אור רש"ז/בראשית

הקדמה

בגישתי בזה בס״ד לחיבור הגדול הזה, לערוד ולסדר מאמרי הרש״ז ז״ל על חמשה חומשי תורה לפי פרשיות השבוע, אקדים בזה הטעם והנימוק לזה. העיקר, כי כן שמעתי מפי מו״ר ראד״ל ז״ל, כי כן אמר לו מרן הרנ״ז ז״ל בנו של הרש״ז ז״ל, שבאם להדפיס מאמרי אביו זצ״ל, אז דעתו כי כדאי ביותר לערוך אותם על התורה לפי פרשיות השבוע, והטעם המובן בזה, כי עיקרה של התורה האלקית על טהרת חכמת אמיתתה, היא רק בכח יראת ה׳ טהורה, וכמו שהרבה כתובים ודברי חז״ל מעידים בזה, כמו: ראשית חכמה יראת ה׳ (תהלים קיא:י), יראת ה׳ ראשית דעת (משלי א:ז), תחלת חכמה יראת ה׳ (משלי ט:י). והטעם כפי הנראה ברור, כי התורה אמרה: כי השוחד יעוד עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים (דברים טז:יט), ואין לך יותר מנוגע בשוחד אשר באדם מנטיות מדותיו וכוחות נפשו — היסודית, באדם החומרי והיצרי, המוטבעות ומושרשות בו מנעוריו, בתאוה וגאוה, קנאה וכבוד. אשר כולן פועלות בו ובתוכו בהרגשה והדרכה מאליהן, וכן כל אשר יעלה לו מושכליו הראשוניים — פועלת בו גאותו וגסות רוחו — להחזיקם לאמת, לבלי לזוז מזה — גם לעומת כל הגדולים ממנו לבלי ערך, ורק יראתו יתברך תזככהו ותצרפהו לשקול כל דבר, כל ענין וכל פרט לאור אמיתת התורה האלקית. וזהו המבורר בדברי חז״ל (ברכות יז): מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה, ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר: ראשית חכמה יראת ה׳ שכל טוב לכל עושיהם וגו׳. הרי מבורר מלשונם: ״שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט״ וכו׳ משמעו שאדם סתמי כן טבעו בו — שלימודו הולך בו מאליו בגסות רוחו שבו — להיות בועט בכל, ורק בכח יראת ה׳ מראשיתו המופנה בו לתשובה ומעשים טובים, היא תזככהו ותצרפו להעמידו בלימודו לכיוון הטוב בשכל טוב, וזהו המדוקדק באיוב (כח:כח): ויאמר לאדם, היינו לאדם כאשר הוא, במצבו החומרי ובטבעי מדותיו ויצריו הפועלים בו במהלכי לבבו ונפשו מאליהם, ויאמר לאדם ־ אדם! כפי שהנך! תדע שאין לך עצה גם בעסקך בחכמה, רק: הן יראת ה׳ היא חכמה, היא לבד תזכך טוהר החכמה, ממקור הנפש השכלית חלק אלוק ממעל. ולכן אמרו חז״ל על הדיין המוסמך והמומחה, בגישתו לדין של אחרים, שאין לו לעצמו לו שום נגיעה ונטית שוחד לשום אחד מבעלי הדין, ובכ״ז אמרו (סנהדרין ז): לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו, וגם בזה הל׳ יראה עצמו — כפי שהוא. וכן שם (סנהדרין ו): ויהיו הדיינים יודעים את מי הם דנים ולפני מי הם דנים ומי עתיד ליפרע מהם, שנאמר: אלקים נצב בעדת א־ל, הכל לזיכוך טהרת חכמת התורה לדיין בגישתו לדיונו להלכה ברורה, בכח יראת ה׳ טהורה. ואם כן כל שכן תורת האדם לכל עצמו לו, לכל דרכי הנהגתו ועסקיו, על פי מדותיו וכוחותיו הטבועים ומושרשים בו מנעוריו בטבע: יצר לב האדם רע מנעוריו, וטבע לידתו בפראות כנאמר: ועיר פרא אדם יולד (איוב יא:יא), אם כן זה ברור ופשוט שאין לאדם שום עצה לעמוד עליהם ועל נפשו — רק בכח יראת ה׳ טהורה וחכמת המוסר לחשבונו של עולם.

וליקרת הענין נוסיף בזה במה שאמרו חז״ל (אבות ג:כא): אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה. ונשאלת השאלה: איך יסודרו הדברים אם אין זה בלי זה, ואיך יתחילו באחד מהם? אלא שגם ליראה שהיא הראשית העיקרית, אין גישה לה מתחילתה, רק עם חכמה המותאמה ומכוונה לעצם היראה, וחכמת המוסר ליראה, וכמו שאמרו חז״ל (ברכות יז): מרגלא בפומיה דאביי לעולם יהא אדם ערום ביראה וכו׳, פירש״י: ערום ביראה — להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו. והנה כל ערמה — היא רק בתולדות החכמה, כנאמר (משלי ח:יב): אני חכמה שכנתי ערמה. וזהו מתחילה: אם אין חכמה אין יראה, ואח״כ לעצם החכמה להלכה ולמעשה — אם אין יראה אין חכמה, כמבואר.

ולכל זה מובן — כי הרש״ז ז״ל הידוע ומפורסם לחכם התורה והיראה והמוסר המובהק להפליא, וביגיעתו הכי עצומה ימים כלילות להשכלת התורה וחכמת היראה והמוסר, בזיכוכו ודכדוכו העצמי בטהרה ופרישות להפליא, וכן כח כשרונו להפליא, ועומק עיונו הרב, ונוסף לזה הוא היה בנם של צדיקים חכמי היראה והמוסר מכמה דורות, וכן גדולי תורה, וברור כי כל מלה ומלה, וכל רעיון ורעיון ממאמריו מלא וגדוש מעמקי חכמת היראה וחכמת המוסר לדרכי הנפש והמרות הטהורות, ולכל זה מובנים דעתו ורצונו של בנו הרנ״ז ז״ל חכם התורה והיראה, ומגדולי חכמי המוסר, כי כדאי לסדר ולערוך מאמרי אביו זצ״ל על חומשי התורה, משני טעמים מוצקים: האחד, כי בהעלותנו מאמרי חכמת המוסר הנפלאים ונעלים על התורה מפי הגבורה, יאירו הדברים דברי אלקים חיים כפי אחז״ל: שהמאור שבה מחזירם למוטב (ירושלמי חגיגה א:ז), שנית, כי פרשיות חמשה חומשי תורה — חוזרים עליהם כל שנה ושגה וכל שבוע ושבוע, ועל כגון דא כתב הרמח״ל בספרו — מסילת ישרים, כי בדברים כאלה — התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה, כי יזכרו לו הדברים האלה, הנשכחים מבני האדם בטבע, וכונתו — למה שכתב להלן שם: כי ההבל העולמי משכח אותה מלבנו. ועל כל אלה העמסתי עלי העבודה הרוממה הזאת לטובתי אני הדל, ולטובת הרבים אשר יהנו מהם וילכו לאורם, ויהיו נר לרגלם ואור לנתיבתם בהבנה ובמעשה.

פתיחה

הנה בהקדמה דברנו שם בענין כללי בטעם הדבר של סידור מאמרי הרש״ז ז״ל על התורה. אבל בזה, בפתיחה, רוצה אני לבוא לעצם הדברים והמאמרים, לפי מה שכתב הגר״א ז״ל במשלי (א:א): כי הלומד בספר צריך לידע מי הוא המחברו, כי אם יהיה המחבר גדול בחכמה, בודאי יהיה בספרו חכמות גדולות, וכן ביראה, וכן בתורה. והנה להודיע גדלות חכמתו, תורתו ויראתו, ובפרט עומק חכמת מוסרו של מאמרי הרש״ז ז״ל, אין אני מוכשר ומסוגל להודיע זאת ולהבין זאת, ורק בכלל, הלא ידוע ומפורסם הרבה גדלו בתורה ויראה וחכמת מוסרו ויראתו להפליא, וגם יגיעתו ועמלו העצומים והמפליאים ידועים ומפורסמים, וגם להסביר ולבאר עומק דבריו ויסודותיו המוסריים, אין אני מסוגל ומותאם לזאת, אלא אני מוצא לנחוץ לפתוח בענין כללי בעיקרי הדברים במאמרי הרש״ז ז״ל ביחס למוסר וחכמת המוסר, שזהו הראשית והאחרית המכוון במאמרי הרש״ז ז״ל. ונמסור בזה בקוים כלליים מסביב לדבר, כי הנה גלוי וידוע וגם ניכר למדי גם משטחיות המאמרים, אשר כל מגמתו, תשומת לבו, והתענינותו במאמריו היו אך ורק להשפעה ופעולה נמרצה לתועלת המוסר לזכות הרבים במובן הצלה ממש. ולהגדרת הדברים בזה, נפתח בפרטים הבולטים מאד, גם לבלתי מבינים כל כך. הנה בהרבה מאמריו מתבאר בכמה מקומות התקשרות חכמה ומוסר, מענין הכתוב (משלי א:א): לדעת חכמה ומוסר, ובענין הזה עיקרי דבריו ומאמריו. (ב) נאמר (תהלים קיט:קה): נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי, פירושו בפשוטו, כי במקום שיש חשש של סכנת דרכים בלילה בפחתים ובורות וכן בנחשים סובבים והסכנה מרובה, אז אם הנר מורם למעלה, אינו מועיל לענין הסכנה אשר לכל מצעדי רגליו, ואז נחוץ בהכרח שהנר יאיר ממש לרגליו ממש, סמוך לכל מצעדי רגליו באור מבהיק, אבל להכיר כל היקף הנתיבה למטחוי המרחק, דרוש אור לנתיבתי. ובענין הזה ממש היה דרכי מוסרו בהכרת הסכנה האורבת לכל אדם ממש לכל צעד וצעד, ודרוש בהכרח נר לרגלי דברך, וכן ההיקף של אור לנתיבתי, זהו היסוד המוסרי המשתקף במוסרי המאמרים להפליא, המובא ומבואר בהם גודל הסכנה של החומר ושל נטיות היצר, ושל כח דחה דחיתני לכל אדם, וסכנת ההשתבשות והטעות של המדות, ואין עצה רק: נר לרגלי וגו׳. (ג) הרבה נזכר במאמריו שהם דברי אלקים חיים, ובדרך המוסרי גלוי לכל, היו דרכיו במה שנאמר: אני ה׳ מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך (ישעיה מח), כל דברי מאמריו שהם אור עולם בנועם אור חכמתם, אבל כל מכוונו ניכר וגלוי כי היו רק להועיל ולהדריך באופן ברור של: דרד תלך, ולא להראות כח חכמתו כלל. (ד) גם במאמריו ניכר, במה שהוא מזכיר הרבה הכתוב: בפקודיך אשיחה ואביטה אורחותיך (תהלים קיט:טו). (ה) מצינו הרבה בכ׳ ענין ההשכלה על דבר אמת, כנאמר (דברים כט:ח): למען תשכילו את כל אשר תעשון, וכן (תהלים יד:ב): ה׳ משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלקים, ובשפלות הרשע נאמר: חדל להשכיל להיטיב (תהלים לו:ד), ועל דרך זה מצינו במאמריו בדרך השכלה בהירה באופן חושי ממש בחוש, הם עיקרי מאמריו בדרך: איזהו חכם הרואה את הנולד, וכענין הכ׳ (דברים לב:כט): לו חכמו ישכילו יבינו זאת לאחריתם. ולאור כל הדברים והבירורים האלה, הנה לבאר ולהסביר כל עיקרי המאמרים אין ביכלתי, ומי שילמדם ביגיעה והתבוננות רבה, הלא אחז״ל: יגעת מצאת, ובלי יגיעה לא תועיל שום הסברה לעומקם ולשורש המוסרי אשר בם, ורק משום כל הדברים האלה החלטתי בזה לסדר תוכן כללי מקוצר לכל מאמר ומאמר בשם: תוכן המוסרי־המעשי למאמר המספרי, ובאשר עיקרי המאמרים הם מכוונים למוסר בגדרים הנ״ל, ממילא סיכום המוסרי־המעשי זה יועיל הרבה גם להבנת הדברים בעיקרם ושרשם, ולזה עצתי בגדר שאז״ל: איזהו חכם הלומד מכל אדם (תמיד לב), שבכל מאמר ומאמר יקראו ויעברו גם על התוכן המוסרי־המעשי אשר יסודרו בס״ד בסוף הספר.

בראשית

מאמר א׳

בענין אור וחושך

ויאמר אלקים יהי אור וגו׳ ויעש אלקים את שני המאורות וגו׳ ויתן אותם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ (בראשית א:ג, טז, יז)

ראיתי באבן עזרא הסבר על השראת שכינה במקדש, הלא מלא כל הארץ כבודו, ואמר כי כמו ריח באף, — הלא מי מרגיש הריח: הנפש, והנפש מלאה כל הגוף, עכ״ז מקום שתרגיש הנפש הוא ע״י האף, כן המקום שירגיש האדם כי מלא כל הארץ כבודו הוא במקדש, ע״כ. ההסבר הזה הפלא ופלא, והייתי סבור כי כמו באף אינו מרגיש רק כשמריח באף, ובמקום אחר לא, כן דוקא במקדש כשעומד שם מרגיש, וחוץ למקדש לא, ואח״כ נתברר לי, כי כשהוא במקדש נודע לו זאת גם חוץ למקדש. ועזרני השי״ת ברוב רחמיו, הסבר קרוב לזה.

ידוע כי כל המחקרים אומרים, כי החושך הוא רק העדר האור, ולא בריאה, והמקובלים אומרים, כי החושך בריאה, ולא רק העדר. ראיתם — מ״בורא״ חושך, ות״ל מצאתי ראיה חושית, כי החושך בריאה ממשית ולא רק העדר.

כי הנה מפורסם עתה, מה שנמצא דבר ע״י תיכונים ידועים, סגולות אור האלקטרי, באופן שע״י התיכונים ההם, מאיר בלילה כאור השמש, וזה מפורסם כעת לכל, ודבר הזה ע״י הכונניות האלו יעשה כן בכל העולם כולו, ויאיר כאור השמש ביום.

ועתה הרי נתברר, כי החושך — בריאה, כי אחרי שהתיכונים הידועים מולידים אור, האם הצינק מוליד אור, מאין לו אור, אלא ע״כ כי העולם מלא אורה, ורצה השי״ת להסתיר האור וברא החושך, ורק השמש יאיר לנו או הנר, ובמקום שאין שמש ואין אור, נברא חושך שיחשיך האורה, הרי בעליל כי החושך בריאה, כי אחרי שהוכח שמלא כל העולם אורה, למה לא יאיר לנו האורה, ורק ע״י תיכוני סגולות יאיר, האם הצינק, לו אורה? הרי כי רצה השי״ת שע״י הצינק יתברר האורה המלאה בכל, וידעו כולם כח מעשים מחשיך האור וגנזו, — כדי שנבין מזה, כי אור ששת ימי בראשית גנזו הקב״ה לצדיקים, כמו שאנו רואים שנגנז האור אשר מלא כל העולם.

ואל יטעוך, מה שקוראים בשם, — אלקטרא, כי מלת אלקטרי, — נוסד על דבר שאין אנו יודעים מה זאת, כי זר להם שאור לא יתראה, וקראו אותו בשם — שאין אנו יודעים מה זאת, והנה אמת כי אין אנו יודעים, אבל עכ״פ הלא נבחן לנו כי העולם מלא אורה, ורק החושך נברא להחשיך האורה. ולכן תקנו אנשי כנסת הגדולה — ״ועל מאורי אור שעשית יפארוך סלה״, כי הם ידעו, כמו שנגנז האורה בחושך, כן נגנז אור בתוך אור וכו׳ עד אין תכלית, באופן שאור אחד, הוא כמו חושך נגד אור הגנוז בו, וכמו שאמז״ל (נדרים ח:) עתיד הקב״ה להוציא חמה מנרתיקה, ואיה הנרתיק שלה, הלא השמש מאיר לנו, אבל עי״ז מובן, — כי אור השמש הפנימי, מכוסה באור השמש שאנו רואים, וזה הפלא ופלא לחזק אמונת חז״ל הקדושים, אשר כל רז לא נעלם מהם, והאור האלקטרי שנתגלה עתה — הם ידעו מכבר.

ומעתה נקל להבין כי מלא כל הארץ כבודו, כי איך יתכן שהאור שהוכח כי הוא מלא בכל, ולא יאיר לנו גם בלילה, ורק ע״י תיכונים יאיר, וזה נגד הטבע, אלא ע״כ שיש בורא שברא החושך להצניע האור, ורק ע״י השמש יאיר האור, ואולי כונת הבורא היתה בזה, —ללמד לאדם, שאל יסבור לבנות בנינים על ראית עיני הבשר, רק על ראית השכל, ואיזה חכם, הרואה את הנולד — בעיני השכל, ולא בראית החושים, כדברי הטפשים האומרים אין אני מאמין רק מה שאני רואה לפני, ומעתה תשובתו בצדו, הרי אתה רואה לפניך לילה, והאמת אינו כן, רק אור עטוף תחת החושך, ונגנז ברצון השי״ת, וה״ז בדור האחרון אשר המינות נפרצה, ורצה הבורא ית׳ לברר לעין כל, כי החוקרים אין איתם יודע עד מה, — בטבע הבריאה הגנוזה, ורק המקובלים בחכמת האמת, המה יודעים טבע גנזי הבריאה, ויסד כי ע״י תיכונים בצינק וכדומה, יתראה אור הגנוז תחת החושך, כדי שישימו החוקרים יד לפה.

מאין ידעו הגאון יעב״ץ ז״ל והגר״א ז״ל, כי חושך דוקא בריאה — יש מאין, קודם שנתגלה הזרם האלקטרי, הלא המה היו יושבי האהל של תורה, מאין היה להם שם כלים — להודע, כי ע״י תיכונים יתגלה האור הטמון תחת החושך, כענין שנאמר ישית חושך פתרו (תהלים יח:יב) והם למדו מהתורה, — כי מלת בריאה הוא — יש מאין, ולכן יסדו אנשי כנה״ג ע״ש הכ׳: יוצר אור ובורא חושך (ישעיהו מה:ז). וכמו שקרה כבר, — כי המקובלים אמרו: כי לאויר יש משקל, והחוקרים לעגו על זה, ולבסוף נתברר לעין כל כדברי המקובלים, ושמים החוקרים יד לפה, וכן בזה כן. וכבר יש בזוהר שבדור האחרון יתגלה חדשות, והנראה כי כן רצה השי״ת מטעם הנ״ל.

והנראה עוד דבר נפלא, לכונת הבריאה אור גנוז בחושך, בהקדם מה שדברנו על הכ׳ (קהלת ז:יג) ״ראה את מעשה האלקים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו״ עי׳ במפרשים, והנראה על דרך הפשוט, כי אנו רואים בטבע הבריאה בכל החי, כי עוות כל דהוא בסדרי הבריאה בהם — חי׳ לא יחיה, כענין שאמרו: כונניות עשה באדם אם נהפך, מת, כמו בבני מעים, וכן נקב כל דהוא באברים הפנימיים, וכהנה רבות בטבע הבריאה, קשה לי להאריך, דוק ותמצא.

ומעתה אין כל חדש, כי שינוי מעשי המצוות גורם מיתה או יסורים לאדם, למה יגרע העיקר מהטפל, צרכי הגוף הם טפלים לנפש, ואנו רואים כי עיוות כל־דהוא משחית או מקלקל הדבר, כי כך היה סדר הבריאה. ומכש״כ העיקר בעניני הנפש כמו מעשי המצוות, עיוות כל־־דהוא גורם רעה רבה, ח״ו לעצמו.

ועיין בהעתקה של המקובל לוצטו ז״ל ותראה כי כל מצוה, היא אור צח מצוחצח, מוכן לאדם המקיים מעשי המצוות, ונוכל להסביר זאת בחוש, אם הצינק וכדומה בתיכון הפעולה המכוונה מגלים אורה, א״כ אין כל חדש כי עאכו״כ מעשי המצוות הרוחניים, צוויי השי״ת, בורא העולם אשר ברא בשביל התורה, — עאכו״כ שיתגלה על ידי מעשה המצוות קיום התורה — אור צח מצוחצח ומאירים אור הגנוז וכו׳ וכו׳ עיין בהעתקת לוצאטו ז״ל — עד לאור באור החיים, וזה כפתור ופרח, וכ״ז נתגלה כדי לעקור מינות מעולם החושך.

ומה נמלצו עפי״ז תרגום ״מליא כל ארעא זיו יקריה״. וזה לשון הגאון יעב״ץ: יוצר אור, לא אמד בורא אור, כי בריאה היא — מציאות, יש מאין, והאור לא נברא מאין, כי הוא נמשך מן היש הגמור הנמצא המחויב ית״ש, אשר באורו נראה אור וחונה עמו, כמו שנאמר ונהורא עמו שרא (דניאל ב:כב). ע״כ העתקה מיעב״ץ ז״ל.

מאמר ב׳

העתקה מספר ״דעת תבונות״ דף ח׳, אבל כיון שהכונה התכליתית בהסתר הזה, אינה להיות נסתר, אלא אדרבא לגלות אח״כ ולהעביר כל הרעה שנולדה רק מן ההסתר ההוא, הנה על כרחך שם לו חוק ומשפט לגלות פני טובו הנסתרים, וזה או על ידי מעשים שיעשו בני האדם, — הם המה המשפטים והתורות אשר נתן לנו תורתו תורת אמת, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בחיים הנצחיים. כי שכר כל מצוה ומצוה, הוא הארת פניו ית״ש, שהסתיר אותם מן האדם בתחילת יצירתו, כי הנה על כרחו לעמל נברא, בהיות היצר שולט בו, ורבה רעתו עליו בכל מיני חסרונות והריחוק אשר לו מאור החיים, ומעשי המצוות מאירים עליו האור הגנוז, עד שבהשלימו חוק מצוותיו, נשלם עצמו עמהם לאור באור החיים האלה.

מאמר ג׳

מחמת קושי הכתיבה ל״א, לא פירשתי במאמר הנ״ל, את ביאור דברי החכם ראא״ע ז״ל, כי אחרי ששמעתי, במקום אחד עשו בתיכונים ידועים, אור שמש בלילה, הרי נתברר לי מזה, להוכחה, כי כל העולם מלא אור באמת, גם בלילה, רק ברא הקב״ה חושך, לכסות האור בלילה, מטעמים המבוארים שם, והרי נראה לנו כי מלא כל הארץ כבודו, וא״כ אין כל חדש — שבבית המקדש יתברר לו ראיות חושיות ושכליות, כי מלא כל הארץ כבודו, — גם כשלא יהיה במקדש. וג״כ לא בארתי שמה, כי אחרי שנתברר בחוש, שהמקובלים מכוונים לאמת, גם בהיותם יושבי אוהל ואינם עוסקים רק בתורה, ואין זה מעיקרי הדת אם חושך בריאה או שלילה, ועכ״ז הכין הקב״ה ע״י תיכונים שיתברר בדורות האחרונים, — ויתברר כדברי המקובלים, וכמו שהבאתי שם מענין אם יש משקל לאויר, הרי נראה כי ע״י לימוד הקבלה שלהם כוונו אל האמת בסודות הבריאה, ומכש״כ דכש״כ בדברים המבוארים בתלמוד ובתורה שלמה שלנו לעין כל, מי פתי יסור הנה ולא יתברר לו אמונה כמו חי ממש, מקושי הכתיבה ל״א מוכרחני לקצר.

מאמר ד׳

ויאמר אלקים יהי אור וגו׳ ויתן אותם וגו׳ להאיר על הארץ (בראשית א:ג:יז)

אוסיף מעט כגון זה המבואר במאמר ששלחתי לכם וכו׳ קרוב לאמונה חושית.

ידעתי כי מי שאין לו הרגל בהפשטת הצורות, לא ידע מה אני שח, ויהיה סתום וחתום אצלו מה שכתבתי שם.

כדומה מי יעלה על דעתו, על אדם היותר גדול במעלה, כמו הראשונים ז״ל יהיה טבע חומרו כל כך גס, שיתפעל גם מכבוד שקלי דעת ונשים יתנו לו, ואנו רואים כי התורה הק׳ המכירה טבע החומר הגס אשר בכל אדם, גוזרת אומר — ״והצנע לכת עם ה׳ אלקיך׳ (מיכה ו:ח), הרי כי ידעה התורה טבע החומר שבכל איש, — עד שנקל גם לאדם היותר גדול במעלה, להמיר כבוד רוחני של צבא השמים ושכר נצחי, שיגיע לו בעד שכר המצוות, ומכש״כ השכר על תורה, — ובכ״ז נקל לו להמיר כל אלה, על כבוד המדומה שיתנו לו לאדם קלי דעת ונשים.

והנה האדם היותר גדול, ודאי שומר התורה ומצוותיה, והתורה מזהירה אמריה — לבלי הפרש מגברא לגברא, ואת כל אלה אינם מבינים האנשים החומריים, וכל אחד ישפוט על עצמו וכש״כ על אדם יותר צדיק בעיניו, — כי רחוקים ומוזרים המה ממחשבות כאלה. אבל לעומת זה להיפוך, כי האדם העמל מעט לזכך עצמו, יכיר זאת היטב, ובפרט עוד — כי התורה היא אומנתא דעלמא, והאדם נברא בתורה, — כענין שאמרו ״אסתכל באורייתא וברא עלמא״ מאמתת זאת, ומי יודע טבע האדם אם לא התורה.

אמר נא ידידי, מי שאין לו הכרה וידיעה בהפשטת הצורות היבין כל זאת מהמאמר, וכגון כזאת — כי אני מתפעל מאד מן החושך בעת אפלה גדולה בלילה, ואחשוב מי יגלה עפר מעיני החוקרים האומרים כי החושך הוא רק העדר האור, הלא ידוע ומפורסם כעת כי ע״י פעולות תיכוניים בצינק וכדומה, נעשה ונתכן אור אלקטרי, המאיר אור של יום גם בלילה, וכמובן שאין בצינק וכדומה, לעשות כזה, להפוך החושך לאור יום, כי הצינק אין לו אור כלל, והוא רק חומר הדומם, אבל רצה השי״ת להכין טבע בצינק וכיו״ב שיתגלה האור הצפון בם, ושכולם יבינו שהחושך בריאה היא, — לגנוז ולכסות האורה בה, ושיתגלה האור רק בפעולות ותיכונים, כמו בבוא השמש ולאור שע״י הנר, וכן ע״י תיכונים מיוחדים לזה כנ״ל, ויבינו מזה יתרון האור מן החושך, וכן יכירו יתרון החכמה מלעומת הסכלות, ונאמר (קהלת ב:יג) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך. פי׳, מן החושך ניכר יתרון מעלת האור, וכן יתרון מעלת החכמה ניכרת היא ע״י הסכלות. ויש בזוה״ק: ר״א כד הוי מילף פרקא דחכמתא הוה מילף להון מקמא פרקא דשטותא. פי׳, שטותא — היינו סכלות, כענין הכתוב הנ״ל מקהלת. ורצה הקב״ה לברא החושך — ולא יתגלה האור רק בבא השמש בכל יום, למען יבינו הכל, כי כמו שניכר מעלת האור מן החושך, — כן ניכרת יתרון החכמה רק ע״י הסכלות — פרקא דשטותא קודם, והבינו זאת כי קצרתי מאד.

מאמר ה׳

בענין לויתן

ויברא אלקים את התנינם הגדולים (בראשית א:כא)

הלצים מסעודת לויתן, האינם מבינים בענין הזה, וכפי המובא בזה במהר״ל מפראג ז״ל כי ענינו בזה הוא, התחברות תענוג הגשמי עם הרוחני העליון, וכמו שכתב הרשב״א ז״ל כי לכל דבר אשר למעלה ברוחניות העליונה, יש כדוגמתה למטה בגשמיות, כמו כסף, זהב, אבנים טובות ומרגליות, כמבואר בספר ״מעלות התורה״, ועל ענין כזה, היא, הסעודה היותר מופלאה לעתיד לבא, והרומז על זה, הוא הדג היותר גדול הלויתן, כפי הנ״ל. ע״כ.

מאמר ו׳

בענין צלם אלקים

ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים וגו׳ ובבהמה וגו׳ ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו (בראשית א:כו-כז)

האדם בהיותו במצב — בלתי משתוקק לפרוש מן העולם וחמודותיו, ורצה לו להתדבק באלקים הנה בזה האות, יש לו לבחון את עצמו, מכיון שכל מעלת האדם אשר הורשה לו, לרדות בבעלי־חיים — לשוחטם ולאוכלם, הכל הוא בשביל כוח אלקי אשר יש בו, וכיון שבאיש כזה אשר חסר ממנו התשוקה הנ״ל (לפרוש מהעולם וחמודותיו), נמצא שנפל ממנו ערך מדרגת מעלת האדם. והנה דברנו בזה הערה, איך שהאדם צריך להיות חושש פן טעה, ויודה על האמת, כי הנה מי שכבר סר ממנו כח האלקי הנ״ל, יבוש ויכלם עבור זה, אבל אנחנו נדע כי יש לו להתבייש הרבה, ואם כי הוא איננו מתבייש, בזה הוא צריך עוד יותר להתבייש, כי כבר הוא מורגל בזה. אבל העומד ורואה מעשיו, גוזר אומר עליו, — כי הוא איש גס ומגושם, וזאת אין להזיז ממנו במה שהוא אינו מתבייש בזה לדור בין שפלים, ואינו יודע להתבייש בזה, כי האיש הריק והגס ואינו מתבייש במעשיו הגסים, אבל הלא הבזיון עצמו דבוק בו. וכן הוא כזה, — במי שאינו שומע לקול מוריו, ואם כי יש לו תירוצים, אבל האחד הגוזר, אומר עליו: אין אדם רואה נגעי עצמו (נגעים פ״ב מ״ה), וכי הוא איש אינו מבין ואינו מוכשר להתלמד, וזה לו פסק גדול מאד מאד, כמו המבין הגוזר על איש שהוא ריקן וגס, והוא בגסותו, אינו מתבייש, אבל גזרתו עליו קיימת. וכן בזה, יחוש האדם, אולי יגזורו עליו — שהוא אינו שומע לעצה הטובה ואינו חכם, ומה יועיל לו שהוא צדיק בעיניו, אבל הגזרה קיימת באמיתתה. הא למה זה דומה, לחנוני המוכר צרכי מזון לקונים, והם מוצאים שהמאכל אינו נקי, ואם כי הוא יאמר תירוצים להם, אבל הקונים לא יקנו אצלו עוד. ולכן: שומע לעצה חכם (משלי יב:טו). והנה הכוח האלקי אשר ישנו באדם, זהו המראה לו חסרונותיו, — כי הכוח הנ״ל יעורר לאדם לתשומת רוחניות ולשלמות עזה, וכאשר ימצא בקרבו תשוקות הבליות דמיוניות, — יבוש בזה הרבה, ויגבה לבו בדרכי ה׳ (דהי״ב יז:ב) וכן ״בה״ תתהלל נפשי״ (תהלים לד:ג). וזה ענין הכתוב (משלי כט:כג) ״גאות אדם״, פי׳ במה יוכל האדם להתגאות, במה ש״תשפילנו״ הגאוה, פי׳ שמשפיל עצמו גם בגודל חכמתו בתורה וידיעת אלקות, ורואה רק מיעוט ידיעתו עוד, — לפי הראוי והדרוש בזה, ובזאת יוכל להתגאות, כנאמר: ״כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי״ (ירמיה ט:כג), פי׳ שמח בחלקו הנשגב, כי מרגיש בו כוח אלקי ממעל.

מאמר ז׳

לבני יקירי מחמד לבבי, המשכיל נ״ז נ״י כאור שבעתים.

בשבת קודש העבר, דברנו, מה שאנחנו רואים, כי כל מין ומין מבעלי־חיים, יש לו תואר מיוחד מזולתו, יען כי כל מין, יש לו תכלית בפני עצמו, ומראיתו מורה על תכליתו.

והנה אדם הראשון, יציר כפיו של הקב״ה, היה חכם גדול, והבין מתוארו של כל מין ומין את תכליתו.

והנה האדם, יש לו תואר מיוחד מכל אשר בארץ, למה? כי נברא בצלם אלקי — ״בצלמנו כדמותנו״: ופרש״י ז״ל: ״להבין ולהשכיל״, ונמצא, כי צורתו מורה על בינתו והשכלתו, אשר זהו — צלם אלקים בצלמנו כדמותנו, ואם תחסר הבינה והשכל, הרי זה — כדמות בהמה, בצורת אדם, וגדול עוונו מנשוא, כי הוא מבזה בעצמו בו את הצלם אלקים, לבד מה שעובר ציווי מלך מלכי המלכים הקכ״ה, — זולת זה, הרי משתמש בצלמו לגנאי, ח״ו, וכדאי בזיון וקצף, ד״ל.

אשר על כן חובה על האדם לשמור בעצמו צלמו הקדוש. ולכן באה החובה לעסוק בתורה תמיד, או להגות בה יומם ולילה, למען לשמור הצלם אלקים אשר עליו ובתוכו, וגם בעסקיו, אם עוסק על־פי התורה, ודעתו עליה תמיד לחזור אליה, ולהגות בחכמה או מוסר כפי היכולת, גם כן להבין ולהשכיל הוא. יעזרנו העוזר ומרחם על בריותיו בלי תכלית, — שיהיה צלם האדם השלם עלינו, ונחיה חיים נעימים.

דבריך אשר כתבת על ״במקום שאין אנשים וכו׳״ כיונת השעה, כי אני אמרתי, לראות כמה בני־אדם מורגלים להטעות עצמם בקריאת שמע, מכוונים למסור נפשם על קידוש השם, וזה דבר גדול, כאמור באורחות חיים: כי בזה מקיים ״כי עליך הורגנו כל היום״. והנה בזה יש מקום להטעות בו, כי מי יודע שבשעה שיבוא לידו אם יקיימנה, אבל ב־״ואהבת את ה׳״ וגו׳ פירש״י ז״ל על ״והיו הדברים האלה אשר אנכי״ וגו׳: ובזה מקיים ״ואהבת את ה׳ וגו״׳. והנה זה דבר אשר תיכף אחר התפלה, יבחן עצמו, — אם משים הדברים על לבבו, ולמה באמת לא יחשוב ב־״ואהבת״ וגו׳ גם כן על זה, ואין זה רק שרגיל האדם להטעות את עצמו.

ואמרתי על אנשים שאינם מתפעלים מזה, — הלא זה מקיף הרבה נושאים רבי תועלת, ואמרתי בהקדם, במדות שהתורה נקנית בהם, מנו חז״ל: ״נושא בעול עם חברו״, ולא ידענו היטב פירושן של הדברים, אבל נבין בזה, מהא שראינו — אדם יושב על עגלה מלאה משא, והסוס אינו רוצה ללכת מפני הכובד הרב, והעגלון מכה אותו הרבה, והנה אם העגלון היה מנסה את עצמו למשוך בעול בכל כוחו, כהסוס, או לא היה אכזרי על הסוס, ורק מחמת שאינו מושך עמו, אינו מצוייר אליו להרגיש לרחם על הסוס, המושך תמיד בכל כוחו. וזהו שרמזו חז״ל: אם תרצה להרגיש צער זולתך כדבעי, תעמוד אצלו ותמשוך עמו בעול, ואז תרגיש צער זולתך. ואם אתה זוכר מאמר הכללי שכתבתי להגרש״ש נ״י, אז תבין היטב.

ואמרנו, כי מי שאינו מתפעל מהנ״ל שכתבנו למעלה, אשר הוא מורה לנו, על רצון האדם — להטעות את עצמו כי צדיק הוא, ואינו רוצה לעשות בחינה לו לעצמו, שיבחן כי שקר הוא בו, ח״ו, זה לאות כי הנפש אינה שלו, ואינו דואג עבורו לעצמו לו, להיות מכיר לנפשו, כענין שאמר דוד המע״ה: ״הבט ימין וראה ואין לי מכיר״, ועל זה באו דבריך, כי האדם מסור למי שאינו שלו, ולא לעצמו שלו, וזהו שאמרו: ״אם אין אני לי מי לי (אבות ג), והעיקר שהאני יהיה שלי, — לדאוג לאחריתו, וזהו תכלית ההצלחה. אביך רודש שלומך וטובתו תמיד. ש״ז.

מאמר ח׳

אנחנו מברכים בברכת התורה, וצונו ״לעסוק״ בדברי תורה. ולא — וצונו ״ללמוד תורה״. העירו לנו בזה, כי שורש הכל, שישתדל האדם לעשות עסקי שמים — לעסק, לא פחות מעסק מילי דעלמא, ואז ישכיל להבין את אשר לפניו, כדומה — תחשוב, אם היית פה תיכף אחרי החג עד עתה, כמה מכתבים היו לך מביתך, כי אתה מאחר העסק, וכמה בני גילך כבד פונים לכל הצדדים, קדם ואחור להגדיל העסק, ואתה יושב בטל, וגם אתה בעצמך כבר היית מראה לי פנים לכאן ולכאן כי אין אתה יכול להתאחר.

והנה עתה כאשר אתה יושב ב... אין מי שיעירך: קום נרדם! לא עת עתה להרדם, ואין מי שיתפלא עליך, ולא לך יארך הזמן, כי עסק הוא.

או התבונן, אילו היית פה בחג הסוכות, כמה קפידות היו לך מביתך, וכמה סבלנות היה לך מעצמך, אף על ימי חג הראשון, ותיכף חוה״מ היית אץ לדרכך הביתה, שמח וטוב לב, כי כפית תוקף רצונך, אשר לא כן יעשה בעולם, וכמה פיות היו מלאים שיחה ממך, זה לשבח וזה לגנאי, אבל הכל יודעים כי כן צריך להיות, כי עסק הוא, וא״כ מובן מאליו, אם באופן כזה, — כי עסק שמים אינו עסק כלל, ח״ו. וזהו מאמר הכתוב: ״אוכיחך ואערכה לעיניך׳ (תהלים נ:כ), פי׳, זה כנגד זה, ואז תבין בעצמך היטב, כמה מזולזל, ח״ו, עסק שמים, וזהו שרמזו: לעסוק בדברי תורה ״לעסוק״ דייקא.

ובזה תבא להתבונן ענין הכתוב: ״מי יודע רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ״ (קהלת ג:כא), פי׳ הגר״א ז״ל, כי גם זה קאי על האדם, כי האדם עומד בעוה״ז ודבוק בשמים על־ידי נשמתו, כענין שאמרו: מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה מלאך, ובשניהם יחד דוקא, — זהו איש המכונה בצלם אלקים, ואם רוח הבהמה היורדת, היא למטה תמיד, ועסק הארץ עסק הוא, ועסק שמים אינו עסק, זה לאות כי ח״ו, רק רוח הבהמה יש בו, ר״ל וחלילה חלילה ירד למטה לארץ אחרי מותו, והבהמה טובה ממנו, כי היא השלימה תכליתה, כענין שאמרנו בכוונתם ז״ל שאמרו: יתוש קדמך לבריאת העולם, משא״כ אם יש בו חלק האדם העולה, הוא רק למעלה תמיד, וחושב ומתאוה להרים קרנו במרומים, אז ישיב אל לבו, — אם עסק השפל של הבהמה, ובעולם השפל, ומה גם הקצר, ובכל זה משתוקק כך, לעסוק בעד בהמתו, כמה וכמה יותר באין ערך, יעסוק לעולם שכולו שלו, ולחלקו הנפשי הזכה והברה, ובעולם שכולו אור בהיר יתענג בחלקו זאת, הזכה והברה, על אחת כמה וכמה ישתדל בכל תוקף ועוז להגדיל העסקים — עסקי שמים. והדברים ארוכים מאד, אך מוכרחני לקצר, וזהו שרמזו, — לעסוק בדברי תורה, ״לעסוק״, דייקא.

הא לך מתנה טובה ועסוק בה, וזהו שאז״ל: ״הפך בה והפך בה דכולה בה״ (אבות ה:כה).

א״ד... דושו״ט בכל עוז, וזהו שלום רב בגוף ונפש, שני חלקי האדם דייקא, ואז תצליח ונצליח.

מאמר ט׳

הערה. אם נצייר לנו, שני אנשים סוחרים, עושים שניהם מסחר אחה עסק שוה בשוה ממש, האחד ישים סחורתו בחנות שלו, ומונח שם בלי תנועה, אין יוצא ואין בא, אבל השני יתחלף אצלו סחורתו בכל יום כמה וכמה, זה יוצא וזה נכנס, כמה וכמה סחורות ימכור בכל יום ויום, וכן כמה וכמה יקנה מחדש, זה יכנס וזה יצא, בסחורות מתחלפות משעה לשעה, ונקל להבחין ולדעת ההבדל הרב שביניהם, — כי זה עסק חי וזה עסק מת. ממש כזה הציור, מורה לנו בענין התפלה, יש ג״כ כמה אנשים, ואין להם להבין מהו ההפרש בין המכוין פירוש המלות, ובין המעתיק את המלה מלשון הקודש ללשון שלו, שזה המעתיק אינו רק כעסק מת, כי לא יוכל להתגדל ולהתעשר במסחרו מסחורה המונחת בחנותו בלי תנועה, היינו בלי התחלפות, וכן כזה המעתיק את המלות בתפלתו מלשון ללשון, אינו מתחלף אצלו, ורק העתקת המלה אצלו, — כאתמול ושלשום כך הוא למחר, ולאחר מחר גם כן לא יתוסף בו הרגש והתבוננות חדשה, להתגדל ולהתחכם, וכיום הולדו כן יום מותו, כאשר בא כן ילך. אמנם המכוין בתפלה, פי׳, יודע טעם המלות עם ביאורם בכל הגנוז בהם, בהתבוננות יתירה — יתחלפו בו רעיונותיו יום יום, זה יוצא וזה בא, חדשים לבקרים יולדו בו הרגשים טובים זה מזה, ועושה חיל מיום ליום. ומזה נוכל להבחין בין אדם המבין — המכוין לתרגם המלות לבד, לבין אדם המבין המלות בעצם, בתוכן כוונת הדברים, וזה ממש ההפרש בין הסחורה המונחת בחנות בלי תנועה, לבין הסחורה הנושאת ונותנת להרוחה, וכן כזה ממש, הוא, בין האיש הירא רק בגדר העתקת המלה במובן השטחי, לבין האדם המבין ענין היראה. וכן בהתבוננות מלת אדם, רק במונח שלה למהות האדם באשר הוא אדם — ולא בעל־חי גרידא, זהו המבין רק העתקת המלה, פי׳, רק תרגום מלת אדם, ויש מבין ביאור תוכן המלה, במה שמורה בו תואר מלת אדם בעצם.

וכן ממש בתורה, יש מבין פשטות הסוגיא באופן השטחי, ויש מבין פנימיות הסוגיא, כאשר הראינו עין בעין ההפרש בכל זה. ומזה נוכל להבין מה בין החי חיים שלו בפשטות, ובין החי חיים שלו בהתבוננות והתחכמות בכל עניניו, וכענין הזה כן בתורה.

וגם זאת לדעת, כי גם בתורה ותפלה ויראה, וכל חכמה, מה שבשנה הזאת התחכמות, בשנה שלאחריה הוא כבר רק תרגום המלות, וכן לעולם עד בלי תכלית, סוף דבר היוצא מזה, — כי כל עמל האדם לעשות הכל בטעם והתבוננות. וזהו הכתוב (תהלים לד:ט): ״טעמו וראו כי טוב ה׳״. ומזה גופא הראינו ההפרש בין דבר בלי טעם לדבר בטעם, כי מה טעם הרגשנו במלת ״טעמו״ בלי הביאור בזה, ומה טעם נרגיש בו עתה, עם הביאור אשר התבאר כעת.

מאמר י׳

בענין מעשה בראשית לשלמות הטוב

וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א:לא)

רעיון, כי אין להצטער על עניני הגוף מפני שלשה דברים: האחד, כי אינו כדאי על ערך הגוף הנגוף להצטער עליו, וכן לחכמי הפילוסופים, לבזיון גדול היה נחשב להם, להתאנח על עניני הגוף, כי בזוי הוא בעיניהם. ועוד, כי עוצם ריבוי חשבון האיכות והכמות של עונג נצחי שהוא אשר כמה שתוכל לצייר טוב ועונג בכל העולם כולו, ותכפול העונג הנצחי שהוא בערך הזה, עוד ועוד כמה שתוכל לדבר, ובכל זה אין זה כלום, וכאפס ואין נחשב נגד עונג הנצחי, כפי אמיתתו שהוא, כי גם הריבוי היותר עצום בתכלית, תוכל לכפול את הנצחי עליו, עד שיהיה נגדו כגרגיר חול נגד הגלגל היומי, וגם זה אינו כלום נגד שיעור האיכות היותר מרובה בשל הנצחי על עונג גשמי, כי שם שניהם בגבול, משא״כ הבלתי גבול נגד המוגבל בגבול, וא״כ גודל העונג של תקות הנצחי, מבטל בביטול גמור את צער הכלה והנפסד, וזהו פשוט.

ועוד, כי באמת, מבריאת הקב״ה אשר ברא הכל, והוא כל יוכל, והוא חונן ומיטיב, ואיך אפשר שיברא דבר שלא יהיה בתכלית הטוב כפי ערכו, ועל כן באמת נאמר במעשה בראשית כמה פעמים כי טוב. והרי טוב, — בתכלית הטוב, ונמצא, כי כל הבריאה טוב מאד, וגם הרע יהפך לטוב, ואין לאדם להתאנח, רק על מעשיו הרעים, וזה הרי יכול להפוך לטוב, בשובו מדרכו הרע.

וזה היה כוונת ר״א בן פדת (תענית כה) שאמר לו הקב״ה, ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא, אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני, אמרי כולי האי ואפשר, אמרי ליה, דחיי טפי או דחיינא, א״ל דחיית, ואמר אי הכי לא בעינא. פי׳, דעל צרת הגוף לא חשש כלל, ורק חשש מהא דאז״ל (עירובין פא): דעניות מעבירים על דעתו ועל דעת קונו, ובזה נראה, בהא דאמרינן (יומא לח): כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב לא יחטא. פי׳, כי חצי שנותיו הקצובים לו מראשיתו, הוא בטבע, כי מחצה זו הוא בתוקף גבורתו, והיצר גובר עליו, ומחצה השניה הוא נחלש כבר, ונחלש בו כוח יצרו, ולכן שאל על זה, שבאם כבר עבר עוצם שנות גבורתו בו, ואז נחלש בו כוח היצר, וא״כ לא יחטא, ואז אינו צריך לחשוש מן העניות שתעבירנו על דעתו ועל דעת קונו, וע״כ אמר: אי הכי לא בעינא, כי הוא לא חשש על הגוף הנגוף, וטוב לו.

מאמר י״א

אגב אכתוב לך דבר אחד נפלא, אני אומד תמיד, כי האב שאוהב את גופו ולא נפשו, דורש גם כן לבניו טובת גופם, כפי דמיונו לטוב, משא״כ מי שאוהב בעיקר את נפשו, דורש ג״כ לבניו טובת נפשם וגופם יחד.

ובשנה ההיא עלה בידי דבר ששמחתי בו מאד, כי מצינו בגמרא (שבת פח) על מה שנאמר (בראשית א:לה): ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, ה׳ למה לי, מלמד שהתנה הקב״ה עם מעשה בראשית ואמר להם, אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים, ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובוהו. עד עתה היה לי לימוד מזה, רק להכיר גודל מעלת התורה ורוממותה, אבל זה לא כבר עלה בדעתי, הלא היה להקב״ה לעשות גמ״ח גם עם הגופים אף בלי תורה, אלא ודאי כי גמ״ח עם הגוף, — אינו כלום, ובפרט לדברי הרמח״ל לוצטו ז״ל, שהגוף נברא בהסתר פנים, ואם תאמר כל בעלי החיים הגופניים למה נבראו, הנה הכל הם לצורך האדם צלם אלקים, וזה תכליתם.

מאמר י״ב

בענין שבת קודש

אמרנו כי כל הדברים יש עליהם נצחון, חוץ מדבר אחד, שאין עליו נצחון בשום אופן שבעולם. היינו, הר קשה וכן חומה מבוצרה, הנה הפצצת תותחים הרבה, ינצחו אותם, משא״כ את האמת, כל הגבורים שבעולם ובכל התותחים וכלי המלחמה שבעולם לא ינצחו אותו. למשל: שתים ועוד שתים הם ארבע, כל הגבורים יחד, לא ישנו את זאת, והפרש יש בזה, כי השקר בתחילתו מדומה לטוב. ואח״כ הוא כוזב ונראה רע. למשל, קנה היורה בחומה מבוצרה, מתחילה לא תועיל הפעולה, וידומה לטוב, אבל קנה אחר קנה היורה הרבה, למאות ואלפים, יהרסו גם את החומה הכי מבוצרה, עד שיפוצצוה כליל, משא״כ האמת, להיפך הוא, מתחילה ידומה כאילו האמת ינוצח. למשל, חשבון האמת כפי מה שבחשבון, לא ינוצח בו כלום, אבל בראשית החשבון ידומה לו כי ינוצח, היינו שיטעה בחשבון וידומה לו כי ינוצח, אבל לבסוף כי יעמוד על בירור החשבון, אז יראה ברור כי הנצחון על האמת שבחשבון, היה רק דמיון מוטעה.

וכן הוא בעבודת השי״ת, האמת אשר בו, — הוא הקיים לעד, שעליו להיות עובד ה׳ יתברך כל ימי חייו, כי זהו האמת המחוייב, המוכרח והנרצה, ובמה שנראה מן העולם — כאילו מנצחים את האמת הזה, הוא רק דמיון שוא וכוזב, הנראה טעותו לבסוף. וזהו כוונת הכתוב (ירמיה יז:ה-ז); כה אמר ה׳ ארור הגבר אשר יבטח באדם וגו׳ והיה כערער בערבה וגו׳ ברוך הגבר אשר יבטח בה׳ והיה כעץ שתול על מים וגו׳, היינו כי מי שמכיר את האמת והוא מתנהג בו, כדאי הוא לו, אף אם יוציא על זה ממון, וזה הוד והדר לפניו, וכש״כ כשמרויח עוד בו, וזהו: ברוך הגבר אשר יבטח בה׳, אף שלא ירויח, — מ״מ ברוך הוא, הוד והדר זאת לו, ומה גם, כי ירויח גם כן הרבה, — והיה כעץ שתול וגו׳, משא״כ הגונב והגוזל, אף שמרויח, מ״מ בזוי הוא, נתעב ונמאס, ומה גם כי יתפס עוד ושבעתים ישולם, וזהו: ארור הגבר וגו׳, ואף אם ירויח ב״שם בשר זרועו״, מ״מ איש ארור הוא, ומה גם כי לא יועיל לו ״בשר זרועו״, ויותר עוד — כי יקולל ויהיה כערער בערבה, כי הסוף יהיה רע, משא״כ בבטחון, הוא ההיפוך, ההתחלה קשה, אבל הסוף, טוב טוב הוא.

מאמר י״ג

וזה הענין של שבת, כי ששת ימי המעשה תלוי עוד במעשה האדם, ועדיין לא נגמר עוד האמת, משא״כ כשיכלה המעשה יגמר האמת, כאז״ל (ויקרא רבה אחרי פ״ב): ישמח ה׳ במעשיו, ואז יעמוד האמת על מקומו, והשי״ת הוא האמת, ואז תכלית הטוב בעולם, וע״כ אסור בשבת להיות עצב, כי שם שבת מנוחה, היינו כי יוגמרו הענינים מכוח אל הפועל וישאר הכל בפועל, כי השי״ת הוא בפועל, ואז יבא העולם על שלמותו, והשמחה הכי עצומה היא, בשלמות, כי שם שלמות מורה על העדר החסרון, ואין שמחה יותר גדולה מזה — כאשר לא יחסר שום דבר, ולכן שבת מורה על שמחה, והדברים עמוקים. והשי״ת יעזרנו להבין זאת, ולקיים השבת כהלכתה.

מאמר י״ד

בענין שבת מנוחה

לידידי יקירי... תהיה לברכה והצלחה סלה, דבריך באו בטח לידי, ישמח לבי כי יש לך מקום מגורתך בהשקט ושלוה, — לנוח בו כחפצך, ואין פזור כפזור הנפש, ואין מנוחה כמנוחת הנפש, ולא לחנם כתבו הראשונים על הכתוב: ונח מצא חן וגו׳, בשביל שהיה איש מנוחה, מצא חן.

ויש לנו לבאר, איך שבמדת מנוחה, כלול כל השלמות, ודי מה שאמרו חז״ל על שבת: ״מה היה העולם חסר — מנוחה, כיון שבא שבת באה מנוחה״ (בראשית ב:ב) בפירש״י מדחז״ל, וידוע כי שבת מורה על מנוחה של עוה״ב, הרי מובן בדור כי מנוחת הנפש היא כליל המעלות, כי העוה״ב אין זוכים לו, רק אנשים שיש בהם כליל המעלות, ועי״ז הם בתכלית המנוחה והעונג לעוה״ב.

וכבר ידוע לנו מעט מן המעט, כי שכר מצוה אחת, אין העולם יכולים לקבל, ומכש״כ שכר מעלה אחת, שהרי בה כלול הרבה מצוות, ומכש״כ מעלות הרבה, ומכש״כ כליל המעלות, וכל זה כלול במנוחה כנ״ל.

״כיון שבא שבת באה מנוחה״, הרי לא מצא מלה לכלול בה כל תכלית הבריאה לעד ולנצח נצחים. רק במלת מנוחה. נוכל להבין עונג של מנוחה שלמה, וכל המעלות שיש בה, ואיך לא ישים האדם כל עמלו על המדה של מנוחת הנפש, ולכן סיימו אנשי כנסת הגדולה התפלה בברכת שלום, כי השלום היא המנוחה, וזה תכלית כל הבריאה.

ומאשר יקרת בעיני, אכתוב לך כוונה נפלאה במדרש רבה על אמז״ל: ״גדול השלום שניתן לצדיקים וכו׳״, ואמרו שם להלן עוד: ״גדול השלום שלא ניתן לרשעים שנאמר: אין שלום אמר ה׳ לרשעים״ (ישעיה מח:כב) [מד״ר במדבר יא], המאמר הזה פלאי, בשלמא כיון שניתן לצדיקים, אות הוא על גודל השלום, שפיר, אבל במה שלא ניתן לרשעים, — מה זה מופת על גדולתו של השלום, כי מכיון שהם רשעים, גם מתנה קטנה אינם ראויים ליתן להם? אבל תראה דחז״ל פה מפיקים מרגליות.

הנה כבר ביארנו, שהשלום הוא מנוחה, והיא תכלית העונג והמעלה, וא״כ מה זה שאמר הכתוב: אין שלום אמר ה׳ לרשעים, פשיטא שאין בהם המעלות, דאם לא כן צדיקים גמורים הם, אע״כ לאמר, כמו שמנוחת הנפש היא תכלית המעלות והעידון הנפלא, ולכן נח מצא חן וגו׳, כמו כן פיזור הנפש הוא — תכלית ההירוס והפראות, ותכלית היגון והאנחה, כולו שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה, ומאומה לא ישאר בידו, זה שכרו בעוה״ז, ולעוה״ב איני יודע כמה.

וזהו כוונת המדרש, אם תרצה לידע גודל מעלת השלום, — היינו מנוחת הנפש, ראה כי הקב״ה קלל לרשעים, — באין שלום להם, בודאי היא קללה שאין למעלה הימנה, כענין: והרשעים כים נגרש, תמיד בסער וזעף, ואין מנוחה להם, מדחי אל דחי, שב למרוצתו כסוס שוטף, מחמרת הממון אל תאוה וזימה, מזימה אל תאות הכבוד, מהכבוד אל הצער והיגון יומם ולילה, גם עינו לא תשבע מלראות זולתו, בקנאת אש אוכלתו ורקב עצמות, וכמאמר החכם: אין פיזור כפיזור הנפש, זה שכרו בעוה״ז. ונבין כמה שכרו של העני הזה בעוה״ב ר״ל, ואם כן, אם רק שלום מצילתו מאשו של גיהנם הלזה די, ומכש״כ שהשלום היא מנוחת הנפש, ואין עונג למעלה הימנו בעוה״ז, ובעוה״ב איני יודע כמה, כי הלא הוא תכלית הבריאה כנ״ל בשבת.

והנה לפי״ז נבין במה שמנה הרמז״ל בפ״ג מתשובה הלכה ז׳ את חמדת הממון בהעבירות, חמור ממעשה, יען כי זה מביא את האדם, — לפיזור הנפש, וסער מתחולל ח״ו מדחי אל דחי, ולכן לוט נטרד, בשביל חמדת הממון, וכן לבן נטרד בשביל חמדת הממון, כמו שידעת מכבר.

ולכן הזהירו לנו חז״ל, לבלי לחשוב בתפלה בשום מחשבה זרה, מלבד הטעם, מה שהוא עומד לפני יודע מחשבות וחוקר לב ובוחן כליות, — זולת זה, כדי להתלמד במנוחת הנפש, כי בלי מנוחת הנפש, אי אפשר שלא לחשוב מחשבות, אנה ואנה, מדחי אל דחי, ח״ו.

ואכתוב לך בקצרה, דברי הירושלמי במועד קטן יג. ברבינו חננאל ז״ל: א״ר אבא בר ממל אילו היה מי שימנה עמי הייתי מתיר המלאכה, כלום אסרו המלאכה בחולו של מועד אלא שיהו אוכלים ושותים ויגיעים בתורה והאידנא אוכלים ושותים ופוחזים, פי׳ ופוחזים מלשון ריקים ופוחזים, הרי שלא מצא מלה על פחיתות האדם, רק מלת פחז, פי׳ בהילות, ושב במרוצתו, והיה כדאי לו בשביל זה להתיר מלאכה דאורייתא, כי בחוה״מ דאורייתא הוא, רק נמסר לחכמים כפי דעתם, ובשביל ימים מועטים של חוה״מ, חשש שלא יתרגלו בפיזור הנפש, אלה הפוחזים כל ימיהם בפיזור הנפש, — מה תלין אתו?!!

לכן חזק אחי, נתחזק במדת מנוחת הנפש למעלה למעלה.

וכמה גדול כבוד הבית תהלה, שמגדלים בו תורה ויראה, ומדת מנוחת הנפש שוררת בו על כל פסיעה ופסיעה, להתלמד. אשרי מי שישים לבו להגדילו ולהאדירו, כי רבוי האיכות שיש בו, הוא כמו בית שיש בו כמה וכמה מאות, מי יבין את זאת, ולכן לא נמצאו אנשי חיל לחזק בדק הבית, כי רוב העולם אין להם ידיעה, מה מעלת התורה והמוסר גם יחד, בהשכל ודעת, עד כמה, מנוחה, מוסיף באדם, שהיא תכלית המעלה, ע״כ לא ישימו לבבם, על הבית הזה, לחזקו, אשרי חלקך שזכית להיות בבית הזה, ויפה עשית שאתה מחזיק במאמרים הישנים, שלבי סוער בקרבי כשאזכור מהם.

והנה מאמר ״פסקי בעה״ב״ אל יזוז מעיניך, הכלל שבו, ואילו לא באנו אלא בשבילו, דיינו.

נשלם מאמר מנוח הנפש, אליך ידידי, תחיה בכל טוב סלה, כברכת מברכך...

מאמר ט״ו

אמר החכם ״אין פיזור כפיזור הנפש, ואין מנוחה כמנוחת הנפש״. והנה כמעט אין איש שימלט ממחלת הבהילות, אם רב אם מעט, והבהילות אינה דוקא במה שלמעשה, כי יכול היות, איש הולך עקב בצד גודל, והוא, המבוהל הגדול בדעתו. ובהילות הדעת, הוא המבלה והמשחית, כל נתח טוב, כי הנה הדרישה והחקירה בכל דבר מושכל, הוא התנאי הראשון, שיהיה במנוחה ובישוב הדעת, כי צריך לכונן לפניו היטב כל צדדי המושכל, וליישב הדק היטב במתון ובישוב הדעת, ההקדמות הצודקות, שיחייבו אח״כ את תולדות המושכל ההוא, ועל כן תראה, כמה גדול הוא לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא, כי הלומד ע״מ לעשות, צריך לברר היטב הדק השמעתתא, למען לא יעוות הדין, כי כאשר יפקד פרט אחד, ישתנה הדין.

מזה נראה כמה גדול הוא הלימוד — ליראה את ה׳ יתברך, כי מי יכריח אותו לעמול כ״כ דעתו, למען לא יעוות הדין, כמו דאיתא בירושלמי (פסחים פ״ו ה״א) על הלל הזקן שהלך אצל שמעיה ואבטליון על שלשה דינים, לכאורה לא חמורים, שהיו מסופקים לו, ואם שגם הלל הזקן בעצמו היה אפשר לו להכריע איזה דין, וגם היו לו תלמידים גדולים עם מי להתיישב, מר׳ יוחנן עד ר׳ יונתן בן עוזיאל, ועכ״ז מפחד ההטעה, הלך דרך דחוקה כ״כ אז, אצל רבותיו.

והנה המבוהל איננו מסוגל לישוב הדעת, עם פיזור דעתו להתבונן בדבר מושכל גם שעה קלה, כי הנה כוח הרצון לא יתיישב להתאוות או להתגאות וכדומה, רק הוא תמיד ברצוא ושוב, מדלג על הקוצים והברקנים, מתאוה לתאוה, ומרצון לרצון, אי לזאת, איש כזה, משולל הוא, — לא לבד מלאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, אלא אף גם מכל חכמה ומדע, כי הוא במצב ההיפוך מתנאי הראשון של דרישת החכמה. ואמר הכתוב (משלי יח:א) ״לתאוה יבקש נפרד״ הוא האיש המפוזר בדעתו, — ״בכל תושיה יתגלע״ כי הוא, — עם חכמה, שני הפכים.

מאמר ט״ז

ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו וגו׳ (בראשית ב:ג)

ויקרא רבה יח:א: משל למה הדבר דומה, לכהן חבר שמסר לכהן עם הארץ ככר של תרומה, א״ל ראה שאני טהור וביתי טהור וככר שאני נתתי לך טהור, אם אתה נותנה לי כדרך שאני נתתי לך מוטב, ואם לאו, הריני זורקה לפניך, כך אמר הקב״ה לאדם זה, ראה שאני טהור ומעוני טהור ומשרתי טהורים, ונשמה שנתתי לך טהורה, אם אתה מחזירה לי כדרך שאני נותנה לך מוטב, ואם לאו, הריני שורפה לפניך, כל אלו בימי זקנותו, אבל בימי בחרותו, אם חטא, לוקה בזיבות ובצרעת. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: איש כי יהיה זב מבשרו.

הענין תמוה. ולבאר זה, נקדים: כי כל דבר נקרא על שם התכלית שיתהוה, כדומה, פעם יסתור אדם, והוא נקרא בזה בונה. וכן פעם יעמול האדם הרבה, ונקרא הולך לריק, פעולה ריקנית, כדומה בזה, — חופר ממקום זה ונותן למקום אחר, ושם הוא בלי תועלת כלום, אין זה מלאכה, ונקרא בהחלט שאינו עושה כלום. וכן יעשה האדם רק מעט מזעיר, — והוא נקרא עושה הרבה, כי יצא ממלאכתו, פעולה תכליתית רבה. וכן כאשר יעסוק האדם בעסק טוב, המביא לו ריוח הרבה, ומ״מ נקרא איש מנוחה, איש שקט. ואיש הבטל בלי עסק, והוא נקרא איש בלי מנוחה, על שם התכלית, אשר הוא ממנו והלאה לבלי תוצאות, ולכן אמרו חז״ל: מה היה העולם חסר, מנוחה. פי׳ כי מנוחת העולם, הוא רק על שם הגעת התכלית, היינו שיעסוק במלאכה כדי למצוא לו מנוח, אבל בלי עסק, שיהיה לו מנוחה באמת, זה לא היה עדיין, אבל ״כיון שבא שבת״ שעליה מצינו בש״ס (שבת קיט): כל המכבד שבת זוכה לעשירות, כדאיתא בבראשית רבה פ׳ יא, על הכ׳ (משלי י:ב) ברכת ה׳ היא תעשיר, — זו השבת, שנאמר: ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, אז ״באה מנוחה״, באמת — בתכלית ובפועל. וזהו הענין שאחז״ל (ברכות ו): הקובע מקום לתפילותו, פי׳, כי המצפה מהתפלה שתקובל בקשתו, א״כ תכליתו אינה עצם התפלה, רק הבקשה שלו שתתמלא. אבל לא כן צריך להיות, כמבואר במאמר תקפ״ג עיי״ש (המאמר הזה יובא בעה״י בפ׳ תולדות על הכתוב: ויעתר יצחק לה׳ (בראשית כה:כא)). וא״כ התכלית הוא עצם התפלה בעצמה, וזהו שאחז״ל: כל הקובע לו מקום בתפלתו, פי׳, שהתכלית שלו — הקובע לו ותופס לו מקומו בדעתו, הוא התפלה בעצמה, ולא הבקשה, זה ודאי ענין גדול לו, ומדרגה גדולה מאד, וזה מדת השתוות בין במדות, בין בשאר ענינים. וזה כוונת המדרש, כי יש אשר עושה לכאורה רע ומדבר כאילו רע, אבל התכלית אינו לרע, כי עושה יותר מרעת לבו, ומדבר יותר ממה שיש לו בלב, אבל עם כל זה הסכנה, אולי חלילה במשד הזמן יתהפך לבו לרע, והנה המורגלים באופן כזה, אשר הוא בפועל ברע, א״כ מרוב המעשה מתהפך גם הלב לרע, וע״כ גם התכלית ג״כ כבר רע, משא״כ הנער בכזה, עדיין התכלית טוב, רק הסכנה שלא יתהפך. והנה במחלה יש מתחילה מפנים — לחיצון, ויש מתחילה מחיצון — לפנים, והנה נגעים מתחילים מבחוץ, אבל הסכנה בהם, — שלא יכו שורש לבפנים, וזהו לעומת הנערים המתחילים ברע החיצון, כנ״ל. משא״כ הזקן, שאצלו נתקלקל כבר הפנימי, אין לו תקנה, אלא מיתה, ר״ל. ע״כ עלינו לתקן מעשינו בנעורינו, וטוב לנו כל הימים.

מאמר י״ז

ענין בחינת אדם את עצמו מיום שבת קודש, והוא: כי יש לדעת, כי כמו שטיבו של אדם נבחן בו, ממה שהוא אוהב ומחבב, אם הוא אוהב תלמידי חכמים ומחבבם, וכן הוא אוהב ומחבב דברי חכמה, תורה ומוסר, זה לאות, כי נפשו זכה וברה. ואם אוהב ומחבב את ההיפוך מכל זה, זהו אות כי נפשו גסה ומתועבת. וענין הזה, הוא המבואר בתהלים (סח:ב-ד): ״יקום אלקים יפוצו אויביו״, פי׳, כמו אור השמש, לבריא עינים הוא שמחת הנפש, ולחולה עינים זה לדאבון נפש, ושמחתו יותר בחושך. וכן הוא בזה, בהתגלות אור אלקותו יתברך, אויבי ה׳ יפוצו וינוסו במחשכי ארץ, כי חולי עינים המה, משא״כ: וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלקים, — באורו ית״ש וישישו בשמחה, פי׳, כמו בריא העינים כשרואה כל שלפניו, הוא שמח באור השמש, וישמח בבהירות ראיותיו, כן בזה, הצדיקים שמרגישים שמחתם באור השי״ת, ישישו בזה, כי זה לאות על טוהר לבם וזכות שכלם, ועל כן מי שאוהב לשמוע מוסר, זהו אות כי לבו זך. וא״כ מי שרואה ומבחין בעצמו, כי בשבת מרגיש קדושה ושמחה, זה לאות כי הוא בריא עינים, וכן יוצא מזה מוסר גדול, עד כמה תאוה מתעבת פעולת האדם, כענין הר״י בשע״ת שלו, על הכתוב: וזד ישר פעלו (משלי כא:ח), מי שהוא זך מן התאוה. והנה בשבת היה צריך האדם להרגיש בעצמו קדושה יתירה, ואנחנו רואים להיפוך, כענין: סקבא דשתא ריגלא (קדושין פא), והענין הנה כתוב (ישעיה א:יד): חדשיכם ומועדיכם, פי׳, חדשיכם, ולא שלו ית״ש, ולכן: שנאה נפשי וגו׳, הרי עד כמה מפסידה התאוה, את נפש האדם, ועל כן שומר נפשו יתרחק מאד מתאוה.

מאמר י״ח

בענין גודל המעשה בעולם המעשה

כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות (בראשית ב:ו)

זכרון דברים. א׳ דברנו איך שכל ענין חכמה — העיקר הוא בידיעת הפרטים, ובלי ידיעת הפרטים, אין לו רק ידיעת הכלל, ואין זה כלום. כי יכול האדם להיות מוטעה בטעות, על הרבה ענינים הנבדלים ונפרדים זה מזה, וידומה לו שהכל אחד ושוים הם. וכן כזה, על מה שישמע איזה דבר חדש, וידומה לו שזה מה שכבר שמע או מה שכבר ראה, והכל מסיבת מניעת הבחנת הפרטים כראוי. והראינו מופת על זה, — כי האדם שאינו מכיר באיזה שפה ולשון המדוברת, ידומה לו, בשמעו אחד מדבר בזה, כי אינו אלא קול הברה בעלמא, ולא חיתוך של אותיות בנפרד זה מזה, וידומה לו שהכל בהברה אחת הוא, וכן הרבה בענין כזה, מי שלא יבחין איזה בהמה בטביעת עין, יתמה לו, כי צורת כולן אחת הן בערך, בלי הפרש זו מזו, אבל בטביעת עין, יבחין הפרטים ויכיר ההפרש בהן. וכן הוא בחכמה בידיעת הפרטים, יבחין עומק הדברים ומבין בהם היטב, וישכיל עוד יותר. והערנו הערה חזקה, כי לכאורה עושה הרושם כי סדרי הוית העולם רע מאד, צינים ופחים, גשם ושלג, קלקולי דרכים, אבל באמת יש לסדר ולעשות שהכל יהיה טוב, רק שצריך לזה יגיעה בחכמה ומעשה. כדומה, לרצף הרחובות והדרכים, וכן השווקים באבנים וחצץ, לחמם הבתים בהיסק עצים, ולהתלבש כל עצמו בבגדים טובים וחמים, ולהגן עצמו מגשם במטריות ועגלות מצופות היטב, וכדומה, ולסדר טיב תקוני הדרכים במסילות־ברזל ורכבות, וישב בדרך כמו בבית. סוף דבר, — כי העולם משתקף לפנינו באופנים שונים, לרע וגם לטוב, בלי תיקון ומעשה, — רע מאד, בתיקון ומעשה, — טוב מאד, בלי חרישה וזריעה, — ירעב, בלי נטיעת כרם, — אין לו יין, המשמח לבב, בלי עמל לחכמת המוסיקא, — אין לו עונג השיר והנגינה, וע״י יגיעה ועמל בחכמה ומעשה, בכל עניני העולם כאלו, — עולם שמח וטוב, בעונג רב ועדון הרבה.

ומעתה עלינו להבין, על כוונת מכונן טבע הבריאה, באופן מה היא כזאת אשר לפנינו, אם הרצון והכוונה היה, לברא עולם טוב ומתוקן, היה לו לכונן ולעשות הכל טוב: מגורת אדמה מרוצפת, חטים יגדלו מעצמם, יין יצמח לו מעצמו, שיהיו הכל מוכנים מעצמם להנאה ולעונג, וכן כלי הזמר ימצאו מוכנים מעצם. ואם כוונת מכונן הטבע היה, שהעולם יתכונן באופן רע, בלי עונג, למה נעשה בה, שיוכל האדם לתקן לו שיהיה טוב ועונג בעולם. אלא יוצא לנו ברור מזה, — כי כך היה הרצון ממטביע הטבע, להמציא העולם באופן כזה, — שמבלי עמל ויגיעה, יהיה רע מאד, וביגיעה ועמל רב, יהיה הכל טוב ומתוקן מאד, ועל מה ולמה עלה ביד מסדר הטבע, דוקא על זה האופן? אלא ללמד לאדם המבין ומשכיל פרטי הענינים, כי אף גם, אם בחומר הגס, והדומם, צומח וחי, עכ״ז — בלי יגיעה, רע מאד, וביגיעה יתוקן לטוב מאד, עאכו״כ בענין האדם המדבר, מבחר הברואים בנפש שכלית עליונה, ורוח אלקים בו, והענינים המעשיים שלו, רבו מאד, לפי כוחותיו הנפשיים השונים שבו, עאכו״כ כי כדבר הזה בו, וכמובן כפי ערכו שבו, נברא בו טוב ורע בערכם שבם, וכמו שבענינים הטבעיים, אם יניחם על יסודי מקומם הטבעי, יהיו האבנים מונחים בשדה, ותקולקל השדה שלא תצמח, והרחובות יהיו מטונפים ברקק, בוץ ואשפה, אבל אם יסדר בפעולות ומעשים בהתאם להם, שיגיע כל אחד על טיבו ותיקונו, ועל מקומו כראוי, אז השדה תצמח ותעשה תבואה, והרחוב יהיה יבש ונקי, והברזל והמתכות כשיוטלו מהאדמה, ויותקנו לכליו ולמסילת הברזל, יסע בקור ובגשם כמו בבית, וכן בעצמו ועיקרו של האדם, כשייגע לסדר ולכונן כוחות נפשו וכל אורחותיו, על פי החכמה והבינה, כל כוח וכוח לפי מקומו מקומו ומדתו, אז יהיה לו בכולו הרבה טוב, ואם לאו, — יקרה לו כמקרה העולם, כנ״ל. והנה כמו בעולם, מוכן בו, — כל ההכנות המצטרכות להפיק הטוב, ועל האדם לתקנם ולסדרם כראוי, במקומם וזמנם, כן בעיקר, הכין לנו השי״ת חכמה וכוחות הנפש, ועל האדם לתקנם ולסדרם, בזמנם ומקומם כראוי לו, ואז טוב לו.

מאמר י״ט

טרם כל, אבוא לברכו בברכת מזל־טוב, ויזכה לגדלו ולחנכו על ברכי התורה והמוסר גם יחד ולחופה ולמעשים טובים. אתפעל ממנהגי ישראל, בברכה זו, ניכר ג״כ, שהכל על פי יסודות התלמוד, כפי הנאמר: גדול הלמוד, שהלמוד מביא לידי מעשה (ב״ק יז), וכן: לא המדרש עיקר אלא המעשה (אבות א:יז). ולכן לא די בברכה־לתורה לחוד, וכמו שרגילים אנשים לאמר — יזכה להיות למדן גדול, ואין זה תכלית הבריאה, כי העוה״ז הוא עולם המעשה, והלמוד מביא לידי מעשה, וזה הוא תכלית הבריאה. ולכן בסוף מעשה מעשה בראשית מסיים: כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות (בראשית ב:ג), ואדון כל הנביאים לא נשתבח אלא במעשה, — ״עניו מכל אדם״, דבר שכל ישראל יכולים לבוא למעשה זה, כי הענוה, היא מדה כוללת מכל המדות, וקיום המעשה תלוי במדות, כידוע לבעלי מוסר, ובפרט כמבואר באר היטב ב״שערי־קדושה״ להרח״ו ז״ל, על כן מנהג ישראל תורה היא, לאמר ג״כ ״למעשים טובים״, ובאחרונה, כמו בסוף מעשה בראשית, ולחופה, ג״כ מעשה היא, ובמעשה המצוות, במה שיוכל לדעת, יכול לבוא למדרגה היותר גדולה, כמו האבות והדומה להם, ובפירוש אמרו בתדבא״ר כד: חייב אדם לאמר: ״מתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב״, וזה רק אם ישלים נפשו במדות, כנ״ל. והגאון ר״ח מולוזין זצ״ל, כתב: ״משה קבל תורה״ (אבות א) למה רק משה, — ״מסיני״, שהיה לו ענוה כסיני, שאז״ל (מגילה כט): למה תרצדון הרים, כולכם גבנונים לפניו, ועליו אתן תורה. וכן יכל אדם שיעמול במדה המעשית הזו, יכול לקבל תורה, ומזה להשתומם, מה מעוטף במנהגי ישראל!

הסכת ושמע ידידי ודע, כי מזה שאכתוב, יוכל האדם לעשות פעולה נכונה, אם משכיל הוא בלמוד הלכה.

בש״ק העבר דברנו הערה נוראה מגמ׳ (מגילה יב): שאלו תלמידיו את רשב״י וכו׳, א״ל מפני שהשתחוו לצלם וכו׳, אמרו לו — וכי משוא פנים יש בדבר, א״ל ״הם לא עשו אלא לפנים, אף הקב״ה לא עשה עמהם אלא לפנים״. ואמרנו הערה נוראה מזה, כי לפעמים יאמר אדם איזה אפיקורסות בדרך שחוק בעלמא, או מבזה ת״ח בדרך שחוק, שהמבזה ת״ח אפיקורוס הוא, ואם עשה כן בדרך שחוק, חושב הוא, מה עשיתי, הלא מצחק אני, והנה בגמ׳ הנ״ל שלא השתחוו לצלם אלא לפנים, ואף עפ״כ אילולא מרדכי ואסתר, שהרבו בצומות ותפילות, ותינוקות בית רבן, מי יודע ח״ו מה היה, והם לא השתחוו ברצון, רק באונס, ולבם לשמים, וגם הצלם לא היה עבודה־זרה, (עיין פסחים נג: בתוס׳ ד״ה מה ראו), וההשתחויה לא היתה רק לפנים, ועכ״ז היו צריכים רחמים כל כך, ומה סבלו עוד מאותו מלך, אימת מות, ״שק ואפר יוצע לרבים״, המבזה תורה או ת״ח, או מוסר, אף שהוא דרך שחוק, אבל הלא אין אונס לו, עאכו״כ. ולא צלם העשוי רק לכבוד בעלמא, אלא תורה, או ת״ח, או מוסר, שע״פ קוטב הדין, חמור כבודם, ואף אם אינו אלא לפנים ובאונס, מי יודע אם לא נתחייב כליה ח״ו, ואיה מרדכי ואסתר העומדים לו, ואיה שקו ותעניתו, וכש״כ עוד — בלא אונס! הרחמן יצילנו מכל זה ומכל הדומה לזה.

והנה ראה נא ידידי, אם נתבונן על זה, רק מעשה בעלמא, וגם לא מלבו, הרי מבואר חומר מעשה בעלמא, ומכש״כ מעשה וכוונה ח״ו, נורא מאד, ועל פי זה נתבאר לי מה שמבואר (שבת קיג): ״והא מיתחזי כרמות רוחא״, ולא הבנתי, מה זה ״מיתחזי״ אחרי שאין כוונתו לרמות רוחא? ועפי״ז ניחא לי היטב ת״ל, כי ממעשה לא נפיק (ויש בענין הטבע כזאת, אך קשה לי להאריך). וכן (שבת קיז:): ר׳ זירא הוה בצע אכולא שירותא, אמר לו רבינא לרב אשי והא מיחזי כרעבתנותא, אמר לו כיון דכל יומא לא עביד והאידנא הוא דקעביד, לא מיחזי כרעבתנותא. הנראה מזה, כי לולא כן, לא הוי שרא למיבצע אכולא שירותא, וכן (לעיל קיג): ״אם יש לו להחליף יחליף וכו׳ — עד כיון דכל יומא לא קעביד לא מיחזי כרמות רוחא״, ולא הבנתי, אטו משום מיחזי לא נכבד שבת, ומשום מיחזי בעלמא נבטל כבוד שבת? אבל על פי הנ״ל מוכח, שגם שם בענין הצלם, לא היה רק משום דמיחזי, ומעשה יחשב, עד שהיו צריכים כ״כ רחמים, ומזה נלמוד לכל מילי היכי ״דמיחזי״ מעשה יחשב. וזה לדעתי הדלה כפתור ופרח לדאות דברי חז״ל כמה הם בדקדוק.

אבל אימה ופחד יאחזני, מי ינקה מכל זה, הרחמן ירחם עלי בתוך כלל אחינו בני ישראל. ותראו דבר נפלא עוד, כי כל ד״ת עולים בקנה אחד, כי ממקום אחד יצאה כל התורה כולה. איתא בשערי תשובה לר״י (ג:קעח) המתחיל: וזה דבר כת שקרים, ונחלק לט׳ חלקים וכו׳ עד החלק הד׳ בענין ספור הדברים אשר שמע, ומחליף קצתם במתכוין, ואין לו תועלת בשקריו, ולא הפסד לזולתו וכו׳, עד ואמר שלהמע״ה (משלי ו:יט) יפיח כזבים עד שקר, ופי׳ רבינו יונה ז״ל, וז״ל: פי׳, אם תראה אדם אשר יפיח כזבים בשיחתו, וספור דבריו, תדע, כי תביאהו המדה הזאת להעיד שקר באחיו, ולענות בו סרה, אחרי אהבתו השקר, ע״כ. הא ללמדנו מהפסוק הנ״ל, כי יש לאדם ליזהר מכל מעשה רע, אף בלא נזק ובלא כוונה, כי לבסוף יביא אותו ההרגל, מבחוץ למבפנים, ויעיד ג״כ עדות שקר, וזהו טעם נכון לשתי ההלכות שהבאתי מגמ׳ שבת, — שאם היה מיחזי כרמות רוחא או כרעבתנותא — היה כדאי לבטל כבוד שבת, שלא יושפע להתרגל בגסות הרוח ובנפש רחבה, כי זה העיקר של כבוד שבת קודש, ־ לתקן נפשו שבת לה׳, כי הרי כמה גדול כוח מעשה של המיחזי כרע, שחששו פן יתרגל מזה, באמת ברע, — עד כדי כך — להעיד שקר, מבהיל! ומכיון שמרובה מדה טובה, לכל־הפחות חמש מאות פעם, ואם כן העושה מצוה אף בלא כוונת הלב, הלא מרובה חמש מאות פעם בשכר, ומכש״כ בכוונה. והנה גדול כל כך כוח המעשה, עד שאמר ר״ל (נזיר כג.), באחד שאכל פסחו לשם אכילה גסה, נהי דלא קעביד מצוה מן המובחר, פסח מיהא קא עביד. פי׳, מעשה המצוה קיים, וגם על זה חמש מאות פעם גדול השכר, ומכש״כ כשאוכל לתיאבון, הרי זה מצוה מן המובחר, וחמש מאות פעם שכר מן המובחר, ומכש״כ מעשה מצוה עם כוונת טוהר הלב ושמחה של מצוה יחד! וזהו מנהג ישראל שאומרים ״ולמעשים טובים״. אלה דברי מברכו, — יחיה חיי נחת ושמחה של מצוה תמיד, ואשרי לו. ע״כ.

מאמר כ׳

בענין ״כל אשר תמצא ידך לעשות עשה״. שלחתי לך מכתב מירושלים, עם מה שצרפתי שם מפרשת ראה, גם מאמר לירושלים לחבורה הנעימה, עדנה לא ידעתי אם הגיעך נוראות ידובר שם, האיך אמונתנו בנויה על חושית גלויה לכל העולם כולו עד היום, באין מי שיוכל להכחיש, כמבואר שם. וזו היא אמונה גלויה לעין כל. דברי הגר״א בסדור שלו, כי בענין הבחירה נראה כאילו יכולת לאדם לעשות בחירתו, והאמת אינו כן, ורק מה שצריך למרק עוונות, מניחים לעשות, ולא כולו, וזה גלוי. א״כ נתברר לעין כל, — הדבר המבואר בספרי הרמח״ל לוצאטו ז״ל ובסדור הגר״א ז״ל בבחירה כנ״ל, והבן.

והנה כאשר יש לנו, תהלה, בירורים חושיים על אמונה, יש לנו ללכת אל התכלית, תכלית חכמה — תורה ומעשים טובים, כי זה מברר שהחכמה נתבררה לו היטב, ולאו מילתא זוטרתא היא, דבסוף מעשה בראשית סיים במלת ״לעשות״, כי זה העולם — הוא עולם המעשה, ולעד ולנצח נצחים, וכפי שנתברר במאמר הפילוסוף ענין נצח.

והנה לנו עדת ישראל, יש לנו נצח נצחים, ושם לא יהיה עוד עולם המעשה, רק בזמן הקצר הזה, ושלמה המע״ה אמר (קהלת ט:י): ״כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה״, פי׳ כחך, לא בפשוטו, לעשות בכוחו, אבל הענין, — עד מקום שכוח האדם מגיע, תעמול, בין בעמילות הגוף, בין בעמילות הדעת, חטוף, עשה, כי אין חשבון ודעת וגו׳ רק בעולם השפל הלזה הקצר והכלה, ושם תראה מה זאת מעשה, אבל שם כבר חלף עבר, על־כן חטוף ועשה.

והנה אמרנו, תכלית הנחת תפילין הוא לשעבד החושים והדעת להשי״ת, ואם כן כשיעמול האדם בכל כוחו לשעבד עצמו מכל וכל להשי״ת, הרי זה עיקר מצות תפילין, ועכ״ז מי שלא יניח תפילין במעשה, הרי זה קרקפתא דלא מנח תפילין, ונידון לדורי דורות, הרי זה מבהיל מה זאת מעשה! ויפה אמר שלמה המע״ה: ״כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה״ ואל תרף, כי גדול מאד מה שכ׳ בסוף מעשה בראשית, ״לעשות״, הרי כל הקודם, — תכלית למעשה, מבהיל מה זו מעשה!

ומעתה כמה מובן לנו אז״ל (ברכות יז): ״תכלית חכמה תורה ומעשים טובים״, פי׳, על־ידי חכמה עמוקה בתכלית, יתברר עומק המעשה, עד שכל מעשה בראשית תכליתם, ״מעשה״, עמוק מאד!

היום אור ליום ה׳ נתעוררתי על ענין מעשה המצוות דוקא כהלכתן, כדומה (ברכות טז:), תני רב עובדיה קמיה דרבא, ולמדתם ־ שיהא למודך תם, שיתן ריוח בין הדבקים, עני רבא בתריה, כגון בכל לבבך, בכל לבבם. עשב בשדך וכו׳ וכו׳.

והנה אם לפני אדם ידבר, יבין כוונתו מה שהוא אומר, ועל־אחת־כמה־וכמה שהשמים יבין, אלא שאין זה אלא מעשה המצוות, — אשר ברא אלקים לעשות כתיב, וכיון שאינו מדקדק היטב, הדק היטב, ליתן ריוח, אין זו מעשה שלמה, וענשו מרובה, — גם על זה אה! אה! וא״ת מי הגיד לי? הגמרא הגידה לי (שם ברכות): כל הקורא ק״ש ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם, אש גיהנם ששים פעם יותר מאש שלנו, וכשאין מצננין לו האש הנורא הזה, אין זה עונש מרובה?!

ומעתה, אם רק ריוח בין הדבקים באינו מדקדק, ענשו חמור כל־כך, מי שאינו מדקדק כ״כ בגוף הלכה, — לקיים מעשי המצוות כהלכתם בדקדוק, כגון לאחר הזמן, וכדומה לזה בשארי מצוות, ובפרט בדיני ממונות שלא בדקדוק, שאין יום הכפורים מכפר, אוי!

והנה כאשר נתבונן במדותיו של הקב״ה עם בריותיו, נורא מאד, כמבואר בתומר דבורה — מי אל כמוך וגו׳, הנה עבר על האדם כמה יוה״כ ולא שב, ועדיין עומד במרדו כמה וכמה שנים, הראוי לפניו להכין לו יום כפרה וסליחה? במדת בו״ד האם היה כך? ומדת הקב״ה אינו כן, כי גם לרשע היותר גדול, מכין לפניו יום סליחה וכפרה, היש חך מתוק מזה? ע״כ אפילו מצד הישרות לבד, היה ראוי להכין עצמו על יוה״כ לשוב לפניו, ודוקא בקיום המעשה כהלכתו, כנ״ל.

ואיתא עוד בגמ׳ (מגילה כד): אין מורידין לפני התיבה וכר מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, אטו אינם מבינים כוונתו, הרי כי המעשה צריכה להיות בשלמות, כאילו ח״ו, כביכול, כאינם מבינים, וכן בתפלה על חולה, צריך לברר את שמו, ועל מה זה? ״לעשות״ כתיב בסוף מעשה בראשית, והערנו ע״ז בק״ש, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות השם. ומעתה, עיקר זכירה, בדעה הוא, ואפשר תאמרו אני אעמול את דעתי תמיד לזכור, וא״כ על מה ללבוש בגד של ציצית, הלא עיקר המצוה באה על זכירה, ואזכור, לא כן — ״ועשיתם אותם״, דוקא ללבוש, ואם לא כן לא קיים המצוה כלל, ונענש עליה מאד, וכן לקמיה: ולא תתורו וגו׳ למען תזכרו ועשיתם, דוקא ללבוש בגד ציצית.

ותראה דבר נפלא, (ביומא עג.), גבי אורים ותומים, שאין שואלים בקול, ולא מהרהר בלבו, אלא כדרך שאמרה חנה בתפלתה — וחנה מדברת על לבהף והנשאל אומר כה אמר ה׳ עלה והצלח וכו׳. ראה, בני, נפלאות, הלא יגידו האורים ותומים עתידות, ואם יודע עתידות מה שלא היה עדיין, כש״כ מחשבה שכבר היתה, שיודע, ולמה נפסקה הלכה שלא יהרהר בלבו לבד, ורק ידבר? הרי נפלאות לראות, כי בעולם המעשה, דוקא כל אשר תמצא ידך לעשות במעשה ־ עשה, ומי יבוא בסוד ה׳ לדעת, למה דוקא מעשה. ואחרי אשר ראינו ברור בזו הגמרא, כי דוקא ידבר באו״ת, הרי נותנת שמחה גדולה לאדם לקיים מעשי המצוות, כי הלא נראה, כי מעשה המצוות — מצוה בפני עצמה היא, וסוד ה׳ גנוז בה, בהמעשה דוקא. ברוך העם שככה לו, ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר! וכמו כן למדונו חז״ל, כוח המעשה, להשתומם מזה; — בקרבן סוטה נאמר (במדבר ה:טו): ״ולא יתן עליה לבונה״, הטעם שלא יהיה קרבנה מהודר, והיה מסתבר בגמרא, שלא יתן עליה גם ע״י כלי, לא יתן עליה לפי שעה, ורק מפסוק הוצרכו ללמוד דוקא ליתן על קרבנה אסור, ואיך עלה על דעתם דעל כלי בעלמא גם כן, אין זה כי מי יבוא בסוד טעמי המצוות, ואפשר ע״י כלי גם כן אסור.

ועפי״ז נתיישב לי דבר ששמעתי בשם הגר״א ז״ל, כמדומה מאאמו״ר שמעתי, כי הנוהגים אחריו היו מקיימים דברי הפסוק כפשוטו, גם כן.

ועפי״ז ניחא לי מה ששמעתי על הצדיק ר״י זונדל ז״ל, כי היה מהלך סביבות ירושלים וספר מגדליה, ואמר למי שהלך עמו, ״ספרו מגדליה״ כתיב (תהלים מח:יג), ולא ידעתי מה זאת, ועפי״ז ניחא לי, כי רצה לקיים כהפסוק כפשוטו ג״כ, כי מכיון שכתוב בתורה בלשון הזה, זה גם־כן מה״ט מצוה מעשית היא, וכל אשר תמצא לעשות עשה. והיה מסבב סביבות ירושלים וסופר.

בני יקירי! היום אור ליום ב׳ תבוא, סיימתי המאמר, כי היה קשה לי מאד לסיים קודם השבת, וגם היום הייתי — סמכוני באשישות, ע״כ אקצר עתה, ואברכך ברכת הדיוט, שלום רב יהיה לך בתוך כל ישראל, וזו ברכה שאין למעלה הימנה.

מאמר כ״א

בענין הנהגת העולם לפי מעשה האדם

וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו׳ כי לא המטיר ה׳ אלקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה וגו׳ (בראשית ב:ה)

הנה ידענו כי החכם יעשה הכל במכוון לפי החכמה, ושאין חכם כמתכנן ופועל סדרי הטבע, אבל זה פלא, מדוע נראים הרבה מעשים, כמו מקרי קיץ וחורף, אשר לא יהיו תמיד בסדר? מכאן ראיה לדעת המקובלים חכמי האמת, כי ״הנהגת העולם היא לפי מעשי האדם״, וכן הלא כל צבא השמים הם מנהיגי העולם, ואצלם לא נראה שום השתנות, וכאשר יבוא פעולתם למטה לארץ, הלא הוא בבלתי סדר קבוע, אלא ודאי כנ״ל כדעת המקובלים. ע״כ.

מאמר כ״ב

בענין הנשמה נשמת חיים

וייצר ה׳ אלקים עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית א)

מכתב מגרובין לב״ב בקעלם וביחוד להבן יקיר לי הנכבד מחמד לבבי כמר נ״ז נ״י כאור שבעתים.

בשמחת לבבי אבא להשתעשע כמו פה אל פה, עם בית נכבד כמותכם היום, מי יתן ויתגדל כבודכם מיום אל יום, לא מאחרים ולא מזרים, ולא ממקום שאינו שלכם, אבל ממכם וממקום שהוא שלכם מעצמיכם, יצמח ויציץ ויפרח כבודכם, ויתגדל שמכם, במקום אין יד אדם שולטת, ואין לזרים עמכם. הצלחת האדם ושמחתו, נתונה בו־בזמן שאמון בו, תתחזק מאד מאד באמונה ותקוה טובה, כי יתרון לתקות השי״ת, — כי התקוה בעצמה טובה היא גם בטרם תבוא הדבר המקווה, ואף גם זאת סיבה להפקת המקווה, ודבר גדול הוא, וחובה גדולה עתה על האדם להתענג באמונה, ולקוות אליו ית׳, ולצפות תמיד לישועה, ונגאלו וכן יגאלו בזכות אמונה, (שבת לא) ושואלים לאדם צפית לישועה, ולזאת תקנו אנשי כנסת הגדולה בתפלה: כי לישועתך קוינו כל היום, וזאת תחיינו תמיד. בני יקירי, הזמן קצר מאד, אבל מה אעשה וחפצתי להעניק לבניי החביבים לי הרבה, מכל מילי דמיטב. הרבה דברנו מענין — בני חבורה, כי זה תואר גדול מאד, וראש המעלות מזה, היא היא בחינת השלום המעולה במעלות, ויש בזה פרטים הרבה, בכל הנצרך להתכבד בתואר הנעלה הלזה, וראש דבר, לשים עין על כל דרכיו — מה ואיך לעשות, כי המורגל בהעלמת עין ושכחה, לא יושלם לו חוק הצטרכות החבורה. ועל כן אני מתפעל תמיד מן העלם אנילאויץ, אשר זה כמה ישרתנו — כמה פעמים ביום, ולא ישכח, ולא יעלים עין, ולא יתעצל בשום פעם, בכל הפרטים, ביתרון הכשר וזריזות נפלאה מאד בעיני, הודעתי לכם זה, יען כי דבר לי אליכם בני, להרגיל אתכם יותר במידה הזאת, הן אמת, כי בושתי מלדבר כזאת, יען לא יחשב כי מתרעם אנכי על מיעוט השתדלותכם לפני, ובאמת, הלא תעבדוני עבודת עבד, יותר מחיוב בנים לאביהם, וכו׳, אבל עכ״ז אינו כדאי למנוע הלימוד מכם, הפעם לא שמתם עין על חפצת נסיעתי להשלימם על מכונם וכו׳, לא ח״ו עצלות ורפיון ידים הסבו זאת, אבל שכחה והעלמת עין המצוי, אבל לא כן ראוי אתכם, השכחה והעלמת עין — לא ימצאו באהליכם, מיעוט שימת עין לא ישכנו במגורתכם. תתרגלו בעניני הבית להיות בני חבורה זריזים הם, ולפקח בעין פקוחה על כל עניני הבית זה לזה, וכל אחד יחשוב להכין לזולתו, ולמנוע ממנו עי״ז העדר מבוקשו כדומה — יחשוב, אם אני לא אניח החפץ על מקומו המיוחד לו, אז יעדר מבוקש בני חבורתי, כי לעת צרכם את החפץ, לא ידעו מקומו איפה הוא, וכדומה לזה, ואז כל דבר על מקומו יבוא, ושלום הבית ישגה, ומעלת עין פקוחה תתרבה ותתגדל אורה, ותואר הנכבד הנעלה: בני חבורה זריזים הם (שבת כ) יודבק בכם, וזה מבוא לשלום המדיני, כי שלום הביתי ושלום המדיני אחד הם. אתמול דברתי הענין של חיות דבר ודבר, אשר הוא נושא הענין, כמו — תורה ותפלה ומוסר ודרך ארץ, — הכל נושא ענינם הוא החיות של אותו הדבר, ולזה אמרו: (שבת צד) החי נושא את עצמו, פי׳ האדם אשר הוא מוגדר בעצמיותו, וכן בעל־חי אשר הוא מוגדר בעצמיותו, מי הוא ראש נושא שלהם המיחדם לעצמיותם בפ״ע, הוא החי של אותו העצמיי בתוכו, ואם יחסר לו חיות בדבר, אין מי שישא את הדבר, ולא יצליח בשום דבר, ויען כי החיות של ענין וענין ביחודו הוא דבר קשה מאד, ע״כ הניחו סופרי הנפשות, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, חיה ־ ־ למעלה מנשמה ג״כ, כי היא נושאת כולם, כי שורש כל דבר הוא החיות שבעצם הדבר! יש מי שידע דבר ולא החיות מהדבר, וזה דבר קשה מאד, ולכן צדיק נקרא חי, כי חי נושא את עצמו, עצמותו נושא חיות שלו, כוח החיוני מעצמותו נושאו את כל עצמיותו בחכמה ומוסר, ולכן אחרי ״חיה״ קראו סופרי הנפשות ״יחידה״, כי כוח החיוני בעצמיות, מקבץ כולם יחד, כי החיים אחד, שהיא התאחדות הגמורה, עד שיקראו — בני חבורה, ורק אחרי ה״חיה״ אז תבוא ״יחידה״ להקרא בני־חבורה, נזכה להיות בתואר הנעלה הלזה! אצלנו בלינו אתמול כל הערב עד השעה עשר, — להראות להם גם בלימוד גפ״ת, כי יש מי שלומד ויודע מה שלומד, אבל החיות של הסוגיא אין לו, החיות של הסוגיא הנושאת את עצמה אין לו, ולכן יצאו מפה בנים, אשר הנהגתם היא טובה, ועכ״ז אחרי יצאם מפה, מאומה לא ישאר בידם, למה? כי לא היה להם החי נושא עצמו — עצמות הענינים, ואיך ישאו מפה אתם, — ואין להם נושא שישא אותם עצמיות הענינים הנעלים, כללו של דבר, מי שלא יתרגל בעמל רב, להשיג החיות של כל הענינים, אין לו נושא, ומאומה אין בידו, והראינו בתורה כי כן הדברים מבוררים ומקוימים.

מאמר כ״ג

הענין שאחז״ל (ברכות יג) למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואח״כ יקבל עליו עול מצות. וקשה הלא גם בפרשה ראשונה נאמר כמו בפרשה שניה ״ואהבת״, ובפרשה שניה ג״כ נאמר (דברים יא:יג) והיה אם שמוע וגו׳ לאהבה את ה׳ וגו׳, ועוד אטו אהבה— כל מצוות היא, הלא יש תרי״ג מצות, ונראה בהקדם מה שאמרנו על הכ׳ (תהלים טו:יא) תודיענו אורח חיים, פי׳ תודיענו דרכי התורה כדי לקיים כל התורה והמצוה, וממילא תשאר הנפש זכה בלי סיג, ותדע מה שטבעה לדעת, כי נפש האדם יודעת הרבה, כנאמר (תהלים קלט:יד) ״ונפשי יודעת מאד״, ורק בשביל השתתפה עם החומר הגס והחשוך, היא תתגשם בשלילת כוח ידיעתה הרוחנית, ולזה ניתנו התורה והמצוה לשמור המצות, להיות הנפש מזדככת, ותנצל מטינוף החומר ומגסותו, ולהאיר בה כוח אור רוחניותה, וכמו שאחז״ל (קידושין ל) משל למלך שהכה את בנו וכו׳ עד — בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, וכן משמע מהא דאמרו (שבת קנב) פקחים שבהם החזירום כשהם מגוהצים. וקשה הלא האדם לעמל יולד, וא״כ אין המשל דומה לנמשל? וצ״ל דגם בענין הנמשל כן, דכל התורה והמצות אינם רק לשמור הנפש שתשאר בזכותה וברוחניותה, וממילא תשאב אל מקורה ותאהב את בוראה, כי ממנו לוקחה, וזהו לה בטבע כי אחרי שמירת התורה והמצוה להניחה על טבעה, ולכן כתוב: ״אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם״ היינו קיום כל התורה, וממילא התולדה שתשאר הנפש זכה בטבעה —: לאהבה את ה׳ אלקיכם״ ושפיר אז״ל כי הפרשה נקראת קבלת עול המצות, היינו קיום המצות, כדי: לאהבה וגו׳ וזה תכלית האדם. ע״כ.

מאמר כ״ד

עוד דברנו בענין הגמרא עירובין לב: אמר רבי נראין דברי מדברי אבא וכו׳, פי׳ כי נפש האדם העליונה יודעת עצמה וזולתה, ולולא הגוף לא היינו מבחינים לחשבה זאת ממנה למעלה, כי היה נדמה לנו, איך יכול להיות באופן אחר, בערך הנפש, אך מפני הגוף נבין כי זה מעלה ממעלות הנפש, וע״כ נדע ג״כ כי לא לכל אדם יש להם מעלה זאת ועל כן רבי, שהיה לו מעלה זו, הציץ מאחריו על דברי עצמו כשל זולתו, ולכן אמר רבי אחרי הביטו בטוהר כזה: ״נראין דברי מדברי אבא״, כן יש לאדם להרגיל את עצמו, להביט על דבריו בהבחנה זכה, ולהשקיף איך יצאו מבין מחשבותיו, ולהתבונן אם יצאו בדרך ההיקש האמיתי, ומה שיש לטעות בהם, יתקן לו, ע״כ.

מאמר כ״ה

דברנו כי הכל תלוי בערך התשוקה, ולכן האדם בעניני תאות הגוף, תתחזק תאותו, כי הוא עושה בחשק גדול, ואם כי בעניני הגוף אשר לא יפיק זממו, רק תמיד עוסק בריצה, ולא ישיג אליו מה שרוצה, ועכ״ז מחמת שהרצון לזה, הוא בתשוקה גדולה, תתחזק תמיד תאותו, ומה היה אם היה באמת הטבע להפיק כן זממו, מי יודע עד היכן היתה מתחזקת התאוה והתשוקה. ומזה נוכל להבין ולהבחין, עד היכן יכול האדם בעניני הנפש להשיג ולעלות יותר ויותר אם היה מגדיל תשוקתו, ובנפש, הלא זאת בטבע להשיג מה שחפץ, — הלא נקל להבין, כמה יגדל מזה במעלת הנפש ובתשוקה למעלות, כל עוד ועוד למעלה ראש, וזה הענין אשר נמצא באדם ביחוד, כח השמחה והעצב, מה שאינו בשום בעל־חי, ולכן היו רוצים הקדמונים להגדיר את האדם במיוחד, בגדר: שמח ועצב, עד שהאחרונים יותר, הבינו כי בגדר: חי מדבר, מוגדר האדם משאר בעלי החיים, ואם כן נבין, כי הגדר של שמחה ועצב שנבדל ג״כ האדם, משאר בעלי־חיים הוא, רק להשיג ולהגיע בו תשוקה גדולה ע״י השמחה, להגדיל מעלתו מעלת המדבר — מעלת הנפש העליונה השכלית, והעצבות למעצור ומניעה לחסרונותיו הגרועות ומדותיו הפחותות שבו, כי העצבון הוא צער, ויביא לו לברוח מהחסרונות, כדי למנוע צערו של העצב. ומעתה יש לנו להבין מהמאוחר אל הקודם, כי על האדם הצורך הרב — להגדיל מעלתו בנפש ולא בגוף, כי באם תכלית השמחה והעצב היתה להגדיל בעניני הגוף, מה תועלת יש בזה, הלא אדרבא טוב היה בזה, מעט החפץ והתשוקה, שלא יצטער כ״כ בהעדרו, ולמה יהיה לו צער חנם בלי תועלת? כענין הכ׳: אוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה:ט) ועל־כרחך ניתנו השמחה והעצב, רק להגדיל מעלות הנפש, ושם היכולת לו להשיג תמיד חפצו ותשוקתו, ומה שיחפוץ יותר, באמת ישיג יותר, והעדר החפץ והעדר ההשגה, הלא חסרון הוא, ולכן ניתנה בו השמחה להגדיל החפץ, והעצב — להפחית החסרון, ומזה מופת על נצחיות הנפש, כי בלי הנצח, מה תועלת יש בהגדיל החפץ, והלא כשיבא יומו לצאת מן העולם תכלה התשוקה והחפץ בע״כ, ולחנם הוטבעה בו החפץ והתשוקה וההשגה, ועל כרחך מובן ברור, כי הנפש נצחית, ולא תכלה תשוקתה והשגתה לעד ולעולמי עולמים, ולא עוד אלא שבאם לא יחיה לנצח, א״כ הרי נתנה הטבע באדם, שמחה ועצב לרעה ולא לטובה, — שכל עוד שיגדל האדם תתגדל תשוקתו, וכשיבא בימים יותר, תתגדל תשוקתו עוד יותר, וכשימות, יגדל צערו יותר על ידי תשוקתו היתירה שנתגדלה בו, וחיל כוחה לא מועיל בו, וע״כ נבין ונדע, כי לא תפסק תשוקתו והשגתו ע״י מיתתו, והוא הולך ליאור באור החיים לנצח נצחים. ודברנו דבר נפלא עוד, כי בקל נדע ונבין, כי ע״י עסק הנפש, עשר ידות לה, לעומת עסק הגוף, הלא בעליל נראה זאת, הלא דברנו עתה שעה קלה, בערך איזה רגעים, הביטו וראו ההיקף הנפלא, מה שכלול בזה, אשר יספיק להאדם, על כל ימי חייו, היתכן זאת בעניני הגוף, למלאות צרכי גופו, בשעה קלה כזו, ובהיקף גדול כזה, הלא זה מעורר אותנו עד היכן לייקר עסק הנפש, כענין הכ׳ (משלי ח:יא): וכל חפצים לא ישוו בה. כי מזה נוכל לצייר, הריוח הרב, בעסק הנפש כל שעה ושעה. ע״כ.

מאמר כ״ו

בגמרא ברכות יז. מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר, והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי, והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט, שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. לבד הפנים השונים אשר דברנו בזה, יש בזה מוסר נפלא פשוט, והוא, כי יסביר לעם הארץ, שאין להם חליפין תמורת התורה, וגם לחזק ידי העושים במלאכת הקודש, כי לפי הנראה והמובן, כי ת״ח וע״ה, מי ידאג יותר טובת העולם, הלא דעת לנבון נקל, כי הת״ח ידאג יותר טובת העולם, והנה הנסיון יורה לכאורה להיפך, מי יכין הרבה דירות לבני אדם, הלא האיש אשר עמל כל ימי חייו לבנות בתים מרווחים, חמש־עשרה חצרות, הניח אחריו ברכה לדור בהם חמשים משפחות, משא״כ התלמיד־ חכם, יושב בדירתו הקטנה, ולא בנה ולא הכין דירה ומקום ללון, אף למשפחה אחת, ועם כל זה, קרא הרמב״ם ז״ל, להבונים בתי חצרות ומצודות סלעים לעמוד כמה מאות שנים קרא להם (בהקדמתו לפירוש המשניות): אילמלא המשתגעים, לא היה העולם קיים, וכן מי ייטיב עם אנשי העולם, הלא המשכרים עצמם, השותים יין ושכר לרוב, אלה הם המשמחים לבבות בעליו של בעלי הגינות, מסעדות, בתי מרזח, בתי קפה, וכדומה, ואילמלא השיכורים, היו בעלי המסעדות ובתי היין והשכר, — רעבים ועצבים, ומחוסרי לחם, מי הם המגדילים בתי־עסק של הגבירים, סוחרי מכונות שעשועים מכל מעשי שחוק והיתול, הלא המה הילדים והגדולים הדומים לילדים, ועכ״ז מי הוא המכובד אצל אנשי העולם, ואת מי הם מפארים, — את האיש אשר חי חיי צער ומים לחץ, ידכא נפשו וגופו על חיי חכמה ודעת, למה? כי אלה בעלי תאות לחיי הוללות, ומזיקים את העולם, ואז״ל (סנהדרין כא): סהדי שיקרא אאגרייהו זילו, ואלה החכמים, מקיימי העולם ומשמחי העולם בחייהם, וישארו ברכה אחריהם במותם, ובאמת למי יתנו אנשי העולם אמון, ואמונה ישרה, נאמנה לסמוך עליו, את החכם, ולא את המטיב עם העולם, כשיכור וכדומה מבעלי התאות, נמצא לפי זה, כי הוא צלל במים אדירים והעלה חרס בידו, וזהו שאמר: אני בריה וחבירי בריה וכו׳, פי׳ אני לא ידעתי כמותו, ״הוא מלאכתו בשדה״ פי׳ עוסק תמיד לאחרים, להכין להם דירה, להכין להם מאכל ומלבוש, ״ואני מלאכתי בעיר״ פי׳ אני דואג לעצמי, ושמא תאמר הוא נהנה ואני לא, לא כן, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כך אין אני מתגדר במלאכתו של עם הארץ, כי העלה בידו חרס, דואג עבור אנשי העולם, והעולם מעול ימעלו, ובגוד יבגדו בו, מבלי לשבחו ולפארו, ואדרבא להיפוך עוד, משא״כ אנכי הדואג לעצמי, — מלאכתי בעיר, הכל סומכים ומאמינים אותי, ונמצא אותם ע״ה לא העליתם בידכם חליפין, תמורת התורה!! ואמר שמא תאמר אני מרבה וכו׳ שנינו אחד המרבה וכו׳ כנ״ל, הסכת ושמע, ענין נפלא בזה, והוא: כי יש לנו לחקור, מהו ענין זה שהשי״ת נקרא חי? וביארו החכמים, כי אינו בגדר חיים שאנו יודעים באופן השטחי, אלא רק בשם השאלה, להבין זאת נדבר בהרחבה מעט, והוא, כי אנו אומרים בתפלה, מחיה מתים, והיה צריך לכתוב — יחיה מתים, לעתיד, אבל הענין, כי נחקור נא, מה זה גדר ״חי״? הראינו כי גדרו הוא הרגשת ידיעת עצמו, למשל: הדומם אינו יודע עצמו, החי יודע עצמו, הכלב יודע עצמו, וכן כל בעל חי, אמנם ידיעתו אינו רק במוחשי אשר את עצמו, ולא בהיקף השכלה, — מה היה קודם שנברא, מאין נברא, האיך נברא, מה יהיה אחר מותו, זה אין לה ידיעה עד מה, אבל האדם יודע כל זה, לחשוב ולהתבונן, ולמה? כי הקב״ה חנן לו דעה, מתנת הקב״ה עם בני האדם, ונמצא לפי זה, כי עיקר החיות, הוא הרגשת הידיעה, והאדם נקרא מדבר, רק להגדיר אותו בזה מן הבהמה, אבל באמת שם מדבר במונחו על האדם, הכונה, שהוא חי באופן יותר גדול מן הבהמה, בגדר אחר, כי הבהמה הרגשת ידיעתה רק את עצמה, ולדעת חפצה ורצונה, אבל האדם יש לו ידיעה חוץ לעצמו, כנ״ל, מאין בא למה בא לעולם, מי הביאו לעולם, וכהנה רבות, ובאיזה כח ידע זאת, בחלק מדבר, פי׳ השכל כידוע, (בראשית ב:ז) ״ויפח באפיו וגו׳ לנפש חיה״ ת״א לרוח ממללא, כידוע, ויש לו הרגשת ידיעה רבה, וע״י כח המדבר, הוא חי גדול, יותר הרבה מן הבהמה, עד שהבהמה נגדו, חשובה כמתה, כי שמה־חי, הנקרא לה, הוא רק בהבחנה אצל הדומם, שאינו יודע עצמו ג״כ, אבל האדם נגד הבהמה, — הוא חי והיא מתה, למה? כי ידיעתו, חוץ לעצמו ג״כ, ונמצא לפי זה, מה שנקרא האדם מדבר, אינו רק להגדיר לו שם מלעומת הבהמה, אבל באמת שם מדבר הוא חי, והוא חיים גדול הערך, כן נראה לי ברור. ולכן הותרה אכילת בעלי חיים לאדם, כי נגדו הם מתים והוא חי, כי הרגשת ידיעתו מרובה ובגדר אחר, הוא חלק חיים שלו, ולכן: רשעים בחייהם קרואים מתים (ברכות יח) למה? כי נתקלקל ונפגם הרגשת ידיעתם, ויודעים רק עצמם ־ לאכול ולשתות, ולכסוף ולחמוד, ולכן נאמר (ש״ב כג:כ) ובניהו בן יהוידע איש חי, פי׳ יודע חוץ לעצמו, והוא החלק של החיים. ולכן הסומא נקרא מת (נדרים סד) ונסביר זאת, כי הלא הוא חי, כי אנחנו רואים, האנשים בחושך אינם יודעים מחיים, כמו שאנו רואים, כי שעה מועטת שנוסעים במנהרה (טונעל) מתחת האדמה, כולם מעוצבנים וממהרים לשעה קלה זאת להדליק נר או גפרור, ולמה? כי הראיה באמת כשנעמיק בה, היא ידיעת הדבר, כי ע״י ראיה ידע וירגיש הדבר, והידיעה היא החיים והחיים שמחה לאדם, ולכן כשיחשך מעט לפי שעה, יחסר לו מעט הרגשת ידיעת הדברים מכמו בראיה חושית ממש, ויחסר לו ידיעה כזאת, אשר היא מהות החיים שאבד לפי שעה, ולכן סומא שחסר לו חוש הראיה, ומזה חסר לו הרבה הרגשת ידיעת הדברים, ואם כי פעם ראה אותם והכירם וידעם, אבל אינו דומה, הרואה אותם עתה, יודע יותר, ונקרא נגד הרואה כאילו מת, כי חסר לו ידיעה נגד הרואה, ונמצא לפי״ז, היטב נבין מה שנאמר (קהלת א:טז) ״ולבי ראה הרבה חכמה״ בי עיקר הראיה, הכונה ידיעת הדבר, והחכם בחכמת לבו, יודע הרבה, ונמצא לפי״ז היטב נבין מה זה הרבה, כי רואה הרבה והוא היודע החי, ונמצא לפי״ז כמו שהבהמה מוגדרת מאדם, על שום מיעוט ערך ידיעתה, והיא בגדר מתה נגדו, כן האדם, — כל מה שחסר לו חלק ידיעה — מה הוא, מה חייו, מה העולם ומטרתם, נחלק מזולתו היודע, כמו ממש בהמה מאדם, וכמו שנרגיש בחוש, — מנסיעת המנהרה באדמה, כשיחשך על שעה קלה, נעצב על מעט חסרון־ידיעה שהיא חלק חיים שחסר, ויחטוף תיכף להשיג אש להאיר, עאחכו״כ ידיעה רמה ונעלמה, לא חושית, רק התבוננות דקה, כשיחשוב בה, ויבין וידע, אז נתוסף לו חלק חיים, וכשיתרחק ממנה מעט, יחסר לו חלק חיים, כי אז לא ידע כמו בעת חשבו בה בעומק שמקודם, ובהתרחקו עוד יותר וימעט ידיעתו עוד פחות, וחסר לו עוד חלק חיים, ועוד כנ״ל (וכמה מוסר נשגב מזה, לדברים שלא התבונן בהם מעולם כלל, כמה זה חשוב כמת, מיעוט ידיעתו, מקל־וחומר בן ק״ו מראיה חושית החזקה, ולפי שעה יחסר לו ידיעה, והאות על העצבות בזה כנ״ל, וק״ו בראיה שכלית כשיתרחק, וק״ו בן בנו של ק״ו בדבר שלא ידע מעולם, כמה הוא מת! ותבינו אוהבי בשעה שנדבר בזה, כמה התעוררות חלק החיים נמצא בכם להרגיש בעצמיכם חיים גדול מקודם שהערנו, ולכן אז״ל (מנחות צט) הל׳ מדרכי מיתה לדרכי חיים, לשון רבים, כי הרבה דרכי מיתה יש, על פי חסרון הידיעה, וכן הרבה חלקי חיים על פי רוב הידיעה, יתרבה לעומתו החיים, כי החיים הוא הידיעה, ונמצא עפי״ז נבין, כי הידיעה הגדולה שיכולה להיות אף כמרע״ה, הוא נגד ידיעת היש״ת כאפס ואין, ונמצא כי הוא נגדו כמת, ולכן נאמר (שמות לג:כ) כי לא יראני האדם וחי, כי הוא אינו חי, ורק השי״ת בתכלית ידיעתו נקרא חי, ונמצא במו שידיעתו ית׳ נעלה ונשגב מידיעת בנ״א, א״כ חייו שהוא הידיעה, נשגב מבנ״א ורק בשם מושאל נקרא לנו חיה, לפי הבנתנו, ולכן מרע״ה עניו מכל אדם, כי היה מרגיש עצמו נגדו ית׳ מת ממיעוט ידיעתו, ונמצא כי הגדול שבגדולים על פי המדרגה ממנו, ורק יעשה רצון קונו, המסדר לפניו דרכי חיים, וא״כ אתה שוה לנו, והבן מאד כי נכון הוא. ובמ״א כתב: בחינת מת, מונח ובלתי יודע מעצמו כן האדם החי הבלתי יודע מעצמות כוחותיו הפנימיים, אשר זה כל האדם.

מאמר כ״ז

לבאר איך שמשכיל לדוד וגו׳ הוא יסוד גדול, וזה הענין הוא יסוד לכל התורה כולה, ולתכלית האחרון, הנה ידענו כי הקב״ה הוא רואה ואינו נראה, וכן מעשיו ית׳ רואים ואינם נראים, האדם הוא רואה ואינו נראה, כי אין מה לראות עליו, בשר ודם וגולמי כלי בשר, אבל באמת הוא מלא כוחיות אלקות, עולם קטן, ויודע הרבה מאד, כענין ״ונפשי יודעת מאד״ (תהלים קלט:יד) אבל אינו נראה בו מאומה, והוא בעצמו אינו רואה מה שיש בו רק אחרי רוב העמל והיגיעה ועזר ה׳, וכן כל הדברים הגשמיים, ג״כ רואים ואינם נראים (נ״ל כונתו, כי רואים אותם, היינו — בני אדם רואים אותם ואינם נראים כח ליכוד תוכיותם) כי גם כנף של זבוב קטן, יש בו הרבה מאד, מה שאין כל חכמי העולם יכולים לעמוד עליו, כמו שהגידו הפילוסופים החוקרים, והודו ולא בושו, והראיה שאין אחד יכול לעשות כנף לזבוב, באם יעקר ממנו הכנף הקטן, ועאחכו״כ באדם, כל דבר קטן הרבה מאד, ועאחכו״כ בתורה וביראה ובמידות, וע״כ יש עלינו לדעת, כי לזה יסוד לאדם לדעת זאת, הנה כל דבר — סוף מעשה במחשבה תחילה, ומי שהגיע לו ויש לו סוף המעשה, המחשבה שלו כבר נסוכה, גדושה ושמנה, ממתק סוף המעשה, והוא יכול כבר למסור לזולתו רק תחילת המחשבה, וזולתו ישיג ויבא ממחשבה לסוף המעשה, ואז תשוב מחשבתו תחילה בהרגשתו, כמו אצל מי שמסר לו, — נסוכה שמינה וגדושה מן סוף המעשה. והנה אמרו בשם הגר״א ז״ל במה שאומרים בתפלה: ״ותן חלקנו בתורתך״, כי כל אדם ואדם יש לו חלק בתורה, ובארנו זאת, כמו כח ההשגה שיש לאדם ואדם בפני עצמו, כפי המיוחד לו, לזה תפיסה מהירה, לזה הבנה וכדומה, ואם יכוין להוציא אל הפועל, כח כשרון השגתו המיוחד בו, יעלה מעלה מעלה, כן ברוחנית נוכל להבין חלק שלו אשר לכל אחד ואחד, ועל פי הדברים האלה נוכל להבין, איך שדרכי התורה עם שכל האדם — אחוזים, ראשו של שכל בעקביה של תורה, והבן! וע״כ אמרנו, כי כל אדם שיש לו כח מיוחד, מבין הענין יותר — סוף מעשה במחשבה תחילה, ולפי הנראה, יש לנו מעט מעט כח בזה, ואגיד לכם, כי כמה פעמים ראיתי בספרים דבר קטן, והבנתי כי דבר גדול בסוף מעשה, עד שברבות הימים אבין זאת יותר ויותר, ע״כ תדעו נאמנה, כי זה עיקר גדול להכיר ולהרגיש היטב הענינים הדקים, כי סוף שלהם גדול מאד, ובזה תלוי כל הצלחת האדם בתורה ויראה, ואין הדברים הללו ניתנים להתבאר בפה, ומכש״כ על הכתב, אך נדע ברור כי כן הוא, ובעסקינו בזה להבין זאת יותר, נדע זאת לאשורו א״י.

מאמר כ״ח

אמרתי, כי השק מארג פשתן, כשהוא מלא בתוכו, לא יוכל להכנס בו עוד, מה שאינו כן בשק של גומי, גם כי לפי הנראה בו כי הוא מלא בתוכו, אבל המנסה לטעון ולהכניס בו יעוד יתרחב בית קיבול הגומי, ויכנס בו עוד ועוד, וכל מה שמכניס יתרחב המקום לעוד, כן האדם בנפשו, מי שלא ניסה להכניס ולהלעיט בנפשו יותר ויותר, ידומה לו כי מלא הוא בדעותיו ודרכיו לנפשו, כי לא ירגיש מקום פנוי שיש בו עוד להטעינו בה, ולא ירגיש כי יש בה מקום להכניס דעות אחרות ממה שהורגל בדעות שעד כה, אבל המנסה להכניס בשק הנפש הבחנת הדעות, שהן שונות ממרבית דלת העם, יראה כי הנפש היא כענין הבית קיבול של שק הגומי, ועלולה להכניסה בה עוד ועוד ליותר ויותר, ולא עוד אלא שבשק של פשתן אם ירבה להכניס ולטעון בו בע״כ יתקרע השק, וכן בגוף האדם, ילעיטוהו ויכניסו בו יותר מדאי, יקלקלו אותו ויפסידוהו, ולא כן עם הנפש, תוכל להלעיט ולהכניס בה יותר ויותר, ולא יבולע לה כלום, ואדרבא עוד להיפוך, תכניס ותלעיט בה הרבה, ותתרחב בה בית קבולה ליותר עוד, ובקיצור אמרנו, כי זה הדבר, מפורש יוצא מפי התורה (בראשית ב:ז) ״ויפח באפיו נשמת חיים״, ומובן וידוע, כי כל מעשה אלוקית־רוחנית, ובפרט הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, מאן דנפח מדיליה נפח, ולזה ברור, כי כח — ״ויפח באפיו״, זהו נצחי בלי הפסק ובלי צמצום, ומתרחבת בבית קבולה יותר ויותר, ורק אם ביגיעותנו וכח פעולותינו, אשר זאת היא עבודתנו הדלה, ננשב בקרבנו, עניני הנשמת חיים השכלית אלקית־רוחנית. אז רוח החיים ממקור זה הניתנת בנו, ינשב ויתנשב בנו ליותר ויותר בכח רוחניותה של הנשמה האלקית, בלי הפסק לעולם.

מאמר

כ״ט בענין יצר הרע

וייצר ה׳ אלקים את האדם וגו׳ (בראשית ב:ז)

אז״ל (עירובין יח.) מאי וייצר תרין יודין, כדר״ש בן פזי או לי מיצרי או לי מיוצרי, ויפלא איפוא מה חידוש הודיעונו בזה, הכי לא נדע כי יש יצר רע? אמנם יסוד גדול ודבר כללי הורונו בזה, כי מטבע האדם כשיכסוף לאיזה דבר, ובל יוכל להשיגו, היה רוצה ומשתוקק שבל יכסוף כלל, אחרי כי לא ישיג חפצו, וזה ביאור הדבר, לתת לאדם כור הבחנה, כענין הכ׳ הציבי לך ציונים, כאדם ההולך בדרך למטרה, למרחק נודע, ונסמן סימני הקילומטרים, וידע כמה עבר וכמה יש לו עוד ללכת, ובאין ציונים, בל ידע איה איפה הוא, כן נתנו חז״ל לאדם בחכמתם, סיכום לבחון ולדעת תמיד את מצבו ומעמדו, עת ירגיש בעצמו כי ידאג על ״אוי לי מיצרי״ היינו על מאויי וחפצי הגוף, וכמו כן ידאג באופן דאגתו על גופו, גם על ״אוי לי מיוצרי״ על חפצי שמים וצרכי נפשו, באופן הזה, אף כי באמת צריך לדאוג על הנפש, באין ערך יותר מכאשר ידאג על הגוף, עכ״ז טוב הוא, כי מה לעשות אחרי כי כן נברא, אמנם אם ירגיש כי על אוי לי מיצרי ידאג ויצטער וישתדל יותר מכאשר על ״אוי לי מיוצרי״, זה לאות כי חולה הנהו, וכל עוד שדאגתו על ״אוי לי מיצרי״ יותר מן ״אוי לי מיוצרי״ עד שבחמדת הממון ובכבוד ובכל מאויי הגוף דאגתו רבה, ולעומת אלה — דאגתו להצלחת הנפש וכן הדאגה לאחריתו פחותה בו, זה לאות, כי הוא עוד יותר חולה, ואם דאגתו על אוי לי מיצרי, מרובה בו בתכלית הריבוי, ועל אוי לי מיוצרי, בתכלית המיעוט, זה לאות כי כבר הנהו במצב גוסס ר״ל, ועל מצרף חכמה כזה, למדונו חז״ל במאמר קצר, אשר למדו זאת ברוב חכמתם, מאות אחד בתורה, מיתור של י׳ בכתוב ״וייצר״ בשני יודין, מה שחכמי הפילוסופים ירבו על זה ספרים שלמים, תגלה לנו התורה באות אחד. והנה הרגיל לאכול בזמן ידוע, ובבא הזמן הזה, ויעבור עוד מעט יותר, ובל יכסוף עוד לאכול, יתמלא וישתומם על שינויו זה, מדוע נפקד ממנו כוסף האכילה, אמנם מי שהוא חולה גדול, בל יתפלא על ההשתנות שבו גם אם תרבה מאד, ואי פליאתו יהיה לאות על עוצם מחלתו. הן אמנם חז״ל מסרו לנו כור מבחן לאדם, לבחון ולצרוף את מצבו בו, אם חולה מסוכן הוא ר״ל, אך בהמצאו בו כי הנהו חולה, הלא עליו להצטער ולדאוג הרבה על זה, — איך היות ואיך יכשר בעיניו כזה — לדאוג בתכלית על הגוף הכלה, לדאוג על דירה לא לו, דירה סרוחה שניתן לו רק על יום אחד, ולעזוב מבטו ומגמתו מעל דירתו, שהיא דירת מלכים, דירת עולם, להיות עמוס בתכלית בכל שכלו ומחשבתו, ובכל תחבולותיו על — ״אוי לי מיצרי״ ולעזוב בתכלית כל המחשבות מ״אוי לי מיוצרי״, והלא נראה בטבע האדם, — שבהשתוקקו לדבר שלא ישיג אותו, יצר לו בלבו — על תשוקתו זאת, והיה רוצה, שבל ישתוקק לזה כלל, הלא זהו טבע האדם, ומהראוי, כי בראות האדם ובהבחנו לנכון במעמדו, כי תשוקתו ודאגתו לחפצי הגוף, לכבוד ולממון, והם באין ערך יותר מאשר לדאגת ״אוי לי מיוצרי״, ואשר עוד באמת לא ישיג רצונו, הרי היה לו להצטער על רצונו וחפצו בכזה, ואחרי עוד כי דאג בל ידאג על זה, וגם צער בל יצטער על פליאת היתרון של ״אוי לי מיצרי״ לעומת ״אוי לי מיוצרי״, אהה! אהה! על גודל המבוכה שבזה, ועל גודל וחזקת המחלה שבו, כי נורא הוא!

מאמר ל׳

הנה כמו שזה ודאי מובן, שאין האדם בגדר אדם — אם יחיה חיי נחת ולא יעמול ביראה, וזה כל עמל האדם לכה״פ שיהיו כל ימיו כעס ומכאובים, היינו לכל הפחות להיות אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי, וכל זמן שהאדם שרוי חיי מנוחה בעבודת הש״י, ידע נאמנה כי נעור וריק הוא מעבודת הש״י, וחס על גופו ונפשו, כי בלתי אפשר שהאדם לא יהיה לו בכל יום דברים אשר התאוה והתורה מנוגדות זו לזו, וזה ראש העבודה, עם כל זה כבר אפשר שהאדם בשכלו יסעייהו יותר מהיראה, ואחרי אשר כבר השיג הבעל שכל הדבר ההוא, כבר יוכל להועיל להפחות, כי כמו שידוע שחכמת ההגיון מעמדה שלא להטות השכל, ומי שהמציא אותה בודאי היה צריך להיות חכם גדול, ואחרי שכבר נמצאת, תוכל להועיל גם למי שאינו חכם כ״כ, כן בכל דבר, העיקר מלאכת השכל לחפש דברים וכללים שהאדם צריך ליזהר מהם, כדומה אדמו״ר נ״י אמר כלל ביראת שמים שאצל הדן בדבר להיות יסוד מונח, שלא יהיה שום דבר דיעבד, ר״ל שיהיה שוה בעיניו העיון על הדבר קודם מעשה או לאחר מעשה, ולא תמשיי דבר לא מחמת תאוה ולא מחמת נטיה אפילו נטיה של צדקות וחסידות, ואמר שענין ביה״מ (נ״ל בית המוסר) שוה בעיניו קודם שהמציא התכנית להקימו, בכל יום ויום זמנו הוא לבטל או לייסד, וכן צריך להיות בכל דבר, בין במצב ובמעמד האדם אשר כבר הוציא א״ע כל עניניו, הוא הן או לאו, במשקל אחד ישקל על פי שכל האמיתי, אפילו ביראת שמים ובתורה ובדינים צריך להיות שוה העיון בדבר, קודם שאכל הבשר ולאחר שאכל הבשר, והנה אחר שכבר המציא זאת יוכל להועיל גם לאנשים קטנים, אכן להמציא זאת, צריך להקיף כל פרטי הענינים המתיילדים אצל האדם, ולהשכיל מהם איזה עצה ויסוד לחקור לעצמו בהקדם היראה מחטא והזריזות להישמר מהם ואז נעלה מעלה מעלה.

מאמר ל״א

בענין תרדמה של שטות

ויפל ה׳ אלקים תרדמה על האדם ויישן (בראשית ב:כא)

בבראשית רבה (יז:ו) ויפל ה׳ וכו׳ תחילת מפלה שינה, דמך ליה ולא לעי באורייתא וכו׳ רב אמר שלש תרדמות הן, תרדמת שינה וכו׳ רבנן אמרי אף תרדמה של שטות, דכתיב (ישעיה כט:י) כי נסך עליכם ה׳ רוח תרדמה וגו׳ וז״ל המאמר: הנני לשלוח לך מאמר נכבד כו׳ שמו כאשר הוא — ״מעורר ישנים״, מי יתן ונתעורר משינתנו, ח״ו שינת עולם, ר״ל, נעורר לבבנו לחשוב מחשבות, לבל ידח ממנו נדח, בעזי״ת. אני תמיד הייתי סבור, כי מי שמשים את עיניו על דרכיו תמיד, ולחשוב על קצו להכין צדה לדרכו, ושיתברר לו בירור אמיתי בנפשו, ולהשיב אל לבו הדברים כאשר הם באמת למתבונן בהם, כי לו יצויר כי יש בעולם הזה מציאות הצלחה בלי חסרון ופגע רע, אבל אחרי שימי האדם קצרים, סוף כל סוף כלא היה, זה לבד די למתבונן להסיח דעתו מהצלחת עוה״ז, ומכש״כ הלא אין מי שמצליח, ואף הדומה למצליח, — אין זה רק דומה, ובאמת הטוב בטל במיעוטו ברע, ורק מחמת כי האדם אינו יכול להציל עצמו מרע ברובו, ע״כ בהכרח ישמח בטוב במיעוטו, וזה למעטים המצליחים, ורובם ככולם הלא אינם מצליחים, גם אם יארך, ומה אם גם חיי האדם קצרים, הלא די והותר לפעול על לב האדם להסיח דעתו מהצלחת עוה״ז אשר אין בה הצלחה, וישים נפשו בכפו על הצלחה ארוכה ועמוקה באין חסרון אף במיעוטו. וחשבתי — כי זוהי מדרגה של צדיקים, והנה ראיתי פתאום כי זו מדרגה למתחילים, והוא, כי המהלך בין נחשים ועקרבים בלי חצים ורמחים וכדורי אש, הלא חייו בסכנה נגדו בכל רגע ורגע, ורק ע״י כלי זיינו שעליו, כולי האי ואולי. והנה ידוע כי עיר פרא אדם יולד, וזה טבעו, וכל זמן שאינו חושב מחשבות איך למשול על טבעו, הלא נחשים ועקרבים עוקצים אותו בכל רגע, ח״ו; הביטו וראו מנח כשנטע כרם, תיכף נזדמן לו שידא שמדין, אמר לו הדין דידי הוא, הזהר שלא תכנס בגבולי, (ב״ר לו־מו) הרי קודם שנכנס בגבולו, היינו רבוי השתיה, אמר לו דידי הוא, ומה עוקץ שעוקצו אח״כ כשנכנס בגבולו? אז״ל (סנהדרין ע׳): יג׳ ווין נאמדו בענין נח, ודי היה ״ויחל — לשון חולין״ ומכש״כ יג׳ ״ווין״, ויש לי ביאור על זה, אך קשה להאריך, ובקצרה: מזה נראה כמה תאוה של היתר מביא יללה בעולם, יג׳ פעמים וי וי, ומכש״כ תאוה וחמדת הממון של איסור, והנה כל־זמן שלא שינה העיר פרא שהוא בטבע, הלא הנחשים של הטבע, תאוה וחמדה מסטרא דנחש, עוקצת ר״ל, בכל רגע, — אם לא יחשוב תמיד מחשבות המבואר למעלה למשול על הטבע, וכולי האי ואולי, וזה מוכרח לכל מתחיל ע״כ, ורק הצדיק הוא שמעשיו מתאימים עם המחשבה והבירור, ולזה צריך זמן והרגל רב, אבל בלי מחשבה והבירור הנ״ל, הלא אי אפשר בשום אופן שינצל מעקיצת הנחשים, סטרא דנחש הקדמוני, ר״ל, בטבע הפראות, ובלי א׳ אין ב׳, אם אין גדיים אין תישים. ועל פי דברינו הנ״י׳ל מבואר היטב מה שמצאתי מציאה גדולה ואיומה, בילקוט בראשית על מ׳ ויפל וגו׳ תרדמה וגו׳ וז״ל: תחילת מפלה שינה דמך ליה לא לעי באורייתא, (ומזה מבואר, — אם דמיך ולא לעי באורייתא — מפלה היא, אם הוא ער ולא לעי באורייתא עאחכו״כ, ר״ל, וזו הערה רבה שלא לישב בטל כלל) ג׳ תרדמות הן וכו׳ עד — תרדמה של שטות שנאמר: כי נסך עליכם ה׳ רוח תרדמה ויעצם את עיניכם (ישעיה כט:י) מבואר שם מכסה של בלבול הדעת, ולא יראו מה שראוי לראות, עד שנדמו בנבואת שקר. ראו מה בלבול הדעת עושה, וכמבואר שם במקרא ״ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה״ לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה פלא ופלא״, והנראה כי תחילת מפלה ״בלבול הדעת״, כי מזה בא, ר״ל, לתכלית המפלה, היינו, כי היראה אצלו רק מצות אנשים מלומדה, וזו מפלה שאין למעלה הימנה, ולפי הנ״ל מבואר היטב, כי הפראות לא יוסר רק ע״י התבוננות והבידוד כנ״ל, אף למתחילים, ובבלבול הדעת אי אפשר הבירור הארוך הנ״ל, וא״כ גם מתחיל אינו, ואם אין גדיים אין תישים, והרבה נחשים ועקרבים עוקצים אותו בכל רגע, ר״ל, כנ״ל. קצרתי מקושי הכתיבה, אבל די מאד לעודד לבבנו מבלי להמשך ח״ו, — תחילת מפלה של שינה, ומכש״כ תרדמה של שטות, היינו של בלבול הדעת, כי בבלבול הדעת נעשה שוטה, ולא יבין דבר, ויבא ח״ו, לתכלית המפלה, ר״ל, של יראה מלומדה, ובהכרח ישאר הפראות, ומעשה דנח יוכיח! אם כי היה בהיתר ובלי תאוה, כי היה נח נקי מתאוה, ורק היה כואב מטרדת הבעלי חיים אשר היה עמהם בתבה, ונלקה רק ביתר, ומה האדם אשר התאוה והחמדה לחמו הם מכל וכל, כמה התראות של נח יש לו בכל רגע, ע״כ ההכרח להנצל מטרדות, ולעסוק הרבה בתורה בכל האפשר ובבירור המבואר למעלה.

מאמר ל״ב

אמנם מה נאלו האנשים אשר ימנעו מלגלות הכתם הנמצא על הבגד של חברו, ומכש״כ על הפנים, או אין זה ג״כ מדרך החכמה שהרופא יעלים מהאדם את מחלתו, בעוד שיש לידו המזור והרפואה לזה, ככה אין זה מדרך החכמה לאוהבים, למנוע טוב מבעליו, בעת שרואה צורך להוכיחו בתוכחתו, כי טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת (משלי כז:ה) ולא... אף כי אחרי מכתבו, יש לי זכות עליו על אי מורה ומיסד אותם, אמנם כיון שעלה לא יורה ויועכל על להבא, כי רוב בני האדם עלולים על כך, ובפרט כי סימני המחלה מזהירים, ואין יותר מבהיק מתרדמה של שטות, ודעו וראו כי התרדמה של שטות והמידות המגונות, המה מאפילים זוהרו של האדם לגמרי, ולא יקובל לחבורתו ולא לאנשים, אף יאבד חילו בעניני העוה״ז כבדוק ומנוסה כל זה, על כן אין גמ״ח יותר מלעורר אנשי בריתו. המאמר הקצר הזה, יהיה בעיניכם כמאמר ארוך.

מאמר ל״ג

בענין הנחש הערום לרע

והנחש היה ערום מכל חית השדה (בראשית ג:א)

המכתב שאני שולח לכם, נקרא מאמר כללי, ויקר מאד מאד הוא למבין, כי הוא מקיף ידיעה חדשה לאדם בכל ענינים, באופן שאי אפשר לאדם לבוא לקיום המצות כהלכתן, רק ע״י מחשבה, כי לקרב לחוש כל דבר א״א רק ע״י מחשבה, וזהו שכתבנו כי העוסקים רק בעבודת האברים לבד ולא בעבודה שבלב, כמנהג כמה וכמה, א״א לקיים התורה באמת, וכמבואר בהקדמת חובת הלבבות. אתמול בערב י״א לנשיא, אמרתי בהאי ענינא (משלי ב:ד): ״אם תבקשנה ככסף״ דברים נפלאים מאד, אי אפשר להעלותם על הכתב, וסובב הולך על הכרת דרכי היצר, פי׳ כוחות נפש הבהמי, שלא יטעה האדם את עצמו הרבה מאד, ויש בזה פעלי גבורות מאד, ועל זה אמר שלמה המע״ה: ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הוללות ושכלות (קהלת א:ז) פי׳ כי דרכי היצר להערים את האדם בכל מיני שטות להטעותו מדרך התורה, וזהו פירקא־דשטותא הנאמר בזוהר הקדוש, דקודם דהוי ילפי פירקא דחוכמתא, הוי אקדימו למילף חד פירקא דשטותא, כדי להבין פירקא דחכמתא, והדברים ארוכים.

מאמר ל״ד

מכתב מגרובין, לבני יקירי וכו׳. דבריך היפים, הופיעו במכתבך, מי יתן ויתישב בעומק הלב, אבאר לך את אשר נתחייבתי ממכתב העבר, הערה גדולה, עד היכן חובת האדם לדרוש טובת זולתו, גם במה שבנגד רצונו, והוא: כי אשה שנדדה ולא היפר לה בעלה, למ״ד הוא נותן אצבע בין שיניה, שם בפרק המדיר (כתובות עא) אף שהיא נדרה ורצתה בנדרה, ובכ״ז בעלה שהיה יכול להפר, ולא דאג להפירה, בע״כ קנוס יקנס להוציא וגם ליתן לה כתובה. הרי זה די למבין, עד היכן היא חובת האדם לדאוג לטובת זולתו גם בע״כ. ואם הוא מתחילתו מוטעה, אבל המבין סוף דבר, חובה עליו זה עד שגם היא בעצמה שנדרה, — תכעוס עליו, ותוכל לתבוע ממנו, כאילו הוא פעל לה לכל אלה, וענוש יענש ג״כ בבי״ד של מטה ביוציא ויתן כתובה, ודי למבין — על העדר עצת שכלו נגד תאותו, בלי להביט סוף דבר, עד היכן הוא זה. עוד אכתוב לך דברים מתאימים מה שדברנו בזה השבוע, הנה מצינו אדם דורש טובתו תמיד, אבל יש מי שמוטעה בדבר, שסובר שכך וכך יהיה טובתו, אבל יתברר אח״כ שלא טוב הוא כך, אבל מי שייעץ לעצמו לכתחילה רעתו, זה לא מצינו, ורק אחר יכול להיות מייעץ לזולתו בכונה, דבר לרעתו בסופו, במחשבתו תחילה לכל, והאיך אפשר כי לעצמו ייעץ רעה במחשבה תחילה, וזה בשני הפכים בדבר אחד, מצד אחד האדם דורש טובתו, ומצד שני — ייעץ לעצמו דעתו בסופו, במחשבתו תחילה, אבל נראה בפתרון הדבר, — היצר ערום מאד, מלומד בערמימות, אבל השאיר השי״ת בטבע, להכיר ערמימותו, הנה גלוי ומפורסם, כי האדם הממונה על עסק אחרים, הנה במשך הזמן, ידמה לו כשלו, כענין הידוע במה שאומרים אנשים, כי המשרתת באיזה בית, מתחילה היא אומרת: הכלי של בעל הבית שלי, ואח״כ אומרת; הכלי שלנו, הפרה שלנו, ואח״כ עוד, היא אומרת: המחבת שלי, ראיתם הפרה שלי, וכדומה, והיא שוכחת שלאחד איזה זמן שתפסיק עבודתה בבית זה, ולא תשתמש עוד בבית זה לא במחבת ולא בפרה, והיא סוברת בזמן טעותה המדומה בה, שכמו שעכשיו היא מכניסה ומוציאה הכל בבית — כן יהיה תמיד לעולם, והנה זה הטבע המדומה ומוטעה הוטבע באדם, — ללמדו לדעת, כי כן האדם מוטעה בדמיונו בכל חפצי עצמו בעולם, ואם כי באמת הם פחות מהשוכר בית כמו לשנה— ודאי, משא״כ השוכר בית והותנה שלא לשום זמן, ושכל יומא זמנו, שיוכל להוציאו, וגם על פי דין אין לו דין מכר או מתנה, כי אף שמתנה ע״מ להחזיר שמה מתנה (קידושין ו:) אבל שם דוקא על זמן מה — עד שיחזירהו, משא״כ בלי זמנן מוגבל כלל, ואף שמשתמש הרבה, אין לו דין מתנה כלל, ואם כן גם האדם בשלו אין לו זמן מוגבל כלל וכל יומא זמנו הוא כאז״ל (שבת נג) ישוב היום שמא ימות למחר וכו׳, וא״כ הרי בעליל שהגוף האישי וכל חפציו אינם שלו כלל, ורק שאולים המה לו, ועל כן יפה אמרו הבעלי־עיון, כי האדם קבור בגוף, ולאחד מיתה אז יוצא מן הקבר, והעמקנו בזה לבאר הענין, שנוכל מזה להבין באר היטב, האיך הגוף ממש כמערה לאדם מבלי לראות אור, והוא כי כמו כאשר נרצה לקיים איזה כתב־יד של מי שהוא, אז נקח הכתב־יד שאנו מכירים כבר בטביעת־עין, שהוא של פלוני, ואח״כ אנו נדמה הכתבי יד בשני השטרות אם הם דומים זה לזה, ואז הוא השטר מקויים ברור, והנה מבורר כי כבר הכרנו בטביעת עין כי מדרכו של האדם הוא להטעות עצמו בדבר שהוא בידו וברשותו, אף שהם של אחרים, מדמה כשלו, ומזה נפל לו הטעות על גוף שאינו שלו ומדמה כשלו, ומעתה כיון שהכתב־יד בודאי של פלוני, ויודע שהכתב־יד של פלוני יש תחת ידו, א״כ בע״כ צריך למצא באמתחתו כתב יד כזה, ואם אינו מוצא, צריך לחפש לאור הנר או לאור היום, והנה נתבאר כי הדעת תברר, כי הגוף וכל חפציו שבו, אינם של האדם כלל, רק הם שאולים אצלו בלי זמן מוגבל, ומעתה נחפש אצלנו אם נמצא זה הכתב יד (במובן מפשט) תחת ידנו, ואנחנו רואים כי האדם מחזיק בגופו כקנין שלו יותר מדי, וזה לאות על חושך הגוף לנפש, וע״כ לא יאיר לו אורה למצא הכתב־יד הנזכר לעיל, ונמצא כי בדבר הפשוט לכל, נוכל לבאר אותו, כי יבין שהגוף לאדם, הוא ממש כקבור במערה, ומזה נקיש לכל הענינים ביחס לגוף כי כן הוא, ומעתה, המבין יבין לו לחפש הכתב־יד המקוים, אשר בע״כ ימצא בו, ורואה כי אינו מוצא, וזה מסיבת המערה שהוא נמצא, צריך להדליק נר במערה, להאיר בחושך שבה, עד אשר ימצא הכתב הנ״ל, ־ המורה כי הגוף באמת אין לו כלל, ורק הופקד עליו להיות שומר עליו כפקודת המפקיד, וכן בכל הדברים כאלו, המקוימים, נגזר למצוא בתוכנו, ואם לאו, צריך לחפש אחריהם, ומעתה נקל להבין, כי הגוף אצל עצם האדם, הוא כמו נכרי, והנפש היא שלו ממש, ומעתה נפתר הפתרון של שני הפכים שבאדם, כי בגדר השכל, שאינו בו — לייעץ דבר רעתו בסופו במחשבה תחילה, רק שיכול ליפול בשכל טעות בדרך הטוב, אבל הגוף לעומת הנפש שהיא עיקר האדם לשלו, והגוף כמו נכרי, וכבר ידענו כי אחר יכול להיות שייעץ את חברו בכונה רעה בסופו במחשבה תחילה, ועפי״ז נתבאר הכתוב (משלי כא:כה) ״תאות עצל תמיתנו״ לא כמו שלומדים כי בהעצלות תבא מיתה, — בלי שמתכוין, אלא כך הוא פירושו: ערמומיות היצר מתכוין לכך, לפתות את האדם — לגורמו למות, כנאמר: צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וגו׳ (תהלים לז:לב) וזהו — ״תאות עצל״ מהו תאותו של העצל לנפש, שהיא בעיני דמיונו לנכריה ממנו, הוא מתאוה ל״תמיתנו״, זהו תאותו להפיל כל עצמו ברפיון ידים ובעצלות, וכן בדאגה, למען תמיתנו ח״ו, כי יודעת העצלות — לרגלי דרכי המות שבה, וכמו החיה הידועה, אשר כך דרכה בערמתה לצוד את האדם לטורפו, יש לה כושר הניגון והשירה במתיקות רבה, וכשיזדמן לפניה אדם, תתחיל לשורר לפניו בקול ערב לצודו במצודתה, ותראה לו סבר פנים יפות מאד, עד שאי אפשר לו לאדם לכבוש עצמו מללכת אחריה לשמוע קול השירה הנעים, עד שבא לידה וטורפתו ולוקחת ממנו מוח גולגלתו, כפי הידוע מטבע החיה הזאת, והתרופה היחידה היא, מבלי להניח לעממו מתחילה להגרר אחריה לנועם השירה שלה כלום, ואז ינצל להשאר בחיים חיותו. ע״כ רחמי האב לבנים, — כמו השכל לגוף, אשר יאיר בחושך הגוף החומרי, להכיר עצת הנכרי הערום בתחילתו לסופו, להפר מחשבת רעתו בהגלות עצתו הנבערה, תראו בנים יקרים — עד כמה אני דורש טובתכם באמת לבלי תכלית, יש עלי להשיב מכתבים נחוצים, וזה כמה אשר לא אשיב, ולכם לא אקמץ אף האריכות, והעיקר אך לבאר יותר, למען שיודבק בכם הטוב, תתחזקו בשמחה, תרחיקו מכם הקנאה, כאשר ספרתם לי את שמחתכם ממיעוט הקנאה. ע״כ.

מאמר ל״ה

בענין חטא אדם הראשון בעץ הדעת

ותרא האשה כי טוב העץ וגו׳ ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל (בראשית ג:ו)

מכתבו לנכון הגיעני מירושלים עיה״ק, אשריך שזכית לעלות למקום שהכל מצפים אליו, ומה טוב שבא לידך זכות כזה ליסד שם לימוד המוסר, אשר הוא מפתח לחכמה, והיום הראינו בספר מגדל־עוז להגאון ר״י עמדין ז״ל, וז״ל: ״לא תושלם לאדם חכמה בלי מוסר, וכמו שהאדם לא יקרא אדם בלי ראש, כן לא תקרא חכמה בלי מוסר״ וכתב ״שהמוסר מחדד השכל״, ותמיד דברנו זאת כי החכמה בהכרח מושכת אחריה מוסר, ותהלה כי מצאתי תניא דמסייע. ומצאתי בילקוט משלי על פסוק ״לדעת חכמה ומוסר״ (משלי א:ב) וז״ל: ״אם יש באדם חכמה הרי הוא לומד מוסר ואם אין בידו חכמה אינו יכול ללמוד מוסר״ הרי להדיא כי מי שהוא חכם באמת, בהכרח ימשיך אליו למוד המוסר, כי יראה שלא תושלם לו החכמה בלי מוסר, כי הוא מחדד השכל לחכמה, ואם אין בידו חכמה, אינו יכול כלל ללמוד מוסר, כי ״הן יראת ה׳ היא חכמה״, ע״כ החכמה בהכרח תמשוך למוד המוסר להשלים החכמה ולחדדה, ומי שיש לו ידיעה בזה, יבין הדברים, כי הנסיון מלמדנו, ואני בענ״ד ומיעוט ידיעתי בשניה, הבנתי זאת קודם שמצאתי, כמו ששמעת כמדומה כמה פעמים ממני. ומכש״כ האיש החכם כמה יראה זאת בעליל, ולא עוד אלא שגם חכמי האומות נמשך להם מחכמתם — לימוד המוסר ״כפי ערך חכמתם״, הלא תראה מה שכתב הרמב״ן ז״ל בהאי פרשתא על פסוק ״ועתה שא נא חטאתי והעתירו בעדי״ וכתב הרמב״ן ז״ל למה אמר ״שא נא״ בלשון יחיד, ״והעתירו״ בלשון רבים? כי ידע שמשה העיקר, ע״כ אמר שא נא, והעתירו אמר לשניהם בדרך מוסר, וכבר כתב הרמב״ן ז״ל על פרעה שהיה חכם גדול, ע״כ נמשך לו לימוד המוסר, והיה יודע לדבר על דרך המוסר, כי באמת גם לעוה״ז צריך מאד מוסר, וע״כ התעסקו חכמי אומות העולם ג״כ בערך חכמתם כן ערך מוסרם, והדברים ארוכים. והנה המבין דבר, יבין מפשטות שיטות התורה שבכתב והתורה שבע״פ, כי ראשית חכמה מוסר, הנה התורה בראשיתה התחילה לספר חטא עץ הדעת מיציר כפיו של הקב״ה, ולכאורה למה פרסמה התורה החטא, הלא מצינו גבי עכן, אמר הקב״ה וכי דילטרין אנכי, אבל זה להודיע לאדם, כי בריאת האדם היתה בבחינה זאת שגם האדם היותר גדול, יכול להכשל ח״ו כמו האדם השפל, ע״כ צריך האדם זהירות יתירה, שלא יכשל בחטא, וזהו מוסר. והנה בתורה שבעל פה בריש ברכות, יש כמה דפים הכל מוסר, וביחוד אז״ל: לעולם ירגיז אדם יצ״ט על יצה״ר, פי׳, ראשית דבר התבוננות שכליות על פי הטבע, להבין שפלות האדם בטבעו, ולגנותו ולהתרחק משפלותו, בהרגלו ליסר עצמו היפוך הטבע, וההרגל שלטון על כל דבר, אך לא יספיק רפואה טבעית, רק צריך עוד לרפואה רוחנית, עסק התורה וזכרון המות, הרי כי טעות ביד מי שאומרים — כי אינם צריכים למוסר, רק ״בראתי יצה״ר בראתי לו תורה תבלין״, והרי כאן במאמר ״ירגיז״ ואח״כ עסק התורה וכו׳ וד״ל. ואיני רוצה להתאפק להודיע, כמה צריך להתבונן בדברים שכתבתי פה, כי מחמת אי בריאותי ל״ע, אקצר הרבה במקום שיש להאריך, והנה קצרתי במה שכתבתי כי הודעת החטא של אדם הראשון הוא מוסר, קצרתי מאד, ומהראוי היה להאריך בזה ולהעתיק דברים עומדים ברומו של עולם, מה שראיתי בזה לאדוננו מורנו ורבנו הגאון החסיד רמ״ח לוצטו ז״ל בס׳ דעת תבונות, ודי להבין כמה שפלות כרוך בעקבות האדם, באשר הוא אדם קרוץ מחומר ומכש״כ ילוד אשה, וכמה זהירות ושמירות יתירה והתבוננות מרובה צריך האדם בלי הפסק רגע, שלא יפול בחטא, והכל מחמת שפלות החומר הכרוך בעקבותיו גם בהאדם היותר גדול, ודי להתבונן מזה כמה מוסר צריך האדם להנצל מעקבות החומר. אך הן הן מקום גבורותיו, אשר אם יהיה לבן חיל וינצח החומר השפל בטבעו, אין שבח יותר גדול מזה, ובזה הוא גדול יותר ממלאך, והקב״ה מתפאר בו, כי העבודה הזאת לא נתנה למלאכים, ע״כ בזה הוא גדול מהם, וזאת הכל מתבאר מחטא אדם הראשון, ואין חטא גדול מזה בראשית התורה למבין דבר, הרי ביארנו כי איש תבונות יבין מיד בהתחלתו ללמוד התורה, יבין חיוב לימוד המוסר וד״ל. ותראו עוד נפלאות, מה שאנו לומדים מדברי חז״ל מאמר אחד מה שאנו מוצצים מזה נופת צופים, השכל ודעת לראות רוממות מעלתם, ולראות ג״כ איזה סכנה איומה, כרוך בעקבות החומר, לאדם היותר גדול, כאז״ל קדושין פ״א משל למלך שהכה את בנו מכה גדולה וכו׳.

גרסינן בנזיר נב: בשמעתתא דרביעית דם הבאה משני מתים, לא תשנה רביעית דם בחזרה שהרי תלמידו של ר״ע בידו וכו׳, ר״ש אומר עד ימיו היה מטמא אם משמת חזר בו איני יודע תנא הושחרו שיניו מפני תעניותיו, ופירש״י לפי שדרך גנאי היה מישתעי עלי׳ דר״ע, ותוס׳ כתבו לפי שאין דרך ארץ לדבר על רבו כן, ובגמרא שם תנא הנ״ל אינו מן הענין, אבל הוא כמאמר המוסגר, הבט וראה גודל צדקתם על דבר קל שנשמט מפיו שלא כראוי לו, כמה סגופים היה מסגף עצמו על זה, וידוע כי צער של עולם העליון היותר קטן, גדול מכל יסורי איוב בעוה״ז, והיה יודע אם לא היה סובל, היה נשאר לו לעוה״ב, ובעוה״ב תמורת כל צער קטן של המשך תעניותיו היה נשאר לו תמורת צער קטן — צער גדול של עוה״ב, היותר גדול מכל יסורי איוב. וקבץ נא כל הרגעים של צער מטה לעומת זה וזה, היה נשאר כל רגע צער של מעלה זה וזה, וכ״ז היה בשביל דיבור־קל שבא לידו פעם אחת, הבא לידו כמה דברים חמורים וכמה פעמים בכל יום, וכמה מעשים מגונים וחמורים, היספיק תעניתים וסיגופים כחול הים, ואיה התעניתים והסיגופים? ואם ח״ו ישאר הכל בעת שיבוא הדין הגדול, ולפי חשבון של מעלה, מי יכילנו ?! הרחמן יעזרנו לשוב אליו, אבל ראה צדקת ר״ש כמה היה עומד לפניו ציור דין של מעלה, עד שבחר בחפץ לבו לסבול תמורתו כ״כ, שיכופר לו לגמרי הדבר הזה.

והנה מבחינה אחרת יש לנו ללמוד עוד, עד היכן מסוכן האדם היותר גדול כמוהו, אשר אמר על עצמו ראיתי בני עליה ומועטים המה, אם שנים המה, אני ואליעזר בני המה, היאומן כי יושמט מפיו הקדוש דיבור שלא בדרך ארץ על ת״ח כר״ע? והוא רבו! הרי מבואר מה שכתבנו למעלה, שלאדם היותר גדול כרוך בעקבותיו סכנה גדולה של מחלת החומר, ואם יתעף עיניו כרגע משמירה, תומ״י יכשל ח״ו, רק הצדיקים הרגישו תומ״י לשוב לאיתנם, ע״י חשבונו של עולם, הרי מבואר כי לאנשים כמונו, בלי מוסר מה תקוה יש לו? וכל זה באמת מתבאר יותר מחטא אדם הראשון, יציר כפיו של הקב״ה ובפרט קודם חטא, שגם חומרו היה זך מאד מאד כידוע. ודי למבין דבר להשתומם מזה.

וראה עוד כמה היה דרכם תורה ומוסר גם יחד, כי ״תנא הושחרו שיניו וכו׳ ״ אינו שייך להשמעתתא, רק הביא באמצע לעורר מוסרים הנ״ל.

ואם באתי להאריך עוד בזה, תקצר היריעה, אך אכתוב לך דבר נפלא לברר חיוב לימוד המוסר מהלכה פסוקה. בריש ברכות ד: ״איזהו בן עוה״ב זה הסומך גאולה לתפלה, עי׳ רש״י שם בשם הירושלמי ״למה הדבר דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק לפתחו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג, אלא יהא האדם מקרב להקב״ה אליו ומרצהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו, ובעודו קרב אליו יש לו לתבוע צרכיו״ עכ״ל רש״י ז״ל, והנה יש להבין, הלא הוא מתקרב אליו ית׳ בבקשתו ממנו צרכיו, ויבין כי חייו ומזונותיו בידו הם, ובפרט אחר ק״ש קבלת עול מלכות שמים, ומסירת נפש ב״ואהבת״, היש התקרבות יותר מזה? אבל הענין הוא כך: כי הנה הרמב״ן ז״ל (שמות ד:ג): ״ויאמר השליכהו ארצה״ כתב הרמב״ן ז״ל, — לא הבינותי למה עשה האותות למשה, כי מאמין היה משה וכו׳ וכו׳ עד ואולי כו׳ רצה להראותו כי בו יעשה אותות ומופתים למען יתחזק הענין בלבו של משה, וידע באמת כי על ידו יעשו בעולם דברים מחודשים, יעו״ש. הרי כי אפילו למרע״ה היה יותר חיזוק באם יראה האותות בעיניו, אף כי ידיעתו ג״כ ראיה היא, מ״מ ראיה ממש מחזק הלב יותר. והנה הטור ריש הלכות סוכה כתב, תלה הכתוב סוכה ביציאת מצרים, וכן הרבה מצות, לפי שהוא דבר אשר בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו, ואין אדם יכול להכחיש אותם עכ״ל, והענין כי היסודות אשר החכמות בנויות עליהם הם: מוחשות, מושכלות־הראשונות, ומפורסמות, והנה מפורסמות חזקות מכל, כי לא יפול בשום אופן ברבים טעות, כמו שאין לספק כלל על עיר אחת שטעו בחשבון ימי השבוע ומכש״כ עולם מלא, ומכש״כ דבר שזוכרים אותו כמה פעמים ביום, כי יציאת מצרים אנו זוכרים כמה פעמים ביום לבני ישראל, ומפורסם הענין לכל העולם, הרי הפרסום הוא ראיה ממש ויותר, ולכן כשמתבונן ביציאת מצרים בכל פרטיו, ולצייר מה רושם היה עושה בו אילו ראה, ועכשיו שהפרסום הוא ראיה, הרי הוא רואה גבורתו ית׳ והשגחתו על כל העולם כולו, ורוב חביבותו לנו שאנו נקראים בנים למקום, והראה חבתו לנו בריש גלי, — אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען, וכ״ז בעינינו ראינו במצרים, אשר עוד היום הזה הוא חי, וידענו המקומות שעברו על הים, ומקום בית מושב מרע״ה, ודבר זה מחזק האמונה בלב ובזה הוא מתקרב אליו ית׳.

והנה כשהתבונן אתמול בזה, הלא די, ולמה מחויב בכל יום בסמיכות גאולה לתפלה? הרי בכל יום ויום מחויב להתבונן מחדש, וזהו לימוד המוסר ממש, וכן ראיה מק״ש, וכן מהזכרת יציאת מצרים מה״ת, וכן תפלה, והמבין יבין כי הוא האמת.

והמשכיל על דבר ישתומם מזה, איך מפורש בגמרא ראיה ברורה כזאת, על לימוד המוסר מהלכה פסוקה בהתחלת הש״ס, וכולם יודעים זאת, ואינם שמים על לב הפשטת הצורה הזאת מהלכה המפורסמת הזו, הנה מה הוא לימוד המוסר, להתלמד בדרכי העליון ב״ה, להבין גדולת השי״ת, והשגחתו על מעשי בנ״א, כענין שנאמר: ״אני ה׳ בוחן לב, וחוקר כליות ולתת לאיש כדרכיו וגו׳ ״ (ירמיה יז:י) ולהתלמד תמיד בזה, בשיעור קבוע, כענין שנאמר ״למען תלמד ליראה״, הא למדת שהיראה צריכה לימוד, ״ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו״. והנה התינח דור המדבר מקבלי התורה עין בעין, — דוד שאחריו מאי איכא למימר, וע״כ כי ע״י התבוננות במפורסמות, אשר בלתי אפשר בהם שיפול שם טעות, ה״ז ממש ראיה וכש״כ הטור הנ״ל באזנינו שמענו, כמבואר למעלה, והיינו יכולים לאמר אחרי שכבר ידענו זאת, הרי זה די לקנות היראה לבלתי תחטאו, לזאת הבאנו ראיה מסמיכת גאולה לתפלה, בכל יום דוקא, וכביאור הירושלמי שהביא רש״י ז״ל ריש ברכות, הרי מבורר בעליל, שבכל יום צריך לחדש ההתבוננות הנ״ל, ואז דוקא הוא מקורב למלכו של עולם.

והנה להבין מיציאת מצרים איך לקרב אל החוש שיהיה אצלו כראיה ממש, מי לא יבין שצריך להתלמד בזה, וכל הגדול יותר יתלמד יותר, ולכן הראשונים ז״ל כפי גדולתם — צדקתם, למה? כי יסודות הדת היה מקורב להם יותר, ואנחנו לפי ערכנו גם כן צריכים להתלמד בזה, והוא הוא לימוד המוסר, וכל זה הוא הפשטת הצורה של סמיכת גאולה לתפלה, וכמה לומדים אינם מבינים זאת, ראה כמה קשה הפשטת הצורה!

והמשכיל על דבר, יבין מזה התקשרות החכמה והמוסר, כי כלל החכמה הוא להתחקות על תוכן מהלך הענינים ולהפשיט הצורה, וכמעט רוב חכמת המוסר על זה, והרי הם משולבות יחד, ואני אראה לך ציור אחד ונקל להבין מזה, כי החכמה בהכרח תמשוך המוסר.

הנה ידוע כי כח המושך את הרכבת הוא הקטר, וכן כזה כל הכח האלקטרי. והנה כל קטר בלי דרך מתוקנה היה מוליך את הרכבת בבורות ובפחתים וכיו״ב, ורק בתיקון הדרך ופסי הברזל, ומנהל הקטר שהוא מומחה ומלומד בזה, אז נשלם מטרת הנהגת הרכבת, ככה השכל הוא רק כח אלקטרי או כח קיטור והדרך מעוקמה הפראית, ורק ע״י חכמת המוסר ינהל את הקטר הוא השכל, שילך בישרו למטרה. וגם ע״י תיקוני הפסים יקל לנהל גם יותר משא, ככה ע״י רואה את הנולד, אשר יבא ע״י חכמה ומוסר גם יחד, יכול להכביד על השכל יותר מדאי ויבא להמטרה. גליתי לך אחי, דבר נפלא, ע״י ציור אמיתי, מה שלא אמרתי זאת לשום אדם עדיין, ואתה הראשון בזה, מפני שחביב עלי מאד ענינך שתקנת בירושלים עיר הקודש, ומה מאד נעמו דברי המדרש: ״מי שלומד חכמה הוא לומד מוסר״, כמו מי שמתקן הקטר בהכרח צריך לתקן דרך ואת הפסים.

רציתי לכתוב איזה דוגמאות מה שיש ללמוד מיציאת מצדים, אך קשה הכתיבה, דוגמא קטנה: ראה כי אין חכמה ואין תבונה נגד ה׳, פרעה חכם גדול היה, כמ״ש הרמב״ן ז״ל, וידע איצטגנינות יום שנולד מושיעם של ישראל, ומלך אדיר מאד היה, אמר מלכא ועקר טורא, ולא הועיל דבר, והוא עצמו גדלו בביתו, ומינה אותו לאב על ביתו, אין חכמה ואין תבונה נגד ה׳, וזה יסוד לאדם באמונה.

מאמר ל״ו

ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך וגו׳ (בראשית ג:יז)

מה שדברנו על פ׳ בראשית: ״ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך וגו׳, אינו מובן, כי עיקר החטא שאכל מהעץ אשר נצטוה מה׳ שלא לאכול, ומה להזכיר ״כי שמעת לקול אשתך״? אבל הענין הוא כך: כי מצינו בעת שאמר לו ה׳ ״המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת״ ויאמר האדם ״האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי וגו׳״ ולפלא, מה זו תשובה, הלא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים?

אבל הענין הוא כך: כי על פסוק ״ואיבה אשית״ פירש״י ״אתה לא נתכונת וכו׳ אלא לפי שהנשים דעתן קלות להתפתות ויודעות לפתות את בעליהן, לפיכך: ואיבה אשית״ עכ״ל. והנה ידוע, כי עבודה זרה צריך לשרש אחריה, ורצה אדם הראשון שיהיה הודוי והחרטה בשלמות, לשרש אחרי המקור, ואמר: אוי! כי נתפתיתי מאשתי, כי יודעות לפתות בעליהן, וכדאי בזיון וקצף, אדם יציר כפיו של הקב״ה יתפתה מאשה, אהה! האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי וגו׳, ומעתה אראה לעקור ולשרש את הכח שיש באדם להתפתות מאחרים, ומכש״כ מאשה שיודעות לפתות, אראה לעקור ממני הכח הנפסד הלזה, — וזהו תשובה שלמה. והנה זהו כונת הפסוק: ״כי שמעת לקול אשתך״, פי׳ לא לבד על עיקר החטא אדרוש ממך, אבל על כח המביא לידי חטא אדרוש ממך, כי הכח הזה הוא יותר מן החטא עצמו, כי החטא בעצמו אחד הוא, אבל הכח הזה להתפתות מאחרים, הוא כח המחזיק כמה חטאים, ועונו גדול מנשוא, ולכן צריך לשרש אחר הכח הנפסד הלזה, ואז תהיה תשובה שלמה; והודיע לו השי״ת כי כאשר התודה על הכח הלזה, כן הוא, כי זה עיקר הודוי, — והחרטה והתשובה המקובלת, לשרש אחריה כנ״ל.

ומעתה התבוננו מאד וראו, כי בראשית התורה ביארה לנו חובת לימוד המוסר והעסק בו, לידע חליי הנפש ולשרש אחריהם, ולראות כי גם אצל החכם היותר גדול, יש בו דברים מפחותי הערך ובאם לא ידעם ולא ישרש אחריהם בחכמה ומוסר, נשארים בו כארס, להתפשט ח״ו הלאה והלאה. ועוד נתבאר מזה, כי הרבה יותר משבעים שערים של היתר, צריך האדם להתרחק, שלא יגיע לאיסור. היאומן כי אדם שמלאכים היו משמשים אותו, ונהירין לו שבילין דרקיע, צריך לעסוק במוסר על דבר_פחות הערך, — להתפתות מאשה! והודיעה לנו התורה כי יותר משבעים שערים צריך להתרחק מן היתר, שלא יבא לידי איסור. ולפי הנראה, כי אדם הראשון לא ידע כי יש כח שפל כ״כ באדם, שיצטרך לעסוק בזה, ולהשמר מכח פחות כזה, ואח״כ כשידע, שוב לא בא לידי חטא. ותמוה לי על לומדי התורה, המפורסמים ללומדים מובהקים, איך לא ישימו עין, להבין זאת מפרשה מבוארת גלויה בתורה, חיוב לימוד ועסק תורה ומוסר יחד! וכפי שנתבאר למעלה בפרשה, באר היטב כי עיקר התביעה של הקב״ה עליו היה — ״כי שמעת לקול אשתך״, פי׳ זהו מקור המחלה, ולמה לא נתת על לבך להשמר ממנו כנ״ל. ונתיישב לי בזה מה שזה כמה שנים אשר נתקשיתי, כי הנה נתבאר בהל׳ יוה״כ, כי עיקר הודוי ״אבל אנחנו ואבותינו חטאנו״, ולא הבנתי, הלא חטא הוא שוגג הקל, ואיך יכול להיות כי העיקר בודוי על הקל ולא על החמור, והלא החרטה על החמור צריך להיות הרבה יותר מעל הקל? והרבה אופנים דברנו בזה, אבל לפי הנ״ל מיושב ג״כ היטב, כי חטא — מלשון חסרון הוא, כידוע, ולכן אנו מתודים על החסרון המביא לחטא, וזה חמור הרבה יותר, וזה כפתור ופרח להבין כונתם ז״ל.

ולפי זה, הביטו וראו כמה נואלו כמה מהלומדים אשר אין להם ידיעה במוסר, שואלים מה מאריכים כל כך בעל חטא, הלא עיקר הודוי ״אבל אנחנו ואבותינו חטאנו״! ועפ״י הנ״ל מבואר, כי כל פרטי על חטא, הוא ביאור על ״אבל אנחנו ואבותינו חטאנו״, ולא יספיק באמת כמה שבועות על ודוי כפי הצורך, רק שאי אפשר. ומזה ג״כ ראיה, כי המתנגד על המוסר אינו חכם־מעמיק על דבר לאשורו, רק הכל בלי עיון, ומוסר הוא מפתח החכמה ועדי החכמה, כמבואר בספר מגדל עוז ליעב״ץ ז״ל. והרבה יש להאריד בזה, אך קשה לי הכתיבה בעוה״ר ולישועתו ית׳ אקוה. ועוד יש לי ראיות הרבה מפורשות בתורה גלוי חיוב לימוד התורה והמוסר גם יחד, גם משורה ראשונה של תלמוד, יש לנו ראיה על חיוב לימוד המוסר, שאין להשיב, והרבה ראיות מאד יש לנו מתלמוד על זה, עד שאם נבוא לבארם, צריך לחבר חיבור שלם על זה, עד שאני תמה על מי שהוא חכם תלמודי באמת, איך לא יבין מכמה מקומות עצמו מספר, חיוב עסק התורה והמוסר גם יחד דוקא, ולדעתי מי שהוא מתנגד על מוסר, מורה על עצמו כי הוא אינו חכם תלמודי, ואינו כדאי להקרא בשם חכם, והיודע, יודע כי לא יתכן להקרא בשם חכם בלי מוסר, וע״כ עסקו הפילוסופים כולם במוסר.

מאמר ל״ז

דוגמא אחת נבאר, מהמלה הראשונה של התלמוד, מגמ׳ ברכות ״מאימתי קורין וכו׳״, ופריך בגמרא ״תנא אהיכי קאי דקתני מאימתי״ ותירץ ״תנא אקרא קאי וכו׳ ״ וקשיא, למה לו להתחיל בלשון מאימתי, ונצטרך ליישב תנא אקרא קאי, היה לו יותר להתחיל — זמן ק״ש של ערבית משעה שהכהנים וכו׳, אבל נראים הדברים שהתנא כיון לדבר גדול בזה, והוא: דהנה בעל חובת הלבבות בשער הכניעה פרק ח׳ כתב, כי התחילה במה שתתקים בו העבודה לה׳, הוא, שיתנצל לו ממדת האדנות, כי משער המצטרף, אשר תתחייב מציאת כל אחד מכזה במציאת האחר, שהאדם אינו ראוי לשם עבד, עד שיהיה לו אדון, והאדון לא יהיה ראוי לשם הזה עד שיהיה לו עבד וכו׳, ולא תתקים העבודה מן האדם לאלקים, אלא עד שיקבל על עצמו כל מדת האדנות ממנו ית׳ עליו והוא יהיה לו עבד בכל מדת העבדות וכו׳ עיי״ש, וכן האריך בזה בכמה מקומות, וקשה לי להעתיקם, וזהו שהתחיל בלשון ״מאימתי״ כדי שנבין כי אקרא קאי, וכיון להודיע, כי ראשית למודו של אדם, צריך להיות במדת האדנות על העבד, מה שצונו האדון בתורה שנתן לנו, לקרות ק״ש בערב, מאימתי זה הזמן, משעה וכו׳ וכן דרך התנא לאשמעינן אגב אורחיה דבר, כמבואר בכמה מקומות. ועל זה הדרך כיון הרמב״ם ז״ל בספר היד החזקה, להציג בראש, מצות עשה, ומצות לא תעשה, ואח״כ מונה ומבאר הפרטים, כי הוא מורגל בכל דבר להתנהג בשער המצטרף מדת האדנות ממנו ית׳, ומדת העבדות שמעצמו אליו ית׳, כי הוא היה מורגל בהגיון, וידע כי בלא זה, לא קבל עליו עול מלכות שמים בשלמות, וזה היה כונת המשנה להודיענו זאת במצות ק״ש שהיא קבלת עול מלכות שמים, ואולי הרמב״ם לקח לו דרכו כזאת, מלשון המשנה מאימתי, כנ״ל. ויש כאלה רבות גם מההלכה בעצמה, שיש ללמוד באר היטב, חיוב לימוד המוסר, אך קשה להאריך כעת.

מאמר ל״ח

בזעת אפיך תאכל לחם וגו׳ (בראשית ג:יט)

לידידי וכו׳ אם כי נהניתי שאתה דורש טובת המוסר בירושלים עיה״ק, עכ״ז חשתי פן ח״ו אתה מחזיק הענין הזה — על דרך הטבע כדרך הארץ, מפני שלא הזכרת כלל שם שמים, ואם כי בדבר מצוה צריך האדם לעסוק בדרך הטבע ולא לסמוך על נס, כידוע ברמב״ן פ׳ נח, עכ״ז צריך לבקש עזר ה׳, כי זכות גדול צריך האדם שיתקדש שם שמים על ידו, ואין כאן מקום להאריך בזה, אך כל זה בזמן שיש תקוה עפ״י דרך הטבע, משא״כ בזה הענין, כי נואשתי מבית־המוסר בבית רש״ש נ״י, וידעתי גם ידעתי כי יש לנו עומד לעזרת המוסר, אשר אין כמוהו ״אין כמוך באלקים ה׳ ואין כמעשיך״ (תהלים פו:ח) ויבטלו כל המעשים שישתדלו המפריעים, אם רק נכשיר עצמנו שנהיה ראויים לקדש שם שמים וכו.

לבני יקירי וכו׳ ראה מה שכתבתי וכו׳ כי אני חושש פן נדבק בו טבע שאר יושבי הארץ, אשר יש מהם מחמת דוחק מזונות כידוע, להתנהג בדרך הטבע, באופן פשוט, כענין שההשתדלות מועילה ח״ו לגמרי, והאמת הוא — שההשתדלות היא רק קללה: בזעת אפיך תאכל לחם, ע״כ כתבתי לו בקצרה, ואתה תוכל להאריך לו, כי אני חושש פן מחמת שיש להם דירה, לכן הם מפחדים כ״כ, וזהו ח״ו כפירה באמונה — כענין כוחי ועוצם ידי ח״ו, והעתק לו מה שכתבתי לך, בענין מה שרציתי מרש״ש יחי׳ שיתן לבית המוסר רק לקדש שם שמים, ואם לא רצה, הרבה יש למקום דרכים לקדש ש״ש, רק אם נזכה, ואין רק (מכות י) בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו.

מאמר ל״ט

לשמור את דרך עץ החיים (בראשית ג:כד)

אתמול הביא לי ידידי ר׳ דוד דסלר, איזה בשורות מכלל ישראל לטובה, ובתוכם מה שהיה לי התפעלות גדולה, לא אשקיט אותה, כתבו מהדואר המלכותי מגרמניא, כי בערב ר״ח העבר, התענו שם כמה אלפים אנשים על צרת אחינו שברוסיא, והתפללו בבכי ומספד גדול, והתנדבו נדבות מרובות לאחב״י, והרב ד״ר הירש נ״י דרש בערך שלוש שעות התעוררות רבה יותר מההשערה, כמו כן באנגליא היהודים והגויים יחד בפה אחד מכל הצדדים, לבוא לעזרה, וכו׳. ואמרתי היום מזה הערה גדולה כי ציירתי הענין לפני, ושאלתי לרד״ד הנ״ל, מדוע לא ימצא גם בנו הרגש לדאוג עבור אחינו במדינות אחרות, לצום ולהתפלל בעדם. נצייר לפנינו אילו היו מציעים בעירנו לגזור תענית בעד אחינו בבולגריא וכדומה, לזרה היה זה בעינינו, ומה גם דמעות לא היו יורדים, כן אדמה בשום אופן, ומהו הסיבה לזה? האם הם יראי אלקים יותר מאחינו דפה, זה לא! אבל סיבת הדבר, כי השי״ת ברא העולם למטה ״סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה״, וא״כ חוק האנושיות כך הם, — ההתחלה לעלות בסולם מהארץ והלאה למעלה, עד השמים, ולכן יפה אחז״ל על הכתוב (בראשית ג:כד) ״לשמור עץ החיים״ ״ללמדך שדרך ארץ קדמה לתורה״ (ילקוט שמעוני א:לד), הענין, כי אז״ל (קידושין מ) כל שאין בו דרך ארץ אינו מן הישוב, פי׳ כי קשר המדיני וישוב העולם על כנו, הוא הוא כונת דרך ארץ, — הדרך לישוב הארץ, והיינו שיתרגל האדם להקריב רצונו הוא על מזבח ישוב העולם, אף בדבר אשר לעת עתה טוב לפניו לעשות כן אבל יתבונן, כי בזה חסרון הוא לקשר המדינה, ולמחר יתעצב אף הוא ממה שהוא היום שמח, כי גם הוא תחת הקשר הזה. והנה כמו מכונת־חשבון, התכלית ממנה לדעת החשבון, אבל ממילא כשיעשה על מכונת־החשבון כחוק שלה, יבוא חשבון הצודק, כן מי שמורגל בחשבון דרך־ארץ לישוב העולם, ממילא יבוא חשבון הצדק בכללו, — היינו קיום התורה, כי מטרתה על ישוב העולם ולמעלה מהשכל, ובחינה לזה, כדומה, זלזול המקח כפי החוק, יעציבו למחר ממה שהיום שמח, כי לבסוף יזולזל גם מדתו לו. והנה במדינתנו אינם למודים ומורגלים בבחינת ישוב העולם, באשר דברנו כמה פעמים, וחסר מפני זה מעשה הישוב הארצי לצעוד בצעד הסולם וכו׳ כנ״ל, משא״כ במדינות ידועות, ראיתי בעצמי, כי למודים המה בחכמת ישוב העולם, ונקל להם לבוא להרגש הזה, כדומה מי שמרגיל עצמו שלא לזלזל המו״מ אף גם בשבילו, פן למחר גם הוא יתעצב מזה, כנ״ל, אבל עכ״ז בין כך יוקבע בו הרגש הארצי שלא לזלזל סחורת זולתו, ויתדבק בו הרגש דאגת זולתו, כי זה מענין הישוב, וביחוד אחינו ב״י אשר רק ששזפתני השמש, נגע בם, נקל להם לבוא מזה לרגש קודש להתחנן לפניו ית״ש בעד אחיהם, משא״כ מי שלא למוד בהרגש חכמת ישוב העולם, וע״כ ראינו בעינינו מי שהיה מחוכם יותר במוסר אנושי (כי מוסר הוא ג״כ בחינת דרך־ ארץ כידוע אצל הפילוסופים) היה קרוב יותר לדעת התורה, והמבין יבין גודל ההתבוננות הזאת, להשתומם ולהתפעל, להשכיל להיטיב התבוננותו בחכמת דרך־ארץ, הוא בחינת המוסר, ואין להעלות על הכתב, כפי שדברנו, אבל אתה בני יקירי, תבין היטב הדבר לאשורו, כמה משולבות עניני אנושיות עם הצדק והחסידות בקיום התורה, והדברים עתיקים למתבונן, ומי שחסר בד״א, אינו מן הישוב להתקשר בגדר מיישבי העולם, אבל הוא בגדר מחריבי העולם, ועל כן יש להתחזק ג״כ בשמחה ובטוב לב, כי גם זה מישוב העולם וקישורה, והנאתה לו ולזולתו. גם סיפר רד״ד הנ״ל ממכתבים מפרנקפורט שבאו לליבוי, כי התענו שם כולם, גם אנשי שרד שיש להם הצטינות גנרלי, והיו כל היום בביהכ״נ כמו ביוה״כ, בבכי ומספד, והיה היום ההוא, יוקר גדול על תפילין וציציות, וגם נסגרו כמה מטבחי טרפה, וזה לנו למוסר גדול, כי נטיב דרכינו, והעיקר בפנימיות כאשר דברנו פה הרבה מזה.

מאמר מ׳

בענין קין והבל

ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה׳ והבל הביא גם הוא וגו׳ (בראשית ד:ג)

רעיון נפלא בקצרה. אם תרצה לעמוד על סוד עומק מדות הנפש ועד היכן מגיע עוונם הגדול מנשוא, — תראה מקין, הוא היה השני ליצור כפיו ית׳, וכמה גדולה מעלתו, — תראה כי השיג בשכלו ענין הקרבנות, ועוד יותר כי השי״ת דבר עמו קודם החטא, וגם כי הוא השיג כי השי״ת שעה אל הבל אחיו, הרי תראה כמה השיג באלקות, ועכ״ז נפל במדת הקמצנות לחסרון אהבה וכבוד להשי״ת, כי מדת הקמצנות גרמה לו שידמה — מה איכפת לו להקב״ה בין כחוש לשמן, אבל הבל היה לו לב טוב והבין כי בזה מקריב רצון לבו, וכי חפץ לישא נפשו במנחה להשי״ת, כנא׳ (תהלים כה:א) אליך ה׳ נפשי אשא, וזהו אהבת ה׳ וכבודו, כענין ״ובכל מאדך׳ (דברים ו:ה) ומזה נראה עד היכן מגיע חסרון קל ממדות האדם, ותראה עוד עד היכן הגיע לו מדת הקנאה לאדם נביא גדול כמהו עד שנפל בשפיכות דמים לאח קרוב, וגרמה לו הקנאה שנטדד מן העולם, ועוד התבונן גודל ענין המדות, ועוד התבונן גודל העונש לעבירה מפליא מאד, אבל אין להפליא, כי גבהו דרכי השי״ת, וגדול כוח הרוחניות מופלא משכל האדם, באין ערך ושיעור, והוא כי כבר הראינו לדעת גודל העונש מלה״ר אחד, שהיה מצורע ומובדל מהעם לכה״פ שני שבועות, והיה משוקץ ומרוחק מאנשים, כנא׳ (ויקרא יג:מה) ״וטמא טמא יקרא״ והילוכו וישיבתו היה מזיק, כמבואר ברמב״ן ז״ל, שנא׳ ״בדד ישב״ ולא ילך, ולכן לא כתיב ויצא חוץ למחנה, עיי״ש, כי מבהיל, והנה צער הכלימה מר ממות, וכל רגע מהשני שבועות האלו קשה מיסורי איוב כל ימי חייו, וכאשר תחלק מצער כל דהוא שסובל בעוה״ז, אשר אם היה נשאר לו זה, אחר המות, היה קשה יותר מיסורי איוב כל ימי חייו, ועתה הבן לחלק ב׳ בתשבורת, צער הכלימה הנ״ל וצער הפרישה הנ״ל לחלקים קטנים של צער כל דהוא, בודאי מגיע לאלפים ועל כל חלק הנ״ל היה צריך לסבול יותר מיסורי איוב כל ימיו, ועתה חשוב כנ״ל לכל רגע מהשני שבועות, עצמו משער על לה״ר אחד, ועתה על כמה עבירות כנ״ל ביום אחד, ובשבוע, ובשנה, ובכמה שנים.

מאמר מ״א

ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו (בראשית ד)

ענין של קין שקרב מפרי האדמה והבל הביא מחלבי הצאן, ועמדנו, כי השי״ת אמר לקין ״אם תיטיב שאת״ וגו׳, ואח״כ נאמר בהיותם בשדה: ויאמר קין ויקם קין ויהרוג את הבל אחיו, כתוב: ויאמר קין, ולא נאמר מה אמר, וגם נא׳ ״אם תיטיב שאת״ פי׳ אם תיטיב בתשובה — שאת, מחול לך, ועדיין לא מצינו מה שחטא, כי אח״כ נאמר ״ויהרגהו״ ומה חטא עדיין מקודם? אבל הענין, כי יש לנו להבין, כי יש קנאת סופרים תרבה חכמה (ב״ב בב) ויש — הקנאה וכו׳ מוציאין את האדם מהעולם (אבות ד) והיינו אם הקנאה היא — שיהיה הוא בעל מעלה כמוהו זה טוב, ויש קנאה — מפני מה לחברו המעלה, ורוצה שגם חברו יהיה כמהו, זהו חולי רע מאד, הנה מצינו למדים כי טוב לב הוא מדה טובה מאד, ומעט ממנה, גדולה הרבה למעלה, ונוכל להבין זה מקין, שמחמת שלא היה לו לב טוב כהבל, ע״כ הביא מפרי האדמה, והבל מחמת טובת לבו הביא מחלבי הצאן, ראה נא כמה הוא מפרי האדמה עד חלבי הצאן, מעט הוא, ועכ״ז בשביל זה המעט שהיה לו, נאבד מן העולם, כי הרע מעורר הרע, כי בראותו שקרבן הבל נתקבל, נתעורר עוד רוע לבו לקנא את הבל קנאה רעה, מדוע נכתר במדת טובו, אבל רצה שגם הוא יהיה רע כמוהו, ולכן חרה לו מאד, והקב״ה בראותו קנאתו ברע ולא בטוב, כענין: ותקנא רחל באחותה (בראשית ל:א) שהיה קנאה טובה, ולכן אמר לו: למה חרה לך, למה תפסת הקנאה ברע, לא כן ראוי, אלא תתפוס הקנאה בטוב, שתהיה טוב לב כמוהו, ולא שהוא יהיה כמוך, ולכן אמר לו ״אם תיטיב שאת״ פי׳ אם תקנא אותו קנאת סופרים תהיה טוב כמוהו, אז ״שאת״ מחול לך, ותהיה לרצון לפני כמו הבל אחיך, ״ואם לא תיטיב״ תדע, כי זה הרע שנתעורר בך, — בקרבך הוא רובץ לפתח להחטיא אותך עוד ועוד, והנה העצה היעוצה ללב רע, להסיר השנאה והקנאה מהלב, הוא מפעולה להיפוך, לדבר דברים טובים עם השנוא, ולדבר דברים בפה — לשמוח בטובת זולתו, ולכל הפחות אם קשה לו לכבוש את יצרו, לדבר דברים טובים עמו, אז ישמור עצמו מאד, שלא לדבר דברים רעים, כי הם כאש לנעורת, מבעיר יותר הקנאה והשנאה, ולכן לכל הפחות ישמור פיו וישים עצמו כאלם שלא לעורר השנאה, כידוע בנסיון, וקין לא נזהר מזה ולכן נאמר ״ויאמר קין״ פי׳ לא היה יכול לכבוש פיו, ודבר דברים מעוררים הקנאה והכעס, ונתעורר הרבה עד שקם והרגו, ומעתה יש לנו מזה מוסר השכל ונורא, כי מעט לב רע יכול להביא את האדם לבאר שחת, וגם — עד היכן מטעים את האדם מדותיו, עד שקין שהיה נביא ה׳, — כי השי״ת דבר עמו, והשיג בשכלו ענין קרבנות, וטעה בזה — מאי איכפת לו להקב״ה קרבן טוב או לא טוב, והיה זה טעותו מתוך רוע לבו, והבן עוד מזה, כי כאשר תקפוץ המדה הרעה אצל האדם, גם אם אפילו בפעולה טובה, תוכל להביא את האדם לבאר שחת, כי בזה היה פעולה טובה, קנאה בהתקרבות השי״ת, ועכ״ז יען כי היתה הקנאה אצלו, מצד המדה הרעה שבקנאה, ולכן גברה עליו עד להאבידו מן העולם, ומה יהיה עוד בקנאה אשר בפעולות רעות, כמו חמדת הממון וכדומה. ואם בארזים נפלה שלהבת כמו קין, — מה יעשו אזובי הקיר ר״ל כמונו היום, ע״כ נא לשמור א״ע מזה מאד.

מאמר מ״ב

ענין תוקף השמירה על הדבור, כי הדבור הרע הוא הפתח לעבירה, כנאמר בקין (בראשית ד:ח) ויאמר קין וגו׳ ויקם קין על הבל ויהרגהו, והענין היה, כי השי״ת ציוה לו: אם תיטיב שאת, פי׳ בדבורך, מקודם בפה רך להבל, ומזה תפיג קנאתך, והוא לא עמד על יצרו, ולא כבש דבורו הרע נגד הבל, ומזה לחצתו קנאתו בו עד — ויקם ויהרגהו, וע״כ נראה, כי העיקר לכבוש הפה.

מאמר מ״ג

ענין קין והבל, נראה כמה גדול כח ההתבוננות, כי אילו היה קין מתבונן מקודם, גם הוא היה מקריב מחלב הצאן, ומה היה חסר לו, מעט התבוננות, ואח״כ תפשתו קנאה כנ״ל, ומעתה עיקר השכר על מה שהוא מתבונן מעצמו, כי זה מורה על טוב הבנתו ואהבתו ויראתו, ומעתה נוכל להבין כמה פחותה מדרגת המחסר אחרי ההתבוננות שקדמוהו הקודמים, וזה עיקר עמל האדם שיתבונן ויחשוב אולי מנגיעת תאותו מחסר מה בעבודת השי״ת, ויעמול להבין ולחפש הטית תאותו, והבן מאד זאת.

מאמר מ״ד

איזהו עשיר השמח בחלקו (אבות ד) מבואר במקום אחר, ומעתה דעו נא ודאי, אם נרצה להצליח דרכנו, נהיה כמו שותפים, אשר כל אחד מהם שמח בריוח שותפו, ומה גם שנשמח בקנינו של הבורא ב״ה, אשר הוא אבינו ממש, והכל כמו שלנו, ואל יהיה עינינו רעה להקריב קרבן לו ית׳ ממיטב חלבינו, צאו וראו מה שיכול להזיק מעט חסרון בזה, הנה ידוע כי קין יצור שני של כפיו ית׳, ובודאי בבחינת נביא, כי הלא ה׳ דבר עמו, והשיג בשכלו ענין קרבנות והקריב לו ית׳ קרבנות באין ציווי, ובודאי היה דעתו, כי אין זה נפקא מינה לו ית׳ אם הקרבן מחלב או לא, אבל הבל הטבת לבו הביא לו, ולא חשב בזה אם זה נפ״מ אם לא, אבל לבו הקריב התודה, וראו מה עלתה לקין, כי נפקד מן העולם, ונכשל מזה בשפיכות דמים, הלא תראו הלא תדעו כמה גדול הארס הזה של לב רע, ר״ל, ומלבד זה הוא קל ח״ו להכשל בהלבנת פנים שהוא אבק רציחה, ויותר מזה — מי יודע האיש הזה מה עולה במחשבתו מחמת קנאה, להרוג ולאבד, אם לא מחמת אימת מלכות, ואולי הוא מכח המצרף מחשבה למעשה, ויש בזה דברים, ואכ״מ, ומעתה מבואר עד כמה גודל החיוב להקריב קרבן אהבה, ואח״כ עוד על מזבח ההתחברות ולשמוח בטובת זולתו, ובזה טוב לכולנו, וכנ״ל.

מאמר מ״ה

ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה (בראשית ד:ב)

הנה כל הדברים הולכים אחר התכלית, יש מטיב, ובאמת הוא מריע, ויש מריע ובאמת הוא מטיב. למשל: בעל־אכסניא, מכין בעד אורחים כל מילי דמיטב, והרי זה לכאורה מטיב מאד, אבל באמת כיון שכונתו להריוח שבזה, אין זה מטיב, ואדרבא מריע, כי אורח יותר רוצה לאכול פחות, ולא יוציא ממון הרבה, וכן יש להיפוך, שלוקח מעט ממון מן האורח, כדי שלא יהא נהמא דכיסופא, והרי זה יותר צדקה, ועל פי זה נשכיל מוצא דבר, כי הנה האדם צריך ללכת בדרכי השי״ת, שנאמר: והלכת בדרכיו (דברים כח:ט) וכשנעמיק בזה, הנה יסוד דרכיו המה — כי הוא המשפיע לאחרים, ואין האחרים משפיעים לו, הם צריכים לו, והוא אינו צריך משל בריותיו כלום, ונמצא כי האדם הצריך ללכת בדרכיו ית״ש, צריך להתדמות בזה — לו ית׳, שיהיה תמיד מטיב לאחרים, ולא יהיה מקבל מתנות מאחרים.

מאמר מ״ו

הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו וגו׳ (בראשית ד:ז)

שפע ברכות והצלחה רבה לבני יקירי מ״ל נ״י כא״ש.

אם אמרתי להודיעך בכתב מה שדברנו ב״משפטים״ כמעט א״א, אך בקצרה מאד, אכתוב לך.

מצינו שהחמירה התורה במכה אביו ואמו בחבורה, אשר העול בזה מבהיל מאד לשומעים, ולא חייבה התורה רק חנק, ומקלל אביו ואמו רק בפה ולא במעשה, חייב מיתה — שלוש מדרגות מיתה יותר חמורה, היינו סקילה, ולמה? אבל הענין הוא כך, כי כבר כתב החוה״ל בפ״ז מתשובה, כי אין דבר קל עם ההתמדה עליה, (ישעיה ח:יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה, כי חוט של משי אם יכפול הרבה, עבות העגלה הוא, ולכן מכה אביו ואמו בחבורה, מאשר העול גלוי לכל, אין חשש לכפילות הרבה, משא״כ מקלל, שזה דיבור בעלמא, יש חשש בכפילות העון הרבה, ולכן החמירה התורה שלוש מדרגות במיתה גם בבי״ד של מטה, ומה יהיה בבי״ד של מעלה, — גם בפעם הראשונה. ואמרנו לקרב זאת אל השכל, כי הלא — לפתח חטאת רובץ, ודבר קל במעשה, נקל יותר להכשל עוד ועוד, וע״כ אם העיז כ״כ להכניס עצמו בסכנה גדולה כזו, אות הוא כי פרק עול מלכות שמים ממנו, ומיתתו בג׳ מדרגות של מיתה יותר. ולמדנו מזה, כי מאד מאד צריך האדם להזהר, בדברים שנפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להן, ואף גם בפעם הראשונה נעשה חמור מאד, יען כי הוא מתקרב לשלשלת חטאים, ולא ירא לנפשו, כי עלול הוא, ח״ו, לעבות העגלה חטאת, אות הוא, כי פרק עול היראה מפעם הראשונה ג״כ. על כן צריך האדם להזהר מאד מהמדות הדעות, כי הדבוי מצוי מאד בהם, ואף בפעם הראשונה חמור, ומה יהיה בפעם השניה וכו׳ וכו׳, הרחמן יעזרנו בבקשת המחילה בזה, פי׳ שנעמוד בדרכי התשובה בזה, ומי ישער קלות העון בעיניו עם זה, וכן בביטול תורה אשר היא מצוה תמידית. ע״כ יפה אמרנו בעשי״ת, ללמוד מוסר על הכללים האלה, בטול תורה ומדות, לעמוד בגדרי התשובה לכל הפחות בהם.

ואמרנו עוד, משה רבינו ע״ה, הכין עצמו ששת ימים באימה ויראה ופחד, על ההר סמוך לענן, ואח״כ ביום השביעי, קרא אל משה ויבא משה בתוך הענן, ויהי שם ארבעים יום וארבעים לילה, — סוף משפטים, ויש במדרש: ״נפשי ודמי נתתי עליה״, פי׳ על התורה, ואח״כ, כשעשו העגל, ירד מן ההר ושבר את הלוחות — דברי א׳ חיים, והמכתב מכתב אלקים, והקב״ה לא אמר לו שבור, והק״ו שאמר משה: ״ומה פסח וכו׳ אמרה תורה: וכל בן־נכר לא יאכל בו, ישראל מומרים וכו׳ עאחכו״כ״, (שבת פז) והקשינו, הלא מבואר במדרש ״שור או כשב או עז כי יולד״, שרק הערב רב עשו את העגל, והאיר אמר ״ישראל מומרים״ אתמהה, אבל הענין, כי לא מיחו בידם, והרי זה מדת חניפה, וחניפות עלולה מאד על ריבוי בה, ובפעם הראשונה נעשה חמור, ולכן עד היום אנו סובלים מעון עגל של ערב רב, — וביום פקדי ופקדתי וגו׳, כידוע אז״ל על זה (סנהדרין קב), יען כי החנופה היא שלשלת חטאים, הרחמן יצילנו מחנופה. ומעתה יצא לנו חובת האדם להתרגל במחשבה, כי אין דבר קל כזאת, כמו בטול המחשבה, כי המחשבה יגיעה רבה היא, ולפי הטבע קשה המחשבה, ואין עבודה קשה יותר, מנגד הטבע, ועי״ז עלול מאד לבטול הגיון חכמה ומוסר, ואין לך שלשלת חטאים יותר מזה, ובפעם הראשונה חמור מאד, ומכש״כ עוד ועוד, ע״כ בכל תוקף ועוז אנו צריכים להתחזק בזה, ולכל הפחות בבקשת המחילה, פי׳ גדרי התשובה על זה, ושב ורפא לו, אכי״ר. א״ד אביך נושא בעול עם בן יקיר לו, מי יתן ונזכה להיות נושא בעול עם כלל ישראל, ויהיה זכות לכ״י, והרבה הרבה יש לדבר בזה, תזכה להיות בריא אולם רפואת הנפש והגוף כברכת אביך... ומזה נוכל להבין שכר ״בר־סמכא״ כי בפעם הראשונה ה״ז שלשלת של זכיות נשגב מאד, פי׳ כי נכלל במעלת בר סמכא: שיש לו הסכם חזק״.

היום יום ד׳ דר״ח אדר ראשון, אמרתי להשלים המאמר הנורא הלזה, כי ידעתי שאין העולם יכולים לקבל זאת, אמרתי להעתיק דברי הרמב״ן ז״ל בפ׳ בראשית (ד:ז) ״הלא אם תיטיב שאת״ וז״ל הרמב״ן: והנה אמר למה חרה לך על אחיך ולמה נפלו פניר ממני, הלא אם תיטיב יהיה לך יתר שאת על אחיך כי אתה הבכור, ואם לא תיטיב, לא עמו בלבד תבואך רעה, כי לפתח חטאתך רובץ להכשילך בכל דרכיך, ואליך תשוקתו, שהוא ישתוקק להיות דבק בך כל הימים, אבל אתה תמשול בו אם תחפוץ, כי תיטיב דרכיך ותסירנו מעליך, הורהו על התשובה שהיא נתונה בידו, לשוב בכל עת שירצה ויסלחו לו, עכ״ל. והנה לא עשה עדיין שום דבר, רק הקנאה שחרה לו על אחיו, ונפלו פניו, וא״ל הקב״ה שזה פתח ליצר להכשילו בשלשלת של חטאים. לא בזה לבד, והורהו לשוב, ואח״כ לא התאפק, ויאמר קין אל הבל אחיו (בראשית ד:ח) עי׳ ברש״י, עד שלבסוף הרגו ונטרד מן העולם, הרי זו מאמת לכל המאמר הנורא, ממקרא מפורש בתורה, ומעתה אין לנו אלא לנוס לעזרה בדרכי התשובה וטוב לנו כל הימים, מאוים מאד הבירור הנ״ל, ויש לנו עוד מאמר השייך לזה, אם יהיה ה׳ בעזרי אפשר עוד חזון.

מאמר מ״ז

שבת בראשית (בראשית ד:ז): ״אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ״ מהו הענין של ״לפתח״? ועוד איך נפל איש גדול כקין אשר הקריב קרבן להשי״ת ונפל אח״כ ברציחה? הענין, כי העונג ממה שיגיע לאדם מתכלית המעשה, הוא צריך להיות לאדם נגד עיניו, עיין בעקידה פ׳ זאת הברכה בנעילת שערים, תמצא נחת, וזהו הענין שנאמר (דברים כח:מז) תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לב וגו׳, וקשה, וכי בשביל מניעת שמחה של מצוה, יתיסרו כל כך? אבל הענין כך הוא, כי במי שאנו רואים, באיש שעושה דבר בלתי הכרחי, כמו מי שבונה בית בלי שקדם לו נחיצות הכרחי, ונקל לו להשיג בית לדור בו, לא ידע להכין כל ההכנות הצריכות לתכלית הדירה והישיבה בה, וגם כל מה שיכין יהיה בעצלתים הרבה ובאיחור זמן רב, וסוף כל סוף גדר הבניה ג״כ נהרס בתוך הזמן, כי לא יוכשר במלאכתו לשבת בה, ולא יגמור ההכנות הנצרכים לזה, משא״כ מי שקדם לו הכרח נחיצות דירה, הוא מתכשר מאד במלאכתו להכנות ישיבת הדירה, וגם לא ירגיש בכל השתדלות ההכנות אף שיגיעו לו בעמל ויגיעה, ולכן מי ששם לו נגד פניו נועם עסק התורה והמצות בין לעצמו בין לזולתו, אינו מרגיש בעמל היגיעות המצטרך לתכלית הטוב והנועם, ועושה בשמחה וטוב לב, כמו שמצינו בהלכות צדקה, — מי שרוצה לזכות לעצמו, — ירחיב לבו לפרוש צדקה מהיפה שבנכסיו, ובזה יתבשר להבין נועם התכלית שלפניו, משא״כ מי שלא שם נגד פניו נועם התכלית, אף שיתן צדקה בהכרח, אבל יתן בפנים זועפות ובלב רע, וכן כל מצוה יעשה בהכרח כאילו כפאו שד ובלב רע, משום שאין נועם התכלית נגד פניו, ומה יהיה סופו, — לא ישלים כל חלקי ההכנות הצריכות לתכלית הבנין וכדומה לזה. כי סוכ״ס גדר אבניו נהרסה, כי אינו מוכשר לכוף תמיד רצונו, וזהו ענין הכ׳: תחת אשר לא עבדת וגו׳ בשמחה וגר, וזה היה ענין קין, מתחילה לא חסר לו רק שמחת המצוה וטוב הלב — שלא הקריב מחלב הצאן, ולא זיכך לבבו להבין נועם התכלית, להכין ההכנות בעמל ויגיעה, ולכן לבסוף גדר אבניו נהרסה, שנפל בעבירת רציחה, וזה — אם תיטיב שאת פי׳ אם תרגיל עצמך לעשות מצוה בהכנת התכלית שלפניו, — ע״י לימוד המוסר, ולשמוח בזה בטוב לב לתת מחלק היפה, שזהו האות לזה, אז ״שאת״ היצר ישא ממך, שיהיה מוגבה ומסולק ממך, משא״כ בלא הטבת הלב לנועם התכלית, — אז היצה״ר נכנס בפתח ביתך ולאט לאט יכשיל אותך בגדולות, ולכן חובה עלינו ללמוד חשבון גודל המצוה להבין התכלית, ויהי נועם ה׳ עלינו בתכלית מחשבה סוף מעשה.

מאמר מ״ח

מצינו כי קין נטרד מן העולם אחר שבעה דורות, על דבר קל לכאורה, כי הביא קרבן מפרי הארץ מהבא בידו, והבל הביא מחלבי הצאן, והלא אחז״ל נאמר אשה ריח ניחוח בקרבן עני ונאמר אשה ריח ניחוח בקרבן בהמה ובו׳ ללמדך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבמשמים, הרי העיקר אחר כונת הלב? אמנם בהכרח הדברים, כי כל זה במי שאין בידו ליותר, די בלבד שיכוין לבו וכו׳ אבל למי שיש בידו, אם כי לגביו ית׳ גלוי לבו, אבל הוא צריך להראות כי מה שרק בידו יעשה לכבוד שמים, כי אחרי שעשה עמנו החסד הגדול הזה שמקבל מאתנו קרבן, יש לו לעשות מהיפה והטוב שימצא, והנה קין אשר הקדים להביא קרבן לפניו ית׳, מובן כי גדולה היתה כונתו, עם כ״ז בזה טעה לחשוב כי היפוי אפשר למותר הוא, ולכאורה הצדק אתו, כי רחמנא לבא בעי, ונאמר: דם פרים וכבשים ודם עתודים לא חפצתי (ישעיה א:יא) והבל הבין כי אחרי שהתחסד אתנו לקבל קרבן, והלא לפניו ית״ש לא שייך להביא מאומה, ורק להראות חפץ לבבנו לפניו, לזאת טוב כי נראהו זאת עם הדברים אשר יקר אצלנו, ע״כ הביא מחלביהן, והנה שעה הקב״ה אל הבל ואל קין לא שעה, וקין הבין היטב את אשר הפסיד בהמעט הזה, עד שחרה לו מאד, כי אכל את בשרו מצערו כנאמר (בראשית ד:ו) ולמה נפלו פניך, בידעו מה זאת התקרבות ממנו ית׳, מזה יתבונן הנלבב, אם הוא עשה חסרון מעט בדבר שאין זה — בלא העיקר, דהיינו ליפות המצוה, כי הלא העיקר הוא אחר כונת הלב, עלה לו כן, העושה מצוה בחסרון העיקר, היינו בלא כונת הלב, — כמה הפסיד. ויצא לנו מזה שלושה לימודים, האחד, — מה זה יפוי מצוה — מקין, שנית, — מה זה המחסר עוד זאת ״הבלתי שיכוין״ למעלה ראש, ואין זה סתירה ליפוי המצוה, — כי קין יוכיח כנ״ל, והשלישית, לראות מה זאת המכוסה מבני אדם, והנגלה, כידוע ההפרש בקרבן שהומם, בין מום נסתר לגלוי, כי הלא לפניו ית׳ נגלה לבו של קין כנ״ל, אמנם טעה בדבר שהוא בגלוי, והבן.

והנה בזה, הבנת דחז״ל (ברכות מא) ואהבת את וגו׳ אפילו נוטל את נפשך וכו׳ כי בזה יבחן לבב האוהב את ה׳ בהראותו את טוב לבו, כי כל אשר לו יתן באהבת ה׳, וכן גופו בוז יבוז באהבת ה׳.

מאמר מ״ט

בענין לפתח רובץ (בראשית ד:ז)

העתק הדברים אחרי המז״ט לר״ד, להפטר בלא כלום א״א, אף כי קשה עלי הכתיבה ל״א כידוע לך. גרסינן בברכות כד, ריש פרק ה׳: מר בריה דרבינא עבד הילולא לבריה, חזינהו לרבנן דקא בדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו, וכן רב אשי שם וכו׳, העניו כפשוטו קשה מאד, והלא שמחה של מצוה היא? ועוד וכי דרך של חכמה הוא, להתעצב בשביל היזק ממון? ועוד הלא מדעת שברו לפניהם מר ברי׳ דרבינא ורב אשי, ומהו העצבון שלהם, אבל הענין כך, כי כל דבר שיש בו תערובות הגוף, קרוב לסכנה הוא, כי ההדיוט קופץ בראש (מגילה יב:) והגוף הדיוט הוא וקופץ בראש, לקחת השמחה לחלקו של הדיוט, ועבודה פסולה היא, ע״כ הביאו לפניהם זוגיתא חיורתא מוקרא, כי הכירו בהם דהוו בדחי טובא, דייקא, פי׳ יותר מן המדה, וחששו להם פן נתערב בהם ההדיוט הקופץ בראש ועבודתו פסולה, והביא להם זוגיתא מוקרא לשבר לפניהם ולרמז להם — אז״ל ונוח לשברם ככלי זכוכית (חגיגה טו) ואם יעברו על המדה הממוצעת, בפעם אחת דהוי בדחי טובא בשמחה של מצוה כזו, בברי׳ דמר ברי׳ דרבינא, ודרב אשי, כדאי היה להם להשחית כלי יקר, ולא חששו לבל תשחית, כי כדאי הזכירה, ומהס׳ לא לחנם לא חששו פן יעברו על בל תשחית מה״ט גם בפעם אחת ובשמחה של מצוה כזו, כנ״ל — שמחת חתן וכלה וחבורה של ת״ח כמותם, ורק מפני שיש בה הנאת הגוף ג״כ, חששו פן ישבר חכמתם בפ״א בשביל העברה על המדה, עד שלא חששו לבל תשחית, המעביר על המדה בעסק ממון שאינו שמחה של מצוה, ולא פעם אחת, רק כמה פעמים ביום, וכמה שנים רצופות, מה חידוש שאין בנו יראת שמים וכש״כ יראת חטא, ובעוה״ר לבנו אטום ומטומטם מחטאים עונות ופשעים בלי די ד״ל, ולב אבן לא סר מאתנו אף שעה אחת בכל ימי חיינו, ומאין נדע בוראנו, ונכיר רוב טובותיו אלינו, כי לא הפרדנו הגוף מהנפש אף פעם אחת כל ימי חיינו, רצוני, — להיות שכל מופשט מרצונות הגוף, וההדיוט קופץ בראש תמיד, ח״ו, אין לנו לאחוז אלא רפואת התורה ״בראתי יצה״ר בראתי לו תורה תבלין״ פי׳ במדה ובמשקל, עסק הגוף ועסק הנפש כפי מדתם — כי סמי התבלין במדה הם, ואז גם העסק מועיל ליצה״ר, כאז״ל (אבות ב:ב) ״שיגיעת שניהם משכחת עון״ וטוב לנו כל הימים. ידידי! שלחתי לך מתנה יקרה, שוה הרבה יותר מכל הנדוניא והחתונה שלך, ממני וכו׳ וכו׳. למחותנו אודיע, כי נדבתו הגיע לידי, והנה זו היא, — שמחה של מצוה בלי תערובות הגוף, הדברים ארוכים מאד ואין כאן מקום להאריך.

נוסף לזה גרגיר אחד מענין קין והבל, פטור בלא כלום אי־אפשר, אכתוב לך מרגלית אחת, מצינו בקין שאמד ״השומר אחי אנכי״ פירש״י: נעשה כגונב דעת העליון, ואח״כ נאמר: ומפניך אסתר, ומתרגם: ומן קדמך לית אפשר לאטמרא, והנה סתירה גלויה יש כאן, — אחרי שאין להסתר מן קדמוהי, למה ואיך רצה לגנוב דעת העליון? אמנם יובן על פי שמצאתי ביעב״ץ בשם ר״י, על הפסוק: כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף (משלי א:יז) אמר, כי הבעל־כנף בורח מן הרשת, אך כשרואה שם מאכל, מעצם עיניו ונכנס שם, וכן דרך הבעל־תאוה, וזהו הענין בקין, אף שידע כי אי אפשר להסתר ממנו ית׳, עם כ״ז בעת רתיחתו שלו, עצם עיניו, — עין ידיעתו, ופיתה עצמו לגנוב דעת העליון. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר כמונו ח״ו, וצריכים להזהר הרבה שלא להשתחד ח״ו. הרחמן יעזרנו לעמוד על האמת, א״ד אביך אוהבך דוש״ט תמיד בכלל ובפרט.

מאמר נ׳

בענין האדם

זה ספר תולדות אדם וגו׳ בדמות אלקים עשה אותו (בראשית ה:א)

ברמב״ן שם: כי כל התורה כולה ספר תולדות אדם על כן אמר בכאן: זה ספר תולדות אדם.

נהניתי ממכתבך שכתבת לי מאמר א׳ גדולה היא, התפעלות הרבה מזה, לראות כמה שדברנו תמיד, אם יבינו העולם והיה להם רב על זה, היה נגלה להם בעליל, כי דרך התורה בין המפורש ימצא מפי בכתובים, בין ביותר מה שגילו לנו חז״ל בביאור הכתובים, אף בהגלוי, זולת מה שהם מפי הגבורה, יש על האדם להתאבק בעפר רגלי חכמים, ולהיות לעבד נמכר להם, ולהוציא ממון הרבה, אך להסתפח במגורתם ולהתחבר בחבורתם, כי היא היא החכמה המלמדת לאדם להיות אדם באשר הוא אדם, לא כדעת הדור החדש אשר לא טעמו טעם אדם, ולקחו המאמר הזה לפי דעתם דעת ילדות, אך בדעת חכמים יודעי דעת האדם, הם המבינים מה הוא מעיד על זה, מי שהיה להם טעם חינוך והשכל כי נפקחו אזניו לשמוע, ואותו היום קבלתי גם כן מכתב מבני נ״י, אמרתי, מי יתן לי ותעמדו שניכם לפני יחד, ודברתי אז מה שחפצתי לדבר מרוב התפעלות וכו׳, קשה לי עתה הכתיבה וראה והתבונן גודל החיוב המוטל עלינו.

מאמר נ״א

ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר וגו׳ (בראשית ו:ג)

ראשי פרקים. בראשית ג:יב ״האשה אשר נתת עמדי״ בשני פנים, א׳ כי במתחרט ומקלל מסיתו לרע, הב׳ בהקדם תדבא״ר ״חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב״ פי׳ בהקדם הרמב״ן על בראשית ו:ג, בשגם הוא בשר וגו׳, (וז״ל הרמב״ן שם: והנכון בעיני כי יאמר הכ׳: לא יעמוד רוחי באדם לעולם, בעבור שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה וחיה, ואיננו ראוי להיות רוח אלקים בקרבו וכו׳, והנה נמשך אחר הבשר, ובתאוות הגופניות וכו׳ ולכן לא ידון רוח אלקים בקרבו, כי הוא גופני לא אלקי אבל יאריך להם אם ישובו, והנה זה כטעם: ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים עח:לט) עכ״ל) וזהו מעשה אברהם יצחק ויעקב פי שכל לבדו, וזהו ״האשה אשר נתת עמדי״ פי׳ החומר גרם, וצריך לשבור החומר. ב׳ (משלי ח:יז) ״אני אהבי אהב״ פי׳ כי התורה, בל ידע אנוש ערכה, והיא ככתב אופיר שמונח בכלי חרס, והעולם אשפה שמונח בכלי זהב, והמבין לבחור בכלי חרס, אות הוא — כי הוא חכם, המבחין את האבן טוב, ועל כן אבחר בו ואהבנו. ג׳ תענית בה״ב נתקן, על חילול יו״ט, יען כי המצוה לשמוח בחג, אבל שמחה של מצוה ולא של הוללות, ומי הוא שיש בידו מאזני צדק, לשקול, כמה של מצוה, ואולי גדש על המדה והעמיד בספרה יותר אחת או שתים, וזהו שאחז״ל — כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו (סוכה נב.) כי המוסיף מספר אחד על ספרת

עוד, מוסיף רק עשרה, אבל על שנים עוד מספר שלישי, מוסיף מאה יותר, וכן על שלשה עוד רביעי, מוסיף באלפים, וכן להלן, וע״כ הפחד שיפחד האדם פן הוסיף מספד אחד או שנים בלשון הרע, ודברנו מקודם דברי הרמב״ן — והראינו לדעת גודל הארס של לה״ר, והוא הנותן באדם חומר העבירה, עד שמזיק מבטו ועפר שדורס עליו, וע״כ יפחד האדם פן הוסיף מעט גם בדברי לה״ר המותר אולי הוסיף, וכן בגאוה כזה, כי היודע רבונו יבין כי אין להרים ראש בבית בעה״ב, ומה לו לקחת לעצמו דעה וגדולה בבית אחר לא שלו, (משלי כט:כג) ״גאות אדם תשפילנו״ מורה על שפלות דעתו, וע״כ הארס רב מאד מגאוה, וע״כ (ברכות כח:) כשחלה ריב״ז כשראה תלמידיו התחיל לבכות ואמר שיש לפני שני דרכים וכו׳ היינו כי אחז״ל ״זרוק מרה בתלמידים״ (כתובות קג) וחשש פן הוסיף מספר אחד או שנים ח״ו, ומה עוד לנו לדבר, השי״ת ירחם, ד׳ עוד ביאור על הכ׳ ״האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל״ וקשה מה תירוץ הוא, הלא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים? הענין של הרמב״ן (הנ״ל) על הכ׳ ״בשגם הוא בשר״ פי׳ האדם הוא סוס ורוכב, נפש בהמי עם רוח חיים שנופח באפו לנהל הבהמה, דברנו הרבה בזה, ודברנו כי באם האדם אינו מרגיש רק אחד, זהו אות כי הוא בהמה, כי הבחינה השלישית — אחד, היינו כולו שכלי, והבהמה כבר נחלשת בו, היה לו להרגיש מקודם שניים, בהמה ושכל, וע״כ כי הוא כולו בהמה, וזהו השפלות של אנשי העולם — מחמת שהם אינם רק אחד, וא״כ מה שרוצים וחושבים הם מדמים כי כן צריך להיות — וחותכים הדין על פי חפצם ורצונם, ואילו ידעו שהם שנים והבהמה היא רוצה פתיות כמשפטה שנראה, ורק הרוכב יתן רסן בפיה, אז לא היו חותכים הדין על פי רצון חפצם, סוף דבר היה צריך האדם לכל הפחות להרגיש עצמו שניים — בהמה רוצה פתיות, ורוכב הוא השכל לוחם ומרסנה במתג ורסן, ואם אינו מרגיש כזאת — הוא כולו בהמה בלא רוכב, וגוזר גזרות כמשפט בהמה, וזהו (קהלת ד:טו): ״טובים השנים מן האחד וגו׳ ואין שני להקימו״ וכן עפי״ז אמרו שאין להקפיד על המוכיח ואדרבא נאמר (משלי כז:ז) נאמנים פצעי אוהב, וכן זהו מאמר תדב״א ״אין התורה מתפרשת אלא למי שאינו קפדן״ יען כי תורה היא בחינת אומן פדגוג, ומי שהוא קפדן אות הוא שהוא סוס בלי רוכב היינו בלי שכל ולמי תלמד התורה הלבהמה? וע״כ כמובן אינה מתפרשת אצל המקפיד, ומי שאינו קפדן אות הוא כי הוא רוכב, וזהו כונת תדבא״ר כד׳: חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב. פי׳ הם מצאו עולם — סוסים בלי רוכבים, השכל היה נמשך אצלם אחרי חפצם ורצונם, אבל האבות לא נמשכו אחרי התאוה והרצון, רק הרגישו כי שנים המה, ולכן אחזו ברסן את סוסם עד שנעשו אחד — שכל לבדו, וכל אדם מחיוב ללכת על פי שנים כמותם, ־ מתי יגיעו מעשי וכו׳ וזהו כונת אדם הראשון ״האשה״ פי׳ החומר בחינת אשה, ״היא נתנה לי״ התאוה גרמה לי, אף כי הנחש אמר לטובה: והייתם כאלקים יודעי טוב ורע (בראשית ג:ח). אבל אח״כ הרגיש כי מחמת תאוה נמשך השכל להתפתות ונצח הסוס לרוכבו, ונזהר לרסנו במתג ורסן עד שנעשה אחד. עוד דברנו (ישעיה מב:כא) ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויגדיל. מקודם (תהלים כה:א) לדוד אליך ה׳ נפשי אשא, דברנו: האדם שתי בחינות לו, אם כולו בהמה, אם מדרגה גדולה, למה? כי האדם יש לו חלק אלקים, וחלק הקטן של ידיעת אלקות רב הוא מאד, וא״כ היה לו להיות בו תשוקה נמרצת להתבונן באלקות כמו נקודה העוקצת בקבה.

מאמר נ״ב

בענין מדרגת האדם

ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר וגו׳ (בראשית ו:ג)

זכרון דברים כעין הספד על אדמו״ר זל״ה הכ״מ, עזרא הסופר אמר לפניך אלקי בושתי ונכלמתי וגו׳ כי עונותינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים (עזרא ט:ו). מהו מליצת למעלה ראש, כי בנין האדם נבנה שכל וכוחות נפשיות, ויען כי לכל הנהגה צריך מנהיג, וכל הנהלה דרוש לה מנהל מבין כראוי, ולכל בית צריך להיות בעל הבית, כי לכל עניני הבית דרוש הבעל־הבית לפקח על סידורם הטוב, והנה באדם יש הנהגה גדולה הדרושה לבל עניניו וכוחותיו, כי האדם נקרא בפי כל, גם בפי המחקרים — עולם קטן, ומכש״כ בפי המקובלים, ובאמת אין הכונה כי האדם עולם קטן לעומת העולם הגדול, לא כן הוא, ונהפוך הוא, כי האדם הוא העולם הגדול, כי הכל בשביל האדם, ונאמר: ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה (יחזקאל א:כו) ורק לגבי עין הרואה נקרא עולם קטן, אבל באמת הוא העולם הגדול יותר, כי כל הנהגת העולמות נחתכים על פיו, וא״כ הוא גדול מכולם, ומי לא יבין כי גם הנהגת הבית ומכש״כ הנהגת העיר, ומכש״כ הנהגת המדינה, וכש״כ הנהגת כל המדינות, וכש״כ הנהגת כל העולמות, הרי כמובן כי לכל היקף כזה דרוש הנהגה גדולה עד מאד, וצריך לכל אלה מנהיג גדול ותקיף עד מאד, מי הוא המנהיג ומנהל את ההנהגה הרבה והעצומה הזאת, הלא זה השכל החזק והאמיץ, גבוד בגבורים, חכם בחכמים, אשר חנן ה׳ את האדם מתנת חנם חלק ממעל / מאמר המוסגר / מזה נבין גודל כח השכל, כי הוא ניתן להנהגה רבה ומסועפה כזו, מהסתם כחו רב, רם ונשא עד מאד, ע״כ / והנה יש שלש בחינות, א׳ שהשכל ינהל את הכוחות הנפשיות, כמו — שהשכל מעורר את הכחות לאמר להם, אם תלכו אחרי רצונכם, — הלא הבהמה טובה מכם, כי גם היא תלך אחרי רצונה, ובמה תתנשא לומר — אני אדם, אני אמלוך על בהמות וחיתו יער, הלא כאדם — כבהמה אשר היא רוצה לעשות רצונה, וכן גם אתה כמוה, ומה יתרונך עליה? וע״כ חובה על השכל להעיר לכל דבר, את הכח הטוב שנטוע בקרבו לעשות מפעלו לתפקידו, ולא שיעשה בכח הרע, היינו עם הצד הרע הנטוע באדם לעשות מפעלו, כמו בדבורו — ידבר נכבדות בחכמה ומוסר, וכן בידיו יתן ויפזר לאביונים, וכהנה רבות, הב׳ מי ששכלו כבר נשחת — ואינו בריא בשכלו, עד שאין בכוחו לעורר כחות הנפש שלו — להטותם לחפצו הטוב, אבל עדיין יש בחינה שנית. שכחות הנפש — יעוררו השכל, כדומה בדיבור. יתבונן — כי קודם שהוציא מפיו. הוא עוד אדון על הדבור, ואח״כ הדיבור — עליו, וכ״פ יתחרט מאד על הדבר שהוציא מפיו, וגורם לעצמו היזק רב ועגמת־נפש הרבה, ואין בידו כבר להביא דבריו אל נדנה, וכן בשביל ענין כעס קטן — יכעוס לפעמים יותר מדי, ויגרום לעצמו רעה רבה, וכן השקר יגנה בעליו, ויגזול ויטרוף מבעליו את כל־ הצלחתו וכבודו, כי — סהדי שיקרו אאוגרייהו זילי (סנהדרין כט), והרגש הצער שיולד לו מכל זה. יעורר השכל להשכיל להיטיב. הג׳. והנה יש מי שכבר נשחת שכלו, עד שגם בעזר כחות הנפש לא יחזור להבריא שכלו. לחשוב להתבונן על אחרית דבר, ונהפוך הוא, כי כבר נתחזק הרע כ״כ, עד שהם יטו את שכלו להשתמש בם לדרכם הרעה, להשכיל להרע לספק באמונה הנאמנה והברורה לשכל שלא נשחת עדיין — להשכיל לעשוק חברו, ולארוב לזולתו, וכהנה רבות, והנה אז״ל (פסחים נ:) רבא רמי כתיב: כי גדול עד שמים חסדך (תהלים נז:יא) וכתיב: כי גדול מעל שמים חסדך (תהלים קח:ה) ומתרץ ל״ק כאן בעושים לשמה, כאן בעושים שלא לשמה, נמצא, — כי שלא לשמה עד שמים החסד, והנה בחינת שלא לשמה היינו שכוחות הנפש יעוררו השכל, — למוד בשביל שיקראוני רבי, רבי, מורי, מורי, אבל בעוה״ר מאז נחרב הבית, העולם כמנהגו נוהג בטבע, ולא בהנהגה נסית, לא נראה שום רוחניות כלל וכלל בעולם עתה, וממילא נפול יפול כל עוד הכבוד מהתורה, עד שבעוה״ר כבר נאבד לגמרי גם זאת הבחינה של — שלא לשמה, היינו שכוחות הנפש יעוררו את כוח השכלי, אדרבא כבר נעשה כוח השכלי עבד נאמן להכוחות — להתחכם להיות סכל שוגה ופתי, כמו המתחכם להיות איש שקר וכוזב, או להרע לבריות, וכהנה רבות, וזה קינת עזרא הסופר, כי עונותינו רבו — פי׳ רבו והתרוממו בערכי עינינו למעלה מהשכל, כי השכל נברא לרומם את האדם, אבל לא די שלא רוממנו השכל, — אבל ההיפוך עוד השפיל אותנו, כי נעשה עבד לסכל, ומתחכם להוציא לאור הרבה סכלות, והרי בזה השפיל אותנו, וזהו: ״עונותינו״ פי׳ כוחות הנפש המעותים בנו, כי הפעולות, מכוחות הנפש הם באים, ״רבו למעלה ראש״ התרוממו ורובו למעלה הרבה מהשכל, ועל פי זה נאבד מאתנו השלא לשמה, כנ״ל, וזהו — ״אשמותינו גדלה עד לשמים״ פי׳ כי שלא לשמה לכה״פ גדלה עד לשמים, ועתה גם זאת אבדנו, וממילא אין לנו החסד גם עד לשמים, והבן, והנה יש עוד, בבחינה שלישית, היינו להתפעל ולהתקנאות מת״ח, שהשומע דבריו והרואה מעשיו — יש בטבע האדם לכסוף ולעשות כמעשיו, ואם אין הדור זכאי, יסתלק הצדיק מן הארץ, למען לא יתלמדו ממנו, וזהו מאז״ל במדרש (ילקוט שמעוני ישעיה כט) קשה סלוקם של צדיקים לפניו ית׳ יותר ממאה תוכחות חסר שתים ויותר מחורבן ביה״מק דאילו בתוכחות נאמר חד ״והפלא״ (דברים כח:נט) ובחורבן ביהמ״ק נא׳ (איכה א:ט) ותרד פלאים — שנים ובסלוקן של צדיקים נאמר (ישעיה כט:יד) לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא הרי שלושה, וביארנו, כי בתוכחות, נשחת השכל שלא לנהל כוחות הנפש, הרי פליאה אחת, והחורבן ביהמ״ק — כבר נאבד שלא לשמה ג״כ. פי׳ שאין ביכולת הכוחות הנפש לעורר כוח השכלי, כי הוא כבר משועבד להם, הרי שתי פליאות, אבל עדיין יש תרופה להתפעל מאחרים. ולכן כשהצדיק מת, הרי נאבד גם התרופה השלישית, ולכן נאמר ג׳ פליאות, והגה אדמו״ר זל״ה הכ״מ לא הניח כמותו בישראל. וא״ב הרי אבדנו ממש את התרופה השלישית — ממי להתלמד, הוא הגבר אשר הקים עולו של אלול, עולו של ר״ה ויוה״כ, כל שנה ושנה שבאתי אצלו, ראיתי כי לא ידעתי מה הוא אלול ר״ה ויוה״כ, ממי עתה נשמע זאת, ממי נראה מה הוא יראת שמים להתפעל ממנו, מי שלא ראה אותו, — לא ראה יראה מימיו, ע״כ יש לנו לקונן על מכת ג׳ פליאות, מי הוא שיתן בכף זכיות כמוהו, להכריע את כל העולם לכף זכות כמוהו, הימים הנוראים הבע״ל אבדנו אותו, — אנא יהיו לנו הזכיות שהיה לנו מאתו בשנה שעברה, ע״כ נראה לחדש מה שחידש ולהתחזק באלול, ר״ה, ויוה״כ כמוהו בערך, והעיקר התרופה המביאה לדבר טוב ומועיל, הוא לימוד המוסר, ואמרנו הערה נוראה ונשגבה מרבינו יונה ז״ל וז״ל: ומי שלא יערוך מחשבות להתבונן תמיד ביראת אלקים, נאמר עליו (ישעיה כט:יג) ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא. ראה והבן הדבר, שנאמר על המדרגה היותר גרועה, כי נאמר שם ג׳ פליאות, נאמר ג״כ על מי שיראתו עמלה לו בעמל ומחשבה, אבל היא רק טבעית מלומדה, ואמרנו כמו רופא הבא לחולה ואומר — אל תדאג, תקח רפואות ותתרפא, וכשיחלה יותר, יאמר אין לי רק איזה רפואה אחת לפניך, אולי יועיל, וכשגם זאת לא יועיל, יאמר: מעתה אין לך רפואה, וזהו פליאה השלישית, והבט וראה כי נאמר זאת השלש פליאות על מי שיראתו מלומדה כמו טבע, ולא ע״י עמל, ע״כ נראה לערוך מחשבות להתבונן תמיד בי״א, והבן כל זה.

מאמר נ״ג

בענין וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום (בראשית ו:ה)

לפי הנראה עשה עליך ימים הנוראים רושם לא מרובה, לא מהרתי להודיע לך זאת, רק מפני שאתה עומד על הדרך, אמרנו על פסוק: דחה דחיתני לנפול וה׳ עזרני (תהלים קיח:יג) לכאורה הוא כפול, אבל הפירוש הוא כך: דחה הוא שם דבר, ופירושו, שפלות האדם, המוטבע בטבעו, הוא דוחה אותו תמיד, עד שרוצה להפילו ארצה, כמו כוח הדוחה מארבע כוחות שבאדם, כוח המושך, כוח המחזיק, כוח המעכל, וכוח הדוחה, בעת שכל השלושה כוחות גמרו מלאכתם, יבוא כוח הדוחה, ומדחה את הפסולת בכוח גדול, עד שאין ביכולת האדם לעצור אותו, ככה כוח השפלות שבאדם, המוטבע בטבעו דוחה אותו בכוח גדול מאוד, יותר מכוח הדוחה הפרטי, ־ כי הוא כוח פרטי, וזה כוח כללי. ופירשנו כי הכוח הדוחה הפרטי הוא רק על מאכל לבד, וכוח הכללי הוא על כל הכוחות שבאדם, ומי לא יבין שאין לדמות כוח פרטי לכוח כללי, ובפרט שזה גשמי וזה רוחני.

וזהו שאמר דוד המע״ה: ״דחה״ פי׳ כוח הדחיה הכללית שבאדם, מדחה אותו בכוח גדול, עד שרוצה להפילו לגמרי, וזהו ״דחיתני לנפול״ פי׳, מכל וכל, ולולא עזרתו ית׳, לא היה בכוח האדם לעצור לכוח הדוחה ההוא, וזהו ״וה׳ עזרני״, ומבאר אח״כ באיזה אופן היה לי עזרתו. באופן שהקדמתי — ״עזי״, פי׳ התחזקתי א״ע בתוקף ועוז בכל כוחי, לעצור נגד הכוח הדוחה, ואז — אמר עזי של עצמי — ״וזמרת י׳ ויהי לי לישועה״.

אמרתי לך בעת היותך פה, שאני רואה ממך שנוי במדות, ועתה נתחזק לי זאת יותר, הזהר שלא לתת מקום לכח הדוחה הלאה, כי האדם בלא עמל ויגיעה, כוח הרע שבו כמו תאות הכבוד וכדומה, מאבד ומשחית גם כוח הטוב, שבטבעו הוא טוב, אבל האדם בעמלו ויגיעו הרבה, יוכל לתקן כוח הטוב אשר בו בטבע, להפוך כוח הרע היותר גדול שבטבעו לטובה, אם היית מומחה להכיר מחלה הפנימית, אולי היית מכיר, כי אתה מחזיק טובה רבה לעצמך, על ביאתך לימים מועטים בימים הנוראים, ואולי כבר השבות לו כל תגמולוהי עליך בביאתך, ומי יודע אם יש לך חובות עוד, ודוד המע״ה לא כן אמר ״מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי״.

מאמר נ״ד

וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום (בראשית ו:ה)

סיום הדרוש מפ׳ וירא, שבת קכז. א״ר אלעזר בא וראה שלא כמדת הקב״ה מדת בשר־ודם, מדת בשר־ודם אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך, ואילו בהקב״ה כתיב ויאמר וגו׳ אל נא תעבור מעל עבדך. כבר דברנו דברי אלשיך הק׳ זל״ה בתהלים נאמר (נא:ט) ״תחטאני״ ואח״כ נבוא ״ואטהר״ בעצמי, ואח״כ כתוב שם כ׳ י״ג: אל תשליכני מלפניך וגו׳ משמע, אלא אלך לפניך בלא סיוע, והנה יש בגמ׳ (קידושין ל:) אמר רב יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנאמר: רק רע כל היום (בראשית ו:ה) ואמר רשב״ל יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום וכו׳, הענין, כי יש שני יצרים. א׳ דמצי כייף ב׳ דלא מצי כייף, למשל, יש מי שטבעו קל לו להיות מתמיד בלימודו, ואין טבעו קל לו להיות נקי מגזל, וכן יש מי שקל לו להיות אוהב את הבריות, ואין קל לו להיות בורח מן הכבוד, או להיפוך מזה, והנה הדרך בזה, הוה, כך הוא, כמו בעסק, מי שהוא מוחזק בעסק אחד, אף שיזדמן לפניו עסק אחר גדול מהראשון, מ״מ כיון שהוא עדיין אינו בקי בטיב העסק השני, לא יעזוב את עסק הראשון. עד אשר יתרגל בעסק השני, ואז מזה ומזה אל ינח ידו, ואם העסק השני יותר טוב, בודאי יעסוק בו יותר, וכן בזה, במה שהוא ודאי אצלו יותר שיצליח, — יעסוק בו יותר, והשני מעט מעט, עד אשר יתרגל ויוקבע בו. אבל בלא״ה — כך דרכו של היצר מתחיל להתגבר בדברים שקשה לו לנצחו, ולאט לאט יתחדש עליו עד שיהיה לו קשה גם הדברים הקלים, ולזה אמד דוד המע״ה, על הדברים הקשים ״תחטאני״ אתה, ואח״כ ״ואטהר״ מהקלים בעצמי, וזח היה כונת אברהם אע״ה כשמל את עצמו, והרגיש בעצמו שהשיג קדושה יותר מקודם והתפלל שגם בעסקו בעולם, — אל יעבור מהתבוננות בה׳ ית׳, וזה מה שאנו צריכים ג״כ לבקש ממנו ית׳, והנה מהידוע, כי מי שבא מעיר גדולה וירבה בחכמה ובגבורה ובדעת — מי שבא משם, רצון האדם ללכת אצלו ולדרוש אצלו מה נשמע שם — מה הנהגתו, וכן אנחנו — נעשה, ומכש״כ כששלחו לו ציר מיוחד ללמדו הנהגתו, — יקדים עצמו כל מה דאפשר, לשמוע, ומכש״כ בהנוגע לעסק, כמו מי שיבא ממקום המסחר הגדול, הכל רצים לשמוע, מה מצב של העסקים שמה, ומתענינים במהלכי העסקים החדשים, אבל נוסף על הישנים, כמתבאר לעיל.

מאמר נ״ה

ונח מצא חן בעיני ה׳ (בראשית ו:ח)

לבני יקירי נ״ז נ״י ויזרח. ובזה תזכה למנוחת השקט ושלוה, כדאיתא בבעל הטורים על ״ונח מצא חן״, וכן ראיתי לאחד מהראשונים: ״ונח״ פי׳ היה איש במנוחת הנפש [ולא כנא׳ ״כולו שב במרוצתם״] — זהו היסוד המנוחה — אשר היא מכת מדיני, רצוני — כי האדם מדיני בטבע וא״כ יש לו טרדות רבות, ובפרט בדורו — דור המבול, אשר היה לו הרבה עג״נ מדורו, אשר דרש מאד טובתם, כמשפט האדם המשתדל ללכת בדרכי השי״ת, וכמו שכתבנו מדרגתו הנפלאה במאמר ״נושא בעול״ ששלחתי לך זה לא כבר — אין על עפר משלה להשיב בעדה, עד, שבפעם אחת איחר נח מזונות לארי, ותיכף נענש, ושוב לא קרה לו, רק פ״א, והרי כמה מוטרד היה, הרי, כי הרגיל עצמו יותר מדי במדת מנוחת הנפש. וזה שאנו מבקשים ״שתרגילנו בתורתך״ כי ״שמעתתא בעי צילותא״ היינו מנוחת הנפש. ובזה ניחא, מה שהקשו, הלא בעי מעין פתיחה קודם לחתימה? אלא כי בהמעביר שנה נכלל גם תרדמה של שטות, ולכן מתפללים ״שתרגילנו בתורתך׳ — היינו מנוחת הנפש, כי אין בלבול בתרדמה של שטות, ו״תורה תחלתה גמ״ח״ וכו׳ (סוטה יד.) ואין גמ״ח יותר מזה. כי ״אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה״ (אבות ו) ובהקיצו משנתו, הוא מוכן לדעת צלולה, לתורה אשר היא מנוחת הנפש בתכלית, ואיו לך גמ״ח יותר ממנוחה, כי ההיפוך, — אין צער כפיזור הנפש, ושפיר מעין פתיחה כשתעיין. שכחתי מרוב אצותי כמובן לסיים ענין של נח, להבין מדרגתו הגדולה במנוחת הנפש בטרדה של מלך גדול כמוהו, ולכן נענש כשקירב את עצמו לדבר המביא לידי בלבול הדעת היינו יין, ושפיר התראת השידא שמדין המבואר במדרש.

וזהו מה שמורגל לכתוב ״נרו יאיר״, פי׳ מברכים לאדם שיהיה לו אור בהיר בדעת צלולה, ואין עונג יותר גדול מדעת צלולה, כי עי״ז בא למנוחת הנפש אשר אין במוחו. ראה בני מנהג ישראל תורה שלמה היא, להשתומם מזה, אשרינו מה טוב חלקנו.

כשתהיה אצל... תבקר אותו, כי הוא אינו מבין כלל ענין הבית, וזה כמה אשר אני לא כתבתי לו דבר, וחוא לא כתב לי דבר, ונכון בעיניו. גם ידעתי ואחשוב כי בדעתו נוטה יותר לגמ״ח עם אנשים בפרנסה, ולא לחפש טובת הבית, להגדיל תורה ויראה, וכמו זה יש הרבה באשכנז, גם בעו״ה עתה במדינתנו ג״כ יש תועים בזה, וזה נגד התורה, בשנת בצורת אפילו, נצטער רבי על שנתן מפתו לע״ה, וכמה ראיות יש בש״ס. וכן נתפעלתי הרבה מה שמצאתי בוירא פ׳ שביעי ״אחר הדברים האלה״ למה כתוב — אחר, דברים מבהילים בשם מדרש, — שזה היה על שכרת ברית עם אבימלך, וזה אשר לא ארצה עתה לדבר בכתב, והמבין יבין מזה בקרת על כמה מאנשי העולם, אם מקבלים טובה מאנשים, כפופים המה להם, ולנטות עבורם גם מהתורה, ראה והבן כי הכל במדה צריך להיות ועל פי התורה, אביך מברכך.

נח

מאמר נ״ו

בענין נח בדור המבול

נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (בראשית ו:ט)

בפ׳ נח, סנהדרין קח. יש דורשין לשבח, ר״ל אמר בדורותיו כש״כ בדורות אחרים, ויש דורשין לגנאי, א״ר יוחנן, בדורותיו ולא בדורות אחרים. ולכאורה, כיון שיש לדרוש לשבח למה נדרוש לגנאי? ועוד מאי נפ״מ למעשה, ויש לדבר בזה — כי מר אמר חדא ומר אמר חדא, ונפקותא גדולה יש בזה, והוא — כי מצינו בר׳ עמרם חסידא (קידושין פא) במעשה דנורא בי עמרם, לכאורה הענין קשה בזה, שהיתה יראת הבריות יותר מיראת הקב״ה? אבל באמת — עיין במשלי של הגר״א בכ׳: ומושל ברוחו מלוכד עיר (משלי טז:לב) כתב: שבתאות הנצרכים לאדם כמו אכילה ומשגל אינו יכול להמית אותם לגמרי, אבל צריכים המה להיות קיימים לעת מצא, ורק יכלכל אותם במשפט, ולכן אין מההתמיה כי לחץ אותו יצרו לכסוף במה לעבירה, וחשש פן יכשל, וביזה עצמו לעין כל, למנוע מעבירה, וכיון שעשה כן להנצל מחטא, נחשב לו כאילו פרש מעצמו מבושת מפני הקב״ה. וכן בכל דבר שהאדם גודר עצמו דבר בדבר, כמו ליתן קנס, אף שמניעתו מפני שרוצה להנצל מהוצאת ממון, מ״מ כיון שהוא מעצמו הכניס את עצמו לזה, זה נחשב כאילו פרש מבושת המ׳ ב״ה, והנה בעסק יש בערך הפועל וערך הפעולה, כדומה, מי שאין לו כלי אומנות לעשות הכלי, יעשה כלי לו, אף שהיא אינה טובה ככלי היוצאת מידי האומן שיש לו כלי אומנות, אבל בבחינת הפועל הוא גדול מאד, כי מזה אנו רואים, שבאם היה לו כלי אומנות, מה טוב היה אז הכלי, משא״כ בבחינת הפעולה, — טוב לקנות ממי שעושה הכלי בכלי אומנות כראוי, והנה בכל דבר על פי רוב לא ימצא תכלית העונש ותכלית הטוב בנושא אחד, כדומה, — מי שאין לו לחם, — הוא תכלית העונש, ואם יש לו, עדיין אינו תכלית הטוב, וכן הרבה כזה, והנה בעסק המצוה של אדם אחד, בבחינת הפועל מעלה גדולה היא, כי לא יהיה לו כבוד, ולפום צערא אגרא (אבות ה:יח), אבל בבחינת ערך הפעולה לא תגמר עסק המצוה רק ברבים, והנה עסק שלנו, — יש חסרון לתופשי עסק, וחסרון לתופשי התורה כמובן, אך לעומת זה, העסק יוגמר בתופשי עסק יותר טוב, וזהו הענין של נח, כי באמת רצה לזכות רבים, אך לא קבלו תוכחתו כמבואר, וסיפרו לנו גודל העונש מי שאינו רוצה לזכות את אחרים, אף שמכוין כדי לפום צערא אגרא, מ״מ כיון שהמצוה לא יעשה בתכלית, נחשב למעלה כחסר, וזהו בדורותיו אבל לא בדורו של אברהם אע״ה, ולהיפוך כשרצה לזכות, נחשב לו כאילו השלים לבדו, כיון שהוא עצמו הכניס לזה, כמו ר׳ עמרם חסידא, כנ״ל. וזהו השבח, והבן כי קיצרתי, והוא ענין הפלא ופלא.

מאמר נ״ז

ותשחת הארץ לפני האלקים ותמלא הארץ חמס (בראשית ו:יא)

דברנו ענין הכתוב (בראשית ו:יא) כי מלאה הארץ חמס, ואז״ל (סנהדרין קח) דור המבול לא נחתם גזר דינם אלא על הגזילה, למה לא על עריות, כי בין אדם למקום באמת כתב הרמב״ן ז״ל חמור מבין אדם לחבירו, ודברנו, ענין הסדר, כמה גדול הוא, עד שכלל האדם וכל פרטיו אשר מסביבו, — לא יוכל לחיות אף רגע בלי שמירת הסדר, קור וחום, לחותו ויבשותו, אש מים רוח עפר, גם היסודות בעצמם, והם עם הגלגלים, וגלגל אחד עם חבירו — שלא יפגשו אחד בחבירו, ולא ישמור מהלך מרוצתו על רגע, כרגע יחרב העולם, ומעתה אנחנו רואים כמה בנוי העולם על הסדר, ומעתה נבין גודל ענין יקרת האדם המתנהג על־פי סדר, כי כל נושא ינשא על פי ערך גודל חשיבות של הנשוא עליו, למשל, כשאנו רואים שמכינים הרבה צרכי סעודה מעולים ובכבוד גדול, אנחנו מבינים כי מסתמא יסעדו פה אנשים מאד נכבדים וגדולים, שרים ומלכים, כן כשאנו רואים — כל מין האדם כלליו ופרטיו, כדור הארץ כלליו ופרטיו, היסודות כלליהם ופרטיהם, הגלגלים כלליהם ופרטיהם, המלאכים השרפים וכו׳, — כולם בנויים על הסדר, הרי לך גודל הנושא של הסדר, וא״כ מי שמתנהג על פי הסדר — הרי יש לו מעלה כזה שנשוא כל העולמות תלוי בזה, ואם כי אין לו ידיעת סדר כל העולם, אבל חלק יש לו מזה, משא״כ מי שאינו מתנהג ע״פ הסדר הרי חסר לו כל, כי החסרון בזה הוא חסר מכל, — כי הוא היפוך כל, שכולם בסדריהם, ודי למבין — לדעת גודל החסרון בזה מה עמוק הוא ושנוא להקב״ה, כי כל מעשה ידיו — הכל בנוי על הסדר, וכמה אהוב לו ית׳ המתנהג בדרכיו ית׳ בסדרים נכונים, ודברנו שזהו הסיבה מביטול הפעולה והרושם של ראש השנה ויום הכפורים — ימים נוראים כאלה, עם כל המעשים שהעולם עוסקים בו אז, למה אינו עושה רושם באדם — עד שיהיה ניכר בו אחר יו״ט של סוכות, שגם אז הכל עוסקים במצות סוכה, לולב, ושמחת בית השואבה, למה אינו ניכר בו סימני השתנות אתר יו״ט הנ״ל, אבל הכל הוא — שלא שמר הסדר, ואכל ושמח יותר מן הסדר הנכון על פי חוקי התורה ונתקלקל פעולת ימים הנוראים. והנה, מן הנראה לאדם יוכל לשפוט, על האינו נראה, מבין אדם לחבירו יוכל לשפוט על בין אדם למקום, אם בגזל, — הריסת הסדר מכלה העולם, — איש את רעהו חיים בלעו (אבות ג:ה) מכל־שכן הנעלם מן האדם — כמו עריות, — הריסת הסדר והמשטר שסדר הקב״ה לכלל האדם, — עד כמה מכלה ומחבל העולם, וזהו — כי מלאה הארץ חמס, והיה להם להבין חומר העריות, ועכ״ז לא שבו, ולכן נתמלא סאתם, ולכן יש לשמור הסדרים של הקב״ה, וטוב לנו.

מאמר נ״ח

כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס וגו׳ (בראשית ו:יב-יג)

בסוכה נב בענין היצה״ר ״צדיקים נדמה להם כהר ולרשעים נדמה להם כחוט השערה״, ובענין דור המבול, בתחילה נראה על זנות ובסוף הפרשה מחמת גזל. אך הענין, כי יש תורה ומצות ומדות, לימוד התורה — גם למקולקל מאד — אחז״ל (פתיחה דמד״ר איכה ב) ״הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו וכו׳״ הפי׳ הוא כך: כי אילו למדו בדרך הנכון, דהיינו בדרך סיבה ומסובב, לא כלימוד חכמה בעלמא, וכשאז״ל (ב״ב טז) בראתי יצה״ר בראתי לו תורה תבלין, ותבלין צריך לעשות תיקונו כדרך הטבע, ואח״כ מסייע הקב״ה שיתרפא, כן בתורה כך, אבל עיקר הסיבה המביאה לידי כך — הלא זו — המדות, א״כ צריך לדבר בזה, כתוב בתורה (דברים ל:יט) ״ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע וגו׳״, א״כ המשקל שוה, אך הוא נשקע הרבה בתאות עד שקשה להתגבר עליו, אך על זה הטביע הקב״ה את השכל, וכמו שבעניני עוה״ז יש על שלושה פנים, הא׳ אשר מנעוריו לא יאכל כי אם מה שטוב לבריאותו. הב׳, אם ישתמש מעט בשכל, יכול להתגבר על תאות אכילה. הג׳, יש שאפילו אם יחשוב בשכל, לא יועיל לו, כן בעניני הנפש׳ אך יש יראה בכלל ובפרט, בכלל — דהיינו שלא ללכת כ״כ בפריקות עול, כמו ריש־לקיש שקיבל עליו עול תורה, והרפואה לזה, — שיתבונן פעם כ״כ — עד שירגיש בכוחות הנפשי את הטוב האמיתי, ואז יועיל לו לעת הצורך, וזה שכתוב (תהלים לד:ט) טעמו וראו כי טוב ה׳, הלא זה פלא — למה ראו, הלא אם טעם אפילו לא ראה, ג״כ יודע כי טוב הוא, אך הפירוש כך: טעמו — ואז תוכלו לראות בעין השכל לעת הצורך, אך הא תינח בתאוה, אבל מה נעשה ביצה״ר, כי אז״ל ״הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם״ ומשמע מזה, כי התאוה היא יצה״ר, ובמקום א׳ אמרו (ב״ב טז) הוא השטן הוא היצה״ר, אבל האמת כי יש שנים בזה, ובמקום שצריך גם הוא הולך ומנהל בדרך הרע, ואח״כ הולך מעצמו בתאוה, ויש ארבעה גורמים, יאוש, ומניעת לימוד המוסר, ומניעת הבטה על כוחות הנפש דהיינו על סוף, ופחד מן העולם, וזה שאמר התנא (אבות ה:כג) הוי עז כנמר וקל כנשר וכו׳ להתבונן מעצמו איך קשה לו בזיון — כך ישמור כבוד חבירו, אמרו רז״ל (חולין ד): חמצן של עובדי עבירה מותר, מפני שמחליפין, דאל״כ הוי מומר להכעיס, כן הענין — בכל דבר צריך האדם לראות שלא יהיה מומר להכעיס, כדומה ספק ידיעה להחמיר, אבל אם ישאל לחכם ויתירנו, מותר, א״כ מה נקל הוא לילך לחכם לשאול, או למשל שרוצה לעשות דבר מצוה ועל פי הדין הוא רשע, למשל, אם הוא איש מושכר אצל אחר, ואינו עוסק במלאכתו, רק בדבר מצוה אפילו, או למדבר לשון הרע בלי שום תאוה, או שהוא יודע שאינו יכול לעמוד בנסיון — ואינו שומר עצמו מקודם, כגון בדברי ממונות — יש דברים שאם היה מתנה מקודם, היה מותר, ואם אינו מתנה אז הוי גזלן, ואינו יכול לעמוד בנסיון, כדומה, אם נשתתף עם אחד, והוא הניח בעסק הרבה מעות יותר מחבירו, שצריך לחלוק בשוה, אם לא התנה. אחז״ל (ברכות): ״אם רואה אדם יסורים באים עליו יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא וכו׳״. הענין, כי יש אשר יענישו לו אפילו על היתר, כגון שהיה מסופק, ולא החמיר על עצמו, ובאמת ספק ידיעה, לא הוי ספק, וזהו שאמר: פשפש ולא מצא, כי מצא היתר, אבל אז קודם זה, היה צריך מן הדין להחמיר מפני ביטול תורה — ומשום זה לא ידע אז ההיתר, אף שעתה יודע, ויש לזה שתי תרופות בכלל ובפרט. בכלל — דהיינו לישא עליו קצת עול מלכות שמים, ולא יהא כעבד שפרק עול וכו׳, מזה איננו כלל בגדר אדם, וכמו שנאמר על שוטה שאינו מתנהג בדרך השכל, בתמיה? כי שכל המדות הוא כמעט צורה בלא חומר, כי הדבר גופי׳ איננו נראה איסור, אבל הוא נובע ממידה רעה ח״ו, כי לולי היה שם על לב, כי יש לו עבודה קשה יותר מאיש צבא: צאו וראו איזה דרך ישרה שיבור לו האדם (אבות ב:יג) התחיל בלשון רבים וסיים בדרך יחיד, היינו כי התעוררות טוב ברבים, אבל הדרך היינו ביחיד, כי אין דומה זה לזה, כדומה — לזה מצוה לפרוק, ולזה מצוה לטעון — כדי לכוף את יצרו (ב״מ לב) לזה מצוה להתפלל וזה אסור להתפלל כי שומר שכיר הוא, זה מחוייב לחלל שבת, וזה מחוייב סקילה אם הוא מחלל שבת, לזה מצוה שיכוף יצרו ואל ידבר, וילך ללמוד, ולזה מצוה שיכוף את יצרו וידבר עם חברו מחמת שיש לו קפידא עליו, וצריך להתחנך בזה, לזה מצוה להסתיר מעשיו מעליו קצת, כי ישאר בפנימיות ולזה אם לא יהא ניכר באיברים החיצונים לא ישאר אצלו כלל, וא״כ אין עבודתם דומה זה לזה, וזהו שאמר: שיבור לו האדם, לשון יחיד.

מאמר נ״ט

ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התבה וגו׳ מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה למינהו שנים מכל (בראשית ו:יט-כ)

״מלפנו מבהמות ארץ ומעוץ השמים יחכמנו״ (איוב לה:יא). הנה אם נשים עין על ברואי תבל אשר אין חקר למו, וידוע כי כל האויר מלא מברואים, שרצים, רמש, בעלי כנף הרבה מאד מאד, וכל אחד מהם משונה מזולתו במראה ובקול, והנה הבורא ב״ה אשר בראם כולם לתכלית, אשר נלאו כל חכמי תבל להבינם, בראם במראיתם ובצביונם, אשר אם היה איזה השתנות במראיתם או בקולם, לא היה אפשר להשלים התכלית אשר בגללו נברא הבריאה הזאת, והראיה כי השי״ת צוה את נח להביאם כולם בתבה, ולא נעדר מין אחד מהם, והזהירו לשים עין על חיותם ומזונם כנפשו, כי בהעדר מין אחד מהם, יחסר חלק אחד מכונת החכמה העליונה לתכלית הבריאה, כי המיניים כולם נדרשים לתכלית הבריאה, ודוקא כל אחד מהם במראה הזאת ובקול הזה, נדרש לתכלית הבריאה כולה, וידוע כי על המין יש השגחה פרטית שלא יאבדו, וגם על אחת מהן אמרו (ב״מ לב) צער ב״ח דאורייתא, אמנם אם נצייר באפשרות לכלות המין כולו, אין קץ לעונשו, כי יקלקל קלקול ופגם נורא בכלל הבריאה, והראיה מנח כנ״ל, והנה אם נראה מכונה גדולה על איזה אמות, ועל איזה קילומטרים, ומה עוד על פרסה שלמה, עם אופנים וכן גלגלים שלמים, וכפתורים שונים והדומה לזה, ונשאל על מעשה המכונן האומן אשר עשה את המכונה הזאת, ויאמרו כי הוא חכם מלומד נפלא מאד, וכל אשר יראו בזה מאופניו וגלגליו וכל חלקיו לפרטיותם, הכל בכונניות כונה נפלאה מאד, ואם יחסר אחת מהם, אי אפשר שתצא תכלית פעולת המכונה הלזה בשלמותה, הלא נשתומם ונרעד מהיות מעשה המכונה הלזה, ומה הוא כלילות תכליתה הנפלאה אשר תצא מהמכונה הנפלאה הזאת, והנה היודע רק מעט, מה הוא הבורא אשר ברא כל הנבראים כולם עם תכונתם ומראיתם בחכמה עליונה, וכולם יפעלו ויעבדו ויעשו להסב תכלית אחד אשר תצא מכל זה, — אשר יעשה הבורא למי שמצא חן בעיניו ית׳, והנה אם רק יפסיד תכלית הברואים כולם מזה העולם, היש קץ ויכולת באדם, לצייר הצער והיסורים שיהיה לו מזה, כאמור (קהלת ד:ה) הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו, מרוב חרטה, ומה יהיה תכלית כל הגלגלים וגרמים השמימים אשר יעשו עבודתם מאז נברא העולם עד עת מוכן ממנו ית׳ יעשה למחכים לו, היש קץ רק לעונש הזה מההפסד אשר יפסיד, וההיפוך אשר כל התכלית הזאת מכל הברואים כולם אשר בארץ, ואשר בשמים ממעל לארץ, כולם לא נבראה אלא לתכלית שכר הצדיקים שיזכו לעתיד, ודי להבין מזה הכ׳ (ישעיה סד:ג) עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו.

מאמר ס׳

וישאר אך נח ואשר אתו בתבה (בראשית ז:כג)

הערה בקצרה, הנה מצינו על הכ׳: וישאר אך נח, בפירש״י ז״ל: ומדרש אגדה (ב״ר) גונח מכאב לב ומוציא דם מטורח הבהמות והחיות ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו ועליו נאמר(משלי יא:לא) הן צדיק בארץ ישולם. והנה לטפל בבהמות לרעות ולפטם, בוחרים באיש פשוט גס ומגושם, וכאן לא נתן נח את העבודה הקשה הזאת אף לאחד מבניו, ואף לא לההדיוט מבניו כמו חם, (אע״ג שגם חם בלי ספק אדם גדול מאד היה, שהלא ניצל מהמבול, וכבר דברנו מזה, אבל עכ״ז לגבי שאר אחיו הדיוט היה) ולמה לא מסר נח זאת לבנו ההדיוט מכולם? בהכרח, שהכיר רצון בוראו שהוא ישמשם, וכמו שנאמר לו (שם ז:ב) תקח לך, וכמו שידעת בגמ׳ קידושין לב: היה עומד ר״ג ומשמשם וכו׳ עד — מצינו גדול הדור ששימש שנא׳: והוא עומד עליהם וכו׳ עד מתי אתם מניחים כבוד שמים וכו׳ הלא הקב״ה מענן עננים ומצמיח אילנות וכו׳ ולכן עמד נח בעצמו ומשמשם, ואם לבהמות וחיות כך, לאנשים ויהודים במקום קדוש מעט עאחכו״כ.

והנה נח שימשם שנה שלמה עד שהיה גונח מכאב לב, ורק לעשות רצון קונו, ועכ״ז כשיצא מן התבה ונטע כרם של היתר, ולמצוה לקיום העולם, ויין לקידוש ולהבדלה, ויין לנסכים המשמח אלקים ואנשים ותיכף נענש, ויתגל וגו׳ ונתקלל בנו לעולם, היאומן כי יסופר פסק גדול כזה, בשביל פעם אחת בקרוב לאלפים שנה בלבל דעתו, ראה מה עלתה בידו, הרי עומק הדין מכוסה מבני אדם, ועלינו להזדרז בכל האפשרי במחשבה, ולהזהר מתרדמה של שטות. הא לך עוד בזה בקצרה, מצינו בנח שהיה גונח מכאב לב מפני שאיחר מזונות לארי והכישו הארי ולכן חלה (תנחומא נח). וקשה למה הכישו הארי, הלא צדיק כנח ודאי היה הארי מתפחד ממנו, וכענין שנאמר (בראשית ט:ב) ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ, והנראה בזה דבר נפלא, כי הקב״ה יושב וזן וכו׳ מקרני ראמים וכו׳ ונותן להם אכלם בעתם, והקב״ה נתן את התפקיד הזה להדמות אליו לפרנסם בעתם, והנה האיחור שקרה פעם אחת בשנה שלא נתן לארי מזונותיו בעתו, נחשב לו לחסרון במדה של — מה הוא רחום וכו׳ ונענש על זה והכישו, ואולי זה נחשב שחסר לו מעט בציור־משנהו של השכל. הרי לימוד נפלא מזה, שחובה על האדם להוציא כל כוחותיו מכוח אל הפועל, עד שגם העלם מאיזה כוח שהוא, אפילו כמלא נימא, שזהו העלם תמידי, כמה עונשו מרובה, ומכש״כ כוח שלם, וכש״כ כוחות רבות, — כמו הרחמים ונושא בעול והעברת פשע — והקנאה והשנאה, והסבל והענוה, וכהנה רבות, מי יכיל את העונשים המרובים האלה ר״ל. על כן החוב היותר גדול לאדם — להשים עמלו בכפו — על הוצאת כוחות מעלותיו לפועל, והם כלל המדות, ועל זה כתב הרח״ו ז״ל בס׳ שער הקדושה כי קיום המדות טובות כקיום כל התורה, כי עי״ז יגיע בנקל לקיים כל התורה, ולכן דברנו ביוה״כ העבר לחשוב בק״ש ב־ועשיתם את כל מצותי, קיום המדות, וכן בכלל — ללמוד כל השנה מוסר על זהירות מביטול תורה, וקיום המדות הטובות, כי זה כל התורה, אלה דברי אביך מברכך בכל טוב סלה.

מאמר ס״א

כי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח:כא)

הערה מלשון הקודש שהורגלנו הרבה בה וגם אין בה התנגדות מאיזה צד וגם באותם תבות שאנחנו אומרים אותם תמיד, ועם כל זה אנחנו רואים בנו, כי אין לנו בה תפיסה כמו בשפת ז׳רגון המדוברת, והראיה — כי כאשר ידבר איש ז׳רגון מהר מאד, אין לו לחשוב על כונות מלתו שידבר, משא״כ לה״ק בשגם שמורגל בהם, כתפילה, עכ״ז כשידבר תפילתו חיש מהר, צריך להתפיס מחשבתו להבין פירוש המלות, למה? כי שפת אידיש־ז׳רגון נולד והורגל מילדותו בה, עאכו״כ מדות ורצונות שהורגל בהם מילדותו, ומה גם בחלק נמרץ, ואפילו גם כשיחשוב רעיונות וכן התבוננות לכבות תאותו ורצונו, הלא כל זה בלא חשק הם, וגם אז התאוה והרצון מנגדו לזה, ומה יועיל מעט התבוננות לכבות רוב הרגלו מנעוריו עד עתה, והבן זאת היטב, כי אמת וצדק הוא כל דברינו בזה, וע״כ צריך ביאור רחב ־ איך להשתמש בחכמת המוסר לשבר תאותו, ואח״כ העיקר עזי״ת, השיבנו ה׳ וכו׳ אמן.

מאמר ס״ב

צריך האדם לדעת כי באם יש לו תלמיד טפש, — צריך ללמוד עמו כפי מעט הבנתו וקט שכלו, משא״כ אם ילמד אדם לתלמיד טפש קשה ההבנה, הכמות יותר משכלו — ישאר סכל, כן האדם עם־עצמו, — אל יחשוב האדם עם עצמו לכבוש את רצונו בדעות גדולות ונפלאות, כי אנחנו יודעים ורואים כי — ״עיר פרא אדם יולד״ (איוב יא:יב) וראה והבן כמה צריך האדם לגנוב דעת נפש של עצמו, כי יש רעיונות רבים, אם נגידם לאדם את הצורה בלי חומר, לא יעשה אצלו רושם כלל, אבל אם נמשיל לו את הענין ע״י משל או ע״י הטעמה בבדיחה בפסוק, אז יעשה רושם הרעיון המלובש בו רושם טוב עליו, ונוכל להראות בחינות על זה, והרי האדם עיר פרא, וצריך לשבור עצמו ברעיונות פשוטים שיקחו את לבו כמו זכרון יום המות, ולכן בגמ׳ (ברכות יח:) מעשה בחסיד אחד שהקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות, ופי׳ מורי יצ״ו (הוא גאון ישראל זצ״ל) שהלך לזכור יום המות על שנכשל בכעס וטוב לזכור שם, כי הראיה בחוש משברת הלב, ולכן תדעו עם מי אתם עוסקים, לשבור הלב צריך רעיונות פשוטים וטוב לנו.

מאמר ס״ג

ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו׳ בידכם נתנו (בראשית ט:ב)

המשך משבת בראשית. דברנו: כי האדם כשאינו מורגל בעיון, לא יחשוב אף מחשבה נחוצה מאד מאד. הנה אם יאבד מעיר אף תינוק אחד, נעשה מרקחת בכל העיר — ומכש״כ כשיאבד בעל־בית אחד מאנשי העיר, מי לא יחשוב ויאנח אנא הוא בא? והנה בלילה כשהוא ישן, יצאו ממנו כל הרגשיו — שהוא האדם במעמד החי, למה לא ידאג, אנה הוא הולך אז — האדם עצמו, שהוא אוהב א״ע מאד, ואז נוכל לקחת ממנו, כל אשר יש לו. אנה הוא אז, אולי הוא בין מזיקים, — אשר יגזלו ויחסמו ממנו כל נתח טוב באמת, ואולי הוא ח״ו אז, — בין הסט״א והקליפות, אשר יחטיאו אותו ויטמאו אותו, באותם מחשבות שחשב כל היום — רק לחומריות הטמאה. וזה פשוט מאד — כמושכל ראשון — כי העולם א״א שיתנהג ח״ו בלי מנהיג, מי שם חוק ולא יעבור, — לכל כוכבים ומזלות שלא ישנו תפקידם ויחרבו העולם, כמו שאמרו התוכנים כמה פעמים, כי יפגשו שני כוכבים זה בזה ויתרבו העולם, כמו שקרה כמה פעמים במסילת הברזל, וכן מי ״שם גבול לים עד פה תבא״, ומי שם מחסום בפי החיות הטורפות והאכזריות, — שלא יחריבו עירות גדולות וקטנות, ומכש״כ את העופות והרמש, רק שלא יחרבו העולם, ולהשתומם מאד, כי הוא מקרא מלא: ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו (בראשית ט:ב), ומאז אשר פקד ה׳ עליהם, אין אנו רואים שנוי ח״ו, הרי זה מושכל ראשון לחוש, — וכבר כתב הרמב״ן ז״ל, סוף בראשית ו:ב כי נחתם גזר דין על החמס, לפי שהוא ענין מושכל, אינו צריך לתורה, וא״כ צריך האדם לחקור — אנה יצא העצם העיקרי של האדם, שהוא הרגשיו? אולי למקום טומאה הוא הולך, במה שעסק כל היום, כנ״ל באריכות. והנה המקובלים כתבו, כי נפש הצדיק הולכת למקום קדושה, במה שעסק כל היום, ונפש הרשע להיפוך, ח״ו, והם מטמאים אותו ר״ל. עיין ברמב״ן נח ט־ו שופך דם האדם וגו׳ ויתבאר באר היטב, האמונה היוצאת מ״מוראכם וחתכם״ וכו׳, וזה מושכל ראשון. גם להשתומם מאד על ענין הבריאה, שהוצרך נח להביא אתו מכל מיני החי ומכל מיני הרמש, הרי שהם צורך הבריאה מאד, וזהו שרמזנו במכתב העבר, ״וירא ה׳ כי טוב״, וזה נעלם מאתנו מכל וכל, ומהסתם החכמים ידעו הרבה בזה. יתר הדברים קשה לי לכתוב עתה, ואי״ה עוד חזון כו׳.

העתק לשון הרמב״ן ז״ל: תמה אני אם הדרישה כמשמעה, — מיד החיה כמו מיד האדם — להיות עונש בדבר, ואין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר, ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו, שכל חיה שתטרוף אותו, פי׳ את האדם, תטרף החיה — כי גזרת מלך היא, פי׳ לחשיבות האדם, כי בצלם אלקים עשה את האדם, ע״כ גזרת מלך היא שתטרף החיה, להחשיב את האדם כי בצלם א׳ הוא, עוד להלן ברמב״ן ט״ו ״ועתה וכר הוצרך לצוות שיהיו שאר בע״ח לבני אדם, טרף לשיניהם של בני אדם, והם — החיות והעופות — ייראו מהם, מן האדם, ולא יטרפו בהם — בבני אדם, ואמר — אך את דמכם וגו׳ לרמוז כי לא ידרוש דם חיה מיד חברתה, א״כ נשאר בהם לטרוף זו את זו וכו׳, זולתי דמכם — של האדם — שיהיה אסור לכם ולכל החיים — החיות והעופות, שלא יהיה להם — לבעלי חיים טבע לשפוך אותו — את האדם, עכ״ל. הרי גלוי, כי רסן אשר הושם בפי החיות והעופות ושארי המזיקים, — שלא יחרבו עירות גדולות וקטנות, הוא רק צווי הכתוב, שהזהיר בהם על זה.

והנה זה דבר אשר עינינו רואות בחוש, וכבר כתב הרמב״ן ז״ל, סוף בראשית ו:ב ״כי לא נגזר העונש עליהם רק על החמס, לפי שהוא ענין מושכל, איננו צריך לתורה״. והרי זה ג״כ דבר מושכל חושי אשר עינינו רואות, מאז פקד ה׳ על כל החיות הטורפות — כי לא יזיקו בנו, ולא יחריבו העולם. והרי זה אמונה גלויה, חושית מחויבת. וזה כפתור ופרח.

מאמר ס״ד

כי בצלם אלקים עשה את האדם (בראשית ט:ו)

בזכריה יד:ט ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד. הענין, כי מאחד יצא אחד ולא נפרד, ואנחנו רואים כי הנבראים רבים, אבל יען כי כולם נבראו לתכלית אחד והתכלית יאחדם, והנה לפי זה הני מילי כשעושים רצונו של מקום — שזהו התכלית, אבל הבחירה הלא נמסרה להאדם, וכשאינו עושה רצונו של מקום — הרי כביכול מפריד האחדות של העולם, אבל כבר כתב בס׳ העקידה גבי מכירת יוסף, אתם עסוקים במכירת יוסף להפר רצוני, אבל אני לא אפריע אתכם ממעשיכם, כי הבחירה בידכם, אבל זאת תדעו — כי לבסוף — כונתכם לא תקום, כי אהפוך הגלגל מתוך מעשיכם שאתם רוצים להפר ממנו המלוכה, בזה גופא תשוב אליו המלוכה. וא״כ יוצא מזה — כי כן תמיד באחרית הימים, השי״ת יניח את האדם להפר עצתו כביכול, — פי׳ לעשות מעשים נגד רצונו, כאילו ממעשה האדם הרע — תופר עצתו של הקב״ה, אבל לבסוף; רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום, (משלי יט:כא) כי מהפך כל המעשים שנעשו נגד רצונו, בדרך הטבע, ותופר אחדות העולם כביכול לפי שעה, אבל לבסוף — מחזיר הקב״ה הגלגל ומכל מעשיו נהפך לתכלית רצונו ית׳, וא״כ באמת גם עתה כפי העומד בתולדות המעשים — העולם אחד, ואין נ״מ רק בזמן, ולכן נא׳ במדרש (ילקוט שמעוני ב:תתיא) ״שמח השי״ת במעשיו לא נאמר אלא ישמח — עתיד לשמוח״ היינו לבסוף כשיהפוך הגלגל מכל המעשים הנעשים תחת השמש, לתכלית רצונו הטוב, וזהו ״ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״ פי׳ כל הנבראים כולם נקראים ומתיחסים בשם ה׳, וזהו: ״ושמו אחד״ כי יהפוך הכל לתכלית אחד, והנה זה רק כוח אלקי, ולא אחר יכול זאת, — להפוך הכל לרצונו, ורק השי״ת הכל שלו, והמעשים שלו, והנה יש בזה ג״כ בחינה של כוח אלקי באדם, כי: ״בצלם אלקים עשה את האדם״ והוא: כי בכל עניני התבל, אינו יכול אדם לעשות מחסרון מעלה, כי החסרון — למשל אם יאבד ממון, אף שאח״כ ירויח הרבה יותר, אבל אילו לא היה מפסיד, אז היה לו עוד יותר, ונמצא כי ההפסד נשאר הפסד, משא״כ ברוחניות — על פי התורה — יכול האדם לעשות מחסרון מעלה. למשל, כשהאדם נרפה מהתורה, הרי זה חסרון גדול, אבל כשמתחזק שוב, נעשה מחסרון מעלה, כי כובש את יצרו יותר, (ברכות לד) ובמקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, והרי בזה מעלה מחסרון, כדמות מעשיו של הקב״ה, עושה מעשים שעושים נגד רצונו, כמו מכירת יוסף, ויתגלגל רצונו לבסוף ממעשים עצמם שהם נגד רצונו, וכן האדם על־פי התורה יש לו כוח אלקי הלזה, להפוך מנגד רצון המקום — דהיינו חסרון, יהפך מזא גופא רצון המקום — מעלה מחסרון, וזה כוח אלקי. ועתה התבונן בשכלך מזה ראיה על אמיתת התורה מן השמים, כי כוח האלקי הוא האמת, כי ה׳ אלקים אמת (ירמיה י:י) ובכל מקום שנמצא כוח אלקי נוכל להבין כי כן האמת, כי כן ראוי למצוא באדם מבחר יציר כפיו של הקב״ה — כוח אלקי, כמו השכל הנמצא באדם — הוא כוח אלקי, והמורגל בספר המידות, יודע כי הוא מורגל לאמת דבר מה שיתכבד בזה הטבע, כי כן ראוי לכבד הטבע ממה שאנו רואים חכמת הטבע הרבה כ״כ, וזה הענין ג״כ על דרך כזה — ממה שאנו רואים שחנן השי״ת דעת לאדם, (משלי ב:ו) מפיו דעת ותבונה, (תהלים ח:ו) ותחסרהו מעט מאלקים. והבן זאת כי היא אמיתית.

מאמר ס״ה

והנה האדם במעלותיו שיש בו, הן מעולם העליון, כי ״בצלם אלקים עשה את האדם״ (בראשית ט:ו) וכשאחז״ל (ברכות י.) כנגד הקב״ה וכנגד נשמה מה הקב״ה מלא כל העולם אף נשמה וכו׳ תבא נשמה שיש בה חמשה דברים וכו׳ דע כי השמחה מזה עצומה מאד, וכמו שאמר החכם החוקר, כי הנותן שמח יותר מהמקבל, יען כי המקבל נהנה בזמן קצוב, והנותן — המעלה שבו תשמחנו הרבה כי היא נצחית, ונמצא כשמרגיש המעלות הנפשיות, כי הם אצולים ממרום, נצחיים, מכירים את בוראם, השמחה מהם רבה מאד מאד, ותראה כי האדם נהנה ממאור עינים ראות הנפלאות והאוזן תדושן בשמיעת נפלאות, — והם רוחניות, מזה תבין כי הכרת המעלה היא משמחת את האדם הרבה מאד, ומעתה תבין כי המכיר בוראו — כי הוא תכלית המעלות, ישמח האדם מאד בלי גבול, לכן אמר החסיד מובא בספר ר״ח: אילו ידעתי כי בעד מצות יתן גיהנם ובעד עבירה גן עדן הייתי עושה מצוה, יען כי הוא רצון השי״ת. וקשה הלא רחמנא ליבא בעי (סנהדרין קו:) לב שלם באמת בלי עקלקלות, ואיך יכול להיות לב שלם בזה, אבל הענין — התענוג הנפלא מכל היא ידיעת השי״ת ולעשות רצונו, כי המכיר את גדלותו יתענג מאד לעשות רצונו, ושמחת ידיעתו ועשית רצונו — יעלה על יסורי גיהנם, עד שלא ירגיש בהם כלל, מאשר יכלכל אותו — שמחתו בידיעת בוראו ית׳ — ועשית רצונו, ומזה תוכל להבין כמה גדולה שמחת האדם במעלות נפשיות שלו, כי יבין שמתדמה לבוראו ית׳, ורק השכורים מבלבלים אותו, כמבואר במאמר, ע״כ ירחיק השכורים — החסרונות וירגיש בשמחת מעלותיו.

מאמר ס״ו

ראשי פרקים. אמר החכם: ״מי שיודע נפשו — יודע אלקיו״ — הענין, כי נאמר: כי בצלם אלקים עשה את האדם (בראשית ט:ו), ולכן המביט בצלם האלקי יבין באלקות, — המביט בנפשו יבין מצלם שלה, אף כי מה דמות תערכו לו, עכ״ז מכוחות נפשו הבלתי מוגבלות — נעלות מדרכי החומר, — יבין ממנה — כמה נשגבים בערך זה כוח אלקים נשגב ה׳ לבדו, וזהו כונת הפסוק (איוב יט:כו) ״ומבשרי אחזה אלוק״ פי׳ מצלמו שהוא צלם אלוקי — יחזה מראות אלקים, כמו המביט במפת הארץ יבין חבל הארץ, ואם כי אין ערך ודמיון כלל נקודת המפה למרחבי הארץ בפועל, — אבל הוא יבין מזה מה שיש לו להבין וכו׳ גם כי אין דמיון וערך כלל, ולמשל: אנחנו רואים כי מה שימצא בדבר עולמי — סגולה מיוחדת מזולתה, ההבדל ההוא נותנת יקר וגדולה לה, כדמיון — אבן טוב, הכל מחבבים אותו, הכל שומרים אותו מאד, הכל מתקשטים בו, הכל שמחים בו, למה? כי יש לו סגולה מיוחדת ומובדלת משאר אבנים, ובמקרה רחוקה תקרה הסגולה ההיא באבנים, ע״כ ההיא תתיקר מאד, וגם נותנת יקר וגדולה לבעליה שהשיג אותה, והנה הסגולה שלה — אינה כ״כ סגולה רחבה שתזכה עבורה כל הכבוד הזה, ולא זכתה מצד עצמה לכל היתרון הזה, אלא רק המיעוט שאינה מצויה כמותה רק מעט, — נותנת בה היקר והגדולה ההיא שאנחנו נותנים לה עבור מיעוט מציאותה, ועם כי מוכרחת היא בסגולתה־והסגולה שלה אינה כ״כ בתועלת רב. מעתה כמה יקר וגדולה ניתן למעלה עליונה כמו — דעת אלקים או הליכה בדרכיו ית׳, והיא בסגולתה ארוכה מארץ מדה בגודל התועלת — בלתי גבול היוצא ממנה, וגם אינה מוכרחת בטבע באדם, אבל היא בחיריית וגם מיעוט מציאותה בו, ועל כל אלה נקל להבין, — כמה יקר וגדולה ניתן וינתן למי שנמצא בו המעלה הנשגבה ההיא, והבלתי מוצאת ברוב בני אדם, ועתה הלא תראוה מן המשל החומרי ההוא, — נבין המשל הנפשי ההוא, — האם ערך בין המשל והנמשל, ככה המשל הנפשי אין ערך לעומת הנמשל האלקי שדברנו, [וממוצא הדברים נוכל להשכיל עד כמה חובת האדם להכיר כוחות נפשו, כי כמו ממש לדעת מפת הארץ במקום שלא היה עוד מעולם, אי אפשר רק ע״י לימוד ידיעת המפה, ככה ממש אין באפשרי לדעת ולהכיר כוח אלקות רק על ידי הביטו במפה של צלם האלקי אשר באדם, ורושם חזק צריך לעשות אצל המבין את הדברים האלה, להתחיל להכיר כוחות נפשו המרובים, ועמוק עמוק הוא מי ימצאנו] והנה נכיר מכוחות נפשנו כי הצלחת האדם קרובה מאד, ורק בידים ממש ידחנה ח״ו, הנה אנחנו רואים בכוחות נפשנו כי הדבר שעושה תועלת ומתרשמת ביותר, תרבה מאד תשוקת האדם להרחיב זה עוד ועוד, ולהמשיך בזה ליותר ויותר, וכן לפרוץ בזה יותר הלאה והלאה, גם בכוחות הגשמיות אנו רואים כנ״ל — מי שמרויח מאד, תשוקתו לעשות מעשין בזה — ביתר שאת ויתר עז מקודם, וכש״כ בענינים נפשיים — מי שמרגיש הצלחה בהם — כבחכמה וכדומה לזה ממעלות נפשיות, ההצלחה תעורר רגשות הנפש נעלות מאד להשתוקק עוד להוסיף אומץ (וכאשר אמרנו היום אור ליום ו׳ פ׳ תרומה, כי אצלי — הדבר שאני עושה עם תשוקה, נגד הדבר בלי תשוקה, ממש כמו מעשה לבלי מעשה, ומזה מוסר נמרץ להאדם, ידוה לבי מאד על זה, כי ידעתי — אם היה עושה בתשוקה הכל מי יודע לאיזה מדרגה גדולה היה מגיע בימי חלדו, כי התשוקה תרחיב כוחותיו, ומתרומם דעתו למעלה ראש, ותסיר העצלה ויתרגש רגשות הנפש לרוץ כגבור אורח החכמה והמעלה, וע״כ הקפידה התורה מאד על העדר השמחה, כי העדר השמחה — העדר התשוקה, כי הם אחד, וכל מה שיוסיף תשוקה יוסיף הצלחה. ע״כ העתק מענין של היום לענין שלפניו) וכאשר הקדמנו שממפת הארץ נדע בפרטיות ממרחבי הארץ, ככה מצלם אלקים נוכל לראות גודל רוממות כוח האלקי, כי מה שיש ברישומי המפה — יש במרחבי הארץ, ממש ברוחב ובאורך הרבה מאד יותר, וכן באם נראה בצלם אלקים כוח — כי התועלת פי׳ ההתפעלות והרושם יעוררו בו כוחות נפשו ברגשות חזקות, ככה נוכל להבין עד כמה תשוקה של מעלה להעניק לאדם חכמה בלתי מוגבלות באם יעורר האדם כוחות נפשו להועיל ברושם פנימי, ומי יודע לפי חשבון הזה עד כמה תגדל ההצלחה של אדם המעורר כוחות נפשו עד שיבוא לעזר ה׳, ולא לחנם אחז״ל (מד״ר שיה״ר ה:ג) פתחו לי פתח כמחט של סידקית ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. הרחבנו בזה המשל על כל כוחות הנפשיות להבין מהמפה וכו׳, ודבר חדש הוא אצלי, יקר לי מאד להועיל. אכתוב לך בני יקירי איזה משל, אשר פה לא הגדתי זאת, כי חשבתי שמעט יכירו זאת, ואליך בני יקירי אכתוב, כי ידעתי שתכיר זאת היטב, אם נרצה לדעת מתיקות ידיעת ה׳ — נבין מצלמנו המפה שלנו, נראה כי נתפעל ונשמח מאד בדבר שכלי ודבר ישר הרבה, וכל עוד שיתגדל השכל וישרות הדבר, תגדל ותשגיא שמחתנו, הלא נראה מזה גודל השמחה ההיא במקורה העליון בלי גבול ההשכלה וההישרה של מעלה, כי ממפת הארץ נדע כדור הארץ ממש, ומעתה אם כאשר תשיג הנפש חכמת חוץ לה ־ ותתחבר עם נפשו לאחד, שמחתו גדולה כ״כ, כש״כ ידיעת השי״ת, אשר הוא מקור כל חכמה ומדע, הוא החכמה, הוא המדע, הוא היושר, כמה וכמה תתן לאדם שמחה בהשיגו ידיעת אלקות, אשר הוא מקור השכל והיושר. ונפלא לקרב אל השכל בפשוטו, — כי כאשר יעסוק באיזה חכמה או דבר ישר, ומוצא בהם טעם, ומביאו להתרחק מן התורה ח״ו, יבין מיני׳ ובי׳ במה תגדל הנאתו וחדותו בהשיגו בעדך מה מידיעת אלקות בזה, ומה עוד בבא, אשר שם יצא ממערה לאורה, והרי זה הדבר — כהקדמה למה שנרצה לדבר, נראה פה בביה״ת דגרובין, כי זה כל האדם — להבין מה שהוא מדבר ושומע, להבין מה שהוא מבין, כי רובא דרובא אין האדם מבין דברי עצמו ולא יבין תבונת עצמו, וזו השכלה נפלאה לאדם, להועיל מצד עצמו וכמה חסרון ידיעה של הנ״ל, כאשר יבא להלן. והוא:— אנחנו נכסוף זה כמה וכמה להערות עלינו נביא וחוזה השלוח מאת ה׳ אלינו, אליו נטה לדברנו, לדעת נקל, כי הנביא הוא הידיעה חוצה לנו, ורק תתאחד עם ידיעתנו פנימה — ידיעה ידיעה נבואית של עצמנו, הרי היא תיכף ומיד פנימה לנו, — בלי הצטרפות מאמר הנביא עם ידיעתנו, והנה נתפעל ונשתומם כי שלח הקב״ה בימי החושך ההם נבואה בלבותינו ואין אי ששם על לב, והוא: כי ידוע שמעשה האדם מעיד על מחשבתו הפנימית, כי המעשה היא קולמוס הלב, ואראה פלאות, — נפלאים מעשה ה׳ בדור הזה, הנה טבע האדם — כאשר יחלה איש מחלהו, יתחקה הרופא על שרשה של המחלה, ולתת ההיפוך, כדומה נגד חמימות קרירות, הנה נראתה קשת המחלה בישראל, בהתעורר שנאתם בלבות היושבים ביניהם, למה, — מפני שהם מובדלים ומופרשים מהם, וא״כ כאשר נרצה לרפאות המחלה, מובן כי מהצורך להסיר את המקור של המחלה, — היינו הפירוד, ומה עשו היהודים במקומותם, וגם הדור החדש? קבלו על עצמם לשמור השבת, שלא לאכול טרפה, וכדומה, כאשר ספד לנו ידידנו ר׳ נ״צ שבא לפה מקובנה, והנה התימא רבה לרפאות המחלה בחיזוק שרשה — היינו הפירוד, כי הדת תפריד, אע״כ נתגלה לנו סוד, כי רוח נבואה טמון בלב האדם הישראלי, המצפון המושרש בקרבו להאמין, כי יש לה שורש רב ממש, ואז״ל (אבות ו:ב) בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב, לא בהר חורב, אלא — בלבי ובלב כל ישראל יוצאת בלב — בת קול מאמונת הר חורב, ורק: אני ישנה ולבי ער (שיר השירים ח:ב) פי׳ עומק הלב נוהמת בנהמת ים אל האמת, ורק מחמת— אני ישנה — איני שומע העירנות של הלב וצעקתה, פלאי המצפון גם בגדרי האמונה, ולכן כאשר הקיצו מעט משנתם, — נשמע לה בת קול של לבם — היא הנבואה ממש הנתונה בלב האדם, אם כי כבר נשכח מהם כמעט שם שמים מפיהם, ובחרפות וגידופים על מקיימי הדת וחוקקיהם, אשר דמינו כי שם ישראל לא ראוי להם, עתה נתגלה בעליל ״נפלאים מעשיך ה׳״ הלא חכמת האומה הזאת, וקראת לה — גוי אחד בארץ, ונתברר כי רק: ששזפתני השמש בני אמי נחרו בי, וכאשר הסירו מה — הרגישו קול הנבואה הנתונה לנו ממרומים להאמין בה׳ ולהתחזק בדתו ולקרא אליו, וזה אצלי ממש — נפתחו שערי נבואה בדור היתום הזה, נפלאים מעשיך ה׳, אמת, אמרתי כי יש למתעקש להתעקש בזה, ידעתי מה שיש לו להשיב על דברי, אבל ידעתי מה להשיב לו ויודה לדברי, היינו — ירצה הבלתי מעמיק על דבר — לאמר כי כל הגוים מרבים עליהם שנאה — בשביל רוב גדולתם ותאותם לחיי המותרות והפאר, ע״כ פונים ההיפוך. אבל אומר לו: הבן היטב — למה לא יקצפו על חיי מותרות של שארי הגוים ואם כחול ירבון, אלא ודאי פירוד הדת היא שורש השנאה בם, וא״כ אותם האנשים אשר לפי דעתנו היינו חושבים שכבר סתרו בנין הדת מכל וכל — לחרף ולגדף שם ישראל המקיים דתו, כידוע, ואם כבר סתרו כל הבנין — מה חסר לסתור — עוד חוט השערה להסיר שם ישראל ח״ו מעליהם — כדי למלט נפשותם מתלאות, ולא זאת עשו, אבל התפרצו נגד המחלה לעודדה ולחזקה — להגדיל הפירוד, הרי זה אות נאמן וחזק — וקול נבואה ישמע בארצות תבל, השלוח להם בלבותם ממרומים — אל השי״ת, מבת קול היוצאת, פי׳ עומק הידיעה הנאמנה המושרשה לנו באמונה של תורת משרע״ה, נפלא הוא מאד מאד על התחדשות הנבואה בדור חושך, ואין איש שם על לב להתפעל ולהשתומם ולהתחזק באמונתו לפעול ולהסיר שינת הטבע הזמני ממנו — ״אני ישנה״ וכמה יש לנו להתעורר מזה עתה בני יקירי לקול הדברים המועילים היוצאים ממאמר הזה, והיו לאחדים בידך. אם אמרתי להודיעך את אשר דברנו היום אור ליום ו׳ הנ״ל — קצר גליוני והאור סמוך לבקר, נעלים מאד להועיל, אדמה כי לא שמעת מעולם — כדברים האלה — במוצש״ק העבר והיום — בסגנון אחד להסיר אולת ההטעה מהאדם, ובלתי אפשר לבאר הכל, אך אולי אפשר עוד חזון, ע״כ הודעתיך זאת, למען אכנס בחוב מעט לבניי היקרים לי.

ובענין ידיעת כוחות הנפש, ובענין כוח התשוקה, והעיקר בעמקות של הענין האחרון בבחינת בת קול היוצא מהר חורב בסוד הנבואה, וענין ששזפתני השמש, וכל אלה אפילו כנראה מדבריו אפילו בחפשים וקלי דעת, ברוח שמימי המתפשט בכולם, וכל אלו פלאי ענינים, שגם הוא זצ״ל מסרם להבנת בנו ז״ל, ועל כל אלה להעיד בזה, שהמאמר נשגב עד מאד והעיקר להתבונן ולהתעמק בו בכל מלה ומלה, ובכל הבחנה והבחנה, ואז אולי ואולי נשיג מה.

מאמר ס״ז

ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. וישת מן היין וישכר וגו׳ (בראשית ט:כ-כא)

ענין מעשה בועז ורות, למה אנה לידו כזה — ע״י דבר לכאורה פלא (רות ג:ז) ותגל מרגלותיו וגו׳, הענין כי מעשה נח שהיה איש צדיק וגו׳ (בראשית ו:ט), מקודם ביארנו גדלותו של נח כי היה בעל דעת נורא, — עד שלא עשה עליו רושם מעשה המבול — שזה ממש כאדם שהולך ורואה בחייו בגיהנם, ורואה רשעים הנדונים בו, ומי לא יתפעל מזה ־ לעשות בלבו רושם חזק עד מאד, ואעפ״כ לא מצינו בתורה — עליו תואר גדול אחר המבול מקודם המבול, למה? כי היה לו כל כך רושם יראת ה׳ בקרבו, עד שלא נתפעל אחר המבול מאומה, כי כל מה שאפשר לו להתפעל מיראת השי״ת כבד נתפעל ונתרשם מקודם, ואעפ״כ כשנטע כרם נאמר עליו (בראשית ט:ב) ויחל נח וגו׳ ויטע כרם ויש בבראשית רבה פ׳ לו אמר לו שידא שמדין שותפי את, למה? כי היין מסיר דעת האדם, ואז יקל לו לצודו ברשתו ח״ו, וכן היה אח״כ כנא׳ שם: וישת מן היין וישכר ויתגל וגו׳ (בראשית ט:כא) עיין במד״ר שם מה שנאמר עליו, הרואה כל זה, הוא נבהל, כי עאחכו״כ במי שאין לו דעת כל כך — עד כמה יזיק לו הסרת הדעת, ועאחכו״כ מי שהולך תמיד בלא דעת — שכרות ולא מיין — רק מתאוה וחמדה, עד היכן הוא שותפו של שידא שמדין, ולכן אמר שלמה המע״ה: מקור חיים שכל בעליו (משלי טז:כב) ואמר הנביא ע״ה: שימו לבבכם על דרכיכם (חגי א:ה), והנה איש כללי חובה עליו יותר — ללכת הכל בדעת ובישוב, ואל האדם החכם אשר חכמה אצלו חביבה מכל הון, יתפעל וימלא חמה על כל דבר אשר נגד החכמה, וכענין שאחז״ל (תענית ד) ת״ח דרתח אורייתא קא רתחא בו, והנה מעשה רות לכאורה אינו הגון לעשות כן, אבל לנסות מדעתו — כדאי גם בדבר נגד החכמה, ומזה כדאי למשיח ה׳ שיצא ממנו, כי הוא איש כללי, וראוי — והכל בישוב הדעת, וכמו שמצינו בשמואל שחשב למשיח את אליאב אחיו של דוד, ואמר לו השי״ת: כי מאסתיו (שמואל א׳ טז:ז) למה? כי נכעס על אחיו — ולא היה בישוב הדעת כ״כ לפי ערכו הרם, וזה מוסר נפלא.

מאמר ס״ח

בענין דור הפלגה

ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ. (בראשית יא:ד)

אחז״ל (בבא מציעא מד.) מעות אינו קונה, אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ודוד הפלגה עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו. ויש להבין ־ מה ענין זה אצל זה, ובודאי לא לחנם דימו זה לזה. מקודם נדבר מענין דור הפלגה. המדקדק בפסוק — אשר אמרו לעשות מגדל וראשו מגיע השמימה וגו׳, וכי שוטים היו? לא דבר הכתוב בשוטים, ועוד דקדוק עצום כי חילק הכתוב — מתחילה אמרו (בראשית יא:ג) נלבנה לבנים, ואח״כ: נבנה לנו עיר מגדל וגו׳, ענין הלבנים לא היה חטא — רק המגדל, ולמה מזכיר הכתוב לבנים, בודאי מובן שאין מגדל נעשה בלי לבנים? הענין הוא כך, כי יש יראה חושית, ויש יראה שכלית, בכל אחד יש מעלה וחסרון, יראה חושית היא יראת עונשי עוה״ז, כי באמת המביט על עצמו ימצא — עונש מדה כנגד מדה, וכאז״ל: אם רואה אדם יסורים וכו׳ יפשפש במעשיו (ברכות ה), ואם כי אנו רואים כמה עוברי עבירות מצליחים, ־ אין זה קושיא כלל, ר״ל מהצלחתם כזאת, כי זה על צד הנקמה ואין להאריך בזה, אך האמת המוחלט ־ כפי שיעור קבלת עול התורה והמצות, ־ ככה מעבירים ממנו לעומת זה עול ד״א (אבות ג:ו), וזה נראה בעליל למעיין בה היטב, וא״כ יש בזה מעלה שהיא קרובה לתועלת, כי ההרגשה בזה נקל יותר מיראה השכלית, אכן החסרון בזה, כי הלא אדרבא מוספת תאוה מצד אחד, כי יסודה על טובת עצמו, וגם יש לה גבול, כי אם יצליח בכל אשר יפנה — כי יש לפעמים אשר דין השמים נותן — שעונשו יהיה רק לעוה״ב, לא יועילנו זאת, אבל עונש השכלי היינו יראה שאחר מיתה, הוא נגד כל תאות עוה״ז, וגם אינו נמלט ממנה, כי אם זה יצליח, בזה אדרבא יתוסף בו יראה — כי אז עונותינו צרורים וחתומים באין מגרעת, וזה ודאי כי כל עונשי העוה״ז כפלי כפלים מאיוב — אינם כלום נגד עונש קל שבקלים מעונשי עוה״ב, ואין זה אלא שטות גדול מוטבע באדם שלא לרחם על עצמו, כמו השוטה שאנו רואים הוא מחבל בעצמו — מחמת שאין לו הרגש אנושי, כן אנו כשוטים בענין הנעלה הזה, וזה כל האדם לקבוע עתים להתבונן על זה, אם בעונש אם בשכר אם בשאר דרכי המוסרי, כמו התבונן בהבלי העולם, וכהנה רבות קצר מהכיל. והנה ודאי כי היו דוד הפלגה יראה שכלית, כי זה רחוק מהרגש, ועל זה לא יועיל ההתבונן, — רק הלימודי־ההרגלי, ונקל להבין כי לזה צריך התפשטות מתאות עוה״ז להשיג קצת הרגל והרגש מזה, והם היו משוגעים בתאות, ע״כ יראו פן יענשו בעוה״ז, מה עשו — בחרו להם דרך ללחום כביכול בהשי״ת — לקחת הצלחת עוה״ז בע״כ, וזה, — כי הלא ברית כרותה (פאה א־א) אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, וחשיב שם רוב הדברים שבין אדם לחבירו, ובאמת כי זה המועיל מאד, והצלחת עוה״ז לאהוב את הבריות ולהיות מעביר על מדותיו, כי אז מעבירים על כל פשעיו, אקצר במקום שיש להאריך אכן יש במדות שני ענינים, האחד להיות מטיב לזולתו, ועוד — העיקר להועיל לקנות תכונות טובות בנפש עבור זאת — שלא לאהוב את עצמו כלל, וממילא להתרחק מתאות כלל וכלל, אבל אצלם היה קוטב תאותם למלאות משאלות נפשם בכל מילי דמיטב, וזה היפוך מהנאמר במשנה (אבות ב:א) כל שהיא תפארת לעושיה וכו׳ ואצלם לא היה תפארת לעושיה (כונתו כי עשו רק להנאת עצמם כנ״ל), קצרתי בזה, ואסמוך על בינתכם הטובה, וזה ענין הכתוב: הבה נלבנה לבנים, היינו העדות על משאלות נפשם בתאות, כמשכ׳ הרמז״ל: נחזיק טובה לשוטים, אשר בנו ארמונות בצורות ואינם בטוחים אף לחיי סוכת נוצרים, וזה העד מהלבנים שלהם — כי הם בעלי תאות, והעולם אין אצלם ארעי רק קבע, וא״כ מה שרצו לבנות מגדל עד לשמים, היינו מגדל ההתחקרות — כדי להשיג הצלחת עוה״ז — המכונה ״תחת השמים״, וזה לא היה תפארת לעושיה, רק אדרבא גנאי לעושיה — לחזק תאותם, ולזאת נגזר עליהם הפירוד, כי (סנהדרין עא) כנוס חבורה לרשעים רע להם ורע לעולם, ולפי זה דימו חז״ל את מי שחוזר מקנין כסף — לדוד הפלגה, כי באמת כונת חז״ל בתקנתם, היה כדי לחזק שלום המדינה, היינו לעזור זה לזה שלא יאמר נשרפו חטיך בעליה (ב״מ מז) כמבואר שם, אבל לא שתצא תקלה מתחת ידם — להריסת שלום המדינה, דהיינו לחזור מדבריו, ולזה אמרו: מי שפרע וכו׳ ומדור הפלגה, אף שלכאורה עשו דבר טוב — היינו התחברות, עם כל זה כיון שעומק כונתם לא היה תפארת לעושיה, קבלו עונשם, כן האיש הזה — אף שלכאורה מה הוא, הלא חז״ל התירו לו, מ״מ גילה בנפשו שאינו מקיים דבריהם ז״ל בתפארת לעושיה, רק כשמוצא מקום לתאותו, פורץ גדרו של קבוץ המדיני.

שייך לעיל, ענין המגדל, אף שבפשוטו ודאי אמת ־ מגדל ממש, עכ״ז יכול להיות שזה היה לזכרון ולרושם חזק בנפש על בחינת ההתחברות אשר חתרו להמציא עצה לקחת כביכול בע״כ הצלחת עוה״ז, אבל הקב״ה הפריע עצתם, כי פירוד לרשעים וכו׳ (סנהדרין עא:) אבל לצדיקים טוב החיבור, ונזכה לשלום ממקומינו וממקום אחר.

נחזור לענינינו שזה העיקר שיהא תפארת לעושיה ותפארת מן האדם, אף עפי״ז ישבנו מדרש פ׳ תולדות סג׳ בשעה שהצדיק נולד — גילה אחר גילה, היינו כי בעת שאינו תפארת לעושיה, ורק מן האדם, הוא מעלה אחת וחסרון אחד, וא״כ הוא פעם גילה ופעם יללה, כי מעשיו במעלה וחסרון, מעלה וחסרון, אבל אם תפארת לעושיה גם כן, הוא גילה אחר גילה, כי מעשיו הולכים הכל על צד המעלה בלי הפסק, ואז גילה אחר גילה, נגילה ונשמחה בך.

לך לך

מאמר ס״ט

ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו׳ (בראשית יב:א)

אז״ל (בראשית רבה כט:ג) שלש מציאות מצא הקב״ה אברהם דכתיב: ומצאת את לבבו נאמן לפניך (נחמיה ט:ח) וכו׳. הענין הוא כך, כי הוא ית׳ ״יהיב חכמתא לחכימין״ (דניאל ב:כא), פי׳ כי הוא ית׳ חונן לאדם דעת בטבע, להבין ולהשכיל על דבר, כי אין דבר עושה את עצמו, כי כל דבר קודם שנעשה — אין מי שיעשנו, ואחרי שנעשה, הרי אין צריך שיעשנו, וא״כ בהכרח יש אחר שעשאו. ואחרי שמצאנו עולם ומלואו מוגבל, נחקור עליו מי עשאו? אם הוא עשה עצמו, — הלא קודם שנעשה לא היה ממנו דבר שיעשה עצמו, ואחרי שנעשה הרי הוא עשוי, ומי עשאו? ובהכרח מי שהוא מחויב המציאות, קדמון בלי ראשית, ובלי אחרית בלי גבול, ואין האדם הנברא בגבול, — משיג הבלתי מוגבל, והוא הבורא ית״ש. ורק משיג כי הגלגלים והכוכבים והמזלות מסבבים והולכים, מי מסבבם? ע״כ המסבב הראשון מסבב כל הסיבות בכלל ובפרט, — הוא מסבבם, והוא הבורא ית׳, ואחרי שהוא ברא יש מאין, נבין מיד כי הוא שלם בתכלית השלמות, בלי שום חסרון, ח״ו, דאל״כ לא היה אפשר לברא יש מאין, ורק כיון שהוא שלם בכל מיני שלמות, א״כ בהכרח אינו צריך להעולם, דאל״כ הרי זה ח״ו חסרון בשלמותו, וכבר הקדמנו בהכרח הדעת שהוא שלם בכל מיני שלמות, וע״כ שהוא אינו צריך להעולם, וא״כ למה בראם? וע״כ לטובת הנבראים, ובהכרח הדעת מחייב להתקרב אליו, כמו כל היסודות נמשכים למקורם, — אבן נופל לארץ, אש הולך למעלה — ליסודו, ואחרי שהוא עיקרא ושרשא בכל עלמין, בהכרח להפנות אליו ית׳, ואחרי שהוא ית׳ נעלם ונשגב מכל חי, כמובן, — מה התחברות ודמיון יש בין מוגבל לבלתי מוגבל, כענין שנאמר (ישעיה מ:כה) ואל מי תדמיוני וגו׳ וע״כ לפנות אליו ית׳ ע״י ידיעה שנדענו בדעת — ע״י פעולותיו שאנו רואים בעולם, ועל ידי זאת יתקרב אליו האדם, ואחרי שהוא ית״ש רואה כי האדם משכיל במה שיוכל להשכיל, ויודע אותו בפי מה שיוכל לדעתו בשכלו, אז הוא ית׳ מקרב אותו ומלמדו חכמה, — מה שהוא למעלה משכל האדם, וזה ״יהיב חכמתא לחכימין״ וזה נפלא.

והנה אברהם אע״ה היה ראש הפילוסופים להבין כי יש ממציא כל המציאות בורא עולם כנ״ל, ועוד ראיות רבות כמבואר בפילוסופיא הנכונה, והבין כי עיקר הבריאה היתה לדעת אותו ולהתקרב אליו ית׳, וכל כך היה חזק מחקר שכלו ביסוד הנ״ל, עד שבנה על זה בנינים רבים ועצומים, עשר שנים נחבש בבית האסורים בחבלי ברזל, ולא ענוהו מן השמים כלל ־ משך זמן רב כזה, התבוננו מה זאת שנה אחת בבית הסוהר, והכל — לנסותו אם שכלו והכרת מחקרו חזק, וכענין המבואר בהקדמת תקנת עשירי, ולא עוד אלא שכך בנה על שכלו ומחקרו — ומסר עצמו לאור כשדים לקדש שם שמים, הוא הראשון אשר הבין מדעתו בשכלו אשר חנן אותו החונן ״בצלם אלקים עשה את האדם״, ופי, רש״י ״להבין ולהשכיל״, וכל כך היתה השכלתו חזקה, עד שבנה עליה בנינים בצורים לסבול כל כך משך זמן רב כזה, ובכל מיני סבל, התבוננו וציירו היטב הדבר הנשגב הזה, — והשתוממו על זה, ואז דוקא כשמסר עצמו כל כך לעבוד את שכלו, אז ראה הקב״ה שיכול לעבוד את שכלו כל כך, ראה הוא ית׳ שראוי החכם הפילוסוף הנפלא הלזה, אשר יכול לסבול כ״כ בעבודת שכלו, להיות עבד נמכר לשכלו. ואז דוקא נגלה אליו ממ״ה הקב״ה כנאמר: ״ויאמר ה׳ אל אברם לך לך״ וגו׳, כי אחרי שהרגיל להיות עבד על יד שכלו, — מכש״כ שיהיה עבד ה׳ ע״י אמונה העולה למעלה ראש, וכענין שאמר דוד המע״ה לשלמה המע״ה (מלכים א׳ ב:ב-ג) ״וחזקת והיית לאיש״ פי׳ להוציא לפועל כחות האדם, באשר הוא אדם, אז ״ושמרת את משמרת ה׳״ וגו׳ — כי האמונה הבאה אחרי מחקר השכלי ג״כ אז ע״י השכלת אמונה, ע״י ידיעת התורה, תהיה חזקה מאד בל תמוט, ולכן לא נגלה אל אאע״ה, — רק אחר שראה שנתחזק שכלו, ואז יהיה כלי מחזיק עבודתו ית׳ ונגלה אליו, וזהו מציאה גדולה, כי האדם — בעל בחירה, ואילו לא סבל כ״כ במחקר השכל לבד, לא היה ראוי לגילוי שכינה, ולא היה לנו ח״ו תורה, ורק על ידי בחירתו זכינו לכל הכבוד, כהיום הזה.

וא״כ יצא לנו מזה דבר חדש, שאין האדם ראוי לקבל התורה באמת, — עד שתקרא תורה דיליה, כאז״ל ״ובתורתו יהגה״ וגו׳, אין זה אלא כשיוכל לסבול הרבה בשביל עבודת השכל, פי׳ שמרגיל עצמו לשמוע לעצת שכלו, אף אם יסבול הרבה ח״ו בשביל זה, ולא כדרך בני אדם אשר יבטח שגם בעוה״ז תיכף כשידמה לו שהוא הולך בדרך התורה, עומד ומצפה תומ״י שינחוהו מן השמים לטוב גם בזה העולם, אלא אדרבא יחשוב, — יהיה מה שיהיה ח״ו, והוא מדרך הטוב לא יסור, כאאע״ה אשר סבל עשר שנים יסורים רבים, ועכ״ז לא זז מגזרת שכלו, שלא לנטות מהמסובב כל הסבות, עד שאח״כ הפיל עצמו לכבשן אש בעבור מחקר שכלו, ולא נטה מהאמת, אף שעד עתה לא עזרוהו כלל, ואז הוא ראוי לקיום התורה, כמו שעבד נמכר היה לעצת שכלו, מכש״כ לצווי השי״ת בגלוי, ואז ראוי לברכות התורה והבטחותיה לראות עין בעין. וזהו שאחז״ל שלשה דברים ניתנו על ידי יסורים, ואלו הם, תורה וכו׳, פי׳ שמתחילה יפקיר עצמו על קיום התורה, ולא יצפה שמן השמים ינקמו נקמתו, רק ירגיל עצמו לעבודת השכל אף בלי עזר, ואז הוא מוכן לקבלת התורה, ״ובתורתו יהגה״ והיא תשמרנו בהבטחותיה, וזהו שאז״ל במ״ח דברים שהתורה נקנית, ״בקבלת היסורים״, פי׳ יסורים בשביל קיום התורה, דאל״כ מה זה ענין לקנין התורה, ולדעתי זה מבואר במדרש ״ויאמר ה׳ אל אברהם״ אחר אור כשדים אמרו, משל לבירה שהיתה עומדת, התחיל להציץ, כלום יש בעל הבית לבירה, הנראה לכאורה, שעד עתה לא ידע שיש לעולם מנהיג, א״כ למה מסר עצמו למיתה, אמנם לפי הנ״ל ניחא, הוא סבר שמן השמים אינם עוזרים להולך בצדק בזה העולם, ורק שכרו בעוה״ב, וכיון שראה שניצל, אמר יש ג״כ בזה העולם עזר לצדיקים, וזה לא ידע עד עתה, ואל תשיבני מכל התפלות שמבקשים על צרכיו, אינו רק כמו תהלה להראות כי הכל בידו ית׳, וכדרך שאמרו כל גדולי הראשונים ז״ל.

ובדרך זה ניחא לי מה שהיה קשה לי הרבה, מדוע לא נזכר מעשה אור כשדים שמסר עצמו למיתה מדעתו ושכלו? והנראה כי אאע״ה היה ראשון בזה, הלא לכאורה זה היה יותר מעקדת יצחק בנו שהיה בצווי השי״ת, וגם ידוע שהאדם אוהב את עצמו יותר מכל, ובעקידה נאמרה פרשה שלמה, ומעשה נורא כזאת, שיעמוד אדם משכלו נגד העולם כולו בדעתו, ולא יפותה מהם כמלא נימא ויעמוד בצדקתו זמן רב כזה, ולא ימשך אחד משפחתו ואחר כל העולם כולו, ואדרבא לחם עמהם ומרד במלך גדול כנמרוד אז בתקפו הרב, ואדרבא רבים השיב מעון, ולא פעל עליו מעשה השכנים, כי הרבה שכנים רעים עושים, ולא פעלו כל טרדותיו ומלחמותיו להטרידו מצדקתו מאומה, אשר לא היה בצווי רק השכלה מעצמו, אתמהה! ואשתומם! היאומן והישוער פילוסוף נפלא כזה, ולא די זאת אלא שמסר עצמו למיתה משונה, לשרפה נוראה בלי צווי, הכל במחקר שכלו הזך, היאומן והישוער לנו תוקף גבורת שכלו? [שמחה גדולה לאדם כי זכינו להיות מבניו, וגם חוב גדול עלינו לומר מתי יגיע מעשינו למעשי אברהם יצחק ויעקב].

ולפי השערתנו זה גדול הרבה מעקדת יצחק, והנה העקדה פרשה שלמה בתורה, וכל הגבורות והנפלאות מהפילוסוף הנפלא הלזה, עצמו מספר, לא באו בתורה רק ברמז אור כשדים. והנראה לי דבר נפלא כי התורה לא באה רק למעלה מהשכל, וכל המכין עצמו במה שיכול, ובמה שיוכל להבין ולהשכיל בשכלו, אז בא לכלל התורה שהיא למעלה מהשכל, ולכן כל הדברים והגבורות שפעל אברהם אע״ה קודם שנגלה אליו ממ״ה הקב״ה הכל היה בשכלו, ולא בצווי, אע״ג שאם לא היה בא לכלל השכלה גדולה כזו, — לא היה ראוי לקבלת התורה בצווי, ולא היה ראוי לגילוי ה׳, מ״מ כיון שלא היה רק בשכלו, לא באה בתורה רק ברמז, משא״כ העקדה היתה בצווי השי״ת ע״כ נאמרה פרשה שלמה. ומזה נוכל להבין המתנה היותר גדולה אשר זכינו להיות מצווים ועושים, כי כל מעשי נפלאותיו אשר פעל בשכלו, הלא הם יותר נפלאים, — לא באו רק ברמז, והעקדה בביאור רחב, ומעתה מי יוכל לשער השמחה הגדולה, שזכינו להיות מצווים, והכל בזכות אבינו ע״ה, שהוא עשה את דרך מסילת הברזל ואנחנו הולכים על מסילת הברזל שלו, אשרינו מה טוב חלקנו.

אחינו בני הדבק־טוב הטו אזניכם לדברים הנפלאים האלה. ונבין כמה מחוייב האדם להוציא כוח שכלו לפועל, ולשעבד חושיו וכוחות נפשו לעבודת השכל כדי שיהא מוכן להמתנה הגדולה — מצווה ועושה, קצר הגליון לדבר בזה, וזהו כלל הלימודים והחינוכים, וזהו כונתם ז״ל ״לשמור את דרך עץ החיים — ללמדך שדרך ארץ קדמה לתורה״. עץ החיים זה תורה, ודרך עץ החיים, דרך לתורה, זהו דרך שדרך בה אברהם אבינו ע״ה, עד שבא לכלל התורה, והדברים ארוכים ורחבים מני ים.

יהי רצון שנשכיל בזה כל עוד, ומעט מזעיר לפי דלות ערכי היה בביה״ת בגרובין וחובה רבה עליכם יותר. עוד דברנו שלש חקירות נפלאות מגדולי הפילוסופים שעמדו וחקרו, כי העולם הלכ נברא במכוון והוסכם להם כן וביתר שאת מאד עמד אבינו ע״ה וגזר על כוחות נפשו וחושיו לשעבדם לשכלו, והפילוסופים גנוב גונב להם מהעברים — ידיעות רבות. והם הבינו היטב נודע לנו זאת.

מאמר ע׳

הנה ראש הפילוסופים וראש המאמינים, אשר אזן וחקר, וברר ולבן בשכלו, טרם נגלה אליו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, הבין בשכלו, בהכרה צחה וברה, הכרה חזקה: שיש מצוי הממציא כל המציאות מאין המוחלט, ומקיימם ומחדשם בכל רגע ורגע, ובלתי שפעו בכל רגע — אין לכל הנמצאות שום מציאות כלל, וכיון שכן, הבין בשכלו שאליו ישים כל מגמתו, וחפצו ורצונו למצא חן בעיניו, וזה תכלית ההצלחה, כי אחר שהכיר יכלתו שהוא כל יכול, והכיר רוב טובו בלי תכלית, כי בלתי זאת אין להמציאות שום קיום, ואם כן כיון שהוא כל יכול, וטובו בלי תכלית, אם כן אין לו אלא לבקש למצא חן בעיניו ית׳.

והכיר כי בלתי אפשר למצא חן בעיניו כל זמן שיש לגוף שליטה כל־דהו על השכל, כענין שדברנו הציור: כי מעט מחיצה מפסיק בינינו, לבין השמש, אף שהוא אלף אלפים יותר גדול מכל כדור הארץ, מכל מקום רוב המרחק אף מחיצה כל־דהוא, מחשיך ומפסיק אור גדול כזה, ומכש״כ אור השכל, שהוא רחוק מהגוף הרבה יותר ממרחק השמש מהארץ, כי השמש והארץ שניהם בסוג אחד, זה גשם וזה גשם זך, נקרא בפי הפילוסופים גשם חמישי, מה שאין כן — השכל עם הגוף, אינם בסוג אחד כלל, ומחמת רוב המרחק הזה, מי יודע כמה שליטה כל־דהוא של הגוף מחשיך לשמשו של אור השכל.

ע״כ ראה שיש לכתת ולנגף הגוף הנגוף, והחומר העכור המאוס והנבזה, מלא דם וצואה, עפר רמה ותולעה, ראה להכניעו שלא יהיה לו שום שליטה על חלק הזך והנכבד, הצח והמצוחצח, קיים לעד, הוא שכלו הבהיר, נגזר ממעל, וקבל עליו עול השכל, לכבוש יצרו הגס, ולשבור רצונו החומרי, עד לשנות טבעו הרע, בין בתאות, בין במדות, הכל על פי השכל יצאו ויבאו, ויהיה הגוף לשדה נעבד להשכל וללכת בדרכיו ית׳. הוא אברהם אבינו ע״ה שנאמר עליו: ״ומצאת את לבבו נאמן לפניך״, ושם לבבו להשים עצמו כשור לעול, לקבל עליו עול מלכות שמים, לקשור חושיו ותנועותיו להיות כשדה נעבד לשכלו החזק, לסבול יסורים קשים ומרים לגוף העכור, ונעימים ומתוקים לשכלו, כי בזה יתחזק שכלו להיות כחומה — ״אם חומה היא״ וגו׳, וזה מבטו ומגמתו ועדונו. עד שראה מלך מלכי המלכים הקב״ה את בחירתו וחכמתו החזקה, להתחזק בחלק הנכבד, היא נפשו האצילה ממרומים, — נגלה אליו, וקרבו, וברכו ומסר הברכות בידו.

וכמה יש עלינו לשבח, לפאר ולרומם, שהוא הוריד אור גדול בעולם, וגילה ופרסם והקנהו להקב״ה שמים וארץ, ומאז, נפתחו שערי שמים לבניו בזכותו, בנסים גלויים עד אין ספורות למו למבין דבר. וכמה וכמה יש עלינו לקבל עול מלכות שמים, אבל בעונותינו הרבים אין אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים כפי הצורך, ע״כ שמנו עלינו בלי נדר ובלי הסכמה, יום אחד לעשרה ימים, שבזה היום נקבל עלינו עול מלכות שמים יותר.

א. לחבר יומם ולילה בהגיון התורה או במוסר.

ב. להשתדל בזה היום ללכת בדרכיו ית׳ כענין שנאמר באברהם אבינו ע״ה: ״כי ידעתיו למען אשר יצוה״ וגו׳.

ג. ללמוד בזה היום על מנת לקיים מצות עשה של ״ודברת בם״ ועל מנת לעשות.

ד. ללמוד בזה היום דף בתומר דבורה.

ה. להזהר שלא לזרוק ברכה מפיו, ולחשוב מקודם מה שצריך לברך, ולפני מי הוא מברך.

ו. בערך חמשה רגעים קודם התפילה, להתבונן בפסוק ״במה אקדם וגו׳ כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת״ וגו׳.

ז. להתבונן באכילתו בכונה רצויה, כידוע.

ח. שלא לדבר דברים בטלים, זולת לאיזה מכוון.

ט. להשתדל להתבונן לפעמים שתהיה הוצאת פיו קשה מהוצאת ממון.

י. להשתדל בזה היום בכפית הרצון שלש פעמים לכל הפחות.

יא. להשתדל בזה היום שלש פעמים לשבור מדותיו.

יב. כולם ישתדלו להתפלל כל התפלות בכונה רצויה, ומי שיזכה שלא יחסר אף כונת מלה אחת — אשרי חלקו, כי יקבל שכר כנגד כולם, וכל מי שיכוין, אף אם כולם יכונו, כל אחד יקבל שכר נגד כולם כמבואר בתומר דבורה.

ברכת המזון בכונה רצויה כמקבל פרס מרבו ומודה לו.

מי שרוצה לקנוס קנס קטן על שלש שכחות יחד, מה טוב.

מאמר ע״א

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (בראשית יב:א)

לך לך מארצך וגו׳ אל הארץ אשר אדאך. למה לא פירש לו המקום? וכבר עמד רש״י ז״ל על זה, ויש לדבר בזה ענין נכבד, הנה מהידוע, כי כל פעולות יש להם תכלית, והתכלית פונה אל תכלית אחד, ויוכל להיות עד הרבה לתכלית הסופי העיקרי. כדומה: מי שלומד אצל אומן אומנות, התכלית שיתלמד מקצוע ויהיה אומן, התכלית של אומן — לעשות ולהכין לו כלי אומנתו, תכלית העשיה — כדי שישתכר כסף, תכלית השכר — כדי לפרנס עצמו ובני ביתו. והנה לעומת חשיבות התכלית יפנו חשיבות הפעולות, וכן הרושם להיפוך — נגד חשיבות הפעולות תנשא חשיבות התכלית, וזה ברור. ומי ששם יופי התכלית נגד פניו למטרה, יראה ליפות הפעולות להגיע לתכלית הנרצה, וממילא יתכוננו פעולותיו בתכלית הכושר והיופי. ולזה כשרצה דוד המע״ה לצוות את שלמה בנו אל הטוב, אמר לו (דהי״א כח:ט): ״ועתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם״ וגו׳ כיון ששם נגד פניו מטרת כליל יופי המעלות בכל הנעשה, — ממילא יתיפו כל מעשיו בתכלית היופי, ולזה אמרו: (ברכות כח:) וכשאתה מתפלל דע לפני מי אתה מתפלל, — למטרה למען תוכשר פעולת התפלה. והנה יתחלפו אלו שתי הבחינות בנשואיהם, כי הבחינה הראשונה שאמרנו: כי השם מטרת התכלית הנעלה למרכזו, — יוכשרו הפעולות זה יהא בכל צד, משא״כ השניה שאמרנו — כי לפי הפעולות תושג התכלית, לא יושג בכל צד, והוא: כי הרמז״ל כתב במורה — כי יש סכלות העדרי וסכלות קניני, סכלות קניני קשה מסבלות העדרי, ולכן אמרו (ראה סנהדרין לח) אפיקורס ישראל קשה מעכו״ם, כי אצל מין ישראל יקרא סכלות קניני, וכמו כן בזה, — יש מי שפעולותיו אינם לשום מרכז ויש שפעולותיו למרכז תכליתי, ולכאורה מי שפעולותיו למרכז מטרתי זה יותר טוב, אבל מי שמרכזו לדבר הבל, זה יהבל יותר הפעולות, כדומה (תוס׳ ברכות יז ד״ה העושה) מי שלומד ע״מ לקנטר נוח לו שנהפכה שליתו על פניו, כי זה נקרא סכלות קניני ומזיק מאד אפילו בשביל כבוד ובשביל פרנסה בזמן הזה, אף שבפירוש אמרו (פסחים נ) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה וכו׳, מ״מ כמה אנו רואים שזה בלי חשבון, כי הנה אז״ל (ע״ז ב) לפני אידיהן אסור לישא וליתן וכו׳ וכן עכו״ם שנגע ביין וכו׳ עושה יין נסך, מ״מ כיון שראו הגאונים ז״ל שהעכו״ם שבינם אינם מנסכים עמדו והתירו בהנאה, ואם לקולא כן לחומרא עאכו״כ — כיון שאנו רואים בעינינו שהכבוד של תורה עוה״ר נתמעט והפרנסה מבעלי התורה נחדל ר״ל, השי״ת ירים קרנם, א״כ הסכנה גדולה שלא לבא לתכלית, וע״כ חובה מוטלת על מי שאינו מושם בחולי העורון לחזק ידיו ללמוד לשמה, רק זאת יחזיק להטעות את תאותו כדי שילמוד לשמה כמו שלומד שלא לשמה, כידוע למבין, ולזה אחז״ל (פתיחה דאיכה רבה ב) הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו וכו׳ פי׳ שהיה להם סכלות העדרי והבן! והנה מי ששם מרכזו העוה״ז, אם לא השיג התכלית, מאומה אין בידו, אבל מי ששם מרכזו — העליון ב״ה, כל דבר ודבר תכלית הוא, כיון שזה הכנה לתכלית, וזה כונת (קהלת א:ג): מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, פי׳ מה יתרון לאדם מן העמל של עוה״ז אף כשישיג התכלית, ועוד הלא לעולם לא ישיג התכלית, — כי הלא תכונת העולם הוא — שיעמול עוד ועוד, פי׳ לא לבד בקנינים, כנא׳: אוהב כסף לא ישבע כסף, אלא גם בחכמה — הלא לא ימצא האדם את חכמת הטבע של עוה״ז, וא״כ כשלא בא אל התכלית — מאומה אין בידו. והנה יש הנהגה כללית והנהגה פרטית, הכללית — היא להביט אל התכלית על־פי רובו — להיות עובד השי״ת, אף שיהיה למיעוטו היזק, כדומה: כלל האדם להיות מתנהג תמיד עפ״י הממוצע — למשל באכילה ושתיה שלא לענות גופו, כי הבריאות הוא יותר הכרחי להעובד, כי ע״כ נקראת עבודה, אף שלתאוה יהיה זה חסרון כי נא׳: ואהבת לרעך כמוך, מ״מ זה המדה הוא רק בינוני, כי אינו מחוייב האדם ליתן כל אשר לו לחברו, והכונה רק לשקוד על טובת חברו כמו על עצמו, ולפעמים יש חסרון מזה, כי נעשה אוהב רק את עצמו, כמו שאז״ל במה שנאמר: לא יהיה בך אביון (דברים טו:ד) שלך קודם לכל אדם, — ואמרו (שם) כל המקיים בעצמו כך — סוף בא לידי כך, הרי שיסתעף מזה חסרון, ולכן יש הנהגה פרטית להרגיל עצמו לעקור החסרונות הללו ממנו לקצה האחרון, וכמש״כ הרמז״ל (שמנה פרקים פ״ד), וכמו כן יש לפעמים להיפוך לנטות אחרי הצד הרע, אך כיון שהכונה רצויה, כמו (עירובין ס:): נחמן בר ריסתק לא אוגיר להן אמר רבא ליקרב אינש גביה וכו׳ הרי זה כרמאות, וכן לפעמים להפריד בין הדבקים כמו בין חיבור של רשעים לעשות פירוד.

והנה כמו שליחיד יש הנהגה כללית ופרטית — כן לכלל ג״כ הנהגה כללית ופרטית, הכללית יושקף על הרוב והפרטית יושקף על פרט הענין, לפעמים נגד האמת — הנשקף רק לפי אמת לאמיתו, למשל: יש דברים שהמה למותר אך צריכים להם למען לא ישבותו העיקרים משאר סיבות, וכן יש דברים שהם נגד מטרת האמת אך נצרכים להם מפני שאם לא כן — יש לחוש שיעשה לשחוק, ויקוצו העוסקים שלא לסבול הלעג, ולכן צריך למשוך אחר הפוליטיק, וצריך לזה להמתיק הענין היטב, לבאר דברי בעל עקידה ז״ל שער צ״ה בענין הנהגת הבית המלאכותי עם הנהגת בית טבעי, עיי״ש היטב. וכן בזה — כוח המושך הוא האיש המעורר אשר הוא פנוי לחשוב בזה, ויש לו יותר הרגש בזה, כוח המחזיק להחזיק את ההתעוררות הנ״ל שלא יתקרר כוח המחזיק (נ״א כוח המהדק) לברר עניני הזמן (נ״א דמתא) מה הם צריכים, כמו לחזק ביקו״ח וגמ״ח, וכן בזה לברר הלמודים, וכן כוח המחלק — היינו להביט על הלמודים מה הם עיקר ומה הם טפל — ללמוד מעט, ומי שהוא מוכשר במלאכתו — ליתן לו יותר כדי שהוא יחזור עם האחרים, וכן בכלל עניני העיר — לראות דבר שנחלש לחזקו — כמו ת״ת ביקו״ח, ישיבה ממש, כמו עושה המחלקות — מי שהוא חלש תתן לו חלק גדול. והנה הכלל של אלה הענינים — שלא לחפוץ להאיץ שיושג התכלית, פן ח״ו לא יצא מהר התכלית ויתרפו במלאכתם, אבל האמת הוא שגם אם לא הגיע לתכלית, — ההכנה לתכלית — ג״כ תכלית, כאז״ל (קידושין מ) נאנס ולא עשה כאילו עשה, ולזה כשרצה אלקים לצוות לאברם אבינו ע״ה ללכת לארץ ישראל להשיג תכליתו בשלמות, אם היה מצוה לו להמקום המיועד, כל עוד שלא היה מגיע להמקום, — היה סובר שלא הגיע עדיין לתכלית, אבל באמת — האדם צריך להמשך אל התכלית, ומ״מ אם לא הגיע לידו עדיין — זהו ג״כ תכלית, וזהו: ״אל המקום אשר אראך״ וא״כ לכל מקום שיבא — יסבור שזה הוא התכלית, וכן הוא האמת, וכן להיפוך שלא יקשה עליו אף שהתכלית יהיה ארוך מאד, כי הדבר שלא ידע האדם מדתו — יארך בעיניו יותר, והראה לו שלא יצפה דוקא לסופו, אלא כל שעתא ושעתא זמנו, ונמצא שהאדם צריך להיות מוכן בכוחות מתחלפים — לבקש התכלית ובאם לא ישיג — גם כן השיג, ונכון.

מאמר ע״ב

לך לך מארצך וגו׳ ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה (בראשית יב:א-ב)

בקיצור מופלא, ״מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי״ (תהלים קיט:כח). והנה בתפלה יסדו אנכנה״ג: ״שירה חדשה שבחו גאולים״ הלא זה לכאורה מיותר — מאי נ״מ אם חדשה או אינה חדשה, וגם בתפלה: אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, מה זה שבח להשי״ת כי הוא אלקים ואלוק לאבות? והנה ענין התפלה הוא — מוסר לייסר הלב לעבודת אלקים, וכמו שאחז״ל ולעבדו בכל לבבכם (דברים יא:יג) זו היא תפלה (תענית ב.), ומתחילה דברנו איך לכוף אזן לשמוע רעיון נשגב הלזה, כי בעזהשי״ת יועיל הרבה לטוב, כי הישר לא ישונה ולכן מיסדי התפלה רצו ליסד עבודת השי״ת באדם בקשר אמיץ בל ינתק, — ורצו לנהל הענין ביסודות חזקות בל תמוט, והנה כבר דברנו — שזה יסוד האדם, שהוא אינו בתור מחפש ומבקש להגעת גדולות ונצורות בצדקות וחסידות, — אלא רק להגעת ההכרחי בדעת והשכל האמת החיובי, כי מי שמבקש לעצמו לו — דרכי חסידות וצדקות כמו מצות שמורה וזהירות מישן ביתרון זהירות, פעם ישמור ופעם כשהוא בדרך וכדומה — לא ישמור, משא״כ העושה מהכרח הדעת החיובי — לא ישתנה אצלו בשום אופן, וכן כבר דברנו כי נקל להבין איך שהאדם מוכרח במעשיו להתנהג בצדק ויושר — וההכרח לא ישובח, והנה אנחנו יודעים כי דבר שהאדם שומע לזולתו — אולי יעשה רק לבקשת אוהבו, אבל אינו מחויב לעשות זה, משא״כ הדבר שהגיע לזה בלא זולתו, זהו דבר אמיתי בודאי, והנה אברהם ע״ה לא היה בו מתחילתו בתור כח עצמי פנימי גורם ודוחפו בו לחסידות וצדקות, רק כוח הארת חכמה והשכלת אמת פילוסופית טהורה וזכה, כי הלא גדל אצל עובד ע״ז תרח אביו, ורק רצה לחפש דרך לפניו שיהיה לו טוב באמת, והבין כי מה שאנשי העולם סוברים במונחי דעתם במה שהוא טוב — אינו טוב לאור האמת. [מ״ה (מאמר המוסגר) ועל כרחך רוב בעולם מוטעים בטוב שהם סוברים כי טוב הוא, והראיה כי הטוב דבר קשה הוא מאד, והראיה שמעט המה המגיעים להטוב, וא״כ דבר יקר הוא מאד, והדבר היקר קשה להשיגו, והדבר הקשה להשיגו צריך עמל רב לו, וא״כ צריך עמל רב לחקור מהו הטוב הנדרש לאדם לטובתו באמיתות, ואנחנו רואים כי כולם מבקשים טוב בלי יגיעה וחקירה לטובתם הקיימת, וא״כ הרי אנו רואים ברור — כי העולם מוטעים בסבדתם מה הוא הטוב. עד כאן (מאמר המוסגר)]. ולכן אברהם אבינו ע״ה חקר ויגע מה הוא הטוב האמיתי הקיים לאדם — לאחוז בו למען טובתו לו באמת, ולא בשביל לצאת ידי אדיקותו וחסידותו, כי הלא גודל בבית תרח אביו. והנה התחיל להתבונן כי בנין העולם בע״כ במכוון מהמכוין, ומי היה המכוין עליה — ע״כ הוא ית׳ מחוייב המציאות, והמחוייב־המציאות לא ישתנה בשום פעם ובשום אופן, ונמצא כי הוא ית׳ מקור כל הנמצאות ומקור חיות כל חי ומקור עונג כל עדון ועונג, כי בלעדיו ית״ש לא יתואר במציאות למצא שום דבר ישות בעולם. ולכן הבין כי תכלית ההטבה להאדם המשכיל — לאחוז בו וללכת בדרכיו ולעשות רצונו ית׳, ובזה ידבק עצמו במקור החיים ובמקור הטוב והנעימות, כי החקירה הזאת מחיבת לו ית׳ שלימות ונעימות, ועוז וחדוה במקומו, ובזה היה יתד בל תמוט לאאע״ה שלא יזוז ממנו ית׳, ואחרי כי ראה השי״ת שמבקש האמת, לקח לו לעצמו וקרב אותו לו ית׳ והבין ידיעתו ית׳ יותר מטבע האנושי — שאתה חונן לאדם דעת — גם לעכו״ם, אבל לו למד חכמה מפיו ית׳ להשיג גדולתו ורוממותו הרבה יותר מטבע האנושי, והנה ישראל הכירו כי יש מנהיג ופטרון לעולם, — אבל רק מה ששכל האדם יכול להשיג, משא״כ בים (מכילתא בשלח) ראתה שפחה על הים וכו׳ — ״זה אלי ואנוהו״ פי׳ כי שם נתקרב הוא ית׳ להם להראותם יותר הרבה מטבע האנושי ולכן אמרו ״שירה חדשה״ כי שיר בא ממחשבה, וחדש נופל על דבר למעלה מהטבע, כנא׳: ואין כל חדש תחת השמש (קהלת א:ט) ואחז״ל (בכעין זה) קה״ר א:ד, הא למעלה מהשמש יש חדש, וכאשר שמעתי בזה מאדמו״ר שליט״א (זה גאון ישראל זצ״ל ובעת כתיבתו היה עוד בחיים חיותו) קצרתי מאד, וזהו — חדשה, וזהו לע״ל אז האמור לפניו שירה חדשה, — כי ידיעתנו תגדל אז למעלה ראש וזה הכנה לתפלה להבין כי כל מה שהאדם החכם האנושי מבין גדלותו ית״ש, זה כאין נגד חכם התורה, כמחולק בברכה ״ברוך שחלק לבו״ד״ ו״ברוך שחלק ליראיו״ וחכם הרזים ואיך יבא —שזה מתחילה בשכל אנושי כאאע״ה, ובזה יתיסד ביסוד ישר, כמו קו המשקולת לבנין של הבונה מיישר הבנין, והבונה בנין אינו יכול לבנות בנין בלי קו המשקולת, כן זה קו המשקולת של יסוד האמונה לבקש טובתו באמת, מתחילה על פי יסודות החקירות האנושיות, ואח״כ יבא לקרבתו ית״ש (איכה ה:כב) השיבנו וגו׳ ונשובה וגו׳. ועדיין יש עלינו לבאר הפ׳ שהתחלנו, והוא כי הדבר הישר מחוייב, והמחוייב לא ישונה בשום פעם, והנה העוסק מחמת הכרח פרנסתו אף שיש לו מתחרה כנגדו, לא יעזוב עסק שלו, כי הכרח הפרנסה מפני שלא ירעב ללחם — לא יניחנו, ואדרבא נכנס בערמומיות להתחכם בעסק שלו, כאשר אנחנו רואים בעולם משנים קדמוניות עד עתה נתחכם מהלכי העסק מטעם הנ״ל, וכן בתורה: לתת לפתאים ערמה (משלי א:ד) היינו הנפתים מיצר הרע מתחרה שלו, תתן לו התורה ערמה — התחכמות להנצל ממנו וכו׳.

מאמר ע״ג

ויקח אברם את שרי אשתו וגו׳ ואת הנפש אשר עשו בחרן וגו׳ (בראשית יב:ה)

״הנפש אשר עשו בחרן״, הענין, כי הנה ידוע כי יש כמה עולמות, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, וכולם רוחניים, כמו אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה לבד הוא עולם הגשמי, אשר נקרא עולם־המעשה, וכל המצוות המעשיות הם רק בעוה״ז, וכך היה רצון הבורא ית׳, שע״י המעשים האלו דוקא כהלכתם, אז יעשו רושם ותקון גדול בכל העולמות הרוחניים. והנה כבר ביארנו במאמר ״דרך חכמה״ בדרך נפלא, להראות כי כן אנו רואים בטבע, כמה עושה מעשה האדם תקונים או קלקולים ברוחניות הטבע, נמצא כי נקל להבין, כי רצון הבריאה היה, לקשר גשמיות ברוחניות לסוד נעלם, מאתנו, ורק אנו מבינים כי כן הוא, ככה רצה הוא ית׳ לברא את האדם בסדר הזה, התקשרות גשמיות ברוחניות לסוד נעלם, כמו השכל וכוחותיו, הנפש וכוחותיה הם רוחניים, הגוף וכוחותיו ופעולותיו הם גשמיים, וכענין שאמר הגר״א ז״ל על אז״ל ״מפלגא ולתתא״.

והנה נפלאות קא חזינן, שהיה רצון הבורא ית׳, שגם כל פעולות השכל תהיינה רק ע״י גשמיות, ע״י חושים וע״י כוח הציור, אשר הוא כמו עולם המעשה, והנה אין שום השכלה לאדם רק ע״י כוח הציור, כמו שאנו רואים, כי כל הדברים אינם מובנים לאדם רק ע״י ציור.

והנה היותר נפלא כבר אמרתי לך, שלדעתי, גם למוד החכמה המופשטת ממעשה, אבל האדם אינו קונה אותה להבין היטב, רק ע״י ציור, אם הצטיירה אצלו היטב, מבין היטב, ואם לאו — אינו מבין אותה רק בדמיון, ואני מרגיש זאת תמיד. והנה מצאתי בראשונים ראיה ברורה לזה, אמרו: כי האדם אינו מבין מה חכמה — רק ע״י מלת ״חכמה״ ע״כ, פי׳ אינו מבין מהו מהות החכמה רק ע״י מלת ״חכמה״, וכן מהות השכל אין לו הבנה, רק ע״י מלת ״שכל״, הרי לאות כי כל הבנתנו בחכמה היא רק ע״י ציור, והוא מה שאנו אומרים תמיד, כי האדם אינו מבין מהות המעלה ויקרתה, רק ע״י תולדותיה, פי׳ כי אז נצטיירו אצלו היטב, ונפלא זאת למבין כמה נתאמתו דברינו ע״י זאת, כי אנחנו רואים כמה נעלמה מאתנו יקרת המעלות, ורק ע״י תולדותיהן, אנו מבינים, ונמצא מבורר, כי כל האדם הוא רק ע״י ציור, ולכן אין אנשי העולם רודפים אחרי עונג ימות המשיח ועוה״ב, מפני שאינם עוסקים בסוד שגליתי לכם — הוא סוד הציור, ולכן מוזר מאדם זכרון יום המות ופחד יום הדין, הוא רק, מפני שניעור וריק הוא מסוד חכמת הציור.

והנה מי שיראה להבין היטב חכמה, בלתי אפשר רק שתצטייר אצלו היטב החכמה, ולכן נקל לו אז להשתמש בזה הכוח, — לראות אחריתו ולדאוג לאחריתו, וזהו שאז״ל ״איזהו חכם הרואה את הנולד״, כי ע״י שיתגדל אצלו כוח הציור, ע״י למוד חכמת התורה — ע״י כוח הזה דוקא, יצייר אחריתו, כמו ימות המשיח, ועולם הנשמות, ועולם התחיה ועולם הבא ומפסידיה, ר״ל, ומצויר אצלו יום הדין הגדול והנורא ודואג עליו, וזהו החכם האמיתי, ונפלא מאז״ל — איזהו חכם הרואה את הנולד. והנה כוח הציור, הוא נגד עולם המעשה, כי כן עולם המעשה נצטייר, ולכן כתיב ״הנפש אשר עשו בחרן״, פי׳ כי למדו אותם כוח הציור, ועי״ז נתקרבו תחת כנפי השכינה.

גליתי לכם סוד גדול, הטמון אצלי זה כמה, אשר יראתי לגלות לכם, פן ח״ו, לא תשתמשו בזה הכוח, ואין תרופה למכתו ח״ו, והנה אין הכוח הזה מתגלה רק ע״י לימוד ועיון, ואז בזה הכוח נצליח מעלה מעלה בחכמה ומוסר גם יחד.

מאמר ע״ד

נתאחר המאמר עד היום יום ה׳ משפטים כ״ה שבט יא״צ של אדמו״ר ז״ל אוסיף מעט: מה נואלו מחשבות אדם כי המה הבל, להתדבק במחשבתו בתחתונים, בעלי כוחות ההפכים מגושמים וכו׳, לכן כל ימיהם כעס ומכאובים, דאגה ויגון, מחוסר משאלות לבו כל היום, ימי חייהם כמשפט ההפכים המתגברים זה על זה, כל ימי חייהם פזור הנפש בכל רגע ורגע, מכוח ההפכים הלוחמים תמיד זה עם זה.

מה ינעם לאדם לדבק מחשבתו בדעתו, אשר היא אמצעית בינו לבין עליונים והדעת פשוט בלי הפכים, חלק אלקי ממעל כמו עליונים, לולא לא היה שכר העוה״ב רק במלאכי עליונים, שכלים נבדלים, בלי הכפים כלל, ועונג השגתם בחכמה עליונה בלי גבול, היש קץ לעונג התחברותם, ואל מי ידמו גושי עפר קרוצי חומר מהפכים, לוחמים פזורי הנפש בדלות ההפכים, אל עניי מצב כזה יבלה האדם כל ימי חייו להתדבק בהם, ולמצא חן בדלים האלה, ולמה לא יפשוט דעתו להתדבק במחשבתו בעשירי המצב, שכלים פשוטים, חיים חיי עונג נשגב מעשירות השגתם, ראה התדבקותם כמה טוב, עד שמתחילה היה מרע״ה מתירא שלא ישרפו אותו בהבל פיהם, כי הוא ילוד אשה, ואח״כ בחיים חיתו, נעשו לו אוהבים ומסרו לו מתנות, מי יודע יוקר ערך המתנות, אף מלאך המות מסר לו דבר, אמרו שם, וזהו כונת הפסוק (תהלים צד:יא) ״ה׳ יודע מחשבות אדם כי המה הבל״ פי׳ מדביק מחשבתו תמיד בהבל ההפכים כל היום, ע״כ יהבלו, ״כמוהם יהיו עושיהם״ פי׳ מחשבתו בהבל, עושיהם למעשה בפועל מלחמת ההפכים [פי׳ כי הגוף נמשך אחר הדעת, כענין: שמועה טובה תדשן עצם (משלי טו:ל) ולהפך למאן דסני לו, וכענין שמצינו באשתו של לוט, ברמב״ן פ׳ וירא על הכ׳ ״ותהי נציב מלח״ כתב הרמב״ן כי באתה המכה במחשבתה, כאשר ראתה גפרית ומלח הורד עליהם מן השמים ודבקה בה יעו״ש, וכן להיפך, — המדבקים מחשבתם במחשבות זכות, נמשך ונדבק הגוף ג״כ במחשבות הזכות האלו ויזדכך, כענין שנא׳ ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״ (בראשית יב:ה), ומה מעשה היה שם? הלא רק שנוי הדעת, כי הוא הודיע להם אלוקות, ולכן גמשך הגוף והנפש אחרי דעתם, ונעשה גופם ונפשם בריה חדשה, וזהו: הנפש אשר עשו, וזהו פי׳ הכתוב ה׳ יודע מחשבות אדם כי המה הבל, ע״כ נמשך גופו אחרי מחשבתו של הבל כמשפט ההפכיים, משא״כ אם היה מדביק מחשבתו בעליונים — היה גופו ונפשו נעשה כעליונים, וזהו כמוהם יהיו עושיהם כנ״ל, ״בית ישראל ברכו ה׳״ וימשך נפשם וגופם אחר ה׳, ומבואר מכל הנ״ל כי הכל הולך אחר המחשבה]! משא״כ אם היה מתדבק במחשבתו בעליונים, היה חי במעשה ובפועל כעליונים, חיי פשטות כשכל נבדל, וכאילו היה דר ביניהם בחייו ג״כ ומכש״כ לאחר מותו, ואילו זה היה שכרם של מצות היש קץ לזה, ומכש״כ מקרא מלא דבר הכתוב: ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כולכם היום (דברים ד:ד), ״והייתם לי סגולה״ כתוב מפורש (שמות יט:ה), וזה היה ענין המן שדבקו מחשבתם בעליונים וטעמו בו כל הטעמים, מי לא יבין כי הצדיקים אוכלים היום הזה מן, כענין: כל המנסך לגרונו של ת״ח, כתבתי זאת לעורר עצמי ואותך להתחזק במחשבה של תורה ויראה אשר היא מחשבת עליונים, ובטח נהיה נצולים מכל מחלה ופגע רע בזה, ומה יהיה בבא איני יודע כמה, ראה כי הקב״ה חושב מחשבות להיטיב לאדם, במצרים היה כביכול יושב ומצפה עת הגאולה, יתרו חותן משה כבוד גדול היה לו לבא במדבר לראות כבוד חתנו, ועכ״ז אחרי שכונתו היה לשם שמים איתא ברמב״ן בשם מכילתא: הכתוב מתמיה עליו היה יושב בכבודו של עולם ובא למדבר, כנא׳ (שמות יח:ה) ״ויבא יתרו וגו׳ אל המדבר״ עיי״ש ברמב״ן כ׳ א׳ וינעם לך, אני ואתה לא היינו מתמיהים על זה והכתוב מתמיה, להשתומם על שכר המצות ביד רחבה כיד ה׳ הטוב והמטיב.

מאמר ע״ה

ויעתק משם ההרה וגו׳ ויבן שם מזבח לה׳ ויקרא בשם ה׳ (בראשית יב:ח)

הערה מאברהם אבינו ע״ה, כי הוא חשק מעצמו בשכלו ללכת בדרכי השי״ת, יוכל האדם להבין אחרי שידענו את השי״ת מתורתו הנתונה לנו מסיני, ואחרי הצווי: והלכת בדרכיו (דברים כח:ט) ואעפ״כ יוכל האדם למשמש בקרב לבו — כמה חסר לו התשוקה הזאת בטבע לבבו לחשוק ללכת בדרכיו, כאשר חושק האדם ללכת באפנת המלבוש של העשירים נגידי עם והנהגתם, כמו כן צריך האדם לחשוק אחרי אדון העולם, ולב יודע מרת נפשו (משלי יד) כי אין לו חשק טבעי, ואאע״ה אילו לא היה לו חשק — לא הלך בדרכיו ית׳ יען כי הוא לא נצטוה עדיין, וע״כ מרוב השכלתו וטבעו החדש שיחדש בו בעצמו, נתחדש בו החשק כנ״ל, והבן עוד כמה קשה היה ליצחק אע״ה שכבר קבל מאביו זאת, ואעפ״כ חדש בו התשוקה הנ״ל כאילו לא קבל מאביו, וטרח לחדש העתיקא כמילתא חדתא, אשר אז תגבר ההתפעלות, והוא נעתק להתחלת אברהם אע״ה — לחדש בקרבו ההתפעלות וההרגש הנעלה לאדם כמדבר חידוש, כן היה ליצחק אע״ה וליעקב אע״ה, כאילו הם חדשו ידיעתו ותשוקת הילוכו בדרכיו, כמבואר במ״א, והבן מאד הדברים האלה כי דקים הם למבין לעמקו.

מאמר ע״ו

לכ׳ ידידי הרב ר״ב נ״י בירושלים עיה״ק ולכבוד כל הנלוים אליו באהבה וענוה, כי לולא זאת, לא היה מתקיים אגודתכם, יתן ה׳ ויתקיים בכם דברי הפסוק ברכת ה׳ (דברים לג:ה) ״ויהי בישורון מלך וגו׳״ וברמב״ן שם בשם המד״ר (במדבר רבה טו:יד) כביכול אימתי כסאו מבוסס למעלה בזמן שישראל אגודה אחת למטה. וזה אי אפשר בלי ענוה. ועתה אכתוב לכם דבר הכרחי מאד מאד אשר הארכנו הרבה בזה, אך עתה אקצר. תדעו כאשר אתם מורגלים בתוארים גדולים הרבה יותר מדי _ בזה אתם מאבדים את העולם, כי רוב העולם עתה אין להם הרבה להבחין דבר ואתם גורמים שנעשו הדיוטות גאונים גדולים וקרובים לרשבה״ג ורוב העולם רואים תוארים גדולים שלהם, וסוברים כי המה הגאונים הראשונים וסומכים עליהם לעקור תורה מישראל ח״ו כמו שידוע לנו ומפורסם לרבים מהכת הרעה, אשר לולא עזרתו ית׳ היה בהמשך הזמן שישתכח תורה ויראה לגמרי ח״ו מישראל ר״ל ותבינו זאת היטב וינעם לכם, ואם כי לא אוכל להכחיש כי אין אני נהנה מתואר גדול ולא הרבה יותר מדי, כי אין בה רק בזיון ולעג וקלס, אך נוכל להבין מהכתוב (מיכה י:ח) והצנע לכת עם ה׳ אלקיך, והנה בן התורה היותר גדול מאד מקיים את התורה בהרבה זהירות, כמו אברהם אע״ה היה מקיים זאת ביתר שאת, הלא כי הכבוד יעשה רושם על האדם היותר גדול, כי לולא זאת לא היתה מזהרת על זה, ודי למבין דבר, וי שלהתפעל הרבה מזה, וראיתי אחד כתב על ה״פרי מגדים״ רק תואר התורני, ואמר כי ראיתי שכותבים על האנשים — המאור הגדול, ותמה על זה, — הלא זה תואר הנא׳ על השמש? וכן ראיתי על אדמו״ד ז״ל שהיה מקפיד על תוארים, ומה״ט פחד שמא יעשה רושם עליו, כי לולא זאת למה היה מקפיד, ותדעו בקצרה מה שלמדתי מספרי הלוצטו ז״ל כי חומר האדם גם באדם היותר גדול הוא בתקפו, כי לולא זאת — לא היה מקום לשכר, כי: בצלם אלקים עשה את האדם (בראשית ט:ו) והיה די להפקיעו מכל דבר סכלות וכסילות, והוצרך לחומר הגס מאד — כדי לקבל שכר הרבה מאד כערך שכר כל יכול, וזאת הידיעה חסר מהכת הרעה כנ״ל, ע״כ היה ח״ו נקל לעקור התורה ויראה ח״ו מישראל ר״ל, ולו לא היתה רק ידיעה זאת לבעלי המוסר היה די להם, ועאחכו״כ שיש לנו הרבה ספרים ובפרט שתי התורות תהלה תורה שבכתב ותורה שבעל פה ורוב ספרי הגאונים המבארים התורות תהלה. ודע כי מדרכנו לבאר אמונה בחוש, והראיה מאברהם אע״ה כי לא נגלה אליו הקב״ה רק בהיותו בן ע״ה שנה, ולו לא היה יגע בשכלו להבין אמונה בחוש — לא זכינו לקבלת התורה ורק מפיו אנו חיים. בצלם אלקים עשה את האדם הרבה דברנו להראות בחוש, ורק דבר אחד אכתוב לכם, אנחנו רואים כי האדם נשתנה בזה מכל הברואים שבעולם — כי למי שניתנה דעה ניתנה דבור, שמלאכים יש להם כוח הדבור, כמבואר בס׳ ראשית חכמה — כענין שנא׳ (ישעיה ו:ג) ״וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש״ וגו׳, והנה האדם ג״כ נתיחד בדעה ודבור, למה? כי זה תלוי בזה — הדעה והדבור לדבר בד״ת ולהעמיד תלמידים הרבה, משה רע״ה אילו לא היה לו דבור מאין היה לנו תורה וגם לקרא בשם ה׳ צריך דבור, — כי אאע״ה נאמר עליו (בראשית יב:ח) ויבן שם וגו׳ ויקרא בשם ה׳. ולולא אברהם אע״ה לא נתפרסם שם השי״ת בעולם כמבואר מכמה פסוקים בתורה, והחוה״ל כתב: שבכל דוד ודור לא נמנע קורא בשם ה׳, ולכן נתיחד הדעה והדבור יחד — רק לאדם, כי מלבד שהדעת גוזר שמן הסתם הם תלויים זה בזה, — זולת זה למען יקרא בשם השי״ת כל דור ודור, ודי למבין דבר.

אמרו נא אחי אהובי האם אין זה חוש ממש, וקשה לי להאריך, — רק אברך אתכם ברכת שלום רב יהיה לכם בתוך כ״י, וגדול השלום שנתברך בזה פנחס, ודי למבין מה זה שלום. קצרתי הרבה אך סמכתי על בינתכם הטובה ת׳ (תהלה) ויגעת ומצאת תאמין.

מצינו באבות ו:ו במ״ח דברים שהתורה נקנית בהם: נושא בעול עם חברו, והנה לא בסגולה בעלמא דברו דבריהם — כי כל התורה בחכמה והסגולה היא החכמה הנעלמת מהאדם, על כן חובה על האדם לחפש תחילה החכמה הנגלית בהסגולה, והנה מצאנו ראינו כי הנגלית בנושא בעול עם חברו שעי״ז תתקיים התורה — כי כאשר נתבונן בחכמת ה׳ התלמוד — הוא הפשטת הצורות, כאחז״ל (ב״ב קל) כל התורה כולה דמויי מילתא למילתא פי׳ ע״י הפשטת הצורות, וע״כ מי שאין לו כוח הפשטת הצורות אין לו כוח בנושא בעול ע״ח (כונתו שסבל משא העול הוא בחומר של גוף חברו ולזה דרוש להפשיט הצורה של משא העול משל זולת על שלו) וע״כ אנו רואים כי זה דבר קשה להיות נושא בעול ע״ח — והרבה יגיעות צריך האדם להתלמד בזה, ואם רואים שיש בני אדם שאין להם כלל הרגש בזה, כי לא התלמדו להפשיט הצורה של צעדם שבזולתם, וע״כ מצאנו הרבה הם חסרים בזה המדה. וע״כ אחיי ואהובי אתם עוסקים בחכמת התלמוד, ואיך לא חששתם להיות נושא עם מחלתי ל״א, הלא קשה לי הכתיבה כאשר תראון מהכתב, התלמדו בזה אני ואתם להתקיים התורה, בשלו״ט.

מאמר ע״ז

ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב (בראשית יג:ב)

ואל יפתה לבך אותך להצטער על ביטול הזמן (של עסק הפרנסה), פיתויי יצר הם — לבלבל את האדם רעיונותיו, ולא יקבל בשמחה את טוב השי״ת, רק בטח בהשי״ת ותתענג בדשן נפשך, ואמרתי (תהלים ל:יג) ״למען יזמרך כבוד ולא ידום ה׳ אלקי לעולם אודך״. הענין, כי המלך כוזר רצה בהשכלתו הרמה לאמר כי הכל טבע, והשיב לו החבר — ענה לי מה הוא הטבע, הידעתו? אבל דע, כי הטבע הוא כוח האלקות, ומספר ה׳ ט׳ ב׳ ע׳ הוא פ״ו, והוא כמספר א׳ ל׳ ה׳ י׳ ם — פ״ו. לאמר כי הטבע הוא אלקים — כוח אלקות, וזהו שנאמר (מלכים א׳ יח:לט) ויפלו על פניהם ויאמרו ה׳ הוא האלקים, — בעל הטבע, כי הכל אחד, ה׳ אחד הוא האלקים אחד. וזה מעלת האבות, כי לא הטריד להם עסקי העולם, יען כי הבינו כי עסק הטבע הוא האלקים — הטבע, וזהו שנאמר: למען יזמרך כבוד ולא ידום, — באין הפוגות ושום טרדה שיטריד מכבודך, למה? כי ידעתי: ה׳ אלקי, פי׳ כי ה׳ הוא אלקי — כוח הטבע, לכן ״לעולם אודך״ כי גם בעסקי שבדרך הטבע — אני רואה כבודך ואלקותך כי גם הטבע הלא הוא אלהות, ואם כי הענין רם ונשגב למעמיקים בידיעתה, אבל פשוטם של דברים יתן ג״כ לאדם עוז וחדוה ושמחת לב.

מאמר ע״ח

ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט וגו׳ ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני וביניך וגו׳ (בראשית יג:ז-ח)

אכתוב לך מה שדברנו בלך לך, על הכ׳: ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין וגו׳ אל נא תהי מריבה ביני וביניך וגו׳. תמוה, הלא לא היה מריבה רק בין רועי אברם ובין רועי לוט, ופירש״י בשביל שהיו רועים בשדות אחדים היתה מריבה, וא״כ בינם לא היתה מריבה, ולמה אמר: אל נא תהי מריבה ביני וביניך, וגם מה שאמר: אם השמאל ואימינה לא שייך על מריבת הגזל? ודברנו, כי הנה אמר הגר״א ז״ל כי יש יצה״ר מבפנים ויצה״ר מבחוץ, והנראה כי ע״כ מצינו בש״ס: ״מעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת והביאוהו לבי״ד וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך — אלא שהשעה צריכה לכך״ (יבמות צז) פי׳ מחמת יצה״ר מבחוץ, שהיתה השעה פרוצה בחילול שבת, ונתפשט הדבר, אי אלה פרצו בדאורייתא, ומהם נמשך לאחרים והקילו בדרבנן, ולמען לא ימשך ויתפרץ הלאה — סקלוהו על דרבנן.

היוצא מזה כי בדבר שהעולם פרוץ, חמור מאד. וע״כ דברנו, כי הנה מאכלות של היתר התירה התורה כמה שירצה, ועכ״ז מצינו בסורר ומורה שנסקל על תרטימר בשר וכו׳, למה? מפני ״שלבסוף מבקש למודו ואינו מוצא ומלסטם הבריות — אמרה תורה ימות זכאי וכו״׳, אשר ע״כ גלתה התורה כי הזוללות דבר מתועב הוא, ולפתח חטאת רובץ.

והנה ראינו כי הדור נתפרץ, מהם — לעשות כל ימיהם כחגים, ומזה עלול האדם ח״ו לעשות מה שנפשו חפצה הלאה והלאה ח״ו, עד שישתקע ח״ו בתאות, ויסכים, כי זה הוא חיי האדם בעולמו — ״הרוג בקר ושחוט צאן וגו׳ כי וגו׳״ (ישעיה כב:יג) ואמר הכ׳ (ישעיה סו:ג) ״גם המה בחרו בדרכיהם ובשיקוציהם נפשם חפצה״. הענין, כי אם נאמר לאדם, נעשה לו לעשיר גדול ויתענג הרבה, אבל מה יהי העשרו — כי יתנו בו כוח חזיר, ולית עשיר מחזיר, כי יאכל טינוף ויתענג מטינוף, הלא נבחר מות מחיים, ועם כ״ז החזיר שכבר יש לו הכוח הזה, הלא יתענג בעשרו הרבה. ואמר הכ׳, כי כשהאדם בוחר בדרך הערב, מתחילה הלא יבחר בערב שהתירה התורה, אבל אח״כ יבא לאמר כי זה חיי האדם — ״ובשיקוציהם נפשם חפצה״ כי זה חייהם. אשר ע״כ חובה על האדם, עתה שהשעה צריכה לכך, לשים מחסום שלא יחפוץ בשיקוציהם, ויבין, כי המאכל חרפה לאדם, כי טינוף באמת הוא אוכל, ורק ההכרח לא יגונה — ולא לבחור בזה — שיבא אח״כ ל״ובשיקוציהם נפשם חפצה״. והנה על פי זה אמרנו, כי אעפ״י שאחז״ל ״כל הדן את חברו לכף זכות דנין אותו לכף זכות״ (שבת קכז:) לא כללו על כולם, כי כשירגיל האדם עצמו שלא יקצוף על עול, יבא מזה שידבק בו ״חטא ליצני הדור״ לאט לאט, וכבר ביארו הספרים גדר דן לכף זכות, ואדרבה צריך להרגיל עצמו להיות שונא בצע, פי׳ שונא עול, כדעת הרמב״ן ז״ל בחומש. וזהו שאמר אברהם אע״ה בדרך מוסר, ״אל נא תהי מריבה ביני וביניך״, פי׳ שתקח בדעתך — כי לא לבד שהרועים מריבים בשביל הגזל, אבל גם אני אריב עמך, כי: מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים (משלי כט:יב) ע״כ אם צר לנו המקום בחר לך אתה, אם השמאל ואימינה — ואני אלך לימין, ואם הימין וגו׳ כי אהוב אתה לי כי אחים אנחנו, אבל רק כשתשמע לי שלא ירעו בשדות אחרים.

והנה כתבתי בקצרה, ואולי גם בלי סדר נכון לפי הראוי לדבר הגדול הלזה, אבל מחמת קושי הכתיבה חפזתי, ע״כ אם תרצה תסדר אתה בני יקירי לשלוח להד״ט (להדבק טוב) ותשלח לפה, אך בל תאריך, רק בקצרה לפי הענין, כי אז יותר נכנס ללב, והפסוק נפלא מאד. מאתי אביך כותב למען שמח לבך בזה, כי ידעתי שיצא לך הרבה כללים מזה בעזר ה׳ ית׳.

מאמר ע״ט

ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו (בראשית יג:יא)

אתמול דברנו לבני הבית — להתחזק באלה הימים בלמוד, בעת שהרבה בטלים, אז״ל (ברכות לא): היושב בתענית (חלום) בשבת, צריך למיתב תענית לתעניתו. הרי כי חטא הוא, ועכ״ז אמרו: אפילו גז״ד של ע׳ שנה לרעה, קורעים לו, ופירש״י ז״ל: לפי שכולם מתענגים והוא מתענה על פי היתר חז״ל לכן מתכפר לו, ואף שעבירה היא ג״כ, שהרי צריך למיתב תענית לתעניתו, ועל־אחת כו״כ כשהוא עושה מצוה ומענה עצמו בלימוד, בשעה שרוב מתענגים, כמה גזר דין יקרע לו, ועפ״י ההעתקה לא יקשה לנו על אדם גדול כלוט, עד שעד היום הזה אנו מברכים על קברו ברוך זוכר הצדיקים (ברכות נד) ולדעה אחת גם על אשתו לבד מברך שתים — על אשתו מברך: ברוך דיין האמת, וגם על לוט מברך בראותו: ברוך זוכר הצדיקים, הרי כמה גדול האיש הזה שגם על אשתו מברכים ברוך דיין האמת, וכש״כ עליו ברוך זוכר הצדיקים, אי״ש (אבל יש שאומרים) שזה קאי על אאע״ה (נ״ל כונתם כי הזכירה עולה ביחד עם אאע״ה) עכ״ז די שמברכים על קברו גם היום כזאת, והמבין יבין להתפעל, ועם כל זה נטרד מתחת כנפי השכינה מביתו של אאע״ה כמבואר במ״א (במאמר ״מגלה עמוקות״ שיובא להלן ב(וירא) בענין שהובא בפירש״י על הכ׳: ויסע לוט מקדם מ״א הסיע עצמו מקדמונו של עולם) בשביל חמדת ממון, ודי לעורר את האדם לעשות גדרים בזה והמקום בעזרתו, כתבתי אחרי הנפילה בכבדות למען להועיל.

מאמר פ׳

ויבא הפליט ויגד לאברם העברי וגו׳ (בראשית יד:יג)

להרב ר׳ יהושע גולדברג יחיה בכסטו״ס. קבלתי מבתבו הנעים לי, כי זכה להיות מבשר טוב ולאו מילתא זוטרתא היא — מבשר טוב, מעוג מלך הבשן שהיה מבשר לאברהם, ועוג הלא לרעה נתכוין (בראשית רבה מב) כידוע, ועכ״ז מרע״ה היה מתיירא ממנו בשביל זכות זה (נדה סא) עד שהשי״ת הוצרך לאמר לו (במדבר כא:לד): אל תירא אותו, וכן יזכה לכלכל מקומו בכדי שיוכל ליסע לירושלים עיה״ק כרצון הנדיב יחי׳, ויהיה זכות הרבים תלוי בו, וישמח לבי כי יהיה על ידי ידידי נ״י וחתן אמי נ״י, אל יפלא בעיניו על קיצורי הפעם, כי בעו״ה קשה לי מאד הכתיבה ל״א, ומה שלא להיות כפוי טובה דחקתי א״ע, יזכה לחיות חיי נחת ושמחה של אמת בגוף ונפש גם יחד.

מאמר פ״א

אני הייתי מורגל לסבור כי מה שמזדרזים בני אדם להיות מבשר טוב, דבר קטן הוא, עד שנתעוררתי מדברי הגר״א ז״ל, וז״ל: ובזה רוב התורה לשמח לאנשים, נשתוממתי, הרי מה שמזדרזים להיות מבשר טוב, זה דבר גדול מאד, ומזה יהא חלקי, וראיה ג״כ ממה שהיה משה רבינו ע״ה מפחד מעוג מלך הבשן שהיה מבשר לאברהם אע״ה על לוט אף שכונתו היה לרעה, (בר״ר מב) כידוע, ומה עוד מי שכונתו באמת לשמח אנשים, והנה וכו׳ להוי ידוע לכבודו כי לא טוב הוא עושה בעמו מה שנתרחק כ״כ ממוסר ולא יחוש לזרוק חוטרא וכו׳ ולא יביט על מי שנתקיים בו כן, הראיתי מה שכתב אדמו״ר ז״ל גאון ישראל, השכר מרובה מי שגורם ללימוד המוסר, ובלי ספק יהיה תועלת לאחרים, וכל המרחם על הבריות וכו׳ (שבת קנא) כמבואר שם.

מאמר פ״ב

ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי אל ה׳ וגו׳ אם מחוט ועד שרוך נעל וגו׳ (בראשית יד:כב-כג)

״השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים״ (דברים יא:טז) הזהירה לנו התורה בהתראה להשמר מפתויי הלב, אף שידמה לך כי דבר קל הוא לכאורה, אבל — ״יצר לב האדם רע מנעוריו״ וכונת הלב להכשילו ברשתו מדחי אל דחי ח״ו על לבסוף — וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם וגו׳, ולכן דרכם של צדיקים לחשוד עצמם תמיד, אף שהוא רחוק מן התאוה והחמדה ההיא, עם כ״ז יחשוד עצמו פן יפתנו לבו עוד ועוד, לא כן דרכם של פשוטים, אינו בקי בטיב לבו לחשוד את לבו הרע מנעוריו, אברהם אע״ה היה שונא בצע בתכלית, כמו שראינו ברכוש סדום, מי יודע כמה היה רכושם רב, כי היא גאון שבעת לחם, והיא היתה כגן ה׳ כארץ מצרים, ועם כ״ז אמר: אם מחוט ועד שרוך נעל וגו׳, ועל פי דין היה שלו רק בשביל קידוש השם לא היה רוצה לקחת, הרי כי היה שונא בצע בתכלית, ועם כ״ז היה חושד בעצמו פן חמדת הממון יפתנו, וקפץ ונשבע — דוקא ״הרימותי ידי אל ה׳״ פירש״י בשבועה אם אקח וגו׳ הרי שחשד עצמו, לוט אף כי אדם גדול היה, כאשר ביררנו כ״פ בראיות מוחלטות, עם כל זה היה לו מעט חמדת הממון נגד אאע״ה, וזה הטעתו ובחר לו בשביל ממון לשבת בסדום, ולא חשד א״ע שילמוד ממעשיהם ונא׳ (בראשית יג:יד) ״ואנשי סדום רעים וחטאים לה׳ מאד״ ופירש״י: ואעפי״כ לא נמנע לוט מלישב עמהם, הרי כי גם לאדם גדול כלוט עשה רושם עליו מעט חמדת הממון שהיה לו, — עד שהטעה את עצמו לשבת בסדום ולא חשד א״ע שיזיקנו לו, ואע״פ שלא מצינו עליו אח״כ שום חטא בישיבתו בסדום, ואדרבא מצות אפה בפסח והכניס אורחים כדרכו של אאע״ה, ועכ״ז נאמר שם (לך לך יג:יד): וה׳ אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו, ויעויין ברש״י שם, — להבהיל, ורק מחמת כי לא ירא לשבת בסדום, הרי מובן לנו באר היטב אזהרת התורה לכל ישראל שתי פעמים בכל יום: השמרו לכם פן יפתה לבבכם, פי׳ מפיתויי הלב, כי דרך חלקלקות בלב להחליק בעונו מעט מעט עד ״וסרתם ועבדתם וגו׳״ הרי מבואר כי יש על האדם לחשוד את עצמו תמיד ולברוח מעבירה, וטוב לנו כל הימים.

מאמר פ״ג

ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וגו׳ ויאמר לו כה יהיה זרעך והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה (בראשית טו:ה-ו)

נתכבדתי במכתבו הנכבד. ובלי ספק, על נכבד גדול כמוהו אוכל לחשוב, כי כל עוד יתחזק במעוזו לקבל דין שמים באהבה, וכל עוד ועוד, יגדל שכרו על זה. כי בכל עת שהטבע מעורר האדם את צערו, והאדם מתחזק לעמוד על נפשו נגד טבעו, ולחשוב, ״אם חסד אשירה ואם משפט אשירה״ — מפני כי המשפט של רחמן, — בלי ספק חסד הוא, — הלא על כל רגע שכרו מרובה מאד.

והנה בשבת פח איתא: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא מלאכי השרת וקשרו לכל אחד שני כתרים, ולכאורה, שלשה כתרים היו להם לקשור, אחד כנגד נעשה, ואחד כנגד נשמע, ואחד כנגד הקדימה, ואמרנו, כי באמת אם היה אדם יודע טעמי המצות לא היה לו שום שכר על המצוה, כי היה מבין העונג הנפלא הנמצא בה, והיה רץ אחריה כמו אחרי עונג שאין לו ערך לזה, ומכש״כ אחר העונג הבלתי תכלית. ולכן הסתיר הקב״ה טעמי המצות, למען יעשה אותם באמונה, ואז יהיה שכרו כפול ומכופל, עונג הטמון במצוה ועונג שכר המרובה של אמונה, אין תכלית, כי זה כולל כל התורה. והשתא ניחא, אם לא היו מקדימים רק היו אומרים נשמע ונעשה לא היה להם רק עונג המצוה, אבל לא העונג על האמונה, ולא היה להם כתר כלל, אבל בשביל שהקדימו הרי זה מחמת אמונה, וזכו לשני כתרים, לבד שכר שהיה להם מעונג של המצוה בעצמה.

ועפי״ז מי שמקבל עליו ״אם חסד אשירה ואם משפט אשירה״ — לבד כשיזכה להבין איך המשפט חסד הוא, יהיה לו עונג נפלא מעצם המשפט הרי יהיה לו כתר בשביל האמונה, נזכה להבין טעמי המצות ויקוים בנו ״ואחרי מצותיך תרדוף נפשי״.

יש להביא ראיה לדברינו ממקרא מפורש פ׳ לך לך טו:ה-ו, ״מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וגו׳״ עד ״והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה״. והנה שכרו היה כי הבטיח לו הקב״ה ״הבט נא השמימה וספור הכוכבים וגו׳ כה יהיה זרעך״ ועכ״ז בשביל האמונה שהאמין בה׳ נחשב לו צדקה — כאילו עשה צדקה ושכרו מרובה עבור זה, כי שכר האמונה גדול מאד כמבואר במאמר ״אז נדברו״, ונאמר ״תשורי מראש אמנה״ (שיה״ש ד) וכפי׳ רש״י שם, והנה אחרי כל הנסים שנעשה לאאע״ה אין כל חדש שמאמין, כי זה אצלו כמו חוש, אך כיון שהוא מעצמו מראש יגע להתבונן ולהשריש בו אמונה, נחשב לו בכל רגע כאילו עתה הבין בשכלו אמונה, הרי מבואר כל דברינו שכתבנו על אז״ל בשבת, וגם מבואר שבכל רגע שיקבל דין שמים באהבה ובשמחה יהיה שכרו כפול ומכופל.

מאמר פ״ד

ע״ד מכתבו הנ׳ רציתי מה להשיב וכו׳, בענין הכרה שכתבתי על פסוק (בראשית טו:ו) ״והאמין״ שכתב כתר״ה ששם היה שבטח על הקב״ה, הנה הבטחון הכרה, כי בטחון בא באמונה ואמונה הכרה היא, וזאת כונתי בהכרה — כי מי שמכיר יותר מאמין ־יותר וכל המאמין יותר הוא צדיק יותר ונאמר: וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב:ד) הרי כי מדרגת הצדיקים לפי הכרת אמונתם.

ובהכרח כי מדרגות יש באמונה, כי נח כתוב עליו (בראשית ו:ט) צדיק תמים היה, ועכ״ז נאמר עליו (בראשית רבה לב) נח מקטני אמנה היה, הרי ע״כ כי יש מדרגות באמונה לפי הכרתו בגדולת השי״ת וטובו ית׳ באין תכלית, מי שמכיר זאת יותר, מדרגתו יותר גדולה, ולכן נאמר על אברהם אע״ה ״והאמין״ וגו׳ פי׳ אמונתו היתה בהכרה יותר גדולה, וכפי הכרתו הגדולה יותר כן נחשב לו צדקה יותר מאחרים שלא באו במדרגתו היחידה, וכן כל איש ואיש כפי מה שנתברר לו הכרת אמונתו יותר ע״י התבוננות יותר, כן תגדל מעלתו בעלמא דקשוט שיכין זאת לתכליתו, ואשרי למי שמשתדל חיזוק אמונה בדור הזה אשר אין לנו רועה אמונה, כענין שנאמר: ״ורעה אמונה״ (תהלים לז:ג) פי׳ הרד״ק תראה לרעות עם ה׳ אמונה, וכבר אמר הנביא ע״ה (ירמיה ז:כח): אבדה האמונה, וא״כ כמה יש לנו להתעורר בזה הזמן השפל לחזק אמונה בדעת והשכל וה׳ יעזור לנו. ודברנו בפ׳ כי תצא כד־יט, כי תקצור וגו׳ למען יברכך וגו׳ ז״ל רש״י שם מספרי ״למען יברכך״ אע״פ שבאת לידו שלא במתכוין ק״ו לעושה במתכוין, אמור מעתה נפל סלע מידו ומצאו עני ונתפרנס בה הרי הוא מתברך עליו עכ״ל. ולמדנו מזה — אם נפלה מידו ומצאה עני ונתפרנס בה חיי שעה הקב״ה קובע לו ברכה, מי שמתנהג כשורה ואחרים רואים הנהגתו הטובה ומתקנאים קנאת סופרים — ממנו יראו וכן יעשו, ומתפרנסים חיי עולם, היש קץ לברכות שנקבעו עליו, וכענין שאחז״ל סוף יומא פו: ואהבת וגו׳ שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שבזמן שאדם קורא ושונה וכו׳ וכו׳ מה הבריות אומרים עליו: אשרי לפלוני שלמד תורה אשרי לאביו וכו׳ ומהם יראו אחרים ויתקנאו, ונמצא הכל מתפרנסים ממנו חיי עולם, היש קץ לברכותיו שהקב״ה קובע לו אף שלא במתכוין, ומכש״כ מי שמתכוין לזכות הרבים, ומכש״כ מי שמפרסם שם שמים במו פיו לחזק ברכים כושלות ולרעות עם ה׳ על ברכי התורה והאמונה, — להשריש יראת ה׳ בלבות בני אדם בהשכל ודעת ובהכרה טובה, מחלקו יהא חלקנו, ובפרט עתה באלול קודם ימי הדין והמשמש למען הכריע כל העולם כולו לכף זכות. והנה נתעוררתי עתה בדבר חדש לי, כי עד עתה הייתי סבור, כי העבודה הקשה מיוה״כ הוא הקבלה על להבא עד שיעיד עליו אביו שבשמים ששוב לא ישוב לכסלה עוד, אבל על החרטה הייתי סבור כי זה אינו קשה כ״כ, אמנם נתעוררתי כי ממש כאחד הם, הנה בגמ׳ כריתות כו: יש שם: אימא כי מתיידע לו בתר יוה״כ הוא דמייתא חטאת משום דיוה״כ לאו על הדין חטא לחודא קא אתי אבל אשם תלוי דעל הדין חטא קאתי אימא הכי נמי דמיכפד וכו׳ ופירש״י ז״ל לאו על הדין חטא קאתי ביוה״כ, כלומר לאו על הדין חטא לחודא קאתי, אבל אשם תלוי דעל הדין אימא ה״נ דמכפר וכו׳, וקשיא לי אטו משום דיוה״כ כחו אלים דמכפר על כל העבירות יגרע כוחו להביא חטאת אחר יוה״כ כי מתיידע לו? אטו השמש שכוחה חזק לחמם את כל העולם יגרע כוחה לחמם פרט אחד? אדרבא הלא קיי״ל שכל מצוה שהיא כוללת יותר חמורה יותר, כמו מצות עשה שאין הזמן גרמא, וכמו מ״ע ששוה בכל, מה לכהנים שאינו שוה בכל, הרי דמה שכולל יותר יש לו כוח יותר, וא״כ יוה״כ דמכפר על כל עבירות כדינו — הרי כוחו רב וכפרתו ג״כ רבה. ועל כן נראה בהקדמה לזה — מה שכ׳ ר״י בשערי תשובה שלו, למה חטאת ודאי בת דנקא, ואשם תלוי שהוא על ספק, בשני סלעים דוקא? ואמר, כי חטאת שנודע לו שהוא חטא ודאי, לבו מר לו ומצטער על זה הרבה, ולכן הקילה התורה בקרבנו, משא״כ ספק חטא — אין לבו נוקפו ומר לו כ״כ ע״כ החמירו להביא אשם בב׳ סלעים כסף מח׳ דנקא, מח׳ פעמים יותר, וידוע, כי כל דבר שחמור יותר עונשו יותר, וא״כ עונש אשם תלוי חמור מ״ח פעמים, ולמה? כי החרטה בספק אינה כל כך, וזהו כונת הגמרא: יוה״כ לא על הדין חטא לחודו קא אתיא רק כולל הרבה חטאים ואינו מתחרט כ״כ על כל פרט ופרט לחודו כמו — אשם תלוי הבא על פרט אחד ומתבונן בחרטתו בערך יותר. ואשר על כן לבי יחיל בקרבי, כי מה יעשה איש מלא עונות ופשעים, איש שותה כמים עולה, איך אפשר שיתחרט על כל פרט ופרט לבדו, כמו מי שבא לידו כמה ספקות — חייב על כל אחד ואחד אשם תלוי, וזה א״א רק אם יקיים ״וחטאתי נגדי תמיד״ (תהלים נא:ה), הרחמן יעזרנו לקיים חרטה וקבלה גם יחד, ואז יוה״כ מכפר אכי״ר.

מאמר פ״ה

וימצאה מלאך ה׳ וגו׳ ויאמר הגר שפחת שרה אי מזה באת ואנה תלכי וגו׳ ויאמר לה מלאך ה׳ שובי אל גברתך וגו׳ (בראשית טז:ז-ט)

דבר הפלא מאד לראות טמטום חטא כמה גדול, הנה ידוע כי אברהם ראש האבות אשר הקנהו להקב״ה שמים וארץ, סוטה עב, איתא זה הלשון עליו — בן שלש שנה שהכיר בוראו, ע״ה שנה סבל סבלות רבות מרורות מאחרים, לבד אשר סגף ומרר עצמו כמור הזה, שהנוגע בו ידיו מתמררות, כן אז״ל עליו (בראשית רבה לט:ח) ״טל ילדותיך״ כתיב עליו, וכל ע״ה שנה נבואה לא ראה, רק הכל בשכלו הזך מעצמו. כל השנים לא ידע, כי שרה אמנו יפת תואר היא, רק ע״י מעשה הכיר זאת, והנה בפ׳ לך לך יז־א ״ויהי אברם בן תשעים שנה וגו׳ ויפול אברם על פניו וידבר אתו אלקים לאמר״ ופיר״ש ז״ל: ממורא השכינה שעד שלא מל לא היה בו כוח לעמוד — ורוה״ק נצבת עליו, וזהו שנאמר בבלעם נופל וגלוי עינים, בברייתא דד״א מצאתי כן, עכ״ל.

והנה אף שקיים אברהם אבינו כל התורה, ולמה לא מל? בהכרח, משום שידע שיצטוה ורצה להיות מצווה ועושה, ועם כ״ז לא היה בו כוח לעמוד, הרי כי כל המצות ־ כטבע, ובטבע, העושה דבר המזיק, אף באונס — מזיק לו. ומזה נוכל להבין המטמטם במעשה ובחטא את כל אבריו, ר״ל, בין במעשה, בין במחשבה, במדות, ובתאוה, ור״ל — בדעות, כמה יגדל הטמטום, ר״ל, וכמה ערלות צריך להסיר מנו. הרחמן יעזרנו.

היום נוסיף מעט הכמות ורב האיכות. ראה כמה גדול טמטום החטא! אדם הראשון, קודם החטא דבר הקב״ה עמו כשהיה ערום, גם הערוה, כי לא היה אז ערוה, ואחר החטא, גם אברהם אבינו ע״ה, שהיה כוחו רב מאד בכל הזכיות שלו, ומה גם אחרי כל הנסיונות ברעב, בארץ שנצטוה ללכת שמה לטובתו, כמו שאמר לו הקב״ה לך לך — לטובתך, כן פירש״י שם. [מזה נוכל להבין כי כל המצות לטובת האדם הנה]. ולקיחת שרה אמנו, ולא היה לו שום הרהור כלל על זה, עד שגם השטן תמה על זה, כדאיתא בב״ב פ״ק, ועכ״ז לא היה יכול לעמוד — ורוח הקודש נצבת עליו גם כשהיה לבוש בגדים.

והנה חטא אדם הראשון אחז״ל מצוה קלה נתתי לו וכו׳ (שבת נה:) ועם כ״ז גרם טמטום כ״כ, ומה עושה עבירות הרבה, ומכש״כ חמורות. הרחמן יעזרנו. מצורף לזה שדברנו למעלה בכוח החטא, אסיים כפי מה שדברנו בש״ק העבר פ׳ לך לך השייך לזה, כי מבהיל מאד כל הענין. שם טז־ז: וימצאה מלאך וגו׳ ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי וגו׳, וכתב ע״ז החכם הנשגב קדוש ה׳ הספורנו ז״ל, וז״ל הקדוש: כלומר, הביטי וראי מאיזה מקום נסעת, כי היית במקום קדוש ובבית צדיקים, והנך הולכת בחוצה לארץ אל מקום טמא ואנשי רשע, — ״אנכי בורחת״ איני הולכת אל מקום מכוון מאתי, אלא יצאתי כדי לברוח, עכ״ל הקדוש. שפתים יושק.

והנה יש להבין, הלא המלאך שמע כי היא בורחת, ולמה אמר לה שובי אל גברתך וגו׳, אבל הענין, כי היא אמרה אחרי שנתברר אצלה בבית אברהם אע״ה אמונה בחוש, חשבה שאי אפשר שיזיק לה שום דבר ושום איש רשע, ויאמר לה המלאך ה׳ אל תאמרי זאת, כי בבית הצדיקים היית נזהרת מכל חטא, ולא היה לך שום טמטום, וזרח עליך מה שראית בעיני שכלך הזך, משא״כ בבית רשעים, ח״ו, יכשל האדם באיזה חטא כל־דהוא ויטומטם לבו, ושוב אינו רואה מה שראה באור בהיר. ראה מה עלה ביד קין, שני ליצור כפיו של הקב״ה, ולא היה רק קנאת סופרים בתחילה, ורק: באורח זה אהלך טמנו פח לי, וערבבו בו מעט קנאה סתם, ראה מה עלתה בידו — לכן שובי אל גברתך, ודוקא, התעני תחת ידה, כי טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך (תהלים קיט:עב).

הוספה. מזה נבין, מה היה חטא לוט, עד שאמרו עליו באגדה, הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר אי אפשי לא באברהם ולא באלקיו, (בראשית רבה מא:י) מה חטא חטא כ״כ, אבל מדברי המלאך להגר, אנו מבינים כמו חי, כיון שנפרד מאברהם ולא ירא כנ״ל, הרי זה כאילו אמר אי אפשי וכו׳, ואפשר היתה כונת המלאך ג״כ, לראות מה עלה ביד לוט בהפרדו מעל אברם מה נאמר עליו. נזכה להיות: והוי מתאבק בעפר רגלי חכמים אכי״ר.

ראה עוד מכוח הטמטום: בנותיו של לוט כוונו לשם שמים, כי בן נח מותר בבתו, והם חשבו שנחרב העולם וחשבו כי עולם חסד יבנה — לבנות העולם, ועם כ״ז יען כי לעתיד כשתנתן התורה תאסר כזה, גרם זה לעמון ומואב טמטום, עד שנכרתו מלבא בקהל ה׳ עד עולם, בא וראה מה עבירה עושה אף חטא קל. הרחמן יצילנו.

מאמר פ״ו

ויאמר אלקים אל אברהם וגו׳ זאת בריתי וגו׳ המול ימול לכם כל זכר וגו׳ וערל זכר אשר לא ימול וגו׳ ונכרתה הנפש ההיא מעמיה וגו׳ (בראשית יז:ט-יד)

והנה דברנו עוד בענין זה, כי הנה אבי הבן אם לא מל את בנו עובד בעשה, והוא עצמו אם לא מל את עצמו חייב כרת, והלא כללא בידנו — כל שיוגדל הנסיון יוקטן העונש? אמנם כך הם הדברים, האב שמל את בנו, אינו סובל כ״כ יסורים, ע״כ אין לו אלא מצוה קלה בלא כרת, משא״כ הבן שסובל כ״כ הרבה, ניתנה לו בתור מצוה חמורה בכרת, ומקבל שכר הרבה על מצוה חמורה, ולכן נצטוה אאע״ה למול למאה שנה בעת חלישותו, לקבל שכר יותר, את זה דברנו פ׳ וירא ביום ברית מילה של בן בתי נ״ל (נחמה ליבע) תחי׳ שילדה זכר למז״ט בשבוע שנצטוה אברהם אע״ה על המילה, היינו פ׳ לך לך ובא בברית פ׳ וירא תהלה שמחתי בזה כי כתב סמ״ק בס״ק כי הפרשה גורם, יתר הדברים שדברנו אפשר עוד יבא בלי״נ, אך דבר אחד מה שדברנו בקצרה — כי הנה אמרו בגמ׳ חולין נא: בית הרחם אין בו משום רסוק אברים״ יעו״ש, והיינו משום דדרכנו בכך, וזה דרך נס, וקשה למה נולד בדרך נס? עי׳ בגמ׳ ב״ק פ תוס׳ ד״ה לבי ישוע הבן, ואמרנו כי להורות שאדם לעמל יולד בעולם המעשה, וא״כ כיון בלא״ה לעמל יולד, טוב להחליף שיהיה עמלו בתורה שלזה נברא, ולהורות כי כל חיי האדם בדרך נס, וישים מבטחו בבעל הנס נגלה ונסתר.

וירא

מאמר פ״ז

וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם וגו׳ (בראשית יח:ב)

הענין מה שסיפר הכתוב מקבלת המלאכים שנדמו לו כאורחים ועשה להם שלשה פרים וכל הענין (ב״מ פו) אטו לא קבל אברהם אע״ה אורחים אלא הם, בודאי קבל לאלפים אורחים ממש, מה שבאמת קיים הכנסת אורחים ולא לדוגמא, וגם שחט לאלפים בקר וצאן לאורחים? הענין מתפרש בשלשה אופנים, הא׳ (אבות ה:כח) ״לפום צערא אגרא״ כי עד עתה לא קבל בצער שזה ממאה פעמים שלא בצער. הב׳ כי באמת דע —כי הדברים הנודעים לנו מהקודם למאוחר, נדע הדברים — כשנדע אותם על בוריים, משא״כ מהמאוחר אל הקודם, כל עוד שנתבונן בהם יותר — נדעם יותר, כדמיון מהלך הכוכבים, כל עוד שיתרבו כלי המשקפת של זכוכיות מגדילות, יתודע יותר החכמה הזאת, וכן בחכמת יראת שמים, דוד המע״ה אמר (תהלים קלט:ד) ״נפלאים מעשיך״ מאד מאד באין חקר לדעת אותך אבל ״נפשי יודעת מאד״ ומהמאוחר לקודם, להבין מהנודעת המאוחר — כמה רבו וגדלו הקודם — באין חקר, ולכן נשתבח דוד בשירותיו העצומות ולא אנחנו — אף כשנאמר שירותיו, כי התהלים אינו רק לוח המפתחות, וממנו נבין מהמאוחר אל הקודם לו של דוד המע״ה באהבת וגדלות השי״ת. וכמו מי שמעיין בלוח המפתחות של הגר״א ז״ל — לא ידע כלל הענין אל נכון, בלתי אם לא יעיין בהסוגיות הקודמות בהרחבה, כן בזה — מי שהעמיק הרחיב ביראה, שאח״כ יבין מן לוח המפתחות, ולכן בזה הענין — הכתוב משמיענו לוח המפתחות של גודל הטבת אברהם אע״ה, כי בשלשה דברים אדם ניכר בכיסו בכוסו ובכעסו (עירובין סה) כי אז הלב מר ומתרגש ונקל לו להמריא ריח חביות ומכש״כ שלא להטיב, והנה אברהם אע״ה היה אז בתוקף חליו, ובכל זה קיים מצות ההטבה עם האורחים ונצטער עוד למה אינם באים אצלו, ומזה נוכל להבין לוח המפתחות של גודל הטבת אאע״ה, והמשכיל יתפעל מזה ללכת בעקבותיו ז״ל, הג׳ והוא כי ידוע שכל עיקר הרפואה ליצה״ר הוא תורה, והנה תורה לבד בלי מדות טובות כתב הרח״ו ז״ל כי על זה נאמר ״נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם״ וא״כ צריך מדות עם תורה, והנה לפי״ז התורה צריכה למדות ומדות לתורה, וא״כ נפל פותא בבירא (שבת סו :) כי מאין תצא לנו הרפואה למדות כי תורה לבדה אינה רפואה? והענין כי הגר״א ז״ל (מובא בגר״א למשלי לא־יא בהא דאחז״ל (ב״ב נח :) בראש כל מרעין וכו׳) באתר דלית חמר היינו תורה תמן סממנין מתבעין היינו רפואה למדות כי התורה תהי רפואתו למדות ג״כ, והענין לכאורה סותר להקדמה שכתבנו בשם הרח״ו ז״ל, אבל באמת אינו סותר והכל אחד, עד כה דברנו מענין עיוני עתה נדבר בענין החלק המעשי. (כונתו כי הגר״א במשלי מדבר שם על הכ׳ בטח בה לב בעלה (משלי לא:יא) בדרגת בעל תורה במ״ח דברים שהתורה נקנית וכמו שפי׳ שם שזהו אשת חיל בגימטריא חיל—מ״ח וכל׳ שם: אבל הבעלי תורה אינן צריכין כי התורה היא כלל הכל וזהו בטח בה לב בעלה מכל החלאים שבעולם וכו׳).

מאמר פ״ח

הנוכל להפוך רצונך ולכתוב לך ענין נכבד אשר דברתי אתמול מסדר וירא, כי התורה פרשה את הכנסת אורחים של אברהם אע״ה, הלא ידוע — אם נרצה לספר גודל חסדיו אשר התחסד עם בני דודו — הלא עצמו מספר לא ידעתי ספורות, ומקרא מלא דבר הכתוב: ויטע אשל (בראשית כא:לג), ושאלתי קושיא גדולה, — מדוע בחר הכ׳ בחסד שעשה עם המלאכים ורק נראים כאוכלים? אבל שמע ושים לבך להבין תכלית הענין, ואם כי אין ביכולת לבאר בכתב כמו פה אל פה, אבל המבין יבין. מצינו (סוטה יד) כי התורה תחילתה גמ״ח וסופה גמ״ח, כונתם ז״ל בזה, כי התורה מורה דרך ישרה לאדם לבא לתכלית ההצלחה וחיי שמחה ואושר גם בזה העולם, עצמו מספר גודל ההצלחה אשר דרך התורה מביאה לאדם, ומה גם לעוה״ב, לא ידע אנוש דרכו המוביל לאדם חיי שמחה ואושר נפלא, אלקים הבין דרכה, ואין לך גמ״ח גדול מזה לגוף ונפש, והנה העולם מוטעים בסברם — כי הרוצה לבא בסוד ה׳ ללכת בדרכי התורה, ישליך מעליו הויות עוה״ז ויהי מוזר מדרכי בני אדם, ולחיות חיי צער ודוחק, נכנע לפני כל, — לא זו דרך התורה הנקראה ״עץ חיים״ (משלי ג:ד) ומקרא מלא דבר הכ׳: דרכיה דרכי נועם (משלי ג:יז), ואם אמרנו לבאר הדברים גם לפי מיעוט ידיעתי, ירבו הגליונות, אבל זאת תדע — כי תכלית דרך התורה לתת לאדם על פי השכלה אמיתית דרך שמח (משלי טו:טז) וטוב לב משתה תמיד, אשר כן גוזר השכל הישר, לבד עמקי סודותיה הטמונים בה, צפון ונעלם מכל חי. והנה כבר ידוע מלפנים כי גמ״ח הוא מהעיקרים הנדרשים מן האדם, כמו ״הגיד לך אדם מה טוב כי אם עשות משפט ואהבת חסד (הושע ו:ח) וכו׳ והרוצה לעשות חסד צריך לדעת הויות העולם הרבה, רוח בני אדם איש איש כפי מה שהוא, ופעם כפי מה שיכול להיות, פעם בחכמה פעם בסכלות, כמאמר החכם מכל אדם (קהלת י:א) יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט, שבין מחכמה וכבוד, ואין הנכנע כניעה הבהמית — עומד שום פעם בפרץ ועושה משפט, אבל עיקר כונתם בזה — כמו חומר ההיולי אשר נמשך הצורות ממנו — הוצרך לאדם לחיות חיי עונג ואושר שמחה וטוב לב לעצמו ולזולתו ולהתחסד עם עדתו ומדינתו להיות אהוב למעלה ונחמד למטה — לתקן חומר היולי ביתד בל תמוט להיות עניו ושפל רוח בפני כל, ודעתו ותשוקתו יהיה אלא בחכמה ודעת, וינזר מתשוקת העולם תשוקה דמיונית משתנית כל שעה ושעה לפי השתנות החולים בדרכי התבל ודמיוניה אשר נולד בה, ומכיר אותה עם דרכי השכל אשר התלמד והתרגל בם לאט לאט, המה יחד אצלו כחומר ההיולי ולמשוך הצורות כפי חומר הענין הנדרש כפי טובתו וחמרו, פעם מקטין עצמו כתולעת כפי צורת חומר ההיולי שפלותו ופחיתות ערכו על פי השכל, ופעם יקשה עצמו כברזל לעשות משפט וחסד. הדברים ארוכים אין די באר, אבל קצור הדברים כל הנאמר הלא הוא רק בכוח לאמיתו אבל בפועל צריך לפעול כפי טובת הענין וכפי חומרו (שמעתי כי המאמר הזה הוא עמוק מאד וקשה להבינו כפי שטחו, והעיקר בזה כפי ששמעתי כי האדם שנברא לתפקיד שלמותו לתכלית טובתו הנצחי בהרכבו בנשמה עליונה וגוף חומרי שפל, ובשניהם יחד יזכה לשלמות טובו, והנה האדם לעצמו לו נדרש ומחויב לשלמותו להתנהג כולו לאור נשמתו האלקית ויסיר מתוכו כל פסולת הרע כי כל חלק שהוא מהרע — זה מבאיש ומביע שמן רוקח (קהלת י:א) אבל לענין ההטבה והחסד לזולת שזהו עיקר רצונו ית׳ להיטיב והתורה תחילתה וסופה גמ״ח, בענין הזה אין לאדם דרך ביציבות הצורה השכלית כענינו לעצמו לו, אלא מצב חומר גולמי וזהו חומר היולי להלביש צורה לכל מלא ההטבה והזולת במה שיחסר לו וזהו ענין הכ׳: יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט (שם) ולדוגמא שמעתי בזה מהגמ׳ (כתובות סז:) גבי הלל הזקן שלעצמו לו היה ענותנותו ושפלות רוחו באופן נשגב מאד אבל להטבת זולת אמרו עליו גבי עני בן טובים שסדר לו כפי רגילתו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו ופעם לא היה לו עבד והוא בעצמו רץ לפניו ג׳ מילין, כי להטבת זולתו דרוש לו לערוך כל הצורות של רצון זולתו אשר יחסר לו זהו ענין חומר היולי במא׳) המשך המאמר: ואיש כזה הוא נכבד מאד לכל יען כי הוא מכניס הרבה ומוציא קמעה, מטיב ואינו מקבל טוב, אינו צריך לכל והכל צריכים לו, כל מה שהאדם יכול להדמות אליו מעט, צריך להדמות. וע״כ התורה המלמדת את האדם חומר ההיולי הנ״ל בכוח השכל, הוא איש שהכל צריכים לו, והוא אינו צריך להם רק הבלתי אפשרי, והנה איש כזה הוא תכלית הבריאה, כי הוא חומר מוכן לחבר הגשמיות והרוחניות יחד, וזה: תורה תחילתה וסופה גמ״ח, כי היא כולה רוחניות סוד ה׳ ונותנת דרך ונתיב גם לגשם החומר, כי היא ג״כ מחברת גשמיות ורוחניות כפי טבע האדם.

והנה אברהם אע״ה היה כל דרכיו כך, כי היה בעל רוחני מאד ועם כ״ז היה בעל גמ״ח גדול לחבר גשם ורוחני כפי טבע הבריאה, ובא הכתוב לספר את תעודת האבחנה שלו — עד כמה הגיע למדרגה הנשאה הלזו, והוא כי ידוע כי בג׳ דברים אדם ניכר בכיסו בכוסו ובכעסו (עירובין סד.) והלא ידוע שאדם חולה הוא מר לב וקשה לו אז לקבל אדם בספ״י, והיה לו לשמוח כשלא יבאו אורחים פן יקבלם שלא בספ״י, ועכ״ז ראינו כי נצטער כ״כ מזה — עד שהקב״ה שלח לו המלאכים להפיג צערו, ומה גם ששמר הפתח — ככלות נפשו לתשוקתו העצומה להכניס אורחים ולגמול חסד כדוגמת חסד עליון אשר אינו נפסק רגע אחת — חדשים לבקרים באין תכלית, ככה היתה תשוקתו של אאע״ה ללכת בדרך ה׳ כשנא׳: והלכת בדרכיו, לעשות באין הפוגות, כ״כ היתה תשוקה נכבדה הזאת בוערת בו עד שמרוב השמחה העצומה נפל לפניהם בפישוט ידים ורגלים, בא וראה תכלית ההטבה והנדיבות של אאע״ה, שהשמחה העצומה — לא לבד שלא היה צריך לעמול לקבלם בספ״י אבל מרוב השמחה לגמול חסד עמהם נפל ארצה לפניהם לכבדם ולשמחם ולהשיב נפשם בראותם אהבת האדם הגדול הנכבד שבעולם הלזה, מי ישער שמחה ועונג נפש האורח הרואה זאת, אשרי עין ראתה זאת, ומי לא יבין מה שהקב״ה עשה ויעשה אתו מפני שמצא בו חלק ממדותיו ית׳, לו נאה לו יאה, אשרי לאבינו שהגיע ביגיע כפיו לאושר כזה, אשרנו מה טוב חלקנו שאנחנו חלק ממלך האדם הגדול הלזה! אילו לא באנו לעולם אלא לתת לנו בתורה את הספור הנורא הזה — די לנו לגמול חסד, רק כשגדלה ידיעתו בידיעת ה׳ ומרוב אהבתו לו ית׳ מכיר ומבין וחושק להדמות במה שיוכל אליו ית׳, ועתה הבין תבין את אשר לפניך, הלא נראה בעליל רום ערכו באלקות, ובודאי היה תמיד מחשבתו במחשבות הנישאות האלו, והיה לו לשכוח מחשבות גשמיות לגמרי, ועם כ״ז לא כן היה אתו, כי הוא הלך בדרכי התורה אשר תחילתה וסופה גמ״ח — גשמיות ורוחניות יחד, ולא עוד אלא שבשעה זו נראה אליו הנבואה, שנאמר: וירא אליו ה׳, ועם כ״ז בקש להקב״ה (בראשית יח:ג): אל נא תעבור מעל עבדך, ה הנבואה (התגלות הנבואה) והלך לקראת אורחים, ומדוע? כי הנבואה היא עונג נפלא כי מהות הנבואה היא ידיעת אלהות, ואין עונג כמו ידיעת אלקות, ועכ״ז עזב העונג מפני האורחים ״כי לא המדרש עיקר אלא המעשה״ (אבות א:יז) ולמדו חז״ל מזה (שבת קכז) גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה, אבל אברהם אע״ה הלא הוא הבעל הלכה הזו, והוא מעצמו הבין זאת, יען כי זה רצונו ית׳ להדמות אליו ית׳ להיטיב, ורצונו — כבודן, ואדם לא יבין איך לא ישכיח תשוקת הנבואה תשוקת בו״ד, וגם איש לא יבין איך יצטרף שתי הידיעות האלה — ידיעת ומחשבת אלקות וגם ידיעה שפלה ופחותה ידיעת בו״ד מעט נבזה ושפל אשר אצלו לפי ערכו היה כל רוב טוב העוה״ז לאפס ותוהו, — ועם כ״ז היו שניהם בו במשקל שוה להכיר ולהבין זאת עד לדחות זה מפני זה, אין להעלות על הכתב עד כמה גדול הפלא של שני הפכים הנ״ל בנושא אחד, וזה לא יכול להיות רק במי שהוא מחציו ולמעלה אלוקים ומחצי ולמטה אדם, מלאך עם אדם יחד, עפר מן האדמה וגם — ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב:ז) וזו כונתו ית׳ וכן כיון אאע״ה ואחרי שאנחנו חלק מאבינו והניח לנו ברכה כדרך האב המוליד כחו בבנים, ע״כ עלינו בניו הנכבדים בני אבא נכבד כזה עלינו לאחוז דרכו בקודש לחבר עוה״ז ועוה״ב גשם ורוחני ביחד.

מאמר פ״ט

בני יקירי, אף כי חביב עלי להאריך אליך אמנם אקצר עתה ואכתוב לך דבר מה שלא אשבע מלהתפעל ממנו כל עוד זכור אזכרנו, והדין עמי כאשר תראה.

ידוע כי עונג המלאכים אין לשער ואין להעריך עצמו מספר, והדין נותן, יען כי אין בהם כל מום לפי ערכם הרם והם נזונים משולחן המלך מלכו של עולם הקב״ה, ואין להם שום דאגה כלל רק לעשות רצון קונם, ששים ושמחים לעשות רצון קונם, והפילוסופים הבינו זאת והשתדלו כל ימיהם בחכמה לבא לתכלית עוה״ב שלהם לפי דעתם להתדבק בשכל הפועל. פי׳ המלאך הממונה על זה, והנה עולם הבא שלנו לא ע״י מלאך ולא ע״י שרף אלא ״צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשם ונהנים מזיו השכינה״ [פי׳ עטרותיהם נראה כי כונתם כפי מה שראיתי בבעל הטורים, כי העטרה שנותנים ישראל להקב״ה בתפילתם — כענין כתר יתנו לך — עתיד הקב״ה להחזיר לצדיקים, וזהו עטרותיהם, פי׳ מכל התפלות ג׳ פעמים ביום, כל הכתרים שנתנו להקב״ה בכל חייהם יחזיר הקב״ה להם, ע״כ מ״ה מאמר המוסגר] וזהו עוה״ב שלנו עם סגולה, ומקרא מלא דבר הכ׳: ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כולכם היום. ונוכל להבין העונג הבלתי משוער הזה. והנה אברהם אע״ה זכה לעונג הנפלא הזה בחייו ״וירא אליו ה׳ וגו׳״ ובפרט העונג כי בא לבקר החולה מחולי של מצוה רבה מאד מאד, עד שעל כל עבירה שבתורה יוה״כ מכפר חוץ מהמגלה פנים בתורה ומפר ברית, ונוכל להבין העונג שהיה לו אז הבלתי משוער הזה, ועם כ״ז כשראה שלשה אנשים וכערביים נדמו לו, ועל כ״ז היה ישר בעיניו לבקש מהקב״ה שיפסיק מהעונג הבלתי משוער הזה, עד שיכניס האורחים, ובנחת היה עוסק עמהם ולא בחפזה, ככתוב שם מפורש יעו״ש.

נצייר נא, אילו היינו עוסקים בעונג נפלא כערכנו, ולא כזה הבלתי־משוער, היעלה על הדעת, ־ כשנראה את אחד בא בדרך, נפסיק ונרוץ לנגדו, פן ואולי נפציר שיבא אצלנו וישמע להפצרתנו לבא אצלנו לאכול ולשתות, די מאד אם היה בא בביתנו ובקש אכילה ושתי׳ אם היינו מפסיקים מאיזה תענוג כל דהוא, היינו מחזיקים טובה לעצמנו מאד, ומכש״כ אם הם לדרכם הולכים, ומכש״כ עונג בלתי־משוער. ועוד איך יעלה על הדעת, כשאדם היה עוסק עם הגר״א ז״ל מוילנא, והיו אנשים עוברים לדרכם, היעלה על הדעת שיפסיק מעסקו עם חברת הגאון הנ״ל, ולהפציר באורחים פן יתרצו לו שיבאו אצלו לאכול ולשתות, ואתמהה תמיד — איך עלה על דעתו לבקש זאת, אל נא תעבור מעל עבדך.

הרי כי רדיפתו אחרי קיום המצות למעשה, גרם לו שיעלה על דעתו, לבקש רשיון מהקב״ה בהפסקה הזו, ובשהיה ובלא חפזה, רק במתון ובסבר פנים יפות כראוי לאורחים, ונקל בעיניו הפסקת התענוג הבלתי משוער הזה בשביל תענוג קיום המצות אשר זה רצון קונו, הרי תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, סמוך לאור היום רציתי לענגך בעונג הנפלא הלזה, ולראות צור חוצבתם מבטן מי יצאנו, ונלך בעקבותיו. אכי״ר.

דע בני יקירי כי אתה עוסק עתה כמצות גמ״ח הרבה מאד ובפרט גו״נ גם יחד, ע״כ כתבתי מכתבי עתה להודיענו כמה גדול כוחו של גמ״ח.

מאמר צ׳

הנה בגבורות אברהם אע״ה לכתוב הכל — קצר הזמן והגליון מהכיל, אבל בקצרה: הוקשה לנו על אמז״ל גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה (שבת קכז) וקשה איך אפשר לאדם העומד לפני המלך, יעזוב המלך וילך לקבל פני אורחים, היש פגיעה בכבוד המלך יותר מזו. ואמרנו בזה: אז״ל (שבת קלג:) זה אלי ואנוהו (שמות טו:ב) מה הוא רחום וכו׳ פי׳ ״זה אלי״ — כשהכל יודעים שכל מה שהאדם עושה, הוא רק לכבוד השי״ת, כי האדם לא נברא רק לכבודו, כענין שנאמר: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו׳ (ישעיה מג:ז) ומי שיודעים בו שהוא ירא שמים, וממילא הוא עובד את השי״ת, ופעולותיו בצדקה וגמ״ח וכל מילי דמיטב שעושה, לא להנאת עצמו ולהתפאר, רק ללכת בדרכיו ית׳ מה הוא רחום וכו׳, בזה יתגדל כבודו ית׳ כי בעל אכסניא אשר הוא מכין כל מילי דמיטב לאורחים להרויח, לא לתורה כלל יחשב עליו — כי להנאת עצמו הוא דורש, משא״כ מי שמכין מחמת כי חפץ חסד הוא, קרנו תרום בכבוד, כבוד שמים מתרבה וכבוד עצמו יתרבה, וכענין שמסופר במדרש על שמעון בן שטח במציאה שמצא וגידל את הולדות עד שבא בעל האבדה — ישמעלי אחד והחזיר לו הכל הפרה והולדות, ואמר הישמעל ״לזה ראוי לאמר ברוך אלקי שמעון בן שטח״ (פי׳ התבונן כי זה לא יוכל להיות בכח אנושי רק מי שהוא איש אלקי וחשקו ללכת בדרכיו ית׳) והיה כבוד השם גדול, וזהו כונת הפסוק ״זה אלי״ פי׳ כשיודעים שפעולותיו אינם להנאת עצמו אז ״ואנוהו״ אז הקב״ה מתנאה עמו, כענין ״ישראל אשר בך אתפאר״. והנה ידוע כי אאע״ה עליו נאמר ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו׳ ושמרו את דרך ה׳ וגו׳״ ודברנו גבורותיו, כי בעת חליו אשר מטבע האדם אינו יכול אז לסבול שיבאו אצלו אנשים, והוא היה עוד מצטער כ״כ על עכוב האורחים יום אחד עד שהשי״ת ידע צערו הרב ושלח אליו מלאכים בדמות אנשים, ולא לבד שקבלם בסבר פנים יפות — אבל עוד בחליו וביסוריו הקשים רץ כנגדם ונפל לפניהם ארצה, ואמר להם עבדכם אני כנאמר (וירא יח־ה) ״כי על כן עברתם על עבדכם״, היאומן כזאת בחוק אנושי שיהיה כ״כ גמ״ח פעם אחת נחשב אצלו הצלחה כ״כ — עד שנפל לפניהם ארצה וקרא עצמו עבד למו, כאילו מבקש מהם מתנה היותר גדולה הראויה לנכבד גדול כמהו, עשיר וחכם, עצום בעשרו ובחכמתו, ומפורסם בכבודו לכל העולם, ומתחנן כ״כ מהם, מן הסתם נחשב לו זאת כ״כ לטובה גדולה מאד, עד שלאדם גדול כמהו, מלך גדול כמוהו — כידוע שהמליכוהו עליהם, והקטין עצמו כ״כ להתנפל ולהתחנן מהם שיכנסו אצלו לשעה קלה לאכול ולשתות, אין זה בגדר אנושי, רק מחמת חפצו וחשקו העצום בקרבו — ללכת בדרכי השי״ת, ומזה יבינו: אם בעבד ה׳ מושרש כ״כ הטבה עד לזלזל בעצמו כ״כ — כדי יבאו אצלו לשעה קלה לכה״פ, ואם עבדו אשר הוא רק אדם הוא מטיב כל כך כמה וכמה עוד אדונו שהוא אדון העולם כולו, כמה הוא מטיב בלי תכלית, ויאמרו: ברוך אלקי אברהם, ואין כבוד השי״ת יותר מזה, ונמצא לפי זה כי אין זו פגיעה בכבודו ית׳ במה שהלך לקראת אורחים, ואדרבא בזה יתגדל כבוד השי״ת ויתפרסם שם שמים בעולם, ובלי ספק יתקרבו תחת כנפי השכינה, — וזה רצונו ית׳ שהכל יתקרבו תחת כנפי השכינה, למען יזכו לרוב טובה, וזו היתה כונת אאע״ה בכל חסדיו שעשה, השי״ת יזכנו שיהיה לנו חלק גם כן בזה. כברכת א׳ דו״ט בלב ונפש.

מאמר צ״א

יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ ואקחה פת לחם וסעדו לבכם וגו׳ (בראשית יח: ד-ה)

מכתב, לקופלמאן בטולא, קבלתי נדבתו על חיזוק התורה והיראה גם יחד עשרה רו״כ ע״י כבוד אחי נ״י ואשיב לכ׳ איזה דברים מעט הכמות ורב הכמות אשר יקבל רוב נחת מזה, מצינו (בראשית רבה מח) על הכ׳ (וירא יח:ד): ״יוקח נא מעט מים״ וגו׳ אמר הקב״ה לאברהם אתה אמרת: יוקח נא מעט מים — להאורחים, חייך שאני פורע לבניך וכו׳ הה״ד (במדבר כא:יז) אז ישיר ישראל את השירה הזאת ״עלי באר ענו לה״ הרי במדבר, בארץ כנען מנין? (דברים ח:ז) ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, לעתיד לבא מנין? ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים (זכריה יח:ד), צאו וראו כמה שכר פרע הקב״ה לבניו בשביל מעט מים, וכן חשב שם במדרש שארי דברים שעשה אברהם אע״ה להאורחים, ששילם הקב״ה לבניו במדבר ובארץ ולעתיד לבא, והנה אין ספק אצלי שבשביל כשהייתי פעם אחת בטולא לבקר את כבוד אחי נ״י ולא רציתי אז לאכול בשר, ואמו ת׳ בשלה לי מאכל טוב בלי בשר, וידעתי כי אני יכול לסמוך עליה שבודאי תבשל בלי בשר כרצוני, וגדולה הכנסת אורחים, ושילם הקב״ה לבנה שיהיה לו חלק במצוה רבה מאד — חיזוק התורה והיראה וד״א גם יחד, וזה דבר גדול מאד בעיניו ית׳, כמאז״ל סוף יומא (פו): ואהבת וגו׳ שיהא שם שמים מתאהב על ידך שבזמן שאדם קורא ושונה וכו׳ ודבורו בנחת עם הבריות ומקחו ומתנו בשוק נאה ונושא ונותן באמונה — מה הבריות אומרים עליו: אשרי לפלוני שלמד תורה וכו׳ עליו הקב״ה אומר ״ישראל אשר בך אתפאר״ ואלה הדברים אצלנו אם כי מעט בכמות אבל רב באיכות, כי מפארים בכמה מקומות מושבותם את חינוך התורה בהשכל ודעת וד״א יחד, וקידוש השם גדול מזה לכל מכיריהם, וזכה כ׳ בזכות אמו ת׳ לחלק בדבר שאני עוסק בו, ואם יאמר אדם הבלתי יודע — הזאת הוא שכר? הלא זאת מצוה ולא שכר? אומר לו מקרא מפורש הוא (יחזקאל טז:ו) ״ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי״ ודרשו חז״ל (שמות רבה יז:ג) בשביל מצות פסח ומילה זכו לצאת ממצרים, יראה כמה גדול שכר מצוה, וזהו אז״ל (אבות ד:ב) ״שכר מצוה מצוה״, והנה כתבתי לכ׳ מכתב מעט הכמות ורב האיכות כדאי אם גם נתן חמשים רו״כ לשנה, אמנם מאשר נתפעלתי מאד כמה שמור אצלו ית׳ דברים קלים שאדם עושה ומכש״כ דברים גדולים כמו ב״יוקח נא מעט מים״ כמבואר למעלה, וכן מצאתי מקום להשיב תורה לאמו על טרחתה בשכר בנה יחיה שזכה לחלק ממרחק בדבר גדול מאד יקר המציאות. ואם כי קצרתי מאד בביאור הדברים, ידע כ׳ כי בעוה״ר לאי בריאותי קשה לי הדבור אף גם הכתיבה ע״כ קצרתי והמבין יבין באריכות, והוא ית׳ יקרבני מהיום ועוד לזכות עצמי ולזכות אחרים בתוך כלל ישראל, וזה תכלית חיי האדם בעולמו למשכיל על דבר, וכאז״ל (אבות ד:כא) ״העוה״ז דומה לפרוזדור בפני עוה״ב״ ואם ירצה כ׳ בעצתי יקבע בכל יום עת ללמוד מוסר האת מחיה האדם וכו׳ ומובטחני שירבה לי תורה על זה. אמרתי לסיים דבר שלם, פן יאמר אדם דוקא אברהם אע״ה שגמל חסד עם מלאכים שילם לבניו שכר מרובה, משא״כ מי שעושה חסד עם בני אדם, זהו טעות, חדא דהם נדמו כערבים, ועוד אמרו (ויקרא רבה בהר לד) להיפוך, וז״ל: והרי דברים קל־וחומר ומה אם מי שעושה חסד עם מי שאינו צריך לחסד כגון המלאכים, פרע הקב״ה לבניו, מי שעושה חסד עם מי שצריך עאכו״כ עכ״ל. הרי להדיא להיפוך, ויצא לנו גדולת החסד למי שצריך לחסד ומכש״כ לחיזוק התורה יראה וד״א גם יחד, החסד הזה עצום מספר.

מאמר צ״ב

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם וגו׳ וימהר אברהם האוהלה וגו׳ ואל הבקר רץ אברהם וגו׳ (בראשית יח:ה-ז)

ראשי דברים למזכרת. (ב״מ פז) אחז״ל (על הכ׳ וירא יח:ה-ז) ואקחה פת לחם וגו׳ ואל הבקר רץ אברהם וגו׳, צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, פי׳ כי החסרון הגדול הרבה, הוא שקר, לא מיבעי לדבר בלב מה שאין בפה (כונתו כנראה ־ לדבר ולא — לדבר) זה אינו בגדר אדם, ואינו מצוי כלל, ע״כ אין לדבר בדבר שאינו מצוי, וזהו שהאדם ירחיקם בלי לימוד מוסר כלל, כמו שאינו שייך ללמוד מוסר שלא יאכל בשר חזיר, ואם כי נפשו מתאוה, וכן בזה חומר ופחיתות דעת בני אדם המורגלים בזה, יעורר לאדם להתרחק מזה הפחיתות — לא אנושי הוא, אבל גדולה מזה נדבר, והוא: כי יש שני אופני אמת, האחד האמת, השני הצנע, והנה מה שנדבר להזהר, הוא שלא יהיה דבור האדם יותר צדק מהמעשה, כי יש מי שבפיו ידבר אמת בלי מרמה כלל, כי יבין — שכן הוא האמת להיות צדיק, אבל מעשיו בפועל סותרים דבורו, התגלותו הוא בחיצוניותו היא יותר בצדקות והתחסדות לעומת גילויי מעשיו מתוך פנימיותו, זאת אומרת מעשה קיום התורה, זה ג״כ שקר גמור, הציון לזה, מי שבסתר אינו במעשה קיום התורה, ורק בגלוי, זה לאות כי דבוריו צודקים יותר מהלב, וזה לא טוב, אך הדרך הצדק, — הדיבור כמו המעשה, הצדקות והחסידות בפה דרוש ומוכרח להתאים עם מעשה הצדק, ולכן להיפוך מי שעיני שכל לו — הרואה שפיו צדק יותר, — ישתדל לזה להתכשר להיטיב המעשה יותר (כונתו כפי דחז״ל הנ״ל: צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה) וזה ענין נפלא, והציונים לזה הוא: הסתר אם כמו הגלוי — הרי טוב, והיותר טוב — הדברים אשר הפה פחות מהמעשה, וזהו (אבות ג:כב) ״כל שמעשיו מרובים מחכמתו״, יותר מזה שמעשיו כל כך אמיתיים עד שהפה חול יותר מהלב.

מאמר צ״ג

והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו (בראשית יח:ח)

האדם בטבעו לצדד הכל לטובת עצמו, והנלבב יתבונן לצדד לזולתו, וזה: מתרושש והון רב (משלי יג:ז) הוא יצדד לענין האדם לזולתו, אמנם הרבה הרבה ירויח לעצמו, אחז״ל: ״עד מתי אנחנו יושבים ור״ג עומד ומשמש עלינו א״ל רבי יהושע מצינו גדול הדור ששימש אברהם אע״ה: והוא עומד עליהם וגו׳ עד — א״ל: עד מתי אתם מניחים כבוד שמים ואתם עוסקים וכו׳ הקב״ה מענן עננים וממטיר גשמים וכו׳ הכל לטובת העולם, הרי המצדד לטובת זולתו הולך בדרכי השי״ת, וכמה ירויח! והנה להיות הולך לפני אדם כמוהו להורות לו הדרך, לא רבים יחכמו לחפוץ בעבודה כזאת, מצינו (שמות יג:כא) וה׳ הולך לפניהם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה וגו׳ להאיר להם וגו׳ הרי כביכול כמה הוא משמש את העולם! אשרי לאדם המתאמץ ללכת בדרכיו ית׳ בזה — לחיות לזולתו — לא רק לעצמו ולגופו, — אין לאחר חלק בו, אבל אין לו ח״ו חלק בו ית׳! והנלבב ירדו הדברים חדרי רוחו ונפשו!

מאמר צ״ד

וה׳ אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו׳ כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ וגו׳ (בראשית יח:יז-יט)

ענין המכסה אני מאברהם (בראשית יח:יז) כולם מדברים בפירוש הפסוק הזה, ואומר גם אנכי חלקי, הנה כבר ביארנו במקום אחר ענין אברהם אע״ה הכנסת אורחים של המלאכים שנכתב בתורה, והראינו לדעת כי זה תעודת האבחנה שלו על חיבור הגוף והנפש, עוה״ז ועוה״ב שניהם יחד, מחציו ולמעלה מלאד ומחציו ולמטה איש, והנה אאע״ה הלך בדרכי השי״ת ולמד מהנהגתו עם העולם, ויצוה גם ביתו אחריו ללכת בדרכיו ית׳, וזהו למד מהנהגתו עם סדום איך להתנהג עם רשעים, ולרחם גם על רשעים ולבקש תפילה עליהם, כי הבין למה גילה לו הקב״ה — ע״כ לבקש תפלה עליהם, כענין שאמרו במרע״ה (ברכות לב) הניחה לי וגו׳ (שמות לב:י) והבין משה הכי בבגדו אני תופס וע״כ כונתו על התפלה — הניחה מלהתפלל, וכן בזה הבין שבשביל תפילה גילה לו, והנה השי״ת יודע הכל וידע שבאמת אין צדיקים ולמה גילה לו? הלא לא להועיל תפלתו? ולזה אמר ״המכסה אני מאברהם וגו׳ ואברהם היה יהיה לגוי גדול ועצום וגו׳ ונברכו בו וגו׳״ והכל לומדים ממעשיו, ויגזרו אומר כי אין לחוס על הרשעים כלל, ובאמת לא כן הוא, כי יש לחוס על הרשעים ג״כ ״מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה״ (סנהדרין לט) וכן ״יתמו חוטאים לא נאמר אלא חטאים״ (ברכות י) וזהו שאמר: המכסה אני מאברהם, — הלימוד הזה אלא אודיעו ויבין כי כונתי להתפלל על רשעים ג״כ ולבקש רחמים, וזהו ״כי ידעתיו״ פי׳ הודעתי לו את דבר סדום ״למען אשר יצוה את בניו וביתו אחריו ושמרו את דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ פי׳ המשפט שהקב״ה עושה עם הרשעים בא גם כן מצדקה הקודמת, כי מאריך אף הרבה וגם אינו עושה עול כלל, ומשלם גם לרשע שברשעים אפילו על מצוה קלה שעושה, משלם לו שכרו מרובה, לא כן טבע האדם על שונאו, מסיר עין מן הטוב שבו ואינו רואה אותו כלל, משא״כ הקב״ה, עשו היה רשע והיה לו דבר טוב אחד כדאיתא במדרש, ראה כמה שכר נטל הוא ובניו זמן מרובה, ומזה ילמוד האדם ללכת בדרכי השי״ת כנ״ל, וזה שרצה השי״ת להודיע לאברהם אע״ה ענין סדום ללמוד דרכי רחמנותו, וזהו ״המכסה אני מאברהם ואברהם היה יהיה לגוי גדול״ פי׳ ויחסר לו הידיעה הזאת הנחוצה להנהגת עם רב מלכים ושופטים מבניו יצאו, נחוץ להודיע להם הנהגתי עם העולם, למען ילכו ג״כ בדרכי הנ״ל, וזה הפלא ופלא מאד, ובזה נבא לבאר ענין אהבת יצחק לעשו, כי קשה מאד איך רצה לברך ברכה כזו לעשו? אבל יובן מאד בהקדם — פילוסוף אחד היה לו עושר רב, ופקד קודם מותו אם יהיו בניו חכמים, יתנו עשרו לאחרים ליהנות בהם, כי הם יהנו מחכמתם הרבה והרבה מאד יותר באין ערך משיהנה בעל הממון מעשרו המדומה, משא״כ אם לא יהיו חכמים — ינתן להם עשרו ליהנות בהם, והנה יצחק ידע כי עשו בעל תאוה וגאוה ובעל קנאה, ויעקב חכם גדול, והכל לאפס ותוהו אליו נגד חכמה, והנה שמעתי מאמר מר׳ עקיבא איגר ז״ל, בנו הר״ר שלמה ע״ה בקש אחד לשמתו שיהיה נוהג שררות נגד אביו, ואמר לו אל בני, אני מחויב על פי דין להניח, ושאל לו למה? והשיב לו: זה נהנה וזה לא חסר, פי׳ אני איני חסר כי לא איכפת לי, והוא נהנה מכבוד, וזה היה כונת יצחק אע״ה, כי הנה הלך בדרכי אביו אאע״ה לרחם על הרשעים, ומבלי להסיר עין ממקצת הטוב שנמצא בהם, ולכן אהב את עשו, פי׳ — גם כן, ואין כונתי לשלול את יעקב, רק ויאהב יצחק את עשו ג״כ ומכש״כ את יעקב, כי זה אינו צריך לבאר, ורבקה אוהבת את יעקב ולא את עשו כלל. והבט נא וראה דבר הפלא בתורה, כי נאמר: ״ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו״ מה הצורך לבאר למה אהב אותו, ולמה לא ביאר הטעם באהבת רבקה את יעקב? אבל כונת הכתוב להודיע, איך אהב יצחק הצדיק את הרשע, ופירש הטעם כי מצא בו דבר טוב היינו כי ציד של עשו בפיו של יצחק תמיד, כן פירש הרמב״ן ז״ל — היה מכבד אביו, ותמיד צד ציד לאביו להאכילו את אשר אהב אביו, ובשביל דבר טוב הנ״ל היה לו מעט אהבה ג״כ לבנו הגדול כי למד מאביו אברהם אע״ה לרחם על הרשעים ג״כ ולדרוש טובתם, לכן בשביל מדה טובה זו בקש לברכו ולתת לו את אשר אהב להתענג בהם בעוה״ז, תאוה — מטל השמים ומשמני הארץ וגו׳ וגאוה — הוי גביר לאחיך, ויעקב בנו הקטן האהוב אצלו יותר — כי ללא כלום בעיניו זאת, ואהבת התענוג לימוד החכמה באין ערך ערב לו יותר, וגם כבוד — גביר יהיה לאחיו עליו ג״כ זה נהנה וזה לא חסר, ורצה ללכת ממש בדרכי השי״ת לתת לרשע מאויי נפשו שיתענג בהבליו עבור הטוב שמצא בו, ואהב אותו כערך הטוב שמצא בו, ולכן תמצא כי כשברך את עשו היה מבקש ממנו שיביא לו ציד בפיו — למען תקשר בו נפשו לברכו, עיין ברמב״ן שכתב כן, אבל כשברך את יעקב בלכתו פדנה ארם — ברכו בלי הכנה, והיינו כי אליו היתה אהבתו עצומה, נפשו קשורה בנפשו בלא הכנת ציד בפיו, משא״כ לעשו — והבן זאת! והנה השי״ת ידע כי לא יאות זאת לבניו לקבל עבדות עפ״י פסק הלכה, כי בסוף ח״ו עניות מעבירים על דעתו ועל דעת קונו (עירובין מא) ולכן הוגד לרבקה להלביש את יעקב — למען יקבל יעקב הבדכה עפי״ד גם בעוה״ז, ורק: כאשר תריד וגו׳ (בראשית כז:ט) זה יהיה לקנס, ושאני דיני קנסות מדיני ממונות. ולכן תראה כי הרבה זמן מושלים בני עשו על בני יעקב מאשר משלו בני יעקב על בני עשו, וזהו כי יצחק הלך עפי״ד כי הוא דרגא בדינא, ועפי״ד כן צריך להיות אז, ורק משו״ה רצו שיהיה בתורת קנס, ובמהרה ינקה עונותינו ונחזור לברכתנו, ועלינו חל לחזק.

מאמר צ״ה

כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו׳ (בראשית יח:יט)

זכרון דברים, (תהלים קד:לד) ״יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה׳״ פי׳ כי תכלית הצלחת האדם היא ידיעת השי״ת, לא לבד מחמת השכר, רק בפשוטו בטבע הדבר, כי הלא ידענו שהוא ית׳ טוב ומטיב, וכאשר אנחנו רואים (תהלים פט:ג) ״עולם חסד יבנה״ חסדו וטובו מלא עולם, כל בריה ובריה די מחסורה, וכל הצטרכות האדם הכרחיות ולרפואה ולתענוגות בני האדם הכל במדה גדושה מאד, וכל כונת הבריאה הלא לטובת האדם, כי הוא אינו צריך להם, וא״כ ענין הדבר כך הוא: מי שיודע אותו, — דרכיו והנהגתו בעולם ובבריותיו, הלא מעצמו יבין כי ע״כ טוב הוא, ובזה גופיה כיון שהוא יודע אותו ית׳—הוא ית׳ יודע אותו, כנאמר (בראשית יח:יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו׳ פי׳ אחרי שהוא מצוה ללכת בדרכי הרי יודע אותי, ומי שהוא יודע אותי אני ג״כ ידעתיו, ואז תכלית הצלחתו, כי הבריאה היתה לטובת והצלחת האדם וכשהוא נברא הרי הוא בכונתו ית׳ בבריאה, וזה טובתו והצלחתו בכונתו ית׳ לטובה ותכלית הצלחת האדם ליודעיו ומתעוררים אליו וכענין ״ויבטחו בך יודעי שמך׳ (תהלים ט:יא) וכענין ״כי לא תמו חסדיך מעולם קוינו לך״ פי׳ מאז שקוינו לך וא״כ ידענו אותך ולכן אנחנו תחת כונת הבריאה אשר היתה לתכלית הטבה וחסד באין תכלית וקץ. ומסיפא לרישא מידריש — מאז קוינו לך — ממילא לא תמו חסדיך כטבע הבריאה בחסד, והבן זאת מאד, וט״כ (וטעם כולם) כיון שהאדם יודע דרכיו ית׳, תיכף יבין כי הוא תחת הצלחה, — כי הקב״ה יודע אותו, כענין (תהלים א:ו) ״כי יודע ה׳ דרך צדיקים״ וא״כ כיון שיודע אותו — הוא ית׳ יודע ג״כ אותו ״כי ידעתיו״ וגו׳ וזהו רצונו להטיב ליודעיו, וזהו ״יערב עליו שיחי״ — תפלתי כשאנכי אשמח בה׳ מהסתם ידעתיו, ולכן הוא ית׳ יודע ג״כ אותי, ויערב עליו שיחי.

מאמר צ״ו

כי ידעתיו וגו׳ (בראשית יח:יט)

מוצש״ק ויחי ראשון לשובבים ת״ת. כבוד ידידי הרב וכו׳ אחדשה״ט כמשפט. הנני להשיב על הקושיא ברמב״ן ז״ל על הכ׳ כי ידעתיו וגו׳ (בראשית יח:יט). [הקושיא היא במה שכתב שם הרמב״ן בפירושו בזה״ל: והנכון בעיני כי הוא ידיעה בו ממש, ירמוז בו כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד עת בא פקודתם, אבל בחסידיו ישים אליו לבו לדעת אותו בפרט להיות שמירתו דבקה בו תמיד, לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל כטעם — לא יגרע מצדיק עינו וכו׳ וזה תמיה רבה, כי ידוע כי כלל בית ישראל נתונים להשגחה פרטית ולא למקרים] זה הקושיא כבר נתקשו בה מופלגי תורה, וגם אנכי לא ידעתי תירוץ מספיק לזה, אמנם שיטת הדברים כך הם, זה אי־אפשר לומר חלילה וחלילה כי המקרה היא בלי רצונו ית׳, חלילה וחלילה, ואין שום מציאות מעצמו בעולם בלי רצון ממציא המציאות בכלל ובפרט מהחל ועד כלה, אמנם ברא הוא ית׳ שתי הנהגות בעולם, מהלך הטבעי ומהלך הנסי, מהלך הטבעי הוא כפי מערכת השמים, וחקק הכל יכול במהלך מערכת השמים אופן מספיק לקיום העולם על פי קיום התורה, לחסד או לשבט, ומי שאינו מקיים התורה כהלכתה — יעזבנו בדרך הטבע כפי שיעור עונשו הן רב הן מעט, וזהו בחינת הסתר פנים כפי משפט השגחה העליונה (קהלת ח:יד) ״כי יש רשעים שמגיע עליהם כמעשה הצדיקים״ ג״כ באופן שמספיק ההנהגה על פי קיום התורה בבחינת הסתר פנים, אמנם צדיקים המה תמיד בבחינת הארת פנים, הנהגתם בכל רגע ורגע בהארת פנים על ידו ית׳, וזהו: כי ידעתיו וגו׳ אמנם גם הסתר פנים הכל בשיעור קצוב לעזוב אותו למקרים, והראיה שנאמר (ויקרא כו:כא): ואם תלכו עמי בקרי פי׳ במקרה: אף אני אלך עמכם בקרי, הרי שגם זה לשון: אלך — באופן של מהלך ־ כמה למקרים, דאל״כ היה לכתוב: אעזוב אתכם למקרים, ורק מחמת כי זה בדרך של הסתר פנים כמבואר בהעתקה, ע״כ נקראים מקרה, וכפי שיעור צדקתו יתנהגו אתו בהארת פנים, וניחא הכל היטב. המבין יבין מזה, כי החכמה והמוסר גוזרים זה לזה, (מלשון גזרה שוה ההתאמה וההשואה למהלך הדבר) והכל אחד, כי כל יסודות החכמה בכלל — הם לירד עד תכונת ענינים כפי מה שהם בין בהלכה בין במוסר הכל להבין מהלך הענינים, ולכן נקרא הלכה פי׳ מהלך. והרי קושיא היותר חזקה, ונתחור — כשזכינו לעמוד על הילוך כונת מקרה באמת בושתי כי... לי זאת, כי הלא פשוט הוא אחר הידיעה, ומזה נקיש לכל הידיעות, ולא לחנם נשתתפו בכתוב — חכמה ומוסר (משלי א:ב), והנה כתוב (צפניה ג:יג) ״שארית ישראל וגו׳ ולא ידברו כזב״ ומבואר בחושן משפט שעל חזקה זו קנה כשחבירו פסק לו לקנות חפץ בעדו, מבואר כי מי שפוסק ואינו מקיים דברו, אינו ח״ו בכלל ־שארית ישראל חלילה, ומה עוד מי שפוסק לעשות דבר לרבים ובפרט לדבר מצוה, ובפרט במצוה דרבים לא כש״כ. ואמרנו אוי במי שמוטעים בו העולם, דנין אותו לאפוטרופוס למוסר, אתה א״י להתעצל בדבר שאין בו חסרון כיס, לא כתבתי זאת רק למען אהבת התוכחה ולגלות האמת היינו הכרת עצמו.

מאמר צ״ז

והנה נהניתי מאד ת׳ כי ראיתי שההלכה מגלה עמוקות למעלה מדעת אנושי, הלא ידעת מהמאמר ״שכר מצוה מצוה״ מה שבררנו מהלכה סוף מגילה כו) כי הנייח נפשו של אדם יוכל להתחלף על קדושת בית הכנסת ובית המדרש, ולכן מתנה כמכר עיי״ש, והנה הקב״ה בעצמו שומר התורה בודאי, וכאשר האדם עושה מצוה והקב״ה ישמח בזה להטיב עמו, נעשה על פי זה עוד מצוה בזה והקב״ה קובע לו עוד שכר בזה כנ״ל, והנה נתברר לי על פי ספר הקדוש של הרמ״ח לוצטו ז״ל כי כל דבר הגורם שהקב״ה יכול לשלם לו שכר הרבה, תגדל המצוה לעומת זה, ולכן נתברר לי הכ׳ (בראשית יח:יט) ״כי ידעתיו אשר יצוה את בניו וגו׳״ פי׳ יצוה בני ביתו ללכת בכל דרכיו מה הוא רחום וכו׳ על דרך החסד, וא״כ יכול להנהיג העולם אם היה ביכלתו, ולכו ידעתיו אהבתיו כפירש״י, למה — כי עשה דבר אשר אוכל להיטיב עמו הרבה, וזה רצון הטוב ומטיב בלי תכלית, כן יוצא מספרי לוצטו ז״ל בקדושה וטהרה כראוי להחסיד הנ״ל, וזה יוצא מהמא׳ (אבות ד:ב) שכר מצוה מצוה, כי אחרי שהקב״ה יכול לשלם לו שכר הרבה — כביכול יש לו נחת רוח מזה ויתגדל שכרו הרבה מאד, כענין שאמרו ״חשבון רב יש לי עמך״ ואשרי לו, וזה טעמי על מ׳ הארוך כנ״ל.

מאמר צ״ח

מפני מה הקב״ה ישמח במעט הצדיק שמצא כאברהם אע״ה, אף שנאמר בתדא״ר כא ״הקב״ה סיפק כף אל כף למה לא נתמלא העולם כאברהם יצחק ויעקב״, הוא מפני שכל דבר יש לו חשיבות של עצם וריבוי, והנה השי״ת יודע עצמו — גדלו ורוממותו ית׳, וכמה יקר מעט מדה הנמצא באדם — ממנו ית׳, וע״כ כשמצא באברהם אע״ה מדות יקרות כזאת, שיקרותן מצד עצמן, כדאי כל הבריאה כולה עבור אחד, אבל אם היה גם ריבוי — היה טוב עוד יותר.

מאמר צ״ט

כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו׳ ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח:יט)

אחז״ל (קדושין לט) כל מי שזכיותיו מרובים וכו׳ וכל שעונותיו מרובים וכו׳, יש להבין וכי בשביל דבר אחד יחויב עונש תמיד, וזה רחוק מן השכל לכאורה? ויש להסביר הענין בטוב טעם. הנה פסקו המחקרים — חוקרי הנפש, שבאם נראה באדם חסרון אחד — זה לעד כי הוא מלא חסרונות, ולכאורה זה מתנגד להנ״ל — כל מי שזכיותיו מרובים וכו׳ אף שיש לו עונות רבות זוכה לגן־עדן? אבל יובן הענין כך: הנה זה ידענו כי העולם נברא בכח להוציא לפועל, ומכש״כ מה שנוגע לכוחות הנפשיות — עבודת האדם להוציא לפועל כוחותיו הטובים, וזה כונתם ז״ל (סנהדרין צט) כל אדם לעמל נברא, יכול למלאכה ת״ל (משלי טז:כו) אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה, הענין, כי ההפרש בין קיום התורה ככתוב ובין הוצאת הכוח לפועל הוא כך כי קיום התורה הוא תמיד באופן אחד כהלכה הפסוקה, ממנה אין לזוז, אף שלפעמים יהיה חסרון לתאוה כמו עונג שבת או קיום פ״ו או ביעור הרע, משא״כ הוצאת הכוח לפועל — מה שבזה מרגיל כוחותיו הטובים זה מצות, כמו מיעוט דיבור בודאי טוב, ולפעמים מצוה להרבות דבור למען השלום, או לפעמים מראה גאוה להשפיל עצמו שיחזיקוהו לגס הרוח ויהיה בזוי בעיני הבריות זה דבר נפלא, והנה על פי קיום התורה ככתוב — הכל בעמל והיפוך הרצון, כי רק לפעמים עומדת לו עם תאותו, משא״כ כשמתרגל להסיר ממנו המדות הרעות ולהקנות לנפשו המדות הטובות לא יהיה לו שום עול מלאכה רק בשמחה, וזה כונתם ״יכול לעמל מלאכה׳״ פי׳ יקיים התורה ככתבה ולא יעמול להוציא הכוח לפועל למען יקל לו לקיים התורה, כמו מי שממאס בממון לא יעבור על גזל, מי שאוהב הבריות ינצל מהרבה עבירות בלא עמל ויגיעה, לזה אמר לא כן אלא ״לעמל פה״ היינו להוציא מכוח לפועל כוחותיו הטובים, והנה הנהגת האדם תלוי בשני דברים — במזג והתחברות, וזה בא מעצמו בלא יגיעה להוציא מכוח אל הפועל הטוב, אבל מה שמרגיל עצמו להוציא לפועל הוא בא מכוח השכל המביאו לזה, ע״כ אנו רואים לפעמים האדם יש בו שני הפכים, הוא שונא מחלוקת ולכאורה הוא רודף שלום, עם כ״ז אינו עושה פעולות להרבות שלום כש״א (כתובות יז) לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות פירש״י לעשות כרצון איש ואיש, זה לעד כי רק טבעו נוטה שלא לקנטר אבל לא מחמת אהבת הבריות, וא״כ כשאנו רואים בו דבר רע, זה לעד כי הוא מלא רע, אך הטוב שלו רק במה שמזגו טוב, והנה לפי זה פשר הדבר כך, מי שעושה פעולותיו על פי חשבון השכל להטות עצמו לטוב, כמו שמקיים זאת כן יקיים אחרת, ונמצא כל דבר שעושה — נותן כוח בכל הפרטים — שמאירים יותר, מדברים בלא חשבון השכל, — שיקול העונות קשה לו מאד, כי העונות כל עבירה נותנת כוח בכל הפרטים, משא״כ הזכיות כל אחד לבדה, משא״כ אם עושה בחשבון, השכל מוסיף כוח בכל הפרטים, והכלל מתאמץ יותר ויותר ונעשה איש רוחני ברובו, ושפיר שנו שנוחל גן עדן. ובקצרה כשנגדיר שתי בחינות הנ״ל הוא כך: כי בחינת קיום התורה בפשטות הוא עיקרי, ובחינת הוצאת כוח הטוב לפועל הוא בחינת הכניי להוציא הישרות היא אצילות האנושית, וממילא יצמח פרי בלי עמל רב אח״כ על כל פרט ופרט, כי אחרי שתוקף מבטו על מרכז הישרות שבכוח האצילות להוציא לפועל, ממילא בכל פרט שעושה, יזדכך ויתבהר ישרות הכללי, וינקה מאתו פסולת טינוף החומרי הגס — המונע פעולת הטוב מבעליו, וכשזיכך כ״כ חומריותו עד שהוא רובו בהיר, בטל מיעוט ברוב, ונכון הוא להתחבר בעולם הרוחני עם בעלי רוחניים.

וזה כונתם ז״ל (שמות רבה משפטים ל:א) הה״ד: ועוז מלך משפט אהב (תהלים צט:ד) העוז של ממה״מ הקב״ה והוא אוהב את המשפט ונתנו לישראל שהם אוהביו, ומאי דכתיב: אתה כוננת מישרים וגו׳ פי׳ כי בחינת משפט הוא בחירת היושר לאמיתו, והנה בחינת צדקה אינה נופלת אלא למי שצריך צדקה, לאפוקי מי שאינו צריך אין מקום אלא יושר המשפט, ולכן אמר ״העוז שלו ית׳ הוא״ ואין צריך צדקה, ולכן אוהב בהירות היושר לאמיתו, ומתמה המדרש מאי דכתיב אתה כוננת כיון שצדקה היא מחמת חסרון ולמה סיים הפסוק ״משפט וצדקה ביעקב אתה עשית״ לזה אמר — ישרות עשיתי לאוהבים, כי ההפרש בין הקב״ה לאוהביו כך: כי אצלו ית׳ יסתבב אהבת המשפט לתת לנו מפאת צדקתו הקודמת להצדיק אותנו, ובהמשפט נתבהר תכלית הבהירות, משא״כ אצלנו הוא להיפוך, ללכת מהמסובב אל הסיבה, כמשפט כל חקירתנו להתבונן מהמסובב אל הסיבה היינו להרגיל אצלנו דרכי המשפט שלא לעשות עול במשפט, ואח״כ נתרגל יותר לאט לאט גם לעשות צדקה ולותר על המשפט, וכשנכוף עצמנו להשיג דרכי היושר כ״כ שכל אחד ירצה לעשות צדקה עם חברו, ממילא לא יהיה מקום לצדקה כי אם משפט הבהיר, וזהו כשהם עושים מריבה מתוך המשפט שכל אחד יסבור שאתו המשפט, מ״מ גבול העול לא יעבור, ולאט לאט ישיג דרכו היושר גם לוותר משלו ויבא גם לבחינת צדיק, ואח״כ חוזר חלילה לבחינת משפט כמו אצלו ית׳, כיון שכל אחד ירצה לעשות צדקה כאמור. וזהו: ישרות עשית לאוהבים, להשיג אהבת המשפט באמת כמו אצלו ית׳ ע״י שכוננת משפט וצדקה מהמסובב להסיבה, והבן היטב! וזהו ענין שינוי, או—ששינה הכתובים, —אצלו ית׳ כתיב (תהלים פט:טו) צדק ומשפט מכון כסאך, המשפט בא מן צדקתו ית׳ כנ״ל, וכן סדרו בתפלה ״מלך אוהב צדקה ומשפט״ המשפט יבא מן הצדקה, משא״כ —אצלנו כתיב: משפט וצדקה ביעקב אתה עשית (צט:ד) והבן כנ״ל, וזה כאז״ל בשמות רבה (ל:כב), אבל שם כתוב ״אמרו ישראל״ ועיין תנחומא שופטים טו: אמר דוד רצוננו לעשות צדק ומשפט אלא שאנו מתייראים מפני אומות העולם הוי אומר: עשיתי צדק ומשפט בל תניחני לעושקי (תהלים קיט:קכא) זהו כי איתא בברכות יז: ״רצוננו לעשות רצונך״ פי׳ לעשות דרכי היושר מן קיבוץ המשפטים עד שנשיג הישרות הכללי הוא טוהר האצילות הנכון ־ שיוחזר אצלנו, וע״כ המשפט מן הצדק הקודם כמו שרצונך הוא, אלא ״שאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות מעכבים״ שלא נוכל כ״כ להשיג דרכי היושר מן קיבוץ המשפטים, וזה ג״כ כונת המדרש ״רצוננו לעשות צדק ומשפט — מקודם צדק ואח״כ משפט שיבא מהצדק כמו אצלך ית׳, והבן מאד סיום הדברים! וזה כונת התנחומא (אמור א) בפתח הדרוש על הכ׳ (אמור כא:א) אמור אל ממעיט וגו׳ לנפש לא יטמא זשאה״כ (תהלים יב:ז) אמרות ה׳ אמרות טהורות — לקדש ולטהר ישראל, פי׳ כי אין כונתו ית׳ פשטות המצות, שא״כ איך יתחלף מה שלזה מצוה לטמא למתים לזה יהיה עבירה? אלא ודאי תכלית כונתו — להשיג הזיכוך הבהיר מן המצות, וע״כ תשתנה הפעולה לפי המקבל, כמו שזכרנו למעלה כי במשפט הוצאת הכוח לפועל יתחלף לפי האנשים — מה שלזה עבירה לזה מצוה, וזה למופת כי תכלית המצות — ישרות שיולד מהם וישתנה לפי המקבל, כמו שזכרו המחקרים חוקרי הנפש, איך שמפועל אחד יוצא פעולות רבות מחמת שינוי המקבלים, והבן כי נכון הוא! לדעת — כי הדרוש הנ״ל אינו כתוב מסודר כהוגן, והמעיין יבין כי צריך סידור אחר.

מאמר ק׳

אולי יש חמשים צדיקים בתור העיר (בראשית יח:כד)

(שיר השירים ג:א-ד) על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי וגו׳ אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחובות וגו׳ כמעט שעברתי מהם עד שמצאתיו וגו׳.

הענין כי נאמר (בראשית יח:כד) אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר. פי׳ כל שורש עבודת השי״ת לסדר מעשיו בסדר נכון, עת הלמוד, עת אכילה, עת שינה, עת הדבור — איך לדבר, מה לחשוב ומזה יצמח פרי צדק, כי כל התורה בנויה על סדר, כאשר הארכנו כמה פעמים, הא למה זה דומה לחולה לוקח רפואות, צריך לאכול בזמנו, לקחת רפואה בזמנה, אבל אין זה תכלית שלכל ימיו יתנהג כן, רק יקח רפואתו להרפא, שיוכל להתנהג בלי סדר כזה, היינו פעם יתענה כל היום, פעם לא ישתה כל היום, פעם לא יישן כמה, במקרה ובאונס, — ואעפ״י כן יהיה בריא. וזה גם כן בעבודת השי״ת ירגיל עצמו בסדר, למען יבריא ויעמוד על היכולת בלי סדר, כגון שגם בטרדה יהיו רעיונותיו מסודרים, אף שבמעשה אי אפשר, אבל במחשבתו יהיה דבוק בטוב, (משלי ג:ו) בכל דרכיך דעהו, ובזה יהיה מסודר, והוא כונת הכ׳: ״אם יהיו חמשים צדיקים בתוך העיר״ דוקא, פי׳ בטרדה, כענין ״בקשו ברחובות ירושלים״ (ירמיה ה:א) פי׳ ג״כ כנ״ל. והנה אנחנו רואים כי כל דבר קשה לעצמו, כמו מחשבת תורה בתוך העסק, אם יאמר לו אחד אני מצליח בזה, אז יהי לו יותר נקל להתרגל בזה, וזהו ״על משכבי בלילות״ פי׳ ביני לבין עצמי, בקשתי את שאהבה נפשי, להתאמץ, ולא מצאתי, כי העיקר לזכות את הרבים — ברחובות ובטרדה, וזהו מדרגה גדולה וקשה — לעסוק במילי דעלמא — ומחשבתו תשוטט בהתבוננות אלקים ית׳, וזהו ״אקומה נא ואסובבה בעיר״ פי׳ ברחובות, ולזכות את הרבים, וג״כ ״בקשתיו ולא מצאתיו״ כי זה קשה מאד לעסוק במילי דעלמא ולדבק בו ית״ש, עד ״מצאוני השומרים וגו׳ את שאהבה נפשי ראיתם״ פי׳ אתם מצאתם את שאהבה נפשי ברחובות, יען כי אתם ברחובות בשוקים ופונה מחשבתיכם בדביקות בו ית׳, ואמרו (ב״ב כא) ״קנאת סופרים תרבה חכמה״ וגם אנכי ״כמעט שעברתי מהם״ ג״כ הורגלתי בזה, ״ומצאתי את שאהבה נפשי וגו׳״ ג״כ כמוהם. והנה אתם יש לכם קנאת סופרים ותוכלו להגיע למדרגה גדולה מאד, ותדעו כי המסייע לזה — הייבו מחשבה בהשי״ת ובתורתו, להתאמץ במדת הסבל, והמסייע למדת הסבל — ההתבונן כי הכל מאתו ית׳ ולטובת האדם, וכאשר דברנו מזה כבר, ובזה יהיה שמח בשמחה ובטוב לב, ואז יקל לחשוב בחכמה, וזה כונת — ״לא תבושי ולא תכלמי״ אין ליפול מרוחו ואין להניח לעצמו שום עצבות ״מה תשתוחחי ומה תהמי״ האמן כי הכל לטובה ובך יחסו עניי עמי, ויבינו ג״כ לחסות בו ית׳ — ונבנתה עיר על תלה, בזכות האמונה, וזהו פירושו, כי בלא זה קשה, — התחיל לדבר לכנסת ישראל: לא תבושי ולא תכלמי ומסיים נגד הקב״ה — בך יחסו וכו׳ וכו׳ והיה לומר: ובו יחסו עניי עמו, ובזה ניחא היטב, הפלא ופלא.

מאמר ק״א

ויאמר ה׳ זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו׳ ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה (בראשית יח:כ-כא)

מדרש בשלח (שמו״ר כג:ג) צדיקים באותו דבר שסורחים באותו דבר מתקנים, משה קלקל באז ותיקן באז ישיר. שם (שמו״ר יג:ד) ״אני הכבדתי את לבו״ וכי מונעים את האדם מתשובה? הנה מקודם ידעתי נאמנה, כי הרבה אנשים כאשר יתרגלו בדברי מוסר לא יתפעלו עוד, אבל אין זה מדרך ברי דעת רק אנשי קלי הדעת אשר יצאו מחיק אמותם לחיק נשותם, ובאמת לא רבים יחכמו, ואחד מכמה אנשים המבין הוא שקול מול כמה אנשים, כי מה יועיל האיש האינו מבין לעומת המבין בדברים, אמרו (קידושין ע): הנושא אשה שאינה הוגנת לו כאילו חרשו לכל העולם כולו וזרעו מלח, תמוה! והענין, כי שיקול העונות הוא בשלוש בחינות, כמות ואיכות וריבוי, כמות כמו ע״ז, ג״ע ש״ד, איכות — גודל סבל הצער ממניעת הדבר, כמו במשנה שאמר: אילו הויתו תמן בשיפולי גלימא הויתו נקיטו (סנהדרין קב) וכן גם איכות בענין הפועל־יוצא בין בבין אדם למקום בין בבין אדם לחברו, בין אדם למקום כמו חילול השם, כדאיתא סוף יומא: ה״ד חילול השם כגון אנא דשקילנא בישרא ולא יהיבנא דמי לאלתר, והנה בעצם זו אינה עבירה כלל, אלא רק מפועל יוצא שילמדו ממנו אנשים לחטא ויתפשט קלקול הגנבה, וכן בדין אדם לחברו — אינו דומה מי שמאבד ממון זולתו ואינו מפסיד לו בזה את עסקו, למי שמפסיד לו בזה כל העסק של זולתו, וכן להפסד הנוגע לרבים, וכן הרבה. (מאמר המוסגר, האמת לא אכחד כי לערכי — קשה לי מאד לדבר כעת בצדקה, כי זה לא יאות רק לאיש שאינו יודע כובד ויוקר הכסף, וכמו רשב״י וחבריו (שבת לג) שכל מקום שנתן עיניו נשרף, אכן לא כן אנכי, אוהב כסף כמו כולם, אמנם להיפוך כיון שקשה לי מיצרי ובזה אנו מדברים ומצטערים הרבה, א״כ ״לא תהא כהנת כפונדקית״ (יבמות קכב) ונדבר לכה״פ מקשה לי מיוצרי ג״כ, כי עלינו לדעת שכולנו מהחל ועד כלה אין אנו יוצאים ידי שמים, ואין כדאי לפרסם החשבון, או שאינו מועיל או שאינו צריך, ע״כ מי שמתרעם על הדבור בזה — הוא כאשר אמרתי כבר שהוא מערב רב קאתי שאין להם רחמנות, ע״כ עלינו לדעת שאורב לנו כעת לפתח חטאת רובץ — מעלים עינו מצדקה, שהוא קשה בכמות — שקול כעבו״ז (כתובות סח), גם באיכות גדול — כנגד כובד הדוחק של עניים, כי יש דבר אשר אם נביט על הפעולה אינו כ״כ רע, אך לעומת גודל הנפעל חלי רע הוא וזה כונת הכתוב גבי סדום (בראשית יח:כא) ״הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה״ ותמוה, הכי צעקת שקר באה אליו ית׳? אכן כונתו כך: אם גודל עשיה — נגד גודל הצעקה על הנפעל, כדומה מי שטובע בנהר לפי הירושלמי (תרומות ספ״ח ה״ד שם) מחויבים לעמוד בספק סכנה להצילו, והצעקה הזו של הנפעל קשה — כיון שהוא טובע בנהר, והעשיה (במניעת העזרה) אינה קשה כ״כ, — כיון שגם אצלו ספק פ״נ, משא״כ אם קשה לו הצינה אפילו אם יצטנן לו אצבע ככפור, אבל נגד פיקוח נפש אין זה כלום, ונקרא העשיה (מעשה מניעת עזרה של פ״נ) קשה, וזהו שאמר הכ׳: הכצעקתה הקשה הבאה אלי — ששפכו דם — עשו, פי׳ שגם העשיה קשה — דהיינו שלא היו צריכים לעזור מעט, ולעומת פיקוח נפשות מי שאינו רוצה לעשות — נקרא קשה, אף באופן שבעצמו אינו קשה, אכן לעומת שפיכת דמים זה קשה, וזה הכצעקתה הבאה אלי עשו, פי׳ קושי העשיה כמו קושי הצעקה — כלה מיד, ואם לא, אדעה לפרוע מעט, כי האיכות אינו קשה, וא״כ נגד שפיכות דמים של כמה בנ״א שהכסף עתה יקר מאך, על כל זה נגד קושי הצעקה נקרא קושי העשיה ג״כ, וא״כ גדול באיכות ג״כ, וגם איכות הפועל יוצא — כיון שילמדו ממנו לזלזול בפיקוח נפשות, וגם ריבוי האנשים אשר יוצא מזה — כשהוא אינו נותן גם חברו לא יתן ונוגע לכמה עניים ודלים. וכן בזה ריבוי הדבר כי חוט אחד כשכופלים אותו הרבה חוטים יעשה עבות עגלה חטאה, ובזה יוכפל הרבה, כי כל רגע ורגע אנו מעלימים וכל רגע ורגע מצטערים וכו׳ וא״כ ר״ל גדול העון מנשוא, ע״כ לכה״פ נראה שלא נהיה הכצעקתה וגו׳ עשו — שלא יהיה גדול קושי העשיה דהיינו לשלם כפי המוטל ברשימה הכללית וגם הסכום השבועי, הגם שהזמן קשה אבל לעומת ענין כזה צריך להיות נקל, ובאמת הכל תלוי בחשבון, כי זה חכמת המוסר לצוד את נפש הבהמית כמו כוח השיר והנגינה המאסף את רעיון האדם להתפשט מגשמיות, והנה ידוע כי קופת הביטוח אשר בעת השרפה שקשה הזמן מאד, וגם דמי הביטוח יקרים מאד אז, עם כל זה הרבה מבטיחים את הבתים והסחורות, כן עתה ר״ל עת שרפות — כי בע״ב מתמוטטים מנכסיהם, א״כ אולי גרמה להם מעט הצדקה שנותנים, ע״כ הצורך לסדר ביטוח בצדקה כי: מלח ממון חסר (כתובות סו) וקשה אז מכולם מניעת המעשה, כי בזה אין תירוץ קושי הזמן, וקל הנסיון, וצריכים אנו לדעת כי יש בחינה שידרשו מהאדם הרבה ממה שבכוחו, כדומה — למעלה נפרעים מהאדם על מה שבכוח כמו בפועל מי שיש בידו למחות וכו׳ אף שלא חטא — אך כיון שבכוחו למנוע זולתו ולא מנע, הרי חטא בכוח ולא בפועל, ולכן מי שהיה בכוחו להמציא תכנית לצדקה, למעלה נחשב כאילו עשה בפועל המניעה, וכמו שגזל מעות עניים הרבה — אם כי זה בכוח, וראיה ברורה שכיון שלא עשה תובעים ממנו — גם אם יודעים למעלה שלא היה בכוחו, כיון שלא בחן, והראיה מהא (שבת נה.) גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם, אמרה (מדה״ד) לפניו רבש״ע אם לפניך גלוי — להם מי גלוי, וזה כונתם ז״ל בקידושין הנ״ל כל הנושא אשה וכו׳ פי׳ בכוח היה למלאות עולם מלא ישראלים כשרים וכו׳ ומבואר במקום אחר באר היטב. ע״כ עלינו לדעת כי כובד העון על שאין אנו דואגים ומטכסים עצה על העניים.

איתא במדרש על הכ׳ (במדבר לא:ג) ״לתת נקמת ה׳ במדין״ (תנחומא מטות ג) ״אמר הקב״ה שלכם היא, אמר משה שלך היא, מפני מה הם גוזרים עלינו גזרות מפני המצות שצוית לנו״, הענין, הקב״ה אמר שזה נקמתכם, כי איך תוכלו לאמר שאתם לוחמים מלחמת השיי״ת הלא אני צויתי לעמוד בנסיון ולא לחטא, אך משה השיב — בהקדם (פסחים נ) לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה וכו׳ הענין כי נאמר (ירמיה לא:יח) ״כי נשאתי חרפת נעורי״ כי האדם צריך להבחין בין טוב לרע, ויש דברים אף שהוא משתוקק לזה — אכן צריך האדם לדעת שזה חסרון ומגונה, כמו קנינים והתשוקה, שזה הוא תשוקת הבהמי המשותף עם כל בעל חי (כונתו התשוקה הקנינית ולא תשוקה מתוך רוממות השכלית) וכמו שמגונה תשוקת שלימות בעל החי, כן השתתפות האדם לבעל חי מגונה הוא, והבן! וכן מי שאינו מתביש בנצחון ראיה כי אינו מבין כי זה מגונה, וכן הרבה, אבל המבין, כי אף שעדיין לא הגיע למדה זו אבל מתבייש בזה, וזה ״בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי״ פי׳ חרפת הילדות אשר צריך המבין להכלם בזה — נשאתי אותם והתפארתי בהם, וזהו אז״ל ב״שלא לשמה״ כיון שהוא מתפאר בזה הרי מבין שתורה ומצות הוא בעצם דבר נכבד מאד, וזה מה שאמר הקב״ה כיון שלא שברתם תאותכם הרי עדיין לא הגעתם שיכבד אצלכם כבוד השם מכבודכם, והשיב לו משה מ״מ נגד מדין אשר הם מכוונים להרע אותנו — אשר אין להם מזה שום תאוה, נגד זאת הבחינה טוב לנו לקרא נקמת ה׳, כי אנחנו — בלא תאוה אנו מבינים כבוד השי״ת, וזהו ענין (שמות י:א) ״כי אני הכבדתי את לבו״ כי פרעה לא כיון בעבודתו טובת עצמו שהרי לא נהנה, שנשתקע בארץ בנינם, וא״כ מה כיון רעת ישראל, ולכן מה יועיל מה שישלח ישראל, הא תינח אם כיון טובת עצמו — הרי העונש נגד מה שעינה אותם לטובתו והם יצאו, אבל עתה שהוא לא היה מוכרח לענות אותם כיון שלא היה נהנה, א״כ לא שייך להכריח אותו ובזה יפטר, דהרי זדון לבו רע, אלא שאינו יכול, בשלמא כשלבו טוב רק הוא מוכרח מחמת תאוה, כשנענש ועלתה ממנו תאותו הרי נשאר על קוטב לבו הטוב, משא״כ עתה. וזה הענין מה שאמר (שמות יד:ה) מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו, פי׳ כי אמר נעזוב זדון לבנו, ונכוין — לעבדנו ולטובתנו, ואז לא יקח אותם בע״כ, כיון שהם צריכים להיות ארבע מאות שנה, וזה כונת המדרש (שמו״ר כ:ה) משל למלך ששלח בנו למדינה וכו׳ עד עתה היה שולח לי אגרות לשלח את בנו, כן הקב״ה שלח לי שלח את עמי וגו׳ עי״ש במדרש והוא פלא, אבל הענין הוא כנ״ל, עד עתה שלח לי: שלח לי את העם, וע״כ כי עדיין הגזרה לא נשלמה, כי עדיין לא שלמו הארבע מאות שנה, רק מחמת זדון לבו היה ראוי להוציאם, כי אמר (שמות ה:ט) תכבד העבודה וגו׳ וכן: וירעו אותנו המצרים וגו׳ (דברים כו:ו) כנאמר (שמות א:י) הבה נתחכמה לו וגו׳ למען ענותו וגו׳ ולבלבל דעתם, וע״כ רצה להוציאם, משא״כ אם נעבדם לטובתנו, ולכן כתב אח״כ (שמות יד:כה) ״ה׳ נלחם להם״ בע״כ, ולא בא לבקש לו ברצונו, ואז אין תקוה, ע״כ אנוסה וגו׳. ועל כן עלינו לקחת מוסר מן פרעה הרשע וכו׳. (כונתו לקחת מוסר איך שקל הדברים בהתפעלות החשבון והעלה בדעתו בו לעזוב זדון הלב ולשנות יחסם כדי לעבדנו, וזה מהלך מוסרי נפלא ברושם העונשים כנ״ל.)

מאמר ק״ב

חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט (בראשית יח:כה)

כ׳ הט״ז ז״ל עצבותא מסתייעו, כמו בחלום, בכלל הוא טוב, לקח בעצמו מרירות מח״ו (מחטאים ועונות) מעוררים מן השמים וזה גופו זכות כשעושים מן דינו שלו עסק גדול.

והנה אם כן שיחיה האדם בר״ה בחשבון — יש לנו לעיין איך נוכל לבקש זכות אבות, אדרבא כשאנו מזכירים צדקתם — הרי אנו כלא, אין ספק כי כל מה שהאדם צועק לפני השי״ת טוב אך בחשבון טוב יותר, ויש לנו למצא תרופה, כי הנה נבין מקודם הענין אשר ציוה לנו שלמה המע״ה (משלי ו:ו) לך אל נמלה עצל וגו׳, מה יש לנו ללמוד ממנה, כי הלא היא מוכרחת בטבע? אך הענין כך, כי קשה איך הטוב והרע במשקל שוה בבחירה — הלא אנו רואים הרע מושך יותר? אך הענין, האדם בשכל ותאוה, הנפש יש לה כוחות רעים ולהיפוכם, משא״כ בבעלי־חי, וכל רעיון פועל בנפש וכו׳ עד שיוכל האדם לעשות עצמו מובדל מעם השכל עם תאותו, וירגיש בעצמו בו — מה שהולך מתאוה אם לא, והפעולה מזה גדולה, כי א״כ כשילך ממנו תאותו, יתחרט ויתמרמר מאד, וחרטה מעיקרי התשובה היא, וגם כשיבא ר״ה ויוה״כ יתקן את עצמו — כי מוחזק בעיניו לחוטא ומתמרמר תמיד, ויש תקוה גדולה ממנו לתשובה, וזה הענין ב־(אבות ד:כט) וע״כ אתה חי וע״כ אתה מת ר״ל (כונתו שאין לו סיכוי תקוה), וזה (ר״ה טז) רשעים גמורים נכתבים וכו׳ אשר כבר מת שכלם ואין תקוה מהם, אבל צדיקים שיש תקוה גדולה, ובינונים כנ״ל. והנה יש בחינה שאין השכל מת — הוא הענין באברהם אע״ה בסדום אשר אמר (בראשית יח:כה) חלילה לך מעשות וגו׳ להמית צדיק וגו׳ וקשה הלא אמרו (שבת לג) צדיקים נתפסים על הדור, אך הענין שהאדם צריך לכה״פ שירצה שזולתו יהיה צדיק, כי על זולתו אין לו תאוה, כדומה כשיש אנשים עוסקים ביראה — להחזיק בדרכי המלחמה, אבל בעת מלחמה מי שיושב בעצמו על הסוס ומנהיג המלחמה כולם סרים למשמעתו ולוחמים, כי אין להמתין — כי השונא עומד מנגד, כן הדבר הזה, מלחמת היצר גדולה היא, ומהראוי לבחור איש מלומד במלחמתה של תורה, אך כיון שהשונא עומד כנגד וכו׳ (כונתו שבענין סדום שכולם השחיתו בעצמם רעים וחטאים לה׳ מאד (בראשית יג:יג) ואין בזה שום קשר וענין לצדיקים שבהם שהם יהיו נתפסים על עונם) אך הנ״מ כי אין בזה כל העם כאחד — לוחמים ואין להם להבטיח עליו כי כמוהו כמוהם. כן בזה צריך למעננו (כונתו שגם בזה הוא מלחמה למעננו בעניני תאוה ושכל כנ״ל) והנה יש התפעלות ושכלי, הנפקא מינא, זה (התפעלות) בתוקף וזה (השכלי) בנחת, אך לזמן מרובה, אך בכדי להביא השכל לפועל, צריך התעוררות מהתפעלות. (באמת לימוד מוסר ג״כ צ״ל התעוררות בהתפעלות).

אחיי ורעיי! הנה כשיש שרפה ר״ל, כל עוד שרחוק ממנו, מפחד הוא, אבל אינו עוסק עוד להצלת כליו עדנה, אבל ר״ל כשהאש מתקרב והולך עד כי לא יהיה לו פנאי להציל, אז תומ״י מציל, והנה אם באש שהדבר ספק אם יבא לו, ואם יבא מה ישרף עציו ואבניו, על אחת כו״כ יום הדין הגדול אשר בודאי יבא, ואשר כל איש ואיש עובר לפניו כבני מרון, ויכול ח״ו להפסיד כל מאודו, וגם הנפש ר״ל, קרוב יום הדין הגדול ויכול להיות מר צורח גבור, פי׳ גבור הכובש את יצרו, ועם כל זה מתיירא מיום הדין כידוע משמואל הנביא (חגיגה ד), והנה שני ימי הדין גדולים הם — אחד ראש השנה ואחד לעתיד לבא, כמו שמסודר בזה בגמ׳ ראש השנה שם, ור״ל לאו כל יומא מיתרחיש ניסא, כי כאשר האדם חי שנה — כמה נסים עוברים עליו, והנה יש פתאים הולכים לבטח ואומרים, וכי עתה ח״ו מנהיג אחר, הלא כל השנה צריך לפחוד ממנו, מלבד שהכלל: כל א׳ ב׳ ולא כל ב׳ א׳ (נ״ל) שהכל בסדר מתחילה לסוף, אחרי א׳ הוא ב׳ ואינו משתנה שאחרי ב׳ א׳ כן נ״ל עומק כונתו, מלבד זה אמרינן בגמ׳ רה״ש טז ״כל שנה שאין תוקעים לה בתחילתה מריעים לה בסופה״ ופי׳ כונת סיומו שהרושם המתפעל בעיקרו הוא מראשית כענין הכ׳: טוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז:ח).

מאמר ק״ג

ויבאו שני המלאכים וגו׳ וירא לוט ויקם לקראתם וישתחו אפים ארצה וגו׳ ויפצר בם מאד וגו׳ ויעש להם משתה ומצות אפה (בראשית יט:א-ג)

בשבוע העבר שלחתי לך מאמר יקר בענין הכ׳ ״אל נא תהי מריבה וגו׳״ נעלה מאד למעשה, כמעט מהפך ומהרס כל מעשי האדם כבשרא בקלחת, ומחמת קושי הכתיבה קצרתי מאד, וכמעט לא ניכר לבלתי מבין הרבה תוכן כונתי, ע״כ בקשתיך שאתה תבאר אותו. אמנם כשהגענו לפרשה שאחריה פ׳ וידא, ראינו נפלאות מתורתו ית׳ ע״כ אמרתי לבאר יחד בקצרה, כי שייכים זה לזה, וכונתנו שם היתה על זה הדרך.

הנה כאשר התבוננתי על מצב לוט, בוירא, מצאתי כי היה צדיק בבין אדם למקום ובבין אדם לחברו, וכן מבואר בתולדה שלו; מצינו שהיה מצוין נפלא בהטבה, כי ישב בשער סדום מחמת שהיה שופט היום, כמבואר ברש״י, והנה כשראה אורחים באים, קם מלא קומתו לפניהם, ולא עוד אלא שנפל לפניהם ארצה, ולא עוד אלא שקרא להם אדונים ולעצמו קרא עבד, והנה כשעשה להם כל הכבוד הזה, היה להם להבין גודל מעלת האיש הזה, כי שופט יכניע עצמו כ״כ לגרים הבאים בארצו, ותיכף במדרך רגל הראשון — שר העיר נפל לפניהם והתחנן להם לבא לביתו, והנה תומ״י כשראו זאת, היה להם ליפול שבע פעמים ארצה, ולאמר אין אנו כדאים לבא לבית אדוננו, הגדול בכבוד מלך ובמעלת האושר, מעלת הנדיבות וההכנעה יחד, ומכש״כ שלא לסרב נגד השר הנכבד הנפלא הזה, ולא כן עשו, אבל סרבו נגדו ואמרו ״כי ברחוב נלין״ ומאסו ביתו בית המלך, ואל תאמר כי יראו מפני אנשי העיר, הלא שופט הוא ומי יעמוד נגדו (והם עשו כן לנסותו לזכות לו כאשר יבא) והנה לא התרעם עליהם, אבל ״ויפצר בם מאד״ מאד דייקא. ראה נדבתו וענותנותו לפני גרים באים בארצו, היאומן כי יסופר, מעתה הלא מבואר מעלת האיש בבין אדם לחברו.

והנה בבין אדם למקום, כתיב: ומצות אפה ויאכלו, כי פסח היה, הרי ששמר התורה קודם שניתנה, ומהסתם עשה בזהירות ובזריזות כערך בין אדם לחברו כנ״ל, ואין כל חדש, כי חניך ה״אדם בענקים״ אברהם אבינו עליו השלום היה, החכם הפילוסוף אלקי מלידה ומבטן, מה חידוש הוא, כי המתחבר ממנו ובפרט קרובו בן אחיו יתרומם ברום המעלה, וזה היה הענין שהלך אחריו תמיד, ומחמת מעלת כוספו החזק להתלמד ממנו, מצא אברהם אע״ה את עצמו מחויב להלחם עם מלכים אדירים להציל את לוט, והתבונן את כל זה היטב מעלת האיש.

והנה מצאנו בפ׳ לך לך יג:י ״וישא לוט את עיניו וגו׳ עיין ברש״י: ומ״א דורשה לגנאי על שהיו שטופי זמה בחר לו לוט בשכונותם במס׳ הוריות י: וגם בפסוק שאחריו: ויסע לוט מקדם ברש״י: ומדרש אגדה הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר ״אי אפשי לא באברהם ולא באלקיו״, תמהתי נבהלתי, מה ראו על ככה, ומה פשעו ומה חטאתו כ״כ לבטל כל צדקת האיש הזה? ולקמן יט:לג ברש״י: א״ר לוי ״כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות לסוף מאכילים אותו מבשרו״, וגם הרמב״ן הלך אחריו וכתב שם יט:ח הנ״ל ״מתוך שבחו בא לידי גנותו וכו׳״ יעו״ש, וגם הספורנו ז״ל שם בפסוק ג׳ כתב: משתה, קביעות סעודה על היין בהיות היין אהוב אצלו וכו׳ עיי״ש, אחריהם הלך, והנה כולם דורשים לגנאי את האיש הנכבד הזה, הלא דבר הוא, והרמב״ן בעצמו כ׳ על בקשת אברהם אע״ה: אם אמצא וגו׳ צדיקים בתוך העיר פי׳ שאמר כן בעבור לוט פי׳ שצדקת לוט יצטרף, עיי״ש, ועי׳ ברש״י שם יט־יט ״אצל אנשי סדום הייתי נראה כצדיק״, וכן מוכח שביתו היה גדור מזנות, כי אמר על בנותיו ״אשר לא ידעו איש״ וגס בנותיו העיד עליהם הכ׳ שלא שכבו עמו רק מחמת שרצו שלא יחרב העולם, כמבואר שם עיי״ש, והנה ישב בין הרשעים ולא למד ממעשיהם — לא בזנות ולא בהטבה — בהכנסת אורחים וכדומה, ולמה היה הרעש כ״כ מחז״ל עליו? אבל הסכת בני ושמע דברים יקרים נפלאים להועיל למעשה,

הנה הרמב״ן בראש פ׳ קדושים האריך בענין פרישות, ואעתיק מעט, וז״ל: ״והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלות אסורות, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין, א״כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו וכו׳ ולהיות בסובאי יין ובזוללי בשר למו וכו׳ ויהיה נבל ברשות התורה, לכן באה התורה וצותה בדבר כללי: קדושים תהיו שנהיה פרושים מן המותרות וכמו למעט במשגל, כמו שאמרו: שלא יהיו ת״ח מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים וכו׳ עד שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים וכו׳״, עיי״ש. והנה מצינו בנח, כשנטע כרם מצאו שידא שמדין, א״ל דידי את הזהר שלא תכנס בגבולי שלא תחבל, במד״ר פ׳ נח, — ואמרנו כי הכיר בו שיש לו אהבה ליין, והתרה בו שישמור מדתו, כי מיעוטו יפה, ולבסוף הרבה על המדה, כי זה היותר קשה לכוין המדה, שהיתרון נכנס בכלל תאוה, ובא לגבולו, כי הזהירה התורה על כך כדברי הרמב״ן ז״ל.

והנה לוט כשנפרד מאברהם בשביל מרעה, היה ניכר בו חמדת הממון, כי לא היה לו להפרד מהמחנך הצדיק גדול בענקים, והיה זאת מחמדתו לממון, והנה חמדה ותאוה ממקור אחד יבאו, ובחר לו אל סדום, כי הוא חשב שלא יזיק לו ולבני ביתו ישיבתו אצלם, כי היה נבזה בעיניו נמאס — מדותיהם המגונות והפסולות עד מאד, באשר כבר נשרש בקרבו מדות נעלות במדה נפרזה מאד, מהחינוך שנתחנך בבית אברהם אע״ה; וכאשר באמת היה כן שלא למד ממעשיהם, כאשר נתבאר מעלת נדיבותו במדה נפרזה מאד, (הגהה — ולא עוד כשרצה אליעזר עבד אברהם להוכיח לעצמו בבירור אשה הגונה צדיקת שתהיה ראויה לבא בבית אברהם אע״ה, ולהיות אשה לבנו הנבחר, לא מצא בחינה לנסותה רק במדת הנדיבות, הרי כי זה אות על מעלת האדם, ומי לנו גדול במדת הנדיבות כלוט, הרי לאות על גדולת האיש הזה) וגם מזנות היו בני ביתו נקיים, כאשר נתבאר בכתוב ״אשר לא ידעו איש״ כנ״ל, ומה שהשקו את אביהם יין הרי נתבאר שכונתם היה לישוב העולם, כי חשבו שכבר נחרב כל העולם, הרי כי לא למד ממעשי אנשי סדום הרעים והחטאים. אמנם מאשר הכירו בו כפי המדרש נטיה לממון, ובחר להפרד מאברהם אע״ה ולשבת אצל סדום, הכירה התורה בו — כי נוצרה בו יצירה מתאוה, כענין שנאמר ״וכל יצר מחשבות מבין״ (דהי״א כח:ט) פי׳ הוא ית׳ מבין יצירת הרע שנוצר בפנימיותו — בלי הרגשו של האדם בו, כוח נטיה לאיזה דבר של רעה אשר פסלתה התורה, ומזה יולד המעשה רע לבסוף, כענין ״למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה״, ומחמת שנפרד מאאע״ה גזר המד״ר עליו — אמירת לבו ״אי אפשי באבדם ובאלקיו״ כי נוצר בו יצירה בלי הרגש מוחשי, פי׳ לא רצה לשאת עליו עול מלכות שמים כ״כ כנצרך אצל אברהם, ונסתבב הלידה מיצירת חמדת ממון כנ״ל, ומחמת שלא פחד פן ילמוד ממעשה סדום, גזר המדרש עליו, שבחובו, בלי הדגש חיצוני, היה בו — אם יכשל לא איכפת לו, וכדברי הרמב״ן ז״ל ״מתוך שבחו בא לידי גנותו״, עיי״ש כמובא למעלה.

והנה בא הדבר לאט לאט, מתחילה עשה משתה לאורחים באופן לא כאברהם אע״ה כדברי הספורנו עיי״ש, ואח״כ אמר הנה נא לי שתי בנות וגו׳ וכדברי בקורת הרמב״ן, ובאמת הכל לטובה כיון במעשה לשם הכנסת אורחים, אבל במחשבתו היה טמון מעט מיצירת התאוה וחמדתו לממון, ואחרי כי לא היה רק יצירה מועטת, ע״כ בא הדבר בתורה רק ברמז, סוף דבר, כל חסרונו היה רק — שלא היה נזהר מאז נפרד מאברהם אע״ה מן המותרות, ולכן אח״כ כשנשתכר לילה ראשונה אעפ״כ לילה שניה שתה ג״כ, ולא חס פן יכשל, כי כל ענין פרישת המותרות הוא שלא יכשל ח״ו, ומזה תפשו עליו חז״ל ודרשו בגנותו.

ומעתה יבואר היטב כונתנו במכ׳ הראשון, כי מתחילה ״בחרו בדרכיהם פי׳ בהיתר, רק לא לחיות בפרישות, ומזה יבא — ובשיקוציהם נפשם חפצה״ פי׳ כסובאי יין וכזוללי בשר וכו׳ ״נפשם חפצה״, ואי אפשר לו להפרד ח״ו עד שיבא חלילה לאיסור, ע״כ שומר נפשו ירחק מכל זה וטוב לו סלה.

והנה המאמר הזה מגלה לנו עמוקות בטבע האדם, איום ונורא הוא אשר פחוד יפחד האדם ממנו, כי לא ידע האדם את דינו מה יאמרו עליו בשמים, כי מי פלל על אדם גדול כזה, אשר ישתומם עליו האדם, על גודל מעלתו בהטבה ובהכנעה לאורחים, עד כי כתב הרמב״ן כי הפצרת המלאכים היתה למען הרבות זכותו להנצל, והנה הפקיר בנותיו בשביל האורחים, אשר אין זה מדרך היותר קל, ועם כל זה בשביל נקודה קטנה שנולדה בו, מאן עלה בלבו לתור אחרי בצע, ונתגדלה הנקודה לאט לאט, עד שהוטב בעיניו לסור ממחנכו, והכל היה בהיתר, כי אין איסור בכל זה — רק על דרך המוסר, להתקרב אל הטוב ולהתרחק מחברת רעים פן ישחיתו דרכו. ועל כ״ז רעשו עליו כל הרעש הזה, ואם כך עלתה לאדם גדול מצוין במעשים שנתחבר אצל אבי המאמינים, מה יענו אזובי הקיר, מי יודע כמה נקודות יולד בהם יום יום, והוא אינו יודע עד מה בכוחות הנפש, וכמאמרנו על הפסוק ״ואין לי מכיר וגו׳״.

והנראה מהכתוב פ׳ לך לך יג:יד ״אחרי הפרד לוט״ וגו׳ ופירש״י: כל זמן שהרשע עמו היה הדבור פורש ממנו, ולעיל שהיה לוט עמו וכתוב ״וירא ה׳ אל אברהם״ באותו שעה כשר היה, והנראה מפשטות הכתוב שעיקר חטאו היה על שנפרד מאאע״ה, כענין שאמר רבי טרפון לרבי עקיבא ״כל הפורש ממך כפורש מן החיים״, ועי׳ בערכין טו. תראה כי הוציאו שם כמה דברים נפלאים מפשטות הכ׳ (והמבין יבין להתלמד משם).

והנראה כי אברהם אע״ה שאמר לו, אל נא תהי מריבה ביני ובינך (בראשית יג:ח) וכדבר נפלא שכתבתי, — שרמז לו שאם לא ישוב מדרכו להרגיל רועים שלא ירעו בגזל, לא יהיה שוב אוהבו כמקודם, אבל יריב עמו אם לא ישוב, הנראה כי הכיר בו מזה יצירת החמדה, ולא רצה עוד לשבת עמו יחדיו, ועשה מבחן לזה, ואמר לו: הפרד נא מעלי אם השמאל ואימינה וגו׳ וחשב כי היה לו להשיב — אי אפשר להפרד מהחיים בשביל ממון, ואחרי שלא השיב לו זאת, הבין כי נתקלקל ולא רצה לשבת עמו יחד, והראיה כי אח״כ נתיחד הדבור עמו ולא קודם.

הרי שני דברים נלמד מזה, הא׳: כמה צריך האדם להתרחק מחברת רשעים, פן ילמד ממעשיהם, אם אבי המאמינים חשש לזה, וגם איך צריך האדם להתרחק גם מקרוביו אנשי ביתו, אם יכיר בהם מדות פסולות ודבר רע, ולא ישלים עמהם בשביל חמדת ממון או שארי נגיעות, כמו שאמר אברהם אע״ה: אל נא תהי מריבה וגו׳, ורמז לו שיפרד ממנו, וזה כפתור ופרח בפשט הכתוב, ובחכמת אלקים איך לדבר באופן דיפלומטי עם מי שצריך, והנה אחרי מעשה בנותיו הרחיק ממנו עוד יותר.

והשנית: כמה יש על האדם להשתדל להתקרב אל הטובים, כי תפס הכ׳ עיקר החטא — הפרדו מאברהם, הלמודים מכל זה, נפלאים המה למבין המתבונן בהם. ועוד בהם שלישית, איום מאד, יש ללמוד מזה, כמה צריך האדם להזהר מחטא, ולא לבד הוא עצמו, אבל צריך להוכיח וליסר ב״ב ולכל מי שיש בידו למחות, הנה מה שכתב רש״י ז״ל על הכ׳: ״אחרי הפרד לוט מעמו״: וכ״ז שהרשע עמו היה הדבור פורש ממנו ולעיל וכו׳ באותה שעה כשר היה, והנה לא מצינו מאז עד עתה שום חטא עליו, — רק שנטה אחרי אהבת הבצע, ולא מחה ברועים הרועים בשדות אחרים, ובשביל זה נקרא רשע, ואברהם לא רצה עוד להיות עמו יחד, והראיה כי ה׳ לא נתיחד עמו עבור זה. הגע עצמך, רועה העיר שלוקח בהמה מכל אחד, ורועה לפעמים על שדה אחר, ובעל הבהמה אינו מוחה בו, האם יעלה על דעתנו, שאין להתחבר עמו עוד, כי רשע הוא, או אפילו תרנגולת של אחד נכנסת לגינת אחרים ומזקת הגינה, או הזרעים או הקרקע, היעלה על דעתנו כי אין להתחבר עמו כי רשע הוא — מחמת שאין מוחה בשפחתו? זה לאות כי אין אנו רחוקים מזה ג״כ ח״ו (ויש ללמוד ג״כ כי אין לחוש ללשון הרע או לרכילות לספר למי שיש בידו להוכיחו וללמדו, והראי׳ כי מנין ידע אברהם מזה, וע״כ משום דהרועים שלו קבלו לפניו על לוט, וכמו שהוכחנו מהא דאמר הקב״ה לאברהם ״למה זה צחקה שרה״ ולא חש ללה״ר, אלא כדי ללמדה ולהוכיחה).

ועוד בה רביעית, להזהר הרבה מיצירת תאוה או חמדה וכדומה, — סרסורי החטא, ואם כבר נוצר, שלא לעשות יצירה חדשה, כי כמה מדרגות לכל דבר, והיותר, שלא לבא ח״ו לכלל ״ובשקוציהם נפשם חפצה״, והמועיל לזה הרבה, בעזרתו ית׳, מא׳ ״פסקי בע״ב״, וצריך רחמים גדולים לזה, ועל זה נא׳: שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך וגו׳ (דהי״א כט:יח) פי׳ שלא יברא לנו, ח״ו, יצירת חטא כנ״ל. וזכות הרבים יעמוד לנו להתלמד בכל זאת ולעלות מעלה מעלה אכי״ר.

מאמר נשגב ונעלה הוא, וכל בני הדבק טוב יקבלו אותו בשתי ידים כי ראוי הוא למחיר גדול ואשרי המגיע לו.

מאמר ק״ד

לבני יקירי... נ״י כאור שבעתים!

יקרתך הגיעני לנכון, היטבת לדבר על ענין בדרך שאדם רוצה וכו׳, ולדעתי זו בחינה מוחלטת, ובזה אבין מה שאחז״ל: רצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה י״ר וכו׳ (ברכות יז) ותמיד הייתי תמה מה זה רבותא לר׳ אלכסנדרי שאמר הכי הלא כל אדם שדואג מעט לאחריתו, רוצה ג״כ, עד שנתברר לי, שהרצון באמת לא יוכל להיות רק כשהוא עמל בכל כוחו לכבוש רצונו, ועם כל זה יצה״ר תקיף יותר ממנו, כענין שאחז״ל: (קידושין ל:) אלמלא הקב״ה עוזרו אין יכול לו, ועל זה צריך תפלה ובקשה על עזר השם, כענין שמצינו באברהם אע״ה שהבטיחו הקב״ה: לך לך, ופירש״י לטובתך, ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים. (מ״ה להתפעל מאד הלא אז״ל: בראשית — בשביל ישראל שנקראו ראשית (ויק״ר לז) ואברהם אע״ה לא רצה בנים למסור להם רכושו או לשחק בהם, אבל רצה להעמיד אומה מסוגלת להכיר בוראם, וכמו שהקב״ה ברא עולמו בשביל ישראל הרי רוצה בכך, ואאע״ה רצה מה שהקב״ה רוצה, ובכל צדקתו הנוראה עד שעל נח הצדיק תמים, — נאמר עליו כי בדורו של אברהם אבינו לא היה נחשב לכלום, ועם כ״ז היה צריך זכות ארץ ישראל דוקא לזכות לבנים, זה מבהיל מאד, כמה זכיות צריך האדם שיזכה לבן צדיק) ואחרי כל ההבטחות והזכיות היה צריך לבקש: ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע, והנה בן ביתי יורש אותי, הרי כמה בקשות צריך האדם לזכות למצוה, וכן ר׳ אלכסנדרי אחרי כל העמל שעמל על עצמו לכבוש רצונו, היה צריך תפלות ובקשות לעזור לו להכניע יצרו כי מלאך הוא, ולמסור לו מלאך טוב, היה צריך תפלה ובקשה כנ״ל, וא״כ מי שאינו עמל על עצמו בכל יכולת כוחו — הרי אינו רוצה כלל, ואיך יוכל לקוות על — מוסרים לו מלאך טוב וכו׳ בערכנו הדל אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים.

ואכתוב לך מה שדברנו היום שבת קדש עוד בענין נורא מלוט, לוט היה גדול מאד, לבד הראיות שאמרנו כבר, הלא מצינו בענין נח (ט:ח) ויאמר אלקים אל נח ואל בניו אתו לאמר. ופי׳ הראא״ע ז״ל: ויש אומרים שארבעתם נביאים, והרמב״ן ז״ל כתב בראש נח, או יאמר כי הוא צדיק שלם וגם בניו וב״ב צדיקים, כי הוא למדם כענין שכתוב: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו (בראשית יח:יט) והנה כבר ידעת מה שיש במדרש: ויש אומרים שאילו היה בדורו של אברהם אבינו לא היה נחשב לכלום, ועמדנו על זה — הלא הקב״ה העיד עליו צדיק תמים, ופירש״י, במעשה ובמחשבה, וא״כ איך יש דורשים לגנאי, הלא כללא הוא כי על צדיק יש לדרוש לשבח, ואמרנו על זה דבר הפלא מאד, מר אחד חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והכל לשבח, ואין עתה עת להאריך ואפשר עוד חזון בל״נ. (כונתו על מאמר נו הובא לעיל פ׳ נח) אך עכ״פ, אם על יפת וחם נאמר כי לכה״פ צדיקים היו, כי נח למדם, עאחכו״כ אברהם אע״ה שי״א כי נח לא היה נחשב לכלום בדורו, עאכו״כ שבן אחיו לוט אשר מסר נפשו עליו גם אחרי הפרדו ממנו, היה צדיק בודאי, עליו הלא נאמר בפירוש: אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט וגו׳, היש שום ספק כי היה גדול מאד, כי גם על נכרים שהיו בביתו של אברהם אע״ה כתיב: והנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב:ה) ומתרגם בת״א דשעבידו לאורייתא בחרן, ולדעתי היה נראה אחרי דכתיב אשר עשו, קאי על כל מה שלמעלה גם על לוט, שגם הוא היה משעבד נפשות לאורייתא, כענין שאמרו על אליעזר עבד אברהם שהיה דולה ומשקה מתורתו לאחרים, ומכש״כ לוט בן אחיו, ועיין בספורנו סוף נח פסוק לב: וימת תרח בחרן, מה שכתב שמה שתרח לא בא אצל אברם בארץ כנען, אחרי הנס שנעשה לו באור כשדים, ובקראו שם בשם ה׳ עם כל גדולת שמו אז, והיפוך זה עשה לוט וכו׳, והנה הרמב״ן ז״ל כתב בספר דברים על לוט שהיה משרת אברהם, הכי מילתא זוטרתי היא שהיה משרת אברהם, ועל יהושע בן נון נאמר בתורה שבח גדול שהיה משרת משה, ואמרו: כדאי שימושו של יהושע לתת לו גדולה ולא לבניו של משה, מבהיל מאד מה זה משרת אברהם, ועוג מלך הבשן שרת פעם אחת לאברהם אע״ה: ויבא הפליט וגו׳ ולרעה היה מכוין, ועם כ״ז היה מרע״ה מפחד פן יעמוד לו זכות זה, ומכש״כ לוט שהיה מפקיר את עצמו, והלך ממשפחתו הרמה אחרי אברהם לשמשו ולקבל ממנו תורה. ולכן מצינו שגם בסדום היה שומר התורה ואפה מצות.

והנה מצינו שם בפ׳ לך לך יג־ה: ״וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים״ ופירש״י מי גרם שהיתה לו זאת הליכתו עם אברם, ותיכף כתיב ויהי ריב וגו׳ ויפרדו איש מעל אחיו, והנה לא נפרד מאברם רק בשביל כי היה רכושם רב, ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו, כמפורש שם במקרא, ולא מצינו עליו שום חטא, רק הנראה כי היה לו נטיה מעט לחמדת ממון, לפי רום ערכו, כענין וסביביו נשערה מאד, וגרם לו עוד החטא שהוקל בעיניו לפי ערכו הרם הפרידה מאברם רבו ומחנכו, ראה מה כתיב אחריו (יד־יא־יב) ״ויקחו את כל רכוש סדום וגו׳ ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם וילכו והוא יושב בסדום״ כל הכתוב הזה מוקשה, חדא בפסוק הקודם נאמר: ויקחו את כל רכוש סדום, והו״ל לכתוב ואת לוט ואת רכושו וילכו, ולמה לו לכתוב עוד כתוב בפני עצמו ויקחו את לוט וגו׳, גם בן אחי אברם למותר הוא, אטו לא ידעינן עד השתא כי לוט בן אחי אברם הוא, וגם — יושב בסדום, למותר הוא.

אלא הכתוב הזה מורה באצבע כונת הענין; ויקחו את לוט במיוחד שלא כדרך הטבע, כי בן אחי אברהם הוא, וגם חניכו וגם משרת אברהם ואי אפשר להם ליקח אותו, אך מי גרם לו זאת: ולוט יושב בסדום, ישיבתו בסדום גרם לו שיוכלו לקחת אותו, וכן כתב רש״י מי גרם לו זאת — ישיבתו בסדום, כענין שאמרו (שמו״ר ו־א) אני ארבה ולא יסור לבבי, ומה כתיב אחריו: ״ונשיו הטו לבבו״, ואם כי אמרו כי בקשו להטות ולא הטו, אבל אחז״ל (שם) על זה: נוח היה לו לשלמה שיהא גורף ביבים וכו׳ ושלא יהא נכתב עליו המקרא הזה. ובגמרא שבת נ״ו בלשון אחר אפשר יותר קשה, וכן על לוט נאמר במד״ר הסיע עצמו מקדמונו של עולם אמר אי אפשי באברהם ובאלקיו, אין כונתי לדמות לוט לשלמה המע״ה, אין עלי לדבר במופלא ממני ח״ו, רק שכתב רש״י ז״ל, אחרי הפרד לוט מעמו — הל׳ כל זמן שהרשע עמו היה הדבור פורש ממנו, ועל זה כתבנו שאין לטעות שהיה ח״ו רשע — כפי שאנו סוברים באופן שטחי בתכונת רשע וזה אי אפשר, כאשר הוכחנו בענין לוט מכבר במאמר מיוחד, וגם פה, והראנו דוגמא משלמה המע״ה, כי כבר ביארו חז״ל לא כמשמע מפשט הכתוב, רק בקשו להטות. וכן כאן — לא כמשמע כפשטות חז״ל, רק לפי מדרגתו הרמה לא כיון בזה האמת — בשביל נטית חמדת ממון, כי לא היה לו לבחור ישיבתו בסדום בשביל ממון, ואחרי שלא כיון האמת, מותר להם לאמר מה שאמרו. והנה הראו לו מן השמים כי לא הרויח מאומה, כי העושר שהשיג בשביל אברהם, אברהם השיב לו, והרי רכושו של אברהם הוא, כל זה הראו לאדם גדול כלוט — מן השמים, ולאחר אין מראים לו מן השמים, ע״כ יש על האדם לפחד תמיד שלא יפול ח״ו ברשת חמדת הממון, ״אם בארזים נפלה שלהבת וכו׳״ ולוט שהיה מחונך מנעוריו ללכת בדרכי התורה, וממי למד מראש הפילוסופים וראש המאמינים, בודאי נשרש בו כל המדות טובות בטבע שני עד גמירא, מ״מ קרה לו מה שקרה מה יעשו מושרשי מדות פחותות, וחסרי הדעת, להבין חיובי אמונה לתכליתו, עאחכו״כ שצריכים להזהר בשבעים שערי זהירות שלא יקלטו ברשת חמדת הממון, להעבירו על דתו ח״ו, ויש ליחד קביעות מוסר על זה, והבא לטהר מסייעים אותו.

ואכתוב לך עוד ראיה על גדולת לוט, בפ׳ וירא (יט־ג) כתוב: ומצות אפה ויאכלו, מאי נפק״מ איזה פת הכניס לאורחים, אם פת עבה כחמץ או דקה כמצה, אלא להודיענו גלוי, כי שמר את התורה, ובפסח לא ימצא כלל בביתו חמץ, ואולי גם לאורחים פרסם להם שמירת התורה, כאשר קבל מרבו ומחנכו אברהם אע״ה, גם בפ׳ לך לך (יג:ח) כתיב: כי אנשים אחים אנחנו, ופירש״י בשם מ״א דומים בקלסתר פנים, והנה ביוסף כתיב שהיה זיו פניו דומה ליעקב, וכן ביצחק בפ׳ תולדות, הקב״ה צר פלסתר פניו של יצחק בדומה לאברהם, הלא דבר גדול הוא. וכן נראה, כי מי הכריח למדרש להודיע, אלא ע״כ להודיע גדולתו, ומ״מ קרה לו מה שקרה לו כנ״ל, וכן גבי ויפרדו כתיב עוד ״איש מעל אחיו״ ולא כתיב מעל שני. והנה כלל הדבר מכל הנ״ל, כי כמו הקונה סחורה מדקדק אף על פגם כל־דהוא, כן התורה, דכתיב בה אמת קנה (משלי כג:כג) מדקדקת ומפרסמת חסרון כל־דהוא, ע״כ ראוי לקרותו בשם־מאמר ״תורה דכתיב בה אמת״. וזה כפתור ופרח, וניחא בזה כמה דברים מוקשים מאד.

דבר נפלא הראינו עוד, מה זה דבר הכתוב בתורה לשבח, — ברכה גדולה, לגנאי — קללה גדולה. לשבח — כבר כתבתי לך מנח איש צדיק, כתב רש״י זכר צדיק לברכה, והנה רק השבח — היא ברכה גדולה, כיון שנכתב בתורה, לבד שכר צדקתו, והגנאי קללה גדולה, על פסוק ואנשי סדום רעים וחטאים — כתב רש״י: רבותינו למדו מכאן שם רשעים ירקב, ואיה הרקבון הכתוב כאן, אלא ודאי כי אין רקבון יותר מהגנאי הכתוב, לבד עונש העבירה, ועוד כתב רש״י שם: ואעפ״כ לא נמנע מלישב עמהם. והנה תראה מה חסרון עושה, לוט סמך על גודל דעתו שלא יזיקו לו הרשעים הארורים, אברהם אע״ה עם רוב צדקתו ושונא בצע שלו, עד שאמר למלך סדום אם אקח מחוט ועד שרוך נעל, אף שעל פי דין כיבוש מלחמה שמו כיבוש, ועל פי דין הרי הם שלו, ובפרט כי כבר היה יאוש גמור ושינוי רשות, ורק שאל יאמר אני העשרתי את אברם, ורכוש סדום מי יודע כמה היה, כנאמר גבי לוט: וירא וגו׳ כגן ה׳ כארץ מצרים, ונאמר על סדום גאון שבעת לחם, הרי כי הרכוש היה רב מאד מאד, ועם כ״ז אמר אם אקח וגו׳, ועם כ״ז לא האמין את עצמו. ואמר ״הרמותי ידי״ ופירש״י לשון שבועה, ושמעתי כי יש במדרש על זה: צדיקים קופצים ונשבעים נשבעתי ואקיימה, היינו אשר כתבנו שחשד את עצמו פן ימיתנו יצרו, ולוט סמך על עצמו, אשכון עמהם ולא יסירו לבבי, ראה מה חסרון קל עושה גם באדם גדול כמוהו, מבהיל.

מאמר ק״ה

כי משחיתים אנחנו את המקום הזה וגו׳ וישלחנו ה׳ לשחתה (בראשית יט:יג)

אכתוב לך על גליון הבא מירושלים, כי ראוים הדברים להכתב על גליון מירושלים, — הערה נפלאה, מה שהערנו על יום השנה לפטירת אאמ״ו ז״ל בלמוד פרק יציאות השבת: לראות כי האדם יכול ח״ו, להאבד בתנועה אחת קטנה מאד, בהפיכת היד, פשט ידו לפנים והיה בידו תפוח והפך ידו ונפל לתוך ידו של בעה״ב חייב סקילה — בהתראה, ונעקר מן העולם ביסורים קשים, בשביל הפיכת יד בעלמא, משא״כ אם לא הפך, ובעל הבית לקח מידו, פטור.

ומעתה כמה נקל לאדם שיתהפך דעתו לצד הרע ח״ו, כמו בדבריו נקל להתהפך בדברי גאות אשר היא קשה יותר מחילול שבת, כי כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו כופר בעיקר, וכהנה הרבה, כגון בחמדת הממון, כוחי ועוצם ידי יפרנסוני, הוא סובר מצוה קא עביד, ויכול להיות כי אין זה רק חמדת הממון, וכהנה רבות, מקידוש השם — לקידוש עצמו ר״ל. וזהו ״אין בין גיהנם לגן עדן אלא כחוט השערה״. ומעתה אנו רואים, — היותר גדול — כמה מוסר צריך וכולי האי ואולי, קשה לי עתה לפרט כמה פרטים, וזהו ״בארח זו אהלך טמנו פח לי״ (תהלים קמב) הרחמן יצילנו, ו״בראתי יצה״ר בראתי לי תורה תבלין״ דוקא (קידושין ל:), שמע נא עוד דבר מבהיל מאד, כמה צריך שלא יתגלגל מתוך ידו במקום האסור. גרסינן בסוטה מא ע״ב: ״המחניף לרשע סוף נופל בידו ואם אינו נופל בידו נופל ביד בניו ואם אינו נופל ביד בניו נופל ביד בן בנו שנא׳: ויאמר ירמיה הנביא אמן כן יעשה ה׳ וגו׳ (ירמיה כח:ו) וכתיב ויהי הוא בשער בנימין וגו׳ (שם לז:יג) וכתיב ״ויתפוש יראי׳ בירמיהו ויביאהו אל השרים״ ויראיה היה בן בנו של חנניה נביא השקר, וכתב רש״י: חנופה היא זו שהיה לו לומר בהדיא שקר אתה ניבא עיי״ש בפנים. והנה דברי ירמיה היה מי יתן ויהיה כדברך אבל ״אך שמע נא הדבר הזה אשר אנכי דבר באזניך ובאזני כל העם וגו׳ בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה׳ באמת״ (שם כח:ט) הרי שאמר להם כי הוא נביא שקר, ואך כי לא אמר תיכף בהדיא שקר אתה ניבא, תופסת הגמ׳ כי נתגלגל מת״י חנופה, ולכן נפל ביד יראיה בן בנו של חנני׳ מבהיל מאד! כי גם ירמיה הנביא נתפש בדבריו בחנופה, ולמדו ממנו הלכה לדורות, החונף לרשע נופל בידו. מבהיל הוא, כי גם זאת נקרא חנופה, אף שביאר אח״כ, כי יתראה שקרו להלן. ומעתה התבוננו וראו, אנשים כערכנו, כמה נקל להתהפך ח״ו כרגע, מצד הטוב אל צד הרע ח״ו. ונבין מאד אזהרת התורה: ״שימו לבבכם על דרכיכם״, אכי״ר — לשום לבבנו על דרכנו. (וכענין זה מצינו גבי מלאכים ־ ״כי משחיתים אנחנו״ (בראשית יט:יג) תלו הדבר בעצמם, והיה להם עונש על זה, אף שביארו אח״כ: ״וישלחנו ה׳ לשחתה״, מ״מ היה אח״כ, ולא קודם! כאשר אמרתי לך הלכה למעשה מזה, דבר נפלא. וכל הנ״ל הלכות קבועות הנה — הלכה למעשה).

ולמדנו מזה, עומק הדין עד היכן הוא, ידוע מה שירמיה הנביא סבל בשביל כלל ישראל, עיין בירמיה כו:יא ״ויאמרו הכהנים והנביאים אל השרים ואל כל העם לאמר משפט מות לאיש הזה כי נבא אל העיר הזאת כאשר שמעתם באזניכם״. והוא אמר להם ״השם שלחני להנבא וגו׳״ ושם בפסוק יד: ״ואני הנני בידכם עשו לי כטוב וכישר בעיניכם אך ידע תדעו כי אם ממיתים אתם אותי כי דם נקי אתם נותנים עליכם וגו׳ כי באמת שלחני ה׳ עליכם לדבר באזניכם את כל הדברים האלה״ יעוין שם בפנים. והנה גברו אנשים רשעים ואמרו דוקא להמיתו, ורק ״יד אחיקם בן שפן היה את ירמיה לבלתי תת אותו ביד העם להמיתו״ ואח״כ שם — כז נאמר: ״כה אמר ה׳ אלי עשה לך מוסרות ומטות ונתתם על צוארך״ וירמיה נשא את המשא הזה תמיד.

וידוע בספר ירמיה מה שסבל ירמיה הנביא צרות רבות מאד מאד, כמו שנאמר באיכה: ״אך בי ישב יהפך ידו כל היום״, והנה אח״כ שם כח׳ כאשר אמר חנניה: כי ישיב ה׳ ״את כל כלי בית ה׳״ וגם ״את יכניה ואת כל גלות יהודה״, כמבואר שם, ואח״כ פסוק י: ״ויקח חנניה הנביא את המוטה מעל צואר ירמיה הנביא וישברהו״, יעוין שם בפנים. וזה לא כבר היה קרוב למיתה, ומה זה חידוש כי היה אומר לחנניה בלשון רכה: מי יתן והיה כדברך אבל ״אך שמע בא וגו״׳, כמבואר לעיל. ועם כל זה, לא ויתר לו כלל ונפל ביד בן בנו, כמו שנאמר שם א פסוק טו: ״ויקצפו השרים על ירמיה והכו אותו ונתנו אותו בית האסור וגו׳ כי בא ירמיה אל בית הבור וגו׳ וישב שם ירמיה ימים רבים״, הא לנו עומק הדין כמה מכוסה הוא מבני אדם.

ולראות עוד מחז״ל, כמה לא נשאו פנים גם לנביא גדול כירמיה. הנה כאשר נראה דבריהם ז״ל ״כל המחניף לרשע בסוף נופל בידו״, נראה לנו כי יאמרו זאת על מי שהוא מושרש בחנופה כל היום, והנה גם על ירמיה הנביא אמרו זאת, ומה היה שם — תנועה קלה, ההפרש שבין לשון רכה ללשון קשה, מבהיל מאד!

(העתקה ממכתב לבנו) מאד מאד צריך האדם להזהר שלא להכנס ח״ו בגבול חמדת הממון. ראה המאמר עם ההוספה, שמבהיל מאד על עומק הדין והדקדוק, אחרי הסבל הפלאי שסבל משליחותו לכלל ישראל להיטיב עמהם, ולא שמעו בקולו עיין ירמיה טו:י אוי לי אמי וגו׳ עי׳ ירמיה כ:ח: כי היה דבר ה׳ לי לחרפה ולקלס כל היום, אחרי כל זאת בשביל דבר קל שנתגלגל מתחת ידו נענש כל כך, אה אה מה נאמר ומה נדבר אין לנו אלא להשען על אבינו שבשמים, ולבקש עזרה, אקצר עתה, תחיה חיי ברכה כברכת א,.

מאמר ק״ו

וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה׳ (בראשית יט:כז)

א״ר חלבו אמר רב הונא כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו וכו׳ ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום דכתיב: וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה שנאמר: ויעמוד פינחס ויפלל (תהלים קו:ל). מה זה דבר כל כך שבשביל זה אחז״ל אלקי אברהם בעזרו? הענין כי אז״ל (אבות ד:ג) אין לך דבר שאין לו מקום, אך כשמכירים את מקומו אז הדבר דבר הוא, למשל כזית מצה במקומה ובזמנה מצוה רבה היא, באין מקומה היינו אחר זמנה ולא כלום היא, וכן הרבה, וכן הוא במילי דשמיא וכן במילי דעלמא, — כל דבר יש לו מקום וגבול, למשל מי שעושה גמ״ח עם אחרים, כל אדם יש לו מקומו וגבולו, יש שמלוה לו רק מעט, כי אין בטוח רק על סכום לא גדול כמו עשר ל״י וכדומה, ועל חמשים ל״י יודע בעצמו כי אין זה מקומו המוגבל להתחסד עמו, ויש מי שבטוח גם על מאה, ויש על אלף וכדומה, והנה גדר התפלה כאילו עומד ממש נגדו ית׳ ומתחנן אליו כאשר יבקש איש מרעהו, וכמו שאז״ל (סנהדרין כב) המתפלל צריך שיראה כאילו שכינה עומדת כנגדו, ולכן מי שיש לו ציור כזה, בודאי ישמור מקומו המוגבל בערכו, ויתבייש לבקש דבר שאין זה מקומו לפי ערכו, היינו חננו מאתך דעה בינה והשכל, אחרי שיודע שאינו עמל בחכמה, ואמרו (מגילה ו) ולא יגעת ומצאת אל תאמין, ולכן מקבל על עצמו קודם ברכת אתה חונן להתיגע בחכמה, וכן בברכת השיבנו, לעסוק בתשובה, והנה מי שעומד במדרגה זו, כבד הגיע למדרגה גדולה במקומו כזה, ושפיר אז״ל: אלקי אברהם בעזרו ואומרים עליו הי חסיד הי ענין.

מאמר ק״ז

דברנו איך שהתפלה מקומה בשורש השלמות, כי שורש השלמות הוא אחרי כל ההשכלה של אמונה הוא כדי להגיע למדרגת הכרת ההשגחה, ולא כמו דרך הצדקות והחסידות כפי שסוברים העולם פי׳ הנהגת צדקות וחסידות (פרומקייט) בלא השכלת אמיתיותם, למשל אם יאמרו לאדם: מה תצעק בראש־השנה על גלות השכינה, תצעק על לחם, יכעוס ויאמר הלא אמר שלמה המע״ה הבל הבלים וא״כ העולם הבל — ולמה אבקש על הבל, רק אבקש על גלות השכינה כמו ששלמה המע״ה בקש רק על חכמה ודעת, אבל לא יבין כי הן אמת ששלמה המלך אמר בחכמתו הבל הבלים, אבל הוא לא אמר כזה, ואם יאמר הוא הבל הבלים, אינו רק כמדבר בעד אחרים, והראיה שאם יגעו בו כחוט השערה בשלו, ימלא קצף וחימה, וגם בעת שידבר כי העולם הבל הבלים, הוא כמו שמדבר על מיתת זולתו — פלוני מת, אבל הוא לא ימות, כידוע: בר נש אזיל בהאי עלמא וחשיב וכו׳. ונמצא כי עיקר עמל האדם — שהוא יאמר הבל הבלים ולא כמדבר בעד אחרים, והנה המתחסד ואוחז בצדקות המורגל בעולם בלי השכלה ודעת, הלא יסבור שיש לקחת הבל הבלים באמונה, אבל האמת — אם רק יאמין בהבל הבלים — אבל לא יבין בעצמו בהרגל ובקנין ע״י רוב עמל והרגל, אין אצלו הבל, על כן צריך לקחת זאת בלא אמונה שטחית רק ישריש בדעתו ובמחשבתו הרבה בזה להבין בהרגשו — כי העולם הבל, ובזה יתהבל העולם אצלו, ובזה הבלתי משכילים להיטיב, מוטעים, כי הם סוברים כי אין מה לעסוק בזה בבינה ודעת, כי הלא כבר אני מאמין בדברי שלהמע״ה להבל הבלים, וכן במדות — מה לי לעסוק בהרגלים ובמועצות ובתחבולות, הלא אני מאמין שאסור להתגאות וכדומה, ולכן מוטעים פשוטי העולם אשר אינם מתפעלים כלל מאחרים השוברים רצונם בכבוד וכדומה, וג״כ מטעם הנ״ל כי לוקחים הנ״ל בדרך אמונה — אני מאמין לאסור להתגאות וכדומה, וא״כ מה יש להתפעל — אטו אני איני מאמין בזה, אבל באמת צריך לקחת זאת לא כמו צדיק במצות אנשים מלומדה, רק אני בעצמי אחקור לדעת זאת בשכלי וביגיעתי, ובזה ישתרש בלבו היטב, וזה הענין שאמר ר׳ יוחנן בן זכאי לתלמידיו כשברכם ואמר להם (ברכות כח) יהי רצון שיהא לכם מורא שמים כמורא בשר־ודם, אמרו לו עד כאן ולא יותר וכו׳ פי׳ שהוא אמר להם לפי מדרגתם הגבוהה, אבל מ״מ העיר להם עוד לפי מדרגתם — שהשגחה יקחו בגדר חקירה ולא באמונה לבד, כי בגדר חקירה יושרש בם בחוש היטב כאילו עומד לפניו ית׳ ממש, כמו המתבייש בפני בני־אדם, וזהו כונת הפסוק (תהלים קלט:א) ה׳ ״חקרתני״ בדרך חקירה כי — ״ותדע״ פי׳ כי אתה משגיח, וזה מטרת התפלה לראות כאילו שכינה עומדת כנגדו. אכי״ר.

מאמר ק״ח

דברנו ענין נשגב, כי הנה כל העמל והיגיעה ביראה ומדות, הוא רק להגיע להכיר את ה׳ כפי יכולת האדם, על כן מי שאינו עוסק בהם כפי דרכי העמל המצטרכת בהם, לא הגיע להמטרה כלל, הא למה זה דומה — למי שצריך לנסוע למקום מיוחד, והלך הלוך והלוך, וכיון שקרב להמקום עמד מהילוכו, הרי זה לא הגיע להמקום, כי בזה — להכיר את גדולת הקב״ה צריך האדם ללכת בדרכיו ית׳, וכיון שמקנה בנפשו התשוקה למדותיו ית׳ כמו הרחמים, האריכות אפים, ההעברה על מדותיו, ממילא ימצא בו ית׳ המדות הללו לאין תכלית, ומזה יכיר אותו ית׳, וכן ביראה — כאשר יתבונן בהתבוננות גדולתו ית׳ מיצורי כפיו, יכיר גדולתו ית׳, וממילא תבין — כי באם האדם לא הכין עצמו לעמל שבירת התאות והמדות בכוח רב ועצום מאד, כי כוח גדול וזמן רב צריך כשירצה האדם להטות עץ קשה שכבר נכפף משני צדדיו לכפוף אותו להיפוך, וכן דבר קשה מאד ההתבוננות לעלות מעולם החיים לעולם הדעת, כי באמת ההתבוננות האמיתית אינה רק כשיגיע האדם להתפשטות הגשמיות, כי בלא זה — הלא טרדת החומר ותאותיו — מפריעים ראיה זכה לראות מהו טוב, וא״כ כל תכלית התבוננות ־ להגיע להתפשטות הגשמיות, ואז יבין להבחין בין טוב לרע, ועל זה סובב הולך לימוד המוסר וענין התפלה, וממילא תבין כמה רחוק האדם מהאמת, אשר לא הגיע לאלה, וה׳ ית׳ יעזרנו להגיע אליה.

מאמר ק״ט

ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן ואיש אין בארץ וגו׳ (בראשית יט:לא)

אכתוב לך מה שדברנו היום לעת ערב, להשתומם מדרכי שמים בפ׳ וירא (יט:לא) ״ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן ואיש אין בארץ וגו׳״ (ב״ק לח) בשכר שקדמה לדבר מצוה, קדמה ארבעה דורות לכלל ישראל, ועיין בב״ק לח ע״ב, כי לדבר מצוה נתכונו, ועם כ״ז בשביל שלא נתביישה להודיע שהוא מאביה נתעברה, ובזה לא עשתה כדין, ע״כ הותר לישראל לעשות בהם אנגריא כל ימיהם, והצעירה שדברה בהסתר, נאסרו ישראל לעשות בהם אנגריא כל ימיהם לעולם, ובשביל שלא קדמה לדבר מצוה לילה אחת, אבדה ד׳ דורות שקדמה הבכירה לישראל. הרי שני כללים יוצאים מזה, להנהגת האדם, לראות כמה גדול כח הכונה לדבר מצוה, והב׳: לראות איך הקב״ה אינו מוותר כלל בשביל דבר מגונה שיש באדם במעשהו, תעיין בזה ותשתומם היפוך מהנהגת האדם — אם יראה דבר טוב מוותר על הכל ולהיפוך ההפך מזה, אלה דברי אביך מברכך ברכת הדיוט שלום רב לך בתוך כ״י.

מאמר ק״י

ויעל לוט מצוער וגו׳ וישב במערה וגו׳ ותאמר הבכירה אל הצעירה וגו׳ ונחיה מאבינו זרע (בראשית יט:ל-לא)

זכרון דברים. א׳ דברנו הערות מלוט ובנותיו, הדקדוק עם כל אחת ואחת, והשכר כל אחת לפי מעשיה, (נזיר כג) זאת הקדימה למצוה ואעפ״כ פרסמה וגנאי לה לעולם, וזאת העלימה אבל נתאחרה לדבר מצוה וקבלה עונשה, ולוט לדעת הגמ׳ (שם) נתכוין לעברה, והקשינו הלא נאמר (בראשית יט:לג) ולא ידע בשכבה ובקומה, ואיך אמרו ז״ל (נזיר כג) ובקומה ידע, והיה לכתוב בשכבה לבד, ודברנו כי באמת לא ידע בקומה, אבל ענין התבוננות תלוי בתאוה, והמתאוה מעלים ההתבוננות, כי הוא היה לו להבין מהמעשה, אבל רושם של נקודה יש בזה, פי׳ נקודה משהו היתה בלבו — של תאוה, — לפי הבחנת בוחן כליות ומחמת רושם תאוה במשהו העלים ההתבוננות, ולכן נאמר: ולא ידע ובקומה, אבל החוקר לב ידע הנקודה של תאוה, כמבואר בנזיר כג, וזה כונת על ובקומה, וחז״ל המה המבינים על רמיזותיו ית׳, והבינו זאת והפלא הוא.

ב׳ ענין אברהם אע״ה שהיה לו כוח הפכי, התנהג עם לוט עם דרך ארץ, ואעפי״כ לא נטה מדרכיו כמלא נימא בשביל אחרים אף נגד ד״א, כמו שאז״ל (ראה אבות ו:ו) אין התורה נקנית אלא במיעוט ד״א, ולא הרבה, כי לא רצה לקבור את שרה עד שקבל עפרון הכסף כי עכו״ם נהרג על פחות מש״פ, ומכי מטי זוזי איסתלק לו ולא קודם, אף שהיה גנאי זאת לעפרון, כנאמר (בראשית כג:טו) ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני וביניך מה היא, אבל הוא ז״ל לא חשש לזה, לקיים מאז״ל (ראה בב״ב קיב) גנאי לצדיק להקבר בקבר שאינו שלו, והבן בזאת הטעם מזה, כי נפלא הוא.

ג׳ (בראשית כג:טו) ״גר ותושב״ דיקטון של גר לוקח הרבה מעות הקבורה, דיקטון של תושב — להשתתף תמיד בהוצאות בית קבורותיהם ״אנכי עמכם״ בהתחיבות. ״רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה׳״ (תהלים לד:כ) והנה אמרו (ברכות ה) לא הן ולא שכרו, אבל הכונה הרבה צרות סובל האדם עד שנעשה צדיק — לכבוש תאותו ורצונו, ואין האדם יכול בטבע לסבול כל הכפיות וההתנגדות העוברות על הצדיק, ונגדו, אבל השי״ת עמו ומכולם יצילנו ה׳.

ד׳. ענין הכ׳ (קהלת א:ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו, היינו מופת על מצות מעשיות — לגשמי שיהיה רוחני, על פי מצות ה׳ ית׳, והראינו מופת למצות מעשה, וסתירה עצומה לדברי הפילוסופים על ענין מעשה — מיני׳ ובי׳ הפלא מאד, לדבריהם יוקשה — איך יכול להיות גשמיות ממנו ית׳, אבל האמת כי גשמיות ג״כ רוחניות הן, ״כי לא על הלחם לבד יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם״ (דברים ח:ג) היינו כל דבר הוא רוחני על כל מוצא פי ה׳, ואין ביכולת האדם להבין זאת כי זה מסודות הבריאה, ולכן ניתנה התורה על ענינים גשמיים, והמצות ג״כ באופנים גשמיים בעולם המעשה, כי על ידי קיום המצוה כדינה בכל פרטיה, — בזה נעשה המעשה רוחני במוצא פי ה׳, ולכן יש להבין כי העושה דבר בתאוה עצמית אשר אינו נעשה על פי התורה, נשאר גשמי, והגשם אינה הויה באמת רק צל, ונמצא מסולק ממוצא פי ה׳ ואין לה מקום כי מסולקת מהשגחתו ית׳, וזהו גיהנם — ״הקב״ה הופך פניו״ פי׳ אינו משגיח ונשאר בהסתר פנים בלי בעלים כביכול, ואנחנו נוכל להבין כמה אבדה הארץ שאין לה מנהיג (אבות ב:ב) איש את רעהו חיים בלעו, ובדמיון זה גיהגם — מסולקת השגחתו ית׳, ומכש״כ המעשה האסור מתנגד לציוויו ויוצא מגדר השגחתו על זה, ונשאר המעשה בעצמה גיהנם ומתוקן לה מקום שאינו בריאה למעשה — שאינה בריאה, והיא היא בעצמה ג״כ גיהנם, ואין להם מנוחה בגיהנם כי מעשיו אינם בגדר בריאה שיהיה להם מקום, ונמצא כי עולם המעשה תלוי במעשה דוקא להקרא ולהיות עצם רוחני במוצא פי ה׳, וזהו ״מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול״, המעשה בעולם הזה מה יתרון לה, בשלמא השכלי שמתנהג בהם על פי השכל — נשאר לאדם לעולם, משא״כ המעשה הגשמי, ומה יתרון לה בכל עמלו — והלא הם גשמי — וגשמי הלא לא יוכל להתקיים, כי המורכב — הכליון עקוב בעקביו וקשור בו, וע״כ כי על פי התורה נעשים גם הפעולות הגשמיות רוחניות וישארו לעד, ושפיר יש להם יתרון, והבן.

מאמר קי״א

ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי (בראשית כ:יא)

(בגמ׳ ב״ק צב מובא ברש״י שהעיקר בזה בענין דרך ארץ אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה וכו׳ או על עסקי אשתו וכו׳ ולזה מובא מאמר דלהלן) ״כל שאינו בדרך ארץ אינו מן הישוב״ ממכתבך היום אלי, ראינו כי ידידנו וכו׳ נסע ליפו ללמוד בפרישות שם, חשתי ולא התמהמהתי לכתוב היום, להשיב לו בשמי, כי שגה בזה הרבה מאד מאד, ואיך יעשה דבר כזה בלא שאלת פי, הלא כתב לי כמה פעמים שהמאמרים משיבים רוחו ויפיחו רוח חיים, והאמת כן הוא כי הלא דברי א׳ חיים המה, ואיך יעשה דבר כזה, להשליך אחר גוו מקום מים חיים, ואיך לא יחוש פן זה בכלל — ״חסרון לא יוכל להמנות״ זה שנמנו חבריו לדבר מצוה וכו׳ (ברכות כו.).

ודע כי לא יוכל לעשות דבר זר כזה, בלי ישוב הדעת הדק היטב, רק מי שאין לו הרגש ב״נושא בעול עם חברו״, ומי שיש לו לב להתבונן בזו המדה — אשר כללו חז״ל במלות קצרות כאלה — היקף רב כ״כ, עד שיבין באר היטב, שכולל כל התורה כולה להפליא, יבין, כי אי אפשר כזאת מבלי תורה מן השמים, ויבין למה מנוה חז״ל בקנין התורה, כי מה שייך זאת לקנין התורה? אבל המבין יבין, כי שייך מאד, וממש כח אחד הוא, ויבין, כי מי שאין לו הרגש בזו המדה, אינו מן הישוב ממש — למבין.

והנה כל החוקרים קראו לאדם — מדיני, פי׳ — כי קיום העולם בלתי אפשר רק על־ידי כולם, ולמה נברא כך, האם לא היה יכול ח״ו בורא עולם לברא מבלי שהם יצטרכו זה לזה? אבל הוא להורות, כי האדם צריך לדאוג על תיקון נפשות של זולתו כמו לעצמו לו, ויען כי האדם אין לו הרגש רק במילי דעלמא ולא במילי דשמיא, ע״כ נברא העולם באופן שמה שהוא דואג לזולתו — היא היא דאגת עצמו. כדומה, עובד אדמה דואג להכין לחם לבנ״א, והיא הכנה לעצמו, למען ירויח בזה, להיות לו כל צרכי האדם במלבושים וכו׳, וכן החנוני נוסע להכין מלבושים לבנ״א למקומות רחוקים, והיא היא הכנתו לעצמו, וכן בכל עניני העולם, כנ״ל. ומזה יבין המתבונן כי עאחכו״כ במילי דשמיא — כש״כ וכש״כ הוא כי דאגתו לזולתו היא היא דאגתו לעצמו. וזה מחסדי השי״ת, אשר הוא דורש טובת האדם בלי תכלית, ורצה להעניקו, שיהיה לו חלק טוב בכל העולם, וברא תקון הגוף בזה האופן, ויבין מזה תקון הנפש ג״כ — דוקא בדאגה לזולתו, וכל מי שאינו דואג לזולתו, אינו דואג לעצמו כפי מה שנתבאר.

ומה יפה ונעים עפי״ז באור ״כל מי שאינו בד״א אינו מן הישוב״ כי אחרי שאינו מכיר במהות יסודי הבריאה, כי האדם נברא באופן שיבין, כי דאגת זולתו — היא היא דאגת עצמו, א״כ אינו מכיר ויודע ישובו של עולם, ואסור לו לדור עם הבריות, כי הבריות מסתכנים ממנו, כמאמר החכם בספר ״מגדל עוז״ בפ׳ ד״א וז״ל: וכל מי שאינו בדרך ארץ אינו חשוב לכלום, אלא כמו בהמה וחיות המדבר, ועליו נאמר ״ועיר פרא אדם יולד״ עכ״ל.

נתבונן נא, אילו אברהם אע״ה לא היה דואג לפרסם אלהות בעולם, מה היה לנו, היינו ח״ו אבודים משני עולמות. אילו לא היה מרע״ה מוסר נפשו, כשעלה למרום לקבל התורה — כידוע מאז״ל בזה, מאין היינו יודעים הלכות של דרך ישובו של עולם, היינו מסכתא דרך ארץ? ומישובו של עולם נבין, אחרי כי האדם צריך לדאוג על תיקון גוף זולתו, כש״כ תיקון נפשו, אשר על ידה ר״ל הנפש, יחיה גם הגוף העכור חיי נצח בזכוך חמריותו.

תדעו כי רצוני היה להאריך בזה הפרט הרבה, אך קושי הכתיבה — לא אליכם (כך צריך לכתוב בא׳ ולא כמו שרגילים העולם לכתוב, עליכם בע׳, כי כך כתוב בקרא — אליכם בא׳, הנראה אליכם — משמע עם כל הנלוים לו, ראו מזה ג״כ — כמה צריך האדם לדאוג לזולתו, ולכלול ג״כ כל הנלווים אליו, שלא יהיה להם כל צער, כי המקרא הזה כתוב באיכה א:יב, והתבוננו, כשירמיהו היה אז בצער גדול כזה, לא שכח לברך אחרים שלא יהיה להם צער כזה, וחז״ל למדו מזה: ״מכאן לקובלנא מן התורה״ (סנהדרין קד:) ובלי ספק אילו לא היה להם הרגש כזה, ־לא היו מרגישים ללמוד מכאן ״קובלנא״, להשתומם למבין דבר מירמיה ומחז״ל, כמה היו דואגים לאחרים — הפלא ופלא) בעוה״ר — גרם לי שלא אוכל להאריך, אך דעו נא, כי זה כטפה מן הים בזה, לא מחמת שאני יודע הים, אבל מהטפה אשר אתנו, אבין, כי יש ים גדול ורחב ידים בזה הענין! אלו לא זכינו ממוסר רק המכתב הזה דיינו!

גם עליך ידידי, אתמהה, כי כתבת (דברי הוללות — במחילה מכבודך) שאתה מקנא את ידידי שנסע ליפו ללמוד בפרישות, אני איני מקנא אותו כלל, ואני חס עליו שעושה דבר בלי חשבון, ואינו מבין מה זה פרישות, אם לא טוב לו, מקום שכל ישראל היו עולים לרגל שם, ולא לנסוע משם ליפו! א״ד דוש״ט בלו״נ היום יום ג׳ ויחי ז׳ ל״עשירי״, אגמור מאמר ״כל שאינו בד״א אינו מן הישוב״.

דבר פלא מצאתי ברד״ק, יונה שברח תרשישה, ותמיד היה מוקשה לי הדבר מאד, איך ברח מלפני ה׳? חס מלהזכיר כזאת! ומצאתי בדד״ק, בשם מדרש חז״ל, שהיה ירא פן תבוא לו עוד הנבואה, ויצטיך להוכיח לנינוה, והוא לא רצה זאת, כי עכו״ם נוחים לשוב בתשובה, ויהי ח״ו קצף על ישראל, ששולח להם נביאים תמיד ואינם שבים, וברח לחו״ל, כי בחו״ל לא תבא הנבואה לנביא כידוע, וזהו שנא׳ ״מלפני ה׳״ ולא כתיב מה׳ כי ״אנה מפניך אברח״.

ראו כמה היה טוב בעיניו להתרחק מארץ חמדה טובה, רק למען טובת כלל ישראל, הרי כמה יש לאדם לישא בעול עם חברו, אף לסבול צער גדול כל ימיו, ומכש״כ — למנוע מעצמו עונג של נבואה, אשר העונג בלי תכלית, והכל רצה לסבול, בשביל טובת זולתו! ומה שיש לדבר בזה עוד, אין כאן מקום להאריך.

מאמר קי״ב

וירע הדבר בעיני אברהם על אודות בנו וגו׳ וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים וגו׳ וישלחה וגו׳ (בראשית כא:יא-יד)

אכתוב בקצרה מה שנתעוררתי בש״ק העבר פ׳ וירא, מי יתן והיה לבבי שלם כאשר אבין מעט, להודות ולהלל ולשמוח בחלקנו, שנפלה לנו חבלים בנעימים, במתן תורתנו, בסדר אחד של וירא, היש קץ ללמודים הנפלאים שאנו לומדים מהם, אשר בכוחם למבין לקנות מהם מדות טובות ותכונות נשגבות, גם מפשטות הדברים.

בנוהג שבעולם, איש חולה רוצה וצריך מנוחה, ושמח כאשר ינוח מטרדות, כי כן יאות לבריאותו, היאומן כי יסופר, — בן תשעים ותשע שנה, מל את עצמו, והיה חולה מאד, עד שבא הקב״ה לבקר את החולה, והוציא חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים, והנה היה לו לשמוח שפטור מן הדין, היאומן כי יש אדם בעולם שיצטער על יום אחד שאין לו אורחים, ובפרט כשהוא חולה גדול וסובל יסורים, והאורחים כשראוהו שמתיר ואסר תחבושתו, פרשו ממנו, הרי שהיה סובל יסורים, והנה הצער מהעדר האורחים יום אחד, ובשלישי למילתו שאז הכאב יותר, היה קשה לו צער העדר האורחים יום אחד — יותר מהיסורים שסבל בעת זקנתו, עד שהוצרך הקב״ה באותו יום גופו להביא אליו מלאכים בדמות אנשים, להשקיטו מצערו החזק.

והנה היה די לו העונג, אם היו באים אצלו מלאכים בדמות מלאכים, ובפרט כי הקב״ה בכבודו נתראה לו ובא אצלו, כמו שכ׳ רש״י, ובא הקב״ה ושאל בשלומו, ולא השקיט רוחו בכל זאת כי רצה מעשה המצות דוקא, — להיטיב עם זולתו, ולא די ששמח בהם, אבל לבש עוז ותעצומות והתגבר לרוץ לקראתם, והתגבר למהר האהלה אל שרה בעצמו, לא על ידי שליח, והתגבר עוד יותר — ואל הבקר רץ אברהם, והתגבר עוד: והוא עומד עליהם לשרתם, כמבואר בתרגום, וכאילו שמחת האורחים של הערביים כפי הנדמה לו, נתן בו כוח למהר ולרוץ ולשמש, היאומן כי יסופר שמחה כ״כ ביום אחד שחסר לו אורחים בתחילת היום, אף אם היה בריא, ומכש״כ בחולה גדול וסובל יסורים קשים, ולא עוד אלא שבקש מהקב״ה אל נא תעבור מעל עבדך עד יגמור עם האורחים, ודברים ארוכים יש לנו בזה, והכל לקיים מעשה המצוות ולהדמות אליו ית׳ בהטבה.

והנה האדם הגדול בענקים הזה, במדת טובו, למעלה משכל אנושי, מצינו לו מדת ההפוך מקצה אל קצה, (שם כא:ט) ותרא שרה את בן הגר וגו׳ מצחק, ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה וגו׳. וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו, והנה רש״י מעתיק לשון מצחק, ע״ז, ג״ע ורציחה, אבל הרמב״ן הביא לשון הברייתא: תניא אמר רשב״א ד׳ דברים היה ר״ע דורש, ואיני דורש כמותו, ונראין דברי מדבריו, הוא דורש אין צחוק אלא לשון ע״ז וכו׳ ואני אומר חס ושלום שיהא בביתו של צדיק כך, אפשר מי שכתוב בו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו׳ יהא בביתו ע״ז, ג״ע וש״ד, אלא אין צחוק האמור כאן אלא לשון ירושה וכו׳ יעוין ברמב״ן בפנים, ומסיים רשב״א עוד הפעם ונראים דברי מדבריו.

נמצא כי היה ישמעאל אדם גדול מאד, ולכן היה רע מאד בעיני אברהם לגרשו מביתו, לפי מדת טובו הנשגבה לאחרים, וכש״כ לבנו הגדול מאד בחינוך של אברהם אע״ה, ועם כ״ז כאשר אמר לו הקב״ה כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, נאמר אחריו: וישכם אברהם בבקר ולא נתן לה שום דבר לפרנס בנו האהוב לו, רק לחם וחמת מים.

והנה הרמב״ן כתב בכ׳ ט״ו שם: ותשלך וגו׳ ורבותינו אמרו שהיה חולה בעת ששלחו וכו׳ והיה כל ענין זה לאברהם, מפני שהקב״ה צוה לו לעשות כל אשר תאמר שרה, והיא צותה להוציאה מיד, ושלא לתת לה כסף וזהב ועבדים וגמלים נושאים אותם עכ״ל הרמב״ן ז״ל.

היאומן כי יסופר, אדם שהיה מצטער מאד, בעת סבלו יסורים קשים איזה זמן ביום שהיה חסר לו אורחים פעם אחת, ושחט לשלשה אורחים שלשה בן־בקר רך וטוב, ורץ לפניהם, ושמש אותם בכבודו בעצמו. לא ע״י אחר, יוכל שאת אכזריות כזאת, לגרש בנו הנחמד לו — חולה, ושלא לתת לו אף גמל אחד לשאת, היאומן כי יסופן מדת הפכיות כאלו.

ולא עוד אלא שזרז עצמו בבקר, זריזים מקדימים, יצא האדם הגדול בענקים הזה, הוא אברהם אע״ה, למעלת מלאכים, גבורי כח עושי דברו, אשר אין סוג זה של שני הפכים, בגדר אדם, רק מלאך אלקי לעשות רצון קונו. ומזה נבין כי מדת טובו היה ג״כ רק להדמות אליו יתברך: והלכת בדרכיו.

היוצא לנו מזה, כי מדת הטבה היא מעלה עליונה מאד, וצריך האדם לכוין בזה דוקא להדמות לקונו, ולכן ההטבה היותר נעלה — לקרב אנשים תחת כנפי השכינה. ואשר ע״כ היה אדמו״ר ז״ל משתדל בכל כוחו לקרב אנשים למוסר, כי בזה מקרבם תחת כנפי השכינה, ואין הטבה יותר מזה.

יזכה במדת טובו להצליח מעלה, ולהטיב עם זולתו בגופם ונפשם, תורה ומוסר גם יחד, וישמח נפש אוהבו, ואדמה כי יהיה לו למתנה רבה מאד.

ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם (בראשית כא:לג)

אכתוב פה הגרגיר שהבטחתיך בני יקירי נ״י. הנה שמעתי פעם אחת אמר אדמו״ר ז״ל: מעשה הכנסת אורחים של אברהם אע״ה — ויטע אשל בבאר שבע, הלא אז״ל: אש״ל, אכילה שתיה לויה לאורחים (שו״ט לז־א) גם כל מיני מגדים, נטיעה ממש, הנה הלא היה זאת כמה שנים, ורבבות אנשים החיה שם והתורה קצרה לדבר מזה, ועקדת יצחק האריכה התורה פרשה שלמה? להורות כי בין אדם למקום, גדול מבין אדם לחברו ע״כ.

אתמול דקדקנו למה ברבוי הכנסת אורחים של ויטע אשל, קצרה התורה, ובהכנסת אורחים של שלשה מלאכים האריכה התורה פרשה שלמה, להורות, כי כאן באמת עצם המעשה לא היתה כלום, כי הלא היו מלאכים ואינם צריכים אכילה, ורק הכונה היתה טובה, להורות לנו כי העיקר בכל דבר ודבר ־ הכונה הרצויה, כענין שאמרו רחמנא ליבא בעי, ורצתה התורה להאריך בזה, אשר אמנם אך מעשה דמיון היה, ומה להאריך ולספר ממי שנדמה לו שבאו אורחים אצלו לכבדם והאכילם, אבל כונת אברהם אע״ה היתה טובה אשר אך זה חביב בעיניו ית׳, ורצתה התורה לגלות בזה, כי גם כל הנחת רוח שהיה לו ית׳, מן מטע האשל של אאע״ה, היה ג״כ רק מן הכונה הטובה שהיה לאברהם אע״ה, ולא מהמעשה לבד, כמו שנא׳: ומצאת את לבבו נאמן לפניך, ואילו רצתה התורה להאריך בזה ג״כ, היה כתוב כמה דפים לפי הערך בזה, לפי הכונה. יש לי להאריך בזה הרבה, אך לא עתה, וגם באה התורה להודיע, כי לא הצדקה לעני, אבל עיקר הצדקה — כונת התורה — לעצמו של הנותן, ליטע בלבו מטע אשל, נדיבות של אאע״ה. א״ד אביך מברכך.

מאמר קי״ג

ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם (בראשית כב:א)

הענין של נסיונות שנתנסו הצדיקים, תמהו כולם, והלא לפניו ית׳ גלוי שיעמדו בנסיון, ולמה לו לנסותם? אבל כך הוא הענין, אנחנו רואים כי האדם זורע באדמה גרעין אחד וצומח פי עשרה או עשרים גרעינים, מי הוא המוסיף על המספר שניתן בארץ, הלא הוא ית׳ ולמה לא יצמיח גם כשלא יזרעו בארץ גם אחד? אלא אנחנו רואים כי כן רצונו ית׳ הוא — כשיזרע אדם מדה אחת יצמחו פי עשרה מדות או יותר, וכן כשיזרע זריעה טובה תצמח תבואה טובה, לעומת שיזרע כן יצמח בכמות ובאיכות, כן מה שהאדם עושה בעולם הזה, זהו זריעה, אם הוא זורע זריעות טובות, יצמח הרבה פרי טוב, ולכן כשרוצה הקב״ה שהצדיק יזרע בעוה״ז זריעה טובה, מנסה אותו בנסיונות, ואז הזריעה טוב מאד, על כן עלינו כעת בימים הנוראים — לזרוע זריעות טובות למען יצמחו מזה פירות טובות. ממני אביכם מברך אתכם בכוח״ט בתכ״י.

מאמר קי״ד

ויקח אברהם וגו׳ ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדו וגו׳ ויאמר יצחק וגו׳ הנה האש והעצים ואיה השה וגו׳ וילכו שניהם יחדו (בראשית כב:ו-ח)

הנני עתה בהתפעלות מרובה, כמה שפלות הוטבע בטבע האדם אף להיותר גדול, ומה עוד באנשים קטני הערך כמוני היום, ולא לחנם אז״ל ״ואף הקב״ה יפלא עמהם״ (סוכה נב.), והוא, כי כוח המדמה של האדם, כוחו גדול כ״כ, עד שהדברים היותר קטנים, אצל הגדול לפי גדלו, ומכש״כ להיותר גדול ממלאך — כיצחק אבינו, וכל העולם כולו לא נברא אלא בשבילו, ואנו כלל ישראל אוכלים זכותו, ״זכור לנו וכו׳ ועקדת יצחק״ ועם כ״ז כוח המדמה לפי שעה עשה אצלו רושם, שנתפתה לפי שעה קלה לדברי השטן. כשהלך לעקדה אמר לו השטן ליצחק — אתה הולך להשחט? א״ל אעפ״כ! א״ל אם כן אותן הפדגזיות — פירש״י והערוך — מיני תכשיטים — שעשתה אמך, לישמעאל שנאי׳ דביתא ירותא, ואתה אינך מכניס בלבך, פי׳ אין לך צער מזה כלל? עיין במדרש וירא, ומסיים המדרש ״כד מילא לא תיעול כולא תיעול פלגא״ פי׳ דבר לשון הרע, אעפ״י שאינה נכנסת כולה בפי המקבל, נכנסת החציה, כן כתוב בפירושי המדרש שם עיי״ש, ולפיכך אמר אח״כ יצחק אע״ה ואיה השה לעולה.

והנה מעיקרא כתיב ״וילכו שניהם יחדו״ ופי׳ במדרש — זה לעקוד וזה ליעקד, זה לשחוט ולא לישטח, פי׳ כי ״יחדו״ מיותר, ואתי לאשמעינן כי יצחק ידע שהולך להישחט והלך בשמחה לעשות רצון קונו ית׳, ועם כ״ז כשצייר השטן לפניו אותן תכשיטין של אמו — למי ישארו בירושה, לשנאיה דביתא, עשה רושם עליו לפי שעה, ושאל לאביו ״איה השה לעולה״ והשיב לו — השה לעולה בני, ותיכף התבונן יצחק אע״ה לבטל ציור המדמה, כדומה: התבונן יש להקב״ה תכשיטין יותר גדולים ליתן לי, ותיכף יצא מלבו דברי השטן במדמה, וכתיב אח״כ עוד ״וילכו יחדו״ זה לשחוט וזה להישחט, זה לעקוד וזה להיעקד כמו מקודם, ומה מדוקדק הכתובים עתה. ובלי זה אין להם ביאור.

ועתה השתוממו אחי המשכילים! חייו חרף למות על קידוש השם, ולא עשה עליו רושם כלל דברי השטן ואמר אעפ״כ, ואילו בשביל תכשיטים שישארו לישמעאל עשה עליו רושם לפעולה למחצה לפי שעה, (כתבתי רושם לפעולה, רצוני בזה, כי הלא הרושם יצא לפועל, כי שאל אח״כ ואיה השה לעולה, ואילו קודם דברי השטן כתיב ״וילכו שניהם יחדו״ זה שחוט וזה להישחט זה לעקוד וזה להיעקד, מבהיל עוד, עד כמה לישנא בישא אל האדם היותר גדול ממלאך, עושה רושם לפועל, אם לא יראה תיכף לבטל את הלישנא בישא.

יצא לנו מזה שני לימודים גדולים, אשר אין כל העולם כולה יכולים לשלם עבור זאת, הא׳ כי מעלות המדות יותר גדול ממסירת נפש, וזה מבהיל! הב, כי האדם היותר גדול הרבה ממלאכי השרת, יש אצלו שפלות כ״כ אם לא יתבונן, כי המדה היותר קלה היה ביכולתה לבטל אותו מזכות נורא בעקדה — לו ולכל ישראל, אם לא היה מתבונן לבטלה ח״ו, הרי לנו כמה קשה כוחה של מדה רעה אחת, ומכש״כ הרבה מדות רעות, ה׳ יעזרנו לתקנם. ועוד יצא לנו כמה יש על האדם להזהר מליצנות שלא יעשה עליו רושם ח״ו, (ובזה תבין היטב מאמר אז נדברו) ויכול להיות כי יצחק אע״ה אז לא היה עדיין מגיע למדרגת אביו בשנוי הטבע לגמרי מכל וכל בלי שום נקודה מטבע הלידה, וע״כ עשה עליו רושם לפי שעה, ולא על אברהם אע״ה, וגם זה לימוד נורא כמה שנים צריך האדם לעמול על מדות, כי בן ל״ז שנים היה יצחק בעת העקדה, ובהעקדה נשלם בו שנוי הטבע לגמרי, כי היה עולה תמימה, ומה יעשו אחרים שאינם כיצחק אע״ה ואין להם עקדה, הרחמן ירחם עלינו ויעזרנו בתיקון המדות, אילו לא זכו ישראל אלא להמאמר הזה ולמאמר ״סחור סחור״ דים! תעיין במדרש בפ׳ עקדה בפנים.

מאמר קט״ו

בענין הנ״ל

ראיתי ענין גדול מאד ברד״ק מלאכי ג ״אמרתם שוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכו קדורנית מפני ה׳ צבאות ועתה אנחנו מאשרים זדים וגו׳ גם בחנו אלקים וימלטו״ ופי׳ רש״י ועתה רואים כי אלו הרשעים מצליחים עד כי מאשרים אנו אותם על מעשה רשעתם ״גם בחנו אלקים״ לומר נראה מה יוכל לעשות לנו ״וימלטו״ מן הרעה ולא נכשלו, ״אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב וגו׳ ויכתב בספר זכרון לפניו״ וכתב הרד״ק ז״ל ״אז נדברו״ המאמר ההוא פירש דברי הרשעים שלמעלה בפרשה, הוא מאמר האנשים שלא יבינו דרכי ה׳ ומשפטיו, וכשישמעו יראי ה׳ הדברים מהאנשים האלה הכופרים בהשגחת ה׳ בתחתונים נדברו הם איש אל רעהו ומרבים בדברים האלה ונושאים ונותנים בהם עד שימצאו בשכלם כי דרכיו משפט אל אמונה ואין עול, עכ״ל. דברים נפלאים המה ראויים למי שאמרם, ומצאתי ממנו ראיה לדברינו תמיד מהמדרש (בר״ר נו) על יצחק אע״ה שלעג השטן ממנו בשעת העקדה ואמרו ״האי לישנא בישא אע״ג דלא תיעול כולא תיעול פלגא״ למדתי מהמדרש הנ״ל שכישמע אפילו גדול איזה ליצנות על דבר טוב, אל יאמר כי אותו לא יזיק, אבל האמת כי יזיק כולם, ורק צריך להתבונן בשכלו היטב לבטל הליצנות כמו שעשה יצחק אבינו ע״ה, כי הלא לא שמע להשטן, והנה מזה הרד״ק מבואר באר היטב, כי דברי הרשעים פעלו על יראי ה׳ עד שהוצרכו לשאת ולתת הרבה מזה ולבטלם ולמצא בשכלם דוקא כי ישרים דרכי ה׳ והנה נקל להבין כי הנביא דבר זאת על הדור הזה, כי הוא היה הנביא האחרון, ותמיד בעוה״ר נשמע עתה מה תכלית יצא מהתורה, האדם צריך לחפש תכלית: וזהו שוא עבוד אלקים, גם נשמע תמיד — פלוני מבשל בשבת קודש ומעשן בשבת, מי יזיק לו, או יעבור על חייבי כריתות, האם יכרת מן העולם, הלא רואים הוא חי חיים טובים, וזהו מה שנאמר ״גם בחנו אלקים וימלטו״ וכבר כתבנו ראיה מפורשת מהמדרש (בר״ר) כי יזיק זאת גם להיותר גדול, ומה גם כי עתה מבואר באר היטב בכ׳ כי אז חוב על יראי ה׳ להתקבץ ולבטל דבריהם, ולחדש בשכלם אמונה והשגחה, כמבואר ברד״ק, ומה נאמר עתה להגדיל הבית שאנו לומדים בו, ומשתדלים אנחנו בעזהי״ת להרחיב אמונה בהשכל ודעת, שיתקבל על הלב, ולבטל דברי הרשעים האומרים יום יום ליצנות למאות ולאלפים, היש ענין יותר גדול מזה? הלא כתב על זה הנביא ״ויקשב ה׳ וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו וגו׳״ אבל לא רבים יחכמו להבין זאת.

מאמר קט״ז

ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו (בראשית כב:ו)

מצינו בפ׳ עקדה (בראשית כב:ו) ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו, הוא הולך להישחט והעצים שם עליו דוקא ולא על הנער שהלך עמו, דברנו כי למד זאת מפי הגבורה, עד יום מותו הרי מטהו בעבודת השי״ת, הוא ידע בעצמו כי עד היום הזה עמד בנסיונות הרבה לכבוד השי״ת, ונא׳ קח נא, פירש״י אין נא אלא לשון בקשה שלא יאמרו השטן ועכו״ם בראשונות אין בהם ממש, הרי כי לולא הנסיון הזה לא היה להקב״ה ח״ו להשיב להשטן, והרי כבר באומרו: לך לך וגו׳ עסק לעשות בסימנים לבני ישראל — מעשה אבות סימן לבנים, בא לשכם להתפלל על מה שירע ליעקב בשכם, עיין ברמב״ם שם, והנה הוקשה איך לא יהרהר שום מחשבה על זה? ולקרב אל השכל דברנו — כי הוא ידע שהבורא הוא כל יכול ומסולק לגמרי משום חסרון כל דהוא ח״ו, וא״כ מה לאדם העומד לטעות תמיד לחשוב אחרי הבורא המסולק משום טעות ח״ו וע״כ ראה כי השי״ת משים עליו עבודות גדולות בזה, ולא עוד אלא שהראשונות אין בהם ממש להקרא ירא אלקים עד עתה, ורצה שבנו החביב לו ילך אחריו, והעמיס עליו עבודת לקחת עצים להישחט, ואעפי״כ לא יהרהר מטעם הנ״ל ויקרא ירא ה׳ כנ״ל. קצרתי הרבה והתבונן ע״כ.

מאמר קי״ז

עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה וגו׳ (בראשית כב:יב)

אמר רבי טרפון וכו׳ אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך אמר לו טול קורה מבין עיניך. (ערכין טז:) ענין המליצה הוא, דהנה המפריעים מעבודת השי״ת הם שנים, כסילות: וכסילים ישנאו דעת (משלי א:כב), ותאוה, הנה כמו שהאדם מוכן בכוח לכל הפעולות, אכן אם יעלים מזה נשאר ניעור וריק, כן בזה — האדם שלא יעסוק בדעת נשאר כסיל, אף שלעומת זולתו הוא חכם בכח יותר, עכ״ז בלא עסק נשאר ריק מכל, והנה דע כי הכסיל יעשה כהרשע ברשעתו, כדומה הכסיל יסבב לפני מי שיכול לקלקל מאד, כי לא מה שדברנו משנים לפנים — נוכל לדבר עתה, ולא במקום שנאמר זאת נאמר כאן, ולא מה שאמרתי לפני זה, כללו של דבר המשכיל יביט הנולד היטב עד שהוסכם כבר אצלו בחכמתו למנוע מזה — מה שהכסיל עושה בלא חשבון כסומא בארובה, ומקלקל הרבה, על כן העיקר הוא הדעת בעבודת השי״ת, ולזה אמר — טול קורה מבין וכו׳ היינו קורי עכביש אשר השממית אורגת בארובה מעט מעט עד יחשיך האור, כמו שכ׳ בעל חובת הלבבות פי׳ — כבר נחשך אור שכלך עד שאינך מבחין בהרע אשר אתה עושה, והוא אומר לו — טול קיסם מבין שיניך היינו נגד תאוה, כמו מי שאוכל תמיד — חוצץ בקיסם שיניו תמיד, פי׳ מה מועיל שאתה יודע אבל אין אתה מקיים — נגד תאותם, והנה תופשי התורה ותופשי העסק, ההבדל בינם, תופשי התורה יודעים, אבל אינו יודע אם יקיימו (סנהדרין כב) חסרא לגנב נפשו לשלמא נקיט, משא״כ תופשי העסק הם נותני צדקה גומלי חסדים, וא״כ אם יוכיח על פניהם על ביטול תורה וצדקה, ישיב לו — כלום אתה יודע כמה קשה לי לקיים, גם אתה לא היית מקיים במקומי, אבל כל זה בגדר תוכחה, משא״כ מחמת אהבה א״כ כמו שהאדם בעצמו צריך לעשות בשכלו להוכיח לו על נפשו הבהמית, כן צריך בעל העסק להתחבר עם בעל התורה להוכיח לו על פניו, כי הוא מבין יותר ממנו, והנה יש הנהגה נסיית והנהגה טבעית, ונס שבטבע ונס שבנסיי, ביאור הדבר, גדר נסיי — באין סיבותיו ידועות, גדר הטבע שסיבותיו ידועות, וכמו שסוף הטבע הוא ג״כ בחינת נסיי, כי סיבותיו אינן ידועות לעומקן, כמו שלא נודע לנו איך גרגר אחד מוציא כמה שבלים, כן לא נודע לנו כל הטבע, אך זאת נאמין ונקבע בנו כי חכמת הטבע מחייבת זאת, ואם לא יוציא כן לא יגיע לו, וא״כ זה הוא לנו לפועל. וכן בכל הטבע נאמין זאת, וכן יש דברים שאצלנו הוא בחינת טבע, שהשכילו למצוא סיבותיו, וכמו כן בחינת בנסיי באמת הוא בבינת התורה ג״כ יש לה סיבה ומסובב, אבל לנו אינו ידוע, ועל כן אברהם אע״ה ראש הפילוסופים שהשיג את חכמת הטבע לעומקו, השיג אח״כ דרך התורה, וזה כונת הכתוב: עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה וגו׳. וקשה הלא היה אוהב את השי״ת, אך נבין ענין (אבות א:ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע״מ לקבל פרס וכו׳ אלא היו וכו׳ ויהי מורא שמים עליכם, הענין כי אהבה מעלתה מצד בטחונה בעבודת השי״ת, אבל יראה מעלתה מצד ״לפום צערא אגרא״ (אבות ה:כח) ולכן מי שמבין כל הנהגת התורה המחייבת בדרך סיבה ומסובב, א״כ אינו ידוע לו אם היה מקיים בהיפוך התאוה, ולכן אמר אח״כ: ויהי מורא שמים עליכם, פי׳ לעשות היפוך הרצון, והנה אברהם אע״ה חשק לקיים אומה עובדי השם ית׳ שיהיו יצורים במזג טוב כמזגו, לכן חשב בלב כדי שתתקיים אומה הישראלית ממזגו, כמבואר בתורה אשר זה מדרגתם הרמה — לעשות נפשות, ועם כ״ז כשציוה לו השי״ת לשחוט בנו ויתבטל רצונו ועכ״ז לא מנע, וזה ״עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה״ פי׳ בחינת יראה אחר אהבה — לעשות היפוך רצונו, וזהו (תענית כח) ירד ואמר ״אבינו״ היינו ברצון באהבה, ״מלכנו״ שלא ברצון, פי׳ נגד הרצון, מבחינת מלך, מיד נענה! והנה (תענית כ) נס מנכים לו מזכיותיו, וגם שמא אין עושים לו נס, ויותר גדול נס בטבע, כמו שאז״ל (שבת נג) כמה גרוע זה שנעשה לו נס כזה וכו׳ ולא איבדו מזוני פי׳ בטבע, וע״כ אל יתברך בלבבו העשיר שלום יהיה לי, בבית יש לחם ושמלה, כי כל מה שחי יותר בנס מנכים לו וכו׳ ושמע אין עושים לו נס, אבל אחר החורבן נאכל בטבע וזה קשה מאד לשנות הטבע ויהיה בטבע! והנה יש ממוצע בין הנס והטבע כמו עתה, ולכן נשובה נחפשה דרכינו וכו׳ אבל העיקר לעשות הכנה על להבא להיטיב מעשיו, וזה מדה כנגד מדה, כי ההפרש בין הפסד סחורה להפסד מזונות חלילה, הפסד סחורה יש תקוה שלמחר ירויח, הפסד מזונות חלילה אין תקוה בכל שנה (נ״ל השנה) ולכן כמו בעסק כל מבטחו הוא על להבא, כן בעבודת השי״ת על עצמו ועל בניו, ונדבר מענין לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה (פסחים נ) הענין כי האדם צריך לפלפל בעבודת השי״ת כמו בעסק, והנה כל מה שהאדם מבקש מזה כבוד סימן הדבר כי טבעו נוטה לזה, וסימן ג״כ כי טבעו נוטה לתורה ומדות, (כונתו שזה ההשפעה בענין תורה שלא לשמה בענין כבוד בעומק הרושם של כבוד האמיתי הנובע ג״כ בטוהר התורה והמדות, וזהו ההשלמה ביניהם).

מאמר קי״ח

עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה (בראשית כב:יב)

הערות נפלאות, אמרנו (תהלים קיא) ראשית חכמה יראת ה׳ וגו׳ והראיה, אם אנחנו שומעים איש אחד מתפאר שהוא עשיר גדול, מה מאמת לנו דבריו, אם איש אחד מספסר לו חצר גדול מכמה אלפים והוא קונה, ואח״כ אחד מספסר לו גנות ופרדסים מכמה אלפים והוא קונה, ואח״כ אחד מספסר לו יהלומים ואבנות טובות והוא קונה, ואח״כ אחד מספסר לו מרגליות יקרות מחוטבות בתבנית היכל מלך והוא קונה, הרי זה מאמת לנו כי דבריו כנים הם שהוא עשיר גדול מאד, ככה במה ניכר חכמת האדם? אם מתנהג על פי החכמה, כי באם לא יתנהג על פי החכמה ואף כי ישמע ממנו דברי חכמה הא למה דומה שאומר — מהצורך להיות בריא, ומהצורך לעשות רפואה לחולי שלו, אבל אינו יודע איך לעשות, ככה המדבר איך צריך האדם להתנהג על פי החכמה אבל במעשיו אינו ניכר מאומה הנהגת החכם, הלא גלוי לכל כי סכל ופתי הוא, וכמעט שהוא יותר סכל ממי שאינו יודע, כי הלא אין עליו אשם אם אבד ממונו ואינו יודע כי אין לו, משא״כ מי שיודע כי ממונו אבד לו ואינו מצטער עליו בטבע בלי חשבון, הלא גלוי כי משוגע הוא — ולא שוגה ופתי, ונמצא כי עיקר בחינת האדם אם חכם הוא — על ידי מעשיו ניכר, אם מתנהג על פי חכמתו באמת חכם הוא, ואם לאו — הרי משוגע הוא! וזהו: ראשית חכמה יראת ה׳ והראיה שהוא נותן שכל טוב לכל עושיהם פי׳ שיעשה מעשים על פי השכל, וזה לאות כי שכלו טוב כאשר דברנו פעם, וא״כ כאשר אנחנו רואים כי ע״י יראת שמים מתנהג האדם על פי החכמה במעשיו ג״כ, א״כ הרי מופת חותך שזה באמת עשיר גדול ועצום הוא, שדות קונה, גנות ופרדסים קונה, זהב וכסף קונה, אבנים טובות קונה, מרגליות יקרות קונה, ומאמת לנו כי כל העושר רב מונח ביראה, כי הלא תכלית החכמה ע״י יראה בא, וא״כ הוא תכלית חכמה.

חיי שרה

מאמר קי״ט

הענין מה שנשנה פרשה של אליעזר עבד אברהם בתורה, יכול להיות הכונה מה שאמרנו בוילנא בענין מה שנשנית פרשת הנשיאים, כי כל אחד ואחד היה מבין מעצמו את השכלת הקרבן שהוא הביא, ולכן כל אחד נטל חלק בתורה, כי זהו חלק התורה מה שהאדם מבין מדעתו, אף מי שמבין תוספות היטב לעומקו לש״ש — זהו חלק התורה שלו, והנה מצאתי ברמב״ן שכל אחד היה לו כונה מיוחדת, והביא ממדרש כונתם, יכול להיות גם בזה ־ מתחילה הכין לו הסימן לעשות שליחות אדוניו באמונה, ונכתב בתורה, ואח״כ רצה לבאר לאביה הדברים להראות כי מן השמים הסכימו על ידו, וכונתן היתה למען יתרצו לשלחה, וזה כונה אחרת, ובשביל הכונה הזאת נתהוה ונתחדש כל המעשה כאילו היתה מעשה אחרת, ונעשה עוד חלק התורה, כי כיון לש״ש, ואולי כונתו למען יבנה בית ישראל מהצדיקה הזאת ־רבקה אמנו ע״ה, ונוגע לכלל ישראל, ולכן נכתב עוד בתורה ־ כי כונתו היתה להשריש רצון בלבו להוציא לאור אבן ישראל, ולכן בשביל הכונה השניה נעשה מעשה חדשה ונכפלה בתורה ונעשה עוד חלק התורה, ומזה נבין כי כשאדם עושה מעשה אחת שתי פעמים בשתי כונות, וגם כשלומד דבר אחד שתי פעמים, ובכל פעם בהרגשה ובשימת לב מיוחדה, זה מהוה שני חלקי תורה, והבן.

מאמר ק״כ

ואשביעך בה׳ וגו׳ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני (בראשית כד:ג)

זה שנים אשר לא הבנתי בפ׳ חיי שרה כששלח אברהם אע״ה את זקן ביתו לישא אשה לבנו, והשביעו — אשר לא תקח לבני מבנות הכנעני, ועוד האזהרה הגדולה ״השמר לך פן תשיב את בני שמה״, ואח״כ ״רק את בני לא תשב שמה״, מעמדי על דעתי הייתי תמה הלא שליח הוא לקדש אשה לבנו, ואם ישנה הלא בטלה שליחותו, ומה החרדה? ועתה נראה כפי מה שהקדמנו במאמר העבר, כמה היה אברהם אע״ה בר־סמכא, אומר מעט ועושה הרבה.

והנה מצינו בו, ״הרכוש קח לך״ וגו׳, ואמר לו ״אם מחוט ועד שרוך נעל וגו׳ לא תאמר אני העשרתי את אברם״. והנה כבוש מלחמה מן הדין שלו הם, וגם הרי היה כבר עשיר מקודם, ועכ״ז חשש כ״כ בספק רחוק והפקיר אוצרות מרובים מאד מגאון שבעת לחם וגו׳, וגם הרפאים והזוזים וכו׳ כולם משועבדים להם, והפקיר הכל יותר משורת הדין, בשביל חשש גרעון בקדוש השם.

והנה כבר כתבנו כי זה מדרך הישוב להיות בר־סמכא, והנה מושל מקשיב וגו׳ וחשש שגם עבדו — לא יכשל בזה, וכל כך היה הענין חמור בעיניו, עד שלא סמך עליו אלא ע״י שבועה חמורה, והנה ידענו מי היה אליעזר, דולה ומשקה, ועם כ״ז מחומר הענין של בר־סמכא, לא סמך עליו רק ע״י שבועה חמורה, וזה פלא מפליא לראות מה היו אבותינו! אשרי מה טוב חלקנו.

מאמר קכ״א

בענין הנ״ל

באהבה רבה אחר ד״ש, יקירי איש בריתי, המשכיל התוריי...

יקרתו זה פעם שנית מאז נפרדנו, הגיעו לידי במועדם, אם כי לפלא היה בעיני, מדוע לא התנצל על אי־בואו לפה בלוית החברים הנעימים, אשר באו לפה בימים הנוראים, מי ישער גודל ההפסד — עצמו מספר, — ואין אני מדבר על אי־בואו לפה, כי לא כולם יכולים, ומי יותר מבני המשכיל נ״י, ועכ״ז לא היה יכול לבא לפה, רק בקושי ובהוצאה רבה על ימים אחדים קודם ר״ה עד אחר ר״ה, ובמוצאי ר״ה הוכרח לנסוע צלחה לדרכו. (אבל, תהלה, בן משכיל הוא ועשה עליו פרי — הימים האחדים והשמחה עליו מאשר רכש פה, יותר מאחרים היושבים פה זמן ארוך, ונהניתי מזה ממנו, כי הולך בדדך החכמים, וכן דרך החכמה — מועט מחזיק מרובה! ויפה אמר בני נ״י, כי מהמאמרים ירגיש להבין ציור בנצח, כי על כל אחד מהם דומה — מה יכול להיות עוד, ודבריו אלה מעידים עליו, כי יש לו כוח במועט מחזיק את המרובה, ושמח הרבה ברכושו פה בימים אחדים, נהניתי מזה, לא כתבתי זאת להללו אך אכתוב כי כן דרך החכמה).

ולכן מצינו תמיד בדברי חז״ל ״אילו לא באתי אלא לדבר זה דיי״ ולמה? כי הם היו חכמים גדולים, והיה להם כוח גדול במועט מחזיק מרובה, לכן אין כל חדש לומר די! ותנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא זכו ישראל אלא להקביל וכו׳ דים, הכל מטעם הנ״ל — כי המספרו חשבון המספרי גדול.

אבל תמיה לי על כ׳ יקירי נ״י, כי כבר ידוע ידוע לו דברינו, כי תכלית המעלה הוא — להיות בר־סמכא, והדברים ארוכים מאד מאד, והנכלל בזה להיות הן שלך והלאו שלך צדק, עד שאמרו בלשון מבהיל בפלוגתם, דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה או אין בהם משום מחוסרי אמנה, ולא אמרו: צריך לקיים דבריו או אין צריך, אבל כך דרך של חז״ל להיות עינייהו מיטייפי, לרמוז, כי ההרגל בזה נובע מכוח חסרון אמונה — ואני יודע הדרך, אבל איני יכול להאריך. וכל כך סמכו חכמים על חכם, עד שלא לבד מה שאומר הן או לאו שבל ישונה, אבל גם יחשוב על דבר שיצא מתחת ידו, — פן יטעה אדם על לאו הן, ויראה לתקן זאת, — ״חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן״, רמזו במלת ״חבר״ כי לא לבד חכמי התורה צריכים להיות בר־סמכא אף בספק, אבל גם חבר בחברת האדם באשר הוא אדם, רצוני מדיני, נדרש ממנו כוח ההוא להיות בר־סמכא, כי ההיפוך — מחריב קבוץ המדיני. ואלה הדברים המה ג״כ מועט מחזיק מרובה. אשר ע״כ אני תמה על כ׳ יקירי, אשר כבודו חביב בעיני הרבה, ואחרי דש״ט הרבה כי ראוי הוא, ולא הרבה יש אנשים משכילים כמוהו נ״י, זה פעם שניה אשר אמר לבא לפה ולא בא, לפלא בעיני פליאה אחר פליאה איך לא כתב התנצלות על דבריו שיהיו הן צדק, ומחמת כי כבודו חביב בעיני הרבה, לדרוש טובתו הרבה, ע״כ בל אמנע לבקר עליו בזה — לטובתו, כי זהו מועט מחזיק מרובה.

יעזרנו החונן לאדם דעת להיות בעלי־דעת. ואז נהיה בל״ס בעלי־סמכא ולבנות חזקה על חזקתנו. אכי״ר.

אם כי רצוני היה לכתוב לכת״ר ענין אחר, אבל מאשר זה כבר יפלא בעיני על כת״ר בזה, והתחלתי לדבר בזה, לא יכולתי לעזוב העיקר הראשי הלזה. המכתב הזה כתבתי לאיש בריתי אהובי, ודורש אני טובתו מאד, כי איש נעלה הוא, וכן מצאתי בדברי יעב״ץ ז״ל מאמר החכם, מעולם לא נאמנה לי אהבת אוהב, אם אינו מחפש מומי, פי׳ מבקר חסרונותי. והמכתב כתבתי לו פ׳ וירא. אח״כ בש״ק מצאתי שמחה בלבי כי כונתי לכתוב לו מענין הפרשה. וזה לי תמיד לאות כי מכוונים הדברים, וגם בזה נהניתי כי כונתי לכתוב לי הבקורת הזו, הראויה לאיש נכבד כמוהו, אשר תקוה נשקפת כי יהיה לאיש שרבים צריכים לו, ויהנו לאורו. על פסוק ״וירא והנה איל אחר וגו׳ ויעלהו לעולה תחת בנו״ כתב הספורנו ז״ל תמורת מה שהיה בלבו לזבוח את בנו, על דרך — ודובר אמת בלבבו עכ״ל (בראשית כב:יג פ׳ וירא) הוא אברהם אשר נאמר עליו ״כן תעשה כאשר דברת״, ואיתא במדרש: ״צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה״, ואמרנו על זה כמה פעמים פי׳ כי החכם רואה מרחוק פן לא יוכל לקיים הרבה, ויהיה אינו בר־סמכא, ע״כ עיניו בראשו — לאמר מעט. ורשעים אומרים הרבה וגם מעט אינם עושים, כעפרון.

והנה אברהם אע״ה אשר היה בר־סמכא בתכלית, עזרוהו מן השמים שגם מחשבתו לא יהיה הבל וריק, להודיע כי מה שכתוב עליו ״ומצאת את לבבו נאמן לפניך״ (נחמיה ט:ח), הכל נובע מאשר ראה חובת האדם המדיני להיות בר־סמכא כנ״ל, עלה מזה מעלה מעלה עד לכתוב עליו ״ומצאת את לבבו נאמן לפניך״ וזה אצלי כפתור ופרח. (שני המאמרים האלו נקראים ״הן צדק יהיה לך״ המשך למאמר ״הן צדק יהיה לך״ וזה ענין בר־סמכא).

מאמר קכ״ב

ותאמר שתה אדוני וגו׳ ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב וגו׳ (בראשית כד:יח-יט)

אם אנו רוצים שכר מצות גם במלתא דחסידותא חסידות נפרזה שלא נשמע כזאת, נביא ראיה ממקרא מפורש אשר ישתאה וישתומם לב השומע, אשר לא נשמע כזאת, הן אמת גמ״ח מצוה רבה היא, אבל גמ״ח המעט בכמות בין מצד הפועל בין מצד מקבל הפעולה — זה לא חסר כ״כ וזה לא נהנה כ״כ, הבשביל זה ג״כ שכרו נורא מאד, זה לא שמענו ולא ראינו — אם לא מקרא מפורש הוא, מי לא יבין כי איש נכבד שיש ביכלתו — ישתדל בכל מאמצי כוחו להשיא בתו בבית מכובד יותר מערכו, ומפזר על זה הון רב, ומכש״כ כשהמחותן הוא הרבה יותר עשיר ממנו ויותר מכובד ממנו באין ערך וביתו מלא חכמה ג״כ, והרבה חכמים מקדימים לפתחו לשמוע וללמוד חכמה ממנו, ומכש״כ כשהוא מלך גם כן, כמה רבבות יוציא להתחתן עמו — למען כבודו ולמען הצלחת בתו, ומכש״כ כשהחתן בעצמו הוא ג״כ דומה לו.

והנה רבקה אמנו אילו לא היתה בה מדת גמ״ח בדרך הפלגה רבה, עד שתשוקתה רבה גם לעשות טובה קטנה לאנשים אשר הטובה לכלום יחשב להם, ורק היא שמחה לעשות טובה קטנה ג״כ, כמו רבקה שאמרה שתה אדוני וגם לגמליך אשאב, אטו אנשים שהלכו עם אליעזר היה קשה להם לשאוב מים לגמלים, ומה זו טובה להם, אבל היא — עונגה ועידונה להיטיב עם זולתה, היש מדת חסידות יותר מזה, ועם כ״ז אם לא היתה בה מדה זו, היתה מאבדת לה ביתו של א״א ע״ה המפורסם בכל העולם, והיה נשיא אלקים בתוכם ג״כ, וגם היתה מאבדת לה בעל הדומה לחותנה, הוא יצחק אבינו ע״ה, ולא עוד זה שכרה בעוה״ז, אבל לעוה״ב הלא היא אם כל ישראל, שבשביל ישראל נברא העולם, כאמרם ז״ל: בראשית ־ בשביל ישראל שנקראו ראשית (ויק״ר לז), ובנין בית המקדש ומלכות בית דוד ועוה״ב הכל בשביל זאת שאמרה וגם לגמליך אשאב, ולא עוד — היאומן כי באם אדם עושה מילתא דחסידותא ופעם אחת לא יעשה החסידות, האם ענוש יענש לדעתנו. והנה אם היתה מחסרת הפעם לומר גם לגמליך אשאב, היתה מפסדת הכל, ובשביל פעם — היתה מרוחת הרבה כזאת, הרי צדקתך כהררי אל! ולעומת זה מצאנו גם כן משפטיך תהום רבה — עומק הדין. ידוע כי רחל אמנו היתה עקרת הבית וגם בני לאה הודו על זה, כנאמר ברות: כרחל וכלאה, והקדים רחל, אף כי היא הצעירה, יען שהיא עיקרת הבית, והנה ידוע שאין קוברים צדיק אצל רשע, ואפילו צדיק קטן אצל גדול הימנו אין קוברים, ומן הסתם נחת רוח גדול מאד לאדם לשכב במנוחתו לדומה לו, ואחרי כי כן מבואר בתורה, הלא נוכל להבין מי יודע עד כמה גודל הענין, ומה שכתבנו למעלה יוכיח על עניני התורה גם קל שבקלים לכאורה, אבל באמת היא גדולה שבגדולות. והנה קרית ארבע פירש״י, ארבע זוגות, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, ורחל עיקרת הבית לא זכתה להקבר עמו, מפני שאמרה ללאה — לכן ישכב עמך הלילה, ואחז״ל (בר״ר פ׳ עב) שזלזלה בזה במשכב אותו צדיק, והנה הדודאים כתבו הראשונים, שזה מועיל להולדה בדרך הטבע, וידוע כי כל מה שיוכל האדם בדרך הטבע, אל יסמוך על הנס, כאז״ל (תענית כ:) שמא אין עושים לו נס, ואם עושים לו נס מנכים מזכיותיו, וכן כתוב גבי תיבה של נח שלא החזיק כולם רק בדרך נס, ועם כל זה צוה הקב״ה לעשות גדולה שלש מאות אמה להקטין הנס כל מה דאפשר, ועם כ״ז נענשה עונש גדול כל כך, עונג כזה, להיות במערת המכפלה — עם יציר כפיו של הקב״ה, והאבות הקדושים, היש עונג גדול יותר מזה?! התבונן, כי כן נפסקה הלכה אין קוברים וכו׳, מובן העונג הנפלא מההיפוך, הרי משפטיך תהום רבה מרחל, וצדקתך כהררי אל מרבקה.

ואמרנו כי כל כך למה? מפני שכיונה ללכת בדרכיו ית׳, ולכן החסד היותר קל גדול הוא, נמצא כי הכל בכונת הלב תלוי, והכונה אי אפשר בלי מחשבה. ויש לדבר עוד בזה אבל קשה הכתיבה.

נזכה למעלת תנה בני לבך לי וגו׳ ואחז״ל (ירושלמי ברכות פ״א ה״ט) אי יהבית לי אנא ידעי דידי את.

א״ד א׳ א׳ מברכך בכט״ס.

כתבתי לך ביום ג׳ שבוע העבר, מאמר נקרא ״צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה״. הנה אמת שכתבתיו בקצרה, אבל סמכתי עליך כי תבין עוד, כענין: תן לחכם ויחכם עוד, הנה היוצא משם אין העולם יכולים לקבל — כי יהיה כזה במציאות, כי בשביל חסידות שיחסר פעם אחת, יכול להיות היזק מרובה כ״כ בזה ובבא, זה למעלה מהשערת האדם, וא״כ עוד מה היזק יש במי שנוגע בהלכה ולא בחסידות, ומכש״כ עוד הלכה חמורה, כמיתה בידי שמים וחייבי כריתות, וחייבי מיתות בי״ד, וכדומה לזה, דברנו אתמול ביא״צ של אמי מורתי ע״ה, היאומן כי יסופר כי בשביל שלא יגע כהן בתרומה בידים מסואבות, כי אין זה רק כבוד תרומה, שהוא מאכל בני־אדם כהנים, יהיה כדאי לגזור על כלל ישראל ליטול ידים קודם אכילה, משום סרך תרומה, שלא יזלזלו כהנים ליגע בתרומה בידים מזוהמות, והחמירו בה עד שאמרו כל המזלזל בנט״י נעקר מן העולם (סוטה ד:), ונקבע בשביל זה הילכתא שלמה בכמה פרטים ופרטי פרטים, מה״ס כדאי לכל ישראל לקבל עליהם עול כזה, למען כבוד מאכל כהנים בני אדם, אוכלי פרם ממ״ה הקב״ה א״כ מה זה עוד מי שנוגע בכבוד ממ״ה הקב״ה בעצמו, בכבוד תורתו ויראתו, ועושה ממש נגד רצונו ח״ו, ומכש״כ הרבה פעמים, ואפשר ח״ו רוב היום, נגד רצונו, ומכש״כ לא רק בידים מזוהמות, אבל בלב מזוהם, ר״ל.

ומעתה נבין היטב מה שנא׳: ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי על פיך (תהלים ב:טו) הרחמן יצילנו להדריכנו בדרכי תורתנו הק׳ אכי״ר. א״ד א׳ מבקש הצלחתך בזה ובבא בגוף ונפש.

מאמר קכ״ג

בענין הנ״ל

אמר לי אחד מהבית, תהלה כי אתה הולך וטוב. ואמרתי לו למוד נפלא. הן אמת כי אתה שמח בחסד ה׳, טוב הוא, אבל תדע כי העולם מוטעים בזה. כי מדרך העולם, כששומעים על חולה שהולך וטוב, שמחים ושוב אינם מצטערים בצערו. ולא כן הוא, כי כל זמן שלא שב השרוי בצער לאיתנו הראשון, הלא הוא שרוי בצער אף על כל־דהוא, כן יש לאחרים להשתתף בצערו אף על כל־דהוא. וזה אינו בא — רק מחמת שעל פי רוב אינם משתתפים בצער אחרים כי אם כששומע צער מופלג, ח״ו, ולכן כששומע כי הולך וטוב, שוב אינו כואב לבו בטבע, ושוב אינו מצטער. לא כן דרך נושא בעול — משתדל להרגיש בטיב ההרגש — צער זולתו, ולא רק מה שהוא מרגיש בטבע, וא״כ כל זמן שלא שב לאיתנו הראשון, עדיין מצטער עמו.

והראיה, רבקה השתדלה לגמול חסד כל־דהוא, לשאוב מים בעד הגמלים, למען לא יטריחו עבדי אליעזר לשאוב, והנה צער השאיבה מעט מזעיר להם, ועם כ״ז אם לא עשתה זאת, לא היתה כלתו של אברהם אבינו ע״ה, ולא אשתו של יצחק, ולא אמו של יעקב אבינו, ולא האם של כלל ישראל. ראה שכר נושא בעול כל־דהוא מה זה, ומכש״כ כשלא יצטער בצער זולתו יותר מכל־דהוא, ח״ו! ראה כמה כל־דהוא יש בזה, ובכל כל־דהוא כמה הפסד בזה, וזה מבהיל! ואמרתי לו אח״כ ראה כוח המוסר, בשעה קלה, כמה הרוחת לכל ימי חייך. מבהיל מעלת נושא בעול עם חברו על פי המוסר.

מאמר קכ״ד

והיה הנערה אשר וגו׳ אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני (בראשית כד:יד)

הערה. כל דבר עונג ועדן, הוא בדבר שנברא בו לזה. למשל — האדם מתענג בו באכילה ושתיה, שנברא בזה לכסוף לזה, והארץ היא המכינה לפניו מאכל, וזה טבע כל דבר לעשות במה שנברא על זה וזו תענוגו, והנה אנחנו רואים בטבע הבריאה ״עולם חסד יבנה״ (תהלים פט:ג) כי הכל מחסד, השמש מאירה, הארץ תתן יבולה, המזלות שומרים משמרתם, והכל בחסד, ואילולא החסד — אין העולם מתקיים רגע אחד, וא״כ אחרי שאנחנו רואים כי טבע העולם — שהבריאה היא בחסד, וא״כ צריך האדם להתענג מאד בחסד, יען כי זה טבע הבריאה, וזהו עונג כל דבר לעשות מה שהוטבע בו, וכמו הדברים המעטים המענגים — מחמת כי הוא עושה בדבר שהוטבע בו — זהו תענוגו, כן בזה — לפי עוצם הטבע של חסד שאנחנו רואים בעולם כן היה צריך להיות עוצם התענוג לעשות חסד, כי הוא עושה מה שהוטבע בו, וכן הוא באמת כאשר יוציא האדם כוח זה לפועל, אבל הכוח הזה הוא טמון באדם, כמו כוח ראות השכל, ראות הטמון בארץ וגם באדם, וע״י חרישה וזריעה תוציא לפועל, וכאשר ביארנו בארוכה, כן בזה כוח השמחה או העצמה הנ״ל טמון, וע״י יגיעה תוציא לפועל, ואז שמחתו בחסד עצום ונורא מאד! ולדעתי זהו הענין מה שהאדם מתענג בשמחה מאד, הוא: כי הטבע מעשה אלקים הוא, והשי״ת עוז וחדוה במקומו, וא״כ טבע הבריאה שמחה, והעושה כפי הבריאה עונג עצום הוא לו, ולכן האדם מתענג בשמחה, כי טבע הבריאה שמחה, ומכש״כ כשהאדם עושה מצות השי״ת, כי זה עיקר רצונו, ורצונו עיקר הבריאה — העונג, וזה עצום ונורא מאד, כי שארי שמחות רק שאולים המה, ולא עצם הבריאה, וזה דבר הפלא מאד, והבן.

מאמר קכ״ה

בענין הנ״ל

הערה. כי עיקר האדם על רוחניות, והוא כי אנו רואים — כי בחכמה כשהאדם יחדש מה, רוצה להגיד לאחרים, ואמרו החכמים, כי תשוקת החדשות (בחכמה) להודיע לזולתו — גדול מאוד, ואילו במאכל או בממון כשירויח באלה, אינו חושק להעניק לזולתו, למה? אלא כי באמת — כל העולם כולו משתמשים לתכלית אחד, וע״י התכלית הם כאיש אחד, ונמצא כמו שהאדם אבר אחד רוצה להיטיב לאבר שני שלו, כן בזה כשהאדם משיג בחכמתו — האמת, חושק להעניק לזולתו, כי הוא אבר שלו וכגוף אחד הם בגדר רוחניות, ולכד נבראו, משא״כ בתאוה שיש לו — אינו רוצה מזה להעניק לזולתו, יען כי לא על זה נברא האדם, וא״כ מה שהוא עשה בזה — הוא נגד הבריאה (לתכליתה) ולא שייך כי יחשוק להיטיב לזולתו, כי בגדר זה לא גוף אחד הם, יען כי לא זה היה תכלית הבריאה, ולא שייך בזה להיטיב לאבר שני, כי זה לא הוטבע בו בגדר הבריאה כי אין זה התכלית, והעושה עבירה יצא מגדר הבריאה, ולא הותאמו בזה כגוף אישי אחד, והבן זאת, ולכן בגדר ההטבה והחסד אשר זה ממעלות האדם, וזה גדר הבריאה — יחשוק להיטיב לזולתו, כמו אברהם אבינו ע״ה, יען כי בגדר מעלה יתאחדו, והרי זה חושק להיטיב לאבר שלו כנ״ל.

מאמר קכ״ו

אותה הוכחת לעבדך ליצחק (עיין בפירש״י בראשית כד:יד)

לכבוד ידידי הרה״ג וכו׳ אאמו״ר היה איש שלום, אוהב שלום ורודף שלום, ישלח לי ה׳ ית׳ עזרתו מקודש לילך בזה הדרך כל ימי חיי, ואז אדע כמה מוצלח אני, כי אין הצלחה יותר גדולה מזה — ממי שעמל להיות תקועה בו אהבת הבריות, כי ההצלחה היותר גדולה בעולמו, היא להיות מקורב להשי״ת, כענין שנאמר (תהלים עג:כח) ״ואני״ פי׳ יודע אני כי ״קרבת אלקים לי טוב״ ואין לנו להשתוקק מה, רק קרבתו ית׳, כי הוא תכלית הטוב, והקרוב אליו קרוב ממילא לכל הטוב, ומי לא ישתוקק לטוב.

והנה מדת הקב״ה שהוא אוהב לכל, כי באם לא כן — לא היה להם קיום בעולם, ונמצא כי אהבת הבריות היא התקרבות להשי״ת. כי איך יכול קרוץ מחומר להיות קרוב אליו ית׳, ומלאכי מעלה שואלים זה לזה איה מקום כבודו, אבל חז״ל בקדושתם הודיעו לנו, במה יתקרב האדם אליו ית׳ — הדבק במדותיו מה הוא רחום וכו׳, ואין לנו דבר גלוי ממדות השי״ת, כמו אהבת הבריות, ״פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון״ פי׳ — אנו רואים כי כל בריה ובריה מקבלת נחת ושובע מרצון שלו, ואין זה אלא מאהבת בריותיו ית׳. ומצינו ״צער בעלי חיים מדאורייתא״, ״ועולם חסד יבנה״ — גלוי מאד בכל צעד וצעד.

ועל פי זה נתברר לי מה שהייתי מוקשה על רבנו יונה ז״ל, שכתב (בשע״ת ג:טו) כי עון גמילות חסדים חמור יותר מגזל, והביא ראיה ברורה מהכ׳ (יחזקאל טז:מט) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם וגו׳ ויד עני ואביון לא החזיקה, הרי שעיקר חטא סדום על חסרון גמילות חסדים, וזה כמה היה מוקשה לי מאד, הלא גזל — סור מרע, וגמ״ח — עשה טוב, וסור מרע גרע, ועוד סור מרע — מעשה, וזה — שב ואל תעשה?

אבל, תהלה, זה כמה שנים נתגלתה לי טעמו, והיתה שמחתי גדולה, עד שמרוב יקרתו לא רציתי לגלות — כידוע דרכי — ואיני זוכר, אם אתה זוכה הראשון בזה, או בני נ״י.

הענין הוא כך, כי מצינו בגמרא (ברכות יז.) ״גמור בכל לבבך לדעת את דרכי ולשקוד על דלתי תורתי״. מוקשה מאד, הלא תחילת דינו של אדם על דברי תורה, ולמה הקדים ״לדעת את דרכי״, ואם תאמר גם זה מענין התורה, הלא נכלל ב״ולשקוד על דלתי תורתי״? אמנם כונה נפלאה כיון ר״מ בזה, כי דבר הנקבע בשכל האדם, ובהרגשו היטב, עושה רושם חזק על האדם, ותשוקה גדולה בו להפליא.

והנה מי שיתבונן בהנהגת העולם על כל בריותיו, ובכש״כ האדם, אשר ב״כבוד והדר תעטרהו, כל שתה תחת רגליו״, ע״י מתנת־חנם של שכלו הטוב, וגם העני שבעניים עשיר הוא מאד, רק ״המה בקשו חשבונות רבים״ ואינו מבין לשמוח בחלקו הטוב ומפסיד שני עולמים, אמנם המתבונן, מבין טובו ית׳ עם כל, ובפרט עם האדם — באין תכלית, ומחזיק לו טובה מאד אחרי שנהנה מטובו.

והנה מטבע האדם לאהוב למי שהוא מקבל טוב ממנו, ובפרט באופן תמידי והרבה מאד. וכן מהטבע גם כן, שמי שאהוב אצלו — דרכיו מקובלים אליו מאד ורוצה להדמות אליו, כמו שזכרתי כי דרכי אדמו״ר ז״ל היו חביבית בעיני מאד, ורציתי להדמות אליו, כי הכרתי מעט רוחב חכמתו, בינתו ויראתו ורציתי מאד להדמות אליו, וכל דרכיו היו יפים ונעימים אצלי. ועל אחת כמה וכמה מי שיש לו לב להכיר בשכלו ־ גדולתו ית׳ וטובו וישרו, יחשוב איך הייתי נוהג את העולם אם היה בידי ויכלתי, כמה עול, כמה שנאה, כמה קפידא, כמה נקימה, כמה נטירה, כמה העלמה, כמה שכחה היה לי בכל שעה ושעה, ובפרט לבריות פחותים מצד עצמם ואז יתבונן בטובו ית׳ וירצה ללכת בדרכיו.

והנה להבין היטב דרכיו ית׳, הוא רק על פי התורה, וכאשר הראינו בעליל כמה פעמים, וע״כ מדת הליכה בדרכיו תביא לנו תשוקה גדולה לשקוד על דלתי התורה, וזהו שהקדים ר״מ ״גמור בכל לבבך לדעת את דרכי״ ותבא לך תשוקה טבעית ״לשקוד על דלתי תורתי״ וזה הפלא. ויש לי עוד בזה לבאר, אבל קשה הכתיבה.

והנה מי שאין לו תשוקה כלל ללכת בדרכיו ית׳, רצוני לומר ־ מחמת שהם דרכיו — יהא חביב בעיניו לעשות כמהו, ־ לאות שאינו מכיר כלל השגחתו ית׳, ומשום זה אינו מכיר טובו ית׳, ולכן אין לו תשוקה ללכת בדרכיו הנעימים, והרי אות על חוסר הכרת אמונה והשגחה. ולכן תופס הכתוב על עון בטול גמ״ח, פי׳ בין בגופו כמו הסבר פנים יפות ודבורו בנחת, איש איש לפי ערכו הטוב, וכן בממונו, — בתשוקת ללכת בדרכיו ית׳ — כי בטולו זה גדול הרבה מעון גזל, כי גזל הוא דבר פרטי ולא כללי, וזה מחוסר הכרת אמונה והשגחה, ר״ל.

ולכן ״ואהבת לרעך כמוך״ כלל גדול בתורה: כי זה מצוי מאד להתלמד, ללכת בדרכיו ית׳, ותתחזק אצלו תמיד הכרת אמונה והשגחה. נזכה שנינו להתחזק בזה ונעלה מעלה מעלה כברכת מוקירך...

תולדות

מאמר קכ״ז

ויעתר יצחק לה׳ לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה׳ וגו׳ (בראשית כה:כא)

תולדות מד״ר סג, ויעתר יצחק וכו׳ רבי יוחנן אמר ששפך תפילות בעושר. מתחילה נדבר המאמר חז״ל (חגיגה ה) עבד ששוקלים לו קלות כחמורות כלום תקנה יש לו, הענין כי יש קלות שהן קלות למנוע מהן, ויחשב כמו חמורות, ועוד יש אשר גרם לעצמו שיהיו לו חמורות, וזה כל האדם להתחיל בקלות ומתוך זה יתרגל בחמורות, כמו העץ הלח בצד אחד ויבש בצד האחר, אם ידליקו אותו ביבש — ידליק כולו, כן בזה, ולזה: והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו׳ (ויקרא כו:מ) כי העונות שלא ראה אותם מאבותם יקל לו יותר מעונות שהורגל בהם מאבותיו, וזה קלות כחמורות — כי אף שקלה העבירה — א״כ הם בגדר קלות, עכ״ז ישקלו לו כחמורות, שהיה לו להתחיל בקלות ולהתרגל בחמורות. והבן. ונדבר בענין התפילה, כי זה נגד שאר עבירות בגדר קלות, כמו (שבת לג) מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, ונציע הענין איך שמזה יבא ג״כ לחמורות ונקדים קודם מאמרם ז״ל (ברכות ו:) כל הקובע מקום לתפלתו וכו׳ מלבד מאמר רבנו יונה ז״ל על זה דברים ראויים לאומרם נאמר בהם עוד מכוון, הנה בענין התפילה — יש קושיא חזקה, יש במשנה (אבות ב:יח) אל תעש תפלתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום, והנה זה סותר למה שקראו חז״ל לתפלה עבודה (תענית ב) מה זה עבודה — הלא הוא מבקש צרכיו, ובפרט מה שאמרו (יבמות ה) עבודה צורך גבוה היא, ויש להטעים הענין כך: כי באמת קשה — מה הוא ענין תפלה, הלא כלל גדול הוא בידינו — שאדם צריך לעבוד את בוראו בין בצער בין שלא בצער, ואדרבא משפט החכמים כי בכל מה שיהיה להם יותר מניעות, ישמחו להראות תוקף אמונתם, א״כ אין מקום להתפלל על עקתא (דחקות), ועוד הלא ודאי הקב״ה מרחם על האדם, ועוד הרבה הרבה יותר ממנו, ותדע כי כל כוח הרחמנות של האדם על עצמו ועל זולתו — הוא רק כוח נטוע ממנו ית׳, הלא שבה היקש דהמע״ה (תהלים צד:ט) הנוטע אזן הלא ישמע וגו׳, אשר על כן באמת כל ענין התפלה היא רק עבודה, והוא כי כל עיקר עבודת השי״ת עומדת על השגחה, ויען כי כל עניני תבל הם רק בסיבה ומסובב — וע״כ ניחא שנקראת עבודה, ומה שמבקש צרכיו — אינן אלא להזכיר את עצמו — שהוא כל רגע ורגע בידו ית׳, והאמת מה שהוא טוב לפניו באמת — אינו יודע, וצריך לבטוח בהקב״ה שהוא יעשה לו מה שטוב לו, ע״כ אמר דהמע״ה (תהלים קלא:ב) אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי. וע״כ אז״ל (כונתו לגמ׳ ב״ב קסד בענין עיון תפלה ועיי״ש) כל מי שאומר תפלתו תקובל אינה מקובלת, כי האדם אינו רוצה דוקא שתקובל, ע״כ אמרו (סנהדרין סד) לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, כי בעת הצרה קשה לו להתפלל על זה האופן, כי אז מרגיש צער ו ומבקש בהרגש צערו — ולא צורך גבוה, וזהו הענין ״כל הקובע מקום לתפלתו״ וכו׳, כי יש מקרה ועצם, כדומה — מי שלובש בגד כבד בקור גדול, ורוצה לפושטו מעליו — רק מוכרח ללובשו, הוא נקרא מקרה, משא״כ בגד שהוא מתכבד בו ומקבל נחת ממנו, כן בזה, אם ענין התפלה הוא על בחינה שמוכרח להתפלל — כמי שכפאו שד, זה ודאי מגונה, ועל כזה הזהירו חז״ל: ״אל תעש תפלתך קבע״ וגם אם אפילו שמכוין לרחמים ותחנונים עם כ״ז אין זה נחשב אצלו — מקום מיוחד לתפלתו, כי באם יעבור הדבר שמתחנן עליו, שוב אינו צריך לתפלה, ורוצה היה שלא יהיה לו על מה להתפלל, משא״כ אם מבקש על זה האופן שכתבנו, כי אדרבא רצוי לו שיש על מה להתפלל, וא״כ יש אצלו מקום מיוחד על התפלה, היינו להכניס בלבו ציור ההשגחה הפרטית, ואינו רוצה לדחות אותה בשום אופן, כי זה תכלית עבודתו מהתפלה. וע״כ יצאו האבות לשוח בשדה — היינו מקום המקדש כדי לקרב הציור יותר, כי שם מקום ההשפעה לעוה״ז, כמו שאמר הכ׳ (מלכים א׳ ח:מח) ״והתפללו אליך דרך ארצם״, וזה שמחת הצדיק כשיקובל תפלתו, לא בעזר הצרה רק בחלקו הטוב אשר מצא חן בעיניו ית׳, אשר על כן קבעו עיקר שמחת חנוכה על הדלקת השמן, כי אחרי ששמחת הצלתם על מצוא חן בעיניו ית׳, א״כ זה יותר מורה על מציאות חן, כאשר כבר דברנו בזה — כי מזה נודע שהקב״ה חפץ בעבודתם שהיא צורך גבוה, וזה הענין של אבינו יצחק ע״ה — כי בחינת עושר באמת נקראת כשהוא בטוח בדבר, ואין חושש על העדרו, ואבינו יצחק ע״ה היה מתפלל על זה האופן, ועל כן שפיר שפך תפלתו בעושר ולא בעוני, כי גם אם לא היתה תפלתו מקובלת — הלא היה יודע יותר הטוב לו, ורק לצייר השגחה, וזהו עושר ממש.

מאמר קנ״ח

בענין הנ״ל

בגמרא יבמות סד ע״א: אמר רבי יצחק, יצחק אבינו עקור היה שנאמר (בראשית כה:כא) ויעתר יצחק לה׳ לנכח אשתו כי עקרה היא, על אשתו לא נאמר אלא לנוכח — מלמד ששניהם עקורים, א״ה ויעתר לו, ויעתר להם מיבעי ליה, לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע. ובמדרש רבה תולדות אמרו במה שנא׳ יצחק בן אברהם גילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק. אברהם אע״ה צדיק בן רשע, יצחק אע״ה צדיק בן צדיק. מעולם לא הבנתי הלא הדעת נוטה להיפוך כי זה קשה יותר, כענין שאמרו (סנהדרין לט:) מ״ש עובדיה לאדום אמר רבי יצחק, אמר הקדוש ברוך הוא יבא עובדיה הדר בין שני רשעים (אחאב ואיזבל) ולא למד ממעשיהם וינבא על עשו הרשע שדר בין שני צדיקים (יצחק ורבקה) ולא למד ממעשיהם, (ולשון המדרש: יבא מי שדר בין הרשעים ולא למד ממעשיהם ויפרע מהדר בין שני צדיקים וכו׳), אבל הנראה ענין נפלא הוא מאד, כמה גדול העמקת דבריהם, הענין כך הוא: כי נאמר (ויקרא כו:מב) זכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואת את בריתי אברהם אזכור וגו׳ ואז״ל (ילקוט שמעוני בחוקותי תרע״ה) כל אחד בפני עצמו כדאי לעמוד, ונמצא כי שקולים הם וא״כ ממילא האחרון גדול, כי הנה ידוע: אז״ל (יומא כט.) קשה עתיקא מחדתא, טעם הדבר, כי חדתא יודע האדם שאינו יודע, ומעמיק לדעת וידע על בוריו, משא״כ עתיקא — נדמה לו שיודע, ובאמת ההעמקה נשכחה ממנו, וכן אנחנו רואים — שאם יראו לאדם איזו ענין שיש בו קושיא לתרץ או מה להקשות, אנו רואים כי האדם יכול לחיות שבעים שנה ולא ירגיש בזה, ואם יראו ויעירו לו להרגיש — יכול להיות שירגיש, וזהו מטעם הנ״ל, כי אז יעמיק יותר. והנה המעמיק בעתיקא, משובח יותר, והשתא ניחא, אברהם אע״ה מצא עולם מוטעים עובדים לפסל והבין כי טועים המה, והתחיל לחפש האמת והעמיק הרבה ומצא, אבל יצחק צדיק בן צדיק וכבר היה לו דרך סלולה מאברהם אע״ה, והיה לו זאת עתיקא, ועם כ״ז העמיק כמו בחדתא, וכל כך נתייגע באמונה ויראת ה׳ כמו איש שמראים לו להרגיש, כי אחרי שרואה דרך לטעות, מכריח לו לחפש דרך האמת, והוא לא היה צריך לזה — כי מצא כבר דרך אביו, אבל רצה ליסד אצלו יסודות הדת והאמונה כמו איש חדש שמוצא מעצמו, כי אז מתקיים יותר, וגם הדעת מתרחב יותר, ונעשה מאושר יותר, וכן רצונו היה להיות מאושר יותר, וממילא היה לו מדרגה־מה שאברהם אע״ה לא היה יכול בזה, מטעם כי הוא חידש הדרך ולא היה יכול לעשות בפועל מעתיקא חדש, אבל יצחק היה לו זאת בידו להשיג המדרגה הנ״ל, והן אמת אם היה אאע״ה בדור ישן — היה עושה גם כן מישן חדש, אבל לא היה לו במציאות למעשה, והבן! עוד נאמר בזה, כי הנה ענין הנסיון אשר לצדיקים — הוא למען יהיה להם מקום להתנוסס, פי׳ להוציא מכוח אל הפועל הטוב העיוני, כי ידוע אצלנו במאמר, וכדלעיל (תהלים א:ב) ״ובתורתו יהגה יומם ולילה״ ולכן העשיר המלמד עצמו לעמוד בנסיון עני — דבר גדול הוא, וכן עני בנסיון עשיר, וכמבואר אצלנו במאמר אחר. ואז״ל (שמות רבה לה:ב) אין לך כל בריה שהקב״ה מנסה אותו עשיר ועני וכו׳ פי׳ כל אחד כפי מה שיכול לקבל, יש יכול לקבל נסיון עשיר, ויש יכול לקבל נסיון עני, ואם כן מי שהוא בטבע בעל מדות רעות, ברוב עמל נקל לו לשנות טבעו ומגיע למדרגה גדולה מאד, כי יש לו מקום על מה להתלמד, וכמו העמל הרבה חזק הרבה ואוכל יותר, וכן בזה, העמל במדות רעות, מחמת שעמלו גדול מאד, יוציא יותר מכח אל הפועל הטוב יותר, ונעשה מאושר יותר, משא״כ מי שהוא בטבעו בעל מדות טובות, אין לו מקום על מה להתלמד לכבוש טבעו כראשון, כי יקל לו להיות כובש את יצרו, והנה אם איש כזה ישיג מדרגת הראשון שעמל על מדות גרועות יותר, מדרגתו גדולה יותר, כי לא היה לו נושא על מה להתלמד, ואעפי״כ הגיע למדרגת הראשון, וזהו כמו היושב בשל, אם יהיה בריא אולם כמו מי שהוא מייגע, זה לאות על בריאותו בתולדה, ונמצא לפי זה יצחק אבינו ע״ה היה בן צדיק והיה לו מדות בטבע, והן טובות בתולדה מאביו, ואעפ״כ הגיע לאושר אאע״ה, זהו מדרגה גדולה מאד הפלא ופלא. (ובענין הזה גדלה מעלתו צדיק בן צדיק כנ״ל). ביאור על אופן הראשון, פי׳ אנחנו יודעים כי בעת שראו ישראל נסים במצרים ונפלאות על הים, ראו כן תמהו בנוראותיו ונפלאותיו, והגיעו למדרגת נבואה מרוב התפעלות, אמת הדבר כי אין הפרש בין ראות השכל לראות ישראל על הים בעיניהם, ונוכל להגיע מזה למדרגת הנבואה למתבונן, ולכן נמצא בנביאים כל עיקרי המוסר שלהם מיציאת מצרים וכו׳, יען כי המתבונן כראוי, מגיע מזה כמו העם שראו בעיניהם, ולמה אנחנו איננו מרגישים כלל במוסר יציאת מצרים, בפני שאנחנו מורגלים בה הרבה, וקשה עתיקתא מחדתא, וכן אנו רואים רואים גר שבא להתגייר, מקבל על עצמו יסורים קשים בתחלתו ואח״כ כשמתרגל, עובר עברות בשביל רצונו, וקשה לו לכבוש אף רצון קל, ולמה כבש מתחילה כל כך הרבה? אבל הענין עתיקתא מחדתא, מתחילה כשראה והכיר אמונתו המוטעה, הבין כי דרך מוטעה הוא, ומתחקה בשכלו להבין כי דרך ה׳ הוא האמת, מהנסים ומהמשפטים צדיקים כגוי הגדול הזה, ואח״כ כשיתרגל בזה, נעשה עתיקתא ואינו מתפעל מזה עד כדי להרגיז דעתו לכבוש את תאותו ויצרו, אבל אני אמרתי כי האדם צריך להיות כל יום כאילו הוא גר בא להתגייר מההתפעלות כזאת של אופן התפעלות ההתבוננות, ובכל יום כאילו הם חדשים בהתבוננות וזה היה מדרגת יצחק אבינו ע״ה, לא שכח ההתפעלות כאילו הוא בעצמו גר בא להתגייר מההתפעלות תמיד כל ימיו בזה של תוקף ההתבוננות.

מאמר קכ״ט

ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו וגו׳ (בראשית כה:כח)

הענין ליצחק אוהב את עשו ורבה לברך אותו, פעם דברנו בזה (בפרשה וירא על הכ׳ המכסה אני מאברהם וגו׳ בראשית יח:יז), ועתה באופן אחר, מקודם נקדים מדרש דברים רבה פ״י ריש האזינו: דברי תורה הט אזנך והם רפואה לכל גופך, ויש להבין, האם אין לה לתורה מעלה אחרת רק רפואה? כי יש דבר שטוב בעצם, ויש דבר דבר שבעצם אינה טובה כלל, אבל במקרה היא טובה ויקרה, כמו רפואה, היא עצמה מרה כלענה, אדם הבריא אם ישלמו לו כמה, לא יקח אותה בפיו לאכול אותה, אבל האיש החולה, ישלם כמה וכמה כדי שישיגנה, והנה הדבר הטוב והנעים בעצם, ואם יהיו ג״כ רפואה הלא שוה כפלים, כי אכילה בעת ובמקום שאינו מצוי הלא יתן כל אשר לו, והנה התורה שניהם בה, מתוקה, והיא רפואה, ולכן אמר בתורה תרויהו איתנהו בה ערב ומועיל, והנה המלכים כידוע מיסדים בתי אנשים חכמים לחפש ידיעות חדשות ומוציאים על זה כסף לרוב, הרבה מאד, כמו בעלי מצפה השמים בחכמת התכונה, וחכמי הטבע לכל גילויי הטבע, וכמו האנגלים המחפשים בחפירות בבטן הארץ כידוע, וכמו כן אנחנו נדבר בזה, ידיעה חדשה נפלאה, והלא היא יותר נפלאה מידיעת העולם, מצורף לזה כי היא ג״כ רפואה נפלאה, והרפואה בזמנה היא יקרה מאד, והידיעה יקרה מאד, ושניהם כאחד טובה היא למרבה, ע״כ שימו לבבכם והטו לשמוע אזניכם לידיעה ורפואה כאחד, ותדעו כי דבר יקר הוא מאד, ואל יהיו לבטלה. מדרש מטות (במדבר לא:ב) השי״ת אמר: נקום נקמת בני ישראל, אמר משה כלום שונאים אותנו אלא שאנו שומרים מצות ה׳ ע״כ אמר (לא:ג שם) לתת נקמת ה׳, הענין כי יש שני שלא לשמה, האחד שהענין אינו חשוב אצלו כלום, ואינו עושה רק שהענין חשוב אצל בני אדם, וזה הענין גרוע הוא כי לא יבא לעולם לשמה, משא״כ כשהענין עצמו מכובד אצלו, כמו מי שהוא מבין שהתורה ענינה מכובד הרבה, ועם כ״ז יכול להיות שאם לא היה לו כבוד מלמודו לא היה לומד מחמת עצלות וכדומה, אך מחמת כבוד, זה מסייע לו שילמוד, ועל זה אמרו חז״ל (פסחים נ) לעולם ילמוד אדם אפילו שלא לשמה כי יבא מזה לשמה, והנ״מ בין אלו שני הכחות, כי מי שהענין אינו חשוב אצלו כלל באמת, גם בלא תאוה כלל היה לומד או עושה המצוה, או סר מרע מחמת כבוד השי״ת. וזה הענין במדרש שיר־השירים (תנחומא פרשת אמור): בשלשה מקומות הוכיח הקב״ה את ישראל, התחילו או״ה שמחים והתחיל לשבחם, והמדרש פלא כמובן, אך הענין, כי הפרש יש בין ישראל לאו״ה, כי הם גם בלא תאוה מוצאת יחטאו, משא״כ ישראל, גם אם חוטאים, זה רק במקום תאוה מוצאת, וזה שאמרו: כי בא להוכיח לישראל על שהם חוטאים, וסיים שמא תאמר כי הם שוים לאו״ה, לא! כי או״ה גם בלא תאוה חוטאים, והבחינה לזה — כי הם שונאים אותנו בשביל שאנו שומרים המצות, ועלינו בזה אין להם תאוה, והוי שפיר נקמת השי״ת נגד ערכם בזה. נמצא מי שחוטא בלי תאוה, רוצה שזולתו ג״כ יחטא. והוא נקרא ״חוטא ולא לו״ וזה מדרגה גרועה מאד — מדרגת מדין, והנה עתה נדבר בגודל העונש על חטא ידוע, כי מי שחוטא פעם שניה, קשה עונשו יותר מפעם ראשונה, כמבואר בר״י, וכמנהג מלכותא דארעא כידוע, ולכה״פ ב׳ פעמים, וכמבואר במס׳ ביצה, גבי עירוב תבשילים, אפילו בשוגג, קרו לו בפעם שניה פושע, וכש״כ במזיד וממכ״ש עוד בפעם שלישית, ומכש״כ עוד בפעם רביעית וכו׳ עוד יותר ויותר, וגם אם עונש עבירה רק כיסורי איוב, הפעם השניה כפול, הפעם השלישית לכה״פ עוד כפול מהקודם, ויתבונן המבין ויתאונן ויקונן על עומק המשפט העצום בשביל עבירה אחת, ומכש״כ רבות כמו תפלה כמה עבירות יש בה ביטול מצוה דרבנן, ביטול יראה, שם שלא באימה, וכל ימי חייו נכפל כל אחד מהפרטים הנ״ל, וכך עולה החשבון באין ערך ושיעור מתפלה לחוד, ומה תאמר מלשון הרע ושנאה וקנאה וגאוה וכבוד וכעס וקפדנות וליצנות וכדומה בכל יום כמה פעמים, ועל כולם ביטול תורה בכל רגע ביום אחד לבד, ומכש״כ בשנה, ומכש״כ כל ימי חייו ר״ל, וזה יש לנו רעיון מבהיל, כי כל מה שהעוון יגדל אף כחוט השערה, יוכפל ויוגדל העונש באין ערך, ועפי״ז כפי מה שביארנו כי כל עוד שעושה בלא תאוה יגדל העון, והיינו כי המצות בזויות עליו, ויגדל עונשו מאד, ומכ״ש ב״ת, ומזה נוכל להבין כמה גדול כוח המוסר גם לכבוש יצרו פעם אחת בעת שבא בריבוי פעמים, וגם משהו פחות מבזוי אצלו המצוה, כמה עונשים יציל מעליו, וכבר אז״ל עומק המשפט להשי״ת הוא (פסחים נד:), והנה יצחק אע״ה היה מחזיק את עשו, כי בלא תאוה לא יעבור, ולכן רצה לברכו, והענין שלא גילה לו הקב״ה מעשיו, כדי שיוכל לברכו ״והיה כאשר תריד״ וגו׳ (בראשית כז:מ) כדי שיהיה פחד לישראל ממנו בגלות לשוב בתשובה, וכבר כתב הר״ן כי המברך צריך להתדבק בהמתברך, ואם היה יודע יצחק מעשיו הרעים לא היה לו התדבקות אליו, ולא היה חל הברכה והברכות לו מהשי״ת. הרחמן יעזרנו לשוב לפניו בתכלית.

מאמר ק״ל

ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי וגו׳ ויבז עשו את הבכורה (בראשית כה:לא-לד)

הערה נפלאה, המעלה מצד עצמה של האדם, אינה נחשבת כל כך לייקר את האדם בשבילה, כי הרבה מעלות יש בעולם, בכל מקום שנפנה — נראה מעלות לרוב, ״מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית״ (תהלים קד:כד), ורק כשהמעלה היא של האדם, נייקרנה בשביל זה, כדומה מי שלובש תכשיטים של אחרים, אין זה כבוד, ורק כשהם שלו הם לו לתפארת, וכן בזה המעלה אם היא שלו, היא לו לתפארת, ואם נראה כי אינה שלו, אין זה לו לתפארת, ועפי״ז נשכיל דבר על מצב האדם, ברגע קטן נייקר אדם בשביל מעלה, וברגע קטן נחדול לייקרו ולכבדו במעלה שיש לו, ולמה ואיך? כי נראה ונבחין ברגע שאינה שלו, והיינו כי נראה שפושט התכשיטים ונותנם לבעליו, הרי זה לאות שאינם שלו, וככה כזה — כי התמורה תעיד על יקרת הענין, למשל — מי שיש לו חפץ, ואינו רוצה ליתנו למי רק במחיר גדול תמורתו, זה יעיד על יקרת הכלי בעיניו וכי הכלי הוא שלו, ולכן דורש תמורת הכלי שלו מחיר גדול, אבל כשימיר כלי יקר על פרוטה וכדומה, זה יעיד לנו כי הכלי אינו שלו, ולכן טוב לו הפרוטה שיקבל והיא תהיה שלו, מכלי יקר של אחרים, וכענין הזה במעלות השכל באדם, כשנראה אדם משכיל על דבר ומיקרו בו, ובהשכל ידבר ומתנהג בערך זה, אז נכבדנו, כי נראה בו מעלה רמה ולובש תכשיטים פנימיים כאלה, ותפארת היא לו, אבל כשנבחין תיכף כרגע שבשביל תאוה כל־דהוא, או כבוד כל־דהוא, יעזוב הנהגת השכל, הרי שהמיר המעלה בכל דהו, זה לאות כי המעלה אינה שלו, ולכן בוחר וממיר על כל־דהוא שלו על המעלה שאינה שלו, ונמצא ברור כי ברגע קטן שראינו מי שהפשיט תכשיט מראשו, מזה יתודע לנו שהתכשיט אינה שלו, ואין לנו ליקרו בשביל מעלת התכשיט וכדומה, כי גילה לנו שאינה שלו, ועצם המעלה הלא הרבה יש בעולם, ולכן עשו שהמיר את הבכורה על נזיד עדשים, גילה לכל כי הבכורה ברוב ערכה אינה שלו באמת, כי איך אפשר להחליף על דבר מועט כזה, וזהו (בראשית כה:לד): ״ויבז עשו את הבכורה״ בזה שהחליף על דבר מועט, הראה לכל כי מעלת הבכורה אשר עתידה להיות בה, אינה שלו, וכדין לקח יעקב אע״ה מאתו את הבכורה, והשמיענו הכתוב בזה דבר גדול ונפלא, כי לפי ערך מיעוט החליפין — כן אות בזה על מיעוט החלק שיש לו בהמעלה, ואמרנו כי מי שעוזב הרגלו הטוב בשביל נסיון גדול, כמו תמורת ממון הרבה, או בשביל בזיון גדול ורב מזולת זה לא מוכיח לנו כל כך כי המעלה מתנכרת ממנו לגמרי, כי הרבה תמורה ומחיר לקח בעד המעלה, אף כי כל חפצים לא ישוו לה באמת, אבל נסיון הוא, אבל העוזב הרגלו הטוב בשביל דבר פחות ומועט ובמלחמת נשים לא ינצח, זה לאות כי המעלה אינה שלו, ולכן נראה שלא להחליף הרגליגו הטובים בכל חפצים, ושלנו יהיה תפארת יקרתנו לעולם.

מאמר קל״א

בענין הנ״ל

״הגיד לך אדם מה טוב ומה ה׳ דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך״ (מיכה ו:ח), פי׳ כי הצנע מורה כי עושה כל דבר טוב בשביל עצם המעלה, ולא בשביל דבר אחר שהוא, והרי זה הוכחה שהמעלה היא שלו, כי אינו מחליפה בדבר אחר ככבוד וכדומה, ולכן ענוה גדולה מכולם, כי זה מורה על כל המעלות שיש לו כי הם בו בקנין עצם המעלה, ובשביל ענוה יגדיל כל מעלותיו, כי מקנה לו עצם המעלה בקנין עצמו שלו ולא של אחרים המה, וזה כונת המאמר חז״ל (ירושלמי שבת ג): מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה, היינו כי הקב״ה אוהב עצם המעלה שהיא שלו קנין עצמי, והנה חכמה יכול להיות שאינה שלו, כי מחליפה לפעמים בתאוה וכבוד וכדומה, והיראה עושה שתהיה שלו ולא יחליפה בכל הון, אבל עם כל זה יכול להיות שרק מחמת יראה עושה זאת ולא בשביל קנין עצמי — היינו עצם המעלה, ונמצא שעדיין אינה שלו כל כך, כי דבר שהיא של אדם — אינו מחזיק בה בשביל יראה, אלא מחזיק בה בשביל שהיא שלו, ולכן כשהוא ענו ויש לו מדת ענוה, ולא שייך בו אהבת עצמו כלל, כי זה מאותות ענוה — מבלי לאהוב עצמו, ובאופן זה הרי המעלות הם בו בעצם המעלה בקנין עצמי, והוא המאושר שישארו בו המעלות, לעולם לא יזיזו ממנו, ומשתמש בהם כאדם המשתמש בכלי־תכשיטו לא מחמת יראה רק מחמת שהם שלו, ושפיר יראה עקב לענוה, כי מיראה היא נעשה שלו באופן כזה מבלי להחליפה כנ״ל, ועדיין אינה כ״כ שלו, כי משתמש בהם רק מיראה, ולא כאדם המשתמש בכליו — כי הם שלו ורוצה בהם ומתענג בהם, וע״י ענוה נעשה שלו קנין עצמו, כידוע כי יראה יכול להיות אוהב עצמו וירא, אבל ענוה אינו אוהב עצמו, ורק אהבת עצם המעלה הוא אוהב, ונעשה לו קנין עצמי, והקב״ה אוהב מעלה של אדם עצמי, כי זה מעלה עליונה, ונמצא כי כן הסדר — מחכמה ליראה ומיראה לענוה, והבן.

מאמר קל״ב

וירא אליו ה׳ וגו׳ גור בארץ הזאת וגו׳ והקמותי וגו׳ אשר נשבעתי לאברהם אביך וגו׳ עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וגו׳ (בראשית כו:ב-ה)

יש לי התפעלות הרבה זה כמה שבועות בפ׳ תולדות ״וירא אליו ה׳ וגו׳ גור בארץ הזאת וגו׳ והקמותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך וגו׳״ ועוד שם (פסוק ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי, ועמדתי על זה — כי תלה לו רק בזכות אביו, ולא ידעתי טעם לזה, ומצאתי בספר ספורנו על התורה, כדרך גאון שאינו ירא לכתוב מה שנראה לו, כי זה מחמת שלא קרא עדיין בשם ה׳ פי׳ לפרסם אלקותו ית׳, עד שלבסוף נתעורר לזה, וזה מבהיל, יצחק אבינו ע״ה שנקרב לעולה תמימה, ורק בשביל שלא פרסם ידיעת אלקות, נענש עונש כזה, שלא תלה לו בזכותו, רק בשביל אביו, אשתומם על זה! וידוע מה שאחז״ל (ברכות י) כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים, חזקיה בשביל שאמר ״זכר נא את אשר התהלכתי לפניך״ נענש על זה וכתוב (שם ו) וגנותי את העיר הזאת וגו׳ ולמען דוד עבדי, ואמר חזקיה על זה (ישעיה לח:יז) ״הנה לשלום מר לי מר״ ופי׳ (ברכות י) אפילו בשעה ששיגר לי הקב״ה שלום מר הוא לי, והנה כתב בפ׳ ״מר״ והכל בשביל שראה כאילו אין לו זכות, ועתה תתבוננו נא, יצחק אבינו ע״ה — אחד משלושה שנקרא אבות, וכל זכות כלל ישראל בהם ״זכור לנו ברית אבות״ כאשר אמרת וכו׳ והנה קודם שקרא בשם ה׳ ואולי חשב כי אין מן הצורך — כי כבר פרסם אברהם אביו, וגם הוא עולה תמימה, ולא אהני לו כל זה, ונכתב עליו כאילו איו לו זכות וכנ״ל מחזקיהו — מר לי מר, מבהיל לראות גודל השכר לפרסם יראת שמים בעיני הבריות, אף כי כבר פרסם אביו, אבל כל דמפיש טפי עדיף, והנה מקצה אל קצה בזה, מקודם — כאילו אין לו זכות כלל, ואח״כ כל ישראל אוכלים את זכותו, כנא׳ (ויקרא כו:מב) ״וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק וגו׳, נזכה לפרסם יראת שמים ויתקדש שם שמים על ידנו וטוב לנו, וכן יש לנו ללמוד משם (גמ׳ ברכות) כי כל זכיותיו של אדם היותר גדול, הכל כלא נגד חיוב האדם לבוראו וכל הטוב שעושה עמו.

מאמר קל״ג

ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי וגו׳ בעבור תברכך נפשי וגו׳ (בראשית כז:ד)

ענין שנאמר במדרש (ילקוט־שמעוני כי תשא שצב) שאמר משה רבנו לישראל: חטאתם חטאה גדולה ולהשי״ת אמר להיפוך (למה ה׳ יחרה אפך בעמך) מה זאת? עוד איתא במטות ומסעי: נקום נקמת בני ישראל (במדבר לא:ב) ומשה רבנו ע״ה אמר לישראל: נקום נקמת ה׳ (שם לא:ג) מובא במד״ר במדבר פ׳ כב, עוד איתא במדרש (שמות רבה לג) על הכ׳: ויקחו לי תרומה, כביכול לוקח בעליו עמו, מה זאת? עוד איתא בגמרא (בבא בתרא עח) באו חשבון, חשבונו של עולם, עד: תצא אש ממחשבים ותאכל את שאים מחשבים, מה הצורך דוקא האש ממחשבים? בהקדם הענין מה שברך יצחק אבינו ע״ה את עשו דוקא בציד בפיו, ואת יעקב אבינו ע״ה ברך בלא בכזה, וגם מה זאת שאהב את עשו יותר מיעקב, מובא במקום אחר (בפ׳ וירא על הכ׳ המכסה אני מאברהם וגו׳ בראשית יח:יז) כי רצה שיתנהג בחיצוניות בדרך הצדק וכו׳, ועל פי זה הראינו לדעת כי באמת עיקר העבודה לעמוד בנסיון לכבוש את יצרו, וזה הפרש בין ישראל לבין אומות העולם, ישראל אם נופלים בעבירה, הם רק שאינם יכולים לעמוד נגד התאוה, אבל או״ה גם בלא תאוה הם עוברים על רצון השי״ת, ולכן הם שונאים לישראל שמקיימים מצות השי״ת, ועפי״ז מצאנו ראינו מזה, שיש לאדם לדעת כי ביוה״כ הבע״ל העומד על תשובה — היינו הקבלה על להבא, יש לו לקבל על עצמו להזהר לכל הפחות מעברות שאין יצרו מתגבר עליו, בין שבין אדם למקום הרבה דברים יש שהאדם נופל בהם בלי תאוה כלל, כמו שיחת בתי כנסיות, ואמן יהש״ר וכדומה, וכן שבין אדם לחברו, כמו המאנה חבירו בלי תאוה כלל, כמו מי שאינו רגיל בדרך־ארץ, אינו יודע כמה בני־אדם ציער בחייו, ומלבין פנים בלי קבלת פרס כלל, וכדומה לזה הרבה, ועל פי זה יש לכל אדם לפעול על עצמו ביום הכפורים להקל מעליו הרבה עונשים מאד, וזהו כונת המדרש: בשלש מקומות התחיל הקב״ה הקב״ה להוכיח את ישראל ושמחו או״ה וחזר וכו׳, הכונה כי ישראל אינם נופלים בחטא רק בכח התאוה, אבל או״ה גם בלי תאוה הם חוטאים ושונאי השי״ת, ולכן אמר מרע״ה ״נקום נקמת ה׳״ היינו נגד או״ה, כמבואר, והנה לחזק אנשי אמת — היינו להחזיק ידי אחרים שהם ילמדו, בצד אחד קל הוא יותר, שהוא אינו כובש בזה תאותו, ואינו עמל בעצמו, רק מחזיק בממונו, וגם אם אינו עוזרם הוא מרפה בזה ידי העוסקים, ושכן תצא אש ממחשבים גם על מה שנגרע מהם ועל־ידם חסרון העוזרים, וזהו המדרש (שמו״ר פ׳ לג) כביכול לי אתם לוקחים, כי הכל תלוי בכסף התרומה, לפי החשבון הנשקף והשקול לתוצאות.

מאמר קל״ד

ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות (בראשית כז:א)

אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה׳ (משלי ב:ד). לכאורה הלא איתא בירושלמי (פאה א:א) כל העולם כולו אינו שוה לדבר אחד מן התורה, וא״כ האם זה די לבקש תורה ככסף? אתמהה, אמנם לבד מה שיש לדבר בזה באריכות, הנה בפשוטו כונת הפסוק, כמו בקשת הכסף אי אפשר רק ע״י סבות עולמיות על פי דרך הטבע כפי הנוהג העולמי, ככה יראת שמים אי־אפשר להבין, רק ע״י מילי דעלמא, כדדייק ״אז תבין יראת ה׳״ וגו׳. והנה אני רוצה לדבר על לב אהוב כמוהו, לנחמו מצערו הידוע, כי לא מילתא זוטרתא היא, ואני משתתף בצערו.

הנה מצאתי במדרש רבה בפרשת תולדות, אמר ר״י בר סימון, אברהם תבע זקנה, אמר לפניו רבון העולמים אדם ובנו נכנסים לאיזה מקום, ואין אדם יודע למי מכבד, מתוך שאתה מעטרו בזקנה אדם יודע למי מכבד, אמר לו הקב״ה חייך דבר טוב תבעת, וממך אני מתחיל, מתחלת הספר ועד כאן, אין כתיב זקנה, וכיון שעמד אברהם נתן לו זקנה, יצחק תבע יסורים, אמר לפניו, רבון העולמים אדם מת בלא יסורים, מדת הדין מתוחה כנגדו, מתוך שאתה מביא עליו יסורים, אין מדת הדין מתוחה כנגדו, אמר לו הקב״ה חייך דבר טוב תבעת, וממך אני מתחיל, מתחילת הספר ועד כאן, אין כתיב יסורים, וכיון שעמד יצחק נתן לו יסורים, שנאמר: ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות, ע״כ, העתקתי המדרש מלה במלה.

ומעתה זה תנחומים גדולים לסובלי יסורים, יהיו מה שיהיו היסורים, מ״מ הרי יצחק שהיה עולה תמימה, והוא מאבות העולם, ואין נקראים אבות רק אברהם יצחק ויעקב, ועם כ״ז היה מתיירא שלא תהא מדת הדין מתוחה כנגדו, והקב״ה הודה לו ואמר לו, חייך דבר טוב תבעת, מה יענו אזובי קיר! על כן אין לאדם רק להצדיק הדין ולקבל דין שמים באהבה ולשמוח ביסורים. והמדרש הזה שזכיתי למצא, שמחה גדולה לי מאד, כמעט כמוצא שלל רב, כי גם אני לפי דלות ערכי ומעוט סבלנותי, בעונותי המרובים אני איני סבלן, וקשה לי היסורים ל״א, כי מבלבל ומפריע אותי כמעט מתורה ותפלה, ועל זה לבי דוי כמדומה, אבל האמת אני חושד את עצמי בחשד שיש בו ממש, כי אין זה רק ממעוט סבלנות שלי, ושמחתי גדולה בהמדרש שמצאתי תהלה, ומה שכתבתי כמעט כמוצא שלל רב, כי מי יודע אם הייתי נותן על זה שלל רב, אבל שמחתי גדולה בזה.

אדמה כי המדרש הזה, צרי ומזור לכל מרי נפש וסובלי יסורים, לקבל באהבה רבה. והנה לבאר זה במילי דעלמא, כאשר הקדמתי מהכ׳: אם תבקשנה ככסף וגו׳, אספר לידידי הנעלה מעשה רב, ומזה יובן הדבר היטב.

מעשה בא לידי ונזכרתי הלכה, בית התלמוד שלנו מוקף במחיצה, וחצות לילה כשפוסקים מללמוד נועלים החצר, ויש זמן מתי פותחים הדלת, פעם אחת קרה שנתאחר הזמן ולא ידעו הבאים מה לחשוב בזה, מה עשה אחד, כבש רצונו לסבול בזיון, והיה מטפס ועולה על המחיצה שלא לפי כבודו, למען הודע מה זאת, והנה הוא באמת כפה רצונו וזלזל בכבודו, והיה סבור לקבל שכר שמים על זה, ואני כשראיתי זאת, הקפדתי על זה הרבה, ואמרתי על זה כי הוא מביט על הפרט, כי הוא אינו בעל־הבית, ואינו חושב רק על הפרט, והאמת אין זה לפי כבודו, אבל אני כבעל הבית על זה, ואני חושב על זה אם יראו שאחד מאתנו מטפס ועולה, גם אחרים יעשו כן, ונמצא שהחצר כמו בלא מנעול, ושם בבית יש הרבה ספרים יקרים, ונמצא כי גרם זה לבעל הבית עגמת נפש על תמיד, שבעל הבית ידאג תמיד על כל המונח שם.

ואמרתי על זה, מה זה חידוש שאין האדם ביכלתו לעמוד על דעת הקב״ה שהוא צופה עד סוף העולם בלי תכלית, ויודע שאחרית הדבר לא יהיה טוב אם לא יעשה כתורה, ועל פי זה מובן היטב מה שתבע יצחק יסורים, שלא תהיה מדת הדין מתוחה נגדו, שהוא דאג לאחריתו, וצפה על הכלל, והקב״ה שהוא צופה ומביט בלי תכלית, אמר לו חייך — דבר טוב תבעת כי מי יודע כמוהו ית׳, מה זו טובה לאדם, ואך טוב לישראל בזה ובבא. אכי״ר.

נזכרתי כי שייך לזה מה שדברנו מענין זה קודם ר״ה, בפ׳ כי תבוא (כח:סט) אלה דברי הברית וגו׳ ודקדקנו: אלה דברי הקללות, לכאורה הו״ל לכתוב, ודברנו בהקדם: העולם סוברים כפשטו, יצחק אהב את עשו, ואנחנו איננו סוברים כן, כי אי אפשר שלאחד מאבות העולם, ירמה אותו בנו, אין זה אלא תמיה, אבל הענין הוא כך: ביצחק נאמר: ״ופחד יצחק״, כי מדה שלו היתה פחד, ע״כ היה חושש פן תשאר לו מדת הדין על לעתיד לבא, וע״כ רצה לתת הברכות לעשו, ולא ליעקב, כענין שאמרו (חגיגה ט:) יאה עניותא ליהודאי, פי׳ כמו שאמרו אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר (ברכות לב.) וע״כ מאהבתו ליעקב שישאר נקי ממדת הדין על העתיד לבא, היה בוחר לתת לעשו הרשע עוה״ז לגמרי, וכל מה שהיה לעשו הרשע עוה״ז יותר, היו משעבדים יותר בישראל, ונקל להבין כמה קשה הי השעבוד, אילו היו הברכות שלו, ואין אנו מבינים האיך היו יכולים להתקיים בדרך הטבע — רק בדרך נס, ועם כל זאת מאשר ידע יצחק אבינו תוקף מדת הדין לעתיד לבוא, כמדתו פחד, היה ברור לו כי כל מה שיסבלו בעוה״ז, אפילו יסורי איוב, וכפלי כפלים, הכל כדאי שלא יצטרכו לסבול דינא קשיא של עוה״ב, וכענין שאמרו (בר״ר פד) בקש יעקב לישב בשלוה, אמר הקב״ה לא דיין לצדיקים שמתוקן להם עוה״ב, אלא שמבקשים עוה״ז, ולכן רצה לברך את עשו, בעוה״ז, ורק מן השמים ידעו כי אי אפשר להם לשאת גלות קשה כזו, ונודע לרבקה אמנו לשלוח ליעקב.

ושמחתי, כי בזה ניחא לי היטב מה שאמרו (מדרש תנחומא לך לך, ד) כי אברהם אבינו ע״ה לא רצה לברך את יצחק פן יברך את עשו, והיה קשה לי מאד, האיך חשדו ליצחק אע״ה, שיברך את הרשע ולא את הצדיק, אמנם עפי״ז ניחא, כי היה חושש, פן על פי מדת פחד שלו, יעלה בדעתו לתת הברכות לעשו, למען הקשות השעבוד ומי יודע אם יוכלו לסבול כ״כ, כענין שאמרו (עירובין מא:) עניות מעבירים על דעתו ועל דעת קונו, ולא היה יכול להכריע איך לעשות, והניח הדבר בשב ואל תעשה, ואמר יבא בעל הברכות ויתן למי שירצה, וכן היה, כי מן השמים ידעו כי לא יוכלו לסבול הכלל כולו כזאת, ולא יעבירו על דעתם וכו׳, ע״כ נודע לרבקה לשלוח ליעקב לקבל הברכות. וזה כפתור ופרח, תהלה.

ומעתה ניחא כי נאמר: אלה דברי הברית ולא דברי הקללות, כי אינם קללות, ח״ו, רק כאשר ייסר איש את בנו, כן ה׳ אלקיך מיסרך, ותהלה, כי זה לא כבר מצאתי כמדומה בילקוט, על חד אמורא שהיה מגמגם וקורא קומי אמורא אחרינא בפ׳ כי תבא, שכחתי שמם, אמר לו ״למה אתה מגמגם, לית אינון קללות אלא תוכחות״, שמחתי מאד כי מצאתי כדברינו.

והראינו עוד חזוק אמונה משם להפליא. המעיין היטב בתוכחה, וכבר כתב הרמב״ן ז״ל, איך שבעינינו ראינו כי כבר נתקיים יעוי״ש. והנה נצייר לפנינו. אם היינו רואים תוכחה כזו בשעה שנכתבה, היינו מעלים על דעתנו אם אפשר שישאר ח״ו שריד ופליט משונאי ישראל? ועם כ״ז ת״ל אנחנו קיימים, ולא עוד אלא שכל התורה שבעל־פה נסדרה אחר החורבן. ריב״ז עם כל תלמידיו, ר״א הגדול, ר״י הגדול, ר״י וכו׳, רבי סדר משנה, רבינא ורב אשי סדרו תלמוד, הרי גלוי כי הפסוק ״ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם״ (ויקרא כו:מד) יד ה׳ עשתה כל אלה. ואין אמונה יותר גלויה מזה, וביותר ריב״ז אשר היה בעת חורבן וסבל כל אלה, היאומן כי יסופר, — כי בית מדרשו לא יבטל, ולהעמיד תלמידים גדולים כמו אלה שהיו לו כידוע זאת, לא יאומן כי יסופר. ובפרט בדורות שאחריהם נסדרו משנה וש״ס, והיו רבבות תלמידים, היאומן כי יסופר! והרי זו אמונה גלויה ומפורסמות יותר מנבואת הנביא. כי האמונה הזאת חיה וקימת עד היום הזה, מי יוכל לשבוע מהתפעלות הזו?! ודרוש יצה״ר של נחשת שלא להבין זאת, והמשכיל יבין! ודע, אחי, כי כתוב בספרי רמ״ח לוצאטו ז״ל, כי כל ענין, טוב לקרא מקודם כולו, ואח״כ לדקדק בפרטים, כי לפעמים יש דבר שיבורר להלן, ע״כ כן תעשה תקרא מקודם כל המכתב, ואח״כ תקרא כל פרט ופרט ממנו בדקדוק, ויערב לך מאד, כי בעוה״ר אני מוכרח לקצר, מחמת קושי הכתיבה, ל״א, ובפרט מהשתוממות מריב״ז שהיה בזמן חורבן, וראה טיטוס הרשע נכנס לק״ק ועשה נבלות שם, ושפך דם כמים, היאומן כי רוחו החזק ישאר בקרבו, וינהיג נשיאותו ובתלמידים גדולי התנאים, אין זה רוח אנושי כלל וכהנה עוד ועוד.

מאמר קל״ה

עקב אשר שמע אברהם בקולי (בראשית כו:ה)

מצאתי דבר נפלא על פסוק: עקב אשר שמע אברהם בקולי, בספורנו, וז״ל בתוך דבריו על הכ׳ הזה: והנה ליצחק תלה בזכות אחרים עתה, וכן למשה באומרו: והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי, ולא כן אמר ליעקב וכש״כ לאברהם, וזה היה קודם שהתעורר יצחק לקרא בשם ה׳ עד שם באר שבע, וזה מבהיל! ואני תמה הרבה איך רצה ליתן ברכת אברהם לעשו כמבואר ברמב״ן כז־ד, הלא הקב״ה אמר (בראשית כא:יב) ״ביצחק יקרא לך זרע״ ולא כל יצחק, הכי סבר כי יעקב לא יקרא זרעו? אתמהה, (כונתו להגדיל התמיהה אבל העיקר מתבאר במאמרים אחרים כי הכל היה אצל יצחק בגודל פחדו לתת לעשו טוב עוה״ז בטוב הקצת שמצא בו וליעקב חשש לזככו ושלא יגרר ברע ח״ו בעניני עוה״ז וכמבואר בפ׳ וירא על הכ׳ המכסה אני מאברהם, ובענין זכות הזה לטוב עוה״ז בעבור צדקתו המעט בכבוד אביו ועוד כהנה, זה הזכות לעשו זרעו).

מאמר קל״ו

ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך, ת״א בחוכמא (בראשית כז:לה)

כלל להבחנה מה הוא אמת ומה הוא שקר? הענין, האמת, הוא האמת (כונתו לתוצאות האמת) פי׳ נושא הענין והענין לאמיתו — הוא האמת, ומי שמשחית האמת מאמיתו (לתוצאותיו) הוא השקר, על כן יוצא מדברינו שלפעמים האדם עושה שקר, והוא אמת, רצוני, כי יש משחית האמת מאמיתתו, היה צריך הוא בעצמו לעשות ההיפוך, וא״כ מי שמרמה אותו למען להוציא לאור את האמת למלא אמיתתו, הוא המוציא האמת לאמיתו לתוצאותיו, וא״כ האדם הראשון בזה, הוא השקר, כי הוא עושה היפוך האמת, והשני המרמה אותו ומכוין בזה למען יהפוך הענין למלא אמיתו, הוא העוסק באמת, והוא איש אמת, אף שמעשיו להוציא האמת הם בפעולות מרמה, אבל אחרי שהם להוציא האמת ולרמות בהשקר להפר אותו, ונמצא כי שלש בחינות יש באלו, מי שמרמה השקר למען הוציא האמת — הוא תכלית האמת, וזהו שהתורה אמרה לנו (משלי ח:יב) ״אני חכמה שכנתי ערמה״ כיון שנכנס בו חכמה נכנסה בו ערמימיות״, היינו לרמות השקר להוציא האמת, וזהו בחינת יעקב אבינו ע״ה שרימה לעשו לתוצאות האמת, ומי שמרמה לאדם — באופן שנדמה לו כאוהב, למען הביא עליו רעה, הוא השקר הגמור, כי עושה אמת למען תכלית השקר, כי האמת המחויב, הוא להיות הטוב והקיום ולא רע, ויש מי שמרמה רבותיו מראה להם כאילו מקבל לימוד ומרמה אותו, והרי זה כמו המרמה את הרופא המפקח על בריאותו, ונותן לו סמי רפואות טובים, והוא מתפאר כי רימה את רופאו ולא יקחם, הרי זה רמאות של שטות גמורה, ומזה ההיפוך — הטוב הגמור לרמות השקר, וזה כל האדם.

עוד דברנו כי כן על האדם בכלל לייסד להשתוקק לתקן חסרונותיו בכלל ובפרט, וזה שמירת האדם ביסודו — לבל יפול ואם יפול יקום, כי מהלך השנתי (מבואר במ״א כי כמו במהלך השמש יש מהלך יומי בפרט ומהלך שנתי בכלל, וכן על האדם בפיקוחו על עצמו על מעשיו ודרכיו בכלל ובפרט) הנה חסרונותיו יובילו אותו — לחפש עצות בנפשו, לכונן האמת ולסעדה, ואם יפול בפרטים, — אבל תשוקת התיקון בכללו ימציאו אליו דרכים להתגולל מחסרונותיו הרבים, ויתאמץ לדרך הטוב, זה יעשה שלו וזה יעשה שלו (כונתו הכללי והפרטי) והבן זאת כי קצרתי.

מאמר קל״ז

וישטום עשו את יעקב וגו׳ ויאמר עשו בלבו וגו׳ (בראשית כז:מא)

מכתביך הגיעו לידי במועדם, יפה כתבת כי החוב גדול עלינו למרבה, נהניתי כי הענין מתנהג בכי טוב, יתן ה׳ ויעלה מעלה מעלה, ויתקדש שם שמים.

אתמהה על מה שכתב כי השיגו מאמרי חירופים, ועכ״ז אינם מתרפים ממלאכתם, מה זה חידוש, הלא עם זו מורגלים בחירופים וגידופים, ובכל יום ב׳ וה׳ אנו אומרים ״הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס וכו׳ נחשבנו וכו׳ ולמכה ולחרפה וכו׳ ובכל זאת שמך לא שכחנו נא אל תשכחנו״, הרי כי החרפה גורם שלא נשכח מהשם, וכדאי החרפה שלא נשכח, ועוד ולמכה אין כאן, ועוד אין לאדם להתאונן על חסרון הכבוד כי בעבור זה לא יהיה עמלו להבל וריק, ומכלל הן אתה שומע לאו, ואנו מתפללים בכל יום למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה, וכדאי החליפין, עם כי קשה לי הכתיבה כידוע, הפעם עמסתי עלי הכוח לחזק לבבכם, שלא להתרפות אף מהתנגדות גדולה, ומכש״כ כל־דהוא אין בו ממש.

הנני שולח לכם מאמר שמו יאות לו ״יצר לב האדם רע״ ואעתיק לכם מה שמצאתי סמיכה לזה בבראשית רבה ובמדרש מגילת אסתר, זה לשון המדרש שם אות באות: ״רשעים ברשות לבם ויאמר עשו בלבו, אמר נבל בלבו ויאמר ירבעם בלבו, ויאמר המן לבו, אבל הצדיקים לבם ברשותם הה״ה: וחנה מדברת על לבה, וישם דניאל על לבו, ודומים לבוראם ויאמר ה׳ אל לבו״ עכ״ל הזהב של המדרש. אילו לא זכו ישראל בכל התורה אלא מאמר הזה של המדרש דיים, כי המאמר הזה יוכל להעלות האדם להשכלת האמת היותר גדולה, הרבה יותר מהפילוסופים היותר גדולים, כי לא זכו אף אחד מהם שיהא לבם ברשותם, ויש לי מופת על זה, אבל איני רוצה לכתוב. היאומן, כי מאמר קצר כזה יעלה את האדם ברום המעלה, ואין זה כי אם מעשה אלקים, לכלול בדרך־אגב בתורה, בשנוי לשון מעט (אשר אין שום אדם שירגיש זה, כי אם חז״ל אשר נהירין להו שבילין דרקיע) ויהיה היקף רב כ״כ בכל־דהוא, אין זה יכול להיות כי אם תורה מן השמים. וגם אילו לא היו חז״ל נהירין להו שבילין דרקיע לא היה אפשר להרגיש בזה, כי מתבת ״בלבו״ ״ואל לבו״ נקל ללמוד בכונה אחת, אבל הם קיימו בעצמם ״בפקודיך אשיתה ואביטה ארחותיך׳ (תהלים קיט) ומהתורה הביטו אורחות השם. והמדרש הזה מאמת מאמרנו על פסוק ״השמרו לכם פן יפתה לבבכם״.

ותדעו אחי נאמנים, כי באמת הענין כך הוא, אילו לא היה האדם מנוגע בנגע המדות רעות ותאות מדומות, בנקל היה מאמין חזק מאד מאד, כי האמונה מחויבת בכל פנה ועבר, למשכיל על דבר בישרות, אך המדות הרעות הן מעותות שכלו, ועם עקש תתפתל, פי׳ מי שמעקש את שכלו בשביל המדות הרעות, המדה כך היא, שמעותים אותו יותר, כענין הבא ליטמא פותחים לו, אבל הבא לטהר מסייעים אותו, שיתישר יותר ויותר. ו״פקודי ה׳ ישרים״ ועל השם ית׳ נאמר: צדיק וישר הוא, ויעלה מעלה מעלה הזוכה לישר דעתו. נזכה להיות מהישרים ואין טוב למעלה מזה.

ואכתוב איזו בחינה על מה שכתבתי כי המדות מפסידות אמונה וישרות. המן הרשע בקש מאחשורוש לאבד היהודים, מבואר במדרש כי לא רצה, כי היה ירא מאד, כמבואר שם על הכ׳ ״אם על המלך טוב יכתב לאבדם״ יעו״ש, עד מיד שלח וקבץ את כל חכמי אומות העולם וכו׳, אמרו כולם בב״א — מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן, אמר להם המן: א׳ שטבעו לפרעה וכו׳ מכבר הוא זקן ואינו יכול לעשות כלום, שכבר עלה נ״נ והחריב ביתו וכו׳ כיון שאמר להם כן, מיד קבלו דבריו והסכימו דעתם לכלות את ישראל, יעו״ש בפנים היטב.

ראו נא אחי, האיך יאמר המן הרשע שטות כזה, האם לא יבין כי הבורא, יש מאין הוא בלי תכלית, ומה שהחריב נ״נ את הבית, הוא בשביל חטאם, והראיה כמה שנים עבדו בהם מצרים בפרך ולא מיחה הקב״ה בידם, וכשהגיע זמנם, הוציאם באותות ומופתים, וא״כ הכא נמי ע״י החטא החריב, וגם האיך קבלו כל חכמי אוה״ע שטות כזה — כי הבורא יש מאין הזקין. ולא השיבו לו כנ״ל, אלא ודאי שרצונם הרע העוה את שכלם.

מאמר קל״ח

בענין הנ״ל

הנני עתה לכתוב לך בקצרה, מה שדברנו היום בעזרתו ית׳ וכו׳ ועתה נבאר באריכות מעט, יש שלשה דברים המעמידים לאדם על תלו, א׳ אמונה — והיא באמת על כולם; אך השני דברים העוזרים לאמונה, הוא השכל והחוש, זה למעלה מזה, השכל קרוב יותר לאמונה, אך החוש הוא הדבר המחזק את השכל, ואף גם לאמונה.

והנה מצינו בעשו, כשלקח יעקב את ברכתו ידענו כמה הפסד היה לו מזה, מי יודע כמה עונג היה לו יותר ויותר מהברכות, כי לישראל גורם החטא, שלא נתקיים עדנה בשלמות, והכל לטובת ישראל למען יתקימו ברכות אברהם בשלמות כשיכלה החטא, משא״כ לעשו אם היה לו ח״ו הברכות, מי יודע כמה עונג היה לו, וכמה סבלו ישראל ח״ו, ממנו וזה רצונו. וידוע כי עשו איש דמים היה, וחמש עבירות שעשה יוכיחו, והנה אנחנו רואים — מי שפוגע מעט לחברו בממון, כמו בעסק או בכבוד, יורד עמו לחייו, להרוג או ליהרג, כמו שמצינו בגואל הדם, ״כי יחם לבבו״ וזה לאחר, ומכש״כ לעצמו, ולמי שהוא אוהב עוה״ז כעשו, כמה נתייחם לבבו, ואיך כבש כעסו כ״כ שלא להרוג את אחיו שרימה אותו בדבר היותר גדול כזה, ברכה של עולם, ומי לא הניח אותו? האם יראת שמים שהיה לו? ולמה רחק זמנו עד יקרבו ימי אבל וגו׳? אע״כ שבעל הרגש גדול היה ובדעת רחבה, והכיר גדולת אביו מאד, ולא הניחו שכלו לעשות דבר נגד רצונו, הרי אנו רואים כמה יפעול השכל על האדם היותר רשע ורע כעשו, וכמה צריך לפעול השכל על אדם שאינו רע כמוהו, ובפרט על איש ישראל!

והנה מצינו עוד, שאח״כ כששלח את יעקב לקחת אשה ממשפחתו, וברך אותו פעם שניה, והנה אז לא רימה אותו, ומה לברכו עוד? ועוד למה לא שלח אותו — לעשו — ליקח אשה ממשפחתו? הרי ראה כי יעקב השנוא לו, אהוב אצל אביו יותר, והיה לו לכעוס הרבה על אביו, ולעשות דבר להכעיס לו, וליקח עוד נשים מכנען, ולהרוג אחיו האהוב יותר ממנו אצל אביו, החפץ מאד קרבתו, והוא לא כן עשה, אבל עשה רצון אביו, והלך ליקח אשה מישמעאל, הרי כמה פעל עליו השכל, ומכש״כ עלינו בני ישראל, כמה יש עלינו לפעול השכל!

והנה כשאז״ל ״הלל מחייב עניים ראב״ח מחייב עשירים״ (יומא לה:) ככה כש״כ עשו הרשע מחייב בעל השכל להשתמש בשכלו להכיר דבר בהכרה נכונה — לעמוד בנסיון בכל דבר שהשכל מחייב, כמו שהוא עשו עמד בדבר אחד בכבוד אב, וכמו שמצינו עליו (בר״ר סה) שהיה משמש את אביו בבגדי מלכות, להפליא על הרגשו בדבר הזה, ולעומת זה להפליא על אדם בעל דעת כמוהו, איך החליף כל־כך להיות הפכפך, שהיה דר בין שני צדיקים, אבות העולם, ולא למד ממעשיהם, ולכן ״ואת עשו שנאתי״ (מלאכי א:ג) כי ניכר ממנו, כי דחה הדחיתו ממנו, את כחו הטוב כוח האבות, ראה והשתומם! כי מצינו בשאול כשאמר יהונתן על דוד ״מה עשה״ — ״ויטל שאול את החנית עליו״ (שמואל א׳ כ:לג) מפני שלמד זכות על דוד שלא יעשה לו כלום, רק כשאמרו: הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו וגו׳ (שמואל א׳ יח:ז) ונתקנא בו, וכל־כך פעל עליו עד שהטיל החנית על בנו שלמד עליו זכות, ומעתה הבן מה כוח היה בעשו, כי הברכות של יצחק אין מלוכה גדולה יותר מזו, ובשביל כבוד אביו כבש כעסו, ולא רדף את יעקב בחיי יצחק, וראה כמה גדל כוח שכלו, ולעומת זה גדול הקצף עליו, בעל שכל כזה, דר בין אבות העולם, ולא למד מהם לעצור כוח הדוחה שבו, בכוח שכלו! ולכן ״ואת עשו שנאתי״, ומעתה הבן כמה יתגדל החוב והעונש על דבר שהשכל מחייב איש איש לפי ערכו.

ויצא

מאמר קל״ט

ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו (בראשית כח:יא)

אור ליום ב׳ ח׳ לע׳. לבני יקירי...

השחר מקדים והולך, ע״כ אקצר. אליך ב״י, יספיק הקיצור, לבאר דברי מיום ש״ק אין פנאי, אך גרגיר קטן הכמות אכתוב לך. ״ויקח מאבני המקום״ עי׳ ברש״י שהיה מתירא מפני חיות רעות, ועמדנו, אטו סביב ראשו שמירה היא? וכי חיות רעות לא יוכלו לסתור האבנים? אלא ודאי עשה בדרך הטבע למעט הנס, וכן בשקתות המים הציב המקלות בדרך הטבע כדי שיולידו עקודים וכו׳. והנה בפ׳ ויצא (לא־יא) ״ויהי בעת יחם הצאן וגו׳״ פסוק י״א י״ב עי״ש, ומה היה מהצורך שמלאכים ינהגו הצאן, כפירש״י שם, הרי הציג מקלות וילדו בדרך הטבע, אלא למדנו מכאן, שהכל באמת רוב הנהגת האדם, פרנסתו ושמירת חייו, הכל בדרך נס הם, ורק למען לנסות את האדם שלא יאמר כחי ועוצם ידי עשה לי החיל, העלים הוא ית׳ מהאדם כל הנסים הנסתרים, והניחו מקום לעשות ״כחי ועוצם ידי עשה לי״ וגו׳ ובזה תבחן חכמת האדם הנלבב.

והנה מהאבנים ששם יעקב אע״ה תחת מראשותיו, ופירש״י עשאן כמין מרזב סביב לראשו מפני חיות רעות, למדנו, כמה מעט תועליות יוצא מפעולות דרך הטבע, (ומה שעושים הצדיקים, זה רק למעט בנס) ורובא דרובא, ולא באמת רובא, רק כולו, בדרך נס. ואנשי כנסת הגדולה הבינו זאת ותקנו לומר ״ועל נסיך שבכל יום עמנו״ ולא הבנתי היטב — איה הם הנסים בכל יום. וכן במשה רבנו ע״ה בהר נבו, וברמב״ן שם, כמדומה ששמעת ג״כ, מוכח כנ״ל. א״ד א׳, מתנה גדולה שאשלח לך...

מאמר ק״מ

ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וגו׳ (בראשית כח:יב)

בא אלינו בני נ״י המשכיל המצוין, גם בני הד״ט (דבק טוב) לכבוד חנוכה, להתחזק בחכמה ומוסר גם יחד, ולא יעכבם טרדות הזמן ותרדמותיו בתרדמה של שטות, כללו של דבר שאין מילי דעלמא ומילי דשמיא כשתי צרות זו לזו, רק שניהם יחד משולבות, כענין שנא׳ (בראשית כח:יב) ״סולם מוצב ארצה״, פי׳ מילי דעלמא, ״וראשו מגיע השמימה״, היינו מילי דשמיא ובכלל ושניהם כאחד — מילי דעלמא אם יעשה בדין על פי תורה, ומילי דשמיא אם יכוין כהלכה על פי דרכי התורה, שניהם כאחד הם הם ־ הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, להיות נפשו צרורה בצרור החיים עם ה׳ אלקיך לעד ולנצח בלי הפסק, אשרינו שיש לנו סולם כזה, אחלי יכונו דרכי לעלות על הסולם הנורא הלזה, ותהלה, לפי קט ערכנו, עלתה לנו בעזרת השי״ת ידיעות נעלות אשר מוזר המה מהרבה הרבה בני אדם, אודה לא׳ ית׳ אשר בזכות אבותינו הצ׳ הנשגבים, זכיתי להכנס בחנותו של הבשם הגדול, הוא מאור עיני הגולה ממש — לא בלשון גוזמא, הוא אדמו״ר ז״ל וקלטתי מאורו הגדול אף לא ולא כטפה מהים הגדול, אבל עם כל זה רב הוא מאד, ועל כל דבר ודבר שדברנו כמה ימים, אמרנו: אילו לא באנו אלא לדבר זה דיינו (ברכות טז). ואבשרך עוד בשורה, רבה היא אלי, כבר כתבתי לך על הבית הזה — אם כי מעט המה בכמות אבל רבים המה באיכות, וכתבתי לך מה שאדמו״ר ז״ל היה רגיל לאמר לנו לעודד אותנו להרביץ תורה ומוסר, אמר: אמרו ביבמות סב ע״ב: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לר״ע, וכולם מתו וכו׳ והיה העולם שמם, עד שבא ר״ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, ר״מ ור׳ יהודה ור׳ יוסי ור״ש וכו׳ והם הם העמידו התורה, ואמר אדמו״ר ז״ל על זה, הרי אנו רואים שלפעמים ארבעה או חמשה אנשים יכולים לבנות עולם מלא, ועתה נתקיים דבריו בעליל, בחור מופלג למד אצלנו והצליח בתורה ומוסר, ולקחו גביר אחד והלך עמו לאה״ק, וחתנו הנ״ל יסד בירושלים עיר הקודש חבורה ללמוד מוסר בכל יום, וגם עוד אחד שלמד פה, עלה לירושלים, ורבים רוצים להתחבר עמהם, רק שהם בוחרים רק בעלי דעת, מסוגלים לחכמת המוסר, ושמחתי גדולה מזה, עד שנולדה בי תשוקה לעלות לשם, להגדיל תורה ומוסר גם יחד, וכו׳ וכו׳.

מאמר קמ״א

בענין הנ״ל

(בראשית כח:יב): ״ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי א׳ עולים ויורדים בו״, בהקדם (בראשית לב:ח) ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם וגו׳. גמרא (ברכות ד) כתיב: ושמרתיך בכל אשר תלך, וכתיב: ויירא יעקב וגו׳ שמא יגרום החטא, וכו׳. ידוע כי מעלות הנפש תלוי בהזדככות החומר, ולפי גודל עבודתו אשר יעשה ויגיע לזיכוך החומר, כן תתעלה ותתנשא נפשו השכלית, ואופן הזדככות יהיה עד קצה האחרון, אשר לא ירגיש שום הרגש מפגעי הזמן אשר יגיע על החומר, תשאר נפשו זכה כסולת נקיה — רק לעבודתו ית״ש, ובאמת מצאו כן גם חכמי הפילוסופיא — הגיעו להזדככות החומר כ״כ עד שלא היה להם שום הרגש במפגיעי הגוף, כמו הקנאה והתאוה, הגאוה והכבוד ודומיהם, ולפי״ז יקשה מאד — אם חכמי בלתי בעלי תורה הגיעו כל כך למעלה ההיא, עאחכו״כ יעקב אע״ה אשר כתוב עליו (תהלים קלה:ד) כי יעקב בחר לו יה, איך יתכן שמתירא שמא יהרוג אותו עשו, וגם אשר בקש אם תתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, כאיש הבהמי אשר כל מגמתו רק באכילה והלבשה? אכן באמת הגיע לאבותינו הפילוסופיא האמיתית, אשר לא הגיעו לזה חכמי בלתי בעלי תורה, וכאשר נדבר והוא: כי באמת זהו ההפרש אשר בין חכמי התורה לחכמי בלתי בעלי תורה, כי חכמי בלתי בעלי־תורה, כל יגיעתם היתה רק להזדכך מאת חומרם כ״כ בכדי שלא יפריעם ממלאכתם, עד אשר התאוו תאוה למיתה — אשר ילך החומר מאתם, ואז יגיעו למעלה האמיתית, ולא פחדו מיום המות, וכל כך יקל החומר בעיניהם עד אשר השיאו לסמוך את הקבר, וכאשר ילד האיש למחול כן הלכו למות, וכאשר מצאו בסוקראטוס (עיין פעדאן), ובאמת לא מצינו כן בתורתנו הקדושה עד אשר פסקו לנו את הדין (יומא פב) אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפשות, וכמעט רובי המצות תלוי במעשה הגוף, כמו צדקה, גמ״ח, בקו״ח, הכנסת אורחים ודומיהם, וגם אחר המיתה מצאנו שהחשיבו את הגוף — עד אשר שקלי וטרי באיזה כלים לקברו (כתובות ח).

מאמר קמ״ב

ויהי כשמוע לבן את וגו׳ וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו וגו׳ (בראשית כט:יג)

בפירש״י מבראשית רבה כסבור ממון הוא טעון וכו׳ ומובן שהכל בגדר: אני ה׳ חוקר לב.

תמיד אתאונן ואחוש על עצמי אם ח״ו אין לבי רחוק משפתי, ואפחד מאד מאד לנאה דורש ואינו נאה מקיים, וזה מחלה גדולה המקיפה בעוה״ר רוב תבל, לא לבד חסרי המוסר אשר לא דעת להם בכחות הנפש — תהום רבה ועמוקה אלפי רבבות דרכי ההטעה, כל חוט השערה של חסרון יותר מזולתו, יסתעף מזה לעומתו רבוא רבבות דרכי ההטעה העצמית יותר מזולתו, ובפרט מי שאינו עומד על המשמר להכיר דרכי ההטעות — יסתבכו ויסתעפו ההטעה בההטעה, ויתרחק לעומת זה הרחק רב ועצום מספר עד שכמעט רחוק מתשובה ח״ו, אשר ע״כ מי שלא נסחף עדנה במהומת מות ר״ל, ראשית משפטו לבקש רק חובה על עצמו ובעצמו, ולא זכיות, רצוני לידע ולהודיע כי תולין קלקלה במקולקל (ב״ב קט) ואם גם לא ירגיש מחסרון ידיעת כחות הנפש, נסתם לפניו מחזה ההטעות, אמנם כלל הדבר נגד עיניו — כי הוא מקולקל ותולין הקלקלה במקולקל — ויחשוד תמיד את עצמו, לא כן פסקי בעלי־בתים, לא ידע בין ימינו לשמאלו, תהום ההטעות, ודרכו ישר בעיניו, אם יהיה ממנו מעט עבודה מעבודת זבוב נגד חמור גרם, כענין שאמרו (עבו״ז ה) ״לעולם ישים אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשא״ ועבודתו ית, יחשבה לחסד גדול ממנו אליו ית׳, כי באמת תהום חמדתו לקבוץ הון ולדאוג לחיי שעה ולא לחיי עולם, דאגת ותאות חיי שעה פוטרתו מכל עבודה אליו ית׳, כי הלא זה ח״ו עולם בעיניו, ואם מעט עבודה לחיי עולם באמת נחשב לחסד גדול שהוא עושה כביכול עמו ית׳, ומי שיודע רוח העולם, יודע כי רוב בעלי־בתים יסתבכו ברעיון המוטעה הזה, ומזה יבא ח״ו האדם מטה מטה ר״ל. לא כן דרך המוסר, היא מלמדת לאדם גודל חובתו אליו ית׳, ואין טרדת העולם פוטרתו, כי הלא מי שיש לו שני עסקים ידאג שכל עסק יתנהל כפי צרכו, וכן הטרוד היותר גדול, אם ח״ו חולה הוא ידאג לרפואתו, ואינו פוטר א״ע בטרדתו בעסקו, ולא יחשבה לחסד, כן דרך המוסר מגלה לאדם חובתו הרבה, הטרוד מאד מעסק או מבריאות, צריך להיות יותר טרוד ויותר מעיין על חיי עולם שלו, וכל מה שרחוק מהעיון ח״ו, יסתבך תמיד בהמון ההטעות תהום רבה ח״ו. אשר אפחד מאד — פן ח״ו רחוק הלב מהפה ושפתים, וזה באמת העמוק, איש צבוע, יזכני השי״ת לברר מעשי, שיהיו פי ושפתי ולבי שוים לעבודתו ית״ש ואדע כי מוצלח אני. ואני מוכרח להפסיק באמצע, כידוע מקושי הכתיבה ל״א, ודי בדברים האלה ללמד לאדם דעת, או האיך מבקש טובתך, לא כמו שחשבת כי אך למותר הוא קצר הוא! התבונן בדברים שכתבתי למעלה — בהעמקה, ותמצא מועיל מאד, ועל זאת כדאי וכו׳, אילו לא למדתי מוסר — רק לכתוב המכתב הזה, דיי! וגם אתה אילו לא קבלת ממני אלא המכתב הזה, די לך להתלמד מעתה בדרכי ההטעות ותזרם כמו דוה, צא תאמר לו! ונזכה להכיר דרכי האמת ולהתחזק בו תמיד מעלה מעלה, אז טוב לנו. (שמעתי כי המאמר הזה היה מהמרעישים בשעתו, מיסודות חכמת המוסר, וכל מלותיו שקולות ומדודות בלי שום גוזמא).

מאמר קמ״ג

אך עצמי ובשרי אתה (בראשית כט:יד)

לבני יקירי, אני מתחיל לכתוב לך מה שדברנו בש״ק העבר.

כך התחלנו: אילו ידע לבן כי התורה תבזהו כ״כ בכל העולמות, לא היה מתנהג כאשר נהג, לפי רום ערכו בדעת, כאשר נראה, כי שתי פעמים כתובה ברכתו בתורה: פעם אחת גבי אליעזר ״את היי לאלפי רבבה״ (בראשית כד:ס) ופ״א בויצא ״ויברך אתהם״ (בראשית לב:א), וגם ממה שאמר ליעקב אבינו ע״ה ״יש לאל ידי לעשות עמכם רע״ (שם לא:כט) עד שהוצרך הקב״ה לבא בחלום הלילה לאמר לו ״השמר לך וגו׳ מטוב ועד רע״, וזולת כל זה, הלא מובן — כי היה ממשפחת אברהם אע״ה, אשר נאמר ״כי אל ארצי ואל מולדתי תלך״ וגו׳ (שם כד:ד) ודי בזה להבין גודל האיש הזה, — והנה בזה את עצמו וכבוד גדלו כ״כ. שלא יאומן כי יסופר על אדם כמוהו, שיעלים עיניו לבזות עצמו כ״כ ללא הועיל, בשביל חסרון כל דהוא.

ולדוגמא אספר מעשה ויובן הענין יותר. שמעתי כי אדם גדול אמר על אחד שהוא אפיקורוס. ואמר לו, רבי, מה שמע ממנו, שהוא מגנה אותו כ״כ, הלא הוא נזהר מכל דבר אסור. והשיב לו, אני אומר לך דבר: יש בעולם נחשים שהם מהירים מאד, ויוכלו להזיק הבריות, מה עשה הבורא, נתן בגרונם קול־פעמון, וכשהנחש רחוק מאד נשמע קולו, ואנשים זהירים ממנו, ככה נתן בך קול פעמון, וישמע קולך שלא להזיק הבריות, הנה אמרת כך וכך, וזהו אפיקורוס.

הנה מצינו בלבן שאמר ליעקב ״אך עצמי ובשרי אתה״ (שם כט:יד) לכאורה הוא דבר טוב, אמנם מלת אך למותר הוא, ומזה הבינו חכמים כמ״ש רש״י ז״ל ״מעתה אין לי לאספך הביתה, הואיל ואין בידך כלום, אלא מפני קורבה אטפל בך חודש ימים, וכן עשה, ואף זו לא לחנם, שהיה רועה צאנו״ עכ״ל הזהב של רש״י, הרי שגילה לכל, גנותו במלת אך.

ואם אספר כל מה שגנה א״ע קצר הגליון מהכיל, אך אספר מעט: אמר ליעקב ״נחשתי ויברכני ה׳ בגללך״ (שם ל:כז) — א״כ הוא מבין שנתעשר בשביל יעקב, וא״כ מן היושר לאדם כמוהו, שלא להיות כפוי טובה, וליתן ריוח טוב בעד עבודתו באמונה, והנה השיב לו לבן ״הן לו יהי כדבריך״. היש גנאי גדול יותר מזה לרום ערך כמוהו, בעוד שאמר לו בתחילת דבריו נחשתי ויברכני וגו׳, ישיב לו כזאת, איה הבושה, איה הכלימה. ולפי ערכו היה לו להשיב, א״כ מה יהיה לך בעד עבודתך הנאמנה.

ועתה ראה בני מי זלזל כבוד גדלו כ״כ, איש אשר בעוז תשוקתו להתרפים שלו — עד שקראם אלוה, כנאמר ״למה גנבת את אלהי״, עם כ״ז, אחרי אשר אמרה לו רחל ״דרך נשים לי״, מלבד שלא חפש במקומה, אבל גם דבר לא דבר עמה, כדברי הרמב״ן שכ״כ היה מתרחק מנדה, עד שגם הדבור עמה היה טמא אצלו, ראה כמה כבש רצונו היותר גדול, כמובן לעיל מזה שקראו וכו׳, והיה גבור עריץ לכבוש רצונו, ועם כ״ז, בדבר אשר היה פגום — בחמדת הממון, אשר נראה מהכתוב כי בזה היה מחוסר מאד, עד שעיור את עיניו ואמר לו ״לו יהי כדבריך״ — הביא כבוד גדלו לחרפת עולם. ראה בני, מה חסרון אחד פועל על חכם היותר גדול.

וראה, מה השיב לו, יעקב אבינו ע״ה, ״איש תם יושב אהלים״, — ״כי אמרתי פן תגזול את בנותיך מעמי״, והכל לפי המבייש והמתבייש, חכם גדול כלבן נתבייש כ״כ, ממי — מחתנו בחיר האבות מבחר הברואים, אשר בשבילו נברא העולם, והוא לבן ידע זאת, כנאמר בברכתו לרבקה: ״את היי וגו׳ ויירש זרעך את שער שונאיו״, וסבל עלבון כזה. ועוד יותר, כי אמר לו — כי היית תובע ממני טרפות, ושלמתי לך שלא כדין, עיין שם רמב״ן פסוק מא׳, ולא עוד אלא שאמר לו בחיר ה׳ לחותנו: ״לולי אלקי אבי וגו׳ כי עתה ריקם שלחתני״. ראה התמורות שנמצאו בלבן — לרעה, וביעקב אע״ה התמורות — הכל לטובה. והבן זאת. ותזכור מאמר אחר ותבין היטב.

וכל כך המיר לבן את כבוד גדלו, עד שהעיז פניו ״כמצח אשה זונה מאנת הכלם״ ואמר לו, גם אחרי תשובת יעקב אבינו ע״ה — דברים חדים, יורדים חדרי בטן — לכל אדם, ומכש״כ לחכם גדול כלבן, העיז פניו ואמר לו: ״והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא״ אתמהה, הזה האיש אשר אמר ליעקב אבינו ע״ה: ״נחשתני ויברכני ה׳ בגללך״, הרי כי העושר — של אבינו יעקב היה, ולמה אמר כאן ״הצאן צאני״ וגו׳? אלא ״חוטא אחד יאבד טובה הרבה״ (קהלת ט:יח) פי׳ ״חוטא״ חסרון אחד, אובד ממנו כל גדלו וטובו. והאריכה התורה בספור הזה, להודיע כמה צריך האדם להתרחק מחסרון שנשרש בו, כחמדת הממון, וכן כל חסרון, כי יאבד דעתו ולא ידע הכלם.

וגילתה התורה כחות יעקב אע״ה, עד שעמד נגדו — הכל להיפוך. היה לו כחות הפכיים הכל לטובה, היה ״איש תם יושב אהלים״, וכשרצה להוכיח לחותנו, לפני כל אחיו היה מגלה קלונו כשמלה פרושה, ואח״כ כשרצה לבן לכרות ברית עמו, ואמר, ״אם תענה את בנותי״ וגו׳ האם לא היה לאבינו יעקב ע״ה להקפיד עליו? הלא היה מכיר אותו, — האם צריך לו תנאי כזה, ולא הקפיד, אדרבא היה מכבדו, עיין רמב״ן שם לא־מו ויאמר יעקב לאחיו לאחי לבן וכו׳ ולא קרא ללבן, דרך כבודו כאילו הכל ברשותו והכל שלו, עיי״ש.

היאומן ־ כחות הפכיים כאלה הכל לטוב, ובלבן ־ ממש ההיפך, ראה, כי חוטא א׳, פי׳ ־ חסרון ־ כידוע, יעבירנו על דעתו ג״כ, ומכש״כ על דעת קונו. ואם תרצה לדעת מי היה לבן, דע כי מהא שאמר ״אם תענה את״ וגו׳ ילפינן מינה, שמניעת תשמיש ענוי הוא ואסור ביום הכפורים, ועיין עוד ברמב״ן שם לא־ח ״אם כה יאמר״ ותקבל נחת.

ובזה אגמור המאמר היום אור ליום ה׳. דברי אביך דושו״ט כל הימים וחפץ בעליתך מעלה מעלה סלה...

מאמר קמ״ד

וירא ה׳ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה (בראשית כט:לא)

אור ליום ו׳ עש״ק פ׳ ״וירא ה׳ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה״ וגו׳, לידידי אשר אדרוש טובתו מאז אכירנו, הרב מ... נ״י.

יקרתו לנכון הגיעני. נהניתי, כי ישא פרי, ויש לו חברים מקשיבים, תהלה.

והנה יקרת בני אדם המתלמדים זה מזה, בהלכה של תורה ויראה גם יחד, באמת בלי פניה צדדית, גדולה מאד בעיני האדון ב״ה, ויש לנו מאמרים מיוחדים על זה. ועיקר הכל להשתדל מאד שיהיה הראשית טוב, וכמו שפי׳ ר׳ עקיבא (קוהל״ר פ״ז־יח) על פסוק ״טוב אחרית דבר מראשיתו״ פי׳ אימתי האחרית טוב כשהראשית טוב, עד שאדם גדול כאלישע בן אבויה, והוא היה מארבעה שנכנסו לפרדס, ואעפי״כ לבסוף יצא לתרבות רעה, כמבואר בחגיגה ט״ו א׳, ובתוס׳ שם ד״ה שובו, כי אחר אמר לר״מ שבשביל שראשיתו לא היה טוב, לכן לא הועיל לו כל גדולתו בתורה ויצא לתרבות רעה לבסוף. ומבואר שם בתוס׳ במה לא היה ראשיתו טוב, כי ביום מילתו קרא אביו אל הברית גדולי ירושלים, והיו עוסקים בתורה, ירדה אש מן השמים והקיפה אותם, אמר לון אבויה אבא, מה באתם לשרוף ביתי, א״ל ח״ו וכו׳, והיו הדברים שמחים כנתינתן בסיני וכי לא באש ניתנה, אמר הואיל וכך כוח התורה, אם יתקיים הבן הזה, לתורה אני מפרישו, ולפי שלא היתה כונתו לשמים, לפיכך לא נתקיימו בי, ויעויין בתוס׳ שם.

הענין הזה מבהיל מאד למתבונן בו, כמה צריך האדם להזהר בו שיהא ראשיתו בכונה רצויה לשמים. הנה אדם גדול כאלישע, עשתה עליו רושם גדול כונת אביו שלא היתה רצויה, אף שאנחנו איננו מבינים למה אינה רצויה, הלא אמר ״אם כך גדול כוח התורה״ שבשנים עוסקים בתורה בדורו יצתה אש כמו לששים רבוא בסיני, אין לאדם ללמוד בנו אומנות אחרת, רק תורה, ועם כ״ז עשתה מחשבת האב, שהוא רק שליח לשכור מלמד לבנו, רושם גדול כזה על בנו באחריתו, כמה יעשה רושם מחשבת מלמדו על המתלמד, אם ח״ו אינה טובה, ומכש״כ מחשבת האדם על עצמו, אם אינה טובה, עאחכו״כ. ועל זה לבי דואג עלי מאד, מי יאמר זכיתי, ולכן מצינו באבות במשנה פ״ה: כל מי שיש בו שלשה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחדים הוא מתלמידיו של בלעם הרשע, עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע, מה בין וכו׳. (מאמר המוסגר: ידיעה גדולה ורחבה לבעלי מוסר המשכילים — אם כי בלתי משכילים לא יבינו, אבל משכיל אחד שקול כנגד כמה וכמה בלתי משכילים. הנה למה האריכה המשנה: כל מי שיש בו שלשה דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, וכל מי שיש בו שלשה דברים אחרים הוא מתלמידיו של בלעם הרשע, ולא פירש בראשונה — מה הם שלשה דברים הללו, והיה לו לומר — כל מי שיש בו עין טובה וכו׳ וכו׳? ביאור המשנה כך הוא: כי מטבע האדם כששומע משל מה שאינו נוגע לעצמו, יתפעל ממנו, ואח״כ כששומע הנמשל שנוגע לו, תתקרר התפעלות המשל, ואנו מבינים כי בלי המשל, לא היה עושה הנמשל עליו רושם כלל וכלל, והנה זה כלל גדול במוסר לחפש — איך להפעיל על נפש הבהמית, וכענין שאמרנו על פסוק: במה אקדם (מיכה ו:ו), ועל־כן כשרצה שיפעל על האדם יסוד הנ״ל, התחיל להסתיר בתחילה הדברים ממנו, ואמר ״כל מי שיש בו שלשה דברים הללו — מתלמידיו של אברהם אבינו, וכל מי שיש בו שלשה דברים אחרים — ולא הזכיר מה הם, הוא מתלמידיו של בלעם הרשע״ ותיכף יתעורר באדם תשוקה עזה לדעת, — מה הם הג׳ דברים אשר בהם לבד, יתעלה מבירא עמיקתא לאיגרא רמה, ואח״כ כשרוצה ומשתוקק לדעת אותם, אז אומר לו מה הם — עין טובה וכו׳ וכו׳, ואם לא היה מדבר כך, לא היה עושה עליו רושם כלל, אחרי שהאדם בטבעו בו — עין־רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה, כל היום, כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו, וההרגל נעשה טבע שני, ומכש״כ הרגל עם טבע ראשון, ראו נא אחי אהובי, כמה התחכמות צריך האדם, איך ללמוד מוסר, שיפעל על האדם. וכן בסיפא של המשנה: ״מה בין תלמידיו וכו׳ וכו׳, ולא כתב יחד — עין טובה וכו׳ ונוחל עוה״ב, עין רעה וכו׳ ויורש גיהנם, הכל מטעם הנ״ל. ראו אחי כמה מוזר הידיעה הזאת מהרבה בני אדם — אף הלומדים מוסר, ולכן יש ביחוד חכמה על זה, איך להפעיל על האדם מוסר, וגם החכם הגדול רמ״ח לוצאטו ז״ל, עשה חיבור על זה, וזהו ענין השיר הידוע לגדולי חכמי ישראל, שהיו מחוכמים בזה. ועל זה האופן, דברנו פעם: ״לא יגעת ומצאת אל תאמין״ (מגילה ו:) אבל אם לא יגע, רק שמע מאחר, הלא לכאורה מצא? ואמרנו — לא כן, שאם שמע ולא יגע בהם, ביגיעת עיון של עצמו, אינו מבין כלל, עד שאמרנו: כל בעולם כולם יודעים הכלל ״המפורסמות אינם צריכים ראיה״, ואמרנו, כי באמת אין מבין אותם, רק העמל — איך אינם צריכים, וא״א לבאר זאת בכתב, אשר ע״כ מי שירצה שיפעול עליו מוסר למעשה, א״א רק שיחשוב אחרי למדו בספר בעיון, ואח״כ לחשוב בהם — כאילו הוא ילדו ביגיעת עיונו.)

והנה המחשב בעומק עיונו, רואה, כי כל זמן שיש באדם שלשה דברים הללו, ומכש״כ רוח גבוהה ותולדותיה הארורות ־ תאות הכבוד וסעיפיה, אי־אפשר שיהיה הראשית טוב, וח״ו ר״ל האחרית לא טוב, ואלישע בן אבויה מד׳ שנכנסו לפרדס — יוכיח. אשר ע״כ חובה עלינו מוטלת לעשות הראשית טוב, ולא לחשוב אף על כבוד של מצוה, כמו ששמעתי מאדמו״ר ז״ל שאמר: כי יתחלף באדם — הוא סובר שמתכוין שיהיה קדוש השם, ובאמת כונתו לקדוש־עצמו״ עכ״ל אדמו״ר ז״ל. וזה עד לכל דבר.

והנה גדולה מזאת מצאנו. רחל היתה עיקר מחשבתו שליעקב אבינו ע״ה, וגם לבסוף ״ויקרא לרחל וללאה״ (בראשית לא:ד) וגם ברות הקדימו רחל ללאה, וגם כתוב: רחל מבכה על בניה (ירמיה לא:יד), ועם כ״ז, מקרא מלא דבר הכתוב: וירא ה׳ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה (בראשית כט:לא), הנה מלות ורחל עקרה מיותרות הן, כי אחרי שלא כתב את מי ילדה, ידענו שלא ילדה, ולמה נכתב, אלא להודיע יען כי היה לה כבוד יותר מלאה, שהיא היתה אהובה יותר אצל בחיר האבות, לכן ״ורחל עקרה״, אף שהיא היתה ראויה ודאי לפתוח רחמה כנ״ל, ועם כ״ז, יען כי שנואה לאה נפתח רחמה, ורחל עקרה, ראו אחי, מה כבוד עושה, אף שהיא לא השתדלה לכבוד, ואדרבא מסרה סמנים לאחותה, עם כ״ז נענשה כ״כ כמה שנים, אף שאין אנו מבינים מה היה לה לעשות, הרוצה ומכוין להתכבד ולהיות בעל שם טוב, ר״ל, מה ענשו ומה אחרית יהיה ר״ל, אשר ע״כ ״בכל מי שיש בו שלשה דברים״ וכו׳ הזכירו רק מדות, כי זה קיום התורה. א״ד ידידכם דוש״ט בזה ובבא סלה.

מאמר קמ״ה

אלי תבא כי שכר שכרתיך וגו׳ (בראשית ל:טז)

עוד דברנו בענין לאה: אלי תבא כי שכור שכרתיך וגו׳, וכתב הספורנו ז״ל: לכאורה כמו גנאי יחשב לה, חלילה, אמנם הודיע הכתוב כי היה ענין החבור אצל האבות והאמהות קדושה ממש, כמו אצל אדם הראשון קודם החטא, יעו״ש, וזה היה הענין מה שהשתוקקו כ״כ לבנים, כדי להעמיד קדושים בארץ עובדי ה׳, ולולא זאת לא היו משתוקקים כל כך. והראיה חזקיה המלך שראה ברוח הקודש, שיצאו ממנו בנים דלא מעלי, לא עסק בפריה ורביה, אלא דבא אליו הנביא ואמר לו כי יענש על זה, משום ״דבהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למיעבד״ (ברכות י) והוא ית׳ יעשה מאי דבעי, אבל לא להשתוקק אל בנים — מי שיודע בעצמו שענין החבור חרפה וגנות היא לו, כי ענינו כענין בהמי, וכבר כתב הרמז״ל בשם החוקר: ״חוש המישוש חרפה היא לנו״ — אלא שהחיוב מוטל על האדם, וכן איתא בשו״ע כי המכוין לשם הנאה גנאי הוא לו. ולמשכיל אין חרפה יותר מזה, ולולא המצוה — היה לאדם ליבוש ולהכלם, אם ילדה אשתו, כי נראה שהוא עוסק בענינים מגונים כאלה, ורק המצוה מחפה, ואדרבא מקדש את הענין, ואם להנאת עצמו מכוין — חרפה היא, וכמה לא חלי ולא מרגיש מי שאין בטבעו להבין זאת.

ולכן, מה נואלו האנשים העושים מעשה ניאוף בהיתר, כש״כ הרמב״ן ז״ל בראש פ׳ קדושים, וגם הבנים אשר יולדו להם — רק לשחוק ולהשתעשע בהם שיחות הילדים, ומפטמים אותם בפטומים של איסור, — גאוה, תאוה, כבוד, ובפיהם אומרים לשם לשמים מכוונים — אוי לאותה בושה וכו׳!

ואשר ע״כ, טעות גדול באנשים המצטערים על חסרון בנים, כאילו הם צדיקים יותר מחזקיהו המלך, כי הוא רצה לפטור עצמו מפריה ורביה, בשביל בנים דלא מעלי, ורק הנביא החזירו מזה, כי הוא אינו יודע מחשבותיו ית׳, כי גבהו מחשבותי ממחשבותיכם, וכיון שדמיפקדת על פ״ו, בעית למיעבד, והוא יעשה מה שחפץ, אבל מי שעוסק בפריה ורביה, והקב״ה עושה מאי דבעי ואינו נותן לו בנים ־ מי הגיד לו כי בני מעלי יהיו לו, אדרבא למדנו מחזקיה, כי לו הסכים הנביא על ידו היה שמח בזה, וכל אדם יודע נגעי לבבו, כי רחוק הוא שיצא ממנו בני מעלי, לפי כונתו הבזויה, ולפי מיעוט הדעת בחכמת החינוך, ולפי סכנות הדור בעו״ה במצב היהדות. וכבר אמרו סוף פרק ג׳ ב״ב (ס:) משרבו כו׳ דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה וכו׳ אלא הנח להם לישראל שיהיו שוגגים וכו׳ ואף לדברי התוס׳ שם יעוי״ש, מ״מ מי שאין לו בנים ־ להצטער על זה, זה ודאי לא, ומכש״כ לפי מה שבארנו מחזקיה המע״ה המבין יבין, כי ברור הוא. ורק בגדר עושים מעשה ניאוף ומבקשים שכר כפנחס, רוצים בנים עובדי ה׳ ית׳, — עיקר עבודת ה׳ ית׳ הוא, מה שהוא עושה בעצמו, ולחכות שבנו יעבוד את ה׳ והוא יעבוד בטנו ורצונו — זה הבל! ורק אם יש לו, מחוייב הוא בעצמו לחנכו, וזאת היא עבודתו גם כן, ואם אין לו בנים אינו מוטל עליו זאת, אבל יש לו הרבה והרבה עבודה בלא זאת, ולמה בחר דוקא במצוה זו, אין זה אלא יצר הרע מוחלט! וע״כ אין אני סובל מה שאתה כותב לי בענינים כאלה, ואדרבא אמרו: ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה, (קידושין כט:) ילמוד תורה ואח״כ ישא אשה, ויעקב אבינו ע״ה יוכיח.

מאמר קמ״ו

בענין הנ״ל

ראיתי למהר״י אבוהב ז״ל כתב בענין החבור, כי אם יכוונו לדבר זמה ועבירה פי׳ למלאות תאותם, זה בדוק ומנוסה גם לחכמי מחקר הנפש, כי אי אפשר שיולד מהם זרע טוב, כי כוח הדמיון מצייר בזרע, — כחו הרע שחושב אז, ועליו נאמר ״זורו רשעים מרחם״ (תהלים נח:ד) ומביא כמה ראיות על זה, ממה שאנו רואים כי כוח הדמיון מפעיל על האדם, מי שנשכו כלב שוטה ר״ל, נראה בהשתן שלו כלבים קטנים הרבה, אף שאם יסננו במסננת, אין שם כלום. ועוד ראי׳ מביא שם. ע״כ אמר, כי אין באפשרי, בזרע הנולד במחשבות פסולות, שלא יתחקה בטפה שלו כוח דמיונו אז, ולכן גזר אומר, שאחד מאלף לא ימצא, שישנה טבעו הרע מלידה כזאת, רק מוסר הרבה, ועמל תקון המדות הרבה בעמל גדול, אם ישנו בקרבו טבע אחרת, אז ייטיב דרכו. ולכן היה אברהם אבינו ע״ה כ״כ חביב לו ית׳ — מפני שנולד מתרח ושינה כל כך טבעו. ונוכל ללמוד מזה, כמה היה טבע אברהם אע״ה רע, ורק ע״י עמל ויגיעה רבה, הפך עצמו לטבע — כל המעלות. ומזה נוכל להבין, כמה יגיעות צריך האדם לייגע עצמו — לשיזכה ללכת בדרך ישרה, כי כבר אמר דוד המע״ה: בחטא יחמתני אמי וגו׳ (תהלים נא:ז) ומה תקות האדם, אם אינו מיגע עצמו לשנות טבעו. וזהו ״חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב״ (תדבא״ר כד) פי׳ לשנות טבעו. ונתעוררתי מזה, ומה אם מחשבתו פועלת על הזרע היוצא ממנו לפי שעה, וגם הזרע הלא היא גשמית, ורק כי ע״י יולד חי בעל נפש, ופושטת מחשבתו להחשיך נפש אשר תתעטף בזרע ההוא, — עאחכו״כ מה כוח ורושם יעשה בהאדם עצמו בנפשו בו במחשבתו הרעה, אשר הוא מאריך בה, ולא לפי שעה לבד — רק זמן ארוך, אם בעניני תאוות במינים שונים, ואם בדרכי המדות הרעות, הרבות משערות בשרו, וזה אחר זה כל היום, ויום אחר יום — אהה! אהה! תסמר שערות בשרי בזכרי, מה חושך בנפש, יחשיך האדם על עצמו ר״ל, בכל עת ועת. ואין תרופה לאדם רק לעמול הרבה מאד, להתחזק בתורה ולהרגיל מחשבתו בתורה ומוסר תמיד.

כמה וכמה יש עלינו להודות ברכת ההוראה של רבי נחוניא בן הקנה: על ששמת חלקינו מיושבי בית המדרש — חכמה ומוסר גם יחד, לכה״פ מעט מן המעט להשתוקק להטות מחשבתנו לזה תמיד, כי נבין היטב כי זה הצלחתנו בתורת האדם ובתורת היהודי, ובלתי זאת רק שמחשבתו ברוב היום במחשבות בהמיות, אות לראות שהם בהמה המה להם (קהלת ג:יח) פי׳ המה מחשיבים עצמם כי רק בהמה המה, ואין בהמה דורשת מעצמה, רק מחשבתה מחשבה בהמית תספיק לה, והאדם המספיק לעצמו, מעיד על עצמו שהוא בהמה. הארכתי, לעורר מאד, שלא להתיאש תמיד ממחשבות שכליות תוריות, וסוף כל סוף חכמת אדם תאיר פניו, והכל יאמרו ״זרע ברך״ וגו׳ (ישעיה סא:ט) פי׳, כי יבינו שזרע זה היה מטפה שלא נדבקה בה מחשבת פסול, רק טוב סלה.

מאמר קמ״ז

ויאמר ה׳ אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך וגו׳ וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה וגו׳ ויאמר להן רואה אנכי את פני אביכן וגו׳ (בראשית לא:ג-ה)

הענין ביעקב אבינו ע״ה שכשאמר לו הקב״ה (בראשית לא:ג) שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך שלח אחרי רחל ולאה ודבר אתן כי לבן מתנהג עמו לא טוב, ולכן נלך אל ארצי כאשר דבר הקב״ה. וקשה, כי כפי הנראה, כי אולי היה לבן מתנהג עמו בכי טוב, לא היה מקיים דבר ה׳? הענין, כי כתב ר״י באבות על אותם האנשים אשר תמיד נמצא בפיהם דבר ה׳ והם רחוקים מהשי״ת, ביאור הדבר: כי כלי יקר מאד, אין להשתמש בו הרבה, רק לפרקים מועטים שלא יתקלקל, וכן בזה, חסידות וצדקות, פי׳ יראה הוא ענין יקר מאד, ואין להשתמש בה במקומות שאפשר בלתי זה, ביאור הדבר, כמו דקיי״ל (שבת לב) אל יעמיד אדם עצמו במקום סכנה, שמא אין עושים לו נס ואם עושים לו נס מנכים לו מזכיותיו, הגם שאצלו ית׳ הכל שוה, טבע ונס, עם כל זה כך גזרה חכמתו שיהיה העולם נוהג בטבע כל מאי דאפשר, וכן בעסק, (ספרי פ׳ כי תבא) יכול ישב ובטל, ת״ל ״בכל אשר תעשה״ (דברים ו:יח), וכמו כן בזה, האדם צריך לעשות מאי דאפשר בפשטות, שלא יהיה ניכר ממנו כל כך שהוא עושה זאת בקדושה ובטהרה ובחסידות, וקדוש יאמר לו, אין זה דרכי החסידות, כי מלבד (מיכה ו:ח) והצנע לכת עם ה׳ אלקיך, זולת זה פן יטעה אחרים שיראה החיצוניות יותר מהפנימיות, ושקר גדול הוא, ושנוא בעיניו ית׳, על כן מה שיכול האדם לעשות ולדבר בחיצוניות בפשוטו, מבלי להתראות — צד הצדקות וחסידות באברים החיצונים, טוב יותר וקרוב אל האמת, וזה ממש המשל מהכלי היקר, שהשימוש הרב מקלקל, ככה בזה, הדבור והמעשה הנראה לאדם, מקלקל הפנימיות, ע״כ הסתר דבר לה׳ ית׳, ויעשה או ידבר כל מה דאפשר בפשוטו מילי דעלמא — דייקא, הנכון יותר. וזהו שהורה לנו התורה בענין יעקב, כי הוא וגם רחל ולאה בתשובתן — דברו בפשוטו מילי דעלמא, לדייק כי לבן עושה עמהם רק רע, ונכריות נחשבו לו, ועל כן אינו כל כך קשה לעזוב בית אב כזה, אבל סוף מעשה במחשבה תחילה, גילו בדבורם כי כונתם באמת לעשות צווי הי״ת. ומזה נוכל לקחת הנהגה, כי האדם יעשה גבי מצוה דרך פשוט בחיצוניות, אבל פנימיותו צריך להקיף כל החיצוניות הפשוטה במילי דשמיא, והבן זאת. וכן בענין עשו ששלח יעקב אבינו ע״ה להתחנן לו וגם — ויחץ לשני מחנות, היה הכל כפשוטו, כמו איש פשוט, אבל רק מחמת כי האדם צריך למתנה גם על פי הטבע, אבל עומק המחשבה בכל מעשה דרך הטבע שעושה, צריך להיות כמו כולו לה׳, כי הוא מסבב הטבע, ובזה מוטעים ותועים בני־אדם, הם סוברים או סייפא (כוח טבע) או ספרא, ואי סייפא לא ספרא, ולא כן דרך השי״ת, האבות היו מתנהגים הכל על פי הטבע, אברהם אבינו ע״ה עם שרה, יעקב אבינו ע״ה עם לבן הכל בטבע, וזה חודה (שפיץ) של נקודת התכלית, ארכו הדברים לדבר בזה, אמת כי דבר קשה הוא, ע״כ נכשלים בני־אדם בזה, מגשמים עצמם מאד, והאמת שכל מה שהאיכות רב ומעט הכמות, כמו תורה שבכתב נגד תורה שבעל פה, ולכן נכתב ביעקב אבינו ע״ה אחרי אריכות סיפור דרך הטבע שעשה נאמר תכלית מחשבתו והבטחתו עליו ית׳ (בראשית לב:יב) הצילנו נא וגו׳, ויש ליתן ולהטעים בזה, — למה רצה השי״ת כן, והוא, כי הפילוסופים לא יראו ולא פחדו מכל דבר, וכבר הכה על קדקדם הרמב״ן ז״ל בספרו, ואמר כי לא כן דרך הצדיקים — כדי להתרגל ביראה, והנה אנחנו רואים כי חיי האדם תלוי כל רגע בסכנה גדולה, ועם כ״ז יען כי אינו יכול לעזור מאומה לכן אינו מפחד כלל, משא״כ פרנסה מפחד — מפני שיכול לעזור בטבע, וזהו שהניח חיי הטבע כדי ליתן מקום ליראה.

מאמר קמ״ח

ויגנב יעקב את לב לבן וגו׳ (בראשית לא:כ)

(הערה והקדמה למאמר זה לענין יעקב ולבן, כי להבנת הענינים כדרוש וכראוי, יש בזה ענינים ומאמרים עמוקים ונפלאים בעניני ״דרך אמונה״ ו״דרך משא ומתן״ ויובאו בעה״י במקומם בסדר ״שמות״ וסדר ״דברים״ ובזה נביא רק לענין — יעקב ולבן, בפרשת ויצא, והעיקר הוא בעסק ועבודת האדם ביסודי האמונה בטבע ונס, לעסוק עניני הטבע ולהכיר כי הכל בהנהגת הנס: כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל, ונסדר המאמר בכל השייך לעניננו.)

מלאכה גדולה ורבה היא, לאדם המלובש בחומר עב וגס, לשום נפשו בכפו, ולהטות הכוחות רק על פי החכמה והאמת, לבל תשלוט בם יד הטבע מאומה, כי באם תשלוט בם אף במעט, כבר הוא בסכנה ודאית לעבור את הנקודה, והיא מצומצמת להפליא, וכבר שבחו במדה הזאת, את אדון החכמה והטבע, באמרם ״הרחום ומקדים רחמים לרוגז״, ודו״ק.

והנה להגיע אל תכלית המדה הזאת, היינו לכוין המדה כמדתה, הוא כמעט בלתי אפשר, וכבר נכשלו בה גדולי חכמי ישראל כמבואר במכתב ג׳ ממאמר דרך אמונה, אבל על זה נאמר ״בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך״ (משלי ג:ו) פי׳ אם האדם יעשה כל אשר ביכלתו ותכליתו, ויעסוק בהיגיעה והמלאכה עד הנקודה הבלתי נמצאת עוד באפשרותו, אז תבא עזר השם לישר אורחותיו, פי׳ לכוין המדות כמותם.

ועתה נטה נא אזן קשבת, ונשים עין־שכל בוחנת, ונראה את נועם חמדה הזאת, בילודי־אשה כמונו, ואשר בלי שום ספק גדול ננחל אותה אחרי רוב העמל וההתלמדות, בצירוף עזר השם.

בפרשה ויצא, ״ויגנב יעקב את לב לבן הארמי וגו׳ וידבק אותו בהר הגלעד וגו׳ ויאמר לבן ליעקב מה עשית ותגנב את לבבי וגו׳ ויען יעקב כי יראתי כי אמרתי וגו׳ ויבא לבן באוהל יעקב ובאוהל לאה וגו׳ ולא מצא את התרפים ויחר ליעקב וירב בלבן וגו׳ מה פשעי ומה חטאתי וגו׳ טרפה לא הבאתי וגו׳ אכלני חרב ביום וקרח בלילה וגו׳ זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך ותחלף את משכורתי עשרת מונים וגו׳ ויען לבן וגו׳ הבנות בנותי והצאן צאני וגו׳ ועתה לכה נכרתה ברית אני ואתה וגו׳ ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאבל לחם״, ופירש הרמב״ן מדוע לא קרא ללבן, מפני שהוא הבעל־הבית וכולו שלו, ולזה לא קראו. מעתה נתבונן נא בזה, ונשתומם על המראה.

הן מתנאי המשכיל החכם לשנוא את הרע ולבלי לסבול את העול, ועיין ברמב״ן בפ׳ יתרו בפירוש ״שונאי בצע״, וכבר ראינו זה ביעקב אבינו ע״ה באמרו אל הרועים ״הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה״ וגו׳ ונקל לנו לצייר איך לא סבל ושנא את העול והבלתי־צדק, ולא יפלא איפוא כי גדלה חמתו על לבן עד — ״ויחר ליעקב וירב בלבן״, על העול, כי מלאו לבו לדלוק אחריו, אחר אשר עבד אותו עשרים שנה, ואכלהו חרב ביום וקרח בלילה, וטרפה לא הביא לו, ולבן החליף את משכורתו עשרת מונים, כל אלו הן טענות חזקות מאד, אשר לב איש הצדק יתלהב בחמתו על העול הגדול הזה, ובכל זאת כיון שענה לו לבן הבנות בנותי וגו׳ היינו אמת כי עתה המה שלך, אבל אנכי הלא הייתי הגורם לזה, ואם כי טענה חלושה היא עד מאד, באין טעם וריח, בכל זאת — ויזבח יעקב זבח וגו׳ אחרי קראו לכרות ברית, ויקרא לאחיו לאכל לחם, ולא קרא ללבן בהראותו כי הכל שלו, והראה לו הכנעה רבה, רגע אחרי הראותו את חרון אפו וכעסו הגדול על העול הגדול הזה, זוהי כיוון המדה כמדתה, והוא מפני שהתעוררות כעסו לא היתה התפעלות הטבע אשר לא ידע חוק וגבול, אבל ההתעוררות הזאת היתה מצד החכמה אשר תשנא ולא תסבול עול, והיא יודעת חוק וגבול, וכונה את הנקודה הגבולית תיכף ומיד אחרי אמר לבן דבר מה, אם כי חלוש מאד, ויבקש לכרות ברית, ואמרה החכמה להכעס — די, עד פה תבא ולא הלאה, ומנקודה הזאת תראה הכנעה גדולה, ולו היתה ההתעוררות הזאת טבעית, כי אז כבר כעס יעקב אבינו ע״ה תיכף בהדבק לבן אותו, אבל המתין אחרי אשר חפש אצלו וימשש את כל כליו.

והוא נפלא מאד, והמתבונן בתכונת הדברים, לא ישבע מהשתומם על הכוח הנפלא הזה. ויתרבה בו תשוקה ויכסוף להתלמד ולהתרגל בהתחלת המלאכה הנפלאה הזאת. קצרתי מאד, והמבין יבין.

וישלח

מאמר קמ״ט

ויירא יעקב מאד ויצר לו וגו׳ (בראשית לב:ח)

בראשית (לב:ח) ויירא יעקב מאד וייצר לו. עוד מדרש (בראשית ל:א) ״ותקנא רחל באחותה״ ״הצדיקים הופכים מדת הדין לרחמים״ (במדרש רבה הזה הוא ב״ר פר׳ ע״ג על הכת׳: ויזכור אלקים את רחל בראשית ל:כב), הענין לכאורה מוקשה, הנה זה ידענו כי מעלת האדם לפי הזדככותו מחומריות הגשמיות, וכל מה שהוא מופשט מגשמיות מעלתו גדולה, גם מוכן יותר לשכליות כנודע, וזה מוסכם גם מכל הפילוסופים, א״כ קשה הלא מצאנו ראינו לכאורה מיעקב אבינו ע״ה היה דבוק בגשמיות יותר להבדיל מהפילוסופים, כי הלא אמר יעקב אבינו ע״ה ״ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש״ ובהפילוסופים נמצא בהם אשר בילה כל ימיו בהסתפקות גדולה, עד שגם מלבוש לנפשם היה על צד הפחות, ואין לאמר כי על ההכרחיות אמר, כי כבר כתב המורה ז״ל כי ההכרחיות כבר מובטח באדם, ועוד הלא זה תורת המשכיל כי כל דבר יוטב בעיניו, אבל באמת יש בזה ענין גדול, והוא כי כבר ידענו — כי כל המדעים נופלים תחת המופת, והרצון בחומר, וממילא השכל עלול לטעות, ואם כי הפילוסופים ניקו עצמם מתאוה, עם כ״ז מהשכל נולד רצון, ואח״כ יכול להיות שהשכל יקשר לרצון, ובאמת השכל צריך להיות חפשי בלא רצון, ורק הרצון ימשך מהשכל, אבל מי יגדור אח״כ שלא ימשך השכל להרצון הנולד מהשכל, וא״כ נפל השכל תחת הרצון, לזה מצאנו ראינו נתעלתה התורה בשתי בחינות, להעמיד האדם על קו היושר והאמת, והנה נמצא מהפילוסופים אנשים חסידים מבני גילם פרושים אשר נפלא הנהגתם, עם כ״ז מצאתי הפרש גדול, אח״כ הראה לי אחד, דברי הרמב״ן ז״ל בהקדמתו לתורת האדם, דברים מסולאים בפז, בזה הענין, נודע מסוקרטוס אשר נגזר עליו מיתה, וביום מותו עסק בחכמה, וזה לכאורה על אופן: בשעת מיתתו של אדם אל יפרוש עצמו מתורה, והנה בעת שאמרו לו שיתחנן לפניו להציל עצמו ממיתה, לא רצה, גם היה בעיניו המיתה כהולך למחול, ובמשה רבנו ע״ה מצינו (מד״ר דברים יא) כמה התחנן על חיים, וכן גם חזקיה (מלכים ב׳ כ:ג) כמו כן מצינו בר׳ יוחנן בן זכאי שאמר (ברכות כח) ולא עוד אלא שיש לפני שתי דרכים וכו׳, וא״כ היה מתיירא מאד מפני המיתה, אבל באמת הענין שהם נמשכים אחר רצון השכל, אבל אנחנו זה לנו למדרגה פחותה, כי עלול לטעות, אבל נמשכים לרצון השי״ת שנאמר (ירמיה ט:כד) כי באלה חפצתי וגו׳, וע״כ להם החומר כאפס נחשב, כי הוא דבר נמאס, אבל אנחנו הנמשכים לרצון השי״ת, אדרבא זהו רצון השי״ת עם החומר הנמאס לעבוד אותו, ״ואבית תהלה מגושי עפר״ וכו׳ ע״כ חז״ל (שבת ל) ״לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות קודם שימות שכיון שמת וכו׳ ואין להקב״ה שבח בו״, וע״כ יקר אצלנו החיים לעבוד השי״ת עם החומר, עוד ראיתי ברמב״ן ז״ל שם שמצא מסוקרטוס ששאלו אותו — מפני מה ראינוך אף פעם עצב? אמר להם מפני שלא מצא דבר בזה העולם שיתפעל מיסורים כדי לפשפש במעשים, והענין, כי כבר הטביע הקב״ה מטבע של מדה כנגד מדה, כדי שבאם יטעה האדם מדרך האמת, ייסרהו הקב״ה כנגד זה וימצא טעותו, כנודע מרב הונא (ברכות ה:) דתקוף לו חמרא וכו׳, וכן פירש העקרים הכ׳ (תהלים סב:יג) ולך ה׳ החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, כמעשהו דוקא, מעשה כנגד מעשה, שימצא טעותו. וזה הענין שבקש יעקב (בראשית כח:כ) ונתן לי לחם לאכול וגו׳ אדרבא ראה עצמו לקשר בהצטרכות הזה בהקב״ה לעמוד על האמת כנ״ל. והנה מצינו ״באוהל יעקב״ על הכ׳ (תהלים יג:ו) ״ואני בחסדך בטחתי״ א״כ הרי כמו שמונח אצלו בקופסא, עם כ״ז אח״כ כשיבא ישועתך אשמח, ולפי הנ״ל ניחא היטב, כי חסדך גדול תמיד, וכל מה שתעשה, הוא רק חסד, א״כ כשבא ישועתך אין על מה לשמוח יותר, כיון שהכל מאתך חסד, עם כל זה ״יגל לבי בישועתך״ לא מצד עצמות שמחת הדבר, רק מצד כי אני רואה כי בודאי לא נטיתי מדרך האמת, ע״כ לא אניח לעצמי שלא אתפעל משום צער כלל, כי זה לי למטרת האמת, ולפי זה מה שבקש יעקב אבינו ע״ה — לחם לאכול וגו׳ לא מאהבת הלחם, אלא מאהבת השי״ת, וזה הענין בעצמו של מדרש: ויירא יעקב וגו׳ הנה הבטיחו השי״ת ״והנה אנכי עמך״ (בראשית כח:טו) וזה ודאי דרך נסיי, עם כ״ז לא הניח יעקב אע״ה להנהגת הנסיי, אמר (ברכות ד) ״שמא יגרום החטא״ לא כפשוטו שמא יגרום החטא שלא יקיים ההבטחה, רק שמא יגרום זה הענין — החטא פי׳ שלא יחטא עי״ז בשביל זאת, יען שאין לו שוב מקום מזכרת — היינו היסורים הבאים על האדם לעוררו, כי הובטח מהשי״ת, ולכן לא נהג עצמו על דרך בחינת הנסיי, (ואולי לא הובטח רק אם יתנהג עצמו על דרך הנסיי ולא כשיתנהג על דרך הטבעי) רק חלק לשתי מחנות, והכין עצמו לדורון ולמלחמה בדרך הטבעי, ולא היה אז הנהגתו מן השמים מובטחה שלא יארע לו שום תקלה, ולכן באו אנשים אצלו ואמרו לו מתנהג עמך כעשו וכו׳, ולכן היתה אצלו זאת מזכרת גדולה להיות לבו נשבר לתשועת השי״ת, (ולכן ניחא בזה שלכאורה קשה הלא לטובה אינו משתנה, ולמה היה ירא שמא יגרום החטא? אבל לפי הנ״ל ניחא, כי אולי לא בא הדיבור רק בדרך נסיי), ובזה ניחא שם המדרש שמסיק הכ׳ (ישעיה נא:יב) ״מי את ותיראי מאנוש ימות״ אדרבא הלא יעקב ג״כ נתיירא? אבל לפי הנ״ל ניחא, כי אחרי שהובטח לשמירה עם כ״ז בחר לו דרך הטבע שלא ימנע ממנו מזכרת היסורים כנ״ל, הרי לעד כי כל מה שירא מעשו הרשע, לא היה ממנו רק שבזה יבין שהקב״ה אינו מרוצה ממעשיו, כיון ששולח עליו את עשו הרשע, וא״כ מייסר הנביא שפיר: ולמה את תיראי מאנוש ימות ולא ממנו ית׳, והבן כי זה ענין נפלא.

והנה מלבד שזה הענין החומריי צריך לעבודת השי״ת כנ״ל, חוץ מזה מצאנו כמה ענינים גשמיים צריך לרוב חלקי התורה, כמו גמ״ח, צדקה, (ויקרא יט:טז) ״ולא תעמוד על דם רעך׳, גם להרביץ תורה צריך גשמיות רב, בלתי אפשר להסתגר בבית לעצמו לו, כמה מילי דעלמא צריך לקיום התורה, הגר״א ז״ל כתב במשלי: כי הדיין צריך לדעת הרבה מילי דעלמא, כמו צדדי הרמאות, וצריך שיצא הדין לאמיתו, וכאז״ל (ב״ב פט) ״שלא יאמרו אין אנו מכירים במעשיהם״, אבל האמת כך כי אף שכל הדברים האלו הבל או רע, עם כ״ז כמו רושם האפס ״0״ הנול, לא כלום הוא, עם כל זה כשיש על ידו לאחריו איזה מספר כמו ״1״ הוא מצטרף להנול, כן בזה כשעושה הכל בשביל תחילת המחשבה לשם שמים, הכל טוב, וזה הענין ביעקב אבינו ע״ה, כשהלך לבית לבן, שמתחילה היה סגור באהל, אח״כ כשהלך ללבן, ושם היה צריך להיות בעל עסק, וגם להתנהג לעומתו ברמאות, הראו לו מן השמים ״סולם מוצב ארצה״ (בראשית כח:יב) פי׳ מתנהג בבחינת ארציות ג״כ ולא ישומם מן העולם, רק יתיצב עם המספר ״1״ אחריו, וזה ״ראשו מגיע השמימה״ לא בשביל להרבות ממון, רק בשביל עבודת השי״ת, ובזה יהיה כל הגשמיות קדוש, וזה ״והנה מלאכי אלקים״ וגו׳ פי׳ הצדיקים נקראים מלאכים כנא׳ (דהי״ב לו:טז) ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים, ואמר כי הצדיקים עולים מתחילה להשיג מדרגת הפרישות, ואח״כ כשעוסקים בגשמיות, אשר זאת להם ירידה, אבל הכל בסולם הוא, כי זה בשביל עבודת השי״ת כנ״ל, והנה לדברינו אלה, הבעל־עסק יכול לקיים הרבה מצות, אך זה מכשול גדול בעירנו אשר אין הבעלי־בתים עוסקים בגמילות חסדים, ובאמת הם מוכשרים לזה יותר.

מאמר ק״נ

קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך (בראשית לב:יא)

לבני יקירי נ״ז נ״י כאור שבעתים תחי׳ לברכה סלה.

כבר כתבתי לך כמה צריך האדם להתלמד תמיד להיות בר־סמכא, כי זה כל האדם, ודי למבין מה שכתבתי בהמאמר ״הן צדק יהיה לך״, אבל כבר הודעתי כי האינו בר־סמכא לא יבין דבר, כי אם יבין דבר לאשורו, אי אפשר שלא יבוש ויכלם מאד מאד מזה, והבושה סימן יפה לאדם, פי׳ מפני שזה אות שנכשל בזה בכאב, ושוב לא יכשל עוד, והכתוב אומר (איוב כח:כח) ״וסור מרע בינה״, הרי כי ההיפוך, אות שאין לו בינה, כי הלב מבין לסור מרע, ולכן אמר (שם) ״הן יראת ה׳ היא חכמה״ כמו ״וידעת היום״, כי חכמה היא ידיעה, ״והשבות אל לבבך״ היא בינה, כי הלב מבין, ומדוקדק ״וסור מדע בינה״ נגד ״והשבות״ וגו׳ פי׳ להבין.

בקצרה אכתוב לך הערה איומה על עומק הדין, ושמחה נשגבה על שכר מצוה כי רבה היא, אין די להשתומם מזה כל ימי חיי האדם היותר גדול בעולם. עיין רש״י וישלח על הכ׳ ״קטנתי מכל החסדים״ וגו׳ כי במקלי, לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה אלא מקלי לבדו וכו׳ והנה בפסוק שלפני זה פ׳ י׳ פי׳ ״אלא כך אמר יעקב לפני הקב״ה, שתי הבטחות הבטחתני, אחת בצאתי מבית אבי (עי, בפנים דוקא) ובבית לבן אמרת לי שוב אל ארץ אבותיך וכו׳ (עיין בפנים), בשתי הבטחות אלו אני בא לפניך״ פי׳ להתחנן על נפשי אולי נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו. ויש להבין — איזה חטא עשה, הלא מסר נפשו לקחת מעשו הברכות למען טובת כלל ישראל, כפקודת רבקה: עלי אתאמר בנבואה וגו׳ (ת״א כז:יג) הרי מן השמים שלחו לו, וראיתי בילקוט: כשהלך אצל אביו היה צועק ובוכה וכו׳ הנראה, מפחד ״פן ימושני אבי״, ואח״כ הוצרך לעזוב בית אביו, אל לבן הארמי, ואח״כ עבד י״ד שנה, נדד שנתו מעיניו וכו׳, למען עשות נחת רוח לפניו ית׳, למען העמיד שבטי י׳, אשר בשבילם ברא ית׳ העולם. והנה תרי״ג מצות שמר, ואיזה לכלוך נתלכלך?

הנראה לדעתי הדלה משפט הכ, ״קטנתי מכל החסדים וגו, כי במקלי וגו, ועתה הייתי לשני מחנות״ כי עיקר יראתו היתה פן נתקרב עי״ז לאהבת ממון, כי צדיקים חביבים עליהם ממונם וכו׳ הכל לשם שמים, יש לנו הרבה דברים בזה, אבל חשש פן לא כיון המדה כחוט השערה, וראה מלוט כי אחרי גדולתו, כמו שביארנו כבר נתלכלך בחמדת הממון יותר מהמדה לפי ערכו הרם מאד, וראה מלבן כי נתלכלך בחמדת הממון, והרבה דברנו בזה חדשות בזה החורף, על כן היה מפחד פן נתלכלך ע״י עשרו, — והיותו עם לבן — כחוט השערה יותר מהמדה, כי אלה הדקות לא יודע לאיש, רק החוקר לב ובוחן כליות הוא יודע.

והנה יעקב אבינו לא אהב את בניו בשביל שהם בניו, אבל אהב אותם שהם אהובי ה׳, והראיה בשביל דבר קל שעשה ראובן הבכור שמדרך לאהוב, ועם כ״ז בשביל שטלטל המטה שלו, וכידוע — כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, בשעה שבירך את בניו, לבד שלא ברך אותו, אבל נטל ממנו מה שמגיע לו על פי דין. כמבואר בתרגום (בראשית מט:ג) לך הוה חזי למיתב תלתא חולקין, בכירותא, כהונתא ומלכותא, ובשביל פחז כמים, פי׳ הבהילות שלך, בפעם אחת הפסדת כל המעלות הנשגבות הנ״ל, (איום ונורא). ראה כמה דקדק יעקב אע״ה עם בנו, בשביל חסרון בהילות פעם אחת, נענש מאביו לדורי דורות, (איום ונורא, אם בעוה״ז הדקדוק נורא כ״כ, מה יהיה בשביל בהילות כמה פעמים ביום, וביותר בעבירות חמורות ר״ל, וביותר אם ישאר לאחר המות לע״ל ר״ל). הרי שלא התפלל בשביל שהם בניו, אבל בשביל שהם כלל ישראל, כדרך כל הנביאים שמסרו נפשם כל ימי חייהם בשביל ישראל, לתפלה ולדורון ולמלחמה, וא״כ מה הפחד הזה — ״קטונתי״, אבל מבהיל מאד הענין הזה, כי האדם היותר גדול אם נמצא בו חטא כל דהו, לא יועיל לו כל ההבטחות שבעולם.

ונוכל לקרב זאת אל השכל, הא למה זה דומה למי שאהוב למלך שהבטיחו בכל טוב, ואם אח״כ הולך ממנו ונתרחק ממנו, למי ייטיב? כן הקב״ה מבטיח למקורביו להיטיב, אימתי? כשיהיה קרוב לו! משא״כ חסרון כל־דהו, הרי נתרחק ממנו, כי להדבק במדותיו ציונו, והחסרון היפוך מזה, ונמצא כי נתרחק ממנו ית׳, ולמי ייטיב, ולכן משרע״ה שהקב״ה שלחו למצרים לפדות עמו ישראל, וכיון שבא למלון ונתעסק במלון תחילה, ומן הסתם כרגע היה טרוד מן הדרך, תיכף: ויפגשהו ה׳ ויבקש המיתו, ולא הועילו לו כל זכויותיו של כלל ישראל, למה? כי בשביל איחור הרגע הזו היה חסרון בזריזות ברגע זו, ונתרחק ברגע זו ממנו ית׳, ואז לא היה ראוי לפדות ישראל ברגע זו — ויבקש המיתו, וכיון שמל שב למדרגתו הגדולה, ושוב לא היה בו חסרון שום רגע כל ימי חייו. וזהו הענין שאין הקב״ה מיחד שמו על הצדיקים, בשביל הנ״ל.

וזהו הענין שכתבתי לך ״וסור מרע בינה״ כי האדם בטבע סמוך לרע, וצריך לסור ממנו, פי׳ להתרחק מן החסרונות, וזה אי אפשר רק ע״י השבה אל הלב, — ״והשבות אל לבבך״, ולכן כתוב ״לבבך״ לשון הרבה לבבות, פי׳ צריך להשיב אל שני הלבבות ימין ושמאל, פי׳ גם היצה״ר ישלים אתו ע״י השבה אל הלב בהשכלה וביגיעה, ועל זה סובב הולך כל ה״קבלה״ כמבואר בדברי אדוננו מורנו ורבנו לוצטו ז״ל. ולכן משה רבנו אחר עצת יתרו, וחשב שם ז׳ מדות בעצתו, ומשה רבנו ע״ה לא מצא רק ג׳, עיין בדברים ברש״י (שם א:טו) ונבונים לא מצא, כי ״וסור מרע בינה״ היא המדרגה היותר גדולה באדם, כי היא השבה לשני הלבבות כנ״ל והלב מבין, והוא ״וסור מרע״ פי׳ הריחוק וההסרה מהחסרונות לגמרי, עד שיצה״ר ישלים עמו, זה אינו מצוי כלל ולכן ״ונבונים״ לא מצא, וזה כפתור ופרח בכונתם ז״ל.

ועפי״ז אין חידוש שיעקב אע״ה פחד פן הותיר חמדה בחמדת הממון, הרי ראינו מה פסק נתן לבנו בחירו־בכורו ראשית אונו, מפורש נאמר עליו ״לך הוה חזי בכירותא כהונתא ומלכותא״ כתר כהונה של אהרן קדוש ה׳, כתר מלוכה של דוד משיח ה׳, ראה בני מה מדרגתו, ועכ״ז בשביל חסרון בהילות פעם אחת, נטל ההון העצום הזה לעד, ומה חידוש אם הוא פחד מחוקר לב ובוחן כליות, פן בחן אותו ביתרון חוט השערה חמדת הממון, ובפרט כי אדם גדול כלוט נכשל בזה, וכמו כן לבן, ולכן התפלל הצילני נא וגו׳ והתודה קודם — קטנתי כנ״ל. והבן להשתומם.

ומעתה ראה בני שמחת האדם להתבונן מזה ג״כ שכר מצוה כמה עצום הוא, נורא מאד מי יכילנו, אם חסרון כל־דהו של חמדת הממון יכול ליפול ביד עשו כל שבטי י׳, כלל ישראל ח״ו, ולא יועילו כל זכויותיו של בחיר האבות יעקב אע״ה, אם ח״ו בדין בא אתו, למה? כי זה החוט השערה שפחד ממנו, יגרום ריחוק ממנו ית׳, ואם כי ריחוק חוט השערה יגרום ח״ו כל כך, וא״כ מרובה מדה טובה לכה״פ חמש מאות פעמים, ובפרט כפי שאמרתי לך פעם בזה, מי יכילנו חוט השערה — קירוב אליו ית׳ יותר, מה שכרו, וראוי לקרות מאמר זה ״גילו ברעדה״. (אולי תשיג בנסיעתך לקנות ספר סמ״ק, ולטובה גדולה יחשב לי, אי״ה כשתבא לביתך צלחה, תקח עמך ספר מלות הגיון, עם הביאור החדש, כי אני צריך לו, וכבר ידעת כי ספר שיש לי הוא צרכי רבים, כי גם מהסמ״ק השאול על זמן קצר, היה תועלת גדול לרבים).

שלחתי לך מתנה מרובה המאמר הזה, כמדומה לי שהאדם כדאי לו ליתן בעדו חצי רכושו אם לא ישיגנו רק בזה, כתבתי זאת בדרך הפלגה ולא עפי״ד, רק לראות המתנות הגדולות שנתן לנו נותן התורה בחנם, ולא עוד אלא שנותן הרבה שכר בעד לימודה, היש חיך מתוק מזה, וכל זה המאמר כלול בדברים קצרים של חז״ל: שני בני־אדם הבטיחן הקב״ה ונתיראו, ואלו הם, הבחיר שבאבות זה יעקב אבינו דכתיב: כי יעקב בחר לו י׳, והבחיר שבנביאים זה וכו׳ דכתיב לולי משה בחירו וגו׳ ואעפי״כ נתיראו דכתיב: ויירא יעקב וגו׳ הבחיר שבנביאים דכתיב: אל תירא, ואין אומרים אל תירא אלא למי שנתירא״ עכ״ל חז״ל (ב״ר ריש פ׳ עו), הרי כללו כל הנ״ל, שמא יאמר מי שאינו רגיל במוסר, דוקא הם מחמת צדקתם פחדו בחנם, אבל מסיים שם המדרש ״אנו על אחת כמה וכמה״, הרי נסתרו דברי האינו רגיל במוסר. קראתי שמו ״גילו ברעדה״ כי הר״ן כתב על זה — פי׳ גילו באותו הרעדה, ולפי דברי המאמר מדוקדק ״ברעדה״, כי הרעדה א״א מבלי השבה אל הלב המבין, ואין שמחה גדולה יותר מזה. ע״כ. ונביא בזה דברים קצרים שכתב הרש״ז במ״א על ״קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, הנ״ל, וז״ל: קטונתי מכל החסדים — פי׳ לגוף, ו״מכל האמת״— פי׳ לנפש, שהודיענו האמת — דרך נלך בו, כן נראה לי פי׳ הפסוק, כי פי׳ ״מכל האמת״ קשה להולמו, ויעוין במפרשי התורה, ולדעתי הדלה נכון פירוש ההזה.

מאמר קנ״א

ויותר יעקב לבדו (בראשית לב:כה)

בפירש״י שכח כיס קטנים וחזר עליהם. (חולין צא.)

ענין (חולין צא) צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכן מעשה דאבא חלקיה (תענית כג) מ״ט כי מטא מר להיזמי והיגי דלינהו למאניה, אמר להו זה מעלה ארוכה. ובגמרא חולין קה. אמר שמואל אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא הוה סייר נכסיה תרי זמני ביומא ואנא לא סיירנא אלא חדא זימנא. מאי צדקות יש בזה לקרותו — חמרא? הענין, כי מדרך אנשי־צבא, כשהם במצב שקט, יוכלו לקחת אתם כמה בגדים שרוצים, משא״כ כשהם במצב מלחמה — אינם רשאים לקחת רק בגד אחד, כתנת אחת, להחליף, כדי שיהיו קלים ושלוים ללחום, והנה האדם העובד הגדול, הוא תמיד חרבו על ירכו במלחמת היצר ועבודתו ית׳, ואין לו רק מלבוש אחד כתנת אחת, פי׳ נזהר מאד שלא להשתמש מעוה״ז רק לפי ההכרח הגדול, כדי שיהיה שפנוי לעבודתו ית׳ וגם להרחיק עצמו מהצטרכות רב, שלא יפשוט ידו בגזל, כי כן דרך הצדיקים בורחים שבעים שערים של היתר, מפחד שער אחד של איסור, מרגילים עצמם הרבה בהסתפקות מועטה — כדי לברוח מחששא רחוקה של גזל ממש, כהרחקת האדם כמה וכמה מנחש הממית, בכמה ספקות יסתפק לשמור מהם, וכן שלא ליהנות מזה העולם יותר מדי, ולכן נשא נעליו בידיו כמו איש המלחמה אשר אין לו רק מלבוש אחד, וכשיראה שיוכל להסתפק בלא לבישת המלבוש, בודאי יסתפק — כדי שישאר שלם בשעת הצורך, הגדול ההכרחי מאד, כסכנת הקור הגדול, אבל כל עוד שיספיק לו בלא לבוש אף שיסבול מעט צעא, יסבול וימרנו למניעתו ממנו הצער הגדול יותר. וכן אבא חלקיהו הנ״ל היה ממש תמיד כאיש מלחמה — מלחמתה של תורה, והיה לו רק מלבוש אחד, וסבל מעט צער, והיה מוכן גם שיקבל איזה חבלה קטנה בלי סכנה, ושמרם ללבשם במקום סכנת קור גדול וכדומה, וזהו ענין של שמואל שאמר: אבא הוה מסייר נכסיה ב׳ פעמים ביום בשביל בחינת הזהירות לא להסתפק בהוצאה מועטת, כדי שלא יצטרך לבטל זמן יותר מההכרחי, וכענין מאמר החכם: ראשית הפרישות תיקון הפרנסה.

מאמר קנ״ב

ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ (בראשית לד:א)

בעזר השי״ת אערכה לכבודו הרם אצלי מאמר שלם נקרא ״עשה רצונו כרצונך״ נכבדות ידובר בו, אשר רחש לבי בשבוע העבר פ׳ וישלח ״ותצא דינה בת לאה״, הנה ידוע מאז״ל על מעשה דעכן: אמר הקב״ה: וכי דילטור אנכי, לך והטל גורלות, וא״כ טעמא בעי למה פרסם הכתוב מעשה דדינה, והלא גנאי הוא לה, ובפשוטו אפשר לומר, להודיע כמה הקב״ה מדקדק עם סביביו, כש״כ רש״י שם — בת לאה ולא בת יעקב אלא על שם יציאתה וכו׳, ועליה משלו המשל: כאמה כבתה (שבלאה נא, ותצא לאה לקראתו (בראשית ל:טז)) גם זה מוסר נפלא, הלא יציאת לאה היתה לדבר מצוה, להעמיד שבט בישראל, והראיה שזכתה בזה הלילה להוליד שבט יששכר, שבט קדוש ה׳, יששכר חמור גרם, ופירש״י חמור בעל עצמות סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינים אותו משאוי כבד, וגם מקרא מלא: ״ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה עשה ישראל״ (דהי״ב יב:לב) וא״כ מה חטא חטאה בזה? ואין לנו רק לאמר, כי לקחה עונת רחל, ואף כי מדעתה היתה, והנה גם רחל נענשה על זאת, אף כי גם היא לטובה נתכונה כמבואר ברמב״ן ז״ל. עם כ״ז אחרי שיש בזה איזה דקדוק, צאו וראו מה מאד גדל ענשם! אירע לדינה בתה ענין כזה, להבהיל ולהשתומם, ונגרם צער ליעקב אבינו ולבניו שבטי י׳, ולשתי צדקניות הללו, ושמעון ולוי נגרם להם שנכתב עליהם — ״כלי חמס מכרתיהם בסודם אל תבא נפשי״ ״בקהלם אל תחד כבודי״ מבהיל! ארור אפם וגו׳, היאומן כי יסופר, בשביל דבר קל כזה נענשו כולם כל כך, וגם שכל מי שיבא לפרשה הזאת יגרום לו צער, והכל בשביל חוט השערה הנ״ל, וגם לרחל הצדקת עקרת הבית נגרם לה עונש גדול כ״כ מבהיל! שלא זכתה להקבר עם יעקב אע״ה, אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה!

אבל יש לבו עוד כונה נפלאה, יסוד מוסר בתורה מזה. גרסינן בשבת קיח: ואמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן כד סיים מסכת עבידנא יומא טבא לרבנן, לכאורה מאי רבותא בזה כ״כ, עד דאמר תיתי לי? אמנם כלל גדול הוא בתורה וכדאי לומר על זה ״תיתי לי״.

הנה במשלי כג:יב ״הביאה למוסר לבך״ כתב הגר״א ז״ל על זה ״כי כל דבר שאדם מתאוה ומגמת נפשו אליה, אותו דבר מתקיים, משא״כ אם לא ייסר לבו לזה, אף שיעשנה לא יתקיים, לכן אמר שלמוסר הביאה לבך למען ינוח בלבבך ימים רבים, וכן אזניך תטה שיתאוה לרוץ תמיד לשמוע אמרי דעת עכ״ל. פי׳ כי ״הביאה״ קאי גם על ״ואזניך לאמרי דעת״, שג״כ יהיו בתשוקה דוקא, ואז יצליח ויתקים וכבר ביארנו כמה פעמים כי מעלת כנסת־ישראל היא הקיום והחוזק, כענין שנאמר ״אם חומה היא״ וגו׳, ומדברי הגר״א ז״ל הנ״ל ראיה מפורשת לדברינו, וכן ראיה מפורשת למה שביארנו ״לעולם ילמד אדם מה שלבו חפץ״ והקשינו אטו גם בלימוד יהיה בתאוה ורצון? ודברנו בארוכה כי החפץ והרצון הוא המתקיים, וכיון שיכנס בו חכמה יאהבנה, וכיון שיאהב חכמה, ישמור מה שהיא תצונו, ואז ישתדל לדעת צוויי החכמה, ולא מה שלבו חפץ, אבל חפץ החכמה יהיה חפצו ורצונו בכל לבבו, וזהו תכלית החכמה להיות חכם ושלם, ורוב דברינו נמשך למרכז הזה, וזהו כונת הכתוב ״והשבות אל לבבך״ — בדברים המתישבים אל הלב, כדי שיתקיים תמיד, ונמצא כי שורש עבודת האדם לחתור אחרי התבוננות המוסר בהשכל ודעת, כדי שיכנס בלבו חשק ורצון טבעי לדעת חכמה ומוסר, ואז דוקא תתקיים בידו התורה.

ומעתה נבין מה שנאמר בפ׳ כי תבא בתוכחה, ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב״ וקשה, אטו בשביל שיחסר חלק חסידות כזאת, יבא, ח״ו, תוכחה איומה כזאת, ולפי הנ״ל ניחא, כי יען שלא חתרו להשתדל בהתבוננות שכליות מוסריות, שיהיה רצון השי״ת בתורתו כרצון עצמו בתשוקה וחפץ, לא נתקיימה התורה בידם, וניטל מהם מעלת אום אני חומה, וממילא באו ח״ו לכלל התוכחה האיומה, ולכן בא הצווי לקרות ק״ש פעמים ביום ״ואהבת״ וגו׳, להזכיר האדם שיהיה סוף מעשה במחשבה תחילה, להרגיל הנער מנעוריו בהערמת מוסריות מושכלות, עד שיתחקה בלבו אהבת החכמה, ולא אהבת הבצע והכבוד הכלים והנפסדים מהרה, וירגיל עצמו באהבת החכמה הקיימת, כענין שנאמר בברכת השחר: ״וי״ר מלפניך וכו׳ שתרגילנו בתורתיך״, פי׳ שנתרגל שחכמת התורה יהיה מאוינו וחפץ לבנו, וכיון שנאהב חכמה נשמור צוויה, ואז ״ודבקנו במצותיך״, והסדר נכון מאד.

ועפי״ז ניחא לי מה שלא הבנתי מיום עמדי על דעתי, איך בא הצווי בכל יום ראשית דבר לקרות פ׳ ״ואהבת״ שהיא מדרגה גדולה שלא זכו אליה רק גדולי ישראל, אמנם לפי זה ניחא היטב, כי בא הצווי להתרגל תמיד להכיר כי העולם הבל הבלים, כי הם כלים ונפסדים, והיה כלא היה, וממילא לא ישים את מגמתו ותשוקתו להדברים הנפסדים רק בדרך ההכרח, וכל מה שיכניס בלבו ביטול דברים הנפסדים, יכנס לעומתו אהבת החכמה והמוסר הקים לעד, וממילא יאהב להנותן לו החכמה והמדע, כענין שנא׳: כי ה׳ יתן חכמה וגו׳ ולכן אז״ל ״את״ לרבות ת״ח, כי אוהב חכמה, יאהב לאדם המוצא בו חכמה, ולאט לאט יבא לאהוב הבורא את החכמה, והוא הבורא ית׳, וזהו סוף מעשה ע״י מחשבה תחילה — לבא אחרי סוף דבר, ולכן בא ״את״ לרבות ת״ח מקודם, כי האדם החכם הוא רואה אותו, ובטבע יאהבנו, ואח״כ נקל לבא לאט לאט — ה׳ אלקיך, ואז יתקיים תורתו בידו, כמו שביארנו למעלה ב״תחת אשר לא עבדת״ וגו׳, וזהו שאמר אביי ״תיתי לי וכו׳ סיים מסכת עבידנא יומא טבא״ למה? כי אני אוהב לומדי חכמת התורה, ושמחתם שמחתי, ומזה תקוה שתתקיים התורה בידו.

והנה לא צותה התורה לאדם לקיים התורה בכוח מלאכים, אלא בכוח אדם, ולכן בא הסיפור של שכם — לראות עד היכן פועל כוח התשוקה על האדם, עד שהשתדל שכל בני מלכותו ימולו בשביל תשוקתו לדינה, האם יתכן שהאדם ישתדל בדבר רחוק כזה, במצוה היותר גדולה, ויגזור שבודאי לא יעלה בידו לפעול דבר רחוק לסכן כולם, ועם כ״ז בשביל תשוקתו הבהמית עלה על דעתו זאת, וגם עלתה בידו, ובשיעור כזה צריך לעשות רצון השי״ת כרצונו, בהשתדלות רחוקה, ובתשוקה כזאת יאהב חכמה, ואז תתקיים בידו. ולמדנו עוד דבר נפלא מזה, כי באמת ההולך אחרי רצונו הבהמי כי לא לבד שהפסיד את עולמו הנצחי, אבל גם את עולמו בזה העולם הפסיד, כי רצונו הבהמי יטעהו וישחד אותו לתקוה של הבל שיעלה בידו לטוב, וכמו שקרה לי באחד שרצה לעשות עסק — אשר אם היה עולה לו כראוי, היה טוב מאד, ושאל לי עצה, והצעתי לפניו את ההשערות והחשבונות שאני משער לתוצאות השליליות לצד הרע ח״ו, אך אינני אומר קבלו דעתי, והוא מרוב תשוקתו להעסק, הטעתו התשוקה להשתדל כן בזה, והשתדל בזה בממון ובעמל, עד שראה בעיניו ממש כמו ששערתי, וכן קרה לי פעמים, ונמצא כי הרצון הבהמי לא לבד שלא יועיל, אבל מזיקו עוד, כי הרצון משחד אותנו, וזה שאנו לומדים ממעשה שכם, כי היה לו להבין למה רוצים שיהיו כולם נמולים, די ששכם ובית אביו לבד יהיו נמולים, אבל תשוקתו הטעתו להאמין דבריהם בפשוטו, הרי כי תשוקה הבהמית מטעה ומעורת עיני האדם, והנה זו התשוקה בעצמה אילו היה שכם מוציאה לפועל באהבת החכמה, היה בא לתכלית ההצלחה, ועכשיו בא לתכלית הכליון בזה ובבא הוא וכל בית־אביו. ומעשה רב ללמוד מזה גודל התשוקה באדם לקרב הרחוקות מאד מכוח התשוקה הרבה. והנה בזה היה בטעות השוחד של רצונו, על כן יחליף זה הכוח בעצמו בו לתשוקת החכמה, וזהו תכלית ההצלחה למעלה, וכמו שראיתי בראשית־חכמה (שער האהבה פ״ד) שילמוד אדם מאותו רשע להשכיל בצד הטוב, ברוך שבחר בהם ובמשנתם!

וכן בעשו הרשע להשתומם מאד, הנה כבר ביארנו במאמר אחד גדולתו של עשו, שנאמר: כי שרית עם אלקים ועם אנשים, הרי כי דמה אותו למלאך, וזה לעומת זה עשה אלקים, עשו וכל אלופיו בלי ספק הם מרכבה טמאה, ויעקב ובניו הם מרכבה קדושה, והנה עשו חכם גדול הלך לנקום מאחיו בשביל שנאתו המרובה, היאומן כי ישוחד אדם כזה בשביל מתנה קלה? אתמהה! וכבר הערנו מזה לראות מה זה המזיק היותר גדול לאדם — חמדתו! עד שאדם גדול כמוהו הוא עשו הרשע, שנא׳ עליו במדרש, שיעקב היה ירא ממנו מפני שהוא יושב בארץ־ישראל, וז״ל המדרש וישלח פ׳ ע׳ אמר כל השנים הללו הוא יושב בארץ ישראל, תאמר שהוא בא עלי מכוח ישיבת ארץ ישראל, כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו, תאמר שהוא בא עלי מכוח כבוד אב ואם? עכ״ל המדרש, ראו כמה האיש הזה עד שישיבתו בא״י היה ענין כ״כ, עד שיעקב אע״ה היה מפחד ממנו עבור ב׳ המצוות האלה, מן הסתם היה יודע יעקב שהוא עושה זאת בחשבון גדול כדרך הגדולים, כי דברים שאדם עושה בלי הרגש רק במקרה, לא למעלה יחשב, ולא לזכות יהיה לו, אלא ודאי בהרגש גדול עשה שני הדברים האלה, והמבין יבין להתפעל מזה מאד, להכיר גדולתו של עשו, ובפרט מישיבת ארץ־ישראל שהיה יעקב אבינו ע״ה מפחד ממנו, אשתומם מאד מגדולתו, וכבר ביארנו במאמר אחר גדולתו בדעת, ועם כ״ז שחד יעקב לעוור עיניו במתנה קלה, להשתומם כמה שפלות יש באדם, עד שגם במילי־דעלמא, יעוור רצונו את עיני החכם היותר גדול בדבר שעברתו שמורה בלבו, לנקום נקמת דמים ובהכנה גדולה בארבע מאות איש, ויש בדרז״ל שהם היו רק ראשי גייסות, ועכ״ז מתנה קלה קררה דעתו, לעשות שלום עמו, היש קלות הדעת יותר מזה? (וכל זה היה בשביל חמדת הממון, יצא לנו תוקף החטא של חמדת הממון, למה קשה כ״כ, כש״כ ברמב״ם הל׳ תשובה, ועפי״ז מבואר) ותהלה כי מצאתי ראיה במדרש וישלח פ׳ ע״ה, וז״ל: עמד וישלח לו דורון לסמות את עיניו, שנאמר כי השוחד יעור עיני חכמים, ואין חכמים אלא אדומים שנאמר והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו (עובדיה א:ח) עכ״ל המדרש, הרי מבואר גדולת חכמת עשו, ונסמו עיני החכמה שלו בשביל חמדת הממון במתנה קלה!

ועתה נתבונן בינה לשמוח בחלקנו במתת־גורלנו — בנתינת התורה, עד שמהדברים הנראים פשוטים, יש לנו לימודים מושכלים מכהים חכמת אנשים היותר גדולים, כמו לבן ועשו, ושניהם גלו ערותם בשביל חמדת הממון, ולמדנו התורה דעת באלה הספורים בדרך העברה, לימודים נפלאים בכוחות הנפש, להכיר סכלות היצר, כי מעשה תעתועים המה גם במילי דעלמא, וגם להודיע כמה גדול כוח התשוקה להוציא דבר לפועל ולקרב הרחוקות, והראינו עוד נפלאות כי זה הוא חמה שצדיקים מתרפאים בה ורשעים נדונין בה, שכם — היתה התשוקה הגדולה שלו גוררתו להביא עליו מות ואבדון עולם, וצדיקים המוציאים לפועל כוח התשוקה ההיא לחשוק חכמה, מתרפאים בה בזה העולם, כמו שמצינו ביעקב אע״ה שהוא החזיק את לבן בידו, פי׳ בחפניו, וגם את עשו בידו — בחפניו, עשה עמהם בחכמתו מה שרצה, כחומר ביד היוצר, וכך אמרו במדרש: לבן דהוא רבהון דרמאי יהביתי׳ בחפתי, בידי, לההוא גברא על אחת כמה וכמה, ואילו למדו לבן ועשו מוסר, היו נצולים מכל הנטיות האלה, ויעקב אבינו ע״ה שלמד מוסר, כמו שאמר לו לבן ״הגידה לי מה משכורתך״ ופי׳ הרמב״ן ז״ל: יודע אני שבעל מוסר אתה ולא תתרצה לאכול חנם, ראו מה הועיל לו מוסרו שהחזיק רבהון דרמאי בחפתיה, כי מוסר הוא צורת החכמה כש״כ במגדל עוז, ולכן אמרנו שהקדים שלמה המלך ע״ה ״לדעת חכמה״ ואח״כ ״מוסר״ כי הצורה באה אח״כ, כמו אגרא דשמעתתא סברא, והנה הסברא הלא באה אח״כ, וכן במוסר מתחילה החכמה, ואח״כ הצורה, דהיינו ״ומוסר״, והני שני רשעים הללו, לבן ועשו, אף כי חכמים גדולים היו, כמו שביארנו במקום אחר, אמנם כבר כתבנו למעלה ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה״ ולא הביאו למוסר לבם, פי׳ בתשוקה גדולה, כדברי הגר״א ז״ל, ולמה לא הביאו, כי לבן מצינו עליו שהיה חומד ממון, — והחומד ממון אי אפשר לו לאהוב חכמה בתשוקה, כי כוח התשוקה של חמדת ממון מפריעו מתשוקת החכמה, ועשו מצינו עליו שהיה בעל תאוה, — ״הלעיטני נא״, וכן חמדת הממון מן מתנת יעקב אבינו ע״ה כנ״ל, ולכן לא היה בידם להביא למוסר לבם, וע״כ חכמתם לא נתקיימה בידם.

ומה נמלצו עתה דברי בעל־הטורים הביא מסורה בפ׳ תולדות כז־ז הביאה, הכא, ואידך הביאה למוסר לבך וכו׳, וכתב כי אמרה לו רבקה: הביאה למוסר לבך, והיינו כי נסיון גדול היה זאת מיעקב אע״ה, ולכן אמרה לו הביאה וכו׳ שיהיה בתשוקה גדולה, הרי מפורש חיוב לימוד המוסר, וזהו ״עשה רצונו של הקב״ה כרצונך״ פי׳ כדבר שאתה רוצה מעצמך בו, ורצון עצמו הלא הוא בתשוקה נמרצה, כן נעשה רצון השי״ת, נשלם המאמר בעזרת השי״ת.

ועתה אחי ורעי האהובים, ראו נפלאות בדחז״ל, באיזה תבות הון כלול בהם, גם בדרך העברה ובפשוטו — אשרי חלקנו!!!

מאמר קנ״ג

ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו וגו׳ ויענו בני יעקב וגו׳ אשר טמא את דינה אחותם וגו׳ ויבזו העיר אשר טמאו אחותם (בראשית לד:ה, יג, כז)

ידידי יקירי הרב ר׳ ברוך נ״י מרקוס עם כל החבורה שלכם בירושלים עיר הקודש, יהי ה׳ עמכם ותתברכו ותצליחו מעלה מעלה.

מוצש״ק פ׳ וישלח, אודיע לכם מהם שדברתי היום שב״ק לפני אנשי שלומנו בבית התלמוד.

הנה מצאתי שם פ׳ וישלח (לג:יט): ״ויקן את חלקת השדה״ כתב ר״א אבן עזרא וז״ל: והזכיר הכתוב זה, להודיע — כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, מי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק עולם הבא עכ״ל הזהב של החכם הצדיק הנשגב הלזה, ואמרתי עפי״ז אשריכם אהובי, אשריכם שזכיתם לבנות בית החכמה — ״הן יראת ה׳ היא חכמה״ — בארץ ישראל, ובפרט בירושלים עיה״ק, בית שמגדלים בו יראת ה׳ היא אוצרו — מה שהקב״ה מחבב ומסגל באוצרותיו, צורת הבית היא עיקר החלק בארץ, חכמת נשים בנתה ביתה (משלי יד:א) הרי שעיקר בנין הבית, היא החכמה של הבית, זכות גדול הוא לכם! והנה זה כמה שנים אשר ראיתי בעקידה על פ׳ וישלח (לד:א) ״ותצא דינה בת לאה״ כתב באריכות, כי הכתוב הודיע, כי עיקר מה שחרה להם, על שטמא את דינה, והערנו על זה, כי לפי הטבע, ראשית דבר מה שאדם מרגיש בכזה, על כבוד־עצמם, עם בית נכבד הגדול שבעולם, בחיר האבות, תארע נבלה וחרפה כזאת, אשר גם לקטני ערך חרפה גדולה להם זאת, והודיע הכתוב כי לא על כבודם הקפידו, רק: כי נבלה עשה בישראל דיקא על כבוד ישראל חרה להם, וכן לא יעשה, כי גם אומות העולם גדרו עצמם מן העריות, וזה פרץ גדר, כפירש״י שם, וכן לקמן יג: ויענו בני יעקב וגו׳ אשר טמא את דינה אחותם.

והנה יש בר״ה ד: ר״א בר״ש אומר למה הזכיר הכתוב חג הסוכות הלא בו דבר אלא וכו׳, והנה גם בזה אנחנו תמהים, הלא בזה דבר, ולמה הזכיר אשר טמא וגו׳, אלא ע״כ בא להודיענו, כי אעפ״י שעסקו בדבר מרמה, אל תחשוב כי התערב בהם מחשבה על כבוד עצמם, והודיע הכתוב כי רק: על אשר טמא ופרץ גדר עריות, ורצו לדונם כדין בן נח, שאזהרתם זו היא מיתתם, ומה שדנו את כולם, כבר אמרנו על זה, והכל הולך אחר התכלית, ע״כ אין זה מרמה רק — בחכמתא כמבואר בתרגום. וכן בפעם שלישי לד־כז בני יעקב באו וגו׳ ויבוזו העיר, חשש הכתוב שלא נחשוב כי נתערב בה מחמדת הממון, והעיר הכתוב כי רק: אשר טמאו (לשון רבים) את אחותם, פי׳ מן הסתם כל העיר מורגלים בכך, דאל״כ היה ירא לעשות נבלה כזאת, וע״כ רצו לדון כולם על הפרצה הזאת, ולא בשביל חמדת העולם, וע״כ כונת הכתוב כן הוא בודאי, דאל״כ למה חזר: אשר טמאו, הלא בזה דבר למעלה, וע״כ כנ״ל להשמיענו, כי לולם יש להם חלק בזה כנ״ל.

ואמרנו, למדנו מזה, כי אחרי שהכ׳ משבח אותם עם מדרגתם הגדולה, שלא נתערב בהם תקות פרס, הרי חזינן כמה יקד בעיניו ית׳ לעשות דבר בלי תקות פרס, ומעתה מה יפה חלקכם בבנין בית החכמה, בלי תקות פרס, בודאי יהיה ה׳ בעזרכם בזה ובבא לעשות חיל.

ואם אמרתי לספר מה שדברנו כבר בפ׳ שעברה בענין חמדת הממון המטמאה את האדם, קצרה היריעה מהכיל, עיין ברמב״ם בהל׳ תשובה (ז:ג), ובכלל אומר לכם אחי אהובי, שכרכם ישגא מאד מאד, זכרו תמיד מא׳ ״אז נדברו״, ודי לשמח הלב ומחמת קושי הכתיבה ל״א, מחמת אי־בריאותי, אני מוכרח לקצר, אבל די בזה, ואל יפול לבבכם כלל על התנגדות הבלתי יודע, כי כבר מלאכי שלוח לכם באז נדברו.

והעיקר, להשתדל ללמוד מוסר בהשכל ודעת, והעיון בלימוד הלכה מועיל מאד, לעיין היטב במוסר, ואח״כ עיון המוסר מועיל להלכה, כאשר חברם יחד החכם מכל אדם שלמה המע״ה: לדעת חכמה ומוסר, פי׳ יחד דוקא. (וכן מצאתי בהגאון יעב״ץ ז״ל בספרו מגדול עוז, שיש לי, הוא בדף ק״ד ק״ה (כמדומה) תעיינו בו ותראו נפלאות ידבר על מעלת המוסר, לא ראיתי בספר אחד כמוהו). והנה במפטיר היום בחזון עובדי׳ א־ח נאמר: והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו וחתו גבוריך תימן למען יכרת וגו׳ והנה העיקר וחתו וגו׳ למען יכרת וגו׳, ולמה הקדים והאבדתי חכמים מאדום ותבונה וגו׳ אבל הודיע הכתוב כי ראשית מפלת האדם באבוד חכמתו, ואז שבקיה לרויא דממילא קא נפל והודיע לנו הכ׳ ראשית הצלחת האדם לבקש חכמה, וע״כ אנו מבקשים מקודם כל ״חננו מאתך דעה בינה והשכל״ ואח״כ — ״השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך׳, ואח״כ ״תשובה וסליחת עונות״, שנית, לשמוח בחלקו הטוב, מודים אנחנו לפניך ששמת חלקנו מיושבי ביה״מ וכו׳, ויש לנו בזה ראיה מפורשת מהלכה, כמה יתגדל הדבר שעושה בחביבות, אשתומם בזכרי זאת, ואפשר עוד חזון בל״נ. מאתי דושו״ט מברככם בכל טוב סלה.

רבים אוהבים יש לזהב וכסף, להשתדל אליהם ולעסוק בהם ולשמוח בהם, ולהתענג ולהתכבד. דורשי חכמה הרבה יותר מעטים המה מאוהבי כסף, ועם כל זה יש הרבה דורשי חכמה בכלל העולם, דורשי חכמת התורה עוד הרבה יותר מועטים יש בעולם שדורשים אותה ומתענגים בה, ולא עוד אלא שהם מבוזים בדורשי זהב וכסף, ואף בדורשי חכמה, עד שאמרו חז״ל: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, ועכ״ז הרבה יותר יש בעולם דורשי חכמת התורה מדורשי חכמת המוסר, ולמה זה, הענין הוא כך, כי האדם אינו עושה דבר מה שאינו מרגיש בו טעם גדול מאד, אמנם דורשי חכמה — לא ידרשו אותה רק המשכילים, אנשים אשר ימצאו בה טעם בחכמה. ולכן כל אחד ידרוש רק בחכמה שיש בכוחו להבין חין ערכה ויפעתה. ובדרישת החכמה ג״כ — בחכמה שהיא עמוקה מאד, עמוק עמוק מי ימצאנה, ימעטו הקופצים עליה, כי לא יכירו חין ערכה הרמה כי הלא חכמת אלקים היא, ואדם מה יבין דרכה. ונאמר באיוב כח:יא-כג: והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה, לא ידע אנוש ערכה ולא תמצא בארץ החיים, תהום אמר לא בי הוא וים אמר אין עמדי, לא יותן סגור תחתיה ולא ישקל כסף מחירה, לא תסולה בכתם אופיר בשוהם יקר וספיר לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז וגו׳ ונעלמה מעין כל חי וגו׳ עד אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה; ולכן יען כי היא רחוקה כ״כ ממוצא האדם, ע״כ מעטו הקופצים עליה, עד שאמרו ז״ל אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שמחמת התרחקותה ממנה אינם מוצאים בה טעם ומבזים אותה.

והנה לומדי תורה אף כי יש מעטים בעולם שמחזיקים בה, אבל הרבה יותר מעטים יש שמחזיקים בחכמת המוסר, ולמה? — כי בתורה יש חלק שלא לשמה, קרדום לחפור בה, או בשביל שיקראוהו ״רבי״, משא״כ ביראת ה׳ אין בה לא קרדום לחפור בה ולא בשביל שיקראוהו ״רבי״, נעו דרכיה וארחותיה אבלות מבלי באי מועד. והנה הכתוב אומר: ויאמר לאדם הן יראת ה׳ היא חכמה וסור מרע בינה (איוב כח:כח) ואמר עוד הכתוב (ירמיה ט:כב-כג): אל יתהלל חכם בחכמתו וגו׳ כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו׳. הרי ששני כתובים מעידים שיראת ה׳ היא החכמה היותר גדולה, ולמה היא מנודה כ״כ בעיני המתאים? אוי להם לבריות מעלבונה של יראה! וגם הכתוב אומק (ישעיה נט:טו): וסר מרע משתולל, הלא כתב למעלה: וסור מרע בינה, אבל יען כי היא עמוקה מאד, ואין בה קרדום לחפור, ולא בשביל שיקראוהו ״רבי״, ע״כ אינם מוצאים בה טעם כלל, ונעו מעגלותיה להם ולא ידעו.

ולכן אמרו חז״ל על הכ׳: והיה אמונת עתיך חוסן ישועות וגו׳ (ישעיה לג:ו), ואעפ״כ אמר אם יראת ה׳ היא אוצרו אין פי׳ אז נחשב לחכם, ואם לא לא (שבת לא.). ומעתה כמה יש לאדם אשר זכה להרגיש טעם ביראה, כענין שנאמר ״טעמו וראו״, כמה יש לשמוח בחלקו ולתת תורה אליו ית׳, אשר האיר עיניו להרגיש טעם בדבר הנעלם מעין כל חי. וההעלמה היא אות ומופת על רוממות ערכה, כמו שאנו רואים בכל החכמות כי מעטו הקופצים עליהם, וחכמת היראה כי היא יותר מעטה בעולם, מובן מזה רוממות ערכה, ואשרי לאדם שזכה ליכנס בה אף מעט. זהו כונת הכתוב ״חכמת ומוסר אוילים בזו (משלי א:ז) פי׳ חובבי חכמה יש בעולם, אבל חובבי חכמה ומוסר גם יחד אוילים בזו.

מאמר קנ״ד

בענין הנ״ל

ותצא דינה בת לאה וגו׳ לראות בבנות הארץ (בראשית לד:א)

מוצש״ק וישלח ז׳ לעשירי קדש, לבני יקירי נ״ז נ״י כאור שבעתים, אם אמרתי להודיעך מה שדברנו בש״ק העבר מן (בראשית לד:א) ״ותצא דינה וגו׳ בת יעקב לראות בבנות הארץ״ עצמו מספר כמו, אך בקצרה, הפסוק מגלה לנו כי לא הלכה לראות בחורים, אך כל האשם עליה רק (תהלים מה:יד) כל כבודה בת מלך פנימה, ולמה הלכה לראות וגו, ע״כ תומ״י נגזר עליה שיטמא אותה הערל הלזה, ועיין ברמב״ן שהיתה אלמנה צרורה כל ימי חייה, וזה פסק של כל ימי חייה בעוה״ז, ונוכל להבין כמה היתה סובלת בעוה״ב בשביל זה, למה? כי אדם מטמא עצמו מעט מטמאים אותו הרבה (יומא לט), ומעתה נביט אם היתה הולכת לראות בחורים, כמה היו מטמאים אותה, ומכש״כ שהולך לראות נשים, ולא רק פעם אחת רק כמה פעמים בחייו — כמה מטמאים אותו, ואפשר שזה בא לידה, כדי שעל ידה יתגלה גדר מטמאים אותו הרבה, וזה זכות גדול לה ולבית אביה למען יתלמדו אחרים גדר מטמאים אותו הרבה, כמו שמצינו במרים הנביאה אחות משה ואהרן, ונצטוינו לזכור מעשה מרים כל יום, הרי נתבאר כמה גדול כוח המתלמד, שהתורה לא חסה על כבוד הנביאה ועל כבוד משה ואהרן, ועל כבוד כל ישראל, רק למען מהם יראו ויתלמדו, וכן ממש מעשה דינה בשביל זאת, ועתה נראה כמה גדול כוח בית־התלמוד שממנו יצא בעזרת השי״ת מתלמדים, קצרתי מאד רק סמכתי על עיונך ותבין לפי בינתך, וכל שתרבה להתבונן בזה תשתומם מאד מאד כדבעי, ותראה כמה צריך האדם להזהר מן המטמאים אותו הרבה, ומזה נבין כמה גדול כוח המקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה כי מרובה מדה טובה וכו׳.

וישב

מאמר קנ״ה

וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו׳ (בראשית לז:א)

במדרש (ב״ר פד) אמר ר׳ אחא בשעה שהצדיקים יושבים שלוה ומבקשים לישב בשלוה בעוה״ז השטן בא ומקטרג (נו״א: בשעה שהשטן רואה צדיקים יושבים בשלוה ומבקשים וכו׳) אמר לא דיי שמתוקן להם לעוה״ב אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעוה״ז, תדע לך שהוא כן, יעקב אבינו ע״י שבקש לישב בשלוה בעוה״ז נזדווג לו שטנו של יוסף, מלת: ומבקשים וכו׳ צריך לפרש, הנה כתב הגר״א ז״ל כי יש שני מיני יצר־הרע מבפנים ויצה״ר מבחוץ, כדומה מי שהוא עצל ללמוד תורה, מי שהוא כוסף לדבר לשון הרע, מי שהוא כועס ומקפיד אף אם חביריו לא יביאוהו לזה, מי שהוא אכזר בטבע שלא לרחם על עניים חולים מדוכאים, זה נקרא יצה״ר מבפנים. יצה״ר מבחוץ, נקרא, מי שהוא בטבעו ללמוד, מי שהוא בטבעו — שלא לדבר לשון הרע על בני־אדם, אך כשהוא רואה כי מי שהוא לומד — אינו נחשב ואינו מכובד, ואיזהו מכובד מי שיש לו בגד נאה ובטן רחבה, וממילא רוצה ג״כ לחפש אחר זה, ומבטל בשביל זה מן התורה, וכשהוא בא עם אנשים ומדברים לשון־הרע, הוא בוש מלפרוש מהם — ויחשב בעיניהם לשוטה, כשרואה חברו מתנהג בקשיות ותרגז ארץ תחתיו, מבקש ג״כ להתנהג עם אנשים בקשיות ובכעס, כשרואה חבריו אינם מביטים על עניים, ומשימים יד לחוטם אצל ביתם ומשכנם, וגם אם בטבעו הוא לרחם, אבל מחמת בושה מהם — יעשה כמוהם, זה יצה״ר מבחוץ. והנה יש לזה מעלות וחסרונות וכן לזה כנ״ל. יצה״ר מבפנים מעלה — כי אם ילמוד מוסר על הנ״ל, ויבין כי לעמל יולד, וסוף־כל־סוף יוגרס בחצץ שיניו, שב ורפא לו, חסרון — כי קשה לו המניעה מעבירה המושרשה מבפנים. יצה״ר מבחוץ, מעלה — כי אינה קשה כ״כ המניעה, וחסרון — שיש לו להלחם עם כמה יצה״ר, כי כל איש הרע הוא לו גורם ליצה״ר, עוד דבר, כי יצה״ר מבפנים כשתעבור התאוה ממנו, ויראה על איש אחר — יבין כי רע מעשיו, ותקוה מזה שיבין גנות עצמו, אבל יצה״ר מבחוץ, כל מה שעושים, הוא נאה בעיניו ולומד מהם, מעלה ליצה״ר מבחוץ — שהכל צדיקים בעיניו. ולעומת כל אלה, יש ג״כ יצר טוב בפנים היינו הכוחות הטובים שיש לו בטבע בתוכו, יצ״ט מבחוץ — הטוב שמתלמד מזולתו, והנה כל אדם יש לו טוב ורע, והראיה שאנו רואים בנ״א יש להם בטבע (תכונת הטוב) ואחרים — בהיפוך, ובע״כ שלאחרים יש להם לעומת זה כוחות אחרים טובים, שאל״כ בטל בחירה השוה, והבן, אלא שהחכם מתחיל לעסוק בכוח הטוב ומתגבר גם הרע לטוב, כטבע העץ היבש ולח בצד, והכסיל אוחז ברע, ואע״ג שזה הטוב מוטבע ג״כ, עם כ״ז השקר מכסה אותו ומגדל צד ההיפוך כדאיתא במדרש (ילקוט שמעוני פ׳ נח מו) ביקש שקרא ליכנס בתבה ולא מצא בת זוגו, הענין, כי נח השכיל על כל דבר איך להשתמש בה, ועל שקר לא מצא מקום על מה להולמו, וזה ענין בת זוג עד שהפחתא הוא הפחות ורוצה להגדיל, נטל השקר שהוא מרחיב ומגדיל כל דבר שוא, (כונתו כי כל דבר ישיי מכוון להגדלת זולתו בתשמישו שבו, והשקר הוא ההיפוך להפחית כל יש בשוא ושקר ומחריב הכל בהיפוכו), והנה על פי רוב טבע הנמשך לבריות, להתלמד מהם, הוא טוב, והרע אינו נמשך למנהג בנ״א, וא״כ מי שיש לו יצה״ר מבפנים, הוא האיש שאינו נמשך אחרי מנהגי בנ״א, היה לו להיות נקי מן יצר הרע מבחוץ, ואינו כן, (הטעם שהרע הוא השקר מבלי אחיזה שימושית) ולא עוד — אלא מי שיש לו יצה״ר מבחוץ, כמו כן היה לו להיות יצר טוב מבחוץ להתלמד מאחרים הטוב שבהם, אבל אנו רואים כי כשיבא לרע (שבעצמו בו) יש לו דעה רחבה וקשה (ואינו מתלמד מאחרים לשנות דעתו), ולטוב שבו, דעתו קלה וקצרה ותבטל לדעת זולתו, והנה כל אדם בעיניו לאפס, ועם כ״ז - כל דבר שטות שהם עושים — הוא נמשך אחריהם, ומעתה אנו רואים שאנו בסכנה ר״ל מכל צד, כי מי שהוא עצמו חולה ג״כ די, ומכש״כ שהוא מונח בין חולים אחרים הרבה, אשר האויר מעופש ר״ל, וכשנעמוד על זה נמצא לעומת זה ברא ה׳ שני כוחות, כוח הבודד ופרוש מן העולם, נגד יצה״ר מבחוץ, וכוח המדיני נגד יצה״ר מבפנים להביט על טוב זולתו, אך בעוה״ר אנו מהפכים, ולעומת זה ברא ה׳ ית׳ תורה וטרדת הפרנסה, כאז״ל (אבות ב) יפה תורה עם דרך ארץ וכו׳ כי אע״פ שהיא קללה, עם כל זה מצד אחד היא ברכה, כענין שכתבו — כי כל ענין ה׳ ית׳ מסבב לטוב, אך שהחוטא יענש, אעפ״י שה׳ ית׳ מסבב לטוב, עכ״ז לא היה צריך לחטא, וכמו שסיבב במכירת יוסף לטוב, עכ״ז לא בשביל זה היה צריכים למכור אותו, וכן כזה, אף שאדם חוטא, עם כל זה מה שאמר לו ה׳ ית׳: בזעת אפך תאכל לחם (בראשית ג:יט) הוא ג״כ טוב לעבוד ה׳ ית׳ אם יקח האדם בגדר טוב, והוא, כי תורה היא רפואה ליצה״ר שמבפנים ויצה״ר מבחוץ, כי בראותו אזהרותיה לא יחטא, ובעסקו בה יתרחב שכלו הטוב ויתגבר הרצון הטוב, וישיג היצ״ט מבחוץ להתלמד מעשה הטוב זולתו, פרנסה הוא הטרדה מכנעת גופו, והוא רפואה ליצה״ר מבחוץ, ויצ״ט מבפנים, שלא יסתכל על שטות זולתו, וממילא ישאר כוחו הטוב על מעמדו, כאמרם (חגיגה יט): ״יאה עניותא לישראל״ היינו בחינת הטרדה — להסיר שטויות הנערות ממנו, וע״כ אמרו (אבות ג) כל הפורק ממנו עול תורה, ונשאר ביצה״ר מבפנים, ״נותנים עליו עול ד״א״, היינו ג״כ יצה״ר מבחוץ, ומעתה צריכים אנו לעשות רפואה, שבזה יוכלל רפואת יצה״ר בפנים ויצ״ט מבחוץ, היינו להתחבר בפסיקת דברים יחד — בעסק התורה ועבודה יחד, וזה הענין כי יעקב אע״ה היה יושב אהלים, ועדיין היה לו יצה״ר מבחוץ — כשיבא בעסק העולם עם אנשי בליעל עם לבן, מה עשה? נטל חלקו להיות רועה צאן וטרוד בעסקו נגד יצה״ר מבחוץ ועסק בתורה גגד יצה״ר מבפנים, אח״כ כשהלך מלבן וכבר השלים רפואת יצה״ר ביקש לישב בשלוה, כי חשב ששוב לא נצרך לזה, והשטן אמר כי אחרי שהוא מבקש לישב בשלוה, א״כ עדיין הוא קודם למדת השתוות (כונתו להשתוות כל המצבים בעוה״ז בתור הכנת הפרוזדור לטרקלין) ודו״ק, וזהו שאז״ל לא דיין לצדיקים וכו׳ ובאמת יעקב אע״ה רצה להיות פנוי לעסק התורה.

מאמר קנ״ו

בענין הנ״ל

מכתב שני להרב הנ״ל. בשבוע העבר נתכבדתי לשלוח לרו״כ מכתב נכבד לפי ערכו הרם, והנני עתה לברך על המוגמר, מה שזכינו לעמוד בשבת העבר פ׳ וישב על ידי מכתבו.

הנה אז״ל (מובא ברש״י שם) ״בקש יעקב אע״ה לישב בשלוה וכו׳ אמר הקב״ה לא דיין לצדיקים שמתוקנים לעוה״ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה״ז״, לא הבנתי אטו מגברא דלית לו קא־בעי? מממ״ה הקב״ה קא בעי! וכי לית לו להקב״ה לתת לצדיקים גם בעה״ז? וכי לאכול מפרי׳ ולשבוע מטובה הוה בעי יעקב לישב בשלוה? הלא להיות פנוי לעבודתו ית׳ הוה קא בעי!

והנה יעקב אע״ה כבר סבל הרבה, י״ד שנה למד בבית מדרשו של שם־ועבר, רצופות בלי הפסק רגע, גם בלילה לא שכב כלל, כנא׳ פ׳ ויצא: ״וישכב במקום ההוא״ פירש״י ז״ל, י״ד שנה שלמד בבית עבר לא שכב כלל שהיה עוסק בתורה, והנה כאן שכב על אבנים מראשותיו, ובבית עבר לא שכב כלל אפילו על אבנים, הישוער עמל כזה לייגע מחשבתו בעיון גדול י״ד שנים רצופות. עשרים שנה היה בבית לבן, רבן של רמאים, והיה אצלו עבד כ׳ שנה, כנאמר: הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני וגו׳, עבדתיך י״ד שנה וגו׳, ורמה אותו עשרת מונים, והוצרך להתרחק מבית אביו, אשר ביתו הרבה יותר מבית מלכים, כמו שאמר לו אבימלך ״כי עצמת ממנו מאד״, והוצרך להגלות מבית כבוד גדול, יותר ממלך, ובן בנו של א״א ע״ה, יהיה עבד עשרים שנה בבית רשע רמאי סך־הכל שלשים וארבע שנה, אח״כ הפחד מעשו שבא עליו בארבע מאות איש, ויש במד״ר כי הם היו רק ראשי גייסות, אח״כ ״ויאבק איש עמו״ היינו מלאך שרו של עשו, — ומה העוול אם רוצה לנוח מעט ולישב בשלוה? ואעפי״כ אמר הקב״ה לא דיין לצדיקים וכו׳ פי׳, כי לאדם קרוץ מחומר ידמה לו ויראה — כי הצרות של עוה״ז הנה צרות, והכל הוא מחמת שלא ראה צרות יותר גדולות, וגם הטוב של עוה״ז ידומה לו כי טוב הוא, והכל מחמת שלא ראה טובה יותר, אבל הקב״ה שהוא יודע מה הן — צרות של עוה״ב, ויודע מה הן טובות של עוה״ב, כמו שאז״ל (ברכות לד:): ״כל הנביאים לא נתנבאו אלא וכו׳ לעושי פרקמטיא לת״ח אבל ת״ח עצמו עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו״. הרי כי אחרי כל תוקף הידיעות שידעו הנביאים מעוה״ב, אין ידיעתם נחשב כלל לעומת כפי מה שהוא. והנה כבר ביארנו במכתב א׳, כי טובות עוה״ז ורעותיו, היא רק באמת לא יותר מרגע, וא״כ יפה אמר הקב״ה, שהוא יודע עוצם העונג של עוה״ב בכמות בלי הספק, וגם איכות הטוב בלי תכלית, אמר: אטו לא כדאי לסבול נשיכת זבוב קטן כרגע, בשביל שכר עצום ונורא מאד, אשר עין הנביאים ג״כ לא ראו מזה כלל, והנה מלבד שכר עצם המצוה, הלא נורא הוא, עוד יותר נורא, מי שעושה מצוה בעמל ויגיעה, כענין שכתבתי על ״הכותב ספרים ומשאילם״ (כתובות נ) הכותב דוקא בעמל, וכן אמרנו ״אגרא דכלה דוחקא״ (ברכות ו:) אמרנו בזה, כי מדרך המסחר, סחורה שאדם יגע עליה עד שמשיגה, אינו נוטל ממנה ריוח כשאר סחורות, רק כפול ומכופל לפי העמל שעמל להשיגה, ואם כך בבני אדם, עאחכו״כ להטוב ומיטיב בלי תכלית, נותן שכר לכל אחד ואחד, שכר המצות בלי תכלית, זולת זאת נותן שכר על העמל של המצוה, ואם עשה בעמל בלי שיעור מאד, הרבה יותר ישלם לו הקב״ה, ולכן אמרו ״אגרא דכלה דוחקא״ פי׳ כי היו רגילים לבא לשמוע קודם הרגל הלכות רגל, כדי שידעו לקיים הל׳ הרגל, והנה מלבד השכר שקבלו על השמיעה ועל הקיום של המצות אח״כ, זולת זאת שכרם הרבה ויותר הרבה, ממה ששמעו בדוחקא, פי׳ שהיו הרבה אנשים ועמדו בדוחק, ונמצא כי קנו הסחורה ביגיעה, ושכרם כמו כן היה הרבה יותר, עד ששכר השמיעה והקיום בלי דוחק, בטל לגמרי נגד השומעים בדוחק, הא למדנו כמה נתוסף שכר על יגיעה, אפילו רק דוחקא בעלמא, ומכש״כ היגיעות היותר גדולות, ולכן מדוקדק ״הכותב ספרים״ דייקא.

ומעתה יפה אמר שלמה המע״ה ״אף חכמתי עמדה לי״ (קהלת ב:ט), ופירשו ז״ל, תורה שלמדתי באף, פי, ביגיעה, היא שעמדה לי, לשלי תחשב.

ומעתה מובן היטב דברי הקב״ה, למה אתה רוצה לישב בשלוה, הלא אם תלמוד תורה ביגיעה ובאף, פי׳ ע״י טרדות עוה״ז, ותייגע לפנות דעתך לתורה ועבודה ע״י יגיעה, הלא שכר בלי יגיעה, בטל נגד שכר ביגיעה, ואיך תרצה להפסיד שכר נורא כזה, ונתוספה לו הוספה מעט כ״ב שנה אבל על בנו, עד כי אמר ״כי ארד אל בני אבל שאלה״ ועיין ברש״י, שגם יצחק בכה על צערו — חנם, ולא היה יכול לגלות לו, וביותר גדול צערו על שלא שרתה עליו השכינה, ויש לנו עוד לדבר בזה, אבל קשה הכתיבה.

והנה יעקב שסבל בימיו כ״כ צרות, כמו שביארנו, ועוד יותר ממה שכתבנו יש, ועם כ״ז שחק הקב״ה ממנו — מה שרצה לישב בשלוה מכאן ולהבא, ומעתה נוכל להבין מה הפסד מאד מאד של האדם, היושב כל ימיו בשלוה, ומה שכרו גדול של הכובש רצונו ושובר מדותיו, שזאת היא היגיעה היותר גדולה, מחלקם יהי חלקנו אכי״ר. א״ד ידידו דוש״ט מברכו ברוב עושר ואושר כל ימי חייו ויזכה לבריאות הגו״נ גם יחד כברכת...

מאמר קנ״ז

בענין הנ״ל

זה ימים אשר נתכבדתי להשיב לרום כבודו, תיכף ומיד כאשר קבלתי מכתבו הנכבד, ונתפעלתי מאד מאשר נתעורר מעצמו בדבר אשר שום אדם לא התעורר לדבר גדול כזה, לקנות לו בית, יתד במקום נאמן, בירושלים עיה״ק וזה שער השמים, לבנות לו מקדש מעט, כנאמר (יחזקאל יא:טז) ״ואהי להם למקדש מעט״ ואמז״ל (מגילה כט) אר״י אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבל. ואחז״ל (ברכות ח.) כי ״אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה״ ובפרט תורה ויראה גם יחד, — ״יראת ה׳ היא אוצרו״ (ישעיה לג:ו) וכמו שפירש״י ז״ל בשבת לא. וגם רוב החביבות של הקב״ה הוא ל״אז נדברו״ אף לשנים, כמו שנאמר (מלאכי ג:טז) ״אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו״ ומכש״כ יותר מעשרה ובירושלים.

והנה אף שהיה קשה לי אז הרבה הכתיבה ל״א, אמנם מרוב חביבותי אליו עבור זאת, עצרה לא יכולתי מלברכו ולהודות לרו״כ על התעוררותו בקודש בזה, ואיך לא יהיה חביב לי זאת, הלא מצינו מקרא מלא בדברי הימים א׳ יז:א ״ויהי כאשר ישב דוד בביתו ויאמר דוד אל נתן הנביא הנה אנכי יושב בבית הארזים וארון ברית ה׳ תחת יריעות ויאמר נתן אל דוד כל אשר בלבבך עשה כי הא׳ עמך״. ואח״כ נאמר ״לא אתה תבנה לי הבית״ כתב הרמב״ן ז״ל טעם על זה, כי המקדש צריך להבנות ברחמים ע״י שלמה בנו דוקא, כי על דוד נאמר: דמים רבים שפכת (דהי״א כב:ח), פי׳ של רשעים, אבל עם כ״ז לא היה יכול לבנות בעצמו את המקדש שכולו רחמים ולא דין, ואין לנו עסק בנסתרות, אבל עכ״ז מי בנה באמת ביהמ״ק הלא דוד, כי ע״י התעוררותו שהתעורר מעצמו על זה, — זכה שלמה בנו לבנותו, כי בלי התעוררותו מעצמו לא היה יכול ביהמ״ק להבנות, כמו שכ׳ לרו״כ במכתב העבר, מיעקב אע״ה בשם רש״י ז״ל.

וכן אמר הקב״ה אל דוד בדה״י א:ו ״בכל אשר התהלכתי״ וגו׳, ״הדבר דברתי את אחד שופטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים״, הרי בעבור שלא נתעוררו מעצמם, לכן לא נבנה הבית, ועתה כאשר נתעורר דוד מעצמו, זכה שיבנה ביהמ״ק ע״י שלמה בנו. הרי מקרא מפורש כמה חביב בעיניו ית׳ מי שמתעורר מעצמו, דאם לא כן למה כתוב כל הדברים האלה: הדבר דברתי וגו׳, אלא להשמיענו זה הכלל גדול בתורה, ויש לנו דברים ארוכים בזה, אבל קשה הכתיבה. והנה מה הרויח בהתעוררות — כל הברכות שכתוב שם מפי הקב״ה בארוכה, עד שזכה לכסא המלוכה עד עולם, היינו נצח, הוא ובניו ומשיח בן דוד.

וכן יעקב אע״ה, אילולא התעוררותו מעצמו לא היה זוכה להברכה שנתברך בשער השמים. הרי כמה חביבה עליו ית׳ התעוררות האדם מעצמו. — ואיך לא יהיה חביב מאד בעיני הדבר הזה.

ומזה עד נאמן לכל הדברים, אשר יתעורר האדם מעצמו, כמה יגדל שכרו, כי זה מורה על טוב לבבו, ורחמנא ליבא בעי, ובפרט בדבר אשר לא רבים יחכמו להבין יקרתו, זה אות נאמן על טובת לבבו.

והנה יש אצלי מאמר ארוך למען רום כבודו ערכתי אותו, כי נתרבה אצלי רום כבודו עוד הרבה יותר מקודם וטעמי ונמוקי עמי, כאשר ביארנו בארוכה למעלה, אמנם מקושי הכתיבה עדנה לא נשלם, ובין כך אתכבד לשלוח לרו״כ העתקה ממכתב אחד, מה שכתבתי זה לא כבר לנדיב אחד, אף כי קשה לי הכתיבה, אבל לא יכולתי לפטור א״ע מלהשיב לאיש אשר קבלתי טובה ממנו, ומאשר כי נכבדות ידובר בו, בענין מאז״ל: ״ביקש הבחיר שבאבות, זה יעקב אע״ה, לישב בשלוה, אמר הקב״ה לא דיין לצדיקים שמתוקן להם לעוה״ב, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה״ז״. ותמיד הייתי מתמה על זה אטו מגברא דלית לו קא בעי, ולכאורה הבחיר שבאבות היה כדאי לשני עולמות? והנה על פי מכתבי הראשון שכתבתי להנדיב הנ״ל, זכיתי לעמוד בפ׳ וישב על ישוב הדבר, תהלה, בטוב טעם עד שתהלה לכל חכמי לב אשר אצלנו בבית תלמודנו, עשה רושם חזק; אמרתי בל אמנע טוב מבעליו להעתיק לו בכתב את אשר דברנו ע״י מכתבי הראשון, ואחרי שראיתי כי רב תועליות יש בו, למאס חמדת עוה״ז ולקבל על עצמו עול מלכות שמים ביגיעה ועמל, בקשתי לא׳ מתלמידי להעתיק לרו״כ את מכתבי להנ״ל. ולדעתי, דברים נעימים כאלה יתישבו אל הלב גם לצעירי ימים כמו לבניו יח׳ בכל טוב סלה.

והנה עתה אוסיף מעט לכבוד חנוכה. כי הנה הב״ח כתב: ״יען כי נתרשלו אז בעבודה ע״כ נגזר לבטל התמיד, ואח״כ כשחזרו בתשובה ומסרו נפשם על העבודה הושיעם ע״י כהנים עובדי עבודת ה׳״. ומעתה אנו רואים כי בשביל ההערה שנתעוררו מעצמם רק חשמונאי ובניו לסכן נפשם על מקדש ד׳, נעשה נס נפלא לכל ישראל, וע״י חשמונאי ובניו זכינו גם אנחנו למצות חנוכה והלכותי׳. הרי כי הערת יחיד מטיבה לכל ישראל.

אלה דברי אוהבו מברכו בכל לבבו בהצלחת גופו ונפשו ברוב אושר ועושר למעלה למעלה, קרנו תרום בכבוד וצדקתו עומדת לעד, כברכת...

מאמר קנ״ח

ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר (בראשית לז:יא)

אור ליום ב׳ ויגש אחרון של חנוכה, לבני יקירי נ״ז נ״י כאור שבעתים תחיה לברכה סלה. באור ליום ה׳ העבר, אני עם אנשי שלומנו שמחנו תהלה בשמחת נס חנוכה, פרסומי ניסא עדיף אם אמרתי לבאר על הגליון את הדברים, קצר הגליון, ואח״כ בשבת מקץ אם אומר לתאר לך את גודל ההתפעלות שהיה לי מההערות אשר היה לי בפרשה הזו, וחשבתי את עוצם טובו ית, במתנת חנם שנתן לנו במתן תורתו, כל מילי דמיטב מדושן בעונג נשגב אין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכול לשמוע, ממש עם מדושני עונג, גם לפי הרגשי הדלה, אין בכוחי להעלות על הגליון מה שרחש לבי אז, מי יתן והיה לי תמיד כן, אז אדע כי חי אני, אשמח עתה בזכרי שמחתי שהיה לי אז, והנה נתאמת אצלי כמו חי כי מדת נושא בעול ע״ח, ממש הוא קנין התורה באופן שאחשוב כי מי שאין לו כוח לרדת לעומקה של הלכה, אי־אפשר בשום אופן בעולם, שיהיה לו כוח להיות נושא בעול עם חבירו, ולפי מצבי הדל — אשמח בחלקי שנתגלה לי סוד הזה שלא לחנם — שהתורה נקנית בהם (אבות ו), מקום הניחו לי ההדיוט — הראשונים אנשי שם, שלא שמעתי מהם בזה, זכור נא בני בזה במאמר ״כוח קנית החכמה״ הלא תבין זאת, ובשבת הזה הרגשתי עין בעין כי כוח דקות העיון מוסיף כוח בנושא בעול, ונושא בעול ע״ח מוסיף כוח ג״כ בדקות העיון, ויפה הרגשת במכתבך כי ההלכה ממאמר ״שכר מצוה״ בנויה על כוחות הנפש, וכן הראינו כמה פעמים, כמו בשבת דף י׳ כיון דזמנו כל הלילה אתי למפשע, ובחביות ובמשקים שיצאו מעצמם אסורים, ועצמו מספר המקומות המורים על זה, — כי ההלכות בנויות על כוחות הנפש, והנה כוח הנושא בעול וכו׳ אי אפשר להאדם להיותם בו בשלמות — בלי ידיעת כוחות הנפש, ולכן גם בעבור זאת יאות ליחסו לקנין התורה, ולכן יעקב כנא׳ שמר את הדבר על חלום יוסף, לא מאהבתו אהבה טבעית כפי שסוברים האנשים הפשוטים, אבל בשביל שמצא בו מדת נושא בעול במדה גדולה.

מאמר קנ״ט

בענין הנ״ל

זה הרבה פעמים אשר דברנו במעלת נושא בעול עם חבירו, וכי לא לחנם היא אחת ממ״ח דברים שהתורה נקנית בהם, כי תכונתה בנויה על כוחות הנפש עם כוח השכל דוקא גם יחד, ולא יועיל לזה מה שיהיה האדם רחמן בטבע, אבל צריך לזה השתמשות השכל, להתבונן מעצמו ולהעתיקם על זולתו, וכבר זכרנו מזה במאמר הכללי לכבוד חג הפסח ״את העני עמך וגו׳״ (כונתו במה שהביא שם מדברי רש״י ז״ל על הכתוב הזה בזה״ל: את העני עמך — הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני), והעיקר לירד אל הפרטים לתכונתם, והוא כענין אגרא דשמעתתא סברא, מה שדברנו כמה פעמים זולת זה היא כליל המעלות, ולכן היא הקדמה לתורה, כי התורה היא כליל המעלות לרמ״ח אברים ושס״ה גידים כידוע, ולכן נתנו חכמים מ״ח כללים אשר הם מסגלים כוחות האדם בכוחות נפשו ושכלו, כדי שיוכשר לקנין התורה, אשר היא כליל המעלות, ואחרי ש״נושא בעול״ אחת מהן, אין כל חדש שהיא כליל המעלות, ובפרט במה שנוגע לזולתו בין לגופו בין לנפשו. ולכן דברנו כ״פ שראשית הודעת תולדה של מרע״ה היתה ״וירא בסבלותם״ וכפירש״י שם, והיינו כי הי׳ מוכן להיות שליח להיטיב עם ישראל בגופם, להוציאם מסבלות מצרים בגופם, ולעבוד את האלקים בהר הזה, הוא הר סיני, לכן הודיעה התורה כי הוא האיש הראוי להיות שליח לישראל כי יש לו מדה זו ״נושא בעול ע״ח״, המורה על מעלת גופו ונפשו.

והנה במה אקדם את ה׳ על רוב חסדו שעשה עמדי פחות הערך, עני בדעת ובמעש יותר מדי, ״קטונתי מכל החסדים״ ־ פי׳ לגוף, ו״מכל האמת״ — פי׳ לנפש, שהודיענו האמת דרך נלך בו, (כן נראה לי פי׳ הפסוק, כי פי׳ ״מכל האמת״ קשה להולמו ויעוין במפרשי התורה, ולדעתי הדלה נכון פי׳ הזה). כי מצאתי בבעל הטורים בפ׳ מקץ על פסוק ״בטרם תבוא שנת הרעב״ וז״ל: ״וליוסף״ — ב׳ במסורה, הכא, ואידך ״וליוסף אמר מבורכת ה׳ ארצו״, כדאמרינן כל המשתתף עצמו עם הצבור בצרתם זוכה ורואה בנחמתם״. פי׳ כמו שכתב רש״י ז״ל שאסור לשמש מטתו בשנת רעבון ואנו לומדים זאת מיוסף אבל הוא קיים זאת מדעתו ושכלו, להיות נושא בעול עם חבירו כמרע״ה — ״וירא בסבלותם״, אף שהוא הי׳ בבית המלך, אבל למד את עצמו על דרך החנוך, להכיר צער זולתו. ״ויקשב ה׳ וישמע״ ונזכר לפניו ית׳, ובשביל כליל המעלה ההיא, זכה להיות מלך במצרים, להחיות עם רב, ולסלול דרך שיבאו יעקב ובניו במצרים בדרך כבוד, ולא בשלשלאות של ברזל כמו שאז״ל, וזה להיות שליח לישראל להנחילם הארץ, ולתת להם חיי נצח, נעימות בימינך נצח. צאו וראו איזה דרך שיבור לו האדם הוא להיות נושא בעול עם חבירו ותזכו לכל הברכות.

ואמרנו עפי״ז הוא ש״אביו שמר את הדבר״, היינו שידע את יוסף שהוא מצוין במדה הזאת, כי מה שהביא דבה על אחיו לאביו, הי׳ ג״כ בשביל מדה זו של נושא בעול עם חבירו, כי דאג עבורם גם לנפשם, ובפרט שהם שבטי י׳ כלל ישראל, וכמו שמצינו: כ״פ נלקה עקיבא בן יוסף על ידי והוסיף אהבה על אהבתי בי (ערכין טז:), (ויכול להיות כי שמעתי שעקיבא בן יוסף אשר הי׳ מהרוגי מלכות הי׳ גלגול מהשבטים ונתקן חטאם על ידו, ולכן נלקה כדי שיוסיף אהבה כו׳ ויתוקן חטאם מה שלא הוסיפו הם אהבה ליוסף) והכיר אביו ממנו שהוא דואג לטובת זולתו בהפרזה, ולכן ״ואביו שמר את הדבר״ שראה שהוא מוכשר למלוכה, כענין שהראינו בתוספתא ״ומה מלך שעוסק כל ימיו בצרכי ציבור״׳, הרי כי בחינת מלך להיות עוסק בצרכי ציבור ולכן מי שהוא יותר נושא בעול ע״ח, מסוגל יותר למלך. ולכן נצטוינו על כבוד המלך כי יש לו מעלה הרמה הזאת נושא בעול ע״ח כנ״ל, ולכן נצטוינו ״המורד במלכות חייב מיתה״, כי ענין המלוכה היא בנוי׳ על נושא בעול ע״ח בדרך פלא, כי המלוכה תתן עין השגחתה על כל עול להציל עשוק מיד עשקו, כענין שנאמר ״מלך במשפט יעמיד ארץ״ (משלי כט:ד), ואין לך נושא בעול ע״ח יותר מזה.

וזהו הענין שרצו גדולי ישראל כמו דהמע״ה ושהמע״ה להיות ״מלך״ ולא הבנתי תמיד, אטו כבוד רדפו החסידים האלה? אמנם מאשר באמת ממלוכה יכול האדם לבא לכל כתר המעלות, כי ירגיל עצמו להעמיד במשפט ארץ, והרי בידו להרחיב חכמה ולהאדירה ע״י בתי ספר, וכל עניני תיקון העולם, הכל בידי מלוכה. זהו כונת התוספתא ״ומה מלך שעוסק בצרכי ציבור״ היינו כנ״ל, בכל תיקוני העולם, ואין לך נושא בעול יותר מזה, וזהו כליל המעלות. לכן חשקו דוד ושלמה בנו יותר המלוכה למען לשאת בעול עם כל העולם וה״ז עיקר הליכה בדרכיו ית׳, להעמיד מצב העולם על מקומו. ולכן היושב בדין נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית.

וזהו טעם מה שעסקו אבותינו במקנה לרעות צאן כיעקב אע״ה ודוד, גם מרע״ה הי׳ רועה, היינו שרצו להרגיל עצמם לשאת בעול אפילו עם בע״ח וכש״כ עם אנשים בני גילם.

וזהו דאיתא במדרש פ׳ ומשה הי׳ רועה, וז״ל: ״ה׳ צדיק יבחן בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, הי׳ מוציא הקטנים לרעות כדי שידעו עשב הרך, ואח״כ מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואח״כ הי׳ מוציא הבחורים שהיו אוכלין עשב הקשה, אמר הקב״ה מי שהוא יודע לרעות הצאן, איש לפי כחו יבא וירעה בעמי, ואף משה לא בחנו הקב״ה אלא בצאן, אמרו רבותינו כשהי׳ מרע״ה רועה צאנו של יתרו ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לבריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני הצמא, עיף אתה, הרכיבו על כתיפו והי׳ מהלד, אמר הקב״ה: יש לך רחמים לנהוג צאן כך, חייך — אתה תרעה צאני ישראל, הוי ״ומשה הי׳ רועה״.

אחי ורבותי, התבוננו נוראות במדרש הזה ללמוד כמה לימודים נשגבים ממאמר אחד של מדרש. ראו דברים קלים שבני אדם מזלזלין בהם, ולליצנות יחשב זאת בעיני אדם, ואחרי שכונו בזה להתחנך במדת נושא בעול, זכו שני גדולים הללו למלוכה.

ועוד למדנו כי חנוך המדות צריך להיות בדברים קלים, קטני הערך, לבוא ע״י לכליל המעלות. — והנראה, כי הדבר הזה הי׳ חסר מהפילוסופים. ועוד — כמה יקד בעיניו ית׳ — החנוך.

ועוד למדנו כי כל ימיו צריך האדם להתחנך, כענין שאמרנו, ״חנוך לנער וגו׳ גם כי יזקין״ וגו׳ כידוע דברנו בזה. צאו וראו מי הם שני הגדולים משה ודוד והם עסקו בחנוך, ומה נאמר אנחנו.

ועוד ראו גלוי כי הדברים הקלים, שאנו אומרים תמיד להתלמד, לא קלים ממה, אבל המה עיקרי הדת. וזהו מה שאז״ל ״מאן מלכי רבנן״ (גיטין סב.), היינו כי הת״ח בדורות הראשונים, היו מתלמדין במדת נושא בעול ע״ח, להעמיד מצב העולם על מכונו, וזהו בחינת מלוכה, וזהו שמברכין על המלך ״שנתן מכבודו לבשר ודם״, כי נתן לו כוח בהחיצוניות של העולם הנעשים בגלוי, להעמידם על מכונם.

ועפ״ז ניחא מה שאמרו ״גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה״ (ברכות ז:), היינו כי ע״י השימוש, יתרגל בנושא בעול, וגם באהבת התורה, ויהי׳ ת״ח גמור נושא בעול ע״ח לקיום העולם, וזהו כליל המעלות.

ולכן זכה יהושע למלוכה כי לא מש מתור האוהל לשרתו, וכמו שהביא רש״י ז״ל כי בקש מרע״ה מלוכה לבניו. אמר לו הקב״ה כדאי ״שימושה״ של יהושע שיהי׳ מלך, פי׳ שהורגל בנושא בעול יותר, וכענין המדרש שלמעלה — שני גדולים משה ודוד כו׳.

מאמר ק״ס

ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם וגו׳ וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום (בראשית לז:ד)

יקירתך הגיעני במועדו, כבר השבתי לך עש״ק העבר בקצרה עם מכתב ידידי ר״ב נ״י, מאמר קצר בכמות ורב באיכות מאוד, לראות איך מילי דעלמא יתאימו עם מילי דשמיא כי ממקור אחד נובעים, אתמה עליך ב״י מדוע שלחת דעפעשע הלא אתה בעצמך כתבת לי שלא אכביד עלי בכתיבה אם קשה לי, ויותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, אכסוף מאד לכתוב לך ענינים נפלאים, אך מה אעשה ויד ה׳ היתה בי, יחנני ה׳ ויקרבני לעבודתו עוד.

מציאה גדולה מצאתי ב״י, ואתה הראשון זוכה בהמציאה היקרה, ראה לקבלה בשתי ידים לפועל ידים, תמיד הייתי אומר כי עם מי שהאדם מקורב יותר רוצה בתקנתו יותר, ולבו חרה לו יותר באם אינו מוצא בו תקנתו, אח״כ מצאתי בהגר״א ז״ל במשלי ושמחתי בזה, עד שזכיתי למצוא במדרש רבה בריש וירא פרשה נ״ד היא דעתי׳ דרבי יוסי בר חנינא דאמר כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה, אמר ריש לקיש תוכחה מביאה לידי שלום, והוכיח אברהם את אבימלך, היא דעתי׳ דאמר כל שלום שאין עמו תוכחה אינו שלום עכ״ל המ״ר, ע״ש. שמחתי כי מצאתי בו את מי שאני מוסיף אהבה אני מוסיף תוכחה. את המאמר הקדוש הזה של המ״ר הנ״ל כדאי לאדם הנלבב לקבל יסורים באהבה, יסרתני ואוסר נאמר בקרא (ירמיה לא:יז) יזכני השי״ת שיקוים בי ג״כ ואוסר אז טוב לי, שמחתי כי מצאתי המציאה אחרי כתבי לך התוכחה, זה לאות לי שאני דורש טובתך באמת ת׳ ואיני מותר לך כלום.

וכדי לברר הדברים ביתר שאת אכתוב לך מה שאמרתי בביתי על פסוק ולא יכלו דברו לשלום (בראשית לז:ד) ופרש״י מתוך גנותן בא לידי שבחן שלא דברו אחד בפה ואחד בלב, אמרנו מזה מוכח שאין להאדם להתחבר רק עם מי שיש לו השתוות כי עיקר האהבה נולדת מהשתוות, ואם אין השתוות אינה יכולה להיות אהבה שלמה, ולכן בשביל שחשבו עליו שהוא מוציא דבה עליהם ולא יכלו להשתוות עמו רחקו ממנו כדי שלא יבאו לידי שקר, וזהו דברי ריש לקיש ״כל שלום שאין עמו תוכחה אינו שלום״, ואינו כדאי להתחבר עמו ויהיה שקר, ורק ע״י תוכחה אם חבירו מקבל הרי יש בהם השתוות, ע״י תוכחה שמקבל, הוכח לחכם ויאהבך, והרי מובן היטב דברי המד״ר שהבאתי, תהלה אחשוב שבזכות שכתבתי התוכחה מצאתי תומ״י בשבת למחרתו את המ״ר הנ״ל, וזה אצלי ואצלך מציאה יקרה מאד. תחי, חיי נחת ושמחה סלה כברכת א׳...

מאמר קס״א

וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה (בראשית לז:לה)

נוכל להבין גודל העונש של חסרון ידיעה, ואין אנו צריכים לעונשים אחרים, ורק הוא בעצמו הוא העונש, הנה צרת יעקב אבינו ע״ה על אבדת יוסף בנו, היתה גדולה מאד מאד בלי תכלית, כי לא היה מתאבל עליו מטבע רחמי אב על בן, אלא היה מתאבל ״כי ארד אל בני שאולה״ (בראשית לז:לה) כידוע מאחז״ל (תנחומא ויגש יט) סימן היה לו שלא ימות בן בחייו ומה גם יוסף הנולד מרחל (תרגום אונקלוס על הכ,: ולקדקוד נזיר אחיו: וגברא פרישא דאחוהי) ומעשיו מוכיחים עליו, ומה גם כי זה היה אבל על כלל ישראל, ונוכל להבין גודל צערו ואבלו באין תנחומים, ובמה היתה זאת? מחמת מניעת כבוד אב ואם נענש בחסרון ידיעה — כי יוסף חי, והיה לו הצער הנורא הזה, ומה, — חסרון ידיעה זמנית, כי אח״כ הלא נודע לו, ורק נענש לזמן בחסרון רוח הקודש, והיה לו צער גדול כל כך, ומה עוד מי שחוטא בחסרון ידיעה נצחית כביטול תורה ושאר ידיעות ממעלות התורה, ובידיעת גדולת השי״ת, כל אחד לפי ערכו אשר היה יכול לדעת, וכהנה עוד רבות אשר נשאר האדם בלי ידיעה נצחית, ונוכל לשער מזה גודל העונש של חסרון הידיעה, וזולת העונשים הצדדיים כגיהנם וכדומה, היא גופה העונש היותר רב מכל, לדעתי הקלושה, — נורא ונשגב הוא.

מאמר קס״כ

ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני וגו׳ (בראשית לח:כו)

מכתבו היקר לי קבלתי במועדו, אשר דרש ממני... האם מלתא זוטרתא מה שאז״ל: ירד ר״ע אבינו מלכנו ונענה, ולדעתי הדלה מה שאמרו ״ואמר א״מ ונענה״ פי׳ במה שאמר א״מ — בשביל זה נענה, כי תפלת א״מ היא המועט המחזיק המרובה. ואבאר תחילה מה שדברנו אתמול בנוה־הקיץ עם ידידי מבית התלמוד, ואקצר מאד מקושי הכתיבה ל״א. יש בשמואל א׳ (יג:א) בן שנה שאול במלכו, ופי׳ רז״ל (יומא כב) כבן שנה שלא טעם טעם חטא. והנה שמואל היה אוהב את שאול מאד מאד, כמו שמצינו שם טו:לה ״ולא יסף שמואל וגו׳ כי התאבל שמואל אל שאול״ ואין כל חידוש כי אהב לו כל כך מפני צדקתו, כי היה כבן שנה לחטא, עד שאמר לו ה׳ ״עד מתי אתה מתאבל אל שאול ואני מאסתיו ממלוך על ישראל״ (שמואל א׳ טז:א) פי׳ רק ממלוך על ישראל מאסתיו ולא לגמרי; והנה מצינו בשאול, כאשר נאספו פלשתים להלחם בישראל שלשים אלף רכב, וששת אלפים פרשים, ועם כחול אשר על שפת הים לרוב, כמבואר שם שמואל יג יעו״ש בפנים דוקא: ״ואיש ישראל ראו כי צר לו כי נגש וגו׳ וייחל שבעת ימים למועד אשר שמואל, ולא בא שמואל הגלגל ויפץ העם מעליו, ויאמר שאול הגישו אלי העולה והשלמים ויעל העולה״ פי׳ העולה היתה להתפלל אל ה׳ לעזרתם מפלשתים כי קרובים היו, והעם נפץ ממנו ושמואל לא בא, והוא עדיין לא נסה במלחמה גדולה בעם רב כאלה, והעם נפץ ממנו, היש לפי דעת האדם אשמה עליו, כי הקריב העולה להתפלל אל ה׳ לעזרתם, והנה כאשר כלה להעלות העולה ״והנה שמואל בא, ויצא שאול לברכו, ויאמר שמואל מה עשית, ויאמר שאול כי ראיתי כי נפץ העם מעלי ואתה לא באת למועד הימים, ופלשתים נאספים מכמש, ואמר עתה ירדו פלשתים וגו׳ ופני ה׳ לא חליתי״ פי׳ לא התפללתי ״ואתאפק״ פי׳ רש״י ״נתחזקתי על רצוני, שהיה לבי אומר להמתין לך, ועל כרחי העמדתי את לבי ואעלה העולה״ עכ״ל רש״י.

והנה לפי דעת האדם הצדק אתו, ואדרבא כדין וכדת עשה, אחרי כי לא בא שמואל למועד הימים אשר אמר לו לעיל י׳.

התבוננו אחי בדברים האלה היטב, האיך יסכן כלל ישראל, אשר נגדו עם רב כחול הים, עם שלשים אלף רכב וששת אלפים פרשים, וחרב וחנית לא נמצא בידם, רק ביד שאול ובנו, והנה מעודו לא היה לו מלחמה, ולא חשב כלל על זאת, כי היה נחבא אל הכלים, וגם מבואר למעלה ט־כא ״ויען שאול וגו׳ הלא וגו׳ ומשפחתי הצעירה מכל משפחות שבטי בנימין ולמה דברת אלי כדבר הזה״, הרי כמה היה רחוק מדבר מלחמה פתאומית, ועם רב וגבורים עצומים כמו הפלשתים, וכל בני ישראל נפוצו מעליו וחרב וחנית לא היו ביד השש מאות איש אשר היו עמו, אתמהה, מה יעשה הצדיק הזה, אם לא יחלה פני ה׳, בתמיה, ואדרבא ״ואתאפק״ כתיב, התחזק ללכת נגד רצונו, אשר רצה להמתין על שמואל, ובע״כ כבש רצונו שלא להמתין עליו, והקריב בעצמו העולה לחלות פני ה׳, שלא לסכן כלל ישראל, ולפי דעת האדם הרי כדת וכדין עשה בזה לכאורה.

והנה ראו מה אמר לו הנביא שמואל אשר היה אוהבו כנפשו, מחמת רוב צדקת שאול, וכרגע נתהפך לו כאויב ואמר לו ״נסכלת לא שמרת את מצות ה׳ אלקיך אשר צוך כי עתה הכין ה׳ את ממלכתך אל ישראל עד עולם, ועתה ממלכתך לא תקום בקש ה׳ לו איש כלבבו, ויצוהו ה׳ לגגיד על עמו״ וגו׳ (שמואל א יג:יד) יעוין שם, היאומן כי יסופר! בחרדה גדולה כמו אז, והכל ברחו מפחד הפלשתים ורק הוא עם שש מאות איש נשארו, ושמואל לא בא, ואיך יכול לעשות אם לא יחלה פני ה׳ והנביא לא אמר לו בפירוש שכן צוה השם שימתין עליו שבעה ימים, ואפשר היה סבור שמדעתו אמר כן, ואחרי שלא בא בבקר, היה ירא שלא לחלות פני ה׳, ועם כ״ז, אחרי שאמר לו הנביא שימתין עליו שבעה ימים היה לו להמתין, והנביא יקריב העולה, ובשביל זה נקרא ״לא שמר מצות ה׳״ וה׳ קרע ממלכתו ונתנה לאחר בשביל דבר קל כזה לכאורה, ולא הועילו לו כל הזכויות שכתבנו הישוער עומק הדין, נעלם מעיני כל חי למעלה למעלה.

ועתה נתבונן בצדקות הצדיק הזה כאשר העיד עליו הכתוב כבן שנה לחטא, הנה עתה שכבר עלה לגדולה ונמשח למלכות מיד הנביא ואמר לו לעיל כ׳: כל חמדת ישראל הלא לך וגו׳ ועתה כשמעו מפי הנביא כי קרע ה׳ ממלכתו מעליו, לכאורה היה לו למות תיכף מכשורה הפתאומית הנ״ל משבץ הלב, ועליו על הצדיק הזה לא עשה שום רושם בלבול הדעת אפילו, כי אם היה לו בלבול מעט, לא היה לו שיעשה לו נס כזה לנצח מלחמה, כידוע, וכמובן להיודע מלחמת ישראל, אשר היה דוקא בקדושה ובטהרה במדרגה עליונה, כנא׳: ״מי האיש הירא ורך הלבב וגו׳״ היאומן כחות כאלה בין בשמואל ובין בשאול שלא נטרף דעתו כלל וכלל ועשה צווי ה׳ אשר משחו למלך.

התבוננו אחי בדרוש הנפלא הלזה בכל פרטיו, כי קשה לי להאריך עתה, וה׳ יקרבני לעבודתו וישלח לי רפואה שלמה בתוך כלל ישראל להתקרב לתורה ועבודה, אשר בעוה״ר רחוק אנכי מחמת אי בריאותי ל״א ולעזרתו נקוה, ואילו הייתי בקו הבריאות הייתי מרבה לכתוב לכם לפרקים קרובים, ולעזרתו נקוה.

והנה שאול בחיר ה׳ כבן שנה לחטא, ולכן היה אהוב לשמואל כל כך, ומכש״כ להבורא ית״ש והוא בחר בו, ועם כל זה לא הועיל אהבתו ולא מחל לו, ומן הסתם אי המחילה זהו טובתו, שלא להשאיר על העתיד, וזהו ״אבינו אתה״ ובכ״ז ״מלכנו״ ואינו מוותר כלל, ובשביל ההבנה הזאת נענה מן השמים.

והנה כאשר נתבונן בינה, נראה כאשר בא שמואל, וראה שאול כי לחנם התאפק וכבש רצונו, ולא המתין על שמואל, היה לו מיד להבין כי שגגה היתה מאתו, שחשב פן לא יבא, כי אחרי שהוא נביא נאמן לה׳, לא ישנה מכל אשר יצא מפיו, ובפרט כי היה לו להבין כי כל דבריו בזה מאת ה׳ היו, כי כן מצינו להלן טו־כג: ״כי חטאת קסם מדי ואון תרפים הפצר״, פי׳ מרבית הדברים למותר המה, כי בדברים לא ישתנה האמת מאשר הוא, וכן שם י״ג אם היה אומר תיכף: אמנם חטאתי, ולא היה רוצה להצדיק את עצמו כלל וכלל אף שעה קלה, והיה מבין כי שגגה היא, אולי לא אבד המלוכה, ושאול מרוב צדקתו היה קשה לו מאד מאד על חטאתו אשר שגג, ורצה להצדיק את עצמו כמחפש זכות על עצמו, שלא יחר לו על עצמו על חטאתו. ונמצא למדים מזה, כי לפעמים מרוב צדקת האדם ישחד את עצמו, לחפש זכות על עצמו, ובזה ינטה מהאמת, ע״כ חוב על האדם תיכף־ומיד לשום אשמה על עצמו ולהודות על האמת, ובזה יהיה קרוב להכיר האמת, וזהו כמו שהיה אומר אדמו״ר ז״ל תמיד: לא להניח לעצמו נגיעה משל צדקות, (ניט צו האבען א פרומע נגיעה). ותיכף, ותיכף כאשר אמר לו שמואל ״כי חטאת וגו׳ הפצר״ מיד הבין ואמר ״חטאתי״, וזהו ״ומודה ועוזב ירוחם״ פי׳ ומודה מיד. וזהו שבח יהודה שאמר תיכף ומיד ״צדקה ממני״ (בראשית לה:כו) וזכה בשביל זה ״לא יסור שבט״ וגו׳ ברכת יעקב ע״ה בפ׳ ויחי, הרי לנו ההפרש בין מודה מיד, בין לאחר שעה. נורא ואיום הדקדוק כחוט השערה, וגם אין תירוץ פחד ובלבול הדעת, היש פחד ובלבול הדעת יותר משש מאות איש נגד שלשים אלף רכב וששת אלפים פרשים, ועם רגלי כחול אשר על שפת הים, ועם כל זה לא הועיל לו כלום, וקרע ה׳ ממלכתו ממנו עבור דבר קל כזה, לכאורה לדעת האדם, שלא המתין עוד מעט על הנביא, ובפרט שאדרבא כבש רצונו, שרצה להמתין ועשה הפך רצונו, למען יחלה פני ה׳, ולא יסכן כלל ישראל, והנביא לא בא רק ככלותו להקריב העולה. והנראה עוד, כי האדם צריך להתלמד, שתהיה השערתו בדעה אמיצה וחזקה, כמו כאן, שהיה לו להבין בדעת חזקה בלי ספק כלל, — שהנביא יבא היום, ואם יאחר באותו היום, ואולי היתה לו זאת לנסיון, לאמת ברכת הזקן יעקב אבינו ע״ה ״לא יסור שבט מיהודה״. וכן מצינו בחטא העגל שבא השטן וערבב העולם והראה להם מטתו של משה רבנו ע״ה (רש״י על אתר), אבל היה להם לחזק דעתם באמונת נאמן ה׳, כי יבא, ואם יאחר לפי שעה. הרי לנו מדת מתינות עם ישוב הדעת יחד גם בעת הפחד והבהלה בגזרת מלך עליון.

הרחמן יעזרנו למצא דרך לכה״פ לעלות במסילה בזה, ובעז״ה אנכי המדוכה ומרוחק מתורתו ועבודתו רחוק מזה, לא מיניה ולא מקצתו, החונן יחנני לבא בדרכי החנוך.

המאמר הזה נפלא הוא מאד מאד ותעיין בו בפנים בס׳ שמואל היטב — וישתומם האדם ממנו.

מאמר קס״ג

היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה וגו׳ (בראשית לח:כה) ויוסף הורד מצרימה וגו׳ (בפירש״י בראשית לט:א)

להרב הג׳...

אמרתי לכתוב מעט לכבוד חנוכה, אמר הכתוב ״שמר תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום״ (תהלים לז:ז), בש״ק העבר פ׳ וישב, אמרנו דבר נפלא. בפ׳ חמישי פסוק א׳, ויוסף הורד וגו׳, הביא רש״י: ועוד כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך מה זו לשם שמים, אף זו לשם שמים, והנה בפרשה שביעי ויהי אחר הדברים האלה כתב רש״י: לפי שהרגילה אותה ארורה את הצדיק בפי כולם וכו׳, הנה נהפכה בשעה קלה מברוכה לארורה, למה? כי אחריתה לא היה טוב.

בא וראה מה בין ברי לבר חמי, תמר — בתו של שם היתה, ונוח לה לידון בשרפה ואל תלבין פני יהודה, וכמו שלמדו חז״ל מזה ב״מ נט, נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש וכו׳ מנ״ל מתמר, הרי כי אחריתה היה טוב, מה שאין כן ארורה זו, אשת פוטיפר, תחילתה היה טוב אבל אחריתה לא היה טוב, מי יודע כמה סובלת בשביל שגרמה לאותו צדיק לגנותו זה כמה, מה אבדה ארורה זו בשביל שלא זכרה אחריתה, הרי שעיקר לאדם לזכור האחרית שיהיה טוב.

וכן מצינו בחנוכה בטור סי׳ תע״ר ריש הלכות חנוכה כתב הב״ח בד״ה ומ״ש, וז״ל: אבל בחנוכה עיקר הגזירה היתה על שהתרשלו בעבודה, וע״כ היתה הגזירה לבטל מהם העבודה כדתניא בברייתא שגזר לבטל מהם התמיד וכו׳ וכו׳ עד וכשחזרו בתשובה למסור נפשם על העבודה הושיעם ה׳ על ידי כהנים עובדי העבודה בבית ה׳ כו׳ יעו״ש. והשתדלו בדבר ששגו לתקן העוות, והיה אחריתם לשם ולתפארת כהיום הזה.

והנה רו״כ היה ראשית כונתו לטובה, לקדש ש״ש בדבר שרבים מזלזלין בזה, היינו שיהיה בביתו... בית המוסר ג״כ, ויהיה קידוש השם בזה, שאדם נכבד גדול כמוהו, מכבד לימוד המוסר ג״כ, וכמו שמצינו ביצחק בילקוט וירא צ״ח, בא שטן אצל יצחק נדמה לו כנער, א״ל להיכן את הולך, א״ל ללמוד מוסר ובינה, למדנו מזה כי יש לנו לסתום פי המשטינים על מוסר, והנה שלוחא הוא דעוית, שלא יצאה מחשבתו הטובה לפועל ידים והנה כאשר כתב לי רו״כ שרצונו לתקן העוות, ויהיה אחריתו טוב כבחנוכה וכבתמר.

ויזכה שיהיה לו אחרית טוב לשם ולתפארת בעולם העליון כמו בחנוכה לכלל ישראל, ותמר זכתה ויצאה ממנה מלכות בית דוד.

א״ד מברכו ברכת שלום רב, ברכתו של הקב״ה, וג״כ הכתוב שהבאתי כי אחרית לאיש שלום, פי׳, איש שלום, היינו, שעושה בין גופו ונפשו שלום ויזכה לאחרית שלום.

מאמר קס״ד

איננו גדול בבית הזה ממני וגו׳ ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים (בראשית לט:ט)

ויגש ויחי ראשי פרקים. ויגש (בראשית לט:ט) איך אעשה הרעה וגו׳, הענין, כי יש הרגש ואח״כ יושר ואח״כ בא לידי יראה, מי שאין לו הרגש לא יבין מהו היושר, ומההרגש יבין היושר, וזהו: וכל אשר יש לו נתן בידי וגו׳ זהו הרגש טוב שלא להיות כפוי טובה, רק יכיר טובה, וזהו ענין נפלא כמה היה הרגשו חזק, אף שבאמת יוסף יותר עשה עם פוטיפר ממה שהוא עשה עמו, כי נתברך ביתו בגלל יוסף, וגם עבד באמונה מאד, ואיך לא יעזוב ביתו בידו — והוא לו עבד נאמן, האם יתפאר הסוס באשר אדונו מתקרב אליו ויושב עליו, והלא לטובתו עושה לרכוב עליו, כן הדבר הזה, ועם כ״ז מרוב הרגלו בהכרת הטובה — אז״ל (קהלת רבה ז) כל הכופר בטובתו של חבירו לבסוף כופר ח״ו בטובתו של מקום (עיקרו בפסיקתא רבתי יג) ולכן נזהר מאד להכיר טובה, ומההרגש הדק הזה בא להבין היושר גם במסתרים, ובמקום שיש בידו לעשות כרצונו, אבל הכרחיות היושר יבריחנו מבלי לעוות דרך היושר, ולכן אמר: ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, היינו היפוך היושר, ומזה כיון שיש לו יושר נגד אדם כש״כ נגד אלקים ית׳, בל יעבור נגד רצונו, כי אין זה מדרך היושר. להיות כפוי טובה נגד רוב טובותיו אתנו. ואמר וחטאתי לאלקים, וזהו תכלית היושר להיות שומע אל דבריו ית׳, וזהו תכלית המביא את האדם אל שלמות התכליתי הנעלה מאד, כי כאשר ישיג ההרגש ברוב טובותיו ית׳ העודפות על האדם, יבין מאד להכיר טובה ולא לעוות היושר נגדו, וכפי רוב ההכרה בטובותיו בלי תכלית כן יבין שלא לעוות היושר נגדו ית׳, ונמצא כי יתגדל להיות בעל יושר בלי תכלית, וזה ראש המעלות ותכלית השלמות אכי״ר לבא לידי בך. ונמצא כי יהיה בעל יושר גם אם יהיה בעל דעה ולא יחת מפני איש לעוות היושר, כי אין מי שיאמר לו מה תעשה — כמו מלך או שופט, אבל היושר ימנע בידו לעוות דבר, והנה נתחייבנו בזה ללכת בדרכי השי״ת, כי הוא ית׳ באמת לו הגבורה והממשלה, לא כן מלך בו״ד צריך לצאת ידי המדינה, כי המה המוציאים רצון המלך, משא״כ ממ״ה הקב״ה, כי המלכות שלך היא, הוא הנותן כוח וממשלה למדינה, ולא המדינה לו, ועם כ״ז יש לו יושר, וזהו (תהלים קמה:יג) ״מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור״ ועם כ״ז (שם) סומך ה׳ לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים, מצד היושר, וכמה יש עלינו להחזיק יושר גם במקום שיש לנו היכולת להיפוך, כי באמת היכולת שלנו אינו כלום וגם יש לנו לירא מפניו ית׳, והוא ית׳ אין לו ממי לירא — ועם כ״ז ישר ה׳.

מאמר קס״ה

ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים (בראשית לט:ט)

״ואיך אעשה הרעה וגו׳ וחטאתי וגו׳, הענין תמוה למה לא אמר ואיך אעשה הרעה הגדולה לאלקים? הענין על שני אופנים, האחד בהקדם גמרא מנחות צט: בא וראה מדת בו״ד מסית חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה, הקב״ה מסית מדרכי מיתה לדרכי חיים, בענין שברא הבורא עולמו, שהרע באמת גרוע כמבואר במ״א, אך צריך להיות דוקא פורש מיראת שמים, דאל״כ לא יועיל השכל נגד היצה״ר, ואלו השני ענינים מרומז בקרא (כונתו שבקרא מרומז הא׳ ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, והב׳ וחטאתי לאלקים היינו יראת שמים). ועוד כי אז״ל (סוטה לו) יוסף שקידש ש״ש בסתר הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקב״ה יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב״ה סוטה פ״ז ואלו נאמרים, הענין, במקום שתלוי ברבים ־ היצה״ר גדול מאד, ולכן צריך יותר עזר השי״ת, ולכן יוסף שלע״ע היה הענין בסתר, כי עדנה לא נגלה שכל השבטים שנאו אותו ולא היה היצה״ר גדול כ״כ, ולא היה צריך עזרה כל־כך — רק אות אחת, אבל יהודה היה אז זכות הרבים בגלוי, והיה יצה״ר גדול הרבה והיה צריך עזרה יותר, וזה וחטאתי וגו׳ פי׳ כדי כל אחסר לה־י׳ את שבטי י׳ אשר צריך לצאת ממנו ־ כתוב ברמז.

מאמר קס״ו

ויהי אחר וגו׳ חטאו משקה מלך מצרים והאופה לאדוניהם למלך מצרים (בראשית מ:א)

(ברכות כח.): כשחלה ר׳ יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו וכו׳ התחיל לבכות וכו׳ אילו לפני מלך בו״ד וכו׳ עיי״ש גמרא ברכות, הנה מתחילה דברנו כי האדם צריך לקבוע בדעתו ההשכל הזה, היינו כי כמו בעסק יש מי שדואג בטבע על להבא אם יהיה לו די מחיתו, ויש מי שאינו דואג בטבע מה יאכל למחר, אבל עם כ״ז גם מי שאינו דואג — עם כל זה הוא עוסק במו״מ על יום מחרת, יען כי הוא יודע בשכלו אף כי שאינו דואג — מ״מ הלא יבא יום מחר ויהיה צריך לאכול, ע״כ עוסק להכין מזון למחר גם בלי דאגה טבעית אבל בדאגה שכלית, וכן בעניני עוה״כ — הן אמת כי בזה חלוק מדאגת עוה״ז ששם הדאגה הטבעית למותר, אבל בזה היא העיקר, והיא היא שורש היראה, אמנם הוא גם האיש אשר לא הגיע עדיין לדאוג מיום הדין הבא — דאגה טבעית, אבל בהכרח ידאג דאגה שכלית כמו הסוחר הנ״ל המבואר למעלה, כי יום הדין לא יבטל ולא יאבד עבור חסרון דאגתו, ואדרבא יוסיף דאגה, והנה פעם אחת מצאתי בתוך פת לחמי קיסם עץ קטן, ואם כי היה נגדו — אבל עם כ״ז לא נעשה דבר להאופה, וגם היא לא פחדה עבור זה מעונש, והיה לי בזה מוסר גדול, היינו כי שר האופים נתלה עבור עץ שנמצא במאכל המלך, הרי כי מי שעושה דבר אשר כמעט אינו כלום נגד איש פשוט, אבל נגד המלך — דתו להמית, א״כ כמה יפחד האדם בקסמי־העצים הנמצאים בתוך קרבנותיו לפני מלך מה״מ הקב״ה, פי׳ בתוך עבודתו ובתוך מעשיו לפניו ית׳, פי׳ הדינים שעובר עליהם כמה פעמים בכל יום ר״ל, אשר מחויב תליה ר״ל מלפני ממה״מ הקב״ה, ועוד בזה, — הנה השר האופים אשר שגה — בודאי קרוב לאונס היה, כי ידע לפני מי הוא עובד, ובודאי נזהר מאד, אך עם כ״ז לפני עבודת המלך אין זה תירוץ, יען כי היה לו ליזהר הרבה, ומעתה נוכל להבין כי אנחנו בעבודתנו לפניו ית׳, אין אנו יודעים למי אנו עובדים, כי אין לנו עול מ״ש, וכמה אנו שוגים — והיה לו ללמוד ולא למד, וא״כ אין די באר כמה תליות ח״ו מחויב האדם לפניו ית׳ ביודעים ובלא יודעים כי הו״ל לידע, וזה הענין שהשיב להם ״אילו לפני מלך בו״ד היו מוליכים אותי״ שאני יודע לפני מי אני עובד ועכ״ז הייתי מתירא פן נתחייבתי בלא יודעים — כענין שר האופים, ועאחכו״כ כי לפני ממה״מ הקב״ה יש לי לפחד מלא יודעים אצלי ובאמת היה לי לידע, וזה עיקר בכייתי, נהי ביודעים נזהרתי, אבל בלא יודעים נעלמה מעיני כל חי, וזהו ענין הוידוי ״חטאנו לפניך״ פי׳ מרוב מיעוט יראתנו לפניך — התרשלנו לדעת. ודומה אצלנו כאילו לא חטאנו כלל, ובאמת לפניך הוא גלוי, כי אילו היה לנו יראת א׳ היינו לומדים הרבה יותר לדעת, וגם היינו מפקחים הרבה יותר על דרכנו להזהר מאד, כי דע לפני מי אתה עובד, וכמו שר האופים הנ״ל, ונמצא כי מכוח מיעוט היראה ודעת אלקים ית׳ יוכל האדם לעבור הרבה מאד על רצונו ית׳ בלי הרגש כלל, והוא כבר גם על דבר קל מחויב תליה למלך הכל ית׳ ועאחכו״כ על דבר חמור והרבה, ובפרט אין לך חמור כמבלי הרגש כנא׳: הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי, ונמצא כי זה וידוי גדול מאד, יותר מן פשעים וזדונות, והתבונן בזה מאד, כי רב הוא מאד, וקצרתי בזה הרבה, ומוסר נורא הוא.

מאמר קס״ז

ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי וגו׳ תשמע חלום לפתור וגו׳ ויען יוסף וגו׳ בלעדי אלקים יענה וגו׳ (בראשית מא:טו-טז)

העתקה חפשית ע״י אחד התלמידים. גרגיר אחד מהמשך הדברים של ליל ד׳ ויגש, יבואר בזה מופת כי יראה וחכמה אחת היא, ומי שהוא ירא גדול הוא גם כן חכם גדול. אנחנו נחשוב תמיד כי יראה וחכמה שני דברים המה, ומי שהוא ירא ה׳ גדול, הוא צדיק גדול, אך לא תואר חכם יהלמנו, כדומה איש אשר יברך מבורך, זה לאות, כי הנהו מקורב ורצוי לו ית׳, אבל האם גם נתברר בזה כי הנהו ג״כ חכם ונבון ויש לסמוך עליו בהנהגת בית מסחר גדול וכדומה, אמנם לא נשתרש בנו זה הטעות, רק מאשר נשכח מאתנו ברבות הימים כי יראה היא חכמה, והיראה איננה בפרצה לכל פושט יד ליקחנה בנקל להעשות ירא וצדיק בין לילה, כי אם להיראה יש מהלכים על פי דרכי חכמתה, ובזה אופן השגתה — להתחקות במהלכה ובקנית חכמתה, ומקרא מלא אומר הכתוב (איוב כח:כח) ״הן יראת ה׳ היא חכמה״, והנה נראה שם — יוסף שפתר חלום פרעה והודיעו אלקים עתידות, כאשר גם יוסף אמר (בראשית מא:טז) בלעדי אלקים יענה וגו׳ וגם פרעה השתומם עליו ואמר לעבדיו (בראשית מא:לח) ״הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו״ והלא הכירוהו רק לאיש אלקי אשר אך תואר צדיק וכדומה יהלמנו ולא תואר חכם ועוד יותר — למסור לו לכלכל ענין גדול, והנה פרעה אמר תיכף בשמעו פתרונו (בראשית מא:לט) ״אחרי הודיע אלקים אותך את זאת אין נבון וחכם כמוך״ ומסר לו תיכף הנהגת כל ארץ מצרים, ובעת כזאת יעשה לו למשנה למלך? מה יתרון חכמה מצא בו, הלא רק לצדיק ומקורב לו ית׳ ראה אותו? אכן פרעה היה חכם גדול, ואז היו עוסקים בקנית מעלות הרוחניות, רק שהיה האמת נעדרת מהם, והיו מוטעים בחשבם כי גם להמזלות כוח ויכולת להשפיע וכדומה, והעד, — עמלם בחכמת הכישוף שהיא חכמה גדולה כמבואר ברמב״ן, גם היה דרכם קרוב לדרך אברהם אע״ה שהודיע בתבל אלקותו ית׳, צדה ועשה נפשות רבות, ובמה? אם לא בחכמה! וממנו נתפרסם בתבל כי היראה מה׳ על חכמה היא בנויה, ולכן גם הם ידעו כי מי שהוא ירא גדול, לאות — כי הוא ג״כ חכם גדול, וכאשר ראה פרעה שיוסף מקורב לו ית׳ כ״כ, כמו שאח״כ ״אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת״ הרי יתרון לך ביראתך — באופן אחר, אין זה כי אם גם יתרון לך בחכמתך באופן אחר ״ואין נבון וחכם כמוך״ כי ״הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו״, ולכן בהכרח גם לך יתרון בהכשר ובסגולה להנהגת המדינה, ולכן ״אתה תהיה על ביתי ועל פיך יושק כל עמי וגו׳״.

מאמר קס״ח

בענין הנ״ל

אמרתי מבלי אתעצל, עוד פעם להודיעך מיקרת הדברים אשר הנחיל לנו הקב״ה בטובו במתן תורתו לעמו, הודיענו נפלאות אשר לא יסופר ולא ישוער למין אנושי אשר הלא בו״ד הוא, והנה הודיעה לנו התורה ״מעלת החינוך״ של זרע יעקב אבינו ע״ה נורא מאד, יוסף בן שבע עשרה שנה יצא מאביו, הכתוב קראו ״נער״, ויבא יוסף דבתם רעה אל אביהם, יותר מעשר שנים עמד בבית פוטיפר, שתי שנים בבית הסוהר, ויריצוהו מן הבור תיכף ומיד אל פרעה, תמורה כזאת — מן בית האסורים לבית מלך אדיר, לא פג ריחו הטוב מחינוכו של אביו, ואמר תיכף ומיד לשאלת פרעה: שמעתי עליך כי תשמע וגו׳ השיב לו בלעדי, תרגום — בר מן חכמתי, מי הכריחו לזה, וגם אפילו על פי מידת ענוה הלא פרעה הטעה נפשו ולא הוא, וגם מי הזכיר לו כי חכמתו הביאו לזה, הלא פרעה אמר לו שמעתי עליך וגו׳ והאמת כן הוא, אבל לא רצה פן יטעה פרעה שעה קלה — כחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה, ולא סבל זאת והשיב — בר מן חכמתי, לכאורה אין זה מכבוד המלך להשיב לו דבר שלא מענינא ששאל לו, אבל בשביל חשש פן יחשוב עליו כחי ועוצם ידי וגו׳ לא חלק לו כבוד, כיון שנוגע לכבוד השם ית׳ והשיב לו — בר מן חכמתי.

ולמד זאת מן התורה, פ׳ וירא יט־יג, ״כי משחיתים אנחנו את המקום הזה וגו׳ וישלחנו ה׳ לשחתה״, הדי שביארו דבריהם כי שלחם השם לשחתה, ולקמי׳ יט־כב כי לא אוכל לעשות דבר וגו׳ פרש״י זהו עונשן של מלאכים על שאמרו כי משחיתים אנחנו ותלו הדבר בעצמם לא זזו משם עד שהוזקקו לומר שאין הדבר ברשותן, ותמהתי הלא אמרו וישלחנו ה׳ לשחתה, ונזכרתי כי פעם ראיתי בספר החינוך להרא״ה ז״ל בהקדמתו כתב תומ״י כי לקח רוב דבריו מספרי הראשונים ז״ל, ותמהתי מה נזדרז כ״כ להודיע זאת בראשונה, ונתפעלתי מאוד מצדקתו בשביל שלא יטעה אדם אפילו שעה קלה שהם שלו, וע״כ נזדרז לכתוב מתחלה תומ״י בראשית דבריו, נשתוממתי על גודל צדקתו של הרא״ה ז״ל ואח״כ כאשר באתי לפסוק זה ותמהתי ע״ז נזכרתי מהרא״ה ז״ל והבנתי עפי״ז עונשן של מלאכים שהי׳ להם להקדים וישלחנו ה׳ לשחתה כי גדלה וגו׳, ואמרתי ע״ז אולי למד זאת הרא״ה ז״ל מהתורה הזאת ולכן יוסף הזדרז לומר בלעדי — בר מן חכמתי כנ״ל מהפסוק הזה.

והרבה יש לנו לדבר מחינוכן של שבטי י׳ אשר לכאורה נראה מפשוטן של פסוקים כאילו הי׳ רק מעשה חול בעלמא שנאת יוסף, ומצאתי ענין נורא בזוהר תראה רוממות מעלתם, והנה הכל הי׳ בשביל חינוכם הטוב של יעאע״ה, ובא וראה מה חינוך עושה, פרעה חכם גדול הי׳ כמו ששמעת כ״פ, והאות שהבין תומ״י לגזור כי אין חכם ונבון כמוך פרש״י לא נמצא חכם כמוך, ותומ״י נתן לו כל ממשלתו הרוממה בידו, והסיר טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף, וילבש אותו וגו׳ וישם רביד הזהב וגו׳, וירכב אותו וגו׳, יקראו לפניו אברך וגו׳, ולא די זאת, ויאמר פרעה וגו׳ ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו וגו׳, לא עוד אלא שקראו צפנת פענח תרגום גברא דמטמרן גליא לי׳, מאין זכה לכל הכבוד, אם לא ע״י חינוך, זה שכרו בעוה״ז, לעוה״ב איני יודע כמה, ואם תראה לשון הזוהר, משבטי י׳ תראה מה חינוכו של יאע״ה עשה להם.

מאמר קס״ט

אחרי הודיע אלקים אותך וגו׳ אין נבון וחכם כמוך וגו׳ ועל פיך ישק כל עמי (בראשית מא:לט-מ)

נהניתי ממכתבך, כי ראיתי שאתה אומר כי האמונה בבית החינוך תתברר כמו חוש. כן וכן הוא. רק ממה ששמעתם בזמן האחרון קודם חורבן בית גרובין, די להשריש באדם אמונה בחוש, ומזה הטעם כולכם מקושרים כ״כ ביפעת הבית, תהלה. ובפרט כל מאמר יש בכחו להשריש שרשים רבים ביסודות הדת במו חי.

והנה ״ממשפט החכמים להודות על האמת״ — מהאי טעמא, כי אחרי שנתברר לו הדבר כמו חי, אי אפשר לו שלא יודה ע״ז, אף שהוא נגד טבעו.

מי לנו רשע יותר מפרעה, והנה כאשר שמע פתרון יוסף נתפעל מאד מחכמתו ואמר ״אחרי הודיע א׳ אותך וגו׳ אין נבון וחכם כמוך וגו׳ ועל פיך ישק כל עמי״ (בראשית מא:לט-מ) וכן הי׳, כי כל מה שרצה יוסף עשה כאדם העושה בשלו, כמו שנאמר במקץ רביעי: ״ותרעב כל ארץ מצרים, ויצעק העם אל פרעה ללחם, ויאמר פרעה לכל מצרים לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו״, וכתב רש״י, שאמר להם למול עצמם, פי׳ לכל מצרים, ופרעה לא מחה בידו של יוסף, אדרבה צוה להם שמוכרחים הם לקבל גזירת יוסף, כי אין לו לבטל גזירתו.

ראו כמה משפט החכמים להודות על האמת, כי פרעה חכם גדול הי׳, וכן מצאתי ברמב״ן כי הי׳ חכם גדול — ״ואדמה כי הי׳ חכם לכבוד יוסף״ והבן, פי׳ לראות כי חכם גדול כפרעה, הי׳ בטל אצל עצמו לגבי יוסף, כאשר בא להלן, ומצינו עוד כשנתודע יוסף אל אחיו אמר להם: ״וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו וגו׳״ (שם מה־ח) וכתב האבן עזרא, זה לשונו: ״לאב, טעמו למורה, וכן אבי כל תופש״, ע״כ לשונו הזהב, פי׳ לדבריו כי פרעה היה חכם גדול ומבין ממעט הרבה, והבין חכמת יוסף כי רבה היא, והיה בטל במציאות נגד חכמתו, וראה כי יוסף ראוי למלוך ולא הוא, וממשפט החכמים להודות על האמת, אף (שהוא) נגד טבעו, אבל החכם יתברר לו האמת כמו חי, ואי אפשר לו לומר על חי שהוא מת, והבין כי יש לו להתלמד מחכמת יוסף כמו תינוק ונער קטן, כי הוא אב לחכמה כמו ״אבי תופש״, פי׳ שהוא המציא חכמת מוזיק, ונעשה לו כבן המתלמד מאביו החכם, כי הוא אבי החכמה, וזהו ״וישימני — פי׳ הא׳ — לאב לפרעה, ולאדון לכל ביתו״ כי הם לא היו חכמים כמותו, ולכן לא היה עלי׳ רק בחינת אדון, משא״כ פרעה הכיר יותר ונעשה עליו לאב, וכענין שאמרו ז״ל: ״כל המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו״ (סנהדרין יט:) — מדוקדק עתה מאד דז״ל, והיה בטל במציאות נגד יוסף, ומסר לו תומ״י כל הנהגת המלוכה, ולא הרים ידו ורגלו נגד יוסף, ״רק הכסא אגדל ממך״ — כי הבין שיוסף אינו רוצה כבוד.

ראו כח הטבע בחכם להודות על האמת, ולא היה מעצור נגדו, לישנא בישא של שר המשקים ״נער עברי וגו׳״, כידוע מאז״ל, ואף כי יצא מבית האסורים וכתוב בנמוסי מצרים וכו׳, ולא חקר עליו כלל מדוע היה בבית האסורים, והבין כי הוא לו לאב, ולו משפט המלוכה.

קצרתי מאד מה שלבי רוחש בזה, אבל די למבין, כי בלתי הודות על האמת, חסרון בחכמה הוא, ראו כמה גלה לנו הח׳ ראא״ע במלותיו הקצרות, שפתותיו דובבות בקבר, זכרונו לברכה.

ויגש

מאמר ק״ע

ויגש אליו יהודה וגו׳ ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני וגו׳. (בראשית מד:יח)

יקרתך הגיעני, נהניתי ממכתבך כי אזנים יש לך, ואמר דוד המע״ה ״נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך, אגידה ואדברה עצמו מספר״ (תהלים מ:ו) והנה אח״כ (שם כ:ז) מספר ״אזנים כרית לי״ והלא מספר?

אמנם יוסבר הדבר בדומה למי שיושב אצל אוצר המלך הסגור וחתום, מה הנאה יש לו, אמנם אם ימצא חן בעיני המלך יפתח לו פתח לאוצר להכניס ידיו בו. ככה התורה הנתונה לנו, אוצר בלום הוא, סתום וחתום למי שאזניו אטומות, ומי שמיגע עצמו לפתוח אזניו, שכרו הוא שהקב״ה כורה אזניו האטומות פותח לו פתח מאוצר החכמה, היא התורה. וכפי רוב הפתיחה שפותח אזניו, לעומתו יפתח לו האוצר, וזו היא הצלחה שאין למעלה הימנה.

ולכן אמר יהודה ליוסף ״ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני״ אטו המדבר לחבירו בגבו ידבר? עד שהוצרך לאמר — ידבר נא בעדך דבר באזני אדוני? אמנם על פי רוב — האזנים אטומות, וכמו הליחה הסותמת את האזנים — צריך לנקותה, ככה הוא ליחת אוזן, ואמר לו לנקות ליחת האוזן. (המאמר בשלמותו יובא בעה״י בסדר שמות פ׳ משפטים כא׳ בענין רציעת אוזן העבד).

מאמר קע״א

ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף אחיכם וגו׳ כי נבהלו מפניו (בראשית מה:ג)

נתעוררתי בזה החנוכה אל דבר, אשר זה כמה ימי חנוכה עברו עלי, ת׳, ולא עלה על דעתי להפליא במה שאני מדבר תמיד בכל שנה, ואיני יודע דברי עצמי (זה לאות על המבואר במאמר ״פסקי בעלי בתים״ בהשרשות ראשונות, ונפלא מאד מה שכללו חז״ל במלות קצרות: ״כל יום יהיו בעיניך כחדשים״ כי בל״ז יוכל לחיות מאה שנה, ולא יעמוד על דבר אף כי הוא פשוט, ע״כ מאמר המוסגר — כלל גדול למבין).

נפלאתי, מהו ביאור נוסח הברכה: ״שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה״, — מהו כפל הדברים. תמיה נשגבה בעיני, מדוע לא הרגשתי בזה עד היום הזה, ואני בעצמי כתבתי מאמר פסקי ב״ב, זה לאות על מאמר המוסגר שכתבתי למעלה.

וגדולה מזו מצאנו בפרשתא דשבועא דא ויגש, ענין מבהיל מאד מאד, בילקוט ראובני בשם תנחומא, ״ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף״ — כשאמר להם יוסף אני יוסף פרחה נשמתם, עשה להם הקב״ה נס וחזרה נשמתם, עוד שם בשם תנחומא ״בשעה שקראם יוסף והראה להם ברית מילה, בקשו להרגו, ובא מלאך ופזרם״ ע״כ מתנחומא, ראו נא אחי צדקתם כיון ששמעו ״אני יוסף״ פרחה נשמתם. גם יהודה עם כל גבורתם העצומה למעלה ראש, עכ״ז כיון שהכירו חטאתם, מפחד החטא פרחה נשמתם ועכ״ז כשהראה להם ברית מילה נתבלבלו מאד ונתעוררה בם השרשה הראשונה.

מעתה נבין אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר — וכל ימי חיי האדם צריך האדם לחשוד עצמו על השרשה הפראית מנעוריו. ובפרט מי שלא היה לו חינוך.

והנה ידוע כי כל חיי האדם הם נסים, אך נסים נסתרים, כש״כ הרמב״ן ז״ל בכמה מקומות. ונסים גלוים, לדעתי, הם רק אם הדור זכאים, ויש להם אמונה שלמה בהשגחה פרטית בכל דבר ודבר, וכענין שאמרו (חולין ז:) ״שקולו שקולו אין עוד מלבדו כתיב״, פי׳ אפילו כשפים שאז״ל מכחישין כוח כו׳, עכ״ז אין עוד מלבדו כתיב, ואז מראין להם נס נגלה מחמת חביבות, ובזכותם יתבוננו הדורות הבאים להבין, כי כל חיי האדם נסים, ורק נסים נסתרים, כי אין הדור זכאי לחביבות נס נגלה, אבל עיקר הנס להתבונן כי הכל נסים, ורק נסתרים הם, וא״כ הנס הוא ממש לדורות הבאים, כי הראשונים לא היו צריכים לחזק אמונתם, ורק חביבות הראה להם, משא״כ אנחנו צריכים הנס נגלה לחזק אמונה, וההתבוננות הזאת היא כמו חיה כאז כן עתה, לזה רמזו אנשי כנה״ג ״בזמן הזה״ דייקא, והנה אלו לא היה לנו רק נס חנוכה, אשר זה גלוי ומפורסם גם היום בין אומות העולם (כאשר ספר בני נ״י, כי כל ילדי בתי־הספר יודעים מהנפלאות שנעשו אז מקורות העתים, גם ספר לי ידידי רד״ד נ״י כי ראה חבור שלם מפרופיסור אחד, הגבורות שהראו בני חשמונאי, והחבור נקרא בשם ״חשמונאי״ כך שם החבור באריכות גדולה כל הפרטים) היה די לעשות את האדם למאמין שלם גם בנסים נסתרים תמיד. כ״ש שיש לנו הרבה והרבה נסים מאד, מפורסמים בכל העולם וגם נסים חיים וקימים גם כהיום הזה, יש לנו להתבונן תמיד בהם ולהיות נגד עיננו, ומזה נקבל עול מלכות שמים בשלמות וטוב לנו.

והנה מטבע האדם בימי נעוריו לחשוב הכל מקרה, ח״ו, ולא במכוון, כי האדם בטבעו רחוק לבקש סיבה מהמסובב והארכנו בזה ־ כי מה שנאמר: ״ואם תלכו עמי קרי״ (ויקרא כו:כא) פי׳ ר׳ יונה ז״ל, במקרה, והייתי סבור כי מחמת חטא ילכו בדעה כזה, עד שעלתה בידי כי אין זה מחמת חטא, רק טבע האדם בלי התבוננות מרובה — דעתו כן, והכתוב הזהיר לנו, אם תלכו עם הטבע הזה, ולא תתבוננו הרבה לעקור הטבע הזה, ממילא יבא לכל החטאים ח״ו, ומעתה הרי זה השרשה ראשונה, והרבה שמירה צריך להשרשה ראשונה, וזה כל האדם, להתבונן תמיד מהמסובב להסיבה ראשונה ב״ה, המסבב כל המסובב, וטוב לנו.

וביותר מבואר כמו שכתבנו ב״על הנסים״: ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה כהיום הזה, הרי כי להורות כהיום — נעשה זאת, ולכן אנו אומרים בכל יום: ועל נסיר שבכל יום עמנו, ואיה הם הנסים? אבל הם נסים נסתרים.

מאמר קע״ב

בענין הנ״ל

לימודים מיוסף שאמר לאחיו (בראשית מה:ד) ״אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי וגו׳״ כאילו לפזר מלח על מכתם, וכי לא ידע שיתבישו מאד, כמו שנאמר: ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו, ולכאורה אדם פשוט לא יעשה רציחה כזאת, ויוסף הצדיק יבייש כל כך את אחיו? אבל הדבר נכון מאד, כי אדרבא כיון בזה להקל מעליהם המשא הכבד התמידי, והוא במה דאמרי אינשי ״אין לאדם לירות האבק־שרפה האחרון שבידו בפעם אחת״ (די לעצטע פולווער דארף מען ניט אויסשיסען מיט אמאל) פי׳ כי מדרך האדם להזהר מעז־פנים מחרף ומגדף שלא יחרפנו ויביישנו באופן ממושך, משא״כ כשכבר חרפו וגדפו בפעם אחת הכל וגילה נבלותו כולו, אז אין לו כבר מה לפחוד ממנו עוד, וזהו כונת יוסף להקל מעליהם, כי באם לא היה מזכיר לפניהם בזיונם במה שעשו אתו, אז היו תמיד מתביישים וחוששים מפניו בכל פעמי פגישתם עמו שלא יבזם ויזכיר חטאם עמו תמיד, ולכן כיון לאמר להם בפעם אחת בפה מלא את המעשה שעשו אתו, ויתביישו בפעם אחת בהכרח, ושוב לא יחושו להתבייש מלפניו עוד. וזהו מענין הכתוב (דברים כט:ח) ״למען תשכילו את כל אשר תעשון״ וזה נכון ונפלא.

מאמר קע״ג

וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו וגו׳ (בראשית מה:ח)

כתוב זה התבאר בפ׳ מקץ מא־לט־מ. ובזה נביא מאמר אחר בענין זה כדלקמן: האדם נתבע לפי ידיעותיו, ע״כ צריך להתאים מעשיו עם ידיעותיו, ומדקדקים למעלה עם האדם שיש לו ידיעה יותר מזולתו, וע״כ אחז״ל (ב״מ לג:) מאי דכתיב: והגד לעמי פשעם (ישעיה נח:א) אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות, ויש לברר זאת בטוב טעם ודעת, במה שאמרו חכמי החינוך, כי המתלמד צריך לדעת ממלמדו שני דברים אשר המה יתנו לו עוז לקבל הלימודיות ממלמדו בשמחה ובחפץ הלב, והוא: אחד, — כי מלמדו חכם יותר ממנו, ויודע מה טוב לפניו יותר ממנו, השני, כי מלמדו דורש טובתו מאד, לא טובת עצמו, או כונה אחרת, אך להעמיד את המתלמד על גרם המעלות, וכשיבורר אצלו זאת בהכרה נכונה, כי הוא דורש טובתו וגם כי הוא יודע טובתו יותר ממנו בעצמו, אז ימסור עצמו לרבו בקנין ממש, ולכל אשר יצוה יעשה בשמחה גדולה, זה ברור. ועל כן אנו רואים כי אהבת הבן לאביו — אם כי הוא בטבע, ומה גם כי יכיר ממנו כי תמיד הוא דורש טובתו מאד, ועם כ״ז איננו אהבתו כ״כ גדולה, באשר על פי רוב — דרישת האבות לבניהם, המה רק על הצלחת הגוף, ואלה מיני ההצלחות מתחלפות לפי רצוני בני־אדם השוגים, כמו אם האב רוצה שישיג בנו הצלחת העושר ע״י מסחר וקנין, והבן רוצה להשיג עושרו זה ע״י דרישות חכמות מדעיות מעשיות, כמו מדע הרפואה או ההנדסה וכדומה, ולכן אין אהבתו לאביו כ״כ גדולה, כי לדעתו שאין אביו יודע אמיתת טובתו, ולכן האב החכם אשר ידרוש טובת בנו על הצלחת עושר הנפש, וילמדהו טוהר הדעת, כי אך זה הוא העונג האמיתי בזה גם כן, והבן יכיר היטב כי בסורו למשמעת אביו בזה, יחיה חיי נחת ועונג רוחני, אז אהבתו לאביו עזה בהכרה ובטבע, מאד, ע״כ אנו רואים עד כמה מתאים ההלכה עם הטבע, כמו, אבדת אביו ואבדת רבו, אבדת רבו קודמת (ב״מ שם), כי רבו הוא אביו באמת, כי הוא יודע טובתו האמיתית ודורש טובתו במלא אמיתתו, והנה לא לבד חכמי ישראל מבינים כן — אלא גם אצל חכמי אוה״ע נראה כן, הנה פרעה מלך אדיר היה, וחכם גדול היה ומסר א״ע ליוסף להיות סר למשמעתו, ממש כבן לאביו, מחמת כי בכל דבר ודבר בירר לו יוסף באופן אחר, עד שהכיר פרעה היטב כי הוא יודע יותר ממנו הרבה, וראה אצלו את אהבתו לזולתו מאד מאד, ולקח את יוסף לאב לו, כדכתיב: וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו (בראשית מה:ח), ופירש הראא״ע לאב למורה, כמו אבי כל תופש כנור ועוגב (בראשית ד:כא) פי׳ כי הוא המציא את החכמה הלזו, וע״כ היה אבי חכמה הזאת, וכן יוסף היה לאב לפרעה כנ״ל, ע״כ תראה סדר הכתוב: וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו, פי׳ פרעה בעצמו אחרי שהכיר בהכרה ברורה מיוסף כי הוא יודע יותר ממנו בכל דבר, ודורש טובת זולתו, וע״כ נעשה כבן אליו בטבע כנ״ל, אבל בני ביתו לא היו חכמים כמוהו, שם את יוסף לאדון עליהם בהכרח, שלא יעשו מבלי יוסף מקטן ועד גדול, בידעו היטב את חכמת יוסף, ודרש פרעה טובתם מה שטוב בעדם, וע״כ באה לנו המצוה הגדולה ״ואהבת את ה׳ א׳ בכל לבבך״ וגו׳ אשר לא תבא המדה הזאת באדם לאהוב אותו ית׳ רק אחרי הכירו גדולתו ית׳ ועוצם דרישתו טובת בני אדם, ובהכירו, ובידעו זאת, אז הוא מוכשר לקבל ממנו ית׳ הטובות הגדולות שאין למעלה מהם, ואך זה הוא רצון השי״ת שיוכל להיטיב עם בני אדם, ולעשות עמהם טובות גדולות ועצומות, ונמצא אהבת השי״ת מצוה גדולה ועושה בזה רצונו הגדול ית׳, וזהו ״אני ה׳״ ונקל להבין הפרש הידיעה מבורא לנברא, ועוד ״מלמדך להועיל״ (ישעיה מח:יז) הוא מבקש ודורש אך להיטיב עמך, וכמה אתה מחויב לקבל עליך עול מלכות שמים בשמחה, וע״כ מי שידיעתו יותר גדולה מוכשר יותר לקבל טובת השי״ת כנ״ל ולכן אם יסור מידיעותיו לעשות מה בהיפוך — יוכיחנו תיכף הבורא ית׳ שלא להרחיק ממנו ית׳ ולא יהיה ראוי להטובות הגדולות, ורצונו ית׳ אך להיטיב, וע״כ תראה כל הראשונים דקדק עמהם הבורא ית׳ על חוט השערה באהבתו אותם, ולא רצה למנוע מהם טוב כל דהוא, והנה יוסף אשר אמונתו היתה עזה מאד מאד, ואחרי אשר מסר לו פרעה המלוכה ושם אותו מושל על כל ארץ מצרים, והיה לו לאמר לאחיו — פרעה שם אותי לאב לו ולמושל במצרים, אבל הוא כך אמר ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו וגו׳ וכן להלן מה־ט מהרו ועלו אל אבי וגו׳ כה אמר בנך יוסף שמני אלקים וגו׳ ועם כל זה כאשר בקש את שר המשקים לזכור אותו לפני פרעה, והלא מותר לעשות מעט בדרך הטבע, וכן יעקב אע״ה העמיד מקלות, וגם אמרו: כי אם זכרתני וגו׳ והוצאתני מן הבית וגו׳, ואיך ידע יוסף לאמר כי בלי ספק יוציא אותו, אמנם יוסף ידע כי הוא עומד להיות מלך במצרים, כי החלומות הגידו לו, אע״כ כחוט השערה נתערב לו ברעיונו (כונתו לסמוך על השתדלות) ונענש שתי שנים. הרי לנו אם כי שהאמונה מבוררה לו יותר, ואם יסור ממנה כחוט השערה רק ברעיון, ולא יניח אותו הבורא ית׳, למען לא ימנע מעצמו טובותיו ית׳!

מאמר קע״ד

בענין הנ״ל

תעיין היטב במאמר כבוד חכמים, ועיין בגמרא מעילה י״ז בפנים (שם בגמרא: שאל רבי מתיא בן חרש את רבי שמעון בן יוחאי ברומי, מנין לדם שרצים שהוא טמא א״ל דכתיב: וזה לכם הטמא (ויקרא יא:כט) אמרו לו תלמידיו חכם (נ״א נתחכם) ליה בן יוחאי וכו׳) להשתומם, אם על רשב״י יהיה להם לפלא על דרש מועט כזה, אלא ע״כ שהבינו שזה הדרש מדרגה של חכמה היותר גדולה, עד שגם על רשב״י היה להם לפלא, ודנו כי נתחכם הרבה יותר מקדם, את הגרגר תמוצץ אותו הרבה ותמצא בו טעם, (שמעתי בביאורו בזה שכתב, מענין הגר״א שכתב במ״א כי שרש מלת חכמה, חכם, היא מענין חך, מקום מיצוי ומצוץ הטעם הכמוס בדבר מכללות מקורו השכלי וממצהו להרגשת החך ליותר ויותר, כענין הכ׳ בשיה״ש ה:טז: חכו ממתקים, ממתקים הרבה יותר ויותר, עד שממצהו לכלל: וכולו מחמדים, עד שברוב עומק הבחנתם במיצוי כוח החכמה והבינו לפלא עד היכן חכם רשב״י, וכמתבאר בדברי הגר״א במ״א שזה ענין הכ׳ באיוב כח:יא: והחכמה מאין תמצא, המיצוי מאין הכמוס) המשך המאמר: נפלא מה זאת כונה רצויה, את הדברים האלה אולי כדאי להראות את ידידנו וכו׳, והנני להוסיף מעט מה שדברנו בענין השכחה (כונתו למה שנא׳ ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו (בראשית מ:כג) ונאמר: ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו), והנה מדרך העולם היה לו לאמר: וישימני פרעה לאב לו ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים, אבל אמר וישימני, מוסב על ״האלקים״ שכתב למעלה, וכן לקמן (פסוק ט): ״כה אמר בנך יוסף שמני אלקים לאדון לכל מצרים״ ולא פרעה, אם כי פרעה מסר לו הממשלה, אבל ה׳ צוהו למסור, הרי כי לא בטח על השר, ועם כל זה נתוסף לו שנתים (בראשית רבה ט) הרי כי רק כונה מועטת כחוט השערה לא כיון המדה, ונענש על זה בשתי שנים בבית הסוהר, ומה שלא אמר לאביו — רק שמני אלקים לאדון לכל מצרים ולא אמר: לאב לפרעה וגו׳ דברנו על זה, ואין די באר, הרי כמה צריך האדם למסור כל עניניו לשמים וטוב לו.

מאמר קע״ה

וירא את העגלות וגו׳ ותחי רוח יעקב אביהם (בראשית מה:כז)

ביעקב אבינו ע״ה נאמר: ותחי רוח יעקב אביהם (בראשית מה:כז) ות״א: ושרת רוח קודשא וגו׳ הדמיון בדומה לזה, כמו המים המקיפים בית, כשימצא איזה נקב, תימף יבאו ויזרמו המים בבית, כן היה תמיד ביעקב, שהיה מוכן לרוח הקודש גם בימים שהתאבל על יוסף, ולא היה בו באבלות שאר בני־אדם, רק התאבל בחשבון והכנה הקודמת, ורק נשתנה הענין כפי החשבון משמחה לאבל כפי ההכנה, ומצב העצב מונע מנבואה, כי סגולת הנבואה אחז״ל בה (שבת ל) אין השכינה שורה מתוך עצבות וכו׳ וכשנשתנה הענין לפי ההכנה מאבל לשמחה, וסר מצב העיכוב והמניעה, אבל ההכנה לנבואה לא סרה ממנו, ונפתח הנקב ובאו המים הסובבים את הבית, וכן בזה הוסר מצב המניעה הסתימה לההכנה, היינו העצב המעכב להנבואה הסובבת בו, ובאו כמים השוטפים הכנת רוח הקודש והנבואה אשר היה ביעקב אע״ה, אשר לא סרה מאתו אף רגע, והבן. ומתוך הדברים נשכיל, כי כל ענין הנעשה בחשבון, לא יפול השתנות, רק כפי המקבל, וההשתנות מצד המקבל ונכון הוא.

ויחי

מאמר קע״ו

ויחי יעקב וגו׳ ויהי ימי יעקב וגו׳ שבע שנים וארבעים ומאת שנה (עיין בבעל הטורים)

הנה מצב בריאותי, תהלה, אני שמח בחלקי, כי חסדי ה׳ לא תמו, ואין אני מתאונן ח״ו על מצב בריאותי, ״כי מה יתאונן אדם חי״ (איכה ג:לט) ודרשו חז״ל (קידושין פ:) מה יתרעם אדם על מדותיו של הקב״ה — די שהוא חי, כלום גבר על חטאיו. ואין פי׳ כלשון בני אדם, ישמח באותו המעט שנתתי לו, כי גם זה למותר הוא, אבל פי׳ די, הוא כמו ״אילו לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פ״א בחודש, דים״, שפי׳ כי שכר עצום מוכן להם גם בעד זאת, וכן בזה כונתם ז״ל, החיים שנתתי לו מתנה מרובה הוא מאד, כמאמר החכם ״אין יוקר כיוקר הזמן״. ומה שאני כותב מאי־בריאותי ל״א, רק להסיר אשמה ממני, מה שאיני יכול לדקדק בכתב לפי ערך רו״כ, וגם להודיע כמה יקר אלי כתיבת המאמרים, עד שאכביד עלי בהכתיבה, כמאמר ״אז נדברו״... והדבור בקרוב הוא בפה, ומרחוק הוא בכתב ואני שולח מאמר לירושלים עיה״ק לחזק ידם, ואקוה לעזי״ת בכת״י, כי חזוק אמונה והמוסר בדור הזה, הוא ענין גדול, למעלה מאד מהשערת האדם, כאשר אכתוב גרגיר אחד מה שדברנו בשבת העבר פ׳ ויחי.

בפסוק ראשון כתוב בבעל הטורים: ״וחי ל״ג שנה פחות מאביו משום דכתיב קללת חנם לו תבא על שקלל רחל ואמר עם אשר תמצא אלהיך לא יחיה חסרו לו מנין יחיה שהוא ל״ג משנותיו״.

להשתומם מזה כמה גדול דקדוק דין של מעלה. הרי יעאע״ה לא ידע כי רחל לקחתם, ועכ״ז, יען כי לא נתעורר לחשוב, פן לקח מי מאנשיו, ותטמון בכר הגמל ותאמר דרך נשים לי, ע״כ נענש עונש גדול כזה, לפחות משנותיו שלש ושלשים שנה, היאומן כי יסופר כי על אונס כמעט להעלות על דעתו דבר רחוק כזה יענש כ״כ, ואוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. ומעתה נוכל להבין גודל העונש של מי שאינו מעלה על דעתו דבר קרוב, ומכ״ש קרוב יותר ויותר, וכמה פעמים ביום. ומזה נוכל להבין גודל השכר של המעלה על דעתו דבר טוב, כמה גדול שכרו כי מרובה מדה טובה, ומכש״כ המעלה על דעתו דבר טוב שהוא רחוק מכמה בני אדם, והראיה ששום אחד לא התעורר בזה, הרי רחוק מדעתם הוא.

וזהו שאמר ה׳ על דהמע״ה, מה שכתבתי לרו״כ במכתב השני ״הדבר דברתי וגו׳ (דהי״א יז), אני לא דברתי וע״כ לא עלתה על דעתם דבר רחוק, ואתה שהעלית מחשבתך לדבר רחוק כזה שכרך מרובה, וכן רו״כ אשרי חלקו בזכות, שזה כמה שנים אשר יש לו חלק גדול בבית תלמוד, זכה והעלה על דעתו דבר רחוק מדעת בני אדם אחרים, והלא מדה טובה מרובה אם יעקב אבינו נענש כ״כ בשביל שלא עלה על דעתו פעם אחת דבר רחוק, המעלה על דעתו דבר טוב ורחוק, הלא שכרו עצום מאד כמו שיש לנו בירור כמה מרובה מדה טובה. זכות גדול מאד לרו״כ שזכה להתעורר בזה מלבד שעצם הדבר מצוה רבה היא, שהרי ילמדו בביתו, וכל התועליות שיצאו משם הכל על ידו הוא. ״וכל המזכה הרבים״ כו׳. זולת זה קדוש השם גדול יהיה לקטן כגדול שישמעו זאת, שנתעורר נדיב נכבד גדול אחד, לדבר גדול כזאת — ״וקנאת סופרים תרבה חכמה״ ושכרו מרובה מאד.

אשלח בל״נ העתקה מספר אדמו״ר ז״ל הגאון המאיר ממש עיני הגולה, תשתפך נפשי בדברי בו, גדולתו ורום ערכו בתורה וביראה בלתי משוער. ויראה משם כמה גדול דבר זה, וזכות אדמו״ר ז״ל יעמוד לו לפרוץ ימין ושמאל ולעשות כהנה וכהנה לש״ע.

ומי יוכל לשער גודל הערך של המעורר עצמו לדבר טוב. כי הנה יעאע״ה הוציא קללה מפיו כמעט באונס גמור, ויען כי נתגלגל מזה שלא במתכון עונש לרחל, נענש כ״כ, וא״כ כיון שמדה טובה מרובה, מי שנתגלגל על ידו אפילו שלא במתכון — חיים לאחרים, הרי שכרו מרובה מאד, לפי ערך העונש שנחסר לו ל״ג שנים חיים, לעומת זה מרובה מדה טובה, יגדל שכרו לפי ערך של העונש הזה — בלי ערך כמו שכתבנו למעלה שיש לנו בירור כי מרובה מדה טובה בלי ערך ואכמ״ל.

מעתה נוכל להבין, כמה מרובה מדה טובה בדבר שהוא מביא חיים לעולם, לא ליחיד אבל לרבים, ובמתכון. להשתומם מזה למבין דבר. וכל זה, אם עושה דבר במתכון גם אם אחרים יעוררוהו על זה, ומעתה מי יוכל לשער מרובה מדה טובה, בדבר שאדם מתעורר מעצמו, כמו שהבאנו ראיה מדהמע״ה, כמה היה חביב בעיניו ית׳ על שהתעורר מעצמו בבנין בית הבחירה, כמבואר למעלה. קצרה דעת האדם להעלות על דעתו זאת. אין העולם יכולים לקבל שכר על מצוות. אשרי חלקו שזכה להתעוררות הזאת.

והנה הובא בספרים בשם הזוהר, ״כי איתערותא דלעילא תלוי באיתערותא דלתתא״. ואילו לא התעורר יעקב אבינו ע״ה לשוב למקום שהתפללו בו אבותיו לא היה זוכה לכל הברכות שנתברך בבית א׳ בשער השמים.

בזכות ב׳ המכתבים הראשונים והמכתב הזה שהתעוררנו מהתעוררות שלוה, זכינו לקרא שם שני המכתבים הראשונים והמכתב הזה אשר הכל מאמר אחד הוא, — יקרא שמו ״איתערותא דלתתא״ ויביא חיים לעולם, מציון תצא תורה אכי״ר.

מאמר קע״ז

ויברך את יוסף וגו׳ האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה (בראשית מח:טו)

שפע ברכה והצלחה רבה לעד ולעולמי עולמים לבני יקירי מחמד לבבי אשר תמיד אני נושא בעול אתך לאושרך ולהצלחתך בזה ובבא. אכתוב לך מאמר שלם אשר זכינו בפ׳ השירה. תהלה — ״ברכת ה׳ היא תעשיר״ — מצאנו ראינו הדרכה לאדם, איך לחנך עצמו ובניו היפך מדרכי העולם.

הנה כאשר זכו ישראל לראות עין בעין כי לה׳ הארץ ומלואה והוא כל יכול, גבור ועשיר, ומיטיב למי שזוכים להטבה בלי תכלית, ומה היה חסר מתיקת נקמת פרעה ומצרים ויציאתם ביד רמה. ולא נפל דבר מדברי מרע״ה — אל מלך אדיר כפרעה מלך מצרים. מלך קשה ועם קשה ולב קשה אבירי לב, ובהכרח הוכרחו לקום בחצות הלילה, להתחנן מהם, שיצאו מארצם כחפצם, ולא עוד אלא שבקשו מהם ברכה לעצמם ־ ״וברכתם גם אותי״ (שמות יב:לב), ולא די זאת, עד שהביא הקב״ה רוח שטות בפרעה וכל עמו לרדוף אחריהם לנקום מהם נקמה גדולה חמש פעמים יותר ממכות מצרים ולשלול מהם שלל רב בביזת הים, עד שביזת מצרים נגד זה לא נקרא רק נקודת כסף, היש קץ חביבות יותר מזה, ויקראם מלכו של עולם הכל יכול ״בני בכורי ישראל״ (שמות ד:כב). לפי כל הנ״ל, מה היה נראה, איך יהיה הנהגתו אתם אח״כ, ובפרט ״בלכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״ (ירמיה ב:ב).

והנה מצאנו ראינו תיכף אחר שירת הים, עם כל החבה יתירה שנודעת להם שהם בנים לו ית׳, פסוק כב: ״ויסע משה את ישראל מים סוף״ — פרש״י ז״ל ״הסיען בעל כרחן״ פי, לפי שהיו טרודים בביזת הים המרובה מאד, כמבואר בבכורות. וראה, אמון פדגוג כמרע״ה שקיים תומ״י כמו שאמרו: סעודתך שהנאתך ממנה — משוך ידך הימנה״, (גיטין ע.) פי׳ שהאדם צריך להרגיל עצמו גם בדבר המותר, שיהיה במדה ומשקל, והנה ביזת הים היה מצוה, כאז״ל ״שלא יאמר אותו צדיק וכו׳ ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם״ (ברכות ט.), ועכ״ז כשראה מרע״ה שהיו מרבין יותר מדאי, הסיען בעל כרחן, להראות להם דרך בכל עניני עוה״ז כנ״ל. והנה היינו סבורים, שמא משה מדעתו עשה זאת, לחנכם במדת כבישת הרצון, סיפר לנו הכתוב כי תומ״י ״ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים כי מרים הם״ (שמות טו:כג) — להורות להם בחוש, מה יועיל לכם עתה הכסף, והזהב, והאבנים טובות שרכשו בביזת הים, והם קרובים למות בצמא, לולא משה צעק אל ה׳ ויורהו עץ בעלמא — לא כסף לא זהב לא אבנים טובות — המחיה אתכם, אבל עץ בעלמא ברצון ה׳ יחיה אתכם, ואין לכם לשום זהב כסלכם, אבל ברכת ה׳ היא תעשיר, והברכה היא ג״כ ביסודות הפחותים, כמו מים שאין להם מחיר, ועצים המצוים בכל מקום. להשתומם, איך שהיה זאת תומ״י אחרי ביזת הים, שהוצרך משה להסיען בעל כרחן, ואח״כ, לא די זאת אלא הורם בחוש להמית את כל הקהל הזה ברעב, לכו אכלו כסף וזהב ואבנים טובות שבזזתם.

והנה המן שירד להם מן השמים, — לחם אבירים, כתב הרמב״ן ז״ל מדברי חז״ל: ״ומפני זה היה מוצאים טעם במן מכל מה שירצו כי הנפש במחשבתה תדבק בעליונים, ותמצא מנוח חיים כו׳ יעוי״ש, הרי זה, כי היה זה להורות להם ולדורותם דרך, כי עיקר העונג לאדם לגופו ונפשו גם יחד, בהתדבקו מחשבתו תמיד בעליונים ולא בתחתונים. כמוהם יהיו עושיהם. ברוך שהאיר עינינו בזה.

ואגב אכתוב לך מה שדברנו בזה עוד, כי הנה מעולם לא שמעתי מאדם אף בינוני, ומכש״כ עשירי עם, שיאמר ברוך השם שהיה לי מה לאכול בזו השנה, אבל לפעמים אומר אדם כשר: ת״ל שהיה לי שנה טובה, שהספקתי כבר לעצמי לי לחסוך בשבילי די פרנסתי לנו זו ממון. והנה יעקב אע״ה בן בנו של גביר ארץ אמר: ״האלקים הרועה אותי״ (בראשית מח:טו) ומתרגם אונקלוס ״ה׳ דזן יתי״, נשתוממתי ששמעתי מיעקב מה שלא אשמע משום אדם, ועמדתי כמשתומם, עד שהגעתי לברכת המזון, נשתוממתי על עצמי, איך לא ידעתי מה אני מברך, הלא כל ברכת המזון שתיקן מרע״ה הכל על מתנת חנם של מזונות, ובזו הפרשה חשבתי, מתפעלים ממן היורד מן השמים ולמה אינם מתפעלים ממן העולה מן הארץ בכל שנה, טפשים אנחנו טפשים, אילו נדבקה מחשבת הנפש בהמן הזה, היינו מרגישים כמה טעמים כדמיון המן בהמדבר. וזה מתאים למאמר ״נועם קדושה״. סוף דבר, מה נאמר ומה נדבר, ״חכו ממתקים וכולו מחמדים״, לא מעבר לים, רק ״זה דודי וזה רעי״.

תחיה בני יקירי חיי נחת ושמחה בזה דודי וזה רעי, וכל עושר ואושר נפלא בידך תמיד.

מאמר קע״ח

האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק (בראשית מח:טו)

ביאור הכתוב: האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו, פי׳ כאילו כל אחד מהם עמד לפניו מלך מלכי המלכים הקב״ה כל ימי חייו, ונתגדל בבית המלך, כמבואר בשו״ע או״ח סימן א׳, בזה״ל: שויתי ה׳ לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני ה׳, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו, והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך, כש״כ כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב״ה אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו וכו׳ מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי״ת ובושתו ממנו תמיד וכו׳ גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב, ומיד שיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך (טור) (כונתו כי כל זה בכונת הכ׳ אשר התהלכו אבותי לפניו).

מאמר קע״ט

ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז פחז כמים אל תותר (בראשית מט:ג-ד)

הערה מראובן, בשביל כל דהוא, שהרי נאמר: ויהיו בני יעקב שנים עשר (בראשית לה:כב) (כונתו שגם אחרי: וילך ראובן וישכב את בלהה וגו׳ נאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר, משמע כי היה רק כל־דהו) ועם כ״ז בשביל פחז כמים פי׳ בהילות אבד כהונה ומלכות שני כתרים, למה? כי כהן פסול במחשבה, וגם מעשה עבודת המקדש מהודר מאד, וכן גם מלוכה — העיקר להתנהג בכל בסדרים נכונים, והמבוהל אינו מסוגל לסדר, ולכן (בראשית מט:ד) ״פחז כמים״ פי׳ בהילות, ע״כ ״אל תותר״ מדה (כנגד מדה) ודו״ק היטב כי מסודר גדול הוא מאד, וגם דברנו הערה ״ומשפטיך תהום רבה״ (תהלים לו:ז) כי בית חשמונאי מסרו נפשם על קדושת ה׳ באופן נשגב מאד, עם כ״ז כ׳ הרמב״ן ז״ל — כי יען לא שמרו פקודת הזקן ״לא יסור שבט מיהודה״ פי׳ מלוכה שייך לו, והם כהנים, ונטלו מלוכה יותר מדי, ולכן נענשו שיכרת זרעם, ולכן יש להזהר מאד.

מאמר ק״פ

בענין הנ״ל

אמר החכם ״אין פיזור כפיזור הנפש ואיז מנוחה כמנוחת הנפש״, אמנם כן כמעט אין אדם שימלט ממחלת הבהילות אם רב ואם מעט, ואין חסרון בהילות — אשר ניכר לעין, כי האדם יכול הוא ־ איש מתון, נראה הולך עקב בצד גודל והוא הבהול האמיתי, כי הבהילות הוא ברעיון, והוא פיזור הנפש, ופיזור הנפש יבא מהתאות ומדות הרעות, כי הן הגורמות שידלג על הקוצים ומקפץ על הברקנים, קוצר התאוות והמדות פעם על זה ופעם על זה, והנה איש כזה משולל מכל חכמה ומדע, כי ראשית תנאי חקירות ודרישות החכמה הוא מנוחת הנפש כמובן בנקל, ואחרי כי מנוחת הנפש הוא התחלת החכמה, נקל להבין, כי המבוהל בפיזור הנפש — הוא שני הפכים עם החכמה, ע״כ יוכל כבר להפרד מעם החכמה, והנה חקירת החכמה צריכה להיות במנוחה רבה לחקות אחריה ולהתבונן על צעדיה.

מאמר קפ״א

בענין הנ״ל

דבר חדש למדנו מפרשה מפורשת בתורה, דרך במדות ובחינוך להפליא, הנה כלל בידינו להעביר על מדותיו, ואז״ל (יומא כג.) כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו וכו׳, ועכ״ז יש ענינים שלא ניתנו למחול אף לאב רחמן נגד בניו הנכבדים גדולים אשר ראוים למחילה, וטבע האב בלא״ה שלא לדקדק עם בניו, וכ״ש לחשובים מופלגים, עכ״ז כך היא המדה לכבוש רחמים ולא למחול אף אם עשה תשובה וכ״ש חלילה בלא תשובה. הנה ידוע גודל ערך מעלת השבטים עד שנקראו שבטי י׳ וזכרונם כתוב על אבני ה׳ לזכרון לבני ישראל, והנה ראובן חטא במעשה בלהה ואחז״ל שבת נ״ה כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, כי הכתוב מעיד תיכף (בראשית לה:כב) ״ויהיו בני יעקב שנים עשר״ בלי הפרש, עכ״ז לא מחל לו אביו הנביא על זה ואמר (שם מט:ג) ״ראובן בכורי אתה״ וגו׳ וראוי ״ליתר שאת״ היינו כהונה ״ויתר עז״ היינו מלכות, וגילה לו פסק שלו שבשביל פחיזות בדבר קל שעשה כדרשת חז״ל, עכ״ז קנסו כ״כ ולקח ממנו כתר כהונה וכתר מלוכה, אף כי בודאי עשה תשובה, כי רגיל הוא בתשובה, כידוע במדרש עליו, ועכ״ז לא מחל לו, ולא עוד אלא שהקניטו ברבים ואמר לו, ראה מה שאני נוטל ממך בשביל דבר קל של פחיזות פעם אחת. וזה מבהיל! ולא עוד אלא שכתב בד״ה א־ה ״ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף״, וכ״כ ענשו בשביל דבר קל ושבאמת אמרו עליו שלא חטא, ולא די שלא מחל לו לגמרי אחרי התשובה, אלא אף גם נקנס בג׳ פסקים כאלה. מבהיל מאד!

וכן לשמעון ולוי אף כי חסידים גדולים היו, ובפירוש נאמר (דברים לג:ח) ״וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך״, וכן נאמר (בראשית לה:ה) ״ויהי חתת א׳ וגו׳ ולא רדפו אחרי בני יעקב״. והנה ה״ל לומר ולא רדפו אחריהם, מאי אחרי בני יעקב? לדעתי, לומר, כי לבד זכות אביהם הנביא, אף גם זכות עצמם גרם להם שלא רדפו אחרי בני יעקב, מדוקדק, ועכ״ז ארר אפם והפיצם בישראל ולא מחל לחסידים האלה שלחמו קנאת ה׳ צב׳ בלי ספק, כנאמר (שם לד:לא) ״הכזונה יעשה את אחותנו״, ורק כעס עליהם על מה שהרגו העיר כולה אחרי המולם, פן היו נכנסים תחת כנפי השכינה, כ״כ הרמב״ן ז״ל טעם כעסו עליהם, שלא יאמרו העולם בעצת אביהם הנביא היתה זאת, ראה זה חדש שלא מחל להם. וקנס אותם ג״כ הרי כי לא הכל נתן למחול, ורק לכבוש רחמיו.

והנה יעאע״ה למד זאת מדרכיו ית׳. ״אבינו״ — והנה רחמי האב מרובין על הבן. והוא ית, בלי תכלית וכן מדותיו בלי תכלית, ועכ״ז — ״מלכנו״, ומדקדק כמלך אדיר ונורא, מדקדק כחוט השערה, הרי שזה הדקדוק הוא ג״כ רחמי האב בלי תכלית.

וכמו שאמרנו על תוכחה של משנה תורה, רבה וגדולה, ופירש״י זו התוכחה משה מעצמו אמרן. וקשה, אב רחמן לכל ישראל יקללם כ״כ, אתמהה, אלא ודאי שמרוב אהבתו לישראל החליף העונש המר הנורא של עוה״ב על התוכחה. וזהו ג״כ כונת ״אבינו״ ואעפ״כ ״מלכנו״ לדקדק ככבוד מלך, והכל לטובתנו הנפלאה, כדי לקבל עלינו עול מלכות שמים בשלמות, וזה תכלית ההצלחה, והעונג והעדון הנפלא, נעלמה מעיני כל חי. ונזכה כולנו יחד לקבל עלינו עול מלכות שמים. ונראה נפלאות גם בעוה״ז, כי יגלה לנו הארת פניו ית׳, ואין לנו רק הארת פנים, ״האר פניך ונושעה״, אמן, כן יהי רצון.

התבוננו נא אחי אהובי, הנה אב רחמן על כל ישראל, ומכ״ש על בניו חסידי עליון שבטי י׳, עכ״ז הענישם כ״כ על דברים קלים שאירע להם פ״א בחייהם בפחיזות לקנאת אמו, אמנו הצדקת ״כרחל וכלאה שבנו בית ישראל״, ולטובה נתכון רק יעאע״ה אמר שהיה בפחיזות ובהילות ולא כיון האמת; וכן שמעון ולוי לש״ש נתכונו, רק לא העלו על דעתם סברת יעקב אע״ה, עכ״ז הענישם כ״כ מחמת רחמי האב מרובים שלא ישאר להם על עוה״ב. וא״כ מי שעושה בבהילות דבר שלא בחשבון מחמת הנאת עצמו, ומכ״ש חטא גמור, ומכ״ש חטאים הרבה, ואין לו אב שיענישו וגם הוא אינו מעניש לעצמו, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, אם ישאר ח״ו לעוה״ב, מי ישאנה, כענין שנאמר ״ורוח נכאה״, פי׳ בלא תשובה ״מי ישאנה״ לעוה״ב, ע״כ נקדים לנו מזור התשובה וטוב לנו.

מאמר קפ״ב

לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו וגו׳ (בראשית מט:י)

התחזקו אחי, התחזקו במלאכת מחשבת, מבלי להתרפות בהתבוננות היראה תמיד, כי רב ועצום הדקדוק עם האדם, בדיני שמים. הביטו וראו כי מעשה הטוב היותר גדול, ועכ״ז כשיש בה איזה דבר לא טוב, אין מותרים מן השמים, בבית דינו של מלכו של עולם — ב״ה.

הנה ידוע, כי כל התורה נדחית מפני פיקוח נפש, ועכ״ז, בקידוש השם, הרי יהרג ואל יעבור, וא״כ כמה גדול מצות קידוש השם.

והנה בית חשמונאי קדשו ה׳, בפרסום גדול מאד לדורות, וקבעו מצות חנוכה לזכר עולם, על הנסים והנפלאות שנעשו על ידם. הרי זכותם גדול מאד לעד, עד דאמרינן סוף הכונס בנר חנוכה ד״לעולם למעלה מעשרה״ ־ ומ״מ פטור אם הזיק, משום ״דלא אטרחוהו רבנן להניח למעלה מעשרה, כיון דבמצוה קא עסיק״. הרי כמה גדול מצות פרסומי ניסא, דדחי דיני מזיק, דחייב לשלם מה״ת ופטרוהו רבנן משום פרסומי ניסא. הרי כמה גדול מצות פרסום נס, ועכ״ז, מצינו בש״ס ב״ב ג׳: דנאבד בית חשמונאי לגמרי מן העולם, דאיתא שם: ״כל דאמר מבית חשמונאי אתינא — עבדא הוא, דלא אשתייר מני׳ כלל״, יעו״ש.

ומצאתי ברמב״ן פ׳ ויחי, טעם הדבר, משום שלקח המלוכה, וברכת יעקב אבינו ע״ה היה: ״לא יסור שבט מיהודה״ כי המלוכה שייך לו, אף שלא היה רק ברכת יעקב אבינו ע״ה, וגם דילמא, דוקא כשימליכו מעצמם מלך, ימליכו משבט יהודה, לא כשכבש במלחמה, ומ״מ, לא עמדה לו כל זכותו של פרסום הנס, ונאבדה כל משפחתו, משום ״שלא שמר דברי הזקן״. מי שאינו שומע לגזרת התורה, וגם בלא פרסום נס, על אחת כמה וכמה, כי ענשו גדול מאד, ואין לנו רק לשום נפשנו בכפנו, רק לשמור ולעשות ולקיים כל דברי התורה. ומזה נקל להבין, כמה גדול שכר המקיים התורה, כי בית חשמונאי, בשביל דקדוק קל, נאבדו, וכמה דקדוקים בערך כזה, בהקדוש ה׳ אשר עשו — יש, וכמה שכרם מרובה ע״ז, וכ״כ בכל המצות שאדם עושה בעמל ויגיעה, כמה דקדוקים טובים בערך כזה יש, והרי שכרו הרבה מאד, כי מדה טובה מרובה.

ומעתה כיון דגם להרא״ש, גם להרמב״ם פטרוהו רבנן למעלה מעשרה כיון דבמצוה קא עסיק לפרסומי ניסא, יש להבין ולהוכיח, עד כמה גדול ורם ענין עסק המוסר בלי תכלית. דחזינן דמשום פרסומי ניסא, פטרוהו רבנן מזיק דאורייתא החמור מאד, ומדוקדק בתכלית הדקדוק, כידוע חומר הדינים, בין אדם לחבירו, ובכל זאת הקלו בה החכמים, משום פרסומי ניסא, ומדוע? הלא הוא, משום דמהניסים יתגלה ויתלבן, שהבורא ית״ש הוא המשגיח, הוא המנהיג, הוא הצופה, הוא המביט על כל העולם כולו, ורק ברצונו יתנהגו כל הענינים כולם, ובמה שאין רצונו, הוא אפס, תוהו, ושאין הנהגה זולת הנהגתו ית״ש. ר״ל, כיון דהנס הוא נגד הטבע וכח המנגד לו, הלא הוא זה הוכחה חושית, שיד סיבה הראשונה נגעה בהנהגת העולם להנהיגה על פי הטבע אשר יחדה הסיבה הראשונה, ולשנותה ברצון הכל יכול, בכח המנגד להטבע, וזה באמת תכלית היראה ותכלית האדם, להבין היסוד הראש והראשון הזה יותר ויותר, והנה ענין עסק המוסר הוא להוכיח באותות ומופתים שכליים עפ״י התורה ״שהטבע הוא ג״כ נס״, ושניהם ענין אחד, כיון דמיד אחת נתנו, ועין אחת צופה ומביטה עליהם, והנס יוכיח על הטבע כאשר ביארנו וא״כ לימוד המוסר והעסק בו בעיון להביא להאמת, הוא פשוטו כמשמעו ״פרסומי ניסא״, והבן כי עמוק הוא וישר מאד. יעלה תחנוניתם למעלה לשלוח לי רפואה שלמה מן השמים לקרבני לעבודתו ית׳ בתורה ומוסר ומדות אכי״ר.

אלה דברי אוהבכם מזרז לכם בחיזוק העמל במעשה ומחשבה לאהבת הדבק טוב, מוקירכם...

מאמר קפ״ג

יששכר חמור גרם וגו׳ וירא מנוחה כי טוב וגו׳ ויט שכמו לסבול וגו׳ (בראשית מט:יד-טו)

לבני יקירי מחמד לבבי נ״ז נ״י כאור שבעתים.

יקרתך הגיעני, נהניתי כי נתפעלת מהמאמר — כאשר יש להתפעל מהם, כי הם נובעים מדברי א׳ חיים, והם בלי תכלית, ואשר ע״כ יהיה עוד שכרך בזה — כי ברצוני בעה״י לכתוב לך עוד מאמר נשגב, נקרא מאמר ״משפט וצדקה״ נפלאות ידובר בו להכין האדם את עצמו על סבל, כענין שנא׳ ביששכר ״ויט שכמו לסבול״ פי׳ עול מלכות שמים, וכענין שנא׳ בתהלות דוד המע״ה ״פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה״, פי׳ כי הרבה שערי חכמה צריך האדם ליכנס להבין גדולת ה׳, ועכ״ז הלא טוב ה׳ לכל, ואז הלא יוכלו רק מעט להתבונן להודות לה׳, ובאה התשובה — אני איעצך באיזה שער תכנס תחילה, וממנו תבא לכל השערים בנקל, וזהו שאמר אח״כ: זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו (תהלים קיח:יט-כא) אודך כי עניתני — הוא הסבל — ותהי לי — זה העינוי והסבל — לישועה — לישועת נצח בזה ובבא, כי עי״ז השער נכנסתי לכל שערי החכמה. ונבאר מעט: שלמה המע״ה בספרו קהלת שקהל שם כל החכמות כפירש״י, פתח ראשית דבריו: הבל הבלים וגו׳, והקשינו על זה, הלא הוא דרגא של תכלית הפרישות, ואיך הציע זאת בראשונה למתחילים? אבל הענין הוא כך: כי כבר דברנו כמה פעמים כי איזהו חכם הרואה את הנולד (תמיד לב) פי׳ כי תכלית החכמה לעמוד על תכלית הענין לאמתו. והנה אמרו כבר כל מחקרי הנפש, כי בנין הגוף — חורבן הנפש, ובנין הנפש — חורבן הגוף, ואין כונתם כפשטו השטחי — כי בנין הנפש חורבן הגוף, כי באמת בנין הנפש הוא בנין הגוף ג״כ על צד היותר נעלה, וכענין שאחז״ל (נדרים מט:) בענין: פניך דומים למגדלי חזירים ומלוי בריבית, א״ל תרוייהו אסירין לן אבל חכמת אדם תאיר פניו, הרי כי בנין הנפש — בנין הגוף בשלמות, וכבר ביארנו בעליל, כי עונג החכמה, אין דומה לה בגוף כלל וכלל, אבל כשירגיש לו עונג החכמה, יתבטלו אצלו לאט לאט תאות וחמדות הגוף, ואז יוסרו ממנו מחשיכי ומפריעי עונג החכמה, וכשיוסרו המפריעים של עונג החכמה — אז ירגיש בעושר העצום של עונג החכמה, ואז ירגיש בעצמו עושר עצום מאד מכל עבר ופינה, כי דאגת הגוף תתבטל לו, כי לא ישתוקק למותרות, רק הכרחיות, וההכרחיות מובטח האדם בהם, כמש״כ הרמב״ם ז״ל. ונמצא כי הוא עשיר עצום מצד הגוף ג״כ, וק״ו בן בנו של ק״ו כי לצד החכמה הוא עשיר בלי תכלית, כי החכמה היא עונג מעין הנובע יומם ולילה, ואין על האדמה משלה, ואז חכמת אדם תאיר פניו גם כן, כי בנין הנפש הוא בנין הגוף בשלמות, ומה שאמרו כי בנין הנפש הוא חורבן הגוף, פירושו הוא, כמו הרוצה לשנות כלי מכוער לכלי יפה בתכלית היופי, אי־אפשר לשנות רק ע״י שישבור כלי־ הכסף לגמרי ויחתכנה, ואז היא כחומר ביד היוצר לשנותה לתכלית היופי, ואין זה שבירה באמת רק ע״מ לבנותה, ככה חורבן הגוף — עד ישנה אותו להתאים הנהגת הגוף עם הנהגת השכל, ואז יהיה בנין הגוף והנפש, על צד העונג היותר נעלה.

ואילו ידעו בעלי תאוות — זח העונג, היו בורחים מכל העונג המדומה להם, להשים נפשם בכפם להשיג העונג הזה בהקיץ ולא בחלום. ולכן שלמה המע״ה שהיה חכם גדול, ובפרט ברוה״ק, ראה סוף מעשה במחשבה תחילה ואמר אם תרצה לעמוד על מתיקות העונג בהקיץ ולא בחלום, אי אפשר רק שיכין עצמו לשבור הכלי הישן לגמרי לאט לאט, להתבונן בהבל העולם, ויסכים לסבול שברון הכלי לפי שעה, ואז יבנה גוף ונפש גם יחד בתענוג נפלא, שאין על עפר משלה. וביאר אח״כ הבל העולם באריכות ומזה סיים סוף דבר של הכרת ההבל העולמי ״הכל נשמע״ פי, אז יכיר היטב כי כל הבריאה תכליתה ״את ה׳ ירא ומצוותיו שמור כי זה כל האדם״ — שלמות כל האדם, הגוף והנפש גם יחד, ואז ירגיש עוה״ב גם בזה העולם, ויבין מה יהיה בעוה״ב, והיא היא כונת דוד המע״ה: פתחו לי שערי צדק, כנ״ל, והשיב: זה השער לה׳ צדיקים יבאו בו, אודך כי עניתני, פי׳ הסבל לאט לאט, להבין היטב הבל העולם, לשבור הגוף ע״מ לבנות הנפש, בסוד חשכת הגוף הנגוף, לבלבל בו עונג הנפלא של חכמת הנפש, ולהתאים אוחו בהנהגת השכל, ואז יתענג הגוף ג״כ, כי מעונג החכמה ירגיש הגוף ג״כ עונג נפלא, ואז יבין, אם בעולם החושך, ירגיש כ״כ עונג, מה יהיה עוד בעולם שכולו בהיר ומזומן לעונג נפלא בכל ההכנות, ואז יודה לה׳ על חלקו הטוב שנברא בצלם אלקים מזומן לעונג נצחי בכמות ואיכות, אשרינו מה טוב חלקנו.

ראה בני יקירי, כמה יאיר עתה לפנינו אחר הביאור הרחב לפנינו (ובאמת זהו בקצרה מאד מאד) מאז״ל ״איזהו חכם הרואה את הנולד״ (תמיד לב) ונתקשיתי תמיד הלא זה דבר שגם קטני בעלי הבנה יכולים לראות שכר הנפלא של העוה״ב, אבל עתה אני מבין, — שאי אפשר באמת לראות אל נכון, רק אחר הרגשת עוצם נעימות החכמה, — בהתאמת הנהגת הגוף והנפש גם יחד, עד כי חכמת אדם תאיר פניו, אוז דוקא נקל מעט לצייר נעימות עוה״ב שעליהם נתכוין התנא — איזהו חכם הרואה את הנולד. וזהו קדוש ה׳ לדרז״ל.

אנסה להתחיל לגמור המאמר, אמר הכתוב (תהלים צט:ד): ״ועוז מלך משפט אהב אתה כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית רוממו וגו׳ קדוש הוא. משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו״ וגו׳ והענין הוא כך: פי׳ ״ועוז מלך״ עוזה של מלוכה — ״משפט״, כי מלך במשפט יעמיד ארץ, ומבאר אח״כ כי משתנה משפט הקב״ה ממדת בו״ד, כי המשפט של הקב״ה הוא צדקה באמת, וזהו ״אתה כוננת מישרים״, הכל ישרות, באופן שגם המשפט וצדקה, שלכאורה לבו״ד — הם הפכים, אבל אליו ית׳ הם מישרים, כי המשפט — צדקה גדולה היא, ולכן ״רוממו ה׳ אלקינו והשתחוו להדום רגליו קדוש הוא״. כבד ידעת ממאמר נועם קדושה, כי פי׳ קדושה, הוא התענוג הנפלא העליון שאין למעלה הימנו, והראינו זאת בעליל, ולכן אמר רוממו וגו׳ והשתחוו להדום רגליו, פי׳ רק מסוף פעולותיו בארץ, אז נבין כמה: קדוש הוא — למעלה במה שנעלם מאתנו. ומבאר — מהדום רגליו, פי׳ ממה שאנו רואים — משח ואחרון בכהניו ושמואל בקוראי שמו, גדולתם למעלה ראש, הלא ידוע בכל ביתי נאמן הוא (משה) תומיך ואוריך לאיש חסידך (אהרן). שמואל שקול כנגד משה ואהרן. ומבאר גדולתם: קוראים וגו׳ בעמוד ענן ידבר אליהם שמרו עדותיו וגו׳ ועם כ״ז: ה׳ אלקינו אתה עניתם — בעינוים. כי נכתב עליהם שלש פעמים בתורה. לא האמנתם וגו׳ מריתם וגו׳ על אשר מעלתם בי וגו׳, וכבר ידעת ענין הפסק הגדול במה שנכתב בתורה.

היאומן כי יסופר — איש אשר התורה שלו, תורה צוה לנו משה. איש אשר הוריד התורה לארץ, בא משה והורידה לארץ, איש אשר מסר גופו ונפשו על התורה, איש אשר נשא כלל ישראל כאשר ישא האומן את היונק. איש אשר אמר — מחני נא מספרך. בשביל טובת ישראל. והמבין יבין מה זאת. וישתומם ויתפעל, ועם כ״ז בשביל חטא כל־דהו, כמו שביארו כל הראשונים — כי החטא היה קל מאד מאד, ועם כ״ז התפלל כמה תפלות כמנין ואתחנן ולא הועיל כלל. הא למה זה דומה. לאחד שהשיא את בנו, והוא לא הורשה לבא לחתונת בנו. ולא עוד — נא׳ ונוקם, כביכול כמו נקמה לקח ממנו הוא ית׳, בכל שעה ושעה משתמש עמו בעבודת ישראל, וטובתם לא יראה, ולא עוד אלא שלבסוף התורה קודם מיתתו. נאמר כמו כביכול, נקמה. ״הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור״ למה נכתב זאת, הלא יראה כי לא יעבור, ולמה נאמר: ושמה לא תעבור, והנה הקב״ה הזהיר שלא לצער בע״ח וכש״כ לאדם, ומכש״כ לצדיק. ומכש״כ לאיש האלקים, וה״ז כמו נקמה, כביכול. ושמה לא תעבור, וקשה למה כל זאת? והנראה לבאר בטוב טעם כמו חי.

אז״ל (ב״ק נ): כל האומר הקב״ה ותרן הוא יותרו חייו, זכר נא, בני נ״י, בימי בחורותיך הקשית לי מפני מה אינו מוותר? ויפה הקשית, כי גם לי הוקשה ואת זה כמה. והשבתי לך תירוץ נפלא מספיק לישבו, אך עתה, תהלה, יש לי תירוץ יותר מספיק. וע׳ פנים לתורה.

הנה תמיד אנו אומרים האב מנחיל את בנו מה שהוא אוהב, הוא אוהב כסף ועונג גופני, מנחיל לבנו כסף ועונג, כענין שאמר כנען לבניו — אהבו את הגזל אהבו את הזימה, החכם המתענג בחכמה מנחיל לבניו חכמה ועונג המעלות, כמו שמצינו בפילוסוף אחד שהיה עשיר עצום, וצוח קודם מותו לתת העושר לבניו הבלתי חכמים ולחכמים לא יתנו, ונתן טעם לדבריו, כי החכמים יש להם עושר עצום במה להתענג. והיא בשל חכמתם, אבל העני הזה במה יתענג, ישחק בכלים הנשברים. כסף וזהב, הדומה לו לעונג חיי שעה.

והנה כבר כתבנו בחלק הראשון מזה המאמר כי אי־אפשר שיהיה לאדם ציורים בעונג העצום של נצח, רק מי שהוציא לפועל כח החכמה בשלמות. ואז יצייר לפי ערך האדם עצמו של עונג נצחי, ומי לא יבין כי גם האדם היותר גדול אי אפשר לו לצייר כפי אשר הוא לאמיתו בו. עד שנאמר (ישעיה סד:ג) עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו.

והנה ידוע כי בריאת האדם בעוה״ז. הוא רק שלא יהיה נהמא דכיסופא. והנה ויתור הוא נחמא דכיסופא. ולכן אם נאמר שהקב״ה מוותר ־ למה גברא בעוה״ז השפל, הלא כבר התענג בעולם שכולו טוב, אלא ע״כ משום נהמא דכיסופא, הרי משום זה אי אפשר לותר לצדיק, כי הקב״ה יודע עונג נצחי מה הוא, ולמי שהוא אוהב, אי אפשר לותר לו, כי צער הפסד חלק מנצחי — אין ערוך ודמיון לצער היותר גדול בעוה״ז, ולכן הבלתי־ויתור, אינו אלא לטובתו, והמשפט — צדקה גדולה היא באין ערוך לה.

וראיה מפורשת לזה בגמ׳ ר״ה יז: רב הונא רמי כתיב צדיק ה׳ בכל דרכיו, והדר כתיב וחסיד בכל מעשיו, ופירש״י צדיק — משפט אמת, וחסיד נכנס לפנים משורת הדין, ומשני: מתחילה צדיק ולבסוף כשרואה שאין העולם מתקיים בדין — וחסיד, וקשה אטו נשכר, הרי מזה כי הויתור עונש גדול הוא מאד מאד בעלמא דאתי הוא עולם הנצחי, והדבר מפליא מאד.

משל ודמיון לזה, כבד הקדמנו מהפילוסוף, ולכן אמר על משה ואהרן: ונוקם על עלילותם, למה: כי אי אפשר הויתור לצדיק, ומזה נבין גודל עוצם נועם הקדושה של נצח, עד שאי אפשר לותר להם כמלא נימא, שלא לגזול להם כל כך, והנה הנועם הזה אינו יודע רק אלקים זולתך יעשה למחכה לו, וזהו שמסיים אח״כ ״רוממו ה׳ אלקנו והשתחוו להר קדשו״ פי׳ הר, מקום שאין עין האדם משגת, ופי׳ השתחוו — מליצה ג״כ על סבל הרב על דבר קל, ג״כ בשביל הר קדשו, פי׳ גובה נועם נעימות הנצח למעלה למעלה לצדיקים, ומעתה נבין, אם לעוברי רצונו כך: וחסיד בכל מעשיו, לעושי רצונו על אחת כו״כ — בנועם קדושה של נצח, ואם לעושי רצונו, למשה ואהרן ושמואל: ונוקם על עלילותם, בנקמה כביכול כנ״ל, לעוברי רצונו והוכרח להם החסד, — עאחכו״כ, ר״ל, הצער שלהם לעתיד לבא.

ויפה אמר דוד המע״ה, ״זה השער — של כי עניתני — סבל, — צדיקים יבאו בו״, כי זה פתח של כל שערי עונג באמת בזה ובבא, כי משה ואהרן ושמואל התענגו מאד לקבל דין שמים לטובתם בנועם קדושה. וזהו משפט, והמשפט הוא צדקה גדולה. והתבונן בזה היטב, כי נפלא הוא מאד, ועוד יש לי בזה סוד, פי׳ שלא שמעתי, וראיתי זאת בכונתי במאחז״ל והוא פלאי, ואי״ה עוד חזון.

אתמול דברנו על ענין שמשות הבית, שמכרנו בשמחת־תורה על כל השנה, ונהניתי מאד מזה, ורציתי לעשות להם נייח נפשם — כי שותפים קנו, ואמרתי להם אני אשא למעלה יותר — את קניתם הרבה יותר מאשר נתנו, והראינו ענין נפלא מן התורה מפורש יוצא באר היטב, מתאים עם הנ״ל, והוא פלאי, אכתוב לך בקצרה: הנה מצינו על הכתוב: וישאר אך נח וגו׳ (בראשית ז:כג) ופירש״י ז״ל שהיה מוציא דם וגונח מכאב לב, מחמת טרדות החיות והבהמות, והנה, לטיפול בבהמות בוחרים איש גם, וכאן לא נתן נח את העבודה הזאת, אף לא לאחד מבניו, ואף לא להדיוט מבניו כמו חם, (אע״ג שגם חם בלי ספק אדם גדול היה מאד, שהרי ניצל מהמבול, וכבר דברנו בזה, אבל לגבי שם הדיוט הוא). ולמה לא מסר נח מלאכה זאת לבנו ההדיוט מכולם, בהכרח לאמר שהכיר רצון בוראו שהוא ישמשם, וכמו שנאמר ״תקח לך״ (בראשית ז:ב) וכמו שידעת בקידושין לב: היה עומד ר״ג ומשמשם וכו׳ הלא הקב״ה מענן עננים ומצמיח אילנות וכו׳ ולכן עמד נח בעצמו לשמשם, ואם לבהמות וחיות כך, לאנשים יהודים במקום מקדש מעט עאחכו״כ.

והנה נח שמש אותם שנה שלמה עד שהיה גונח מכאב לב, ורק לעשות רצון קונו, ועם כ״ז כשיצא מן התבה ונטע כרם של היתר, ולמצוה, לקיום העולם, ויין לקידוש ולהבדלה, ויין לנסכים המשמח אלקים ואנשים, ותיכף נענש, ויתגל וגו׳ ונתקלל בנו לעולם, היאומן כי יסופר פסק גדול כזה בשביל פעם אחת בקרוב לאלפים שנה שבלבל דעתו, ראה מה עלתה בידו, הרי עומק הדין מכוסה מבני־אדם, ועלינו להזדרז בכל האפשרי במחשבה, ולהזהר מתרדמה של שטות, הא לך עוד מאמר שלם בזה בקצרה.

מאמר קפ״ד

אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרון ליוסף וגו׳ (בראשית נ:טז)

הערה נפלאה במדות, עד כמה צריך האדם לחשוד את עצמו, וגם צריך לרפאות המדות — בדברים פחותים, כתינוק, ולא ברעיונות גבוהות, כי הרע שולט על האדם בדרכי נערות, כי כל המדות רעות — דעת תינוק הן, כי בשכל אין מקום למדות רעות, וע״כ צריך לרפאותן ברפואות של תינוקות, והוא כי מצינו שאחרי מות יעקב פחדו האחים פן ישיב להם רעה כאשר גמלו לו, ואמרו ליוסף: אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרון ליוסף וגו׳, והוא השיב להם, אתם חשבת עלי רעה אלקים חשבה לטובה, וקשה, הלא יש בגמרא (בבא מציעא נט) מאן דאית לו זקופא (תלוי) במשפחתו, אין להזכיר לפניו תיבת ״זקופא״ (תלית מה), א״כ למה הזכיר כאן. אתם חשבתם עלי רעה, אבל הענין כי מדת קפדנות מדה רעה היא מאד, ועלולה היא אצל האדם מאד לרעות, וגם צדיק כיוסף, צריך לחשוד את עצמו בזה לצרף אחריה כעושי רע במה שעלול בה, וכבר אמרנו כי צריך לרפאות מדותיו ברפואות של תינוקות, ולכן אמר לעצמו לו, מה לך להקפיד, אם כי הם רצו לירות בי אבן, אבל של זהב היה האבן, וכל כי האי ריתחא, הלואי שיזרקו עוד תפוחי זהב בדומה לזה, ובזה יהיה בטוח כי גם נפש הבהמי כמו במצב נערות וילדות תקבל שלא להקפיד שוב עליו, וכמה לימודים נשגבים יוצאים מזה, א׳ כי גם אדם גדול צריך לחשוד את עצמו במדות פחותות. ב׳ כי גם איש אחר מותר לחשדו להזהר בדבר, פן יקפיד ואפסיד השלוה, כענין שחשדו האחים ליוסף. ג׳ כי הרפואה של המדות באם ירצה שיהיו מנוקים באמת, צריכים להיות בדברים פחותים, מספיקים להתקבל על לב נפש הבהמי.