי בסוף פרשת מעשה בראשית התיבה האחרונה כתיב ״אשר ברא אלקים לעשות״, הרי כי דוקא מעשה הוא הפותח וסוגר מעשה בראשית כנ״ל, כמו שעינינו רואות בעוה״ז בחכמת הטבע, ממש כ״כ בטבע השניה, העליונה במעלה מאד, סים הפסוק כי הכל תלוי במעשה הקל של האדם למטה בארץ.

ומעתה נבא למאמר ״דרך משא ומתן״ שהתחלנו:

כפי מה שהקדמנו איזה דמיונות להראות גלוי כמה ענינים אשר נדמה לבני אדם כי זו האמונה ראויה לחסיד גדול, והנה, תחלה, עזרנו העוזר לראות גלוי ע״י התקרבות קרובה מאד לשכל האדם מטבע שרגיל בו כל ימי חייו, בי בל״ס המצוה היותר קלה בתורה, ע״י מעשה האדם בקיומה כהלכתה, הקצובה לה בטבע העליונה בתורתנו הק׳ היא פועלת ענינים נשגבים מאד נעלים. היש פעולה קלה יותר מלהניח גרגיר בארץ, ראו אחי מה פועל האדם במעשה הקל הלזה; היש מעשה קל יותר מרקיקה כנ״ל, ראו אחי מה פועל מעשה הקל הלזה אף בגבהי שמים, כי ממשיך נפש משכל ממעל, ולא עוד אלא שממשיך ע״י זו הפעולה הקלה צלם כל העולמות, ומקרא מלא הוא ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״. וידוע בפי כל, כי האדם נקרא בפי חכמי המחקר, ומכ״ש בחכמי האמת, ״עולם קטן״, כי כל העולמות כלולים בו, והרי נעשה זאת ע״י מעשה קל של האדם. ואם מעשה גשמיות פועל כ״כ בגבהי מרומים, מעשה רוחניות ורצונו של אדון כל — על אחת כמה וכמה, שהדבר היותר קל בעיני האדם פעולתה בגבהי מרומים מאד מאד. יותר נעלה באין חקר ממעשה הקל שבטבע התחתונה, וזה דבר שהשכל היותר קטן יבין כמעט מושכל ראשון כי מחויב זאת. (ומזה נבין גודל שכרן של מצוות).

ע״פ הנ״ל נראה לקרב אל השכל ״דרך משא ומתן״, איך שלא יטריד האדם יותר מדי, ולא יביאנו המו״מ להתרפות מעסק התורה בעמל ועיון וגם שלא יעבירנו על דעתו ועל דעת קונו ח״ו.

הנה מצאנו באלישע בעת שהחיה את הבן, שם עיניו על עיניו ופיו על פיו ויחם בשר הילד, מצאתי דבר נפלא ברד״ק ע״ז, אמר — שם פיו על פיו כדי להחם בשר הילד, כי כל מה שנוכל לעשות נעשה בטבע. ועפ״ז הודיע לנו הכתוב דבר נפלא כי באמת אין זה בדרך הטבע כשאדם חי ישים עצמו על אדם מת שיצא ממנו חיות אל המת להחיותו, אבל הודיענו בזה, כי באמת גם מה שנדמה לאדם טבע אינו רק נס, כי פנימיות הלוכו של הטבע בדרך סבה ומסובב, לא נודעת לאדם, ורק החיצוניות נודעת, כי כך גזר רצונו ית׳ בדרכי הטבעים, להודיע לאדם מהלך החיצוניות, את מהלכם בדרך סבה ומסובב, ופנימיותם לא נודעו וכמו שנודע זאת ג״כ לחכמי הטבעים וחכמי הרופאים. והראה הנביא כי יש הנהגות הטבע והנסי מושלכות זו בזו, ומה שנוכל לעשות בדרך הטבע, רצונו ית׳ שנעשה, כי כן קבע רוב הנהגת העולם במהלך הזה. אך למען נדע כי טבע ג״ב נס הוא, עשה פה מעשה קטן בטבע, היינו שקרב עצמו לילד כדי להחם בשרו והכל יודעים שרחוק זאת מדרכי הטבע להחם בזה בשר להחיותו, אך למען נדע כי טבע נס הוא באמת, ורק כך גזר רצונו ית׳ להודיע מהלך סבתם בדרך סבה ומסובב החיצוני, וכדי לנסות את האדם אם יתבונן דרכו להבין כי הכל בחכמה נברא. ולכן הראה הנביא כמו טבע בדרך סבה ומסובב, כן ג״כ נס, ביתר שאת מאד נעלה, וכן טבע ממש נס הוא, כי אין מקום בטבע בזה להחיותו. והבן כל זאת היטב.

ומזה הוכחנו לדעת כי גם במו״מ כן יסד רצונו ית׳ להודיע לבני אדם דרכי המו״מ בדרך סבה ומסובב, היינו דרכי הטבע התחתונה, וגזר שדוקא ע״י דרכי הטבע יתגלגל טרפו עלי אדמתו, והסבה הפנימית היא דרך נסי, כענין שאמרו מפתח של פרנסה בידו של הקב״ה. וכמו במה שקרב אלישע את פיו לפיו של הילד, היינו מעשה הטבע, יבינו הכל כי באמת אין זה טבע שיחיה בזה, רק נראה כמו טבע, וא״כ כיון שעשה כן בודאי היה צריך לעשות כן, וע״כ כי מה שנראה כמו טבע, באמת אין זה טבע, רק ג״כ נס. וא״כ נלמוד מזה כי כל דרכי הטבע אשר נראה לנו כי הסבה מחייבת המסובב, אינו, רק נראה כן, אבל באמת הטבע ג״כ נס הוא, ורק להורות לנו כי הנסי ג״כ בדרך סבה ומסובב. וכמו שבאם תחסר סבה אחת לא יצא המסובב, כן על אחת כמה וכמה אם תחסר סבה אחת מפרטי התורה, אשר קצבה וטבעה לטבע עליון הנסי, לא יצא המסובב הנעלה באין תכלית.

וכאשר יתישב בלבו כל זה ידע ויבן כי עסקו במו״מ, לבד כי הפנימיות ודאי נס הוא, אלא גם החיצוניות, היינו דרך סבה ומסובב, שיבין ויחשוב תוך תוכו, ג״כ נס הוא. וישמור חוקי הטבע העליונה לשאת ולתת באמונה עפ״י התורה, ולקבוע עתים לתורה, איש איש לפי ערכו, בעמל ועיון לפי ערכו, כדי שלא תחסר סבה אחת כנ״ל, ויתאימו טבע החיצונה וטבע הפנימיות ויצליח.

והנה כבר בארנו במאמר ״מתרושש והון רב״ כי מטבע האדם בדבר שיודע מעט יטעה עצמו כי יודע הכל, כמו כחרטומי מצרים כמבואר שמה, והכל מעיוור רצונו, וכן בזה — הרצון ידמה בעיניו כי הלא גלוי לפניו דרכי סבות העסק, ויתלה בו כחי ועוצם ידי עושה לי, ינוסה האדם המשכיל שישכיל דרכיו ועניניו בזה, כי הכח הפנימי נס הוא.

וזה כוונתם ז״ל ״יפה ת״ת עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון״, פי׳ ת״ת הוא דרך נס, ו״דרך ארץ״ לחבר נס בטבע, והבן.

והנה המאמר ״יפה ת״ת עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון״, אף שנתבאר בקצרה, אמנם צריך ביאור רחב. והוא כי כבר הקדמנו שכל הדברים אשר לא יתאימו החומר והצורה בפשוטו קשה להמשיך החומר אל הצורה העיונית מזה, וצריך תמיד להשכיל צורתו, ולחשוב תמיד להמשיך החומר אל הצורה העיונית, וכאשר כי מהלך העסק ניתן ביד האדם בטבע כנ״ל, היינו בדרך סבה ומסובב, קשה מאד להמשיך תמיד מחשבתו, כי פנימיותו נסי הוא, וכמו שאמר הכ׳ ״כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל״, פי׳ כי אף שהאדם אינו מרגיש כלל, כי יש מי שמשפיע לו כח לחשוב ולעשות חיל, אבל המשכיל יבין, כי הוא מעצמו אין לו כלום. והראיה שיותר מכחו אין לו כח לחשוב לעשות חיל, אף שרוצה ומשתוקק מאד לזה, ובהכרח כי ניתן לו בגבול הכח, ומי שנתן אז, הוא נותן בכל רגע ורגע, כי אין דבר עושה את עצמו ואין דבר מקיים את עצמו, כי אם היה מקיים את עצמו, יקיים א״ע לעד. וזה גלוי למשכיל.

אמנם מאשר הוא מרגיש רק עצמו, הוא חושב, הוא עושה, מוטעים ב״א אף היותר גדולים, כי כחו עושה לו החיל, ורק אחרי העיון הדק ואחרי התמדת המחשבה בזה תמיד בעת עסקו במו״מ, ימשיך החומר אל הצורה הפנימית, אמנם העצלות ואהבת עצמו לתלות המעלה רק בו נקבע במחשבתו הדמיונית, כי הוא והוא יחשוב ויתחכם ויפעול, וכאשר גדולי החרטומים יען כי ידעו חכמת הכישוף בסבה ומסובב, נואלו בזה, מלהבין צורתו הפנימית ולהבין כי קצור קצרה ידם נגד מרע״ה, כמבואר במאמר ״מתרושש והון רב״.

וכ״כ אנו רואים בדורנו חכמי הרופאים וחכמי הטבעים אשר רואים נפלאות בטבע, ורואים ג״כ כי סיבתם הפנימית נעלמה מהם, כאשר יאמרו בפה מלא כולם, ונמצא כי הם רואים נפלאותיו ית׳ יותר מיורדי הים, ועכ״ז רובם ככולם כעורים לא יבינו ולא ישכילו אשרם, ולהיפוך המה פוחזים ושפלים יותר מזולתם, למה? מהכח אשר נטבע באדם היותר גדול להעלים הטוב ולגלות הרע על בני אדם, כך שלא להפחית עצמם נגד מעלת זולתם.

והכופר בטובתו של חבירו פי׳ במעלת חבירו, לבסוף כופר בטובתו של הקב״ה, כדי להקל לעצמו מלוי תאוותיו ושלא להפחית עצמו כ״כ נגד הכל יכול, והוא מכיר באמת בעצמו שאינו יכול מאומה רק מה שניתן בו מהמשפיע בו כנ״ל, בלי ידיעה מטעה את דעתו להתעקש ולומר שהכל טבע, ובפרט כי הוא רואה מעט הולך בדרך התחייבות כנ״ל — מצא מקום לעוור עיניו ולומר הכל טבע ולא ידעו ולא יבינו כי מי הטביע הטבע, היש דבר עושה את עצמו? והדברים ארוכים, והמבין יבין, כי ברורים הדברים כשמש בצהרים, ומקורבים אל השכל, קול ושוברו עמו, פי׳ מהלך טעות הדמיון ומהלך תשובתם הכל מתקבל על הלב, בעזרתו ית׳, ותדעו כי קצרתי.

כן ממש במו״מ מוטעים ב״א לתלות בו הכל, מפני שאינם מורגלים במחשבות נסיי. ולא עוד גם בטבע, לו ישכילו כי לא לחכמים לחם וגו׳ וגם לא לרופאים הרפואה, וע״כ כי הכל מהטביע הטבע.

והנה להקים האדם על בורי׳ בא לנו מתן תורתנו בראותו דרכיה צוויה אזהרותיה, וגם ״בראתי יצה״ר בראתי לו תורה תבלין״, היא תגלה עיני האדם לראות כבוד המטביע וכי מלכותו בכל משלה. ויבין היטב בעינים פתוחות, כי הטבע באמת נס הוא. וכ״ז כל זמן שעוסק בתורה לבד אז החומר מתאים עם הצורה כנ״ל, נקל להשריש זאת בלבו. משא״כ כשמתחיל לעסוק במו״מ ונדמה בעיניו כי כחו עשה הכל, אז קשה להתאים החומר עם הצורה הפנימית כנ״ל, וצריך לזה יגיעה רבה ומחשבה תמידית כמבואר למעלה. וזהו יפה ת״ת שמלמדת האדם דרכי הנסי. ואח״כ כשמיגע א״ע לצרפה עם ד״א, פי׳ להתאים החומר עם הצורה הפנימית שנראה לכאורה ההיפוך, זה מדרגה גדולה. ויגיעת שניהם, לצרפם יחד, משכחת עון. ובל״ז איני יודע איך משכחת עון, ותן לחכם ויחכם עוד.

הפרטים היוצאים מהמאמר רבים המה. אך בעו״ה עדיין לא זכיתי לקרבני לעבודתו ית׳, וגם הכתיבה, לתועלת גדול מאד לרבים, כמו זה המאמר, קשה לי הרבה. זה כמה אשר סבלתי לא אליכם מהכתיבה של המאמר הארוך הזה, ידעתי אם יהיה לכם באמת להועיל כערכו תהיה לי זכות מכם ואבנה גם אנכי, אך כפי הכרתי מהמכתבים, ידעתי כי יש מתרפים במלאכתם מלאכת המחשבה. ע״כ אמרתי לעורר לפי הזמן גרמא.

הנה הוכחנו לראות בעליל כי דרכי התורה הם טבע כמו שאר טבעים, ולהיפוך, טבע עליונה מאד באין ערך יותר מטבע התחתונה. ואם בטבע האדמה נראה לי בלי תשלום כל פרטי חכמת העבודה, לא יצא פרי׳ הטוב של השנה, כן בטבע העליונה הטביעה טבע התחתונה, היינו ר״ה ויוה״כ, אשר תגזור ותכתוב ותחתום דינה של כל תשנה עפ״י הטבע התחתונה, לא יצא בכי טוב, ח״ו, רק ע״י תשלום עבודת הטבע העליונה, ע״י חכמת התורה העליונה.

והראינו לדעת כח המעשה כי זה המפתח של כל מעשה בראשית טבע התחתונה, וטבע העליונה היינו קיום הדינים הנוגעים לר״ה ויוהכ״פ, ונכלל בזה ״שתמליכוני עליכם״ והיינו קבלת עול מלכות שמים בהתישבות הלב, ונכללו בזה דרכי התשובה. וכבר תראו מה שכתוב בהקדמה הראשונה של קבלת יוה״כ, ולפי המאמר הנ״ל מבוארים היטב הדברים דשם יעו״ש.

ע״כ עליכם אחי הקרים לבחור אחרי עיון הדברים אשר ייטבו בעיניכם לקרב לפני כל בני הח׳ לעסוק בלי״נ יחד איש איש במקומו, על עסק ר״ה ויה״כ, שיהיה להועיל א״י כל השנה. ונא אל תאחרו להודיעני והזמן קצר כי ימי הדין משמשין ובאין. מאתי...

המשך למאמר ״דרך אמונה״[עריכה]

כללי הדברים הראשיים מפרטי המאמר אשר סובב הולך מהכללים, עיקרי הדברים הם ג׳: א. להבין בל דבר במהלך החכמה שלה בדרך הקש, והיינו כמו סבה ומסובב, ובזה יתישב הדבר בשכל, כענין ״זקני ת״ח כל זמן שמזקינין דעתם מתיישבת עליהם״. למה? כי תתגלה להם יותר ידיעתם בדרך מהלך החכמה ותתראה להם ממש כמו סבה ומסובב עולמי אשר מכיר בחוש, ומזה יתקבל וישוב היטב אל הלב המבין כל דבר המושכל בשכל, ומזה יתקרב לשמור ולעשות, כי הלב בהבנתו חומד וכלי המעשה גומרים, כמו ברע המדומה, כ״ש בהטוב המאומת בהתחלת סבותיה. — התבוננו כי נפלא הוא.

ב. להבין היסוד בסבותיו במהלך החכמה ואח״כ לבנות עליו בנינים רמים ונשגבים.

ג. ההשרשה הקדומה תמשיך אליה כל הידיעות הבאות אחריה גם להיותר חכם בטבע, אם לא יעמל לעקור שרשרה, ואחרי כל העמל אם יוכל להתרחק מכל וכל טוב יותר, כמבואר מדיין שאל ישמע טענות מאחד, הרי שאחרי כל העמל הוא חשוד ע״ז גם בלא נגיעת תאווה וחמדה, רק נגיעת השרשה הקדומה, ומה יהיה בהשרשת קדומה רצופה באהבת חמדה ותאוה, מבהיל!

ואם יבין היטב מהלך הכלל הג׳ ישתומם ויתבהל האדם מאד מאד, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, כי כל מעשינו בעו״ה בדרך זה המה. וזה כונתם ז״ל ״כשעתיד הקב״ה להוכיח כל צדיק וצדיק לפי מה שהוא, מי יעמוד לפני תוכחתו״ (ב״ר פ׳ צ״ג), הדברים ״לפי מה שהוא״ אין להם ביאור, אבל לפי״ז ניחא: להוכיח, פי׳ לברר, לפי מה שהוא, פי׳ עצם הדבר בלא השרשה קדומה מצד אחד, פי׳ מהיצר וחיילותיו, פי׳ הכחות הרעים המטעים את האדם בהשכלותיהם הבאים אחרי׳.

ולכן אז״ל ״אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה״ (ברכות ס״ג), פי׳ כדי שיתבטלו השרשותיו הקדומות מכל וכל, ואז יחכם היטב לאשורו ולאמתו וזה נקרא ״דיין״ שדן דין אמת לאמתו.

ואחרי אשר נוכחנו לדעת כי ידיעת הדבר במהלך החכמה שלה כדרך סבה ומסובב, רק היא תוסיף תת כח באדם להלפת בעוז ותעצומות ״עז כנמר וגבור כארי״ להזדין בשמירת מצוות מעשיות שלה על דרך הדקדוק היותר גדול, ובתלמוד תורה כנגד כולם שמביא לידי מעשה, וגם היא ממצות מעשיות, והראינו לדעת דמיונות אחדים מטבע, אשר נתגדלנו בהם מנעורינו, אשר צריכים לדקדק בהם לפעולות האדם, בעולם המעשה, כחוט השערה, וזה האיר לנו עינינו על אחת כמה וכמה בטבע הנסי שהוא כלו רוחני, אין לנו להביט רק על המטביע טבע הנס בסבותיו הידועות לו, ורק בפקודותיו עפ״י דרכי החכמה ישמע הטבע הנסי, והאדם העושה זאת. ובזה די לעורר ולזרז האדם על מצות מעשיות אשר כל הפילוסופים נתקשו הרבה, עד שכפרו במצוות המעשיות, וכנ״ל הראינו בעליל סכלותם, ויש לנו עם ישראל להתפאר, כי היותר קטן בעם ישראל ילעג ויכה על קדקוד הפילוסוף היותר גדול, והכל ממתנת התורה שנתנה לנו, וד״ל.

עתה נבוא לבאר מהלך סבות המחלות של חולי נפשות למען נדע איך להזהר מהן, ונבין כי במהלך הזה נכשלו היותר גדולים בישראל, כאשר גלתה לנו התורה, למען נשכיל להבין דרך המכשול, ונדע להזהר מהם. נטה אזנינו כאפרכסת לשמוע זאת כי נפלא הוא!

מן הידוע לכל כי כל מחלה בין בחולי הגוף בין בחולי הנפש הרפואה צריכה להיות ההיפוך. כדומה, מי שהוא אכזר בטבע צריך לרפאות טבעו בהיפוך, הכל ברחמנות, וכן המבוהל — ההיפוך שלו — הכל במתינות, ואם יתנהג בבהלה, תתגבר בו כל רגע ורגע המחלה, וכן אוהב כסף צריך להתנהג בהיפוך.

והנה כאשר הקדמנו לבאר תוקף כח של השרשה הקדומה אף בידיעה בלי תאוה, כ״ש בהשרשה הרעה, הקדומה בכל תוקף עוז מנעוריו, מי גבר בעוז לעקור אותה, אם לא יתנהג ממש ההיפוך מקצה אל קצה. והנה כאשר חטא אדם הראשון בעץ הדעת, הוסיף לו הקב״ה עבודה רבה מאד, היינו שיעסוק דוקא בזה הצד שנשרש בו בטבע קדום, היינו בזיעת אפיך תאכל לחם, וא״כ הרי יתחזק הטבע הרע, ועכ״ז יכון המדה כמדתו, בין במעשה בין במחשבה: במעשה, שלא ירבה העסק בכמות בזמן וברוב הסחורה יותר מדי, באופן שיתרפה מעמל התורה, ומכ״ש ח״ו מקביעת עתים כנכון בעיון היטב; בין במחשבה, היינו, שלא לשכוח כלל בכל עת עסקו, שכל חריצותו ומחשבותיו בעסק הוא באמת נסי — מדומה בטבע — כמו שביארנו מאלישע ששם פיו על פי הילד להחם בשרו, וזה הדבר נפלא לזכור זאת דוקא, כי בל״ז אין לנו ציור איך הוא נס מלובש בטבע וענין של אלישע מחיה זה הציור.

והנה זה ממש שני הפכים בנושא אחד: הוא עוסק בעמל מחשבתו לחשוב מחשבות, פעם כך ופעם כך, לשקול בפלס משקל המסחר, ולהאמין כי זה הכל נס מלובש בטבע, — קשה מאד מאד להתבונן בה כמעט אף לצייר זאת אי אפשר, ורק מעשה דאלישע יקרב לנו הציור, וחייב לנו דרך האמונה בזה, כי לא לחנם נכתבת זאת בתורה, ונבין מזה כי בפירוש חייבה לנו התורה בהאמונה הזאת דוקא, כי אמרה ״ואמרת בלבבך כחי וגו׳ עד כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל״, הרי מובן כי זה כונת הכתוב, ומי לא יבין כי זה תלוי רק ברעיון, ומי יעצור את הרעיון לאמור עד פה תבוא, תבוא טבע, ותיכף אח״כ נס. כללו של דבר, נס וטבע ממוזגים זב״ז, ואחד לא יכנס בגבול חברו.

התבוננו אחי המשכילים עד כמה עבודת מלכנו על צוארנו על כל איש ואיש מישראל, כי כולם חייבים לילך בדרך אמונה, ובלי עמל ועסק רב בזה ידמה לאדם כי אי אפשר זאת. ולדעתי נבין בזה מאמר חז״ל ״בשביל שאמר יוסף ״והזכרתני״, נתוסף לו ב׳ שנים״, ותמיד הוקשה לי וכי אסור לעסוק בטבע, הלא אחז״ל יכול יושב בטל ת״ל ״בכל אשר תעשה״, ויעקב אע״ה בצאנו עשה ג״כ בטבע, המקלות, ולפ״ז ניחא כי באמת זה הדבר הוא היותר קשה אף בציור, ומכ״ש במעשה, ורק אחר רוב החכמה בדרכי האמונה והעסק בם, עמדו ע״ז איך לכלכל מחשבותם לתת חוק וקצב לטבע ולנס. יתלכדו ולא יתפרדו ועכ״ז לא יכנס אחד בגבול חברו כמלוא נימא. ואולי יוסף הצדיק לרוב מרירותיו שישב עשר שנים בבית הסוהר נגע כמלוא נימא טבע בנס פעם אחת בחייו, וע״ז נענש אותו צדיק עוד שתי שנים.

ועתה התבוננו אחי המשכילים המבינים מה עצומה העבודה, שמלכנו של עולם דורש מאתנו, מכל אחד ואחד מישראל, דבר היותר קשה אף לאדם גדול, ולמה אנו מחשים מלהכין לבבנו ולכוון דעתנו בתורה ומוסר, במרחב השכלה, למצוא דרך איך לכלכל מחשבה ההפוכה ברגע ורגע, כמו זאבורא ועקרבא, — טבע אינו נס, ונס אינו טבע, ולמזגם יחד שני הפכים בנושא אחד, ישתומם המבין על קושי העבודה, ומה תקות אנוש אשר טמן יד מחשבתו בצלחת, היש מזור למחלתו ?!

ועתה התבוננו אחי המבינים המשכילים. כבר הקדמנו כמה קשה השרשה קדומה בלא תאוה וחשק ומכ״ש בחשק וחמדה עצומה, כמו חמדת פרנסה שחיי האדם תלויים בה, וכמה קשה לעקור השרשה כזו, ומכ״ש כשעוסק בדבר שמחזק הכח הרע, כמו הרופא האכזר שעוסק ברפואות אכזריות, וחייבה לנו התורה להתהפך מכח אל כח ומתכונה אל תכונה ברגע ורגע; כי מי שנפשו תחמוד ותתאוה לממון וכבוד, כדרך עמקי מחשבות האדם לזכות ע״י בצע כסף, אי אפשר לעשות במחשבתו ציורי נס, ומכ״ש מטבע נס, ומכ״ש שניהם גם יחד ולא יגעו זב״ז, ומכ״ש בהשרשה מיוסדת מעודו תקיפה וחזקה, לעקור אותה מכל וכל, בהפוכה כמו רגע.

והנה העבודה קשה מאד מאד, ולולא באה האזהרתה בתורה, היה נדמה לנו כי רק למלאכי מעלה ראויה עבודה כזו, והיא באמת מוטלת על כל אדם, וכל עיקר העמל הלזה בא לנו ע״י חטא של עץ הדעת. ויש לנו הרהורי דברים, למה זאת, ואיך שנתנה לנו לטובתנו דוקא, אך אין להאריך ולצאת מענין אל ענין.

והנה עסק המו״מ שכתבנו, הארכנו בזה מצד עצמו הנעלה מאד, כי אחרי האריכות — קצור הוא מאד, ומזה כונתנו להקיש על כל הנהגת האדם בכל מדה ומדה, וכלל גדול במדות — כשמם כן הם, ״מדה״ — כמדתו דוקא. כדומה, רחמנות מדה טובה מאד מאד, כידוע, ואין צורך להאריך, ועכ״ז שאול בחיר ה׳ נטרד ממלכותו בשביל רחמנות; כעס מביא לידי כמה חטאים וכל מיני גיהנם שולטין בו, ועכ״ז אמרו זרוק מרה בתלמידים; כניעה מדה משובחת מאד מאד, ועכ״ז צדיק מט לפני רשע, פי׳ המעלה המוכנעת לפני בעלי החסרון, אין חסרון גדול מזה, וצריך להשתמש בפני בעלי החסרון בהתרוממות הנפש, הנראה היפוך מכניעה, וצריך לשמור מדה כמדתו שלא יכנס בגבול ההיפוך בקצה המדה, כמדתו ההפוכה כמו רגע כמבואר למעלה, ופרטיה עצמו מספר, ובזה עמקו חכמת חכמי המוסר והמדות, אשר ידיעתי בזה רזה ודלה מאד, וזה היה חכמת אדמו״ר ז״ל לכלכל מחלת זיבורא ועקרבא. וע״ז כונתי כי לדעתי מדה כנגד מדה אצלי בדרכי בריאותי, כמבואר במאמר ראשון, מפני שלא כונתי המדה. התבוננו קושי העבודה וה׳ יורני נפלאות מתורתו.

סיום מאמר ״דרך אמונה״ בקצרה[עריכה]

דעו אחי כי סוד גדול אגלה לכם, לא היתי זוכה לעמוד על הענין הנעלה והנשגב הלזה, רק יען כי זכות אבות היה לי שזכיתי לשמש את אדמו״ר ז״ל, ולמדתי מעט להבין דרך מהתורה.

כאשר עייננו לפי מט ערכי בתחלת ס׳ שופטים, ראינו כי דרך ה׳ ית׳ שיהיה האדם בורח מן העבירה שבעים שערים, בשביל שער א׳ של עבירה, וכאשר תהלה, כבר נתבאר במאמר ״סחור בחור״, מיציר כפו של הקב״ה, ואחריו מבנו קין, אשר הקב״ה דבר עמו והתרה בו ״אם תיטיב שאת״, פי׳ מעלה גדולה תהיה לך כענין ״יתר שאת״ בשם הרמב״ן ז״ל. דברים נפלאים כתבנו בזה במאמר ״הוי בורח מן העבירה״. וזה הענין היה ראשית חטא השבטים, שלא התרחקו לברוח מן העבירה, מחמת שהיו רגעים הרבה מן המלחמות כמה שנים, והותירו מעט מן ז׳ אומות. ולא ברחו מן עבירה ״פן יחטיאו אותם״, אף — כי הרבה מאד היו יגעים מן המלחמות זה כמה שנים, אבל אין זה תירוץ מספיק נגד כבודו של רם ונשא ממהקב״ה, ואדם לעמל יולד עד יום מותו, והיה להם לבטוח בו ית׳ שהוא יחליף להם כח, ולא להחמיץ המצוה עד ינוחו מעט.

ומתחלה נסה אותם מעט כמו שמבואר בשופטים (א:יט) על יהודה ״כי לא להוריש את יושבי העמק כי רכב ברזל להם״ יעו״ש בפנים, כי זה היה להם לנסיון, ואח״כ כאשר לא עמדו בנסיון הקל לחגור שארית כחם בעוד שה׳ ית׳ עזר להם, ולא שמו על לב מחמת רוב יגיעתם כמה שנים במלחמות, בעמל וקוצר רוח מרוב יגיעת מלחמת עם עז, נשמט מהם, כי זה לנסיון לחגור שארית כחם ולבטוח עליו ית׳, כי ״קוי ה׳ יחליפו כח״, ויען כי לא ברחו מן העבירה, דרך ה׳ להשליכו בנסיון יותר גדול, ולא עזרם עוד להכריתם מן הארץ להתרחק מן העבירה, רק ישבו בתוכם בתקפה כדי לנסותם יותר, שישבו ביניהם כאזרחים ולא יתלמדו מהם, וסוף כל סוף לא עמדו בנסיון הגדול, ואחרי מות יהושע והזקנים התחילו לעבוד ע״ז, ומזה נצמח חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, וסוף כל סוף גלות חו״ל, להתערב בגוים במקומות מושבתם, בנסיון יותר ויותר גדול.

וזה היה חטא של אדם הראשון שלא ידע להתרחק מן העבירה. ״כי שמעת לקול אשתך״ נגזר עליו לקרבו יותר אל העבירה ״בזיעת אפיך תאכל לחם״, שבור חבית ושמור יינה, עסוק בצרכי חייך בדרך הטבע, עולם כמנהגו נוהג, ועכ״ז צריך שתדע כי לא ״כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה״ רק מוצא פי ד׳. וזה דבר קשה מאד, לעסוק בטבע, ודעתו תהיה משוטטת ברוחניות היפוך הטבע, ונמצא האדם קרוב לחטא מאד אחרי חטא של אדם הראשון.

וכבר כתבנו ב״דרך אמונה״ כמה מאד מאד קשה לאדם היותר גדול השרשה ראשונה אף לפי שעה, כמו דיין ששומע טענת בעל דין אחד נקרא ״לא תשא שמע שוא״ והבע״ד השני יוכל לפוסלו מדיין בזה אם ירצה, ישתומם המבין. ומכ״ש השרשה במקום שיש לו נגיעה עצמית, כי הדיין אין לו נגיעה עצמית, כי שניהם שוים לפניו, רק צדיק הראשון בריבו, ובפרט בדברים שנפשו של אדם מחמדתן, ומכ״ש דכ״ש בדבר שיש בו השרשה מלידה ומבטן, וצריך לעסוק בדבר שמחזק ההשרשה ההיא, נוכל להבין כמה קרוב האדם לחטא אחר עץ הדעת, ואם כח אבנים כחו?! הנה הדברים מבוארים למבין כמו חי!

וזה היה חטא העגל, שהיו מושרשים בע״ז, כמ״ש ״הללו עובדי ע״ז והללו עובדי ע״ז״, ונמצא כשהיה נסיון גדול אז, כי השטן הראה להם דמות מטתו של משה רע״ה, והיו יודעים כי אין ביכולתם לילך במדבר בלי מרע״ה, והיו רוצים לעשות זכרון לכח של משה. כש״כ הרמב״ן ז״ל וכמה מהראשונים, ולא ע״ז ממש ח״ו יעו״ש בפנים, ולזה הועילה להם השרשה של מצרים לטעות בזה, ובפרט הערב רב, ובפרט כי הצליח מעשה שטן, והעגל היה לו כח הדבור כמ״ש רש״י והרשב״ם והכל היה לנסיון.

וזה היה הענין של מרגלים. כי באמת יש לעשות סדר המלחמות בדרך הטבע, עי׳ ברמב״ן שם, וכן ״ירגלו את יעזר״ וכן עשה יהושע, שלח מרגלים. רק אדמה כי החטא היה שלא כונו המדה, והיו נחפזים בזה יותר מהמדה, כי הם מהרו לבקש ממשה, ולא היו ממתינים עד שישלח מעצמו. קרוב מעט למה שדברנו ביוסף עם שר המשקים שנתוסף לו בית האסורים ב׳ שנים. והנה ״גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להן״, והאדם קרוב לשניהם בעוה״ר בהשרשה ראשונה, ולכן רובן בגזל. ויש לנו לטכס עצות ולחפש דרך נלך בה, למען ננצל מחטא ונתקרב לעבודתו ית׳.

אחת היא מה שמצאנו לדלות ערכי, וגדולה היא אלי, כי זה יסוד כל האדם. כאשר תראו בעליל מקרא מלא דבר הכתוב בפ׳ ואתחנן ו׳ פ׳ ט״ז ״לא תנסו את ה׳ א׳ כאשר נסיתם במסה״ וכ׳ הרמב״ן שם פי׳ כו׳ ונחשב להם לעון גדול כי אחרי שנתאמת אצלם באותות ומופתים כי משה נביא השם ודבר ה׳ בפיהו אמת אין ראוי לעשות עוד שום דבר לנסיון וכו׳ וכו׳ יעו״ש, כי אין רצון ה׳ לעשות נסים לכל אדם ולכל עת כו׳ וכו׳ יעו״ש. ולכן אמר הכתוב בכאן שמור תשמרו וגו׳, שהם הנסים שנעשו לכם מכבר להיות לכם לעדות, כגון הפסח והמצה והסוכה, ותשמרו חוקיו אע״פ שלא תדעו טעמם וכו׳ וכו׳ ולא תסתפקו ביכולתו ית׳ אבל האמינו בתורתו ובנביאיו ותצליחו כו׳ יעו״ש בהרמב״ן ז״ל בלשונו הזהב. יצא לנו מזה הלכה למעשה ויסוד כל התורה כולה, כי מחויבים אנחנו לעשות העדות בפסח, מצה, תפילין, ושבת וכדומה, אשר הם מורים על יכולתו והשגחחו, להתברר על דרך אות ומופת כאלו ראינו בעינינו, כי אין עדות ברורה כמפורסמות למעיין בהם ובפרט כי הם חיים וקימים עד היום. מצרים יש עדיין בעולם, שבת חי וקים, כי בכל שבעים לשון שבת נקרא בלשון הקודש, כ״ש הכוזרי - וחקרתי הדבר כי כן הוא היום — והר הבית וארץ ישראל עדיין חי וקים, כותל המערבי חי וקים היום, וזה לא כבר אשר שלחו מרומי אל האויסשטעלונג בשיקגו מעט כלים מבית המקדש שעדיין צפונים באוצרותיהם, וגם מכתב אשר שלח טיטוס הרשע להתפאר בגבורתו שכבש מקדש כזה, וידוע כי מלך עריץ היה ומהסתם היה גבורה רבה לכבוש הבית, ומכ״ש בית ראשון.

ואחרי שיתברר אצל האדם כל העדות בדרך אות ומופת כנ״ל, רצון השי״ת שיתעמל להיות לו שכל חזק ביסוד הזה, ויבנה עליו בנינים מבצרים, ולא יזיזנו מדעתו החזקה שום נסיון בעולם, כי הכל לנסות את האדם יבואו עליו נסיונות, כאשר אמר הכ׳ בפירוש בפ׳ ראה (יג:ב) ״כי יקום בקרבך נביא או חולם ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת וכו׳ כי מנסה ה׳ א׳ אתכם לדעת הישכם וגו׳״, והנה לקלי הדעת תיכף יבואו הרהורים בלבם, פן ח״ו אמת הוא, אבל רצה הקב״ה שהמתנה הגדולה שנתן לאדם, הנפש המשכלת, לא להבל וריק תהיה, כי קלות הדעת מורה, כי אין לו דעת, והדעת באמת היא עיר מבצר, חומה נשגבה לא יזיזו אותה כל רוחות שבעולם, כראוי לחלק א׳ ממעל, וזהו מעלת האדם, וזהו רצון השם להתעמל להיות בעל שכל חזק, ועי״ז העמלות יזכה להיות נהנה מזיו שכינתו אשר אין עונג למעלה מזה, והכל, הוא ית׳ לטובתנו הוא דורש, בלי תכלית לדרישת טובתו אלינו, וכמו שאמר דהמלע״ה ״נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערך אליך אגידה ואדברה עצמו מספר״ (תהלים מ:ו).

הביטו וראו בעון העגל, אז״ל ״בא שטן ועירבב העולם אמר משה רבכם היכן הוא אמרו עלה למרום כו׳ ולא השגיחו עליו״ עיין ברש״י שהראה דמות חושך ואפילה דמות ענן וערפל וערבוביא, לומר ודאי מת משה, ואעפי״כ הרי לא השגיחו עליו, ראה כמה שכלם חזק שעם כל זה לא השגיחו עליו, עד שהראו להם דמות מטתו, והיינו דקאמרו לאהרן ״כי זה משה האיש וגו׳״ עכ״ל הגמרא (שבת פט). והנה היש מופת יותר מזה כי ראו בחוש מטתו, ולמדנו מזה ב׳ דברים: האחד, כמה רשות ניתן לו להטעות הבריות כדי לנסותם כנאמר ״כי מנסה״, שנית — כמה צריך האדם לעמול להיות לו שכל חזק, עד שגם חוש לא יזיזנו ממקומו, ואחרי שנתברר להם כי משה נביא נאמן להשם, אי אפשר שלא לקיים דברו.

הביטו אחי נאמנים וראו עוצם העונש של אי בעל שכל חזק, עד שידוע דברי הראשונים ז״ל שלא היה ח״ו ע״ז ממש, וגם הראינו בפירוש בקרא שרק ערב רב חטאו בעגל, ועון ישראל היה שלא מיחו בידם, ומהסתם כחוט השערה נפל דמות ספק רחוק מאד מאד בהם, ובעבור חוט השערה שהיה חסר להם בשכל חזק, שאין מקום ספק כלל שבודאי יבוא, נענשו כ״כ שחזרה זוהמת הנחש וחזרו כל העמל והניסיונות שאחר החטא כנ״ל. הרי כי זה כל העמל להיות בעל שכל חזק, ה׳ יעזרנו לזה.

התבוננו נא אחי כמה צריך האדם להיות בעל שכל חזק מאד! ציירו נא אילו ח״ו היינו רואים עגל של בשר מדבר, כמה הרהורים היו ח״ו עולים על הלב, פן ח״ו יש בו ממשז ומכש״כ ״ויתפרקו נזמי הזהב ונתנו באש ויצא עגל״ הרי אות ומופת אחד, ומכ״ש שראו כלם שהוא מדבר, היש אות ומופת יותר מזה ח״ו להרהר פן יש ח״ו בו ממש. ולכן אין כל חדוש לכאורה על הערב רב שחשבו שיש בו ממש, ובפרט בהשרשתם הראשונה בע״ז. וגם ישראל אם כי לא עבדו אותו, אבל אם דמות הרהור עלתה בם לכאורה אין כ״כ חדוש, ועכ״ז נענשו כ״כ, גם הערב רב, גם כנסת ישראל, ובשביל הרהור כל דהוא חזרה זוהמת הנחש עם כל הנסיונות מחטא עץ הדעת, היש עונש יותר מזה! וכל הצרות ר״ל נסתעפו מזה. למה? כי אחרי שנתברר להם כי משה נביא נאמן לה׳ היה להם להבין כי מנסה ה׳ אתכם וגו׳ ״בכל לבבכם״ דייקא, וכיון שיש מעט הרהור אין זה ״בכל לבבכם״, ומקוה החסרה כל דהוא, הטובל בה נשארה טומאתו עליו, ואסור להכנס לבית המקדש.

גם יש להתבונן עוד כמה רשות ניתנה להשטן להטעות הבריות ולנסותם, עד כמעט, ח״ו, לעשות נסים באחיזת עינים, ובפרט בזמה״ז שאין לנו נסים גלוים, כמה צריך האדם לחזק את שכלו בהעדות שנתן הקב״ה לנו כנסים גלוים היום, ולא נתפתה מניסי אחיזת עינים, כמו ״מדוע דרך רשעים צלחה״, היש קץ להשכל החזק שצריך האדם בדור הזה, ובפרט כי ר״ל המינות מתגברת יום ויום, כמה חזוק צריך על ההרהור! ראו מה שכתב הרמב״ן בשם המיכלתא בפ׳ בשלח ״ויזעקו אל ד׳״, ואח״כ ״המבלי אין קברים במצרים״ וכ׳ שם הרהרו אחר משה ונתנו שאור בעיסה ואמרו ״המבלי אין קברים במצרים״.

ונאמר השבח על האבות הקדושים ״חבל על דאבדין ולא משתכחין הרבה פעמים נגליתי אל אברהם יצחק ויעקב ולא הרהרו אחרי מדותי״, הרי כי בהרהור עיקר המעלה, וכנ״ל ״בכל לבבכם״ דייקא.

ראו נא אחי, כמה היו גדולי התנאים מתהלכים בדרך הזה להיות בעלי שכל חזקים. כמה שנראה להם מן התורה ליסוד, ולא הביטו על שום דבר לזוז מדעתם החזקה. נצייר נא לפנינו אלו אחד היה אומר לנו בויכוח הלכה למעשה, ישמעו עדים ויראו כי אוכיח שהצדק אתי. הנה הנהר ההולך ממזרח למערב, אם הצדק אתי ישוב מהלכו ממערב למזרח, ותיכף שם הנהר, יכו כולם כף ויאמרו — הן, הן, הצדק אתו, אמת, אמת. והנה ר״א וחכמים התוכחו ושב הנהר ולא פעל עליהם הדבר כלל ואמרו ״אין מביאין ראיה מזה״. ולא עוד אם יצא קול מן השמים שהצדק אתו הלא כולם יעשו כאלמים מפחד ואימה, וימנו ויגמרו הלכה כוותי׳, ואלו בעלי השכל החזק ״עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר אין משגיחין בבת קול, כבר כתבת אחרי רבים להטות״. השתוממו מבינים על בעל שכל החזק הלזה, הפלא ופלא, הכל מיסוד הזה, כי האדם צריך להיות בעל שכל חזק, ומה שנראה לו מן התורה לא יתפעל משום דבר היפך כי התורה עומדת בימין צדקו, וכמו שביארנו ב״אגרת הבקורת״ מסוגיא דשבת מנין לפולטת ש״ז ביום השלישי.

והנה בתוך חשבי בדבר הזה, היה לי שמחה גדולה, כי נזדמן לי במקרה ומצאתי תנא דמסייע לי ממש אות באות המאמת כל הדברים, ומי הוא התנא, ר׳ נסים גאון ז״ל בברכות י״ט כתב שם כי הבת קול של ר״י היה בדרך ״כי מנסה ה׳ אתכם״, פי׳ לנסותם אם יהיו חזקים בדעתם ״אחרי רבים להטות״ ולא ישגיחו בבת קול, — ונתתי שמחה בלבי וחשבתי כי בודאי הכתיבה מצוה רבה היא, כי נזדמן לי זאת באמצע כתיבתי, אף כי קשה לי הכתיבה ל״א, כי זה כמה ימים אשר אגזול את שנתי, אבל אקוה כי ה׳ ברחמיו יעזור לי בתכ״י לקרבני לעבודתו, וכל כך היו חזקים בשכלם הנראה להם עפ״י התורה, עד שלא פעל עליהם הבת קול מאומה, לבד שנמנו וגמרו שאין הלכה כמותו, אף שהיו תלמידיו, ולא עוד אלא שהביאו כל טהרות שטיהר ר״א ושרפום, ולא די זאת אלא עוד נמנו עליו וברכוהו, התבוננו כמה אנו רחוקים מהאמיצות הזאת! סיבת הדבר הוא דעת קלישתא, קלות הדעת.

התבוננו עוד בכח ״איך חשבתי״, אלו היינו רואים אדם גדול בתורה וביראה ונתאמת לו במופת שכל תפלותיו מקובלות תמיד, האם היינו מהרהרים אחריו שום הרהור, ובפרט במקום שיש חשש סכנת נפשות, ואנו רואים שכל מה שיעשה אדם אז להצילם מסכנה, הכל טוב וישר, וכולם מודים ומשבחים לו ומספרים נפלאותיו ומפעליו.

צאו וראו כח בעל שכל החזק: מצינו בתענית כ״ג: ״פעם א׳ לא ירדו גשמים והיה סכנה גדולה״ עד שאמרו לו תלמידיו של חוני המעגל ״רבי ראינוך ולא נמות״ פיר״שי ז״ל בניחותא, כלומר השתדל שלא נמות ברעב, וכן אמרו לו פעם ב׳ כשירדו גשמים יותר מדי והתפלל ענה ואמר ״לא כך שאלתי״ כו׳ ונתקבלה תפלתו. והנה יש לומר כי הי׳ כן להראות צדקתו שהקב״ה שומע כ״כ תפלתו ״וכששמע שמעון בן שטח הדבר שלח לו אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי״ ופירש״י שהטיח דברים ואמר ״לא כך שאלתי״, וסיום הברייתא ״ולא עוד (כך הגי׳ הגר״א ז״ל) אלא שאם שנים כשני אליהו שמפתחות של גשמים בידו של אליהו, לא נמצא ש״ש מתחלל על ידך אבל מה אעשה לך שאתה כבן המתחטא (ופירש״י לשון חטא כלומר הולך וחוטא, כך הגיה הב״ח) וסיים ועליך הכתוב אומר ״ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך״, הרי שהיה גדול כ״כ ואעפי״כ לא נמנע מלשלוח לו דברים קשים כזאת ״אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי״ בשביל ב׳ דברים, א׳ שאמר ״לא כך שאלתי״ ושנית היה לו לחשוב פן מפתחות של גשמים ביד אחר, אף שאליהו לא היה אז, אבל במקום שיש חשש גדול של חלול ה׳ יש לחשוש חשש רחוק ואף היה סכנה גדולה, הרי לנו לעמוד כמה צריך האדם להיות בעל שכל חזק איש איש לפי ערכו.

שני הלמודים הללו, משני מעשיות הללו, עצמו מספר, כי הם למעלה מדרך הטבע, ואין די השתוממות, וכמה למודים יוצאים מזה גם לפי ערכנו. נזכה להעזר מן השמים לכון דרך התורה אכי״ר.

נמצא מכל הנ״ל: ראשית דבר, לברוח מן העבירה בכל האפשרי, ונכלל בזה להשתדל על ההסתפקות שלא יצטרך הרבה, ולא יבוא לידי תרדמה של שטות ופזור הנפש, שנית, העמלות בתורה להבין דרכי התורה ומזה יבוא לידי עיון בדבר ויהיה לו שקול הדעת בדבר ואח״כ יבוא לידי שכל החזק אשר זה יסוד כל התורה באמונה ובהלכה למעשה, כמבואר בעליל מכל הנ״ל; נכלל בזה שלא להיות משוחד במדות. העמל רב מאד, והמשכילים יזהירו מזה כזוהר הרקיע, ובפרט בעלי עסק אם יתאצמו תמיד להזהר מ״כחי ועוצם ידי״ רק לידע כי זה גזרת ״בזיעת אפיך תאכל לחם״ פי׳ להגדיל הנסיון לעסוק בעצות ותחבולות, ודע ״כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל״, ובזה תגדל מדרגתו מאד מאד להפוך החומריות לרוחניות.

וזהו שהאבות היו עוסקים במו״מ מטעם זה. ויוסף שנטה דעתו פעם אחת בחייו כחוט השערה לשר המשקים, נענש שתי שנים בית האסורים בעוה״ז, ונוכל להבין כמה ״בית האסורים״ היה בעוה״ב ח״ו, בשביל חוט השערה אחת. וכבר הראינו נפלאות ממנו באמרו ״שמני א׳ לאדון לכל מצרים״, הרבה דברים דברנו בזה להראות כי הסב הכל לה׳. עוד באמרו ״בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה״ יעוין בתרגום. והנה בלי שכל חזק אי אפשר זאת. ונתבאר מה שמבואר בקבלת יוה״כ ״להתרגל שתעשה המחשבה רושם בקרבו״.

ומעתה אחי אהובי התבוננו מה שאנחנו מגדילים תמיד מעלת בר סמכא, כי בלתי בר סמכא ממש, הוא היפוך שכל חזק, וח״ו רחוק הוא מקיום התורה. וגם מה שדברנו תמיד לעשות דבר המושכל בשכל היטב ולבנות עליו בנינים. ידעתי כי לא יבין זאת רק אחר הרבה הקדמות. תראו מזה זכות הבנת המוסר כי עתה יצא מבואר כמו חי כי זה יסוד אמונה ודרך התורה, ויסוד קיום הלכה למעשה זכות הרבים תעמוד לנו להצליח בזה מעלה מעלה.

המשך העתקה חפשית ממאמר ״דרך אמונה״ (מבנו ז״ל)[עריכה]

מן המאמר הג׳ הזה נוכחנו לדעת בעינים פקוחות, את מלאכת ויגיעת האדם הנפלאה, אחרי אשר הועמסה עליו העבודה אחרי חטא עץ הדעת, לעסוק בענינים ובמעשים ולכון צד הטוב שבהם, במה שקדמה לו ההשרשה בצד הערב וההנאה בלתי המובחרות, והועמס לעסוק בענינים האלה, רק בצד הטוב והמובחר, ולכן המדות כמדתם; לתת קצב וגבול להנקודה, בטבע מדה אחת, במה שיכלה הטוב ויתחיל הרע, ולבל תגע האחת ברעותה אף כמלא נימא והיא מלאכה נעלה מאד ונפלאה, עד אין חקר.

והנה אם תתעורר המדה בנפש האדם בהתפעלות ״הטבע״, אחרי שאיזה דבר נגד רצונו התעורר התפעלות המדה הזאת, כי אז בלתי אפשר בשום אופן לתת קצב וגבול בהתפעלות המדה ולגזור עלי׳ לאמר: עד פה תבא, כמו בהתפעליות מדת הכעס לאמר עד נקודה הזאת תכעס, ומהנקודה הזאת תשליך הכעס הלאה, וממש כאילו לא כעס מעולם, אבל להיפוך לעורר ההכנעה בתקפה, זה הוא דבר בלתי אפשר בשום אופן שבעולם, אחר שההתפעליות הזאת היא טבעית, וכבר השליטה עלי׳ הטבע, ותכנע תחתי׳ הנקודה האמיתית, הנותנת החוק והגבול בהתעוררות המדה, היא לא תחכה עד אשר תתקרר ההתפעליות בנפש האדם, אשר השליטה עליו הטבע, אבל יתכן לדרוך בהמלאכה הנ׳ הזאת ולהתקרב אל ידיעת החוק והגבול במדה כמדתה, בעת אשר ההתעוררות המדה בנפש האדם, תהיה מצד החכמה והצדק, אם השליטם האדם עליו והתלמד איך להכנע תחתיהן, ולא יעשה הדבר כי אם אחרי הסכמתן, וההתעוררות המדה תהיינה על ידן, רק אז אולי יוכל לכון את הנקודה הגבולית, האמיתית, והיא תטה להתעוררות לכל אשר תרצה ואתמר עד פה תבוא, נפלא ונשגב עד אין חקר וציור.

מלאכה גדולה ורבה היא לאדם המלובש בחמר עב וגס, לשום נפשו בכפו ולנטות הכחות רק על פי החכמה והאמת, לבל תשלוט בם יד הטבע מאומה, כי אם תשלוט בם אף במעט, כבר הוא בסכנה ודאית לעבור את הנקודה, והיא מצומצמת עד להפליא, וכבר שבחו במדה הזאת, את אדון החכמה והטבע, באמרם ״הרחום ומקדים רחמים לרגז״, ודו״ק.

והנה להגיע אל תכלית המדה הזאת, היינו לכון המדה כמדתה, הוא כמעט בלתי אפשר, וכבר נכשלו בה גדולי חכמי ישראל כמבואר במכתב ג׳ ממאמר דרך אמונה, אבל על זה נאמר ״בכל דרכיך וגו׳ והוא יישר אורחותיך״, פי׳ אם אדם יעשה כל אשר ביכלתו ותכליתו, ויעסוק בהיגיעה והמלאכה עד הנקודה הבלתי נמצאת עוד באפשרותו, אז תבא עזר השם לישר אורחותיו, פי׳ לכון המדות כמדתם.

ועתה נטה נא אוזן קשבת, ונשים עין שכל בוחנת, ונראה את נועם המדה הזאת בילודי אשה כמונו, ואשר בלי שום ספק ננחל אותה אחרי רוב העמל וההתלמדות, בצירוף עזר השם.

בפ׳ ויצא ״ויגנב יעקב את לב לבן הארמי וגו׳ וידבק אותו בהר הגלעד וגו׳ ויאמר לבן ליעקב מה עשית ותגנב את לבבי וגו׳ ויען יעקב כי יראתי כי אמרתי וגו׳ ויבא לבן באוהל יעקב ובאוהל לאה וגו׳ ולא מצא את התרפים ויחר ליעקב וירב בלבן וגו׳ מה פשעי ומה חטאתי וגו׳ טרפה לא הבאתי וגו׳ אכלני חרב ביום וקרח בלילה וגו׳ זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך ותחלף את משכורתי עשרת מונים וגו׳ ויען לבן וגו׳ הבנות בנותי והצאן צאני וגו׳ ועתה לכה ונכרתה ברית אני ואתה וגו׳ ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכל לחם״, ופי׳ הרמב״ן מדוע לא קרא ללבן, מפני שהוא הבעה״ב וכולו שלו, ולזה לא קראו. מעתה נתבונן נא בזה ונשתומם על המראה.

הן מתנאי המשכיל החכם לשנוא את הרע לסבול את העול, ועיין ברמב״ן בפ׳ יתרו בפירוש ״שונאי בצע״, וכבר ראינו זאת ביעקב אע״ה באמרו אל הרועים ״הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה״ וכו׳ ונקל לנו לצייר איך לא סבל ושנא את העול והבלתי צדק, ולא יפלא אפוא כי גדלה חמתו על לבן עד ״ויחר ליעקב וירב בלבן״, על העול, כי מלאו לבו לדלוק אחריו, אחרי אשר עבד אותו עשרים שנה, ואכלהו חרב ביום וקרח בלילה, וטרפה לא הבא לו, ולבן החליף את משכרתו עשרת מונים. כל אלו הן טענות חזקות מאד אשר לב איש הצדק יתלהב בחמתו על העול הגדול הזה, בכל זאת כיון שענה לו לבן הבנות בנותי וגו׳ היינו אמת כי עתה המה שלך, אבל אנכי הלא הייתי הגורם לזה, ואם כי טענה חלושה היא עד מאד, באין טעם וריח, בכל זאת ויזבח יעקב זבח וגו׳ אחרי קראו לכרות ברית, ולא קרא ללבן בהראותו כי הכל שלו, והראה לו הכנעה רבה, רגע אחרי הראותו את חרון אפו וכעסו הגדול על העול הגדול הזה. זוהי כונת המדה כמדתה, והוא מפני שהתעוררות כעסו לא היתה התפעלות הטבע אשר לא ידע חוק וגבול, אבל ההתעוררות הזאת היתה מצד החכמה אשר תשנא ולא תסבול עול, והיא יודעת חוק וגבול, וכונה את הנקודה הגבולית תו״מ אחרי אמר לבן דבר מה, אם כי חלוש מאד, ויבקש לכרות ברית, ואמרה החכמה להכעס — די, עד כה תבא ולא הלאה, ומנקודה הזאת תראה הכנעה גדולה, ולו היתה ההתעוררות הזאת טבעית, כי אז כבר כעס יעקב אע״ה תיכף בהדבק לבן אותו, אבל המתין אחרי אשר חפש אצלו וימשש את כל כליו.

והוא נפלא מאד, והמתבונן בתכונת הדברים לא ישבע מהשתומם על הכח הנפלא הזה. ויתרבה בו תשוקה ויכסוף להתלמד ולהתרגל בהתחלת המלאכה הנפלאה הזאת.. קצרתי מאד, והמבין יבין.

ויאמר ה׳ אלי קום רד מהר מזה כי שחת עמך וגו׳ (דברים ט:יב)[עריכה]

מאמר אגרת הבקורת וסיום מאמר ״אהבת תוכחה״[עריכה]

דבריך הגיעוני, אם כי הודעתני כי נתרפית במלאכת הק׳, אבל אם גם לא הודעתני דבריך זה מ׳ שני או שלישי מעידין ע״ז, כי אין בהם טעם וריח, ניכר כי רק משפה ולחוץ הם נכתבים. סבת הדבר, כי ניכר היטב שאתה נלקה ח״ו, בעון ביטול תורה, מלבד הרוחניות של ביטול תורה מטמטם הלב, אף משחית כל העיון, השמר לך מאד מאד פן ח״ו יושחת כח העיון, ואז ח״ו אין תקוה, כאשר נראה בחוש גם באבר מגושם, כמו הרגל, כשעמד בני המשכיל נ״י ממטה, והתחיל להציג, גם הרגל הבריאה לא היה יכול להציג על הארץ, ופחד מאד, וא״ל הרופא אל תפחד כי כן טבע האבר שאין משתמשין בו, תוחלש עבודתו, וכאשר ישתמש בעבודתו לאט לאט, יוחזר לאיתנו הראשון, וכן היה, תהלה, וכן ברגל השניה, אף כי היה קשה לו לדרוס עלי׳, הזהירו לדרוס עלי׳ כפי מה שיוכל, למען תושב לעבודתה בשלמות לאיתנה הראשון, ומעתה אם כך באבר מגושם, על אחת כמה וכמה בשכל שיש להשתמש בו להשיבו על תכונתו ע״י עיון בעמל ויגיעה דוקא, ולא מקופיא.

הזהר והזהר שלא תחליש כח העיון, ושוב אין תקוה לאדם, ח״ו, כי סר צלו מעליו, כי הצלם, פירש״י להבין ולהשכיל, והמאבד, ח״ו, כח העיון, מאבד עצמו לדעת, ח״ו.

והנה אביא עד נאמן מפורש מן התורה, כי האדם יכול לאבד כח הנפש בזמן קצר מאד, כי כח הנפש זך ודק מאד, ונוח להתקלקל מטבעו הזך והבהיר.

מצינו בפ׳ עגל בכי תשא: ״לך רד כי שחת עמך וגו׳״ ובפ׳ עקב מצינו שנוי, שם נאמר: ״קום רד מהר מזה כי שחת עמך וגו׳״. הענין הוא כך, כי עיקר חטאת הי׳ קשיות עורף כאשר בארנו במא׳ הזה הקודם.

והנה מדה דעה באדם יש קץ וגבול כמה עומדת להרפא, ואם יעבור הגבול אין רפואה למכתו, כמו בחולי הגוף אין להמשיך באדם החולי, פן ח״ו, לא יהיה רפואה למכתו, ומכ״ש בחולי הנפש הזכה והבהירה, וכמו שמדמים כל הפילוסופים חולי הנפש לחולי הגוף, וגם הרופא הגדול הרמב״ם ז״ל, מדמה זל״ז.

ולכן אמר הכתוב ״קום רד מהר מזה״, פי׳, שלא תאחר ירידתך, פן, ח״ו, בין כך יאבד מהם כח רפואות קשיות עורף, היינו, שנאת התוכחה, ואם תתאחר, בין כך יאבד כח אהבת התוכחה, ואין רפואה למכתם, וכשתרד מהר, אז תגיעם קודם הסכנה, בעוד שתתעורר עדיין אהבת התוכחה, היפוך מקשיות עורף, ויש עדיין רפואה למכתם, והמבין יבין כי זה כונת הכתוב, וזה כפתור ופרח בכונת הכתוב, ועל אחת כמה וכמה בכח העיון הדק והזך והבהיר, שיש למהר שלא יאבד ממנו, ומי יודע כמה בזמן קצר מאד יגיע להקץ של אין רפואה, כנ״ל מהכתוב רד מהר, וק״ו בן בנו של ק״ו הוא משם כמובן, ויחיש מעשיו ואל יאבד עצמו לדעת, קורא אני על זה.

הרחמן ישמינו להיות עמלים בתורה, ודא קנית כולא קנית.

והנה אף כי אני תמיד מחזיק טובה לך על כמה דברים, הרבה ספרים אשר אתה השתדלת בעדי, גם כעת אני מצפה עליך שתראה לקנות בעדי סמ״ג וסמ״ק, אבל אינו משחד לי, ח״ו, בעת שאני רואה ממך שההרדמה של שינה שורר עליך, ח״ו, אשר אמרו ז״ל בילקוט בראשית ח״ו שהוא ראשית מפלה ר״ל, ובפרט כמו שביארנו פה, כי זה ממש, ח״ו, כאדם המאבד עצמו לדעת, ולמדתי זאת ממפטיר של פ׳ העברה פ׳ זכור.

שמואל הנביא היה אוהב לשאול בחיר ה׳ כנפשו ממש, כי גם אחרי שאמר לו ה׳ נחמתי כי המלכתי וגו׳ עכ״ז ״ויזעק כל הלילה״ פן תועיל תפלתו, ואחרי כי ראה שלא הועילה נהפך לשאול כאויב גדול, בשביל דבר א׳ שלא הקים דבר ה׳, ויחזק בכנף מעילו ויקרע וגו׳ ויאמר קרע ה׳ ממלכות ישראל מעליך וגו׳, ה״ז דברים כאילו היה אויב גדול לו, וגם לא רצה אפילו לילך עמו עוד, ואמר לו אשוב עמך כי מאסת את דבר ה׳ וימאסך ה׳ מהיות מלך על ישראל, ראה דברים כאלה כאילו היה לו אויב גדול, הרי כי לא נשחד כלל מכל המעלות הנשגבות שראה משאול בחיר ה׳ ואעפי״כ בשביל דבר קל אחד שעבר בשוגג, כי הוא אמר לשמואל ברוך אתה לה׳ הקימותי את דבר ה׳ וגם פעם שני אמר אשר שמעתי בקול ה׳ וגו׳, הרי כי שוגג היה, ועכ״ז נעשה שמואל כאויב, אף כי הי׳ ממעלה, כאשר אמר לו שמואל, ״אם קטן אתה בעיניך וגו׳״ אבל ״הנה שמוע מזבח טוב״.

להתבונן מכל אלה יש לכתוב מאמר שלם, אבל א״א ואקצר עתה.

ראה עוד העיקר הזה מפורש במגילת אסתר, אסתר לקחה מרדכי לו לבת והיתה חביבה עליו ביותר, בכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר, והנה כששלח לה ע״י התך לבוא אל המלך להתחנן על עמה, והיא שלחה לו דברים של טעם, כל מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבא בלי רשות אחת דתו להמית, ואיך תפעול בעד עמה, ראה מה שלח לה מרדכי ונהפך לה ברגע כאויב ושונא, ושלח לה ״אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך וגו״ ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות״ ותפסיד הכל.

ראה עיקר הזה, אצל הצדיקים ברגע אם יראה בו דבר ע״ד המוסר שלא כדת, אויב אורב הוא לו, והיא הצדקת תיכף הפקירה עצמו בשביל כלל ישראל, בשלחה אליו תשובתה ע״י התך, כמה למודים אנו לומדים מזה.

ולהשתומם מן שמואל הנביא ע״ה, אם כי היה כאויב לשאול, אבל ממש כדברי מגדול עוז: ״אל תברחו מקצף בעל־מוסר ומכעסו, כי כעסו רצון, וקצפו נחת רוח ופיוס״.

הנה נבין זאת משמואל כי הלא קצף על שאול, ועכ״ז נאמר שם ט״ו אחרי קצפו עליו, כי התאבל שמואל על שאול, והנראה כי התאבלותו עליו היה כענין נושא בעול וחשב אולי צערו עליו יהיה כענין תפלה עליו שישאר במלכותו, כענין שדברנו על ויחל משה על ישראל, ואז״ל שאחזנו מצערו אשתא דגרמי מרוב צער והועיל תפלתו, וכן חשב שמואל עד שאמר לו ה׳ עד מתי אתה מתאבל על שאול וגו׳ ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי.

ראה מה זאת מדת נושא בעול, אילו היה לך מדת נושא בעול, היה כל אחד צריך לחשוב ולהתבונן למה בא לידו דבר מבהיל כזה ומתוך כך לפשפש במעשיו תמיד ולא להתרפות ח״ו.

הגד נא לי על מי בטחת כי נפלת, השר אשר יש לך עסק ממנו, אתה משתדל למצוא חן בעיניו, ואם תראה בעצמך איך לא תזכור למצא חן בעיני ה׳ אשר חייך ובריאותך ומזונותיך בידו הם, על מי בטחת כי מרדת, אין זה כי ריק אתה עתה מתורה ומוסר, והכל מהשפה ולחוץ, ואילו היה באמת יסודי הדת מושרשים בך, מה זאת כי נפלת ונחלשת, למוד שעה אחת או שתים או שלש רצופות מוסר, תבין ״אנא אלך מרוחך ואנה מפניך אברח״, אש של גהנם בוערת באכזריות גדולה ואין הקב״ה מותר כחוט השערה, ראה מפני מה אבד שאול ממלכות ישראל, בשביל מדה טובה שלא במקומה, כאשר אמר לו שמואל אם קטן אתה בעיניך, ושוגג היה, וחזר בתשובה, מודה ועוזב, ושמואל התאבל עליו, ולא הועיל כל אלה!

להשתומם על תוקף הדקדוק.

ממרים הייתם עם ה׳ מיום דעתי אתכם (דברים ט:כד)[עריכה]

ובאשר נוגעים הדברים להמכתב, איך מרוחק ומגונה הוא בעיני החכמה, הקפידה והכבוד, ואיך על האדם לחזק (חסר כאן מלה) למען הגדיל דעתו ולהרחיבה, אכתוב לו הדברים בכלל, כי פרטי ביאורי הדברים עוד לא אודע, ומהם גם להביאם על הכתב, אבל הרבה יראה גם מזה.

הראנו לדעת כי דרכי החכמה מחייב לדבר עם האדם היותר גדול, יותר בגלוי, קורט פאדשטעלט, ונהפוך הוא, כל מה שהאדם יותר גדול ונכבד, מחוייבים לדבר אתו יותר בלי כבוד, מאן שפריכט מיט איהם אהנע גליונות, הראנו זאת לדעת, חוץ מה שיכול לדבר עמהם וואס מאן קאן מטעם מדות, אבל צריך ומחויב לדבר עמהם באופן זה, כי דרכי החכמה מחייב, כי נראה איך הראשונים דברו זה על זה בגלוי מאד, הרמב״ן בהקדמתו על בעל המאור ז״ל, וכן כולם, וכאשר נעתיק לראות הרבה יותר גדולים מהם, אז נכיר את הדבר הרבה יותר, בעלי התלמוד התנאים והאמוראים, איך היה משא ומתן זה עם זה, מצינו בת׳ כמה פעמים, נראה שאין מוח בקדקדו, אם יאמר לו, לא תבין מאומה, ואין לך שום הרגש והבנה, איך יקפיד ע״ז עד מאד, והם דברו זע״ז תמיד באופן הזה, וקראו אחד לחבירו (פסחים פח) פתיא אוכמא, ואיתא בבראשית רבה פרשה ז׳, יעקב איש נבוראי עצור וכו׳ שמע ר׳ חגי שלחתא לקי, פי׳ בא ואלקה אותך, א״ל בר נש דאמר מלתא מן אורייתא לקי, א״ל מניין הוא דאורייתא, א״ל לא הורית טב, א״ל מנין את מודע לי א״ל רביע ואנא מודע לך דכתיב, פי׳ רש״י כשתרבץ לארץ לקבל מלקות עבור שלא הורית כדת ואח״כ אני מודיעך ראיה לדברי, אמר חובט חבטך דהוא טבא לאולפנא, פי׳ ר׳ יעקב אמר כן לר׳ חגי שילקוהו כי המלקות טובים להתלמד, ועוד שם מעשה דהיא טבא בקושטא, פי׳ שטוב לקבלם ולימוד רב יוציא מזה, ועוד הלא רק מה שלא עיין ככל הצורך הלקה אותו, ומה אם לא עיין וייגע מאומה, ומה י׳ בלבול הדעת? וכן בגמרא מנחות (ז׳) אמר רב חסדא קולפי טאבי בלעי מאבימי עלה דהא שמעתתא, ור׳ חסדא כבר נהג ישיבה כדמוכח בגמרא שם, וכן הי׳ בין התנאים, בכורות דף כ׳ כשנאמרו דברים לפני ר׳ יהושע, אמר להן צאו, אמרו לו ר״י טעית, וכן הרבה, ועיין בתוס׳ יומא ה׳ הביא מתוספתא אמר שמעון הצנוע לפני ר״א וכו׳ וכו׳ אמר לו מי חביב אתה או כהן גדול, ושתק, אמר לו בוש אתה לומר, כלבו של כ״ג חביב ממך, ולימוד רב יוצא מזה לראות איך דברו ושקלו וטרו זה עם זה, ועוד כיון שראה ר״א ששתק תפס שהוא בוש לומר חשד את שמעון הצנוע שבוש לומר כ״ג חביב ממנו, א״ל בוש אתה לומר, נתן לו חלקו משלם, כלבו של כ״ג חביב ממך, ויותר מכל הנ״ל נראה כן אצל אב הנביאים, שאמר לכלל ישראל אז (דברים ט:כד) ״מיום דעתי אתכם ממרים הייתם וכו׳״, ועיין ברמב״ן סוף עקב על פסוק (דברים יא:כב) ולדבקה בו מה שכתב שם ענין דבקות בו ית׳, ומה שאמר יהושע בן נון על דור המדבר עליו ועל מדרגתם הנשגבה, ועל אלה אמר משה רבינו ע״ה ״מיום דעתי וכו׳ ממרים״, הרי כל מה שהאדם יותר גדול ונכבד מחוייב החכם לדבר אתו יותר גלוי.

ועתה ישראל מה ה׳ א׳ שאל מעמך כי אם ליראה את ה׳ א׳ ללכת בכל דרכיו וגו׳ (דברים י:יב)[עריכה]

גמרא (ברכות לג) אטו יראה מילתא זוטרתא, אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא. הנה בחכמת המוסר יש ג׳ דברים. הלכה. הכרה. הרגשה. ונדבר אחת לאחת, ונראה איך העולם מוטעין, כי המוסר סתירה לתורה, ואם כי אין זה אלא אחת מאלף, ומה שיעלה בידי, אדבר, הנה ענין הלכה, כי יש במוסר הלכת גאוה, כדומה, אם מותר להתגאות שמינית שבשמינית (סוטה ה) או לא, ענוה, (גיטין נו) ענותנותו של ר׳ זכריה בן אבקילס החריבה וכו׳, כעס, מותר לכעוס על רשעים (כתובות קג) זרוק מרה בתלמידים, שנאה, לשנוא עוברי עבירה, וכדומה רבות, והנה ראשית חכמה הוא ״לשמור כדבריך״ (תהלים קיט), היינו לשמור מה שלמד, יש עלינו להתבונן כמה דרכים נבררה מהאמת, כי באמת בזמן הזה, היה על האדם לעמול בחכמה הלכה למעשה, כי בעוה״ר מעטים המה לומדים המעמיקים בהלכה ובדרכי היראה הנצרכת לזה... הלכה, ולהיות מתונים בדין הרבה, כי הדין משתנה בסברא דקה, וגם צריך להיות ישרה, ונוכל להבין, מי שאומר דבר במילי דעלמא שאינו ישר והוא מראה פנים לדבריו, ועכ״ז בעל שכל הישר מבין כמה קלקולים יצא מידו בעבור זה, ומכ״ש בהלכה, מי שאומר דבר שאינו ישר, כמה קלקולים ח״ו יכול לעשות, וא״כ מי שבאמת מי שיראתו ית׳ נגע בו, הוא הרואה כמה מזולזל הדין אצל העולם, גם אצל בעלי הוראה, ע״כ חובה מוטל על האדם יותר לעסוק בתורה ולפלפל ולעסוק בעומק הלכה למעשה, ואמרו באבות (ד) הלומד ע״מ ללמד וכו׳, ופי׳ ר״י ע״ה מי שאינו כלל למעשה, אין מספיקין גם ללמד, אבל הפי׳ כך, הלומד העיקר ע״מ ללמד, ואינו נחית כ״כ בכל כחו לילה כיום כמה שנים על פרט אחד שיצא לאור באמת לאמיתו רק עפ״י פשוטו, אסור או מותר, אין מספיקין רק ללמד, אבל מי שנותן עינו ולבו להעמיק בהלכה כמה שנים על פרט אחד, היינו ללמוד ע״מ לעשות, מספיקין וכו׳, שמעתי מפיו ז״ל (הוא מפי אדמו״ר גאון ישראל זצ״ל) על הרב הג׳ ר׳ זונדל שנסע לגאון א׳ וחזר ממנו מפני שראה שלא דקדק כ״כ בהלכה למעשה, וע״כ מצאנו (חגיגה ה) בר בי רב דחד יומא, שהלך לשאול ספיקותא כל שנה, והנה עפי״ז נוכל להבין, כמה צריך האדם לייגע בכל כחו על התורה בבקיאות ובהעמקה בהלכה ובהלכות המוסר הנ״ל אשר אין ע״ז ש״ע רק מעצמו צריך להם ש״ע ע״ז, הה מי יעמוד ביום הדין!

השני, הכרה, על מה לעמוד יותר, וממה להשמר יותר, לעשות תחבולה ועצה להנצל כצבי מיד, או להתרחק ממנה כשיבוא לידו, לבקש תחבולה מקודם איך להנצל, והנה באמת שישכיל להבין כמה הרחקות צריך האדם לעשות, שבעים שערים בהיתר, שלא יגיע לאיסור, כמה הרחקות עשו חכמים לכלל הצבור, אף שאין גוזרין גזירה אא״כ יכולין לעמוד בה, מכ״ש לפרט, שמחוייב לעשות הרחקות בהיתר, שלא יגיע לאיסור, והנה אנחנו צריכים ללמוד מלחמה מן המלומד מלחמה, היינו היצר וחייליו, אנחנו רואים כי הוא צודה האדם במדה א׳, אף שאין כ״כ רעה, אבל רואה כי מתוך זה יגיע לאדם כמה קלקולים, כמו מקמצנות, או מעצבות, או מתאות הדיבור, בטלה, וכדומה, כן אנחנו צריכים להרגיל בדברים העלולים להמשיך האדם להרבה מדות טובות, כמו אהבת התורה, אהבת הבריות, תשוקה להטיב להם, לקבל האדם בספ״י.

וענין השלישי, הרגשה, היינו, כי עיני השכל הם רק בהשערה ולא בהרגשה, למשל, ענין הרגש החוש חזק מאד ומה הם הרגש החוש הוא כי הכין ית׳ שמו כלים מוחשים להתראות בעוצם מהותו, למשל, כשאנו רואים דבר, נראה אנו אוהבים אותה ורוצים להביט בה כמה ונהנים אנחנו מזיו, ומה הם תכלית הדבר, כי נעשה הדבר בסדר נכון, א״כ כשאנו רואים על סדר העולם, למה אין אנו נהנים כ״כ, או כשאנו מביטים על סדר פקודי התורה, למה אין אנו נהנים כמו דוד המע״ה (תהלים יט) ״ומתוקים מדבש ונופת צופים״, אבל הענין, הוא ראה בעין שכלו, כמו שאנו רואים בעין הרגש חושי, ממש, וזה עיקר העמל לראות בעין שכל כמו הרגש חושי, ובזה ניחא, לגבי משה, לגבי שכלי, זוטרתא היא, אבל לגבי חושי דבר קשה הוא מאד, כמו שהנסיון יעיד, ע״כ זאת חובתנו להשיג בחוש הכל וטוב לנו. עוד בענין הנ״ל

עוד דברנו בזה להבין גודל כשרון המדות מעט מן המעט יקר הוא מאד, הנה אז״ל ״ועתה ישראל מה ה׳ א׳ שואל מעמך כי אם ליראה וכו׳ אטו יראה מילתא זוטרתא היא, אין לגבי משה זוטרתא היא״, (ברכות לג) הקושיא ידוע, נוכל לומר בזה בהקדם אז״ל ״לעתיד לבוא ישחוט השי״ת את היצה״ר צדיקים נדמה להם כהר גבוה, רשעים נדמה להם כחוט השערה״, (סוכה נב) וקשה וכי אחיזת עינים יש למעלה, הענין כי כאשר נביט בשכל בלי האמיתת החוש, לא יעלה על לבני איך יכול להיות אדם נתעב ונאלח, עריבה מלא צואה טינוף וסרחון, עומד בכל עת ורגע למיתת עולם והיה כלא היה, איך יעלה על לב להכין מחשבות רבות ולחיות חיי כעס ומכאובים על עולם שאינו שלו, ואיך יכול להיות בריה שפלה כמוהו, לוחם עם מלך אדיר ונורא, ולעשות נגד רצון מלך, אשר יבער כמעט אפו והי׳ לבער, הנוכל להאמין זאת, אם לא כי החוש החזק יתן לנו עדותו ויצדק כי יוכל לקרות מקרה פליאה כזאת, אתמהה?! אתמהה על המחזה איך יכול להיות שהאדם לא יחוש על עצמו ויאבד ב׳ עולמותיו, בשביל שיהיה ציור בלב זולתו כי נכבד הוא, במה נחשב זולתו, ובמה יתייקר אצלו כ״כ ציור זולתו אם לטוב אם לרע, ואין לו יכולת להושיע לו, וגם אם יש לו יכולת, הלא אינו רוצה, וא״כ היש שטות גדול מזה, כי הכבוד המדומה הנ״ל יאבדנו משני עולמות! ואין להאמין זאת, אם לא החוש יאמת לנו אמיתתו, וכן הרבה.

והנה מי שמגושם מאד ונשתקע הרבה בתהום ההבלים הנ״ל, אין לו כלל לב להבין להתפלאות על עצמו ועל סכלותיו, אבל מי שיתבונן לפעמים יש לו לב להבין להפליא על סכלותיו המוטבעים בו, והנה באמת אין זה כ״א מעשה אלקות, אשר נטבע באדם למעלה מן השכל להתפתות בשטותים כאלה, למען יכבוש את יצרו בהתבוננות שכלו, ולהגדיל שכרו, והנה מי שלא נתרגל להתבונן להפליא על זה, אינו מרגיש בקושי הנ״ל, ולכן כאשר ישמע על זולתו כי פלוני מוותר במעותיו, אינו מתפעל מזה, כי על זולתו ישפוט בשכל, ובשכל אין זה פלא, כי הלא כסף וזהב אין מלווין לאדם (אבות ו), ומה ישמור כ״כ, גם המעביר על מדותיו אין להפליא בשכל, כי מה איכפת לי׳ אם פלוני מעוות פיו כזאת או כזאת, ווען יענער וואלט שטעהען זיך קרימען פאר זיך זא אדער זא איזט דאט מיין זאך פערדרוסט צוא האבען, כן המעוות פיו לדבר עלי כזאת או כזאת מה איכפת לי׳, כן הוא בשכל, אבל מי שמרגיל עצמו לכבוש יצרו, ורואה קושי הטבע שנטבע בו נגד השכל, יקר אצלו מעט להרבה, כמו שמצינו באהרן, (שמות ד) בשביל ״וישמח לבו״, זכה לחשן המשפט והלא בשכל קשה להבין זאת, מי שנטבע במים, היש בשעת מעשה להסתכל על כבוד, ומכ״ש כלל ישראל נטבעים בים במצרים, ומשה רע״ה הולך להוציאם מן המים, מי לא ישמח בזה? המסתכל בשכל לבד, לא יבין איך שייך בעת מעשה להקפיד על כבוד, כי השמחה העצומה הנ״ל משכחת הכבוד המדומה, ואין להתפעל על שמחתו, ועכ״ז השי״ת שיודע כח היצר המוטבע באדם, יודע לייקר ולכבד האדם המתגבר על שטות הנ״ל המוטבע באדם, ונמצא כי כל מה שהאדם מקולקל יותר במדות, יודע פחות עמלות הכיבוש הזה, כי הוא מביט רק בשכל, והפראקטיק אינו יודע, כי אינו פראקטיקירט בזה.

ולכן רשעים נדמה להם כחוט השערה, כי הם מביטים בשכל, ובשכל אינו רק כחוט השערה, ועונשו קשה מדוע לא כבשו חוט השערה כזו, אבל צדיקים יודעים הפראקטיק כי הר גדול הוא הטבע הרע נגד השכל, ובוכים מי יודע אם בכוחם לבד כבשו הר גבוה כזה, אם לא ע״י עזרתו ית׳, ולכן אז״ל ״אין לגבי משה״ פי׳ בבחינת השכל, ״מילתא זוטרתא היא״ להבין כי יש לייגע עצמו להגיע למדרגה הקשה הזה, ויגעת ולא מצאת אל תאמין, וממילא נקל ע״י יגיעה להגיע למדרגת היראה נכון מאד.

עוד בענין יראת שמים מאמר ״כלל התורה״[עריכה]

מצינו בשבת ל״א ״אין לו להקב״ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד שנאמר ועתה ישראל מה ה׳ א׳ שואל מעמך כי אם ליראה וגו׳, וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה׳ היא חכמה וגו׳, שכן בלשון יוני קוראים לאחת הן״ ופירש״י ז״ל הן יחידה היא היראה בעולם, וקשה איך היא יחידה הלא יש תרי״ג מצות? אלא ודאי דכל התרי״ג מצות הן לתכלית היראה, כי ע״י התרי״ג מצות, תצא היראה האמיתית לאור, וכן אמרו שם ל״א ע״א על פסוק והי׳ אמונת עתך, אמונת זה סדר זרעים, עתך — זה סדר מועד וכו׳, וחשיב שם כל כל התורה כולה ואעפי״כ ״יראת ה׳ היא אוצרו״, ופירש״י ז״ל ״היא עיקר החשוב בעיניו לאצור ולעשות סגולה לזכרון״ הרי, כי תכלית כל התורה כולה היא הכל שתצא היראה בשלמות.

ומי שמכיר אף מעט מן המעט גדלות הבורא, ידע ויבין וישתומם מזה, אחרי כי העיקר החשוב בעיני הבורא ית׳, לאצור ולעשות סגולה לזכרון, ודי כי זה מונח באוצרותיו ובפרט לזכרון, וידוע ״ה׳ זכרנו יברך״, ומעתה מי זה פתי לא יבין, כי ישים אדם כל עמלו בתורה ובתפלה, הכל ליראה את וגו׳, ולא עוד אלא לעשות נחת רוח לפניו ית׳, להשתדל כי גם אחרים ייראו ממנו ית׳, כי חפץ הקב״ה להצדיק בריותיו להיטיב עמהם בעולם שכולו טוב.

ומצינו במדרש רבה במסעי פרשה כ״ג ״אמר הקב״ה חביבה עלי ארץ ישראל יותר מן הכל, למה? שאני תרתי אותה וכו׳ וכו׳ צבי היא לכל הארצות וכו׳ וכו׳ ועיי״ש בפנים, עד להודיעך שאין חביב כארץ ישראל, אמר לו הקב״ה למשה הן הארץ חביבה עלי, שנאמר ארץ אשר ה׳ א׳ דורש אותה תמיד, וישראל חביבין עלי, שנאמר כי מאהבת ה׳ אתכם, אמר הקב״ה אני אכניס את ישראל שהן חביבים עלי לארץ שחביבה עלי, שנאמר כי אתם באים אל הארץ כנען עכ״ל הזהב של מד״ר, ומעתה אחרי שביארנו לעיל גודל ענין הלמוד ליראה את ה׳, שהיא תכלית כל התורה, וביותר שהיא כ״כ חביבה בעיני׳ ית׳, עד שהיא עיקר החשובה בעיניו לאצור באוצרותיו לסגולה ולזכרון, מי לא יבין כי מי שזוכה להכניס בית המוסר, אשר תכליתו ללמוד ליראה את ה׳ א׳, כענין שנאמר ״למען תלמד ליראה״ וגו׳, הא למדנו שהיראה צריכה למוד, אמר לוצאטו ז״ל שפתים יושק, והרבה הארכנו, מי לא יבין כי הקב״ה נהנה מאד להכניס הלימוד שהוא אוהב, ובפרט בירושלים עיה״ק, כמה גדול זכות ר״ב נ״י אשר זכה לזכות גדול כזה, זה כשלש שנים, ותהלה נושא נושא פירות הרבה, ומי לא יבין כי חובה מוטל עלינו לסעדם ולתמכם בשתי ידים, בכל מה דאפשר, הן בממון, הן בהחזקת טובה להם, כי זכות גדול לכל ישראל הם עושים, היש יותר גדול מלעשות נחת רוח להקב״ה ?! מחלקם יהא חלקנו! אכי״ר.

וכן יסדו אנשי כנסת הגדולה באהבה רבה, ״ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולקיים את כל דברי תורתך באהבה״, היש חסיד יותר מזה? ועכ״ז אמרו אח״כ ויחד בבנו לאהבה וליראה את שמך״, הרי כי כל הקודם היא רק הכנה לאהבה וליראה, הרי נתאמת כל דברינו כמה גדול לימוד היראה והוא הוא לימוד המוסר להבין מה היא יראה ולהתרגל בה, וזהו שחשוב בעיניו ית׳ לאצור באוצרותיו, ואשר מי שהביא עסק המוסר החביב לו ית׳ לארץ שחביבה בעיניו ובפרט בירושלים עיה״ק הדברים מבהילים למבין מעט מהו בורא! ומה עוד החביבה בעיניו ית׳! ויש ליתן תבלין בזה כי איתא בספרי ״ע״י התורה יכיר מי שאמר והיה העולם״ וא״כ יבא להכיר כפי ערך האדם את בוראו וירא מלפניו כענין שאז״ל (ב״ב קלד.) ״דבר קטן — הוויות וכו׳ דבר גדול — מעשה בראשית ומעשה מרכבה״ והיא היראה השלמה, וע״כ כל התורה הכנה ליראה, ולכן בא חבקוק והעמידן על אחת ״אמונה״ כי המאמין עפ״י התורה ירא, וראוי לקרות שם להדברים האלה ״מאמר כלל התורה״.

עוד בענין יראת שמים מאמר ״בכל דרכיך דעהו״[עריכה]

לכבוד חנוכה אמרתי להתכבד להודיעו, מה שרחש לבי דבר טוב, להשתומם לראות החוב הגדול המוטל על האדם, להתבונן בהשכל ודעת ביראת ה׳, ולא להניח הדבר על שיטת ההרגל מנעוריו, אשר קבל מאבותיו, מצות אנשים מלומדה, מצות היראה, פי׳, כמו איש שמלמדין לאמר ״ירא את ה׳״, ואינו רק בפה אבל לא בלב.

והנה מאמר ישעיה (כט:יג) ״ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא״, ג׳ הפלאות, ולכאורה הלא קיי״ל ״לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה״ (הוריות י:) ולמה אמר הכתוב ״לכן הנני יוסיף״ וגו׳? אבל הענין הוא כך: אם האדם ישתדל להתבונן ביראת ה׳ בהשכל ודעת, וא״כ נשתרש אצלו שרשי הדת ביסודות, ואז אפילו אם בפרטי הדברים יש לו פניה שלא לשמה, סוף יראה הכללית שיש לו בהשכל ודעת תעוררנו תמיד להוסיף יראת ה׳ ית׳ תמיד, ויבוא לקיים התורה כהלכתה, משא״כ כשהיראה עצמה היא רק מלומדה, סוף כל סוף מתמעט והולך וסופו לינקב, הא למה זה דומה לסרכא שלא כסדרן המבואר ביו״ד ל״ט דטריפה משום דסופו לינקב וכנקוב דמי וטרפה, ה״נ סופו להתמעט והולך וטרפה.

ולכן כתב רבנו יונה ז״ל בשערי תשובה (ג:טו) ״ונאמר על האנשים שאינם עורכים מחשבות תמיד להתבונן תמיד ביראת ה׳ ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, ולכן הנני יוסיף וכו׳ והיינו מטעם שכתבנו.

והנה נוכל לראות עד היכן גדול מצות עסק היראה, ממצות נר חנוכה.

דהנה פליגא בשבת כ״ב רב ושמואל אי מדליקן נר חנוכה מנר לנר, רב אסר ושמואל שרי ורק מנר לנר שרי שמואל, אבל ע״י קינסא גם לשמואל אסור כן מסקנת הרא״ש שם ונפסק בש״ע א״ח להלכה כן, והנה הנר אינו רק הכנה לזכור את הנס של חנוכה, ותתפרסם השגחתו ית׳ ואהבתו לעמו ישראל, ועי״כ יבא האדם לירא מפניו ית׳ ויען כי ע״י הנר יבא לידי יראה, נתקדש הנר עד דאסר לחד מאן דאמר גם מנר חנוכה לנר חנוכה, וע״י קינסא לכו״ע אסור אפלו להדליק בו נר חנוכה, ומכ״ש שלא להדליק נר חנוכה רק של חול ודאי אסור, ומעתה אם הנר שאינו רק הכנה לזכור הנס, שממנו יבא להתבוננות היראה, יש לו קדושה, למוד היראה עצמו בהשכל ודעת יראת ד׳, מי יוכל לשער גדולת הקדושה! ומה גם שהוא מסייע למצוה דרבים כזאת, תורה ומוסר גם יחד. אי לזאת מסר אדמו״ר ז״ל נפשו וגופו על המצוה הרבה הלזו, וצוה ג״כ לאחרים להשתדל בזה, ועיין נא רו״כ בס׳ אבן שלמה, וימצא מועתק בסופו מספר גאון ישראל של אדמו״ר ז״ל.

והנה זה דבר אשר למדנו ג״כ מנר חנוכה, עד כמה צריך האדם להתרחק מנגיעת הכבוד או ממון, בדבר מצוה או בדברי תורה, אחרי כי גם בנר שאינו רק הכנה לזכירת הנס, אסור ליהנות ממנו אפילו רק כדי להדליק ממנו נר של חול, כדי להדליק בו נר חנוכה, כש״כ במצוה גופה, ומכ״ש בתורה צריך האדם להתרחק מאד, שלא להדליק ממנה נר של חול, פי׳ פניית הכבוד או ממון. ואם כי אמרו ״לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו וכו׳״, היינו דוקא כמו שסיימו ״שמתוך שלא לשמה בא לשמה״, פי׳ ישתדל לבוא לשמה ויבוא לזה ע״י יראה המושכלת כש״כ למעלה על פסוק ״ותהי יראתם וגו׳״. ואז הוי כמו מנר לנר, משא״כ אם לא ח״ו לשמה אז הוי כמו להדליק נר של חול מנר של חנוכה. ומכ״ש בתורה ומצות ה״ז כמו מועל בהקדש, ומכ״ש מי ששרשו רק כבוד או ממון, ר״ל.

והנה מי שאינו עוסק כלל בעסק היראה שלא להיות מצות אנשים מלומדה, קרוב, ח״ו, שיהיה כל שרשו נגיעת כבוד או ממון, ח״ו, ולכן אמר הכתוב ״למען תלמד ליראה״.וטוב לו.

נזכה להגדיל תורה ולהאדירה בתוך כלל ישראל.

עוד בענין יראת שמים מאמר ״מדה כנגד מדה״[עריכה]

אתמול הגיעני מכתב מירושלים עיה״ק, לשמחת לבבי, כי בית המוסר שיסדת, תהלה, הולך ומתחזק, אשריכם יושבי עיה״ק, אשריכם שתעשו נחת רוח לאבינו שבשמים, להשתדל בעיר הק׳, שעיני ה׳ א׳ בה מראשית השנה וגו׳, לעשות מה ששאל מאתנו. כנאמר ״מה ה׳ א׳ שואל מעמך כי אם ליראה וגו׳״ (דברים י:יב) כי הוא הבורא, הוא המבין, כי ליראה אותו צריך השתדלות מרובה, בהשכל ודעת, שלא תהיה יראתו כמצות אנשים מלומדה, כמו שאומרים לתינוק ״זאג א דאנק״, והוא אינו יודע מה טיבו של ״דאנקע״, אבל צריך לחפש דרך חכמה, להבין בדעתו, כי אין דבר עושה את עצמו. ואנחנו כאשר נראה בנין מפואר, תומ״י נחשוב מי בנה הארמון הזה? אשרי לבעליו, שככה לו! אנחנו רואים עולם גדול מלא חכמה, מלא גבורה, מלא נפלאות, המשכיל ידרוש מעצמו, מי הוא זה שבנה עולם ומלואה מלא כל טוב? הוא הבורא, הוא החכם, הוא המטיב בלי תכלית! מי יתנני ואמצא חן בעיני חכם וכל יכול ומטיב כזה. הלא טוב העולם לפני, בשבילי נברא העולם! מי יודיעני הדרכים, אשר בהם נמצא חן בעיני חכם הכל יכול המטיב הזה? יאמרו לו המשכילים: נרדפה לדעת תורתו ומצותיו, אשר הטיב אותנו, להודיע לנו במה נמצא חן בעיניו ית׳.

ועתה נשובה נחקורה על טבענו העב, למה לא יתחזק בנו המושג המחקרי הזה, אשר הוא לפנינו תמיד נגד עינינו. המשכיל על דבר ימצא, כי אחת היא בטבעי האדם בעוכריו, להפריעו מהצלחתו חי׳ שעה וחי׳ עולם, והוא פזור הנפש ובלבולה ברצוא ושוב בהמון רצונותיו התוהו ומדותיו המגונות למרר חי׳ בזה, ומה בבא, להבהל! ולא ינוח אף רגע אחת לרוץ בכל כחו להשקיט רצונותיו ולא יכול אבל מוסיף יגון על יגון!

והנה הנביא בדורו היה מתרעם עלי׳ ע״ז לפי ערכם הרם, עכ״ז אמר ״כולו שב במרוצתם כסוס שוטף וגו׳״ (ירמיה ח: ו) אבל מלפנים היה זאת, רק מחמת כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, ושכלם היה ער ויצא לפועל, כמו שמצינו כמה מעשיות כששמעו דברי גדול אחד היוצאים מלב, נכנסו בו כמו ארס, ולחם בכל נפשו, לכבוש רצונו ולשוב מדרכו הרעה, משא״כ עתה אין ליצר שום יגיעה עם אדם, רק מפילו בתרדמה של שטות, ולהיות עמל כל ימי חייו ברצוא ושוב, לרדוף להשקיט עמל הכסילים אשר תיגענו, ולא יניח אותו לנוח מעט, להביט לאחוריו כי לא הועיל כלום במרוצתו, אבל מוסיף יגון על יגון ואנחה על אנחה, ומבלבל מוחו ודעתו תמיד, מבלי שאין ביכלתו עוד להתבונן על שום דבר, ונושא יראתו רק יראה מלומדת, מצות אנשים מלומדה, פי׳, כמו שמלמדים אותו לומר ירא את ה׳, וצורת היראה אין לה כלל, ואמר הכתוב ישעיה כט: ״לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר״, אבדה מונחת על דבר שיש, רק ממנו נאבד ויסתתר, והנה השכל יש באדם אבל רק בכך ולא בפועל, וזו מדה כנגד מדה, יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, ולא השכילו ליראה אותי, ולכן ענשם כי יסתתר שכלם, ולא יצא לפועל, ע״כ הם מוכנים, ח״ו, לכל עון וחטאת, ר״ל, וזהו עונש היותר גדול, כי הקב״ה אינו מותר כחוט השערה, וכן הדין.

ע״כ שמנו בינינו עצה, בלי״נ, לכה״פ רבע שעה ליום, לסוח דעתנו מעבר ועתיד, ולחשוב כאילו איננו, ולפנות דעתנו לחשוב לאחריתו כנ״ל. ולחשוב, אילו היו שואלים אותו למי ראוי לכבד יותר, אם לשפל איש משוגע ומשוקץ, איש נתעב ונאלח, או לנכבד גדול בדעת ומרומם במדותיו הטובות, גבור ועשיר? הלא לשחוק יחשב שאלה כזאת?

והנה הוא בעצמו מכבד גופו, הנבזה, והנתעב ונעלב בכל תוקף עוז, ואת נפשו הנכבדת בכל מיני יופי, משפילה בתכלית השפלות, עד כי אין דורש ואין מבקש לה, ומכ״ש כשיחשוב כי לגופו העכור, הנבזה והנמאס, יעבוד בנפשו ודמו כל היום, ולעשות עבודת מלכו של עולם, תכבד עליו אף עבודה קלה שבקלות, נותן לחמי מימי צמרי ופשתי, ובלי ספק אם יחשוב כזאת וכיוצא כזאת, הרבה והרבה יותר מה שיש לחשוב בזה, הלא בל״ס יעשה עליו רושם לאט לאט, עד ישוב מכסלו ושב ורפא לו.

והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה׳ א׳ וגו׳ (דברים יא:יג)[עריכה]

נוכל לבאר מאז״ל (פתיחתא דאיכ״ר פ״ב) ״הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו״, והוא כי מצינו אז״ל (אבות ג:יט) ״והכל לפי רוב המעשה״, מה הכונה במילת ״רוב המעשה״, הענין, כי באמת התורה חכמה, ולומדי התורה נקראים חכמים, יען כי באמת התורה בנויה על מוסדי החכמה, כשרון (חסר מלה) וזיכוך המדות (חסר מלה) שבע רצון תמיד, ולהתנהג בהשכלה ולדבר בהשכלה וליישב תיקון קיבוץ המדיני על מכונו הנעלה נעלה מאד, ובלי ספק מי שהיה עפ״ז הדרך גם בלי ציווי השי״ת, לחכם גדול יחשב, כי למה לא, והוא מתנהג בדרך השכל אשר טוב לו וטוב לעולם, ולזה אמר דוד המלך ע״ה (תהלים לד:ג) ״בה׳ תתהלל נפשי ישמעו ענוים וישמחו״, פי׳ כי כל מה שאסרה התורה, התירה התורה, כגון אשת אח — יבום, (ועין בחולין צח) והנה הענוים אסורים בהילול עצמם, אבל מותרים בהילול עצמם כי הם מתנהגים עפ״י החכמה ה׳ ולא עוד חכמת צב׳, וא״כ מי שמתנהג עפ״י התורה, יען כי הוא מבין דרכיה ואורחותיה הבנויים על דרכי החכמה והשכל הישר לעצמו ולהעולם כולו, ממילא יעשה שכלו דק וישר, ויבין יותר ישרות השי״ת ״כי ישר ה׳ צורי ולא עולתה״, (תהלים צב:ט) וממילא יבוא לאהוב את השי״ת, כאשר דברנו כי כל התורה והמצות לבוא לדעת אלוקים ית׳, שנאמר (דברים יא:יג) ״אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו׳ לאהבה את ה׳ א׳״, וגם פ׳ בפ׳ עקב (דברים יא:כב) ״שמור תשמרון וגו׳ לאהבה״, היא ג״כ הכונה כנ״ל, ועיין בספר המדות לאריסטו ב:א-ב כי האושר נקנה מהפעולות, עיי״ש היטב, וא״כ לפי רוב הפעולות קנה הרבה מהאושר, והאושר יגדל הפעולות והפעולות האושר חלילה חלילה חוזר, ומה מאד צדקו דבריו כי ״הלואי אותי עזבו״ פי׳ האושר הקודמו, אבל ״תורתי שמרו״ פי׳ הפעולות המחוכמות הטובות עפ״י התורה, ואז לפי רוב המעשה יתרבה האושר, והמאור שבה מחזירן למוטב פי׳ האושר שבתורה יוחזר בהם ג״כ אחרי רוב המעשה, ומה גם כח הרוחני שבתורה למעלה מהטבע כמשפט שדברנו ״אם שמוע תשמעו״ למען תבינו האושר הנעלה ״לאהבה את ה׳ א׳״, והנה עפ״ז כל מה שמרבה האדם פעולות טובות נקנה בו אושר יותר הרבה, וא״כ אינו דומה מעשה הטוב (אחד) שאדם עושה לזולתו, יען כי ראובן נותן היום צדקה, אבל כבר נתן אלף פעמים, ונקנה לו תכונת הטוב אלף פעמים, ונעשה מאושר אלף פעמים ושכר הצדקה שלו היום בחלק מאושר אלף חלקים, ושמעון נתן היום צדקה פעם ראשון, ונמצא שיש חלק של מעלת האושר רק פעם אחד, וגדל שכר ראובן ממנו, אלף פעמים יותר מצדקת שמעון, וזהו כוו׳ ז״ל (ירושלמי ברכות ב:לח) כד דמיך ר׳ בון הוי ספיד עלי, מקרא הזה, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל וכו׳, כך יגע ר׳ בון בכ״ח שנה מה שלא יגע תלמיד אחר במאה שנה, מעולם תמהני, איך יכול להיות שלמד בזמן מועט יותר מבן מאה שנה, אבל הכונה, יען כי יגע הרבה והיה הפעולה עצמה טובה הרבה וקנה אושר הרבה בזמן מועט, ולכן נחשב מאד המעשה כל יום יותר ויותר, כי נתגדל האושר של תולדת הפעולה, ונחשב הרבה יותר מתלמיד אחר בן מאה שנה, שלא היה באושר כל כך כמוהו, והבן מאד!

וזהו ״הכל לפי רוב המעשה״ פי׳ המעשה הפרטית הבאה אחר רוב המעשה היא משתלמת יותר מן הפעולה הפרטית הבאה אחרי מעט המעשה, יען כי אחרי רוב המעשה האושר נקנה לו יותר וחשוב יותר גם המעשה, ולא עוד אלא אח״כ כל המעשים הקודמים לו, שלא היו עדיין באושר כ״כ נחשבים ג״כ כאילו הם באושר של הסוף, יען סוף מעשה במחשבה תחילה, אלא שלא היה עדיין בפועל, וזהו כונת הפ׳ (איוב ח: ו) ״כי עתה יער עליך ושלם נות צדקך״, יתעורר המעשים הראשונים בלי אושר, כ״כ ינוו להאיר ולהזריח כפי רוב המעשה, והבן מאד כי הוא הפלא ופלא.

מאמר ״יצר לב האדם רע״[עריכה]

השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם א׳ אחררים וגו׳ (דברים יא:טז)[עריכה]

יען כי באתי בכתובים, פטור בלא כלום א״א. ואכתוב לכם במחשבתי עתה.

השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם וגו׳״, הזהירה לנו התורה בהתראה, להשמר בפתויי הלב, אף שידמה לך כי דבר קל הוא, לכאורה, אבל יצר לב האדם רע מנעוריו, וכונת הלב להכשילו ברשתו, מדחי אל דחי, ח״ו, עד שלבסוף וסרתם ועבדתם א׳ אחרים והשתחויתם וגו׳ ולכן דרכן של צדיקים לחשוד עצמן תמיד, אף שהוא רחוק מהתאוה או החמדה ההיא, עכ״ז יחשוד עצמו פן יפתנו לבו עוד ועוד, לא כן דרכן של פשוטים, אינו בקי בטיב לבו, לחשוד את לבו הרע מנעוריו.

א״א ע״ה היה שונא בצע בתכלית, כמו שראינו ברכוש סדום, מי יודע כמה היה רכושם רב, כי היא גאון שבעת לחם, והיא היתה כגן ה׳ כארץ מצרים, ועכ״ז אמר אם מחוט ועד שרוך נעל וגו׳, ועפי״ד היה שלו, רק בשביל קדוש ה׳, לא רצה ליקח, הרי כי היה שונא בצע בתכלית, ועכ״ז היה חושד עצמו פן חמדת הממון יפתנו, וקפץ ונשבע, דוקא, הרימותי ידי, פירש״י, בשבועה אם אקח כו׳, הרי שחשד עצמו.

לוט, אף כי אדם גדול היה, כאשר בארנו כ״פ בראיות מוחלטות, עכ״ז חמדת הממון מעט היה לו נגד אאע״ה, וזה הטעתו, ובחר לו בשביל ממון לשבת בסדום, ולא חשד את עצמו שילמד ממעשי׳, בל״ל שלישי ״ואנשי סדום רעים וחטאים וגו׳״, ופירש״י ואעפ״כ לא נמגע לוט מלישב עמהן. הרי כי גם לאדם גדול כלוט עשה רושם עליו מעט חמדת הממון שהיה לו, עד שהטעה את עצמו לישב בסדום, ולא יזיקו לו, ואעפ״י שלא מצינו עליו שום חטא אח״כ בישיבתו בסדום, אדרבה אפה מצות בפסח והכניס אורחים כדרכו של אברהם אבינו ע״ה, ועכ״ז שם ל״ל שלישי, ״וה׳ אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו״, ויעיין ברש״י שם, להבהל, ורק מחמת כי לא ירא לשבת בסדום.

הרי מובן לנו באר היטב הזהרת התורה לכל ישראל ב״פ ביום השמרו לכם פן יפתה לבבכם, פי׳, מפתויי הלב, כי דרך חלקלקות בלב, להחליק בעיני׳ מעט מעט, עד — וסרתם ועבדתם. הרי מבואר כי יש על אדם לחשוד עצמו תמיד, ולברוח מעבירה, וטוב לנו כל הימים. מאתי מ״ב ב׳ להצלחה ס׳.

שייך למאמר ״יצר לב האדם רע״ (א)[עריכה]

מכתבי׳ הגיעו לידי במועדם, יפה כתבת כי החוב גדול עלינו למרבה, נהנתי כי הענין מתנהג בכי טוב, יתן ה׳ ויעלה מעלה ויתקדש ש״ש.

אתמהה על מה שכתב כי השיגו מ׳ חירופין, ועכ״ז אינם מתרפים ממלאכתם, מה זה חדוש, הלא עם זו מורגלים בחירופין וגידופין, וב׳ וה׳ אנו אומרים ״הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס כו׳ נחשבנו כו׳ ולמכה ולחרפה. ובכל זאת שמך לא שכחנו נא אל תשכחנו״, הרי כי החרפה גורם שלא נשכח מהשם, וכדאי החרפה שלא נשכח, ועוד ולמכה אין כאן, ועוד אין לאדם להתאונן על חסרון הכבוד, כי בעבור זה לא יהיה עמלו להבל וריק, ומכלל הן אתה שומע לאו, ואנו מתפללים בכל יום למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה, וכדאי החליפין, עם כי קשה לי הכתיבה כידוע, הפעם עמסתי עלי הכח לחזק לבבכם, שלא להתרפות אף מהתנגדות גדולה, ומכ״ש כל־דהוא אין בו ממש.

הנני שולח לכם מא׳ שמו יאות לו ״יצר לב האדם רע״, ואעתיק לכם מה שמצאתי סמיכה לזה במדרש מגילת אסתר על פסוק ויאמר המן בלבו, זה לשון המדרש שם אות באות, ״הרשעים ברשות לבם ויאמר עשו בלבו, אמר נבל בלבו, ויאמר ירבעם בלבו, ויאמר המן בלבו, אבל הצדיקים לבם ברשותם הה״ד, והנה היא מדברת על לבה, וישם דניאל על לבו, ויאמר דוד אל לבו, ודומין לבוראם ויאמר ה׳ אל לבו״, ע״כ לשון הזהב של המדרש.

אילו לא זכו ישראל בכל התורה אלא המאמר הזה של המדרש דיים. כי המאמר הזה יוכל להעלות האדם להשכלה היותר גדולה הרבה יותר מהפילוסופים היותר גדולים, כי לא זכו אף אחד מהם שיהא לבם ברשותם. ויש לי מופת ע״ז אבל איני רוצה לכתוב. היאומן, כי מאמר קצר כזה יעלה האדם ברום המעלה, ואין זה כי אם מעשה א׳ לכלול בדרך אגב בתורה, בשנוי לשון מעט, (אשר אין שום אדם ירגיש זה, כי אם חז״ל אשר נהירין להו שבילין דרקיע), וי׳ היקף רב כ״כ בכל־דהוא, אין זה יכול להיות כי אם תורה מן השמים.

וגם אילו לא הי׳ חז״ל נהירין להו שבילין דרקיע לא הי׳ אפשר להרגיש בזה, כי מתיבת ״בלבו״ ״ואל לבו״ נקל ללמוד בכונה אחת, אבל הם קיימו בעצמם ״בפקודיך אשיחה ואביטה ארחתיך״ (תהלים קיט) ומהתורה הביטו אורחות השם. והמדרש הזה מאמת מאמרנו על פסוק ״השמרו לכם פן יפתה לבבכם״.

ותדעו אחי נאמנים, כי באמת הענין כך הוא, אילו לא היה האדם מנוגע בנגע המדות רעות ותאות מדומות, בנקל היה מאמין חזק מאד מאד, כי האמונה מחויבת בכל פנה ועבר, למשכיל על דבר בישרות, אך המדות הרעות הן מעותות שכלו, ועם עקש תתפתל, פי׳ מי שמעקש את שכלו בשביל המדות רעות, המדה כך היא, שמעותים אותו יותר, כענין הבא ליטמא פותחין לו, אבל הבא לטהר מסייעין אותו, שיתישר יותר ויותר, ו״פקודי ה׳ ישרים״, ועל השם ית׳ נאמר צדיק וישר הוא, ויעלה מעלה מעלה הזוכה לישר דעתו.

נזכה להיות מהישרים ואין טוב למעלה מזה.

ואכתוב איזו בחינה על מה שכתבתי, כי המדות מפסידות אמונה והישרות. המן הרשע בקש מאחשורוש לאבד היהודים, מבואר במדרש כי לא רצה, כי היה ירא מאד, כמבואר שם על פסוק ״אם על המלך טוב יכתב לאבדם״, יעו״ש, עד מיד שלח וקבץ את כל חכמי האומות העולם וכו׳ אמרו כולם בב״א, מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כו׳ אמר לון המן, א׳ שטבעו לפרעה כו׳ מכבר הוא זקן ואינו יכול לעשות כלום, שכבר עלה נ״נ והחריב ביתו כו׳ וכו׳, כיון שאמר להן כן, מיד קבלו דבריו, והסכימו דעתם לכלות את ישראל, יעוין שם בפנים היטב.

ראו נא אחי, האיך יאמר המן הרשע שטות כזה. האם לא יבין כי הבורא יש מאין הוא בלי תכלית, ומה שהחריב נ״נ הבית בשביל חטאם, והראיה כמה שנים עבדו בהם מצרים בפרך, ולא מיחה הקב״ה בידם, וכשהגיע זמנם, הוציאם באותות ומופתים, וא״כ הכא נמי החטא החריב... וגם האיך קבלו כל חכמי אוה״ע שטות כזה, כי הבורא יש מאין הזקין, ולא השיבו לו כנ״ל, אלא ודאי שרצונם הרע העוית שכלם.

שייך למאמר ״יצר לב האדם רע״ (ב)[עריכה]

לידידי הרב החכם התלמודי...

יקרתו לנכון הגיענו, שמחתי כי ראיתיו דואג לאחריתו ת׳, וזה תכלית כל אנשי מעלה, חכמי לב, המעמיקים בחכמה, ולן בעומקה של הלכה שמהלך בה, הא למה זה דומה, למי שיש לפניו שני דרכים, אחד למקום משתה ושמחה, עונג ועדן נפלא, הפלא ופלא, ואחד למקום צער ואבל, מקום לסטים וחיות טורפות, הפונה לדרך העקום, מפני שרואה שם בראשיתו אילנות טובות למראה עינים, והנצנים נראו בארץ שם, ואחריתו מר כלענה, מר הרבה יותר ממות, והדרך הישר הוא בראשיתו מלא רקק רפש וטיט.

וראיתי בילקוט כמדומה המשל הזה, בלשון ב׳ או ג׳ פסיעות, נשתוממתי ע״ז, כי חז״ל שראו עדן עוה״ב אמרו על כל עונג המדומה של עוה״ז, כב׳ וג׳ פסיעות.

והנה הסר לדרך העקום, בשביל ב׳ או ג׳ פסיעות שיש בו אילנות וגנות טובות למראה, האם לא לשוטה יחשב? כי יסור למקום צער ויגון בשרו יכאב עלי׳ ונפשו עליו תאבל, בשביל ב׳ או ג׳ פסיעות שיהנה שם, היש שוטה גדול יותר מזה ?! וא״כ למה אז״ל איזהו חכם הרואה את הנולד (תמיד לב.), אמנם הענין כך הוא: הא, עשה את האדם ישר״ פי׳, שיבין הישרות, אם לא ישחית טבעו במאכלים הרעים, המשחיתים באיצטומכא ומר למתוק יחשב לו, פי׳, התאות המותריות והחמדיות שנפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להן הנה מפסידה לו ההרגשים להבחין בין טוב לרע להכיר הישרות, וא״כ המבחין הישרות, בהכרח נשמר מכל דבר המעקש שכלו להכיר ישרו, והוא הוא מוכתר בכתר חכם, ויפה אמרו איזהו חכם הרואה את הנולד, פי׳, אינו מניח לנפשו בשביל ג׳ פסיעות, לילך למקום מר ממות, כי הוא בריא בהרגשו ויבחין ישרו. ומעשה דהמן הרשע יוכיח המובא למעלה והוא היה חכם גדול לרצונו הרע, והשיא לדעתו כל החכמים, הכל מטעם הנ״ל. ראו אחרית חכמתו הסרוחה אשרי חלקנו וכו׳!

אור ליום ב׳ ה׳ דחנוכה ט׳ לע׳.

אמרתי לבוא מעט בכתובים, ״למען חביבות״, כי די בהמאמר הנפלא אשר תשיגו בזה, הכלול בו כמה ענינים שונים, יש בכחם להעמיד אדם — המבין דבר לאשורו בפרטיהם — על תלו, בעזרתו ית׳, וניכר מכאן חלישות היצר ותקפו להפליא הסתירות, אין זה כי אם מעשי א׳ חיים, וגם זה חזוק אמונה למבין דבר.

ידידי...

קבלתי מכתבך בהנכתב בהשכל, נהנתי ממנו, ואני מברך אותך שיתאימו דבריך עם מעשיך, ואשמח ביותר.

מה שכתבת על עלבון המוסר להתאונן ע״ז, שכחת מאז״ל ״אוי להם לבריות מעלבונה של תורה״ (אבות ו) ואמרנו ע״ז, כמדומה ששמעת, אוי להם לבריות מעלבונם שי׳ להם מהתורה גברת הארץ אומנתא דעלמא, במה המירו עסק, ומכ״ש הפוגע בכבודה, אוי לו ואוי לנפשו כשיבוא עתו, ואמר רשב״י לבנו ר״א ״ראיתי בני עליה והמה מועטין אם מאה הם אני ואתה מהם, ואם שנים המה אני ואתה הוא״ ואמרנו בגראבין, לכאורה נראה המאמר לבלתי מבין, כמתפאר ח״ו, אבל האמת כך הוא: רשב״י בא לעורר את ר״א בנו, כי לא יפול לבבו, אם יראה בני עליה מועטים המה, ומטבע האדם להמשך אחרי רבים, ואמר לו בדרך ויגבה לבו בדרכי ה׳, אפילו אם לא תמצא כלל וכלל בני עליה, מקומך אל תנח לבקש עליות תמיד בלי הפסק ונהיה אני ואתה מצוינים בעולם העליון.

דע, בני יקירי, מוסר יכול לעשות האדם מבני עליה, כי כח השכל שחנן החונן לאדם דעת, רב, רב הוא מאד, ויש לי בזה דברים נפלאים, תהלה, הלואי לכה״פ נהיה אני ואתה ראוים להקרא באמת בעלי־מוסר, אבל מי יתן והיה כל עם ה׳ וגו׳ ודברי רשב״י לבנו ר״א הם לעד, כי יוכל, ח״ו להתרפות האדם בראותו העולם מבזים חכמה, וע״כ אמר לו: ראה כי זה שבוש, אדרבה אני ואתה לכה״פ נהיה מצוינים בעולם שכולו טוב, להיות מבני עליה, ומי יוכל לצייר לפני׳ אף שמץ מנהו הכבוד הנעלה שי׳ לנו בעולם החכמה, הערבה בכל מיני ערבות, באין ערך יותר ממה שהפה יכול לדבר.

אשרינו אם נזכה להיות בעלי מוסר באמת, אכי״ר.

מאמר ״שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף״[עריכה]

ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך וגו׳ (דברים יא:יט)[עריכה]

מכתביך הפרודות באו לידי בטח, ניכר עליך מאד בלבול הדעת אין זה רק מסיבת ביטול תורה, כי אין דבר המועיל להניח דעתו כעסק התורה. אוי ואבוי לנו ח״ו מעון ח״ו ביטול תורה. כי מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, פי׳ כדמיון אדם המגרש את העומד לפניו ואומר אין לי עסק בך כי אתה שוטה גדול וחרפה לעסוק עמך כי שוטה ״גדול״ אתה, וזהו אמיתת כוונתם ז״ל ״מי שאינו עוסק עובר עבירה אא״כ נכנס בו רוח שטות, וא״כ הלא ידוע לנו בראתי יצה״ר בראתי לו (דוקא, כמבוא במסילת ישרים בטוב טעם) תורה תבלין, ואחרי שאינו עוסק בתורה הוא בהכרח ח״ו בכל שעה ושעה ברוח שטות, וכי יש שוטה גדול מהאיש אשר כל שעה ושעה נכנס בו רוח שטות, ולכן נקרא ״נזוף״ פי׳ מגורש וחרפה לעסוק עמך כי שוטה ״גדול״ אתה, וזהו אמיתת כוונתם ז״ל ״מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף״ (אבות ו) פי׳ מרותק מהקב״ה. וכענין שנאמר ״כי הנה רחקיך יאבדו (תהלים עג:כז) כי כל התקרבות של אדם להקב״ה הוא ע״י התורה, כענין ״אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה״ (ברכות ח) והמשכן יוכיח כי עיקר המשכן היה בבית ק״ק מבין הכרובים על הכפורת שעל ארון העדות, וזהו ד׳ אמות של הלכה, ועל זה באה החובה על האדם שגם בעת עסקו בעסק העולם, דעתו תהי׳ פנוי׳ לתורה כפי יכולתו כמבואר ברמב״ם ושארי ספרים, וע״ז נאמר ״והגית בו וגו׳״ (יהושע א:ח) וזהו ענין אז״ל (נדרים פא) ״דבר זה נשאל לחכמים ולא פירשוהו לנביאים ולא פירשוהו עד שפירשה הקב״ה בעצמו על עזבם את תורתי אשר נתתי לפני׳ היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה? אלא שלא ברכו בתורה תחילה״ הענין קשה שבשביל זה יאבד הארץ, אבל הענין כך הוא: כי כבר כתבו בתוס׳ ברכות י: ד״ה שכבר נפטר באהבה רבה וא״ת מ״ש מסוכה כו׳ ויש לומר דשאני תורה שאינו מיאש דעתו דכל שעה אדם מחויב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה כו׳, והיה נראה עפי״ז דמי שאין דעתו עליו תמיד כשיחזור לפעמים ללמוד מחויב לברך בתורה תחילה, והנה כשהשגתי הסידור של הגאון יעב״ץ ז״ל מצאתי בו הלכה למעשה כן, ולפי״ז ניחא ״שלא ברכו בתורה תחלה״, כי כל עיקר הלימוד היינו לימוד למעשה היינו בהילוכו בעולם המעשה איך לעשות עפ״י התורה שהיא גזרת מלכו של עולם ואז תמיד דעתו עליו ואינו צריך לברך בחוזר ללמוד, משא״כ שלא הלכו בה בעולם המעשה איך לעשות עפ״י התורה, א״כ לימודם לא היה למעשה והי׳ צריכים לחזור ולברר עלי׳ בשובם ללמוד, וכבר אז״ל ״כל האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו״ (יבמות קט) כי עיקר התורה ״לא המדרש עיקר אלא המעשה״ וכשאין מעשה אין תורה, וכבר ידוע ״אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג:כה) ואין כל חדש שבשביל זה אבדה הארץ, למען יתבוננו להתקרבות ד׳ דוקא ע״י ד׳ אמות של הלכה למעשה בעסקם בה, ובעסקם בעוה״ז ע״י הגיונם בה שיהי׳ עסקם עפ״י הלכה למעשה ובזה נזכה להצלחה אמיתית בזה ובבא אכי״ר.

ראה[עריכה]

ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה׳ א׳ אשר אנכי מצוה אתכם היום והקללה אם לא תשמעו וגו׳ (דברים יא:כו-כח)[עריכה]

ובזה דברנו בפ׳ ראה ״ואם לא תשמעו״, בלשון תנאי, משא״כ בברכה נאמר, ״אשר תשמעו״ בלא תנאי, והיינו כי יש ג׳ מיני דברים, שמיעה מקודם, היינו להבין כי עסק האגרא (סיטונאי) עסק טוב הוא, וכדאי להדרך הנדרש לפניו, חנות גדולה, אנשים הרבה לנהל העסק, וכדומה לזה, ואח״כ כשיתחיל לעסוק בהעסק, אז יבין יותר ההכנות המצטרכות לזה, וזהו מאמר דוד המלע״ה (תהלים קיט:א) ״אשרי תמימי דרך״, פי׳ העושים הכנות לעבודת השי״ת, כמו לישא עומ״ש עליו, לישא בעול עם הרבים, כאשר מובא במק״א גודל הגנות מי שאין לו הרגש בעסק הרבים, מהא דר״א שחרר עבדו וכו׳ (גיטין לח), וכן לחיות בחשבון הנפש ובסדר נכון, וכדומה, וזה ההכנות המצטרכות לעבודת השי״ת, כמו הדרך המוכן לנסוע ואח״כ לילך בתורת ה׳, ומזה יבוא יותר להבין, כמו שדברנו פ״א על הזריעה כי צריך דוקא במקומה, וכן בזה הכוונה והמעשה יחד במקומם הם כמו זריעה, ומזה דוקא יבא להבין האמת לאמיתו, וזהו שאמר ״ההולכים בתורת ה׳״, פי׳ עם הדרך, היינו ההכנה שדברנו מקודם, וזהו שסיים ״אשרי נוצרי עדותיו״, עדות הם הכללים המורים על אמונה והשגחה, כמו שבת ויציאת מצרים ותפילין, והם כמו דרך הכנה לפרטים, וצריך לזה הכוונה והמעשה יחד, כמו זריעה, כנ״ל, וזהו ״נוצרי עדותיו״, פי׳ שבת במעשה דוקא, שמירת הדינים, מוקצה ואבות מלאכות, ולזה הכונה של שבת המורה על חידוש העולם, שניהם יחד, הם כמו זריעה של ענב אחד, אשר יוכל למלאות כל העולם, מזה האילן יזרע עוד, ממנו עוד, וכן עד אין סוף, ואז יבוא להבנה (אולי להכנה) אין סוף, ולכן נאמר, בראה, בפ׳ שם, מקודם שמיעה ואח״כ שמירה, אשר תשמעו וגו׳, ואח״כ נאמר ״שמור ושמעת״, מתחילה שמירה ואח״כ שמיעה, היינו, כי יש ב׳ מיני שמיעה, הראשונה להבין כי שי׳ לעשות דרך והכנה לעבודת השי״ת כמבואר למעלה, ואח״כ כשיתחיל לקיים מצותיו, יעשה לו כזריעה להצמיח ההבנה עד אין תכלית, ולכן נאמר אח״כ ״שמור״ ותבא לשמיעה אחרונה כנאמר שם בפ׳ (דברים יא:כב) עקב ״כי אם שמר תשמרון וגו׳ לעשותה, ומזה תבא (לשמוע ולהבין) לאהבה וגו׳ ולדבקה בו״.

והנה כי דברנו כי כל עיקר דין האדם, למה הוא פתי, לבקש דבר שאינו טוב, מים מולחים, ולכן לא יכול לאמר, ״אשר לא תשמעו״, והיה נראה כי זה הקללה שלא יבין, א״כ מה לעשות, ולמה יענש, הלא כל דין האדם, מפני לא חכמת לדעת הטוב באמת, ולא יתקלקל שלא יבין מאומה, אין עליו אשם לקללו על הר גריזים, משא״כ בברכה אם יתחיל להבין הבנה ראשונה היינו להכין דרך לעבוד הש״י, כמבואר למעלה, אזי יתברך בשמיעה אחרונה, כנ״ל, וזה תכלית ההצלחה והעונג, וזהו ״את הברכה אשר תשמעו״, פי׳ תתברכו בעזר השי״ת להבין את מצות ה׳ אלוקים, וזהו תכלית הענוג וההצלחה לשמוע ולהבין רצון השי״ת.

ראה אנכי נתן לפניכם היום וגו׳ (דברים יא:כו)[עריכה]

זכרון דברים, בקצרה, נוכל להוכיח כי אע״פ שכוונה אינה מעכבת למעשה, עכ״ז העיקר הכוונה, וראיה מתפילין שהם לאות על אחדות ה׳ ית׳, השגחת ה׳ ית׳, עכ״ז העיקר בהם דוקא המעשה, היינו הלבישה, אם יחשוב בהפרשיות שבהם במחשבה בלא לבישה, ה״ז בכלל קרקפתא דלא מנח תפילין, והרי לכאורה ראיה ברורה דדוקא המעשה עיקר ולא המחשבה, ועכ״ז אנחנו רואים, בשבת פטור מתפילין, שהוא עצמו אות, וקשה הלא חסר מעשה הלבישה, והוא העיקר? אע״כ דגם המחשבה עיקר, ואמרנו דבר חדש, שיכול להיות, כי מי שסובר מצות אין צריכות כונה, הוא חומרא, כי למאן דסבר צריכות כונה, יש תקנה לחזור ולעשות בכונה, ולדידי׳ אין תקנה בחזרה, כענין שאמרו (ברכות לד) חברותא כלפי שמיא מחינן לי׳ באפרזפתא עד דמכוון דעתי׳, וכענין (מכות) מזיד אינו חייב גלות דלא סגי לי׳ בגלות, ומעתה חקרנו למה הקפידה התורה כ״כ על מעשה, והלא המחשבה עיקר, ויכול להיות, כי באמת המעשה, מעשה א׳ הוא, וגם היא מחשבה בבחי׳ מצד עצמה, כי למה יוציא כח הזריעה בלא גשם הקרקע? זר הוא מאנושי, ויתר יש להפליא על כח הגשם ה״ל מהכח הזריעה, וזה יעיד לנו, כי הגשם ג״כ בשרשו אינו גשם, והבן זאת מאד, וזה טעם מעשה המצות.

עוד טעם אחר דברנו, כי העיקר מעלת האדם באם עושה רק מצד המעלה להתבוננותו בגדלותו ית׳, לעשות רצונו, ולפ״ז יש סתירא גדולה בפועלות הטוב של האדם, היינו, יעשה בלא התבוננות, רק כמעשה נשים, א״כ מלבד שעושה בלא טעם ובלא שמחה, זולת זה, הלא כל דבר שאין לו השכלה, אין לו שורש, כי ההשכלה היא אם כל חי, וא״כ החיוב לעשות בהשכלה ובדעת ובשמחה, וא״כ יפול בגדר רצון, כמו שכתב הכלי יקר בפ׳ עקב כמדומה כי מה שכתוב ״ומשלם לשונאיו אל פניו״, וקשה הלא עשה מצוה, ולמה קראו הכ׳ שונאיו? ותירץ. כי כל מה שעושה רק מחמת השכל, ולא בגדר שמעיות מפאת ציווי, רק בגדר שכליות, ע״כ נקרא שונא, ועפ״ז דברנו כי לשמור האדם משני קצוות האלה הסותרים זה את זה, שמחה למצות צריך השכלה וכוונה, וההשכלה והכוונה עלול ליפול בגדר שכליות, לעשות מחמת השכל, ולא מחמת ציווי השי״ת, ע״כ באה העצה היעוצה לזה מאדון הכל ית׳ לשתף כונת המצוה עם מעשה המצוה, ומעשה המצוה אין לאדם מבוא בהשכלתה, וע״כ יעשה מפאת ציווי השי״ת, ושניהם יעלו בקנה אחד לטובה.

ודברנו בזה, ״ראה״ לשון יחיד, ״נתתי לפניכם״ לשון רבים? דברנו, כי באמת הדבר הנעשה ברבים, יתקיים יותר כי טובים השנים וגו׳, וא״כ יפול האדם בגדר רצון, כי כן טבע האדם לעשות כמעשה זולתו, וא״כ לא ינוסה עדנה לעשות ג״כ בינו לבין עצמו מפאת ציווי השי״ת, כאאע״ה שעשה עצמו לאיש, בדור עובד ע״ז, וע״כ באמת הדברים שאדם עושה בינו לבין עצמו, נקי יותר, כי אינו דומה המדה שהוא עצמו שוברה, למדה ששוברה בקבוצת רבים, ואולי להתכבד לפניהם יעשה זאת, ע״כ באתה האזהרה, ״ראה״ לשון יחיד, ״נתתי לפניכם״ הן אמת שצרך האדם להתחבר לחבורה של צדיקים ויתקיים יותר, אבל עכ״ז בתוך ״לפניכם״ ״ראה״ לשון יחיד, פי׳ בתוך הרבים, יתרגל לעשות כאילו הוא בעצמו ואז יתקיים אצלו גם בלא רבים, וג״כ רמזנו בזה ״ראה״ ראי׳ השכל צריך להיות בתוך לפניכם, פי׳ בתוך הרבים, ולא לעשות רק כמותם מפאת טבע המשכה, רק מפאת השכל, ודו״ק כי קצרנו.

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה וגו׳ (דברים יא:כו)[עריכה]

מאמר ישמח ה׳ במעשיו[עריכה]

היום יום א׳ שופטים, אוסיף מעט, הארכתי לכאורה בהתחלה אשר ברא עולמו לשמח וכו׳, אבל דע בני, כי קצרתי מאד, כי המתבונן בבריאה, למה ברא ולמה נבראה, ישתומם מאד על רוב טובתו, אשר מוכן לנבראים בעת שישמח ה׳ במעשיו, ״שמח״ לא נאמר, אלא ״ישמח״ בעת שיוגמר העת להטבה, כראוי לבורא אשר הוא כל יכול, וכל דרכיו ית׳ להטיב לכל בלי תכלית, כשיחשוב האדם זאת, ישתומם מאד, ומוליד תשוקה באדם להיות מן המוצאים חן בעיניו ית׳, כי עצמו מספר רוב העונג המוכן להם, והוא הוא האדם האוהב את עצמו, ולא כדמיון השוטים כי האוהבים את עולם הזה, אוהבים את עצמם, והדברים ארוכים מאד.

וזהו מה שהשכל מחייבו, ולא עוד אלא שמצינו מקרא מלא ״ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה״, ופירש״י האמורות בהר גריזים ובהר עיבל, וכן כתיב בפסוק כ״ט והיה כי וגו׳ ופי׳ הפסוק כך: אל תדמו בנפשכם כי עול נתתי על צואריכם כמו שנראה לכאורה, אמנם ״את הברכה אשר תשמעו״, ואזי תביט היטב הברכה שנתתי לכם בקיום התורה, זולת קבלת השכר, ״והקללה אם לא תשמעו״ ויבוא מזה ״וסרתם״, הא אם תשמעו תבינו ברכת ה׳ ית׳ במתן תורה לבד, זולת השכר. נזכה להבין את אשר לפנינו ובודאי נקיים. ארצה לסיים לך איזה דבר נפלא לזה, אבל עתה קשה לי, ועיין ברש״י (שם פ׳ כ״ח) סוף שני: ״שמור ושמעת״, צינתי לך הרש״י, אם אכתוב לך מה שרציתי, בל אשכח ראיה לזה. אביך מברכך בכט״ס ש״ז.

רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש וגו׳ (דברים יב:כג)[עריכה]

״רק חזק לבלתי אכול הדם״. אז״ל ״ומה דם שנפשו של אדם קצה בהם, אמרה תורה, חזק, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להם, על אחכו״כ״, וקשה באמת למה צריך חיזוק כיון שנפשו קצה בהם, ודברנו כי אנחנו רואים, כמה אנשים יש להם כחות נשגבות אם שכליות אם נפשיות, ועכ״ז מקולקלים המה, כי המה אינם מלומדים בדרכי החינוך וההרגל, רק בטבע, ע״כ מעורבים המה בחסרונות מרובים, והמשכיל יחוס כל הכחות הנ״ל מאד, ואנו רואים כי יש אנשים פחותים מהם בכחות פחותות מאד, ועכ״ז יען כי מלומדים המה, המה אנשים מכובדים יותר, מהגדולים מהם, שאינם מלומדים, והאמת כי אח״כ כשנתקלקלו אין בו כח להבין, מה הוא נתקלקל, ואין לו צער מזה כלל, כי לא יבין המעלה של כח המלומד בהרגל וחינוך, ולא החסרון של האינו מלומד, ואין לו כח עוד להבין את זאת, רק האיש הצדדי המבין זאת יחוס מאד עליו, כי לקח אבן טוב, וטינף אותו באשפה, ועיקר החסרון מפני שחסר ממנו כח הכיבוש, לכבוש רצונו, וכ״ש מרוצת מחשבתו מלחשוב בחשבון רק כסוס שוטף, גם מה שנוגע להשכלה, ולכן אנו רואים, כי כל העולם הולכים עפ״י רובא דרובא, הכל במרוצת רצונם, החכם בחכמתו והסכל בסכלותו, הרשע ברשעותו, והצדיק בצדקתו הטבעית, הכל בדרך רצוני הולך ולכן גם ההולך בדרך הצדק, אכן אם לא על דרך החינוך וההרגל, מעורב הכל ברצון, ומושך צדקתו לרצונו, והכל מאשר לא הורגל לכבוש רצונו וכ״ש מרוצת מחשבתו, לחשוב ביגיעה והרגל, רק במרוצה כסוס שטף, וע״כ מצינו עפ״י הרוב, כי האדם הנהגתו, מעטים מכוחותיו, ובאמת צריך האדם להיות מעשיו יותר נעלים מכוחותיו, ע״י יגיעה רבה, כענין כל שמעשיו מרובים מחכמתו, (אבות ג) והכל ע״י כיבוש חיצוני ופנימי ויגיעה, והכיבוש צריך חיזוק גדול, לכבוש עצמו במעשה ובמחשבה, וע״כ צריך האדם להרגיל את עצמו הרבה בכח הזה יום ולילה, כי אם יעזוב הלימוד הנ״ל, יעזוב אותו ויכלה ממנו ח״ו הכח הזה, ולא ידע עוד, מה טיבו של עובר זה.

ולכן באתה התורה ואמרה להורות לנו הערה, איך צריך האדם, להתרגל בכח הזה, ואמרה על דם שנפשו של אדם קצה בהם, אל ישמור מהם בסתם בלא כיבוש, רק יעורר עצמו לחפוץ בדם, ואח״כ יכבוש רצונו בחיזוק, כענין (תו״כ פ׳ קדושים) ״אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר וכו׳״, ככה בזה, יחפוץ, ויחזק עצמו לכבוש עצמו, כדי להרגיל כח הכיבוש והחיזוק, ולכן אז״ל ״ומה דם וכו׳״, צריך להרגיל עצמו בדרך החיזוק, ״גזל ועריות וכו׳״, אם ישמור מהם, בלא חיזוק, בודאי יאבד ממנו כח החיזוק והכיבוש, ויפול ברשת סוס שוטף, ולא ידע במה מעורבים גם מעשה הצדק שלו, ברצון ובחסרונות, ע״כ העצה היעוצה לנו להתלמד כל היום בתורה ותפילה ומעשה, הכל בכיבוש, למען יעלה הכח הזה מכח לפועל, וטוב לו.

לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו (דברים יג:ט)[עריכה]

שמעו נא אחים יקרים, הערה נפלאה, כאשר אמרנו, כי דרכי הלכה יתנו הרגש רב בדרכי היראה, יש להתבונן, כמה גדול כח למוד המוסר ובפרט ברבים לזכות אחרים, הנה ידענו כמה חובה על סנהדרין לבקש זכות על חייבי מיתה, עד שמנו, בסנהדרין (לו), עשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות לזכות, ואמרו שם (לו:) ״אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס שאין לו בנים, ר״י מוסיף אף אכזרי״, ופירש״י שם ״זקן״ שכבר שכח צער גידול בנים, הרי כמה חששה התורה על זכות חייבי מיתות להציל נפש מישראל ממיתה לחיים, ואמרו שם, ״וחלופיהן במסית״, פי׳ כל הזכיות במסית ההיפוך, אם כבר יצא חייב, ואמר אחד יש לי ללמד זכות, אין מחזירין אותו, ואם יצא זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד חובה, מחזירין אותו, כמבואר לעיל ל״ג ע״ב, וכן מושיבין זקן וסריס ואכזרי, למה? דהתורה אמרה (דברים יג) ״לא תחמול ולא תכסה עליו״, התבוננו אחי, המרחק הרב בין שאר חייבי מיתות, חייבה התורה כל טצדקי דאפשר למעבד להצילו ממיתה עפ״י דין, ולזה אפילו אמר אחד יש לי עליו זכות, כיון שיצא חייב, אין מחזירין אותו, ויוצא למות, אשתומם! וכל זה למה? פירש הכתוב בפירוש, מקרא מלא דבר הכתוב, טעם הדבר, (דברים יג) ״כי בקש להדיחך מעל ה׳ א׳״.

ומעתה יש לנו להבין עפ״י כלל המסור בידנו מרובה מדה טובה וכו׳ (יומא ע״ו) כמבואר במקום אחר, יש לנו להוכיח כמה גדול כח של למוד המוסר, המקרב אדם לאביו שבשמים, לבד שכר קיום המצות שמקיים אח״כ, רק על שכר העסק של קניית היראה להתקרב לאביו שבשמים, והנה בענין עבודה זרה, ידוע אף שהוא מודה בהבורא ית׳ כי הוא ברא העולם, ומודה בתורה מן השמים, רק שהוא מאמין שאם יעבוד איזה עבודה לעבודה זרה, יועיל לו, הרי זה עבודה זרה, אשר הוא מחויב עליו מיתה, ולמה? יען כי אנחנו מחויבים להאמין, שאין שום כח בהעולם אשר יועיל או יזיק בלי רצון הבורא ית׳, וא״כ הרי דעת לנבון נקל, כי מי שאינו עוסק ביראה, הרי זה יכול ח״ו לשכוח את השי״ת, והשוכח את השי״ת, הרי כבר מבואר בדחז״ל (סוטה ד׳) שהרי זה כאילו כופר בעיקר שנאמר (דברים ח) ״ורם לבבך ושכחת וגו׳״, וא״כ לימוד המוסר גורם שלא לשכוח, קצרתי, ע״כ התבוננו, על תוכן הדבר הרוגז הגדול שבא להדיחך, ומזה נבין השכר הנפלא של העוסק בעסק התקרבות, והנה ידוע, ״וחי אחיך עמך״ (ויקרא כה) ״חייך קודם״, א״כ הקרוב קרוב קודם, ואדם קרוב אצל עצמו, והוא קודם לכל, והרי זה מצוה בפני עצמה וכשהיא ברבים הרי זה גורם לקרב אחרים ג״כ, ושכרו מרובה, ע״כ אל יקל בעינינו וכו׳, ובזכות זה נזכה לכוח״ט אכי״ר.

מאמר כל מה דעביד רחמנא לטב הוא דעביד[עריכה]

בנים אתם לה׳ א׳ לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת (דברים יד:א)[עריכה]

יקרתך על משפט החמה לנכון הגיעני. הטבת לדבר בזה ובכחי ועוצם ידי, מהסתם כבר השגתם מא׳ בדרך שאדם וכו׳, ועתה אודיעך מה שדברנו במוצש״ק העבר, אתחיל כאשר דברנו: העולם סוברים כי מחלה היא רק חולי הגוף, אבל חסרון הנפש אין זה מחלה רק חסרון נפשי, ולכן על חולי הגוף הולכים למרחקים לדרוש אל רופאים, משא״כ על חסרון נפשי, והאמת לא כן הוא, רק נהפוך הוא, אברי הגוף הם מלבוש לנפש, ואם למלבוש כך הוא, דורשים כ״כ בכל מאודם, עיקר האדם שהוא הנפש, כמה מהצורך לדרוש לרופאים, והנה ידעתי בעצמי — אבר אחד שאינו בריא כמו שאני סובל מן... כמה נוגע לי לכל עצמי, אף לכל היום, מזה. אברי הנפש שהם עיקר האדם באמת, כמה יסבול הנפש כולו, ממחלה של אבר אחד, ומכ״ש כל האברים של הנפש אם ח״ו אינם בריאים, כמה יסבול האדם, ואם אינו מרגיש, הלא זהו חולי יותר גדול ר״ל.

והנה עד עתה דברנו, גם לפי הבנת האדם המבין, אבל האמת, כבר הודיענו תורתנו הק׳: ״בנים אתם לה׳ א׳ לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת״ (דברים יד:א) אפילו על המת, אשר כל אשר לו יתן בעד נפשו וכתב הראא״ע ז״ל: ״אחרי שתדעו שאתם בנים לשם, והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן, (מאמר המוסגר — פי׳ כי באמת אין טעם לאהבת בנים כי אטו רוק היוצא מפה האדם אוהב אותה, והפה חשוב יותר מהאבר וגם דם הוא חיי האדם היוצא ממנו, אדם אוהב אותם? בתמי׳. וע״כ כי מאהבת השם לברואיו נטע אהבה באבות לבנים, וידמה לו כי הוא גופו באמת למען קיום המין, וא״כ מי הוא האוהב באמת לאדם רק השם, ובפרט כי מדותיו בלי תכלית. ע״כ מאמר המוסגר). אל תתגודדו על מה שיעשה, כי כל מה שיעשה, לטוב הוא ואם לא תבינוהו, כאשר לא יביגו הקטנים מעשה אביהם, רק יסמכו עליהם, כן תעשו גם אתם כו׳ עכ״ל הזהב. ועיין ברמב״ן, הוסיף עוד דברי זהב ופז.

וא״כ, חולי הגוף השייך לו ית׳, הכל לטובתו, משא״כ חולי הנפש, שזהו חולי באמת, על אחת כמה וכמה שיש לדרוש אל הרופאים. וזהו שאז״ל: ״אלו ת״ח שמכתתין רגלי׳ מעיר לעיר וממדינה למדינה״ (ב״ב ח.) כי התורה שלהם, הי׳ להבין מתוך התורה דרכי ה׳ ית׳, כענין שאז״ל ברכות סוף פרק שני (יז) ״מרגלא בפומי׳ דר״מ גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דברי ולשקוד על דלתי תורתי״. פ׳ לדעת דרכי מהתורה, כענין שנאמר ״והם לא ידעו דרכי״ (תהלים צה:י) — וזה כפתור ופרח בפי׳ הגמרא ברכות הנ״ל, למבין דבר, כי קצרתי מאד בזה הפירוש. — וידיעת דרכיו הם הם רפואות הנפש, למי שחולה בה והכל חולים בה, כענין שנאמר: ״משל למלך שהכה את בנו מכה גדולה כו׳ עד בראתי יצה״ר בראתי לו תורה תבלין״ (ספרי פ׳ עקב) והלכו לדרוש לרופאים לרפאם מחולי נפשם המסוכנת מאד במחלתה, הרבה יותר ממה שהאדם מרגיש בחולי הגוף, למה? כי זה עיקר האדם, ואברי הגוף רק לבוש לאברי הנפש.

מה נואלו האנשים המבקשים רפואה למלבוש, ולא לעיקר האדם, והמלבוש חולף הולך, והנפש חיה וקיימת לעד.

והנה מקרא מלא דבר הכתוב: ״בנים אתם וגו׳״, ואין לכם להצטער על דבר שאני עושה, כי בודאי לטובתכם הוא, ומה הוא ששייך לכם? — יראת שמים, היינו רפואות הנפש, זהו ששייך לכם, כנאמר: ״מה ה׳ א׳ שואל מעמך כי אם ליראה״ (דברים י:יב). ועפ״ז על צער הגוף אין מה להצטער באמת, כי זה שייך להקב״ה, ו״כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד״, וזה מקרא מלא כנ״ל, והמצטער על צער הגוף שלא עפ״י דין הוא.

והנה תראו דבר פלא. עפ״י השכל, מי שמצטער מאד על צער הגוף, כשהקב״ה שלח דברו ונחלץ מצרה, הלא היה צריך לשמוח אח״ז, כל ימי חייו תדיר, משא״כ הצדיק, שאינו מרגיש בצער הגוף, משום טעם הנ״ל ״בנים אתם״, לפי הנראה, לא היה לו לשמוח בעת שהוא נחלץ מצרה, כי לא היה לו צרה, ומה לו לשמוח, ואנחנו רואים ממש ההיפוך, האיש הפשוט — הצרה לו צרה גדולה, בל יוכל להנחם ממנה, ובעת שהוא נחלץ מצרה שמחתו היא רק מעט, ואם ירבה, רק איזה ימים יזכור וישמח בה, והצדיק ממש ההיפוך, בעת צרתו אינו מצטער, רק כפי דין תורה, כמו שמצינו בדוד המלך ע״ה, ובגמרא שבת (קנא:) עד שאמרה לו דביתהו תרנגולתא אפקת מביתך, אמר לה תרתי תיכלא ועיורא״ — בתמי׳, ופרש״י שכול ועורון מבכי׳ ועכ״ז אם נחלץ מצרה, שמח הוא כל ימי חייו, והדבר פלא, מה זאת בההפכים הנ״ל? אבל באמת אין זו קושיא, והכל הולך מכח אחד.

רוב אנשים אינם אוהבים רק גופם ולא נפשם, כי אין להם במה להבחין תענוגי הנפש, כי לא נסו בכאלה, ואמר החכם, ״מי שלא ידע נפשו לא ידע אלוקיו״, ויסורי הגוף הוא מרגיש מאד, כי הוא אוהבו העז, ואם מבקש או ילך אצל חכם לבקש עליו רחמים, אין זה אלא ככל הדברים הרחוקים, אשר בשביל אהבת הגוף בהפרזה יתירה מקרב הרחוקות מאד, כמו שאנו רואים מעשים בכל יום בכזאת. וזה לא כבר ג״כ נפלאתי, כאשר נשמע קול הברה כי העיר... יצטרך לרב... כמה מכתבים היה לי תומ״י מכמה, אשר רחוק בעיני מאד. ונפלאתי איך עלה על דעתם דבר זר כזאת, אבל אהבת הממון מקרבת הרחוקות. וכזאת היא בעיני, מאחרים ההולכים לבקש רחמים בעדם, ולכן כאשר נחלץ מצרה ישכח הכל ולא יקרב עוד הרחוקות בעיניו כנ״ל.

כללו של דבר, חסרון הגוף הוא בעיניו צרה גדולה, משא״כ שלמות הגוף, הכל מעט בעיניו, כי ״בטן רשעים תחסר״, (משלי יג:כה) משא״כ הצדיק, ממש ההיפוך, כי אינו אוהב גופו הפחות, רק נפשו הנכבדת, ואם, ח״ו, יארע לו איזה דבר, תולה בעונותיו המרובים, וכל דעביד רחמנא אין לו שום ספק כי לטב הוא, ומקבלו בשמחה ובספ״י, כדאיתא בתד״א ״טוב לגבר כי ישא עול״, וידע היטב בהבנה יתרה ״בנים אתם וגו׳״, והאב יודע טובת בנו הקטן, יותר מהקטן לעצמו, כדברי הראא״ע, ואינו מצטער כלל, ואם הקב״ה ישלח דברו ונחלץ מצרה, ישמח הרבה מאד, כי יש לו התקרבות מאב רחמן אשר הוא כל יכול, היש הצלחה יותר מזאת, למצוא חן בעיני הכל יכול, ויחכה תמיד להתקרבותו ית׳, ושמחתו גדולה מאד, כי לא בעונותיו גמל עמו, ומצפה לעזרתו תמיד.

ומעתה ראו בנים חביבים מהו החלק הטוב, אם חלק הפשוט — להצטער הרבה ולשמוח כרגע כמעט, או חלק החכם — צער מעט ושמחה הרבה, הרי מבואר באר היטב: ״ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה״ (דברים יא:כו) וכאשר כתבתי לך, לא על ברכה וקללה של הר גריזים והר עיבל, כי זה כתוב אח״כ, אבל כונת הכתוב על התורה, כי היא ברכה אם תשמעו ואם לא תשמעו הרי זה קללה מעצמה, זולת מה שבדרך פסק, רק מעצם שמירת התורה, הברכה באה, כי ציווי התורה, אינם רק סדר ברכה לאדם, כאשר תבינו. ולמופתי כתבנו מה שכתבנו למעלה, וכזאת כל התורה ועתה בחרו לכם. היום יום אור ליום ה׳ תצא סיימתי מאמר הנ״ל. שמו היאות לו ״כל דעביד רחמנא לטב עביד״. נזכה לכתיבה וחתימה טובה בתוך כלל ישראל.

נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ א׳ בכל מעשך ובכל משלח ידך (דברים טו:י)[עריכה]

כבר עמדנו בפ׳ ראה שישי פסוק י׳ ״נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה׳ א׳ בכל מעשיך ובכל משלח ידך״, ועמדנו, למה צריך הקב״ה להחליף הברכה להנותן והצדקה להמקבל, יתן הברכה להמקבל, והעושר ישאר ביד הנותן, וי׳ ביד שניהם די צרכם? אלא גלוי הודיעה לנו התורה, כי לא יסבור האדם שהוא עושה חסד עם המקבל אבל נהפוך הוא, כי כל ברכתו של העשיר הוא רק בגלל הדבר הזה, ורצה הקב״ה לזכות העשיר בזכות צדקה שיהיה ראוי לקבל ברכה מן השמים. ולכן יפה אחז״ל (ויק״ר לד:ט ושם הלשון ״יותר ממה שבעה״ב עושה עם העני, העני עושה עם בעה״ב) ״יותר ממה שהנותן עושה עם המקבל, המקבל עושה עם הנותן״, ויכול להיות שמן המקרא הזה אמרו כן. ובפרט על מקום שמגדלין בו תורה וי״ש גם יחד, זכות גדול לאדם שי׳ לו חלק בזה, וכל המרבה ה״ז משובח מן השמים. בלי ספק אצלי כי בגלל אמו בא לידו הזכות הזה ממרחק וכו׳, ובפירוש אז״ל (אבות ד:ב) ״מצוה גוררת מצוה״, ואני נהנה שע״י בא ליד בנה הברכה הזאת, ומצאנו ג״כ בפ׳ וירא (בראשית יח:ד) ״יוקח נא מעט מים״, שהקב״ה משלם לבנים שכר הכנסת אורחים של אבות, דאמרינן עלה בב״מ דף פו: ״אמר רב כל מה שעשה א״א למלאכי השרת בעצמו, עשה הקב״ה לבניו בעצמו, וכל מה שעשה א״א ע״י שליח, עשה הקב״ה לבניו ע״י שליח. (בראשית יח:ז) ״ואל הבקר רץ אברהם״ — ״ורוח נסע מאת ה׳״ (במדבר מו:לא) יעו״ש, הרי כי הקב״ה משלם לבנים שכר הכנסת אורחים של אבות, ויען כי עפ״י דרך הטבע, רחוק שאיש ממרחקים יחדי יתגלגל הדבר שי׳ לו חלק בענין רם כזה, ולמה אין לאחרים ממרחק חלק בזה? אבין כי זה זכות אמו, שהטריחה את עצמה איזה ימים שהייתי שם בעדי, ונתגלגל לכ׳ זכות זה, ובאמת הנדבה מועטת היא, ואין אני רודף אחר זה, אך כתבתי לכ, להראות כי אין הקב״ה מקפח שכר אפילו דבר קל שהאדם עושה.

שופטים[עריכה]

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו׳ (דברים טז:יח)[עריכה]

מאמר אימת הדין[עריכה]

הנה אז״ל ר״ה טז: ״ג׳ ספרים נפתחין בר״ה כו׳״, והנה צדיקים היינו שזכיותיהן מרובין מעונותיהם, וזה קשה הלא מבואר בגמרא כי מי שאינו מקיים אף דבר מדרבנן רשע מיקרי ואיך יקרא במיעוט עונות צדיק, אמנם האמת יורה דרכו, כי זה קאי על מצבו בגדר תשובה, אם יראה בשמים עלי׳ שיותר הוא עומד לשוב מדרכו הרעה ולא ישוב לכסלה עוד הרי הוא צדיק ונכתב לאלתר לחיים, וזהו מה שאמרו שם: ״אמרו לפני מלכיות שתמליכוני עליכם״ פי׳ שיתברר לכם בשכל ברור אמונה חזקה מהנסים המפורסמים מיציאת מצרים וכהנה רבות, ומתן תורה בפרסום רב, ותמיד אנו מראים כי התורה בנויה על יסודות מוחשות למבין דבר — וקיום שלה בין זאבים רבים היום הזה מעיד ע״ז, ומכ״ז תראו, כי מלך על כל הארץ, ה׳ ית׳ הוא, והכל משועבדים לו ית׳ ואנחנו מקבלי הדת משועבדים לשמור דתו. וכאשר יתברר לו היטב זאת בהשכל ודעת, קרוב הוא יותר לתשובה, ויבוא זכרונם לפניו לטובה.

והנה יש לאדם בימים האלה ללמוד בר״ה ט״ז כל הסוגיא שם בגמרא ובאלפס ז״ל ובאשרי ז״ל; תסמר שערות בשר אדם על הפחד הגדול, וביותר שלא יהיה בו ח״ו ״קרקפתא דלא מנח תפילין״, ואיתא בקרבן נתנאל על הרא״ש ז״ל: ״לאו דווקא תפילין ה״ה כל המצות אם הם בזויות עליו״, (ולא ידענו מה גדר ״בזויות עליו״, אבל מצינו בגמרא סנהדרין (צט:) ״כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק ה״ז בכלל כי דבר ה׳ בזה״, ומזה נקיש לכל המצות עשה ול״ת, אם אפשר לו לקים - -

ה׳ ית, יזכנו לקבל עלינו עומ״ש בשלמות ונזכה שיבוא זכרוננו לטובה בתוך כ״י כברכת אחיך אוהבך...

ואוסיף מעט ורב הוא, רק איני יכול להאריך, אחרנו המכתב למען הוסיף זאת, ויש על האדם לפחד מאד מאד אם אינו ירא ח״ו מיראת עונש, וידענו כי מעונש עוה״ז יפחד מדבר קל ג״כ, א״כ פחד גדול, ר״ל, גדול העון מנשוא, קצר היריעה מהכיל. כענין שנאמר בנצבים: ״והתברך בלבבו שלום יהי׳ לי כי בשרירות לבי אלך״ — פי׳, שלא יפחד מהאלות האיומות, עונשן של מלך גדול על כל, ״ורבצה וגו׳ והבדילו וגו׳״.

והמתבונן בזה מ״קרקפתא דלא מנח תפילין״ שכתבנו, ומסנהדרין שהבאנו לעיל, תסמר שערות בשר אדם. ואם על דבר אחד שקל בעיני׳ — כך, מה הוא אם כל העונשים קלים בעיני׳, ר״ל, וזה שכתבנו מסנהדרין הוא קל. ו״בזויות בעיני״ נראה ג״כ מדברי ר״ת, שכ׳: ״אבל אם אינו מניחם מחמת שירא מגוף נקי כו׳״ עיי״ש דוקא — ותראה כי כן הוא, כי קצרתי, כידוע לך למה.

ע״כ חוב גדול להשתדל כל ימי׳ לפחוד מהעונשים והם המקימים האדם. ונזכה לכוח״ט בתוך כ״י אכי״ר.

אכתוב לרו״כ דבר א׳ שאמרנו על ״שופטים ושוטרים תתן לך״ מלת ״לך״ מיותר הוא; יורה דרכו שכונת הפסוק כך הוא: כי הנה נצטוו בני ישראל בביאת הארץ, להושיב על אדמתם בתי משפט, אשר מהם תצא ידיעת המשפט על פי חכמת התורה, ולקים המשפטים ״אשר תשים לפני׳״, אך בדברים שנפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להן, יצרו של אדם נוקמו וממאן לקים, א״כ נצטוו למנות שוטרים לרדות העם ביד חזקה. והא תינח על דברים שבגלוי, דברים שבסתר מי יכריחנו לקים?

אמנם כבר כתב ר״י ז״ל — ״לדעת חכמה ומוסר״ (משלי א:ב) ופי׳ הוא ז״ל: ״חכמה היינו ידיעת הדינין ומוסר היינו לידע האבדון וההפסד הגדול הנמצא בהעובר על ד״ת וזה נקרא מוסר״.

נמצא כי שופטים ושוטרים היינו נגד חכמה ומוסר, כי המוסר הוא השוטר על האדם במסתרים באין רואה ואין שומע, וגם על השופטים בעצמם לקים. וזה שרמז הכתוב ״תתן לך״ — לעצמך תתן בלבך שוטר המוסר להיות סתר כבגלוי, וגם שוטר על השופטים בעצמם.

ובזה נקים ״מלכיות שתמליכוני עליכם״. כי אין לנו עתה בגלותנו שופטים ושוטרים על קיום התורה, ובמה נמליך אותו ית׳ עלינו, אם לא ע״י ״טובה מרדות אחת בלבו של אדם״, ע״י למוד המוסר, הוא הרודה ברצועה קשה את האדם לקבל עול מלכות שמים, וזה ״מלכיות שתמליכוני עליכם״ שאז״ל בר״ה דף טז. ובזכות זה יבוא זכרוננו לפני׳ לטובה אכי״ר.

לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים (דברים טז:יט)[עריכה]

מאמר כי השחד יעור עיני חכמים וכ״ש לטפשים[עריכה]

האדם צריך ליזהר מאד מאד, מן כל הדברים אשר דעתו של אדם מחמדתן ומתאוה להם, כי כל הדברים האלה נקל להם להפילו ברשת השוחד, ואז לא יכון האמת עפ״י ההלכה, הן בהלכה למעשה — לעצמו, הן בהלכה הנוגע לאחרים. צא ולמד, שגם מלאך גדול מאד, באופן שביום הכפורים, שני השעירים, אשר הוצרך אהרן ליתן על שני השעירים גורלות, מבואר ביומא ס״ב מצותן שיהי׳ שוין במראה ובקומה ובדמים, הביא הרמב״ן ז״ל בפ׳ אחרי מפרקי י׳ אליעזר הגדול: לפיכך הי׳ נותנין לסמאל שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את קרבנם כו׳ כו, עד אמר לפני הקב״ה, רבון כל העולמים, יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים, מה מלאכי השרת כו׳ כו׳ יעו״ש עד והקב״ה שומע עדותן של ישראל מן הקטיגור שלהם ומכפר כו׳ יעו״ש — ע״כ אגדה זו העתקתי מהרמב״ן ז״ל אות באות — ולכאורה אינו מובן, אם באמת נקיים מכל חטא, מה יועיל קטרוגו, אלא ודאי כך חקק הקב״ה, שבאם המקטרג אינו מקטרג, מוחל להם ביום הכפורים, אף שעדיין יש מה שלמדת הדין יש מקום להתאחז בהם, עכ״ז רצה הקב״ה להתנהג במדת הרחמים ביום הכפורים, וקשה מאין הקטיגור נעשה סניגור, אע״כ שרצה הקב״ה להתנהג ביוה״כ במדת הרחמים, וצוה לשחדו בהשעיר לעזאזל, והקטיגור נעשה סניגור בשביל השוחד, (עיין שבת נ״ה אמרה מדת הדין לפני הקב״ה ונבין הדברים) ומעתה אם על מלאך גדול כסמאל עשה רושם שוחד, מה יענו איזובי קיר נגדו, והלא בשביל רוח כל דהוא הוא מנוצח, אם בשביל חמדת ממון, אם בשביל כבוד המדומה, אם בשביל שיחה נאה, אשר ישרור עתה על כל פסיעה ופסיעה, בעו״ה, אשר ישוחד האדם בשביל כל אלה לנטות מן האמת ולאחוז בשקר, אין לנו עצה אחרת רק מאמר הכתוב: ״לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם״ (דברים לב:כט) דייקא פי׳, ישכלו איך שהלב יבין וירגיש בהצער שיגיע לאדם בעת שיבוא אחריתו, כענין שאז״ל (אבות סב) והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה בהאחרית, היינו יום המות.

והנה זה כמה פעמים אשר הראנו, כי חטא הוא בטבע מחלה, אשר האדם צריך לסבול ממנה הרבה מאד, כמו ז׳ דברים שנגעים באים עלי׳, והארס מהמחלה נורא מאד, עד שהבל פי׳ וריחו מזיק, ולכן הוצרך לישב בדד מחוץ למחנה מושבו, עי׳ ברמב״ן שם, והנה בפ׳ זו נתבאר היטב כי יש ממשי בחטא, היינו ארס המחלה על החטא, כי הלא כתוב בפ׳ אחרי שני פסוק כב, ונשא השעיר עליו את כל עונתם, הרי מבואר באר היטב כי יש דבר הנשא עליו, כי אין אמרם נשא בלי משא, והנה ההבנה וההרגש בצער האחרית, זהו תרופה ומזור לארס מחלת העון, כענין שכתב בעל חובת הלבבות: כי אין גדלות עם בקשת המחילה, וכמו שדברנו בפ׳ כי תשא בביאור, כי עיקר תוקף החטא באם אינו עומד להיטיב דרכו ולשוב ממנה, כנאמר שם לך רד כי שחת עמד וגו׳ סרו מהר וגו׳ עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו וגו׳ ואח״כ כתיב ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא ועתה הניחה לי וגו׳ ואכלם, והנה ידוע כי הכל הולך אחר החתום, הרי כי עיקר החרון אף היה בעבור קשיות עורף, כי עי״ז רחוק הוא מתשובה, וכן כפול במשנה תורה פ׳ עקב שלישי סרו מהר וגו׳ ואח״כ בפסוק שאחריו פסוק בפני עצמו, נאמר ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא, הרי כי עיקר הקפידה היה על קשיות עורף, כי הוא רחוק מן התשובה. ודוק כי קצרתי.

והנה השוחד המעור עיני חכמים וכ״ש לטפשים, הוא רחוק מאד מן התשובה, כי שוחד הממון, או הכבוד, או השיחה נאה מעור עיני׳ ואינו רואה מה שיש לראות, ולכן גדולי החכמים ברחו ופחדו לנפשם משוחד כל דהוא, כמו שמבואר בכתובות ק״ה ע״ב, שמואל היה עבר במברא אתא ההוא גברא יהיב לי׳ ידי׳ אמר ליה מאי עבידתך אמר לי׳ דינא אית לי אמר לי׳ פסילנא לך לדינא, וכן כמה עובדי מייתי שם מבמה חכמים דחשו לעצמם לשוחד כל דהוא, כגון הוי שדי רוקא קמי׳ אתי גברא כסי׳ לרוקא, א״ל מאי אית לך, א״ל דינא אית לי אמר לו פסילנא לך לדינא, והנה בלי ספק הי׳ רחוקים מבקשת הכבוד, ועכ״ז חששו לנפשם פן יעשה רושם עלי׳ הדבר הקל, וכ״ש טפשים כ׳ היום אשר הקנאה והתאוה והכבוד ישחדו אותו תמיד יש לברוח הרבה מאוד מן השוחד.

והנה יש להבין במה ברחו חכמים הגדולים מן שוחד כל דהוא וחשדו עצמם, אין זה כי אמז״ל (יבמות קט:) לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו וזה הועיל להם לחוש כל כך לשוחד כל דהו, ומכ״ש לטפשים כ׳ היום לקרב כ״כ צער וסבל האחרית עד שיראה לעצמו באילו גיהנם פתוחה ממש מתחתיו וחרב ממש מונחת לו בין ירכותיו ואז יחוש הרבה פן ישוחד בממון או בכבוד או בשיחה נאה, ובכלל כל מי שקרוב יותר לאהבת עצמו יגרע ממנו יותר חשש השוחד כ״כ, ואני אתפעל מאוד פן בעלי המוסר בירושלים עיה״ק כי אני רואה שכל דברי׳ בחליפת המ׳ בענין הידוע לנו והי׳ זהירים שלא להיות משוחדים ואדרבה יותר קמצו במה שיש להרחיב, הרי נתבאר תועלת לימוד המוסר ומכ״ש במי שיש יכולת בידו לראות כמו שאז״ל לעולם יראה דיין לעצמו כו׳ כמו שנתבאר למעלה ואז י׳ תועלת שאין למעלה הימנה, ועוד יש לנו דברים אך עתה קשה הכתיבה ואפשר עוד חזון. היום עשרים בעומר.

עוד בענין הנ״ל[עריכה]

ענין השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים, פי׳ המחליף דבר, בודאי החליפין שקבל, יותר ממה מהניתן, ומעתה נשתומם על המראה כי חכם וצדיק שהתורה קורא אותם חכמים וצדיקים, ועכ״ז בקל לו להמליץ על דבר קל, על שוחד כל דהוא, ומזה נבין כמה חולשת האדם, וכמה צריך להזהר שלא יתן לנשים חילו, פי׳ חכמתו, נקל ח״ו לאבדה ולהתפתות כנשים, וע״כ צריך שמירה הרבה.

לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה׳ א׳ אשר תעשה לך (דברים טז:כא)[עריכה]

ענין אשרה אצל המזבח, פי׳ לשם כבוד המזבח, ואף על פי כן יען כי הרע נקל להמשיך האדם, ע״כ אסרה התורה לטעת אצל המזבח, פן ברבות הימים יומלך ע״ז, ומעתה כמה צריך האדם לפחד בכל מעשיו פן נטוע איזה אשרה אצל הטוב שעושה, למען לא ימשך רע ח״ו, וצריך להיות נקי כפיים.

ככל אשר שאלת מעם ה׳ א׳ בחרב ביום הקהל לאמר לא אסף לשמע את קול ה׳ א׳ ואת האש הגדלה הזאת לא אראה עוד ולא אמות ויאמר ה׳ אלי היטיבו אשר דברו (דברים יח:טז-יז)[עריכה]

עוד דברנו בפ׳ שופטים, ״היטיבו אשר דברו״ פי׳ חששו פן יפלו ממדרגתם ורצו לכה״פ שיזכו לדבר השי״ת ע״י נביא, כי כן משפט האדם להכין למדרגה גדולה ולחשוד עצמו כרשע, ולכן יכין את עצמו שני דרכים א׳ לעסוק בתורה תמיד ופן ח״ו יפול ממדרגתו לכה״פ לקבוע עתים, וכן בכל הענינים כן, וכמו שיכור המקבל שלא לשתות, עכ״ז אינו בטוח בעצמו לכבוש רצונו מלשתות, קצרתי מאד, והבן כי טוב ונפלא הוא.

והיה בקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם ואמר אלהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם וגו׳ (דברים כ:ב-ג)[עריכה]

מאמר ״מלומדי מלחמתה של תורה״[עריכה]

מצינו במשוח מלחמה, שופטים כ׳, שאמר להם שמע ישראל אתם קרבים היום וגו׳ אל ירך לבבכם וגו׳ כי ה׳ א׳ ההולך עמכם וגו׳ להושיע אתכם״. וכן כתיב למעלה בהתחלת הפרשה ״כי ה׳ א׳ עמך המעלך מארץ מצרים״, ואח״כ כתיב ״ולא ימס את לבב אחיו כלבבו״. וקשה הלא ה׳ הולך עמם ומה בכך אם ימס לבבם — ה׳ הוא המושיע? אלא ודאי כי אין עזר השם עם האדם, רק אחרי הכנת לבו ואם ימס לבבם, ח״ו, הרי לא הכינו לבם, ואין עזר השם ראוי להם.

מעתה מבואר באר היטב במקרא, כי לכל דבר עזר צריך האדם להכין לבבו מקודם, כענין ״תנה בני לבך לי ועיניך וגו׳״ (משלי כג:כה). ואמרו ז״ל ״אי יהבית לי לבך ועיניך אני ידע דאת לי״ (ירושלמי ברכות א:ה). ועוד יש בזה דברים נפלאים.

ולכבוד חבורה הנעימה בירושלים עיר הקודש דורשי חכמת המוסר, האהובים לי מאד, ארצה לסיים וה׳ י׳ בעזרי. בעל חובת הלבבות בפרק ה׳ מיחוד המעשה כתב וז״ל: ״בן אדם ראוי לך לדעת כי השונא הגדול שיש לך בעולם, הוא יצרך, הנמסך מכחות נפשך וכו׳ ואתה ישן לו והוא ער לך וכו׳ לבש לך בגדי הידידות וכו׳״ יעו״ש היטב, ״ומן החזק שבשלוחין וכו׳ שישתדל לספק עליך אמתתך, ולשבש מה שנתברר לך, ולערבב את נפשך במחשבות כזבים וטענות שקרים וכו׳ ויספק עליך מה שנתברר לך מאמונתך ודתך ואם תהיה נזהר ממנו ותזמין לו שלוחי שכלך להלחם אתו בהם וכו׳ תנצל ותמלט ממנו בעזרתו ית׳ וכו׳. ע״כ אל תטרידך מלחמת זולתו במלחמתו וכו׳״. יעו״ש היטב כל הפרק ״ואתה תמשל בו ע״כ אל יהבילך דברו ואם עצמו חייליו וכו׳ כי עיקר כוונתו לאמת השקר וכו׳״, יעו״ש כי זה הפרק עיקר גדול לשוחרי מוסר. ולדעתי זוהי כונתם ז״ל ״כלם אחוזי חרב מלמדי מלחמה״ (שה״ש ג:ח ופי׳ רש״י שם) מלומדי מלחמתה של תורה. פי׳ שלוחי השכל לדחות בקל מה שרוצה לספק ולערבב דעת האדם באמונה ודעות, כי אם תהיה אמונתו שלמה בדעת חזקה, יבין היטב חיוב עבודת השם ברצון ובהכרח, כי כל השכר שהקב״ה ישלם לעתיד, רק נדבה וחסד, כי מי הקדימני ואשלם, פי׳ חשוב בלבבך, אילו אדם היה עושה עמך בחייך תקון האברים ותקון שבעים כחות שיש באדם לשלמותו, כמבואר בהגר״א על ישעיה יא, יעו״ש, הלא אין די לעבוד לו ית׳ בכל כחו, ומה צריך שכר אחר, אבל נדבה וחסד גדול לאדם, מה שישלם לו שכר בלתי תכלית לעתיד לבוא.

ואילו יצויר שיש בעולם רופא, שיוכל לעשות אבר אחד באדם, כמה עבודה היו עובדים לו כל העולם, ומכ״ש רמ״ח אברים ושס״ה גידים, וע׳ כחות רוחניים, היש קץ לעבודתו ית׳ שאנו חייבים לו ברצון, ומכ״ש בהשכר הנפלא והנשגב בלי תכלית בעולם שכולו טוב וכולו ארוך, נתבונן בזה היטב. ועוד יש דברים לאלה בזה, איך שהשכר עבור עבודת א׳, אינו רק חסד גדול, אבל קשה להאריך ואי״ה עוד חזון.

וזהו שנאמר אח״כ ״כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו וגו׳, בידך״ פי׳ כי השונא הגדול והאויב היותר אורב עליך בלי הפסק, הוא יצרך הרע, אשר לבש לך בגדי ידידות ואהבה להשרישך מארץ החיים, וסדר מלחמת היצר כך הוא. הוא צריך להכין שלוחי השכל, רעיונות לסתור טענות הכזבים, ודמיונות שקרים שבאו עליך, ואל יבהילוך דבריו, כי כבר הובטחנו בתורה, ״ואתה תמשל בו״ (בראשית ד:ז), אם רק תכין היטב לבך, ואל ימס לבבך ממנו, כי הובטחנו בתורה מקרא מפורש ״ואתה תמשל בו״ וכל מגמתו רק לבלבל דעת האדם בדמיונות כוזבים, כדי שידמה לו שהוא חלוש באמונה ויתחיל להרהר, ועי״ז נותן שאור בעיסה, וח״ו יכול להחמיץ, כידוע דברי המכילתא, ברמב״ן, פ׳ שלח, על ים סוף, בשעה שראו פרעה נוסע אחרי׳, כי זה הרמב״ן עיקר גדול למוסר, ע״כ צריך האדם כשיבוא לו, ח״ו, איזה דמיון מהיצר, צריך לזכור תיכף כי זה רק דמיון, וטענה כוזבת, וכבר הובטחנו, ״ואתה תמשל בו״, וצריך להכין תיכף שלוחי שכלו לבטל טענות הכוזבות, והשי״ת יעזור לנו כמו שהובטחנו, אם רק נצא למלחמה עליו בשלוחי השכל, ״חרבו על ירכו״, היינו׳ שלוחי השכל, ״ונתנו ה׳ א׳ בידך״ כנ״ל.

והנה יש לנו לדעת, כי האמונה פשוטה מאד, אם רק יעין היטב בשכלו, ראשית אם יאמר לנו אדם, כי המחט הקל הזה אשר ראשו חד וסופו נקוב, עשה את עצמו בלי אומן, הרי צחוק עשה לנו השוטה המדבר הזה, ולמשוגע יחשב לנו, ועל אחת כמה וכמה אם יאמר לנו על כלי מורה השעות שכל הרעדלעיך (גלגלים), והספינדל (גלגל התנופה), והקייט (שלשלת ) וכל מה שיש שם, כולם עשו את עצמם בלי כונת אומן ומעשה אומן, הלא יותר צחוק יהיה לנו וכמ״ש עולם מלא בחכמה וגבורה — מעצמו נעשה, היש יותר צחוק מזה ?! ומכ״ש עולם הגלגלים כל מה שיסתכלו החכמים בהם ע״י מיקראסקאפין יותר מבהיל גדלם וסדרם הנפלא היש מסודר בלי מסדר? והוא ית׳ אשר סדר סדרם, הוא ברא אותם וסדרם כרצונו, ומנהיג על ידם עולמו כרצונו.

והנה הפילוסופים האחרונים היותר גדולים, כאריסטו וכדומה לו, הניחו ג׳ ראיות חזקות שאין לזוז אותן, כי העולם נברא במכוון עמוק מאד מאד, כראוי לבלי תכלית, הא׳, ״כי המקרה לא ירבה״, פי׳ דבריהם, אם יקרה לפעמים אדם מוצא מציאה יקרה מאד, זה יכול להיות לפעמים מקרה, אבל לא נוכל להאמין כי האדם הזה מוצא מציאות יקרות תמיד זה הבל, ומעתה הלא אנו רואים כי העולם גדול מאד, ומינים שונים הרבה מאד, זה אי אפשר במקרה רק במכוון, ועוד ראיה שניה, כאשר נראה אדם תועה בדרך, יכול להיות שמוצא בית ליכנס שם, אבל שימצא בית מכוון כרצונו דווקא, כך וכך חדרים כרצונו בלי מגרעת, ואנשים בהם כרצונו, וכל הכנות המצטרך לאדם, הכל בחכמה נפלאה, כל מה שיעמוק בהם, זה אי אפשר בלא מכוון, הרי שתי ראיות חזקות, ראיה שלישית ״מקרה לא יוכל להיות מכוון לתכלית״, כגון מי שאבד כיס מעות, אי אפשר שיחשוב כדי שיהא למוצא להשיא בתו, כי הלא אבד במקרה, והנה אנו רואים, כי כל עניני העולם, תכלית זה לזה, כגון העשב לאכול לבהמה, והנהמה לתכלית עבודת האדם, והעור לעשות כסאות, והזבל לזבל שדות, וכן מתכת לעשות גרזן ולקצוץ בו אילנות, ואילנות לשריפה ולבנות בתים, השמש להאיר וכהנה רבות.

הארכתי בביאורם להקל על המעיין, והעיקר כונתי להשיב אל הלב, אף שהם קצרו, ולכן כל מעיין מזה המאמר, יחפש הרבה דוגמאות בזה, כי ע״י רבוי הדוגמאות, יתישב אל הלב, וכתב העקידה ז״ל (בראשית שער א׳) כי כל זה כלול בתורה בקצרה, ״מה רבו מעשיך ה״, וכו׳.

ועפי״ז הרי בעליל בשכל האדם כי יש בורא עולמו בתכלית, לקנות בחי׳ עולם בלי תכלית כראוי לבורא, ומכ״ש אנחנו עם ב״י אשר עין בעין דבר ה׳ בהר סיני, ונתן לנו תורה בפרסום גדול בכל העולם, ולא די זאת אשר קבלנו איש מפי איש, אף גם זאת בכל דור ודור התורה מכרזת ואומרת, ״אוי להם לבריות מעלבונה של תורה״ (אבות ו) פי׳, כי הרי אתם רואים שכל דברי׳ שדברה מראש, הרי נתקים עד היום הזה, כאשר דברנו בראיות עצומות אין מספר.

והנה לולא ברא השי״ת באדם היותר גדול, חלק שפל מאד, באופן שהאדם היותר גדול, יכול ליפול בעבירות חמורות, בשביל דברים קטני הערך, לא היה מקום לשכר ועונש, ולכן ברא שפלות ג״כ באדם, וכח היצר גדול מאד, למען יוכל לצוד נפשות בדברים קטני הערך, אך אם יהיה לבן חיל, ויהיה ממלומדי מלחמתה של תורה, להכין שלוחי השכל לסתור טענות כוזבות מדומות של היצר בכל פעם, וישען באלקי׳, ואתה תמשול בו, בודאי ינגף היצר לפני׳ ויעלה מעלה מעלה, כי האמונה ברורה מאד, ומדוקדק כן בפסוק ״כי תצא וכו׳ ונתנו וגו׳ ושבית״ וגו׳, והנה ״ונתנו״ מיותר, כי אחרי שנאמר ושבית, ודאי נתון בידו, אבל בא לרמז, כי לא יסמוך על חכמתו, כי היצר תקיף ממנו לצוד נפשות היותר גדולות, בדברים קטני הערך, בשביל חלק השפלות שיש באדם, כדי שיהיה שכרו מרובה מאד, אבל ב׳ תנאים יש: האחד, כי תצא למלחמה על היצר, היינו אויבך היותר גדול; והשנית, כי תבטח בהשם ית׳ שהובטחנו ואתה תמשל בו, והיינו ״ונתנו ה׳ א׳ בידך״, ואם כי הוא צריך להכין כלי קרב, היינו שלוחי השכל נגדו לבטל ולסתור הדמיונות והבלבולי הבל שלו, אבל דוקא עם שלוחי השכל להשען באלקי׳, וע״י שתי הבחי׳ דוקא ה׳ ית׳ יעזור לנו בתוך כ״י.

ויש לנו זה כמה שנים ענין נפלא בזה, אשר זה כמה שנים פ״א בקאוונא, דברנו לפני אנשי שם, ולא רציתי לגלות כי חשבתי שחסר ההקדמות, ולא ידע מה זאת, אבל ע״י מאמר הזה, מקום לנו לגלות בעהי״ת.

איתא במדרש (בר״ר כ״ב) על אברהם אבינו ע״ה, ״וכתותי מפניו צריו״ משל לליסטים מזויין כתוש שהיה מלסטם הבריות העוברים לפניו, עבר פקח אחד והכיר בו שהוא כתוש, והתחיל מכתתו עד שכתתו, ולפי דברינו פה מבואר היטב, פי׳, שהוא היה הראשון שהבין שכל זיונו הוא רק לפנים, והם רק קטני הערך, ואינו צריך האדם רק להלחם עמו ולכתתו וינגף לפני׳, כי אין להם טעם וריח בשכל, רק בחלק השפל שיש בעדם, והוא צד אותם, והחכם הזה עמד עליו לכתתו, בשלוחי השכל, וראה כי לא ינצח לו, והשלים עמו, כנאמר: ״גם אויבי׳ ישלים אתו״ (משלי טז:ז).

נזכה להלחם תמיד עם היצר על ידי שלוחי השכל כנ״ל וישלים אתנו אכי״ר.

מאמר ״הרחק משכן רע״[עריכה]

רק מערי העמים האלה אשר ה׳ א׳ נתן לך נחלה לא תחיה כל נשמה וגו׳ (דברים כ:טו)[עריכה]

הנה דברנו בזה הפסח, דברים מבהילים ויסודות הדת, מיציאת מצרים אשר רבים אינם עומדים ע״ז, והם הם עיקרי הדת, ובתוך זה דברנו ג״כ בתפלת מוסף: ומפני חטאינו וכו׳ האיך יכולים לבכות שם על שאין אנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתך, והלא אנו מחריבין אותו בעונותינו הרבים במדות רעות, שנאת חנם. ומקור השנאה הגאות והכבוד אשר השנאה באה מהם. ועוד אטו המצות הנוהגות בחו״ל אנו מקימים? והראנו פנים שיש לבכות.

הנה יסוד מצאנו בנביאים ראשונים, תיכף אחרי יציאת מצרים בבואם לארץ, כשתעין בשופטים, ראינו, כי דרך השם ית׳ לנסות האדם בנסיון קל שיוכל לעמוד בו, כמו מתחילה כשהיו השבטים יכולים לגרש הכנענים מהם, והכנענים לא היו רק גרים, אינו מצוי כ״כ שיחטיאו אותם, כי הלא היו יראים מהם מאד, חיל אחז יושבי פלשת נמוגו וגו׳, ובשביל חטא שנתעצלו לגרשם נתישבו הכנענים ולא יכלו עוד לגרשם. למען הגדיל נסיונם, ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם, ומי לא יבין כי אחרי שהיו תושבים ישבו בחזקה, ומכונים להחטיא אותם למען הביא רעה ח״ו. וכן היה, כי לא עמדו אח״כ בנסיון היותר גדול ויעשו הרע וילמדו ממעשיהם, וימכרם ה׳ ביד אויביהם מסביב וגו׳, וכמבואר בשופטים הרי כי דרך ה׳ לנסות האדם בדבר קל, ואם אינו עומד בנסיון קל, מביא אותו בנסיון יותר גדול, למען יכשל בו, ח״ו, וזהו כונתם ז״ל (אבות ד): שכר מצוה — מצוה פי׳, אם עומד בנסיון הקל, מקילין לו יותר הנסיון, ובודאי יעמוד בו וטוב לו, ושכר עבירה — עבירה, שלא עמד בנסיון הקל, מגדילין לו הנסיון, ובודאי לא יעמוד רק אחרי יגיעה רבה.

והנה מתחילה גרמו בעונם ליישב את הכנענים בארצם לתושבים, והחטיאו אותם מעט, ואח״כ הרבה, עד שגרמו בעונם להגדיל נסיונם, לגרש אותם מארצם מכל וכל, לזרותם בין הגוים, ואז גדול הנסיון מאד שלא ללמוד ממעשיהם, ומי יעמוד בנסיון כזה, אם בארצם נדבק בהם חטא הגרים ביניהם, כ״ש כשהם גרים נמכרים ביד אויביהם, במקומות אויביהם התושבים, יום יום ידבקו בם להדמות להם, ויגדל תמיד הנסיון בעו״ה, מה שהיה בשנה העברה לחטא ופשע, נעשה עתה כהיתר, ויגדל תמיד הנסיון, ועזר רוחני אין לנו כלל, כאשר היה לנו בבואנו לעלות לרגל שלש פעמים בשנה, אהה! ע״כ אנו מתפללים להקל הנסיון, להשיב אותנו לארצנו, ולא נלמוד ממעשיהם, וממילא נעלה מעלה מעלה, והנראה מתוך הדברים, כי לולא היה לנו יצה״ר מבחוץ, מיצה״ר שבפנים נקל יותר להנצל, ולכן הזהירה התורה (דברים כ:טז) לא תחיה כל נשמה פן יחטיאו.

ודברנו בשבת העבר בפ׳ אמור, ויצא וגו׳ בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו, עיין ברש״י, שלא הניחו אותו שבט דן לנטוע אהלו ביניהם, ודברנו כי אחרי שאביו מצרי יש בו כח אביו, מדות ומעשה אבות ירשו בנים, והיו יראים שלא ילמדו ממעשיו, ואמרנו מוסר נפלא, אם כל שבט דן, תיכף אחר מתן תורה, ודור של מרע״ה, מקבלי הדת, פנים בפנים, היו יראים על אחד שלא ישחית השבט, למה אנחנו לא נירא שלא ידבק מרבים, הוא היצה״ר מבחוץ. אבל מחמת שכבר נדבק, אינו מרגיש ואינו ירא.

והראנו לדעת כי אין תימה שאחד ישחית כל השבט, כבר ידענו ובחולי הגוף נמצאות מחלות מתדבקות, עד שאסור לאדם בריא ליגע בהם, ויוכל החולה להזיק כמה נפשות ר״ל ומכ״ש בעניני הנפש, קל וחומר בן בנו של ק״ו, שחוטא אחד יאבד טובה הרבה, וע״כ חובה עלינו להסיר מנפשנו מדת הכבוד, למצוא חן בעיני אנשים, ולהדמות להם ולמעשיהם, וכאז״ל (ב״ב ע״ח:) אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה, מה כתיב אחריו וכו׳, רק נהיה מבואי חשבון, הפסד מצוה כנגד שכרה וטוב לנו.

כי תצא[עריכה]

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אתו ולא ישמע אליהם ותפשו בו אביו ואמו והוציאו וגו׳ (דברים כא:יח-יט)[עריכה]

אז״ל (יומא פו:) מדת בו״ד חוטא לחבירו ספק מתפייס או וכו׳ והקב״ה מתפייס בדברים, והקשינו, הלא מחוי רב באותו מקום באותו אשה (שם), וא״ל החרטה והקבלה י׳ עד שיבוא לידו וינצל, מ״מ קשיא הלא משחק בקוביא דוקא משישברו פספסיהם וגנב יחזיר אבידה, ודברנו העבין כך, כי באמת מצינו בבן סו״מ (סנהדרין עב) עמדה תורה על סוף דעתו שמבקש הרגליו ואינו מוצא וילסטם הבריות, וקשה הלא אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותו שעה, (ר״ה טז) כנראה מישמעאל שאמרו מלאכי השרת וכו׳, (שמות רבה ג) מתחילה דברנו כי לכאורה קשה, כיון שיש כ״כ תנאים בבן סו״מ א״כ למה כתבה, ואיך יכול להקרה בכל התנאים? ודברנו הענין כי תאוה מגשם השכל, כמאמר רבנו יונה ז״ל ״וזך ישר פעלו״ ולהפוך כל פעליו מהורסים, וא״כ הספינה בלא קברניטה הולכת חשכים ולא נוגה לה, העסק בלא הבעל העסק מי לא יבין שיתקלקל הרבה והראנו לדעת כי העולם מוטעים שמרגיליהם בניהם בתאוה, וגם לומדים אותם להרויח הרבה ולהוציא הרבה, והתורה הק׳ לא כן אמרה, אדרבא בשביל תאוה יביאו לו אביו ואמו, כנאמר ותפשו בו או״א להביאו לסוקלו, מה עשה, לא אכל בשר אסור, אבל הוא בעל תאוה, ומוטב ימות זכאי וכו׳ (סנהדרין עב) וגם באמת כדאי לאדם המחויב מיתה ליתן ממון הרבה להורגו בסם ולא בסייף, וזה היה עושה בודאי אב רחמן, וכן חסה התורה להמיתו בסקילה זכאי היא מיתת סם נגד ימות חייב, ומעתה נוכל להבין גודל עונש עבירה, שכדאי להורגו בידים במיתה חמורה, והנה מזה נוכל להבין כי כ״ש גדול שעומד בתאוה מורגלית, ג״כ היה מוטב שימות זכאי, אלא התורה חסה להרוג העולם כולו, וגם היה בטל בחירה, לכן פירשה התורה גבי סו״מ כי כן טוב לאדם בעל תאוה למות זכאי ואל ימות חייב, ומזה יקחו מוסר לכבוש תאוותיו, ולכן שפיר שהתנה התורה כל התנאים, כי לא בפעם אחת יבוא לכך, אבל כיון שבא לידו כל התנאים, מסתמא לא בפעם ראשון, אלא כבר מורגל בה, ומזה יבין האדם, יסתמר שערות ראשו, פן יבחן למעלה בהרגליו הרעים, עד שאומרים למעלה בן סו״מ הוא ימות זכאי וכו׳.

והנה לא חייבה התורה על המחשבה לחוד, רק כשיש עמה מעשה, מחשבתו נכרת מתוך מעשיו, וכן בנזיר להיפוך, בשביל כבישת תאוה מעט נקרא קדוש כ״כ, ולמה הלא בפירסום הוא ולא בהצנע? כי הכל רואים מגודל פרא, אינו מטמא למתים, ולמה שכרו כ״כ גדול? אבל הענין כי מחויב קרבן, למה? כי ציער עצמו מיין, פי׳ והקב״ה חפץ שאל יפרוץ האדם תאותו, ואז יהנה מעולמו כדין, ויען כי פרץ תאותו לגדר, וקרבן, וצריך תשובה, וע״כ צריך לקבל עוד לכלכל דבריו במשפט בלי תאוה, ולזה המעשה הקטנה שלושים יום נזיר, המעשה מגלה על מחשבתו התמידי, ולכן נקרא קדוש כנ״ל בהיפוך גבי בן סו״מ ועתה ניחא היטב, הקב״ה מתפייס בדברים, כי המעשה שבירת הפספסים, נגד מעשיו המרובים ברעה מקודם, ללא כלום יחשבו, ורק שהם מגלים על מחשבתו, ושפיר נקרא מתפייס בדברים.

ומעתה אם נקבל בלי״נ לשאת עול לכה״פ לפרקים, ולהפקיד בעל הבית על הבית, קרבניט על הספינה, שכל האדם להנהיג העולם הקטן שלו על פי התורה, ולא ליקח ח״ו ממנו ית׳ כאלו הוא אינו בעליו כלל ניט אוועק נעמאן כביכול דיא בעלעבאטישקייט גאר ח״ו שלא לזכור כלל שהוא אדוניו, זה פריקת עול לגמרי ח״ו, אבל כשהולך לעסקיו צריך לחשוב לכה״פ לפרקים עול מ״ש, ובזה ינהג וינהל דעם פיהרונג פאן הויז, ישר פעלו.

עוד בענין בן סו״מ[עריכה]

עוד יש לעורר בהאי פרשתא, במה שהתחלנו לדבר עד כמה עיננו רואות שלמות דתנו, אשר היא ערכה דרך לאדם הפחות, וכשהוא במלחמה כבדה דרך לפניו לבל יטבע בעומק התאוה, אשר כן דרכה לצוד נפשות לאט לאט, מתחילה בדבר קטן, ומסיימת בגדולות לעזוב התורה, ולבסוף לשנוא אחרים ששומרים התורה, עד יבוא למדרגה התחתונה, לכפור בכל, וכוונת התאוה להורידו לבאר שחת, חלילה, וכך אמרו ז״ל בסדר בחוקותי, לזה באה התורה לשומרו בראשיתו בדאך דברנו.

עוד באו שם בזה הענין, סדר בן סורר ומורה כמבואר שם בהאי פרשתא, והנה אז״ל (סנהדר׳ עב) וכי בשביל שאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין, יצא ליהרג? אלא שעמדה תורה על סוף דעתו, לבסוף יחסר אחר הרגלו ולא ימצא, וילסטם הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, הנה בזה הענין קשה מאד, הלא מבואר אין הקב״ה דן את האדם אלא לפי מעשיו (באותה שעה), ועוד הרי קיי״ל אף אם הרג במזיד, אם לא ראו עדים כשרים, יצא זכאי מב״ד, ואיך הורגים אותו ב״ד כאן על שם סופו מה הוא שילסטם הבריות, פן לא י׳ עדים, אמנם פתר הדבר כך הוא, התורה רצתה לגלות, איך ישימו אב ואם עין השגחתם על חינוך הבנים מקטנותם, לא לבד שלא יעשו דברים אסורים, אף גם דברים המותרים, אמנם אם בגדר הוא, וכך דרכן של בעלי תאות, אשר עתה כבר הוטבעו בכל דבר איסור ראשיתו הי׳ מצער מאד, ורק דרך התאוה כך הוא, מתחילה אומרת הלא מותר הוא, ואח״כ הוא מלא חשק כל עוד יותר למלאות תאות, וגם באיסור קל, ואח״כ באיסור חמור, והחמירה התורה בשמירת חינוך הבנים מתאוה, אשר רגליה יורדות מות, עד אם האב והאם יתרצו להתירו לב״ד להמית אותו עבור הדבר הקל הזה, הרשות בידם, ואין עליהם חטא, כי הם גרמו להמית נפש מישראל, כי הדין בזה הוא: רצה האב ולא רצתה האם או להיפוך, אינו נהרג, הרי שהם גרמו לו מיתה, רשאים המה זאת בשביל החינוך המוטל עליהם לחנכו להיות איש ישר הולך, כענין ״וזך ישר פעלו״, פי׳ הר״י ז״ל, וזך מתאוה ישר פעלו, פעולותיו הולכים בדרכי היושר, משא״כ הבעל תאוה, פעולותיו אינם ישרים, ונמצא מתחבר בפעולות לא טובות, ולמה לו חיים, ונמצא כי אינו דומה לליסטים שהרג איש, דוקא בעדים כשרים, דשם בהרג על המעשה פרטית, וצריך ראיה ברורה, משא״כ כאן נהרג על סימני התאוה שמתחלת להתנוצץ בו, ומהקל אל החמור עוד ועוד, וע״כ מיתתו טוב מחייו, וע״כ מיתתו חמור מהורג נפש, כי כן בסקילה, וע״כ תלוי באב ואם, להורות להם כי החינוך מוטל עליהם, ובהם תלוי להרוג אותו, ואין עליהם עון מאבד נפש, ואדרבא אם יחוסו עליו, כתוב שם, ואם לא יביאוהו לב״ד להמיתו, לבסוף, וי׳ בו חטא משפט מות, יצא מב״ד חייב בשביל מעשים שיעשה, הרי כמה הזהירה התורה על חינוך נערים להפרישם מתאוה.

והנה בדלותנו בגלות המר אין בנו דרכי החינוך, וכמה מהאבות אשר לא לבד שלא ייענו להגדולים (אולי צ״ל להגדילם) י׳ בדרכי החיבור ולהפרישם מתאוה, אדרבא כמעט יושבים בבתי זונות, רצוני, כי יסוד הגידול להיות בעל תאוה, ומה יעשה הבן, ע״כ התעוררנו ליסד בית תלמוד בית חינוך לנערים לזכות הרבים בדרכי החינוך, ראו מה עושה הבית עם הבנים המקבלים עול הבית, ומתחנכים לשום רסן לתאותם ולקבל עליהם עול הבית, אשרי להם כי זכו להחלץ מדין מיתת בן סורר ומורה, אף כי עתה אין לנו דין מיתה, עכ״ז הלא התורה אמרה מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב, הרי מי שהוא בגדר בעל תאוה בו סו״מ, ולא יומת, חוב גדול הוא לו, כי הרבה מיתות יומת ח״ו לבסוף, וה״ז גדול כבוד הבית לבנים יקרים מתחנכים, ידעתי כי יש בנים אשר לא קבלו החינוך, ותאותם עדנה ספוחה בהם מטפחת היא, אוי להם, ואוי שחלקם אותנו אין עושים כלום אף כל דהוא, כי אנחנו רוצים לעשות רצון מלכו של עולם שקבלנו תורתו מן השמים וגזר עלינו ולמדתם אותם את בניכם להעמיד תלמידים, אנחנו עשינו את שלנו, וא״י שכרנו המרובה (כאן חסר כמה מילים) מי שלא יקבל עליו חינוך הבית ללכת בדרכיו להשגיח על מעשיו תמיד בחכמה ומוסר, ועל הבנים האלה אנו מחכים ומצפים על יום נסיעתם, ואני מבקש ומזהיר אותם שלא יבואו עוד הנה, ילכו בשרירות לבם בביתם חלילה כראשית חינוך אשר נתחנכו בבתי׳, ועלינו לשמוח מאד בחלקת הבית אשר לקח בנים במספר תקות החינוך הנעלה יחי׳ בכט״ס, כדאי כל העמל שעמלנו על הבית על אלה הבנים לבד, כי אדון הכל אשר ברא עולם כולו, עברו עשרה דורות עד שבא אאע״ה וקבל שכר כולם, הרי שכדאי להחזיק כל העולם כמה דורות בשביל אחד, וכזה כדאי לנו כל עמלנו בשביל אלה הבנים אשר אנחנו מתענגים בהיותם פה, ונזכה להתפלל יחד בכי טוב בימים הנוראים הבע״ל, ויתרבה חינוך הטוב בכל נערי בני ישראל. עוד בענין בן סו״מ

הענין של בן סו״מ שעמדה תורה על סוף דעתו, הלא אמרו רז״ל (ר״ה טז) אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה? עוד הענין של רה״ש, (שם יח) ״וכולם נסקרין בסקירה אחת״, עוד, אמר דוד המלך ע״ה (תנחומא עקב א) ״איני מתיירא מן החמורות מפני שהן חמורות אלא מן הקלות מפני שהן קלות״, מקודם נקדים הענין של (תהלים טז:ח) ״שויתי וכו׳ לנגדי תמיד״, הענין כמו בסוגיות הש״ס, השקלא וטריא הרבה, ויוצא קצר כי בלאו הכי, לא יצא הדבר ברור, כן ביראת שמים, הדברים ארוכים, והמסקנא הוא דבר אחד, לכן שלמה המלך ע״ה האריך מאד בקהלת, ומסקנא ״סוף דבר הכל נשמע וגו׳״ (קהלת יב:ד), לכן דוד המלך ע״ה כשהיה עומד על המסקנא היה אומר ״שויתי ה׳ לנגדי תמיד״ כי לא היה צריך להעיגול העושים סביב הנקודה, למען יצמצם העין להעיגול, ומתוך זה לנקודה, כי צמצם תיכף להנקודה, כן אנחנו צריכים לכוון אל הנקודה, אבל אנו צריכין לעשות עיגול מתוך זה לכוון אל הנקודה, והנה קשה מדוע אינם מפחדים מיוה״ד כי רבה היא? זכור נא מאז״ל ( ר״ה כו) ״שופר דלזכרון אתי כלפנים דמי״, ככהן גדול שנכנס לפנים, ״ויום טוב היה עושה כשנכנס בשלום ויצא בשלום״ (יומא ע), ומי שיש לו מוח בקדקדו יתפעל בזה הרבה, כי אז מביטים עליו בשבעת עינים, ולומר שאינם מאמינים, זה אינו, כי יש לנו לברר שכולם מאמינים, אבל הענין, נקדים מאז״ל (נדרים פא) ״על מה אבדה הארץ וכו׳ על מה שלא ברכו בתורה תחילה וכו׳״, הענין נקדים עוד (אבות א:יג) ״ומאן דלא יליף קטלא חייב״, ומבואר במא׳... ולכן בזה ג״כ חכמת התורה היא השכיל (כנראה צ״ל היא ההשכל) העולם הוא המושכל, היראה היא במקום השכל, ה׳ המחבר המושכל והמשכיל, וזה כוו׳ על שלא ברכו וכו׳, מבואר במאמר... ולכן אנחנו אינם מחברים עניני העולם עם התורה המשכיל, ולכן אין אנו יודעים חליינו, ואין אנו מרגישים הכאב, ור״ל גדול עונינו מנשוא, כי הענין הנעשה בחלק הנכבד הוא מכובד, וא״כ העבירה שאנו עושים בחלק הנכבד, אנו מכבדים העברה הרבה, ומי יודע ר״ל עד כמה נקל לירד מטה מטה, כי הנפילה ברוחניות, הרבה, כמבואר (מנחות כט) ״הבא לטמא פותחין לו״ כמבואר במאמר... היטב ציור הדבר בדרך פלאי, ולכן עלינו לתקן הדבר ג״כ בחלק הנכבד, היינו לכבד התורה ולאהוב לומדיה בגוף ובממון, בין במקומו בין שלא במקומו, כי מזה נתראה יותר חלק אהבת הנפש הנכבדה, קצרתי הרבה, רק ראשי פרקים, וזה נוגע יותר לדין הכללי אשר אנחנו נתבעין עליו, וכענין (ישעיה לג:יד) ״פחדה בציון חטאים אחזה רעדה חנפים מי יגור לנו אש אכלה״, היינו דין עצמי, ״מי יגור לנו מוקדי עולם״, היינו דין הכללי הנוגע לכלל, והבן! ואם אנחנו מחזיקים תורה גם במ״א יש לו זכות מהכלל וגדול הוא.

עוד בענין בן סו״מ מאמר ״אל נא תהי מריבה ביני ובינך״[עריכה]

אכתוב לך מה שדברנו בלך לך, על פ׳ ״ויהי ריב בין רועי אברם ובין רועי וגו׳ ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך וגו׳״. תמוה, הלא לא היה מריבה רק בין רועי וגו, ופירש״י בשביל שהי, רועים בשדות אחרים הי, המריבה, וא״כ בינם לא היה מריבה, וגם מה שאמר אם השמאל ואימינה לא שייך על מריבת הגזל?

ודברנו, כי הנה אמר הגר״א כי יש יצה״ר מבפנים ויצה״ר מבחוץ, והנראה כי ע״כ מצינו בש״ס: ״מעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת והביאוהו לב״ד וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך״ (יבמות צ:), פי, מחמת יצה״ר מבחוץ, שהיתה השעה פרוצה בחלול שבת, ונתפשט הדבר, אלה פרצו בדאורייתא, ומהם נמשך לאחרים והקילו בדרבנן, ולמען לא ימשך הלאה, סקלוהו על דרבנן.

היוצא מזה כי בדבר שהעולם פרוץ, חמור מאד, וע״כ דברנו, כי הנה מאכלות של היתר, התירה התורה כמה שירצה, ועכ״ז מצינו בסורר ומורה שנסקל על תרטימר בשר וכו׳, למה? מפני ״שלבסוף מבקש למודו ואינו מוצא ומלסטם הבריות אמרה תורה ימות זכאי כו,״, אשר ע״כ גלתה התורה, כי הזוללות דבר מתועב, ולפתח חטאת רובץ.

והנה ראינו כי הדור נתפרץ, מהם — לעשות כל ימי, כחגים, ומזה עלול האדם ח״ו לעשות מה שנפשו חפצה הלאה והלאה ח״ו, עד שישתקע ח״ו בתאות, ויסכים, כי זה הוא חיי האדם בעולמו — ״הרוג בקר ושחט צאן וגו, כי וגו׳״ (ישעיה כב:יג) ואמר הכתוב (שם סו:ג) ״גם המה בחרו בדרכי״ ובשקוצי, נפשם חפצה״, הענין, כי אם נאמר לאדם, נעשה לו לעשיר גדול ויתענג הרבה, אבל מה י׳ עושרו — כי יתן בו כח חזיר, ולית עשיר מחזיר, כי יאכל טנוף ויתענג מטנוף, הלא נבחר מות מחיים, ועכ״ו החזיר שכבר יש לו הכח הזה, הלא יתענג בעשרו הרבה. ואמר הכ, כי כשהאדם בוחר בדרך הערב, מתחלה הלא יבחר בהערב שהתירה התורה, אבל אח״כ יבוא לומד כי זה חיי האדם — ״ובשקוציהם נפשם חפצה״ כי זה חייהם, אשר ע״כ חובה על האדם, עתה שהשעה צריכה לכך, לשום מחסום שלא יחפוץ בשוקוצי׳ ויבין, כי המאכל חרפה לאדם כי טנוף באמת הוא אוכל, ורק ההכרח לא יגונה — ולא לבחור בזה שיבוא אח״כ ל״ובשקוציהם נפשם חפצה״.

והנה עפי״ז אמרנו כי אעפ״י שאז״ל: ״כל הדן את חברו לכף זכות דנין אותו לכף זכות״ (שבת קכז), לא כללו על כולם, כי כשירגיל האדם עצמו שלא יקצוף על עול, יבוא מזה שידבק בו ״חטא ליצני הדור״, לאט לאט, וכבר ביארו הם, גדר דן לכ״ז, ואדרבא צריך להרגיל להיות שונאי בצע, פי׳ עול, בדעת הרמב״ן ז״ל בחומש, וזה שאמר אאע״ה בדרך מוסר, ״אל נא תהי מריבה ביני וביניך״, פי׳, לא לבד שהרועים מריבים בשביל הגזל, אבל גם אני אריב עמך, כי ״מושל מקשיב וגו,״, ע״כ אם צר לנו המקום בחר לך אתה, אם השמאל ואמינה ואני אלך לימין, ואם הימין וגו׳, כי אהוב אתה לי כי אחים אנחנו, אבל רק כשתשמע לי שלא ירעו בשדות אחרים.

והנה כתבתי בקצרה, ואולי גם בלי סדר נכון לפי הראוי לדבר הגדול הלזה, אבל מחמת קושי הכתיבה חפזתי, ע״כ אם תרצה תסדר אתה בני יקירי לשלוח להד״ט ותשלח לפה, אך בלי תאריך, רק בקצרה לפי הענין, כי יותר נכנס ללב, והפסוק נפלא מאד. מאתי אביך כותב למען שמח לבך בזה, כי ידעתיך שיצא לך הרבה כללים מזה בעזר ה׳ ית׳.

לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳ גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה׳ עד עולם על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים וגו׳ (דברים כג:ד-ה)[עריכה]

י״ד אלול ג׳ תבוא ד׳ לעשירי כפר גויגאר, מאמר ״בחסד ואמת יכופר עון״ לב״י נ״ז ב׳ כאור שבעת הפנים כו׳, חכם בני וישמח לבי גם אני, דברים מן ג׳ תצא ז׳ לעשירי, ולא כ״ש שם, ה׳ לעשירי, הגיעני מה שתדרוש חדשות על ימים הנוראים אני תמה הלא על הישנות אנחנו בושים, ואתה מגלגל עלינו חדשות, אם לא היה לנו אלא הקבלה של יוה״כ די לקטני הערך כמוני בעונתי המרובים, אוי לזקנותי שביישה ילדותי הדלה, ועתה ניעור וריק אני מכל, כל היום אני טרוד באי בריאותי ל״א, מעט הזמן הנשאר לי בטרדותי אני מלבה בכתיבה הכבדה עלי, ובעסק עם אחרים בכבדות, ביני לביני ניעור וריק אני מכל וכל, (אבות ד:יב) ״אם בטלת מה״ת יש לך בטלים הרבה כנגדך׳, והנה מה יש לנו לחכות על תשובה אמיתית, והיא רחוקה מאתנו כי עיקר שערי התשובה בנויה על חכמה, בין בתורה בין במוסר, ואנחנו רחוקים מרחק רב מאהבת החכמה, וכללא הוא אם תחפוץ חכמה, תאהבנה, ולוא נמצץ מאמר ״החכמה תחי׳ בעלי׳״, בעינים פקוחות ובלב שומע, נבין כי רחוקים אנחנו יותר הרבה ממרחק רב מאהבת החכמה, ראה בני, ראב״ש כד טמין אבוהי במערתא תריסר שני מחמת גזרת המלך על ר״ש ברי׳ עמי׳ והוי יתבי בחלא (ראה שבת לג:), מי הכריח לר״א לישב במערה, ורק מחמת אהבת החכמה, כי זה לו חיים ממש, כמבואר במאמר ״החכמה תחי׳ בעליה״, ולמה אנו מטעים את עצמנו, לומר, ראה זה חדש לדרכי התשובה, נפשפש בהישנות ״אם שמוע בישן תשמע בחדש״ (ברכות מ), פי׳ בהישן תשמע חדש.

והנה יש לנו לבקש כללים ולעסוק בהם, ומהם תקוה לבוא לפרטים, ואכתוב לך דבר נפלא מה שדברנו בש״ק העבר, הרמז״ל כתב כי הזכיות והעבירות לא במספר יפקדו, אבל באיכותם יש מצוה אחת תכריע כמה וכמה, והנה נוראות קא חזינא, כי יכול האדם לאבד עולמו בשביל דבר אחד, הלא ידענו מה שאמר הגר, קפדנותו של שמאי בקש לטורדני מתחת כנפי השכינה, והנה כל אומות עמון ומואב נתרחקו כולם סלה מתחת כנפי השכינה, (דברים כג:ד) ״לא יבוא עמון ומואב בקהל ה׳״ למה? מפני שלא היה להם הרגש בד״א, להקדים לחם ומים, כמבואר במדרש (ראה מכות ט) דרך ארץ להקדים לאורח לחם ומים, ומואב שהקדים, כ״מ ברמב״ן, בשביל שהחטיא אותם, ואם כ״כ מדת פורעניות, מדה טובה על אחת כמה וכמה, המתרגל בד״א, ולהיות נושא בעול עם חברו, ולזכות גדול.

וזהו ״בחסד ואמת יכופר עון״ (משלי ט:ז) לחזק האמת יכופר עון, ונכלל בזה אהבת התורה ואהבת הבריות, נזכה לזה בתכ״י ונדע כי חיים אנחנו, קצרתי מאד א׳ מברך אותך ברוב ברכות רבות בזה ובבא ברכת ה׳.

עוד בענין הנ״ל סיום המאמר ״סור מרע ועשה טוב״[עריכה]

עד כאן דברנו בענין הרחקת הרע מברזל שנתרחק כ״כ. ועתה נדבר מחלק הטוב שביארה לנו התורה, מקצה אל קצה, פי׳, מקצה החסרון, לחם טמא ומגואל, לבוא אל קצה המעלות.

שם בסוף יתרו עוד ״ולא תעלה במעלות על מזבחי״ עיי׳ ברש״י שם הלא לבשו מכנסים, אלא שנראה כגילוי ערוה ומה אבנים כו׳ האדם שמקפיד על בזוינו ונברא בצלם א׳ אעכו״כ. ביארה לנו התורה שמבקשת שלמות האדם בעולם שכולו טוב, אל יאמר האדם, אתרחק מן הרע ודי לי, לא כן, אבל ישתדל לכבד בני אדם על צד היותר נעלה, כענין שאז״ל והמלכת את קונך עליך שחרית וערבית והמלכת את חברך עליך בנחת רוח, נחת דייקא, וכ״ז מובן מרוב הרחוק שלא יהא נראה כגנאי ערוה, אף כי הוא מלובש מכנסים, ומה גילוי ערוה יש כאן לאבנים, פי׳, הכבש שעולין בו לגבי כלי שרת צריך לשמור כבודו בהרחק רב, האדם שמקפיד על בזיונו ונברא בצלם א׳, כמה הרחקים צריך להתרחק למען כבודו.

והנה עמון ומואב נתרחקו מלבוא בקהל ה׳ עד עולם, על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים, עי׳ בתצא (שלישי פסוק ה׳) ברמב״ן באמצע דבריו, וז״ל: והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי, ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה, והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה, האחד שכר עלי׳ בלעם בן בעור והם המואבים, והאחד לא קדם אותם בלחם ומים וכו׳ וכו׳, והנה הכתוב הזהירם אל תצורם ואל תתגר בם, ועמון התאכזר בזה לא להכיר טובת ישראל שלא להתגרות בם אפילו, ולא הקדים אותם כלל פי׳ אפילו חוץ לגבולם, יעו״ש, ולכן הקדים הכתוב ״עמוני״ והקדים להזכיר פשעו ״על דבר אשר לא קדמו אתכם״ ואח״כ מזכיר ״מואבי״ וחטאתו, יעו״ש בפנים, הרי שנתרחקו שני אומות מלבוא תחת כנפי השכינה עד עולם, בשביל שלא זכרו גמולי חסד של אאע״ה, עם אביהם.

התבוננו נא, אחי, האם יש בדור הזה מי שיזכור לבני בנים שנים רבות את החסד שגמל אחד עם אבי אביהם לפני כמה שנים, הלואי יהיה אחר בעיר ושנים במשפחה, ולפלא, כי מואב ועשו הקדימו אותם חוץ לגבולם, ראו מה בין ראשונים לאחרונים.

ועתה יש לנו להבין כי אחרי שנתרחקו זרים לנו, בשביל שלא היה שמור בלבם גמ״ח של אברהם לזקנם מכמה דורות, יש לנו להבין איזה חוב מוטל עלינו, בני א׳ י׳ ויעקב ומקבלי דת פנים בפנים בהר חורב, להכיר טובת אבות לבני בנים, ולשאת בעול עם חברו ולהרבות אהבה זל״ז, זה כלל גדול, ואין קושי כי הפריזה התורה בדרך הפלגה, לשמור כבוד הבריות עד שגם ערוה מכוסה במכנסים נחשב לגנאי על הכבש, ומכ״ש לאדם כדברי רש״י.

ומעתה יש להבין דברי אדמו״ר ז״ל במדות, וגם מה טוב יש לנו בדבר קצר מהתורה, וכולל כל סור מרע ועשה טוב.

מאמר ״וצדיק באמונתו יחי׳״[עריכה]

לא תתעב אדמי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו (דברים כג:ח)[עריכה]

נא להודיעני אם השגת מא׳ ״תורתי אשר נתתי לפניהם״, המדבר שם בראשיתו ממאמרם ז״ל: ״יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם שאם דרתי ביניהם לא כבדוני״, אם על זה המאמר כונתך, הלא נפלאות ידובר שם בחזוק האמונה. בני המשכיל נ״י ראה אותו, ונשתומם מאד מאד. נא להודיעני למען אתבונן בכחכם בקנית אמונה כי רבה היא. ומי זוטר אמרם ז״ל ״בא חבקוק והעמידם על אחת ״וצדיק באמונתו יחיה״. רצונם — בכח קנית אמונה, א״כ הרוצה להישיר מעשיו על פי התורה, ישים כל עמלו לחזק אמונה בראיות שכליות ומקובליות יחד, ובזה יחי׳ כל עוד יותר, רצוני: שיהי׳ חי ולא ימות.

והנה אמונה אין לה שיעור, הלא תראה אמז״ל נח מקטני אמנה היה, הרי אדם שהכתוב מעיד עליו: ״נח איש צדיק תמים״, ופי׳ הראב״ע ז״ל פי׳ בעיון ובמעשה, ואי אפשר בלא אמונה, אע״כ שאין שיעור לאמונה. ואאע״ה, שאמרו בדורותיו ולא בדורות של אאע״ה היה גדול ממנו באמונה. הרי שאין שיעור לאמונה.

והנה כל חכמת הקבלה, כפי שנתבאר בדברי חוקר אלקי ומקובל גם יחד לוצאטו ז״ל, הוא רק על הכתוב ״והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא הא׳ בשמים ממעל״ וגו׳, פי׳ הוא כדי שתתישב האמונה בלב היטב, ובחוש אנו רואים, כי המבין דבר בטעם — משיב נפש, וזוהי כונת הפסוק תורת ה׳ תמימה משיבת נפש, דקדק הכתוב ״תמימה״, כי המאמין השלם באמונתו ע״י מקובלות מופתיות, שיבין היטב בשכלו שהקבלה המקובלת לנו דור אחר דור בפרסום רב, ונתפרסם בכל העולם, עד שגם הנוצרים והמחמדים בנו כל דתם על יסוד תורת משה. מי לא יבין כי נתפרסם כל כך מעמד הר סיני, שכדאי לבנות דתם על יסוד התורה. ורק אמרו שנשלחו להם נביאים לשנות איזה דברים. בקצרה, כל הנסים והמופתים היו בגלוי מאד, כמו חי היום, מקום מעבר ישראל ממצרים בקריעת ים סוף, גלוי היום לעוברי ימים, וגם ב״קארטע״ ידוע המקום, וגם כל המסעות מרעמסס והלאה, גלוי היום על הוועלט־קארטע, והכל יודעים זאת. ומתאים ממש אות באות כמבואר בתורתנו הקדושה, זאת לבד די למשכיל לחזק אמונתו.

ומה עוד שיש בכל עבר ופנה לחזק אמונה המקובלת ההיא גם בשכל. ואין כאן מקום להאריך כמו והמשכיל יראה תמיד מופתים גלוים ואכמ״ל, וזהו תורת ה׳ תמימה, פי׳, כשהיא בלב השלם הישר שמבין דבר לאשורו, והתורה בעצמה מכרזת ואומרת לו, כי היא יוצאת מהר חורב. וזהו אמרם ז״ל בת קול יוצאת מהר חורב, כמדומה אראה לך דוגמא כי המשכיל יבין כי היא מן השמים, גם אם לא ידע מעמד הנבחר, ״תורתי אשר נתתי לפניהם״, דייקא לפניהם, מבואר, כי היא מן השמים, כמדומה אם אנו שומעים מחכם גדול ידבר בחכמה גדולה, ובאמצע ידבר ענין שאין אנו מבינים אותו, האם לא נאמר בהחלט כי לא דבר רק הוא, ואם רק הוא — מכם הוא ריק, שאין אנו מבינים אותו. ככה אנו רואים, התורה מדברת בגדולות ובנפלאות, בגדולת השם, ובמדות נשגבות למעלה ראש, כגון ״לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו״, היאומן כי יסופר מדה טובה כזו, המלמדת אותנו בהחזקת הטוב למטיב לו, יוסף כלכל ז׳ שנים כל מצרים, וילקט יוסף את כל הכסף, ולולא הוא היו מתים ברעב כולם ולא די שלא מתו, אלא וילקט, והובא ביתה פרעה. יעקב אע״ה בא למצרים והיה לכבוד גדול לפרעה ולכל מצרים, כמבואר בויגש (שני פסוק טו) והקול נשמע וגו׳ וייטב בעני פרעה ובעיני עבדיו וכו׳ וכו׳, ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים כו׳ גם פסוק כ׳ כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא. היש שמחה גדולה יותר משהיה לפרעה ולכל עבדיו, גם ברכה אחת מיעקב אע״ה שברכו בנילוס שיצא לקראתו וכדומה שעד היום הנילוס מגביה עצמו ומשקה כל ארץ מצרים. הלא תראה שגם במיתתו נאמר בויחי (ששי) אבל כבד זה למצרים ולולא נשבע יוסף לא היה מניח לו פרעה לשאת אותו ממצרים, ואח״כ לא ידע את יוסף, ואמר הבה נתחכמה ויקוצו מפני וגו׳ והעבידום בפרך ובכל עבודה קשה, והשליכו בניהם ליאור, ולבסוף גם תבן לא ניתן להם. ומבואר במד״ר כשבא העברי ללקוט תבן בשדה המצרי היה מכה את שוקי׳, ראה כמה כפוי טובה הי׳ פרעה וכל מצרים. הנראה לפי מדתנו, כי יותר מעמון ומואב שנתרחקו מלבוא בקהל ה׳ עד עולם, היו הם צריכים להתרחק, ועכ״ז הזהירה התורה לא תתעב וגו׳ כי גר היית בארצו ועבדת אותו בפרך, אבל עכ״ז גר היית בארצו. ועד עולם אנו מצווים לזכור תשלום גמול להם לקרבם תחת כנפי השכינה, ומה גודל החוב לזכור טובה אמיתית שאדם עושה לחברו, אתמהה! היש קץ למדה זו למעמיק בה. ומה גם ״רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״, אשר להם ״משפטים צדיקים״, הרי כי גם או״ה מבינים כי להם משפטים צדיקים, וא״כ מה זאת אנו רואים תמיד קרי וכתיב, ומה זאת? מ״נ אם הקרי עיקר, מה זה הכתיב, ואם הכתיב עיקר, מה זה הקרי, אין זה אלא ע״כ תורה מן השמים, ואין אנו יודעים, וכן אותיות גדולות דוקא, וא׳ זעירא דוקא בויקרא, ובפנחס ו׳ קטיעא דוקא, וכהנה רבות.

הא לך דוגמא אחת לתורתי אשר נתתי לפניהם ובת קול יוצאת מהר חורב.

כי תצא מחנה על איבך ונשמרת מכל דבר רע כי יהיה בך איש וגו׳ (דברים כג:י-יא)[עריכה]

״כי תצא וגו׳ ונשמרת וגו׳״, האריך, וקוטב, כי צריך לעמוד בחינת נפעל באם יבוא לענין מלחמה י׳ נשמר מעצמו באין תחבולה, כי אז קשה התחבולה, אך לכל הפחות (שם כג:יד) ״ויתד תהיה לך וגו׳״, פי׳ לפי׳ הילקוט צופארפלעקלען כל דבר ודבר ובזה שלשלת בזה כשי׳ העבירה פארלעקעטט, וזה לו החכמה בתורה ובמילי דעלמא, אז יעיין על עומק הדין למצוא דרך, (הושע יד:י) ״כי ישרים דרכי ה׳ וגו׳״, ויש דרך לכל דבר, וזהו הענין (תהלים לד:יג) ״מי האיש החפץ חיים וגו׳ נצור לשונך וגו׳״, תפס זה, כי בבחינה אחת נקל מכל ״אין יתרון לבעל הלשון״, (קהלת י:יא) ובבחינה אחת. קשה מכל, כי הלשון קל התנועה, ואח״כ ״סור מרע״ ואח״כ ״בקש שלום״, כי האיש האמצעי צ״ל בעל סוד, כדומה, הוא רוצה לשאול אותו ענין עסקיו אינו רוצה שתגלה והוא אינו רוצה שיפרסם עצמו, והחכמה עמוקה, כי כשאדם שרוי בצער: נקל להיות צדיק, וכן כשיש לו תקוה להנצל אז הטרדה מבלבל אותו, אבל כשאין לו תקוה, אז הוא פנוי ונשבר, כן ״כי תצא״ דער אנפיהרער הוא טרוד ובהנהגת המלחמה, ע״כ צריך לשמור את עצמו, אך כל העולם הם שבורי לב וטרדה אין להם הם נקיים, ע״כ אמר ״כי תצא מחנה״.

זכור את אשר עשה ה׳ א׳ למרים בדרך בצאתכם ממצרים (דברים כד:ט)[עריכה]

אני טרם אחל לדבר דברי, אצטרך להקדים איזה הקדמות, למען לא י׳ אפשר לפלא בעיני רו״כ איך הורשותי לדבר אשר כנראה כלשון הרע, למי שאינו יודע דרכנו בזה, אשר קבלתי מאדוננו מורנו ורבנו ז״ל אשר היה ממש מאיר עיני הגולה, שמעתתי׳ מבדרין בעלמא, בין במוסר, אשר פתח פתח כאחד הראשונים ז״ל, בין בדיני ממונות, מי יתן והיה שומע את הדברים שדברנו היום אחר תפלת מעריב, להודיע את הנסתרות אשר גילה לנו בדיני ממונות אחרי שהיה נעלם ונסתר, ונשתוממו כולם מגבורות האדם הגדול בענקים הזה, ויוכל רו״כ לסמך עלי בזה, ובפרט כי אתן עדיי ויצדקו.

מצינו בתורה (דברים כד:ט) ״זכור את אשר עשה למרים בדרך וכו׳״, וכתב הרמב״ן ז״ל שהמצוה הזאת באה להרחיק האדם מלשון הרע, וקשה, א״כ ספרה התורה לה״ר על מרים? והלא מצינו בעכן כשחטא, ושאל יהושע מי חטא, אמר לו הקב״ה, וכי דליטור אני, פי׳ לספר לשה״ר, לך והטל גורלות, הרי כי הקב״ה לא רצה לספר לו מי חטא, ולמה נכתב בתורה מעשה מרים, והוזהרנו לזכור זאת? אלא ודאי כדי ללמוד להועיל, אין זה לה״ר על מרים ואדרבא זכות הוא לה, להתלמד ממנה, כי לא הועיל לה כל זכיותי׳, ונענשה ע״ז, וכן מצינו, שהתורה לא גילתה שם האילן של עץ הדעת שלא יתגנה האילן בעיני הבריות, ולמה גילתה חטא האדם הראשון, יציר כפיו של הקב״ה, וכי הוא גרוע מהאילן? אלא ודאי למען ללמד לדורות כח של יצה״ר שגם אדם כמוהו נכשל בידו, וידעו להזהר, וגבי עכן שאני כיון שאפשר על ידי גורל, לא רצה הקב״ה לגלות מי חטא.

ועפי״ז ניחא, מה שנכתבו כל החטאים של דור המדבר, ושל משה רבנו במי מריבה, ושל דוד המע״ה, והכל בשביל פעולה טובה שיצא מזה, מותר לספר לשה״ר, ומצוה לספר, וכן מצינו בנתן הנביא, שדבר לשה״ר על אדני׳, לדוד אביו, כמבואר במלכים א׳ קאפיטאל א׳ פ׳ כ״ו, ״ולי אני עבדך וכו׳ לא קרא״, ואדרבא הוא בעצמו יעץ לאם שלמה שתלך לספר לדוד, והוא יבוא אחרי׳ למלאות דברי׳, ולא חשש ללה״ר, כי ידע ששלמה המע״ה מוכשר יותר למלוכה מאדני׳, וכל מקום שיצא פעולה טובה מזה, מצוה לספר לה״ר, וכן מצינו בהקב״ה שאמר לאברהם (בראשית יח), למה זה צחקה שרה״, הרי בעכן לא רצה לגלות, ולמה גילה פה? אלא ודאי כדי שיוכיח אותה, גילה לו לה״ר על שרה, ועכן שאני שהיה אפשר ע״י גורל, והראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו.

עוד בענין הנ״ל מאמר ״ירא א׳ יצא את כולם״[עריכה]

אכתוב לך הערה נפלאה באמונה, מה שדברנו בפ׳ תזו״מ.

מדרך העולם, כשאדם נוקף ידו היטב בשולחנו או בפתחו כשנועל או כשסוגרו, ויתחוב אצבעו עד שיתחמם היטב וישתנה צורתו, האם גם זה מן השמים? והנה מקרא מלא כי גם זה מן השמים, ובעבור חטא נגזר עלי, כן.

הנה ידוע כי על ז׳ דברים נגעים באים, והנה עונש הנגעים גם בזה אין לשער, כידוע דברי הרמב״ן ז״ל בפסוק ״כי דרך נשים לי״, גבי רחל שאמרה כן ללבן, ״בדד ישב״ כי מקום שהולך מטיל ארס בו, מבטו מזיק, הרי נבין כמה ארס יש בעבירה עצמה, אם בזה העולם מזיק כ״כ מבטו ומקום הלוכו גם לאחרים, והנה בזה העולם הוא מקום רפואתו, וקל מאד נגד מקום הרושם למעלה, ששם הארס חזק מאד מאד, בלי ערך יותר, כי יש ראיות חזקות ע״ז וכידוע בספרים.

והנה בתזריע שלישי ׳״ובשר וגו׳ שחין״ פירש״י, שחין לשון חימום כו׳ מחמת מכה שלא מחמת האור, וטמאו הכהן נגע צרעת היא בשחין פרחה. וכן לקמן רביעי גבי מכות אש וטמא אותו הכהן נגע צרעת הוא. והן המה הנגעים הבאים מחמת חטא, גסות הרוח ולשון הרע, לעוררו ולכפר עלי׳ בזה העולם, הרי כי צריך להאמין, שכל מקרה שקרה לו מקטון עד גדול, מן השמים נגזר עליו, ולכפר עליו אם ישוב.

ואמרנו עוד, הנה הראנו לדעת בפ׳ כי תשא בשני פסוק י״א ודבר וגו׳ ברש״י, אמור מעתה אמצעיים הי׳ בכעס, בי׳ בתשרי נתרצה הקב״ה לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו למשה סלחתי כו׳, עיי״ש, מזה תוקף החטא נורא מאד.

כי הנה ידוע אמז״ל, כשעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן מחטא אדם הראשון, ואחרי חטא העגל חזרה זוהמתן, הרי תוקף החטא, אחרי שהאחרונים הי׳ בשמחה ובלב שלם, וגם אמר סלחתי וגו׳, ואפילו הכי הזוהמא חזרה, ומזה נסתעף חורבן ביהמ״ק, וגליות, ואריכות הגליות, בעוה״ר כ״כ, וגיהנם, ר״ל, כמה וכמה, כי בעוה״ר נתרבה מינות בעולם, וכמה לומדים נכשלים בדעות נפסדות בחסרון ידיעה, והכל גרמה הזוהמא שנתחזרה ע״י העגל, אף שהעגל לא עשו רק הערב רב, כמבואר באר היטב במדרש, והובא ברש״י גבי פסל לך עיי״ש, ואף הם, כלומר הערב רב, אחרי כל הקולות שהקילו כל הראשונים את חטא העגל, שלא היה, ח״ו, ע״ז פשוטה, עכ״ז חזרה זוהמתן, להבהל מתוקף החטא, כמה ארס יש בו, שגם אחר הסליחה בשמחה ובלב שלם, זוהמתו של חטא רבה כ״כ, שיוכל להוליד מזה כ״כ חלאים רעים בגליות, וכל הצרות המסתעפות מהגליות, ר״ל, ונקל להבין מזה באם, ח״ו, לא היה סליחה, וגם אם היה, אך לא בשמחה ובלב שלם, מה היה, ח״ו, העונש ע״ז גם בזה העולם, ומכ״ש אם היה חטא העגל, ח״ו, כפשוטו, ומכ״ש אם היה גם ישראל נכשלים, לא הערב רב לבדם, האם היה, ח״ו, קץ לעונש גם בעוה״ז.

והנה ידוע, כי זה העולם העונש קל מאד נגד עולם הבא, כמבואר אצלנו בראיות ברורות, ודי רק המבואר בסנהדרין קא. למטה, אמר רבב״ח כשחלה ר״א נכנסו תלמידיו לבקרו, אמר להם חמה עזה בעולם, פירש״י, ע״ע הי׳ אומר, שכעס עלי׳ המקום, והתחילו הן בוכין ור״ע משחק כו׳ כו׳ עד שמא קיבל רבי עולמו ועכשיו שאני רואה רבי בצער לכן אני משחק, אמר לו ר״א, עקיבא כלום חיסרתי מן התורה כולה, אמר לי׳ למדתנו רבינו כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. יעו״ש בפנים, די להבין מזה כמה קל עונשי עוה״ז מעונש העולם ההוא אין די באר.

והנה ע״ז גופי׳ נגד מינות, אין דמיון כלל, כידוע, כי עובדי עבודה זרה האמינו בבורא עולם, והמין אינו מאמין כלל, וחו״ו לית דין ולית דיין, ומעתה אם ישאר, ח״ו, חטאי מינות לעלמא דאתי, ר״ל, מי יכילנו!

ע״כ אין זכות גדול יותר, ממי שמציל בר ישראל מחטא מינות, אשר, ר״ל נקל עתה להכשל בו, ר״ל, והמביאו לאמונה זכותו רבה מאד מאד.

ועתה נבוא לבאר ג״כ בשארי עבירות מה צריך אחרי הכפרה.

עתה באתי לסיים מא׳ אחר הסליחה.

הנה כבר כתבנו ענין מצורע נורא מאד, כמה ארס יש בו בעודו טמא, ונוכל להסביר בחוש.

הנה המצורע היה צריך לילך ראשו פרוע, בגדים פרומים, פי׳, ״קרועים״, ועל שפם יעטה, והיה צריך לילך בשוק וצוח והולך טמא טמא, והכל מכירים שהוא מנוגע. אדמה הכי טובה היה לו לשכב שנה תמימה על ערש דוי, ולא היה לו חרפה הנ״ל, ולא עוד אלא שנשתלח חוץ לשלש מחנות, ובדד ישב, שלא יהיה שאר טמאין יושבין עמו. מבטו מזיק, הלוכו מזיק, כמבואר ברמב״ן גבי תשובת רחל דרך נשים, ויש יתרון רב על המנוגע, כי הנדה אינה נשלחת כלל, מזה נוכל להבין, מה הי׳ אם הי׳ נשאר עון לה״ר על עלמא דאתא, ר״ל, כי הלא כאן חסד ורחמים, ושם יקוב הדין, ח״ו.

והנה בריש מצורע ״והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע״ ראו נא, אחי, מה השתדלות צריך שישוב לאיתנו, הנה כאשר יבוא החולה אל הרופא על איזה רעפעראציאן, והחולה יראה כי הרופא מרבה להוציא אינסטרומענטען, יש מן החולים, שמפחד — מתים, קודם שיתחיל הרופא לעשות מלאכתו. והנה הביטו וראו האינסטרומענטען אחרי שנרפא, וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות, ועץ ארז, ושני תולעת ואזוב, יעוין בפנים, שתי פרשיות שלמות פוהל מיט אינסטרומענטען אחרי שנרפא, ומה היה קודם שנרפא, ומה היה אם היה נשאר לעלמא דאתי, ומה יש ארס בעון לשה״ר לחוד גם אחרי טהרתו, כנראה מרבוי האינסטרומענטען, איום ונורא הוא, אם ישאר, ח״ו, לעלמא דאתי.

הרחמן יצילנו שלא להכשל בחטא.

והנה מצינו בחטא לשה״ר שני הפכים לכאורה, ״זכור את אשר עשה ה׳ א׳ למרים״ (דברים כד:ט), כתב הרמב״ן ז״ל כי זה הצווי להורות לעם ה׳, כי יש ליזהר מלה״ר, וקשה הלא מצינו שהתורה לא רצתה לפרסם חטא עץ הדעת איזה מין היתה, ולמה לא חסתה התורה על גנאי של מרים, אלא ודאי דלמען להועיל שרי, ואחרי שהתורה כתבה חטאה נמצאנו למדין שבמקום שמועיל, מצוה לספר לה״ר ומחויב לספר, ובן שמעתי משם הגר״ח ז״ל מוואלאזין, ״לא תלך רכיל בעמיך לא תעמוד על דם רעך״ (ויקרא יט:טז), במקום שיש לספר לה״ר, הנמנע מלספר עובר על לא תעמוד על דם רעך, הרי לפנינו באר היטב כמה קשה לכון דעותי׳ עפ״י התורה, עון לה״ר חמור מאד מאד, כנ״ל, וא״כ יעשה עצמו כאלם ולא ידבר כלל, והנה גם זה אשם יאשם במקום שיש לספר מצוה ומחויב לספר, כנ״ל, ועל כיוצא בזה נאמר (קהלת ז:טז), אל תהי צדיק הרבה, ובפסוק י״ז נאמר אל תרשע הרבה וגו׳, כי ירא אלקים יצא את כולם, הרי כי לכון המדה עפ״י התורה, צריך להיות ירא ה׳, ואם לא — יכשל בזה או בזה, ועל זה לבי עלי דוי תמיד, כי מי יכון המדה כחוט השערה ולא ילקה בחסר ויתר, אהא!! אהא! י״ש אין בי, בעו״ה, מי ימדד מדות התורה שלא ילקה בחסר ויתר, אשר שני הצדדין מסוכנים מאד ודוקא ירא ה׳ יצא את כולם.

והנה אני הדל בדעה ומתגאה במאה, אני רואה בי מדה כגגד מדה ממש בחוש.

גרסינן בחגיגה ה. למטה מאי רעות וצרות אמר רב רעות שנעשות צרות זו לזו כגון זיבורא ועקרבא, והנה אני רואה כי כל מחלתי מעלי להאי וקשה להאי, הלב והמאגען סותרים זה לזה, מיני מתיקה יפין ללב, המאגען אינו סובל מיני מתיקה, ללב היה טוב אם לא הייתי צריך לעשן, המאגען צריך דוקא לעשן, הטיול אמרו לי הרופאים שאני מוכרח מאד מאד, וכאשר ארגיש בעצמי כן, וקשה לי ללב הרבה הלוך, ועוד בשביל ענינים אחרים, סוף דבר אני רואה בעצמי שתהלה נתקים בי כנ״ל, ואבין בעצמי כי זה מדה כנגד מדה, אני לא כונתי מדת התורה, לתת לכל אחד חלקו הראוי לו, ע״כ אינם מניחים לי לתת לכל אבר חלקו הראוי לו, ולא עוד אלא שנאמר וילך חמישי פסוק י״ז ״ומצאוהו וגו׳ ואמר ביום ההוא על כי אין אלקי בקרבי מצאונו הרעות האלה״, הנראה פירוש הכתוב, כי נאמר לא י׳ בך אל זר, ודרשו רז״ל איזהו אל זר שיש בגופו של אדם, הוי אומר זה יצה״ר (שבת קה:), והנה בקהלת נאמר ירא ה׳ יצא את כולם, ומי שיש בו יצה״ר, שזהו אל זר שבך, איננו ירא א׳, וזהו שאמר הכתוב בוילך הלא כי אין אלקי בקרבי (דייקא, פי׳, רק אל זר). ע״כ מצאוני הרעות האלה, פי׳, שנעשות צרות זו לזו, כי אחרי שאיננו ירא א׳ לא יכון המדה, כי ירא א׳ יצא את כולם, אבל אל יסבור האדם שאיננו סובל כי שמחה היא לו, לא כן הוא כי כבר אמרו שם חגיגה כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם, יעו״ש, כי כל מדותי׳ של הקב״ה אך טובות הנה לברי לב, לעוררם לשוב לפני׳ ית׳ בכדי להיטיב עמהם.

ויש ליתן טעם נפלא למה כתיב ירא י׳ יצא כולם, הענין כי כל עניני התורה אין דבר רק במדה.

הנה אנו קורין בק״ש בכל יום ״ובכל מאדך״, וידוע דברי הרמז״ל בהל׳ תשובה, כמה חמור חמדת הממון, וא״כ יש להתרחק מזה הרבה אמד. והנה במצורע רביעי פסוק ל״ו וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן וגו׳, וכתב רש״י ז״ל שם הא לא חסה התורה אלא על כלי חרס שאין להם טהרה במקוה, הרי ממש ההיפוך מן שונא בצע, הלא לכאורה, יש להתלמד מזה, במדת הקמוץ לחוס על פכין קטנים.

והנה לא לחנם נכתב מקרא מלא ע״ז, בודאי ללמד לאדם דרך. הענין הוא כך, כי לא רצתה התורה שיפקיר האדם ממונו לחנם, כי באמת אם יחשוב האדם כך, יוכל להיות מזה הסרת אמונה, כי יש לנו להאמין כי מזונותי׳ של אדם קצובין לו מר״ה, וכתב רש״י ע״כ יצמצם אדם מזונותיו, ואם יפקיר ממונו הרי מגלה דעתו שמזונותיו תלוים בכחו ועוצם ידו, ואני ארויח, ולכן באתה התורה להודיע. כי כל פרוטה ופרוטה למעלה חשבון גדול הוא, ור׳ חב״ד יוכיח, שלא היה לו רק קב חרובין משבת לשבת, ור״א בן פדת יוכיח, כידוע במעשה שהקיז דם ולא היה לו מה לאכול עד שהיה מסוכן, הרי כי הרבה זכיות צריך האדם לכל פרוטה ופרוטה, ועכ״ז במקום שרצונו ית׳ לפזר, פזר ממונך באשר הוא רצונו, ובזה הדרך הלך יאע״ה שהיה חס על פכין קטנים, ודאי מהאי קרא היה מתנהג כך, לכן דקדקו לומר עלי׳ שחזר על פכין קטנים.

והנה עפי״ז ניחא מה שאמר הכתוב י״א יצא את כולם, יצא, פי׳, כי האדם צריך עפ״י התורה לצאת מתכונה אל תכונה, מתכונת פזרן לתכונת קמצן, מתכונת עשיר לתכונת עני, מתכונת רחמן לתכונת אכזר, וזהו יצא פי׳ מכון מתי לצאת מתכונה זו לתכונת ההיפוך. וזה אי אפשר לכון רק ליר״א.

זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך וגו׳ (דברים כה:יז-יח)[עריכה]

ענין זכירת עמלק, האיך הכניסו עצמם למלחמה, והלא ראו הצלחתם שלא כדרך הטבע, הענין כי כבר דברנו, יצרו של אדם מתחדש, וחשבו עמלקים כי בלתי אפשר עם שעלו לגדולה בפ״א, לא יתחדש בלבם איזה גאוה, וישמן ישורון, וכמו שאמרנו המליצה, של הגר״ח מוואלאזען ז״ל, מוסך הוא פרה אדומה, (שמעתי משמו) ולכן שינו שמם, וקשה הלא הקב״ה יודע מחשבותם, אבל חשבו כי אינם שוב במדרגת ״רצון יראיו יעשה״, ומרוב שנאתו וקנאתו נכנס בסכנה, אולי יצליח, ולא הצליח וגרם כליה לעצמו, וזהו מוסר לאדם המקבל על עצמו רבנות, לשמור מהתחדשות היצר, וגם מוסר לקנאה ושנאה מעבירין וכו׳, ויש לנו להזהר מכל זה. עוד בענין זכירת עמלק

דרוש לאסתר תענית (דברים כה:יז) ״זכור את וגו׳ עמלק״, הענין, כמה מגיע מדת הקנאה גם לאדם גדול נביא ה׳ כקין, והקריב קרבן פחות, והוא מחמת שהיה חסר לו אהבה להשי״ת ממדת הבל, וע״כ חשב מאי איכפת לי׳ להקב״ה אם הקרבן מחלב או לא, והבל מרוב אהבתו רצה לכבד השי״ת, במה שהוא אהב, כענין (תהלים כה:א) ״אליך ה׳ נפשי אשא״, והכל מרוב ידעו עונג התקרבות לו ית׳ כי בחינת הקרבן הוא בחי׳ התקרבות לו ית׳, ובערה בו בקין קנאתו עד שנפל בתכלית ההתרחקות מאתו ית׳, וכמה למודים נפלאים למדנו מזה מבואר במק״א.

ולפ״ז עמלק שנלחם בישראל, אין חידוש כ״כ, כי הי׳ מרוב קנאתו, לא ישראל בני איש אחד הם, כמבואר בדרשת הר״ן א׳ יעו״ש, אלא דעיקר חטאו במה שגרם קלקול לרבים, כי עשה פתח לאומות העולם לפשוט יד בישראל (ראה תנחומא כי תצא פ״ט) כי לולא זאת לא היתה אומה עומדת בפני׳ מפחדם, כמבואר בספרים, וע״כ יש לנו לדעת כי מי שמקלקל רבים הוא בבחינת עמלק, ע״כ מבואר בכתבי הגר״א ז״ל, בעלי מחלוקת הם עמלקים, ומוסר נמרץ הוא. קצרתי. עוד בענין זכירת עמלק

המן טאס (אזני המן) מנחה שלוחה לבניי היקרים לכבוד פורים.

״עטרת חכמים עשרם״ (משלי יד:כד) ההמן טאס הלז צריך לאפות אותה יפה יפה למען זיא זאלל זיך אין מויל צושיטטען, ״ותפארת בנים אבותם״ (משלי יז: ו), הבנים אשר בנהגתם יצטיינו נאה לשמים ונאה לבריות, לבד מה שהוא טוב מאד ונאה ויפה להם, עוד יזהירו ויבהיקו נוי ויופי וכבוד גדול לאבותיהם, על יופי החינוך שהנחילום, ״תפארת בנים״ העטרה של הבנים ״אבותם״ מזהיר ומבהיק בהעטרה הלז גם כבוד אבותיהם, לכן אבקש מכם בניי היקרים, לשמור מאד מאד העטרה הלזו, לבל תפול בידי זרים הן כבודכם והן האבשיין של כבודי, מהו בידי זרים? הכבוד האמיתי של האדם, אין יד אחרת שולטת בה להגיע למקומה, לקחת אותה ממנו, ע״כ נאמר (משלי ג:לה) ״כבוד חכמים ינחלו״ כי נחלה היא להם! האדם המתאונן והמצטער על שלא יכבדוהו אחרים כרצונו, ומוצא את עצמו כנרדף מאחרים, זהו לאות ולבירור אמיתי כי כבודו נפל בידי זרים, והמה הזרים לא יחזירו לו כבודו בשום אופן, לא כן חלק החכמים, לא יקרה כזאת אצל החכמים שתפול עטרת שלהם בידי אחרים, יען כי חכמים לא יכספו ולא יחכו על נתינת כבוד של זרים, רק כבוד יבקשו המה מהחכמה בעצמה, והחכמה לא תגזול מהם כבודם, והפוך, היא תוסיף כבוד מיום ליום, על כן הרוצה שכבודו ישאר בידו לעולם, לא ימסרנה ביד אחרים, אבל הכבוד בעצם תקחהו! והנה עמלק שרדף אחר ישראל היה מקנאתו ברוב כבודם מיציאת מצרים, ויראו כולם לנגוע בהם, כאז״ל (תנחומא כי תצא פ׳ ט) ״משל לאמבטי וכו׳״ והוא ימח שמו כיון לקרר היהודים מגודל לבבם ורוממות נפשם מן כל הנסים שנעשה להם, ולכן אז״ל (שמות יח:יא) וכאשר ירום משה ידו, כשישראל נושאין לבם לאביהם שבשמים, פי׳ שהתחזקו ברוממות נפשם, והתבוננו כי כבודם שלהם הוא, ולא ימסרו בידי זרים, ממילא ״וגבר ישראל״, וכן בכל דור ודור עצת עמלק זאת להכניע רוממות הנפש מישראל, אבל ישראל מתחזקים לבלי למסור כבודם לאחר כנ״ל, וזה היה עצת המן הרשע להכניע לבב מרדכי היהודי, אבל (אסתר ג:ב) ״ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה״, ולא מסר כבודו לזרים, ולא לבד שהמן לא נטל כבוד מרדכי, אבל הוסיף לו יקר וגדולה, ומזה יכניע האדם את הרע בהתגברו עליו, ויתחזק להשאר בתוקפו ולא יפול לבו בהכנעה בהמית מפני ליצני הדור, ובהתגברו בזה ישאר כבודו למעלה, והרע יכנע על ידו, וזהו ״המן הרע״ אין טאש כי צריך להכניע את עמלק המקנא תמיד בכבודן של ישראל בנפשותם, צריך להתגבר שלא למסור כבודו עבור זה בידי זרים, ויתוסף כבודו, וזה ״עטרת חכמים עשרם״ כשהעושר שלהם היא, ואין אחר יכול לשלוט בהם לשעות בהם, וזה עטרה של חכמים.

וכן היום הזה לו נרום לבבנו לאבינו שבשמים, לא למראה עין של אחרים, וגבר ישראל, ביום הזה המן העמלקי ימח שמו ג״כ נתקנא במרדכי היהודי ורצה ליטול כבודו, (אסתר ג:ו) ״ויבז בעיניו לשלוח יד וגו׳״, אבל מרדכי לא נתנו כי מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה וכנ״ל, ולא די שלא נטל כבודו, אלא הוסיף לו המן כבוד יקר וגדולה, וכן בכל דור ודור שזרע עמלק לא נמחה, כל מגמתן להשפיל כבודן בכדי שישראל יעזבו גבורת אמיצות לבותם לאביהם שבשמים, וממילא יגזלו את כבודם הרם, אבל ישראל תמיד יתחזקו וירימו לבותם לאביהם שבשמים כמו אז כאשר ירום משה וכו׳, ענין ירום, פי׳, לא הניח לבו להתכנע ולהתנפל לפני העדר הכבוד שעשה הרשע העמלק הזה, כאז״ל משל לאמבטי רותחת וכו׳ כולם יראים ליגע בה וכו׳, ונמצא כי גרם שפלות הלב ליהודים, ולבש מרע״ה בגבורה בהתרוממות הנפש, והתבונן כי כבודם לא יקח בשום אופן, וכן בהמן, מרדכי היה תקיף וגבור נגדו, וכן בכל דור, להתלבש בגבורה ובהתרוממות הנפש נגד בני עמלק פריצי הדור ליצני הדור המחלישים את הנחשלים אחריך, צריך להתגבר מבלי למסור בידם את כבודי, המן הרשע ביי מיר אין דער טאשע! הא לכם מתנה המן אין דער טאשע העראיין בעקוממען!

עוד הערה, (דברים כה:יח) ״ויזנב בך כל הנחשלים אחריך״, פי׳ מי עשה זנב, כמשל הנחש הידוע, את מי? ״הנחשלים״ שהי׳ קודם חלש ונעשה אתה זנב, ולא מי שהיה חזק ואמיץ.

כי תבוא[עריכה]

ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן (דברים כז:כו)[עריכה]

אז״ל (דברים כו:כב) ״ארור אשר לא יקים״ כל מי שלמד ושנה ושמר ועשה והיה סיפק בידו להחזיק ולא להחזיק, ה״ז בכלל ארור, (ויקרא רבה כה:א) ומזה נוכל להבין הברכה של מי שמחזיק, כמה מרובה היא חמש מאות פעמים יותר, כאז״ל (יומא עו) ״מרובה מדה טובה וכו׳״, וידוע כי מרובה חמש מאות פעמים, (ועי׳ רש״י שמות כ:ו) ע״כ ישמח לבי כי זכה לכוון השעה קודם יוה״ד לזכות ולברכה מרובה מן כלל ישראל, כי המברכם שם הלא היו כו׳.

מאמר מקיץ נרדמים[עריכה]

יככה ה׳ בשגעון ובעורון ובתמהון לבב (דברים כח:כח)[עריכה]

חומר הארץ כחומר ההיולי להוציא צורות הרבה, יפים אף נבזים, מועילים אף מזיקים, בלי טפול ובלי עיבוד יתנו פרים המזיקים והנבזים, היפים אף המועילים נדרשים לעבוד רב וליפול הרבה לשאת פרים וכולי האי ואולי, המבין באדמה יבין כי מקום זה מוכשר לטעת בו כרם נחמד לשמח לבבו עם אחוזת מרעיו, בעוד הכרם לא ישא אבו ולמראה עינים אין מה לראות לא ישמחו בו הבלתי מבינים, הבעל כרם אשר יכיר אדמתי כי מסוגלת היא להוציא ענבים, יין ישמח לבב אנוש, טרם יצמח, טרם יפרח, יגיל לבבו, כי סוף מעשה במחשבה תחלה, כי יקוה ליהנות מיגיע כפו, כל קבל עבודתו הרבה, אוי לך ארץ שנפל גורלך בידי אין מבין במקום ענבים ערבים, אשרך ארץ שנפל גורלך בידי מבין גם ענבים ימלא אסמיך!

המבין הוא ביה״ת דגראבין, הבין לבב הנערים אשר חלקת האדם ספון, נתן עמלו ועבודתו להוציא מלבבם מטמונים כל כח טוב ושכל ומדע, כברק השחר שלח חצו, להאיר חכמת האדם מלבבם, אמנם כבר אמז״ל ״אם אין אני לי מי לי״ (אבות ג) אם לא יכין האדם עצמו ומחשבתו, לחשוב תמיד בהידיעות אשר רכש, ולצרפם עם המעשה גם יחד, לשוא עמלו בוניו, נקל לאבד חלילה כל ההרגשים הדקים אשר כבר התכשר בהם, הלא תראו הסנהדרין כמה חכמים גדולים היו, ועכ״ז נפסק הדין בסהנדרין דף לה. לפיכך אין דנין כו׳ מאי טעמא משום דלא אפשר וכו׳ עד אע״ג דשני סופרי הדיינים עומדים וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין, נהי דבפומא כתבין ליבא דאינשי אינשי. ופירש״י, ליבא דאינשי לא כתבי. הרי אי אפשר לבאר על הכתב אף תומ״י בעת ידיעתו, אין די ביאור ההרגש הפנימי של ידיעתו, וזה דבר נפלא למבין איך נתברר מההלכה המפורשת הלזו כי גם האדם היותר גדול, יכול לשכוח גם בזמן קצר, כמו מעש״ק עד יום א׳, סברת הרגש טעמו, אף הכתב לא יזכירנו, עיי״ש, ומכ״ש אנשים כערכנו, פחותי הערך מאד, כמה נקל שיתאבד חלילה כל ההרגשים הדקים אשר כבר הי׳ בו, והרבה יותר מאשר כתבנו דברנו בזה, והעד ע״ז הדבר אשר דברנו, וע״כ אתם רעים חביבים לי, חוסו על עצמכם, ואל תתרפו מלחשוב מחשבות לבקש עצה ותחבולה, איך להטיב כח העיון הדק, ולהתרגל תמיד במחשבה הדקה והעמוקה, ומזה נזכה להרגש הנדרש מהאדם הרבה מאוד.

ואמרתי להודיעכם את אשר הערנו בזה חג העבר, נפלא מאד.

הנה בפרשה כי תבא בתוכחה, ידוע כי הוריקו פניהם של ישראל כששמעו זאת, עד שמשה רבנו ע״ה הוצרך לנחמם, ומי לא יבין כי קללת התורה שממנה נברא העולם מקיף כל חללי דעלמא, ומי יכיל ר״ל קללת התורה. והנה בפסוק כ״ח בפרשה ששי שם ״בשגעון ובעורון ובתמהון לבב״ פירש״י שם, תמהון לבב, ״פערטויבט״, וידוע כי פערטויבט נקרא, כשעושים תחבולה שלא ירגיש אבר ביסורין הנעשים לו, פערטויבט מען איהם, הרי כי אחת מקללת התורה היא ״חסרון ההרגש״ ועל כן אנו מתודין ״על חטא שחטאנו לפנך בתמהון לבב״, והנה מאין בא ההרגש, כבר הודיע שהע״ה ״לדעת חכמה ומוסר״ (משלי א:ב) ואז ״להבין אמרי בינה״ כי הלב מבין ותמהון לבב אינו מרגיש, היינו, אינו מבין, ולהבין היינו הרגש.

אחרי הדברים האלה תראו דבר נפלא מה שיוצא לנו מזה.

הנה כבר הודענו לכם הערה נפלאה מאד למבין כמה גדול כח המוסר אשר הוא עסק התקרבות האדם לו ית׳, ולהנצל מיד יצה״ר המסית לו להדיחו ממנו ית׳, היינו ע״י התרחקותו מלמוד התורה וקיומה שע״ז אז״ל בספרי ״השמרו לכם פן יפתה וגו״, כיון שאדם סר מן התורה מיד נדבק בע״ז, ועסק המוסר מביאו ללמוד וקיום התורה, והערנו, אם התורה שחסתה כ״כ על קיום האדם אף הרשע, כמו רוצח, ועכ״ז ״ושפטו העדה והצילו העדה״, כל מה שיכולין ללמוד עליו זכות יש ללמוד, ואמרה תורה ״והלכת בדרכיו״ מה הוא רחום אף אתה רחום, ונתעטרו ישראל בעטרת רחמנות, רחמנים בני רחמנים ועכ״ז הזהירה התורה מבלי לרחם על מסית ומדיח, אדרבה להתאכזר עליו, ומושיבין בסנהדרין שלו בלתי רחמנים כמבואר שם ״וחילופיהן במסית״. מבהיל לב האדם המבין עד היכן הדברים מגיעים, אכזריות שהזהירה התורה, ולמה? כי בקש להדיחך!

ויצא לנו מזה דבר חדש, כי לבד כח המוסר, שמביא את האדם לידי קיום התורה, זולת זה למוד המוסר גופי׳ לבד מה שמביא לקיום בסוף, בשעת מעשה גופי׳ גדול מאד, כמו במסית, אף שהניסת לא עבד עבודה זרה, עכ״ז דין מסית עליו בבקשתו להדיחו כנ״ל היפוך בקשתו ההתקרבות לו ית׳, בלמוד המוסר לבד הקיום, מרובה מדה טובה הרבה ממדת פורעניות כנ״ל, וקצרה דעת האדם לחשוב שכר למוד המוסר תומ״י בעת הלמוד כנ״ל, ומכ״ש בעת קיומו מה שקבל עליו, למה? כי בעת למודו מרגיל עצמו להיות מרגיש היפוך מתמהון לבב, שהוא אינו מרגיש.

וע״כ תראו דבר נפלא, ב״על חטא״ אחר שפרט כל החטאים, כתיב ״ע״ח שחטאנו לפניך בתמהון לבב״, ואם החטא של בלתי מרגיש הוא רק מה שמביא אותו לידי עבירה, הרי כבר פרט כל העבירות, ע״כ שזה חטא בפני עצמו, לבד מה שמביא לידי חטאים הרבה, בלתי הרגש בעצמו עון גדול הוא מאד, ע״כ למוד המוסר שמביא להיות מרגיש זה גופא מצוה רבה היא לבד הקיום הנ״ל שהוכרחנו ממסית.

על כן עורו נא אחי ורעי להתלמד להיות מרגיש ולמוד רב הוא, ונקל ח״ו להשתמט ממנו כנ״ל מסנהדרין, ועל כן חובה עלינו להתרגל במחשבה דקה תמיד ונזכה לעלות מעלה מעלה.

קצרתי מאי בריאותי ל״א. יעלה נא תחנוניכם לשלוח לי מהרה רפואה שלמה מן השמים בתוך שאר ישראל הצריכים רחמים.

תחת אשר לא עבדת את ה׳ א׳ בשמחה ובטוב לבב מרב כל (דברים כח:מז)[עריכה]

שבת בראשית, (בראשית ד:ז) ״אם תטיב שאת וגו׳ לפתח חטאת רובץ״, מה הענין של לפתח? ועוד איך נפל איש גדול כקין אשר הקריב קרבן להשי״ת, נפל אח״כ ברציחה? הענין, כי עונג התכליתי הוא צריך להיות לאדם נגד עיניו, עיין בעקידה זאת הברכה בנעילת שערים, תמצא נחת. וזה הענין שנאמר (דברים כח:מז) ״תחת אשר לא עבדת את וגו״ בשמחה ובטוב לב וגו׳״, וקשה וכי בשביל מניעת שמחה של מצוה, יתייסרו כ״כ? אבל הענין כך הוא! כי במי שאנו רואים איש שעושה דבר בלתי הכרחי, כמו מי שבונה בית בלי שקדם לו הכרח, ונקל לו להשיג בית דירה, לא יבין כל ההכנות הצריכים לתכלית הישיבה והדירה בו, וכל מה שיכין יהיה בעצלתים גדול, ובאיחור זמן רב, סוף כל סוף גדר אבניו ג״כ נהרס, כי לא יתכשר במלאכתו לשבת בה, ולא יגמור ההכנות הנצרכים לזה, משא״כ מי שקדם לו הכרח דירה, הוא מתכשר מאד במלאכתו לההכנות הישיבה בו, ולא ירגיש בהשתדלות ההכנות, אף שבאים לו בעמל ויגיעה, ולכן מי ששם לו נגד פניו, נועם עסק התורה והמצוות בין לעצמו בין לזולתו, אינו מרגיש בעמל היגיעות המצטרכים לתכלית הנועם, ועושה בשמחה וטוב לב, כמו שמצינו בהל׳ צדקה, מי שרוצה לזכות לעצמו, ירחיב לבו לפרוש צדקה מהיפה שבנכסיו, ובזה יתכשר להבין נועם התכלית, משא״כ מי שלא שם נגד פניו נועם התכלית, אף שיתן צדקה בהכרח, אבל יתן בפנים זועפות ובלב רע, וכן כל מצוה יעשה בהכרח כאילו כפאו שד ובלב רע, משום שאין נועם התכלית נגד פניו, ומה יהיה סופו, לא ישלים כל חלקי ההכנות הצריכים לתכלית הבנין, כי סוף כל סוף גדר אבניו ג״כ נהרסה, כי אין (חסר מלה) חש לכוף תמיד רצונו.

וזה היה ענין קין, מתחילה לא חסר רק שמחת המצוה והטבת הלב, שלא הקריב מחלב הצאן, ולא זיכה לבבו להבין התכלית להכין ההכנות בעמל ויגיעה, ולכן לבסוף, גדר אבניו נהרסה, שנפל בעבירת רציחה, וזה ״אם תטיב שאת״ פי׳ אם תרגיל עצמך לעשות מצות בהבנת נועם התכלית ע״י לימוד המוסר, ולשמוח בזה בטוב לב, לתת מחלק היפה, שזהו האות לזה, אז ״שאת״ היצר ישא ממך מוגבה ומסולק, משא״כ בלא הטבת לב בנועם התכלית, אז היצה״ר נכנס בפתח ביתך ולאט לאט יכשיל אותך בגדולות, ולכן חובה עלינו ללמוד חשבון מצוה להבין התכלית, ויהי נועם ה׳ עלינו, בתכלית מחשבה סוף מעשה.

תחת אשר לא עבדת את ה׳ א׳ בשמחה ובטוב לבב מרב כל (דברים כח:מז)[עריכה]

דברנו היום על פ׳ (תהלים כד:ה) ״ישא ברכה מאת ה׳ וצדקה מא׳ ישעו״, מקודם דברנו ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ א׳ בשמחה וגו׳ מרוב כל״, הענין כי זה דבר נקל להבין כי עניני עוה״ב יקרים הרבה והרבה מעניני עוה״ז בלי שום ערך ודמיון כלל, כי לבד האיכות אשר אין לנו שום השערה כלל, הלא בכמות שיש לנו השערה, הלא נקל לראות כי עניני עוה״ז הם רק חיי שעה, ואינם רק כשכירי יום, הלא השוכר בית או כלים להשתמש בשנים, לא ישמח בהם יען כי אינם שלו, ויבוא הזמן השכירות ויושב לבעליו, והנה כל קניני עוה״ז מושכר הוא לאדם כי יבואו ימים וישובו לזולתו, ויותר (חסר מלה) שמחת רוחניות עצמו מאד משמחת עוה״ז, וכמאמר דוד המלך ע״ה (תהלים יט:יא) ״הנחמדים מזהב ומפז רב וגו׳״, והנה לפ״ז האדם אשר ירגיש בנפשו כי יש לו התקשרות מעט לה׳, ולתורתו, לעבודתו, הלא זאת תשים התרוממות בנפש להיות טוב לב ושמח בחלקו הטוב, כמו האיש החלוש המרגיש בנפשו חלישות גדולה וכוחותיו וגבורותיו אינם אתו, מרגיש עצמו נרפה ונעזב כגבר אין (חסר כאן) אח״כ כשמרגיש בעצמו שנובע בו רוח חדש, רוח גבורה והתחזקות הלב ועיזוז המחשבה כאיש בריא, הלא יחדש בקרבו לעומת זה גילה וחדוה, כי יתעשת בקרבו רוח חיים, ומה כשירגיש האדם הרגש נפשיי להבין מה אדם ביקר לדעת ה׳ ותורתו, הלא בהכרח תתחדש בו שמחה עצומה, כי (שם פ:ט) ״פקודי ה׳ משמחי לב״ וכאשר ידיעת ה׳ יתחדש לבקרים ולרגעים, כן תתחדש השמחה לבקרים ולרגעים באין תכלית.

וזהו מדרגת הנביא שאמר (הושע ו:ג) ״ונדעה נרדפה לדעת את ה׳״, מה היא הרדיפה, היינו לשון התפעלות, כי הידיעה היא שמחה גדולה וחדשה בכל עת, כי בכל יום ויום תתחדש לו הידיעה, כדמיון העולה על הר, כל שעה ושעה יעלה יותר, ולכן הרדיפה מורה על החדשות שיתפעל האדם, וירדוף לדעת עוד ועוד. וזהו כונ׳ ז״ל על אע״ה (סנהדרין צו) שרץ לפני כסוס, היינו ג״כ כל ימיו נתחדש לו ידיעת השי״ת, ורץ לדעת עוד ולעשות, וזהו כו׳ (ברכות כח) ״הם רצים לבאר שחת״, כאשר בארנו פ״א דקאי על חכמתו, הגויים פילוסופים דרצים ג״כ לחמת א׳ (חסר כאן) למזימה, ולכן רצים לבאר שחת משא״כ חכמי ישראל רצים לחיי עוה״ב, בתשוקת ידיעתם האמיתית וזהו כו׳ הפ׳ תחת אשר לא עבדת, פי׳, אל תתמה למה באו עליך הצרות ח״ו, למה? כי לא עבדת את ה׳ א׳, רק לבטנך עבדת, וכבודך, כאז״ל (יומא ט) ״בית שני מפני מה חרב מפני שנאת חנם״, וזהו אהבו את עצמם, ולכן שנאו לזולתם, כי האוהב עצמו שונא חברו, וא״כ בל״ס כל עבודת האדם האוהב עצמו, הכל לטובתו מכוין, או כבוד, או ריווח ממון, או שארי מדות, וא״כ עבדת את עצמך, ע״כ לך אל עצמך ועיזרוך, (אולי צ״ל ויעזרוך) עבדת עצמך, ובקש עזר רק מעצמך, וסיים הפ׳ אות ומופת כי לא עבדת השי״ת רק עצמך, והראיה שלא חדשת והרגשת בנפשך שמחה עצומה מרוב כל, יותר מרוב כל, כי הם הלא נחמדים מזהב ומפז רב, ולמה לא הרגשת בעבודת השי״ת, כאילו החלש הנוטה למות, ומתחדש בו רוח חזק רוח חיים, הלא הרוח ישוב נפשו וישמח, ככה היה לך להרגיש בעבודתך שתעבוד השי״ת, כי כל עבודה ועבודה הלא תוסיף ידיעה חדשה והרגש חדש, כדמיון העולה בהר כנ״ל, ולמה לא שמחת כבזה כעל כל הון, וע״כ כי לא עבדת ה׳ א׳, רק בטנך עבדת, כדברי בעל חובת הלבבות ז״ל, עבדנו בטננו ולא בוראנו, וסגנון הפסוק כך הוא, המכות האלו באו עליך, יען כי לא עבדת את ה׳ א׳, גם בעבודתך רק לבטנך לצורך ולתאותך עבודתך, ואת לא מוסב על בשמחה ובטוב מרוב כל יותר מרוב כל לא שמחת, (מהמבלבה״ד כנראה חסרו כאן כמה מלים, ותוכן כונתו, שהמלה לא עבדת לא מוסבת על בשמחה שכאילו כל התביעה שלא עבדת בשמחה, רק הכונה שזה סימן שלא עבדת את ה׳ א׳ וכנ״ל) וע״כ כי לא עבדת את ה׳ א׳, רק לעצמך, ונמצא כי האדם מוזר ונכרי מהכרת עצמו הרבה מאד כי קרוב שהוא מוטעה מאד, הוא סובר שעבד ה׳ בימי׳, ולא כן הוא, רק בטנו עבד, וה׳ חוקר לב, והדברים עמוקים בכחות הנפש, ולכן אמר דוד המלך ע״ה (תהלים קלט בסופו) ״וראה אם דרך עוצב בי וגו׳״, עיין בפסוק ותתפעל מאד, כי קצרתי שמות רבה יג על פ׳ זה, שהקב״ה נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מהחוטא, שלא כדרך הטבע, כי השי״ת רודף הרבה האדם החוטא, כנאמר (משלי ג:לד) ״אם ללצים הוא יליץ״, כדאיתא במדרש (כונתו כנראה על מה דאיתא במדרש שמות רבה יג על פ׳ זה, שהקב״ה נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מהחוטא, כך פרעה הרשע כיון ששגר הקב״ה וכו׳) וזה רדיפה רבה, כי רדיפת עולם ארוך, רדיפה ארוכה היא, ע״כ נבין כי על אחת כמה וכמה העזר י׳ להפליא באין תכלית, מרובה מדה טובה, וזה, נפלתי קמתי, מהנפילה, אבין, הקימה, כי רבה היא מאד, וזה ״ישא ברכה וגו׳ וצדקה מא׳ ישעו״, פי׳ עזר וישע ה׳ יחשב לו לצדקה, כאילו הוא צדק ועשה משלו וכפועל ידיו כאילו שלו הם ישולם לו לטובה סלה. וכן ברבים שזכות אבותם מסייעתם, ואעפ״כ וצדקתם עומדת לעד צדקתם הם, כן פירשו הראשונים, וה״נ כנ״ל.

מאמר עשה רצונו כרצונך[עריכה]

תחת אשר לא עבדת את ה׳ א׳ בשמחה ובטוב לבב מרב כל (דברים כח:מז)[עריכה]

בעזהשי״ת אערכה לכבודו הרם אצלי מאמר שלם, נקרא ״עשה רצונו כרצונך״. נכבדות ידובר בו, אשר רחש לבי בשבוע העבר פ׳ וישלח ״ותצא דינה בת לאה״, הנה ידוע מאז״ל על מעשה דעכן, אמר הקב״ה וכי דליטור אנכי לך הטל גורלות, וא״כ טעמא בעי למה פרסם הכתוב מעשה דדינה, והלא לגנאי הוא לה, ובפשוטו אפשר לומר, להודיע כמה הקב״ה מדקדק עם סביביו, כש״כ רש״י שם, — בת לאה ולא בת יעקב אלא על שם יציאתה. וכו׳, ועלי׳ משלו המשל כאמה כבתה, גם זה מוסר נפלא, הלא יציאת לאה היה לדבר מצוה, להעמיד שבט בישראל, והראיה שזכתה בזה הלילה להוליד שבט יששכר, שבט קדוש ה׳, יששכר חמור גרם, ופירש״י חמור בעל עצמות סובל עול התורה כחמור חזק שמטעינין אותו משאוי כבד, וגם מקרא מלא ״ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה עשה ישראל״ וא״כ מה חטא חטאה בזה? ואין לנו רק לומר כי לקחה עונת רחל, ואף כי מדעתה היתה, והנה גם רחל נענשה ע״ז, אף כי גם היא לטובה נתכונה, כמבואר ברמב״ן ז״ל, עכ״ז אחרי שיש בזה איזה דקדוק, פוקו חזו מה מאד גדל ענשם! אירע לדינה בתה ענין כזה, להבהיל ולהשתומם, ונגרם צער ליעקב אבינו ולבניו שבטי י׳, ולשתי צדקניות הללו, ושמעון ולוי נגרם להם שנכתב עלי׳ ״כלי חמס מכרתיהם בסודם אל תבא נפשי״ ״בקהלם אל תחד כבדי״ מבהיל! ארור אפם וגו׳, היאומן כי יסופר, בשביל דבר קל כזה נענשו כולם כ״כ, וגם שכל שיבואו לפרשה הזאת נגרם להם צער, והכל בשביל חוט השערה הנ״ל, וגם לרחל הצדקת עקרת הבית נגרם לה עונש גדול כ״כ מבהיל! שלא זכתה להקבר עם יעקב אע״ה, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה!

אבל יש לנו עוד כונה נפלאה, יסוד מוסד בתורה מזה.

גרסינן בשבת קי״ח ב׳ ואמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מדרבנן כד סיים מסכת עבידנא יומא טבא לרבנן, לכאורה מאי רבותא בזה כ״כ, עד דאמר תיתי לי? אמנם כלל גדול הוא בתורה וכדאי לומר ע״ז ״תיתי לי״.

הנה במשלי (כג:יב) ״הביאה למוסר לבך״ כתב הגר״א ז״ל ״כי כל דבר שאדם מתאוה ומגמת נפשו אלי׳, אותו דבר מתקיים, משא״כ אם לא ייסר לבו לזה, אף שיעשנה לא יתקיים, לכן אמר שלמוסר הביאה לבך למען ינוח בלבך ימים רבים, וכן אזניך תטה שתאיו לרוץ תמיד לשמוע אמרי דעת״. עכ״ל. פי׳, כי ״הביאה״ קאי גם על ״ואזניך לאמרי דעת״, שג״כ י׳ בתשוקה דוקא, ואז יצליח ויתקיים, וכבר ביארנו כ״כ כי מעלת כנסת ישראל היא הקיום והחוזק, כענין שנאמר ״אם חומה היא וגו׳״, ומדברי הגר״א ז״ל הנ״ל ראיה מפורשת לדברינו, וכן ראיה מפורשת למה שביארנו ״לעולם ילמד אדם מה שלבו חפץ״, והקשינו אטו גם בלימוד יהיה בתאוה ורצון? ודברנו בארוכה כי החפץ והרצון הוא המתקיים, וכיון שיכנס בו חכמה יאהבנה, וכיון שיאהב חכמה, ישמור מה שהיא תצונו, ואז ישתדל לידע צוויי החכמה, ולא מה שלבו חפץ, אבל חפץ החכמה יהיה חפצו ורצונו בכל לבבו, וזהו תכלית החכמה להיות חכם שלם, ורוב דברינו נמשך למרכז הזה, וזהו כונת הכתוב ״והשבות אל לבבך״ — בדברים המתישבים אל הלב, כדי שיתקיים תמיד, ונמצא כי שורש עבודת האדם לחתור אחרי התבוננות המוסר בהשכל ודעת, כדי שיכנס בלבו חשק ורצון טבעי לדעת חכמה ומוסר, ואז דוקא יתקיים בידו התורה.

ומעתה נבין מה שנאמר בפ׳ כי תבוא בתוכחה ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ א׳ בשמחה וטוב לבב״. וקשה, אטו בשביל שחסר חלק חסידות כזאת, יבוא, ח״ו, תוכחה איומה כזאת, ולפי הנ״ל ניחא, כי יען שלא חתרו להשתדל בהתבוננות שכליות מוסריות, שי׳ רצון השי״ת בתורתו כרצון עצמו בתשוקה וחפץ, לא נתקיימה התורה בידם, וניטל מהם מעלת אום אני חומה, וממילא באו ח״ו לכלל התוכחה האיומה, ולכן בא הצווי לקרות ק״ש פעמים ביום ״ואהבת וגו׳״, להזכיר האדם שי׳ סוף מעשה במחשבה תחלה, להרגיל הנער מנעוריו בהערמת מוסריות מושכלות, עד שיתחקר בלבו אהבת החכמה, ולא אהבת הבצע והכבוד הכלים והנפסדים מהרה, וירגיל עצמו באהבת החכמה הקימת, כענין שנאמר בברכות השחר ״וי״ר מלפניך וכו׳ שתרגילנו בתורתיך, פי׳ שנתרגל שחכמת התורה יהי׳ מאוינו וחפץ לבנו, וכון שנאהב חכמה נשמור צוויי׳, ואז ״ודבקנו במצותיך״, והסדר נכון מאד מאד.

ועפי״ז ניחא לי מה שלא הבנתי מיום עמדי על דעתי, איך בא הצווי בכל יום ראשית לקרות פ׳ ״ואהבת״, שהיא מדרגה גדולה שלא זכו אליה רק גדולי ישראל, אמנם לפי זה ניחא היטב, כי בא הצווי להתרגל תמיד להכיר, כי העולם הבל הבלים, כי הם כלים ונפסדים, והיה כלא היה, וממילא לא ישים מגמתו ותשוקתו להדברים הנפסדים רק בהכרח, וכל מה שיכניס בלבו ביטול דברים הנפסדים יכנס לעומתו אהבת החכמה והמוסר הקים לעד, וממילא יאהב להנותן לו החכמה והמדע, כענין שנאמר כי ה׳ יתן חכמה וגו׳ ולכן אז״ל ״את״ לרבות ת״ח, כי האוהב חכמה, יאהב לאדם המוצא בו חכמה, ולאט לאט יבוא לאהוב הבורא החכמה, והוא הבורא ית׳, וזהו סוף מעשה ע״י מחשבה תחלה לבא אחרי סוף דבר, ולכן בא ״את״ לרבות ת״ח מקודם, כי האדם החכם רואה אותו, ובטבע יאהבנו, ואח״כ נקל לבוא לאט לאט — ״ה׳ א׳״, ואז יתקיים תורתו בידו, כמו שביארנו למעלה ״תחת אשר וגו׳״, וזה שאמר אביי ״תיתי לי כו׳ עבידנא יומא טבא״ למה? כי אני אוהב לומדי חכמת התורה, ושמחתם שמחתי, ומזה תקוה שיתקיים התורה בידו.

והנה לא צותה התורה לאדם לקיים התורה בכח מלאכית, אבל בכח אדם, ולכן בא הספור של שכם לראות עד היכן פועל כח התשוקה על האדם, עד שהשתדל שכל בני מלכותו ימולו בשביל תשוקתו לדינה, האם יתכן שהאדם ישתדל בדבר רחוק כזה, במצוה היותר גדולה, ויגזור שבודאי לא יעלה בידו לפעול דבר רחוק לסכן כולם, ועכ״ז בשביל תשוקתו הבהמית עלה על דעתו זאת, וגם עלתה בידו, ובשיעור כזה צריך לעשות רצון השי״ת כרצונו, בהשתדלות רחוקה ובתשוקה כזאת יאהב חכמה, ואז יתקיים בידו.

ולמדנו עוד דבר נפלא מזה, כי באמת ההולך אחרי רצונו הבהמית, כי לא לבד הפסיד עולמו הנצחי, אבל גם עולמו בזה העולם הפסיד, כי רצונו הבהמי יטענו וישחד אותו לתקוה של הבל שיעלה בידו לטוב, וכמו שקרה לי באחד שרצה לעשות עסק אשר אם הי׳ עולה לו היה טוב מאד, ישאל לי עצה, והצעתי לפניו את חשבונות וההשערות שאני משער לצד הרע ח״ו, אך איני אומר קבלו דעתי, והוא מרוב תשוקתו להעסק הטעתו התשוקה להשתדל בזה, והשתדל בזה בממון ובעמל, עד שראה בעיניו ממש כמו ששערתי, וכן קרה לי עוד פעמים, ונמצא כי הרצון הבהמי לא לבד שלא יועיל, אבל מזיקו, כי הרצון משחד אותנו, וזה שאנו לומדים ממעשה שכם, כי הי׳ לו להבין למה רוצים שיהי׳ כולם נמולים, די ששכם ובית אביו לבד יהיו נמולים, אבל תשוקתו הטעתו להאמין דבריהם בפשוטו, הרי כי תשוקה הבהמית מטעה ומעור עיני האדם, והנה זו התשוקה בעצמה אילו היה שכם מוציאה לפועל באהבת החכמה, הי׳ בא לתכלית הצלחה, ועכשיו בא לתכלית הכליון בזה ובבא הוא ובל בית אביו, ומעשה רב ללמוד מזה גודל התשוקה באדם לקרב הרחוקות מאד. והנה היה בטעות השוחר של רצונו. ע״כ יחליף זה הכח בעצמו לתשוקת החכמה. וזהו תכלית ההצלחה למעלה, וכמו שראיתי בראשית חכמה (שער האהבה פ״ד) שילמוד אדם מאותו רשע להשכיל, ברוך שבחר בהם ובמשנתם! וזהו כפתור ופרח!

וכן בעשיו הרשע להשתומם מאד הנה כבר ביארנו במאמר אחד גדולתו של עשו בדעת (עיין במאמר ״לפום גמלא שיחנא״). ולא יש לנו להבין בפשוט גדלותו של עשו, שנאמר כי שרית עם א׳ ועם אנשים, הרי כי דמה אותו למלאך וזה לעומת זה עשה א׳, עשו וכל אלופיו בלי ספק הם מרכבה טמאה, ויעקב ובניו הם מרכבה קדושה, והנה עשו חכם גדול הלך לנקום מאחיו בשביל שנאתו המרובה, היאומן כי ישוחד אדם כזה בשביל מתנה קלה? אתמהה! וכבר הערנו מזה לראות מה זה מזיק היותר גדול לאדם — חמדתו! עד שהאדם גדול כמוהו הוא עשו הרשע, שנאמר עליו במדרש, שיעקב היה ירא ממנו מפני שהוא יושב בא״י, וז״ל המדרש וישלח פ׳ ע׳ אמר כל השנים הללו הוא יושב בארץ ישראל, תאמר שהוא בא עלי מכח ישיבת ארץ ישראל, כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו תאמר שהוא בא עלי מכח כבוד אב ואם? עכ״ל המדרש, ראו כמה גדול האיש הזה עד שישיבתו בא״י היה ענין כ״כ, וגם כבוד אב ואם שלו היה ענין כ״כ, עד שיעקב אע״ה היה מפחד ממנו עבור ב׳ המצות האלה, מן הסתם היה יודע יעקב שהוא עושה זאת בחשבון גדול כדרך הגדולים, כי דברים שאדם עושה בלי הרגש רק במקרה, לא למעלה יחשב, ולא לזכות יהיה לו, אלא ודאי בהרגש גדול עשה שני הדברים האלה, והמבין יבין להתפעל מזה מאד, להכיר גדולתו של עשו, ובפרט מישיבת א״י שהיה יעקב אע״ה מפחד ממנו, אשתומם מאד מגדולתו, וכבר ביארנו במאמר אחד גדולתו בדעת, ועכ״ז עור יעקב עיניו במתנה קלה, להשתומם כמה שפלות יש באדם, עד שגם במילי דעלמא, יעור רצונו את עיני החכם היותר גדול בדבר שעברתו שמורה בלבו, לנקום נקמת דמים, ובהכנה גדולה בארבע מאות איש, ויש בדרז״ל שהם הי׳ רק ראשי גייסות, ועכ״ז מתנה קלה קררה דעתו, לעשות שלום עמו, היש קלות הדעת יותר מזה? (וכ״ז היה בשביל חמדת הממון, יצא לנו תוקף החטא של חמדת הממון למה קשה כ״כ, כ״ש ברמב״ם הל׳ תשובה, ועפי״ז מבואר). ותהלה כי מצאתי ראיה במדרש וישלח פ׳ ע״ה וז״ל: עמד וישלח לו דורון לסמות את עיניו, שנאמר כי השוחד יעור עיני חכמים, ואין חכמים אלא אדומים שנאמר והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשיו עכ״ל המדרש, הרי מבואר גדולת חכמת עשו, ונסמאו עיני החכמה שלו בשביל חמדת הממון במתנה קלה!

ועתה נתבונן בינה לשמוח בחלקנו במתת גורלנו בנתינת התורה, עד שמהדברים הנראים פשוטים, יש לנו למודים מושכלים מכהים חכמת אנשים היותר גדולים, כמו לבן ועשו, ושני׳ גלו ערותם בשביל חמדת הממון, ולמדנו התורה דעת באלה הסיפורים בדרך העברה, למודים נפלאים בכחות הנפש, להכיר סכלות היצר, כי מעשי תעתועים המה גם במילי דעלמא, וגם להודיע כמה גדול כח התשוקה להוציא דבר לפועל ולקרב הרחוקות, והראנו נפלאות עוד כי זה הוא ״חמה״ שצדיקים מתרפאין בה ורשעים נדונים בה, שכם — היתה התשוקה הגדולה שלו גוררתו להביא עליו מות ואבדון עולם, וצדיקים המוציאים לפועל כח התשוקה ההיא לחשוק חכמה, מתרפאין בה בזה העולם, כמו שמצינו ביעקב אע״ה שהחזיק את לבן בידו, פי׳ אין הויפען, וגם את עשו בידו אין הויפען, עשה עמהם בחכמתו מה שרצה, כחומר ביד היוצר, וכך אמרו במדרש ״לבן דהוא רבהון דרמאי יהביתי׳ בחפתי, פי׳ בידי, לההוא גברא על אחת כמה וכמה״, ואילו למדו לבן ועשו מוסר, היו נצולים מכל הנטיות האלה, ויאע״ה שלמד מוסר, כמו שאמר לו לבן ״הגידה לי מה משכורתך״ ופי׳ הרמב״ן ז״ל יודע אני שבעל מוסר אתה ולא תתרצה לאכול חנם, ראו מה הועיל לו מוסרו שהחזיק רבהון דרמאי בחפתי׳, כי מוסר הוא צורת החכמה כ״ש במגדל עוז, ולכן אמרנו שהקדים שלמה המלך ע״ה ״לדעת חכמה״ ואח״כ ״מוסר״, כי הצורה באה אח״כ, כמו אגרא דשמעתתא סברא, והנה הסבר הלא באה אח״כ, וכן במוסר מתחלה החכמה, ואח״כ הצורה, דהיינו ״ומוסר״, והני שני רשעים הללו, לבן ועשו, אף כי חכמים גדולים הי׳, כמו שביארנו במקום אחר, אמנם כבר כתבנו למעלה ״תחת אשר לא עבדת את ה״א בשמחה״ ולא הביאו למוסר לבם, פי׳, בתשוקה גדולה, כדברי הגר״א ז״ל, ולמה לא הביאו, כי לבן מצינו עליו שהיה חומד ממון, והחומד ממון אי אפשר לו לאהוב חכמה בתשוקה, כי כח התשוקה של חמדת ממון מפריעו מתשוקת החכמה, ועשו מצינו עליו שהיה בעל תאוה — ״הלעיטני נא״, ולכן לא היה בידם להביא למוסר לבם, ע״כ חכמתם לא נתקיימה בידם.

ומה נמלצו עתה דברי בעל הטורים הביא מסורה בתולדות כ״ז פסוק ז׳ הביאה ג׳ הביאה הכא ואידך הביאה למוסר לבך וכו׳ וכתב שאמרה לו רבקה הביאה למוסר לבך, והיינו כי נסיון גדול היה זאת מיעקב אע״ה, ולכן אמרה לו הביאה וכו׳, שי׳ בתשוקה גדולה, הרי מפורש חיוב למוד המוסר, וזה ״עשה רצונו של הקב״ה כרצונך״ פי׳, כדבר שאתה רוצה בו, ורצון עצמו הלא הוא בתשוקה נמרצה, כן נעשה רצון היש״ת. נשלם המאמר בעזרי״ת.

ועתה אחי ורעי האהובים, ראו נפלאות בדחז״ל, באזה תיבות הון רב כלול בם, גם בדרך העברה ובפשוטו — אשרי חלקנו!!! עוד בענין הנ״ל

דברנו כי הכל תלוי בתשוקה, ולכן האדם בעניני תאות הגוף תתחזק תאותו, כי הוא עושה בחשק גדול, ואם כי בעניני הגוף אשר לא יפיק זממו, רק תמיד עוסק בריצה, ואין לו מה שרוצה, ועכ״ז מחמת שהרצון בתשוקה גדולה, יתחזק תמיד תאותו, ומה היה אם היה באמת הטבע להפק זממו, מי יודע עד היכן היה מתחזק התאוה והתשוקה, מזה נוכל לבחון עד היכן יכול האדם בעניני הנפש, אם היה מגדיל תשוקתו, ובנפש בטבע להשיג מה שחפץ, הלא נקל להבין כמה יגדל מזה במעלת הנפש ובתשוקה כל עוד ועוד למעלה ראש, וזה הענין אשר יש באדם כח השמחה והעצב, מה שאינו בשום בעל חי, ולכן היו רוצים הקדמונים להגדיר האדם הגדר שמח ועצב, עד שהאחרונים הבינו, כי בגדר חי מדבר, נגדר האדם משאר בעלי חיים, וא״כ נבין כי הגדר של שמחה ועצב שנגדר ג״כ האדם משאר בעלי חיים, הוא רק להשיג תשוקה גדולה ע״י השמחה, להגדיל מעלתו מעלת מדבר מעלת הנפש, והעצב לתת מעצור לחסרונותיו ומדותיו הפחותות, כי העצב צער, ויביא לו לברוח מהחסרונות למנוע צערו של העצב, ומעתה יש לנו להבין מהמאוחר אל הקודם, כי האדם צריך להגדיל מעלתו בנפש, ולא בגוף, כי אם תכלית השמחה והעצב היה להגדיל הגוף, מה תועלת יש בזה, הלא אדרבא טוב לחפוץ מעט שלא יצטער בהעדרו ולמה י׳ לו צער חנם? כענין ״אוהב כסף לא ישבע כסף״ (קהלת ה:ט), וע״כ ניתן השמחה והעצב להגדיל מעלת הנפש, ושם ישיג תמיד חפצו ותשוקתו, ומה שיחפוץ יותר באמת, ישיג יותר, והעדר החפץ והעדר ההשגה, הלא חסרון הוא, ולכן ניתן בו השמחה להגדיל החפץ, והעצב להפחית החסרון, ומזה מופת על נצח, כי בלא נצח, מה תועלת יש בהגדיל החפץ, והלא כשיבוא יומו לצאת מן העולם, יכל התשוקה והחפץ, ולחנם נטבעה בו שמחת התשוקה והחפץ וההשגה, וע״כ הנפש ניצחית, ולא תכלה תשוקתה והשגתה לעד ולעולמי עולמים, ולא עוד אלא שאם לא י׳ נצח, א״כ הרי נתנה הטבע באדם שמחה ועצב לרעה ולא לטובה, שכל עוד שיגדיל האדם יתגדל תשוקתו, וכשיבוא בימים יותר יתגדל תשוקתו יותר, וכשימות יתגדל צערו יותר, על ידי תשוקתו היתרה שנתגדלה בו (חסר כאן) וע״כ לא תפסק תשוקתו והשגתו ע״י מיתתו, והוא הולך לאור באור החיים.

ודברנו דבר נפלא עוד, כי בקל נבין, כי עסק הנפש עשר ידות לה מעסק הגוף, בעליל נראה זאת, הלא דברנו עתה שעה קלה איזה מינוטען, וראו ההיקף הנפלא מה שכלול בזה, אשר יספיק האדם על כל ימי חייו, היתכן זאת בעניני הגוף למלאות צרכי גופו בשעה קלה כזו, בהיקף גדול כזה, הלא זה מעורר אותנו עד היכן לייקר עסק הנפש, (משלי ח:יא) ״וכל חפצים לא ישוו בה״, כי מזה נוכל לצייר הריווח הרב בעסק הנפש כל שעה ושעה.

מאמר חביבין יסורין[עריכה]

אלה דברי הברית אשר צוה ה׳ את משה לכרת את בני ישראל וגו׳ (דברים כח:סט)[עריכה]

אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין וגו׳ (משלי ב:ד). לכאורה הלא איתא בירושלמי (פאה א:א) כל העולם כולו אינו שוה לדבר אחד מן התורה, וא״כ הרי זה די לבקש תורה בכסף, אתמהה, אמנם לבד מה שיש לדבר בזה באריכות, כפשטו כונת הפסוק כמו בקשת הכסף אי אפשר רק ע״י סבות עולמיות, עפ״י דרך הטבע, בנוהג שבעולם, ככה יראת שמים אי אפשר להבין, רק ע״י מילי דעלמא, כדדיק ״אז תבין יראת א׳ וגו׳״.

והנה אני רוצה לדבר על לב אהוב כמוהו, לנחמו מצערו הידוע, כי לא מילתא זוטרא היא, ואני משתתף בצערו.

הנה מצאתי במדרש רבה בהאי פרשתא תולדות, אמר ר״י בר סימון, אברהם תבע זקנה, אמר לפניו רבון העולמים אדם ובנו נכנסין למקום ואין אדם יודע למי מכבד מתוך שאתה מעטרו בזקנה אדם יודע למי מכבד, אמר לו הקב״ה חייך דבר טוב תבעת, וממך אני מתחיל, מתחלת הספר ועד כאן אין זקנה, וכיון שעמד אברהם נתן לו זקנה, יצחק תבע יסורין, אמר לפניו רבון העולמים אדם מת בלא יסורין מדת הדין מתוחה כנגדו, מתוך שאתה מביא עליו יסורין אין מדת הדין מתוחה כנגדו, אמר לו הקב״ה חייך דבר טוב תבעת, וממך אני מתחיל, מתחלת הספר ועד כאן אין כתיב יסורין, וכיון שעמד יצחק נתן לו יסורין שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהינה וכו׳, ע״כ העתקתי לשון המדרש מלה במלה.

ומעתה זה תנחומין גדולים לסובלי יסורים, יהיה מה שיהיה היסורין, מ״מ הרי יצחק שהיה עולה תמימה, והוא מאבות העולם, ואין נקראין אבות רק אברהם יצחק ויעקב, ועכ״ז היה מתירא שלא תהיה מדת הדין מתוחה כנגדו, והקב״ה הודה לו ואמר לו, חייך דבר טוב תבעת, מה יענו איזובי הקיר ?!

ע״כ אין לאדם רק להצדיק הדין ולקבל דין שמים באהבה ולשמוח ביסורין.

והמדרש הזה שזכיתי למצוא, שמחה גדולה לי מאד, כמעט כמוצא שלל רב, כי גם אני לפי דלות ערכי ומעוט סבלנותי, בעונותי המרובים אני איני סבלן, וקשה לי היסורין ל״א, כי מבלבל ומפריע אותי כמעט כל היום מתורה ותפלה, ועל זה לבי דוי כמדומה, אבל האמת אני חושד את עצמי בחשד שיש בו ממש, כי אין זה רק ממעוט סבלנות שלי, ושמחתי גדולה בהמדרש שמצאתי ת׳, ומה שכתבתי כמעט כמוצא שלל רב, כי מי יודע אם הייתי נותן ע״ז שלל רב, אבל שמחתי גדולה בזה.

אדמה כי המדרש הזה צרי ומזור לכל מרי נפש וסובלי יסורין לקבל באהבה רבה.

והנה לבאר זה במילי דעלמא, אשר הקדמתי מאם תבקשנה ככסף וגו׳, אספר לידידי מעשה רב, ומזה יובן הדבר היטב.

מעשה בא לידי ונזכרתי הלכה, בית הת׳ שלנו מוקף במחיצה, וחצות לילה כשפוסקים מללמוד נועלים החצר, ויש זמן מתי פותחים הדלת, פעם אחת קרה שנתאחר הזמן, מה עשה אחד, כבש רצונו לסבול בזיון והיה מטפס ועולה על המחיצה שלא לפי כבודו, למען ידע מה זאת, והנה הוא באמת כפה רצונו וזלזל בכבודו, והיה סבור לקבל שכר שמים ע״ז, ואני כשראיתי זאת הקפדתי ע״ז הרבה, ואמרתי ע״ז כי הוא מביט על הפרט, כי הוא אינו בעל הבית, ואינו חושב רק על הפרט, והאמת אין זה לפי כבודו. אבל אני כבעה״ב ע״ז, ואני חושב על זה אם יראו שאחד מאתנו מטפס ועולה, גם אחרים יעשו כן, ונמצא שהחצר כמו בלא מנעול, ושם בבית יש הרבה ספרים יקרים, ונמצא כי גרם זה לבעל הבית עג״נ על תמיד, שבעל הבית ידאג תמיד על המונח שם.

ואמרתי ע״ז, מה חידוש שאין האדם יוכל לעמוד על דעת הקב״ה, שהוא צופה עד סוף העולם בלי תכלית, ויודע שאחרית דבר לא י׳ טוב אם לא יעשה כתורה, ועי״ז מובן היטב מה שתבע יצחק יסורין שלא תהיה מדת הדין מתוחה כנגדו, שהוא דאג לאחריתו וצפה על הכלל, והקב״ה שהוא צופה ומביט בלי תכלית, אמר לו חייך דבר טוב תבעת כי מי יודע כמוהו ית׳, מה זו טובה לאדם, ואך טוב לישראל בזה ובבא. אכי״ר.

נזכרתי כי שייך לזה מה שדברנו מענין זה קודם ר״ה, בפ׳ כי תבא סוף ששי ״אלה דברי הברית וגו׳״, ודקדקנו אלה דברי הקללות לכאורה הו״ל לכתוב, ודברנו בהקדם העולם סוברים כפשוטו יצחק אהב את עשו ואנחנו איננו סוברים כן, כי אי אפשר שלאחד מאבות העולם, ירמה אותנו בנו, אין זה אלא תימא. אבל הענין הוא כך:

יצחק נאמר ״ופחד יצחק״ כי מדה שלו היה — פחד. ע״כ היה חושש פן תשאר לו מדת הדין על לעתיד לבוא, וע״כ רצה לתת הברכות לעשו, ולא ליעקב, כענין שאמרו (חגיגה ט :) יאה עניותא ליהודאי, פי׳ כמו שאמרו אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר (ברכות לב.) וע״כ מאהבתו ליעקב שישאר נקי ממדת הדין על העתיד לבוא, היה בוחר לתת לעשו הרשע עוה״ז לגמרי, וכל מה שהיה לעשו הרשע עוה״ז יותר, הי׳ משעבדים יותר בישראל, ונקל להבין כמה קשה היה השעבוד, אילו הי׳ הברכות שלו, ואין אנו מבינים האיך הי׳ יכולים להתקיים בדרך הטבע רק בדרך נס, ועם כל זאת מאשר ידע יצחק אבינו תוקף מדת הדין לעתיד לבוא, כמדתו פחד, היה ברור לו כי כל מה שיסבלו בעוה״ז, אפילו יסורי איוב, ח״ו, וכפלי כפלים, הכל כדאי שלא יצטרכו לסבול דינא קשיא של עוה״ב. וכענין שאמרו (בר״ר פפ״ד: ג.) בקש יעקב לישב בשלוה אמר הקב״ה לא דיין לצדיקים שמתוקן להם עוה״ב אלא שמבקשין עוה״ז, ולכן רצה לברך את עשו, בעוה״ז, ורק מן השמים ידעו, כי אי אפשר להם לשאת גלות קשה כזו ונודע לרבקה אמנו לשלוח ליעקב.

ושמחתי, כי בזה ניחא לי היטב מה שאמרו (תנחומא ל״ל: ד.), כי אאע״ה לא רצה לברך את יצחק פן יברך את עשו, והיה קשה לי מאד, האיך חשדו ליצחק אע״ה, שיברך את הרשע ולא את הצדיק, אמנם עפי״ז ניחא, כי היה חושש, פן עפ״י מדת הפחד שלו, יעלה בדעתו לתת הברכות לעשו, למען הקשות השעבוד, ומי יודע אם יוכלו לסבול כ״כ (עירובין מא:) ״עניות מעבירין על דעתו ועל דעת קונו״, ולא היה יכול להכריע איך לעשות, והניח הדבר בשב ואל תעשה, ואמר יבוא בעל הברכות ויתן למי שירצה, וכן היה, כי מן השמים ידעו כי לא יוכלו לסבול הכלל כולו כזאת ולא יעבירו על דעתם וכו׳, ע״כ נודע לרבקה לשלוח ליעקב לקבל הברכות, וזה כפתור ופרח, תהלה.

ומעתה ניחא כי נאמר אלה דברי הברית ולא קללות, כי אינם קללות, ח״ו, רק כאשר ייסר איש את בנו כן ה׳ א׳ מיסרך, ותהלה, כי זה לא כבר מצאתי כמדומה בילקוט, על חד אמורא שהיה מגמגם וקורא קומי אמורא אחרינא בפ׳ כי תבוא, שכחתי שמם, אמר לי, ״למה אתם מגמגם, לית אינון קללות אלא תוכחות״ שמחתי מאד כי מצאתי כדברינו.

והראנו עוד חזוק אמונה משם להפליא, המעיין היטב בתוכחה, וכבר כתב הרמב״ן ז״ל, איך שבעינינו ראינו כי כבר נתקיים יעו״ש, והנה נצייר לפנינו, אם היינו רואים תוכחה כזו בשעה שנכתבה, היינו מעלים על דעתנו שישאר ח״ו שריד ופליט משונאי ישראל? ועכ״ז ת״ל אנחנו קיימים, ולא עוד אלא שכל התורה שבע״פ נסדר אחר החורבן, ריב״ז עם כל תלמידיו ר״א הגדול ר״י וכו׳, רבי סדר משנה, רבינא ורב אשי סדרו תלמוד, הרי גלוי כי הפסוק ״ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם״ (ויקרא כו:מד) עשתה כל אלה, ואין אמונה גלויה יותר מזה, וביותר ריב״ז אשר היה בעת חורבן וסבל כל אלה, היאומן כי יסופר, כי בית מדרשו לא יבטל, ולהעמיד תלמדים גדולים כמו אלה שהי׳ לו כידוע, לא יאומן כי יסופר, ובפרט בדורות שאחריהם נסדר משנה וש״ס, והיו רבבות תלמידים, היאומן כי יסופר! והרי זו אמונה גלויה ומפורסמות יותר מנבואת הנביא, כי האמונה הזאת חיה וקיימת עוד היום הזה, מי יוכל לשבוע מההתפעלות הזו?! א קופערנעם יצה״ר ברויך מען צו האבען שלא להבין, והמשכיל יבין!

ודע, אחי, כי כתוב בספרי רמ״ח לוצאטו ז״ל, כי כל ענין, טוב לקרוא מקודם כולו, ואח״כ לדקדק בפרטים, כי לפעמים יש דבר שיבורר להלן ע״כ כן תעשה תקרא מקודם כל המכתב, ואח״כ תקרא כל פרט ופרט ממנו בדקדוק, ויערב לך מאד כי בעו״ה אני מוכרח לקצר, מחמת קושי הכתיבה, ל״א, ובפרט מההשתוממות מריב״ז, שהיה בזמן החורבן, וראה טיטוס הרשע נכנס לק״ק ועשה נבלות שם, ושפך דם כמים, היאומן כי רוחו החזק ישאר בקרבו, וינהיג נשיאותו ובתלמידים גדולי התנאים, אין זה רוח אנושי כלל, וכהנה עוד ועוד.

נצבים[עריכה]

אתם נצבים היום כלכם לפני ה׳ א׳ ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך וגו׳ (דברים כט:ט-י)[עריכה]

״אתם נצבים וגו׳״, קא חשיב כלל, ולמה קא חשיב עוד פרט? הנה בכל דבר יש מורכב מכמה פרטים, והיסודות ג״כ מורכבים, בחכמת כימיא יתחלק לפרטים, וכ״כ בחכמות יש דבר שנראה פשוט, ובמלאכת הגיון יתחלק לפרטים, כמו שחיבר הלוצאטו ז״ל חיבור על תלמוד לפי הגיון, וכ״כ במוסר יש דברים פשוטים מתחלקים לפרטים רבים, ומזה יבוא לתכלית הביאור ולעמוד על האמת, ונאחוז עתה עקבותי׳ ונחקורה על דרכינו, עד נבוא אל האמת כמבקש ללמוד ולא ללמד, ונדבר תחילה על שורש אמונה, ואח״כ למה אנו רחוקים מזה, ואח״כ איך להתקרב אליו, ואח״כ עצה היעוצה לדרכינו, והנה מראשית צריכים אנו לדעת כי על האדם להיות אוהב מוסר, ולא להתפתות כלום מאלו השונאים מוסר, כי (משלי יז) ״אורח לחיים שומע מוסר ועוזב תוכחה מתעה״, ובפרט כי הזמן גורם כו׳, והנה נדבר תחילה על סיבת הדברים, כי כל מסובב יש לו סיבה, סיבת היראה, אמונה, ונדבר על אמונה, ובאמת בזה הזמן היה ראוי לכל איש לחזק האמונה, כי בדורות שהיו לפנינו נתחזקה האמונה ממילא, כמו מי שנחלש לו האיצטומרא ונותנים לו רפואות לחזק התאבון, אח״כ מכל מאכל ומאכל נתחזק יותר ויותר, כן לפנים אם היו מעוררים האדם ליראה, אח״כ בלימודו ובתפילתו נתחזקה היראה ממילא, ונתיסדה האמונה, משא״כ בזמנינו, (ברכות לא) ״הי תורה והי מצוה דמגנו עלן״ לחזק האמונה, ומקרי העולם מחלישים האמונה, לכן מהצורך לחזק האמונה, והאמונה יביאהו לטוב, והנה האמונה הוא דבר שהשכל מחייב, כמו שמבואר באר היטב בעיקרים יעו״ש, וא״כ יש להבין למה לא ישתדל האדם לעסוק להתקשר על ר״ה ולזכות לכוח״ט, והנה מבואר בר״ן על פ׳ (דברים ח:יז) ״ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי וגו, וידעת וגו, הנותן לך כח לעשות חיל״, הענין כי בטבעו של האדם לתלות בעצמו גרם המעלות אם חכמה אם עושר ע(א)ם זכותו, וזה הענין ביארנו מאמר רבה בר בר חנה (ב״ב עג.) האי גלא דמיטבע לספינתא וכו׳, כי הנה גם הפילוסופים בקשו לעמוד על האמת, וזה ההפרש בינם לבין חכמי ישראל, כי חכמי ישראל תלו חכמתם במה שמקובל, (סוכה כח) ״מעולם לא אמרתי דבר שלא שמעתי מרבותי״, ״דייק וגמר שמעתתא מפומי, דרבי״, (ברכות לח:) וזהו מה שמצינו כל דבר ודבר מה שהשכל מחייב מ״מ לומדים אותו מקרא, מפני שזה היה אצלם שורש ועיקר שלא לסמוך על עצמו, רק על המקובל, אבל חכמיהם להיפוך, כל מגמתם רק לחדש דברים בעיקרים מבטנם ושמם יקרא עלי׳, כמו שכתב הכורזי על אריסטו שגנב מספרי חכמה של שלמה המלך ע״ה וקרא שמם עליו, ומזה הטעם תורה נתמעט, כי תורה סודה על הקבלה, וכל עוד שנתרחקנו מהקבלה, התמעט ידיעותי׳, כי א״א להכתב על הכתב בלי שיפול שום טעות, רק העיקר סמכנו על התורה שבע״פ, ולכן כל מה שנתרחקנו מהקבלה, נתמעט הידיעה, משא״כ חכמה יונית יסודה על האדם וכננס על ענק תתגדל, וזה כו׳ ״האי גלא דמיטבע ספינתא״, פי, כי העולם נמשל לים והאדם כספינה, והגאוה הראשית מה שרוצים להוליך אחר שכלם, והוא דמטבע אותם, ואין תקנה לכבות אותה רק ״באליותא דחקוק עלה כו׳״, פי, זה התורה, כי היא התבלין, וזה הסיבה אשר לא ישימו ר״ה נגד עיניהם, כי באמת נתן הקב״ה טבע באדם להיות הוא האמצעי בהשתדלותו, וכמו שמצינו (ברכות ג) יועצים באחיתופל, פי, רש״י איך לשום מארב ותכסיסי מלחמה, ונמלכים בסנהדרין, להתפלל, והמשכיל יבין כי הוא רק כחומר ביד היוצר, והעיקר הוא התפילה, אבל אנחנו נשים מבטחנו על עצמנו, והאמת לא כן הוא, רק העיקר הוא התפילה, וצריכים אנו לדעת כי זה ממש כמו החולה שמחמת חוליו נאבד ממנו החוש ואינו מרגיש חמימות האש, כן אנחנו מחמת חולי הנפש לא נרגיש באימת הדין, וזה מה שאמר שלמה המלך ע״ה, (משלי ו:ז) ״לך אל נמלה עצל״, פי, כי היא מטבעה אוגרת בקיץ, כן אנחנו בטבע השכל החזק מהרגשות הנפש צריכים אנחנו לראות הנולד ולחשוב חשבון הנפש ולהבין כי ר״ה לבד הוא סיבת כל הצלחתינו, והנה צריכים אנחנו לדבר מתפילה איך להתפלל, מהראוי תמיד להתבונן בתפילה, כמו שכתב הרשב״א על האי פלוגתא (ע״ז ז:) אם יתפלל ואח״כ יבקש צרכיו או להיפוך כו׳, יעו״ש, ולכל הפחות בר״ה יתבונן אך להתפלל אם לבקש צרכנו מבואר הלא הזוהר כ׳ צווחין וכו׳ ״הב הב״, ונוכל לדבר ענין איך שלפנינו טוב לבקש על צרכינו, מבואר בר״ן על פ׳ (דברים י:יב) ״ואתה ישראל מה ה׳ א׳ שואל וגו׳״, ג׳ קושיות עצומות, נוכל לדבר בזה הענין, שלמה המלך ע״ה בילדותו אמר שיר השירים ואח״כ משלי ואח״כ הבל הבלים, הנה הר״ן כתב ״זקני ת״ח כל זמן שמזקינין וכו׳״, פי׳ כי הדמיון הלוחם עם השכל, בזקנותו מתישב, ולכן בילדותו עסק בהשכל להתדבק עם קונו, כי זה מטבעו, כמו שטבע האדם למלאות תאות נפשו שבטבעו, אבל עדיין הדמיון לוחם עמו, ולא נתישב כ״כ הבל העולם בנפשו, אח״כ משלי מעורב שכל עם טבע, כי זה נאות ג״כ לטבע, אח״כ, הבל הבלים, והבן כי קצרתי מאד, רק ראשי פרקים, וכן בזה, מתחילה יראה מהעונשים, כי עי״ז יחלש הדמיון, אח״כ יראה כי א״א בלתי ללכת בדרכי השי״ת, כי המדות הם כשאור לעיסה המחמצת כל החומר, אח״כ יכול לבוא לאהבה אמיתית, ולכן הביא דתן ואבירם, כי רוצה להגדיל היראה, איך גדול כח החומר להפיל האדם בלי שום הטיית היתר, כי קרח עינו הטעתו, אבל דתן ואבירם בלי שום נטיית התר הפל אותם יצרם בשחת מאודם בשביל גאותם, ולכן צריך להתרחק מגאוה ללכת בדרכי השי״ת, וא״כ מה שמבקש צרכיו, בזה הוא מדכא הדמיון, וא״כ זה טוב לנו, והזוהר מדבר במי שכבר הכניע כח חומרו.

לעברך בברית ה׳ א׳ ובאלתו אשר ה׳ א׳ כרת עמך היום (דברים כט:יא)[עריכה]

העתקת המאמרים אשר ישיג, אכביד עלי, ואקוה לזכות מזה, כי זה אצלי בזמן הנוכחי בגדר פקוח נפש, גם עתה אני שולח העתקה, יתבונן בה היטב לעיין בגמרא היטב דוקא, ונורא הוא ולב אבן ימס כמים, ומי שאינו דואג לאחריתו שפל הוא הרבה מבהמה, כי הבהמה מה שבחוקה דואגת, והאדם בחוקו יש לראות הנולד, נזכה לראות כנאמר ״לעברך בברית ה׳ ובאלתו״, פי׳ שני הצדדים הברכה מצד אחד והאלה מצד השני יהי׳ נגד עיניך כאילו עובר ביני׳ ממש, וזהו כונת ״לעברך״. ובזה נזכה לגמח״ט וכפרה גמורה ביוה״כ הבע״ל.

מאמר ״לעברך בברית ובאלתו״[עריכה]

לעברך בברית ה׳ א׳ ובאלתו אשר ה׳ א׳ כרת עמך היום למען הקים אתך היום וגו׳ ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת וגו׳ (דברים כט:יא-יג)[עריכה]

מי יתן והי׳ נגד עיניו את הדברים אשר דברנו, כי זה הוא עיקר חכמת האדם להיות נגד עיניו אחריתו, כי זה אות שכבר שב שכלו להיות שורר בביתו, כי זה הוא כח השכלי לקרב הרחוקות, להיות העתיד כהוה, וזה לא יכול להיות רק אם כבר העמיק בחכמה להוציא מכח אל הפועל תכונת נפשו המשכלת בהבנתו עונג של חכמה ומדע, ולהבדיל ולהכיר הבדלת עובר — לקיים, ולהבדיל בין עונג מצומצם, לעונג רחב בלי מצרים, והבדלת עונג מעורב בעצבים ברובו — לעונג זך ובהיר בלי שום תערובת עצב, רק כולו מחמדים בלי הפסק, ובזה יתבטל נועם תאות הבהמיות, והרצון השוטף למדות המגונות — ואז יתעצם כח השכל לעמוד על תכונתו, לקרב העתיד כהוה, ויעמוד נגד עיניו עוצם החרטה באחרית, כשיבורר ההבדל בחוש, ובפרט כי אז כבר חלפו ועברו ההנאות המדומות, והצער מהן קים לזמן ארוך מאד ועצום מאד, מי יכילנו, זוהי החכמה האמיתית שראוי להקרא חכם עבורה, כי הוא מכיר דבר כמו שהוא, וזהו יסוד החכמה והתבונן באלה הדברים כי המה מעט הכמות ורב האיכות ועל זה כרת ה׳ א׳ אתנו ברית ״לעברך בברית ה׳ א׳ ובאלתו אשר ה׳ א׳ כורת עמך היום״ ״ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית ואת האלה הזאת כי את אשר ישנו פה עמנו וגו׳ ואת אשר איננו פה עמנו היום״ (נצבים יא-יד). הנה מבואר באר היטב, כי כמו שאנו מחויבים לקבל הברית, כן אנחנו מחויבים לקבל האלה, והנה קבלת האלה היא הידיעה וההתבוננות בה, כי לא היה רצון השי״ת לקלל בניו לחנם אבל להבינם הכרחיות הקבלה של הברית, היינו התורה עד שהעובר על התורה מוכרח ח״ו להאלות, ומזה יתבוננו בניו להתחזק בקיום התורה, וזוהי כונת ההעברה באלתו.

והנה מי שאינו מכין עצמו להבין אחריתו, הרי אינו עובר באלתו, וכבר אמר הכתוב ״והתברך בלבבו וגו׳ שלום יהי לי״, ופי׳ הרמב״ן ז״ל פי׳ ״שלום יהי לי״ כי אינו מקבל עליו האלות, ואז ״יעשן אף ה׳ וקנאתו באיש ההוא״ וראה והתבונן מה שנאמר שם ״ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה״ פי׳ ״רבצה״ הוא: כי רע ומר הוא, ורוצה לחטוא בהרחבת הלב, הפסוק מעיד עליו כי ח״ו יצא מרעה אל רעה שלא הורגל בה, עיין ברמב״ן שם, ״למען ספות הרוה את הצמאה״ וגדול עונו האלה מצאה קן לה לשכון אצלו, יען כי אינו רוצה למרר לבבו הערל ורוצה לפתות עצמו ״שלום יהיה לי״, למען יחטא בהרחבת הלב, והרי הוא כאילו ממאן בתורת ה׳ וברפואתו, זהו פורק עול מ״ש, ״ויעשן אף ה׳ וקנאתו עליו ורבצה בו כל האלה״, תהיה סוכנת אצלו, והמורגל בעיון הדק מבין כי מי שאינו עוסק בהכנת בינתו עוצם חרטת אחריתו, כמבואר למעלה, הרי זה ממש אומר ״שלום יהיה לי״ — ומה שדברנו עוד בזה נוראות בביאור הרמב״ן ז״ל בזה, קשה לי לכתוב, אמנם די בזה שכתבנו כי האומר ״שלום יהיה לי״ פי׳, שאינו משיב אל לבו אחריתו כי מנשוא, ורבצה בו, ר״ל, הרי נתבאר באר היטב גודל החיוב של ההתבוננות להשכיל ולהיטיב.

ואל יאמר הרוצה בקולות ולא בחומרות, אני אינו אומר ״שלום יהי׳״, רק אני מתעצל בעסק הבנת אחריתי, זה בדותא היא כאשר נבאר היטב.

הנה מבואר בפירוש בפסוק, כי העברת הברית והאלה, גם ל״את אשר איננו פה״, והנה כבר ביארנו כי כונת האלות כענין ״טוב מאד״, שאז״ל: ״זה המות״, היינו להכניע הנפשות, וא״כ ״את אשר אינו פה״, שלא היה אז בעת שענו הלוים בקול רם, וגם בעת ששלח השי״ת ע״י משה רע״ה התוכחות, האם יכול להתפעל כמו אז ששמעו ממרע״ה מפה אל פה, וגם במעמד הלוים לפני כל ישראל, ומה הוא ההעברה באלות? וע״כ כמו שכתבנו: ההכנות להתחכם ולהבין אחרית דבר מראשיתו, והיא היא העברת הברית, וא״כ מי שאינו מקבל הרפואה של הקב״ה, הרי כאלו אומר אי אפשי בתורתך ואי אפשי ברפואתך, ר״ל! וע״כ מי האיש החכם ויבין את זאת, יקח רפואת של הקב״ה, להתבונן אחריתו, ושב ורפא לו, אכי״ר שנזכה לכנוס בברית ה׳ ובאלתו לרפאותנו, לקיים התורה כרצונו ית׳ וטוב לנו כל הימים!

והנה היום נתעוררתי עוד השייך לזה: כי מצינו במלכים ב׳ כב ביאשיהו ״ויהי כשמוע המלך את דברי ספר התורה ויקרע את בגדיו״, ויאמר לו ה׳ ״יען רך לבבך ותכנע מפני וגו׳״ למדנו מזה דבר גדול מאד, כי הנה ידמה לנו, כי הגאוה הוא רק נגד אדם ולא נגד השם, ר״ל, ופה מבואר באר היטב, כי מי שאינו נכנע הרי, ר״ל, מתגאה גגד גדולתו ית׳, ח״ו, ועוד למדנו מזה כי הלא לא ידענו מה זאת מתגאה נגד גדולתו ית׳, ח״ו, וראינו מזה כי מי שאינו מתפעל ונבהל כשקורא בתורה העונשים, זה הוא האות, כי הוא אינו נכנע, חלילה, וכמתגאה ח״ו, נגד גדולתו ית׳, ועוד מצינו ״ומקשה לבו יפול ברע״, לא ידענו מה הוא גדר ״מקשה לבו״? ופה מבואר ״יען רך לבבך וגו׳ ותבכה לפני וגו׳״ הרי כי הפחד והמוס הלב עד שקרע בגדיו, ובכה מפני הפחד, זהו רך הלבב, וידיעת ההפכים אחד — א״כ מי שאנו נבהל והמוס ימוס לבו כדונג מפחד העונשים, הרי זה היפוך מרך והוא קשה — וא״כ ימס לב האדם, ולבבו יחיל בקרבו, פן, ח״ו, נפל בגדר ״ומקשה לבו יפול ברע״, ר״ל, כי הקושי יבוא מבלי השתדלות לרכך הלב, אהה! אהה! מי יכילנו! ושלשת הלמודים האלה כדאים להפוך האדם מקצה אל קצה לחשוב לאחריתו, ולהנצל כצבי מפח יקוש, ולהתענג בדשן נפשו. - ובאמת הדברים האלו צריכים לעשות את האדם בעל תשובה, והיותר מוכרח מתחלה להתרגל להיות מעיין, וכמובן מהם.

בני יקירי נבהל מהדברים האלה וכתב לי מיד כי עוד יתבונן בהם היטב כדרכו תמיד לחשוב ולהשיב אל לבו בעיון היטב את הענינים ששומע, ותהלה, כי זוהי הצלחתו.

פן יש בכם איש או אשה או משפחה וגו׳ פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה והיה בשמעו את דברי האלה הזאת וגו׳ (דברים כט:יז-יח)[עריכה]

יש התפעלות ויש שכלי, מה התפעלות ומה שכלי מבואר במאמר..., והנה ע״פ התפעלות תראה אחד עובר עבירה, ותכעס עליו, והשני עובר, ולא תכעס עליו, ובאמת עפ״י השכל יש בחינה להיפוך, ויש בזה עניינים הרבה, אך נדבר עתה בחינה אחת, והוא: כי התורה נחלקת לשנים לימוד ופעולה, כדומה, תפלה, הלימוד הוא התכוננות על היראה היינו על להבא, כמבואר במאמר..., פעולה הוא מצות תפלה, וכן שבת, וכן הרבה, והנה הדתות נחלק דת טבעי דת נימוסי ד״א התורה היא ד״א נתעלתה עליה בהרבה פרטים (מהמבלבה״ד, כנראה כונתו שדת התורה עולה על דת ד״א) כמבואר בספר העיקרים, אבל לא גרתה (נ״ל גרעה) ערכה מדת הנימוסי, ע״כ מה שע״פ דת הנימוסי הוא עבירה, בודאי גם עפ״י התורה כן, אך הוא בסוג הלימוד ולא בגדר הפעולה, ע״כ תמצא כי תראה איש מתרחק מן היפוך הרצון מה שהוא נגד כבודו או נגד חמדת הממון, הוא חולי גדול ר״ל, או האיש המתעדן עצמו, לא לשום כונת בריאות, — אף שע״פ ד״ת מותר, היינו בגדר פעולה, אבל בגדר לימוד, הוא עבירה גדולה, וזה כז״ל (ע״ז יח) עבירות שאדם דש בעקביו מסבבים אותו, הם הסיבה לעבור על התורה כולה, והנה כמו כן יש בעבירות תוריות, עבירה התפעלי, כמו כעס, או שאר דברים שהתאוה דוחקתו, ויש עבירה שכלית, שעושה אותה בדעת מיושבת, וזה גדולה מאד, וזה היה חטאת קרח, דאיתא במדרש (במדבר רבה יח) דלא רצה להתוכח עם משה פן יעמידנו על האמת, וזה היה עבירה בישוב הדעת, ע״כ ענשו היה (לירד) חיים שאולה, כי מי שחטא בחומר, היינו בהתפעלות הנובע מחומר, ענוש יענש החומר, היינו מיתה, אבל חטא השכל ראוי לירד חיים שאולה, והנה הענין אשר האדם אינו מתבונן על דרכיו הוא בדעת, ע״כ ענשו גדול מאד, וכבר חקר העיקרים על עונש האדם אם הוא נצחי וכו׳, אבל הוא משפט נצחי, כיון שהשכל נצחי והבן, וזה הענין בדברים במדרש, (ד״ר א:ב) שהלך להקב״ה ואמר מה עשו חטאם קל, היינו שרצה שיתחשב על פי החומר, ולישראל אמר אולי יחשב כעבירה עפ״י השכל, חלילה, וזה הענין (דברים כט:יז) ״פן יש בכם שורש וגו׳״, היינו בשרירות לבי אלך, ולא ישתמש בשכל לחקור על דרכיו, אולי (חסר כאן) ע״כ והבדילו לרע מכל, היינו שיענש עפ״י העונש הנעשה לעבירות שכלית, וע״כ נבחר דרכינו לעמול בתורה וביראה הקודמת לשוב לפניו ית׳ באמת.

(מהמלבה״ד, מצאתי לנכון לצרף כאן עוד מאמר השייך להרעיון שבמאמר הקודם.) מדרש פ׳ דברים (ד״ר א:ב) ״להקב״ה אמר מה עשו, לישראל אמר ראו כמה וכמה עשיתם וכו׳״, הנה יש שכל, והתפעלות, אם נדבר מזה בפרט, עצמו מהכיל, כי הוא עמוק עמוק מי ימצאנו לפי גודל שכל האדם ולפי רוב חכמתו בתלמוד ובפוסקים יגדל ידיעתו, בזה צריך להכיר א״ע ולהכיר העולם, ולהיות חכם גדול ואז יצליח, לא כמו שסוברים העולם כי זה דבר קטן, אך היא חכמה עמוקה מאד, אך נדבר בכלל, ענין השכל הוא: חשבון ההקשי באין דבר הדוחק אותו לעשות, ענין ההתפעלי הוא: דבר הדוחק אותו, כמו עושה מחמת כעס, לא יחשב בשכל שכן צ״ל, אדרבא אח״כ יתחרט, כן כל הדברים כמוהו, אכן יש ענין גדול (הושע יד:ו) ״ישרים דרכי ה׳ צדיקים ילכו בם״, הנה ידוע כי יש דברים אסורים, ויש דברים מותרים, על צד ההתפעלות, האסורים חמורים הרבה והרבה מהמותרים, אשר על זה לא נאמר רק ״קדש עצמך במותר לך״, אכן ע״פ השכל יש בחינה א׳ שהם קשים הרבה, היינו מצד המקרה, כדומה הזאלדאט העיקר מבוקש המלך (כנראה צ״ל, להמלך) בעת מלחמה, אכן אם לא ילמוד קודם, לא יוכשר בעת מלחמה, כן האדם מוגבל בערך וגבול אף בכחות הגוף וכש״כ בכחות הנפש, ולזה האדם אשר כבר עומד במדרגה שיפרוש מן האסור כמו מן היושר (אולי צ״ל מן האש) אצלו הוא רק מותר, אכן אדם שכל מעשיו רק התפעלות, לומד בעת שרוצה מתפלל כו׳, ואין בידו לחשוב ולעשות, הוא ח״ו חומה פרוצה, העיקר אצלו הגדרים, לכה״פ לעשות גבול לכל דבר, כן ביראה העיקר ליראה מלפניו, לימוד היראה הוא רק הכנה, אכן האדם שלא ניסה להתבונן בזה, בלתי אפשר לצייר היראה הזאת, וכל יראתו אינו רק התפעלות, כן הענין ברה״ש, ידוע ג׳ ספרים נפתחים, והנה מלבד כי בלתי הכנה יכול להיות רה״ש כמו שאר ימים, זולת זה, רה״ש עיקר הכנה על תשובה. (כנראה חסר הסיום).

לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבר לנו וגו׳ (דברים ל:יב-יג)[עריכה]

הנה מה שעלה מהמסתעף שם כי עיקר מעלת האדם מחביבותו לחכמה, וכמה הוא מוסר גופו ונפשו עליה בעמל והשתדלות להשיגה ולהכניע א״ע בשבילה ולכתות ועבד לבעלי החכמה, למען יתלמד מהם, וזה אות שהוא מחבב חכמה, ואחרי כי הוא חבב חכמה, אות כי יש לו יד ושם בחכמה להבין נעימות החכמה, והוא ית׳ (דניאל ב:כא) ״יהיב חכמתא לחכימין״, והנה מצינו עוד חז״ל, (במדבר כא:יח) ״ממדבר מתנה״, (נדרים נה) ״אם אדם משים עצמו הפקר כמדבר וכו׳ התורה ניתנה לו מתנה״, הרי כדברינו דהעיקר החביבות של חכמה, להפקיר עצמו עליה בגופו ונפשו ומאודו עליה, וע״כ אז״ל, (דברים ל:יב) ״לא בשמים היא״, מי שמגיס דעתו עליה, אינו מחבבה, ״ולא מעבר לים״ אינה מצויה לא בתגרנים ולא בסחרנים, פי׳ שהם מחבבין ממון יותר מדי, וא״א לחובבי ממון יותר מדי לחבב חכמה, כי זה כמו אש ומים בכלי אחד, ויש לנו עוד מאמר נפלא מסייע לזה, כי החכמה היא רק מתנה מאתו ית׳ בעבור חביבות החכמה, ומי שאינו מחבב אין נותנין לו מן השמים חכמה, ומעתה יצא לנו כי מי שאינו מחבב בעמל והשתדלות בגופו ונפשו ומאודו, דבר ברור הוא לנו, כי ניעור וריק הוא מחכמה ר״ל, (נדרים מא) ״דא לא קנית מה קנית״, החונן יחננו להיות מחבבים חכמה בגופו ונפשו ומאודו, ואז נדע כי חיים אנו, כי היא חייך כתיב.

ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע (דברים ל:טו)[עריכה]

(מדרש עקב) ״איני חש על החמורות מפני שהן חמורות אבל על הקלות מפני שהן קלות וכו׳״, עוד מפני מה אין אומרין שירה בר״ה ויוה״כ ובו׳, הנה יש מי שהתכלית מביא לו לבקש הסיבות שיבוא להתכלית, ויש מי שמהסיבות בא לידי התכלית, כגון מי שרוצה להרויח ממון, זאת ילחצנו לבקש סיבות לזה, ויש מי שבמקרה הסיבות, יבוא לו התכלית, וכן בחכמה, יש מי שכוסף הידיעה יציק לו ללמוד החכמות, ויש מי שבהכרח הוריו ומוריו ילמוד בלי כוסף, אבל אח״כ יבוא להתכלית, וכן בעבודת השי״ת, יש מי שאמונתו מביאו להתבשר במעשיו ולחפש על תיקון דרכיו׳ ויש מי שצריך לחזק האמונה ואח״כ יחפש תיקון דרכי׳, וכן באלול, יש מי שפחד יוה״ד יביאנו להתחפש על מעשיו, לא כן עתה, מהסיבה אשר נעסוק באלול על פחד יוה״ד נבוא להתכלית לפחד מרה״ש ולתקן מעשיו, והנה הפרש גדול יש בין זה לזה, והוא: באם הסיבה באה מהתכלית, כשיבוא אלול תומ״י יכשיר מעשיו ללמוד יותר ולשמור מהרע יותר וכו׳, אבל מי שהולך להסיבה בלי מחשבה התכלית, ראשית מלאכתו בבוא אלול, ללמוד מאמרי חז״ל בר״ה ויומא על עומק הדין, ואח״כ יבוא לתקן מעשיו, והנה ג״כ נדבר תחלה על עסק אלול, ואח״כ תיקון מעשה,

הנה מהידוע כי האדם נרכב משכל ונפש חלק נכבד וחלק נבזה, וזה ודאי כי החלק הנכבד יש לו מעלות יתרונות על החלק הפחות, אבל מצאנו ראינו כי החלק הנכבד יש לו שפלות בפרט אחד, והוא: כי הגוף כשיצטרך לאכול, ידע כי הוא רעב וצמא וחולה, וכל מה שהוא חולה יותר, מרגיש יותר, משא״כ השכל, כל מה שהוא רעב וצמא יותר, מרגיש בפחות ממי שהוא לא רעב כ״כ, כדומה מי משתוקק לתקן חסרונותיו ולהיות יגון בלבבו תמיד, רק מי שיש לו מעט חסרונות כ״ש בדוד המלך ע״ה לא היה בו ״רק בדבר אורי החתי״ (מלכים א׳ טו:ה) ועכ״ז אמר (תהלים נא:ה) ״וחטאתי נגדי תמיד״, וכן מי משתוקק לקנות חכמה ולשמוח בהתרת הספיקות, כמאמר החכם ״אין שמחה כהתרת הספיקות״ אלא מי שהוא רודף אחר החכמה, וכן מי שמח בחכמת חיקוק הזכרון הנקראת מאנע מאניק אשר היא רמוזה בתלמוד (משלי כה:ו) ״בתחבולות תעשה לך מלחמה״ ושם הלשון (ערובין נד) ״עשו ציונים לתורה״, ועיין שבת ק״ד ״עשה סימנין לתורה״, מי שרוצה שתלמודו יתקיים בידו, מי הוא שמח בידיעה נפלאה אשר לא השיגוה כל הפילוסופים, כידיעת הבורא והשגחתו על כל דבר. אשר נודענו מיציאת מצרים, ונצטוינו לזכור ב״פ בכל יום, להשריש הידיעה הזאת, מי שמפקח על עצמו למה נברא, ומה תכליתו, וההפרש הגדול אשר יהיה בין טוב למוטב, ישמח, כי זה מביאתו לתכלית הטוב, וכמו שמצינו השבח הזה בנשמת, ״אילו פינו מלא שירה כים וכו׳ ממצרים גאלתנו וכו׳ עד הנה עזרונו וכו׳ ואל תטשינו לנצח״, הרי יש לנו לשמוח הרבה כי ננחיל בזה הידיעה תענוג נצחיי, אבל מי שאינו מבקש התענוג ניצחיי, רק נעזב לתאותיו, אין לו מזה שמחה, וזה שאז״ל (סוכה מו) ״כלי מלא מחזיק״, פי׳ מי שיש לו תחלה חכמה, שמח בחכמה, לא כן מי שהוא ריקן מחכמה, וכן בעצמות החיים יש אונאה עצומה בלתי משוערת, יש מי שנראין כחיים והן מתים מוחלטים. והוא מי שנעזב לתאותו, אוכל מה שרוצה שותה מה שרוצה, עושה מה שלבו חפץ, כנאמר (משלי כא:י) ״נפש רשע אותה רע״, ולכה״פ לא יעשה מה שלבו הרע חפץ כי יכמרו רחמיו לא כן הוא ״לא יוחן בעיניו רעהו״, רק גומר אכזריותו וזה הוא המת המוחלט כי ההעדר כרוך בעקביו, כנאמר (בראשית ב:יז) ״ביום אכלך ממנו מות תמות״, פי׳ המיתה כרוך בעקביו, וכל העומד ליבצר כבצור דמי, וע״ז אמר דוד המלך ע״ה (תהלים קטו:יט) ״לא המתים יהללו וכו׳״ פי׳ המתים בחיים, והענין כמו שאמר ״ולרשע אמר א׳ מה לך לספר חוקי״, והענין כי באמת סיפור נפלאות השי״ת מה גמול לו ית׳ בדי לאחוז בקצות מדותיו, גומל חסדים טובים מכלכל חיים בחסד, מה הוא קדוש אף אתה קדוש, אבל הרשע אשר נאמר עליו ״לא יוחן בעיניו רעהו״, מה לו לספר שבחיו בגדר חוק, ועוד ״ותשא בריתי״ היינו מצב התפלה הוא לעורר ברית אהבה בינינו למקום ב״ה, (דברים כו:יז) ״את ה׳ האמרת וכו׳ וה׳ האמירך להיות לו לעם סגולה״, וזה צריך להיות בלב שלם, לא כן ״ותשא בריתי עלי פיך״ לבד ולא בלב, לזה אמר לא המתים הם הרשעים בחי׳ קרואים מתים, יהללו וכו׳, כי מה גמול לו בהילולם אם לא יאחזו בדרכיו, וכ״כ להיפוך מי שהוא מדוכה ביסורים ושפלות, אשר הוא בב״א כמת, ולמה לו חיים, אבל הוא באמת חי אמיתי, כנאמר (תהלים קיח:יח) ״יסור יסרני יה וכו׳ ולמות״ הוא המות הנצחי ״לא נתנני״ מחמת זה, והנה בפחד יוה״ד יש ג״כ אונאה עצומה בלתי משוערת, והוא שהעולם סוברים הלא כמה ר״ה חלפו, ואני כמו שהייתי, אבל ידע האדם, כי ממש כמו מי שמכלה הכלי עיכול זא״ז כל פעם ופעם יכלה עד עת הגיע מחלתו למרבה, כן בזה, וכן מי שאומר כל השנה צריך להיות ירא אלוקים, זה דומה לזאלדאט (חיל) דכל השנה אינו מנקה כ״כ כלי מלחמתו ואינו מתכשר כ״כ במלאכתו, לא כן בעת אשר יתבשר על ביקור המלך היינו רעזוויזיאן, וכן אנחנו כלי מלחמתנו היינו מלחמתה של תורה חלודה כלינו מלא טינוף, ע״כ בעת כזאת נכונה לעת קרב.

וזה ״פי׳ הפ׳ (דברים ל:טו) ״ראה נתתי לפניך וגו״, קשה היה צריך לומר דבר והפכו, החים ומות, אבל הענין הוא כך: כי מבלעדי (אבות ב:א) ״חשבון מצוה כנגד שכרה וכו׳״, אין אנו יכולים לבוא להיות מושלים ביצרי׳, ע״כ אמר החיים הנצחי זה החשבון יביאך להטוב וכו׳, ולכן לבסוף הפך הדבר הטוב קודם ואח״כ התכלית, כי התכלית סוף מעשה במחשבה תחילה, והבן כי קצרתי.

סוף דבר יש עלינו בלי נדר לקבל ב׳ דברים, מה שנוגע לאחרים, וב׳ דברים מה שנוגע לעצמנו, מה שלאחרים — היינו חזוק התורה, וביותר להשגיח על בנינו על החדרים בסדר לתיקון המדינה, היינו, אהבה זה לזה ולא להיות השנאה בריקודים, ועדיין הוא מרקד ביננו, ולעצמנו — מה שאנו מרגישים לתקן למעשה, ומה שאין אנו מרגישים, לתקן להיות מרגיש, ובזה ננצל, וזה סיום המדרש היטב, ונזכה לתשובה שלמה.

ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו׳ (דברים ל:טו)[עריכה]

אור ליום ג׳ ב׳ לאד״ש שמרבין בו בשמחה וכו׳ שנעשה בו נסים לישראל והי׳ מכתם רפואתם, כנאמר (שמות טו:כו) ״כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאיך״, וכבר העירו אם לא אשים מה מרפא? ובפשיטות י״ל, דהנה מכת מצרים הי׳ נקראת מכה, יען לא נמשך ממנה תועלת, כי פרעה הכביד את לבו, ונתוסף חטא על פשע, ונמצא היה מחלה בלי רפואה, אבל מכת ישראל, תמיד מכה שהמביאה רפואה, כמו בדור המן, לא נתחרטו על המאורע שאירע להם בדבר המן להפחיד לבם, יען שאח״כ נתהפך מן הפחד והצרה, ידיעה ברה כשמש מאירה להגדיל תורה ולהאדירה, כשאז״ל מגילה ט״ז שאמר המן למרדכי היהודי, בא מלא קמצא דידכו ודחית עשרת אלפים ככרי כסף דידי, ונמצא מכת ישראל לשעתו, אבל לבסוף המכה תהפוך לרפואה, וזה ״כל המחלה וכו׳״ במצרים היה המחלה בלי רפואה, אדרבה ר״י (נ״ל רע יותר) אבל ישראל המכה ״כי אני ה׳ רופאיך״ ממכה יתקן רטיה, וכן ברור הנהגתו ית׳ עם ישראל בכללם אף גם בפרטם אם יתעורר האדם וטוב לו כל הימים, יופיע אור פניו על בניו היקרים הממולאים מפז וכו׳ וכו׳, נפלאים מעשיך ה׳, בראת בעולמך הפכים בנושא אחד, והכל לטובת האדם להועיל כ״א, (ישעיה מח:יז) ״אני ה׳ מלמדך להועיל״ והפי׳ אולי יבוא (חסר מלה) אני רואה בקרבי אחוס על הזמן הרבה מאד, יען כי נשאר לי זמן מועט מכמה ענינים, ועכ״ז כשיבוא לידי לכתוב לבניי היקרים להועיל אשא ידי בשמחה ונחת, כמה גדול מאד רחמי ה׳ על האדם להועיל, וטבע גם באב להשתוקק בתשוקה נמרצה להועיל לבניו.

ואודיע לך אשר דברנו בזה השבת, כי באמת לא כאשר דמינו עד עתה, כי הטוב באדם חלש מן הרע כאשר נראה לכאורה, אבל ההיפוך, כי טב (נ״ל גבר) הטוב והרע חלש, רק (קהלת י:א) ״זבובי מות יבאיש יביע וכו׳״, כי חסרון אחד יקלקל חוזק הטוב שבאדם, הא למה זה דומה, לכוס גדול של יין חשוב מאד בהתערב בו מעט עפר וחול בלתי אפשר לשתות היין, ואין עצה רק לנקות היין המרובה מן מעט החול ואז ישאר היין על כנו, כן כל איש יש לו מעט חסרון המקלקל את רוב הטוב שבו, ורק הרע המועט הוא מתפשט בכל היין הטוב, והנה מצאנו זה בפסוק מפורש (דברים ל:טו-יט) ראה נתתי לפניך וגו׳ ובחרת בחיים, פי׳ ידוע כי טבע האדם חוזק בריאותו — כאשר מזגו על צד השיווי, כאשר יתקלקל השיווי, יתרבה החולי באדם, חוק הרפואה הוא רק להשקיט התגברות, אבל עיקר הרפואה מה שטבע החיוני מתחזק נגד קלקול המזג להעמידו על מכונו השוה, ואין ביכולת הרפואה להעמידו על השיווי, רק להשקיט מעט התגברות המבלבלת השיווי, אבל עיקר כינון העמדת השיווי זהו עמל החיוני בכל תוקף עוז, כידוע מחכמי הרופאים, וזה הטבע בעצמו מצינו בכל דבר ממש, ביין המעורב בחול, עיקר נקיון היין לא יועיל מה שילקט באצבעו מעט מעט, אין זה כלום, אבל עיקר עושה הטבע, מה שטבע המים לעלות למעלה מעפר והיא דוחה החול למטה, ואין על האדם רק לכבוש רצונו שלא לשתות מיד, רק ימתין עד שהטבע ידחה החול וינקה את עצמו מהחול, וכן בכל דבר, גם בכחות הנפשיות, העיקר מה שטבע הטוב בנפש מתאבק ולנקות עצמו מן הרע המעורב בו, ואין על האדם רק מעט השקטת התגברות התעוררות, עד שהטוב י׳ לו פנאי להתגבר ולהנקות מהרע המועט, וזהו ״ובחרת״ במה? בחיים! פי׳ החיים הוא אשר יבחר את עצמו בזה ימתין גם יתן כח בטוב להתגבר מעצמו, ונמצא כי האדם בעצמו אינו עושה רק מעט השקטת התגברות התעוררות, עד שהטוב י׳ לו פנאי להתגבר ולהנקות מהרע המועט, וזהו ״ובחרת״ במה? בחיים! פי׳ החיים הוא אשר יבחר את עצמו מן הרע המעורב, וי׳ טעם הב׳ בחיים כמו עם החיים תוכל לבחור בטוב הברור והזך, ונמצא כי רק חסרון קל יערבב כח החיים מבלי להניח כח החיים לעשות את שלו, באם לא יכבוש את תאותו כמו ביין כנ״ל.

וילך[עריכה]

הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה׳ א׳ ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת (דברים לא:יב)[עריכה]

רב שלום וברכה וכו׳ יזכה לגח״ט ומתוקה בזה ובבא בתוך כנסת ישראל כמבואר (חסר כאן מלה, וכנראה צ״ל, במכתב) העבר שזה ברכה שאין למעלה הימנה, נזכה לעסוק בחרטה על עבר וקבלה על להבא, כמו שכתב הרמב״ם ז״ל (הל׳ תשובה ה:ב) עד שישוב ויעיד עליו אביו שבשמים ששוב לא ישוב לכסלה עוד, ואז מכפר כמו שנאמר (ויקרא טז:ל) ״לפני ה׳ תטהרו״, ומי יתן ירחי קדם כשהיה אדמו״ר ז״ל חי והיה דורש כל ימי אלול בכל יום ויום, וכל דברי קדשו היה רק על הכנת יוה״כ להגדיל החרטה מעומק הלב, ולאמת הקבלה בכל האפשרי עד שיעיד עליו אביו שבשמים וכו׳, כדברי הרמז״ל, ולב אבן היה נימוח מחכמתו וצדקתו, ועתה בעוה״ר דור יתום אין לנו רב ולא חבר, מי יתן וספרי המחברים שכבר המה בעולם העליון, יהיה לנו לרב, לעורר לבנו לתשובה לחרטה על העבר וקבלה על להבא, וע״ז נוסד עמלינו לחזק לבות בני אדם ללימוד המוסר, כמו שנאמר בוילך פ׳ שלישי פסוק יב (דברים לא:יב) ״ולמען ילמדו ויראו וגו׳״ הא למדנו שהיראה צריכה לימוד, וכן בפ׳ י״ג (שם לא:יג) ״ובניהם וגו׳ ישמעו ליראה את ה׳ אלקיכם כל הימים וגו׳״ הא למדני שהבנים צריכים ג״כ לימוד מוסר למען ילמוד עצמו ליראה מלפניו ית׳.

האזינו[עריכה]

יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי וגו׳ (דברים לב:ב)[עריכה]

״יערוף כמטר לקחי״, הנה כמו בעבודת האדמה מי שיש לו הרבה קרקע הוא עשיר גדול, כי עושר רב טמון באדמה, אבל הכל אם ישדד אדמתו בחרישה וזריעה ועמל רב עדי יסדר לאט לאט כל סדר העבודה של האדמה, ואח״כ אם לא יקוה למטר השמים ולא תבוא הגשם ממרומים, לשוא עמל בו, הגשם אין בכח האדם להביאו, רק עיניו נשואות לשמים להמטיר על הארץ, ואם ח״ו גרם חטא האדם, מבלי ירדה גשם מן השמים לרוות הארץ, ישאר עמלו ויגיע כפיו לבהלה, ואחת דתו בזה להתפלל לאלוקיו ולשבור לבו בתחנונים ותפלה, לפתוח ארובות השמים בגשמי ברכה, כבה הודיע לנו מרע״ה מפי השי״ת, כי אחרי עמל האדם בעבודת אדם, ממש כמו עבודת האדמה, לשדד אדמת לבו האבן בחרישה לאט לאט ממש כגדול כקטון כי אין הפרש בעבודת האדמה מי שיש לו קרקע מרובה לקרקע מועט בעת החרישה לאט לאט יוליך החורש את כלי מחרשתו מרובה כמועט, כן כגדול כקטן ינהל האדם כלי מחרישתו לשדד בתולת אדמתו האטומה מלידה ובטן, וכמו בעבודת האדמה, אם החורש יתעצל הן מדעתו הן שלא מדעתו לדחוק את הכלי מחרישה ולהעמיקה באדמה יעלה מחרישה מעלה, ולא יראה פרי אחרית בעבודתו, כן עבודת האדם בכל דבר טוב ומועיל, הן במוסר הן בחכמה הן בהרגשים טובים, אם אף יוליך מחרשתו אבל לא ידחוק כלי מחרשתו בכל עת ורגע יעלה מחרישה למעלה ולא יעשה פרי באחריתו, ומעתה יש לנו לדעת כי ראשית דבר יש לנו להגדיל כח המושך להתעשר מן הארץ, ואח״כ אם ישאר רק בהמושך לבד ולא ייגע בעמל רב לשדד ולכתת, ישאר תשוקתו מעל, ואחרי כל זה, יקוה למטר השמים, ככה בעבודת האלוקים יגדיל כח המושך בו להוציא רוב עושרו הטמון בו, ואח״כ שלא ישאר תשוקתו מעל, יתחיל לייגע עצמו בחרישה וזריעה לאט לאט בדחיקה והעמקה, ואח״כ בזריעה ואח״כ בניכוש בעכול להעשבים הגדלים בין כך וכך מחסרון שימת עין על דרכיו בכל רגע ורגע, ואח״כ לקוות למטר השמים, היינו עזר אלוקי, (ב״ב טז) ״בראתי יצה״ר בראתי לו התורה תבלין״ הוא ״יערף כמטר לקחי״, והנה תורה לבד אינו רק מתנת חנם, ובעולם המעשה אינו בנוי על מתנת חנם, כי חנם היה לו קודם שבא לעולם, אבל בעולם המעשה, הכל לפי מעשיו נדון, ע״כ צריך לצרף אל התורה תפלה ותחנונים לבקש עזר השי״ת, כי יראת שמים תלוי באדם, (דברים י:יב) ״מה ה׳ א׳ שואל מעמך״ כתיב, ונמצא האדם החושב בלי תגבורת התשוקה להמציא את רוב עושרו הטמון בו, בלי ספק לא יצליח כל ימי חייו, הנעימות הטמון בבטן הארץ לא יורגש באדמה הפשוטה, ורק כמו לידה חדשה יולד בבטן הארץ אחרי היגיעה והעמל הרב, זהו כונת הפ׳ (איוב יא:יב) ״עיר פרא אדם יולד״, מלת ״יולד״ סובב על אדם, ולא על עיר פרא, פי׳ עיר פרא מראשיתו, ואדם יולד, האדם אחרי רוב יגיעתו כמו לידה חדשה באמצעית ימיו כשמשתנה מעיר פרא לבחינת אדם, אז יולד בו אדם, ומלת ״יולד״ יסבוב על אדם, די מענשהייט ווירד אין איהם ניי געבארען לידה חדשה, כי כחות חדשות ונעימות נעלמות יולד בו, בעת שיבוא לבחינת אדם, שיתחיל להרגיש הרגשי אדם באשר הוא אדם, ונקל מזה להבין כמה יגיעות צריך על בריה חדשה כזה, וכמה נקל להשאר אבד ונעור מהנעימות החדשות האלו. ואין לזו רק רוב התשוקה וההרגל לבקש תחנון מלפניו ית׳ להוליד בנו האדם הלזה, ישתומם המבין כמה גדול כח האדם, ואין בין הטוב להרע, רק כמלוא נימה, והוא כי המעלה העליונה והתחתונה כרוכים זב״ז, כדומה, ההדיוט אינו יודע השי״ת, והחכם היותר גדול מבין כי אינו יודע השי״ת, וא״כ שניהן שווין ואין הפרש ביני׳, רק זה אומר אינו יודע השי״ת, והחכם אומר אי אפשר לידע, הבן כמה הפרש גדול בהמלה הקטנה המבדלת ביני׳, ותראה מזה התבוננות דברי בעל חובת הלבבות, ואל ימעט בעיניך המעט בעבודת השי״ת, כי המעט ממך, רב הוא אצלו ית׳, ונוכל להבין מזה היטב ההפרש היותר גדול, המפריש דבר קטן, בין האינו מתפעל כלל, ודאי רחוק ממי שאינו מתפעל, אבל מורגל להטמין התפעלותו למען יוכל להשתמש בה בשווקים וברחובות, הוא המדרגה היותר טובה, ונמצא כי שני הקצוות קרובים, כי על שני׳ אינו ניכר, אבל מעט מעט ניכר להמבין המביט על שני׳ יראה מעט מעט התעוררות על זה יותר מהאינו מרגיש, ונמצא כי זה המעט מבדיל ביני׳ הרבה. הבן היטב זאת.

יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב (דברים לב:ב)[עריכה]

יש הנהגה טבעית ויש נסית, טבעית, היינו בגדר סיבה ומסובב, ניסית שלא בגדר סיבה ומסובב, ואם כי למעלה בודאי הולך בגדר סיבה ומסובב, אכן לנו נעלם, וכמו כן בענין עבודת השי״ת, ג״כ בדרך הזה, יש אדם שעוסק בתורה בקביעות עתים, ובתפלה כראוי, ועמל ביראה, וזהו עבודה טבעית, ויש אדם שהוא נעזב לתאוות, ולפעמים יעיר בו רוח יראה ונעשה צדיק גמור, כענין (ע״ז יז) ר״א בן דורדיא, וזהו עבודה ניסית, והנה יש ממוצע בין זה וזה, היינו מי שנופל חלילה לפעמים בעבירות גדולות, ולפי הטבע לא היה לו להתפלל בטוב, ולא לקנות אתרוג וכדומה, ואעפ״כ אנו רואים שהוא לפעמים רודף אחר מצות, וזה טוב מאילו היה ח״ו נעזב לגמרי ר״ל, ולעומת זה ג״כ הנהגת העולם בעת שהי׳ הנהגת ישראל בעבודה נסית, בהתגברות גדולה, הי׳ הנהגת העולם כ״כ בניסי כמו בזמן הבית, ובעת שהאדם ר״ל בגדר טבעי׳ לגמרי, אז הנהגתו אתו ג״כ בגדר טבעי לגמרי, שלא יארע לו שום תקלה מחמת שבודאי לא ישוב, ע״כ משלמים לו שכרו לגמרי, וכענין (דברים ד:יט) אשר חלק וכו׳, ולאנשים כאלה אינם מתפעלים משום דבר כי הכל להם מקרה, אבל לאנשים הממוצעים אשר דברנו, הם מתפעלים מדבר שאינו מצוי, לעומת זה יש הנהגה בעולם, לפעמים רחוקים, בהנהגה ממוצעה בין טבעי ונס, והיינו הדבר שהוא ג״כ בדרך סיבה ומסובב, אך אינו מצוי כלל עפ״י רוב, וזה נוטה לבחינת ניסי, והנה בדורות הראשונים היה נגלה להם העונש על מה הוא בא, כמו בדור המדבר, ובבני אהרן, ובתנאים ובאמוראים כמו בעירובין ס״ג ואיענש ר״א מהגרוניא, וכהנה רבות, ועתה שנעלם מאתנו עון הדור מדה כנגד מדה, וא״כ על מה נתלה העון, כיון שנעלם, א״כ אין סברא שיבא בשביל הפרטים, כי אחרי שאין אנו יודעים, וי׳ ללא תועלת ח״ו, ע״כ אנו צריכים לתלות בביטול תורה, והענין כי אז״ל (ב״ב טז) ״בראתי יצה״ר בראתי תורה תבלין״, ואין רפואה לו כי אם תורה, כמו שביאר המסילת ישרים פרק ה׳, והנה התורה נמשלה למטר, כמו המטר אם ימטיר על סם המות, יצמח סם המות, ואם על סם החיים, יצמח סם חיים, ע״כ אמרו ז״ל (יומא עב) ״סמא דמותא סמא דחייא״, ואם לב האדם רק רע כל היום, ולחפש מומי האדם ודאות קלונם ולשמוח באיד חבירו, התורה נעשית סם המות ר״ל, ולילך בעד עצמו בשולחן ערוך של קולות, ולאחרים בחומרות, א״כ אף תורה אין לו, וכאז״ל (סוטה כ״א) ״כל האומר אין לי אלא תורה אף תורה אין לו״, ״ולא המדרש עיקר אלא המעשה״, (כתובות קי״א) פירש״י ז״ל, שנוח לקיים ולא ללמוד, מלומד ואינו מקיים, א״כ לפי הנראה כי היא המדה כנגד מדה, כמו במטר צריך האדם לחרוש ולזרוע, אח״כ יועיל עזר השי״ת במטר שיצמח, כן בתורה, האדם צריך מתחילה לשבר הלב ולנטוע שרשים טובים, ואח״כ יעלה עזר השי״ת עפ״י התורה להצמיח המעשה, וע״כ כשהאדם אינו שובר הלב, דהיינו החרישה, ממילא לא יצמח פרי התורה, ולכן הוצרך לשבר ג״כ מן השמים שעי״ז יצמיח התורה פירות, וכבר ביאר הש״ת לר״י שער שני אות ג׳, כשיבוא על אדם יסורים הם לו לב׳ תועליות, א׳ שינוכו לו חטאים, הב׳ שיעורר אותו, וא״כ צריכים אנו לחשוב חשבון גדר הנהגת הטבעי וניסי עפ״י משפט השמימי להיפוך כי העולם תלוי בקיום התורה ויכול להיות שחי בנס, בחינה עמוקה מזה היינו נס בדרך הטבע, והנה בראשונה היה הנהגה בנס, ועתה בטבע, ע״כ נמשך האדם אחר מקרה וא״כ יחויב להתנהג אותו במקרה, וא״כ אם צריכים לשלם לו שכרו בעוה״ז הוא בנס מאד, וע״כ העולם בטעות, מי שאינו ירא מפגעים ר״ל א׳ (מגילה ז) ״לאו כל יומא מתרחיש ניסא״, הב׳ הנסיון גדול מאד ר״ל, וכמו כן בעבודה, יש עבודה נסית וכו׳.

שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתל (דברים לב:ה)[עריכה]

פסוק (קהלת ז:כט) ״אשר האלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים״, הענין; כמו בלמוד ידוע כי הראשונים מיעטו בפלפול, יען כי שכלם היה ישר וראו הישרות תומ״י, משא״כ האחרונים מאשר שכלם אינו ישר כל כך, על כן ראו להרחיב בפלפולים עד שמגיעים להאמת, כן ביראה, השכל הזך ישר פעלו, כי רואה הישרות גגד עיניו, בין מחמת שהוא אינו שליט על עצמו וכ״ש מזולתו להוציא חפצו ורצונו ע״כ מבטל רצונו, (אבות ב:ד) ״בטל רצונך וכו׳״, וא״כ אינו נתעה הרבה מישרות, וצריך חשבון מועט, משא״כ מי ששכלו עקום, ודומה לו כי יפיק רצונו ותאותו, ובכן נתעה מאד בחסרונות רבות, כמו החוטים בשעה שהם נפרדים זה מזה קל להפריד כל אחד מזולתו, משא״כ כשהם נסבכים זה בזה פער פלאנטערט, קשה מאד להפריד זה מזה, ולראות הענין לאשורו, כי אחד נסבך בחברו איינגעפלאנטערט תאוה בתאוה מדה במדה, וקשה להביט על ענין אחד לדון אותו לאשורו, כי נתערב אחד בשני ובשלישי כנ״ל, וע״כ האלוקים עשה את האדם ישר, לראות הדבר לדון אותו ביושר ובלא חשבונות רבים, והמה מאשר נתעוותו ותעו מדרך הישר בתאוות ונתערבו אחד בשני ובשלישי, וע״כ צריך חשבונות רבים להתחשב עם יצרו הרבה ויקשה לו לכבוש התאוה היותר קלה, יען כי נתערב בהרבה, וזהו הוידוי תעינו תעתענו, והבן! וזה הענין שצריך להפריד הציצית זמ״ז להורות שלא יתערב אחד בשני לו, ונקל לראות האמת לאמיתו.

הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם (דברים לב:כא)[עריכה]

דבר נפלא על מאז״ל, יומא פ״ו, כמה גדולה תשובה (הושע יד:ה) שובה ישראל וכר עיי״ש, ופלא מאד הענין, כתוב בהאזינו (דברים לב:כא) ״הם קנאוני בלא א׳ כעסוני בהבלי׳ ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם״, מה הוא הכפל? הענין כי יש בוילך ג׳ הסתר פנים עיי״ש, הענין של ג״ הסתרת פנים הלא כך: כי אז״ל, מנחות צ״ט, מדת הקב״ה שלא כמדת בו״ד, בו״ד מסית מחיים למיתה, הקב״ה מסית ממיתה לחיים, התמי׳ מובן, הענין, כי מי שבא לנסות אינו צריך להסיתו להדבר שרוצה בזה לנסותו בכדי שיבין כי מי שבא טוב לבו אם הוא מבין (כנראה שנתערבבו כאן מלים) והקב״ה רוצה לנסות האדם, היה די אם עשה העולם בדרך שהמבקש לילך אחד תאותיו, ימלא כל תאותו, ואם יבחר בשביל חיי עוה״ב, זה ראוי לשכר, ולא כן עשה, (קה״ר א:לד) ״אין אדם מת וחצי תאותו בידו״, (קה״ר א:לד) ״יש לו מנה וכו׳״, (עירובין יג) ״הרודף אחר הגדולה, גדולה בורחת ממנו וכו׳״, הרי שמסיתו בזה העולם ג״כ לטוב, והנה בגולה, התורה ג״כ בגולה, ואינה מקיימת דבריה בשביל עוון הדור, והענין, (ע״ז ח) כי הדר בחו״ל עובד ע״ז בטהרה, ולכן החולי החלאה גדול מאד, וצריך המעדעצין להיות חזק מאד, להיות מרוחק מטוב עוה״ז כלל, וכן הטוב המסייע לעבודת השי״ת, הכל אין בנמצא כלל, השלא לשמה מביא לשמה, איננו כעת, החיזוק של חברים מקשיבים, איננו כלל להשיג, ולא עוד אלא אדרבה מלעיגין מן עוסק התורה והמצות, וזה ג׳ הסתרת פנים, וזה ״הם קנאוני בלא א׳״ בלי לירא מפני, ולכן ״אקניאם בלא עם״, (משלי יד:כח) ״ברוב עם הדרת מלך״ ויכול האדם עי״ז לבוא ליראת השי״ת, ואקניאם שלא יתאחדו זע״ז בשביל שנאת חנם, וגם המסייע של הטבע, כמו שלא לשמה, וגם אין אדם מת וחצי תאותו בידו, וזהו ״בגוי נבל״ פי׳ שילעיגו על עושי הטוב, כענין שנאמר (תהלים יד:א) ״אמר נבל בלבו וכו׳ התעיבו עלילה״ גם לאחרים שלא יעשו טוב, וזה ״אין עושה טוב״ גם אחרים לא יעשו בשביל שהם מגנים, וזה ״בגוי נבל אכעיסם״ לא די שלא יהי׳ להם מסייעים מתוך שלא לשמה בא לשמה, אלא גם בגוי נבל שילעיגו מהם, וזה הענין ג׳ הסתרת פנים.

והנה גם ״אוהב כסף וכו׳״, גם ״הרודף אחר הכבוד וכו׳ והבורח מן הכבוד וכו׳״ אינו מתקיים כעת, כי ראיתי צדיקים מאד אין להם באמת כבוד, אנשים חכמים גדולים קאפף מענשען גדולים מאד אין להם כבוד בשביל שהם בעלי תורה, וזה מטעם אשר כתבנו כי בגולה המחלה גדולה מאד ומעורב יותר הרע בטוב ממה שהי׳ בארץ הקדושה, כי ״אווירא דא״י מחכים״, ולכן צריך הרפואה להיות יותר חזק, אך עכ״ז לא בשלמות ניטל זאת מן העולם, כי יש אנשים שיש להם ג״כ כבוד, מטעם כי היצה״ר של האדם לפי כחו, ואל״כ לא יוכל לנצחו, ולכן רוב העולם כששבים אין להם התנגדות כ״כ, דאל״כ לא יוכלו לסבול, ונמצא היצה״ר גדול מכחם, משא״כ יחיד גדול, יכול להיות שיסבול, וזה ״גדולה תשובה וכו׳״, כי באמת בחו״ל התשובה הראויה שלא י׳ לו שום סיועים, כמו אברהם אע״ה עד נח כידוע, ובזכותו מוחלין לכל העולם, אף שתשובתם ע״י מסייעים, ואין זו תשובה ראויה, אבל על ידו יקובל תשובתם, כי יכול להיות על ידו יבואו ג״כ למדרגתו. וזה דבר נפלא למתבונן.

כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם וגו׳ (דברים לב:מז)[עריכה]

הנני להודיעם את אשר פה דברנו בגרובין, בהיותה על מכונה. אמרתי על עצמי: פעם אחת הייתי מצטער ע״ע שאני קשה הבנה כ״כ. והנה מטבע הגאוה שרוצה לפתות את עצמי שהלא גם רבא אמר (עירובין נג.) ״ואנן כאצבע בקירא לסברא״. חזרתי עוד והשבתי: שוטה וגס רוח! האם יעלה על דעתך כי הדברים כפשטן? הלא אתה רואה גבורות רבא גם לפי שכלך הדל, אבל הכונה הוא רק שלפי עוצם ידיעתו בחכמת התלמוד העמוקה מני ים, הוא מבין כי כח הסבור שלו לעומת הראשונים הוא רק כאצבע לקירא, וכענין שאמרו ״ולא חסרתי מהם רק כזבוב הטובל בים הגדול״.

ואמרתי אח״כ ע״ז ברבים: כתיב (תהלים קטז:ו) ״שומר פתאים ה׳״, התחילו הפתאים לשמוח, כי ה׳ שומרם ויוכלו לעשות כל מה שירצו, אבל כבר אמר שלמה המלך ע״ה (משלי כב:ה) ״צנים פחים בדרך עקש״, הרי כי עקש הוא, ורק על מה שאי אפשר לו לדעת והוא בדרך הזה כפתי אז שומר פתאים ה׳, וכענין ״אדם ובהמה תושיע ה׳״ (תהלים לו:ז) ואז״ל (חולין ה) אלו בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמן כבהמה אז תושיע ה׳. וכן ספרתי מעשה רב מהא דאצבע לקירא.

והנה עפי״ז יש לו לדעת, כי בעל הענינים יש ״זכה נעשית לו סם חיים לא זכה וכו׳״ (יומא עב), פי׳ ״זכה״, לא כמו שסוברין העולם זכות בלי טעם, אבל מלת ״זכה״ נגזר ממלת ״זך״, פי״ שכל זך בלי שמרי הרצונות והמדות, אז נעשית לו סם חיים, ו״לא זכה״, היינו שאין שלו זך אז וכו׳. והנה מוסר ג״כ כזה, כי מוסר הפשוט כגון למוד שכר ועונש לא יזיק כלל, אבל מוסר השכל אז אם זכה וכו׳. ובאמת שמוסר השכל צריך לקבל דוקא מרב ואדם גדול, אבל בעוה״ר אין לנו רב כזה.

וידעו כי לירד לכונת דברי חז״ל אין לנו עתה לפי הנראה אדם כזה, ואם אנחנו נרצה ליקח דברי חז״ל כפשטן קרוב לבוא לאפיקורסות ח״ו, כגון ליסבור כפשטו שרב פפא בשבת ק״מ: לפי דברי חדושי אגדות שם, הי׳ נוגע בדבר עסקי השכר, חס מלהזכיר ולהעלות על הדעת דעה נפסדה כזו, והיודע דעת החפשים באמונה, ידע כי זה קרובה לאפיקורסות ח״ו. אבל כלל יש בידי מהרמב״ם ז״ל שאמר לבנו ר״א ז״ל, שאם תמצא מקרא או מאמר חכם סותר ליסודות האמונה אל תזוז מאמונתך, אבל תדע, ״כי לא דבר רק הוא מכם״ (דברים לב) ופי׳ חז״ל (בר״ר א) לא דבר ריק הוא, ואם ריק הוא, תדעו כי מכם הוא ריק, וע״כ גם אם אמצא בהיותר גדול מהראשונים דבר הסותר ליסודות הדת לכאורה, לא אביט על זה, ואחשוב כי אני לא אבין כונתו. והנה בזה אסביר ג״כ דברי הח״א, כי אז״ל (יבמות ע״ז) ״כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאחר מעשה אין שומעין לו״ יהיה מי שיהיה, גם שמאי והלל, כן הלכה! היעלה על דעתנו שהם חשודים על שהם רוצים לקיים דבריהם ?! אבל הלכה כן הוא. וכן נאמר בכונת הח״א על רב פפא כנ״ל ודו״ק, אבל חס מלהזכיר כי ר״פ הי׳ חשוד ע״ז. כי בעלי התלמוד הם מקבלי התורה שבע״פ, והם נקיים מכל סיג, מנוקים מכל חומר ומאהבת עצמם ומכ״ש ממונם, והסובר כי הם ח״ו חשודים ר״ל, אין זה אלא להקל על עצמו — שאני לא טוב מר״פ, כנ״ל ״באצבע לקירא״, ואז״ל (ע״ז י:) ״ידענא דזוטי דאית בכו מחי׳ מתים״.

וגם מה שראיתי במאמר השני לידידי... כי דוד המלך ע״ה היה בסכנת מות והיה מותר להרוג לשאול כי הי׳ רודפו כו׳ כו׳ עד כמה היה דוד המלך ע״ה אוהב חכמה, נשתוממתי ע״ז שהרי זה כמי שאומר, ראו אחיי כמה בהיר אור השמש שמאיר בכל הבית שלי הזה השבח להשמש? וכן מה שכתב כי נפל מעט לפי ערכו הרם ברשת פיתוי הלב, ח״ו להזכיר זאת זה דבר האסור אף לחשוב, ומכ״ש לכתוב, כי אם היה ח״ו בכחו מעט פיתוי הלב, לא היה כותב עליו המדרש (אסתר רבה פסוק ״ויאמר המן בלבו״) שלבו היה ברשותו, והילקוט שמצא אין זה ענין לזה כלל, קשה לי להאריך, ואני נותן להרב הנ״ל תודה על הילקוט שהודיעני, אבל מה שכתב, שגגה יצאה מלפניו, וידע כבודו שיש להתרחק מדברים כאלה, כי הם קרובים לאפיקורסות ח״ו. דוד משיח ה׳ וזכה למלכות בית דוד עד נצח נצחים כנאמר לא יסור שבט מיהודה, ושני ברכות בש״ע יש עליו, ורגל רביעי כו׳ כידוע בס״ק — הוא ח״ו נפל בפיתוי הלב? חס מלהזכיר! ומי שלא שמע מאדם גדול אין לו ידיעה איך ליקח דברי חז״ל, כי הם רמים מעוה״ז, ודבריהם הם רק למבינים חכמתם הנדברת רק בחידות.

ויש לכס לשמוח כי הערתי לכם לסור מדרך הקרוב ח״ו כו׳ כנ״ל, ואין לנו לעיין על חטאת הראשונים וליקח מוסר מהם, רק די לנו אם נביט על עצמנו מכף רגל ועד ראש כו׳ ונרצה לרפאות חליינו וה׳ יעזור לנו, אכי״ר.

וזאת הברכה[עריכה]

אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה׳ מגן עזרך וגו׳ (דברים לג:כט)[עריכה]

״מי כמוך עם נושע וגו׳״, הענין מי שרוצה לקחת פאדראט גדול מבקש התקרבות מן השופטים המקורבים עם השופט הגדול להשתדל עבורו, ועכ״ז מי יודע אם יעלה לרצון לפני השופט דבריו, אבל אנחנו הנושעים מן האדון העליון שבעליונים, ובודאי נשיג את הפאדראט וגם נצליח, כי עזר אדם, מצד א׳, ומצד אחר יכול להיות נזק, משא״כ עזרתו ית׳, מגן, פי׳ מסובב בעזר מכל וכל, באין מקום פנוי בעזר, ומעתה אנחנו נשען בו ית׳, ונהי׳ מסובב בעזר אימתי.

מאמר ״נסיונות הטבע״[עריכה]

ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראהו ה׳ את כל הארץ וגו׳ (דברים לד:א)[עריכה]

לבני יקירי! אם אמרתי אספרה לך מעט מהדברים, אשר עסקנו בזה החג, תהלה, בענינים נחוצים ובחזוק אמונה, אין לקט ערך כמוני, להעלות על הכתב, ובפרט כי הייתי בזה החג ״סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים״ (לפלא, איך כל המניעות נמצא בענינים הרמים האלה בעו״ה) וע״כ קשה לי עתה להעריך מאמר באריכות, ותמיד לבי עלי דוי מדוע אתה מאחר אותם. מי יתן ואתה מצטער על זה, ואז אולי תזכה בדרך שאדם רוצה ללכת מוליכים אותו.

אברהם נתן עיניו ללכת ארצה כנען, תיכף נאמר לו לך לך ארצה, כי האמת כל מזונותיו של אדם קצובין לו כו׳ לא תועיל לו ההשתדלות בשום אופן להוסיף או לגרוע, ורק האדם צריך לעמול על מזונו בגזרת המקום: בזעת אפך תאכל כו׳ וכל זה מחמת החטא, הוכרח לנסיון היותר גדול, לזכך נפשו גם מטרדת מזונות, וכמבואר במאמר ״דרך אמונה״ (מוכח זה ג״כ כי האדם בחטאו מביא על עצמו נסיונות יותר גדולים), וזה כבר אשר הייתי מתאונן על עצמי, דבר אשר זה כמה לא עלה על לבי האטום, כי אחרי שהודיעונו חז״ל בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ואם כן האדם שיש לו מניעות — בהכרח שאינו רוצה, ומה תקות האדם אם גם אינו רוצה, ח״ו, כלל ללכת בדרכי התורה, אויה!

והנה הראינו דבר נפלא בפרשה וזאת הברכה שם שביעי ״ויראהו ה׳ את כל הארץ״ וגו׳ עיין ברמב״ן ז״ל על זה הפסוק בסופו זה לשונו: ויזכר בקעת יריחו בעבור היותה בקעה עמוקה ולא היתה נראית מראש ההר, אבל הראהו במעשה נס כו׳ — עיין בפנים סוף הפסוק ותמצא נחת, — והעמדנו על זה אחרי שהראהו בדרך נס, למה עלה על ההר? אלא על כרחך כדי למעט בנס, הרי לפנינו כי גם הקב״ה בעצמו מתנהג עם האדם בדרך הטבע כל מה דאפשר, כמו שנאמר בסוף האזינו ״עלה אל הר העברים״, וא״כ מוכח מזה, כי כל הנהגת העולם ג״כ הכל בדרך נס, ורק האדם צריך לעסוק מעט בטבע למעט הנס, וא״כ מה תועיל השתדלות מרובה, ובפרט נגד התורה, ח״ו, אין זה אלא שגעון, ואולי מה שנצרך האדם למעט הנס, הוא ג״כ להגדיל הנסיון בכחו ועוצם ידו, והעומד בנסיון — הרי זה גבור חיל ואשרי לו.

אלה דברי אביך מברכך ברכת הדיוט ברכת שלום רב, וגדול השלום כמו שתקנו אנשי כנסת הגדולה ״וטוב בעיניך לברך את עמך ישראל וכו׳ בשלום״ והדברים ארוכים, ש״ז.

מאמר ״דרך הטבע למה - לנסיון!״[עריכה]

אור ליום ב׳ ח׳ לע׳.

לבני יקירי...

השחר מקדים והולך, ע״כ אקצר, אליך ב״י, יספיק הקיצור. לבאר דברי מיום ש״ק אין פנאי, אך גרגיר קטן הכמות אכתוב לך.

״ויקח מאבני המקום״, עיין ברש״י שהיה מתירא מפני חיות רעות, ועמדנו, אטו סביב ראשו שמירה? וחיות רעות לא יוכלו לסתור האבנים? אלא ודאי עשה בדרך הטבע למעט הנס, וכן בשקתות המים הציב המקלות, בדרך הטבע כדי שיולידו עקודים וכו׳. והנה בפ׳ ויצא חמישי פסוק י״א, ״ויהי בעת יוחם הצאן וגו׳ וארא בחלום״ וגו׳ פסוק י״א י״ב עיי״ש, ומה היה מהצורך שמלאכים ינהגו הצאן, כפירש״י שם, הרי הציג מקלות וילדו בדרך הטבע, אלא למדנו מכאן, שהכל באמת רוב הנהגת האדם, פרנסתו ושמירת חייו, הכל בדרך נס הם, ורק למען לנסות את האדם שלא יאמר כחי ועוצם ידי עשה לי החיל, העלים הוא ית׳ מהאדם כל הנסים הנסתרים, והניחו מקום לטעות ״כחי ועוצם ידי עשה לי״, ובזה תבחן חכמת האדם הנלבב.

והנה מהאבנים ששם יעקב אע״ה תחת מראשותיו, ופירש״י עשאן כמין מרזב סביב לראשו מפני חיות רעות, למדנו כמה מעט תועליות יוצא מפעולת דרך הטבע (ומה שעושים הצדיקים רק למעט בנס) ורובא דרובא לא באמת רובא, רק כולו, בדרך נס, ואנשי כנסת הגדולה הבינו זאת ותקנו לומר ״ועל נסיך שבכל יום עמנו״ ולא הבנתי איה הם הנסים בכל יום. ועתה ניחא ת״ל. וכן במרע״ה בהר נבו, וברמב״ן שם כמדומה ששמעת ג״כ מוכח כנ״ל.

א״ד א׳, מתנה גדולה שאשלח לך...

מאמר ״אשרי אדם מפחד תמיד״[עריכה]

ויאמר ה׳ אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור (דברים לד:ד)[עריכה]

הנני להודיעך דבר אשר נתפעלתי מאד, במדרש מסעי, בהפלגת העונש והפלגת השכר, עד שאין העולם יכולים לקבל, וכפי שבארנו כונת ״אין העולם יכולים לקבל״. ואמרתי ע״ז מרוב התפעלות: האדם צריך לתת בעד זאת חצי רכושו. ונקדים להציע הצעה מקודם, למען יצא מעט לפי ערכי הדל לאור, ונאמר:

מי הוא היכול לסבול, האדם אשר לא סבל מעודו שום צער ומכאוב, או האדם המדוכא ומעונה בילדותו ונעוריו ברוב צער ומכאב ויסורים קשים ומרים? הוי אומר, מי שמורגל בסבל — הלא הסבל הוא לחמו, ואליו ישים לבו ונפשו, כענין שאמר דוד המלך ע״ה: ״שבטך״ — פי׳, אלו הם היסורין — ״ומשענתך המה ינחמוני״, ואמר ״אשרי הגבר אשר תיסרנו״ וגו׳.

ועוד הצעה, מי הוא המפחד יותר מעונש, אם האיש אשר בא עליו אימת העונש פתאם, או האיש אשר כבר הכין עצמו על זה? הוי אומר, האיש אשר לא חשב מעולם בי ענוש יענש, אימת העונש הפתאומי ימס לבבו כדונג, ורוחו נשברה, והעולם חשך בעדו, משא״ע המכין עצמו ע״ז לאט לאט, כבר צייר לנפשו העונש ויט שכמו לסבול.

והנה ידוע כי הצדיקים מורגלים בסבל עד קצה האחרון, די מה שאמרו ז״ל: ״אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי״ (ברכות סא), וכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, ואמז״ל על אברהם אע״ה: ״מר דרור״ — ״מה המר הזה כל זמן שאדם ממשמש בו ידיו מתמרמרות, כך אברהם אע״ה היה תמיד מסגף וממרמר עצמו״, והיה נרדף מכולם. וכן אמרו על האבות: ״שרצו לפני כסוסים בין בצעי המים״ (סנהדרין צו). זכרו נא כל הצדיקים אאע״ה היה נרדף יצחק ויעקב היו נרדפים, וכן כל הצדיקים, לבד שהיו ממרמרים עצמם, היו נרדפים רובם, כל הנביאים וכל הצדיקים היה הסבל לחמם, ״בי ישוב יהפך ידו כל היום״ — אמר ירמיה ע״ה, ונאמר על יששכר ״חמור גרם וגו׳ ויט שכמו לסבול״, ואמרו ״לעולם ישים אדם עצמו כשור לעול״ (ע״ז ה) ובארנו כי הצדיקים עמלם יותר משור לעול, כי השור רק בגופו, והצדיקים בגופם ונפשם ובדעתם, — במחשבה, וביותר — בעיון, וביותר — בכל כח העיון וביותר — בלי הפסק רגע, כל ימי חייהם, וביותר — בשבירת המדות תמיד, ובפגם הדק נענשו תיכף, ובשבירת הרצון כל ימיהם, ובסגירת החושים כל ימיהם, היאומן כי יסופר סבל כזאת, ורק לשבר האזן אמרו ״כשור לעול כו׳״, אבל האמת אין שום דמיון — עמל הצדיקים לעמל השור וחמור, ובפרט כי עמל הצדיקים בלי הפסק רגע, ובמעט שנה ומעט תנומה.

ועוד הצעה. הלא הצדיקים הי׳ הגיהנם פתוחה לפניהם, כמו שאמרו: ״לעולם יראה דיין כאילו גיהנם פתוחה לפניו מתחתיו״ (יבמות ק״ט) וכל אדם דיין לעצמו, ובפרט, משה רע״ה אשר התורה נתנה לו במתנה כאמז״ל: ״זכרו תורת משה עבדי״... והיו לו עיונים בכל רגע ורגע, איך להתנהג עפ״י התורה, הלא היה צריך הגיהנם להיות תמיד פתוח לפניו, ומכ״ש שהיה שופט כל ישראל.

ועתה אעתיק לכם לשון המדרש פ׳ מסעי על פסוק: ״צו את בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה״ — מלמד שהראה הקב״ה למשה כל מה שהיה ועתיד להיות, הראה לו שמשון עומד מדן, וברק בן אבינועם מנפתלי, וכן כל דור ודור ודורשיו כו׳ כו׳ כו׳ עד ״הראיתיך בעיניך״ — מלמד שהראו גיהנם, אמר משה מי נדונין בו? אמר לו: הרשעים והפושעים בי, שנאמר ״ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו׳״, התחיל משה מתירא מן הגיהנם, אמר לו ״הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור״ עכ״ל המדרש.

ישתוממו כל אנשי לבב, חיל ורעדה יאחזו, בראותם דבר מבהיל ומרעיד כזה. איש אשר כל ימי חייו היה גיהנם פתוחה מתחתיו כנ״ל, איש אשר בין מלאכים עלה, עד שנתירא ״פן ישרפו אותו בהבל פיהם״, והוא בעצמו הודיעם לישראל קודם מתן תורה שכר ועונש, כמבואר בשבת, והתחיל מתירא מן גיהנם כאילו עתה הוא התחלת פחדו מן גיהנם, והלא כל ימיו היה הגיהנם פתוחה לפניו לפחד ממנו, כענין שאמז״ל על ״ששים גבורים סביב לה וגו׳ מפחד בלילות״, וכל חוב הדיין לראות הגיהנם פתוחה לפניו — הכל כדי שיתירא ממנו, ולמה נאמר כאן — התחיל מתירא, וכי עתה היה התחלת פחדו מגיהנם? אע״כ שגם לפני איש אלק׳ כמוהו אינו דומה שמיעה לראיה.

ועוד, מי הוא המורגל ומלומד בסבל ומרדות כמוהו, כמבואר במאמר ״לפום גמלא שיחנא״ ״כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק״, ולבסוף, כולם נכנסו לארץ והוא לא נכנס; ועוד, הלא הקב״ה אמר לו: ״הרשעים והפושעים בי נידונין בו״, והלא עליו נאמר ״בכל ביתי נאמן הוא״, ״ישמח משה במתנת חלקו״, היינו ״כי עבד נאמן קראת לו״, ולמה התחיל להתירא? אע״כ כיון שראה גיהנם התחיל לפחד, ״כי לא יצדק לפניך כל חי״, פן ח״ו מוכן לפניו ג״כ הגיהנם. וקשה לי לבאר בהרחבה, אבל בקצרה, היאומן כי יסופר, איש א׳ כמשה שנהירין לי׳ שבילי דרקיע, יהיה נ״מ לפניו משמיעה לראיה!

ועתה הלא יבין האדם כמה חובה לפניו לקרב ציורי גיהנם לפניו, למען יוכל לפעול עליו לסור מרע, וכולי האי ואולי, שלא יהיה מכת הרשעים והפושעים ר״ל.

בדרך הלצה — מי שירצה לראות הגיהנם יבוא למדרש מסעי ויעיין בו, ויראה גיהנם ויגצל מדינה של גיהנם, ויזכה לשכר הנשגב.

וכאשר נתבונן על לשון המדרש ״התחיל מתירא״ נראה כי כאשר הראהו הקב״ה גיהנם, ואינו דומה שמיעה לראיה, ואפשר, הראהו הקב״ה פנימיות יסורי גיהנם, — כענין שאמרו ״מעמיקים לו גיהנם״, הרי שיש ביסורי גיהנם העמקה, ומהסתם ההעמקה לפי ענין החטא, מתחלק לחלקים דקים אין ערך והכל לפי עומק החטא, — ונודע לו הרבה יותר ממה שהיה יודע מקודם, ומטבע האדם בדבר המבהיל — יותר מקרב הרחוקות, כמו שאנו רואים, בדבר שהענין נוגע עד נפש, אז מפחד מדבר היותר רחוק, ולכן אף שאמר לו הקב״ה ״רשעים ופושעים נידונין בו״ היה מפחד פן ח״ו ידקדק הקב״ה עמו, וכענין שאמרו ״אין הבטחה לצדיקים״, וכמו שאמר יעקב אבינו ע״ה ״קטונתי מכל החסדים וגו׳״.

היוצא לנו מזה, כל מה שהחטא יותר עמוק, מי יודע כמה יסורי גיהנם מעמיקין לו יותר ולכן יש לאדם לפחד מאד על החטא שחטא, פן העמיק בחטא יותר, ומי יודע כמה יסורי גיהנם, ר״ל מעמיקין לו יותר.

ואם נרצה לדעת השערה בהתחלקות החטא לפרטים דקים, נוכל לשער מחטא של מי מריבה אשר אין אנו מבינים מה קדוש השם יותר בדבור אל הסלע מבהכאה; והנה גם זאת היה מחמת שנאמר לו ״קח את המטה״ והיה סבור להכות בו, כש״כ הרשב״ם שם ושארי ראשונים שם יעו״ש, היש שוגג גדול יותר מזה, ועכ״ז נענש בעונש גדול כ״כ אצלו, עד שבקש תפלות כמנין ואתחנן שימחול לו, ולא הועיל. היאומן כי יסופר כזאת, אם לא מקראות מלאים דבר הכתוב.

זולת כל זאת, כבר דברנו כמה פעמים להודיע שהפסק היותר גדול הוא מי שנכתב עליו בתורה בתואר חטא, אף שלא חטא באמת, כדאיתא בשבת סוף פ׳ במה בהמה, ״כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה״ ״ונשיו הטו לבבו״ — ״בקשו להטות ולא הטו״, ועכ״ז איתא במדרש: ״מוטב היה גורף ביבין ולא נכתב עליו המקרא הזה״. והנה כאשר נתבונן מה היה שלמה המלך ע״ה מתקן במלכותו, וכמה גדול היה קדוש השם ממנו, כי הכל באו לשמוע חכמתו, וכמה נתגדל כבוד ישראל ממנו, וכבוד ישראל הלא זה כבוד השם, ובנה בית המקדש, והשיג את השמיר לבנין ביהמ״ק — בחכמה רבה ובעמל רב, ולא לחנם מסרו נפשם גדולי ישראל — ונתן הנביא בתוכם — להמליך אותו על ישראל, ולבסוף, בא המדרש ואמר עליו ״מוטב היה גורף ביבין ולא נכתב עליו המקרא הזה״ אף שבאמת לא חטא. היש קץ להפסק הזה מה שנכתב בתורה. וביותר בשבת שם איתא: מוטב היה שמש לדבר אחר, פי׳ עכו״ם, ולא נכתב עליו המקרא הזה״. (מאמר המוסגר. נוכל להבין מזה פסק היותר נמרץ, לבד יסורי גיהנם, למי שחטא באמת).

והנה נכתב על משה רבנו ע״ה ואהרן בפ׳ חוקת: ״יען לא האמנתם בי״, ועוד מקרא: ״על אשר מעלתם בי״ בהאזינו, ועוד מקרא בפנחס: ״כאשר מריתם פי וגו׳״; הלא מבהיל, כי נכתב על קדושים כאלה פסוקים שלמים בתורה כזאת, ואם כי היה להם מקום לטעות מ״קח את המטה״, ולכל היותר, שוגגים היו, ואולי מפני חטא זה היה משה מתירא מגיהנם, עד שהוצרך הקב״ה לומר לו ״ושמה לא תעבור״.

והנה לא מצינו שאמר לו הקב״ה, משה מה אתה מדבר, האם גיהנם לפניך נברא, הלא אתה בכל ביתי נאמן, והאיך עלה בדעתך להתירא, אבל אמר לו בדרך הבטחה ״ושמה לא תעבור״. אולי נכתב כן להודיענו, כמה היה גדול כח הדין, אם היה הקב״ה מדקדק עם בריותיו.

ומזה נוכל להבין, כמה עמל צריך האדם לעמול אף על חטא אחד קל, ומכ״ש חמור, ומכ״ש כמה חטאים. הרחמן יצילנו ויעזרנו לתשובה ולהיות יראי חטא, וזהו ברכה שאין למעלה הימנה. תתברכו מן השמים ותזכו שיתקדש ש״ש על ידכם וטוב לכם לגו״נ סלה. קשה לי להאריך.

בני מ״ל!

היום בבקר יום ג׳ ח׳ לע׳ ואתחנן תרנ״ד אני שולח לך מאמר נורא ״טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו״, וידוע מה דאיתא בתד״א: שלא יצטרך לסבול אח״כ. שם המאמר הנ״ל ראוי לקרותו ״אשרי אדם מפחד תמיד״, כן תכתוב על ראש המאמר ותשלחהו צלחה לארץ ישראל, ירושלים עיה״ק ליד... עם חבורתו הנעימה והיקרים לי מאד, כי הם מכבדים י׳ עיה״ק, המאמר הזה יחתו גבורים אשר לבם כלב ארי ויתפוררו ענקים, רפאים ואימים, ולבם ימס כדונג — תוכל להבין מתוך הכתב כמה היה קשה לי הכתיבה, ל״א, אך בו יתברך אבטח כי יקרבני לעבודתו.