אור רש"ז/במדבר

במדבר

מאמר תע״ז

שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות (במדבר א:ב)

מוסר מטיב מאד את המשא ומתן הלימודי והמעשי, למה? כי כחות האדם לדרבי החכמה הרבה הם, שכליים ונפשיים, והם כמו מכונות הרבה לתכלית מכונה אחת עיקרית, כמו למשל — מכונה לפרכוס הצמר, ולנקות הצמר, ולארוג הצמר, והנה אחרי עמל מעשיו אלה על מתכונתם אם לא יסדרם היטב כראוי למשל שיארוג ואח״כ יפרכס, אז לשוא עמל בהם, ונמצא כי העיקר הוא לפי הסדרים, וכן באדם בהמון הכחות ותהפוכותם, כדומה — הניצוח יעורר לחקור האמת לבירורו, ואם יהפוך במונחי האמת קודם הניצוח, לא יבא לאמת לעולם, וזה מכוון מספר כל השבטים יחד, להורות כי ברבים, אם רק ישרור השלום ביניהם, אז יבואו לסדר הכל בסדר הנכון, ואז יצא מכולם המכונה האחת לתכלית האחד, וכל פרשת במדבר נפלא לראות כי הכל על סדר יבואו, ונבין ענין הסדר, וזה כונת השלום, כי השלום יסדר הכל, ואז יצא התכלית הנעלה, ומוסר המיסרו בו להכרת האמת עושה שלום בנפשו ומניח שלום כוחותיו על מתכונתם, ויצליח בעבור זה בחכמה ומדע, ודי למבין בכל אלה, כי נפלא הוא.

מאמר תע״ח

שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם (במדבר א:ב)

זה כמה חובה עלי להקדים לו תורה רבה על רוב זריזותו תמיד, ובפרט להיות מבשר טוב, יזכה להיות מבשר טוב תמיד, ממנו ומכל ישראל,

פטור בלי כלום אי אפשר, אכתוב לו בקצרה, דבר אשר דברנו בפ׳ במדבר (א:ב) על הכ׳ ״שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו׳ במספר שמות וגו׳ כתב שם בספורנו על ״במספר שמות״ וז״ל הזהב: שהיו כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו, המורה בו על צורתו האישית, כל אחד למעלתו, על דרך ״ואדעך בשם״ ולא כן קרה לדור באי הארץ, ולכן לא נמנו במספר שמות, ולא נזכרו זולת ראשי המשפחות, וכן מספר האישים וכו׳, והנה עיינתי בפ׳ פנחס (במדבר כו:ה), והנה ההפרש בין דור המדבר לבין דור באי הארץ, כאן נאמר לכל שבט ושבט ״למשפחותם וגו׳ במספר שמות וגו׳״ יעוי״ש, ובפ׳ פנחס הנ״ל לא נאמר בשום שבט ושבט רק למשפחותם, ולא נאמר בשום אחד מהם ״במספר שמות״, להפליא הפלא ופלא — לראות גדולת מתי המדבר על דרך ״ואדעך בשם״ הנאמר במשה רבנו ע״ה, ולהשתומם מזה עד כמה נפחתה מדרגתם בדור אחד, אף שהם זכו וראו את המעמד הנבחר, ויש לראות מזה, עד כמה מדקדקים עם היותר גדול בדעה, — שישתוו מעשיו עם הדעה, ומי החכם ויבין את זאת, — עד כמה ח״ו נופלים הדורות האחרונים זה אחר זה, ר״ל, ולא לחנם אנו רואים מה קרה בדור היתום הלזה, אשר העיזו פנים להרים ראש ולהתאסף אסיפות להשפיל ח״ו קרן התורה והיראה, וכן חכמה ומוסר, ולא יתביישו לאמר כי לשם שמים עושים זאת הנבלה והעזות שלא לקבל עליהם עול יראת שמים כמבואר בארחות חיים להרא״ש ז״ל, שומו שמים על זאת, ובעזרתו ית׳ יבושו ויבלמו עדי עד, אם לא יחזרו ח״ו מדרכי הרעה הנמנית בבחוקותי (כו:יז), אשר כל אחת היא גוררת את השנית עד ח״ו כופר בעיקר, והיא החמישית אשר היא המדרגה החמישית (תו״כ בחוקותי) למד ולא עשה מואס באחרים העושים, שונא החכמים המוציאים כל משנתם מהפסוק, ואח״כ מונע מאחרים מלעשות, והרי זו נשנית אחרי שונא החכמים, ודי להבין, ברוך השם שלא שם חלקנו כהם, ונזכה להחזיק בתורה ויראה גם יחד, כמאמר הכתוב באיוב כח ״הן יראת ה׳ היא חכמה״, ועיין ברש״י ומצודות שם, וטוב לנו. ובכלל ידע כבודו, כי הרבה מאד אנו מדברים עתה מגודל הענין של קידוש שם שמים בכל עת ובפרט בזמן הנוכחי, לו ידע האדם בזה, היה רודף אחר זאת כלכל ההצלחות היותר גדולות.

מאמר תע״ט[1]

לבני יוסף לבני אפרים תולדותם למשפחותם וגו׳ במספר שמות וגו׳ (במדבר א:לב)

והראינו דוגמא גם בפרשה זו במדבר א:לב, כתב בעל הטורים על זה, ״ולא אמר לבני יוסף לאפרים״ לפי שיוסף לא נשא בעצמו במטת אביו משום כבוד מלכות, לא רצה למנותו בדגלים, ונקרא הדגל על שם בניו, לכך אמר ״לבני אפרים״ כדרך שאומר בכולן, והנה בלי מוסר אין שייך הדבר הזה לנו כלל, אבל הערנו בזה מוסר נורא: כי לכאורה יש להבין הלא היה אנוס, ולמה יש לו פסק כזה, שלא יזכר שמו על הדגלים? ובהכרח לזמר כי זאת בגדר נמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם, וקשה הלא היה אנוס? וע״כ, כי גם באונס — לא יהיה לו חלק עמהם, וא״כ יש לפחוד מאד, כי יש דברים שהאדם מיקל על עצמו שלא ימנה עם הנמנים לדבר מצוה, ויאמר אנוס אני, והרי מ״מ לא יקבל שכר עמהם, וצריך להזדרז בכל האפשר. הערנו מפרשה זו הערה מה שמוסר מוסיף חובות על האדם, וכהנה יש לנו רבות, וקצר היריעה מהכיל. וזה היה הענין של מיתת נדב ואביהוא כי זה קדוש השם גדול, להודיע כי הגדול יותר, עבודתו יותר גדולה, וממילא לא ירצו ישראל להקטין עבודתם, כי זה מורה על קטנות הערך ולא ירצו עדת ישראל להיות טפלים בעולם שכולו טוב וכולו ארוך, וכדאי היה להם מיתתם לקדש שם שמים, כמו כל הקדושים שנהרגו על קדוש השם וזכו לשכר עין לא ראתה!

מאמר ת״פ

איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל וגו׳ (במדבר ב:ב)

במדרש תנחומא במדבר יד על הכתוב ״איש על דגלו באותות״ אחז״ל ״בשעה שירד הקב״ה על הר סיני, ירדו עמו מלאכים וכו׳ והיו עשויים דגלים דגלים והתאוו ישראל לזה וכו׳״, עוד אחז״ל (חגיגה טו) ״זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן־עדן, נתחייב רשע, נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום״, הענין, כי כל הדברים הטבעיים, כמו הצמח והבעל־חי, כשנרצה להפוך אותם נגד טבעם, במה שיש להם בכח ולא בפועל, צריך להפוך אותם ע״י פעולות. חומריות — גשמיות, כמו הברזל הקשה והמוצק, לעשותו רך וספוגי, צריך לתת אותו באש, וכן הבעלי־חיים ללמד אותם בהרגל ענינים מסוימים, צריך לזה ג״כ בפועל דוקא, משא״כ המדבר השכלי, גם המחשבה היא פועלת ועושה רושם בנפש האישי, כמו להפריש עצמו מרושמי טבעי כוחות הפועלות בו, או פעולות מחשבתיות להכניס בו אהבת הבריות או מדות טוב — עין, וכדומה, והנה בכלל יש באדם, -מחשבה, דבור, מעשה, כל אחד מאלה, עושה רושם פעולה בנפשו יותר מחברו, דבור יותר ממחשבה, מעשה יותר מדבור, ענין דבור, לחזור מאמרי חז״ל בזה, מעשה, לעסוק במעשה הטוב, וזהו הענין שאחז״ל (אבות ג:כב) ״כל שמעשיו מרובים מחכמתו״, ולכאורה איך אפשר כזה, הלא כיון שאינו יודע בכח חכמתו לענין ההיקף למעשים מרובים, מה ומי המניעו ודוחפו לכל זה? אבל הענין בזה, כי כל פעולה שהאדם עושה, הנה מטבע הדברים נעשה בו רושם — כח — נפשי, לעשות עוד כזה וכזה, וזהו שאז״ל באבות ״מצוה גוררת מצוה״, היינו ע״י הכח הטוב שמתרשם בו מאור המצוה, זה מתגבר בו באופן שנקל לו לעשות כאלה עוד יותר ויותר, וזהו כמו פרי העץ, שמתחילה נוטע הגרעין, והכח שבגרעין מצמיח האילן ונעשה בו פרי רב, ובכל פרי ופרי יש בו עוד גרעינים הרבה, וכן כל גרעין וגרעין מצמיח ממנו עוד גרעינים לאילנות ולפרי רב, וכן כאלה באדם, הנה כל פעולה טובה שהאדם עושה אותה במחשבה תחילה, זה הוא כח המפרה והגידול שלה, ואח״כ כשמזדמן לו כזאת פעם שניה, כבר התרשם בו הכוננות לעשות אותה בנקל יותר, וכן הלאה והלאה. והנה כל אדם יש בו בכח מעט רושם שכלי רוחני היפוך הרצון עד טבעו, וזהו גורם הפעולה של ״כל שמעשיו מרובים מחכמתו״ היינו היראה, מענין: ״יראת ה׳ טהורה עומדת לעד״ (תהלים יט:י), והנה יש עוד בחינה של הדיבור, לשמוע מחבירו, כנאמר (מלאכי ג:טו) ״אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו וגו׳״ ועצם הדבור הוא קשות, היינו שאחד יוכיח לזולתו בתוקף מוסר השכל, אבל באהבה מטוהרת, ואז עושה רושם יותר, וזהו הבחינה מה שנאמר ״אל רעהו״ פירוש שהקשות יהיו בבחינת רעים, איש אל רעהו, הינו בדרך אהבה, ויועיל מאד, ואך באופן שלא יהיה שנאה על זולתו, כי השנאה אדרבא תהפוך ענין של האמת, וישנא המעשה של זולתו, אף אם הוא פועל טוב ג״כ, והנה אהבה תולד מן השתוות השנים, (האוהב והנאהב) והשתוות תולד מן אהבה, ואיך יכולה להיות ההתחלה? ע״כ באופן ההכנה, שכולם יחשבו למרכז אחד.

מאמר תפ״א[2]

ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה פקודת כל המשכן וכל אשר בו בקודש ובכליו (במדבר ד:טז)

בפ׳ במדבר סמוך למפטיר פסוק ״ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן״ דברנו דברים העומדים ברומו של עולם למתבונן בהם. הנה כתב הרמב״ן ז״ל, ״ועל דעת הירושלמי הכתוב בפירושי רש״י שהוא עצמו נושא אותם יהיה משא גדול כי הקטורת שס״ה מנה כו׳ ושמן המאור לשנה שלמה כו׳ ומנחת התמיד כו׳ אבל היה אלעזר חזק ואמיץ כיעקב אע״ה כו׳ וקוי ה׳ יחליפו כח״. אמרנו כי מזה ניחא לי בפשוטו מאחז״ל ״כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו״ (סוכה נב) פי׳ כי כבר אמר שלמה המלך ע״ה ״לדעת חכמה ומוסר״ (משלי א:ב), ואיתא במדרש ״אם חכמה למה מוסר ואם מוסר למה חכמה״ פי׳ מאי שייטא דחכמה למוסר, הרי לכאורה לפי דעת ההמון הם ב׳ ענינים נפרדים ומשני המדרש: ״אלא אם יש באדם חכמה הרי הוא למד מוסר״, פי, כי בלא מוסר כל מחשבות הילדות, עיר פרא אדם יולד, יש בו בהכרח, רק יש בו דעת להסתירם מבני אדם, אבל טמונים בו לעת מצוא והנה החכמה מאין תמצא, ורק היא חלק הנפש ממעל מתנת חנם, והילדות הם חלק הגוף, וידוע כי בנין הגוף חורבן הנפש, ואי אפשר להתחכם בעמקי מהלכי השכל, ולכן אם חכם הוא ויורד לעומקה של החכמה, בלי ספק כבר למד מוסר לאסר במתג ורסן תאותיו ורצונותיו הבהמיות.

והנה באמת חכמת המוסר תלוי בחכמת הנפש, כמו שאי אפשר להיות רופא הגוף בלי ידיעת ניתוח, ככה אי אפשר לרפאות נפשו בלי ידיעת ניתוח הנפש, פי׳, ידיעת כחות הנפש, למען יכיר דרכי ההטעות הנובעות מנגיעת המדות הרעות המוטבע באדם, ומי שאין לו ידיעה בכחות הנפש, אי אפשר שלא יהיה מנוגע תמיד בההטעות. כדומה שאמר אדמו״ר ז״ל, שתמיד יתחלף באדם, הוא סובר שחושש לחלול ה׳, והאמת הוא חושש על חלול עצמו, וכן הרבה כזאת, ומעתה מי שאינו עוסק במוסר, הוא מקטין מדת התורה, אשר ארוכה היא מארץ מדה, גם לגדולי בעלי המוסר, המעורר אותם חכמת המוסר על חקירות דינים בבין אדם למקום ובין אדם לחבירו, ותמיד יש להם ספיקות, ותמיד הם חושדים את עצמם לנגועים, וכמו שביארנו על פסוק ״והנשיאים הביאו״ בארוכה, וזהו ״כל הגדול מחבירו״ יש לו תמיד הרבה חקירות, אם ממה שהמוסר יעוררהו לזה, אם מצד נגיעה שהוא חושד את עצמו, כמו שהפסוק האיר לנו על הנשיאים שלא התנדבו בראשונה במשכן, ונחסר להם אות ״י״, בשביל שנתעצלו בראשונה במשכן, וגלה לנו הכתוב, שגם לאנשים גדולים כמותם, היה להם כחוט השערה עצלות, ומה יעשו אזובי הקיר? ע״כ מחיב מוסר לאדם, לחשוד עצמו תמיד בנגיעות, וממילא צריך להחמיר הרבה פעמים, ויגדל עליו מדת התורה הרבה, וע״כ ״יצרו גדול עליו״, כי יש לו ידיעה יותר בחקירות ובחשדים, ומוטל עליו עול מ״ש, באופן היותר קשה, ומובן כי על יצרו יותר קשה, וצריך להוסיף תמיד י״ש, ועול על עול, וזה גילה לנו הכתוב: כי אלעזר שהיה נשיא הנשיאים, היה נושא משא יותר מכולם, כי כל הגדול יותר — משאו ועולו יותר קשה, כמו שהלוים נתחייבו במצות יותר מישראל, והכהנים — יותר מהלוים, וכן הרבה כזאת.

מאמר תפ״ב

ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלוים (במדבר ג:יב)

הנה ה״ר אבן עזרא בפי׳ כתב: ״לקחתי את הלוים״, לקחתי מעלה גדולה ללוים, ״והיו לי הלוים״, מקודשים לי. ויש להבין מה חידש הרא״ע לקחתי וגו׳ מעלה גדולה ללוים, וכן והיו וגו׳ מקודשים לי, ומה רצה בזה, אלא ע״כ כי הרא״ע ז״ל התבטא בדבריו אלה מהתרגשות וקנאה רבה לזכית רום המעלה של הלוים מענין הכ׳ ״ואני קרבת אלוקים לי טוב״ (תהלים עג:כח), והנה נאמר בפ׳ כי תשא לג:יג ״הודיעני נא את דרכך ואדעך למען אמצא חן בעיניך״, הענין בזה, כי מקודם אנחנו נבקש (תהלים נא:יז), ״ה׳ שפתי תפתח״ במה שאנו צריכים לבקשתנו, ושהוא יפתח שפתינו לבקש, וכן ״תכין לבם״ הוא מכין לבנו, כדי ״ותקשיב אזניך״, וזה הכל חסד גדול מאד, ועתה אומר רעיון מה שאמרנו על מי שחיצוניות שלו מרובה יותר מפנימיותו, שהוא בתכלית הריחוק ממנו ית״ש, כי הנה תכלית האדם הוא להתקרב אל מקור הטוב אשר מאתו ית׳ וכנאמר ״ואני קרבת אלוקים לי טוב״, והנה הנגינה (מוסיקא) הנעימה ביותר, כל מה שהאדם מתקרב לה יותר, ירגיש נעימותה יותר, וכן להיפוך מי שמתרחק מן המנגינה הרמה בנעימותה ומתיקותה, כל פסיעה ופסיעה שיתרחק הלאה ממנה, יצטער ויחליש דעתו יותר ויותר, וכמו שנאמר ״כי הנה רחקיך יאבדו״ (תהלים עג:כז), והנה השי״ת הוא הטוב לכל ולכל מי שהוא מעמיק ידע להיטיב מעשיו בפנימיות שלו, הוא טוב יותר ויותר, וכן האדם צריך להיות, משא״כ אם הוא בהיפוך מזה, אז הוא בתכלית הריחוק מאתו ית׳, והנה חקרנו וביררנו כי אהבת האנשים והאב לבנו זהו מכח ההשתוות שביניהם, ולכן האב הבעל תאוה אוהב לבנו אף שהוא בעל תאוה, משא״כ החכם, אם בנו אינו הולך בדרך הישר לפי החכמה, אינו אוהבו כבנו ממש, כי אין לו השתות עמו, ולכן בעלי הדעת כל מה שדעתם רחבה, השתוותם רבה ואהבתם ביניהם רבה מאד, ולכן ביקש משה רבינו ע״ה ״הודיענו נא את דרכיך ואדעך׳ ויהיה לי אתך בחינת השתוווות יותר, ותאהב אותי יותר ואמצא חן בעיניך יותר, וזהו שאמר למען אמצא חן בעיניך״ וכן הענין הנ״ל ואני לקחתי את הלוים וגו׳ והיו לי הלוים, כפי׳ הראא״ע ז״ל מעלה גדולה, ומקודשים לי, והנה חכו ממתקים, כי הוא ית״ש נותן לאדם דעת ומגלה לו חידושי תורה, ואוהב לו בשביל אותם החידושים שהוא מגלה לו בעצמו, והכל כענין המד״ר שיר השירים על הכ׳ פתחי לי וגו׳ ״פתחו לי כפתח של מחט סידקית, ואני אפתח לכם כפתחו של אולם״ והוא באורך של עשרים על ארבעים, וזה בעירובין כא פרק שני. והבן!

נשא

מאמר תפ״ג

איש איש כי תשטה אשתו וגו׳ (במדבר ה:יב)

ובזה דברנו מעשה נזיר (נזיר ב) ״הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין״ דברנו כי כמו בתורה יש חידושי תורה, מה הוא? מה שמוציא משכלו להבין דבר מדבר, כן הוא במעשה, אף שאין נביא רשאי לחדש, אבל עם כל זה כל איש ואיש יכול לחדש מצות והם מצות ממצות אשר במנין התורה, היינו כי באה מצוה כללית ״קדושים תהיו״ כתב הרמב״ן ז״ל כי אין ליתן גדר בזה, כי אין האנשים דומים זה לזה בפרישות, יש מי שיכול לפרוש הרבה לפי בריאותו, ויש מי וכו׳ וכדומה, אבל אמרה התורה כי כדאי לאדם לעשות גדרים וסייגים לקדושה ופרישות מתאות עוה״ז, והנה האדם הרואה עצמו מוכן לקבל פרישות, זהו ציווי השי״ת להפריש ולהזיר עצמו, ונמצא כי מסרה התורה הלכות ודיני פרישות, והשו״ע מזה, להאדם הפרטי לפי מה שהוא, ונמצא כי המפריש עצמו מדבר שבהרגשתו מתירא פן זה יסיר דעתו ממנו ויפול ברשת השטות שמושכת בו, ומכש״כ כל אדם המכין עצמו להרבות דעתו ולהגדיל ולהגביר חכמתו, למען ילך לאור השכל, אין לך נזירות קדושה וחביבה להשי״ת יותר ממנה, וזה נפלא מאד, אך נתנו בזה תנאי, והוא: כי לכאורה מי שאינו נותן צדקה כלל, אין אנו מבקשים ממנו מאומה, ומהנותן חמשים לירות אם אנו מבקשים ממנו עוד חמשים כאלה, זה נגד השכל, והנה הנזיר שאסר על עצמו יין, אסרה התורה עליו מחרצנים ועד זג, שאין בהם טעם יין כלום, ולמה? אבל הענין בזה, כי יש שתי מיני עבודות, עבודת האדם לבעה״ב, ועבודת המלך, עבודת המלך משפט אהב, מדויק ומכוון הם כידוע, ומעתה יש שתי מיני עבודות עבודת המלך למלא אחריה במדויק ומכוון, ויש עבודה שאינה מכוונה למלא אחריה במדויק ומכוון, והנה עבודת השי״ת על אחת כמה וכמה צריך להיות מכוונה ומדויקה למלא אחריה, סחור סחור לכרמא לא תקרב, וגילתה התורה מה היא התורה החדשה שאתה מקבל עליך ונעשה תורה שלו במנין המצות, היינו פקודת עבודה למלא אחריה במדויק ומכוון, ״מחרצנים ועד זג לא יאכל״, אם נטמא פעם אחת, כל ימי נזירותו יפול כידוע וזה ביוון עבודד. המקובל לעבודתו זאת, וזהו כונת (ירושלמי תרומות סוף פ״ח) ״וכי משנת חסידים היא״, וכן (משלי ב:כ) ״וארחות צדיקים תשמור״, וכן היינו הל׳ לדידך דינא הכי. ודו״ק.

מאמר תפ״ד

איש איש כי תשטה אשתו וגו׳ ועבר עליה רוח קנאה וגו׳ והביא את קרבנה וגו׳ לא יצוק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה וגו׳ (במדבר ה:טו)

מאמר זה לקוח מספר חכמה ומוסר בשם ״כל אשר תמצא ידך לעשות עשה״

שלחתי לך מכתב מירושלים, עם מה שצרפתי שם מפ׳ ראה, גם מא׳ לירושלים לחבורה הנעימה, עדנה לא ידעתי אם השגת, נוראות ידובר שם, האיך שאמונתנו בנויה על חושית גלויה לכל העולם כולו עד היום, באין יוכל להכחיש כמבואר שם, וזוהי אמונה גלויה לעין כל דברי הגר״א ז״ל בסדר שלו, כי הבחירה נראה כאילו יכולת לאדם לעשות בחירתו, והאמת אינו כן, רק מה שצריך למרק עונות, מניחים לעשות ולא כלו וזה גלוי, א״כ נתברר לעין כל, הדבר המבואר בספרי לוצאטו ז״ל ובסדר הגר״א ז״ל בבחירה כנ״ל והבן.

והנה כאשר יש לנו, תהלה, בירורים חושיים על אמונה, יש לנו לילך אל התכלית, תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, כי זה מברר שהחכמה נתבררה לו היטב, ולאו מילתא זוטרתא היא, דבסוף מעשה בראשית סיים במלת ״לעשות״, כי זה העולם — הוא העולם המעשה ולעד ולנצח נצחים, וכפי שנתברר בהפיליסוף ענין נצח.

והנה לנו עדת ישראל יש לנו נצח נצחים, ושם לא יהיה עוד עולם המעשה, רק בזמן הקצר הזה ושלמה המע״ה אמר כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך, פי׳, כחך, לא בפשוטו אבל עד מקום שכח האדם מגיע, תעמול, בין בעמילות הגוף בין בעמילות הדעה, חטוף עשה כי אין חשבון ודעת וגו׳ רק בעולם השפל הלזה הקצר והכלה, ושם תראה מה זאת מעשה, אבל שם כבר חלף עבר, ע״כ חטוף ועשה.

והנה אמרנו, תכלית הנחת תפילין — הוא לשעבד החושים והדעה להשי״ת, וא״כ כשיעמול האדם בכל כחו לשעבד עצמו מכל וכל להשי״ת, הרי זה עיקר מצות תפילין, ועכ״ז מי שלא יניח תפילין במעשה, ה״ז קרקפתא דלא מנח תפילין, ונדון לדורי דורות, ה״ז מבהיל מה זאת מעשה! ויפה אמר שלמה המלך ע״ה (קהלת ט:י) ״כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה״ ואל תרף, כי גדול מאד מה שכתוב בסוף מעשה בראשית ״לעשות״, הרי כל הקודם - תכלית למעשה, מבהיל מה זה מעשה!

ומעתה כמו מובן לנו אמז״ל (ברכות יז) ״תכלית חכמה תומע״ט״, פי׳, ע״י חכמה עמוקה יתברר עומק המעשה, עד שכל מעשה בראשית — תכליתם ״מעשה״. עמוק מאד!

היום אור ליום ה׳ נתעוררתי על תוקף ענין מעשה המצות דוקא כהלכתן, כדומה ברכות דף טו: תני רב עובדי׳ קמיה דרבא, ולמדתם שיהא למודך תם, שיתן ריוח בין הדבקים, עני רבא בתריה, כגון בכל לבבך בכל לבבכם עשב בשדך וכו׳ וכו׳.

והנה אם לפני אדם ידבר, יבין כונתו מה שהוא אומר, ועאכ״וכ שהשמים יבין, אין זה רק מעשה המצות, אשר ברא א׳ לעשות כתיב, וכיון שאינו מדקדק היטב היטב הדק, ליתן ריוח, אין זו מעשה שלמה, וענשו מרובה, גם ע״ז אה! אה! וא״ת מי הגיד לי, הגמרא הגידה לי, שם ברכות כל הקורא ק״ש ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם, אש גיהנם ששים פעמים יותר משלנו, כשאין מצננין לו האש הנורא הזה אין זה עונש מרובה? ומעתה אם רק ריוח בין הדבקים באינו מדקדק, ענשו חמור כ״כ, מי שאינו מדקדק כ״כ בגוף הלכה לקים מעשי המצות כהלכתה בדקדוק כגון לאחר הזמן, וכדומה לזה בשארי מצות, ובפרט בדיני ממונות שלא בדקדוק, שאין יוה״כ מכפר, אוי!

והנה כאשר נתבונן במדותיו של הקב״ה עם בריותיו, נורא מאד, כמבואר בתומר דבורה מי אל כמוך וכו׳ הנה עבר על האדם כמה יוה״כ ולא שב, ועדיין עומד במרדו כמה וכמה שנים, הראוי לפניו להכין לו יום כפרה וסליחה? מדת בו״ד ההיה כך? ומדת הקב״ה אינו כן, גם לרשע היותר גדול, מכין לפניו יום סליחה וכפרה, היש חיך מתוק מזה? ע״כ אפילו מישרות לבד, היה ראוי להכין עצמו אל יוה״כ לשוב לפניו, ודוקא בקיום המעשה כהלכתו כנ״ל. ואיתא עוד במגילה כד: אין מורידין לפני התיבה וכו׳ מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, אטו אינם מבינים כונתו, הרי כי המעשה צריכה להיות כאילו, ח״ו, כביכול, כאינם מבינים, וכן בתפלה על חולה צריך לברר שמו, ומה זה? ״לעשות״ כתיב בסוף מעשה בראשית, והערנו עי״ז בק״ש, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות השם, ומעתה עיקר זכירה בדעה הוא, ואפשר תאמרו אני אעמיל את דעתי תמיד לזכור, וא״כ מה ללבוש בגד של ציצית, הלא עיקר מצוה באה על זכירה ואזכור, לא כן — ״ועשיתם אותם״, דוקא ללבוש, ואל״כ לא קיים המצוה כלל, ונענש עליה מאד, וכן לקמי׳ ולא תתורו וגו׳ למען תזכרו ועשיתם, דוקא ללבוש בגד ציצית.

ותראה דבר נפלא, ביומא עג. גבי אורים ותומים שאין שואלין בקול ולא מהרהר בלבו אלא כדרך שאמרה חנה בתפלתה וחנה מדברת על לבה, והנשאל אומר כה אמר ה׳ עלה והצלח וכו׳, ראה, בני, נפלאות, הלא יגידו האו״ת עתידות, ואם יודע עתידות מה שלא היה עדיין, כ״ש מחשבה שכבר היתה שיודע, ולמה נפסקה הלכה שלא יהרהר בלבו לבד, רק ידבר, הרי נפלאות לראות, כי בעולם המעשה דוקא כל אשר תמצא ידך לעשות במעשה — עשה, ומי יבוא בסוד ה׳ לדעת למה דוקא מעשה. ואחרי אשר ראינו ברור בזו הגמרא כי דובר ידבר, הרי נותנת שמחה גדולה לאדם לקים מעשה המצות, כי הלא נראה, כי מעשה המצות, מצוה בפני עצמה, היא, וסוד ה׳ גנוז בה בהמעשה דוקא, ברוך העם שככה לו, ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר! וכמו כן למדונו חז״ל כח המעשה להשתומם מזה, בקרבן סוטה נאמר (במדבר ה:טו) ״ולא יתן עליה לבונה״ הטעם שלא יהיה קרבנה מהודר, והיה מסתברא בגמרא שלא יתן עליה גם ע״י כלי, לא יתן עלי׳ לפי שעה, ורק מפסוק הוצרכו ללמוד דוקא ליתן על קרבנה אסור, ואיך עלה על דעתם ע״י כלי בעלמא, אין זה כי מי יבוא בסוד טעמי המצות, ואפשר ע״י כלי ג״כ אסור, ועפי״ז נתיישב לי דבר ששמעתי מפי הגר״א ז״ל, כמדומה מאאמו״ר ז״ל שמעתי כי הנוהגים אחריו היו מקיימים דברי הכתוב כפשוטו ג״כ. ועפי״ז ניחא לי מה ששמעתי על הצדיק ר״י זונדל ז״ל, כי היה הולך מהלך סביבות ירושלים וספר מגדליה, ואמר למי שהלך עמו, ״ספרו מגדליה״ כתיב (תהלים מח:יג) ולא ידעתי מה זאת, ועפי״ז ניחא לי, כי רצה לקיים הפסוק כפשוטו ג״כ, כי כיון שכתוב בתורה בלשון הזה ג״כ מהסתם לספר מגדליה מצוה מעשית היא, וכל אשר תמצא לעשות עשה, והיה מסובב סביבות ירושלים וספר.

בני יקירי! היום אור ליום ב׳ תבוא, סיימתי המאמר, כי היה קשה לי מאד לסיים קודם השבת, וגם היום הייתי סמכוני באשישות, ע״כ אקצר עתה, ואברכך ברכת הדיוט, שלום רב יהיה לך בתוכ״י וזו ברכה שאין למעלה הימנה.

מאמר תפ״ה

איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה, מיין ושכר יזיר וגו׳ כל ימי הזירו לה׳ על נפש מת לא יבוא לאביו ולאמו וגו׳ לא יטמא להם במותם כי נזר אלקיו על ראשו כל ימי נזרו קדוש הוא לה׳ (במדבר ו:ב-ח)

מצינו הנזיר בהכירו מכשולות היין לגורם בלבול הדעת ובחר לברוח מן העבירה והקלקול ולפרוש מן היין חדש ימים, ועל זה נכתר בכתר גדול ונכתבה עליו פרשה שלמה וכתב הרא״ע ז״ל וז״ל: ואחרים אומרים כי מלת נזיר מגזרת נזר וכו׳, ודע כי כל בני אדם עבדי תאות העולם והנזיר באמת הוא שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, ככל מי שהוא חפשי מן התאוות, ונקרא כמה פעמים קדוש, כמו שם בפסוק ה:ו ״כל ימי נדר נזרו וגו׳ אשר יזיר לה׳ קדוש יהיה״, ובפסוק ו:ח ״כל ימי נזרו קדוש הוא לה׳״, וכל כך נתקדש עד שנתעלה למדרגת כהן גדול שאסרה לו התורה לטמא לאביו ולאמו, אף כי אתמול קודם הזירו, עוד למצוה נחשבה לו זאת, אמנם היום אחר שבחר להיות בורח מן העבירה נתקדש כל כך, ולא עוד אלא גם נאמר שם (ו:ט) ״וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו וגו׳ אף כי באונס הוא, והענין כי באמת טומאת המת הוא רק מעבירות שעשה המת בחייו, ואיתא בתוספות (כתובות קג ד״ה אותו) שרבי חיים כהן אמר אילו היה בפטירת ר״ת ז״ל היה מטמא את עצמו לו, כי צדיקים במיתתם קרואים חיים, כי כל זמן אשר האדם בחיים ותקות התשובה לפניו, רצה השי״ת כי עונותיו בל יטמאוהו, אך אחרי שמת ניתן כח בהטומאה להתגבר ולהתדבק עד כי מפסיד לאחרים ומטמטם אותם, ומי שהוא בעל מעלה יותר מזיק לו יותר ולכן הנזיר אשר נתקדש יותר כהנ״ל, מזיק לו יותר ומטמא ומטמטם לו גם עבירות של אחרים, וכאשר נאהב בעיני השי״ת רצה רצונו ית׳ טובתו שיהיה בחירתו לברוח מן העבירה שלמה ואמרה התורה לשבור הנזירות וגם להביא קרבן ולספר מחדש, והוא מבהיל! א״כ איפוה כמה מוסיף טומאה וטמטום לאדם, עבירה היותר קטנה של עצמו בו, באין ערך יותר מטומאת עבירות של אחרים, ומה עוד עבירה חמורה ועבירות הרבה כאלה, מבהיל מאד! והנה האדם הזה אשר אתמול היה יכול לטמא לאביו ולאמו ולא פעל עליו כלום, ועוד למצוה נחשבה לו, והיום כאשר בחר לברוח מן העבירה אשר הבחירה היא רק בחירת עצמו, ומעתה מי שהוא בקדושה כל ימיו, עד כמה תפעל עליו כח העבירה וכמה תפעל לו על פרט אחד, ולא רק בחירה עצמית אלא קובץ כל התורה והוא ציווי השי״ת על קדושה כוללת כזו, כמה תפעל טמטום עבירה היותר קטנה, והנה שבת קודש ששקולה כנגד כל התורה כולה (ירושלמי ברכות א:ה) שנכללת בה קדושת כל התורה, ונאמר על שבת קדש (בראשית ב:ב) ״וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה״ ומי שהוא מחלל שבת עד כמה תפעל הטמטום נוכח העבירה כזו, נורא מאד! ראה כמה מבואר מכאן ״בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו״ (מכות י) שבזמן שישראל כשרים היו המים בודקים אותה למען הציל הבעל מאיסור (סוטה מז) משרבו הנואפים בטלו מי סוטה ואינם בודקים והבעל חי עמה באיסור והזונות ירבו ח״ו, ולא עוד אם הבעל אינו נקי מבעילות איסור אין המים בודקין את אשתו (קדושין כז) הרי כנ״ל, משא״כ בדור כשר שומרים אותם מן השמים שלא יכשלו באיסור הרי בדרך שאדם רוצה לילך וכו׳. נזכה לילך בדרך התורה ותיכף ישמרו מן השמים כענין אברהם אבינו נתן עיניו ללכת ארצה כנען מיד נאמר לו לך לך ארצה כנען.

מאמר תפ״ו[3]

עוד בענין נזיר

לבני יקירי מחמד לבי המשכיל מר נ״ז נ״י כאור שבעתים.

יקרתך והחסד שבא לידך אשר ספרת לי, שמח לבי מאד, יתן ותזכה לחסדיו ית, כל עוד מעלה מעלה, החבילה ששלחת לי קבלתי, לפי הנראה כי טוב תהי׳ בע׳ ית׳, אם כי היה לך טרחה, אמנם חביב עלי מאד שימושך, כי גדולה שימושה יותר מלימודה, אף כי איני ת״ח, אבל אביך אני, וכבר ידעת מאמר שימושה של תורה.

והנה מצאתי באבן עזרא ז״ל על פ׳ ומשרתו יהושע בן נון נער וגו׳, כתב אף כי היה גדול כערך ט״ו שנה, וקראו הכתוב ״נער״ לומר ששימושו כנער קטן. ושפתים יושק דברי פי חכם. הרי אמות לדברנו במאמר הנ״ל, והדברים ארוכים, וקוטב הכל הוא חביבות התורה כי מראה בזה רום ערך מעלת התורה, כי לעבד נמכר הוא למי שלמדו דרך התורה חיי עולם ונופת צופים.

והנה ביארנו בפרשתא דנשא שבת העבר, כי מצינו בתורה ענינים הפכים, התורה מקפדת מאד על ״חסרון״ כל דהו של תאוה, כמו שביאר הרד״ק ז״ל בהפטרה של האי פרשתא בענין שמשון שהיה נזיר מבטן ונשלח בבשורת מלאך ה׳ להושיע כלל ישראל, והיה שופט, היתכן שיקח אשה פלשתית? אמנם מאת ה׳ היתה זאת כי בודאי גיירה שתהיה עמו בהיתר, אמנם עשה זאת למען יוכל להושיע ישראל עיי״ש באריכות. והנה כמה גדול היה האיש הזה, כי ישראל לא היו יכולים להילחם בפלשתים אז, כי לא היו ראויים כ״כ ורק הוא לבדו לחם עמהם ומפחדו פחדו להילחם בישראל ג״כ עיי״ש דברים מפליאים שכתב, והנה הפסיד כוונתו הראשונה הטובה שהיתה רצון האלקים כמו שכתוב ״כי מד, היתה כי תאנה הוא מבקש מפלשתים״ (שופטים יד:ד), נראה כי בתחלה היתה כוונתו לטובה לבקש תאנה מפלשתים, ואח״כ גברה עליו התאוה בראותו אותה וישרה בעיניו והפסיד כוונתו הטובה האלקית בכוונתו הגופנית הבהמית אשר התערבה בה, ולפיכך נענש ונקרו פלשתים את עיניו מדה כנגד מדה, ורז״ל אמרו כן וכו׳, ואעפ״כ עזרוהו מן השמים, ונקם נקמת עיניו מפלשתים, עכ״ל הרד״ק החכם ז״ל בקיצור ועיי״ש.

והנה דקדקנו כי כתוב ״קח לי כי היא ישרה בעיני״, והנה מלת ״ישרה״ הונח על תכונות והנהגות ישרות, כענין ״איזה דרך ישרה שיבור לו האדם״, אמנם מאשר כתיב ״בעיני״, למדו חז״ל שהתערב ג״כ אח״כ, בראותם כי יפה היא, מחשבה גופנית בהמית.

ומעתה נשתומם מאד ע״ז, אחרי התבוננות היטב על גדולת האיש הזה, כי נתקדש מבטן, טרם יוצר נתקדש ע״י מלאך להיות מושיען של ישראל, וכל ישראל שבזה הדור לא היו כ״כ ראוים שיושיעם תשועה שלמה מיד פלשתים, ולא היה ישראל נלחמים בהם, כי אם הוא לבדו, ומיראתם אותו ג״כ הי׳ נמנעים מלהלחם בישראל, ראה זכותו הגדול נגד כל ישראל, ולא נאמר עליו כי עשה רע בעיני ה׳ בלקיחתו אשה מפלשתים, כי אדרבה רצון ה׳ היתה זאת, כמבואר כל זה להחכם הרד״ק ז״ל, ורק בשביל תערובת מעט תאוה גופנית של היתר ולא של איסור, אדרבה מצות עשה רצון ה׳ ית׳ בלקיחתו, ורק מחמת שנתערבה מעט תאוה הפסיד כונתו הראשונה ונענש. ומעתה מה אם יכוין האדם רק לתאוה של היתר, ומכ״ש אם ח״ו של איסור ר״ל, היש השערה לעונש ר״ל ומכ״ש מעשה של איסור, יהיה מה שי׳ מתאוה או מקנאה, או מכבוד, הכל אחד הוא ונלמד הכל מכאן. הרי ראינו נפלאות דקדוק עצום של מעט חסרון פרטי, ומכ״ש חסרון כללי. התבונן!

ועפי״ז היה נראה, שמי ששובר מעט תאותו, אין זה רבותא כלל. ואעפ״כ מצינו ״איש וגו׳ כי יפליא לנדור נדר״ (במדבר ו:ב) פי׳ הראב״ע ז״ל לשון נפלאות, פי׳, כי רוב העולם הולכים אחר תאותם, והוא שובר תאותו ל׳ יום, והתורה מפליאה ע״ז ״איש כי יפליא״, לשון פלא. והנה היש חך מתוק מזה? התאוה מאוסה ושנואה כ״כ בעיניו ית׳, עד שגם מעט תערובת במצוה היותר גדולה, כמו הצלת נפשות של כלל ישראל, כענין שמשון כנ״ל, ועכ״ז לא הועיל הון ביום עברה להנקם ממנו בעוה״ז, כדרך צדיקים שנפרעים מהם בעוה״ז בעד מעט התערובת, ונוכל להבין מזה מיאוס וגנות תאוה אף כל־דהוא ובהיתר, וא״כ מי שפורש על ל׳ יום מיין, אין זה רבותא כ״כ בעינינו, אשר אנחנו מלאים כל תאות, והתורה הקדושה מקור החכמה והקדושה בכל מיני קדושות, היא מפליאה על האדם השובר מעט תאוה על ל׳ יום, מובן מזה גודל השכר של שבירת התאוה אף מעט ומכ״ש הרבה. וזהו שמבואר בעלים לתרופה להגר״א ז״ל, שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער שכר החוסם פיו ותאותו על כל רגע ורגע. והדבר מובן ג״כ משמשון, אחרי שנענש כ״כ על מעט תערובת תאוה, ומרובה מדה טובה, והשובר תאותו אף מעט שכרו מרובה הרבה מאד, להמבין בהחשבון ״יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה״ב וכו׳״ וקשה לי להאריך. ומכ״ז יבוא האדם לחביבות התורה וזה ראש כל המעלות כי אורייתא וקוב״ה חד הוא.

והנה למדנו עוד מזה כי אין כל בריה יכולה לעמוד על רום יקרת המעלה, ומכ״ש מעלות רבות, וכן יש להבין מזה עונש של עבירות עד היכן, לפי מה שמוכח משמשון כנ״ל.

וזה השער אשר צדיקים יבואו בו להתלמד להתרחק מתאות אף של היתר, שלא יבוא לידי איסור, ובפרט כמבואר פה. והנה כל המדות והרצונות תחת תאוה הנה נתונות, אשרי מי ששם עיניו על דרכיו בכ״ז, — ומה שדברנו עוד הרבה בזה, קשה לי עתה לכתוב, ובל״נ עוד חזון.

מאמר תפ״ז

עוד בענין נזיר

קבלתי דבריכם הנעימים לי באהבה, הנני רואה כי ממשפט החכמים להודות על האמת, וכן דרכיכם להודות על האמת, ישמח לבי בזה, ומזה תקוה בעיני כי בל תתרפו מלהתחזק בחכמת האמת היא חכמת היראה כנאמר (משלי יד:טז) ״חכם ירא״ חכם דייקא, והנה יש לברר מדוע הפליגו גדולי הראשונים הרמב״ן ז״ל והספורנו ז״ל בחכמת מעלת המוסר, הנה כתב החכם הראב״ע ז״ל למה נקרא נזיר? לא בשביל שהזיר את עצמו מן היין, אבל משום נזר אלוקיו על ראשו, ועיין בא״ע בפ׳ נשא (ו:ז). השתוממו וראו אם על פרט אחד תאות יין על חודש א׳ כך, לימוד חכמת היראה להיות בעל מוסר אשר הונח שם זה להיות כל מפעליו במאסר החכמה והמדע לכבוש כל רצונותיו על אחת כמה וכמה, ואקצר עתה מקושי הכתיבה, ולעזרתו אקוה, ואפשר עוד חזון. לשון הא״ע: וי״א כי מלת נזיר מגזרת נזר, והעד כי נזר אלוקיו על ראשו, ואיננו רחוק, דע כי כל בני אדם עבדי תאות העולם והמלך באמת יש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, כל מי שהוא חפשי מן התאוות. עכ״ל.

מאמר תפ״ח

עוד בעניו נזיר

אחז״ל (יומא פו) מדת בו״ד חוטא לחבירו ספק מתפייס או וכו׳ והקב״ה מתפייס בדברים, והקשינו, הלא מחוי רב באותו מקום באותה אשה (שם) וא״ל החרטה והקבלה י׳ עד שיבא לידו וינצל, מ״מ קשיא, אלא משחק בקוביא דוקא משישברו פספסיהם וגנב יחזיר אבידה. ודברנו הענין כך, כי באמת מצינו בבן סורר ומורה (סנהדרין עב), עמדה תורה על סוף דעתו, שמבקש הרגילו ואינו מוצא וילסטם הבריות, וקשה, הלא אין דנים את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה (ר״ה טז), כנראה מישמעל שאמרו מלאכי השרת וכו׳ (שמות רבה ג). הנה מתחילה דברנו כי לכאורה קשה, כיון שיש כ״כ תנאים בבן סורר ומורה, א״כ למה כתבה, ואיך יכול שיקרה בכל התנאים? ודברנו הענין כי התאוה מגשמת את השכל, כמאמר רבינו יונה ז״ל על הכתוב ״וזך ישר פעלו״ (הכונה שהבלתי זך מן התאוה) ולהיפוך, כל פעליו מהורסים, א״כ הספינה בלא קברניטה הולכת חשכים ולא נוגה לה, ואם העסק בלא הבעל עסק מי לא יבין שיתקלקל הרבה, והראינו לדעת, כי אנשי העולם מוטעים שמרגילים בניהם בתאוה, וגם מרגילים ומלמדים אותם להרויח הרבה ולהוציא הרבה, והתורה הקדושה לא כן אמרה, אדרבה בשביל תאוה יביאו לו אביו ואמו כנאמר ״ותפשו בו או״א״ להביאו לסוקלו, ומה עשה? לא אכל בשר האסור, אבל הוא בעל תאוה ומוטב ימות זכאי וכו׳ (סנהדרין עב), וגם באמת כדאי לאדם המחויב מיתה למלכות ליתן הרבה להורגו בסם ולא בסייף, וזה היה עושה אב רחמן, וכן חסה התורה עליו להמיתו בסקילה זכאי, היא מיתת סם נגד ימות חייב, ומעתה נוכל להבין גודל עונש עבירה, שכדאי להורגו בידים במיתה חמורה, והנה מזה נוכל להבין כי כש״כ גדול שעומד בתאוה מורגלה, ג״כ היה מוטב שימות זכאי, אלא להרוג העולם כולו, וגם היה בטל בחירה, לכן פירשה התורה גבי סורר ומורה כי כן טוב לאדם בעל תאוה למות זכאי ואל ימות חייב, ומזה יקחו מוסר לכבוש תאוותיו, ולכן שפיר שהתנה התורה כל התנאים, כי לא בפעם אחת יבא לכך, אבל כיון שכן בא לידו כל התנאים, מסתמא זה לא פעם ראשונה אלא כבר מורגל בה, ומזה יבין האדם עד יסתמר שערות ראשו פן יבחן למעלה בהרגליו הרעים עד שאומרים עליו למעלה בן סורר ומורה הוא ימות זכאי וכו׳, והנה לא חייבה התורה על המחשבה לחוד, רק כשיש עמה מעשה, מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, וכן בנזיר להיפוך שבשביל כבישת תאוה מעט נקרא קדוש כ״כ, ולמה הלא בפירסום הוא ולא בהצנע? כי הכל רואים מגודל פרע, אינו מטמא למתים, ולמה שכרו כ״כ גדול? אבל הענין כי מחויב קרבן, למה? כי ציער עצמו מיין, פי׳ והקב״ה חפץ שאל יפרוץ האדם תאותו, ואז יהנה מעולמו כדת וכדין, ויען כי פרץ תאותו והוצרך לגדר וקרבן וצריך תשובה, וע״כ צריך לקבל עוד לכלכל דבריו במשפט בלי תאוה, ולזה המעשה הקטנה שלשים יום נזיר, המעשה מגלה על מחשבתו התמידית ולכן הוא נקרא קדוש כנ״ל, בהיפוך גבי בן סורר ומורה, ועתה ניחא היטב, הלשון, הקב״ה מתפייס בדברים, כי המעשה של שבירת הפספסים נגד מעשיו המרובים ברעה מקודם, ללא כלום יחשבו ורק שהם מגלים על מחשבתו, ושפיר נקרא מתפייס בדברים. ומעתה אם נקבל בלי״נ לשאת עול לכה״פ לפרקים, ולהפקיד בעל הבית על הבית, קברניט על הספינה, שכל האדם להנהיג העולם הקטן שלו על פי התורה, ולא ליקח ח״ו ממנו ית״ש כאילו הוא אינו בעליו כלל ולא יזכור כלל שהוא אדוניו, וזהו פריקת עול לגמרי ח״ו, אבל כשהולך לעסקיו צריך לחשוב לכל הפחות לפרקים עול מלכות שמים, ובזה ינהג וינהל הנהגת ביתו, ישר פעלו.

מאמר תפ״ט

עוד בענין נזיר

מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״מה בין ראשונים לאחרונים״

כאשר נתבונן בינה בדחז״ל נראה, כי הרשעים מלפנים, טובים הרבה מאשר עתה בשם צדיקים יקראו, והוא: כי מצינו בנתן צוציתא, הובא בסנהדרין ל״א ובשבת נ״ו ב׳ בקצרה אבל ראיתי ברבנו נסים גאון הובא באריכות, קשה לי להאריך להעתיק, אבל בקצרה ראה ר״ע אחד רוכב על חמור ואור גדול כשמש זורח עליו שאל ר״ע לתלמידיו מי הוא אשר אור כשמש זורח עליו, אמרו לו הלא הוא זה נתן רועה זונות, ואנחנו אין אנו רואין את האור, אמר להן קראו אותו אלי, אמר לו ספר נא לי מה זה דבר טוב שעשית כי אור זורח עליך, ספר לו כי נתן עיניו באשה אחת באשת איש יפת תואר לזנות עמה, והיא לא רצתה, כי היתה צדקת, עד שקרה מקרה שהיא היתה ברשותו ורצה לזנות עמה, כי היה חולה מחמת רוב תשוקתו שהיה לו להעון המר הזה, וכבר ראיתם מה שאמרו תלמידיו לר״ע, הלא זה נתן רועה זונות, והיה מפורסם לגנאי, והיא היתה צדקת, ואמרה לו הרבה מוסר באריכות שם, וקוטב הדבר היה, כי כאשר יכבוש את יצרו ברוב תקפו, שכרו גדול מאד מאד, ונעץ צרפניו בקרקע לכבוש תאותו, והתפלל לה׳ לעזור לו ע״ז, וסוף דבר כבש רצונו, ובשביל זאת זרח עליו אור גדול כשמש, שראה ר״ע עליו, כיון ששמע ר״ע כך, אמר לו שב בני אצלי ואלמוד לך תורה, עד שנעשה גדול בתורה קרוב לו, וגם עשיר גדול היה (ראו שכרו בעוה״ז בעוה״ב איני יודע, ע״כ הערה בקצרה, ממנו לראות שכר מצוה כנגד הפסדה).

התבוננו אחי היתכן עתה באיש בעל תאוה, בהיתר לא באיסור כרועה זונות כנתן הנ״ל מקודם, הלא אנו רואים מי שהוא שטוף בתאות אף של היתר, או בחמדת הממון, אם נדבר אז בתאותו או בחמדתו דברי מוסר היותר מבהיל, היעשה עליו רושם אף כנשיכת זבוב, כי אז אינו רואה ואינו רק תאותו וחמדתו, ודבר זה אנו רואים מדי יום ביומו, מעשים בכל יום. ומי שיתפעל מתוכחה בשעה שהוא שאנן ושקט, לאיש טוב יחשב ומכ״ש מי שיתפעל הרבה בבחינת צדיק יחשב, עתה, מי יתן ואראה אדם בעת תוקף רתיחתו בתאוה, ככבוד וחמדת הממון ביומא דשוקא, שאז הוא שטוף ברצונו, האם יכנס אז באזניו תוכחה לכבוש רצונו אתמהה, פוק חזי מה היה מלפנים רועה זונות וכו׳!

ומצינו עוד בסנהדרין ל״ז א׳ ״הנהו בריוני״ פירש״י, פריצים, ״דהוו בשביבותא דר׳ זירא דהוי מקרב להו כו׳ והוי קפדי רבנן, ומדקפדי מן הסתם היו פריצים מאד, ואח״כ כדשכיב ר׳ זירא אמרו עד האידנא הוה וכו׳ דהוה בעי רחמי עלן השתא מאן בעי עלן רחמי ״הרהרו בלבייהו ועבדו תשובה״. נתבונן בדבר הזה. פרוצים כאלה, אשר קפדי רבנן על התקרבותם, היה מוסד אצלם כי חיותם היה רק בזכות רחמי דר״ז, וכד שכיב הרי הם בסכנה ועבדי תשובה, היתכן עתה למי שהוא משורש בעבירות, יעשה תשובה עבור זה להתגבר כ״כ על הרגלים רעים רבים, אתמהה! ולא עוד, הלא אף היותר חשוב בדור הזה, מי הוא זה שיש לו מחשבה עמוקה כ״כ עד שיעשה עליו המחשבה רושם, כמבואר בקבלת יוה״כ, ומכ״ש רושם חזק ואמיץ כ״כ, עד לשבור טבעם הקשה הרע בתקפו, היאומן כי יסופר כי לפריצים יש להם כח במחשבה, אשר היא קשה ללומדים המתרגלין בה, ומכ״ש שיעשה רושם, ומכ״ש רושם חזק כ״כ למעשה כנ״ל, ולא אחד הי׳, רק רבים, כנראה מפשטות המ׳ ולכה״פ יותר מאחד.

ומצינו עוד בע״ז י״ז בר״א בן דורדיא שלא הניח זונה בעולם כו׳ עד ר״א בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה וכו׳ וכו׳ עד הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו וכו׳ יעו״ש, נתבונן בינה מי הוא זה היותר חשוב בעינינו, שיהיה לו ציור מרובה כ״כ בעוה״ב, עד שיצטער כ״כ צער נורא, עד שיצתה נשמתו, אתמהה! ועינינו רואים מעשים בכל יום (לא בנסיון זונה, רק בלא נסיון כלל, מברר בעליל כמה רחוקים חוטאים הבהמים אשר בעוה״ר רבו כמו רבו עתה) נתברר כ״פ ביאורים גלוים שהם רחוקים בתכלית מתשובה, ר״ל, ואין עליהם שום רושם גם בעת שמיעה, ומכ״ש בכי׳, ומכ״ש עד מיתה, ומכ״ש שלא בשעת עבירה, רק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות פוק חזי מה בין ראשונים לאחרונים!

וכאשר נתחקה על שורש הדבר כך הוא!

יש קבלת עול מלכות שמים, וקבלת עול המצות, קבלת עול מ״ש, הוא י״ש, קבלת עול המצות הוא — דחיל חטאין. ביאור הדבר, י״ש הוא סומך כשיבוא לידו חטא יפרוש ממנו, אבל אינו מתרחק ובורח שבעים שערים מהחטא, אבל מ״מ חושב תמיד בציורי עוה״ב שכר ועונש, ורק מחמת שאינו בורח מהחטא כשיבוא לידו חטא, נכנס בו רוח שטות, ועובר השכל ממנו לפי שעה, ואח״כ מתחרט הרבה, כי יודע היטב יסורי עוה״ב, ע״כ אמרו ״רשעים מלאים חטאות״ (נדרים ט ע״ב) אחרי החטא יבוא השכל, ולכן ״אין בור — היינו בריוני — ירא חטא״ לא אמרו אין בור יר״ש, כי הוא י״ש, אבל אינו דחיל חטאין, להתרחק שבעים שערים מן החטא, והמדרגה הנכונה היא להיות ירא חטא לברוח שבעים שערים מן חטא, ולכן הפרוצים הנ״ל, היה בלבם יראה וציורים מעוה״ב הרבה, רק מחמת התקרבותם לחטא, נכנס בהם רוח שטות לפי שעה, ואחרי מלאות תאותם, נתעורר בהם חשבון הפסד מצוה כנגד שכרה וכו׳, ולכן כשעוררה אותו הזונה בשעת מעשה את שכלו, נתעורר בו חשבונו של עולם, וגעה בבכיה כר׳ וכן כולם כנ״ל, משא״כ חוטאים הבהמים אינו פוסק מהם רוח של שטות, כי אינו מייגע כלל שכלו בחשבונו של עולם, משא״כ הראשונים גם הרשעים היו חושבים חשבונו של עולם, והיו יראי שמים, רק לא יראי חטא כנ״ל, ולכן באה המצוה בק״ש אחרי קבלת עמ״ש, קבלת עול המצות, פי׳, להיות בורח מן החטא דוקא, זהו עיקר היראה, כדי שלא יכנס בו רוח שטות כלל.

התבוננו אחי כמה גדול ורב הוא עוצם החטא של הניעת למוד כח המחשבה שיעשה רושם עליו, כי גם הרשעים מלפנים היו מורגלים בזה כנ״ל. נזכה לבוא מזה למדרגת ״דחיל חטאין״.

מאמר ת״צ

המשך מאמר מה בין ראשונים לאחרונים

כתבנו המאמר פ׳ נשא, ומתאים עם פ׳ נזיר, אשר נכתב עליו פרשה שלמה בתורה אשרי חלקו בזה לבד, זולת שכרו, ונכתב נדר ונזירות שלשים פעמים בפרשה, כי סתם נזירות שלשים יום, כן כתב בעל הטורים פי׳, להורות, כי לכאורה יום שלושים שגמר נזירותו, אז ראוי לקרותו קדוש, יען כי משתוקק הרבה לשתות יין וכובש רצונו קדוש הוא, אבל ביום א׳ אין תשוקתו מרובה לשתות, ואינו נקרא אז קדוש, לכן נכתב ל׳ פעמים נגד ל׳ יום, כי אחרי שגמר נתעלו כל הימים בקדושה אחרונה של ל׳ יום, להיות כל הימים כיום ל׳ בקדושה אחת, ועוד כתב בעל הטורים שם וז״ל: לומר לך שאם תשרה עליו שכינה מחמת נזרו וכו׳ עיי״ש.

הביטו וראו את גודל הכבוד שזכה הנזיר, נכתב עליו פרשה שלמה, ולהודיע כי בכל השלושים יום חל עליו קדושה עליונה של יום ל׳ הקשה יותר, והודיע הכתוב עוד שראוי שתשרה עליו שכינה, למה זאת הרעש וההשתוממות, כי ״יפליא״ לשון פלא, כי רוב העולם הולכים אחרי תאותם, והוא דבר פלא לשבור תאותו — כן כתב החכם ראא״ע ז״ל עיי״ש, ועיין עוד בא״ע פסוק ז׳ ז״ל: דע כי כל בני אדם עבדי התאות, והמלך באמת מי שיש לו נזר ועשרת מלכות בראשו כל שהוא חפשי מן התאות. הביטו וראו את הרעש הגדול שהרעישה התורה על מי שנבדל רק ל׳ יום מיין לבד, ועשה כן כי היין מאבד הדעת, וכן מבואר בא״ע מפורש, והנה לא עשה רק שמירה שלא לבלבל הדעת משכרות, שכרו כ״כ מרובה, אף רק על שלושים יום, מי שהוא עמל לצאת מתרדמה של שטות, היותר מצוי משכרות כי כאשר תפג יינו ישוב לדעתו, תרדמה של שטות אדם נטבע בה ביון מצולה כל ימיו, המייגע עצמו להימלט ממנה, ולהיפוך לעורר דעתו לחשוב מחשבות להשכיל להיטיב, וכמה פעמים ל׳, היש קץ לכבודו וגדלו לפי חשבון הנזיר שכתבנו, כי קדושת יום ס׳ תקדש כפלי כפלים כל ימי ל׳ הראשונים, וכ״ש האחרונים, ולפי חשבון זה עוד ועוד, להשתומם! ונוראות להפליא ממליצתם ז״ל: ״הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין״ (נזיר ב), הורו לנו הענין שכתבנו, כי העיקר הנדרש לנו, לקבל עול המצות, פי׳, להיות דחיל הטאין, להתרחק שבעים שערים הן החטא, וזהו הרואה סוטה בקלקולה, אטו מי שאינו רואה סוטה, אל יזיר עצמו מן היין? הלא בלא״ה משחית הדעת. אבל כונתם ליעץ האדם שיהיה כונתו בנזירות, להיות בורח מן העבירה שבעים שערים, פי׳, שלא לשתות כלל, פן ימשך מזה שישתה הרבה ויבוא לעבירות, וי׳ קדושתו יותר גדולה, שירגיל עצמו להיות דחיל חטאין, היינו, קבלת עול המצות הבא אחרי קבלת מ״ש בשלמות, ולמדה לנו התורה לחשוב תמיד להתרחק מן החטא ותתעלה קדושתו יותר מסתם נזיר, אף כי בסתם ג״כ נזיר הוא.

וזהו מה שנאמר אל קין ״לפתח חטאת רבץ״ פי׳, התרופה היותר טובה להיצר, להרחיקו מפתח, היינו הבריחה מהחטא, זהו נעילת דלת לפניו, וקין לא שמר הפתח, ונכנס היצר ומטיל רוח שטות, והשכל מתדלדל והולך, ומתגברים הרצונות וחוטא, והדברים ארוכים שם ואכ״מ. ראו מה אמר קין ״גדול עוני מנשוא״, הרי כי אח״כ הי׳ ירא מחטאו, ובשעת מעשה נכנס בו רוח שטות, וזו היה מדרגת הרשעים מלפנים, ואח״כ היו מפחדים מאד מהחטא, ע״כ כששמעו מאחרים לעורר השכל, נתעורר בהם היראה המוטבעת בהם בהשכלה, הפסד מצוה כנגד שכרה וכו׳, ומה נפלא בזה הפסוק קהלת ״שמח בחור וגו׳ ודע כי על כל אלה יביאך א׳ במשפט״, ואז״ל ״ע״כ דברי היצר״ (שבת סג:). כונה עמוקה להם בזה, עצה לרשעים הקרובים לחטא, כהרשעים לפנים לכה״פ, ״ודע כי על כל אלה יביאך האל׳ במשפט״ פי׳, לכה״פ אל תתרצה לחטא שלא תתמרמר ע״ז, רק ״ודע וגו״׳, ואז תקוה לך כי סוף כל סוף תמשול עליו, כמבואר במאמר הקודם, אבל החכם עיניו בראשו, שלא להכניס עצמו במקום סכנה, ורק לנעוד הפתח. והדברים ארוכים בזה בפ׳ שלח בש״ק העבר, אך קשה להאריך, והמקום י׳ בעזרנו.

ועתה צריכים אנו לעמוד מהי סבת הדברים, ההפרש העצום בין ראשונים לאחרונים, הראשונים הי׳ סדר למודם והנהגתם לסבב כל הדברים לסבה הראשונה, מאשר נתברר להם שרשי הדת מיציאת מצרים ומכל הנסים המפורסמים, ובפרט מתן תורה עין בעין, וע״ז היסוד הסבו כל הסבות להשגחה עליונה, כדומה מי שיש לו איזה הפסד, מה שואלים לו עתה? — מפני מה הפסדת, אם הוזל המקח או נתאנה במקחו וכדומה. השמענו פעם אחת שישאלו לו לאדם: איזה חטא טמון בידך שהפסדת? זה לא שמענו! בדורות הראשונים — רב הונא תקיף לו ד׳ מאות דנא חמרא, עיילי רבנן לגבי׳, ואמרו לי לעיין מר במילי׳, איזה חטא גרם ההיזק (ברכות ה:), ועוד כשנראה אחד יתעשר, מה שואלין אותו: מאיזה עסק נתעשר? לפנים — אר״א בר״א (שבת קיט), פעם אחת נתארחתי בלודקיא והביאו לפני שולחן של זהב וכו׳ ושאל לו במה זכית לכך? פי׳ באיזו מצוה, כמבואר שם מתשובתו של בעה״ב. כשנראה איזה אדם מאריך ימים, מה אומרים עליו: הוא איש בריא אולם, והי׳ לו גוטע פפלעגע וכדומה לזה, הראשונים כשראו אנשים שהאריכו ימים, תיכף שאלתם הי׳: ״במה הארכתם ימים״, פי׳ באיזה זכות, כמבואר מתשובתם (מגילה כח.) והשיבו מעולם לא הקפדתי וכו׳ הרבה מעשיות כאלה יעו״ש, אם יקרה לאדם שנשמט ויפול מאיזה מקום גבוה, מה חושב אז? יביט אם יש איזה דבר המונח שם שבשבילו נשמטה רגלו וכרגע הי׳ נופל, וגרסינן בב״ב י. ״רב פפא הוי סליק בדרגא ובעי למיפל, אמר השתא כן איחייב מאן דסני לן כמחללי שבתות וכעובדי עכו״ם״ לא הביט מה מונח למטה על הארץ, אבל הביט מה מונח על השמים, איזה מכשול חטא, ואף מי שהלך אתו, היינו ר״ח מדיפתא ״א״ל שמא עני בא לידך ולא פרנסתו״ עיי״ש. ראו איך תומ״י הסב לסבת שמים — סבת חטא, מזה נבין כי כן היה דרכם תמיד על כל דבר לסבב לשמים דרכו, עפ״י קיום התורה ולכן הושרש בהם ע״י פעולותי׳ עם השכלתם הקודמת, שהי׳ בהם השגחה העליונה כמו חוש, וגם הרשעים היו מורגלים בכך, ורק לפתח חטאת רובץ הי׳ דרכם, אבל השכלת ההשגחה היה מבורר אצלם כמו חי.

מי שיקרה לו מקרה שידמה לו שלסטים באים עליו, ואח״כ רואה שטעות ודמיון הי׳ מה אומר? — אך לחנם פחדנו וברחנו, והנה אעתיק לכם ספרא, וזה יהיה לנו לנר מאיר ובהמשך הרגל בזה לאור גדול בכל מצעדנו. וז״ל הספרא בחוקותי כ״ו פסוק ל״ו ״ורדף אתם קול עלה נדף״ אריב״ק פ״א היינו יושבים בין האילנות ונשבה הרוח והטיחו העלים זה בזה עמדנו ורצנו ואמרנו אוי לנו שמא ידביקונו הפרשים, לאחר זמן נפנינו אחרינו וראינו שאין בריה וישבנו במקומנו ובכינו ואמרנו אוי לנו שעלינו נתקיים הפסוק ״ורדף אתם קול עלה נדף וגו׳״. יעוין בחומש מלבי״ם ז״ל עם הספרא.

התבוננו על דבר נפלא כזה אם קרה לאדם איזה מקרה של פחד בטעות, האם יעלה על דעת שום אדם, להסב תומ״י על פסוק של תוכחה ורדף וגו׳, ורק יתאונן למה פחד פחד חנם, וכן הוא כי סבל פחד ללא הועיל, משא״כ החכמים האלה, הי׳ להם תועלת נפלא מהמעשה והתעוררו עצמם: כי הלא גם הם הן הסתם בכלל עונש התוכחה, וישבו לעין תומ״י על מעשי׳, פן יש בהם איזה חטא, כנראה מהלשון ״וישבנו במקומנו ובכינו״, נראה, כי קבעו דוכתא לישב ולבכות, וכענין שאמרו בדיינין סנהדרין כ״ט ״עד דקבעי דוכתא״ ה״נ היה להם הבכי׳ לא במקרה, אבל בהכנה גדולה להתבונן ולחפש דרכי׳, על דבר שבא קיום הפסוק לידם, ולכן אמרו ״וישבנו ובכינו״, דאל״כ, אם עמדו ובכו, וגם אם בכו במקומם, או במקום אחר, מאי נפקא מיניה בזה, ולמה אמרו ״וישבנו במקומנו ובכינו״, — להורות על קביעות הבכיה שהיה, עד דקבעי דוכתא ע״ז כמו הדיינין, עד דקבעי דוכתא, ואז הוי קביעות, ולא לחנם אמר זאת ריב״ק, ולא הספרא שהביא דבריו, וכעין שנאמר ״שם ישבנו, גם בכינו״ ג״כ כנ״ל. הביטו וראו מעשה כזו, מה רושם עשה עליהם, וכמה תועליות מצצו מזה הפחד קל שבא לידם, ומה שכרם מזה! משא״כ הכסיל שבא לידו מקרה כזה — מה שכרו? האימה ובהלה שהיה לו, ואח״כ יגונו על צערו שבא לידו בהלה של חנם, זה שכרו בעוה״ז, לעוה״ב איני יודע.

ומעתה אין כל חדש, שגם הרשעים מלפנים אימת ופחד הדין הגדול היה טמון מושרש בלבכם, ולכן אמרו על ע״ה ״מפני שאימת שבת עליו״ (דמאי רפ״א) וכן ״חמצן של עוברי עבירה מותר, מפני שחזקתן מחליפין״ (חולין ד), כי היה פחד העונש המר בלבבם, ורק רוח של שטות נכנס בהם לפרקים, ומ״מ רשע מיקרי, משא״כ עתה בעו״ה כל לבב ימס, וכל ברכים יכשלו, שפכו כנחל דמעה יותר מעל חורבן, אשר בעוה״ר ״אבדה האמונה״ והראי׳ ״ונכרתה מפי׳״, כי לא ישמע ולא יזכר ש״ש על שום דבר, לדרוש ולהסב לשמים סבת דבר ודבר, אף לא מפי אנשים אשר בעיניהם ובעיני המון, לצדיקים יחשבו, ולא רוח שטות בהם לפרקים, רק כולו שטות, תרדמה של שטות, והחטאים כמים להם באין תאוה מוצאת מחמת — באין שם על לב חשבון הפסד מצוה וכו׳ בחשבון גדול והשכלה יתירה בהרחבת השכל, ולכן איש שותה כמים עולה. אהה!

ומזה נבין גודל הענין של עסק המוסר במחשבה והתבוננות כראוי, עד שירגיש בעצמו פחד הדין הגדול, ובפרט להיות דחיל חטאין, כנ״ל. כמה פרשיות נזיר יש בזה לפי חשבון המבואר למעלה, אשרי חלקו, מחלקם יהא חלקנו.

ידידי יקירי א״נ! זכור תזכור את אשר דברנו קודם פרידתנו, לכה״פ צריך האדם להיות במדרגה, אם ח״ו אינו צדיק, אבל לכה״פ למעלה מהטבע, ולא להיות ח״ו רשע בטבע, כי הרשעים מלפנים, רשעתם הי׳ למעלה מהטבע, כי לפי הטבע לא היו יכולים לחטוא, מפני פחד הדין, משא״כ עתה רשעים עפ״י דרך הטבע, כי אין פחד א׳ נגד עיניהם, נזכה להיות להיות צדיקים למעלה מהטבע, דחיל חטאין.

היוצא מכל הנ״ל, להתרגל בלמוד המוסר בהשכלה יתירה, עד שירגיש בעצמו פחד יום הדין של מעלה, וירגיש כי הוא דואג לאחריתו באמת, וגם להרגיל עצמו להסב כל דבר לשמים, וכמה וכמה פרשיות נזיר נכתבו עליו, אין די באר על הגליון גודל הענין הלזה, אחלי נזכה לזה אכי״ר.

מאמר תצ״א

עוד בענין נזיר

מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר, חלק מתוך מאמר אגרת בקורת.

ראה ידידי, כמה צדקו דברי אשר התריתי בך כבר, להזהר מתרדמה של כו׳. ואילו כבר שלחת כאשר הבטחת, כבר היה ״שב משגגתו״, להתכשר במלאכת הק׳, הוא העיון.

ראה, כי לא יקרא נזיר, המגדיר עצמו מדבור וכדומה, רק מיין ה״ז נזיר, למה? שהיין מאבד הדעת, ויהיה שוגה ופתי בכל, הרי כי העיון גדול מכולם. ואם כי בודאי המגדיר עצמו מכל דבר ה״ז קדוש, ואולי שכרו מרובה לפום צערא, אבל נזיר לא נקרא בכל הלכותיו כמדובר מעלת הנזיר במאמר ״מה בין ראשוגים כו׳״. והוא להורות, כי כל המעלות תלויות בדעת. ״דא לא קנית מה קנית״, פי׳ גם מה שידעת, בלי דעת, אין זו ידיעה ורק ״דא קנית״׳ פי׳ דעת ״כולא״, פי׳ כל ידיעתך ״קנית״. ע״י הדעת תדע מה שידעת. ואין זולת זה רק צפצוף בעלמא, חומר בלי צורה.

״חזקה שליח עושה שליחותו״. זה חזקת האדם. מי שאינו מקיים שליחותו מאבד חזקת האדם עפ״י ד״ת. לא ראיתי תמורה מבני המשכיל נ״י, לא ראיתי תמורה, מקודם שנכנס בעסק, לאחר שנכנס, ורק בהרבה טרדות, למבין גדול אפשר לפרק, פעם ירגיש בה כל דהוא. בכל מקום שהוא, הרי הוא מבקר גדול על כולם, וזה מהדברים הנצרכים מאד, כמו שדברנו. ״אבל אנחנו ואבותינו חטאנו״...

בפרשה העברה דברנו במרע״ה ״ויקצף משה וגו׳״. (במדבר לא:יד) והנה תומ״י נטל שכרו שנעלמה ממנו הלכות גיעולי מדין ונכתבה על שם אלעזר. ראה, בניו של אהרן מתו, בשביל שהורו הלכה בפניו, להביא אש הדיוט, וכאן דרש כל הפרשה בפניו ונכתבה בתורה על שמו. ראה, מה נענש על חוט השערה של ״כלל כעס״. ידוע מה שאמרנו ע״ז ״לכלל כעס״.

ועכ״ז, כשבקשו בני ראובן וגד נחלתם מעבר לירדן, לכאורה מה זאת, למי כבש סיחון ועוג אם לא לישראל, ולמה גער עליהם כ״כ? אבל רופא מובהק היה, והרגיש המחלה כשתרצה להשתרש, ועקר אותה מראש. הרגיש, כי מעט — לפי ערכם — חביב עליהם קנינם יותר מדי, מדבחרו להם מדעתם מע״ל, וטוב יותר לשבת בארץ שנתנה לאברהם יצחק ויעקב, כמו שמצינו בסוף יהושע שאמר להם פנחס: ״אם טמאה לכם ארץ וגו׳״. והבין זאת וחשש, כי חמדת הממון תתפשט מיום אל יום, ותביא להם שיחוסו להשאיר ממונם כהפקר, ולא ירצו לילך עם אחיהם במלחמה, כי עבירה גוררת עבירה, כענין ״נתנו שאר בעיסה כו׳״, ויתחילו לפחד מהם ויניאו לב בני ישראל. לכן נאמר עליהם ״תרבות״ וגו׳, פי׳ שיתרבה החסרון של חמדת ממון לאט לאט כנ״ל.

וע״ז לא נענש מרע״ה כלל, אדרבה, תנאי בני גד וראובן — הלכה קבועה, היא. הרי למדנו כי האדם צריך להיות מבקר. ״שפעקולאציע על כמה שנים״ — נגד המוסר הוא, כמ״ש הרמז״ל על השוטים: ״שגם סוכת נוצרים אינה בטוחה בחי׳ כ״ש כו׳ אבל לולא המשתגעים לא היה לנו בית ושדה״. ואתה אמרת על דבר הנצפה לכמה שנים — ״ה״ז שפעקולאציע טובה״. כי אמרת לפי תומך. ראה כמה רחוק אתה מח׳ המוסר, חזק ונתחזק.

מאמר תצ״ב

ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו וגו׳ ואת כל כליו וגו׳ וימשחם וגו׳ (במדבר ז:א)

ויהי ביום כלות משה וגו׳. וי היה למלאכי השרת ביום כלות משה להקים את המשכן וגו׳ אמרו עתה יסיר שכינתו מאצלנו ומשרה כבודו למשה עם בניו, אמר להם הקב״ה אל תשימו לב על זה, ששכינתי תמיד עמכם שנאמר (תהלים ח:ב) ״אשר תנה הודך על השמים״, ותנחומים של הבל ניחמן, שנאמר (תהלים קמח:יג) ״הודו״ תחילה ״על ארץ״ ואח״כ ״ושמים״ (מדרש תנחומא, נשא). הענין פלא, ונראה בהקדם להביא מדרש, ממדרש במדבר ג:ד על הכתוב ״פקוד את בני לוי״ בישראל הזכיר שהוצאתם מארץ מצרים, בזכות אהל מועד, משא״כ שבט לוי בזכות עצמם. הענין, כי כלל גדול הוא, השכל אינו מקבל חומר, רק צורה, וחומר להיפוך, וע״כ כשהחומר מקבל החומר, השכל מקבל צורת הדבר, וכמו מספר עשרה בלי חלקי חומר עשרה, לא היה השכל יכול לקבל ציור צורת הנפקדים בבת אחת רק ע״י החומר, ולכן כאשר האדם רוצה לצייר בדעתו צורת עוה״ב בריבויו התענוגי, צריך זה להיות ע״י ציורי חומריי לריבוייו ובהתבוננות האיכותי המאד נעלה, אכן כאשר התרגל הרבה בכל אלה, נעשה כולו צורה, ותיכף ומיד בכל הבחנת עניניו נפשט ממנו צורת הדבר להבין התכלית הנדרש, וע״כ בדחז״ל הוא (מנחות קי) מי שעוסק בתורה לשמה אינו צריך למנחה וכו׳, למה? כי כל טעם הקרבנות הוא רק כדי להפשיט הצורה, שכמו שהוא שחט הבהמה, כן הוא היה ראוי להשחט, וכן כזה במקדש, ע״י שראו שכינת כבודו ית׳ היו פושטים הצורה מהחומר, משא״כ ת״ח אצלם הצורה מופשטה ומורמה מהחומר ולא היו צריכים לבית המקדש, וזה היה הענין של העגל, שעשו זכרון של חומר להפשיט הצורה, כענין ״ידע שור קונהו״, כי בשעה שראו את משה רבינו זה היה זכרונם סובל להפשטת הצורה, אבל כשסברו שלא יבא היו רוצים לעשות זכרון שלא לשכוח את הקב״ה, ועשו עגל לזכור, זה; ״ידע שור קונהו״, אבל בני לוי ידוע שלא עבדו העגל, שלא היו צריכים לזכרון, כי היה מופשט אצלם השכל מהחומר, וזהו הענין של מדרש במדבר: אתם צריכים כדי לזכך עצמיכם לעשות אהל מועד, לחומר, למען תפשיטו הצורה של התכלית, ״כי מלוא כל הארץ כבודו״, משא״כ בני לוי אינם צריכים לזה, כי לכן לא עשו עגל, ונגאלים בזכות, פי׳, בזיכוך עצמן בלי שום חומר כלל, והבן! וזהו פי׳ של המדרש תנחומא, המלאכים היו סוברים, כי כיון שעשה זכירה, היו סוברים שיהיה כמו השגה חושית, והשגה חושית היא גדולה מאד, עד שתגדל השגתם יותר מן המלאכים, והשיב להם הקב״ה כי לא כן, השגתם גדולה, כי הם בלתי זכירה לא יוכלו להשיג צורה, אבל אתם משיגים הצורה בלי שום זכירה, אבל מ״מ תנחומים של הבל הם, פי׳, כי עיקר הכיבוד להקב״ה, הוא ע״י קבוצי מטה בעלי חומר, וזה עיקר ההוד, וכאשר אחז״ל (שבת פח) ״כלום במצרים הייתם״, פי׳, שאתם בטבע עובדים השי״ת, משא״כ קבוצי מטה אצלם הכל היפוך הטבע, ודי להבין.

מאמר תצ״ג

ויקריבו נשיאי ישראל וגו׳ ויהי המקריב ביום הראשון וגו׳ נחשון בן עמינדב וגו׳ ביום השני הקריב נתנאל וגו׳ (במדבר ז:יב)

מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר חלק מהמאמר ״חולין בטהרה״

נתאחר המכתב ואכתוב עוד מעט אליך.

מצינו עוד בזה שני הפכים, הנה הנשיאים רצו להמתין בנדבת המשכן להיות אחרונים, למען יוכלו לנדב נדבות גדולות כל מה שיחסר, ועוד יכול להיות כונתם למען תוגמר המצות על ידם, כי אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה, ועכ״ז נענשו שהחמיצו המצוה, ונחסר להם אות אחת ״נשיאים״ בלי ״יוד״, כמבואר ברש״י ז״ל, וכבר ידוע לכם הפסק הגדול הזה, (ולפי הנראה אפשר לומר בזה כי הרי זה כמו לחם שחסר ממנו מעט והפסיד דין שלמה) ועכ״ז בנדבתם שנדבו קערות של ק״ל משקלה וכו׳, ואין זו רבותא להם, כי הרבה כסף וזהב נתן להם הקב״ה במצרים, וביותר בביזת הים, ועכ״ז ביאר הכתוב בכל או״א לבסוף ״זה קרבן נחשון בן עמינדב״ ופרש״י ז״ל: להודיע כי לא גבו משבטם, רק שלהם הי׳ הכל. והנה לא הודיע בכלל, — זה קרבנות הנשיאים, ונדע מזה כי שלהם הי׳, אבל מרוב חביבות, כתבה התורה כן לכל אחד ואחד, הרי כמה חביב לפניו ית׳ אף עבודה קלה מבניו ומכ״ש עבודה גדולה. והנראה כי תקנו בזה מה שהחמיצו בנדבת המשכן ונעשו שלמים, והעיקר בזה ג״כ מה שאמרנו ביציאות השבת, כידוע לך מן הסתם, ולא יזוז מנגד עיניך.

גרסינן בכריתות כ. ״וכן אר״י בנפח שנו אר״י ע״כ לא נתגלתה טעמא של הלכה זו, עיי״ש. לא להתפאר, ח״ו, אמר, רק להגדיל חוב ידיעת התורה, שע״כ לא נתגלתה הלכה זו. ככה אני העני בדעת והדיוט הגמור בתורה ובמעש אומר לקטני הערך כמוני: ע״כ לא זכינו לפי מיעוט ידיעתנו לבאר לנו באר היטב גלוי מכתובים מפורשים, ומדחז״ל, עומק הדין על דבר היותר קל בעינינו, מי פלל אשר נגיעה ממדות כל־דהוא, אשר לא ישנה המעשה מהלכתה, ענש יענש כ״כ, והנה זה בהיתר, גם כולו לש״ש, רק מעט להנאת גופנית, ומה בדבר שכולו להנאת עצמו, רק מעט תערובות לש״ש, ומכ״ש כשישנה במעשה בשביל הנאת עצמו, וכ״ש במחשבת איסור כגון גאוה, וכבוד, וקנאה, ושנאה וכדומה בדבר היתר, ומה ח״ו במעשה של איסור, בבין אדם למקום ובין אדם לחברו.

ונתבאר היטב ״ישראל דדאיגי במצות״ שכתבתי לך, ונתבאר היטב מה שדברנו פעם, מי שאינו חושק להיות צדיק וחסיד, אין לו יסודות הדת, כי אם ידע רוממות התורה, ומעט אפילו בגדולת השי״ת, אי אפשר שלא ישתוקק הרבה לשכר נפלא ועצום כזה, ומכ״ש לפי מה שביארנו עתה גודל העונש לדבר היותר קל בעינינו, איך אפשר שלא ישים עיניו ולבו לבוא לזה, וכמו שדברנו אשר כל ישראל מחויבים לקרות ק״ש ב׳ פעמים ביום, ואהבת וכו׳, והנה רוב אנשים רחוקים מזה, ובפרט כי אי אפשר בלי הקדמות רבות, ולמה מחויב לקרות, וע״כ להשים מבטו לבוא לזה.

ראה בני יקירי, מתנה רבה מאד נתתי לך, והכבדתי בכתיבה, תן דעתך שלא יהיה בחנם, ח״ו, וקיים ״בן יכבד אב״ כנ״ל.

אביך דוש״ט.

מאמר תצ״ד

עוד בענין קרבנות הנשיאים

ענין חלק התורה לאדם, מה שהאדם מתבונן בשכלו, ונעשה דרך בשכלו, ומתפעל מזה. ולכן תראה החושב ברעיון יתפעל ויתוסף בו יראת שמים, ואח״כ בפעם השנית כשנתישן אינו מתפעל מזה ואינו מוסיף בו יראת שמים, ומזה תבין כי בפעם השניה איבו נקרא לו בתור חלק התורה, אם באופן הזה, אבל אם יחשוב היטב בפעם השניה, וכן הלאה והלאה, עד שיתפעל ויתוסף בו יראת שמים כל פעם, נקרא עוד לפניו חידושי תורה. יראה להבין היטב הישנות, פי׳, שיתפעל ויתבונן לזה, ונקרא תלמוד תורה שלו אף שהוא לא חידש אותו כעת, וזה הענין מה שנכפלה קרבן הנשיאים בתורה אצל כל נשיא ונשיא במיוחד, להורות, כיון שהשיגו כל אחד את הקרבנות שלו בשכלו, כל אחד, זה נעשה לכל אחד חלק התורה שלו.

מאמר תצ״ה

עוד בענין קרבנות הנשיאים

הנה לאו מילתא זוטרתא היא מה שמצינו בנשיאים, שאנו קוראים באלה הימים, בפרשת נשא (ז:ב), ״ויהי המקריב ביום הראשון וגו׳ נחשון בן עמינדב למטה יהודה״, פירש״י, למטה יהודה, יחסו הכתוב על שבטו, ולא שגבה משבטו והקריב, או אינו אומר — למטה יהודה — אלא שכן גבה משבטו והביא, ת״ל זה קרבן נחשון וגו׳ משלו הביא. וכן כתוב בכל נשיא ונשיא זה קרבן וגו׳, והנה זה לא כבר אחר ביזת הים נאמר על זה (שיה״ש א:יא) ״תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף״, ואחז״ל (בכורות ה׳ ע״ב) אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים, טעונים מכספה וזהבה של מצרים, וא״כ מאי רבותא שהקדימו קרבנם המעט נגד בתורי זהב בעוה״ז שנתן הקב״ה להם, ועם כל זה לא מנע הכתוב מלחבבם ולהודיע בכל נשיא ונשיא במיוחד בפני עצמו: זה קרבן וגו׳ זה קרבן וגו׳ להודיע שמשלהם הביאו כל אחד ואחד, הרי ראינו כמה הקב״ה משלם שכר טוב בעד צדקה למקדש, כי זה כבוד השי״ת, אף שכל ישראל התנדבו, ומכש״כ בדור הזה אשר לא היו לנו לכאו״א שמונים חמורים טעונים מכסף וזהב, ובפרט עוד בדבר אשר לא רבים יחכמו לחזק תורה עם מוסר גם מוסר יחד דוקא, אשר זה מקדש מעט, ואדרבה רבים יבזו מוסר, וכבר אמר שלמה המלך ע״ה (משלי א:ב) ״חכמה ומוסר אוילים בזו״ פי׳, חכמה יש הרבה אנשים שמחבבים זאת, אבל חכמה ומוסר גם יחד דוקא, אוילים בזו. והמבין לכבד ה׳ מאונו בזה, שכרו מרובה מאד, ובפרט ידידי נ״י אשר היה מכיר גדולת אדמו״ר זצ״ל, ויודע כמה היה מתחזק להרחיב חכמת היראה בעולם, הלא נדבתם בזה כאילו אומרים ומפרסמים דבר הלכה משמו, ושפתותיו של אדמו״ר זצ״ל דובבות בקבר בזה, כי עשה ידידי יחיה מצוה רבה מהלכתו שגילה לנו את דרך המוסר והרי שכרם כפולה ומכופלת אכי״ר. ולדעתי עוד כי החיבה יתירה שהראה להם הקב״ה במיוחד בכל נשיא ונשא בכל פסוק, ״זה קרבן וגו׳״ זהו מחמת זריזותם שהתנדבו ראשונים כמבואר בפירש״י על הפסוק (שמות לה:כו) ״והנשיאים הביאו״ שם ב ויקהל, כי בנדבת המשכן הביאו אחרונים עיי״ש, ומפני שנתעצלו נחסר להם יוד, וכן הם נזדרזו ראשונים, ונראה כי באמת נדבתם במשכן אבנים טובות היה יותר שוה ורק מפני התאחרם לבד שלא שיבחם הכתוב, אבל נתק משם יוד. תראו בשביל זריזותם חבבם כ״כ בכל נשיא ונשיא. הרי כמה גדול כח העושה מצוה בשמחת הלב ובזריזות.

בהעלותך

מאמר תצ״ו

וידבר ה׳ אל משה לאמור דבר אל אהרון וגו׳ בהעלותך את הנרות וגו׳ ויעש כן אהרן וגו׳ כאשר צוה ה׳ את משה (במדבר ח:כ)

ראש בהעלותך כתיב דבר אל אהרן וגו׳ אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, ובפסוק ג׳ כתיב: ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה׳ את משה כן עשה וגו׳, פירש״י מהספרי, להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, עכ״ל. וכן לקמן בפ׳ כ״ב: כאשר צוה ה׳ את משה על הלוים בן עשו להם, פירש״י, ג״כ, להגיד שבח העושין והנעשה בהם שאחד מהם לא עיכב, עכ״ל. והנה הדבר תמוה מאד, אהרן קדוש ה׳ האם זה שבח לפניו שלא שינה בדבר שאין בו חסרון כיס, ואם שינה ח״ו הרי זה כמומר להכעיס ח״ו, שביק היתרא ואכיל איסורא, האם זה שבח לדור המדבר המובחרים שבכל הדורות ששבח להם שלא עכבו להניח שיניף אותם אהרן, וזה כבוד גדול להם ומהו השבח? אבל הענין כך הוא. הקב״ה רצה לגלות בפירוש עד כמה שכרן של מצות, עד שאהרן קדוש ה׳ אשר כל ימיו עמל בתורה ובמצוות ובמדות, עד שנעשה בכ״י (בית כנסת ישראל) חדשה, עכ״ז שלא תעלה בדעתו של קדוש ה׳ כמוהו שאין לו שבח וגדולה במה שלא שינה בדבר שאין בו חסרון כיס, לכן כתוב עליו מקרא מלא: ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותי׳, לפרסם כי שבח וגדולה לפניו ג״כ במה שלא שינה, ומזה נבין, כמה יגדל שכרו הרבה מאד בדבר שיש בו חסרון כיס, ומכש״כ עמל, והרבה עמל עד לשנות טבעו מכל וכל כאהרן קדוש ה׳, ודבר זה הולך עד אין תכלית, כפי שמה שאז״ל (אדר״נ פ״ג) ״טוב דבר אחד בצער ממאה דברים שלא בצער״, ושיעור הצער לא נתפרש כמה, ותפשת מועט תפשת, ואם צער כל דהוא חשוב צער, וטוב ממאה פעמים שלא בצער, מה יהיה עוד צער, ועוד צער, ומכש״כ עוד יותר גדול, ועוד יותר גדול, ועוד יותר גדול, עד לשנות טבעו לגמרי כאהרן קדוש ה׳ וכמו שאחז״ל על האבות, (סנהדרין צו), ״שרצו לפני כסוסים בין בצעי המים״, ודבר זה הולך הלאה עד בלי תכלית, וזה שכתבתי ע״י בני נ״י בשם הספרא: ״אבל אתם חשבון רב יש לי עמכם״, פי׳, לשלם שכרכם המרובה, אין אחר, אבל רק הקב״ה, וזה דבר נפלא מאד, והנה נאמר כאן גבי אהרן, ויעש כן אהרן וכו׳ כאשר צוה ה׳ את משה, וכן לקמן פסוק כ״ב, כאשר צוה ה׳ את משה על הלוים כן עשו להם, הרי שצריך להקדים בכל דבר טוב שעושה האדם: כאשר צוה ה׳ את משה בתורתו כן אעשה ואז שכרו מרובה מאד נעלה, גם בלי צער ומכש״כ בצער עוד ועוד הן בממון הן בגוף, שכרו מרובה בלי תכלית שהקב״ה אמר, חשבון רב יש לי עמך, וזהו שכתב עד סוף כל הדורות, כי הדורות ילמדו לקח ממנו עד סוף כל הדורות לקדש שם שמים, וכמו שמצינו מקרא מלא, ללמד לכל הדורות כאשר צוה ה׳ את משה, והתורה לימוד לכל היא, והנה בדור אשר העיזו פניהם במצח זונה להפר תורה ויראה, ושלא להתבייש בגלוי למנוע אחרים מלעשות, אשר היא מנויה בבחוקותי המדרגה החמישית, (ספרא בחוקותי) לא למדו ולא עשו מואס באחרים העושים, שונאי חכמים, פי׳, החכמים בעלי התלמוד אשר הוציאו תורה שבע״פ מהפסוק, ואח״כ מונע אחרים מלעשות, אוי לדור שכך מי מהם העיזו פניהם כ״כ, מי שהוא מתחזק להרים קרן התורה והיראה גם יחד, שכרו מרובה מאד כי קידוש שם שמים גדול הוא, וכשמבואר באר היטב למעלה.

מאמר תצ״ז

ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה׳ את משה (במדבר ח:ג)

מאמר זה לקוח מספר חכמה ומוסר בשם ״והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה״

לבעלי הועד יחיו בכט״ס! אמרתי לחזק אתכם לעשות מלאכתם בזריזות ובשמחה. בפ׳ בהעלותך ח׳ פסוק ג׳ כתיב, ״ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה׳ את משה״, והנה המקרא הזה לכאורה מיותר הוא, אטו לא ידעינן כי אהרן יקים צווי השם, ורש״י ז״ל כתב, ״להגיד שבחו של אהרן שלא שינה״, והנה מאמר הזה אומר דרשני, פי׳, תדרוש אותי להבין אותי, היינו תבין למה שאני מתכוין, וכענין שמבואר במאמר ״השכל וידוע אותי״, הענין הוא כך, כי הנה איתא במדרש על פסוק ״וירא אלוקים את האור כי טוב״, אמר איני יודע איזה מהן טוב אם מעשיו של צדיקים או של רשעים, כשהוא אומר, ״וירא א׳ את האור כי טוב״, הוי אומר זה מעשיהן של צדיקים, ביאור המדרש כך הוא: רשעים ג״כ מבקשים מצות, אבל דוקא גדולות ונשגבות, כמו פקוח נפשות, וכדומה לזה, לא כן דרכם של צדיקים, אברהם אבינו ע״ה באו לפניו ג׳ המלאכים, ונדמו לו כערביים כידוע, וכרה להם כירה גדולה, ורץ לפניהם הוא ואשתו, ובנו יחידו אז, לעת זקנתו, ישמעאל החביב לו אז לחנכו במצות, ופרשה שלמה מלאה נכתבה שם, כמו לפני אלפים ורבבות אנשים, הרי כי כן דרכם של צדיקים, המצוה הקלה שבקלות, לכאורה, מרבים העסק בה כבחמורה שבחמורות, כאז״ל, ״והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה״ (אבות ב), למה: כי למשכיל מובן, שאין קלות לפניו ית׳ וזהו למבין האור הגדול הגנוז במעשיו ית׳, ולכן מעשיהם של רשעים דוקא גדולות, כי אין להם עינים לראות האור הגנוז, אבל הצדיקים יש להם עינים לראות, וזהו שנאמר באהרן, ״ויעש וגו׳ כאשר צוה ה׳ את משה״, פי׳ דבר קל כזה להטות הפתילה לפנים, היה אצלו עסק גדול, כמו העבודה הגדולה ליכנס לפני ולפנים להקטיר הקטורת, והכין לבבו בזה בכונה גדולה, לעשות ״כאשר צוה ה׳ את משה״, כי ראה האור הגנוז בדבר הקטן הזה, ולכן כדאי לכתוב פסוק שלם על זה בתורה, להודיע כי אין קטנות לפניו ית׳, והדבר הנראה לנו יותר קטן, הוא באמת יותר גדול.

ומעתה כמה מבואר מה שאנו אומרים תמיד, עשרה אפילו בחורים, המתפללים יחד, יעשו הכנה ותקנות על זה כמו מאות מנינים בביהכ״נ של עיר ואם בישראל וילנא יצ״ו, וכונת רש״י ז״ל, ״שלא שינה״ פי׳, מכל העבודות היותר גדולות, לא היה הפרש גם זאת, וזה כפתור ופרח! ועל המשך זה אני כותב לכם לחזק אתכם אף כי מעט אתם. תיקרו את המאמר הזה, וכן תעשו בתפילה ובלימוד.

מאמר תצ״ח

קח את הלוים וגו׳ וטהרת אותם וכה תעשה עליהם לטהרם הזה עליהם וגו׳ (במדבר ח:ו-ז)

בני יקירי. השמעת ממי שיזכיר עצמו לגנאי בשביל צד אחד? ורק בדוד המלך ע״ה מצינו (שבת קיג) שהזכיר עצמו לגנאי בשביל שבא מרות המואביה, וכן בפנחס נזכר לשבח שלא חשש פן יבזו אותו שהוא בן בנו של מי שפיטם עגלים לעכו״ם (סנהדרין פ״ב) והרי הוא סובל עלבון מעין מדתו של הקב״ה, מחלקם יהא חלקנו.

ואכתוב לך בני יקירי, הערה קטנה וגדולה היא מאד מאד, אין די באר לראות כח החטא, הנה רש״י בהעלותך (במדבר ח:ז) הביא בשם ר׳ משה הדרשן, טעם למה הוצרכו לוים לתגלחתו לפי שנתבו כפרה על בכורי ישראל שעבדו ע״א לעגל, והיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים, וידוע כי כל דברי רש״י ז״ל דברי חז״ל הם. והנה ידוע כמה הקטינו כל הראשונים את הטא העגל, וגם רש״י (שמות לד:א) הביא דברי חז״ל פסל לך וכו׳ עיי״ש, וגם במדרש רבה (ויק״ר כז:א) ראיתי, כי להכי נכתב, שור או כשב בריש פרשה, משל למטרוניתא שיצא עליה שם רע ואח״כ נתברר ששקר הוא, הושיב לה המלך בראש המסיבה למען ידעו כי שקר היה, ורק כל עיקר החטא היה על שלא מיחו בערב רב, וכבר נמחל החטא, ועם כל זה אף הלוים שהם לא חטאו בעגל, ורק אדרבא כיפרו על ישראל, וזכות היא להם שהם כיפרו על ישראל, ועכ״ז יען כי כיפרו עליהם, הנה נדבק בהם רושם החטא כאילו הי׳ זבחי מתים, וכענין פרה אדומה שהעוסקים בה צריכים כיבוס בגדים, ומעתה מה יהיה עוד עם העושה עבירה בפועל כפיו, ומכש״כ בכל המדות שהם כעובד עבו״ז. ומכש״כ גאוה שהיא כאילו כופר בעיקר ח״ו, אהה, אהה, כלום תקוה יש לו ר״ל. נזכה למדת ענוה ללכת בדרכיו יתברך שמו.

מאמר תצ״ט

והבדלת את הלויים מתוך בני ישראל והיו לי הלוים (במדבר ה:יד)

בפרשת בהעלותך ח. יד. הראינו לדעת כי הקרוב אליו ית״ש, זה שכרו כי תגדל עבודתו עליו, וגם הראינו לדעת כי מי שיש לו טובה מיוחדת ג״כ תגדל עבודתו, כמפורש באר היטב שם (במדבר ה:יז). כי לי כל בכור בבני ישראל וגו׳, עיין ברש״י ז״ל, וגם הראינו לדעת כי כל מי שהכרתו מרובה יותר, תגדל עליו העבודה, כי שם בפי בהעלותך הכתוב יח׳ יט׳ ואקח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל, ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו וגו׳, בשביל שהכרתם יותר חזקה שלא טעו בעגל, ע״כ ישרתו את אחיהם וגם את המשכן לעבוד ולמשא, כתבתי בקצרה, למען העמיס עליך עבודה. ב׳, ובפרט כי כל המ׳ העיקר היה להיות קשור עם הכלל ישראל לדאוג על תיקון גופם ונפשם, והוא הענין שכל התפילות נתקנו בלשון רבים, כמו השבינו, רפאנו, וכיו״ב, כי עי״ז תתעלה מעלת האדם מאד נעלה וכו׳. ג׳, היום עת ערב יום העשירי למנינו, הכינו עצמכם הכנה רבה, וכדאי הדבר לגזור עלינו תענית בלי״נ, ולא תענית הגוף, רק תענית הנפש מדברים אינם מועילים ומכש״כ מדברים אסורים, ולחשוב מחשבות מחכימות פתי, וזהו התענית היותר טוב. דברי המזכיר.

מאמר ת״ק[4]

ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל וגו׳ (במדבר ח:יט)

אני שמח מאד אם יהיה לי טובה מאתך, כי זה פי שנים ברוחך. א׳, גמ״ח גם אם אחד שכרו גדול, ובפרט עוד מה שהטובה נמשכת, ובכל רגע ורגע פלוני המטיב מקבל שבר לעתיד, שנית, כבוד אב, הגדול מאד. והנה תקנתי מכספך חדר ביער, כי היה מכוסה בנסרים והיה יורד בו גשם, ועכשיו מכוסה ברעפים מסעותיו, וזה לי לשמחה גדולה, כי ידעתי שאתה יושב במקומך ותקבל שכר בכל עת, וזה הוא לי לשמחה גדולה, ומה אני, שאין אני יודע מתן שכרן של מצות, עד ״עין לא ראתה אלוקים זולתו יעשה וגו׳״, על אחת כמה וכמה ששמחה גדולה לפניו ית׳ באם בניו שומרים מצותיו, ומכש״כ ת״ת שהיא כנגד כולם. גם המשקפים ששלחת לי, ולפי הנראה שהם גם בערך שלא נמדדו באופן מדוקדק ומכוון ומותאם בשבילי, אבל יהיו טוב בערך, וגם זאת לי לשמחה שע״י באו לידי, ואשתומם מזה הרבה מאד, כי לא ע״י הכנה והתבוננות היה לי שמחה על זה, אמנם בטבע יען כי ידעתי מהראיה שיש לנו על זה ממצות שכחה, כידוע לך וידעתי כי מתן שכרן של מצות רבה, הרי לי לשמחה בטובת בני נ״י, הקב״ה החפץ בטובת כל העולם, אפילו עכו״ם, גם רשעים כמו פרעה ועבדיו הרשעים, ועכ״ז אמר למלאכים שרצו לומר לפניו שירה, ״אמר להם הקב״ה מעשי ידי טובעים בים ואתם מבקשים לומר שירה לפני״ (מגילה י:), ראה בני, כי נתבטלה שירה של מלאכים לפני הקב״ה, מי ישער עונג שלהם משירה לפניו ית׳, ונתבטלה בשביל רשעים שגרמו לעצמם כך, והקב״ה הלא שלח מלאכו לפניו לומר ״שלח את עמי״, ושובו מדרכיכם הרעים האלה, ולא שמעו, ועכ״ז נשא הקב״ה כביכול בעול עם הרשעים האלה ונתבטלה השירה אז, הישוער מדה כזאת, היאומן כי יסופר! כ״כ חפץ הקב״ה בתקנת כל העולם כולו, ומכש״כ עם סגולת בני ישראל ״בנים אתם״, הידעתם למי? ״לה׳ א׳״! כמה גדולה שמחתו כשיכול להיטיב עמהם, בהטבה בלי תכלית. ונמצא כי מלבד שכר המצות, שכרו גדול שעשה כ״כ נחת רוח לפניו, להקב״ה היודע מתן שכרן של מצות. לבני, סגולתו. ולדעתי להכי אמר התנא (אבות ב) ״שאין אתה יודע שכרן של מצות״, ופירש הרע״ב, שלא נכתב בתורה מתן שכרן של מצות, להכי לא נכתב, כי אין העולם יכולים לקבל, כידוע דברינו על זה, והנה כבר גילו לנו חז״ל (אבות ד) ״יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה״ב מכל חיי עוה״ז״, אבל אין זה רק לשבר האוזן מה שיכולה לקבל, אבל כמו שהוא אין יכולים לקבל, זהו מתן שכרן של מצות, אבל מה שגרם שמחה להקב״ה על אחת כמה וכמה שאינם יכולים לקבל.

והנה על רוב החביבות שיש להקב״ה לישראל נשתוממתי מאד מאד, בסדר בהעלותך נאמר חמש פעמים, ״בני ישראל״ בפסוק אחד, מה שאינו צריך כלל (בהעלותך ח:יט), לכה״פ היה די בפעם אחת, ורק כביכול כמו האב השמח בזכרו שם בנו, היאומן כי יסופר אהבת אב לבן כזאת! ומכש״כ הקב״ה לבו״ד, היאומן, אם לא נכתב בתורה.

וכמה חובה על האדם לאהוב אוהבו באמת בלי תקות פרס, ומכש״כ הקב״ה לבו״ד, חובתנו רבה מאד, והשכר רב מאד, ומי שיודע חומריות הענין, מי שנכתב עליו איזה ענין בתורה שלא בדרך כבוד, והלא יש לנו ראיות ברורות על זה, משה רבינו ע״ה אמרו במדרש ״מוטב וכו׳״ וכן בתלמוד סוף במה בהמה, מבהיל מאד! וכן הראיה שכתבנו אשתקד בפ׳ הנ״ל, ״ויהי בנסוע הארון״, נכתב באמצע להפסיק בין פורעניות לפורעניות, וכ׳ הרמב״ן, ״הפסיק שלא יהי׳ מוחזקים בפורעניות״, הרי כי הכתיבה בתורה זה עונש נורא מאד. ומשרע״ה בקש ״שלא יכתב״ וכו׳, דהמע״ה בקש ״שלא יכתב״. ומעתה התבונן בני, מרובה מדה טובה חמש מאות פעמים לכה״פ, ולחד לישנא ברש״י מכות, אלפים לאו דוקא, אבל בלי שיעור מרובה, ועתה שובה נא התבונן, חמש פעמים הוכפלו ״בני ישראל״ בפסוק אחד מרוב חביבות, מה שכר הוא הכתיבה בתורה החביבות, חמש מאות פעמים יותר מההיפוך, לבד עיקר העונג הנפלא מה שיהיה לבנים מאביהם שבשמים הכל יכול, המחבבם כל כך.

כללו של דבר, מתן שכרן של מצות אין העולם יכולים לקבל כלל וכלל. והיא מרגינתא דלית לי׳ טימא. נזכה להיות מכלל כ״י, ונדע כי מוצלחים אנחנו. (ושכחתי לכתוב מקושי הכתיבה, כי חמש פעמים נאמר בפסוק אחד בני ישראל לחבבם, וכל פעם ופעם שכר כתיבה בתורה חמש פעמים, ולחד לישנא ברש״י ז״ל אלפים לאו דוקא, רק בלי שיעור, אתמהה מאד! איה מקום לשכר כל המצות ולשכר כל התורה! וזהו מבהיל מאד למבין. גם שכחתי להזכירך כמה דורש הקב״ה תקנתן של רשעים גדולים מסדום, כאשר ידעת, ״כי ידעתיו וגו׳״ ומה שאמרנו על זה, אולי יכונו דרכי לילך בדרכיו וטוב לנו).

אני מתחיל לכתוב על גליון קצר, יען כי קשה הכתיבה ל״א, ואנסה, ואם יעזור ה׳ ויכתב ענין, מה טוב, מאד אני שמח בזה הענין וזכות גדול יהיה לך, כי על ידך עמדתי על הדברים. ומזה נראה כי העיקר לקרב הדברים אל החוש, כי מה שהחוש מכיר, יעורר מאד השכל. ואם כי רצוני היה לכתוב בפ׳ בהעלותך איזה ענין באמונה, אבל כבד עלי לכתוב, ולתשועתו נקוה תמיד ולא נבוש. תחיה חיי ברכה והצלחה בגוף ונפש יחד.

מאמר תק״א

כאשר יחנו כן יסעו

ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל על פי ה׳ יסעו בני ישראל ועל פי ה׳ יחנו (במדבר ט:יז-יח)

וזהו אמרו חז״ל: שלשה דברים ניתנו ע״י יסורים, תורה. וארץ־ישראל, ועוה״ב, (ברכות ה) כי הכלל הוא: מושל מקשיב על דבר אמת משרתיו צדיקים (משלי כט:יב) (מהמביא לביה״ד לא מצאתי פסוק כזה במשלי, רק הפסוק במשלי הוא: מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים, ומובן מזה כי מכלל לאו אתה שומע הן, כי מושל מקשיב על דבר אמת כל משרתיו צדיקים, וזה מוכח ג״כ מלשון הרש״ז ז״ל שכתב כי הכלל הוא מושל מקשיב על דבר אמת וגו׳ ועל פסוק מפורש לא היה כותב, כי הכלל הוא, אלא כנ״ל.) והמושל באדם הוא השכל וכאשר השכל מקשיב דבר אמת, מבין הצדיק בכח הצדק שבו כל משפטי האמת והצדק שעליו לעשות, ואז כל משרתיו היינו האברים של האדם וכוחותיו הנפשיים מקשיבים ג״כ לעשות הצדק והאמת לאמיתם, משא״כ כשהמושל הוא השכל, מקשיב על דבר כשאינו מכיר דרכי הצדק והאמת, אז משרתיו היינו האברים והכוחות הנפשיים אינם יודעים מלזהר משלילת האמת והצדק, ויכשלו בעולות ובבלתי צדק, זהו הקדמה אחת. וההקדמה השניה היא, איאו היה זה בכח השכל בפועל כראוי לו, וא״כ זה מחייב שגם משרתיו, היינו האברים הגופיים, והכוחות היינו הנפשיים, היו מקשיבים על דבר אמת וצדק, והיו מכונים להמציא בעולם שיעשו צדק, אבל אנחנו רואים ההיפוך מזה, וע״כ הצדק שבשכל הוא בכח ולא בפועל, ואם לא ייגע להוציא הצדק מכח אל הפועל, ישאר במה שבפועל, ברשע ובשלילת הצדק כלל, ולכו רוב העולם אינם מייגעים השכל להוציאו לפועל, וע״כ הם במצב, מושל מקשיב על ע״ד רשע, וממילא המשרתים היינו אברי הגוף ותנועותיו הנפשיות, רשעים. ולכן חתרה התורה האלוקית על תקנת בני ישראל לתת להם התורה ע״י יסורים להכניע תחילה את הרשע המוטבע בשכל האישי, והוא המושל בו, כדי שיקל להם להוציא מכח אל הפועל את הצדק המוטבע בו, כי הצדק בכח, והרשע בפועל, והבן זאת כי נפלא הוא, ואח״כ רצתה התורה להרגיל המושל הנכון למשול על המדינה היינו כוחות הנפש והאברים, והעיקר בממשלת המדינה להפוך לכוין הנהגת המדינה לטוב, היינו, שכוחות הנפש והאברים הגופיים כולם ימשכו למרכב אחיד לטובת הכללית, ובהכרח להנהגה זו, להשריש במדינה שכל אחד יקריב כפיית רצונו לטובת הכללי, ויהי נקל כנבון. והנה נאמר: ״ורהבם עמל ואון״ וכאשר יכנסו לארץ ויהיה להם שדות וכרמים כסף וזהב ואבנים טובות, הם היסורים עמל ואון המבלבלים האדם, וכאשר כל אחד יחפוץ לעשות כפי רצונו, אז ינטה מטובת הכללי ומטובת עצמו אשר על פי מושל הצדק של השכל, ובטלה ח״ו ממשלת הצדק, וע״כ רצתה התורה להרגילם מקודם כניסתם לארץ אחרי קבלתם התורה, היינו, מושל הצדק, להוציאו מכח אל הפועל על פי התורה, יתרגלו ג״כ שהמושל הוא השכל ימשיל על האברים ועל כוחות הנפש ביסורים היינו בלכתם בדרך בטלטולא דגברא ללמדם ההנהגה לטובתם לטובת הכלל בכניסתם לארץ, ובאמת כי התורה ניתנה לסוחרים ולא רק ליושבי אהל, וע״כ יתנהגו על פי התורה, וזהו כבוד השי״ת. והבן.

מאמר תק״ב

עוד בענין הנ״ל

עוד בהנזכר לעיל, כתוב ״כאשר יחנו כן יסעו״, לכאורה למותר הוא? הענין, כי קודם כניסתם לארץ, היו צריכים להתחזק לחיות חיי התורה בקיום פרטיה, שגם כשיהיו בעלי עסקים בגנות ופרדסים שדות וכרמים, ולהיות דבוק בו ית״ש כל ימי חייהם, כדברי הרמז״ל ״ששת ימים תעבוד״ — השי״ת ״ועשית גם מלאכתך״, פי׳, שגם בשעת מלאכה תעבוד השי״ת, ״ויום השביעי וגו׳״ כולו להשי״ת, וזהו כונת ״בלכתך בדרך״, להרגילם להתבוננות התורה גם בלכתם בדרך, וזה: ״כאשר יחנו כן יסעו״ כאשר יחנו בני ישראל בדבקות, כן יסעו, בזה דבקות, וזהו ״איש על דגלו״, כי הדגלים מורים על ענין גדול, כי כל אחד יש לו כח פרטי ועבודה לפי כחו, וכולם למרכז אחד הולכים, וזהו השלום של מעלה, והדברים ארוכים, ורצה השי״ת שיתרגלו גם בלכתם בדרך במלאכה הקשה הזו, כמבואר לעיל, ״אשרי תמימי דרך״, עיין לעיל.

מאמר תק״ג

ויאמר משה לחובב וגו׳ נוסעים אנחנו אל המקום וגו׳ לכה אתנו והטבנו לך כי ה׳ דבר טוב על ישראל (במדבר י:כט)

נתכבדתי בדבריו לבשרני כי הוא עומד בפרץ להתחזק בדור הזה אשר הרבה מתרפים מללכת בעקבי הצדק בדרכי אבותינו הראשונים שקבלו עליהם עול התורה והמצות, וזה נתקיימה בידם עוה״ז ועוה״ב, והנה הדור המתרפים ומוטעים, כי הם סוברים כי התורה באה בעול קשה למרר חייהם בעוה״ז, ותהלה, אנחנו מבינים בעזרתו ית׳ כי התורה באה להנעים חיינו גם בעוה״ז להפליא מאד, וזה שכרו בעוה״ז, ולעוה״ב איני יודע עד כמה לשער, פי׳, שכר העוה״ב היותר קטן כמו רק קורת רוח, אין העולם יכולים לשער, והמבין נעימות עוה״ז, לההולך בהעמקת דרכי התורה, רצוני בהשכל ודעת בפנימיות כונותיהם אף בגלוי מה שהשכל משיג מזה, ישער מעט מן המעט כמה גדול ערך גדלות ורוממות הנעימות של עוה״ב בעת שהשכל יצא ויתרומם ממסגר החומר המחשיך בעדו בעודו בחיים חיותו, ואשרי לחכמים שיצאו גם בחייהם, הרבה ממחשך החומר העכור, עולמם יראו בחייהם, להנעימם נעימות בימינם נצח, כי התענוג החומרי כמו שהוא כליון בכמות הזמן, כן הוא כליון באיכות גם בזמנו, למבין דבר. ואין לנו בזה העולם תענוג אמיתי למבין, כי בהכרח מעורב בכליון בכמות ואיכות, ומקושי הכתיבה בעוה״ר ל״א קשה לי לבאר איזה בחינה של נעימות דרכי התורה ומצות גם בעוה״ז. והנה לבוא אל עמק השוה הלזה להבין זאת אל לעומקו, אי אפשר רק ע״י חכמה ומוסר גם יחד, כענין שאמר הכתוב (משלי א:ב) ״לדעת חכמה ומוסר״ גם יחד, מזה יבוא ״להבין אמרי בינה״, וכענין רואים תהלה בספריהם הממולאים בפז. ואילו היה נקל לי הכתיבה, הייתי מאריך בזה ואשרי חלקו הטוב אשר בחר לו ג״כ לקבוע עתים לתורה ולמוסר גם יחד, ויזכה להיות משכיל דורש את אלוקים, ובזה יזכה לשנה טובה מצליח בגוף ונפש, והנה העד כי התורה באה להנעים ג״כ חיי עוה״ז, יעידון שכר הגשמיות אשר בה, וזה ברור למבין, רק אין דבר בעולם אשר יראה שכרו בלי עמל.

מאמר תק״ד

והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילו בשר (במדבר יא:ד)

הערה גדולה ועצומה. הנה ידענו כי פרישות היא מעלה באדם, לא מצינו בתורה פסוק על העדר הפרישות, וזה ברור כי דבר שמפורש בתורה ענשו חמור הרבה, אבל עם כל זה הוא רק כי גדרי הפרישות לא יוכלו לבא באזהרה, יען כי לפעמים נצרכים המה, ורק לפי המקום והזמן והאדם יתבלבלו פרטיהם, אבל בכלל ידענו כי יש שני מפריעים לאדם, — תאוני, וכעסני, תאוני חמור מכעסני, כמבואר בספרי הפיליסופים, וגם בהגר״א ז״ל מבואר כן, והנה פסח בזמנו בכרת, וא״כ מי שלא הכין שה לפסח עד זמן האחרון להכנה, אם כי עתה לעת הזאת אינו באזהרה כלל, אבל נדע כי אחרי שלא הכין היום הקודם שיהיה לו מחר, זה האיש נכרת מעמיו בזמנו, כן על תאוה אין פסוק מפורש בתורה, אבל נדע כי אחרי שהוא בעל תאוה הוא מוכן שיפריע רוב התורה, כי יש לו חצי מהגורמים המפריעים, ובתאוה זה יותר מחצי המפריע השני, כי תאוה גרועה יותר מחצי המפריע השני, היינו, כעסני, כנ״ל, אם כי לא באה זאת בפירוש בתורה, אבל נדע זאת מפ׳ בהעלותך עיי״ש, כתיב (במדבר יא:ה) ״והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה״, ואחרי רוב הדברים ובקשת משה כי לא יוכל לשאת המשא ואחרי כל הדברים כתיב ״שם קברו העם המתאוים״, הנה ידוע כי כל דבר סוף מעשה במחשבה תחילה, הנה המתחיל בדרוש, טעם כעיקר ומאריך הרבה ומסיים בטעם כעיקר, ידענו מזה כי כל הדרוש סובב הולך על טעם כעיקר, ככה בענין הזה, התחילה התורה בהתאוה והאריכה הרבה וסיימה בתאוה, הנה ידענו כי התאוה חטא גדול ועצום, למה? כי זה כמו שלא הכין שה קודם זמן הפסח, ומחרתו יהי ענשו כרת, כנ״ל, כש״כ במי שהכין מפריע לרוב התורה כנ״ל, לנבון נקל לדעת כי עונשו עצום מאד, ע״כ האריכה התורה בזה הרבה, ומשה רבינו ע״ה התרגש בזה, כי התאוה תאבד הרגשם ואין להם השתוות עם הרגשי התורה, ונמצא ממש כאיש שאין לו בני מעיים שאין לו טעם אכילה כלום, ולכן אמר (שם יא:כב) ״הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם וגו׳״ פי׳, (קהלת רבה א:יג) ״יש לו מנה רוצה מאתים״, כי המית התאוה לא תשקוט באדם, והלא (מכות כג) ״אין מזרזין אלא למזורזין״ שיש להם בני מעיים לטעום, וכן בכל זה כמבואר, ויש לנו להזדרז הרבה. ודוק כי קצרתי.

מאמר תק״ה

ויאמר משה וגו׳ האנכי הריתי וגו׳ כי תאמר אלי שאהו בחיקך וגו׳ (במדבר יא:יב)

מאמר זה לקוח מספר חכמה ומוסר בשם הוספה למאמר ״לפום גמלא שיחנא״

אשר רחש לבי בפ׳ בהעלותך שלח בשבת העבר, מי יתן והיית אצלי, ואז דברנו ארוכות וקצרות בשתי הפרשיות הללו בהעלותך ושלח, לבי רחש מאד להשיג אדם אשר אוכל וארצה לדבר עמו בזה, והנה הערה קטנה מאד אכתוב לך וגדולה היא מאד מאד, מי יוכל לשערה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, כי תורה היא ודברי א׳ חיים המה, מה אומר ומה אדבר על אלו המתנות הגדולות אשר חנן ה׳ א׳ את עמו במתן תורתו, הנה התפארות התיבה תעורר על יקרת אבן הטוב המונח בה, כן ההקדמה תעורר על יקרת ההערה, הקטנת מאד בכמות, ומרובה מאד באיכות, למעלה מדעת האדם, ובפרט הרחוקים ממוסר, כ׳ ״כגבוה שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיהם וכו׳״, מדרך בשר ודם מי שהוא אהוב אצלו עושה לו נחת רוח הרבה לשמחו, ולהכין לו כל מיני תענוג ושמחה כפי יכלתו, לא כן דרך הקב״ה מי שהוא אהוב לו ביותר, מרבה עליו משא כמעט לא יוכל שאת, משה רבינו שהתעורר מעצמו לשאת בעול עם ישראל במצרים, כנאמר ״וירא בסבלותם״, כמו שכתבנו בזה בארוכה בחורף העבר, ומצא חן בעיני הקב״ה על זה, זכה עבור זה, שכר גדול מאד להוציאם ממצרים ולמתן תורה, מה היה שכרו? ״כי תאמר אלי שאהו בחיקו כאשר ישא האומן את היונק וגו׳״, (במדבר יא:יב) ופי׳ רש״י היכן אמר לו כן ״לך נחה וגו׳״ (שמות לב) ע״מ שיהיו סוקלים אתכם ומחריפים אתכם (ראה כמה מקיף תיבה אחת מן התורה להשתומם מאד) ואם תרצה לדעת כמה עמל הוטל עליו בזה? אומר לך: השמעת אדם שימית את עצמו בשביל טובת זולתו ומכש״כ שלא לראות ברעתו? ומשה רע״ה אמר כשהראה לו הקב״ה פורעניות שיבא עליהם, אמר ״הרגני״ תחילה, עיין ברש״י בהעלותך, ועכ״ז לא הרגו וראה ברעתם, הרי מפורש כי היה לו קשה רעתם מר ממות, ומזה נוכל להבין שמכל הפורעניות שבא עליהם כמה הי׳ קשה לו מר ממות באין מספר, ומה שאמר ״לא אוכל אנכי לבדי שאת את כל העם הזה״ (שם יא:יד) היה לטובת ישראל, והרי זה רק תפלה לישראל ככל התפילות שהתפלל עליהם, דאל״כ לא יתכן שיאמר כי הקב״ה שם עליו עבודה יותר מכחו ח״ו, אבל היתה זאת תפילה לטובת ישראל, קצרתי בזה. שוטרי ישראל בשכר שהיו מרחמים עליהם במצרים, שנאמר ״ויוכו שוטרי בני ישראל״ (שמות ח:יד) עתה יתמנו בגדולתם, כדרך שנצטערו בצרתו, עיין בפסוק ״אספה לי שבעים איש וגו׳ כי הם זקני העם ושוטריו״ (במדבר יא:טז) ומה היתה גדולתם? לסבול טרחתם, כמו שכתוב בכתוב שאחריו ״ונשאו אתך במשא העם״, ופירש״י על מנת שיקבלו עליהם טורח בני, שהם טרחנים וסרבנים. ראה כמה גדולתם! להשתומם ולהתפעל, ואח״כ חטא מרגלים, תוכל להבין כי היה קשה למשה, הרבה מר ממות יותר משם, ומכש״כ הגזרה שנגזרה עליהם, והבכי׳ לדורות, ותיכף ומיד חטא קרח ועדתו, הוי צדיקים לא שמחו בעולמי ואתם מבקשים לשמוח וכו׳, והנה את כל הסבל הרב הזה היה משה רע״ה עובד באהבה וביראה ובשמחה, וגילו ברעדה כתיב, והכל מתנה גדולה לו ולכל רועי ישראל להדמות אליו ית׳ כי כביכול ״בכל צרתם לו צר״, ואף יחיד השרוי בצער שכינה מה אומרת — כביכול — קלני מראשי קלני מזרועי. ואף הקב״ה שמח במעשיו לא נאמר, אלא ישמח, והצדיקים הסובלים ישמחו בשמחתו של הקב״ה, ובשביל זה עובדים וסובלים באהבה ובשמחה רבה מאד, יהי חלקנו עמהם. וזהו רמז ״משא אלעזר בן אהרון״.

מאמר תק״ו

לא אוכל וגו׳ ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי. (במדבר יא:יד-טו)

מאמר זה לקוח מספר חכמה ומוסר בשם ״שמחה של מצוה״

כבר כתבתי במכתב רש״ל שכר המצות עד היכן מגיע, עד שאין העולם יכולים לקבל, עצמו מהשתומם, ואין יכולת האדם להשתומם כמו שהם, אמנם אם לא יעשה האדם בטבע אשר הוא כמוכרח בענינו, רק בחשבון ודעת, מי גבר ראה חשבון הכפילות של השכר, כמעט מאין ליש, ויש לנו מאמר חז״ל מבהיל בביאורו אך אין כאן מקומו.

והנה למדנו ממכתבו כי באמת מי שיש לו הרגש אמיתי בהטבה, אז אם תזדמן לו פעולת חטבה, זהו שכרו כענין שאמרנו למה נקרא בדחז״ל (סוטה כט) הל׳ ״המאורות לוקים״ במה הם נלקים? אבל הענין אם אין להם רשות ויכולת להביט על העולם להשפיע הטבה, כידוע שהם במבטם משפיעים מטובם, כי הרבה מאד שפע טוב יש בהם, ולכן כשיעמדו אף כשעה קלה מבלי להשפיע מטובם זהו לקוי אצלם בעצמם, ולכן המדבר שהיה שמם מבלי להטיב וכשחנו ישראל עליו, ואז עלה ביד המדבר להיטיב עמם, שמח מאד להוציא מגמתו, והנה הלא ההטבה בעצמה הלא היא שכרה ועם כל זה לא די זאת, אבל זכו שכר גדול, בלתי ישוער זאת, מה שנכתב שמם בתורה ויש לנו ראיות מפורשות על זה, כי השכר הזה גדול מאד, אין כאן מקומו. ושמעתי מאדוני אבי מו״ר ז״ל, כי בתלמוד מי שנזכר שמו, הוא מורה על גדולתו, ולכן נמצא כמה פעמים ״ההיא צורבא מדרבנן״ ושמו לא נזכר, ואם בתלמוד כך בתורה לכש״כ, ואם באנשים כך, במדבר לא כש״כ, ולא די זאת, אלא עתיד הקב״ה ליתן שכרן הרבה והרבה כמבואר שם במכתב הנ״ל. ואולי אין הטבע מקבל שתהיה ההטבה בעצמה שכר ועונג כל כך. ארמוז לך רמיזה על זה ודי למבין. איתא במדרש (ויקרא רבה כב) ״אמרתי להוללים אל תהולו״ אמר הקב״ה לרשעים, צדיקים לא שמחו בעולמי, ואתם מבקשים לשמוח בעולמי, תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה ולבסוף כי עפר אתה ואל עפר תשוב, נדב ואביהוא ביום שמחת אביהם ובל ישראל יחדיו אשר אין שמחה כמו אז, ונאמר, ותצא אש ותאכל אותם וכו׳ חשוב שם בחומר הדבר, ואתם מבקשים לשמוח בעולמי, ואף הקב״ה לא שמח בעולמו, שנאמר ״ישמח ה׳ במעשיו״ ״שמח״ לא נאמר אלא ״ישמח״, פי׳ המדרש בזה, כי בעוה״ז בשעה שבני אדם חוטאים, אין העולם כדאי לההטבה האמיתית, ולכן לא שמח, כביכול, ואימתי ישמח ה׳ במעשיו, לעתיד לבא, אחרי שיצאו מן הפרוזדור ויהיו נקיים מזוהמתן של העוה״ז, אחרי כל היסורים שסבלו אז יהיו ראויים לתשלום שכר, אשר עין לא ראתה א׳ זולתך, ואז תהיה שמחה לפניו ית׳, כי יכול להיטיב עמהם בשלמות.

ומעתה המבין יבין כי הדבר שהקב״ה שמח בזה, מן הסתם יש עונג רב בזה, וע״כ המאורות שהם משרתי עליון ית׳ יש בהם מדעת קונם, ומרגישים עונג נפלא בעת שיכולים להשפיע מטובם לעולם, וע״כ בהעדרם נקרא ״לקוי חמה, לבנה״, וכן האנשים הדומים למלאכים, יש להם הרגש רב בהטבה, ולכן אמר משה רע״ה ״הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתם״ פי׳, של ישראל, ודי למבין דבר. ומה שכתבתי לך למעלה הל׳ ארמוז לך רמיזה, אף כי אין אלא רמיזה, אבל לפי מה שהוא, רמיזה ג״כ אינה. ומעתה די להבין שמחת המדבר בהטבה, ועכ״ז זכו ויזכו עוד כנ״ל.

ומעתה נבין היטב בשמחת הצדיקים בשעה שכביכול משיגים לשמח את קונם ית׳, ולעשות נחת רוח לפניו ית׳, וזהו ענין של זכות הגדול להמזכה את הרבים, כי כונת המזכה תהיה, שיהי׳ יכולת בידם לקבל הטבתו ית׳ וזוהי שמחתו, ולכן משתדלים בזה לגרום טובתם וגם שמחתו של הקב״ה, ישמח ה׳ במעשיו. סוף דבר לפי הנ״ל, כל שלמות האנושי להיות מטיב, ואי אפשר זאת בלי אהבת הבריות, ולכן ״ואהבת לרעך כמוך״ כלל גדול בתורה, ובכלל זה ללמדם ולישרם בתורת ה׳ ולהוכיחם על זה, כי זוהי עיקר ההטבה למצא חן בעיניו ית׳ להטיב לו הטבה בלי תכלית. וזהו שאחז״ל ראש פ״ה ברכות, ״חזי דהוו קא בדחי טובא א״ל וגילו ברעדה כתיב, א״ל אנא תפילין קא מנחנא ואשמח בהם הרבה. והנה מה נואלו האנשים המפסידים עונג הנ״ל, לטפוח באשתפתות של רפש סחי ומאוס, ומכש״כ שכר העתיד, ה׳ ברחמיו ישים חלקנו מן המשתדלים לעבודתו ושמחים בשמחתו.

עוד בענין ״אין העולם יכולים לקבל שבר המצות״

(אמר המביא לביה״ד במאמר הנ״ל כתב הרש״ז בענין שכר המצות וכתב שם ״שכר המצות עד היכן מגיע עד שאין העולם יכולים לקבל״. ע״כ. ומצאתי לנכון להביא את המאמר הבא שבו יבואר הדבר ביתר הרחבה.)

הקדמה למאמר ״אשרי אדם מפחד תמיד״

אשר כתב חתנו לנו בשם הוד״ג.

אכתוב לך אשר מסר הוד״ג, אמרו חז״ל ״אין העולם יכולים לקבל שכר המצות״, וקשה מה רבותא הוא הלא אמרו, ״יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה״, והנה אין העולם יכולים לקבל גם קורת רוח עוה״ב ומה גם שכר מצוה ומכש״כ שכר מצות? אמנם כונתם ז״ל כך, איתא בגמרא אמר יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל, (ביצה לח) רצונו דתתקבל, כי דבר אשר האדם לא יבין בשכלו היטב ואם גם יסמוך על המאמר, ויודע היטב כי אין זה שקר אמנם גם לא ידע כי אמת ולא יתקבל על לבו, כענין ״אין ולאו רפיא בידו״, ע״כ אמר בגדר תפלה על השומעים יהא רעוא דתתקבל על לבם, ויתישב אצלם ויכירו היטב אימות הדבר, וזהו כונת אין העולם ״אין העולם״ פי׳, אנשי העולם אין ״יכולים לקבל שכר המצות״ פי׳, כי אם ישמעו את עוצם הפלגת השכר, אשר האדם הגשמי אין לו השערה ברוחניות ומה גם בגודל הפלגה ברוחניות, ע״כ אין בכוחו שיהיה לו גם איזה השערה קלה בשכר המצות, ומה גם שיבינם מעט מן המעט, וכאשר לא יבינם וגם השערה לא, ע״כ לא יתקבל על לבו אם גם ישמעם, וגם השערה בזה לא יתקבל על לבו, באשר אין זה בכח הגשמי וזהו כונתם אין העולם יכולים לקבל שכר המצות, ובזה תשיג אי״ה ההמשך לזה יהי׳ לך אלה הדברים להקדמה טובה. את כל זה מסר לי הוד אדמו״ר לכתוב לך. אוהבך עוז צבי ב.

מאמר תק״ז

ותדבר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכושית אשר לקח וגו׳ (במדבר יב:א)

מאמר זה לקוח מספר חכמה ומוסר בשם ״וסביביו נשערה מאד״

האדם צריך להשתדל בכל יכלתו שלא יהיו מעשיו סותרים דבריו. הנה אהרן קדוש ה׳, ואמר הכתוב עליו: כי מלאך ה׳ צבאות הוא (מלאכי ב:ז), מרים הנביאה, אשר כל ישראל זכו לבאר בזכותה, ועם כל זה תפס הכתוב (במדבר יב:ח) בשביל הדבור במשה אחיהם, החביב להם כבבת עינם, ולטובתו נתכונו, ״ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה״, וז״ל הספורנו: לא ימלט שאין זה כי אם רוע לב שאם חשבתם שאני מכיר במעשיהם, א״כ חשבתם עלי תועה שאני חפץ ברשעים, היפוך מה שהיה לכם לחשוב וכו׳ עיי״ש, ואם אולי חשבתם שאיני מכיר במעשיכם, כר וכו׳ זו קשה מראשונה, עכ״ל. ובאמת זאת מבואר ברש״י ז״ל. הרי אשר דברנו כי מעשה אחד מברר מבחן הלב, ונדון עפי״ז בגדולות ונפלאות, ראה בזיון הצדקת הנביאה בפני כל עדת ישראל, ומזה נוכל לדון אם ביותר רוע הלב אף בשעה קלה כל ימי חייו פעם אחת, ועוד יותר ועוד יותר בערך הלב שלנו בעו״ה, ומכש״כ כל ימי חיינו ובכמה ענינים אשר רק רע, ולא כמו הם שלמצוה נתכונו, כמה צריך האדם שלא יבררו מעשיו רוע לבו ודעתו הנפסדה ר״ל. והנה מזה נראה גם כן, שמחלת האדם נובעת והולכת מסבת מחלת הנפש, ״ותדבר מרים ואהרן וגו׳״, וספר הכתוב עבור זה: ״והנה מרים מצורעת כשלג״, ואילו לא גילתה לנו התורה לא היינו יודעים מה טיבת צרעתה, מזה נוכל להבין כל המחלות, סיבת המחלה החטא והעון, ושם ורפא לו, כאז״ל אם רואה אדם יסורים וכו׳ יפשפש במעשיו (ברכות ה.) קצרתי מאד בדרוש עמוק מני ים להתבונן בעומק הדין ובזהירות שלא יהיו מעשיו סותרים דיבוריו, וזהו כונתם ז״ל ״תכלית חכמה תשובה ומע״ט״ (ברכות יז.). הרחמן ירחם עלי ויקרבני לעבודתו ית׳ בתוך כלל ישראל. ההערות מפרשת בשלח עצמו מספר.

מאמר תק״ח

והאיש משה עניו מאד מכל האדם וגו׳ (במדבר יב:ג)

לשמחת לבבי ולעונג נפשי קראתי דבריו הנחמדים והיקרים לי הרבה, כי אמרתי אך חכמת אמת בלבו, ומקבל האמת ממי שאמרו, אף מקטני ערך כמוני, כאשר לדעתי אני יודע מעט דלות ערכי בעו״ה, ואחשוד את עצמי כי עם כל זה מוטעה אנכי בהכרת דלות ערכי, כי הטעות נגיעות המדות עצמו ורבו מספר, ומדרגת האדם לטוב או למוטב (הפכו בלישנא מעליא) ח״ו, הכל כפי חילוקי דקות ההפרשים במדות אף בחוט השערה, ובפרט בגאוה וכבוד, אשר הם כוללי המדות דעות, וכן כתב הרמב״ם ושארי ראשונים ז״ל, אשר הפרשי מדרגות נבואה הכל לפי מדותיהם, ובאמת מקרא מפורש הוא ״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו׳״ (דברים לד:י) ולא נתפרש עליו באר היטב גדול מעלתו אשר בעבורה זכה לזה, רק: ״והאיש משה ענו מאד מכל האדם וגו׳ (במדבר יב:ג) מזה נבין כי כל נביא ונביא מדרגת נבואתו לפי מדותיו, כי ענוה כוללת כל המדות הכי טובות. ועל כן אין כל חדש שאני חושד את עצמי בכל, שאף שלכאורה ידעתי מיעוט ערכי, ועם כל זה אינני סר מלחשוד אותי בזה, בכלל ובפרט, על כן יקר אצלי מי שמקבל תוכחת מגולה ממני, וכבר ראה כ׳ בהעתקת מאמר בן אחי נ״י, אשר כתבתי לו גודל הצלחת אוהב התוכחת, להיות אוהב באמת, וזהו אמיתת סימני חכמה, כי רוצה הוא להתלמד תמיד לאשורו, וזהו רצונו של הקב״ה מאדם, לחפוץ לעמוד על האמת בכל דבר, ולהסיר את הסיגים המשבשים דעת האדם, והם הם התאוות והמדות בכלל, והדברים ארוכים וצריך לימוד רב מאד. וטעות לאמר על איש שהוא בעל מדות באמת, על איש כזה שלא יגע ועמל בהם כשור לעול וכחמור למשא, ושלא קבל הידיעה מחכמי המדות, ולכל הפחות מספרי חכמי המדות המפורסמים, כי אם אין לך רב עשה לעצמך לך לרב, ויאמין לי ידידי יקירי, כי כל הדברים שאני כותב אף להפחות, איני מייחד אותי מזה, אבל אני אקח חלקי בראש, לדעתי דלות ערכי בעו״ה, ואני דואג על זה מאד מאד, ואחשוב אולי בזכות איבנה גם אנכי. והנה קבלתי מכתב מאחי יקירי ארי׳ ליב ברוידא, (זהו רבי לייבציג ברוידא שבסוף ימיו היה בירושלים עיה״ק ומלפנים בעד טולא, ברוסיא) איש שהיה עמוס בעסק ויושב בין ערלי לב ואח וחבר אין לו שם (מהמביא לביה״ד שמעתי כי נתקבלה לו ידיעה שישנם שם יהודים מחללים שבת בעסקיהם כי המקום רחוק ונדח מישובי היהודים והתנדב בעצת רנ״ז לפתוח שם בית חרושת גדול למחמים (סאמאווארים) ובזה הציל הנדחים שמה) ויראה ממנו אהבתו לתוכחת ומוסר, וזהו קידוש ה׳ להרבה אנשים, ורציתי לשלוח לכ׳ את מכתבו, אך מיקרת מכתבו אני חס לשלחו מידי, ואפשר אשלח לו העתקה בלי״נ, ורציתי להאריך עוד לכ׳ מעניננו דבר נפלא תלמוד ערוך, אמנם ל״א אי בריאותי עומד נגדי עתה, תהלה סבלתי הרבה בזה העת, והכבדתי הרבה במכתבים אשר אדמה אותם לתועלת רב, ואחכה בזכות זה לרחמי שמים בתוך כלל ישראל, אמנם עתה עת לקצר ואולי עוד חזון למועד.

מאמר תק״ט

והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (במדבר יב:ג)

כתוב מיכה ו:ח ״הגיד לך אדם מה טוב ומה ה׳ דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך״. פירושו כי ה־הצנע, מורה כי הוא עושה כל דבר טוב בשביל עצם המעלה לא בשביל דבר אחר מזה, והרי זה הוכחה שהמעלה שלו בעצם, כי אינה מחליפה בדבר אחר בכבוד וכדומה, ולכן ענוה גדולה מכולם, כי זה מורה על כל המעלות שיש לו, כי הם בו בקנין עצם המעלה ובשביל ענוה יגדיל כל מעלותיו, כי מקנה לו עצם המעלה בקנין עצמו שלו ולא של אחרים המה, וזה כונת המאמר חז״ל: ״מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה״ (ירושלמי שבת ג), היינו כי הקב״ה אוהב עצם המעלה שהיא שלו, קנין עצמי, והנה חכמה יכול להיות שאינה שלו, כי מחליפה בתאוה וכבוד וכדומה, והיראה עושה שהיא שלו ולא יחליפה בכל הון, ועכ״ז יכול להיות שרק מחמת יראה עושה זאת, ולא בשביל קנין עצמי היינו בשביל עצם המעלה, ונמצא שעדיין אינה שלו כל כך, כי דבר שהוא של אדם אינו מחזיק בו בשביל יראה וכדומה, אבל מחזיק עצם הדבר בשביל שזה שלו, ולכן כשהוא ענו ויש לו מדת ענוה לא שייך בו אהבת עצמו כלל, כי זה מאותות ענוה, ענוה מבלי לאהוב עצמו, ואז הרי המעלות הם בו בעצם טוהר המעלה בקנין עצמי, והוא המאושר, שישארו בו המעלות לעולם, ולא יזוזו ממנו, ומשתמש בהם כאדם המשתמש בכלי תכשיטו, לא מחמת יראה, רק מחמת שהם שלו, ושפיר כי יראה עקב לענוה, כי מיראה רק נעשה שלו מבלי להחליפה כנ״ל, ועדיין אינה שלו כ״כ, כי משתמש בהם רק מיראה ולא כאדם המשתמש בכליו הנאים כי הם שלו ורוצה בהם ומתענג בהם, וע״י ענוה נעשה שלו קנין עצמו כידוע, כי יראה יכול להיות אוהב נפשו וירא, אבל ענוה אינו אוהב עצמו במיוחד רק אהבת עצם המעלה, ויאהב לה ונעשה לו קנין עצמי, והקב״ה אוהב מעלה של אדם עצמי, כי זה מעלה עליונה, ונמצא כי כן הסדר, מחכמה ליראה ומיראה לענוה. והבן.

מאמר תק״י[5]

עוד בענין הנ״ל

אז״ל ״מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה״ (ירושלמי שבת א) זה כמה אשר ראיתי המאמר הזה, נפלאתי מאד, וכמעט צער היה לי, יראת שמים תכלית כל השלמות, מה ה׳ א׳ שואל מעמך וגו׳, ״הן יראת ה׳ היא חכמה״ ובאו חז״ל וגרעו מעלת היראה, תכלית כל השלמות, מונחת בענוה בעקב, אתמהה! אמרתי מי יחנני ויאיר עיני תוכן כונתם ז״ל, עברו עלי כמה שנים ולא ידעתי באר, עד שזה לא כבר בפרשה בלק, ראיתי עומק כונתם ז״ל, התבוננתי כי אין ראוי באמת להקרא בשם ״חכם״, רק מי שהכשיר מדותי׳, כי בלי כשרון המדות, גם מה שהתחכם אינו שלו ובידו, כי המדה המגונה תבוא ותעשוק ממנו חכמתו ברמיזה אחת, קלה שבקלות, מהמדות המגונות, די לחכימא (הנ״ל) ברמיזה קלה, לעשוק ממנו מאה התחכמות ונמצא כי הוא אינו בעל החכמה כי אם היה בעל על החכמה למה האברים אינם סרים למשמעתו, כמו שסרים לכל רצונותיו, הידים עושים מה שיצום כח החפצי, הרגלים הולכים ברמז כח החפצי, העינים מבטם בפקודת כח החפצי, הלב חושב בחמדתו, למה שהוא אדון עלי׳ והם משרתיו, משא״כ כח החפצי של ראובן, אינו פקיד על אברי שמעון, ולכן לא ישמעו לו, הרי אות כי החכמה אינה שלו, ולכן לא ישמעו אבריו שלו לחכמתו (רק החכם שהחכמה שלו) ורמיזה קלה שלו מהמדות דוחה מאה חכמות כי המה שלו, ואבריו שומעים לרמיזת כח החפצי, שהוא בעל שלהם. והראיות ההמה יתנו עדיהן ויצדקו כי כן הוא האמת. והא למה זה דומה למה ששמעתי מעשה באיש אחד ששמע עלי׳ שהוא איש חסר דעה ומשוגע, והלך לבודקו ולדבר אתו, ושמע ממנו כי ידבר בהשכל ודעת, ואח״כ בקש אותו החסר דעה לבוא אל ביתו להשתעשע עמו, והלך עמו, כשבא לביתו התחיל לחנקו ולהשליכו חוצה ע״י החלון, אמר לו מה זאת? השיב לו! מען גייט ביי א איש משוגע, אז ראה כי האמת מה ששמע עליו כי איש משוגע הוא.

להשתומם ולהתפעל איך זר מהרבה אנשים הפשטת הצורה. הלא החכם הנ״ל שאנו עוסקים בו, כי מעשיו אינם מתאימים עם חכמתו, ומעשיו סותרים דבריו, הלא ממש דומה להמשוגע הנ״ל, ואיך טח עיניו לקרוא איש משוגע כזה — חכם? הלא מפוסם היה הנ״ל למשוגע, יען כי נמצא בו לפעמים מושגעת אות הוא, כי שכלו אינו בריא, ואיך לא יבינו כי מי שמעשיו אינם מתאימים עם חכמתו, אות הוא, כי שכלו אינו בריא ומשוגע הוא.

בוא וראה בלעם חכם גדול הי, באומות, עד שאז״ל עליו ״אבל באומות קם״, ואמר על עצמו, בלק כ״ג, ״מי מנה עפר יעקב וגו׳ ותהי אחריתי כמוהו״, ואח״כ הלך ויעץ לזנות בנות מואב, ואח״כ שלמו לו היהודים שכרו משלם ולא קפחוהו, וגם את בלעם הרגו בחרב, איה מות ישרים שלו שבקש על עצמו? ואיה האחרית הטוב שבקש על עצמו? הרי זח ממש דומה להמשוגע הנ״ל שהבאתי למעלה. הוא עצמו אמר ״ויודע דעת עליון״, ואח״כ כשרמזה לו מדת חמדת הממון שלו, אולי ישיג עבור קללתו שחשב, נשתגע ואמר, אחרי כי יש עת שהשם אינו יודע, ויכון השעה ויקלל, כמו שכתב רש״י ז״ל על הפסוק מי האנשים האלה עיי״ש, היש שטות גדול יותר מזה?! אף למי שיודע מעט באלקות, הלא ישתומם מה ראה בלעם הרשע שטות כזאת ?! האיך נופל, ח״ו, שנוי אלי׳ יתב׳. ועוד הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט. וכמו שידעת, בנ״י, דברי העיקרים ע״ז, כי קשה לי להאריך. ועוד שטות בתוך שטות, אם יש עת שאינו הכל גלוי ח״ו, א״כ מאין ידע באותו עת גופו, כי באו האנשים אליו הרי גלוי הדבר שדברנו שהוא היה כמו המעשה שהבאתי למעלה, ובשעה שרמזה לו חמדת הממון, התחיל לחשוב ולעשות מעשי משוגעת כאחד המשוגעים, ואיה חכמתו, הרי לאות שאינו שלו, ושכלו אינו בריא, ועין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה — הנה שלו, וכאשר ירמזון אליו חכמתו תתבלע, ועצתו תסכל כאחד השוטים, וכאשר ינוחו בו מדותיו ולא ירמזון אליו, אז יודע הרבה ומבקש מות ישרים ואחרית כמוהם הרי כי היה לו יראת שמים אז, ואמר ג״כ כי לא אוכל וגו׳, אבל רוח גבוה שלו שללה בכל שעה ושעה היראה והדעת ממנו משא״כ חכמי ישראל ״כי אתם המעט״ (דברים ז:ז) ואמרו ז״ל (רש״י שם) שמקטינים עצמם לפניו, פי׳, כי היה לעצמם תמיד ערך חכמה עצמה, והם כאפס ואין נגדה. ועוד היו חושבים תמיד, אם כי הם חכמים גגד אחרים, אבל אינה שלהם, רק של מי שהחכמה שלו, ומשפיע להם תמיד מחכמתו, כי זה כל מעלת האדם היותר הגדול, מבין יותר האיך שהוא מושפע בכל רגע מאתו ית׳ בכל אשר לו, גופו ונפשו כלליה ופרטיה.

זה לשון מדרש ואתחנן על פסוק: ״כי ה׳ הוא האלקים״, יתרו נתן ממש בע״ז, שנאמר עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלוקים, פי׳ המפרש משמע הם גדולים, אבל הוא גדול מהם, נעמן כו׳ רחב כו׳. משה שמו אף בחללו של עולם שנאמר אין עוד אף בחללו של עולם. פי׳ הדברים נראים כך, אין כונתם ז״ל על יתרו שנתן באמת ממש לע״ז, אבל לא הגיע כ״כ חכמתו להבין כמו המלאכים אשר מרגישים, כי כל רוחב ידיעתם הוא השפעתו ית׳ עלי׳ והם כאין בעיניהם, כי כל מה שתתרבה ידיעתם, תיכף מבינים כי היא השפעה מאתו ית׳, ומכירים יותר גדלו וטובו, משא״כ יתרו לא הגיע למדרגה זו להרגשה ההיא הנעלה מאד כמלאכי מעלה, מרע״ה הגיע למדרגה זו, בלעם הרשע היה אומר כחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה, וכמו כן בחכמה יש טעות הזה בטבע המגונה באדם, רק חכמי ישראל ברוב שרעפם בשפלות האדם, ובעזר השם באו למדרגת מלאך, ונצולו מטבע של כחי ועוצם ידי, בלעם הרשע, בגסות רוחו, לא היה חושב בשפלות האדם, ונשאר בטבע כחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה, ונמצא כי הגסות היא שלו, והחכמה שלו נשארה מעל ולא לו, כמבואר למעלה ונשאר שכלו אינו בריא ולפרקים היה כאיש משתגע. וזהו כונתם ז״ל: ״מה שעשתה החכמה עטרה לראשה״, פי׳, אחרי החכמה יבין גדולת השי״ת ויראתו ויירא ממנו, אבל רק בעת שלא ירמוז לו גסותו, וחמדת הממון וכהנה, ואז נסרחה חכמתו, כמו בלעם הרשע, משא״כ מי שעמל לקנות ענוה אז יוכל לבוא לחכמת היראה בקנין שלו, כי המדות מגונות לא ישללו ממנו ידיעתו ויראתו, וכל עוד שתגדל חכמתו — תגדל יראתו, כי הוא מבין יותר שהיא השפעה מאתו יתברך, ומכיר גדלו וטובו ית׳ נמצא כי תיכף משנכנס בענוה קנה חכמה, כי החכמה נעשה שלו, וכיון שבאת חכמה באה יראה. וכל עוד שיגדל בו מדת ענוה יגדל חכמתו ויראתו גם יחד. וזהו ״עשתה ענוה עקב לסוליתה״, פי״ כי ע״י ענוה נקנה לו תיכף החכמה והיראה. וזהו יהיב חכמתא לחכימין, פי׳, מי שמבין כי היא נדבה וחסד מאתו ית׳ השפעה, וכל שמוסיף חכמה מוסיף הכנעה. זה כפתור ופרח.

היוצא מהמאמר יהיב חכמתא לחכימין, כי כל עיקר התורה, תלוי במדות כי כל היראה תלוי׳ בענוה כי כפי מה שהוא מחזיק את עצמו בעל על גופו, ככה תחסר לו הידיעה, כי ״אין עוד מלבדו״ כתיב, ממש הכל כאפס ואין, כל מה שבעולם ובאדם חכמתו וידיעתו, גופן ונפשו, מחשבותיו ותחבולותיו, הכל השפעה מאתו ית׳ לכל בריותיו אשר ברא, והאדם נברא בכח להבין כמו מלאך, אבל לא בפועל, וכל מה שחסרה לו הידיעה זאת, מחוסר הוא עדיין בחכמת היראה בשלמות, ולא עוד מי לנו גדול מיתרו, והיה חסר לו עדיין חכמה זו בשלמות, אמרו עליו במדרש שנתן ממש בע״ז, וזה מאמת ה״המשך מהשכל וידוע אותי״. וכפי חסרונו של אדם במדות, לעומת זה יחסר לו בידיעה זו, עד שאמז״ל ״כל אדם שיש בו גסות הרוח כעובד ע״ז ור״י אומר ככופר בעיקר״ (סוטה ד:) הכל מטעם הנ״ל שכלפי זה יחסר לו בידיעת ״אין עוד מלבדו״ כתיב וזהו ע״ז. ומעתה נקל להבין כי יסוד התורה מדות, כי אז יבין ״אין עוד מלבדו״ כתיב ויראתו שלמה. ויראה היא תכלית הכל.

ועפי״ז מבואר היטב כי אין אדם נקרא חכם, רק בהיותו בעל מדות טובות, ואז תנוח החכמה אצלו, ויבין דבר לאשורו, ויסבב כל דבר להמסבב הסיבות, ומשפיע לכל אחד השפעה כפי חלקו אשר חלק לו ולא יותר, ולא ישתבש לומר כחי ועוצם ידי עשה לי החיל, כמו שנשתגע חכם העמים בלעם הרשע בגסותו, זה לא כבר בקש שימות מות ישרים, ואח״כ הלך ויעץ לאבד חמשה ועשרים אלף מישראל, ולולא פנחס עמד בפרץ, ח״ו מה היה, ואבד מדין, וגרם להכרית עמון ומואב מקהל ה׳ עד עולם. והכל בשביל כסף, ואיה היושר שלו שבקש מות ישרים, ולבסוף נתנו לו שכרו משלם והרגוהו בחרב, ואיה כספו, היש שוטה גדול מזה ?! והכל בשביל גסותו וחמדתו נשללה ממנו חכמתו, ונעשה שוטה. היש לנו אות גדול יותר מזה, בי המדות הטובות הנה מעמידות החכמה להכיר דבר לישרו ואמתו.

וכמה חיים דז״ל מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה כו׳, כי הלא אז דוקא יראה בחכמתו מה שראוי לראות, ויבין לכלכל הנהגתו ודרכו עפ״י החכמה והיראה. סוף דבר אין לשבוע מהפלגת מאז״ל במלות האחדות האלו, ושפתים יושק! ולהשתומם כמה מתאים דברי המדרש על יתרו, להמאמר, המבאר דבריהם ז״ל ביומא, סיום ״השכל וידוע אותי״, ועוד יש לי ראי׳ על זה ואין כעת להאריך.

מאמר תקי״א

עוד בענין מעלת הענוה

הערה רבה על ענוה ולעלית המעלות.

כל דבר קטן אפילו, אבל כיון שהאדם אין ביכלתו זאת, דומה עליו ככלי גדול, למשל הפסק מים בדרך אין ביד האדם לעבור לא בהעברה ולא בקפיצה, זה אצלו בגדר הפסק עולמי, אשר ממש זה לו כמו מדרגת שמים אשר בלתי אפשר לו לעלות השמימה, וא״כ האדם הגדול ממנו אף בפסיעה אחת אשר יוכל לפסוע יותר ממנו, הרי זה בשכל כדמיון: זה על הארץ וזה על השמים, כיון שאין ביכולתנו לעלות אליו, ונמצא לפי זה כי האדם הגדול מחברו אף כל דהוא שישיג מה שאין ביכלתו של זולתו להשיגה. ההכרה להכנע ממנו ממש כדמיון הנצרך להכנע מפני האיש אשר הוא עלה השמימה והוא אינו יכול, וכן האדם הגדול מזה בכל דהוא צריך להכנע מפניו ג״כ כנ״ל, וכן השלישי מפני הרביעי הגדול ממנו כל דהוא ג״כ כנ״ל. וכן להלן עד אין מספר, ונמצא לפי״ז האדם הגדול מזולתו בכמה כל דהוא הוא גדול ממנו כמה שנים למעלה, ונמצא לפי זה האדם אשר באמת עולה השמימה כמו הנביאים והדומים להם ירבו כחול מדרגתם השמימיים נגד מי שאינו עולה באמת לשמים. והנה גם הנביאים והמלאכים וכו׳ שרפים אופנים וחיות הקודש יש להם גבול כמה יכולים לפסוע פסיעתם ההשגות ואח״כ כאשר יפסע למעלה ויראה שאינו יכול צריך להשיב פסיעתו למטה וזהו (יחזקאל א:יד) ״והחיות רצוא״ לפסוע למעלה ואינם יכולים והוכרחו לשוב פסיעתם למטה וזהו ״ושוב״ ונמצא לפי״ז הענין כך הוא, באמת האדם הגדול מזולתו כל שהוא אחרי שנגדו אין ביכולתו לעלות אליו ה״ז דומה לזה שבשמים וזה בארץ, ויהיה בזה מדרגות זה למעלה מזה אין מספר, וכאשר אמר הכוזרי, מי שיש לו לב לדעת יתפעל מן יתוש קטן כמו מן גלגל השמים, והיינו כי מה שהוא אינו יכול אלא כהגדול הגדול ממנו כאדם הגדול ממנו וכמלאכים ושרפים אופנים וחיות הקדש מה שהם יכולים ומשיגים והוא אינו יכול ואינו משיג עכ״ז בחינה אחת יש להם, זה אינו יכול יותר ממה שניתן להיות יכול ולהיות משיג והאדם אינו יכול יותר ממה שניתן ליכול ולהשיג, אבל הבורא ית׳ אינו אצלו דבר לומר ח״ו אינו יכול, והוא הכל יכול כי הכל נבראים והוא בורא ית׳ וברא יש מאין ונמצא כיון שבל הנבראים אין יכולים לברוא יש מאין וגם יתוש קטן ומי שיכול לברוא יש מאין יכול הכל, ושפיר יש להתפעל מן יתוש קטן ג״כ, ואחרי שאנחנו אין אנו מתפעלים אפילו משמים וארץ להכיר גדלו ית׳ ניחא מה שאין אנו נכנעים לפני האדם הגדול ממנו אף כל דהוא, אחרי שאין אנו משכילים על דבר לאמיתו מוכרח להתפעל גם על כל דהוא גדול ממנו פה שאינו יכול. אינו כן הרי לך ראיה שאין אתה משכיל ממה שאין אתה מתפעל משמים וארץ וא״כ הרי לנו שאין אנו משכילים והמשכיל יתפעל. וא״כ הרי לנו לילך ממטה למעלה להבין חסרון השכל שאינו מתפעל משמים וארץ. והבן מאד. וכך הסדר מתחילה ממטה למעלה ואח״כ ממעלה למטה ואח״כ ממטה למעלה. והבן! וכן מי שיש לו פסיעה אבל רגליו מאושרות כנ״ל, ולכן צאו ממאסר!

מאמר תקי״ב

עוד בענין ענוה

עוד רעיון נפלא וענין נשגב, מדוע נשתבח משה רבנו ע״ה בענוה ולא בחכמה הענין כי אמונה תלויה בהשכלה, לא לבד בהשכלה שהשכיל באמונת התורה מן השמים, וכי מוכרח הדבר כי נפש האדם יש לה הנהגה מיוחדת לפי ערכה, כמו כל הדברים שיש להם הנהגה מיוחדת לפי משפטי כוחותיהם, והנפש נשגבה מידיעת האדם משפטיו וכוחותיו, כי היא נעלמה מעיני כל חי, וע״כ משפט הנהגתה לה׳ לבדו, כי הוא ידע דרכיה אורחותיה לקבוע לה משפט הנהגה לטוב לה לעד, וזולת זה כל ההשכלות לחזק אמונה, ובפרט ישוב הלב בהנסים המפורסמים ומעמד הר סיני בפרסום עצום, זולת כל זה יש בחיזוק אמונה הנהגה אשר אם יתנהג בהשכלה הזאת, נקל לו לבוא להתישבות אמונה לאט לאט, וזהו דבר שאינו מבואר בספרים, ושמע זאת וטוב לך, והוא: כי השי״ת אינו רוצה לא בכסיל ולא בחכם, רק רצונו בשוטה חכם, רצוני ״בשוטה פקח״ פי׳, כי האדם צריך להתנהג תמיד באמונה בשכלו, אף שנראה לו לעת עתה ההיפוך, רצוני, האדם צריך מתחילה לחקור ולהתחכם על מוצא דבר איך להתנהג על פי השכל, כדומה: יקבע האדם מקום הנהגה שכשיבוא לידי כעס יחמיץ הדבר, ואח״כ כשיבא לידי כעס, וידמה לו לצורך הענין לכעוס, מיד צריך להאמין את שכלו אשר השכיל מכבר כי טוב יותר להחמיץ הדבר, אף שעתה אינו נראה לו כן, ונמצא כי זה כמו פתיות שלא לעשות כפי הנראה לו עתה, אבל צריך להיות בזה במו פתי יאמין, וכן ההשכלה שהשכיל עליו שאין לפחד, כענין שביארו החוקרים מעלת אמיצות הלב מבלי לפחד, וקראו זאת מדת הגבורה, וכאז״ל (ברכות ס.) חזייה דקא מפחד, אמר ליה חטאה את, דכתיב (ישעיה לג:יד) ״פחדו בציון חטאים״. וכשבא לידו ויראה לו שהוא מה שיש כן לפחדו, ישיב אל לבו אמונת השכל מכבר שלא לפחד, וכן בכל דבר, כנ״ל, ומזה יבוא למדרגת אמונה במי שגדול הימנו, כי באמת גדר החכם, מלבד שהוא רואה דבר רחוק מה שהפתי אינו רואה, הנה זולת זה גם כשמבאר להפתי מה שהוא רואה הדבר הרחוק, הפתי אינו מבין, והוא יחשוב לפי מיעוט שכלו ונדמה לו כי חשבון החכם אינו צודק, יען כי קשה לו החשבון הרחוק, וזה כונת שלמה המע״ה (קהלת ט:טז) ״וחכמת המסכן בזויה״, ודבריו אינם נשמעים, כי לבד שהסכיל לא יפול על דבר שהחכם הרואה, נופל, זולת זה גם אחר הביאור במה שנפל עליו כשיגיד זאת להכסיל, יחשוב בחשבונו הקצר לפי רצונו ולא ישמע להחכם, יען כי ידמה לו שהרי אינו אומר קבלה, ואני מבין גם כן, ואני רואה ההיפוך, וכל זאת שאין לו אמונה בגדול הימנו שהוא רואה יותר ברור ממנו, וזהו ״ודבריו אינם נשמעים״, וכל זה בא לאדם הכסיל שלא התרגל לחיות בחשבון, ואח״כ להאמין בחשבון שעלו נגד רצונו, ולכן אינו מאמין ג״כ לשכל של מי שגדול הימנו, אבל החכם מהרגיל עצמו להאמין שכלו ולכבוש רצונו המטעה אותו, מדמה הרצון בהאמנת שכלו, מזה יבוא להאמונה בחכם, ומזה יבוא להאמין בהנהגת השי״ת, ולא לחשוב שכך צריך להיות כפי רצונו, רק ידע כי הבורא ב״ה ישר הוא, וכן האמת והטוב הנצחי.

(סיום המאמר כנראה חסר)

מאמר תקי״ג

והאיש משה ענו מאד וגו׳ (במדבר יב:ג)

מאמר זה לקוח מספר חכמה ומוסר בשם ״החכמה תחי׳ בעלי׳״

אז״ל במנחות צט: ״תנא דבי ר׳ ישמואל משל לאדם שמסר צפור דרור לעבדו, אמר כמדומה אתם שאם אתה מאבדה שאני נוטל ממך איסר בדמיה נשמתך אני נוטל ממך״, דברנו, לקרב אל החוש הדבר הזה. הנה ידוע, כי היושב בחושך, חשוב כמת, וכמו שאמרו: ״סומא חשוב כמת״ (נדרים סד). והנה ידוע, כי מי שיחשוב במחשבות עיון, אינו צריך לאור, רק כשיצטרך לעיין בספר, וא״כ במקום שהבלתי חושב חשוב כמת ממש, הרי החושב הוא כחי. ואם יבחן כן בעולם שאינו של חכמה, בעולם החכמה, בודאי תמיד יהיה כן. שהנבער מחכמה, חשוב כמת ממש, והחכם חי חיי עונג.

והנה מצינו דבר נפלא, עד כמה הנבער מתורה חשוב כמת, איתא במכות י. ״תנא תלמיד שגלה מגלין רבו עמו שנאמר וחי עביד לי׳ מידי דתהוי לי׳ חיותא״. ונפסק כן ברמב״ם ז״ל הלכות רוצח ז:א וז״ל שם: ״וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין״. הרי שגם בעוה״ז דנין אותו כמת, אם יהיה בלא רבו, ואף שיכול ללמוד לעצמו מה שיכול בלא רב, מ״מ כיון שלא יהיה לו רב להתלמד ממנו, חשוב כמת, וע״כ חיוב על ב״ד להחיותו ו״מגלין רבו עמו״, ולא פליג — אפילו הוא חכם, רק כיון שצריך לרבו להתגדל, ה״ז כמת. הרי לנו להבין עד כמה צריך האדם להגדיל תשוקתו להתחכם, ומי שאין לו תשוקה לזה, ה״ז ח״ו חשוב כמת, ואינו מרגיש. הרחמן ירחם עלינו לחיות חיי חכמה למעלה למעלה. והנה ידוע כי חייבי גלות המה רשעים, כי לא לחנם בא לידם חטא זה בשגגה, כמבואר במכות שם י׳ ע״ב: ״כאשר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע״ וגו׳ יעו״ש, וכן מהברייתא הנ״ל איתא שם: ״אר״ז מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון״, עיין ברש״י שם, ואם לתלמיד שאינו הגון חייבה התורה להגלות רבו אליו — שלא יהא חשוב כמת, תלמיד הגון על אחת כמה וכמה שחשוב כמת. ומי שאינו משתוקק לידיעת חכמת התורה והמוסר, ר״ל, ה״ז מת בלי הרגש. והנה אין זה יכול להיות רק ע״י עיון, ויראה כמה הוא חסר מהחכמה ומוסר, ויכסוף וישתוקק לרב ולהתחכם.

ויש להשתומם עד כמה דרשה התורה תקנת האדם אף גם לרשעים, איתא שם: אמר הקב״ה למשה ״הזרח שמש לרוצחין״ ופירש״י — ״להכין להם חיותם כגון הנך מילי דלעיל״; כמה תקנות שלא יפגעו בם גואלי הדם. להשתומם ולהתפעל עד א׳ להגלות רבו עמו, וא״כ כמה חששה התורה על תקנת הטובים בכל מילי דמיטב, וכפי ביארנו שבלא תורה ממילא הוא מת בלי הרגש, וזהו דברי תנא דבי ר׳ ישמעאל.

וע״כ נתעורר להתחזק בשקידת התורה בכל מה דאפשר בכמות ואיכות ודוקא בתשוקה להתחכם. ואתפעל מאד מהגאון יעב״ץ — בסדור שלו נראה מבואר כן.

ואתה בני יקירי הט אזניך ושמע דבר חדש אשר רחש לבי, כי כל המדות הטובות נובעות מחכמה ומשולבות בה, ומה שיחסר במדות טובות זהו אות על חסרונו בחכמה, וכפי רבוי טובו במדות, זה אות על רבוי החכמה. ולכן השי״ת טובו בלי תכלית כמו שגדולתו וחכמתו בלי תכלית, ממילא נבין כי הטבתו בלי תכלית. יען כי כל סובות עוה״ז, יסודתם על כלי ריקן, ואז הוא מחזיק וכשנתמלא שוב אינו מחזיק, משא״כ חכמה דוקא כל מה שהוא מלא יותר, מחזיק יותר, ונמצא כי בחכמה אינו נופל צרות עין ורק בעוה״ז יסודו על חסרון. ונופל בו צרות עין.

ואמר קהלת ״ברבות הטובה רבו אוכליה״, פי׳ בעוה״ז עשיר היותר גדול בזמן שרבים יאכלו טובו יחסר לעשיר, משא״כ בחכמה — רבו אוכליה — כי כבר אמז״ל: ״ומתלמידי יותר מכולם״, ואם הרב ירבה ״אוכלי״ החכמה, יעשיר יותר בחכמה, וזהו ״ברבות הטובה״ פי׳ החכמה שבנויה על רוב טובה, ״רבו אוכליה״ -בלי צרות עין.

ולכן איתא במכות שם וברמב״ם שם: ״הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו״, כי יחכם מהם וזה חייו, וכדאיתא בב״מ פ״ד גבי ר״י, דקא צוח תמיד היכי בר לקישא עיי״ש.

והנה כל המדות רעות בנויות על צרות עין, משא״כ החכם האמתי יסודו ״רוב טובה״ ואין בו צרות עין כלל, ולכן השי״ת שהוא בלי תכלית נאמר עליו: ״להטות משפט גבר נגד פני עליון לעות אדם בריבו א׳ לא ראה״. וזהו כונתם ז״ל ״בכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו״. ולכן נשתבח משה רבנו ע״ה בענוה כי היא עטרת החכמה. ולכן הביאגראפיא שלו — ״וידא בסבלותם״... כידוע לך.

נתבאר בעליל; כי החכמה והמדות משולבות זב״ז וזה כפתור ופרח.

שלח

מאמר תקי״ד[6]

שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען (במדבר יג:ב)

פ׳ שלח, הנה בענין שלוח המרגלים לא היה עליהם שום חטא, כי גם משה אחר עונש המרגלים שלח לרגל את יעזר, ויהושע ג״כ שלח לרגל את יריחו. ואדרבה התורה תצוה לעשות כל מה שאפשר על פי הטבע ולא תסמוך דבר מה על נסים, כמ״ש הרמב״ן ז״ל פה ובשארי מקומות, ורק העון היה מה שהקדימו הם לשאול ״נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו״ וגו׳, כי זה מורה שהאמונה בעזר ה׳ היה מעט רפה בידם לפי ערכם הרם, פי׳ יען כי ידעו דרך ה׳ לצוות לעשות כל מה דאפשר עפ״י הטבע, ולא לסמוך על הנס, וכיון שמתחיל האדם בחומר שהוא היפוך נס, נמשך אצלו צורת החומר שהוא עוסק בו, פי׳ טבע, ונמשך מעט הרע של האדם, כחי ועוצם ידי עשה לי וגו׳, ולכן בעסק החומר — הטבע, נמשך מעט דעתם ללכת בטבע. ולכן כאשר ראו העם שמשה רבנו ע״ה בחר אותם לתור הארץ, אמרו בודאי ידע שהם צדיקים גמורים, ויש לסמוך עליהם והאמינו להם, אבל ה׳ יודע כי לולי נמשכה דעתם לטבע, לא היו שומעים דבריהם כלל כיהושע וכלב.

ונמצא כי האדם צריך להיות מלומד בכוחות הפכיים, עוסק כדרך הטבע, ותוך לבבו צריך להיות הכל נסיי, רצוני גם נסתר. כי זאת לנו לדעת מיסודות הדת, כי אע״ג שאין לנו נסים גלוים, אמנם נסים נסתרים מלוא כל הארץ בכלל, ומכ״ש לעדת ישראל, ואנו אומרים בכל יום ״ועל נסיך שבכל יום עמנו״, פי׳ בכל יום כולו בלי הפסק נסים נסתרים, ורק נגזר על האדם ״בזיעת אפך תאכל לחם״, שיעסוק בטבע באבריו, היפוך מחשבות לבבו, וזה דבר קשה מאד, — שבור החבית ושמור יינה, ונגזר זה עליו מחטא עץ הדעת ולהלאה, כי כן דרך השי״ת כמו שמצינו מפורש בעת שכבשו ישראל ל״א מלכים, (שופטים ג:א) ״ואלה הגוים וגו׳ לנסות בם את ישראל״, וכמבואר במאמר ״הרחק משכן רע״׳, כי אינו יכול האדם לבא למדרגתו הנעלה רק ע״י נסיון גדול אם ינצח ויהיה לבן חיל.

והיא הכונה בפסוק ״הא, עשה את האדם ישר״, ולא היה צריך כ״כ עמל להגיע למדרגתו הנעלה, אמנם ״והמה בקשו חשבונות רבים״ פי׳ כמו האוכל דבר המזיק לו, יחלה וצריך רפואות מרים כלענה עדי ישוב לאיתנו, ואח״כ יאכל וישתה דברים טובים ומתוקים, כן בשביל החטא הוצרך לרפואות מרות וקשות, היינו להתנהג בדרך ״שבור החבית ושמור יינה״, וכל עוד שיחטא יותר צריך לרפואות עוד יותר מרים מקודם, ע״כ מוספין לו יותר נסיון להתנוסס ולהתרומם יותר אם יהיה לבן חיל, וכן הוא המדה, אשר ע״כ יראה האדם שלא יצטרך לנסיון יותר, הלואי ויעמוד במה שהוא עתה.

מאמר תקט״ו[7]

עוד בענין חטא המרגלים

אמרנו בפ׳ אמור גבי ״ונקדשתי בתוך בנ״י״ מביא רש״י ז״ל ״שכל המוסר עצמו ע״מ הנס אין עושין לו נס״, למה, הלא הוא רוצה שיתקדש ג״כ ש״ש? ואמרנו טעם הדבר כי זה הטבה גדולה להאדם. יען כי אין הקב״ה חפץ במיתתן ובפרט של צדיקים, רק יען כי הוא סופך על הנס, בלי ספק יחסר לו זכות מן מסירת נפשו, אמר הקב״ה איני חפץ שיהיה לי קדוש ש״ש במיתתך ולך יחסר זכות גדול כ״כ, כי בלי ספק ינחם לך לבך, הלא תזכה לנס ותשאר בחיים חיתך, וזכות יהיה לך מקדוש השם ונמצא אתה מפסיד בשבילי, לכן אין עושין לו נס, למען לא יחסר לו משכרו העצום, אשר הקב״ה יודע כי כדאי לו, ושכרו עצום מאד, עד שיתחרט כל ימות עולם הארוך בההיזק הרב שגרם לעצמו, בחסרון כונתו במסירת נפשו. ולכן צריך האדם לחשוב כמו חנניה מישאל ועזרי׳ ״הן יציל הן לא יציל״ — הם מסרו נפשם על כל פנים.

ומזה למדנו שבכל דבר שאדם עושה, אל יחשוב שהקב״ה יעשה נס, רק הוא צריך לעשות מה שמוטל עליו לעשות להכניע השקר ולהרים האמת, ואם יהיה לו זכות אז יבוא הזכות על ידו, והן יציל או כו׳ — זה דבר שתלוי בהקב״ה, כי אפשר שהקב״ה אינו רוצה לגרוע שכרו בזה שהוא מקוה שינצח. והקב״ה באמת אינו חפץ לגרוע שכר העשיה. והקב״ה יש לו דרכים להציל האמת מיד עושקו.

וזהו הענין במרגלים, כי גם הם מסרו נפשם בהלוכם לתור את הארץ, ורק הם סמכו על הנס, ולכן לא מנע הקב״ה מלשלחם, אף שידע שסופם לחטוא, כי אם היה הקב״ה מונעם מזה הרי זה היה דרך נס, ויען כי סמכו על הנס, ״אין עושין להן נס״. רק יהושע וכלב התפללו מאד לה׳ שיעזרם ולא סמכו על שהם מסכנים עצמם לתור הארץ שיקרם נס, ״המוסר עצמו ע״מ לעשות לו נס כו׳״, וע״כ עזרם שנעשה להם נס ולא נפתו מהמרגלים והיה קדוש ש״ש גדול מהם. ובדרך זה נקטן הרבה חטא מרגלים, כי חטאם היה רק זה שסמכו שיעשה להם נס, ולא יעשה להם רושם למעשה. מה שלא ישארו נשיאים. וקצרתי במקום שיש להאריך מאד.

אביך מברכך ברכת שלום רב לך בתכ״י.

ודע שכתב רש״י ז״ל שחטא המרגלים נמשך עדיין מחטא העגל — ״ביום פקדי ופקדתי״, ולולא זאת לא היו ראוים ח״ו לאותו חטא, וראה מה חטא גורם, הרחמן יצילנו.

ודע עוד כי במה שסכנו עצמם המרגלים לתור הארץ יהיה שכרם מרובה מאד, והבן זאת. ואוסיף לך מעט, אבל רב הוא. הנה אז״ל אל יהלך אדם תחת קיר נטוי שמא אין עושין לו נס ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו. לא הבנתי, כמה ישהה תחת קיר נטוי, ועוד הרי לא נתנו גבול, ״ותפשת מועט תפשת״ אפילו כרגע, וכמה ינוכה מזכיותיו אטו מי שיש לו מאות מליונים, יש אצלו חשיבת מטבע אחת ואפילו עשרה או מאה או אלף? אלא ודאי כי היותר פחות בשכר עוה״ב הוא יותר רב באיכותו, וראוי שיצטער ע״ז כל ימות עולם הארוך. וראיה מר״ח בן דוסא שבקש עושר בעוה״ז ויהבו ליה, והנה ר״ח ב״ד די לו בקב חרובין מע״ש לע״ש, ובודאי לא בקש עושר להתענג בהם רק לעשות בו צדקות ופקוח נפשות, ועכ״ז נראה לו בחלום כי כל הצדיקים יאכלו על שולחן ג׳ רגלים והוא יאכל על שולחן ב׳ רגלים, הרי כי כל ימות עולם הארוך יבוש ממעט שכר שינכו לו בעד העושר אשר בקש לעשות בו צדקה ופ״נ, וכ״ז למה כי יש לו לשמוח בחלקו שנתן לו ה׳, ואם היה טוב לפניו עושר ודאי היה נותן לו, ואין לו לבקש נסים, ורק מחמת שצדיק גמור היה נעשה לו נס שקבלו ממנו בשמים בחזרה. כמו שאמז״ל שם שזה נס גדול מהראשון. וזה מחזק כל הדברים שלמעלה ודוק ותשכח.

מאמר תקט״ז

עוד בענין מרגלים

מאמר זה לקוח מספר חכמה ומוסר בם ״בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו״

בפ׳ שלח כתב ר״א אבן עזרא ז״ל ״הקב״ה אמר עלה רש והם אמרו נשלחה אנשים אמר הקב״ה שלח״׳, הנה ענין מרגלים כבר תמה הרמב״ן ז״ל מה פשעם הלא גם מרע״ה גם יהושע שלחו לרגל וא״כ מה חטאו, ועוד יש לתמוה הלא משה התפלל על יהושע שלא יתפתה בעצתם וגם כלב השתטח על קברי אבות להתפלל ואם ידע. למה שלחם?

וגם מוקשה, האיך עלה על דעת מרע״ה שיהושע תלמידו שלא מש מתוך האוהל, יתפתה בעון חמור כזה, להניא לב הכלל ישראל מבוא לאדמתם, בשביל כבוד המדומה, אתמהה?

אמנם עיקר הדברים הם הי׳ אצים בדבר ועשו בתחילה במהירות, כנאמר (דברים א:כב) ותקרבון אלי כולם — ופירש״י בערבוביא, והיה להם להמתין על משה רבינו ע״ה אם נצרך הוא ישלח, ונראה מזה כי היו מפחדים, וע״כ הי׳ במהירות ובערבוביא כפירש״י, ואם היה רק לעשות מה שיוכל עפ״י דרך הטבע, כרצון ה׳ כך, כמו כל המלחמות שהכינו כל כחם באורבים ולבנות דיק כדרך כל הארץ.

(מאמר המסוגר. הנראה — כי רצון ה׳ כך הוא, כדי שיזכו ע״י זה לנס, כי אם לא היו מכינים כל כחם והכל היה בדרך נס, לא הי׳ רבותא מהם כלל, ולכן הוצרכו להכין כל כחם, ועכ״ז לא יאמרו ״כחי ועוצם ידי כו׳״ — רק מאת ה׳ זאת להם לעשות חיל, ובזכות זה יזכו לעשות חיל שלא כדרך הטבע. וזה כפתור ופרח. ע״כ מאמר המוסגר).

והנה מפאת מהירותם לבקש ממשה נשלחה, כאן נתנו פתח לשטן, ״ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו״, והבין מרע״ה כי נתנו פתח לשטן להתגבר עלי׳ שלא כפי מצבם, והנראה לכאורה מן ותקרבון אלי כולכם שגם יהושע וכלב הי׳ בהם, אבל קשה לומר כן, אבל ״כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין כו׳״, ולכן התפלל משה על יהושע תלמידו, וכלב נשתטח על קברי אבות, ונתגבר עלי השטן שלא כערכם, בשביל המדה ״בדרך שאדם רוצה לילך כו׳״.

והנראה כי בשביל הבלבול הדעת שנכנס בם מטעם הפחד, לכן נכנסו בערבוביא, והי׳ מעט בחמום, והי׳ בלי סדרים. ומזה נבין חסרון בלי סדרים — ונמשך מזה, עד שגבר עלי׳ השטן, וגרם למרגלים בשביל כבוד מדומה, להוציא דבה על הארץ שעיני ה׳ בה תמיד, ולהמית את עם ה׳ במדבר, ולא זכו להכנס לארץ המוכן להם.

ראה ב״י כמה קשה חטא כל דהוא, אשר הקדימו לעשות, מה שצריך הי׳ באמת לשלוח מרגלים כנ״ל, רק בלא חמום ובלא פחד, וכיון שהקדימו מצא שטן מקום להשטינם, בשביל שהמדה כן הוא ״בדרך שאדם רוצה כו׳״ וראה מה עלתה בידם מהקדימה. המרגלים אשר הכתוב עלי׳ אומר: ״ואקח מכם״ דברים שלישי פסוק כ״ג ופירש״י ״מן הברורים שבכם מן המסולתים שבכם״, עכ״ל. התבונן מה הוא מבוררין ומסולתין בדורו של משה, ונכשלו בעון חמור כזה בשביל כבוד מדומה, עד שנמשך מזה כי הבכיה שבכו בלילה ההוא נקבע בכיה לדורות. לפי הנראה, כי עיקר קביעת בכיה לדורות על חורבן בית מקדשנו, היה בשביל הבכיה כי הבכיה מורה על חמום הדבר, ואינו דומה העושה עבירה בחמום למי שעושה בלי חמום, וכמו שמצינו הנוגע בנבלה אינו טעון כיבוס בגדים והנושא צריך כיבוס בגדים, הנראה כי הנשיאה מחמם מעט הגוף ותתדבק הטומאה יותר, ומכ״ש כאן, הבכיה והחמום מורה שהיא בטעם — טעם של חטא, והכל בא לדור מרום כמותם בשביל הקדימה, וקרבו הדבר לדרך הטבע, — ורקד השטן בם, וחרבה עירנו ושמם בית מקדשנו וגלינו מארצנו.

הרי כמה האדם צריך ליזהר, שלא יבוא במחשבתו דרך הטבע, רק הכל מאת השם, ויטה תמיד לעשות רצון השם, ואז נותנין לו מלאך ללכת ברצון השם. אאע״ה נתן דעתו ללכת ארצה כנען, מיד נאמר לו ״לך לך וגו׳״ (בראשית יב:א) כמובא בר״ח בשם רשב״י ע״ה. וזו קבלה גדולה באלול על ימי הדין הבאים עלינו לטובה בתוך כ״י.

ועוד למדנו מזה, העושה עבירה בטעם יגדיל הטעם את העבירה כמעט באין ערך, ומזה נבין — העושה מצוה בטעם — לעושה מצוה בלי טעם — ההפרש ביני׳, כי מדה טובה מרובה כו׳, ועוד למדנו מה זה בלבול כל דהוא מביא כנ״ל. ועוד למדנו מעלת הסדר.

חשבתי להאריך עוד, וחשבתי לכתוב לך עוד בזה דברים נפלאים, אך עתה קשה לי הכתיבה ל״א. תזכה לכוח״ט.

מאמר תקי״ז

עוד בענין חטא המרגלים

מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״אין דורש לנפשי״

לידידי...

המאמרים האלה אינם שלי אבל דברי א׳ חיים המה לקוחים מהמתנה הגדולה מתן תורתנו הארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וגם זאת לולי הייתי בצל אדמו״ר ז״ל אשר היה ממש מאיר עיני הגולה לא היה נופל בדעתי לקחת ענינים רמים כאלה מגמרות ערוכות ומקראים מלאים הפלא ופלא אין לשבוע מהתפעלות מהם, אשר ע״כ תמה אני עליך שכתבת על א׳ שרצונו שהוא ינהל הענין; ושכתבת שאי אפשר להתנהל רק על ידי... זהו דברים שאין להם שחר כלל וכלל, הא למה זה דומה לאחד שרוצה לנהל אפטהעק ואין לו שום ידיעה כלל בסמי הרפואות, היתכן שנאמר עליו ער קאהן ניכט פירען איין אפאטהעק, אבל אם נאמר כן, נאמר על רופא מומחה אף שלמד חכמת הנתוח ויודע ג״כ הרבה סמים, מ״מ אין יכול לנהל רק כשלמד אפאטהעקער דירעקט משא״כ מי שאין לו שום ידיעה, ככה אף אם יהיה אדם גדול בתורה אך לא למד מוסר, אין לו ידיעה במוסר כאחד מעמי הארץ כי חכמת המוסר בנוי על ניתוח הנפש, וכמו שאינו יכול להיות רופא רק אם למד ניתוח; כ״ש שאינו יכול לרפא נפשו וכ״ש של אחרים רק ע״י לימוד הניתוח פי׳ ידיעות כחות נפש.

וע״ז אמר דוד המלך ע״ה (תהלים קמב:ה) ״אבד מנוס ממני — למה אין דורש לנפשי״ — לידע כחותי׳, וע״כ אומרים על רע טוב ועל טוב רע, והחכמה ההיא תהום רבה. וע״ז איתא בהקדמת ראש חכמי המוסר בעל חו״ה בשם חכם אחד, ז״ל: ״אתה ידעת רוב עיוני והרבה ספרים אשר יש לי, וזה לי עשרים וחמש שנים שאני עוסק לברר מעשי״ עכ״ל. פי׳ בירור היינו ע״י ידיעת הניתוח. ודע עוד כי כמו בכל החכמות צריך לקבל דוקא מפי רב, וכמו שאמרו בפירוש שבת ס״ג א׳, שני ת״ח המרגילים זל״ז בהלכה כו׳, ואמר רבא והוא דידעי צורתא דשמעתתא יעויי׳ ברש״י שם. וז״ל המאירי ״כל שאפשר לו לאדם ללמוד מזולתו ילמד, שהקבלה עיקר החכמה ושרשה, ובסבתה יסתלקו השבושים והמחלוקת כו׳״ יעו״ש. וכן שמעתי וראיתי על החכם אלכסנדר מוקדון שהיה לו רב מיוחד על מוסר, ושמעתי מאדמו״ר ז״ל שהרב הג׳ ר׳ ז׳ מסלאנט היה רבו מובהק במוסר, וכן איתא במדרש משלי כל שאין בו חכמה אינו יכול ללמוד מוסר, וכבר הקדמנו כי החכמה צריך קבלה מרב, ומי שלא קבל אינו יכול ללמוד מוסר, פי׳ על דרך הניתוח.

והערה אחת אכתוב לך מפרשה שלח ותראה חכמת הניתוח אם תבין: הראה לי אדם שירא לעצמו פן יתקלקל מלצני הדור, הנה חטא מרגלים גדול מאד, היוכל אדם לחשוב כי אנשי שם כאלה כדור המדבר דור דעה מקבלי התורה פנים בפנים יכשלו בחטא גדול כזה להחטיא כל ישראל ולגרום בכיה לדורות, ומיתת דור המדבר, היאומן כי יסופר, וכ״ז מפני מעט כבוד שלא יהי׳ נשיאים, והנה אם הם נכשלו שלא כדרך הטבע היאומן כי יהושע וכלב יחשבו פן יכשלו בזה ללמוד מהם, ראה שני תמיהות, איך חששו עלי׳ שיכשלו בזה ואם הם יכשלו למה חששו על עצמם בחוזק אמונתם על חטא זר כזאת, והנה אנחנו אפילו בין הרבה לצים אין אנו חוששים פן וכו׳, ומשה רע״ה חשש על האדם שמסר לו כל התורה פן יכשל בחטא גדול כזאת, והוצרך להתפלל עליו, ואל ידחני הבלתי מבין בקש כי ראו זאת בנבואה הנה הבחירה מסור ביד האדם ומכ״ש לגדולים כמותם, אלא ודאי כי היו חכמי הניתוח והבינו כי נקל לאדם היותר גדול ליפול בחטא היותר גדול ח״ו, ע״כ התפלל לכה״פ שלא יכשלו עמהם, ראה מי שאין לו חכמת הניתוח יהיה ג״כ דחיל חטא כמותם הרי מבואר מפרשת קטנה — בתורה הכרח חכמת הניתוח ובקשת עזר ה׳.

מאמר תקי״ח

והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו׳ עונה בה (במדבר טו:ל)

מאמר זה לקוח מספר חכמה ומוסר בשם ״העושה ביד רמה״

שפע ברכה והצלחה לבני יקירי נ״ז נ״י כאור שבעת הפנים.

אכתוב לך מה שדברנו בשבת קדש שלח; על פסוק והנפש אשר תעשה ביד רמה, פי׳ הראב״ע ז״ל, להראות לכל כי איננו ירא מלפני השם. וכן פי׳ בתרגום בריש גלי. למדנו מזה כי העושה דבר שנראה מזה כי איננו ירא אלקים הרי זה כעושה ביד רמה. ונאמר שם ״כי דבר ה׳ בזה וגו׳ עונה בה״, הביא הרמב״ן ז״ל מפרקי דר״א כי אחר הכרת העון דבוק בה להיות נדונת ביסורין לעולם ע״ש. ראה כמה גדול עון העושה ביד רמה. והסברנו כי העברה אינה ענין בפנ״ע אבל היא כמו האוכל אכילה המזקת לה, אין אנו מבינים איך יסבול מזה יסורים אבל אנו רואים הנסיון כן, כבה עבירה בנפש היא מחלה בנפש אשר תסבול הנפש הרבה ממחלתה, וכ״ש ביד רמה.

נמצא מזה כמה גדול המזכה את הרבים כי גורם שיתקדש ש״ש בריש גלי, ומרובה מדה טובה מאד. וכן הראנו לדעת כמה גדול עון מי ששונא תוכחה, — על פסוק הנועדים עלי פי׳ הראב״ע ז״ל בפי ל״ה, הנועדים שאמרו לרגום באבנים עבדי ה׳ בעבור שאמרו כבוד השם. והנה התוכחה הוא לדרוש כבוד השם, והשונא התוכחה כשונא ה׳, ומובן האוהב תוכחה כמה שכרו מרובה כי אוהב ה׳ הוא.

מאמר תקי״ט

וראיתם אותו וזכרתם וגו׳ ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו׳ (במדבר טו:לט)

מעודי לא הבנתי בפ׳ ציצית ״וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות וגו׳״ ואיך יכול האדם בשעה קלה כזו לזכור כל התרי״ג מצות, כלוליתי׳ ופרטותי׳, אתמהה? עד עשי״ת של שנה זו דברנו בהקדם דברי שערי הקדושה לר״ח ויטל ז״ל שהעיר כי המדות לא נמנו בכלל המצות כל אחד בפני עצמו (אף כי הגאוה נמנה בכלל המצות — ״לבלתי רום לבבו״ (דברים יז:כ) אבל פרטי המדות כמו כבוד, וחמדת הממון וכהנה רבות לא נמנו כל אחת למצוה בפ״ע רק בכלל ״והלכת בדרכיו״ — ״מה הוא וכו׳״ (סוטה יד) וגם כל המדות — בגאוה ״לבלתי רום לבבו״, כי המדה המגונה הזאת אבי אבות הטומאה וכולן נכללות בל״ת ״לבלתי רום לבבו״). וכן שבת שקול כנגד כל המצות. וכן ת״ת כנגד כולם. ודברנו כי יש לזכור בפ׳ ציצית כשאנו אומרים ״וזכרתם את כל מצות״ וכן ״למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי״ וגו׳ לחשוב לקבל בלי״נ לעסוק בתקון המדות, אשר הם יסוד כל התורה כולה, ובלי תקון המדות א״א לקיים התורה, ולכן לא נמנו בכלל המצוות, כי הם יסוד לכל התורה ולא מצוה פרטית. כן כתב הקדוש הר״ח ויטל ז״ל. ונמצא כי בשעה שאנו נחשוב ב״את כל המצות״ תקון המדות, גאוה הארורה, כבוד הטמאה, וכהנה וכהנה. וכן שבת. וכן תורה בחזוק כאילו זוכר כל המצות. והנה צריך האדם ללמוד מפי סופרים וספרים מה הם גאוה ומה הם כבוד. הא למה זה דומה למה שראיתי בהגאון הראשי רס״ג ז״ל: כי יש לפעמים אדם מבקש ראובן ולא ימצאנו לעולם, למה? שאינו מכיר אותו. וכן מהו גאוה מהו כבוד, אינו מכיר רק הבקי בחכמת התולדות היינו כוחות הנפש. כענין שנאמר ״הבט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מנוס ממני אין דורש לנפשי״ (תהלים קמב:ה) — לידע כחות התולדות, לכן אבד מנוס ר״ל. כי לעולם לא ימצא את ראובן אם אינו מכיר אותו. ולא יתקן לעולם חסרונותיו. והדברים ארוכים רק אני צריך לקצר כידוע.

והנה ראיתי בספר הגאון יעב״ץ ז״ל, בשם חכם: ״לא נאמנה לי התחברות חבר אם לא יבקר תמיד מומי כי זהו לאות כי אוהב נאמן הוא לי״. אשר ע״כ מצאתי את עצמי להודיע לכבודו, אשר זה כמה שנים אשר דברי מכתביו לא מצאו חן בעיני, כי אני מכיר בהם, השחתה גדולה בגאוה וכבוד — במדה גדושה. וראיתי בסמ״ק במנין המצות על גאוה ״שאלו לחכם מה הוא גאוה? אמר להם: זו היא שטות שאין בעליה מכיר בו״. וזאת אני רואה במכתביו. והנה עד עתה לא ידעתי כי גם כל ראשי הא״ת מבינים זאת היטב. והנה אני דורש טובתו, להודיעו כי הוא מתלבש בלבוש יותר ממדתו, ואם ח״ו לא יחזור אין רצוני שיכתוב לי כלל וכלל, ואני כמו זר נחשב לו, ואם יחזור ויתקן מדות השטותיות האלה — אחינו אתה.

יזכה להתקרב אל האמת לאט לאט למעלה, וא״א זאת בלי לימוד המוסר הרבה מעומק הלב, וזכרון יום המות, וזכרון יום הדין — איום ונורא מי יכילנו; ו״קשוט עצמך ואח״כ קשוט אחרים״ (ב״מ קז:) כי א״א לקשט אחרים אם אינו מקשט עצמו. נזכה לקשט עצמנו, ובזה נקשט אחרים. א״ד דושו״ט.

מאמר תק״כ

וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ וגו׳ (במדבר טו:לט)

מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם הקדמה למאמר ״דא קנית כולא קנית״

מצינו בתורה קודם מתן תורה, שלח הקב״ה למשה לומר לישראל, אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, הרי שכל התורה בנויה על מוחשות, שראינו בעינינו ולא זר. וע״כ מצינו ג״כ בסוף מכות (כד.) ״בא חבקוק והעמידן על אחת״, וכיון שהקמנו שהתורה בנויה על מוחשות, ע״כ צריך לומר שאם יעמול האדם ויתבונן באמונה, ימצא מוחשות אשר יעידון ויגידון; למצוא תמיד מוחשות, שתתחזק אמונתו בקרבו כמו חי.

והנה אחרי אשר בא חבקוק והעמידן על אחת, אפילו לצדיק, דאל״כ מאין נעשה צדיק, אם אמונה דבר קל הוא, היו כולם צדיקים, ואנחנו רואים בחוש כי לא רבים יחכמו להיות צדיקים, וע״כ לומר כי החדוש של חבקוק היה כי אם יעמול האדם לחזק אמונה, ימצא תמיד מוחשות לחזק אמונה דאין לומר שעצת חבקוק היה לחפש מושכלות, א״כ מה הועיל לנו בעצתו, אם יצטרך להיות פילוסוף מקודם; אע״כ שגם לאנשים, פשוטים; אם יתבונן ימצא מוחשות להתחזק תמיד באמונה, עד כי לאט לאט יבוא לכנוי צדיק. וזה ברור. ומעתה הלא עלינו לקבל עצת חבקוק, ובלי ספק יתחזק תמיד יותר באמונתו, עד אין שיעור, כי הלא אנו רואים, כי נח, אשר הכתוב מעיד עליו ״איש צדיק תמים הי׳״, ופי׳ ראא״ע ז״ל, ״צדיק במעשה ותמים במחשבה״, ועכ״ז אז״ל עליו ״אף נח מקטני אמנה הי׳״ (רש״י על אתר), דלאמונה אין שיעור, וכל המרבה לחזק אמונתו, ה״ז משובח, ואם כי עיקר עמל האדם הלא צריך להיות בש״ס ובפוסקים, לדעת המעשה אשר יעשה האדם וחי בהם, אבל יש מקומות רבים לחזק אמונה, כמו בפסוקי דזמרה בשירות ותשבחות של דוד המלך ע״ה, ובברכות של ק״ש לפניה ולאחריה אם יתבונן במה שהוא מדבר, ומכ״ש בש״ע של תפלה, כשהוא מבקש מלפני ממ״ה הקב״ה, ויודע מה שהוא מדבר, יבין, כי התפלה בנויה על המוסר, היינו, חזוק אמונה, כמו״ש כל הראשונים המובהקים, והאמת יורה דרכו כי כן הוא ותיכף בברכה הראשונה, אשר ע״ז אז״ל: לעולם ימוד אדם א״ע אם יכול לכוין וכו׳ (ברכות ס״ג :). והנה כל הברכה מדברת בשבחו של הקב״ה ומה להם להזכיר א׳ אברהם א׳ יצחק וא׳ יעקב בתור שבחו של מקום? אע״כ לעורר האדם להכיר בוראו, כמו שהכירו האבות מעצמם, אף קודם שנתנה תורה, למה? בי ראו בחושם ארץ רחב־ידים לא תחסר כל בה מהצטרכות האדם, בין במאכל ומשקה, ומיני מעדנים וכל מיני רפואות.

והנה ידענו כולנו, כי אם יעמלו וייגעו כל חכמי העולם לחבר כנף זבוב קטן, לא יוכלו, מי זה ברא כל אלה? האם הטבע! מי הוא הטבע? היוכל דבר להעשות מעצמו בחכמה מרובה, ועמוקה ועצומה בלי חקר, כמו הטבע, אשר זה כמה אלפים שנה, וכל ידיעת החוקרים רק תכלית הידיעה שלא נדע. האם מעצמה נעשה זאת? האומר זאת איש שוגה ופתי הוא, ואין בעולם פאנאטיזמוז יותר מזה.

וכבר אמר חכם אחה מי שרואה משורר גדול, רוצה לראותו מי הוא זה, אאע״ה כאשר הכיר זאח, רצה להכיר בוראו, מי הוא זה שברא כל אלה, צבא השמים והארץ עד אין חקר מספר למו, וקבעו זאת אנשי כנה״ג בראש תפלה, למען יתבונן האדם בזה ללכת בדרכם, כי הלא זה מוחשות ממש למתבונן בם.

נחזור לדברינו, כי התורה בנויה על מוחשות ממש. בפ׳ ואתחנן קודם מתן תורה הכתובה שם בשני פסוק ל״ב, ״כי שאל נא לימים ראשונים אשר היה לפניך למן היום אשר ברא א׳ אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו. השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי? או הנסה א׳ לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי (פי׳, והם, היינו ישראל ומשה רע״ה, ישבו במצרים ולא עשו כלום, ולא נלחמו עמהם, רק ישבו על אדמתם במנוחה, ומן השמים נלחם להם ה׳ לישראל.) במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה לכם ה׳ אלקיכם במצרים לעיניך״, ולכן אמר הכתוב ״אתה הראת לדעת״ פי׳ ״הראת״ בעיניך המוחשות ״לדעת״ בידיעתך ״כי ה׳ הוא אלוקים אין עוד מלבדו״ יאמר נא קורא הנכבד! זה כמה אלפים שנה אחרי מתן תורה, ההכחיש מי מכל אומה ולשון שיש בעולם — את משה רע״ה אמר נא, אחי, היש מוחשות יותר מזה? ולא עוד הלא מצרים קרוב לארץ ישראל, והם בודאי היו שונאים לישראל, למה לא הכחישו הם? הלא כל אלה מורים באצבע, כי תורתנו ואמונתנו, בנויה על מוחשות שאין להכחישם, ורק רצונות הבזוים באדם מעורים שכלו, שלא להתבונן בהם, ועל זה נוסד למוד המוסר, לפתח שכלו, ולפקח עיניו, להכיר האמת, וטוב לו סלה. והנה אנחנו רואים בחוש כי האדם תשוקתו לחופש, והעולם קוראין זאת מענשען־רעכט, והתורה גלתה לנו סוד כמוס ״ולא תתורו אחרי לבבכם״, ולמדו חז״ל ברכות י״ב ע״ב, לבבכם — זו מינות, ועיניכם — זו עריות; הקדימה התורה מינות לעריות, ולכאורה, משגל יותר מוטבע באדם, אלא ודאי ידעה התורה כי ריש כל מרעין— זו מינות, פי׳, חפש מבלי לשאת על עצמו עול מלכות שמים, ומזה יבוא לכל דבר אסור ״כי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר״ (ברכות לב.) ואחרי שהקדימה התורה מינות, והזהירה לכל ישראל כולם, מגדולם ועד קטנם, שלא לתור אחרי מינות המוטבע באדם, חובה על כל ישראל, לחזק תמיד אמונה. ומה גם כי, בעו״ה, בדור הזה, אשר רבו כמו רבו ספרי מינות ואפיקורסות, ונתרבו דעות נפסדות, על אחת כמה וכמה חובה מוטל על כל ישראל לחזק אמונה, ואל יאמר אדם מאמין אני, ואיני צריך, הלא הראיות יתנו עדיהן ויצדקו למבין דבר.

מאמר תקכ״א

ולא תתורו אחרי לבבכם וגו׳ (במדבר טו:לט)

מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״תנה בני לבך לי״

יקרתך על המאמר אשר נקרא בשם ״בנים אתם״ נתפעלת ממנו, יפה כוונת כי גם אני אשתומם ממנו הרבה מאד, ואיך לא ישתומם ממנו מי שיש לו מוח בקדקדו כל ימי חי׳ האדם אם יזכור אותו יעורר תשוקה גדולה לקיים התורה והמצוה. ראה בני מה יובן עתה מאמר הזוהר מאן דרחיק מאורייתא רחיק מקב״ה, הרי על ידי מאמר אחד של רז״ל הרי שנאבד לו סלע כו׳ זכינו למאמר הנורא הלזה בנים אתם, ראה כמה יש לאדם לרדוף אחרי המצות כי ע״י מצוה שרצית לעשות נתגלגל המאמר הנשגב הלזה.

דבר קצר אודיעך מה שדברנו בפ׳ קרח. איתא במדרש: ״ויקח קרח מה לקח אבל לקחו לבו״. בארנו כי נאמר ״ולא תתורו אחרי לבבכם״ (במדבר טו:לט) ופירש״י, ״כמו מתור הארץ״, כוונתו כי האדם שולח מרגלים לתור לחטוא, והזהיר הכתוב שלא לשלוח לרגל חטאים, היינו סרסורי החטאים — הלב חומד וכלי המעשה גומרים, ואמר המדרש :ויקח״, פי׳ ״הלב האט צוגענומען את קרח לחטוא״, כי נולד בו קנאה מאליצפן בן עוזיאל שהי׳ אחרון לאחי׳, והוא היה יודע בעצמו שהוא גדול בתורה מאד, כענין שאמרו: ״קרח שפקח היה מה ראה לשטות זה״ (במד״ר שם), והנה כל הנלוין עמו, כולם היו חשובים מאד, כמו שהעיד הכתוב — ״נשיאי עדה״ ״קראי מועד״, פי׳, לכל ועד וועד שהיה בישראל המה נקראים, ״אנשי שם״, פי׳, ״טוב שם טוב משמן טוב״ (קהלת ז:א)

היאומן כי יסופר; כל כך גדולים בתורה בדורו של משה רע״ה, ונאמר עלי׳ במדרש, כי לעתיד לבוא יזכו לעוה״ב, וראיתי בשם הארי״י ז״ל: ״צדיק כתמר יפרח״ (תהלים צב:יג) סוף התיבות ״קרח״, שלבסוף גם הוא ינקה ויזכה; היאומן צדיקים כמותם יקחם לבם, לרגל חטאים כמו אלה, לעקור הדת ח״ו, ובאופן כי הם היו מוטעים, וסברו כי לש״ש הם עושים, פי׳, רוצים עבודת השם לשמש בכהונה, והראיה כי היו מוטעים כי כשאמר להם משה רבינו ע״ה: ״וקחו איש מחתתו וגו׳״, נתרצו בזה, הרי כי סברו שהשם יבחר בהם, הרי כי היו סוברים שכונתם לש״ש, ולכן נתקדשו המחתות שהקריבו בהם הקטרת ורק התורה גלתה לנו במלת ״ויקח״, כי לקחו לבו הסרסור, מחמת קנאה, והם לא הרגישו בזה כלל וכלל. איום ונורא הוא הפחד, מי יברר לבו בעלי מדות נשחתות כ׳ ה׳ את מעשי, הטובים אם לא, אהה אהה! והנה כי אף שהכל נדון, לפי הפועל והפעולה, ושם היה פעולה גדולה מאד — לעקור הדת אבל נלמד משם תוקף הפועל של המדה הנ״ל, עד שהביאה גדולים כמותם, נביאים מקבלי הדת התורה פנים בפנים, לרגל חטא כזה אהא! אהא! מה נאמר ומה נדבר, ה׳ יעזור לנו להזדכך במדות לברר מעשינו בטהרה.

והנה איתא: (ב״ב עד.) ״רבב״ח אזל ההוא טעי׳ עמו, אמר תא אהוי לך בלועי דקרח כו׳ עד כל תלתין יומין מהדר להו גיהנם כבשרא בקלחת. ושמע דאמרי משה אמת ותורתו אמת״. הרי כי מימות משה עד ימות רבב״ח נדונין כ״כ, אף שהיו כמו שוגגין, והראיה שנתרצו במבחן הקטרת, איום ונורא הוא. קצרתי מאד במקום שיש להאריך, להזהיר אותנו בפועל טוב. ונשתוממתי עוד מאד — כחו של מרע״ה שהי׳ כ״כ מברר מעשי׳, עד שהתפלל שיהיה קדוש השם לבער הרשעים, והנה קדוש השם לא יזכו כולם, רק באיתערותא דלתתא, ולכן התעורר משה רע״ה לבקש שיתקדש ש״ש, וכמו שבקש הנביא ע״ה גבי נביאי הבעל ״ענני ה׳ ענני״ (מלכים א׳ יח:לז) קצרתי מאד. נזכה לברר מעשינו ונהיה ראוים שיתקדש ש״ש ע״י.

תחי׳ חי׳ ברכה והצלחה כברכת אביך

מאמר תקכ״ב

וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ וגו׳ (במדבר טו:לט)

מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״מה בין צדיק לרשע״

אל תתמה על החפץ, מדוע לא באתי עוד לדבר תנחומין על לבך אחרי האבל הגדול שאירע לך בעו״ה, הלא ידוע לך כמה קשה לי הכתיבה, ה׳ ירחם עלי ויקרבני לעבודתו ית׳, ותהי׳ לי זכות לזכות הרבים, כי לפי ראותי, הי׳ יכול להיות תועלת נשגבה בעולם. אבל מה אעשה, ועונותי הרבים גרמו לי שאין לי זכות לזה, והקיפוני מפריעים רבים וכו׳, יחנני החונן מתנת חנם, שיהיה לי זכות לזה.

אשר כתבת לי ממנה ע״ה, מזהירותה בד״מ, שמחתני מאד, כי כ״כ פעל רוח אדמו״ר ז״ל, אף על קטנה של בת בתו ע״ה, וביותר, כי הנראה, שהיה לה הרגש לדאוג לאחריתה, כי מסרה הפנקס קודם פטירתה ביד המשרתת, זה דבר נפלא. אשרי לאדם שדואג לאחריתו כל ימי חייו. ״לב חכמים בבית האבל״ — ״גם בהיותם בבית שקט ושאנן״ — כן כתב הראב״ע ז״ל, וכן מוכרח, כי הלא כתיב ״טוב ללכת וגו׳״, ומה זה ״לב חכמים וגו׳״? אבל בעי תרתי: ״טוב ללכת״ — לראות בחוש, ואז יצייר גם בהיותו שאנן, את בית האבל שראה, ואז לא יהיה לו המות לאבל, אבל כמעתיק דירתו ממקום חושך ואפילה ומקום צר — העדר העונג, למקום צח ומצוחצח, רחב העונג בלי תכלית לו.

וההפרש, מה בין צדיק לרשע, הוא רק כח הציור, כי מי לא ידרוש טובה מתמדת וכולו טוב, אבל כח הציור חסר לרשע, ולא חסרון אמונה כסברת העולם, ויש לנו ביאור ע״ז כמו חי.

חזק חזק אתי בכח הציור וטוב יהיה לך סלה.

זכור נא: כי משה רע״ה כאשר רצה להיות נושא בעול עם כלל ישראל, הלך לצייר בחוש צרתם, ואח״כ עמד הציור נגד עיניו תמיד, להתבונן ב״נושא בעול עם חברו״ קנין התורה, ודע, כי לכן חמדת הממון עבירה גדולה, יותר מדבר שיש בו מעשה, כמש״כ הרמז״ל בהל׳ תשובה — כמדומה פ״ז — מפני שאהבת הבצע מבלבלת כח הציור של טוב עוה״ב, כי זה חושי, ועוה״ב שכלי, וידוע לכל, כי קודם שיבא האדם למדרגת השכל בפועל, אין ערך ציור החושי לציור השכלי, אף גם לא באחיזת עינים נגד בפועל, ואף גם לא כבחלום — נגד בהקיץ. ולכן בא הצווי בק״ש: ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם״, וזה יהיה הסבה — ״למען תזכרו ועשיתם וגו׳״; כי הראיה בכל מיני ערבות עוה״ז המדומה, תבלבל כה הציור של ערבות עוה״ב, וישאר ריק וניעור מהם, וישתכח תמיד מלבו, מעשה ה׳ הנורא — כי נורא הוא, ודבריו בתורתו נוראים, ובודאי ינצח הזכור והמצויר, את השכוח והבלתי מצויר. לכן הזהירה התורה מחמדת וראית עוה״ז — הבלתי מוכרח, כדי לחזק ציור השכלי, ואז יהיה מכיר — חמדת עוה״ז נגד חמדתו העזה, — למעשה ה׳ הנורא, הרבה יותר מתוקף מראה בהקיץ, עד חלום מדומה וכלה ונפסד.

וזהו ענין של ר״י ור״ש תלמידיו של רב, שסימו את עיניהם, למען לא יסתכלו חוץ לד׳ אמות — ״למען תזכרו וגו׳״... ואשרי לאדם שישים מחסום לעיניו לבל תהיינה חפשיות, ויבא מזה ״למען תזכרו״. ידידך דוט״ת.

מאמר תקכ״ג[8]

מאמר זה שייך להענין שבמאמר הקורם

הרחמן ידחם עלינו בתוך כלל ישראל הצריכים רחמים גדולים ויקרבנו לעבודתו ית׳, אשר לזה נברא האדם, ובל״ז אין טעם לבריאה. אבל פלא, וכי החכם יעשה דבר הכלה? אתמהה? זה הכל יכול לברוא יש מאין, ככה יכול לברוא דבר המתקים, ובהכרח כי באמת נברא להיות קים במקומו בעולם שלו, ולפי שעה נתנסה בעוה״ז, עולם שאינו שלו, עדי ישוב למקומו עולם שכולו טוב וארוך, זהו עולם שלו הקים. וכן נאה וכן יאה לחכם הכל יכול להוציא מת״י בריה קימת, ולא יצא מאתו דבר לבטלה ח״ו, ולמה? אחרי שהוא כל יכול, ולא בא לעולם שאינו שלו רק להכין צדה לעולם הקים אם ינוסה בעולם הנסיון.

ומעתה מה נואלו האנשים העושים עולם עובר, כאילו הוא עולם קיים, וזה וזה לא עלתה בידם, חבל על דאבדין, אהה, אהה, על נחמתם בלא עתם! ה׳ יצילנו מפתיות כזאת אשר הוא נגד מושכל ראשון. ״אין חכם כהטבע״ ידוע לכל, והם יבזו מאד חכמת הטבע כאילו אין ביכולתה ח״ו לברוא דבר המתקים רק דבר בטל, אי שמים על פתיות כזאת! מי הם הפוקרים אשר אינם חפצים בעולם הקיים, פתאים המה, ואסור לרחם עליהם, רק התורה חס גם על הבהמות, ואנו חסים עליהם כמו על הבהמה, אשר איננה יודעת לשמור את עצמה, ולשמחה כי נבדלו מחיי בהמות, ואנו חיים חיי אדם סלה, מודים אנחנו לפניך ששמת חלקנו.

ודע אחי כי כמו שכתב הרמב״ם ז״ל ״שאין הרהור מצוי רק בלב פנוי מן החכמה, ולכן ירחיב דעתו בחכמה וינצל מזה, כמו שנאמר ״דדיה ירווך בכל עת״״ (סוף הל׳ א״ב) פי׳ כי מי שאינו עוסק בחכמה לא יצויר אצלו ערב, כי אם כמשגל וכדומה לזה, משא״כ העוסק בחכמה כי נעימות החכמה רבה למעלה ראש. למה? כי הערב כמשגל וכדומה לזה לאחר המעשה זה פונה עורף לכאן וזה לכאן כי אינו ערב רק לשעתו, משא״כ נעימות החכמה, — דדיה ירוך בכל עת. ואם כך בעוה״ז שאין מקומה כאן, כמה תנעם החכמה בעולם שלה והיא יפה אף נעים, חיים כזה ראוי לכל יכול להעניק טובו לאדם. ומי שאינו מבין זאת מחליף עולם שלו על עולם שאינו שלו, כי לא ישיג מה שיחפוץ, ומה שהשיג תומ״י אין שלו, כי חלף ועבר. ככה הדעות הנפסדות המצויות בבני אדם נמצאות רק בלב ריק מחכמה, ואינו מורגל כלל בעיון, לכן אינו עומד על שום דבר לתכונתו.

כבר כתבנו כמו מושכל ראשון המחייב כי העוה״ז פרוזדור לעוה״ב, אם ינוסה בו כראוי, להיות דק רוח ומלא חכמה, לעמוד בהיכל המלך, ״מי יעלה בהר וגו, ומי יקום במקום קדשו״ (ודע כי טעם קדושה מודה על העונג היותר נפלא. יש לבאר זה בעליל, אך צריך אריכות ואיני יכול עתה).

ועוד נוכל לבאר כמו מושכל ראשון שאין להכחישו, כי האדם נברא רק לעמוד בנסיון ולתקן חסרונותיו, לעמוד בהיכל המלך, מלכו של עולם, בתענוג אין תכלית לו. הנה ידענו כי האיש העוסק לזווג זווגים, כמו שדכנים — ישים מבטו לזווג בן אדם לדומה לו, וכענין שאמרו ״אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת״, (יבמות קיב) והנה הכל יודעים כי אין חכם כהטבע, ומה ראה הטבע ככה לזווג זווגים שאין להם זה לזה יחס ודמיון כלל, ממש, אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת לכאורה, — נפש המשכלת של האדם, עם גופו המאוס והעכור בכל מיני שיקוץ יותר מכל בעלי חיים כידוע; איך יתכן שהחכם היותר נעלה יזווג זווג רחוק כזה בתכלית מקצה אל קצה? נפש המשכלת דקה, וזכה וטהורה מכל הלאה וזוהמא כמלאכי עליון, — וזהו מה שכל משכיל רואה זאת כידוע למשכילים, ואין כאן מקום לבאר כי זה נראה בעליל׳ — איך נזדווגה עם גוף עכור ומאוס מכל חי. וגם עקוב הלב בכל חסרונות מכל מיני בע״ח כידוע, והאדם היותר גדול יכול ליפול בעבירה היותר גדולה בשביל כבוד מדומה: קרח פקח גדול היה, והכבוד פרש עליו מצודתו, עשרה מרגלים גדולי דור דעה של דור המדבר, נלכדו במצודת הכבוד, אחרי מעמד הנבחר פנים בפנים, ואם כי שבו אח״כ בהכרח כי חסרונות האדם כרוכים בעקבותיו, אף להאדם היותר גדול, אם יסיח דעתו מאויבו האורב עליו בכל רגע ורגע. הבט נא וראה הזווג הזה אם עולה ליפה אף לפי דרך שדכן בן אדם, ילוד אשה, ומכ״ש החכם הנעלה הטבע, וע״כ בעליל נראה למשכיל אף מעט, כי במכוון גדול נזדווגה נפש רמה ונעלית כמלאכי מרום, בכדי שלפי רום ערכה והשכלתה היתרה בה, אם היא עמלה כראוי לפי רוב כחה, יש לאל ידה לתקן את רבוי העצום חסרונות של גוף העכור. ״ויודע צדיק נפש בהמתו״, פי׳ נפש הבהמית שלו, והוא אביר הרפאים לרפאות הרבה חלאים, וחכם יתקרי, ושמחת עולם על ראשו, דומה לקונו, — שהחיה מת שלו, כמו שנצטוינו ״והלכת בדרכיו״, ונפשו צרורה בצרור החיים לעד נעימות בלי תכלית.

זוהי כונת הבריאה הראוי לבורא עולם כל יכול, כך נראה לו כך יאה לו. הרי לך הוכחה לפי מושכל ראשון על תכלית האדם, וגם על תורה מן השמים בהכרח, כי מי יגיד לאדם חוקי חיים הנצרכים לו במדינה שלא בא איש, ומכ״ש בעולם העליון.

ירחש לבי עוד בזה דברים נפלאים, אבל עת הקצר. נזכה להתעודד על תכלית הזווג שלנו ולשום בעמל נפשנו, ועל כולם העיון והמחשבה וכפית הרצון, ובזה נצליח.

מאמר תקכ״ד

מלואים למאמר הנ״ל

אוסיף מעט לבאר בעליל, כמו מושכל ראשון, אשר גם בנים צעירי ימים, יבינו בהכרח, כי האדם אינו החומר העכור, רק נפשו אשר היא רוחנית, ותשאר קיימת נצח בעדן נפלא בלי תכלית. ובאמת קצרה דעתי לשפוט על הפוקרים, איך טח מראות עיניהם נפלאות הטבע, אשר מראש חכמי העולם החוקרים על הטבע נפלאות ידברו, אשר כל עוד יתחכמו למצוא פליאות הטבע, הודו ולא בושו לומר, כי כל חכמתם היא רק לידע שלא ידעו. כי כל ידיעתם היא רק התחלה, וכל ידיעתם מגעת לתכלית הידיעה שלא נדע. היתכן שחכם כזה, אשר חכמתו מלוא כל הארץ, למי ברא עולם גדול כזה בחכמה אין חקר, הלאדם אשר ימיו כצל עובר? ועוד מה כי נברא וכל ימיו כעס ומכאובים, ואחרי כל זאת ינתק מחבל החיים ולקברות יובל, כדומן על פני השדה, היש צער גדול מזה? אתמהה! החכם בלתי בעל תכלית, טוב ומטיב באין שיעור ותכלית, כמו שאנו רואים מכלל הבריאה מי שמתבונן בה, האם קצור קצרה ידו, ח״ו, לברוא אדם לפי יכולתו וטובו בלי תכלית? ומי הוא שיש לו מעט מוח בקדקדו ולא יבין תומ״י כי לנסיון בא לעולם להשיב אמרים אמת לשולחו ע״י התורה מן השמים דוקא אשר היא יודעת הפעולות המובילות את האדם לתכלית העולם שכולו ארוך וטוב, ומאין ידע אנוש אשר באדמה ישכון אם לא מן השמים ?!

ולדעתי זה תשובה נצחת על הדעת שיש מהפילוסופים לומר, כי העולם קדמון, פי׳, כצל מוצל מהבורא ית׳ ולדעתם הנפסדה, ח״ו, אין הבורא משגיח על עולמו ח״ו. וכבר אמר דוד המלך ע״ה עליהם ״אשר ימרוך למזמה״ (תהלים קלט). ולפי סברתם הנפסדה והנבערה נשארה קושיתנו מעל, היתכן שיומשך מהבורא ית׳, אשר הם מודים על גדלו ורוממותו ית׳, בלי תכלית, איך יומשך ממנו בריאת אדם, אשר אנו רואים כי הוא תכלית הבריאה כי האדם רודה בכל ברואי הארץ, והנה אין מטרה תכלית לו, כי ימיו כצל עובר וגם כולו כעס ומכאובים, וגם בלי ידיעה ברורה בכל דבר, כידוע כי כל הפילוסופים שגו ברואה, עד שבאו האחרונים ותפסום; ולמה לא נברא בשלמות בערך הנצרך לצל מהמצל לדעתם? ולמה ינוסה לדעתם הנפסדה, והרי כיון דממילא נמשך, לא שייך נסיון, וגם מי הוא אשר בא לשלמות הדעות כידוע. וע״כ כי העולם נברא מחודש, ולנסיון האדם, ותורה מן השמים מחויב, וכך נאה וכך יאה לחכם כל יכול ומטיב באין תכלית. ובפרט והוא העיקר אשר לנו אחב״י נסים המפורסמים שאין צריכין ראי׳, כמו בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו, איש מפי איש בפרסום רב כזאת ופנים בפנים קבלנו תורה מן השמים בפרסום רב כהיום נתנה לנו.

כזאת וכזאת יש לאדם להשריש בלבו בהשכל ודעת וה׳ יעזור לנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות וכו׳. א״נ הנ״ל.

מאמר תקכ״ה

המשך למאמר הנ״ל

ערבים עלי דברי, כי ראיתי כבוד הבית אשר זכית להתחנך בו, הכה בך שורש ראוי להתכבד בו. אשריך כי אזנים לך לשמוע בלמודים, יקר המציאות בזמן הנוכחי, אשר אוזן שומעת לו, תוכל לשמוח בזה כי כבר העטיר החכם מכל אדם שלהמע״ה את אוזן פתוחה, בעטרה של חכמה, ״בקרב חכמים תלין״ (משלי טו:לו), וכאשר התהלל דוד המלך ע״ה ״אזנים כרית לי״ (תהלים מ:ז). כן תפתח אזניך עוד ועוד, כענין שנאמר במצוה ראשונה של יום לעדת עם סגולה ״שמע ישראל״, קודם כל בא הכתוב להעיר השמיעה, ויפתח נקבי השמיעה ואז כמעין יקלח מימיו, ככה תקלח פרשת ק״ש אורות חכמה לגופו ונפשו ואבריו בקבלת עול מ״ש וקבלת עול המצות, וידע ויבין היטב כי רק נעימות יבואו חדרי בטנו. ולא מדת עוה״ז מדת החכמה, מדת עוה״ז כלי ריקן מחזיק כלי מלא אינו מחזיק, פי׳ כי ההעדר כרוך בעקב המציאות, כי המציאות תבוא אחר החסרון ואחר המלוי תומ״י כרוך החסרון, אחר השובע מוכן הרעבון, וזה שלמותו, כי אינו רעב הוא חולי, משא״כ חכמה כלי מלא חכמה מחזיק ומשתוקק הרבה להשיג עוד חכמה, וכלי ריקן מחכמה אינו מחזיק כלל וכלל, כי אינו משתוקק כלל לחכמה וגם כששומע אזניו אטומות. נמצא כי מציאות החכמה, בנויה על מציאות החכמה, ומציאות עונג עוה״ז, בנויה על העדרי המציאות, כשיתעכל המאכל אז משתוקק לאכול, ותיכף מוכן ההעדר, וכשהעכול יפה זה בריאותו, הרי כי יסודה היא ההעדר, וחכמה יסודה — מציאות.

וזה אות על נצחיות החכמה, ומה שמשתוקק עוד חכמה, הוא מפני זה כי החכמה אין סוף לה כמשפט נצחי. ומזה דעת לנבון נקל כי נעימות החכמה לחכמים אין ערך ודמיון כלל וכלל לנעימות הערב לבעלי התאוות, כי נעימות הערב היא כנפה, מכניס בזו ומוציא בזו, משא״כ החכמה.

אשר ע״כ נתברר לי היטב מאז״ל ״איזהו חכם הרואה את הנולד״ (אבות ד). בימי חורפי הייתי מתפלא על זה, מה זה ראוי לקרוא חכמה — להבין שלא יעשה דבר שיתחרט באחרונה? אבל שבתי וראיתי כי אין חכמה כזאת. מעודי לא הבנתי מה כונתם ז״ל ״הלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר מחוק״ (שם). לא הבנתי היטב מליצתם עד שזכיתי להבין, כי קנית החכמה באמת הוא רק כשציורי החכמה חרותים על לוח לבו, וכשציורי עולם החסרון הוא עוה״ז, חרות על לבו, בלתי אפשר שיצויר בו ציורי החכמה, כי הם שני הפכים, זה בנוי על מציאות החסרון כנ״ל, והחכמה בנויה על מציאות היש גמור, וזה שני הפכים ממש אש ומים, ולכן כשירצה האדם ללמוד חכמה, צריך מקודם למחוק ציורי עוה״ז, ואח״כ יהיה מקום ללמודי חכמה. וע״ז אמרה המשנה ״הלומד זקן כו׳ לדיו כתובה על ניר מחוק״, רמזה לנו המשנה כי צריך מקודם דוקא למחוק ציורי עוה״ז, ואז כולי האי ואולי יצטירו בו ציורי החכמה, ועכ״ז רק כדיו כתובה על ניר מחוק. וזה כפתור ופרח! ונמצא לפי זה מי שרואה את הנולד לדאוג לאחריתו, בהכרח כי נצטיירו בו ציורי נעימות החכמה גם בעוה״ז, ומכיר היטב כי היא בנוי׳ על מציאות הגמור נעימות נצח, ואם כך מרגיש נעימותה בעוד שהחומר מסך מבדיל לפני׳, מה יהי׳ בעת שיהיה שכל נבדל, אין ערוך ודמיון לנעימות אז, ורואה את הנולד שאין צער כצער החרטה באין מושיע. וזה קוטב ומבחן החכמה כענין שכתבנו ״תכלית חכמה תשובה ומע״ט״. והבן היטב הדברים. הרחמן ישים חלקנו בתוך החכמים הדואגים לאחריתם.

מאמר תקכ״ו

המשך להנ״ל

מה שכתבת בהכרח צדקו דבריך, וזכור תזכור מה שאמרו במאמרם ז״ל ״איזהו חכם הרואה את הנולד״. לכאורה מה חכמה כ״כ להתבונן לדאוג לאחריתו? ואמרנו כי הנה קוטב החכמה ולמודה, הוא להתלמד להבין דבר לאמיתו, כי חכמי היועצים, קוטב חכמתם היא, להבין סוף דבר כאשר הוא, וזה תכלית חכמה, כי אין חכם כבעל הניסון, וסוף המעשה הוא הנסיון הגמור, ואין חכם כמוהו כי הוא מנסה הדבר לאמיתו אם לטוב אם לרע. וע״כ מי שיראה אחרית דבר מראשיתו, הוא החכם הגמור, יועץ הנפלא אשר לא יפול אחריו חרטה וצער ואליו אנו צריכים לכוף אזנינו. ״מאן יהיב לן נגרא דפרזלא ונשמעינך״. פי׳ כדי לראות אמיתת הנולד, צריכים אנחנו לשום כל מבטנו ומגמתנו לעמול לבוא לראיה הברורה הזו, להנצל מחרטת צער ויגון, ולהתענג בכל מיני נעימות, זוהי החכמה היותר נכבדת מכל טוב המדומה לפי שעה ומאום אין בידו, וזהו ראיית הנולד, והראיה הנ״ל מבררת כל נתח טוב ונעימות נצח לגו״נ. נזכה גם שנינו לראיה הברורה הנ״ל ודוקא אז לחכמים נהיה.

היום עש״ק מו״מ אודיע לך יקירי א״נ, כי אני שולח לך מתנה גדולה, מאמר ״העוה״ז דומה לפרוזדור״, מבואר בעליל כמושכל ראשון כי בריאת האדם היא לנסותו, עד שהמבין ושומע דברי, יראה, כי לא מצאו הפוקרים אף גם הפילוסופים ידיהם ורגליהם בבית מדרש החכמה. ואל תתמה על החפץ, כי כבר הודעתי מהחכם המפורסם גאלינוס, ראש חכמי הרופאים, שכידוע ידבר בעניני אלקות כאחד הסכלים, כמו״ש עליו הרמב״ם ז״ל, וכבר כתבנו הערה נפלאה מזה קודם שראיתי מה ידבר, רק ראיתי דברי הרמז״ל כי דבריו בתכלית הסכלות, אך עתה עיינתי בפנים, וקצרה היריעה לבאר למודים נפלאים מזה וחזוק אמונה מאד.

מאמר תקכ״ז

והייתם קדושים לאלוקיכם וגו׳ (במדבר טו:מ)

״והייתם קדושים לאלוקיכם״ הכוונה כי איתא בגמרא רבב״ח אמר זימנא חדא הוי אזילנא בספינתא חזינא ההיא גלא דמטבע לספינתא מיתחזא עלה כאשה חיוורא ומחינן לה האלוותא דחקיק עליה וכו׳ (בב״ב עג), ודברנו כי הפירוש שהי׳ הפילוסופים בעלי גאוה לעמוד על דעתם, אין כאן מקום להאריך, וכבר מבואר אצלינו במק״א. ובזה דברנו ״קדושים תהיו יכול כקדושתי ת״ל כי קדוש אני״ (בראשית רבה ד) פירוש אתם אל תלכו בקדושה ופרישות מצד השכל, רק כי באלה חפצתי נאום ה׳ (ירמיה ט:כג), וזהו ״והייתם קדושים״ לא מצד החקירה כי כן צריך להיות, רק ״לאלוקיכם״ כי כן רצוני. קצרתי מאד מאד והפלא פלא הוא.

עוד בענין הנ״ל

למה נכתב במעשה המשכן ״כאשר צוה ה׳ את משה״ ולא סתם כאשר צוה ה׳, הענין מקודם צריך לדבר הפסוק (תהלים קטו) ״ה׳ זכרנו יברך וגו׳ הקטנים עם הגדולים״, כאשר מבואר במק״א, ונאמר ״והייתם קדושים לאלוקיכם״ (במדבר טו), למה לא נאמר סתם ״והייתם קדושים״, אבל יבואר במאמר אחר שדברנו פעם על קדושים תהי׳ יכול כקדושתי ת״ל כי קדש אני ה׳ א׳ (בר״ר ד), דברנו בקצרה ענין נפלא כי מצינו הפרש בין חכמי או״ה לחכמי ישראל, הפרש מקצה אל הקצה, חכמי העמים כל יסודם מבלי לסמוך על הראשונים רק כאילו הוא ממציא הענין, למה? כי האדם להבל דמה מעותד לטעות משא״כ חכמי ישראל ״מעולם לא אמרתי דבר שלא שמעתי מרבותי״ (סוכה כח), ומאמר ע׳ העיקרים ״אל יתהלל המתהלל רק וגו׳ כי באלה חפצתי נאם ה׳״ (ירמיה ט) וזהו כי אנחנו יסודותינו על התורה הנתונה לנו מן השמים, ויש לנו לשמור הקבלה מפי רב הקודם כי היה יותר קרוב לקבלה וזהו פי׳ ״מזקנים אתבונן״ (תהלים קיט), מחכמתם אלמוד ולא כמנהג הפילוסופים שלא לסמוך על החכם הקודם, אני לא כן הזקנים ילמדו אותי, כאז״ל (ברכות ז) ״גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה״ אני משמש אותם לראות מעשי׳ ואני אלמוד מהם למה כי ״פקודיך נצרתי״ והם קרובים לקבלה, וגם יען כי אני שומר הדין הלכה למעשה ע״כ יפה אני מתבונן מהם הלכה למעשה כי מי הוא מבין על החכם מי שהוא חכם, וכן על פעולת החכם, מבין מי שהוא חכם מתנהג עפ״י החכמה למה? כי אני שומר הלכה למעשה לכן אבין כוונת מעשיהם ודיבוריהם וזהו ״כי פקודיך נצרתי״, וזהו ג״כ כוונת הפסוק ״והייתם קדושים״ לא מצד הבנתם, כי האדם צריך להיות קדוש, רק ״לאלוקיכם״ פי׳ מצד ״כי אני קדוש ה׳ א׳״ (ויקרא יט), אני מצוה אתכם להדמות אלי מה אני קדוש אף אתם קדושים, וזהו ״כאשר צוה ה׳ את משה״ אף שהבינו מעשה המשכן לאשורו כאז״ל ״יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנברא בהם שמים וארץ״ (ברכות נה), עכ״ז לא נמשכו על הבנת דעתם רק על דעת רבו ורבם כי הוא היה אבי הקבלה קצרתי הרבה בזה. והבן כי זה דבר נפלא מאד מאד פילוסופית ואמונה נשגבה. והבן.

מאמר תקכ״ח

דרוש להבנים בביה״ת דגראבין. האהבה הנמצאת בבני אדם כשהם פנים אל פנים, שכל אחד יאהב לזולתו. והנה המקבל טובה תגבר האהבה בין שני׳ כי נולד מזה פא״פ, ולכן רופא המרפא חולה יאהבנו כי נמצא בו פא״פ, ומכ״ש מרפא לנפש כי הוא נצחי, ולכן צריך למצוא אצלינו אהבה יתירה, והנה נעשינו בהכנה אשר ידענו כי היא מצוה, וכשנחקור על הדבר נראה כי עיקרה מחשבה וזאת כל חידוש המקרא כי לקיחה בלא״ה היה וכנ״ל (אמר המביא לבה״ד כונתו להמאמר: ״והם יקחו את הזהב ואת התכלת״ (שמות כה:ה) וקשה כיון שפורש אח״כ בעת העשיה הזהב והכסף וכו׳ א״כ למה הקדים והם יקחו וכו׳? לזה נראה בעליל כי כל דבר מצוה צריך הכנה מקודם כו׳.) ומעתה נראה מה גדול לימוד סידור המחשבה, ועוד נראה מציצית אם חסר מחשבה לשמה כאילו נושא טלית בלא ציצית ונענש על כל רגע ורגע, ואם זכר המחשבה לשמה מקיים כל רגע מצות ציצית ושכרה הרבה מאד, הרי לפנינו כמה אנו צריכים להתרגל במחשבה סדורה. והבן.

עוד דברנו ראיה עד כמה חיוב האדם להתרגל במחשבה סדורה כדי להתחכם על מעשיו, ולהעלות על לב מה שיכול להיות קלקול ולתקן מקודם שלא יבוא לידי זה, והוא כי המעשה בתענית כא בנחום איש גם זו שלא הספיק ליתן לעני עד שיצאה נשמתו, וקיבל על עצמו יסורים כ״כ, ומה היה לו לעשות? אלא שהיה צריך להעלות על דעתו פן יקרה ענין שלא יוכל להמתין עד שיפרק מן החמור, והיה צריך לסבול כ״כ יסורים, ומעתה נבין כמה האדם מחויב מקודם להכין על צד היותר רחוק ומכ״ש על מקרה קרוב. אתם אהוביי בני הלא למדתי אתכם להתרפאות ממחלה גדולה כזאת, ויש לכם אהבה אלי ואני לכם כמים הפנים אל הפנים. וד״ל.

מאמר תקכ״ט

שייך להענין של רוממות המחשבה שנתבאר מציצית

הוספנו עוד כי כל דבר (אבות ה:כח) ״לפום צערא אגרא״, והנה כן במעשה וכ״ש במחשבה כי גדול המחשבה ביארנו כמה גדול ערכה, ולערך זה לפום צערא אגרא דילה גדולה הרבה ממעשה, וא״כ כל מה שהאדם מייגע עצמו במחשבה יותר בצער, יותר שכרו הרבה, יותר מבמעשה, כמה גדול לימוד המוסר להאדם בהקדם דברי הרמז״ל בהלכות מעילה פ״ח הל״ח, הק״ו של הרמב״ם הוא על חוקים ומשפטים, ומה אם עצים ואבנים שלא יקרא רק שמו של ב״ה עליו קדוש הוא, האדם נפש ממעל על אחת כמה וכמה אם קורא שמו של הקב״ה כי קדוש הוא, וזה ק״ו נעשה אנחנו מציצית, ומה ציצית שאין זה אלא חוט של פשתן, ונזרקין אחר מצותו, כשצרף מחשבתו לשם ציצית השכר מזה הרבה מאד, כל ימי חייו שלבש בהם, מי שמתקן כחותיו הנפשיות לזרוע בתוכו אהבת התורה אהבת הבריות, ענוה, וכדומה, כמה שיצמח אין פחות ממצות ציצית הפשוטה, כי בציצית יש מדרגות מדרגות (במדבר טו:לט) וראיתם וזכרתם, כל מה שמתבונן יותר, גדול יותר, עכ״ז בפשוט כ״כ קיים המצוה, וא״כ כמה שיצמח יעשה מעט פירות ואינו פחות מציצית, והרי זה חלק הנפש וקדוש הוא כדברי הר״מ ז״ל. והבן. ביאור פירוש, כי על ידי לימוד המוסר, נסכם אצלו קבלה טובה, והרי זה כמו זריעה ומקדשה בתחילה שמחשבה הרבה, הקדושה תמיד הרבה. והבן!

קרח

מאמר תק״ל[9]

ויקח קרח בן יצהר וגו׳ ויקומו לפני משה וגו׳ ויקהלו על משה ועל אהרן וגו׳ (במדבר טז:א-ג)

יקרתך על המאמר הנקרא בשם ״בנים אתם״ נתפעלת ממנו; יפה כוונת כי גם אני אשתומם ממנו הרבה מאד, ואיך לא אשתומם ממנו מי שיש לו מוח בקדקדו כל ימי חי׳ האדם אם יזכור אותו יעורר תשוקה גדולה לקיים התורה והמצוה. ראה בני מה יובן עתה מאמר הזוהר מאן דרחיק מאורייתא רחיק מקב״ה, הרי על ידי מאמר אחד של רז״ל הרי שנאבד לו סלע כו׳ זכינו למאמר הנורא הלזה בנים אתם, ראה כמה יש לאדם לרדוף אחרי המצות כי ע״י מצוה שרצית לעשות נתגלגל המאמר הנשגב הלזה.

דבר קצר אודיעך מה שדברנו בפ, קרח איתא במדרש: ״ויקח קרח מה לקח אבל לקחו לבו״, בארנו כי נאמר ״ולא תתורו אחרי לבבכם״ (במדבר טו:לט) ופירש״י, ״כמו מתור הארץ״; כונתו כי האדם שולח מרגלים לתור לחטוא, והזהיר הכתוב שלא לשלוח לרגל חטאים, היינו סרסורי החטאים — הלב חומד וכלי המעשה גומרים, ואמר המדרש ״ויקח״, פי׳ ״הלב האט צוגענומען את קרח לחטוא״, כי נולד בו קנאה מאליצפן בן עוזיאל שהיה אחרון לאחי׳, והוא היה יודע בעצמו שהוא גדול בתורה מאד, כענין שאמרו: ״קרח שפקח היה מה ראה לשטות זה״ (במד״ר שם), והנה כל הנלוין עמו, כולם היו חשובים מאד, כמו שהעיד הכתוב — ״נשיאי עדה״ ״קראי מועד״, פי׳, לכל ועד וועד שהי׳ בישראל המה נקראים, ״אנשי שם״, פי׳, ״טוב שם טוב משמן טוב״ (קהלת ז:א).

היאומן כי יסופר, כל כך גדולים בתורה בדורו של מרע״ה, ונאמר עלי׳ במדרש, כי לעתיד לבוא יזכו לעוה״ב, וראיתי בשם האר״י ז״ל: ״צדיק כתמר יפרח״ (תהלים צב:יג), סוף התיבות ״קרח״, שלבסוף גם הוא ינקה ויזכה, היאומן, צדיקים כמותם יקחם לבם, לרגל חטאים כמו אלה, לעקור הדת ח״ו, ובאופן כי הם היו מוטעים, וסברו כי לש״ש הם עושים, פי׳, רוצים עבודת השם לשמש בכהונה, והראיה כי היו מוטעים כי כשאמר להם משה רבינו ע״ה״ ״וקחו איש מחתתו וגו׳״, נתרצו בזה, הרי כי סברו שהשם יבחר בהם, הרי כי היו סוברים שכונתם לש״ש, ולכן נתקדשו המחתות שהקריבו בהם הקטרת ורק התורה גילתה לנו במלת ״ויקח״, כי לקחו לבו הסרסור, מחמת קנאה, והם לא הרגישו בזה כלל וכלל. איום ונורא הוא הפחד, מי יברר לנו בעלי מדות נשחתות כ׳ ה׳ את מעשי, הטובים אם לא, אהה אהה!

והנה כי אף שהשכל נידון, לפי הפועל והפעולה, ושם היה הפעולה גדולה מאד — לעקוד הדת, אבל נלמד משם תוקף הפועל של המדה הנ״ל, עד שהביאה גדולים כמותם, נביאים מקבלי הדת התורה פנים בפנים, לרגל חטא כזה אהה! אהה! מה נאמר ומה נדבר, ה׳ יעזר לנו להזדכך במדות לברר מעשינו בטהרה.

והנה איתא: (ב״ב עד.) ״רבב״ח אזל ההוא טעי׳ עמו, אחר תא אחוי לך בלועי דקרח כו׳ עד כל תלתין יומין מהדר להו גיהנם כבשרא דקלחת, ושמע דאמרי משה אמת ותורתו אמת״. הרי כי מימות משה עד ימות רבב״ח נדונין כ״כ, אף שהיו כמו שוגגין, והראיה שנתרצו במבחן הקטורת, איום ונורא הוא, קצרתי מאד במקום שיש להאריך, להזהיר אותנו בפועל טוב. ונשתוממתי עוד מאד — כחו של מרע״ה שהיה כ״כ מברר מעשי׳, עד שהתפלל ״אל תפן אל מנחתם״ ומברר אח״כ ״לא חמור אחד וגו׳״, ולכן התפלל שיהיה קדוש השם לבער הרשעים. והנה קדוש השם לא יזכו כולם, רק באיתערותא דלתתא, ולכן התעורר משה רבינו ע״ה לבקש שיתקדש ש״ש, וכמו שבקש הנביא ע״ה גבי נביאי הבעל ״ענני ה׳ ענני״ (מלכים א׳ יח:לז) קצרתי מאד. נזכה לברר מעשינו ונהיה ראוים שיתקדש ש״ש ע״י. תחי׳ חי׳ ברכה והצלחה כברכת אביך.

ועפי״ז לפי המבואר כי כל הרעה שהביאו על עצמם קרח ועדתו, לא היה, רק בשביל הנקודה הראשונה של קנאת אליצפן בן עוזיאל, והם לא הרגישו, כי רק זו הנקודה הרעה הביאם להטעות רצונם — לשמש בכהונה, בסברם שלש״ש מכונים. עתה אנו מבינים כונת הפסוק ״תנה בני לבך לי״ (משלי כג:כו), ולכן כתיב ״בכל לבבכם״ דוקא, ואז ינצל מכל פגע רע. ולכן יקרא המאמר הזה ״תנה בני לבך לי״ — ולא כקרח שלקחו לבו הסרסור. הרחמן יעזרנו לבוא למדרגת ״ולעבדו בכל לבבכם״ אכי״ר.

מאמר תקל״א

המשך למאמר תנה בני לבך לי

יקרתך הגיענו, מה שאתה מתאונן על האנשים שחסרים דעת האמונה לאמיתתה, דע בני, כי זה בא הכל, מסבת המדות הנשחתות, ״והחכמה לא תנוח בלב רע״, פי׳ אין להחכמה משרה על לב רע, ולכן לא תנוח בו, כי אין לה נחת שמה, אחרי שהלב רע — אין מקבל מועצותי׳ והתראותי׳ לזכור האחרית, כענין שנאמר: ״טמאתה בשוליה לא זכרה אחריתה״ (איכה א:ט) פי׳ ״טומאתה בשולי׳״ — לא היתה נגד עיני׳ תמיד — כענין שאמר דוד המלך ע״ה: ״וחטאתי נגדי תמיד״ (תהלים נא:ה), אבל הי׳ ״בשולי׳״, למה — יען כי לא זכרה האחרית, ולכן לא היה נגד עיני׳ פחד החטא, והעד לנו הרבה ע״ז, כי הלב רע יאבד וישחית הדעת לגמרי, מטיטוס הרשע ימ״ש. הלא בודאי היה מלומד גדול בחכמות, ואיך יצא מפיו שטות גדול יותר מהסכל שבסכלים, בעת שדקר בפרוכת כו׳ כידוע; אלא שהלב רע שבו אבד בעת שמחת נצחונו וסבר, בעורון עיני׳ מהשוחד של השמחה, מה שלבו הרע היה רוצה, מה שסבר ונסרחה חכמתו. כי איבוד האמונה הוא רק מחסרון השכל, שהלב רע מסריחו וריחו נודף.

ולמדנו מזה ב׳ דברים: הא׳ לראות כמה רחוקה האוזן מהפה, הלא הרבה אנשים לא יתפלאו ע״ז, איך יקרה לאדם עלי אדמה לשטות כזה ובפרט מושל כמוהו. אלא ודאי מאי הפליאה מוכיח שהאדם מדבר ואינו יודע מה הוא מדבר, פי׳, צורת הדברים, ורק תמונת הדברים. השני, כי כל זמן שהאדם לא ירגיל עצמו לתת משרה וממשלה לשכלו עלי לבו הרע בטבע, יוכל, ח״ו, לבוא לשטותים נוראים כענין הרשע הנ״ל.

ודע בני, כי ענין ״כחי ועוצם ידי״, הוא ג״כ מענין זה, כי הרשע הנ״ל ג״כ סבר כי בכחו גבר, ולא ידע כי ״החטא גרם״ גבר, וע״י החטא פעל מה שפעל, ומי יתן גבול למדה ״כחי ועוצם ידי״ כו׳ עד היכן יגיע. כי כל עוד יושחת החטא הזה, ומי יודע עד כמה, כי מחלה על החולה מקודם, קשה מהמחלה על הבריא. ע״כ באים אנשים לסרחון השכל ולהתבלבל באמונתם המחויבת לבעל השכל, ע״כ אין עצה לאדם רק לתת לממשלה לשכל על לבו, לאט לאט, פי׳, להרגיל תמיד מעט מעט בשבירת או כבישת הרצון. ואז תנוח בו החכמה וטוב לו סלה. קצרתי מי יתן ויבוא על הכתב מה שיש להתבונן מט״ב ויתנחם ציון וירושלים אכי״ר. א״ד א׳ מברכך בברכת השלום וגדול השלום שניתן לפנחס.

מאמר תקל״ב

וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם וגו׳ ויאמרו לא נעלה המעט כי העליתנו וגו׳ העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה (במדבר טז:יב-יד)

מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״יהיב חכמתא לחכימין״

עסקנו באלה הימים להראות כי הרבה דברים יש, אשר קודם הביאור נראה פשוט מאד, גם תינוק יודע זאת, ובאמת גם חכם, וכמעט גדול לא ידע זאת. כדומה: ״וירא בלק וגו׳ עד ובלק מלך למואב בעת ההיא״ והוקשה לי למה לא הקדים כי בלק מלך מואב?

ואמרנו כי יען שראו בו כי יש לו עינים לראות, ע״כ מנו אותו למלך. השומע, ובפרט בעל שכל, ישתומם על הדברים מי לא ראה זאת? ובארנו כי הנה אם נרצה להגדיר גדר אדם וגדר בהמה נמצא, גדר אדם מבין מהמסובב על הסבה, ובהמה — המסובב יודעת, אבל לא את הסבה. והנה אנחנו רואים רוב האנשים רואים אילן יוצא מן הארץ, האם ילך מהמסובב להסבה, מה זאת סבת הגידול, הלא בארץ אין עצים. החכמים הלכו להסבה, וראו מזה טבעי האילנות, ונתחכמו בזה הרבה, אשר אצלנו זאת כמו נבואה, ובאמת הרבה חכמה נתן ה׳ באדם גם בלא נבואה, והראנו כי גם חז״ל עסקו בזה, ולפ״ז כולם ראו את נצחונם של ישראל, ונבהלו ונרעדו מהם, אבל לא בקשו סבת הדברים.

בלק התחיל לילך אל הסבה מי הוא האנפירער שלהם, — מרע״ה, התחיל לדרוש מה כחו, והתחיל לחשוב מאין יודע לו כח שלו, התחיל לדרוש אנה מקומו שנתגדל, ונודע לו כי במדין היה, והלך למדין לדרוש כחו, ונודע לו כי בפי׳, והתישב לבקש אדם שג״כ יש לו כח כזה, ומצא את בלעם, לפלא כי כן אחז״ל: ״אבל באומות העולם קם״ כמוהו ומני בלעם״ (ספרי) מואב ראו כי חכם גדול הוא לבקש הסבה מה גם דואג טובת הכלל, כשראו בו זאת מנו אותו למלך, ולכן כתיב אח״כ ובלק מלך וגו׳.

ובאמת מצאתי במדרש, כי היה חכם גדול, עד שבלעם הלך אחריו בסומא, והוא היה בן בנו של לוט, אחרי הביאור תראו, כי ראיתו ראית חכם היה, חכם להרע.

וכן היום הראנו כזאת, הרבה מתנגדים יש על גראבין, למה? כי ראו שלא היה אחרית טוב לכמה בנים שיצאו משם, ואמרתי כי הם שוגים בזה, אטו מי שיבוא מהרופא הגדול שבעולם בווין וכדומה ויבוא בריא אולם, ואח״כ חזר לחליו, ולא שמר מהאכילות שהרופא הזהיר לו מהם, יתלה החסרון בהרופא? הוא גרם לעצמו, שלא שמר אזהרת הרופא.

והראנו להפליא, כי דתן ואבירם, אנשים גדולים כמותם, נכשלו בטעות ההוא, מלה במלה, בקרח טז, ״המעט כי העליתנו וגו׳; כי תשתרר עלינו וגו, אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הבאיתנו וגו׳ העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה״ ופי׳ הראשונים העיני וגו׳ כסבור אתה שאלו האנשים אשר מתרעמים עליך, אין להם עינים לראות המכשול הזה, כי לא השלמת התנאי שלך, עי׳ ברשב״ם ובא״ע, ולכאורה הצדק אתם גלוי לכל כי לא קיים תנאו, אבל טעו בזה הדבר שדברנו, הלא לא נזהרו במאכלים רעים, והוצרכו להקיא ההבטחה.

ראה, בני יקירי, אנשים גדולים כמותם, טעו בדבר פשוט כזה. הרי כי להתחכם באמת צריך הכנות אחרות. ושלמה המלך ע״ה באר לנו בחכמת שלמה ״כי החכמה לא תנוח בלב רע״ ואינם רואים דבר לתכונתו ואינם בגדר ״שומע לנצח ידבר״, ע״כ הרוצה להתחכם יראה להיות במעלות ״שומע לנצח ידבר״.

הרחמן יתן לנו לב טוב שתנוח בנו החכמה.

המאמר הזה יקרא בשם הנאות לו: ״יהיב חכמה לחכימין״. ואפשר בלי״נ ההמשך יבוא. בין כך חביב לי לכתוב לך מה שדברנו היום בטיולנו משמו של ר״ת, בספר הישר, שפתים יושק!

אנו רואים בעולם כל הדברים הולכים אחר השורש. כשאנו רואים אילן מוציא תפוחים, אנו מבינים, כי בשרשו — תפוחים, אילן מוציא רמונים, אנו מבינים כי בשרשו — רמונים, אילן מוציא ענבים, שרשו — ענב, אילן מוציא קוצין ודרדרים, שרשו — קוץ ודרדר.

והנה כאשר נעין בשורש האדם, נמצא כי שרשו - השם יתברך, כנאמר ״ויפח באפי׳ נשמת חיים״, וא״כ צריך להמצא בפרי׳, היינו — פעולותי׳, ממה שנמצא בהשורש, ולכן תשוקת החכמים להתחכם במהלך הכוכבים ומזלות, כי הם שרשם מלמעלה, וימשיכו פעולתם מעליונים, ככל הדברים הנמשכים לשרשם, והכוכבים והמלאכים תשוקתם לעשות רצון קונם, כי הוא ית׳ — שרשם, ולכן האדם שנברא בצלם א׳, צריך להמצא בו כל תשוקתו לעשות רצון קונו, היינו עבודת אלקים.

ומעתה עפי״ז יבחן האדם אל מה תשוקתו, אם למעלה — שרשו למעלה. ואם אל דברים החומריים — שרשו, ר״ל, למטה, וימות כבהמה ח״ו.

ודברנו עוד כי חסד גדול עשה ה׳ עם האדם, לא כאילן, כי מה ששרשו תפוח אי אפשר לגדל רמון וכדומה. לא כן האדם, אם שרשו נתהוה קוצים ודרדרים, לא סגר בעדם דלתי תשובה, ויכול לשנות השורש.

אשרי אדם יעשה לו זאת. א״ד א׳ דוש״ט ומברך בשורש נצח טוב לעד ולעולמי עולמים.

מאמר תקל״ג[10]

ויחר למשה מאד ויאמר אל ה׳ אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם (במדבר טז:טו)

הנני עתה לכתוב לך בקצרה, מה שדברנו היום בעזרתו ית׳, מה ששיך למאמר ״לפום גמלא שיחנא״. כבר נתבאר מענין ״לא נחתם גזר דינם״, ועתה נבאר באריכות מעט:

יש ג׳ דברים, המעמידים לאדם על תלו: א׳, אמונה — והיא באמת על כולם, אך הדברים העוזרים לאמונה, הוא השכל והחוש, זה למעלה מזה, השכל קרוב יותר לאמונה, אך החוש הוא הדבר המחזק השכל אף גם לאמונה.

והנה מצינו בעשו, כשלקח יעקב את ברכתו ידענו כמה הפסד היה לו מזה, מי יודע כמה עונג היה לו יותר ויותר מהברכות, כי לישראל גורם החטא, שלא נתקיים עדנה בשלמות, והכל לטובת ישראל למען יתקיימו ברכות אברהם בשלמות כשיכלה החטא, משא״כ לעשו אם היה לו ח״ו הברכות, מי יודע כמה עונג היה לו, וכמה סבלו ישראל, ח״ו, ממנו וזה רצונו. וידוע כי עשו איש דמים היה, וחמש עבירות שעשה יוכיחו, והנה אנחנו רואים מי שפוגע מעט לחבירו בממון, כמו בעסק או בכבוד, יורד עמו לחייו, להרוג או ליהרג, כמו שמצינו בגואל הדם, ״כי יחם לבבו״, וזה לאחר, ומכ״ש לעצמו: ולמי שהוא אוהב העוה״ז כעשו, כמה נתייחם לבבו, ואיך כבש כעסו כ״כ שלא להרוג את אחיו שרימה אותו בדבר היותר גדול כזה, ברכה של עולם, ומי לא הניח אותו? האם יראת שמים שהיה לו? ולמה רחק עד יקרבו ימי אבל וגו׳? אע״כ שבעל הרגש גדול היה ודעת רחבה, והכיר גדולת אביו מאד, ולא הניחו שכלו לעשות דבר נגד רצונו, הרי אנו רואים כמה יפעול השכל על האדם היותר רשע ורע כעשו, וכמה צריך לפעול השכל על אדם שאינו רע כמוהו, ופרט על איש ישראל!

והנה מצינו עוד, אח״כ כששלח את יעקב ליקח אשה ממשפחתו וברך אותו פעם שניה, והנה אז לא רימה אותו, ומה לברכו עוד? ועוד למה לא שלח אותו — לעשו — ליקח אשה ממשפחתו? הרי ראה כי יעקב השנאוי לו אהוב אצל אביו יותר, והיה לו לכעוס הרבה על אביו, ולעשות דבר להכעיס לו, וליקח עוד נשים מכנען, ולהרוג אחיו האהוב יותר ממנו אצל אביו, החפץ מאד קרבתו, והוא לא כן עשה, אבל עשה רצון אביו, והלך ליקח אשה מישמעאל, הרי כמה פעל עליו השכל, ומכ״ש עלינו בני ישראל, כמה יש עלינו לפעול השכל!

והנה כשאז״ל ״הלל מחייב עניים ראב״ח מחייב עשירים״ (יומא לה:), ככה כש״כ עשו הרשע מחייב בעל השכל, להשתמש בשכלו להכיר דבר בהכרה נכונה — לעמוד בנסיון בכל דבר שהשכל מחייב, כמו שהוא עמד בדבר אחד בכבוד אב, וכמו שמצינו עליו (בר״ר סה) שהיה משמש את אביו בבגדי מלכות, להפליא על הרגשו בדבר הזה, ולעומת זה להפליא על אדם בעל דעת כמוהו איך החליף עצמו כ״כ להיות הפכפך, שהיה דר בין שני צדיקים, אבות העולם, ולא למד ממעשיהם, ולכן ״ואת עשו שנאתי״ (מלאכי א:ג) כי ניכר ממנו, כי דחה הדחיתו מכחו הטוב הנפלא ממש כח האבות, ראה והשתומם! כי מצינו בשאול כשאמר יהונתן על דוד ״מה עשה״ — ״ויטל שאול את חחנית עליו״ (שמואל א׳ כ), מפני שלמד זכות על דוד שלא יעשה לו כלום, רק כשאמרו הכה שאול באלפיו ודוד וגו׳ (שמואל א׳ יח) ונתקנא בו, וכ״כ פעל עליו עד שהטיל החנית על בנו שלמד עליו זכות, ומעתה הבן מה כח היה בעשו, כי הברכות של יצחק אין מלוכה גדולה יותר מזו, ובשביל כבוד אביו כבש כעסו, ולא רדף את יעקב, בחיי יצחק, וראה כמה גדול כח שכלו, ולעומת זה גדול הקצף עליו, בעל שכל כזה, דר בין אבות העולם, ולא למד מהם לעצור כח הדוחה בכח שכלו !! ולכן ״ואת עשו שנאתי״, ומעתה הבן כמה יתגדל החוב והעונש על דבר שהשכל מחייב איש איש לפי ערכו.

ומעתה נבין כמה יתגדל החוב בדבר שחוש מעיד עליו; כמו שמצינו במשה רבינו ע״ה דתן ואבירם, אמר להם ״לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם״, ולכאורה אטו צריך לומר זאת לפני הקדוש ברוך הוא היודע כל, ולא היה לו לומר רק הבקשה ״אל תפן אל מנחתם״ אמנם הענין כך הוא: כי מרע״ה לא נתקנא על כבודו, רק על שהטילו דפי בנבואתו, ונמצא נפל בבירא ח״ו אמונת ישראל וקבלת התורה, ובקש שיתקדש ש״ש, ויראו הכל בעונש המר, שהוציאו דבה על נבואתו ויתקדש ש״ש, והנה לקדש ש״ש צריך דוקא על ידי מרע״ה ועל ידי כל ישראל בכל דור ודור, ולכן למד הוא חוב עלי׳, הלא בחוש רואים כי איני נוגע בשום דבר הנוגע לעצמי, ומכ״ש לאחי, ויש להם להבין כי מה׳ היתה, ורק לבם הרע גרם להם מחלקותם, כי החכמה לא תנוח בלב רע, וע״כ אל תפן אל מנחתם ואל יתכפר להם, עיין במבארי התורה שם כי המנחה מכפרת ולכן בקש ״אל תפן וגו׳״ כי הם הולכים נגד החוש, ועונשם חמור על צד היותר נעלה כנ״ל ג׳ מדרגות; ומעתה נתבאר היטב דברי המאמר ״לפום גמלא שיחנא״, למה לא נחתם גז״ד של דור המבול, רק על גזל, כי זוהי עבירה חושית שמחריב העולם, ומעתה כמה חובה עלינו להשכיל להיטיב.

חוקת

מאמר תקל״ד[11]

זאת חוקת התורה וגו׳ ויקחו אליך פרה אדומה וגו׳ (במדבר יט:ב)

פי׳, התורה בעצמה מכרזת ואומרת כי מן השמים היא, והאות, כי כתיב אח״כ ״ולא שמעו בקולי״ לכאורה היינו הך אלא כנ״ל.

אז״ל (קדושין ל:): ״בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב״ה מעלה אני עליכם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני״, הענין כך הוא: כי מי שאינו מכבד אביו ואמו, מפני שאומר הלא טובתי, היא טובתו ממש, כי אהבת בנים כגופו, וא״כ אין זה רק אהבת עצמו, ומה אחזיק לו טובה, אבל האמת אינו כן, אטו המרבה להיטיב — יפסיד? והנה רצון הקב״ה להיטיב בלי תכלית, עד שגם אהבת האבות לבנים, הטביע בם לטובת הבנים לגדלם, וא״כ המצערם, אמר הקב״ה יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, פי׳ ״דרתי״, שהיו יודעים תוקף רצוני להטיב ״ולא כבדוני״ פי׳ שהיו ח״ו אומרים חלילה לטובת עצמו הוא דורש, וע״כ אמר כל המכבדם ודאי מכיר, אטו המרבה בהטבה יפסיד? וא״כ אם הייתי דרתי ביניהם, פי׳ דרתי אילו היו יודעים חפצי להיטיב בלי תכלית היו מכבדים לי בלי תכלית, וזאת הכונה בגמרא מקורבת אל הדעת.

ואגב אכתוב מה שמבואר שם להדיא, פעם אחת שאמרנו חיזוק אמונה, מפרה אדומה, ששתי שערות שחורות פוסלות בה, והאיך יתכן שהיו מצווים על דבר שאינו מצוי כלל, ואם יזדמן לפעמים פן בעת שיצטרכו לה לא יקרה כלל, אלא ודאי שמרע״ה ידע שבאם יצטרכו יזמין הקב״ה שיולד פרה אדומה לגמרי כדין, והנה שם (קדושין לא) מבואר בדמא בן נתינא, שפעם רצו חכמים לקנות אצלו אבנים לאפוד, והיה מפתח מונח תחת מראשו׳ של אביו ולא ציערו, לשנה נתן לו הקב״ה שכרו שנולדה לו פרה אדומה בעדרו, הרי להדיא כי הקב״ה יזמין להם אם יצטרכו; וכן יש כמה מצות בתורה אשר יעידו על עתיד, כגון ״נביא ״אקים לכם״, מי יודע אם יזדמן ע״י הבחינות שהי׳ צריכים להבחין הנביא במבואר ברמב״ם וכן כמה דברים כנ״ל, הרי שהנחת הדת מעיד, כי מי שאמר והיה העולם על כרחך נתן הדת, וזה אות על תורה מן השמים, גם אם לא ידענו מעמד הר סיני, התורה עצמה מכרזת ואומרת כי מן השמים היא, כי כל דבריה אותות חושיים ג״כ, וכבר ידוע בספרי הראשונים כי חפשו לחזק אמונה גם בשכל האדם זולת הקבלה כידוע, — כתבתי לבם זאת, כי הנראה לי ממכתבך, כי אין אתם עסוקין בחיזוק אמונה, כי אתה ידידי... לא כתבת על מאמר ״ח׳ בחוץ תרונה״ רק משיקול הדעת, והאמונה חושית שמבואר שם למבין — לא מזכרת כלל.

והנה ידוע כי בא חבקוק והעמידן על אחת ״וצדיק באמונתו יחיה״ הרי כי הצדק תלוי בחיזוק אמונה, ואנחנו בע״ה, משתדלים תמיד לחזק אמונה בלב בני אדם, ואז״ל על נח שהיה צדיק תמים, מקטני אמנה היה, הרי כי אמונה אין לה תכלית וכל המרבה ה״ז משובח, והרד״ק פי׳ ״בטח בה׳ וכו׳ ורעה אמונה״, פי׳ תרעה צאן קדשים בחיזוק אמונה, וגם יש לכם מאמר ע״ז ״אז נדברו״ המבואר בעליל, גודל הענין של חיזוק אמונה, בשעה שצריכה לכך, ואין לך שעה צריכה לכך יותר מעתה בעו״ה, וכל דברי הנביא שם נתקיימו בדור הזה, ואם אומר לכתוב בחיזוק אמונה, קצר היריעה, אך בכלל כמעט אין שום פעם מדברינו, אשר לא יהיה חיזוק אמונה, אם באמונה או בנפלאות דברי חז״ל, לראות הון רב הטמון בהם, גם לדלי הדעת כמוני, וישתוממו תמיד אנשים מבינים מזה לראות, כי רוח א׳ דבר בהם.

ומרגלא בפינו, כמו שאנו רואים כי כל הדברים שנצרכים יותר, עשה הקב״ה מצוי יותר, כמו אויר שאי אפשר לחיות בל״ז, מצוי בכל מקום, ככתוב בספר חו״ה, כן אמונה שהוא עיקר הדת, עשה הקב״ה שי׳ מלא כל הארץ אמונה למבינים המתבוננים בזה.

ואכתוב לך עוד איזה גרגיר באמונה בחיזוק אמונה.

אמז״ל חולין קכז, ״כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה״, והנה ידוע כי היבשה רק חלק פחות מרביע מן הימים שיש בעולם, ומנין הולכים החכמים בכל פנות חלקי הימים לחפש אם יש חולדה שם אם לאו, ובפרש שיש מקומות שאין יכולת ללכת שמה, ומנין להם דבר זה, וגם איך לא חששו פן יבוא זמן ויתברר שיש חולדה בים, אלא ודאי שהם ידעו לדרוש מן הכתובים, והיו בטוחים שלא יכחישם שום איש, כי תורה מן השמים, וכן הוא, כי כבר עבר עידן עידנים ולא הכחישם איש, וכן שם: ״כל שתשמישן ועיבורן שוה יולדין ומגדלין זמ״ז, וכל שאין וכו׳״ ע״ש, ומנין להם זאת, אלא כנ״ל, וכן בכורות ח׳ כל שזכורתו מבפנים מטיל ביצים וכל שזכרותו מבחוץ מוליד ומנין להם זה, אלא תורה מן השמים הגידה להם זה, וכן הרבה יש בש״ס ובעולם מופתים על אמונה הרבה, ואתם במדינתכם היה לכם הרבה לראות אם הייתם צופים.

וכן בקדושין שם, אמר להם דמא בן נתינא יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם הייתם נותנין לי אלא וכו׳, מנין לחכמים כל ממון שבעולם ליתן לו, ואם בגוזמא דבר, מה למסדרי הש״ס לכתוב גוזמתו אלא שלא בלשון גוזמא דבר, רק ברור ולא בחלום, כענין שאמז״ל בכורות נ., ״בקשו חכמים לגנוז כל כסף וזהב שבעולם מפני שלא יבואו למעול בכו״ז של מקדש״ ומי יתן לחכמים כסף וזהב שבעולם, אלא ע״כ אם רצו היו גונזים, והנה דמא בן נתינא היה ברור לו, שאם יבקש מהם כל כסף וזהב שבעולם יתנו לו, לקיים מצות פרה אדומה ולטהר טמאים.

כל זה כתבתי לכם איזה גרגרים להתלמד.

והנה זכור אני מה שראיתי בספר הנעלה והנשגב ספר הכוזרי מה שכתב על מה שהרבו הראשונים לדבר בזה, למה לא נזכר בתורה עוה״ב בפירוש, ותמיד יעודי׳ על עוה״ז ואמר הנעלה והנשגב החבר הזה — כן כתיב שם בכוזרי, אמר הח׳, אמר הח׳ תמיד, וע״כ אני כותב ״החבר הזה״ — אמר בלשונו הזהב, כי הרוצה לשקר ירחיק עדותו; ע״כ כתיב בתורה תמיד יעודי עוה״ז, זה כמה וכמה שנים אשר ראיתי זאת בימי חורפי, ותהלה הכה שורש בלבי למופת.

ומצינו בק״ש ״השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו׳ ואבדתם מהרה וגו׳״, מנין ידע משה רע״ה זאת, הלא ישראל היו גבורים נפלאים כידוע, ופן תתקיים מלוכתם זמן רב, הלא מצרים קודם הבית היתה, ועדיין על מקומם עומדים, והרי אנו רואים כי כבר נתקיים שתי פעמים בית ראשון ובית שני, ומי הגיד למרע״ה זאת, אלא תורה מן השמים הגידה לו, ולא עוד אלא נשתנה חורבנה משאר חורבנות, כי ניכר עדיין שהארץ יפה מאד מאד, ועכ״ז היא חרבה, ואי אפשר לבנותה, כאילו היא מצפה על בניה, ולא תתן לזרים פריה, — להאריך עוד קשה לי אך תן לחכם ויחכם עוד.

ידידי! יש לי בקרת עליך כי כתבתי לך... ולא השבת לי על זה מאומה, עיין ביתרו חמישי פסוק ח׳ וישב משה ברש״י שם: ללמדך דרך ארץ ממשה עיי״ש בפנים. וד״א קדמה לתורה, ופרשה שלמה בקנית מערת המכפלה מבני חת נכתבה בתורה, ללמוד ד״א מאאע״ה ראה כמה גדול כח ד״א, וגדולה מזו ראיתי במד״ר, שגם על חקב״ה נאמר שם: אמר הקב״ה אין מדרך ארץ כו׳ לפיכך ויקרא אל משה, וכן עוד פ׳, ומרוב חביבתכם הייתי רוצה עוד להאריך, אך קשה הכתיבה, כי היום ב׳ וישלח אגמור את אשר התחלתי זה כבר, וכתבתי ל׳ תוכחת מגולה מאהבה מוסתרת וכל שתוסיפו במעלה טוב לכם וטוב לעולם, כאז״ל קדושין לעולם יראה אדם א״ע כאלו וכו׳.

א״ד ידיד׳ דורש טובתכם מאד בגו״נ.

מאמר תקל״ה

זאת חוקת התורה וגו׳ (במדבר יט:ב)

הענין מה שמצאנו בתורה חוקים שטעמם לא נודע, ומשפטים שטעמם נודע, אם רצתה התורה שי׳ כולם סתומים למה לי משפטים, ואם רצתה התורה לגלות, למה לי חוקים? הענין, כי באמת משפטי התורה הכל לטובת האדם בין בגוף בין בנפש, ונוכל לומר ענין נכבד, מה שיעודי התורה הכל בענינים גופניים ולא ברוחניים? וזה כי באמת ענינים גופניים הכל הבל ותוהו אין בו ממש רק כחלום כנאמר (תהלים צ:ה) ״זרמתם שינה יהי׳״, וא״כ למשכיל אין שייך בזה הצלחה וטובה שנאמר שירצה להיטיב לזולתו בגופניות, כי אין זה רק כשחוק של נערים, ולפי זה לא היה לאדם להתאמץ על טובת זולתו על הגוף רק על נפש זולתו, אבל באמת דרך התורה אינו כן, רק הזהירה התורה באזהרה גדולה לגמול חסד, ולהחיות עניים, ולעשות צדקה עם הבריות, יותר מאשר ציותה התורה לגמול חסד עם נפש זולתו, כי על נפש זולתו לא כתיב רק פעם אחת הוכח תוכיח וכו׳, ועל הגוף כתיב בתורה כמה וכמה פעמים, והיינו כי על נפש זולתו רבים חומלים יש, משום דאין זה דבר הנוגע לעצמו, כי ההרגש של עוה״ב האדם רחוק מאד, ומה הזק יש לו אם ילעיטנו בדבר שאין בו ממש, משא״כ בתענוגי הגוף שיש לו הרגש בערבותה, אין רודף כ״כ להלעיט לזולתו, כי הדבר הטוב אינו רוצה לתת לאחרים, וגם במה שנוגע לעצמו עינו צר בטובת זולחו, והתורה הק׳ שרצתה שהאדם ידרוש טובת זולתו בכל לבבו, צותה להטיב בדברים שנפשו של אדם מחמדתן בטבע, ויש לו הרגש בערבותן, וע״כ חובה עלינו להטיב גם בממון, גם בדברים בנחת עם הבריות, ולקבל את האדם בסבר פנים יפות, גם במותרות מצינו בהלל שרץ לפני עני אחד הרגיל בכך, ג׳ פרסאות, ולא כהאנשים רעי הלב הרוצים רק להלעיט את חברו בעוה״ב. היוצא מדברנו: כי מי שרוצה להיטיב לזולתו בגופניות בכל לבבו, לזה נאה להיטיב לזולתו בעוה״ב, כי נתברר לנו כי הוא דורש טובתו בטוב ובאמת, משא״כ הדורש טובתו רק בדברים הרוחניים אין לנו בירור על טוב לבו, ואולי מחמת כי עוה״ב אינו אצלו כלום, ומה הזק יש לו אם ילעיטנו הבל, וע״כ אנו רואים האב לבן, מטיב לו בין בגופו בין בנפשו, ולכן כשרצתה התורה להבין לאדם כי היא דורשת טובתו באמת, יעדה גם בגופניות שנפשו של אדם מחמדתן בטבע, ובאמת הלא עניני עוה״ז הבל הם, ומה שכרה כי ירבה כחול וע״כ זה לנו לעד על שכר הנצחי, כי זה הברכה יעמוד לעד ביתר שאת ויתר עוז, והנה באמת יש לנו להבין כי כל מצות התורה לבד רוחניותם אנו רואים חמדתן בעוה״ז, למשל אנו רואים האדם שיש לו חסרון אחד כמו אהבת הבצע, כמה מחלוקת ירבה בשביל בצע, כמה לשה״ר גורם, כמה רכילות, כמה שנאות, כמה ביטול תורה, ומי שיש לו מדת הגאוה כמה וכמה ענינים יוכל להתבטל עבור זה, כמה שפיכות דמים היה בא לגרמניא וצרפת בשביל גאותם, ומזה נוכל להבין כמה הריסות אדם עושה במה שהוא עובר על ד״ת, גם במה שאין האדם רואה, כמו בחילול שבת במוקצה, בדיבור של מו״מ בדברים האסורים, והנה בטבע האדם בדבר שהוא מבין ידמה לו כי זה הוא טעם של דבר, ואין בזה כונה אחרת, משא״כ בדבר שאינו מבין, כמו שמצינו בנעמן, (מלכים ב ה) כשציוה לו הנביא לרחוץ בירדן היה נדמה לו כי מבין טעמו ואמר הלא שארי הימים טובים מאלה, אבל באמת לא הבין, משא״כ בדבר שאינו יודע טעם, עושה זאת באמונה, כי יש בזה טעמים גנוזים נלאה שכל האדם להשיגן, ועושה זאת בדבקות גדולה, לכן יש לנו להבין מחוקים, כי גם משפטים יש בהם טעמים נשגבים, ויעשם בדבקות גדולה, ומשפטים יורה לנו כי גם פרט קטן שהאדם עובר עליו עושה קלקולים רבים, ולהיפוך תיקונים רבים. חזק ונתחזקה.

מאמר תקל״ו[12]

זאת חוקת התורה וגו׳ ויקחו אליך פרה אדומה וגו׳ (במדבר יט:ב)

מצינו כלל גדול בתלמוד, דבר שהצורך מביא להקל בה, אף בדבר שמותרין מן הדין, מ״מ כיון דבידים עשו הקולא, ראו חכמים לתקן כמה חומרות הרבה יותר מן הדין כי היכא דלא ליזלזלו בה.

מצינו ביומא ב. ולמה נקרא שמה לשכת בית האבן שכל מעשיו בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה, מאי טעמא כיון דטבול יום כשר בפרה דתנן מטמאין היו הכהן השורף הפרה להוציא מלבן של צדוקים וכו׳, תקינו לה רבנן כלי גללים כלי אדמה כלי אבנים שאינם מקבלים כלל טומאה כי היכא דלא ליזלזלו בה, נתבונן בינה כלל גדול היוצא מזה, כיון שבידים טמאו הכהן, אף שטבול יום כשר בפרה, מ״מ למה לנו לטמאו, להוציא מלבן של צדוקים. הוצרכו לעומתו לעשות חומרות כ״כ, שאי״א לבוא לידי טומאה כלל.

ומעתה יש לנו להבין, שבמקום שלומדין כתב ולשון, וברור שיש הרבה מינות בעולם, ובמקום שכבר ראינו בעינינו אפיקורסות ומינות, עד שהם החריבו הבית, מי לא יבין מהגמרא הנ״ל, שיש לעשות בה הרבה חומרות של יראה ומוסר, כגון להשגיח שהתפלה תהיה על צד היותר טוב, ללמוד מנה יפה בכל יום בספרי מוסר ולחזק אמונה בהשכל ודעת בדור החדש, לשרש מלבם את הדעות הנפסדות שישתרש בם מספרי הלצים, אשר יום יום רבון כחול הים, המכלים גוף ונפש גם יחד, ואיה שוקל ואיה סופר אשר ישקול ויספור החומרות והזהירות, שצריך להיות צופה מרחוק שלא יבואו, ח״ו, לחיות מזנות ותולות בבעליהן, פי׳, כי הישיבות משנים קדמוניות מוחזקות שיוצאים ממנה אנשי שם, לא כן זה כמה שנים בעו״ה, ומכ״ש בשכבר גברה יד הפריצי ישראל להחריבה בודאי יתחזקו עוד לחללה כדרכם הרע, ובדור היתום הלזה, אין דורש ואין מבקר בעסקי השנים, ונמצא כי יצאו משם בחורים מלאים כל רעה במינות ואפיקורסות, ויהיו מזנות ותולות בבעליהן, הלא תלמידי ישיבה הקדושה המוחזקת מכבר בקדושתה. הם, וגם הם קדושים המה, וישחיתו, ר״ל שארית הפליטה.

סוף דבר המדקדק היטב בדברינו אלה מתלמוד ערוך שכתבתי למעלה, משבת ומיומא, יבין כי אין לנו בדור היתום הלזה, אשר רבו גאונים בכל עיר קטנה, וכפר קטן, אין מי שיוכל לנהל ישיבה כזאת, רק כמו גאון כהרמב״ן ז״ל, אשר היה גאון באמת, ובעל מוסר גדול, וחוקר גדול, ודעת רחבה, והיה יכול להתוכח לפני מלך ושרים, הוא יכול לחסום פי הפריצים בעם ולהפוך לבבם לטוב, לא כן אף אם לו היה גאון באמת, אך אם אינו בעל מוסר גדול בהשכל ודעת, על דרך הפעדא-גאגיק אינו מוכשר כלל להישיבה, ומוטב שלא העליתי וידינו אל תהי בה.

וה׳ ברחמיו ירומם קרן התורה ויראה גם יחד במהרה בימינו אמן...

מאמר תקל״ז[13]

יען לא האמנתם בי להקדישני וגו׳ המה מי מריבה וגו׳ (במדבר כ:יב)

ואני אכתוב לך מה שירחש לבי עוד בענין מי מריבה. למה יצא הגזר שלא הועילו כל תחנוניו של מרע״ה? אם כי יראתי לדבר בדברים שאין לי ידיעה, אמנם תורה היא וללמוד אני צריך, ואם אמת הוא אמת, ואם לא — הלא הם בטלים ומבוטלים, ויען כי מוסר נורא יוצא מזאת, ע״כ רצוני לכתוב עד היכן ישתדל לזכות הרבים, אשר היא ק״ה אמתי שיתקדש שמו הגדול ע״י ידיעת השם.

הענין יכול להיות כי מי יודע כחות הנפש, כהבורא אשר בראה, וידע הוא יתברך, כי ע״י הדבור, הי׳ מתפעלים יותר מאשר נתפעלו מההכאה, וידע הוא ית׳, כי היה אז עושה בם רושם יותר חזק באמונת השגחה פרטית, עד שלא היו באים לידי חטא, והיה ביהמ״ק קיים, ולא היו גולים מארצם מעולם, ורק ע״י חסרון הרושם הנ״ל, ברבות הזמן — באו לידי חטא ונתחיבו גלות לכפר עון, וכלה חמתו על עצים ואבנים, וישראל יתכפרו בגלות; ואם מרע״ה היה מכניסם לא היו גולין, ואז לא היה להם כפרה שלמה ח״ו, ומאד עמקו מחשבותיו ית׳ לטובת כלל ישראל!

וכבר דברנו על ״זבובי מות יבאיש״, כי חטא כל דהוא יכול להתפשט ח״ו כו׳ וע״כ אין פלא, שבשביל הקדוש יותר, אף כל דהוא, לא היו באים לידי חטא, ולא היה נחרב הבית. ואין העולם יכולים לקבל נקודה קטנה ברוחניות, עד כמה היא מתפשטת, בין לטוב כו׳ וכ״ש למוטב. ע״כ חובה על האדם לזכות רבים, ובפרט בשולחן ערוך, כי אינו יודע עד היכן מתפשט, ושכרו מרובה מאד מאד.

והנה מרע״ה היה בזה קרוב לאונס, כידוע לראשונים ז״ל והרא״ע ז״ל מה שכתבו בזה, אק הקב״ה מדקדק עם סביביו כו׳, אבל הלמוד נורא הוא כנ״ל.

מאמר תקל״ח

עוד בענין מי מריבה

דברנו עוד בענין נפלא, במעשה דמי מריבה כ׳ הרמב״ן ז״ל, דהחטא היה שהכו שני פעמים, ולא פעם אחת, וכתב שזה סוד גדול מסודות התורה, ולא ידעתי בזה מאומה, אך הערנו בזה על דרך המוסר, והוא: כי הפילוסופים מתקשים בחלק המעשה, ואינם מבינים זאת, אבל באמת יש להראות בעליל, כי שגו הרבה בזה, והוא: כי הלא ידוע כי כל הדברים המגושמים, אין אנחנו יודעים מה הם, ואם אנו רואים כי הם מורכבי עפר ורוח, וכדומה, מהיסודות, אבל מקור היסודות אין אנו יודעים מה הם, כרוח וכאש וכדומה מה הם, וא״כ ע״כ צריכים אנחנו להודות, כי גם הדברים המגושמים הם רוחניים, כי גדר הרוחני מה שאין אנו רואים ויודעים, רק אנו מבינים שע״כ כן הוא, כדמיון נפש האדם מה הוא אין אנו יודעין, רק אנו מבינים שע״כ יש נפש באדם, אבל אין אנו יודעים מה צורתה, ומעתה המשכיל יבין היטב, כי אחרי שאין אנו יודעים מהות עצמי של המורכב וסיבתה, למה כח זה ביסוד זה, וכח זה ביסוד זה, נמצא שע״כ עצמות המהות הכל רוחניות, ואדרבה למעמיק הרבה בזה, יבין כי עמקות הרוחניות הנ״ל, לכאורה גדול יותר, יען כי האדם מורגל במה שאינו יודע אינו מחשב, ובמה שדומה לו שיודע אינו מחשב בעומק, ודומה לו הלא יודע, וכן בזה לחשוב מה נפש, מה מלאך, יבין כי אינו יודע, ומתיישב בנפשו כי הוא רוחני, משא״כ בגשמיות דומה לו, כי הלא יודע, זה עץ, זה ברזל, זה זהב, וכדומה, ולא יתפעל מאומה מהם, יען כי חושב שהוי יודע, משא״כ למעמיק בה ויבין כי אינו יודע, ויודה ע״כ שזה רוחני ונמצא ע״כ יתפעל יותר, שזה הגשמי שדומה לו כי גשמי הוא, ומבין זאת, ובאמת הלא יתבונן כי אינו גשמי באמת, ורק רוחני, וזה כל הדברים והענינים שברא הקב״ה העולם הכל לתכלית אחד, וכולם פונים להתאחד לתכלית שיש לו ית, מעולמו בעת שיושלם הבריאה, ונמצא עפי״ז מה שאנו דומים, כי הרשעים מפריעים ח״ו תכלית כוונת השי״ת, אין זה כלום, כמו שכתב בעל עקידה, גבי מכירת יוסף, הם חשבו להפריע יוסף ממלכותו, והוא ית׳ אמר בהפרעתכם יסובב מלכותו, ואם לא היו עושים מעשיהם היה מתגלגל מלכותו של יוסף באופן אחר, וכן בכל מעשי הרשעים, הם חושבים להפריע דרכי התורה, אבל לבסוף יגולגל בהפרעתם דרכי התורה, וכוונתו ית׳ בעולמו להתאחד הכל יחד, וזהו כונת הפ׳ (זכריה יד:ט) ״ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״, פי׳ כי עצם השי״ת אין אנו יודעים אותו, ורק עם צד התחברותו לעולמו הם פעולותיו הוא שמו ית׳; כי כל שמותיו ית׳ רק מצד שאנו מכירים אותו ממעשיו ית׳, ולכאורה חלילה עתה אין השם אחד, כי כל הסרים מדרכי התורה המפריעים התכלית האחד, אבל באמת השי״ת יסובב מהמפריעים התכלית, האחד, כמו גבי יוסף, וזהו ״ביום ההוא״ כשיושלם השלמת הבריאה, ״יהיה ה׳ אחד״ ושמו המחובר לעולמו ״אחד״, והנה עפי״ז נבין להכות על קדקוד הפילוסופים שמקשים על מעשה המצות, כי באמת עולם המעשה ג״כ עולם רוחני, ואדרבה לפי הבנתנו יותר רוחני, כמו שנתבאר למעלה, וא״כ כמו שהאדם והעולם שנברא בו, גשמי ורוחני, פי׳ עצם הגשמי רוחני, כן צריך להנתן לו תורה כדמותו ובצלמו, מעשה המצות, ועצם המעשה באמת רוחני, ונמצא עפי״ז מה שנצטוה האדם (בראשית ג:ט) ״בזיעת אפיך תאכל לחם״, וארז״ל (ספרי) ״יכול ישב בטל ת״ל (דברים יד:כט) ״בכל מעשה ידיך אשר תעשה״ אין זה רק כי המעשה ג״כ רוחני, ואין אנו מבינים למה כן הוא, אבל באמת (שמואל א׳ יד:ו) אין מעצור לה׳ להושיע בין רב ומעט וכ״ש אצל יהונתן בן שאול המלך ע״ה שהלך עם נערו להלחם עם פלישתים והצליח למה? כי חשב הלא עצם המעשה אין אנו מבינים, האם מעשה האדם יש בה ממש ורק ציווי השי״ת הוא רוחני ואין אנו מבינים וא״כ אין מעצור לה׳ להושיע, ולכן אמר רחב״ד (תענית כה) ״מי שאמר לשמן וידליק״ ג״כ רוחני ״יאמר לחומץ וידליק״ והנה האדם בחושבו כחו עוצם ידו עושה חיל, אינו מכוון המדה כמה יעסוק בדרך הטבע בפרנסה, והיה צריך משה רבנו ע״ה, להכות פעם אחת ויעשה מעשה שהיא ג״כ רוחני מאד כנ״ל, וילמד מזה בכל מעשיו כנ״ל כי שמו יתברך המחובר בעולם המעשה, הכל רוחני, ומעשה האדם שנצטוה ג״כ רוחני וחטא במה שהכה ב׳ פעמים כמ״ש הרמב״ן ויצא לו מה׳ שירד רק טיפין טיפין.

מאמר תקל״ט

עוד בענין מי מריבה

מאמר זה לקוח מספר חכמה ומוסר בשם ״משפט צדק יהיה לך״

האדם צריך שיהיה כל הנהגותיו עפ״י התורה, וע״ז נאמר ודברת בם, דבר — לשון הנהגה הנהגתך תהיה בם, כן פי׳ בספר מעלות התורה, כמדומה בשם הגר״א ז״ל, ולכן אין האדם יכול לילך בטבעו כלל, כי עלול מאד עי״ז לנטות מדרך התורה, כמו שמצינו בכתובות (קה:) כמה מגדולי האמוראים בשביל נגיעה כל דהוא חשש על עצמו לדון את דינו, כמו שאמרו שם ״יהב לי׳ ידא א״ל פסילנא לך לדינא״.

להשתומם, כמה חששו על עצמם להתרחק מהטבע, כי הם היו רופאים מובהקים בנתוח הנפש, וידעו כי הטבע רק רע הוא כל היום, עד שגדולים כמותם, שבודאי היו נקיים מכבוד לגמרי ועכ״ז חשדו לעצמם, בשביל נגיעת כבוד כל דהוא, כיהיב ליה ידי׳, חשש לעצמו פן יטה דין תורה, הנשמע כזאת?!

וכן דרכן של צדיקים תמיד, לירא תמיד פן נתלכלך בחטא, יעקב — קטונתי, משה — אל תירא אותו, וכהמדרש שהביא הרמב״ן ז״ל, וכמה לא חלי ולא מרגיש מי שאינו חושד את עצמו, פי׳ הוא בתואר בלתי מרגיש, המפורסם בגנותו בס׳ המדות לאריסטו (אם כי הוא היה בלי ספק כלל אצלי בלתי מרגיש בחשדים כאלה, כי כבר אמרתי דבר חדש, בזה הקיץ נתברר לי, כי הפילוסופים לא ידעו כלל כחות הנפש נגד חכמי התורה, ולא עוד אלא שאני הדיוט, יודע יותר מהם בזה, למה? לא בחכמתי הדלה, אבל בהביטי בתורתנו הקדושה, אני יודע יותר מהם, ולדעתי, כמו שאני רואה מהם, אחשוב כי הכרתם בזה נגד חז״ל רזה מאד מאד, וכולם היו מוטעים בזה) ויש לי עוד דברים מופלאים בזה לראות חשדי התורה.

והנה יש על האדם להתנהג בכל מעשיו עפי״ד תורה, וכן לראות דרכי ה׳ וללכת בדרכיו ית׳. היש אוהב לאדם בכלל יותר ממנו, הלא אהבתו בלי תכלית, כידוע, ומכ״ש לבניו — בנים אתם וגו׳, ומכ״ש לצדיקים, ומכ״ש למרע״ה, אשר, כביכול, נחשב אליו יתברך מרוב טובו, כאילו, כביכול, מרע״ה גמל עמו ית׳ הרבה חסד, כנאמר בפנחס ״ולא כליתי את בני ישראל״ וכמבואר במקום אחר, ומכ״ש מרע״ה ״כאשר ישא האומן את היונק״, כמבואר בהוספה, ועכ״ז כאשר נתאחר מעט במלון במילת בנו ״ויבקש המיתו״ ולא הועיל לו כל זכיותיו להטות דינו לחיים, לולא — ותקח צפורה וגו׳.

חטא מי מריבה נלאו כל המפרשים למצוא מה היה החטא כידוע, ועכ״ז הלא בשוגג היה, מלבד שנכתב עליו שלשה כתובים כאלה, הוא אמר לדור המדבר ממרים הייתם וגו׳ (דברים ט:כד) ועליו נכתב בלשון הזה ״מריתם את פי למי מריבה״, על ישראל נאמר ״בנים לא אמון בם״ (דברים לב:כ), וכאן נאמר ״יען לא האמנתם בי״, היעלה על לב אדם להאמין זאת לולא מקרא כתוב, ולא עוד מקרא שלישי נא׳ בהאזינו כמדומה ״על אשר מעלתם בי״, היאומן אם יסופר ?! הרי לנו למוד נורא כמה ישמור האדם שלא תטנו אהבתו להאדם, לנטות מדין תורה, ולא עוד אלא שלא הועיל לו כל תחנוניו הרבים מאוד לפעול שרק יכנס בארץ; ונגזר עליו גזרת מלך ״אל תוסף דבר״ (דברים ג:כו) כי לא יועיל, ונקבר במדבר כדמות מתי מדבר, עד שבקש על עצמו שיכתוב מפני מה לא נכנס לארץ לא כחטא דור המדבר, אבל מבהיל מאד הפסק הגדול!

ולא עוד לא די זאת, אלא בשירה של ״עלי באר ענו לה״ כתיב ״אז ישיר ישראל את השירה הזאת״ (במדבר כא:יז) ולא נזכר שם משה כלל, בשירת הים כתיב משה מקודם ״אז משה ובני ישראל״ וכאן לא נזכר שם משה כלל, והכל בשביל שגגת מי מריבה, יעויי״ש בספורנו שם, ויש להשתומם מאד מאד. וקשה לי להאריך. הרי לנו לימוד נורא מדרכיו ית׳ להזהר מנגיעת אהבה, ומכ״ש מהטבע, אשר הרע טמון בצדה.

במקום שאתה מוצא גדולתו, שם אתה מוצא ענותנותו, וניכר כי כל העונשים של הרחמן ית׳ הכל לטובת האדם (״כי רגע באפו״ מדוע? מפני ש״חיים ברצונו״, מצאתי בסידור יעב״ץ ז״ל), כדי שיבוא לעולם הבא נקי ונהור בלי שמץ ודופי, כי הותור הוא נהמא דכסופא.

הנה הפסק שלא נכתב שמו של ״משה״ בשירה נורא מאד, מאיים אותנו מעין מאמר ״עומק הדין״ (גבי שמואל ותלמידו רב יהודא) למוד נעלה ונפלא מענין הפשטת הצורה ודק הוא מאד, אבל לעומת זה חבה יתירה נודעת למשה רע״ה, שגם שמו של הקב״ה לא נכתב בשירה הזאת, משל למלך וכו׳ עיי״ש ברש״י ז״ל, והכל למוד אצלנו, איך להשתמש בכחות הפכים ולא בדרך השפל, דרך הטבע של האדם, אשר רק בדרך אחד ילך. ולכן אנו מתפללים ״ברוגז רחם תזכור״ (חדשות וצורות ועמוק הוא) כמו לצדיקים.

מאמר תק״מ[14]

לבני יקירי מחמד לבבי נ״ז נ״י כאור שבעתיים.

יקרתך הגיעני כי נתפעלת מהמאמר כאשר יש להתפעל מהם כי הם נובעים מדברי א׳ חיים והם בלי תכלית, ואשר ע״כ יהיה עוד שכרך בזה כי ברצוני לכתוב לך עוד מאמר נשגב נקרא: מאמר ״משפט וצדקה״ נפלאות ידובר בו להכין האדם את עצמו על סבל, כענין שבאמר ביששכר ״ויט שכמו לסבול״, פי׳ עול מלכות שמים וכענין שנאמר בתהילות דוד המלך ע״ה ״פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה י׳״, פי׳ כי הרבה שערי חכמה צריך האדם לכנס להבין גדולת ה׳ ועכ״ז טוב ה׳ לכל ואז יוכל מעט להתבונן להודות לד׳, ובאה התשובה אני אייעצך באיזה שער תיכנס תחלה וממנו תבא לכל השערים בנקל, וזהו שאמר אח״כ זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו אודך כי עביתני — הוא הסבל — ותהי לי — זה העינוי והסבל — לישועת נצח בזה ובבא, כי עי״ז השער נכנסתי לכל שערי החכמה. ונבא מעט: שלמה המלך ע״ה בספרו קהלת שקהל שם כל החכמות כפרש״י, פתח ראשית דבריו הבל הבלים כו׳, והקשיבו על זאת הלא הוא תכלית הפרישות, ואיך הציע זאת בראשונה למתחילים? אבל הענין הוא כך: כי כבר דברנו כ״פ כי איזהו חכם הרואה את הנולד, פי׳, כי תכלית החכמה לעמוד על תכלית הענין לאמתו. והנה כבר אמרו כל המחקרים כי בנין הגוף חורבן הנפש, ובנין הנפש חורבן הגוף, ואין כונתם כפשוטו כי בנין הנפש חורבן הגוף. כי באמת בנין הנפש הוא בנין הגוף ג״כ על צד היותר נעלה. וכענין שאמרו ז״ל פניך דומים למגדלי חזירים ומלוי בריבית א״ל תרווייהו אסירין לן אבל חכמת אדם תאיר פניו (נדרים מט:) הרי כי בנין הנפש בנין הגוף בשלמות וכבר ביארנו בעליל כי עונג החכמה אין דומה לה בגוף כלל וכלל, אבל כשירגיש עונג החכמה יתבטלו אצלו לאט לאט תאוות וחמדות הגוף. ואז יוסרו ממנו מחשיכי ומפריעי עונג החכמה. וכשיוסרו המפריעים של עונג החכמה אז ירגיש בעושר העצום של עונג החכמה. ואז ירגיש בעצמו עושר עצום מאד מכל עבר ופנה, כי דאגת הגוף תתבטל לו כי לא ישתוקק למותרות, רק הכרחיות, וההכרחיות מובטח האדם כמש״כ הרמב״ם ז״ל. ונמצא הוא עשיר עצום מצד הגוף ג״כ וק״ו בן בנו של ק״ו לצד החכמה הוא עשיר בלי תכלית, כי החכמה היא עונג מעין הנובע יומם ולילה, ואין על האדמה משלה. ואז חכמת אדם תאיר פניו ג״כ, כי בנין הנפש הוא בנין הגוף בשלמות, ומה שאמרו כי בנין הנפש הוא חורבן הגוף, פי׳ הוא, כמו הרוצה לשנות כלי מכוער לכלי יפה בתכלית היופי, אי״א לשנות רק ע״י שישבור כלי הכסף לגמרי ויהתכנה, ואז היא כחומר ביד היוצר לשנותה לתכלית היופי, ואין זו שבירה באמת רק ע״מ לבנותה. ככה חורבן הגוף, עד ישנה אותו להתאים הנהגת הגוף עם הנהגת השכל, ואז יהיה בנין הגוף והנפש, על צד העונג היותר נעלה.

ואלו ידעו בעלי תאוות זה העונג, היו בורחים מכל העונג המדומה להם, להשים נפשם בכפם להשיג העונג הזה בהקיץ ולא בחלום. ולכן שלמה המלך ע״ה שהיה חכם גדול, ובפרט ברוה״ק. ראה סוף מעשה מחשבה תחילה, ואמר אם תרצה לעמוד על מתיקות העונג בהקיץ ולא בחלום, אי״א רק שיכין עצמו לשבור הכלי הישנה לגמרי לאט לאט, להתבונן בהבל העולם ויסכים לסבול שברון הכלי לפי שעה. ואז יבנה גוף ונפש גם יחד בתענוג נפלא, שאין על עפר משלה, וביאר אח״כ הבל העולם באריכות, ומזה סיים סוף דבר של הכרת ההבל העולמי ״הכל נשמע״, פי׳, אז יכיר היטב כי כל הבריאה תכליתה ״את האלקים ירא ומצוותיו שמור כי זה — שלמות — כל האדם״, הגוף והנפש גם יחד ואז ירגיש עוה״ב גם בזה העולם. ויבין מה יהיה בעוה״ב, והיא היא כונת דוד המלך ע״ה פתחו לי שערי צדק כנ״ל, והשיב זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו, אודך כי עניתני, פי׳ הסבל לאט לאט, להבין היטב הבל העולם, לשבור הגוף ע״מ לבנות הנפש, בסור חשכת הגוף הנגוף, לבלבל עונג הנפלא של חכמת הנפש, ולהתאים אותו בהנהגת השכל, ואז יתענג הגוף ג״כ, כי מעונג החכמה ירגיש הגוף ג״כ עונג נפלא, ואז יבין, אם בזה העולם החושך, ירגיש כ״כ עונג, מה יהיה בעולם שכולו בהיר ומזומן לעונג נפלא בכל ההכנות. ואז יודה לה׳ על חלקו הטוב שנברא בצלם א׳ מזומן לעונג נצחי בכמות ואיכות, אשרינו מה טוב חלקנו.

ראה בני יקירי כמה יאיר עתה לפנינו אחד הביאור הרחב לפנינו (ובאמת בקצרה מאד מאד) מאז״ל ״איזהו חכם הרואה את הנולד״ (אבות ד) ונתקשיתי תמיד הלא זה דבר שגם קטני בעלי הבנה יכולים לראות שכר הנפלא של עוה״ב, ועתה אני מבין, שאי״א באמת לראות, רק אחר הרגשת עוצם נעימות החכמה, בהתאמת הנהגת הגוף והנפש גם יחד, עד כי חכמת אדם תאיר פניו, ואז דוקא נקל מעט לצייר נעימות עוה״ב שעלי׳ נתכון התנא, איזהו חכם הרואה את הנולד. וזהו קדוש ה׳ לדרז״ל.

אנסה להתחיל לגמור המאמר, אמר הכתוב ״ועוז מלך משפט אהב אתה כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית רוממו וגו׳ קדוש הוא. משה ואהרן בכהניו ושמואל וגו׳״ והענין הוא כך: פי׳ ״ועוז מלך״ עוזה של מלוכה ״משפט״, כי מלך במשפט ארץ, ומבאר אח״כ כי משונה משפט הקב״ה ממדת בו״ד, כי המשפט הוא צדקה באמת. וזהו ״אתה כוננת מישרים״. הכל ישרות, באופן שגם המשפט וצדקה שלכאורה לבו״ד הם הפכים, אבל אליו ית׳ הם מישרים, כי המשפט צדקה גדולה היא. ולכן ״רוממו ה׳ א׳ והשתחוו להדום רגליו קדוש הוא״. כבר ידעת ממאמר נועם קדושה, כי פי׳ קדושה, הוא התענוג הנפלא שאין למעלה הימנו, והראנו זאת בעליל, ולכן אמר רוממו וגו׳ והשתחוו להדום רגליו פי׳ רק מסוף פעולותיו בארץ, אז נבין כמה קדוש הוא למעלה במה שנעלם מאתנו. ומבאר מהדום רגליו, פי׳, ממה שאנו רואים ממשה ואהרן בכהני׳ ושמואל בקוראי שמו, גדולתם למעלה ראש, הלא ידוע בכל ביתי נאמן הוא תומיך ואוריך לאיש חסידיך, שמואל שקול כנגד משה ואהרן ומבאר גדולתם: קוראים וגו׳ בעמוד הענן ידבר עלי׳ שמרו עדותיו וגו׳ ועכ״ז ה׳ א׳ אתה עניתם בענוים, כי נכתב עלי׳ ג׳ פעמים בתורה לא האמנתם וגו׳ מריתם וגו׳ על אשר מעלתם בי וגו׳ וכבר ידעת הפסק הגדול מה שנכתב בתורה. ...

היאומן כי יסופר איש אשר התורה שלו התורה צוה לנו משה, איש אשר הוריד התורה לארץ, בא משה והורידה לארץ. איש אשר מסר גופו ונפשו על התורה איש אשר נשא כלל ישראל כאשר ישא האומן את היונק, איש אשר אמר מחני נא מספרך בשביל טובת ישראל, והמבין יבין זאת, ישתומם ויתפעל, ועכ״ז בשביל חטא כל דהו כמו שביארו כל הראשונים כי החטא היה קל מאד מאד, ועכ״ז התפלל כמה תפלות כמנין ואתחנן ולא הועיל כלל, הא למה זה דומה, לא׳ שהשיא את בנו והוא לא הורשה לבא על חתונת בנו ״ולא עוד ונוקם״, כביכול, כמו נקמה לקח ממנו הוא ית׳, בכל שעה ושעה משתמש עמו בעבודת ישראל, וטובתם לא יראה. ולא עוד אלא שלבסוף התורה קודם מיתתו, נאמר כמו, כביכול, נקמה, ״הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור״ למה נכתב זאת, הלא יראה כי לא יעבור, ולמה נאמר ושמה לא תעבור.

והנה הקב״ה הזהיר שלא לצער בע״ח, וכ״ש לאדם, ומכ״ש לצדיק, ומכ״ש לאיש האלוקים, וה״ז כמי נקמה, כביכול, שמה לא תעבור. וקשה למה כל זאת? והנראה לבאר בטוב טעם כמו חי.

אז״ל כל האומר הקב״ה ותרן יותרו חייו (ב״ק נ.) זכר נא׳ בני נ״י, בימי בחורותיך הקשית לי מפני מה שאינו מותר, ויפה הקשית, כי גם לי הוקשה זאת זה כמה, והשבתי לך תירוץ נפלא לישבו, אך עתה תהלה, יש לי תירוץ יותר מספיק, וע׳ פנים לתורה.

הנה תמיד אנו אומרים האב מנחל את בנו מה שהוא אוהב, הוא אוהב כסף ועונג גופני מנחיל לבנו כסף ועונג, כענין שאמר כנען לבניו אהבו את הגזל אהבו את הזימה, החכם המתענג בחכמה מנחיל לבניו חכמה ועונג המעלות. כמו שמצינו בפילוסוף א׳ שהיה עשיר עצום, וצוה קודם מותו לתת העושר לבני׳ הבלתי חכמים ולחכמים לא יתנו ונתן טעם לדבריו כי החכמים יש להם עושר עצום במה להתענג והיא חכמתם, אבל העני הזה במה יתעגג, ישחק בכלים שבורים, כסף וזהב, הדומה לו לעונג חיי שעה.

והנה כבד כתבנו בחלק הראשון מזה המאמר כי א״א שיהיה לאדם ציורים בעונג העצום של נצח, רק מי שהוציא לפועל כח החכמה בשלמות, ואז יציר לפי ערך האדם עצמו של עונג נצחי, ומי לא יבין כי האדם היותר גדול, אי״א לו לצייר כאשר הוא, עד שנאמר (ישעיה סד:ג) עין לא ראתה א׳ זולתך יעשה למחכה לו.

והנה ידוע כי בריאת האדם בעוה״ז הוא רק שלא יהיה נהמא דכסופא. והנה ותור הוא נהמא דכיסופא. ולכן אם נאמר שהקב״ה מותר, למה נברא בעוה״ז השפל, הלא כבר התענג בעולם שכולו טוב, אלא ע״כ משום נהמא דכיסופא, הרי שאי״א לותר לצדיק, כי הקב״ה יודע עונג נצחי מה הוא, ולמי שהוא אוהב, אי״א לותר, כי צער הפסד חלק מנצחי אין ערוך ודמיון לצער היותר גדול בעוה״ז ולכן אינו אלא לטובתו, והמשפט צדקה גדולה היא באין ערוך לה.

וראיה מפורשת לזה בר״ה (יז:) רב הונא רמי כתיב צדיק ה׳ בכל דרכי׳ והדר כתיב וחסיד בכל מעשיו, ופירש״י צדיק: משפט אמת, וחסיד נכנס לפנים משורת הדין, ומשני: מתחלה צדיק ולבסוף חסיד. ופירש״י ולבסוף: כשרואה שאין העולם מתקיים בדין — וחסיד, וקשה אטו חוטא נשכר, הרי כי הותור עונש גדול הוא מאד מאד, בעלמא דאתי הוא עולם הנצחי. והדבר מפליא מאד.

משל ודמיון לזה, כבר הקדמנו מהפילוסוף, ולכן אמר משה ואהרן וגו׳ ונוקם על עלילותם, למה? כי אי״א הותור לצדיק ומזה נבין גודל עוצם נועם הקדושה של נצח, עד שאי״א לותר להם כמלא נימא, שלא לגזול להם כ״כ. והנה הנועם הזה אינו יודע רק א׳ זולתך יעשה וגו׳, וזהו שמסיים אח״כ ״רוממו ה׳ א׳ והשתחוו להר קדשו״, פי׳ הר, מקום שאין עין האדם משגת, ופי׳ השתחוו מליצה ג״כ על סבל הרב על דבר קל, ג״כ בשביל הר קדשו, פי׳ נועם נעימות הנצח למעלה למעלה לצדיקים. ומעתה נבין, אם לעוברי רצונו כך וחסיד בכל מעשיו, לעושי רצונו עאכו״כ, בנועם קדושה של נצח, ואם לעושי רצונו, למשה וא׳ וש׳ וגוקם וגו׳ בנקמה כביכול כנ״ל, לעוברי רצונו והוכרח להם החסד עאחכו״כ, ר״ל, הצער שלהם לעתיד לבא.

ויפה אמר דוד המלך ע״ה, ״זה השער — של סבל — צדיקים יבואו בו״, כי זה פתח כל שערי עונג באמת בזה ובבא, כי משה ואהרן ושמואל התענגו מאד לקבל דין שמים לטובתם בנועם קדושה. וזהו משפט, והמשפט הוא צדקה גדולה. והתבונן בזה היטב כי נפלא הוא מאד ועוד יש לי בזה סוד, פי׳, שלא שמעתי וראיתי זאת בכונתי במאחז״ל והוא פלאי, ואי״ה עוד חזון.

אתמול דברנו על ענין שמשות הבית שמכרנו בשמחת תורה על כל השנה, ונהניתי מאד מזה, ורציתי לעשות להם נייח נפשם כי שותפים קנו ואמרתי להם אני אשא למעלה את קניתם, הרבה יותר מאשר נתנו. והראנו ענין נפלא מן התורה מפורש יוצא באר היטב מתאים עם הנ״ל והוא פלאי, אכתוב לך בקצרה:

הנה מצינו על הפסוק וישאר אך נח, ופירש״י ז״ל שהיה מוציא דם וגונח מכאב לב מחמת טרדות החיות והבהמות, והנה צוא פאשענען בהמות בוחרין איש גס, וכאן לא נתן נח את העבודה הזאת, אף לא לא׳ מבניו, אף לא להדיוט מבניו כמו חם (אע״ג שגם הם בל״ס אדם גדול היה מאד שהרי ניצל מהמבול וכבר דברנו בזה, אבל עכ״ז לגבי שם הדיוט הוא). ולמה לא מסר נח זאת לבנו ההדיוט מכולם, בהכרח לומר שהכיר רצון בוראו שהוא ישמשם, וכמו שנאמר ״תקח לך״ (בראשית ז:ב) וכמו שידעת בקדושין (לב:) היה עומד ר״ג ומשמשן כו׳ עד שמצינו גדול הדור ששימש, והוא עומד עליהן כו עד מתי אתם מניחים כבוד שמים כו׳, הלא הקב״ה מענן עננים ומצמיח אילנות כו׳. ולכן עמד נח בעצמו ומשמשן. ואם לבהמות וחיות כך, לאנשים יהודים במקום מקדש מעט עאחכו״כ.

והנה נח שמשם שנה שלמה עד שהיה גונח מכאב לב, ורק לעשות רצון קונו ועכ״ז כשיצא מן התיבה ונטע כרם של היתר, ולמצוה, לקיים העולם, ויין לקידוש ולהבדלה, ויין לנסכים המשמח א׳ ואנשים, ותיכף נענש, ויתגל וגו׳ ונתקלל בנו לעולם, היאומן כי יסופר פסק גדול כזאת בשביל פעם אחת בקרוב לאלפים שנה בלבל דעתו, ראה מה עלתה בידו, הרי עומק הדין מכוסה מבני אדם, ועלינו להזדרז בכל האפשרי במחשבה ולהזהר מתרדמה של שטות, הא לך עוד מאמר שלם בקצרה.

מאמר תקמ״א

שייך למאמר משפט וצדקה

לבני יקירי מח״ל נ״י כאור שבעתיים.

יקרתך היום הגיעני, נהניתי כי ידעת לייקר המאמר המתנה הנתונה לנו ברוב חסדיו מתורת א׳ חיים. במה נקדם כו׳, וכדברי החסיד בעל חו״ה — אנשק דבריו הקדושים — בחשבון רביעי, ״ויחשוב בנפשו אילו היתה נעדרת ממנו אחר שהכיר מעלתה כו׳ והמעט ממה שאנו חייבים לו מן ההוראה עליו הוא שנרוץ להדבק בתורתו כו׳״. ואני אומר אחריו ג״כ ונחשוב בנפשנו אילו היה נעדר מאתנו דברי החסיד ההוא אחרי שהכרנו מעלתו, ״והוא חכם תוריי״. ויש לי ענין נפלא בזה לדבר אודות החסיד הנ״ל, אך העת קצר.

והנה נפלאתי עליך על שאלתך למה קראתי המאמר ״משפט וצדקה״, אם כי היטבת לשאול, אבל מדוע לא היה תשובתך בצדק, הלא כתבתי לך כי ההמשך יבוא, אולי לא בא עדיין חלק המשפט, ואח״כ התחברות משפט וצדקה. נפלא הוא המאמר כולו. ואתה בני יקירי אורך דבר אשר אתפעל ותתפעל לראות כי נושא בעול עם חברו הוא חלק גדול מחכמה, רחקותו מן המעלה ההיא, וע״כ היא ממ״ח מדות של קנין התורה, הלא הנך כותב וניכר ג״כ שאתה מכיר טובה ממני, ולמה לא הבנת כי הכתיבה היה קשה לי אז הרבה, ולא יכלתי לגמור, ובכל פעם אחזיק אותו עד אסיים, ואז מחמת שזה כבר לא השגת ממני דבר, ורציתי לענגך לכה״פ בחציה. אבל כשרון מדה הזאת רק לפי ערך כשרונו בתורה וכן ההיפוך וכל זה יודיע לנו פרק כח קניית החכמה.

ויכול היות כי זהו הענין דאיתא בזוהר מאן דרחיק מאורייתא רחיק מקוב״ה, היינו בכה הציור, דכח ציור אינו נשלם רק ע״י חכמת התורה והעיון בם. ולכן אמרו ״הדבק במדותיו מה הוא רחום כו׳ וכו׳״, ולכאורה הלא עיקר הדביקות בהתבוננות גדולתו ית׳, וזהו דוקא ע״י התורה? אבל הענין הוא כך, כי ההתבוננות ברוב רחמיו וחסדיו אי אפשר בלא כח הציור, והציור אינו נקנה אלא רק ע״י התורה, וא״כ כשמבין היטב מה הוא נושא בעול עם חברו, פי׳ ״בעול״ דייקא כאשר דברנו פעם, ואז יבין היטב כמה כביכול הוא נושא בעול עם ישראל, כנאמר ״ותקצר נפשו בעמל ישראל״ (שופטים י), וארז״ל (סנהדרין מו) ״בשעה שאדם שרוי בצער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי״, ואז יבין היטב מה הוא רחום כו׳, פי׳ לשאת בעול, ובודאי כבר למד תורה, ולכן יש לו כח הציור בזולתו, וא״כ הוא מבין היטב לדבקה בו, כי מכיר לפי ערך האדם גדולתו ועכ״ז נושא בעול כביכול ובפרט עם שפלים ג״כ, אין כלות הנפש יותר מזה אליו ית׳, ולכן נכלל בהדבק במדותיו ג״כ תורה, ואת ציור המדות והמעלות להדמות אליו גדול מאד.

ולכן משרע״ה זכה למדת ענוה מכל אדם, כי זכה לקבלת התורה. ולכן בלעם הרשע לא הגיע לענוה, ואדרבה הוא גבוהה, כי רחוק מאורייתא הוא, ואין לו כח הציור כדבעי, וזה נפלא. והנה מצאתי בספר אחד סיוע לנו, כי כתב בשם החוקרים ״השכל — כמו מלך, ומשנהו — הציור״. ואתן לך מתנה, אין בעולם משלה. גרסינן בשבת קי״ט ״ר״ג בר יצחק מכתף ועייל מכתף ונפיק אמר אילו מקלעין לי ר׳ אמי ור׳ אסי מי לא מכתפינא קמייהו איכא דאמרי ר׳ אמי ור׳ אמי מכתפי וכו׳ אמרו אילו איקלע לן ר׳ יוחנן מי לא מכתפינן קמי׳״, וקשו אטו הם חשובים בעיניו יותר משבת עד שהוצרך לומר אילו מקלעין וכו׳, וזה לכאורה בזיון השבת ח״ו, אע״כ שאינו נקנה דבר רק ע״י ציור המורגל, וזה היה רגיל בר״א ור״א, וזה רגיל בר׳ יוחנן, וכ״ז יודיע לנו ״פרק כח קניית החכמה״, במה נקדם וכו׳.

אשר לא כתבתי חלק השני מהמאמר יען כי הכבדתי עלי גם במכתב הקטן הזה ויראתי לכתוב היום, רק גרגיר אחד מה ששיך למשפט אכתוב לך. מצינו בנח שהיה גונח מכאב לב מפבי שאיחר מזונות לארי והכישו הארי ולכן חלה (תנחומא נח). וקשה למה הכישו הארי הלא צדיק כנח ודאי היה הארי מתפחד ממנו, וכענין שנאמר (בראשית ט) ״ומוראכם וחתכם יהי׳ על כל חית הארץ״? והנראה בזה דבר נפלא, כי הקב״ה יושב וזן כו׳ מקרבי ראמים עד ביצי כינים ונותן להם אכלם בעתם, והקב״ה נתן המשרה הזאת להדמות אליו לפרנסם בעתם. והנה האיחור פעם אחת בשנה שלא נתן לו מזונותיו בעתו, נחשב לו חסרון במדת מה הוא רחום כו׳, ונענש ע״ז והכישו, ואולי נחשב לו לחסרון מעט בציור, משנהו של השכל, הרי לימוד נפלא מזה חובה על האדם להוציא מכח אל הפועל כל כחותיו, עד שגם העלם פעם אחת בשנה נחשב לו לחסרון ונענש כ״כ, ומי שאינו מוציא מכח אל הפועל מאיזה כח אפילו כמלא נימא שזהו העלם תמידי כמה ענשו מרובה, ומכש״כ כח שלם ומכש״כ כחות הרבה כמו הרחמים ונושא בעול והעברת פשע והקנאה והשנאה והסבל והענוה וכהנה רבות מי יכיל את העונשים המרובים ר״ל. על כן חוב היותר גדול באדם להשים עמלו בכפו על הוצאת כחות המעלות לפועל, והם כלל המדות. וע״ז כתב השער הקדושה כי קיום המדות כקיום כל התורה, כי ע״י זה בנקל יקיים כל המדות. ולכן דברנו ביוה״כ העבר לחשוב בק״ש ב״ועשיתם את כל מצותי״, קיום המדות, ובכלל ללמוד כל השנה מוסר על ביטול תורה וקיום המדות כי זה כל התורה. אלה דברי אביך מברכך בכטו״ס.

מאמר תקמ״ב

שייך להנ״ל

ההמשך מהמאמר ״משפט וצדקה״ קשה לי עתה לסיים... הנה היום השגתי מכתבך אשר כתבת כי עדיין לא תשבע מהתפעלות, נהניתי כי הנראה מזה כי הוא התפעלות השכלי, מי יתן ויצא לפעולת כפים. ״נשא לבבנו אל כפים״ (איכה ג), פי׳ לפעולות כפים. אני רוצה לשלוח לך העתק מכתבי יקירי... אשר קריתי זה לא כבר, נשתוממתי מאד מיקירי הנ״ל, ואני רוצה לכתוב לו בלי״נ: ״החיתני בדבריך״, וזה לי תשלום על כל העמל שעמלתי בבית התלמוד.

ואלה הדברים הקצרים שכתבתי לו. האדם לא לעצמו נברא. כאז״ל (אבות א) ״וכשאני לעצמי מה אני״, פי׳ כי כל המחקרים קוראים לאדם מדיני בטבע, פי׳ כי האדם אינו יכול לחיות בלי עוזרים. וקשה למה באמת נברא כך פחות מבע״ח שאינם צריכים עוזרים? אבל להראות כי לא לעצמו נברא, כי כשאני לעצמי מה אני, ואיך יכול לחיות.

ע״כ צריך האדם לשום נפשו בכפו לזכות את הרבים או להיות עזר למזכי הרבים. אלה הדברים ירדו חדרי בטנו, ועוד יש לי דברים נפלאים בזה, אשתומם בזכרי.

מאמר תקמ״ג

שייך להנ״ל

הבשורה המשמחת לב כי יצא לפועל כפים את הדברים הקצרים, מועט מחזיק מרובה, שכתבתי לך, ״כי האדם לא לעצמו נברא״, עשה רושם לכם לזכות את הרבים לתורה ותעודה על עם סגולה להתראות בהם, ״רק עם חכם ונבון וגו׳ וגו׳״ — החייתני! וכמעט שכל העמל שעמלתי עליכם כדאי לי עבור זה. ואם כי תהלה לא ראשונים אתם, וכבר יש אחד בשקל׳ שלמד פה זמן קצר ומנהל ת״ת, שמעתי כי עולה למעלה ומוצא חן בעיני יושבי׳, אבל רצה הקב״ה לזכות וכו׳ והרבה להם תורה ומצות וכו׳ יגדיל תורה ויאדיר.

למען השם שתזהרו מאוד מאוד שיהיה ראשית טוב ואז יהיה אחרית טוב מאד. תעיינו במאמר ״זכוך החכמה״, ותראה כי הרושם שעשה עליך בל תשכח, ותחדש אותו תמיד. ושמעתי בשם הגר״א ז״ל על כזה: ״על שדה חרושה טוב לזרוע״. אלה דברי מברכך בהצלחת גוף ונפש גם יחד.

מאמר תקמ״ד

זאת התורה אדם כי ימות באהל וגו׳ (במדבר יט:יד)

והנה אחז״ל (ברכות סג) אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר אדם כי ימות באהל. וקשה הלא אמרו בב״ק (סא) כל המוסר עצמו למות על ד״ת אין אומרים הלכה משמו, אבל הענין, כי יש באדם ג׳ עולמות עולם הטבע, ועולם החיים, היינו ההרגשים כמו בעלי החיים ככעס וכהנה, ועולם הדעת, עולם הדעת צריך יגיעה רבה לעלות השמימה, ורוב העולם חיים בעולם החיים, היינו חיי החושים לבד, והנה האדם בנפש הבהמי שלו ג״כ הדק יותר מנפש המרגשת של בהמה, כש״כ הרמז״ל בשמנה פרקים, כי הצומח נפש הצומחת שלו לפי ערכו, בהמה נפשה לפי ערכה, אדם לפי ערכו, וזהו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו, פי׳ עצם שלו היא נפש המרגשת שלו ממית אותה מטבעה ודרכה לחיות רק חיי ההרגש לבד, כך כבר העלה אותה לעולם הדעת שלו, להשתמש בדרכי ההדגשים שלו לדרכי השכל וחפציו ועפ״י הגבול שיגבל לה, ונמצא כי היא מתה מחיי טבעה שנולדה בה, רק עלתה הסערה השמימה לחיות חיים עפ״י עצת השכל, אז התורה מתקיימת בו, כי באמת גם החושים וההרגשים הבהמיים נדרשים לעבודת ה׳ ית׳ ותורתו, אבל שם כתוב כל המוסר עצמו למות, משמע כי ממית עצמו לגמרי הטוב והרע יחד, אין אומרים הלכה משמו, אבל האדם צריך ג״כ לשמור גופו ונפשו הבהמית כי הם עוזרים לו לחכמה. ומדע, ויצרו משלים עמו לעבודת ה׳ ית׳.

מאמר תקמ״ה

וידבר העם באלקים וגו׳ ויבא העם וגו׳ חטאנו כי דברנו בה׳ ובך וגו׳ (במדבר כא:ה-ז)

אמרתי עוד להודיעך דבר מבהיל מה שראינו בשבת העבר פ׳ חוקת (כ״א:ה) ״וידבר העם בא׳ ובמשה למה העליתנו וגו׳״, וכן בפסוק ז׳ ״חטאנו כי דברגו בה׳ ובך התפלל וגו׳״, הנראה מפשטות הכתובים, כי דברו בשוה, בה׳ ובמשה, והנה התרגום תרגם ואתרעם עמא במימרא דה׳ ועם משה נצו״ וכן בפסוק ז׳ ״ארי אתרעמנא קדם ה׳ ועמך נצינא״, עיי״ש, ביאר לנו התרגום, כי באמת לא דברו בה׳, רק היה להם תערומות בלבבם על סבלם, ועל משה הי׳ דבורם קשה ״למה העליתנו ממצרים״ כאילו עשה מעצמו, ח״ו, ועכ״ז נחשב להם בתורה כאלו היה דבורם קשות גם נגד ה׳ כמו נגד משה. הרי כמה צריך האדם להזהר מאד מאד, לקבל באהבה כל מה שבא עליו מן השמים, הן בדברים שנוגע לעצמו, הן למשפחתו, הן בממון, כפרנסה שלא כרצונו, או בשביל הסבל, שבעו״ה רבים סובלים, צריך האדם ליזהר מאד לקבל באהבה, שלא יהיה ח״ו כעושה מריבה עם הקב״ה, כי לפניו ית׳ המחשבה כדבור. ויש לאדם לדעת כי כל הנהגתו בעולמו ובפרט עם כלל ישראל הכל חסד ורחמים בלי תכלית, ויש לנקיון ויש לנסיון, כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח. ולא כאותם אשר תמיד יש להם תרעומות על מצבם, כי הרי זה, ח״ו, כעושה מריבה עמו, ח״ו, ולכן אמרו וצריך לקבלינהו באהבה, ואז יראה בחייו רק טוב, כמו שאברהם אבינו ע״ה שסבל ואח״כ ראה בעיניו הטוב.

ההעתקה ממכתב לאחד

הן אמת דאיתא במדרש שאין לך בריה בעולם, שאין הקב״ה מנסה אותו, עני בעניו, עשיר בעשרו, וכן בריא בבריאותו חלוש בחלישותו, ואם מקבל בשמחה, אשרי חלקו! כי ״אחרית לאיש שלום״ (תהלים לז:לז) פי׳, איש שעושה שלום עם הקב״ה, ואינו עושה מריבה עמו להתרעם על מדותיו, ח״ו, — אחריתו, יהיה טוב בזה ובבא, ואשר המחכה לו, כי לא עולתה בו והכל בחסד ורחמים גדולים.

מאמר תקמ״ו

ויאמר ה׳ אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי (במדבר כא:ח)

דברנו פ׳ חוקת הענין של הרמב״ן, שכתב גבי נחש הנחושת יעויי״ש, והיוצא מדבריו כי הנשוך מכלב שוטה מחמת חוזק הציור מפחד הכלב שנשכו ונצטייר בנפשו דמות כלב, ולכן בדקו הרופאים ומצאו בהשתן שלו דמות כלבים קטנים הרבה מאד, ואם יסונן במסננה לא ישאר כלום, אך בהמים המסוננים שוב יתראה דמות הכלבים הנ״ל. ונראה מזה ענין נפלא מאד בכחות הנפש, כי הוא מאד בפועל מחשבה עמוקה בנפש, בורא כמעט בריה חדשה בגוף, ג״כ כדמות הכלבים הנ״ל, הנראה לעין הגשמי, וכ״ז שהציורים ודמותים הנ״ל חקוק באדם הוא בסכנה גדולה לזכור לפניו שם כלב, ומכ״ש מראה כלב, וכמו שמחשבה איומה ורעה מוליד בנפש וממנה בגוף ציורים רעים בדמותם, הנ״ל, לסכן נפשו, כן ציור הטוב עמוק מוליד בנפש ציורים טובים, ודמותים משמחים האדם, וכמה קרוב עפ״ז לצייר אמונת חז״ל שאומרין, (אבות ד י״ג) ״עשה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד״, פי׳ נברא כח רוחני באדם מכל מצוה ומצוה, ומה גם מכל מחשבה ומחשבה הבאה מעומק הנפש תצייר בנפש כח רוחני משמחה של מצוה, ולהיפוך ח״ו ממחשבה רעה שהאדם חושב בעבירה, ומכ״ש בעומק הנפש בתאור עמוקה תצטייר בנפש כח הרע כדמות הכלב הנ״ל, או דמויות רוחניים מזיקים אחרים מבהמות או עופות או שרצים ורמשים ר״ל, אשר מקורם למעלה ברוחניות מקור רע, ואותו מקור הרע השייך לעבירה שעשה, או חשב ונצטייר אותו מקור הרע בנפשו כדמות הכלב הנ״ל, שכתבנו, הם הם מלאכי חבלה הרודפים את האדם עד חרמה, (משלי יז:י) ״אך מרי יבקש רע״ פי׳ מבקש בעומק המחשבה ״ומלאך אכזרי ישולח בו״ להענישו ולרדפו עד חרמה ר״ל, ועתה נבין יותר את ארס הלה״ר אשר דברנו מהרמב״ן ז״ל שמוליד באדם עד שעפרו שצועד עליו מזיק לו והבל פיו מזיק, כמבואר שם, והכל מצויר הנחש שהוא שייך ללה״ר. כאז״ל (ערכין טו) מתקבצות אצל נחש וכו׳, ומריבוי הנחשים הנבראים בתוכו יתרבה ארסי הנחשים בתוכו, והם הם מלאכי חבלה לרוב מאד ר״ל, מכל עבירה ועבירה, וממחשבות שמחשב בהנה, ולכן אז״ל (יומא כט) קשה הרהורי עבירה מעבירה עצמה, פי׳ כי הרהורים באים בעומק הנפש ר״ל, ומציירים ונבראים מלאכי חבלה ר״ל הנ״ל, לרוב בנפש, ולהיפוך הטוב שעושה בכוונה גדולה מציירים ונבראים בנפש מלאכי קדש המשמחים ומטיבים עם האדם, ולכן דברנו מה שבחרו האמוראים כל אחד ענין פרטי להזהר בה הרבה (שבת קיח) תיתי לי תיתי לי שבת במסכת שבת שם, היינו כי הטוב טוב לאדם לקבל כל התורה בשמחה עצומה בעומק הנפש כנ״ל, אך מי יכול לשער בנפשו כח מוכשר לזה, ע״כ בחרו פרטים, ואמרנו כי כל דבר צריך להיות בגדר טוב למשל: אחד מצטער שחסר מלה אחת בתפלתו שלא בכוונה, ואחד שמח על שכיוון מלה אחת בתפלתו, רחוקים הם זמ״ז כרחוק מזרח ממערב, עכ״ז בגדר אחד הם, זה רוצה וזה רוצה, משא״כ מי שלא מצטער כלל, אינו בגדרו, כן בזה האדם השלם מצייר בנפשו שמחה עמוקה, לבקש בכל לב כל התורה כולה, לכה״פ מי שמבקש פרט אחד בכל לבו, עומד בגדר המעלה הזאת, ולזאת דברנו שידבק האדם מחשבתו לכה״פ במעלה כוללת הרבה ענינים, כמו סדר או הטבה, וזה נורא מאד. קצרנו.

מאמר תקמ״ז

באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם וממדבר מתנה (במדבר כא:יח)

הנה מה שעלה מהמסתעף שם כי עיקר מעלת האדם מחביבותו לחכמה, וכמה הוא מוסר גופו ונפשו עליה בעמל והשתדלות להשיגה, ולהכניעה א״ע בשבילה להיות לכתות ועבד לבעלי החכמה למען יתלמד מהם, זה אות שהוא מחבב חכמה, ואחרי כי הוא מחבב חכמה, אות כי יש לו יד ושם בחכמה להבין נעימות החכמה, והוא ית׳ (דניאל ב:כא) ״יהיב חכמחא לחכימין״, והנה מצינו עוד חז״ל (במדבר כא:יח) ״ממדבר מתנה״ אם אדם משים עצמו הפקר כמדבר וכו׳ התורה ניתנה לו מתנה (נדרים נה), הרי כדברנו דהעיקר החביבות של חכמה להפקיר עצמו עליה, ואז נותנין לו החכמה במתנה שכר בשביל עמלו ומסירת נפשו עליה בגופו ונפשו ומאודו עליה, וע״כ אז״ל (דברים ל:יב) ״לא בשמים היא״ (ערובין נה) מי שמגיס דעתו עליה אינו מחבבה ולא מעבר לים אינה מצויה לא בתגרנים ולא בסחרנים, פי׳ שהם מחבבים ממון יותר מדי, וא״א לחבב ממון יותר מדי לחבב חכמה, כי זה כמו אש ומים בכלי אחד, ויש לנו עוד מאמר נפלא מסייע לזה כי החכמה היא רק מתנה מאתו ית׳ בעבור חביבות החכמה, ומי שאינו מחבב אין נותנים לו מן השמים חכמה, ומעתה יצא לנו כי מי שאינו מחבב בעמל והשתדלות בגופו ונפשו ומאודו, דבר ברור הוא לנו כי ניעור וריק הוא מחכמה ר״ל, (נדרים מא) ״דא לא קנית מה קנית״, החונן יחננו להיות מחבבים חכמה בגופו ונפשו ומאודו, ואז נדע כי חיים אנו, כי היא חייך כתיב.

מאמר תקמ״ח[15]

על כן יאמרו המשלים באו חשבון וגו׳ כי אש יצאה מחשבן וגו׳ (במדבר כא:כז-כח)

לבני יקירי נ״ז נ״י כאור שבעת הפנים.

בזה השבוע יום ב׳ שלחתי לך מאמר, מן הסתם יבוא לידך, ושם כתבתי לך כי יש לי ענין נפלא להודיעך, ובין כך אכתוב לך, מה שיש להתפעל הרבה, מן האדם אשר הוא בעל שכל נפלא, ויודע בחובו כי דרך הצדק הוא דרך ישרה לאדם, ועכ״ז אין לו דעה על עצמו, לכבוש תאותו ורצונו, אשר לפי הנראה, אין להאמין זאת, כי הלא זאת דעת ילד קטן, ואנו רואים כי הוא בעל שכל גדול, ואין זה, אלא שאין לו עוד, דעה על עצמו להתנהג כפי ישרו, וזה פלא מפליאות הבריאה, ואין איש שם על לב, להשתומם מזה. וזהו אז״ל ״יודעים רשעים שדרכם למיתה כו׳״ (שבת לא:), וכמה יגדל יגונו אחר המות, האיך השפיל דעתו הרמה כנער קטן, שלא לכבוש רצונו, אף גם בדברים שנפשו של אדם קצה בהם, והוא בעצמו מבין שדרך התורה ישרה.

והנה הסבה לזה, כי מתחילה לא היה נזהר בדברים קלים, והמה מחזקים כח התאוה, ואין ביכלתו לכבוש אותה. וזהו ״למען ספות הרוה את הצמאה״, (דברים כט:יח) שפי׳ הרמב״ן ז״ל: ״רוה״ — מה שקל לו לכובשה, ו״צמאה״ — מה שקשה לו לכבוש. והנה הקלים נוחים לכבוש, וע״כ נתפש עליהם יותר. וכן מצינו בשבת נ״ו: ״ויטו אחרי הבצע״, הלשון ״ויטו״ נראה, כאלו לא עשו דבר רק אהבת הממון, והנה אמרו שם: ר״ע אומר קופה יתרה של מעשר נטלו בזרוע״ ופירש״י ״יותר מן הראוי״ ולמה אמר הכתוב ״ויטו אחרי הבצע״ כאילו לא עשו דבר רק אהבת הבצע? אבל לפי דברינו ניחא, כי נתפסו על ההתחלה, בשעה שהיה נוחה לכבוש, היה להם לכבוש, שלא יבואו לקשה לכבוש, עד שאין לו שום דעה על עצמו, והוא כחומר ביד היוצר לתאותו - ״לשדה נעבד״ (קהלת ה:ח). והנה בשעה שנקל לכבוש העונש יותר חמור, ״ועבירה גוררת עבירה״ (אבות ד), ע״כ תפס הכתוב ההתחלה הקלה, וכמו ב״סחור סחור״ — ״כי שמעת לקול אשתך״, וזהו ״אם משים עצמו כעיר זה שמהלך אחר שיחה נאה מה כתיב אחריו ״כי אש יצאה מחשבון וגו׳״ (בב״ב עח:) פי׳ שיחה נאה אין איסור כ״כ, לכאורה, אבל עונשו חמור כי זה הכנה לבל יוכל לכבוש תאותו גם באיסור, וזהו ״מה כתיב אחריו״ פי׳ מה אחריתו של מהלך אחר שיחה נאה. וכ״ז נפלא מאד למבין. וכמה מתאים זה עם דברינו בשבת העבר, סוף אחרי מות: ״ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבת וגו׳״, פי׳ חוק — בלי טעם, ואם היה דבר נאה ונחמד, גם בלי טעם יש לאדם הנאה מזה, אבל אם גם בלי טעם וגם תועבה, זה דבר פלא, וכל זה באה להם, בשביל דברים קלים שלא נשמרו בהם בראשונה, בשביל שיחה נאה, ונגזר מזה גם לעשות תועבות. וכ״ז אנו רואים בזמנינו. מתחילה עושה דברים ערבים בהיתר, כשיחה נאה, ואח״כ בא לערב באיסור, עד שבא לתועבות, אכילת שקצים ורמשים שנפשו של אדם קצה בהן, ואחרי המות יגונו מרובה ע״ז מאד, ומכ״ש לבעל שכל גדול, איך היה לילד קטן שאין לו שום דעה על עצמו, ולבד עונשו המרובה, עונש החרטה דיו.

ע״כ מה אומנתו של אדם, ירחיק עצמו מהנאות שיחה נאה, תאות וחמדות בעודם נוחים לכבוש וטוב לו.

המאמר כתבתי בעת שהיה קשה לי, כנראה מהכתב, אך לא רציתי לאחרו, כי מעשה רב, ומתוך מכתבך יש לך להתלמד להתבונן בו, ויאיר לך סלה, מאתי מברכך בכל טוב סלה ש״ז.

היום יום ד׳ אוסיף מעט. כמה מובן עפי״ז אז״ל סוף במה בהמה נ״ו: ״ואחד בדורנו והוא נתן דצוציתא״. כי אנו רואים כמה גדולי ישראל, כירבעם וכדומה לו, כיון שלא שמרו הראשית, והלכו אחרי שיחה נאה בהיתר, עבירה גוררת עבירה, עד שנעשו חוטאים בהמיים, לעשות חוקות בלי טעם, וגם תועבה, כאחד הילדים שאין דעתו שולטת עליו; כאמרם ״מה כתיב אחריו״ — אחד שיחה נאה יבוא לתועבות בלי יוכל לחשוב כלל. וזהו — ״כי אש יצאה מחשבון ממחשבין, ותאכל את שאין מחשבין״, פי׳ ששוב אין ביכולתם לחשוב כלל, רק כילד קטן שאין לו חשבון בפעולותיו, אף אם בעל שכל הוא.

והנה נתן דצוציתא היה גבור עריץ כ״כ, עד שהיה ביכלתו בשעת עבירה שבא לידו בפועל, לכבוש רצונו בגבורה עזה, נגד גבורת הטבע הגשמי והרוחני, לא להפליא הוא אם כן כי אור היה דולק על ראשו, וכמבואר באריכות לרבינו נסים גאון ז״ל.

היוצא מדברינו, כמה נואלו האנשים הנמשכים אחרי ההנאות, היינו שיחה נאה, מושכים עליהם חוטא בהמיי, בל יוכלו לכבוש רצונם כלל וכלל, ולבסוף באיסור, ולבסוף בתועבות, פי׳ נגד רגש אנושי, כי אין להם חשבון כלל, כילד קטן כנ״ל, והנה יוסף הצדיק כיון שהיה מסלסל בשערו מעט, ובלי ספק היה לשם שמים כענין שאז״ל ת״ח שנמצא רבב על בגדו (שבת קיד.) אבל מהסתם היה כחוט השערה יותר מהצורך, ופוק חזי איך היה תומ״י בסכנה גדולה שרצה היצר להמשיכו באיסור, ורק צדקתו המרובה גרמה לו שנעל הדלת בפני היצר, אבל מה יעשו אזובי הקיר שאין להם דעת וגבורה לעשות מלחמה חזקה ביצרם, נופלים לאט לאט בידו ואין להם שוב שום חשבון כנ״ל — את שאינן מחשבין. וכנראה כי לא יניח להם כלל לעסק המוסר אשר עיקר עסק המוסר הוא החשבון ואז טוב לו. סוף דבר נמצינו למדים כי הפרט מקבלת יוהכ״פ פרט ה׳ לקבוע איזה זמן שתעשה המחשבה רושם עליו למעשה זה עיקר גדול לכל התורה כולה וזה כל האדם. תהלה כי יצאו הדברים לאור, ואם זה המכתב ח״ו לא יעשה רושם על הא״ת אין כדאי לישא ויתן עמהם, אבל אקוה אם אבן הוא נימוח, ועפי״ז צריך כל אדם לעיין תמיד דברי הרמב״ן ריש פ׳ קדושים תהיו.

מאמר תקמ״ט

מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״אין עוד מלבדו״

יקרתך לנכון הגיעני. כמדומה לי, יש לך ספר הקדוש ״דעת תבונות״ של אדמו״ר הגאון החסיד רמ״ח לוצאטו ז״ל, אבל הנראה כי לא תדע אותו מאומה, כי אני כבר ידעתי זאת מספר הנ״ל, ורק שם מפוזר הדברים, כפי הנדרש להסברת כלל ספרו — האור גנוז, וכאן ביחוד למטרה הזאת.

כי הנראה לאדם, כי יכולת לו, ואין יכולת לו — בלי רצון ה׳, וכבר אמרנו כ״פ, כי האדם נדמה לו, כאלו עובר על רצונו של מקום, והאמת כי לא יוכל לעבור על רצונו, רק לגמול לנפשו רעה יוכל. כנאמר: ״קול רנה וישועה וגו׳ ימין ה׳ עושה חיל״. מה זה הכפל? הענין כך. ״ימין ה׳ עושה חיל״ גם עתה בהסתר, והראיה, ״ימין ה׳ רוממה״ — הלא גם עתה רוממה, ובהכרח, כי גם עתה ״עושה חיל״, רק עתה בהסתר.

ויפה נתפעלת מזה, כי הלא דבר זה בלבד יוכל להפוך מחשבות אדם ותחבולותיו, אשר הוא מורגל בהם כמעט מיום הולדו, כי מטרת השעה משחקת להם היא תחבולותיו והשתדלויותיו.

ומזה נתברר סוד כמוס כי שוא ושקר בימינם, ורק למראה עינים ידמה להם כי הועילה, וכן היא המדה לעור עינים לטפשים. ומעתה איך יעלה על הדעת כי לעבור פי ה׳ והיא תצליח, ואם ידמה לו כי צלחה לו, אין זה רק כאחיזת עינים, ומי פתי יסור הנה לסבב נפשו רעה מר ממות, אשר לא ישוער ולא יעורך, בשביל הצלחת אחיזת עינים.

ודע בני, כי המשכיל על דבר בעומק, יבין, כי ההשכלה הזאת היא עיקר השכלת החכם, אשר זכה לעצמו זך השכל ויפעתו, והדברים ארוכים. והכתוב מרמז זאת במלים קצרות: ״לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם״ — דייקא, ובן זומא הבין זאת, ואמר ״איזהו חכם הרואה את הנולד״.

ודע בני, כי כאשר נתבונן נמצא מקראות מפורשים בתורה כן, רק חסרה לנו הפשטת הצורות.

אחי יוסף בקשו לבטל החלום שלו, והנה סבב המסובב שהם בעצמם הוליכו אותו לקיום החלום, וסבב כי יאמר יהודה ״ידנו אל תהי בו לכו ונמכרנו לישמעאלים וגו׳״, ומזה נסתובב קיום החלום.

פרעה כאשר שמע כי הולכים להלן ואינם שבים מצרימה, התחיל לצעוק: ווי ווי — מלכים אשר לנו מס נותנים, שוב לא יתנו, בשמעם כי עבדינו ברחו מאתנו, ופיס לכל עמו לרדוף אחריהם, ושר של מצרים נסע עמהם, והוא לא ידע כי זהו עצה ממלך מלכי המלכים הקב״ה, לתת לעמו ישראל ביזת הים — ״תורי זהב״ ״עם נקודות הכסף״ — מביזת מצרים, לקיים הבטחתו לאברהם אע״ה ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״, עד שאז״ל בכורות ו׳: ״אין לך א׳ מישראל שלא היו לו שמונים חמורים לופים, פי׳ חזקים. עטונים מכספם וזהבם של מצרים״. וכן אנו אומרים בברכת המזון ״כי אם לידך המלאה הפתוחה הק׳ והרחבה״. והנה פרעה הלך לטובתו כנ״ל, אך לא ידע כי זה עצה בדרך הטבע לעורר לבו הרע לשכוח מה שהיה, כי צעקו ״כולנו מתים״. אך אז היו ישראל הגונים לראות סוף מעשה במחשבה תחלה, בדמיון שטות של אחיזת עינים.

קרח אמרו עליו במ״ר בזה״ל: ״אמרו חכמים קרח גדול היה ומטועני ארון הקדש היה״, ונפל בלבו ג״כ דמיון של שטות מאחיזת עינים כי ישבר מעשה ידיו של משה רבנו ע״ה, בהסיתו רבים מישראל לבטל התמנות שלו, אולי הוא יהיה כה״ג. היאומן כי יסופר, חכם גדול, בן בנו של קהת, בדור המדבר, תתעורנה עיניו במחלת אחיזת עינים כזאת, עם ר״נ ראשי סנהדראות. ראה בני, היאומן כי יסופר, אם לא היה בתורה מפורש, ולא עוד, אחרי ראותו בעיניו מיתת המרגלים, ואחרי הקצף הנורא על כל דור המדבר מבן עשרים שנה ומעלה, ראה, מה אחיזת עינים עושה על היותר גדול, לגרום רק רעה לעצמו, ורצון השם לא יעבור. והנה אז היו הגונים ונתגלה עונשם, ועתה א׳ מסתתר הוא, ונראה לאדם כאילו אהני מעשיה ורק המשכיל המקיף הסבובים, ישכיל על דבר ויבין.

ואשר התעוררתי מפרשת קרח, כי כל עיקר הנדרש מהאדם הרוצה להיטיב לעצמו הוא, להתרחק מן מה שאז״ל: (ב״ב ע״ח:) ״אם אדם עושה עצמו כעיר זה שמהלך אחרי שיחה נאה״ לפי הנראה במדרש כי גם חכם גדול כקרח נכשל בזה, כי איתא במדרש שם: ״נטל את אחיו אהרן וקשטו ככלה״, הרי כי אדם גדול כמוהו נזרקה בו שטות לפי שעה להלוך אחר שיחה נאה, ומה יעשו מלומדי שיחה נאה מילדותם, באין מעצור ח״ו, הרחמן יצילנו.

וכן האנשים הנקובים בשמותם בתורה ע״י משה רבנו ע״ה, מי סבב בכיה לדורות, וגלינו מארצנו ונתרחקנו בעו״ה מאתו ית׳, ונשתכחה בעו״הר תורה מכמה בני ישראל, ופרצה המינות בעולם ר״ל, הלא הכל שיחה, שאמרו ז״ל עליה, כי מחמת שידעו ששוב לא יהיו נשיאים, רק לזה לתור הארץ, גרמו להם ולכל ישראל כל המאורע שאירע. הרי כי הכל סובלים בשביל שיחה נאה. והדברים מפליאים כל לב מבין.

ולא לחנם התחילו ז״ל במאמר בבא בתרא: ״אם אדם עושה עצמו כעיר זה״ כו׳. הרי כי זה עיקר רשת היצר. הרחמן יצילנו ונזכה לקשט מדתנו על דרך התורה ורק בזה נצליח מעלה מעלה.

מאמר תש״נ

ויאמר ה׳ אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אתו וגו׳ (במדבר כא:לד)

קבלתי מכתבו הנעים לי, כי זכה להיות מבשר טוב, ולא מילתא זוטרתא היא, מבשר טוב, מעוג מלך הבשן שהיה מבשר לאברהם, ועוג הלא לרעה נתכוון כידוע (בר״ר מב), ועכ״ז משה רבנו היה מתירא ממנו, (נדה סא) בשביל זכות זה, עד שהוצרך לומר לו, (במדבר כא:לד) ״אל תירא אותו״, וכן יזכה לכלכל מקומו, בכדי שיוכל לנסוע לירושלים עיה״ק כרצון הנדיב יחיה, ויהיה זכות הרבים תלוי בו וישמח לבי, די יהיה על ידי ידידי נ״י וחתן אמי נ״י אל יפלא בעיניו על קיצורי הפעם, כי בעוה״ר קשה לי מאד הכתיבה ל״א, ומה שלא להיות כפוי טובה, דחקתי א״ע. יזכה לחיות חיי נחת ושמחה של אמת בגו״נ גם יחד.

מאמר תשנ״א

ויאמר ה׳ אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אתו וגו׳ (במדבר כא:לד)

ברש״י (במדבר כא:לד) גבי עוג כתב אל תירא אותו לפי שהיה ירא אותו בשכר ששמש אברהם עיי״ש, והנה מה היה שימושו בישר אותו על לוט ולרעה נתכוון כמו שכתבתי פעם, אבל בשבת העבר הארכתי בזה, מה שכר שמוש מעט מעט ולרעה כוונתו, המשמש לרבים וטובה כוונתו כמה שכרו מרובה מאד, נראה מזה שכר מצות כמה מרובה.

בלק

מאמר תשנ״א

וירא בלק בן צפור וגו׳ ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל וגו׳ ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא (במדבר כב: ב-ד)

וירא בלק וכו׳, דברנו כי דרך אגב למדה לנו התורה, את גודל תועלת מקשר הרבים, והחכם ביני׳ כראש על הגוף, וחכמת ראש תעוז על היד והרגל והבטן ג״כ, כן חכמת החכם המקושר עם אחרים תעוז על הסכלים המקושרים עמו, ע״כ הרואה זאת בשכלו נקל להיות לו מקושר עם זולתו חברים מקשיב, יען כי כיס א׳ יהיה לכולם, חכמת הרבים תעוז לכל יחיד ויחיד, וכל יחיד יחול עליו חכמת הרבים, ע״כ חבורה לצדיקים טוב מאד, וב׳ דברים מכריחים האדם להתחברות ורעות, אם הדעת כנ״ל, או ההכרח, כדומה, שיירא ההולכת במדבר, ע״כ (במדבר כב:ד) ״ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא״ פי׳ אף שאינו ראוי אבל דעתו וההכרחיותם הביאה להם להמליך עליה אותו, ודברנו דרכה של תורה תמיד דרך אגב תודיענו דברים נשגבים, וכן משנה (אבות ו:ד) ״כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו׳ ובתורה אתה עמל״, פי׳ תדע כי התורה אין לה מראית עין ניכט אנזעהעענדעס פיר׳ אויגע. פת במלח תאכל ממנה ומים במשורה תשתה ממנה, ועל הארץ תישן ממנה, וחיי צער תחי׳, שמא תאמר אחרי מיעוט התענוגים נותנת לך לא תצטרך לעמול, לא כן, ובתורה אתה צריך לעמול ביגיעה רבה ועמילות רב, וא״כ המראית עין שלה דל ורזה מאד שדופות קדים לא תואר ולא הדר, למי שלא טעם את צוף טעמה, אבל הטועם טעמה יראה כי זה הלא תואר ולא הדר למראה עין לכאורה, אבל למבין בה ימצא בה טעם והדר מתוק מדבש מהודר בכל מיני הדר ויופי, וזהו ״אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעוה״ז״ ג״כ כי תמצא בה אושר רב להתענג ולהתעדן ולהתפאר בה גם בעוה״ז, ושאל אחד, אם אתה עושה כן משמע לשון ציווי? והשבנו לו, אדרבה יותר טוב לפי דברנו, כי באמת אלה הדברים א״א לבאר בפה כאשר דברנו כי אי אפשר להסביר לאדם דבר שהוא יודע בשעה שאינו יודע אותה, ומכ״ש לאיש שאינו יודע בהסבר היותר גדול, ורק ע״י מעשה בפועל כפים, יראה ויבין, וכן בזה הכוונה, אי אפשר להסביר לך, איך יכול להיות בפת מלח וחיי צער וכו׳, חיים ערבים ועונג מאד, ורק ע״י פועל כפים תראה בחוש ואז תבין, וזהו ״אם אתה עושה כן״ דוקא במעשה, אז אשריך בעוה״ז וטוב לך. ונפלא.

מאמר תשנ״ג[16]

וירא בלק בן צפור וגו׳ ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל וגו׳ ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא (במדבר כב:ב-ד)

עסקנו באלה הימים להראות, כי הרבה דברים יש, אשר קודם הביאור נראה פשוט מאד, גם תינוק יודע זאת, ובאמת גם חכם, וכמעט גדול לא ידע זאת, כדומה: ״וירא בלק וגו׳ עד ובלק מלך למואב בעת ההיא״ הוקשה לי למה לא הקדים כי בלק מלך מואב?

ואמרנו כי יען שראו בו כי יש לו עינים לראות, ע״כ מנו אותו למלך. השומע ובפרט בעל שכל, ישתומם על הדברים מי לא ראה זאת? ובארנו כי הנה אם נרצה להגדיר גדר אדם וגדר בהמה נמצא, גדר אדם מבין מהממסובב על הסבה, ובהמה — המסובב יודעת, אבל לא את הסבה. והנה אנחנו רואים רוב האנשים רואים אילן יוצא מן הארץ, האם ילך מהמסובב להסבה, מה זאת סבת הגידול, הלא בארץ אין עצים. החכמים הלכו להסבה, וראו מזה טבעי האילנות, ונתחכמו בזה הרבה, אשר אצלנו זאת כנו נבואה, ובאמת הרבה חכמה נתן ה׳ באדם גם בלא נבואה, והראנו בי גם חז״ל עסקו בזה, ולפ״ז כולם ראו את נצחונם של ישראל, ונבהלו ונרעדו מהם, אבל לא בקשו סבת הדברים. בלק התחיל לילך אל הסבה מי הוא האנפירער שלהם, — מרע״ה, התחיל לדרוש מה כחו, והתחיל לחשוב מאין יודע לו כח שלו, התחיל לדרוש אנה מקומו שנתגדל, ונודע לו כי במדין היה והלך למדין לדרוש כחו ונודע לו כי בפי׳ והתישב לבקש אדם שג״כ יש לו כח כזה, ומצא את בלעם, לפלא כי כן אחז״ל: ״אבל באומות העולם קם כמוהו ומני בלעם״ (ספרי) מואב ראו כי חכם גדול הוא לבקש הסבה, מה גם דואג טוב הכלל, כשראו בו זאת, מנו אותו למלך ולכן כתיב אח״כ ובלק מלך וגו׳.

ובאמת מצאתי במדרש כי היה חכם גדול, עד שבלעם הלך אחריו כסומא, והוא היה בן בנו של לוט, אחרי הביאור תראו, כי ראיתו ראית חכם היה, חכם להרע.

וכן היום הראנו כזאת, הרבה מתנגדים יש על גראבין, למה? כי ראו שלא היה אחרית טוב לכמה בנים שיצאו משם, ואמרתי כי הם שוגים בזה. אטו מי שיבוא מהרופא הגדול שבעולם בווין וכדומה, ויבוא בריא אולם, ואח״כ חזר לחליו, ולא שמר מהאכילות שהרופא הזהיר לו מהם, יתלה החסרון בהרופא? הוא גרם לעצמו, שלא שמר אזהרת הרופא.

והראנו להפליא, כי דתן ואבירם נכשלו בטעות ההוא, מלה במלה, בקרח ט״ז ״המעט כי העליתנו וגו׳ כי תשתרר עלינו וגו׳ אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו וגו׳ העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה״ ופי, הראשונים העיני וגו׳ כסבור אתה שאלו האנשים אשר מתרעמים עליך, אין להם עינים לראות המכשול הזה, כי לא השלמת התנאי שלך, עי׳ ברבש״ם ובא״ע, ולכאורה הצדק אתם גלוי לכל כי לא קיים תנאו, אבל טעו בזה הדבר שדברנו, הלא לא נזהרו במאכלים רעים והוצרכו להקיא ההבטחה.

ראה בני יקירי, אנשים גדולים כמותם ומדור המדבר, טעו בדבר פשוט כזה, הרי כי להתחכם באמת צריך הכנות אחרות. ושלמה המלך ע״ה באר לנו בחכמת שלמה ״כי החכמה לא תנוח בלב רע״ ואינם רואים דבר לתכונתו ואינם בגדר ״שומע לנצח ידבר״, ע״כ הרוצה להתחכם יראה להיות במעלות ״שומע לנצח ידבר״.

הרחמן יתן לנו לב טוב שתנוח בנו החכמה.

המאמר הזה יקרא בשם הנאות לו: ״יהיב חכמתא לחכימין״. ואפשר בלי״נ ההמשך יבוא. בין כך חביב לי לכתוב מה שדברנו היום בטיולנו משמו של ר״ת, בספר הישר, שפתים יושק!

אנו רואים בעולם, כל הדברים הולכים אחר השורש, כשאנו רואים אילן מוציא תפוחים, אנו מבינים, בי בשרשו — תפוחים, אילן מוציא רמונים, אנו מבינים כי בשרשו — רמונים. אילן מוציא ענבים, שרשו — ענב, אילן מוציא קוצים ודרדרים, שרשו — קוץ ודרדר.

והנה כאשר נעיין בשורש האדם, נמצא כי שרשו — השם יתברך, כנאמר ״ויפח באפיו נשמת חיים״, וא״כ צריך להמצא בפרי׳, היינו — פעולותי׳, ממה שנמצא בהשורש, ולכן תשוקת החכמים להתחכם במהלך כוכבים ומזלות, כי הם שרשם מלמעלה, וימשיכו פעולתם מעליונים, ככל הדברים הנמשכים לשרשם, והכוכבים והמלאכים תשוקתם לעשות רצון קונם, כי הוא ית׳ — שרשם, ולכן האדם שנברא בצלם א׳, צריך להמצא בו כל תשוקתו לעשות רצון קונו, היינו עבודת אלוקים.

ומעתה עפי״ז יבחן האדם אל מה תשוקתו, אם למעלה — שרשו למעלה. ואם אל הדברים החומריים — שרשו, ר״ל, למטה. וימות כבהמה ח״ו.

ודברנו עוד כי חסד גדול עשה ה׳ עם האדם, לא כאילן. כי מה ששרשו תפוח אי אפשר לגדל רמון וכדומה, לא כן האדם, אם שרשו נתהווה קוצים ודרדרים, לא סגר בעדם דלתי תשובה, ויכול לשנות השורש.

אשרי אדם יעשה לו זאת. א״ד א׳ דוש״ט ומברכך בשורש נצח טוב לעד ולעולמי עולמים.

---------

היום יום ה׳ ט׳ לע׳.

ראה ב״י דברי ס״ה לר״ת ז״ל, הנם יכולים להפוך האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים בע״ה, והנך רואה כי כל הראשונים קלעו למטרה אחת, לכונן יראת ה׳ בטוב טעם, ולא סמכו על אמונתם הפשוטה, ואם כי אמונתם היתה רבה מאד בל״ז, וכן ישראל בגודל מעלתם, ונאמר עליהם גם במצרים מאמינים, בני מאמינים, עכ״ז אמרו ״רצוננו לראות מלכנו״ וד״ל.

יום ה׳ לט, לע׳.

לא אקמץ לשלוח המאמר אליך, דברים השייכים ל״שומע לנצח ידבר״, כי יסודו להיות בר סמכא.

מצאתי בענין הזה במ״ר רות על פסוק ״ותאמר שבי בתי״, רב הונא בשם ר׳ שמואל ב״ר יצחק, הצדיקים הן שלהן הן, ולאו שלהן לאו, שנאמר כי לא ישקוט האיש כי אם כלה הדבר היום. זכור נא מה שדברנו על זה הפסוק, כי האדם צריך להיות איש, שנוכל למסור לו ענין, ויש לסמוך עליו, והן הן הדברים, אתה נתפעלת אז מזה, ויפה נתפעלת, וזה דבר פלאי, היה כמוס אתי המדרש, להודיע לך משבועות.

עוד מצאתי במד״ר בלק על פסוק ויזבח בלק בקר וצאן, הצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה, כאברהם שנאמר ״ואקחה פת לחם״, ואח״כ ״מהרי שלש סאים״, ״ואל הבקר רץ אברהם״, ורשעים אומרים הרבה, ואפילו מעט אינם עושים. בלק אמר כי כבד אכבדך מאד. וכשבא לא שיגר לו אלא בקר וצאן אחת. התחיל בלעם חורק שיניו עלי׳, שהיה נפשו רחבה אמר כך שלח לי, מהר אני גותן מארה בנכסיו.

ראה בני, נביאים שלהם, חכמים שלהם, כמה מדות פתוחות היה בהם!

נוכל להבין להתבונן כמה מדת זו, רצוני בר־סמכא, גדול בעיני חכמים, עד שתפשו ומצאו בקרא לגנות בריה למען להועיל לגנות פחיתות האינו בר סמכא.

נזכה למדת בר סמכא ויקוים בנו ״שומע לנצח ידבר״.

מאמר תשנ״ד

סיום המאמר

אז״ל ״מה שעשתה חכמה העטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה״ (ירושלמי שבת א) זה כמה אשר ראיתי המאמר הזה, נפלאתי מאד, וכמעט צער היה לי, יראת שמים תכלית כל השלמות, מה ה׳ א׳ שואל מעמך וגו׳ ״הן יראת ה׳ היא חכמה״ ובאו חז״ל וגרעו מעלת היראה, תכלית כל השלמות, מונחת בענוה בעקב, אתמהה!

אמרתי מי יחנני ויאיר עיני תוכן כונתם ז״ל, עברו עלי כמה שנים ולא ידעתי באר, עד שזה לא כבר בפרשה בלק, ראיתי עומק כוונתם ז״ל, התבוננתי כי אין ראוי באמת להקרא בשם ״חכם״, רק מי שהכשיר מדותיו, כי בלי כשרון המדות, גם מי שהתחכם אינו שלו ובידו, כי המדה המגונה תבוא ותעשוק ממנו חכמתו ברמיזה אחת, קלה שבקלות, מהמדות המגונות, די לחכימא (הנ״ל), ברמיזה קלה, לעשות ממנו מאה התחכמות ונמצא כי הוא אינו בעל החכמה, כי אט היה בעל על החכמה, למה האברים אינם סרים למשמעתו, כמו שסרים לכל רצונותיו, הידים עושים מה שיצום כח החפצי, הרגלים הולכים ברמז כח החפצי, העינים מבטם בפקודת כח החפצי, הלב חושב בחמדתו, למה שהוא אדון עליה והם משרתיו, משא״כ כח החפצי של ראובן אינו פקיד על אברי שמעון, ולכן לא ישמעו לו, הרי אות כי החכמה אינו שלו, ולכן לא ישמעו אבריו שלו לחכמתו (רק החכם שהחכמה שלו) ורמיזה קלה שלו מהמדות, דוחה מאה חכמות כי המה שלו, ואבריו שומעים לרמיזת כח החפצי, שהוא בעל שלהם. והראיות ההמה יתנו עדיהן ויצדקו כי כן הוא האמת. והא למה זה דומה למה ששמעתי מעשה באיש אחד שמע עלי׳ שהוא איש חסר־דעה ומשוגע, והלך לבודקו ולדבר אתו, ושמע ממנו כי ידבר בהשכל ודעת, ואח״כ בקש אותו החסר־דעה לבוא אל ביתו להשתעשע עמו, והלך עמו, כשבא לביתו התחיל לחנקו ולהשליכו החוצה ע״י החלון, אמר לו מה זאת? השיב לו! מען גייט ביי א איש משוגע, אז ראה כי האמת מה ששמע עליו כי איש משוגע הוא.

להשתומם ולהתפעל איך זר מהרבה אנשים הפשטת הצורה. הלא החכם הנ״ל, שאנו עוסקים בו, כי מעשיו אינם מתאימים עם חכמתו, ומעשיו סותרין דבריו, הלא ממש דומה להמשוגע הנ״ל, ואיך טח עיני׳ לקרוא איש משוגע כזה — חכם? הלא מפורסם היה הנ״ל למשוגע, יען כי נמצא בו לפעמים משוגעת אות הוא כי שכלו אינו בריא, ואיך לא יבינו כי מי שמעשיו אינם מתאימים עם חכמתו, אות הוא, כי שכלו אינו בריא ומשוגע הוא.

בוא וראה, בלעם חכם גדול היה באומות, עד שאז״ל עליו ״אבל באומות קם״, ואמר על עצמו, בלק כ״ג, ״מי מנה עפר יעקב וגו׳ ותהי אחריתי כמוהו״, ואח״כ הלך ויעץ לזנות בנות מואב, ואח״כ שלמו לו היהודים שכרו משלם ולא קפחוהו, וגם את בלעם הרגו בחרב, ואיה מות ישרים שלו שבקש על עצמו? ואהי האחרית הטוב שבקש על עצמו? הרי זה ממש דומה להמשוגע הנ״ל שהבאתי למעלה. הוא עצמו אמר ״ויודע דעת עליון״, ואח״כ כשרמזה לו מדת חמדת הממון שלו, אולי ישיג בעבור קללתו שחשב, נשתגע ואמר, אחרי כי יש עת שהשם אינו יודע, ויכיר השעה ויקלל, כמו שכתב רש״י ז״ל על הפסוק מי האנשים האלה עיי״ש, היש שטות גדול יותר מזה?! אף למי שיודע מעט באלקות, הלא ישתומם מה ראה בלעם הרשע שטות כזאת?! האיך נופל, ח״ו, שנוי אלי׳ יתברך.

ועוד הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט. וכמו שידעת, בנ״י, דברי העיקרים ע״ז, כי קשה לי להאריך. ועוד שטות בתוך שטות, אם יש עת שאינו הכל גלוי ח״ו, א״כ מאין ידע באותו עת גופו, כי באו האנשים אליו, הרי גלוי הדבר שדברנו שהוא היה כמו המעשה שהבאתי למעלה, ובשעה שרמזה לו חמדת הממון, התחיל לחשוב ולעשות מעשי משוגעת כאחד המשוגעים, ואיה חכמתו, הרי לאות שאינו שלו, ושכלו אינו בריא, ועין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה — הנה שלו, וכאשר ירמזון אליו חכמתו תתבלע, ועצתו תסכל כאחד השוטים, וכאשר ינוחו בו מדותיו ולא ירמזון אלי׳, אז יודע הרבה ומבקש מות ישרים ואחרית כמוהם, הרי כי היה לו יראת שמים אז, ואמר ג״כ כי לא אוכל וגו׳, אבל רוח גבוה שלו, שללה בכל שעה ושעה היראה והדעת ממנו; משא״כ חכמי ישראל ״כי אתם המעט״ (דברים ז:ז) ואמרו ז״ל (רש״י שם) שמקטינים עצמם לפני׳, פי׳, כי היה לעצמם תמיד ערך חכמה עצמה, והם כאפס ואין נגדה. ועוד היו חושבים תמיד, אם כי הם חכמים נגד אחרים, אבל אינה שלהם, רק של מי שהחכמה שלו, ומשפיע להם תמיד מחכמתו, כי זה כל מעלת האדם היותר גדול, מבין יותר האיך שהוא מושפע בכל רגע מאתו ית׳ בכל אשר לו, גופו ונפשו כללי׳ ופרטי׳.

זה לשון מדרש ואתחנן על פסוק: ״כי ה׳ הוא האלקים״, יתרו נתן ממש בע״ז שנאמר עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלקים, פי׳ המפרש משמע הם גדולים, אבל הוא גדול מהם, נעמן כו׳ רחב כו׳. משה שמו אף בחללו של עולם שנאמר אין עוד אף בחללו של עולם. פי׳ הדברים נראים כך, אין כונתם ז״ל על יתרו שנתן באמת ממש לע״ז, אבל לא הגיע כ״כ חכמתו להבין כמו המלאכים אשר מרגישים, כי כל רוחב ידיעתם הוא השפעתו ית׳ עליהם והם כאין בעיניהם, כי כל מה שתתרבה ידיעתם, תיכף מבינים כי היא השפעה מאתו ית׳ ומכירים יותר גדלו וטובו, כשא״כ יתרו לא הגיע למדרגה זו להרגשה ההיא הנעלה מאד כמלאכי מעלה, מרע״ה הגיע למדרגה זו, בלעם הרשע היה אומר כחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה, וכמו כן בחכמה יש טעות הזה בטבע המגונה באדם, רק חכמי ישראל ברוב שרעפם בשפלות האדם, ובעזר השם, באו למדרגת מלאך, ונצולו מטבע של כחי ועוצם ידי, בלעם הרשע, בגסות רוחו, לא היה חושב בשפלות האדם, ונשאר בטבע כחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה, ונמצא כי הגסות היא שלו, והחכמה שלו נשארה מעל ולא לו, כמבואר למעלה ונשאר שכלו אינו בריא ולפרקים היה כאיש משתגע. וזהו כוונתם ז״ל: ״מה שעשתה החכמה עטרה לראשה״, פי׳, אחרי החכמה יבין גדולת השי״ת ויראתו ויירא ממנו, אבל רק בעת שלא ירמוז לו גסותו, וחמדת הממון וכהנה, ואז נסרחה חכמתו, כמו בלעם הרשע, משא״כ מי שעמל לקנות ענוה, אז יוכל לבוא לחכמת היראה בקנין שלו, כי המדות מגונות לא ישללו ממנו ידיעתו ויראתו, וכל עוד שתגדל חכמתו — תגדל יראתו, כי הוא מבין יותר כי היא השפעה מאתו יתברך, נמצא כי תיכף כשנכנס בענוה קנה חכמה, כי החכמה נעשה שלו. וכיון שבאת חכמה באה יראה. וכל עוד שיגדל בו מדת ענוה יגדל חכמתו ויראתו גם יחד. וזהו ״עשתה ענוה עקב לסוליתה״, פי׳, כי ע״י ענוה נקנה לו תיכף החכמה והיראה. וזהו יהיב חכמחא לחכימין, פי׳, מי שמבין כי היא נדבה וחסד מאתו יתב׳ השפעה, וכל שמוסיף חכמה מוסיף הכנעה. וזה כפתור ופרח.

היוצא מהמאמר יהיב חכמתא לחכימין, כי כל עיקר התורה, תלוי במדות כי כל היראה תלויה בענוה, כי כפי מה שהוא מחזיק את עצמו בעל על גופו, ככה תחסר לו הידיעה כי ״אין עוד מלבדו״ כתיב, ממש הכל כאפס ואין, כל מה שבעולם ובאדם, חכמתו וידיעתו, גופו ונפשו, מחשבותיו ותחבולותיו, הכל השפעה מאתו ית׳ לכל בריותיו אשר ברא, והאדם נברא בכח להבין כמו מלאך, אבל לא בפועל, וכל מה שחסרה לו הידיעה הזאת, מחוסר הוא עדיין בחכמת היראה בשלמות, ולא עוד מי לנו גדול מיתרו, והיה חסר לו עדיין חכמה זו בשלמות, אמרו עליו במדרש שנתן ממש בע״ז, וזה מאמת ה״המשך מהשכל וידוע אותי״. וכפי חסרונו של אדם במדות, לעומת זה יחסר לו בידיעה זו, עד שאמז״ל ״כל אדם שיש בו גסות הרוח כעובד ע״ז ור״י אמר ככופר בעיקר״ (סוטה ד:) הכל מטעם הנ״ל שכלפי זה יחסר לו בידיעת ״אין עוד מלבדו״ כתיב וזהו ע״ז.

ומעתה נקל להבין כי יסוד התורה מדות, כי אז יבין ״אין עוד מלבדו״ כתיב ויראתו שלמה. ויראה היא תכלית הכל.

ועפי״ז מבורר היטב כי אין אדם נקרא חכם, רק בהיותו בעל מדות טובות, ואז תנוח החכמה אצלו, ויבין דבר לאשורו, ויסבב כל דבר להמסבב הסבות, ומשפיע לכל אחד השפעה כפי חלקו אשר חלק לו ולא יותר, ולא ישתבש לומר כחי ועוצם ידי עשה לי החיל, כמו שנשתגע חכם העמים בלעם הרשע בגסותו, זה לא כבר בקש שימות מות ישרים, ואח״כ הלך ויעץ לאבד חמשה ועשרים אלף מישראל, ולולא פנחס עמד בפרץ, ח״ו מה היה, ואבד מדין, וגרם להכרית עמון ומואב מקהל ה׳ עד עולם. והכל בשביל כסף, ואיה היושר שלו שבקש מות ישרים, ולבסוף נתנו לו שכרו משלם והרגוהו בחרב, ואיה כספו, היש שוטה גדול מזה?! והכל בשביל גסותו וחמדתו נשללה ממנו חכמתו, ונעשה שוטה. היש לנו אות גדול יותר מזה. כי המדות הטובות, הנה מעמידות החכמה להכיר דבר לישרו ואמתו.

וכמה חיים דז״ל מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה כו׳, כי הלא אז דוקא יראה בחכמתו מה שראוי לראות, ויבין לכלכל הנהגתו ודרכו עפ״י החכמה והיראה.

סוף דבר אין לשבוע מהפלגת מאז״ל במלות האחדות האלו, ושפתים יושק!

ולהשתומם, כמה מתאים דברי המדרש על יתרו, להמאמר, המבאר דבריהם ז״ל ביומא, סיום ״השכל וידוע אותי״, ועוד יש לי ראיה ע״ז, ואין כעת להאריך.

מאמר תשנ״ה[17]

ויבא אלקים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה עמך וגו׳ (במדבר כב:ט)

יקרתך לנכון הניעני. שמחתי כי אתה מבין היטב כמה אני דורש טובתך בכל לבבי, טובה בהקיץ ולא בחלום, וטובת הנפש, היא היא הטובה בהקיץ ממש, ולא עוד, אלא שסוכ״ס היא טובת הגוף ג״כ, והדעת נותן כן, כי הגוף הוא גולם, צריך למנהל, והנפש היא מנהלת אותו כדרכה, בהשכלה וטוב לו. והדבר ידוע, כי הרצון אינו מבחין בין טוב לרע, ומי ישים מחסום לפיו, אם לא השכל, ומי שאינו מרגיל עצמו להשכיל על דבר ביגיעה, יוחלש כח שכלו לאט לאט, ק״ו מחוש שאין משתמשין בו, הלא יחלש, ומכ״ש שכל, ונשאר הגולם בלי מנהל, וכדי בזיון וקצף כל היום. ע״כ חובה רבה על האדם ליגע את שכלו בכל יום בקביעות עתים, בהסכם חזק, וטוב לו. ואל תאמר דבר פשוט הוא, אין זה פשוט כלל, והחכם הגדול שבאומות העולם נכשל בזה, היינו בלעם הרשע, כשאמר לו הקב״ה ״מי האנשים וגו׳״ (במדבר כב:ט) אמר יש עתים שאינו יודע כו׳ — כמוש״כ רש״י ז״ל, היאומן על חכם כזה, הלא ראה כי ידע שבאו אצלו, מה״ס יודע ג״כ למה באו? אבל הענין, כי החכמה לא תנוח בלב רע, וע״כ לא פעלה חכמתו הרבה על לבו הרע, עד כאחד מקטני הערך, להטעות כ״כ, ״צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם״, כפירש״י שם. ע״כ חובה נפלאה על האדם, להתלמד להחליש רצונו, וחכם גדול מאד יתקרא בזה, חכם גדול יותר מהחכם הגדול שבאומות, ודי להרחיב האדם לשבור רצונו.

המורם מזה, כי לבוא להצלחה עליונה, צריך לג׳ דברים: א׳ להתלמיד להשכיל על דבר ביגיעה, ב׳ הרגל המדות לטוב ועוד בה שלישי׳ והוא, כי אין לומר שחכם גדול שבאומות העולם לא ידע, כי קנין המדות טובות נצרך לקנית החכמה, כי זה דבר מפורסם בין הפילוסופים, אמנם חלק השלישי מעבודת האדם היה חסר להם, היינו ההשבה אל הלב, לעשות שותפות בין השכל לבין הלב, זה ידוע לנו עם ישראל מהכתוב: ״וידעת״ היינו הא׳ — וממילא נכלל בזה קנין המדות, כי בלא זה לא יעמוד על אמיתת החכמה, ״והשבות אל לבבך״ זו השלישית, לשתף השכל עם הלב, וכבר היה נראה לי ג״כ מספר המדות לאריסטו, שלא ידע זאת.

ולכן מצינו דבר נפלא בבלעם, הוא בעצמו אמר ״תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו״ (במדבר כג:י) — הרי שדאג לאחריתו, ואח״כ הלך ויעץ לבלק להכשילם בזנות בשביל ממון, האם לא ידע ששופט הכל יכול לשלם לו גמולו משלם. וכמו שהיה אחריתו ״ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב״ (שם לא:ח), ונשאר ממונו על קרן הצבי, ונפל כפגר מובס, נפל, אלא שההשבה לא ידע, ע״כ נשאר לו לב רע, והחכמה לא תנוח בלב רע, והלא אינה יכולה לעשות שותפות בלב רע, ונשאר הגולם בלי מנהל, ועושה כגולם. והוא הענין שאמרתי לך, על מ׳ רבב״ח ״האי גלא דמיטבע ספינתי׳ וכו׳״, וזהו כוונת דוד המלך ע״ה תהלים קלט ״פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה, אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח״, פי׳, פליאה נשגבה איך לא תשלוט הידיעה על האדם, וזה למעלה מן הטבע. והתורה הודיעה לנו; עם קדש זרע אברהם יצחק ויעקב, שצריך דוקא ההשבה אל הלב ״והשבות אל לבבך״, ובזה נבוא להצלחה עליונה בעזי״ת.

מאמר תשנ״ו

עוד בענין הנ״ל

מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״ברוב שרעפי בקרבי״.

אמנם העיקר מה שחפצי בזה כי יתפרסם שאחד מגבירי אשכנז הנכבדים, מחזיקים ידי בעלי המוסר, הנעלבים ואינם עולבים, ונוכל לקוות לפי דברי א׳... שיצא מ׳ מזה וזה חפצי ורצוני בזה, מאז נטפלתי בענין הלז, כי מדרך בני העולם הפשוטים להמשך אחרי מפעל העשירים, מה שהם מקרבים יתקרב בלבם, ומה שהם מרחיקים יתרחק מלבותם, כאילו הם מקיימים תבל ומלואה, ולא יפנו דעתם להכיר ולהשתדל לאהוב, מה שמלכו של עולם אהב סלה — ״יראת ה׳ היא אוצרו״ — וכפרש״י שבת ל״א, ולשנוא מה שהאדון העולם כולו שונא, כמו שיחה נאה המבואר אצלנו במקום אחר כי זהו שהקב״ה שונא, וכמו גסות הרוח עד כי מתועב ומשוקץ הוא בעיניו ית׳, הרחמן יעזרנו להנצל מזה. וכ״ז הוא רק מחסרון ידיעה בחיוב ההשתדלות בזה, דוקא ברוב העיון וההתחכמות, כל א׳ לפי ערכו. אילו היו עשירי ארץ יודעים חיוב ההשתדלות בקנית היראה פנימית, וההשתדלות בזכירת יום המות שיעשה רושם כמו בחוש, וההשתדלות לדאוג לאחריתם, כענין שנאמר ״לו חכמו ישכילו״, פי׳, היו מבקשים השכלות שונות, ״יבינו לאחריתם״, פי׳ לקרב האחרית ולדאוג על האחרית, באשר הוא סוף כל האדם.

ומצינו בתלמידי ר״א שאמר להם ר״א ״שוב יום אחד לפני מיתתך״, ״אמרו לו וכי אדם יודע באיזה יום ימות כו׳ עד כ״ש ישוב היום כו׳״ (שבת קנג.). והנה תלמידי ר״א היו גדולי התנאים כמו ר״י ור״ע, וכי הם לא ידעו ״והנה טוב מאד זה המות״, כי טוב הוא להכניע נפשות, כמאמר רבנו יונה ז״ל, אבל כל חדושו של ר״א היה לקרב זכרון יום המות לפניהם כל מאי דאפשר. ואם ר״א לתלמידיו היה מזרז בקרוב זכרון יום המות, אנן מה נעני אבתרי׳. אלו ידעו זאת אדירי ארץ, היו מתנדבים מהונם להרחיב הידיעה בעולם הקצר הכלה ונפסד, לקנות קנין עולמי, חיים נצחיים, לעד ולעולמי עולמים.

אשרי המבין זאת. חסרה הידיעה הזאת בעולם, כי אינה נקנית זאת הידיעה באדם — אף כי יודע כ״ז, עכ״ז היא רק ידיעה, והידיעה לא תפעול למעשה — רק ע״י התקרבות לחוש, וזה אי אפשר רק ע״י רבוי השתדלות המחשבה בזה. כענין שנאמר ״ברוב שרעפי בקרבי תנחומיך ישעשעו נפשי״, פי׳, רבוי מחשבות שונות ורבוי הכמות, אז דוקא - ״תנחומיך ישעשעו״ וגו׳.

והנה זה מהדברים אשר האדם לא יבין, למה כן הוא, אטו בפחד של היזק ממון, או גוף, צריך ג״כ רבוי מחשבות להתרחק מההיזק? ובעניני הנפש, אף המאמין היותר גדול צריך רבוי המחשבות לקנותם קנין נפשי, וכולי האי ואולי, עד שר״א לתלמידיו, גדולי התנאים, חדש להם, לקרב זכרון יום המות, ״שמא ימות למחר״, ועם כ״ז לא אמר להם בפשוטו — שמא כו׳, אבל אמר להם באופן שיקבע בלבם זאת, ע״י התפעלות, כמובן מהמשל דברי ר״א.

ולדעתי אין ראיה יותר גדולה על אמונה מזה. הלא אנו רואים כי בעניני ממון יש לאדם מחשבות רחוקות, זקן בן מאה שנה דואג לאסוף הון, כאילו חי חיי נצח, כמאמר הזוהר ״בר נש אזיל בהאי עלמא וחשיב דדיליה היא תדיר וישתאר בגוה לדרי דרין״, וכ״ז נראה בחוש בכל העולם, ובעניני הנפש, אף היותר מאמין, צריך לקרב ע״י רבוי מחשבות — ״ברוב שרעפי״, עד שר״א לתלמידיו חדש להם, לקרב יום המיתה, עד שכמעט אינו מובן לנו, גדולי התנאים כמוהם יהיה נ״מ להם אם ימות לכמה שנים, או למחר, הלא סוף כל סוף יבוא לדין של מעלה, ואין מידו מציל, אלא ודאי שידע ר״א שהם צריכים לזו הידיעה, ואמר להם זה ע״י התפעלות, לא בפשוטו. וזהו מופת על אמונת שכר ועונש, כי בל״ז לא היה מקום לשכר ועונש. והוצרך לקבוע בו חלק שפלות למעלה משכל אנושי, למען יהיה מקום על שכר. וזהו שאנו אומרים ״בכל לבבך״ — ״בשני יצריך״, כי האדם המתבונן צריך לישר ולהצדיק עצמו, מיצרו הרע — מאין מצא קן אצלו כ״כ, אין זה אלא מעשי ה׳, לקבל שכר.

ומצינו בהחכם היותר גדול בבלעם, אשר אמז״ל עליו ״בישראל לא קם אבל באו״ה קם ומנו בלעם (ספרי), ואמר על עצמו ״תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו״, ותומ״י הלך ויעץ לבלק במעשה שטים, השנאוי בעיני ה׳, אהוב אצלו. היאומן כי יסופר זאת, והוא הנביא אשר אמר על עצמו ״יודע דעת עליון וגם מחזה ש׳ יחזה״ — יעוין ברמב״ן שם, אלא ודאי, היותר רואה בעולם, אלו לא הרבה ברוב שרעפים, ולא חשב הרבה מאד, שמא ימות למחר, כל חכמתו תתבלע, נגד מלאך הממונה ע״ז הוא. ורק ע״י רבוי המחשבות ״יגעת ומצאת תאמין״ כי ינצחנו, כענין שנאמר ״ואתה תמשול בו״.

מאמר תשנ״ז[18]

עוד בענין הנ״ל

״חכם ירא — שלא יאבד עוה״ב — וסר מרע״.

העולם סוברים כי הרשעים הם אוהבים עצמם, ע״כ עוסקים בתענוגי עוה״ז משא״כ הצדיקים אין להם אהבת עצמם כלל, ע״כ אין להם עסק בעוה״ז, והאמת אינו כן, רק אדרבה, אוהבי עוה״ז אינם יודעים כלל מאהבת עצמם, וה״ז דומה למה שכתב אריסטו: למה אנו רואים, כי מקבל הטובה אוהב את המשפיע הטובה, פחות מהמשפיע להמקבל הטובה? ואמר כי כל דבר הנאהב, לפי ערך הדבר הראוי לאהוב אותו עבור זה, ולכן העני אוהב את הנותן לפי ערך המתנה, משא״כ הנותן, אשר על ידי העני, מקבל הטובה, קנה מעלה, ע״כ אהבתו אליו יותר עזה. ככה בזה, מי שהוא אוהב עוה״ז לא יוכל להיות לו אהבת עצמו יותר מהטוב שעוה״ז נותן לו טובה, והנה עוה״ז כצל עובר, ובארנו, שהוא כמו רגע, העבר אין, והעתיד עדיין, ומה שהוא עתה כהרף עין, ואותו הרגע מלא כעס ומכאובים, ורהבם עמל ואון וגז חיש, משא״כ אהבת עוה״ב בלי תכלית, וע״כ אוהב את עצמו בלי תכלית, לדאוג שלא יאבד ח״ו עוה״ב, וכמו שמצינו (סנהדרין קא.) בר״ע שדאג על ר״א הגדול, שיצא בת־קול עליו מה לכם אצל ר״א שהלכה כמותו בכל מקום, והוא עצמו אמר על עצמו, כלום חסרתי מן התורה כולה, ועכ״ז דאג עליו ר״ע, שמא׳ ח״ו, אבד עולמו, בשביל שאין דובשנו מדביש כו׳ וכו׳, היש אהבת עצמו יותר מזה לחוש חששא רחוקה כזו. ואם ר״ע דאג כ״כ על רבו בחששא רחוקה כזו, כמה דאג על עצמו, כי בודאי היה מחזיק את רבו לצדיק גמור, ועל עצמו קיים כמו שאמז״ל אפילו כל העולם אומרים עליד צדיק אתה הוי בעיניר כרשע (נדה ל:).

והנה מצינו מקרא מלא על זה, בלעם הרשע אמר ״תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו״ (במדבר כג:י) ואח״כ הלך ופרץ גדר של עולם, מי החזיק לו בכנפי׳ שלא י׳ לו אחרית טוב, אבל הוא היה אוהב הטפל, פי׳, עוה״ז, ע״כ נאבד מן העולם, בלי עוה״ז ובלי עוה״ב, ותלמידיו של אאע״ה אוכלין בעוה״ז ונוחלין עוה״ב, אילו ידעו הפתאים טעם עוה״ב לא היו מחזיקים בטפל בשתי ידים, ולדחות מרגניתא דלית בה טימא לגמרי, אין שטות יותר גדול מזה!

וידוע כי כל הענינים בעולם תלוי בציור, מה שמצויר טובתו לפניו, אל זה רודף, ולכן אנו רואים, מי שאינו מורגל בעסקים רבים, עסק קטן — גדול בעיניו, אבל מי שיש לו עסק גדול מאד, העסק הקטן — כלא נחשב בעיניו, ויבוז את מי שעושה העסק הקטן לעסק גדול.

ויפה ציור לזה: יש מי שיביאו בק׳ על יומא דשוקא, על מסחר בצים, ארבעים או חמישים עשיריות לשבוע, והוא עסק גדול בעיניו ומוטרד בזה מאד, לישא וליתן עם המוכרים, וכהנה וכהנה דעתו ולבו על הבצים, והוא מבולבל מאד מזה העסק הדל, מי שהוא נוסע על השוק ב״ניזע״, אשר העסק יכיל בקרבו אלף אלפים או כפלים, והוא מוטרד ג״כ ביומא דשוקא, כשרואה את העוסק בביצים מוטרד מאד, יבוז אותו בלבו מאד מאד.

כ״כ חכמי יבנה בתלמוד ברכות (דף יז.) אמרו אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, פי׳, אני מלאכתי בעיר — לעצמי, והוא מלאכתו בשדה, פי׳ — למרמס שור וחמור, כי העסק כלה ונפסד, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כי לא ראה מעולם עסק יומא דשוקא של ניזנע, כך אין אני מתגדר במלאכתו בעסק הביצים ארבעים או חמישים עשיריות שלו, וממילא מובן כמה בוז בעיני העסק הדל שלו, וזוהי כונת חכמי יבנה, ולא כדומה זל״ז, הוא אינו מתגדר במלאכתי ואני איני מתגדר במלאכתו בדמיון.

והנה בלעם הרשע לא היה מצויר אצלו האחרית, כמו שמצויר לבעל העסק, אשר נסה לנסוע בניזנע מדי שנה בשנה, רק חמדת הממון וגסות הרוח היה מצויר אצלו הרבה, ולכן אחר שנסתלקה הנבואה ממנו, הלך ליקח שכר מבלק על עצתו, ולמדים אנחנו הכרח ציור האחרית.

ברייתא סנהדרין ק תניא ר״מ אומר במדה שאדם מודד מודדין לו, דכתיב בסאסאה בשלחה תריבנה, אמר ר׳ יהושע וכי אפשר לומר כן, אדם נותן מלא עומסו לעני בעוה״ז הקב״ה נותן לו מלא עומסו לעוה״ב והכתיב שמים בזרת תכן, ואתה אי אומר כן איזו היא מדה מדובה מדת טובה מרובה או מדת פורעניות. הוי אומר מדה טובה מרובה ממדת פורעניות, במדה טובה כתיב, ויצו שחקים ממעל, ודלתי שמים פתח, וימטר עליהם מן לאכול ובמדת פורעניות הוא אומר וארובות השמים נפתחו, במדת פורעניות כתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והי׳ דראון לכל בשר. והלא אדם מושיט אצבעו באור בעוה״ז מיד נכוה, אלא כשם שנותן הקב״ה כח ברשעים לקבל פורענותם, כך נותן הקב״ה כח בצדיקים לקבל טובתן.

ראה בני יקירי, לשון הזהב של הברייתא, ואיך לא יבוזו חכמי יבנה את מי שמלאכתו בשדה, פי׳, כלה ונפסד למרמס תנובות בריות השדה, עד שאמר ר׳ יהושע וכי אפשר לומר כן, (מי ימלל גבורות ה׳ ומי ימלל ג״כ תהלות תורתו הקדושה, עצמו מספר, אין העולם יכולים לקבל אף ברייתא זו בלבד, אם לא היה לנו מכל התלמוד, רק ברייתא זו בלבד, הלא אין העולם יכולים לקבל, עד שגם ר׳ יהושע לא היה יכול לקבל, ואמר וכי אפשר לומר כן), אדם נותן מלא עומסו לעני בעוה״ז, הקב״ה נותן מלא עומסו לעוה״ב, והכתיב שמים בזרת תכן, וכמה זרתים יש במלא עומסו, אתמהה!

והנה ידוע תפסת מועט תפסת, וזהו שכרו אפילו שלא בצער, וידוע מאמר תדב״א טוב דבר אחד בצער, ממאה פעמים שלא בצער, והצער ג״כ תפסת מועט תפסת, וא״כ בצער קטן, יותר ממאה עומסים של שמים בזרת תכן, וצער למעלה הימנו, יותר ממאה עומסים של למטה הימנו של שמים בזרת תכן, וכן עוד ועוד של צער, וכן כמה עומסים לעני הכל כנ״ל. וכן בקיום כל התורה, בקלות וחמורות, יותר שכר הרבה, מי יודע כמה. ושבת אחת ששקולה ככל התורה, תרי״ג מצות בכל פרט ופרט של שבת — אמור לי, ב״י, האם יכולים העולם לקבל, והלא ר׳ יהושע לא היה יכול לקבל, אלא שהשיבו לו תשובה נצחת ממקרא מלא, כשם כו׳ כך נותן הקב״ה כח בצדיקים לקבל שכרן, ולכן נתנו חכמי יבנה תהלה על חלקם הטוב, ור״ע דאג על רבו החביב לו כבבת עיבו, ומכ״ש על עצמו כנ״ל, זה המאמר ראוי לקרוא לו ״חכם ירא וסר מרע״, פי׳, ירא שלא יאבד עוה״ב.

ועתה אוסיף מעט ביאור בקצרה, עיין בתומר דבורה ח׳ יכבוש כו׳ כתב לא יקח שוחד של מצות כו׳, אפילו צדיק גמור ועשה עבירה אחת, דומה כאילו שרף את התורה עד שיקבל ענשו, ואח״כ יקבל שכר מצותיו, וזה חסד גדול כו׳ שאינו מנכה, מפני שהמצוות חשובות מאד ומתעלות עד לפני׳ יתברך, נמצא שאין ערך ודמיון עונש עבירה, אשר היא בגבול, והשכר בלי גבול עד לפניו ית׳, והאיך ינכה מצוה בעבירה עיי״ש.

ומעתה נוכל להבין שכר מצוה שפורחת ועולה עד לפניו ית׳, ומה עתה עוד מלא עומסו של הקב״ה, ומה יותר ממאה עומסים של הקב״ה, ועוד ועוד כנ״ל, ומה מצוה הנעשית בדעת האדם והשכלתו העיונית בחמאת העיון אין העולם יכולים לקבל, עצמו מפלאות.

ובענין זה דברנו אודות הפלאות של ר״ע, שהיה כ״כ אמיץ לב בגבורים, לומר לרבו, אשר אמר על עצמו כלום חיסרתי מן התורה כולה, ואמר קודם פטירתו על זרועותיו, שהם כס״ת שנגלל, שלא באו תלמידיו לשמשו, ולר״ע שלך קשה משלהם, וא״כ הרי ראינו גודל חכמתו של רבי אליעזר, והאיך לא בוש מלומר לרבו למדתנו רבינו, אין א׳ צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ולכן היה חושש לו שמא ח״ו קבל רבו עולמו, זהו גבורות מאד, ולהתפעל על אהבתו לרבו, לחוש בעדו כ״כ חששא רחוקה, ולראות במה דאג שמא אבד עולמו בשביל דברים קלים אשר יעשה הטוב ולא יחטא, יחטא לשון חסר כידוע, פי׳, יעשה טוב ולא יחסר מה בהטוב.

ובין כך דברנו בגדולת חז״ל כי הם היו תלמידי ריב״ז, ועוד איתא בב״מ (נט:) תנא אף גדול הי׳ כו׳, ואף ר״ג היה בא בספינה עמד עליו נחשול לטבעו. אמר כמדומה שאין זה אלא בשביל ר׳ אליעזר עמד על רגליו ואמר: רבש״ע גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא עשיתי זאת אלא לכבודך כו׳ נוראות להשתומם לעשות מעשים מפליאים כאלה ולהיות כ״כ בטהרה בלי שום חשש ושמץ פסול ח״ו, והראיה כי נח הים מזעפו, (ולכאורה הלא לפניו גלוי ולמה בא הנחשול, אלא שלא יקלו ח״ו בכבוד ר״א הגדול.).

והנה הם היו תלמידי ר׳ יוחנן בן זכאי, וריב״ז מתלמידיו הקטנים של הלל ע״ה, ויונתן בן עוזיאל, גדול בתלמידיו, עוף הפורח עליו כו׳, וריב״ז אמר על עצמו כי אם היו כל הרקיעים גויל. והימים דיו, והחרשים קולמוסים, לא יספיקו לכתוב תורה שקבלתי מרבותי, ולא חסרתי מהם כזבוב הטובל בים הגדול כו׳, והנה הלל ע״ה כשהיה לו שלש שאלות, הלך לבבל אצל רבותיו שמעיה ואבטליון, הרי החזיק עצמו כאינו יודע להוציא דין מהתורה, ושמעיה ואבטליון עוד לא היו מאנשי כנסת הגדולה, והנה מה היה עוד גבורות הנביאים ע״ה עד משה רבנו ע״ה. והנה כל גדולתם הכל מן התורה.

ומעתה נצייר נא, לו העיז אחד לפגוע בכבוד כל חכמי הצרפתים בעלי התוספות, ומה גם לפגוע בכבודם בפניהם, האם יספיקו כל העונשים הנמצאים בעולם, עונש לאיש הלזה, ונתבונן נא עוד, לו פגע ח״ו בכבוד כל התנאים והאמוראים, בר״ע, וחביריו, ור״א, וריב״ז, הלל ורבותיו, ומה גם אם יפגע בכבוד כל הנביאים כולם, האם יש ביכלתנו לחשוב עונש לאיש המשחת הלזה, הנגע עצמך כל הנביאים וכל החכמים כולם, כל חכמתם הכל מן התורה, ולגבי התורה כלא המה, ומעתה מה יהיה עם איש הפוגע בכבוד התורה עצמה, והעובר על צויי׳, והממרה את אזהרותיה, ואורייתא וקב״ה חד, הממרה פי ה׳ ית׳ ותורתו יום יום, וכמה פעמים ביום, מי יכילנו! אוי ואבוי!

הרחמן יעזרנו כי אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים.

מאמר תשנ״ח

עוד בענין הנ״ל

מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״טוב אחרית דבר מראשיתו״.

אור ליום ו׳ עש״ק פ׳ ״וירא ה׳ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה וגו׳״.

לידידי אשר אדרוש טובתו מאז אכירנו הרב מ... נ״י.

יקרתו לנכון הגיעני. נהניתי, כי ישא פרי, ויש לו חברים מקשיבים, תהלה.

והנה יקרת בנ״א המתלמדים זמ״ז, בהלכה של תורה ויראה גם יחד, באמת בלי פני׳ צדדית, גדולה מאד בעיני האדון ב״ה. ויש לנו מאמרים מיוחדים ע״ז. ועיקר הכל, להשתדל מאד שיהיה הראשית — טוב, וכמו שפירש ר״ע (קהל״ר ז:יח) על פסוק ״טוב אחרית דבר מראשיתו״, פי׳ אימתי האחרית טוב כשהראשית טוב, עד שאדם גדול כאלישע בן אבויה, והוא היה מד׳ שנכנסו לפרדס, ואעפי״כ, לבסוף יצא לתרבות רעה, כמבואר בחגיגה טו. ובתוס׳ שם ד״ה שובו, כי אחד אמר לר״מ שבשביל שראשיתו לא היה טוב, לכן לא הועיל לו כל גדולתו בתורה, ויצא לתרבות רעה לבסוף.

ומבואר שם בתוס׳ במה היה ראשיתו לא טוב: כי ביום מילתו קרא אביו אל הברית גדולי ישראל ״והי׳ עוסקים בתורה, ירדה אש מן השמים והקיפה אותן, אמר לון אבוי׳ אבא, מה באתם לשורף ביתי, א״ל ח״ו וכו׳, והי׳ הדברים שמחים כניתנתן מסיני לא באש נתנה, אמר הואיל וכך כח התורה, אם יתקיים הבן הזה, לתורה אני מפרישו, ולפי שלא היתה כונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו. ויעויין בתוס׳ שם.

הענין הזה מבהיל מאד למתבונן בו. כמה צריך האדם להזהר שיהא ראשיתו בכונה רצויה לשמים. הנה אדם גדול כאלישע, עשתה עליו רושם גדול כונת אביו שלא הי׳ רצוי׳, הלא אמר ״אם כך גדול כה התורה״, כששנים עוסקים בתורה בדורו יצתה אש כמו לששים רבוא בסיני, אין לאדם ללמוד בנו אומנות אחרת, רק תורה, ועכ״ז, עשתה מחשבת האב, שהוא רק שליח לשכור מלמד לבנו, רושם גדול כזה על בנו באחריתו, כמה רושם יעשה מחשבת מלמדו על המתלמד, אם ח״ו אינה טובה, ומכ״ש מחשבת האדם על עצמו, אם אינה טובה על אחת כמה וכמה. וע״ז לבי דואג עלי מאד, מי יאמר זכיתי, ולכן מצינו באבות במשנה פ״ה: ״כל שיש בו ג׳ דברים הללו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו וג׳ דברים אחרים הוא מתלמידיו של בלעם הרשע: עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אאע״ה, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין כו׳״.

(מאמר המסוגר: ידיעה גדולה ורחבה לבעלי מוסר המשכילים — אם בלתי משכילים לא יבינו, אבל משכיל אחד שקול כנגד כמה וכמה בלתי משכילים. הנה למה האריכה המשנה: ״כל מי שיש בו ג׳ דברים הללו הוא מתלמידיו של א״א וכל מי שיש בו ג׳ דברים אחרים הוא מתלמידיו של בלעם הרשע״, ולא פירש מה הם ג׳ דברים הללו, והיה לו לומר — כל מי שיש בו עין טובה וכו׳ וכו׳? ביאור המשנה כך הוא: כי מטבע האדם כששומע משל מה שאינו נוגע לעצמו, יתפעל ממנו, ואח״כ כששומע הנמשל שנוגע לו, תתקרר התפעלות המשל, ואנו מבינים כי בלי המשל, לא היה עושה הנמשל עליו רושם כלל וכלל, והנה כלל גדול במוסר לחפש איך להפעיל על נפש הבהמי, וכענין שאמרנו על פסוק במה אקדם (מיכה ל:ו), וע״כ כשרצה שיפעול על האדם יסוד הנ״ל, התחיל להסתיר הדברים ממנו, ואמר ״כל מי שיש בו ג׳ דברים הללו — מתלמידיו של א״א, וכל מי שיש בו ג׳ דברים אחרים — ולא הזכיר מה הם, הוא מתלמידיו של בלעם הרשע״, ותיכף יתעורר באדם תשוקה עזה לדעת, מה הם הג׳ דברים אשר בהם לבד, יתעלה מבירא עמיקתא לאיגרא רמה, ואת״כ כשרוצה ומשתוקק לדעת אותם, אז אומר לו עין טובה כו׳ וכו׳, ואם לא היה מדבר כך, לא היה עושה עלי׳ רושם כלל, אחרי שהאדם בטבעו — עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה, כל היום, כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו, וההרגל נעשה טבע שני, ומכש״כ הרגל עם טבע ראשון. ראו נא אחי, אהובי, כמה התחכמות צריך האדם, איך ללמוד מוסר, שיפעל על האדם. וכן בסיפא של המשנה: מה בין תלמידיו כו׳ כו׳, ולא כתב יחד עין טובה כו׳ — ונוחל עוה״ב, עין רעה כו׳ — ויורש גיהנם, הכל מטעם הנ״ל. ראו אחי כמה מוזר הידיעה הזאת, מהרבה בני אדם אף הלומדים מוסר, ולכן יש חכמה ע״ז, איך להפעיל על האדם מוסר, וגם החכם הגדול לוצאטו ז״ל, עשה חבור ע״ז, וזהו ענין השיר הידוע לגדולי חכמי ישראל, שהי׳ מחוכמים בזה. ועל זה האופן, דברנו פעם: ״לא יגעת ומצאת אל תאמין״ (מגילה ו:) אבל אם לא יגע, רק שמע מאחר, הלא מצא? ואמרנו — לא כן, אם שמע ולא יגע בהם, ביגיעת עיון של עצמו, אינו מבין כלל, עד שאמרנו: כל העולם כולם יודעים הכלל ״המפורסמות אינם צריכים ראיה״, ואמרנו, כי באמת אין מבין אותם, רק העמל איך אינם צריכים, וא״א לבאר זאת בכתב, אשר ע״כ מי שירצה שיפעול עליו מוסר למעשה, א״א רק שיחשוב אחרי למדו בספר בעיון, ואח״כ לחשוב בהם כאילו הוא ילדו ביגיעת עיונו.)

והנה המחשב בעומק עיונו, רואה, כי כל זמן שיש באדם ג׳ דברים הללו ומכ״ש רוח גבוה ותולדותיו הארורות — תאות הכבוד וסעיפי׳, א״א שיהיה הראשית טוב, וח״ו ר״ל האחרית לא טוב, ואלישע בן אבויה — מד׳ שנכנס לפרדס — יוכיח. אשר ע״כ חובה עלינו מוטלת לעשות הראשית טוב, ולא לחשוב אף על כבוד של מצוה, כמו ששמעתי מאדמו״ר ז״ל שאמר: ״כי יתחלף באדם הוא סבור שמתכון שיהיה קדוש השם, ובאמת כונתו לקדוש עצמו״ — עכ״ל אדמו״ר ז״ל. וזה עד לכל דבר.

והנה גדולה מזאת מצאנו. רחל היתה עיקר מחשבתו של יעקב אע״ה, וגם לבסוף: ״ויקרא לרחל וללאה״ (בראשית לא:ד), וגם ברות הקדימו רחל ללאה, וגם כתיב: ״רחל מבכה על בניה״ (ירמיה לא:יד), ועכ״ז מקרא מלא דבר הכתוב: ״וירא ה׳ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה״ (שם כט:לא) — מיותר הוא, כי אחרי שלא כתב את מי ילדה, ידענו שלא ילדה, ולמה נכתב, אלא להודיע יען כי היה לה כבוד יותר מלאה, שהיא היתה אהובה יותר אצל בחיר האבות, לכן ״ורחל עקרה״, אף שהיא היתה ראויה ודאי לפתוח רחמה, כנ״ל, ועכ״ז, כי שנואה לאה נפתח רחמה, ורחל עקרה. ראו אחי, מה כבוד עושה, אף שהיא לא השתדלה לכבוד, ואדרבא, מסרה סימנים לאחותה, עכ״ז נענשה כ״כ כמה שנים, אף שאין אנו מבינים מה היה לה לעשות, הרוצה ומכון להתכבד ולהיות בעל שם טוב, ר״ל, מה ענשו ומה אחרית יהיה ר״ל, אשר ע״כ ״בכל מי שיש בו ג׳ דברים״ הזכירו רק מדות, כי זה עיקר קיום התורה. א״ד ידידכם דוש״ט בזה ובבא סלה.

מאמר תשנ״ט[19]

ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאר את העם כי ברוך הוא וגו׳ (במדבר כב:יב)

לבני יקירי...

יקרתך מן א׳ חקת ו׳ לעשי׳, קבלתי לנכון, שמחתי כי קבלת כל מכתבי, ובפרט המאמר מרחב הזונה, מעט הכמות ורב האיכות, לדעתי ראוי לקרותו בשם הראוי לו והולמתו ״כשאני לעצמי מה אני״ ומחמת קושי הכתיבה אז, ובפרט במוצש״ק, ע״כ קצרתי אז במקום שיש להאריך הרבה וההתפעלות מזה — רם ונשגב מאד נעלה.

אלו לא זכתה רק להשיג ״בעל״ חכם גדול, אשר זכה לשם כ״כ בכל העולם, והעמיד חמה יום תמים, הנשמע כזאת, שכר גדול כזה! ומכש״כ איש אשר הקב״ה צוה למשה רבנו ע״ה, למסור לו התורה, ולתת גדולתו ליהושע ולא לבניו של משה רבנו ע״ה, והכניס את ישראל לארץ הנבחרת, וכבש ל״א מלכים, כגובה ארזים גבהם, הנשמע כזאת כי זונה מ׳ שנה תזכה לכל הגדולה ההיא! היאומן כי יסופר, נוראות נשתוממתי.

ולא די זאת אלא שזכתה ח׳ נביאים להעמיד בישראל, וחולדה הנביאה, הנשמע כזאת?! והכל למה? בשביל שהכירה אמונה בלב שלם, וידעה בדעת שלמה, כי ה׳ הוא הא׳, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת.

ראה מה זכתה בשביל זאת, ומה יכול להיות יותר, וכל ימי זנותה נהפכו הכל לזכותה גדולים בעלי תשובה כו׳, ולא עוד, בתיה בת פרעה שגדלה את משה רבנו ע״ה נישאת לכלב, ורחב נישאת ליהושע בן נון, אשר קבל התורה ממשה רבנו ע״ה, ומסרה ליהושע — אמרו.

אולי היה זה: כי היא סכנה בעצמה במלך יריחו להטעותו, ואולי יודע לו, ולא חששה לזה, רק למען הצל שלוחי עם ה׳ ישראל, לכן זכתה לכל הכבוד, ומזה נוכל להבין כמה גדול שכר הדואג בשביל כלל ישראל, ומיצר בצרתם ושמח בשמחתם, ובפרט המבואר במאמר ״עשה מצוה אחה אשרי׳ שהכריע א״ע וכל העולם כולו לכ״ז.

אשרי מי שמכון לזה תמיד כי יש לו שכר מכ״י, נורא מאד כ״ז!

וכאשר נתבונן בזה, נוכל לקרב אל הדעת, באופן אשר יפלא איך אינו מושרש זה היסוד אצל כל בן דת, הלא ידוע לנו בטבע המוטבע לכל אדם, למסור עצמו אצל מי שיודע יותר ממנו, כמו שאנו רואים כל בני אדם מוסרים עצמם לחכמי הרופאים, אף שאינם יודעים אם מובהקים כ״כ באומנתם, ולא עוד אלא שגם לרופא הדיוט, הנקרא חובש, באין רופא מומחה, ישמע לעצתו ג״כ, כי הלא הוא יודע יותר ממנו, כן מוטבע בכל אדם.

והנה עפי״ז אנחנו רואים, כי הקב״ה חובב כל מין אדם, כאמז״ל (אבות ג) חביב אדם שנברא כו׳ חביבין ישראל כו׳ חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם כו׳, הרי מבואר כי לכל האומות חבה יתירה נודעת, ומלת ״נודעת״ כבר בארנו שזה חבה יתירה, ואחר כ״ז חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום.

(אבאר מעט הפלגת הענינים האלה לפי יכלתי: הנה ידוע מה שכתב בעל העיקרים, כי כמו שהקב״ה בלי תכלית כן מדותיו בלי תכלית. ומעתה אם היה סתם רק חבה, הלא אנו יודעים שהחבה בלי תכלית כן מדותיו בלי תכלית. ומעתה נוכל להבין, מה מאד נתוסף במלת ״יתירה״, ומה במלת ״נודעת״, ומה במלת ״בנים״, ומה במלת ״יתירה״ ל״בנים״, ומה במלת ״נודעת״ ל״בנים״. התבוננו אחים במאמר המוסגר הזה. קצרה יד האדם היותר גדול להתבונן בזה. ומכ״ש לדל־דעה כמוני, אבל עצרה לא אוכל לעורר לכם רוב ההשתוממות מזה, מי לא יבין כי אם לא היה לנו בתורה רק המאמר הזה, כל הדיינו שבהגדה של פסח היה לנו לומר ע״ז המאמר, כי כללו בזה. ונבאר עתה מה כונו חז״ל בזה שכתבו כאן מלת ״מקום״ ולא כלשון המקרא, הנראה כונתם להפליג לאדם שיבין מעט, להשתומם מזה המאמר המבהיל.

יצייר האדם האוהב הנאת העולם, אלו היה העולם כולו ג״כ אוהב לו, כמו שהוא אוהב הנאת העולם, כמה מדושני עונג היה משפיע לו העולם, ומכ״ש דכ״ש הקב״ה שהוא מקומו של עולם, אם הוא אוהב המין אדם, כמה טובה מושפעת מוכנת גם עתה בזה העולם, להנות מן העולם אם רק יהיה מוכן לקבל ההשפעה, ע״כ מאמר המוסגר: ראו נא, אחי, אלו לא זכיגו רק למ״ה הזה דיינו).

והנה בהאי פרשתא בלק מצינו, שהקב״ה התרה בבלעם לא תאור את העם כי ברוך הוא, ואח״כ בהאתון כל הנעשה שם ע״י מלאך, ולכאורה אינו מובן מה לטפול הזה כ״כ? ועוד אז״ל שכל אותן הימים הקב״ה לא כעס (ברכות ז) והנה זה שנוי במעשה בראשית, כמובן כי הקב״ה משולל מן התפעלות הכעס, ומהסתם זה צריך לבריאת העולם, וא״כ מה לשנות מעשה בראשית בשביל הרשע הזה, הלא יותר טוב אם לעשות שישן בעת הכעס, כמו שקרה לריב״ל, בברכות ז׳, או לסלק ממנו הידיעה, ולא לשנות סדרי בראשית בשבילו.

אבל האמת יורה דרכו, כי זה היה להראות חבה יתירה לבניו, ולשנות סדרי בראשית בשבילם במקום שאין צורך לזה. ולמדתי זאת ממיכה ו׳ במה אקדם ה׳ וגו׳, כי היום ד׳ בלק חשבתי בזה.

ועוד דבר נפלא רצה הקב״ה להראות לבניו בחינה, שגם מבן בחירה לא יפחדו כלל וכלל, כי אין עוד מלבדו כתיב. וכמבואר במאמר ״אין עוד מלבדו״, ע״כ הניח לו הקב״ה כח ידיעתו, ואע״פ לא יוכל לקלל כלל. וזה כפתור ופרח תהלה.

מאמר תש״ס[20]

ויאמר בלעם אל מלאך ה׳ וגו׳ ועתה אם רע בעיניך אשובה לי וגו׳ (במדבר כב:לד)

הנני מוסיף להפליא על בלעם הפלא ופלא. מאז ראה המלאך נצב בדרך, ואמר ״אם רע בעיניך אשובה לי״, וראה ג״כ נס גלוי כ״כ בשביל ישראל, כי נפתח פי האתון, אשר מיום הוסדה הארץ לא נשמע כזאת, והרי הוא ראה כמה חביבים עם סגולה בעיניו ית׳, ועכ״ז בפ׳ חמישי פסוק ראשון ״ויאמר אליו בלק לך נא אל מקום אחר וגו׳ וקבנו לי משם״, והוא הלך אתו, הרי שחשב אולי יישר בעיני ה׳ לקבותם, והוא עצמו אמר ״לא איש א׳ ויכזב ובן אדם ויתנחם״; ואיך לא יבוש ולא יכלם, שחכם כמוהו יהיו מעשיו סותרים דבריו כ״כ, כי הלך עם בלק וחשב פן ינחם, ולא עוד, אחרי אמרו זאת הלך עוד עם בלק — פן ינחם, היאומן כי יסופר שחכם כמוהו יבזה עצמו כ״כ פנים ואחור. אין זה כי מעשי א׳, ו״דעת חכמים יסכל״ — פי׳ זהו הענין שכתבנו, כי נתנה שפלות בהיותר חכם, לסכל מעשיו נגד דעתו, אם לא ברוב שרעפי׳ ובזכרון הרבה יום המות, ולא עוד אלא לקרב זכרון יום המות כדברי ר״א לתלמידיו.

ויראה עוד נפלאות ה׳: על פסוק ״כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל״ עיין תרגום א׳: ״ארי לא נחשיא צבן דייטב בדבית יעקב ואף לא קסמיא רען ברבות בית ישראל״, ופי, המפרש כונתו כשהוציאם ה׳ בתוקפו ועוזו, דרשו זאת החרטומים לרעה, ״ראו כי רעה נגד פניכם״. למה? שלבם הרע לא רצה לקבל האמת, כי חפץ ה׳ להיטיב לעם סגולתו. הרי כי שחק בלעם מהם, האיך לא הבינו האמת, והאיך רצונם בלבל דעתם הרחבה — והוא עצמו בלבל רצונו את דעתו היותר גדולה, לאמר לבלק ״לכה איעצך״ — זה מעשה שטים, בשביל קבלת פרס מבלק, ונפלו מישראל כ״ה א׳, ותומ״י הלך לקבל שכר, ועם סגולה שלמו לו שכרו ולא קפחוהו. ואיה שכרו? היאומן כי יסופר, סכלות כ״כ, מחכם גדול כמוהו, אין זה כי אם שפלות המוטבעת באדם היפוך דעתו, ולה השליטה והממשלה על החכם היתר גדול, אם לא ״ברוב שרעפי״ וכו׳, אין זה כי אם מעשה אלקים. וזהו המופת היותר ברור על אמונה. וכ״ז נסתר ונעלם ליושבי תבל, אינם יודעים, כי החכם היותר גדול, צריך דוקא למוסר, ברוב שרעפי ובזכרון כו׳.

וגדולה מזו מצינו לגדולי בעלי מוסר, שלא די להם רוב שרעפים, אבל השתדלו לקרב ציורי העונש בחוש בפועל, כגון ״מעשה בחסיד אחד שהקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות כו׳״ (ברכות יח). אמר אדמו״ר ז״ל ע״ז, פי׳ שנכשל בכעס, וכללא הוא מבעלי המוסר, שהיותר גדול הנכשל בחטא, צריך להשתמש ברפואות — היותר קטנות, לפיכך הלך ולן בבית הקברות, לקרב זכרון יום המות בחוש. זהו שמעתי ממנו כ״פ, ובכל פעם אמר זה כחדשות, ולא הבנתי אז, מה יש לו התפעלות כ״כ מזה, ותהלה — עתה אבין החדשות הנצורות בזה, לא יאמר זאת רק בעל מוסר כמוהו, אשר עסק בעצמו בציורים.

והנה באמת לא חדש הוא, אבל מקרא מלא דבר הכתוב: ״טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה״. למה טוב? כי שם תהיה התקרבות הציור, ולא עוד, אלא שכל התורה מלא מכח הציור, ציצית — ציור, ״וראיתם אותו וזכרתם״, תפילין — ציור לאות על היד — לשעבד תאות הלב, ״בין עיניך״ — לשעבד השכל לעבודתו ית׳, וכהנה רבות.

תראו נא אחי, כמה מוזר היה ממני אלו הידיעות? בעוד שכבר באתי כמה במוסר, ואלו הידיעות היה זר ממני, ומה כל חדש שזה זר מן העולם שאינם יודעים כלל ממוסר.

וטעמא דמילתא, שנברא האדם בכח שפלות כזאת, גם החכם היותר גדול; דהנה באמת, אם האדם היה נקי מסיג הזה, אין לך אדם שלא יספיק לו דעתו להבין כי יש בורא עולם, כי באמת זה מושכל ראשון — כי אין דבר עושה את עצמו, ומאין נעשה עולם גדול כזה, שמים ממעל וכל צבאם, הארץ וכל צבאי׳, אם מעצמו נעשה, מי הוא שיעשה — אחרי כי לא היה? ועוד, כמו שנעשה מעצמו, למה לא יעשה עוד מעצמו, מפני מה אנו רואים כי כל צבא השמים וצבא הארץ לא ישנו את תפקידם, ״מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש״? ומי פתי לא יבין כי יש בורא הכל יכול, אין ראשון לו ואין אחרון לו, וכ״ז הוא דבר פשוט, עד שגם בעלי חיים יבינו זאת, כענין שנאמר: ״הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם״, הרי כי יבינו זאת. אמרו ז״ל על היונה ששלח נח: ״והנה עלה זית טרף בפיה״, ״מוטב כו׳״, הרי כי הבינה כי יש בורא.

ואמר דוד המלך ע״ה ״מה גדלו מעשיך ה׳ וגו׳ איש בער לא ידע״, פי׳ שלא ידע, זה לאות כי איש בער הוא, פי׳ משורש רעב, כי אותיות בער — רעב, כי כמו שברא הקב״ה מזון להחיות האדם, ואם ירעב ולא יאכל מזון ימות ברעב, כן רצה הקב״ה לזכות האדם שיהיה לו שכר טוב על מעשיו, וברא בו חלק שפל, באם לא ירבה לחשוב הרבה ״ברוב שרעפי״, החכם היותר גדול ישאר שפל, וכל שכרו מפני רוב מחשבותיו בזה. וזהו באור הכתוב: ״מה גדלו מעשיך וגו׳״, ומי שלא ידע, אות הוא כי הרעיב את עצמו, ולא לקח המזון לזה, היעו ״ברוב שרעפי״, לכן ימות ברעב.

ויכול להיות, כי לכן משה רבנו ע״ה לא רצה לקבל השליחות להוציאם ממצרים, כי בשביל שהיה ענו גדול ידע חלק שפלות האדם יותר מזולתו, והיה ירא לנפשו לקבל רבנות, כענין שאמרו ״שנא את הרבנות״. ועוד יש ענין יותר נעלה, מה שרצה הקב״ה לברוא האדם בכח כזה, אך קשה לי עתה הכתיבה.

מאמר תשס״א

עוד בענין בלעם

אסתר תענית, לבני יקירי כא״ש יזרח!

רצוני לכתוב לך נפלאות אשר דברנו בפ׳ תצוה, ועשה רושם חזק למביני דברי, אם כי א״א להבין רק מפה לאוזן, כי א״א לבאר הכל על הגליון, אך די מה שאכתוב, סימן כ״ח תצוה פסוק ט׳ נאמר: ״ולקחת וכו׳ ופתחת עליהם שמות בני ישראל״, האריך הכתוב בזכרון לפני ה׳ תמיד, כמדומה ד׳ או ה׳ פעמים, לא היה יכול הכתוב לקצר ולבאר בקצרה כדרך התורה לקמץ בגופי הלכות בכריתות, ורק ניתנו ברמז, וכאן האריך הכ׳ כ״כ, למה? ואמרנו ראשית חכמה פליאה, ומי שאינו מפליא ע״ז, הוא כדאמרי אינשא א קעלבענער מענש, אבל אמרנו כי אנשים כאלה אשר כל ימיהם של השבטים לא פנו אל חומרם הגס, ולכל איש ואיש היותר גדול ניתן חומר גס מאד, למען יבחן אם יעמוד בנסיון הנ״ל, כאשר כתב הגר״א ז״ל, ב׳ כללים יש בתורה, ״בכל דרכיך דעהו״, (משלי ג:ו) ״ואהבת לרעך כמוך״ (ויקרא יט:יח), ואנשים כאלה אשר במצרים עסקו לכאורה בכעס כמו שמעון ולוי במעשה דינה אחותם, וכולם עסקו לכאורה בכעס, ולא עברו על שני הכללים המרובים באיכותם למעלה, ידוע כי לא זזו מב׳ הכללים האלה באיכותם, יש לתמוה עליהם מאד יוסף חי מאה ועשר שנים ברוב טרדתו מהמלך פרעה, ולא עזב אף כלל אחד, יש לתמוה עליו, ולכן האריך הכתוב בהפליאה ולהזכיר צדקותם תמיד לפניו, והבן זאת הפליאה, ומהסתם לא חיו אחיו פחות מיוסף, ואולי יותר הרבה ולא עזבו אף כלל אחד, המרובים באיכותם, יש להפליא עליהם מאד, ולכן האריך הכתוב לספר רוב צדקותם, וראוים לזכרון תמיד. והנה דברנו אז מבלעם הרשע שהלך ממש כל ימי חייו היפוך דרך ה׳, שהוא ית׳ אוהב (אבות ה. כד.) עין טוב ורוח נמוכה ונפש שפלה, פי׳ להשפיל עצמו בסבל הברואים, כביכול, למה שהוא טוב ומטיב וברא עולמו ברחמים, מי שלא הכין עצמו להבין עולם שכולו טוב, לכה״פ יהנה בעוה״ז, כמו כל עובדי אלילים, שהקב״ה נותן כל טוב בעוה״ז, אף שלא זכרו עצמם להבין עולם שכולו טוב, וכן באופן אחר (סנהדרין קו) ״בלעם הרשע ידע שהקב״ה שונא זימה״, והוא לא לבד שאהב זימת נשים כדרך כל הארץ, אף (שם קה) בעל המשוקץ הזה אתונו ג״כ, ועכ״ז השפיע לו הקב״ה נבואה למען ישראל שהם מסוגלים בזכות האבות להכניע חומרם להקב״ה, ואחרי התנבאו הרגו אותו בחרב, וגילה נבלותו בנבואתו שאמר על עצמו, (במדבר כד:טז) ״ויודע דעת עליון״ ותפשוהו חז״ל, (ע״ז ד.) דעת בהמתו לא ידע, ואמר על עצמו ״יודע דעת עליון״, והשיב לו אתונו, אמרת (במדבר כד:ט) ״לו יש חרב בידי״, ואתה הולך להרוג אומה שלמה בלי חרב״ (ילק״ש א:תשסה), והיה לו בזיון גדול לפני שרי מואב, כי לא היה מה להשיב לבהמתו על זה, פוק חזי מה תפישת חכמים ע״ז, וכל זה היה רק מענה השם להראותו רק מחמת שהם מסוגלים להכניע חומרם להקב״ה, וכל זה לא היה רק להראות עובד אלילים כי המה אינם מסוגלים להכניע חומרם להנשמה, כמו ישראל בזכות האבות, והבן זאת היטב. ועוד אודיעך כי לא לחנם היה לבלעם הרשע חומר גס כ״כ, בעוד שהיה מכיר הבורא יותר מכולם כאחז״ל (ילקוט א:תתקטו) ״אבל באומות העולם קם״, להודיע כי בלתי בני אבות בזכותם הרב, אי אפשר להכניע חומר הגס כי פתוח מכל צד להכנס בחומר כאז״ל (מנחות כט) ״לכן נברא בה, לומר לך שכל הרוצה ליטמא פותחין לו כה׳״, עיין בתומר דבורה א:ז, עיין בו בדקדוק מלה ומלה ותמצא בו כל הדברים האלה שכתבתי בקצרה תמצא באריכות, כי אני מחסרון הבנתי אין בי ההרגשים כ״כ להאריך באריכות כמוהו ז״ל, והדבורים שדברנו עתה א״א להעלות על הגליון, אך אפשר אמצא עת פנאי לכתוב מעט מזעיר.

מאמר תשס״ב

עוד בענין הנ״ל

(בראשית רבה צג) ״אוי לנו מיום הדין או לנו מיום התוכחה״, קשה דהוי לי׳ להקדים יום תוכחה, כי זה קלה מדין? ועוד מלת ״שהוא״ הנאמר שם אין לו מובן, כי די לומר כשעתיד הקב״ה להוכיח לכל צדיק וצדיק על אחת כמה וכמה, היה די? הענין כי אנחנו רואים שיש אנשים מפסידים כמה ממון, ולא ישנו את דבורם, ולמה? ע״כ שהאמת שבו כופו אותו להפסיד, וע״כ כי אם לא כן היה לו שבירת לב יותר מן השקר משיש לו עתה מהפסד המעות, ונמצא כי יסורי השקר דיא געוויססענסביססע קשה לו יותר, ולהיפוך אהבת האמת, כי זה להם עונג יותר מחיים, ויסורי השקר קשה להם יותר מר ממות, והנה טבע האנשים אחד, ומעשה כשאנו רואים האדם הגדול שיגע הרבה והגיע לאהבת האמת עד שהפקיר חייו עבור האמת, ע״כ לומר כי כן הוא בטבע למי שמכיר האמת, מבין כי מר ממות היפוך האמת, וא״כ האדם שלא הגיע עדנה למדרגה זו, לא בשביל זו ישתנה טבע האמת ויקרתו כי כדאי למסור נפשו עליו והפכו מר ממות, וא״כ אותו אדם שעתה אינו מרגיש מגסותו, למה הוא דומה, לאדם ערום עומד באש ומרגיש תיכף, ואדם אחר עומד באש במלבושיו ואינו מרגיש תיכף, וכי בשביל זה טוב לו ועד מעט וישרף בגדיו וירגיש מיד יסורי האש, וכן בזה, כשיוסר גסותו ירגיש כי היפוך האמת מר ממות ומכל היסורים קשים, ואז קשה התוכחה, היינו הויכוח שיתווכחו עמו, וזה ״אוי לנו מיום הדין״ כי נתלבן באש רוחני, ולא עוד אלא שאז נרגיש יסורי היפוך האמת, וקשה לנו יותר מיום הדין יום התוכחה שיוכיח הקב״ה לכל צדיק וצדיק, וזהו שנמצא בס״ק כי יש שאמרו אילו ידענו שבעד מצוה יתן השי״ת גיהנם, היינו עושים מצות, ולא עבירות, מפני שזהו רצונו ית׳, והיינו כי הכל לפי המבייש (ב״ק פו) אדם גדול שמבייש בושתו יותר גדול, מטעם שמוציא עצמו נגדו הרחוק מאד במעלה ומתבייש הרבה מהגדול ממנו הרבה. והנה הם הבינו גדלו ית׳ הרבה והבינו גודל היסורים לסבול לעשות היפוך רצונו שהוא היפוך האמת, ובפרט נגד גודל הבושת יותר כי יראה עצמו נגדו בזוי יותר וכגדולתו כן יראה עצמו בזוי יותר נגדו בעושה הפכו, ומכש״כ נגד הקב״ה מקור האמת וציוויו הוא האמת לאמיתו בתכלית האמת, ואין יסורים קשים יותר מזה להראות לפניו ית׳ התכלית האמת, אין יסורים ובזיון גדול יותר מזה מרחק הרב בפחיתות נגד שלמתו ית׳, וזה קשה הרבה יותר מגיהנם, וזהו כונת המדרש (ג״ז שם) ״בלעם לא יוכל לעמוד נגד תוכחת אתונו״ מבזיון שהכיר עצמו שהוא היפוך האמת, וכן יוסף שאמר לאחיו ״אני יוסף אחיכם״, כשעתיד הקב״ה להוכיח, להתווכח עם כל צדיק וצדיק לפי מה שהוא, פי׳ לפי גדלו ואמיתותו ית׳, כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, (חולין ז) ואז מכיר יותר גדלו ואמיתותו ית׳, ונמצא הבשת גדול מאד, כי יראו בעיניהם המרחק הרב נגדו ויתבייש ויכלם מר יותר מגיהנם אשר בחרו בחייהם יותר מעבור רצונו, וכש״כ אחרי מותם בהכירם יותר אותו ית׳, וכדאי בזיון וקצף. ונמצא כי מילת ״לפי מה שהוא״, לא קאי על הצדיקים כמו שלומדים העולם, אבל קאי עליו ית׳, ומעתה כמה חל עלינו חובה לעשות רצונו ית׳ ולילך בדרך האמת.

מאמר תשס״ג

ויקר אלקים אל בלעם ויאמר אליו וגו׳ (במדבר כג:ד)

ענין משל החבל שאמרנו בשם המדרש (ילק״ש א:תשנ) (״משל לקברניט שהשליך חבל לטובע בים והזהירו כל זמן שאתה אוחז בחבל אתה חי״) לכאורה המשל אינו דומה להנמשל, כי החבל אין לו עצמות חיים משא״כ תורה ומצוות הם בעצם החיים? ודברנו, כי כתב מהר״ל מפראג ז״ל, שכל התורה והמצוות הם לכבוד השי״ת, והנה מצינו בנביא עכו״ם, (במדבר כג:ד) ויקר, לשון מקרה, הענין כי יש בחינת עצם, ומקרה, נביאי ישראל ידעו השי״ת, בחינת עצמי, וידעו, מלוא כל הארץ כבודו, בחינת עצמי, משא״כ אומות העולם, לא ידעו רק בחינת מקרה, למשל כמו מלך בו״ד אשר כל המדינה מלא כבודו, אבל אין זה רק בחינת מקרה, ולכן היה נבואתו במקרה, והטעם כי כל דבר שהאדם מבין צריך להיות לו כח במה להבין ובמה יעשה, וכמו שמי שאין לו כנפים אינו יכול לעוף, וגם מי שנקצץ כנפיה אינה יכולה לעוף, כן בדבר הזה, האדם היודע ידיעת השי״ת, צריך להיות לו כח במה ידע, ואומות העולם יודעים אותו רק בשכל, כי אין להם נפש חלק אלוק ממעל, ע״כ היא ידיעה מקרית, משא״כ ידיעת הצדיקים, היא ידיעת עצמית לפי יכולם שנותן להם לדעת, ונגד אומות העולם נקרא ידיעה עצמית, כי שלהם היא על ידי ״ויפח באפיו נשמת חיים״, (בראשית ב:ז) וכ״ש הרמב״ן ז״ל, כל הנופח מעצמו (הוא) נופח״, ולכן אדמה, ויש ראיה על זה מגמרא שבת כי עצם הנפש יודעת מאד, והתורה והמצוות ניתנו להסיר זוהמת הנפש ולזככה מסיג החומר המשותפת אתה, וע״כ לענין ידיעת הנפש להשי״ת, אשר זה עיקר התורה והמצוות, וכמו שאחז״ל (שבת לא) חבל על דלית לי׳ דרתא ותרעאה לדרתא עביד, הרי דהתכלית יראה עילאה, היינו ידיעת השי״ת, וע״י התורה והמצוה יזדכך נפשו, ויבא לידיעה הנפשית, וא״כ מי שמזהם נפשו בעבירות שבידיו, הרי תרתי לריעותא, נפשו לא זיכך, ועוד געלה בחטא! וכמה הוא רחוק מידיעת השי״ת, וממילא כמה הוא רחוק מיראה, וממילא כמה הוא מלא עונות, כי סיבת שמירת החטא היא היראה, כנאמר (שמות כ:יד) ״ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו״, ומעתה כמה יש לנו לאחוז בחבל היינו שמירת הדינים, כדי שמזה נבוא ליראה ולשמירת התורה. ושפיר המדרש.

מאמר תשס״ד

מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה׳ (במדבר כג:ח)

מאשר נתאחר המכתב עד למחרתו אמרתי אוסיף מה. הנה ידוע מה שאמר אחר לר״מ כי ר״ע דרש פסוק אחרית דבר אימתי מראשיתו, כשהראשית היה טוב אז יש לו אחרית טוב, משא״כ כשהראשית היה בנגיעת כבוד וכדומה אז אחריתו אינו טוב, ואמר על עצמו שאביו נתן לו לתלמוד תורה בראשית לא טוב, כדאיתא בתוס׳ חגיגה (טו) וכמבואר בארוכה במאמר זיכוך החכמה. וזהו שאמר בלעם ״מה אקב לא קבה א׳ ומה אזעום לא זעם וגו׳ כי מראש צורים אראנו״. פי׳ יסודתם יסודות הדת הם מיוסדים בחכמה רבה שאין לזוז אותם ממקומם, מראש פי׳ מהתחלתם, צורים כמו חומה היא, כמו שנאמר אם חומה היא נבנה עליה וגו׳ (שה״ש ח:ט) א״כ אחריתם ג״כ טוב כי היא אום שאומרת אני חומה מצורים וסלעים חזקים. אשר ע״כ מאז נדלדלה חכמת החינוך מאתנו יתרגל האדם להרבות אהבת עצמו מנעורי׳ בין המכין עצמו למלאכת המעשה מסחר וכדומה, אף מי שמכין עצמו להוראה, ראשית כונתו לקרדום לחפור בה, ומזה יבוא חלילה לאחרית לא טוב, כי נתרגל רק לבקש טובת עצמו ולא טובת זולתו, ואח״כ בבוא עת לרבנות לא נתרגל לדרוש טוב לעמו, לטובת העיר, לגופם ונפשם, ותמיד ידרוש לטובת עצמו, והוא מתקלקל ואחרים מתקלקלים עמו, ע״כ מהראוי להרגילם לשרש אחרי המחשבה הזרה ההיא ורק ללמוד למען יזכה להוראה להורות עם ה׳ דבר ה׳ זו הלכה ובזה יתרגל לדאוג לטובת הכנסיה כולה וסוף הכבוד לבוא, ויתרגל מנעוריו לדרוש טובת הרבים כמשפט החכמים, אף גם חכמי הפילוסופים דרכם לדרוש טובת עמם ועל אחת כמה וכמה חכמי ישראל, והדברים ארוכים מאד אבל מוכרחני לקצר, ולעזרתו נקוה, ואפשר עוד חזון בל״נ לכתוב על שאר הדברים שכתב לי כבודו ידי״נ. מאתי הנ״ל.

מאמר תשס״ה

זכרון דברים

״איזהו מכובד המכבד את הבריות״ (אבות ד:א), הערנו בזה הערה נפלאה לקרב אל השכל שלא להצטרך בהרבה עיון להבין זאת כי הוא ממש מכבד עצמו, הקדמנו לזה, (משלי כט:כג) גאות אדם, פי׳ גדלו ורוממותו של אדם ביקר המבין את מעלותיו הנשגבות, כי מעלות אלוקיות ישנם באדם כשכל וכאהבת מישרים ולרחם ולחנן ולהציל עושק מיד עושקו, אשר הם מעלות אלקיות המה, (בראשית ט:ו) ״כי בצלם א׳ עשה את האדם״ יהנה וישמח מאד, וכל מה שישיג מהם יותר, יבין יותר מעלתם וגדולתם, וישבח ויפאר את האומן שלהם כי הוא נותן לו כח הזה ויכנע וישפל לפני האומן המרומם הלזה, משא״כ מי שלא ישמח בהם, בודאי אין לו הכחות האלוקיות האלה, ואם יש לו בטבע, אך אחרי שאינו רוצה בחשק וכוסף גדול להחזיקם ולהחיותם בכוונה רצונית של השכלה, רק במקרה באה לו, הרי זה ממש כמו שיש ברשותו מטמון רב ואינו יודע מהם, ה״ז דומה לאין לו, כן בזה ממש, ונמצא כי האיש הנכבד השמח במעלותיו, הרי זה יודע שיש לו והם שלו ושמח בם, ואחרי ששמח בהם, נותן תודה למי שנותנם לו, הוא הקב״ה ונמצא כי מעלת האדם תגידנו גודל רוממותו ית׳, ונכנע לפני ית׳, וזה ״גאות אדם תשפילנו״, ונמצא כי המכובד שיש לו מעלות, מכבד האדם שמרגיש גודל מעלת האדם והרי זה מכובד, משא״כ הגאוה, שאינו מתגאה רק בדברים פחותים, אינו מרגיש מעלת האדם ואינו מכבד אדם, הרי זה אות כי הוא אינו מכובד ע״כ יפה, איזהו מכובד, המכבד וכו׳.

ב. הערה מעצת בלעם כי ראה שאין לנצח מלחמתו עם ישראל, מה עשה, הטיל מריבה בין אנשי ריבו לערבב את שלומם. וכמו האיש הרוצה להזיק לשונאו המסתתר לפניו לאוהב, מה יעשה? יטיל שנאה בין איש אוהבו המשרתו בגופו ונפשו, ומלשין עליו כי לא הוא שונאו בסתר וכו׳, להסיר ממנו את אוהב כנפשו המושיע לו מכל צרה, ככה הטיל בלעם עצה לעשות מריבה בין שכל ישראל לתאותם, ובמה, כי ידע כאשר האדם מעט בתאוה, אפילו נגד רצונו, אבל אח״כ ילך עוד מעט, עד שאח״כ ילחצנו התאוה, ואם אח״כ תגרשנו התאוה לא יזוזו ממנה, זהו עצת בלעם במואב, למכור להם סדיני פשתן ע״י זקנות, ואח״כ אמרה הנערה מחדרה בוא אצלי אני אתן לך בזול, והלך, הוא סבר באמת דורשת היא טובתו למכור לו בזול, והוא לא ידע כונתה היה שתבוא אצלו בקרוב ואח״כ גם כשתגרשנו לא ילך ממנה, כמו שאז״ל בסנהדרין ק״ו, והערנו בזה, שלכן לא כתיב בתורה רמז מתחילה מעצת בלעם, רק (במדבר כה:א) ״וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות״, כאילו מקרה היה להם, אבל באמת לא מקרה היה, רק פלאן מכוון מבלעם, ואילו ידעו ישראל כי פלאן מכוון הוא להטיל מריבה בין שכלם ותאוותם ולהטותם אל אוהל המואביות ע״י ערמה, עד שאח״כ לא תצטרך להערימו, רק הוא לא יזוז ממנה גם כשתגרשנו, כי כבר גברה עליו תאותו למרוד באדונו, הוא השכל, אילו ידעו זאת לא היו מתקרבים אל האוהל הרשעים כלל וכלל, רק הרחק מפתחה, ולכן רמזה לנו התורה, וישב ישראל בשיטים וכו׳, כאילו מקרה היה להם, ואח״כ כתיב בפנחס (במדבר כה:יז) ״צרור את המדינים בנכליהם אשר נכלו וגו׳״, ללמד לאדם דרכי היצר הרוחני, להטות לכל אחד בתאותו לאט כחוט השערה, ואח״כ תפרוץ עליו תאותו ללכדו במצודתה בל יזוז ממנה, והוא מבקש לה בכל אשר תלך. והראנו הסבר אחר לזה, מן (אבות ו:א) ״ברוך שבחר בהם ובמשנתם״, שדברנו ללמד אהבת המורה, והנה יש אנשים טובים בטבע מדרך איש טוב להסביר פנים לכל אחד ולעשות רצונו, וא״כ ממילא ירצה להסביר פנים גם לבעלי חכמה ולעשות כמעשיהם, כי אהבת האדם ממשיך ההדמות עליו, וכמו שאז״ל (ספרא, מואס באחרים העושים, ושונא את החכמים), ומתחילה אינו עושה, ואח״כ מואס ושונא אחרים העושים, האיש הטוב הרוצה להתדמות גם לאנשי החכמה, מה עושה היצר הרוחני, מזמין לו חבר, לב רע, להתרגל ממנו לב רע, ואח״כ ישנא ג״כ אחרים העושים, ולא ילמוד מחכמים מעשיהם הטובים, כי לב רע יבוא להטיל דופי בבנ״א, וכהנה רבות, עיניהו דיצה״ר מטייפין על בני אדם מרחוק, והכל הוא עצת בלעם הרשע, שרמזה לנו התורה דעתו הרמיה, ע״כ יש להאדם להזהר רבה שלא יתקרב לתאוה, ואם ח״ו כבר נתקרב, יתגבר להחלץ ממנה בגבורה רבה, והרבה דברנו בזה, כי אנחנו רואים האדם עושה דברים, אשר הוא בעצמו בשנה העברה ביזה ושיקץ את האחרים עושים כמוהו עתה, והכל הוא מעצת בלעם, כי כבר נתקרב אל פתח זונה התאוני, היינו, התאוה, או המדה, היינו, הכעסני, ואח״כ היא מגרשת אותו והוא אינו זז ממנה ח״ו, וע״כ ילמד האדם מבלעם ההיפוך, להיות עינייהו מטייפי בערמה להתקרב אל הטוב בעצות מרחוק, והשי״ת יעזור לנו אכי״ר.

פנחס

מאמר תשס״ו

וידבר ה׳ אל משה לאמר פינחס בן אלעזר הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם וגו׳ (במדבר כה:י-יא)

גם אנכי דורש בשלום האי גאון באהבה, ומחמת שקשה לי הכתיבה מחמת אי בריאותי, (איכה א:יב) לא אליכם כתוב (סנהדרין קד) לקובלבא וכו׳, ע״כ מוכרחני לקצר במקום שיש להאריך, באמת מצינו, (במדבר כה:יא) ״פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו וכו׳ תחת אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל״, חזר הכתוב על מה שכבר נתבאר למעלה, וכמה חייבי כריתות ניתנה ברמיזה, פי׳ בגזרה שוה, וכאן כפל מה שכבר נתבאר למעלה, אבל רצה הקב״ה לפרסם בישראל כמה יקר בעיניו מדת הגבורה, כי לולא מדת הגבורה של פנחס, היה ח״ו, כלי׳ משונאיהן של ישראל כמו שכתוב למעלה סוף בלק, (שם פ:ו) ״והמה בוכים פתח אוהל מועד״ ופי׳ רש״י געו כולם בבכיה, בעגל עמד משה נגד ס׳ רבוא, וכאן רפו ידיו, אלא כדי שיבוא פנחס ויטול את הראוי לו, עכ״ל רש״י ז״ל, וז״ל הרמב״ן ז״ל, ריש פנחס, הודיע הקב״ה למשה שישלם שכר טוב לפנחס ועל הצדקה שעשה עם ישראל לכפר עליהם ולא מתו כולם במגפה, וכתוב עוד בפסוק שלאחריו (שם יד) ״ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני״, ז״ל הרמב״ן, להודיע כי ראוי היה לשכר הגדול הזה שהרג נשיא בישראל ובת מלך גוים ולא ירא מהם בקנאתו לאלקי׳. הגראה באר היטב מתוך הכתובים כי נכתב מקרא שלם שם האיש המוכה, ואחריו עוד פסוק טז, ״ושם האשה המוכה״, שני כתובים שלמים, רק לפרסם בישראל, כמה יקר בעיניו ית׳ מדת הגבורה, ולכן נכפל למעלה פי׳ י״א ופ׳ י״ג כמו שהקשנו למעלה, הכל לחבב את פנחס שלא נתירא מנשיא בישראל וממלך גוים, ואילו היה מאנשי מורך הלב, היו ח״ו מתים כולם במגפה, ואין ספק שלכך נתעלמה מהם הלכה וגעו כולם בבכיה, כדי לחזק לב ישראל שיתאמצו במדת הגבורה החביבה לפניו ית׳, ובפרט במקום שיש חילול השם ית׳, כמו שכתב רש״י ז״ל בפ׳ יד, להודיע שבתו של פנחס, שאע״פ שזה היה נשיא לא מנע את עצמו מלקנא לחילול השם, ואחרי שהכתובים מבוארים היטב לשבח ולפאר מדת הגבורה של פנחס, איך לא אבוא אני הדל בדעת ובמעשה לשבח ולפאר להוד גאונו אשר הצטיין עצמו במדות הגבורה לקנא לחילול השם הנורא, מחלקו יהא חלקנו. הנני לברכו ברכת הדיוט שלום רב י׳ לו בתכ״י, וגדול השלום שניתן לפנחס, אלה דברי אוהבו וראוי הוא לאהבה כי עמד לקנא חילול השם הנורא וכו׳.

מאמר תשס״ז[21]

בקנאו את קנאתי בתוכם וגו׳ (במדבר כה:יא)

בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב״ה, מצינו בפנחס אמר הכתוב ״בקנאו את קנאתי בתוכם״ היש דבר גדול מקדוש השם כזה, כידוע סנהדרין פ״ב, כמה נסים נעשו לו, וחרף נפשו למות על קנאת ד׳, ובערמה גדולה, והיה בסכנה גדולה מאד, כמבואר שם, ומדרך האדם כשהוא בסכנה, הוא נבהל ונחפז, והוא עשה במנוחת הנפש מאד, עד שרמה אותם שסברו כי לאותו דבר נכנס, המבין יבין מדה רמה נשגבה כזאת! ועכ״ז סיים הכתוב ״ולא כליתי את בני ישראל לכן אמור וגו׳, הרי מבואר גודל מעלת האדם המטיב לישראל, עד שהשוה הכתוב זאת עם מצות קדוש השם באופן נעלה.

ועוד מצינו במטות, אמר הקב״ה למשה ״נקום נקמת בני ישראל וגו׳״ ומשה אמר לישראל ״נקמת ה׳ במדין״ וקשה הלא הקב״ה אמר לנקום נקמת ״ב״י״, ולמה שנה? אמנם כי טובתן של ישראל — טובתו של הקב״ה היא, כביכול, למה? כי הוא ית׳ מטיב בלי תכלית לכל, ובפרט לעם סגולתו, ואנחנו צריכים לכון במעשינו בשביל כבוד השם, ובאמת הוא ית׳ רוצה זאת בשביל כבוד ישראל, האם די לשבוע מהשתוממות כזאת, אשר כבוד עצמו ית׳ לא זכר כלל, ורק כבודן של ישראל, א״כ מבואר בגלוי כי המטיב עם איש ישראל, כאלו, כביכול, מטיב עמו ית׳, והאוהב איש ישראל, כאילו אוהב אותו ית׳, ולכן ״ואהבת לרעך כמוך״ כלל גדול בתורה, כי זה כולל בין אדם לחבירו, וכל המדות שהוא ית׳ מנהיג עולמו, כמבואר בתומר דבורה, וגם אהבת ישראל הוא אהבתו על דרך פלא, והרי זה כלל גדול שכל התורה נכנס בזה.

והנה באמת מה שנצטוינו על קדוש השם וכיוצא, מחמת אהבתו וחמלתו עלינו, והוא ית׳ יודע כי אין הצלחה וטובה מרובה יותר מזאת לאדם החפץ בטובתו בלי תכלית, ואז״ל ״תורה תחלתה גמ״ח וסופה גמ״ח״ (סוטה יד.) פי׳, כי עיקר מתן תורה היא גמ״ח לאדם, ללמדו אומנות אשר יהיה בה חיי עד לנצח נצחים, בעונג ועדן אשר ״עין לא ראתה א׳ זולתך וגו״׳, היש גמ״ח גדול מזה? ולכן נכתב בתורה בראשונה ואחרונה טובות גשמיות, מגמ״ח עם אדם וחוה וכו׳, ומזה נבין כי כל התורה היא גמ״ח עם האדם אשר אהב בלי תכלית, ליתן לו אומנות אשר מלאכים עוסקים בה, ולא עוד אלא שהקב״ה בכבודו ובעצמו עוסק בתורה הלזו שנתנה לנו, כידוע בגמרא — היש גמ״ח יותר מזאת? — וכן מצאתי להגאון מהר״ל מפראג, כי כל התורה היא סדור הטבה לאדם.

והנה פעם דברנו על פסוק ״בפקודיך אשיחה ואביטה ארחותיך״, פי׳, כי דוד המלך ע״ה הבין דרכי הנהגת השי״ת את עולמו מן הלכות התורה, פי׳, באשר למד כדומה ״איזהו נשך״, הבין מזה דרך בדרכי השי״ת בהנהגתו, זהו ״ואביטה ארחותיך״, הארחות והדרכים שאתה מנהיג עולמך, ואני אמרתי זאת בלי ידיעה רק בהשערה, אבל, תהלה, כי מדברי מהר״ל מפראג הנ״ל ראיה גמורה לזה, אחרי כי התורה סדור דרך הטבה לאדם, א״כ היא היא הדרך שמנהיג עולמו — והנה הגאון מהר״ל הנ״ל היה חוקר ומקובל גם יחד וידע זאת בידיעה ולא בהשערה.

היוצא מזה, כי כל עסק התורה, הוא עסק הטבה לאדם, ושפיר מה שכתבנו תורה תחלחה גמ״ח וסופה גמ״ח לאדם — וא״כ אחרי שבוראנו רצונו ית׳ כ״כ הטבה לאדם, מחמת אהבתו אליו, איך לא נחפש בכל כוחנו להזדיין במדת הטבה ואהבת הבריות אשר אנו מתפרנסים משתי מדות האלו בכל רגע ורגע, בגופנו — בגשמיות, ובנפשנו — במזון הרוחני, היא התורה המסודרת לטובתנו לעד ולנצח נצחים.

היוצא מכל הנ״ל, כי יסוד כל התורה כולה — על חכמה, היא חכמת התורה, ועל הטבה השלמה, מה הוא רחום וכו׳, וזהו כלל כל המדות הנכלל ב״ואהבת לרעד כמוך״. ולכן ג״כ הוא כלל גדול בתורה. והנה אין דבר שיכול האדם לקיים כמה אלפים ורבבות מצות יחד כל רגע ורגע, כי על כל אחד מישראל מצות עשה בפני עצמה, ולכן היצר מתגבר על האדם מאד בזה, להאביד ממנו המון רב בכל רגע, כי אויב גדול הוא לאדם ולא יחפוץ בהצדקו, ובפרט בדבר שהוא כלל גדול בתורה כנ״ל, והמצוה הכללית הנ״ל — על כל איש ואיש מישראל, בכל רגע ורגע, כמה רבבות מצות כלליות יחד.

אשרי לאדם שישים כל עמלו בזה, וידאג לטובת כ״י בגו״נ בכל מה שיוכל, ויחפוץ להכריע כל העולם כולו לכף זכות, כמבואר בקדושין וברב אלפס ראש השנה — מחלקם יהא חלקנו.

מאמר תשס״ח[22]

ושם האשה המכה המדינית כזבי בת צור ראש אמות בית אב במדין הוא (במדבר כה:טו)

איתא בפנחס ״ושם האשה המכה המדינית כזבי בת צור ראש אמות בית אב במדין הוא״. וכתב רש״י ״אחד מחמשת מלכי מדין שנאמר את אוי ואת רקם ואת צור וגו׳ והוא היה חשוב מכולם שנאמר ראש אומות ולפי שנהג בזיון בעצמו להפקיר בתו מנאו שלישי״. נשתוממתי מאד מזה לראות בירור הדבר מה שאנו אומרים תמיד כי זה פסק גדול אם נכתב על אדם בתורה איזה דבר של גנאי, וכדאי הראיות שהבאנו לאמת הדבר, אבל עתה אנו רואים כי לא לבד לבני ישראל ה״ז חרפה אולי ח״ו עולמית, אף גם לאומות העולם לחרפות ולדראון עולם י׳ לו, מי זה יגיד לצור מלך מדין אשר ניתן לו פסק בתורה להיות שלישי, אפשר לשחוק היה לו — יכתבו עלי היהודים מה שירצו, אבל לאחר שנאבד מן העולם עתה רואה חרפתו המר לו ממות בעלמא דקשוט. מעתה נתפעלתי היום, ר״ח אשר נכתב בתורה פרשה שלמה ובראשי חדשיכם וגו׳ עד ששי, הלא מדה טובה מרובה, היש קץ לכבוד היום הראש הזה אשר זכה להקרא בתורה ״ובראשי״, ואם הרשע הזה צור, אשר נכתב עליו ״ראש אמות וגו׳ במדין״, לכבוד היה לו — ראש חדש שזכה מהקב״ה להקרא ראש, ונכתב על המועד הזה כמה פסוקים בתורה, וקרבנו כקרבן יו״ט, היש קץ לכבוד היום הזה.

ובפירוש אמרו (שבועות י.) ״ר״ח איקרי מועד״ — אילו לא זכו ישראל אלא לכבוד ר״ח הלא דים, ומעתה אני תמה, למה מזלזלין כ״כ במועד המכובד הזה, אשר זכינו לו בכל חדש וחדש, והתורה מכבדת היום מאד, לבד הקרבנות כמו קרבנות החג, הלא ראש יקרא בתורה — אתמהה! וכדאי לכבד היום הזה שזכינו לו, והקב״ה מכבדו, והוא יום כפרה כמבואר בגמרא (חולין ס:), ויום ״תשועה מיד שונא״ — אשריכם ישראל.

עוד נתפעלתי בהלל, ״הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו״ — אחרי שהוא כולו טוב, ע״כ לעולם חסדו, אפילו העונש חסד הוא, והנה מדרך האדון, כשחבירו מקניטו וכ״ש עבדו כשהוא כועס עליו, שופך זעמו בלי חמלה, ומדת הקב״ה אינו כן, כמו שמצינו בהפטרה העברה — (ירמיה א:יד): ״ויאמר ה׳ אלי מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ, כי הנני קורא וגו׳ ודברתי משפטי אותם על כל רעתם אשר עזבוני ויקטרו לאלהים אחרים וישתחוו למעשי ידיהם״, היש רוגז גדול מזה לכאורה, נציר נא — אדם לחבירו אם היה עושה עול כזה ורוגז מחברו עלי׳ כזה, היתכן שבתוך כך יראה אהבה יתירה לו, והנה בתוך כך שם ב׳: ״הלוך וקראת באזני ירושלים וגו׳ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״. התבונן נא על החסד הזה שעשו ישראל עם הקב״ה, וא״כ מה זה חסד שעשו עמו כביכול, עד שאמר ״זכרתי לך חסד״, מה זה החסד? ועוד האם הם עשו החסד הלא דור המדבר עשו, ולא די עוד זאת, אבל נאמר עוד שם: ״קודש ישראל לה׳ וגו׳ כל אוכלי׳ יאשמו רעה תבא אליהם נאום ה׳״, היש חך מתוק מזה, בתוך הרוגז וחרון האף, אלא כי כל דרכיו משפט והכל להצלחת האדם. וזהו כי טוב, וא״כ ע״כ לעולם חסדו — כנ״ל. תחי׳ בני חיי נחת ושמחה סה כברכת...

מאמר תשס״ט[23]

עש״ק ו׳ לע׳ ר״ח מ״א.

אנכי ביער על הדאצע. מן הבא בידי אכתוב לבני יקירי נ״י כאור שבעתיים.

אשתומם מאד מאד על מתנת חלקנו בכל חדש וחדש, מועד גדול, קרבן — בזמן שבית המקדש היה קיים — כמו יו״ט ממש — מספר אחד, הבקשה ביעלה ויבוא וזכרון כו׳ וזכרון כו׳ עי׳ בפנים — להתפעל מאד, תפילת מוסף כמו יו״ט, ולא עוד אלא שנאמר בה: ״זמן כפרה לכל תולדותם וכו׳ זכרון לכולם יהיה״, פ׳, לכל הנולדים י׳, בזמן שביהמ״ק היה קיים, היה מותר לחלל שבת בק״ה, בשביל קרבנות במועדם — עלינו לשבח! אשרנו מה טוב חלקנו! מאתי א׳ דוש״ט.

מאמר תש״ע[24]

פינחס בן אלעזר וגו׳ השיב את חמתי מעל בני ישראל וגו׳ לכן אמר הנני וגו׳ והיתה לו ולזרעו אחריו וגו׳ ושם איש ישראל המכה וגו׳ זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעני (במדבר כה:יא-יד)

כבוד בעלי הועד בבית המדרש החכמה המחיה בעליה, יחיו לברכה והצלחה סלה!

ממשפט החכמה, שי, מועט מחזיק מרובה, וכמו דאיתא במסכ׳ ברכות (ל״ד) ״כמה ארכן הוא זה, א״ל כלום הוא ארכן יותר ממשה רבנו ע״ה — ואתנפל לפני ה׳ ארבעים וגו׳״, ועוד אמרו לו ״כמה קצרן הוא זה, א״ל כלום קצרן הוא ממשה רבנו ע״ה שנאמר ״אל נא רפא נא לה״ כונתם ז״ל בזה, כי לא האריכות מעלה, ולא הקצור חסרון, אבל ״כי כל לבבות דורש ה,״, ״אני ה׳ חוקר לב ובוחן כליות״ כי האריכות והקצור תלוי בכונת הלב, לפי צורך הענין, הרי מועט מחזיק מרובה בהבנת הלב, וכן אמרו ״איזהו פרשה קטנה שכל התורה תלויה בה הוי אומר בכל דרכיך דעהו״ (ברכות סג.) הרי כי החכמה משפטה — שי׳ מועט מחזיק מרובה, ונמצא כי זה מבחן האדם אם חכם הוא, ומעתה אם חכמה אתם מבקשים בהועד שלכם, די מה שדברגו קודם נסיעתי — מתמיד, ומה גם באר היטב הראנו לדעת, גודל הענין של הזוכים שיחי׳ להם חברים מקשיבים לחזק זל״ז בחיזוק התורה והיראה גם יחד; מאז״ל (שבת סג) ״שני ת״ח הנוחים זל״ז בהלכה״, ופירש״י ז״ל ״מתעסקין כדי שילמדו זמ״ז״, ואין לך למוד גדול מחזוק אשר זה יתד שהכל תלוי בו כדברנו תמיד, ודקדק רשב״ל לומר ״שני ת״ח הנוחין וכו׳ הקב״ה מקשיב להן וכו׳״ —שנים ולא ג׳? אבל לא קמץ רשב״ל לבאר, כי זה כ״כ ענין גדול מועט המחזיק את המרובה, עד שאפילו שני ת״ח הקב״ה רוכב שמים בעזרם ומקשיב להן. ועוד אמרו שם ״שני ת״ח המדגילין זל״ז בו׳ הקב״ה אוהבן, ופירש״י שם בא ונלמוד ונבין בין שנינו, הואיל ואין לנו רב ללמדנו״, ועכ״ז קורא אותם שני ת״ח, ודי למבין כמה מועט מחזיק מרובה הוא ענינכם, אשריכם שזכיתם לכך, ואל תקחו עוד את מי בלי ידיעתי אתם זריזים ונשכרים!

ויש לנו עוד לבאר גודל הענין אבל הלא ידעתם מקושי הכתיבה, ל״א, ועוד הלא אין מקום להתפעל יותר ממה שכתוב כאן למבין, ושמחה לא קטנה ויותר מגדולה למי שנפל גורלו להקדים עצמו, בנעימים חלקו! ובעוד שאחרים הרחיקו עצמם מזה, ״אם ראית כו׳ עמוד והתחזק ואתה מקבל שכר כולם, אלא ד״א דוש״ט...

סמוך לערב אוסיף מעט מחזיק מרובה. מה נאמר ומה נדבר על חזוק אשר ממש כל התורה כולה וכל העוה״ב תלוי עליה, ומי זוטר למבין אשר יהושע המוכתר מהקב״ה לפרנס על ישראל, ומרע״ה מסר לו התורה שנתנה לו מסיני, מסרה לו ולא לאלעזר ולא לפנחס, ועכ״ז הוזהר מפי׳ של הקב״ה בחזוק ראו נא אחי! אם לא יועיל החזוק רק מעט למדת הגבורה, ה״ז מדה שקיימה את כלל ישראל כולה — ״פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל וגו׳ ולא כליתי את ב״י בקנאתי״. הא אם לא קנא לא היה נשאר שריד ופליט משונאי׳ של ישראל, כי היו ח״ו כולם מתים במגפה, כמבואר שם במפרשים.

והנה ביאר הכתוב באיזה מדה נצטיין אשר בה הציל את כלל ישראל מכליון, ר״ל, הוא — הגבורה, כי ספר הכתוב אח״כ ״זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני״ ולא פחד משבטו של שמעון, ״ושם האשה המכה המדינית כזבי בת צור ראש אמות בית אב במדין הוא״, נכתב בתורה פסוק שלם, לבאר לנו שם הזונה ושם אביה המזנה, רק להודיע מדת הגבורה של פנחס, שלא הרך לבו לחרחר ריב עם מלך גוים, ובמקום שנעלמה הלכה מכולם וגעו בבכיה, הנה אם היה בו מדת המורך, בודאי הי׳ נתבלבל דעתו, והיה נעלם ממגו ג״כ, אבל רצה הקב״ה לפרסם מדת הגבורה של פנחס, לפיכד נעלם מהם ונתפרסמה מדת הגבורה שלו, הרי כי מדת הגבורה הקימה את כלל ישראל, כמבואר במקרא בפירוש, ומדת המורך היה לה כה להחריב ח״ו, הכלל כולו.

ומעתה נקל להבין, כי אם יתכשר האדם במדת הגבורה, ולעקור מלבו מדת המורך אף מעט — רב הוא מאד, כמבואר למבין עפ״י הנ״ל, ובפרט הנראה גלוי, שלכן נעלם מכולם כדי לפרסם מדת הגבורה, כמה רב כחה שלא נשאר הצלת הכלל רק על איש אחד!

וכדאי להתבונן, כמה יש לאדם להתחנך במדת הגבורה, אילו הי׳ הוא מדת המורך הי׳ כרגע כליה, ר״ל, מכלל ישראל, והאריך הכתוב לספר שם האיש וכו׳ הכל לשפר בעיני האדם מדת הגבורה והעזות, ״הוי עז כנמר״. והנה החזוק והגבורה אחוה להם, ומי לא יבין כי החזוק ענין רב הוא, ונלוה לו הסדר האחוזים זב״ב. (אין זה מה שכ׳ למעלה כי יש לי עוד דברים נפלאים מאד בזה. אבל גם זאת נפלאים המה באין תשלומין להם) מאתי הנ״ל.

מטות

מאמר תשע״א

וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל וגו׳ איש כי ידר נדר לה׳ או וגו׳ (במדבר ל:ב-ג)

מצינו שהמציאה התורה ענין אחד, אשר הוא באמת ורק לגדר ולסייג גזרה זאת, והיינו ענין נדרים ושבועות, שאדם אוסר על עצמו בזה, והיינו כי יש דברים שהתורה לא אסרתם, אמנם אם ימלא אדם תאותו מהם יקנה לעצמו מדות ותכונות רעות הרבה, ויבוא ג״כ לכלל איסורים, והנה האדם כשהוא חושב עם שכלו מבין הדברים היטב, כי יש לו להתרחק מהנ״ל, אף המותר, מפאת תולדותי׳ היוצא מהם, אמנם אין ביד האדם המשולח לתאוה, לחסום תאותו בדבר המותר, כי אומר הלא מותר הוא, אף כי כבר הכיר שכלו שיש לבעל דעה למנוע מזה, אמנם המציאה התורה, נדרים, כי בעת שישכיל האדם בשכלו לעזוב דבר תאוה המותרת מפאת תולדתה, ויתבונן מה יעשה בעת שיבוא לידו, ולא תכנע תאותו לשכלו אז, מחמת שיאמר הלא מותר הוא, ואמרה התורה שיש בכחו לאסור על עצמו דבר המותר על ידי נדר, כדי להרגל לפרוש מן המותר מפאת תולדותי׳, וכדי להתרגל לשמוע לעצת השכל, וע״ז סובב הולך כל התקנות הנעשה במדינות בין בעניני מו״מ בין בתי הספר לקנוס העובר על התקנות, וזה נעשה בהסכם כולם, וכל אחד מקבל על עצמו שבאם יעבור הוא, יוקנס מכולם, מטעם הנ״ל, כי הוא מבין בשכלו בשכלו שזה טובתו וטובת הכלל, ואחרי שהמקום (בביה״ת דגראבין) נעלה כ״כ, וכבר הקדמנו שיש בכח האדם, ובהרגל הנהגת המדינות לקיים ולאשר דבר בעוד ששכלו מושל על ימים הבאים בעת שימוט השכל, וכו׳ וכו׳.

מאמר תשע״ב[25]

איש כי ידר נדר לה׳ או השבע שבעה וגו׳ (במדבר ל:ג)

זה לא כבר שלחתי לך מכתב ארוך, והודעתיך את רוב שמחתי באהבת התוכחה כי חיים הם למוצאיהם, ואכתוב לך עוד חתיכה הראויה להתכבד בה, והוא כי קיי״ל הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים, ומצינו עוד מאז״ל שכשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומד דבר שאינו נשמע. ומעודי לא ידעתי איך להתאים ב׳ המאמרים האלה, — אם כמה פעמים לא שמע הרי הוחזק שלא ישמע עוד, וא״כ מצוה שלא לומר, ואם נאמר הטעם שמצוה שלא לומר הוא משום דמוטב שיהיה שוגג וכו׳, וא״כ כיון שכבר הוכיחו אינו שוגג ע״כ הוא דמחויב להוכיחו עד הכאה, מ״מ קשה במצוה שלא לומר, מאן יאמר לנו שלא ישמע, הרי מי שאינו מוכח במאה פעמים עד שיכנו, בודאי הוא מכת הרשעים ועכ״פ יש להוכיחו. ומה זה גדר הדבר? עד שמצאתי תהלה בשם תשובת הרש״ל: ״מי שמקבל התוכחה רק אח״כ אינו מקיים חייב להוכיחו מאה פעמים, אבל אם אינו מקבל כלל התוכחה בפעם הראשון אינו מחויב להוכיחו״.

והנה עפי״ז נבין גודל ההפרש אף במדרגה קטנה בתוכחה של מי שמקבל התוכחה בעת מוכיחין אותו, אם אמנם אח״כ אינו מקיים, והרי בפיו ובשפתיו כבדני ולבו רחוק ממני, ושפל הוא, ומכש״כ כשלא ישמע עד מאה פעמים הרי שפל הרבה, ועכ״ז יותר מאד שפל ממנו זה שאינו מקבל בשעת התוכחה ג״כ, עד שאינו כלל בסוג פלוני השומע. ותתפעל מזה הרבה מאד, והוא כי יסוד יסד לנו רבינו יונה ז״ל בספרו הגדול במעלת ״מוסר רע לעוזב אורח״ וז״ל הזהב: מוסר רע ראוי לעזוב אורח שעושה עבירה, יוכח במכאוב ושב עד מוכיחו, משא״כ ״ושונא תוכחת ימות״ פי׳ מי ששונא תוכחה אין לו תקנה רק מיתה כי אין רפואה למכתו האנושה לטבעו הרע, ע״כ גזרת ר״י בביאור הפסוק.

ועתה הבט וראה דבר נפלא הפלא ופלא על פי דין מי שמקבל תוכחה אף שאינו מקיים מחויבין להוכיחו עד הכאה או נזיפה, וא״כ הוא בגדר אוהב תוכחה ורק ״יוכח במכאוב ושב עוד מוכיחו״, משא״כ מי שאינו מקבל כלל אף הזכירה לבד, משפטו חרוץ לפי גזרת המלך שאין לו תקנה רק מיתה ר״ל. הבט אחי קרובי את גודל ההפרש ביו מדרגה קטנה שבקטנות עד שאינו בסוגו, כי זה יחובר אל חיים, וזה בין מתים משכנו, ומעתה מה בין מדרגה גדולה למדרגה קטנה באהבת התוכחה, וגדול מאוד נעלה מי שאוהב ומחפש למוכיח לו! ולא לחנם אז״ל (תמיד כ״ח.) בזמן שתוכחה בעולם וכו׳ כו׳ ומזה נקיש על כל התורה מה זה הפרש כל דהוא בין מעלה למעלה כחוט השערה יותר. ראה א״י כי אין יכול להוציא רעיון נעלה במוסר כמו ההלכה, וכבר נבחן זה כמה וכמה פעמים.

והנה רצוני היה לכתוב רעיון נפלא מאד, באבינו מלכנו שנענה ר״ע, מה זאת, וזה כמו הקדמה לזה, אך קשה לי לסיימה ורק אתחיל בזה ואפשר עוד חזון. והוא כי היה מרגלא בפומיה דא״א מו״ר ז״ל: כרחם אב על בנים פי׳, האם מרחמת על בנה לגופו ולא לנפשו, ומרחמת עליו על גופו ולא על נפשו, משא״כ האב מרחם בשכל ולא בטבע, ורחמנותו הרבה גדול מאוד, ע״כ יחוס על הדבר הרבה גדול מאד, והיינו על נפשו כי נצחית היא ולא יבוש ולא יכלם ח״ו לעד, ע״כ יכנו מכות אכזריות למען ייטב לו הטבה נצחית באין תכלית. וזה רחמי האב מרובים, פי׳, אב בעל שכל, שהוא אב ולא אם, וזהו ״אבינו״ פי׳ מרחם אותנו באין תכלית כי טוב ה׳ לכל, ומכ״ש לבניו, ועכ״ז ״מלכנו״ פי׳, אינו מוותר כמו מלך, שמלך אינו רשאי למחול על כבודו. ומה יש להתבונן הרבה מאד גודל הפחד מיום הדין איום ונורא. והדברים ארוכים וקשה לי עתה לסיים, אזכה להתקרב לעבודתו ית׳ ואפשר עוד חזון.

עוד גרגיר אחד. גרסינן בריש סוכה: סוכה שהיא למעלה מעשרים אמה פסולה. וגמ, ורבא אמר וכו׳ צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי עד עשרים אמה וכו׳, ופריך לי׳ אביי אלא מעתה וכו׳, יעו״ש, ומשני ליה רבא, עד עשרים אמה דאדם עושה דירתו דירת עראי כיעביד ליה דירת קבע נמי נפיק. המתבאר משם דרק בעינן שיהא ראוי לדירת עראי ג״כ אם ירצה, משא״כ למעלה מעשרים דאין אדם עושה רק קבע דוקא פסולה.

המתבאר, כי תיכף אחר יוהכ״פ ששב בתשובה. צוותה תורה לעשות מעשה למען יתחזק ברעיון יותר, כי אי אפשר לעמוד בתשובתו רק כשיעשה העולם עראי ולא קבע. ואמנם להיות תמיד כן במעשה בפועל, לא עמדו בזה רק חסידים הראשונים שעשו מלאכתן עראי ותורתן קבע, משא״כ כל העולם אין יכולים לעמוד בזה, והרי מצות זכירת ישיבת סוכה לכל העולם, ע״כ באה ההלכה שיהיה אפשר לעשות עראי, פי׳ שישמור את כחותיו שלא יתקלקלו ח״ו באופן שיהיה מוכרח לעשות העולם קבע תמיד דוקא, ורק ירגיל עצמו לפרקים להיכולת לעשות העולם עראי גם במעשה אם ירצה לעת מצוא כשנדרש הענין. וזהו מה שאנו אומרים שלכה״פ לעשות מלאכתו עראי במחשבתו, ואין יכול להיות זאת רק ברוב מחשבתו בעיון בהבל העולם, ובנועם הנצחי. בכמות ובאיכות, וזהו קוטב כונת מצות הסוכה לפי דעת רבא דקיי״ל כותיה.

היוצא מזה שכוונת התורה במצות הסוכה, להורות לאדם שלא יהיה אסור במאסר הרצון, רק רצונו יהיה בידו, כענין שדברנו על ״עשה רצונו כרצונך״. ועפי״ז מצאנו דרך סלולה בנדרים, איך שייך שאדם יעשה על עצמו איסור בדבר שאין איסור מן התורה. ולפי״ז ניחא אחרי שרצון התורה שלא יהיה אסור במאסר הרצון, וא״כ אחרי שהכיר זאת שיש לו לגדור רצונו הרי האדם נתבע לפי הכרתו, ונעשה אצלו הכרה זו שהכיר רצון התורה, הלכה ואסור עפי״ד. ולכן בדבר שאין פיו ולבו שווין אינו נדר.

ועפי״ז מצאנו לפסק הקדמונים שהובא בר״ן (נדרים עג:) שהנודר ע״ד חברו יכול חברו להתירו כמו בעל לאשה, והוא משום דלא עשה זאת בגדר עצמי לשבור רצונו, רק ע״ד חברו. והנה גם לפי דעת הר״ן החולק עליהם יכול להיות שהוא רק כשנדר ברצון, אלא שהתנה ע״ד חברו, א״כ לא עשה זאת לגדר, אלא רק בשביל חברו אז כשחברו יתן לו רשות מותר. ובפירוש מצאתי בריב״ש קפ״ה וז״ל אבל הנודר ע״ד חברו אפשר היה דעתו לא שיתיר לו חברו רק כדי שלא יהא הערמה בדבריו וכו׳ אבל אם אומר שדעתו היתה שיכול אותו פלוני להתירו, מתיר לו אותו פלוני שלא עפ״י חכם. וא״כ יש לדון כזה בנדר רק עפ״י הפצרת חברו. ואין לסמור ע״ז, ומהש״ך ג״כ לא משמע כן.

אבל עכ״פ כל דיני נדרים כך הם כפי רצונו בגדרו כך הכרתו להתיר עצמו מאמסר הרצון, ולפי הכרתו בכונת התורה בהמותר לו, נתבע עפ״י הכרתו, ונעשה ד״ת עליו. ומזה נבין גודל המבין כונת מצות סוכה כנ״ל, וכן בכל מצות זכרון אם ההיתר מתעלה לאיסור בשביל הכרתו, איך יתעלה דבר המפורש בתורה כשיתכוין הכונה של מצוה בהכרה כנ״ל בסוכה. ויצא לנו איך חוב על האדם שלא להיות אסור במאסר הרצון ח״ו. החונן יחננו לעלות מעלה בזה.

וזהו המבואר בסוף פרק השוכר את האומנין, ״רבה בר בר חנא חברא תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא שקל לגלימייהו אתו אמרו לרב אמר ליה הב להו גלימייהו אמר ליה דינא הכי אמר ליה אין למען תלך בדרך טובים יהיב להו גלימייהו אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי אמר ליה זיל הב אגרייהו א״ל דינא הכי א״ל אין וארחות צדיקים תשמור״, התבונן מאד, הלא קי״ל דיכול לומר אנא מצוה מן המובחר לא בעינא למיעבד, ואיך א״ל כששאל ליה דינא הכי? השיב לו אין — למען תלך בדרך טובים, ומשמע דדינא הכי, והלא זה מצוה מן המובחר ולא בעי למיעבד, ומכש״כ למיהב להו אגרא, כששאל ליה דינא הכי, א״ל אין וארחות צדיקים תשמור, והלא אין זה דין אלא חסידות, והוא שאל דין, ואיך יכול לפסוק לו פסק של חסידות? אע״כ הראה לו מה״ת עומק כונתה, וא״כ אתה שיש לך הכרת חסידות, הרי אתה נתבע לפי הכרתך ולך הדין כך הוא. וכן הובא בכ״מ על הרמב״ם ה׳ יסודי התורה ה:ה, ירושלמי אמר לאליהו ז״ל וכי לא משנה עשיתי, א״ל לאו משנת חסידים היא. פי׳ המשנה נשנית לכ״ע דאין להם הכרה כמוך, אבל לפי הכרתך, הדין דאסור, והנראה כי זה הכל נובע מהערת דין נדרים שאסרה תורה לכולם לי הכרתם. וזה לדעתי כפתור ופרח.

הערה גדולה הערנו מהלכה מפורשת ידיעה נפלאה בכחות הנפש מה שאין הדעת מקבלתן, והוא כי יכול להיות כי האדם שנוסע לרב לזמן קצר מצליח לפעמים, יותר ממי שהוא יושב אצל רב זמן ארוך. והוא דאיתא בשבת דף י׳ כמדומה, תפלת מנחה דלכו״ע חובה וקיי״ל דאין מפסיקין, ומשני מנחה קביעא לה זימנא, ערבית כיון דכולא ליליא זימנא אתי למיפשע. הרי דלעצל כיון דיש לו זמן מתחיל מלאכתו ברפיון ידים, ואף דכבר סמוך לזמן שיעבור אינו חש, ומתרפה תמיד ברפיון שהתחיל בה, עד שיפשע ויעבור הזמן. זהו קצות דרכי העצל המגונה היושב אצל רב זמן ארוך, התחיל בעצלות ומסיים בעצלות עד שמאבד זמנו ח״ו.

ולמדנו מזה כי חובה על האדם שלא ידחה זמנו בלך ושוב כדרך העצל המגונה. ומה נפלא דחז״ל אשר חשדו את תלמידיהם לעצלים ואמרו ״שוב יום אחד וכו׳״, ומלבד פשוטו, למדנו עוד כי עצה לאדם לחשוב כאילו רק יום אחד ודף אחד לפניו, וכן למחר, וכן לדף השני, וכן עוד ועוד למען לא ידחה את עצמו בלך ושוב. ולמדנו עוד מזה כמה גדול כח הראשית אם לטוב אם למוטב ח״ו, כנ״ל במעריב. והחכם עושה קביעות סדרים כתפלת מנחה ולא אתי למיפשע. נזכה להיות מהמזדרזים בעבודת הקודש עליהם בכתף ישאו בכח גדול וטוב להם.

מאמר תשע״ג[26]

איש כי ידר נדר לה׳ או השבע וגו׳ לא יחל דברו וגו׳ (במדבר ל:ג)

ידוע כי לרפאות מחלה, נדרש רופא היודע חכמת הניתוח, ומבין מקור המחלה, והנה אם יקרה כי המחלה יכריח לחפש אחר רופא מומחה, מובן הדבר כי המחלה גדולה, ואם מה הכרח לבקש רופא אחד ממדינה, נקל להבין כמה המחלה מסוכנת, ומה גם כי אי אפשר לרפאות המחלה כ״א אצל רופא אחד במינו הנמצא בעולם, וזולתו אין מי שיכיר וידע המחלה, וכ״ש לדעת רפואתה, ומעתה אם נדרים שאדם אוסר על עצמו, ולא אסרתו התורה, וגם יש רופאים הרבה היודעים ויכולים לרפאות המחלה, כי הרבה ת״ח יש בעם ישראל, ובאין חכם גם ג׳ הדיוטות מתירין הנדר, ועכ״ז עם קלות הרפואה המחלה הזו, אחז״ל בעון נדרים בנים מתים (שבת לב), והרבה סיבות יבואו בגלל נדרים, וראה כמה טצדקי אנו עושין להנצל מהמחלה הזו, ערה״ש מתירין הנדרים ועושים מסירות מודעה על להבא, ולא די זאת אלא בכל תפוצות ישראל אמרינן כל נדרי בפחד גדול, והכל להנצל מעון נדרים, והנה התורה לא אסרתו רק אמרה (במדבר ל:ג) לא יחל דברו, כך, ומעתה מה יהיה עם המחלה אשר התורה אסרתו, אשר אם יתאספו כל חכמי ישראל אין בכחם להתיר האיסור, והרי אין רופא לרפאות המחלה, כמה היא מחלה מסוכנת, וזה איסור סתם כמו לאו שאין בו מעשה, ומה יהיה עם לאו שיש בו מעשה אשר חייבה התורה מלקות, ומה יהיה עם מיתה בידי שמים, ומה יהיה עם עבירה שיש בה כרת, ומה גם עון אשר לא ינוקה האדם ומיתת ב״ד, כמה היא מחלה מסוכנת וכמה יסבול האדם ממנה אוי ואבוי, הרי לנו להבין תוקף העון.

עוד ענין בתוקף החטא, פלוגתא דר״א בן עזרי׳ וחכמים (שבת נד) אם פרה יוצאת ברצועה שבין קרניה וראב״ע מתיר, שם במשנה פרתו של ראב״ע יצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים, תניא לא שלו היתה, אלא של שכנתו, ומפני שלא מיחה בה קראה על שמו, ואיתא בירושלמי (ירושלמי שבת ה:ד) הושחרו שיניו של אותו צדיק מתעניתיו על אותו עון, נוראות להשתומם, הוא מתיר (וראב״ע בעל דעה גדול לסבור כדעתו אם לאסור או להתיר) ולא שלו היתה, הלא היה מן הדין לפטור אותו למחות בזולתו היפוך סברתו עפי״ד, ועכ״ז הושחרו שיניו מהתעניות מפני שעבר על דבר חכמים, היינו לא אמר לשכנתו כי החכמים אוסרים, הרי לנו להבין כמה מחלה מסוכנה היא, גם חטא קל, וכדאי היה לו לאותו צדיק לסבול כל כך להנקות מהחטא, ומה יהיה באיסור חמור דאורייתא? ובזה דברנו, הנה פה היה נראה כחנופה שלא מיחה בשכנתו, ובפ׳ מסעי (במדבר לה:לג) ״ולא תחניפו את הארץ״, הביא הרמב״ן ספרא, כי זה אזהרה לחכמים, הרי לאו על חנופה, עיי״ש ברמב״ן כתב כמו שהוא חונף גם הארץ יחנף אותו עיי״ש, והנה עכ״ז רופא נמצא לרפאות המחלה, אמנם אם יקרה ח״ו מחלה אשר אין רופא גם בעולם נמצא לרפאותה, כמו אם נקב בהמעיים הפנימיים או ניטל הלב וכדומה, נקל להבין כמה מוכה האיש הזה, וכמה יסבול ממנה, ומעתה כמה מדרגות נוראות יתוסף להתבונן במתב האדם וכו׳.

מאמר תשע״ד

וידבר ה׳ אל משה לאמר נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים וגו׳ (במדבר לא:א-ב)

ענין שנאמר במדרש, (ילק״ש כי תשא שצב) שאמר מרע״ה לישראל, חטאתם חטאה גדולה, ולישראל אמר כך, ולהשי״ת אמר להיפוך, מה זאת? עוד איתא במו״מ (במדבר לא:ב) ״נקום נקמת בני ישראל״, ומשה רע״ה אמר לישראל, ״נקום נקמת ה׳״, עוד איתא במדרש תרומה (שמ״ר לג) ״כביכול לוקח בעליו עמו״, מה זאת? עוד איתא בגמרא, (בב״ב עח) ״באו חשבון חשבונו של עולם״ עד ״תצא אש ממחשבין ותאכל וכו׳, מה צורך דוקא האש ממחשבין? בהקדם הענין מה שבירך יצחק אבינו ע״ה את עשו דוקא בציד בפיו, ואת יעקב אע״ה, ברך בלא בכזה, וגם מה זאת שאהב את עשו יותר מיעקב, מובא במקום אחר כי רצה שיתנהג בחיצוניות בדרך הצדק וכו׳ וכו׳, ועפי״ז הראינו לדעת, כי באמת עיקר העבודה לעמוד בנסיון לכבוש את יצרו, וזה הפרש בין ישראל לאו״ה, ישראל אם נופלים בעבירה הם רק שאינם יכולים לעמוד נגד התאוה, אבל או״ה גם בלא תאוה הם עוברים רצון השי״ת, ולכן הם שונאים לישראל שמקיימין מצות השי״ת, ועפי״ז מצאגו ראינו, שיש לאדם לדעת כי ביוהכ״פ הבע״ל, העומד על תשובה, היינו קבלה להבא, יש לו לקבל על עצמו, להזהר לכה״פ מעבירות שאין יצרו מתגבר עליו, בין שבין אדם למקום - הרבה דברים יש, שהאדם נופל בהם בלי תאוה כלל, כמו שיחת בתי כנסיות, ואמן יהש״ר, וכדומה. ושבין אדם לחבירו, כמו המאנה חבירו בלי תאוה כלל כמו מי שאינו רגיל בד״א, אינו יודע כמה בני אדם ציער בחייו, ומלבין פנים בלי קבלת פרס כלל, וכדומה לזה הרבה, ועפי״ז יש לכל אדם לפעול על עצמו ביוהכ״פ להקל מעליו הרבה עונשים מאד, וזהו כוונת המדרש (תנחומא אמור י) ״בג, מקומות התחיל הקב״ה להוכיח ישראל, ושמחו או״ה, וחזר וכו׳״, הכוונה כי ישראל אינם נופלים רק בתאוה, אבל או״ה גם בלי תאוה הם שונאי השי״ת, ולכן אמר מרע״ה, ״נקום נקמת ה׳״ היינו נגד או״ה, והנה לחזק אנשי אמת, היינו להחזיק אחרים שילמדו, בצד אחד קל הוא יותר, שהוא אינו כובש תאותו, ואינו עמל בעצמו, רק מחזיק בממונו, — וגם בזה מרפה ידי העוסקים אם אינו עוזרם, ושכן ״תצא אש ממחשבין״ אף שנגרע מהם מחסור העוזרים, וזהו (שמ״ר לג) ״כביכול לי אתם לוקחים״, פי, הכל תלוי בכסף התרומה וכו׳.

מאמר תשע״ה

בענין הנ״ל ביתר ביאור

הענין ליצחק אוהב את עשו, ורצה לברך אותו, פעם דברנו בזה, ועתה באופן אחר, מקודם נקדים מדרש האזינו (דב״ר פ״י ריש האזינו) דברי תורה הט אזנך והם רפואה לכל גופך ויש להבין האם אין לה מעלה אחרת רק רפואה? כי יש דבר שטוב בעצם, ויש דבר שבעצם אינה טובה כלל אבל במקרה היא טובה ויקרה, כמו רפואה, היא עצמה מרה כלענה, אדם הבריא אם ישלמו לו כמה, לא יאכל אותה, אבל האיש החולה ישלם כמה וכמה שישיגנה, והנה הדבר הטוב בעצם, אם יהיה ג״כ רפואה, הלא שוה כפליים, כי אכילה בעת ובמקום שאינו מצוי, הלא יתן כל אשר לו, והנה התורה תרווי׳ בה, ערב, והיא רפואה, ולכן אמר בתורה תרווי׳ איתניי׳ בה ערב ומועיל, והנה המלכים מייסדים אנשים חכמים לחפש ידיעות חדשות, ומוציאים ע״ז כסף לרוב הרבה, כמו בעלי מצפה השמים בחכמת התכונה, ובעלי הטבע בטבע, כמו האיינגלענדער מחפשים בבטן הארץ כידוע, וכ״כ אנחנו נדבר ידיעה חדשה נפלאה, והלא היא נפלאה מידיעת העולם, מצורף לזה כי היא ג״כ רפואה נפלאה, הרפואה בזמנה יקרה מאד, הידיעה יקרה מאד, שניהם כאחד טובה היא למרבה, ע״כ שימו לבכם ושמעו אזניכם, ידיעה ורפואה כאחד, ותדעו כי דבר יקר הוא מאד ואל יהיה לבטלה, מדרש מטות (במדבר לא:ב) ״נקום נקמת וכו׳, השי״ת אמר נקמת בני ישראל, אמר משה כלום שונאים אותנו אלא בשביל שאנו שומרים המצות, ע״כ נאמר לתת נקמת ה׳״, הענין כי יש ב׳ שלא לשמה, האחד שהענין אינו חשוב אצלו כלום, ואינו עושה רק שהענין חשוב אצל בני אדם, וזה הענין גרוע, כי לא יבוא לעולם לשמה, משא״כ כשהענין עצמו מכובד אצלו, כמו מי שהוא מבין שהתורה ענין מכובד, עכ״ז יכול להיות שאם לא היה לו כבוד מלימודו, לא היה לומד מחמת עצלות, וכדומה, אך מחמת כבוד מסייע לו שילמוד, ע״ז אמרו ז״ל (פסחים נ) לעולם ילמוד אדם אפילו שלא לשמה, כי יבוא לשמה, והנפ״מ בין אלו הכחות, כי מי שהענין אינו חשוב אצלו באמת כלל, גם בלא תאוה בלל לא היה לומד או עושה המצוה או סר מרע מחמת כבוד השי״ת, וזה הענין במדרש שיר השירים (תנחומא אמור) בג׳ מקומות הוכיח הקב״ה את ישראל, התחילו או״ה שמחין, והתחיל לשבחן, והמדרש פלא כמובן, אך הענין כי הפרש יש בין ישראל לאו״ה, הם גם בלא תאוה מוצאת, יחטאו, משא״כ ישראל, גם אם חוטאים, רק במקום תאוה מוצאת, וזהו הוכיח ישראל על שהם חוטאין, וסיים שמא תאמר כי הם שווין לאו״ה, לא! כי או״ה גם בלא תאוה חוטאים, והבחינה לזה כי הם שונאים אותנו על שאנו שומרים המצות, ועל אחרים אין להם תאוה, וזהו השי״ת אמר נקום נקמת בני ישראל, כי איך תוכלו לומר נקמת השי״ת, והלא חטאתם בשביל תאוה, ומשה אמר, הם גם בלא תאוה חוטאים, והראיה ששונאים אותנו בשביל שאנו שומרים המצות, ועלינו אין להם תאוה, והוי שפיר נקמת השי״ת נגד ערכם.

נמצא מי שחוטא בלי תאוה, רוצה שזולתו ג״כ יחטא, נקרא ״חוטא ולא לו״, וזה מדרגה גרועה מאד, מדרגת מדין, והנה עתה נדבר בגודל העונש על חטא, ידוע כי מי שחוטא פעם שני, קשה עונשו מפעם ראשון, כמבואר בר״י, וכמנהג מלכותא דארעא כידוע לכה״פ ב׳ פעמים וכמבואר במסכת ביצה גבי עירוב תבשילין אפילו בשוגג קרי ליה בפעם שני פושע, וכ״ש במזיד, ומכ״ש בפעם שלישי ומכ״ש בפעם רביעי וכו׳ וכו׳ יותר ויותר, והנה ידוע כי בשחוק בדאמע אם יכפלו גם כשיניחו בקעסטיל הראשון מדה קטנה מאד כשיכפלו אח״כ כל אחד כפלים מהקודמת לא יספיק אוצר המלך, מעתה א״כ העבירה שאדם עובר עליו בכל יום כמה פעמים ביום אחד, ווירד זיין קעסטליך יותר מן דאמע ברעטיל, וגם אם עונש עבירה רק כיסורי איוב, הפעם השני כפול, הפעם השלישי לכה״פ עוד כפול מהקודם, ויתבונן המבין ויתאונן ויקונן על עומק המשפט העצום בשביל עבירה אחת, ומכ״ש רבות, כמו תפלה, כמה עבירות יש בה, ביטול מצוה דרבנן, ביטול יראה, שם שלא באימה, וכל ימי חייו נכפל כל אחד מהפרטין הנ״ל יותר מג׳ פעמים שנ״ד קעסטעלעך כמה עולה החשבון באין ערך, ושיעור מתפלה לחוד, ומה תאמר מלשון הרע, ושנאה, וקנאה, וגאוה, וכבוד, וכעס, וקפדנות, וליצנות, וכדומה בכל יום כמה פעמים, ועל כולם ביטול תורה בכל רגע, כמה תכפל ביום אחד לבד, ומכ״ש בשנה, ומכ״ש כל ימי חייו ר״ל, והנה בדאמע חטא אחת אם יכפלו יעלה לרבבות עד אין שיעור, וזה יש לנו רעיון מבהיל, כי כל מה שהעוון יגדל אף כחוט השערה, יוכפל ויגדל העונש באין ערך, ועפי״ז כפי מה שביארנו כי כל עוד שעושה בלא תאוה, יגדל העון, נוכל להבין וגם איין קווינט ווייניגער בזוי אצלו המצוה, כמה עונשים יציל מעליו, וכבר אז״ל, עומק המשפט להשי״ת הוא.

והנה יצחק אע״ה היה מחזיק את עשו, כי בלא תאוה לא יעבור, ולכן רצה לברכו, והענין שלא גילה לו הקב״ה מעשיו, כדי שיוכל לברכו (בראשית כז:מ) ״והיה כאשר תריד״, כדי שיהיה פחד לישראל ממנו בגלות לשוב בתשובה, וכבר כתב הר״ן כי המברך צריך להתדבק בהמתברך, ואם היה יודע יצחק מעשיו הרעים, לא היה לו התדבקות אליו, ולא היה חל הברכה והברכות לו מהשי״ת. הרחמן יעזרנו לשוב לפניו בתכלית.

מאמר תשע״ו[27]

ויקצף משה וגו׳ ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה הן הנה היו לבני ישראל וגו׳ (במדבר לא:יד-טז)

שלום רב לבני יקירי נ״ז נ״י כאור שבעת הפנים ע״כ ב״ב, יחיה בכט״ס.

יקרתך מפרשת מו״מ כמדומה הגיעני לנכון, נהנתי כי ידעתי לייקר מאמר ס״ה, אם כי בקצרה הוא בכמות אבל ארוך הוא באיכות, ידידי רד״ד נ״י היה פה, תהלה כי מצא חן בעיני, ונכבד הוא, זכה ג״כ למאמר הזה. אם אמרתי להודיעך ההערות מפ׳ מטות קצר מהביל, אבל מעט מזעיר אכתוב לך, ועוד בל״נ אשלח לך מאמר אחד מפ׳ הנ״ל המשך ממאמר ״הרחק משכן רע״, ונפלאות ידובר בו, אין במה להעריך יקרת המאמר ועתה אכתוב לך איזו הערה אחרת.

מהידוע, כי הדבר המוכרח, לא ישובח ולא יגונה, והנה הדבר אשר בא תמיד על אופן אחד, נראה כמוכרח, וע״כ כתב בעל חובת הלבבות ראש חכמי המוסר ועוד ראשונים, כי לכך נברא העולם בכחות הפוכים. שלא יאמר הבלתי מבין, כי טבע הוא, אף כי כבר ידוע מאמר הכוזרי ״מי הוא הטבע״, אבל לא רבים יחכמו, לכן נברא בטבעים שונים. כדומה, אוירי האקלימים אינם דומים זה לזה, וכיוצא בזה הרבה הפכים, ועל כרחך כי זה מכון מהבורא החכם, הכל יכול בלתי תכלית, ולכן מבחן חכמת האדם, כשיצאו ממנו כחות הפוכים, רחמן במקום שיש לרחם ואכזר במקום שיש להתאכזר. ולכן מה נעמו דברי שלמה המלך ע״ה בקהלת ג׳ עת ועת כו׳, כי האדם צריך להדמות בדרכיו ית״ב.

והנה מדת הענוה משובחת מאד, אבל אם תמיד בלי שנוי מתנהג בענוה, אות הוא כי אין זאת אלא כניעה בהמית. ולכן מצינו במשה רע״ה כחות הפוכים. מצינו כשבאו ממלחמת מדין, שרק שנים עשר אלף איש כבשו מדינה שלמה, פרזות ובצורות, חמשה מלכים ועם רב. ונוכל להבין כי הנשים אשר לא ידעו משכב זכר היו ל״ב אלף, והלא זונות היו, כי בת מלכם היתה בבנות מואב ורק אשר לא ידעו היו ל״ב אלף, ובמה היו אשר ידעו משכב זכר! מי יתן והיית פה גוגער אשר הראנו נפלאות, כי כל מי שהוא צדיק יותר, הוא האיש הגבור (העלדישער מענש) יותר, כמובן מגבורתם בי״ב אלף על מדינה שלמה מחמשה מלכים ועל כל הנהגתם במלחמה זו, ובמי בחר למלחמה, הלא את הצדיקים מכולם. וזאת ידוע כי ברוב מלחמותם היתה בדרך הטבע, ורק לבם היה לשמים, כמפורש בכמה מקומות, ומהם בעי וכדומה הרבה. ונתבונן עוד על גבורתם רק בזה, כי הלא הנשארים חיים היו ל״ב אלף, וכמה היו אשר ידעו משכב זכר, בודאי אין מספר. וגם כל הטף אשר אמר להם מרע״ה (במדבר לא) ועתה הרגו כל זכר בטף, היה ודאי אין מספר, וגם כל מינים מבהמות הרבה מאד, שלפי הנראה כי הרבה בהמות נהרגו במלחמה, והרבה נשרפו בשרפת עריהם במושבותם וטירותם אשר שרפו באש, וגם הרבה כסף וזהב אשר שללו ובזזו איש לו, כנאמר שם, וגם הנחושת והברזל והבדיל והעופרת אשר שללו כאמור בקרא שם. היאומן כי רק י״ב אלף יוכלו להביא אותם ולשמור שלא יפקד איש ודבר מכל אלה, היש העלדנטהאט יותר מזה! לבד אחרי כל עמלם בכיבוש מדינה שלמה גבורים וחכמים כמובן מן עצת מואב עמהם, ונאמר (במדבר כב) וילכו זקני מואב עם זקני מדין מובן כי חכמים גדולים ומלומדי מלחמה היו, והרבה עמל היה להם לכבוש ה׳ מלכים, ואחד כ״ז עמל הנהגתם אצל משה כמה וכמה פרסאות עם עסקם בתורה ועבודה בתוך מלחמתם כידוע מעי, הישוער גבורה כזאת.

והנה כל העובדה הקשה כזאת, על אשר הביאו אותם חיים לפני משה רע״ה אף כי חשבו לשאול שאלה ע״ז אם להחיותם או להמיתם, קצף משה עליהם ולא חפה עליהם אצל עבודתם הקשה וגבורתם וחכמתם המנצחת, והצדק היה אתו והראיה כי נעשה כדבריו אח״כ, ואם כי נענש ונעלם ממנו גיעולי כלי מדין, זה לא היה רק מה שבא לכלל כעס, אבל לפי מחשבתנו במדת ענותו מכל אדם היתכן שלא יקבלם בסבר פנים יפות מאד מאד ולדבר על לבם בנחת: מהראוי להרוג כל הנשים יודעת משכב זכר וכל הזכר!? אבל כח הפכי נמצא, אורייתא קא מרתחא בי,׳ לגעור עליהם על שלא הבינו מדעתם כן בלא שאלה, — ״הן הנה היו וגו,״, ולא נענש רק על שבא לכלל התפעלות דק קרוב לכלל כעס לפי ערכו הרם, אבל על עצם הגערה לא נענש כי צריך ללמדם על להבא, ולכן להלן בבני גד וראובן שגער עליהם בדברים קשים ומרים דוקרים כחרב וחנית ולא בא לכלל כעס, לא נענש ונפסקה ההלכה כדבריו, וכל זה לכאורה נגד ענותו הגדולה, ולא כן יעשו ענוים בזמננו אבל זה אות על כניעה בהמיית שיש ברוב אנשים, ואם כי לענין גדול יחשב בעיני העולם, משא״כ העניו האמיתי כוחותיו בידו הם להפכם לפי הצורך בעצת החכמה, והוא הוא ההולך בדרכי השי״ת, רחום וחנון ה׳, וקל נקמות ה׳ — ״קל נקמות הופיע״, והיינו בזמנו ובמקומו המחוייבת מדרך החכמה, והן הנה בכחות אשר נתבאר ב״סיום דרך אמונה״ אשר השגת לא כבר, והיינו הך.

והנה באמת אין כל חדש כי מי שהוא צדיק יותר מחוכם יותר בכל מילי דעלמא, כי הוא הבורא שברא מילי דשמיא הוא ברא מילי דעלמא, ואין לנו מבוא להכיר מילי דשמיא רק ע״י מילי דעלמא, כענין שנאמר (בראשית כח) ״סולם מוצב ארצה״, היינו מילי דעלמא, ״וראשו מגיע השמימה״, היינו מילי דשמיא, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, ולכן היו כל הצדיקים גבורים בכל מילי דעלמא ובמילי דשמיא כאברהם אבינו ע״ה וכדומה לו.

ותראה דבר נפלא כי נכתב בתורה באותה פרשה של מדין עסק משא ומתן איך יתחלק החלוקה של שלל מדין, ולא נמסר לבית דין של משה רבינו ע״ה לעשות החלוקה, כי בודאי היו זוכים לכוון כהלכה, אבל להודיע כי עסק משא ומתן עפ״י דין תורה וכפי הצורך הוא ג״כ תורה, — כי כל תורה שאין עמה מלאכה כו׳, ובפרט עפ״י שנתבאר במאמר ״דרך אמונה״, ולכן תיכף אחר פרשת גיעולי מדין נתבאר עסק משא ומתן איך תהיה החלוקה. כסדר המשנה (אבות ב:ב) ״כל תורה״ ואח״כ ״שאין עמה מלאכה״ כי מראשית צריך להקדים תורה, וכענין שאמר אליהו הנביא ע״ה: ועשה לי משם עוגה קטנה בראשונה וגו׳, (מלכים א׳ יז) פי, כדי שיחול הברכה.

ראה בני יקירי כמה הוא מתאים עם מאמרי הקודמים ראה וחכם בני וישמח לב אביך דו״ש וטובתך בכל לבו. ש״ז.

מאמר תשע״ז

ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה אל תעברנו את הירדן ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן האחכם יבאו למלחמה וגו׳ (במדבר לב:ה-ו)

ראה ידידי, במה צדקו דברי אשר התריתי בך כבר, להזהר מתרדמה של כו׳, ואילו כבר שלחת כאשר הבטחת, כבר היה ״שם משגגתו״, להתכשר במלאכת הק׳, הוא העיון.

ראה, כי לא יקרא נזיר, המגדיר עצמו מדבור וכדומה, רק מיין ה״ז נזיר, למה? שהיין מאבד הדעת, ויהיה שוגה ופתי בכל, הרי כי העיון גדול מכולם. ואם כי בודאי המגדיר עצמו מכל דבר ה״ז קדוש, ואולי שכרו מרובה לפום צערא, אבל נזיר לא נקרא בכל הלכותי׳ כמדובר מעלת הנזיר במאמר ״מה בין ראשונים כו׳״. והוא להורות, כי כל המעלות תלויות בדעת, ״דא לא קנית מה קנית״, פי׳ גם מה שידעת, בלי דעת, אין זו ידיעה, ורק ״דא קנית״, פי׳ דעת, ״כולא״, פי׳ כל ידיעתך ״קנית״. ע״י הדעת תדע מה שידעת. ואין זולת זה רק צפצוף בעלמא, חומר בלי צורה.

״חזקה שליח עושה שליחותו״. זה חזקת האדם. מי שאינו מקיים שליחותו מאבד חזקת האדם עפ״י ד״ת. לא ראיתי תמורה מבני המשכיל נ״י, לא ראיתי תמורה, מקודם שנכנס בעסק, לאחר שנכנס, ורק בהרבה טרדות — למבין גדול אפשר לפרק, פעם ירגיש מה כל דהוא. בכל מקום שהוא, הרי הוא מבקר גדול על כולם. וזה מהדברים הנצרכים מאד, כמו שדברנו. ״אבל אנחנו ואבותינו חטאנו״...

בפרשה העבדה דברנו במרע״ה ״ויקצף משה וגו׳״. (במדבר לא:יד) והנה תומ״י נטל שכרו שנעלמה ממנו הלכות גיעולי מדין, ונכתבה על שם אלעזר. ראה, בניו של אהרון מתו, בשביל שהורו הלכה בפניו, להביא אש הדיוט, וכאן דרש כל הפרשה בפניו ונכתבה בתורה על שמו, ראה, מה נענש על חוט השערה של ״כלל כעס״. ידוע מה שאמרנו ע״ז ״לכלל כעס״.

רעכ״ז, כשבקשו בני ראובן וגד נחלתם מעבר לירדן, לכאורה מה זאת, למי כבש סיחון ועוג אם לא לישראל, ולמה גער עליהם כ״כ? אבל רופא מובהק היה, והרגיש המחלה כשתרצה להשתרש, ועקר אותה מראש, הרגיש, כי מעט — לפי ערכם — חביב עלי׳ קנינם יותר מדי, מדבחרו להם מדעתם מע״ל, וטוב יותר לשבת בארץ שנתנה לאברהם יצחק ויעקב, כמו שמצינו בסוף יהושע שאמר להם פנחס: ״אם טמאה לכם ארץ וגו׳״. והבין זאת וחשש, כי חמדת הממון תתפשט מיום אל יום, ותביא להם שיחוסו להשאיר ממונם בהפקר, ולא ירצו לילך עם אחיהם במלחמה, כי עבירה גוררת עבירה, כענין ״נתנו שאר בעיסה כו׳״, ויתחילו לפחד מהם ויניאו לב בני ישראל. לכן נאמר עליהם ״תרבות״ וגו׳, פי׳ שיתרבה החסרון של חמדת ממון לאט לאט כנ״ל.

וע״ז לא נענש משה רע״ה כלל, אדרבה, תנאי בני גד וראובן — הלכה קבועה היא, הרי למדנו כי האדם צריך להיות מבקר.

״שפעקולאציע על כמה שנים״ — נגד המוסר הוא, כמ״ש הרמז״ל על השוטים: ״שגם סוכת נוצרים אינה בטוחה בחי׳ כ״ש כו׳ אבל לולא המשתגעים לא היה לנו בית ושדה״. ואתה אמרת על דבר הנצפה לכמה שנים — ה״ז שפעקולאציע טובה״. כי אמרת לפי תומך. ראה כמה רחוק אתה מח׳ המוסר. חזק ונתחזק.

מאמר תשע״ח[28]

עוד בענין הנ״ל

מהמובן מי שהוא חולה יותר, צריך להיזהר מהסבות שלא יתגבר חליו יותר, או אם כבר הבריא מחליו, צריך שמירה שלא יחזור לחליו, וכן בחולי הנפש, מי שהוא חולה יותר במדוי הנפש, צריך להזהר יותר שלא יתגבר עליו שברו ומחלתו, שהוא עלול לדכא אותו. והנה אגחגו רואים ההיפוך, כי מי שהוא גדול יותר יתרחק יותר מן העבירה, וכמו שהזהירו לנו חז״ל (אבות ד): ״הוי בורח מן העבירה״. משה רבנו ע״ה, החכם מכל אדם וירא מכל אדם, ״בכל ביתי נאמן הוא״, אשרי לילוד אשה שכך העיד עליו אדון הכל, ומה חסר לו מכל, קרב לגבי דהינא ואידהן, עכ״ז כשרצו בני גד וראובן שינתן להם נחלתם מעבר לירדן, חשד אותם שאמרו כן מפחד בני כגען יושבי הארץ; כש״כ רמב״ן ז״ל, והוכיחם על פניהם, בדברים קשים ומרים דוקרים כחרב: ״והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אגשים״ (במדבר לב:יד), (מלשון טפחתי ורביתי כמ׳ הנ״ל, לשון גדול, שיתחיל חטאם להתגדל מעלה מעלה).

והנה זה לא כבר אשר נענש משה רע״ה בקצפו על פקודי החיל, שנעלם ממנו פ׳ גיעולי נכרים, ועכ״ז לא מנע לדבר קשות עם ב׳ שבטים גדולים, דברים דוקרים כחרב וחנית, ולא מצינו שנענש ע״ז כלל, מן הסתם אילו לא היה מתנה עמהם והתרה להם כ״כ בהתראה מחרדת כזאת, ח״ו היו באים לידי כך. והנה זה לא כבר אשר ראו בעיניהם אשר תמו כל הדור בחטא המרגלים, עכ״ז חשד להשני שבטים, שמחמת פחד יאמרו כן, וגם חשד לכלל ישראל שאם הם ישארו מעבד הירדן, ימשכו אחרי׳ כל הכלל כולו, לכן אמר ״ושחתם לכל העם הזה״, היעלה על שום דעת אדם דבר זר לכאורה כזה, שבשיל ב׳ שבטים שלוקחים נחלתם מעבר לירדן ונשארים בביתם ובנחלתם, כי בודאי לא יאמרו להם שהם מפחדים מאנשי כנען, ולמה יאמרו, — יחשבו הכלל כולו שהם יראים. ועל ההוי אמינא הזאת יפחדו כולם, ולא יחרדו וירגזו מפחד הנורא מהעונש אשר ראו בעיניהם בחטא מרגלים, אתמהה! ועכ״ז מרע״ה שידע והכיר את היצה״ר הבין היטב כי כך ימשך מזה, והחכם עיניו בראשו להיות בורח מן העבירה מרחוק כ״כ לדור דעה כדור המדבר, ולמה אנו רואים בדור חלש כזה, מעונים ודווים, מכף רגל ועד ראש מלא מכות ופצעים, ר״ל, אוכלים יחד ושותים יחד ומשחקים יחד עם אנשים חלאים רעים יחד בקערה אחת, ואינם חוששים פן ח״ו תדבק בהם מחלתם האנושה, ואין מזור להם, כי תולין הקלקלה במקולקל, פי׳, מצא מין את מינו וניעור, ומכ״ש מחלות נתבדקות.

והנה אנחנו רואים כי מחלת הנפש מאד מדבקת, ר״ל, כענין שביארנו מפרשה מפורשת בתורה, שחשש מרע״ה על כלל ישראל, ובודאי היה כן, אילו לא היה מרע״ה אדון הרופאים, רופאי נפשות, ראה מראש בעינו הבדולח את זאת, והקדים רפואה למכה, וכ״כ לא נתן אמון להם, עד שלא הספיק לו התראה בעלמא, עד שהוצרך לתנאי כפול, ואם כ״כ לדור דעה כדור המדבר, איך לא יחושו עניי וקלי הדעת, לדבק נפשם עם חלאים רעים שונים, וטעמא מאי? אבל הענין מחמת ב׳ טעמים, שאינם מכירים את היצה״ר, וכבר אמר דוד המלך ע״ה ״ואין לי מכיר אבד מנוס ממני״ (תהלים קמב), ועוד שאינם יודעים תוקף החטא, ולכן נקיי הדעת שבירושלים לא היו יושבים, אא״כ יודעין מי מיסב עמהם. והרבה דברים יש ללמוד מהאי פרשתא, אך קשה לי הכתיבה ל״א כידוע. יחנני החונן ויקרבני לעבודתו, אשר בעוה״ר נתרחקתי. ישמחני כימות עניתנו בתוך בלל ישראל אכי״ר.

הביטו וראו את ההפכים הרחוקים זה מזה הנמצאים ביודעים תוקף החטא, המאבד ומשחית באכזריות גדולה עדי אובד, ולעומת זה ביתר שאת באין ערך העונג הנפלא כרצונו של מקום, אין לנו אלא הארת פניך כידוע אז״ל, והנה להשתומם על ההפכים הנמצא במרע״ה, על ענין בני ראובן וגד ברח ממחלה רחוקה מאד כנ״ל, ובמלחמת מדין נתדבק במחלה מדובקת מאד, נאמר לו (במדבר לא) ״נקם נקמת בני ישראל אחר תאסף״, ואיתא במדרש על זה, אילו רצה מרע״ה היה חי עוד כמה שנים, אך אמר: בשביל שאחיה, יעכב נקמת ישראל, בתמיה! והדביק עצמו במחלה הממית את גופו, ״אחר תאסף אל עמך״, הבט וראה ההרחק רב, אשר בהבלתי יודע תוקף זעמו של חטא, מעונש הגופני, יברח מרחק רב מאד, וממחלת הנפש, לא לבד שאינו בורח, אבל מתדבק עם המחלה היותר מדבקת ר״ל, ואומר, לי לא יזיק!

והנה כאשר אנחנו רואים במדרש מטות, מבואר שם למבין דבר, כי מרע״ה הכיר מחלתם, בשביל שהכיר בהם אהבת הבצע, — וכאשר כבר מבואר במאמר ״אדם לעמל יולד״ תוקף המחלה הזאת — וז״ל המדרש ״ומקנה רב״ וכו׳ ג׳ מתנות נבראו בעולם, זכה באחת מהם נטל חמדת כל העולם, זכה בחכמה כו׳ זכה בגבורה וכו׳ זכה בעושר זכה בכל אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכח התורה כו׳ עד למה שלא הי׳ מתנתן מן הקב״ה אלא חוטפין אותה להם, וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים וכו׳ וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה מכל השבטים וכו׳, מי גרם להם, על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם וכו׳, יעו״ש. ועתה נבאר כונת המדרש, ״זכה בעושר זכה בכל אימתי בזמן שהם מתנות שמים ובאות בכח התורה״ שפתים יושק לשון הזהב טהור של המדרש, מתנת חינם היא לנו; אשרי העם שככה לו! פי׳ הענין כך הוא: כי כל מתנות של הטוב ומטיב בלי תכלית מתנותיו ג״כ בלי תכלית, אם המתנה נתחייבה עפ״י דין תורה. אמנם יש בחינה שהוא חוטף בע״כ, כביכול, פי׳ כלל הוא בתורה, ״בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו״ (מכות י) ויש אנשים צדיקים שאין מזלם או זכותם גורם כ״כ שיזכו לשני שולחנות, וחס להם מלבחור ג״כ בעוה״ז, ויגרע מהם עונג הנפלא ועדן הנצחי בעוה״ב, אף גם מעט מן המעט, חלילה להם להמיר תמורה מוטעת כזאת, כענין שנמצא (תענית כה) ברחב״ד, שנראה להם שיאכלו על שולחן של ג׳ רגלים, וחזר לבקש שיקחו ממנו העושר של עוה״ז, וכן בר׳ אלעזר בן פדת. אבל יש צדיקים שעל פי דין תורה מחויב לשתי שלחנות, והוא הוא הנקרא מתנות שמים. משא״כ מי שעפיד״ת אין לו זכות כזה, ורק מחמת שהוא רוצה ומבקש רחמים על זה נותנין לו, שכך היא המדה, אבל וי לו למאן דאכיל עלמי׳ אם כולו או מקצתו, ולכן אינו נקרא מתנות שמים, אבל נקרא מתנה חטופה, וזהו כונת המדרש ״אלא חוטפין אותה להם״, והעושר שלהם הוא רק לנקמה.

והנה מרע״ה כאשר ראה שרצונם להפריש אח עצמם מאחיהם, בשביל קנינם, והזניחו דבוק חברים, הביו כי הם מחבבין ממונם יותר מן תועלת נפשיות, ולכן נוח להם לעזוב דבוק חברים, ואינו נקרא מתנות שמים, והבין כי סו״ס יטה להם אהבת הבצע מבלי לילך עם אחיהם למלחמה, ויתרפו כולם, ח״ו, ולכן שפך עליהם דברים קשים ומרים, כי ידע כי מאהבת הבצע יפול האדם סכ״ס בעבירות היותר חמורות, ויקל להפקיר הכל כמבואר בספר הישר לר״ת בגנות הכילי, ואיתא שם במדרש ״לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו״ אלו בני גד ובני ראובן יעו״ש והכל בשביל הפרדם מדבוק חברים, וכן בלוט הקפיד הכתוב על הפרדו מאברהם, ולהיפוך נתקרב אל מחלה מדבקת — סדום.

ומעתה אחים אהובים, נתבונן בינה, אם שבטי י׳, בדורו של משה, עכ״ז חשש להם מרע״ה, שסוף כל סוף יבואו ח״ו מדחי אל דחי, בשביל אהבת הבצע, מה יאמרו אזובי הקיר, ע״כ נתרחק מזה וטוב לנו.

מאמר תשע״ט

עוד בענין הנ״ל

הקדמה, (קהלת א:ב) ״הבל הבלים וכו״, אילו אדם אחר היה אומר וכו, אבל שלמה שנכתב עליו וכו׳ (קה״ר ג:יג) קשה אטו צריך לזה אמונה, הלא הענין מבואר לכל גלוי כנאמר (קהלת א:ג) ״מה יתרון לאדם וכו׳״, ועוד (שם יא:ח) ״אם שנים הרבה יחיה וכו׳, כל שבא הבל״ וכבר ביארנו למעלה כיון שבא הבל הוא מעתה, ופעם ביארנו בזה הענין (אבות ב:טו) ״שוב יום אחד לפני מיתתך וכו׳״, כי כל הימי חלדו נקרא יום אחד, כענין (אבות ב:כ) ״היום קצר״ מבואר במק״א, אבל הענין שבגמרא שבת דרשו, (תהלים עג:ד) ״כי אין חרצובות למותם״ לא דיין לרשעים שאין חרדין וכו׳, פי׳ לא די שאין להם יראה שכלית גם יראה חושית אין להם, חה כונת המאמר, ״אילו אדם אחר״ היינו אומרים ״לא אסף וכו׳״, פי׳ כי אצלו זאת בחינה חושית וכו׳, אבל העשיר לא יכול להשריש בנפשו הבל העולם, ובן הוא עתה לדברנו, העת אשר האדם שומע, מדמה בדעתו, כי יעשה כן, מחמת כי הציור וההתפעלות ב׳ תכונות המה, אבל באמת אח״כ שכח ממנו, אבל דע כי אין זה אלא מחמת חסרון ההתמדה באלה הציורים, כמו שמצינו גבי ר״ע שאמר (ברכות סא) ״כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו״, פי, הם שאלו ממנו מנין לך הכח הזה כ״כ שלא יבלבל אותך? והשיב להם, מפני שלא למדתי הענין כצורה בלא חומר, רק מתי יבוא לידי ואקיימנה בפועל, ולכן מרוב הציורים נעשה הציור והפעולה כאחד ממש, וכן בזה כל מה שנדבר נצטרך לחשוב לעשות אז טוב, והנה בא אצל החולה וכשרואה שהוא חולה מאד, צועק אתה סכל, כשהחולה נוטה למות אז תקראו הרופא, קודם היית צריך לקרות הרופא, כן אנחנו פה לכאורה יאמר פה אין צריכים דברים כאלה, אבל אדרבה (שבת קנא:) ״עשה בזמן שאתה מוצא״, פי׳ אתה מוצא עצמך בידיעה הזאת כי לפעמים נתקלקל עד שאין מוצא עצמו ברעיון זה, גם בזמן מצוי לך, פי׳, הענין שאתה רוצה בו, וגם ״ועודך בידך״, פי׳ שיש לך יכולת להוציא לפעול חפצך, ואל תמתין שגם אם תרצה לא יספיק לך הזמן, ע״כ עתה העת. והנה מצינו דכל דברים שכל מה שיש לו שמירה רבה, מה״ס הדבר ביוקר, ולכן גם בטבע הבריאה המוח והלב סגורים במסגרת חזקה, ולמה? כי ממנו תוצאות הפרטים רבים, וכן במלחמה, האיש המנהל יותר, שמירתו חזקה יותר, כמו שמצינו במלך, וכן בתו׳ לנ״ד, ולכן מצינו בישעיה שאמר (ישעיה נח:ו) ״פתח חרצובות רשע״, פי׳ כי הראש הוא השכל מקושר בתאות, כמו שמצינו בפילוסופים, רצו לזכך עצמם כדי השכל י׳ זך ונקי. והנה האדם מחמת תאותו אינו מוצא השכלת האמת, למשל מחמת שהאדם מוכרח לעסוק בהעולם ולאסוף ממון אינו מבין הבל העולם, וכן כשצריך לחפש תכלית לבנו בשביל זה לנכח התכלית העיקרי, ושוכח כי האפס (0) כשעומד אצלו מספר (1) הוא מספר עשר ואם לאו הוא לא כלום, כן בזה כשעומד אצלו ה׳ התכלית העיקרי הוא טוב וכו׳, וזה הענין נאמר במדרש על (קהלת י:ב) ״לב חכם לימינו״ על בני גד וראובן שאמרו (במדבר לב:טז) גדרות צאן נבנה, מפני שכאשר שהכרחי הוא ועסקו בזה, נעשה להם טבע שני לתפוס הטפל לעיקר להקדים ממון לנפש, ומשה רבנו ע״ה הבין זאת ואמר להם, לא כן גם כשאתם עוסקין בזה, אל תשכחו שזה רק טפל ולא עיקר, וזה הכו׳ ״לב כסיל לשמאלו״, פי׳ השמאל רק מסייע לימין, וא״כ הוא טפל, כן בזה הקנינים הם רק מסייעים לתכלית האמיתי, ואל תשכחו ביני לביני לעשות זה הסיוע לעיקר, וכן בכמה דברים בכל מה שאדם מקושר בזה, מטה שכלו ומקשר אותו שלא להיות חופשי לבקש האמת לאמיתו, וכן הלב לפעמים כח אחד מבטל חברו, למשל, יש אחד שמבין שזה מצוה וכדאי לעסוק בה, וכש״כ אם טבעו טוב ורוצה להיטיב לזולתו, אבל הבושה הוא לו למסך מבדיל, וכן הרבה, אבל כשמפריד אחד מזולתו אינו מבטל אחד להכח השני, ולכן אמר ״פתח חרצובות״ פי׳ קשרי הרשע אשר השכל מקושר בהם ואינו יכול להשכיל האמת, צריך לפתוח, ונגד כחות הנפש אמר ״התר אגודות מוטה״, פי׳ לשון מטה מקל, פי, הכחות הטובים והרעים מקושרים יחד בלב האבן, והאחד מבטל זולתו, נגד הראשון אמר רצוצים חפשי היינו החכמה תתפשט למרכז האמת, ונגד הנפש אמר ״תנתקו״ פי׳ תוכלו להפריד זה מזה, ולכן אמר ישעיה הנביא ע״ה (ישעיה א:ה) ״כל ראש לחלי וכל לבב דוי״, פי׳ הראשים הכוללים וממילא מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, הפרטים המסתעפים מהראשים, וע״כ חובה עלינו להקל הראשים הכוללים עם כל שורש פורה ראש ולענה, והנה כבר דברנו מהרעה הגדולה המסתעף מ... בעוה״ר נשפלה קרן התורה ר״ל, וכבר דברנו בזה, עד ״וסר מרע משתולל״ (ישעיה נט:טו), והנה הרפואה של שלא לשמה בא לשמה, בעוה״ר עתה נתבטלה, כי לומדי התורה אין להם כבוד ופרנסה עד שנתקיים מאמר הכתוב (תהלים עג:ב) ״כמעט נטוי רגלי כאין שפכה אשורי״, ומה נאמר להדור הבא אשר אין להם דעת, חובה עלינו מוטל להסתכל על בנים, ואיתא במדרש (תנהומא אמור) בג׳ מקומות נתוכח הקב״ה עם ישראל ושמחו או״ה, כמבואר למעלה עיי״ש, ואח״כ נדבר על בחינה עצמינו, כמו שיש לנו חסרונות כוללים, כן יש לנו לעשות רפואות כוללות שבת ותפילה וכו׳.

מאמר תש״פ

ונכבשה הארץ לפני ה׳ ואחר תשבו והייתם נקים מה׳ ומישראל וגו׳ (במדבר לב:כב)

איתא במנחות פד: במחלוקת ר״י ור״ל אם הביא קודש או לא קודש, והקשו שמה על ר״י כו׳ עד אמר ר״א כי חזאי בחלמא מילתא מעליתא אמינא ופירש״י ז״ל למתרצה מילתא שפיר יעו״ש, וכן הוא בבכורות ה. ולפלא הלא ר״י כבר בעולם האמת, ואם ההלכה כמותו ויש לתרץ קושית הגמרא, הלא בעולם העליון יודעים יותר, ולמה רצה שר״א יתרץ למטה, דוקא? הענין, ואם נאמר שר״י לא ידע בעצמו התירוץ, לכן ביקש מר״א, א״כ מה בצע לו שר״א יתרץ, הלא יהיה אז תורת ר״א ולא תורתו? ומה איכפת לי׳ לר״י אם דבריו אינם מובנים לאחרים אחרי שידע שההלכה כמותו? כלום ידאג חכם גדול שידע ששיטתו מבוררת היטב והצדק אתו, אם יש אחרים שאינם מבינים דבריו, ומקשים עליו, הלא די לו מה שהוא יודע היטב שהצדק אתו? ונראה להוכיח כי תורת החכם כל עוד שאינה מבוררת מחכמי הישיבה דלמטה, לא תקובל בעולם העליון, וכ״ז שחכמי הישיבה בעוה״ז מקשים על דבריו, עוד לא נתברר להם, אף שיקבלו בעת שיבורר להם אחרי כן כי הצדק כן באמת, עכ״ז התורה נמסרת לחכמים המבינים שבדור, ומה שהמה מקשים על דברי אחד אף שיש לו ליישב דבריו, אבל כל עוד שחכמי מטה לא עמדו על הישוב דבריו, לא יקובלו למעלה, ולכן ביקש ר״י את ר״א שיתרץ דבריו בחכמי הישיבה דלמטה שפיר כדי שיקובל אח״כ למעלה, וכזה נראה בב״מ בר׳ אליעזר ור׳ יהושע שהכריזו מן השמים מה לכם אצל ר״א שההלכה כמותו בכל מקום, והשיב ר״י (דברים ל:יב) לא בשמים היא כבר נמסרה לחכמים של מטה, וכל עוד שמקשים על דברי אחד אף שבשמים יודעים שכמותו הוא ושההלכה כמותו בכל מקום, מ״מ להם הדעה נתונה, והתורה שלהם הוא וסתירתם הוא סתירה באמת, ומה שהמה מבטלין מבוטל גם בישיבה של מעלה. בעמדי בהשתוממות עצומה ימים אחדים, היה צורך לעיין מה בספר חסידים, ותיכף בפתיחת הספר נזדמן סימן רכ״ד, ושמה נאמרו כל הנ״ל ממש כצורתן, וז״ל (ישעיה מד:כו) ״מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים״, עליונים מסכימים לדעת תחתונים, כשעליונים אומרים כך וכך ראוים אותם האנשים לעונש או לשכר, אמר הקב״ה, המתינו עד שהצדיקים אומרים ככה, ולכך לא היה הקב״ה אומר (חגיגה טו) שמועה מפיו של ר״מ (על שלמד מאחר), עד שאמורא אמר, ר״מ רימון מצא תוכו אכל קליפה זרק כו׳, עכ״ל. והוא במסכת חגיגה אמרו, אם הרב דומה למלאך ילמוד תורה מפיהו, והקשו על ר״מ שלמד מאחר. ותירץ אמורא אחד ר״מ ברי אומר כו׳, כולם ילמדו פירוש השתא הוא באותו הרגע ממש. אבל הבעל ספר חסידים דקדק עד עתה הי׳ מקשים על ר״מ על שלמד תורה מאחר, אף שהקב״ה ידע איך היה כי גלוי וידוע לפניו, עכ״ז כל עוד שהיו מקשים לא נתקבל (כפי הנראה מהמאמר) כל תורתו של ר״מ בעולם העליון, נורא ואיום לשמוע — כל תורתו של ר״מ, וכיון שתורץ בין חכמי הישיבה החכמים המבינים של מטה, תיכף נתקבלה תורתו גם בעולם העליון, ואז אך אז התחילו לומר תורתו, ואמר אליהו השתא אחרי שנתקבל בעולם התחתון בין החכמים המבינים, אמר הקב״ה דבר תורה בשם ר״מ ולא קודם.

והנה מלבד ההשתוממות הנוראה מעצם הדבר, יצא לנו מזה למודים לרבים למעשה, כל עוד שהחכמים המבינים שבדור אינם מסכימים לתורתו למעשיו וחתנהגותיו לא תקובל גם בעולם העליון, אף שהצדק אתו, אך עוד לא התברר, ואם יתברר יקבלו, ודוקא החכמים המבינים אף שהמה מעטים כי לא רבים יחכמו, ודוקא המה יסכימו ולדעתם צריך לצאת ולא לדעת המרובים, כי הרצון לצאת לדעת המרובין, הוא שורש השקר, שנית, עוצם הדעה שנותן לאדם. הלא נורא הוא. וא״כ כמה גדול ההתחיבות עליו, שלישית, גודל החיוב המונח עליו, לברר מעשיו כל עוד הוא בחיים חייתו לברר תורתו מעשיו והנהגתו.

וזה שאז״ל באבות (ג:יג) ״כל שדוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו״, כולם מפרשים, אם רוח הבריות נוחים, לאות שגם רוח המקום נוחה, ועפ״י הנ״ל, יהיה הפירוש, הדעה נתונה לגדולי החכמים המבינים וכמשפטם פה בעולם התחתון כן יקובל שמה בעולם העליון, ומתי רוח המקום נוחה, עת תחילה רוח הבריות נוחה פה, וכל עוד שדעתם אינה נוחה, אף שבעולם העליון ידעו שהנהגתו מאושרת, עכ״ז גם דעת המקום אינו נוחה. ועפי״ז יצא לנו כי ראשית חכמה צריך לעיין שיהיה תורתו ומעשיו עפ״י עומק ההלכה האמיתי כפי כחו לצאת ידי שמים, ואח״כ צריך ג״כ לברר שהחכמים המבינים המעטים, כי לא רבים יחכמו, יסכימו ג״כ לתורתו למעשיו והנהגתו, כי בלעדי זה לא יקובל גם למעלה.

וזה שאמר הכתוב (במדבר לב:כב) ״והייתם נקיים מד׳״ ראשית דבר צריך לברר מעשיו ותורתו לצאת ידי חובת שמים, ואח״כ גם מישראל״ ונכלל גם זאת הכוונה באמרם ז״ל באבות, (ב:א) ״איזהו דרך ישרה שיברור לו האדם״ ג״כ מן חכמי המבינים שבדור, למען ע״י הסכמתם יקובל ג״כ בעולם העליון.

מסעי

מאמר תשפ״א[29]

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳ ואלה מסעיהם למוצאיהם וגו׳ (במדבר לג:א-ב)

פרשת השבוע מו״מ — נסיעת בנ״י, עי׳ ברמב״ן על פ׳ זו שהביא דברי רמז״ל על טעם התפרש המקומות שחנו בנ״י. וע״י שהראית לי בחורף העבר בה״קארטע״, נתברר לי דבריו ז״ל בעליל. והנה המסעות האלה חזוק גדול הוא לאמונה מאד מאד, וכדברי הרמז״ל. וגם אנו רואים בחוש, כי עדיין שמות החניות שלהם קימים, וזה אות על יציאת מצרים, כמו בחוש ממש. נסעו מרעמסם היא מצרים וכו׳ — והענין החושי הנ״ל מאמת כמה ענינים. לבד ״המפורסמות אין צריכין ראיה״, רצה הקב״ה שיהיו גם עתה לעין כל — שמות החניות כדברי הרמב״ם ז״ל. והרמב״ן הסכים עמו בזה. ואגי מחזיק לך טובה רבה ע״ז, שבארת לי היטב, ובלי ספק ראה הרמז״ל בעיניו את כל המסעות, דאל״כ האיך כתב: ״למען לא יכחשו השומעים, כי היו במדבר אשר יש שם צמחים ומים״, אלא ודאי כי עתה אין להכחיש, כי נראה שם בעינים ומפורסם לכל, כי הם המסעות של ישראל יוצאי מצרים. והנה על עצם יציאת מצרים היה מפורסם, לכל, ואין להכחיש, אבל מסעות המדבר ארבעים שגה, לאכול מן והליכת הבאר עמהם, פן תשכח זאת, ולכן צוה הקב״ה לכתוב המקומות כנ״ל.

והנה המן מברר לנו, כי ההשתדלות היתירה למותר היא, כי הלא ״המרבה לא העדיף וגו׳״. ואכתוב לך מה שחשבתי היום על הכסילים האומרים ״כחי ועוצם ידי עשה לי החיל״ וגו׳. היתכן? אם נראה מנהל עסק רב על רבבות ויותר, ונער קטן משרת אותו ומושיט לו הסחורה אשר יצוהו להושיט, האס יאמר כי הוא מנהל העסק? האדם אין עושה במחיתו שום דבר, רק מושיט בפה, והאיברים אשר ברא ה׳ ית׳ הם עושים כל המחי׳: כח המושך, כח המחזיק, כח המעכל, כח הדוחה והמהפך לדם, והגידים המובילים הדם להחיותו — האם יש לו שום דריסת הרגל בזה. וכמה עמל יש לאדמה, ובודאי כמה מלאכים לתקן המאכלים עד יחיה האדם, ומי שומר האברים אשר יעמול בהם; ומה חלק יש להאדם במחיתו, רק הושטת יד לפה. ואם יאמר — כח לנהל העסק בהשכל, מי נתן לו הכח? האם קנה בחנות השכל, או אם יכול להעדיף על שכלו יותר מהקצוב לו, רק הבעל שכל מוצא לעצמו כח להשכיל, ולא קנה ולא נקנה בחנות, רק מציאה מצא בעצמו, כפי שראתה חכמה העליונה אם מעט אם הרבה, ואיה מקום ״לכחי ועוצם ידי״ וכו׳.

הא למדנו, כי האדם האומר זאת אינו אלא שגעון. ואנחנו רואים כי זה בטבע האדם, כמו שנאמר: ״פן תאכל ושבעת וגו׳״ ״ואמרת״ פי׳ כן תאמר בדרך הטבע, ואמר הכתוב: ״וידעת וגו׳״, הרי כי האדם בטבע יתנהג בשגעון, והשכר — על מניעת שגעון, היש חיך מתוק מזה. אקצר עתה מקושי הכתיבה, וגם אין כדאי לבלבל את התבוננות המא׳ הקודמים. תחיה לברכה והצלחה ס׳.

היום עש״ק מו״מ. אוסיף מעט פה בסוכת הצל ביער. בכל פעם שאבוא אזכור אותך לטובה, להחזיק לך טובה. ופעם חשבתי, למה איני מכיר טובה למי שמטיב לאחר? בודאי מפני אהבת האדם א״ע, מרגיש טובתו ולא את טובת זולתו. מוסר נפלא מזה, כמה רחוק האדם מאהבת זולתו — ה׳ ירחם.

ומעתה אם יתברר לאדם בחוש, כי הכל — חיי האדם, וצרכי האדם בכל הפרטים — מאתו ית׳ בכל רגע ורגע, כמה היה משעבד את עצמו וכל אשר לו אליו ית׳, בגופו ונפשו ומאדו לעשות רצונו ולשמור מצותו ותורתו, למצוא חן בעיניו ית׳. וזה היה מדרגת דור המדבר.

וניכר הדברים, כי הרמב״ם ז״ל היה רוצה לקרב אל החוש הטבת השי״ת לברואיו, ולכן עמד על טעם המסעות כנ״ל. כי אין הפרש בין המן להמזון של אדמה, רק כי המן מן השמים, כדי להודיעם ״כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם״; וזה היה להודיע גם אותנו, ולכן רצה הרמז״ל להכיר זאת בחוש תמיד, ומזה יבוא לאהוב השי״ת לקיים ״ואהבת״ וגו׳, ולמי שהוא אוהב — משתדל לעשות נחת רוח לפניו. וזהו אמרם ז״ל: ״אשרי למי שגדל בתורה כו׳ ועושה נחת רוח ליוצרו״ (ברכות יז.) וזוהי כונת דוד המלך ע״ה בק׳ קל״ט כי הדברים הפשוטים לכאורה היה משתדל כ״כ בהם לעשותם חושיים.

נזכה לדבר הגדול הלזה, כי הלא ניתן זאת גם לנשים, אם ירבו לחשוב בהם. הרחמן יעזרנו שלא להתרשל במחשבה, וטוב לנו.

מאמר תשפ״ב

עוד בענין המסעות

מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״חיי נפשות״.

לבני יקירי נ״ז נ״י כאור שבעתיים.

יקרתך מן ב׳ עקב הגיעני לנכון, משתוקק אני לדעת מה שרמזת לי שיש לך דברים וחזוק אמונה. לאו מלתא זוטרתא היא מה שאמרו ז״ל: ״בא חבקוק והעמידן על אחת״ (מכות כד.) ובפרט, כפי׳ רש״א ז״ל, שכל אחד היה מכון לכלול את כל התורה בפרטים, וחבקוק בחר באמונה. ולא לחנם בא חבקוק והעמידן על אחת, כי ידע שהאמונה מתרפה והולכת, ע״כ זרז את הדור האחרון, לחזק אמונה כל מאי דאפשר, ואני אראה לך מופת על רפיון האמונה.

הנה ידוע כי העוה״ז דומה לפרוזדור בפני העוה״ב, וא״כ עיקר ביאתו לעולם, להכין עצמו לעולם שכולו טוב, ומעתה, למה אנו רואים, כי עפ״י רוב, כשאדם מת, נחשב לקרובו כאילו נאבד מן העולם, והלא אדרבה, הלך לעולם המנוחה? ואם תאמר כי מתאבל עליו, מפני שלא הכין עצמו לעולם המנוחה, אטו הוא רחמן יותר, ממלך רופא נאמן ורחמן ית׳? אלא ודאי טמון בחובו, כי מיתה — אבידה הוא. והא דחייבה התורה על אבלות, היינו רק לעורר האדם לתשובה, כענין שבת קי. ״א׳ מבני חבורה שמת ידאגו כל החבורה כולה״, והענין — כמו שאמר אדמו״ר ז״ל: ״משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו״ — כי מדת בשר ודם, כשנתחייב מיתה לאדם, יכול להיות כי בני ביתו לא נתחייבו הצער של קרובים, משא״כ מדת הקב״ה, אחד מעכב החוב, כי אחרי שהוא לא חטא מעכב הפורענות של החייב, וא״כ כשלא עכב מהסתם חטא בידו, שכדאי לפניו הצער של מקורבים, ויתעורר לתשובה.

ועוד, כי זה כענין — נושא בעול עם המת, כי על ידי צער האבילות והתעוררות התשובה בעבור המת, יקל עונשו של המת, ״כי אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא״, וידענו מה אמר ר׳ עקיבא לר׳ אליעזר — כשאמר לו: ״כלום חיסרתי כלום מהתורה״, והשיב לו ר׳ עקיבא: ״לימדתנו רבנו אין אדם וגו׳״ (סנהדרין ק״א). ראה, מה מדרגת ר׳ אליעזר שאמר על עצמו כך, ועם כל צדקתו, השיב לו ר׳ עקיבא ״לימדתנו רבנו וכו׳״, ושתק ר׳ אליעזר מה יאמרו כל העולם, ולכן נוסד הלכות אבילות — להקל על המת, בשבעה, ושלשים, אשר אז תוקף הדין יותר? זהו באמת טעם המצוה — להצטער על המת, ולא כמו שמנהג העולם ההדיוטים כאילו נאבד לו ח״ו אדם, חס מלהזכיר, כי זה ככפירה ח״ו בעולם העליון ובמשפטי ה׳, ואמר הפילוסוף הידוע הערבי: ״האדם בעוה״ז כישן ולאחר מיתה הוא ער״, ואמר אלכסנדר מוקדון, שבא למדינה וראה קבריהם סמוך לבתיהם, ושאל מה זאת? והשיבו לו: ״אצליכם חיי האדם כשהוא בגופו, והקבורה כשהוא בארץ, ואצלנו כשהוא בגוף — הוא בבית הקברות, והעולם הזך והבהיר חשוך בעדו״, ואם כי דרך התורה אינו כן, — ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים כו,״, אבל על כל פנים אנו רואים אמונתם בהשארת הנפש, לא כן עתה ח״ו, אצל מחוסרי אמונה, כאילו נאבד ח״ו ממנו איש, והרי זה ח״ו ככפירה.

ע״כ אין טוב לאדם כמו מי שמתחזק תמיד באמונה, ותהלה, הבנים פה ניכר עליהם אות אמת אמונתם, כי זה לא כבר, קרה אסון לאחד, ואחיו קבל דין שמים בצדק ומשפט, כי נשרש להם אמונה כמו בחוש כמעט.

כי הנה מסע המסעות של ישראל — לבד, אין מאמת יותר מזה כמו בחוש, את כל נסי מצרים, כי הלא באות נתאמת לנו כל מה שכתוב בתורה. כי ה״קארטע״ — הוא כמו כל העולם כולו חתום עליה, כי היא מקובלת מכל חכמי תבל, והרי נסי מצרים ודאי כמו בחוש, ומה עוד כל המופתים שאנו יודעים, כמו חושיים למבין דבר. והנה המופתים מבררים, כי העולם מחודש, כי בלא זה, אי אפשר שישתנה טבע, כידוע למחקרים, ואחרי שהוא מחודש, בהכרח יש מחדש כל יכול הוא הבורא ית׳, ומי הכריחו לחדש עולמו, אשר הוא אינו צריך להם והם צריכים לו, וכל השרפים ואופנים וחיות הקדש כאפס ואיו ממש נחשבו לו, ובהכרח בראם להיטיב לבריותיו, וזה די להאמין כמו בחוש, ברוב עדן ונעימות אשר הוא ית׳ מעתד לבריותיו, ומכ״ש לעם סגולתו, נלאה הפה מלדבר והמחשבה מלחשב — רוב נעימות בימינו גצח, ולברוח מחטא כברוח מן האש.

אמר הכתוב: ״כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך וגו׳ השמע עם וג׳ או הנסה אלקים לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות וגו׳״, ומאין ידע משה רבנו ע״ה שלא יהיה, דלמא יהיה בשנים הבאות; והנה עברו כמה אלפים ועדיין לא היה ולא יהיה, ואינו עולה על דעת שום אדם שיהיה, אלא ודאי, כי שמעו כולם מפי יחיד ומיוחד, וידעו שלא יהיה כן לשום אומה ולשון.

סוף דבר האדם צריך שיחפש דרכים תמיד לחזק אמונה.

בעיני נראה, כי גם מה שנתרבה עתה הקארטע של מסעות בני ישראל במדבר להדפיסה, מאת ה׳ היתה זאת, כדי לחזק אמונת יציאת מצרים כמו בחוש. וכבר אמרתי לך ג״כ דבר ברור, זולת המפורסמות כ״כ, אם היה מצרים כבר חרב, ונשכח שמם מעולם, היה לעקש להתעקש, עכשיו — הניח הקב״ה שלא תחרב, כדי לחזק אמונת נסי מצרים, היתכן בשום אופן בעולם, כי רהב מצרים יניחו לבזותם כ״כ, במכות רבות ובתחלואים שונים, ואת אשר משה רבנו ע״ה עשה אותם לחרפה ובוז בעיני כל העולם, וישתקו על חרפתם המרובה — ויכחשו כל זה ?! אלא ודאי כי אין להכחיש המפורסמות, וזה מופת חושיי. ממני אביך מברכך ברכת הדיוט, שלום רב יהיה לך עם כל אשר לד. ש״ז.

מאמר תשפ״ג

עוד בענין המסעות

בפרשת מסעי, למה כתוב המסעות, היה צריך לכתוב המקום שנסעו לשם? הענין, מקודם נדבר מחיזוק אמונה, נפלא מאד למבין, ידענו כי פועל חכם כל מה שיוכל לומר עליו כי דבריו בהשכל יותר, נכון הדבר כי כוונתנו לאמת, כי בל״ס החכם הגדול מעשה ידיו השכלה יתירה, והנה האדם המשכיל מתבונן על מעשיו, כי ההנאות הגשמיות אין להם קיום כי קודם שנהנה, אינו נהנה, ואחר הנאה כבר הלך ואבדה, לא כן ההנאות הרוחניות, כי גם אחר הלימוד וההתבוננות ג״כ נהנה כל זמן שנזכר בהם מתענג מהם, ואין בהם עבר כלל, וא״כ יש להם הרבה קיום יותר מן הנאות הגשמיות, וא״כ ממילא מובן כי הפועל החכם בתכלית השלמות הוא הבורא ית׳ כיון בבריאת האדם להפעולה היותר קיימת, והיינו הנאות הרוחניות, וניכר בטבע הבריאה כי האדם נברא לפעולות רוחניות הקיימות, וזהו מופת חותך להשארת הנפש, כי בלעדי עדנה תולדה (נ״ל תלויה) הנאותיה במות הגוף ואיה הפעולה הקיימת של הבורא ית׳. והנה נאמר (קהלת ח:יא) מתוקה שנת העובד אם מעט אם הרבה יאכל, היינו כי רואה פרי במעשה ידיו, וכמה גדלה השמחה למי שפרי ידיו קיימות ולא יאכלם בשעה קלה, ולפי זה יש לאדם העוסק בתורה לשמוח מאד בזמן העבר, וזהו יוסיף לו אומץ על להבא, ולא עוד אלא בהנאות הגשמיות, התכלית נגמר כשבא לתכליתו, כדומה מי שנוסע למקום, מתי יגיע לתכלית, כשבא לשם, ואח״כ הנסיעה עד שם לאו כלום הוא, ואם לא בא לשם ג״כ לאו כלום הוא, לא כן ברוחניות, היינו, עבודת השי״ת כל הכנה והכנה בפני עצמה בלא הגמר ג״כ תכלית הוא, כנאמר גם לחוד, ומפרש בת״י את התכלית, ת״י פ״ד (תהלים ד:ד) במזמור בני קורח, גם צפור מצאה קן לה, פי׳ ״גם״. וזהו הענין שנכתב בתורה, מסעות בני ישראל, להורות כי אע״פ שכל המסעות היה לתכלית אחרון לבוא לארץ ישראל׳ לא תאמר כי הנסיעות הקודמות, לאו כלום היא, לא כן הוא, אך תורה שלמה היא, וכל נסיעה ונסיעה תכלית בפני עצמה היא, ומעתה כמה יש לכם לשמוח בסוף הזמן כי כבר הכנה לתכלית, וההכנה ג״כ תכלית היא, וזאת תוסיף לכם אומץ על להבא.

מאמר תשפ״ד

בענין הרעיון הנ״ל

(מהמביא לביה״ד, המאמר הבא על אף שאינו נוסב על ענין המסעות, אבל היות ובו מדובר בהרחבה על הרעיון שמובא בהמאמר הקודם, מצאתי לנכון לצרפו כאן.)

״לך לך מארצך וגו׳ אל הארץ אשר אראך״. למה לא פירש לו המקום? וכבר עמד רש״י ז״ל על זה, ויש לדבר בזה ענין נכבד, הנה מהידוע, כי כל פעולות יש להם תכלית, והתכלית פונה אל תכלית אחר, ויוכל להיות עד הרבה לתכלית הסופי העיקרי, כדומה: מי שלומד אצל אומן אומנות, התכלית שיתלמד מקצוע ויהיה אומן, התכלית של אומן, — לעשות ולהכין לו כלי אומנתו, תכלית העשיה, — כדי שישתכר כסף, תכלית השכר, — כדי לפרנס עצמו ובני ביתו, והנה לעומת חשיבות התכלית יפנו חשיבות הפעולות, וכן הרושם להיפוך, נגד חשיבות הפעולות תנשא חשיבות התכלית, וזה ברור. ומי ששם יופי התכלית נגד פניו למטרה, יראה ליפות הפעולות להגיע לתכלית הנרצה, וממילא יתכוננו פעולותיו בתכלית הכושר והיופי. ולזה כשרצה דוד המלך ע״ה לצוות את שלמה בנו אל הטוב, אמר לו (דהי״א כח:ט) ״ועתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם״ וגו׳, כיון ששם נגד פניו מטרת כליל יופי המעלות בכל הנעשה, ממילא יתיפו כל מעשיו בתכלית היופי, ולזה אמרו: (ברכות כח.) וכשאתה מתפלל דע לפני מי אתה מתפלל, למטרה למען תוכשר פעולת התפלה. והנה יתחלפו אלו שתי הבחינות בנשואיהם, כי הבחינה הראשונה שאמרנו: כי השם מטרת התכלית הנעלה למרכזו, יוכשרו הפעולות, זה יהא בכל צד, משא״כ השניה שאמרנו, כי לפי הפעולות תושג התכלית, לא יושג בכל צד, והוא: כי הרמז״ל כתב במורה כי יש סכלות העדרי, וסכלות קניני, סכלות קניני קשה מסכלות העדרי, ולכן אמרו (סנהדרין לח) אפיקורס ישראל קשה מעכו״ם, כי אצל מין ישראל יקרא סכלות קניני, וכמו כן בזה, יש מי שבפעולותיו אינם לשום מרכז, ויש שפעולותיו למרכז תכליתי, ולכאורה מי שפעולותיו למרכז מטרתי, זה יותר טוב, אבל מי שמרכזו לדבר הבל, זה יהבל יותר הפעולות, כדומה (תוס׳ ברכות יז ד״ה העושה) מי שלומד ע״מ לקנטר נוח לו שנהפכה שליתו על פניו, כי זה נקרא סכלות קניני, ומזיק מאד, אפילו בשביל כבוד ובשביל פרנסה בזמן הזה, אף שבפירוש אמרו (פסחים נ) ״לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה וכו׳״, מ״מ כמה אנו רואים שזה בלי חשבון, כי הנה אז״ל (ע״ז ב) לפני אידיהן אסור לישא וליתן וכו׳ וכן עכו״ם שנגע ביין וכו׳, עושה יין נסך, מ״מ כיון שראו הגאונים ז״ל שהעכו״ם שבינם אינם מנסכים, עמדו והתירו בהנאה, ואם לקולא כן, לחומרא על אחת כמה וכמה, כיון שאנו רואים בעינינו שהכבוד של תורה בעוה״ר נתמעט והפרנסה מבעלי התורה, נחדל, ר״ל, השי״ת ירים קרנם, א״כ הסכנה גדולה שלא לבוא לתכלית, וע״כ חובה מוטלת על מי שאינו מושם בחולי העורון, לחזק ידיו ללמוד לשמה, רק זאת יחזיק להטעות את תאותו כדי שילמוד לשמה כמו שלומד שלא לשמה, כידוע למבין, ולזה אחז״ל (פתיחה דאיכה רבה ב׳) הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו וכו׳ פי׳ שהיה להם סכלות העדרי, והבן. והנה מי ששם מרכזו העוה״ז, אם לא השיג התכלית, מאומה אין בידו, אבל מי ששם מרכזו, העליון ב״ה, כל דבר ודבר תכלית הוא, כיון שזה הכנה לתכלית, וזה כונת (קהלת א:ג) ״מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש״, פי׳ מה יתרון לאדם מן העמל של עוה״ז אף כשישיג התכלית, ועוד, הלא לעולם לא ישיג התכלית, כי הלא תכונת העולם הוא שיעמול עוד ועוד, פי׳ לא לבד בקנינים, כנאמר: ״אוהב כסף לא ישבע כסף״, אלא גם בחכמה, הלא לא ימצא האדם את חכמת הטבע של עוה״ז, וא״כ כשלא בא אל התכלית, מאומה אין בידיו.

והנה יש הנהגה כללית והנהגה פרטית, הכללית היא להביט אל התכלית על פי רובו להיות עובד השי״ת, אף שיהיה למיעוטו היזק, כדומה: כלל האדם להיות מתנהג תמיד עפ״י הממוצע, למשל, באכילה ושתיה שלא לעניות גופו, כי הבריאות הוא יותר הכרחי להעובד, כי ע״כ נקראת עבודה, אף שלתאוה יהיה זה חסרון, כי נאמר ואהבת לרעך כמוך, מ״מ זה המדה הוא רק בינוני, כי אינו מחויב האדם ליתן כל אשר לו לחברו, והכונה רק לשקוד על טובת חברו כמו על עצמו, ולפעמים יש חסרון מזה, כי נעשה אוהב רק את עצמו, כמו שאז״ל במה שנאמר לא יהיה בך אביון (דברים טו:ד) שלך קודם לכל אדם, (ב״מ נג) ואמרו (שם) כל המקיים בעצמו כך, סוף בא לידי כך הרי שיסתעף מזה חסרון, ולכן יש הנהגה פרטית להרגיל עצמו לעקור החסרונות הללו ממנו לקצה האחרון, וכמש״כ הרמז״ל (שמנה פרקים ד), וכמו כן יש לפעמים להיפוך לנטות אחרי הצד הרע, אך כיון שהכוונה רצויה, כמו עירובין (סג:) בר ריסתק לא אוגיר להו אמר רבא ליקרב אינש גביה וכו׳, הרי זה ברמאות, וכן לפעמים להפריד בין הדבקים כמו בין חיבור של רשעים לעשות פירוד.

והנה כמו שליחיד יש הנהגה כללית ופרטית, כן לכלל ג״כ הנהגה כללית ופרטית, הכללית יושקף על הרוב, והפרטית יושקף על פרט הענין לפעמים נגד האמת הנשקף רק לפי אמת לאמיתו, למשל, יש דברים שהמה למותר, אך צריכים להם למען לא ישבותו העיקרים משאר סיבות, ובן יש דברים שהם נגד מטרת האמת, אך נצרכים להם, מפני שאם לא כן, יש לחוש שיעשה לשחוק, ויקוצו העוסקים, שלא לסבול הלעג, ולכן צריך למשך אחר הפאליטיק, וצריך לזה להמתיק הענין היטב לבאר דברי בעל עקידה ז״ל שער צ״ה, בענין הנהגת הבית המלאכותי עם הנהגת בית טבעי עיי״ש היטב, וכן בזה כח המושך, הוא האיש המעורר אשר פנוי לחשוב בזה, ויש לו מעהר געפיל בזה, כח המחזיק, להחזיק את ההתעררות הנ״ל, עם זאל ניכט אבקיהלען כח המחזיק לברר ענינא דעיתא מה הם צריכים כמו ביקו״ח וגמ״ח, וכן בזה לברר הלימודים, וכן כח המחלק, היינו להביט על הלימודים מה הם עיקר, ומה הם טפל ללמוד מעט, ומי שהוא מוכשר במלאכתו, ליתן לו יותר כדי שהוא יחזור עם האחרים, וכן בכלל העיר לראות דבר שנחלש לחזקו, כמו ת״ת, ביקו״ח, ישיבה ממש, כמו עושה המחלקות, מי שהוא חלש תתן לו חלק גדול. והנה הכלל של אלה הענינים, שלא לחפוץ להאיץ שיושג התכלית, פן ח״ו לא יצא מהר התכלית, ויתרפו במלאכתם, אבל האמת הוא שגם אם לא הגיע לתכלית, — ההכנה לתכלית ג״כ תכלית, כאז״ל נאנס ולא עשה כאילו עשה. (קדושין מ) ולזה כשרצה אלוקים לצוות לאברהם אבינו ע״ה ללכת לארץ ישראל להשיג תכליתו בשלמות, אם היה מצוה לו להמקום המיועד, כל עוד שלא היה מגיע להמקום, היה סבור שלא הגיע עדיין לתכלית, אבל באמת האדם צריך להמשך אל התכלית, ומ״מ אם לא הגיע לידו עדיין, זהו ג״כ תכלית, וזהו: ״אל המקום אשר אראך״ וא״כ לכל מקום שיבא יסבור שזה הוא התכלית, וכן הוא האמת. וכן להיפוך שלא יקשה עליו אף שהתכלית יהיה ארוך מאד, כי הדבר שלא ידע האדם מדתו, יארך בעיניו יותר, והראה לו שלא יצפה דוקא לסופו, אלא כל שעתא ושעתא זמנו, ונמצא שהאדם צריך להיות מוכן בכחות מתחלפים לבקש התכלית, ובאם לא השיג גם כן השיג, ונכון.

מאמר תשפ״ה[30]

וידבר ה׳ אל משה לאמר צו את בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה ארץ כנען לגבלתיה (במדבר לד:א-ב)

הנני להודיעך דבר אשר נתפעלתי מאד, במדרש מסעי, בהפלגת העונש והפלגת השכר עד שאין העולם יכולים לקבל. וכפי שבארנו כונת ״אין העולם יכולים לקבל״. ואמרתי ע״ז מרוב התפעלות: האדם צריך לתת בעד זאת חצי רכושו. ונקדים להציע הצעה מקודם, למען יצא מעט לפי ערכי הדל לאור, ונאמר: מי הוא היכול לסבול, האדם אשר לא סבל מעודו שום צער ומכאוב, או האדם המדוכא ומעונה מילדותו ונעוריו ברוב צער מכאוב ויסורים קשים ומרים? הוי אומר, מי שמורגל בסבל — הלא הסבל הוא לחמו, ואליו ישים לבו ונפשו כענין שאמר דוד המלך ע״ה: ״שבטך״ — פי׳, אלו הם היסורין — ״ומשענתך המה ינחמוני״. ואמר ״אשרי הגבר אשר תיסרנו״ וגו׳.

ועוד הצעה, מי הוא המפחד יותר מעונש, אם האיש אשר בא עליו אימת העונש פתאם, או האיש אשר כבד הכין עצמו על זה? הוי אומר, האיש אשר לא חשב מעולם כי ענוש יענש, אימת העונש הפתאומי ימס לבבו כדונג, ורוחו נשברה, והעולם חשך בעדו, משא״כ המכין עצמו ע״ז לאט לאט, כבר צייר לנפשו העונש ויט שכמו לסבול.

והנה ידוע, כי הצדיקים מורגלים בסבל עד קצה האחרון, די מה שאמרו ז״ל: ״אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי״ (ברכות סא), וכל הגדול מחברו הלא גדול יצרו הימנו, ואמז״ל על אברהם אע״ה: ״מר דרור״ — ״מה המר הזה כל זמן שאדם ממשמש בו ידיו מתמרמרות, כך אאע״ה היה תמיד מסגף וממרמר עצמו״, והיה נרדף מכולם, וכן אמרו על האבות: ״שרצו לפני׳ כסוסים בין בצעי המים״ (סנהדרין צו). זכרו נא כל הצדיקים: אאע״ה היה נרדף, יצחק ויעקב היו נרדפים, וכן כל הצדיקים, לבד שהיו ממרמרים עצמם, היו נרדפים רובם: כל הנביאים וכל הצדיקים הי, הסבל לחמם, ״בי ישוב יהפך ידו כל היום״ — אמר ירמיה ע״ה, ונאמר על יששכר ״חמור גרם וגו׳ ויט שכמו לסבול״, ואמרו ״לעולם ישים אדם עצמו כשור לעול״ (ע״ז ה:). ובארנו, כי הצדיקים עמלם יותר משול לעול, כי השור רק בגופו, והצדיקים בגופם ונפשם ובדעתם, — במחשבה, וביותר — בעיון, וביותר — בכל כח העיון, וביותר — בלי הפסק רגע, כל ימי חייהם, וביותר — בשבירת המדות תמיד, ובפגם הדק נענשו תיכף, ובשבירת הרצון כל ימיהם, ובסגירת החושים כל ימיהם, היאומן כי יסופר סבל כזאת, ורק לשבר האוזן אמרו ״כשור לעול כו׳״, אבל האמת אין שום דמיון — עמל הצדיקים לעמל השור וחמור, ובפרט כי עמל הצדיקים בלי הפסק רגע, ובמעט שנה ומעט תנומה.

ועוד הצעה, הלא הצדיקים הי׳ הגיהנם פתוחה לפניהם, כמו שאמרו: ״לעולם יראה דיין כאילו גיהנם פתוחה לפניו מתחתיו״ (יבמות קט), וכל אדם דיין לעצמו, ובפרט, מרע״ה אשר התורה נתנה לו במתנה כאמז״ל: ״זכרו תורת משה עבדי״... והיו לו עיונים בכל רגע ורגע, איך להתנהג עפ״י התורה, הלא היה צריך הגיהנם להיות תמיד פתוח לפניו, ומכ״ש שהיה שופט כל ישראל, ועתה אעתיק לכם לשון המדרש פ׳ מסעי על פסוק ״צו את בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה״ — מלמד שהראה הקב״ה למשה כל מה שהיה ועתיד להיות. הראה לו שמשון עומד מדן, וברק בן אבינועם מנפתלי, וכן כל דור ודור ודורשיו כו׳ כו׳ כו׳ עד ״הראיתיך בעיניך״ — מלמד שהראו גיהנם, אמר משה מי נידונין בו? אמר לו! הרשעים והפושעים בי שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו׳״, התחיל משה מתירא מן גיהנם. אמר לו ״הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור״ עכ״ל המדרש. ישתוממו כל אנשי לבב, חיל ורעדה יאחזו, בראותם דבר מבהיל ומרעיד כזה. איש אשר כל ימי חייו היה גיהנם פתוחה מתחתיו כנ״ל, איש אשר בין מלאכים עלה, עד שנתירא ״פן ישרפו אותו בהבל פיהם״, והוא בעצמו הודיעם לישראל קודם מתן תורה שכר ועונש, כמבואר בשבת, והתחיל מתירא מן גיהנם כאילו עתה הוא התחלת פחדו מן גיהנם, והלא כל ימיו היה הגיהנם פתוחה לפניו לפחד ממנו, כענין שאמז״ל על ״ששים גבורים סביב לה וגו׳ מפחד בלילות״, וכל חוב הדיין לראות הגיהנם פתוחה לפניו — הכל כדי שיתירא ממנו, ולמה נאמר כאן — התחיל מתירא, וכי עתה היה התחלת פחדו מגיהנם? אע״כ שגם לפני איש אלק׳ כמוהו אינו דומה שמיעה לראיה. ועוד, מי הוא המורגל ומלומד בסבל ומרדות כמוהו, כמבואר במאמר ״לפום גמלא שיחנא״, ״כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק״, ולבסוף, כולם נכנסו לארץ והוא לא נכנס; ועוד, הלא הקב״ה אמר לו: ״הרשעים והפושעים בי נידונים בו״, והלא עליו נאמר ״בכל ביתי נאמן הוא״, ״ישמח משה במתנת חלקו״, היינו ״כי עבד נאמן קראת לו״, ולמה התחיל להתירא? אע״כ כיון שראה גיהנם התחיל לפחד, ״כי לא יצדק לפניך כל חי״, פן ח״ו מוכן לפניו ג״כ הגיהנם. וקשה לי לבאר בהרחבה, אבל בקצרה, היאומן כי יסופר, איש א׳ כמשה שנהירין לי, שבילי דרקיע, יהיה נ״מ לפניו משמיעה לראיה.

ועתה הלא יבין האדם כמה חובה לפניו לקרב ציורי גיהנם לפניו, למען יוכל לפעול עליו לסור מרע, וכולי האי ואולי, שלא יהיה מכת הרשעים והפושעים ר״ל.

בדרך הלצה — מי שירצה לראות הגיהנם יבוא למדרש מסעי ויעיין בו, ויראה גיהנם וינצל מדינה של גיהנם, ויזכה לשכר הנשגב.

וכאשר נתתבונן על לשון המדרש ״התחיל מתירא״ נראה, כי כאשר הראהו הקב״ה גיהנם, ואינו דומה שמיעה לראיה, ואפשר, הראהו הקב״ה פנימיות יסורי גיהנם, — כענין שאמרו ״מעמיקין לו גיהנם״, הרי שיש ביסורי גיהנם העמקה, ומהסתם ההעמקה לפי ענין החטא, מתחלק לחלקים דקים אין ערך והכל לפי עומק החטא, — ונודע לו הרבה יותר ממה שהיה יודע מקודם, ומטבע האדם, בדבר המבהיל — יותר מקרב הרחוקות, כמו שאנו רואים בדבר שהענין נוגע עד נפש, אז מפחד מהדבר היותר רחוק, ולכן אף שאמר לו הקב״ה ״רשעים ופושעים נידונין בו״ היה מפחד פן ח״ו ידקדק הקב״ה עמו, וכענין שאמרו ״אין הבטחה לצדיקים״, וכמו שאמר יעקב אבינו ע״ה: ״קטונתי מכל החסדים וגו׳״.

היוצא לנו מזה, כי כל מה שהחטא יותר עמוק, מי יודע כמה יסורי גיהנם מעמיקין לו יותר, ולכן יש לאדם לפחד מאד על החטא שחטא, פן העמיק בחטאי יותר, ומי יודע כמה יסורי גיהנם, ר״ל מעמיקין לו יותר.

ואם נרצה לדעת השערה בהתחלקות החטא לפרטים דקים, נוכל לשער מחטא של מי מריבה. אשר אין אנו מבינים מה קדוש השם יותר בדבור אל הסלע. מבהכאה; והנה גם זאת היה מחמת שנאמר לו ״קח את המטה״ והיה סבור להכות בו. כש״כ הרשב״ם שם ושארי ראשונים שם יעו״ש. היש שוגג גדול יותר מזה. ועכ״ז נענש בעונש גדול כ״כ אצלו, עד שבקש תפלות כמנין ואתחנן שימחול לו, ולא הועיל. היאומן כי יסופר כזאת, אם לא מקראות מלאים דבר הכתוב.

זולת כל זאת, כבר דברנו כמה פעמים להודיע שהפסק היותר גדול הוא מי שנכתב עליו בתורה בתואר חטא, אף שלא חטא באמת, כדאיתא בשבת סוף פ׳ במה בהמה, ״כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה״ ״ונשיו הטו לבבו״ — ״בקשו להטות ולא הטו״, ועכ״ז איתא במדרש: ״מוטב היה גורף ביבין ולא נכתב עליו המקרא הזה״. והנה כאשר נתבונן מה היה שלמה המלך ע״ה מתקן במלכותו, וכמה גדול היה קדוש השם ממנו, כי הכל באו לשמוע חכמתו, ועמה נתגדל כבוד ישראל ממנו, וכבוד ישראל הלא זה כבוד השם, ובנה בית המקדש, והשיג את השמיר לבנין ביהמ״ק —בחכמה רבה ובעמל רב, ולא לחנם מסרו נפשם גדולי ישראל — ונתן הנביא בתוכם להמליך אותו על ישראל, ולבסוף, בא המדרש ואמר עליו ״מוטב היה גורף ביבין ולא נכתב עליו המקרא הזה״, אף שבאמת לא חטא. היש קץ להפסק הזה מה שנכתב בתורה. וביותר — בשבת שם איתא: ״מוטב היה שמש לדבר אחר, פי׳ — עכו״ם — ולא נכתב עליו המקרא הזה״. (מאמר המוסגר, נוכל להבין מזה פסק היותר נמרץ, לבד יסורי גיהנם, למי שחטא באמת).

והנה נכתב על משה רבנו ע״ה ואהרן בפ׳ חוקת: ״יען לא האמנתם בי״, ועוד מקרא: ״על אשר מעלתם בי״ ובהאזינו, ועוד מקרא בפנחס: ״כאשר מריתם פי׳ וגו׳״; הלא מבהיל, כי נכתב על קדושים כאלה פסוקים שלמים בתורה כזאת, ואם כי היה להם מקום לטעות מ״קח את המטה״, ולכל היותר, שוגגים היו. ואולי מפני חטא זה היה משה מתירא מגיהנם, עד שהוצרך הקב״ה לו לומר ״ושמה לא תעבור״.

והנה לא מצינו שאמר לו הקב״ה, משה מה אתה מדבר, האם גיהנם לפניך נברא, הלא אתה בכל ביתי נאמן, והאיך עלה בדעתך להתירא, אבל אמר לו בדרך הבטחה ״ושמה לא תעבור״. אולי נכתב כן להודיענו, כמה היה גדול כח הדין, אם היה הקב״ה מדקדק עם בריותיו.

ומזה נוכל להבין, כמה עמל צריך האדם לעמול אף על חטא אחד קל, ומכ״ש חמור, ומכ״ש כמה חטאים, הרחמן יצילנו ויעזרנו לתשובה ולהיות יראי חטא, וזהו ברכה שאין למעלת הימנה. תתברכו מן השמים ותזכו שיתקדש ש״ש על ידכם וטוב לכם לגו״נ סלה. קשה לי להאריך.

בני מ״ל!

היום בבקר יום ג׳ ח׳ לע׳ ואתחנן תרנ״ד אני שולח מאמר נורא ״טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו״, וידוע מה דאיתא בתד״א: שלא יצטרך לסבול אח״כ, שם המאמר הנ״ל ראוי לקרותן ״אשרי אדם מפחד תמיד״, כן תכתוב על ראש המאמר ותשלחהו לארץ ישראל, ירושלים עיה״ק ליד... עם חבורתו הנעימה והיקרים לי מאד, כי הם מכבדים י׳ עיה״ק, המאמר הזה יחתו גבורים אשר לבם כלב ארי ויתפוררו ענקים, רפאים ואימים, ולבם ימס כדונג — תוכל להבין מתוך הכתב כמה היה קשה לי הכתיבה. ל״א, אך בו יתברך אבטח כי יקרבנו לעבודתו.

מאמר תשפ״ו

צו את בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם באים אל הארץ כנען וגו׳

מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״כלל התורה״.

מצינו בשבת ל״א ״אין לו להקב״ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד שנאמר ועתה ישראל מה ה׳ א׳ שואל מעמך כי אם ליראה וגו׳, וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה׳ היא חכמה וגו׳, שכן בלשון יוני קודאין לאחת הן״ ופירש״י ז״ל הן יחידה היא היראה בעולם, וקשה איך היא יחידה הלא יש תרי״ג מצות? אלא ודאי דכל התרי״ג מצות, הן לתכלית היראה, כי ע״י התרי״ג מצות, תצא היראה האמתית לאור, וכן אמרו שם ל״א ע״א על פסוק והיה אמונת עתך, אמונת זה סדר זרעים, עתך — זה סדר מועד וכו׳, וחשיב שם כל התורה כולה ואעפי״כ ״יראת ה׳ היא אוצרו״, ופירש״י ז״ל ״היא עיקר החשוב בעיניו לאצור ולעשות סגולה לזכרון״, הרי, כי תכלית כל התורה כולה היא הכל שתצא היראה בשלמות.

ומי שמכיר אף מעט מן המעט גדלות הבורא, ידע ויבין וישתומם מזה, אחרי כי העיקר החשוב בעיני הבורא ית׳, לאצור ולעשות סגולה לזכרון, ודי כי זה מונח באוצרותיו ובפרט לזכרון. וידוע ״ה׳ זכרנו יברך״, ומעתה מי זה פתי לא יבין, כי ישים אדם כל עמלו בתורה ובתפלה, הכל ליראה את וגו׳, ולא עוד אלא לעשות נחת רוח לפניו ית׳, להשתדל כי גס אחרים ייראו ממנו ית׳, כי חפץ הקב״ה להצדיק בריותיו להיטיב עמהם בעולם שכולו טוב.

ומצינו במדרש רבה במסעי פרשה כ״ג ״אמר הקב״ה חביבה עלי ארץ ישראל יותר מן הכל, למה? שאני תרתי אותה וכו׳ וכו׳ צבי היא לכל הארצות וכו׳ וכו׳, ועיי״ש בפנים, עד להודיעך שאין חביב כארץ ישראל, אמר לו הקב״ה למשה הן הארץ חביבה עלי, שנאמר ארץ אשר ה׳ א׳ דורש אותה תמיד, וישראל חביבין עלי, שנאמר, כי מאהבת ה׳ אתכם, אמר הקב״ה אני אכניס את ישראל שהן חביבין עלי לארץ שחביבה עלי, שנאמר כי אתם באים אל הארץ כנען עכ״ל הזהב של מד״ר, ומעתה אחרי שביארנו לעיל גודל ענין הלמוד ליראה את ה׳ שהיא תכלית כל התורה, וביותר שהיא כ״כ חביבה בעיניו ית׳, עד שהיא עיקר החשובה בעיניו לאצור באוצרותיו לסגולה ולזכרון, מי לא יבין כי מי שזוכה להכניס בית המוסר אשר תכליתו ללמוד ליראה את ה׳ א׳, כענין שנאמר ״למען תלמד ליראה״ וגו׳, הא למדנו שהיראה צריכה לימוד, אמר לוצאטו ז״ל שפתים יושק, והרבה הארכנו, מי לא יבין כי הקב״ה נהנה מאד להכניס הלימוד שהוא אוהב, בארץ שהוא אוהב, ובפרט בירושלים עיה״ק, כמה גדול זכות ר״ב נ״י אשר זכה לזכות גדול כזה, זה כשלש שנים, ותהלה נושא פירות הרבה, ומי לא יבין כי חובה מוטל עלינו לסעדם ולתמכם בשתי ידים, בכל מה דאפשר, הן בממון הן בהחזקת טובה להם, כי זכות גדול לכל ישראל הם עושים. היש יותר גדול מלעשות נחת רוח להקב״ה?! מחלקם יהא חלקנו! אכי״ר.

מאמר תשפ״ז

והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רצח מכה נפש בשגגה וגו׳ (במדבר לה:יא)

רעיון נפלא לתיקון המעלות והמדות, הנה יסוד ושורש המעלות והמדות הוא להבין הוד יופי נועם המעלה ומתיקות המדות, למען יחזק בקרבו תשוקת רצון השגתה בכל תוקף עוז, ולכן מצאנו שרוב התורה בנויה על הטבת זולתו, דהיינו להיות טוב לבריות, כי כל הדברים שהאדם נוגע לעצמו, מרגיש בהם מאד, בין לעונג, בין לנגע חלילה, וע״כ כשיתרבה בבני אדם ההרגל להטיב זה לזה, ואחרי שיהיה להם הרגש בהטובה ההיא, יתחילו להבין נועם יופי המעלה הלזו וירגישו מתיקותה בעצם, גם במה שאינו נוגע לעצמו רק לאחרים ובזה יתנוסס תשוקתם בתוקף עוז להשיג נועם המעלה הלזו, על צד המעלה העליונה, ומזה יבואו להכיר אהבתו ית׳ מצד פעולותיו ומדותיו הנפלאים, כי אין לנו הכרה לאהוב אותו ית׳ רק מצד מדותיו הנפלאים, המתנהג בהם עם בריותיו, ומי שאין לו הרגש בנועם המעלה והמדה, לא יכיר לאהוב מי שנמצא בו אלה המתיקות, ואחרי שיבין מתיקות אהבתו ית׳, יאיר עיניו להכיר נועם מתיקות התורה בפיקודיה הנעימים גם במה שאין השכל גוזר עליו, וכמאמר דוד (תהלים קיט) ״פתח דבריך״ כשיתחיל להתבונן דבריך תיכף ״יאיר״ עיניו, ואם כי נפלאים ומכוסים מעשיך בסודות גנוזות, אבל אתה ״מבין פתאים״ נותן בינה לפתאים, רד״ק, ולכן אמרו ״כל הכופר בטובתו של חברו״, וא״כ אין לו הרגש במעלות, כי אם היה לו הרגש, היה מכיר לאהוב אותו בעבור מעלתו, ואחרי שאין לו הרגש, לא יהיה לו הרגש במעלות הקב״ה, ויכפור טובתו, ולכן אמר דוד המלך ע״ה (תהלים יט) ״פקודי ה׳ ישרים משמחי לב״, כי אחרי שהאדם מכיר נועם המעלות ומתחזק בה, ומרגיש בעצמו כי השכל מפקדו ומנהיגו, אין שמחה גדולה מזה ללב כי שם משכן השכל.

וע״כ מצינו שהזהירה התורה בהטבת הבריות, גם לרוצחים, להכין ערי מקלט, ואמרו במכות י׳ ע״א, יודע היה מרע״ה שאינן קולטות עד שיבדילו גם בארץ ישראל, אלא אמר אקדים עצמי לדבר מצוה, ואמרו שם, מזרחה שמש, הזרח להם שמש לרוצחים, ואמרו (בר״ר פ״ד) ״מפני מה זכה ראובן להתחיל בהצלה מפני שפתח בהצלה״, וישמע ראובן ויצילהו וגו״ הרי שגם ברוצחים מצוה גדולה ורבה להטיב להם, וגם ברוצחים במזיד אמרו (במדבר לה) ״ושפטו העדה והצילו העדה״, לחפש להם זכות, ומה נואלו בני אדם כשיראו איזה איש עובר עבירה, מתגברים בשנאתם עד לירד לחייו, ושלא להחיותם, וכשחוק יחשב להם להחיותם, ולא כן דרך התורה, ואמר דוד המלך ע״ה במזמור אסף, (תהלים פב:ז) ״אכן כאדם תמותון״ ולא יעלה נשמותיכם למעלה, בשביל עוון שלא ישפטו דין עני ואביון, ולא עוד, אלא שימוטו כל מוסדי ארץ, בעבור זאת, הרי לנו גודל הענין, חיוב האדם להכניס א״ע בהטבת זולתו, ובאמת האדם כשקובע עצמו באיזה ענין, מתרפה בענין אחר, למשל, מי שעוסק בחיזוק התורה, מתרפה בענין האהבה והטבה לבריות, כי השכל שלנו דל הוא להקיף כל הפרטים במשקל השוה, ע״כ עלינו לחזק בזה הרבה מדותינו.

מאמר תשפ״ח

עוד בענין הנ״ל

מאמר זה ״לקח מספר חכמה ומוסר בשם ״החכמה תחיה בעליה״.

אז״ל במנחות צט: ״תנא דבי ר׳ ישמעאל משל לאדם שמסר צפור דרור לעבדו. אמר כמדומה אתה שאם אתה מאבדה שאני נוטל ממך איסר בדמיה נשמתך אני נוטל ממך״. דברנו, לקרב אל החוש הדבר הזה. הנה ידוע, כי היושב בחושך, חשוב כמת, וכמו שאמרו: ״סומא חשוב כמת״ (נדרים ס״ד). והנה ידוע, כי מי שיחשוב במחשבות עיון, אינו צריך לאור, רק כשיצטרך לעיין בספר, וא״כ במקום שהבלתי חושב חשוב כמת ממש, הרי החושב הוא כחי. ואם יבחן כן בעולם שאינו של חכמה, בעולם החכמה, בודאי תמיד יהיה כן. שהנבער מחכמה חשוב כמת ממש, והחכם חיי חיי עונג.

והנה מצינו דבר נפלא, עד כמה הנבער מתורה חשוב כמת. איתא במכות י. ״תנא תלמיד שגלה מגלין רבו עמו ושנאמר וחי עביד ליה חיותא״. ונפסק כן ברמב״ם ז״ל הלכות רוצח ד:א וז״ל שם: ״וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין״. הרי שגם בעוה״ז דנין אותו כמת, אם יהיה בלא רבו, ואף שיכול ללמוד לעצמו מה שיכול בלא רב, מ״מ כיון שלא יהיה לו רב להתלמד ממנו, חשוב כמת, וע״כ חיוב על ב״ד להחיותו ו״מגלין רבו עמו״, ולא פליג — אפילו אם הוא חכם, רק כיון שצריך לרבו להתגדל, ה״ז כמת, הרי לנו להבין עד כמה צריך האדם להגדיל תשוקתו להתחכם, ומי שאין לו תשוקה לזה, ה״ז ח״ו חשוב כמת, ואינו מרגיש. הרחמן ירחם עלינו לחיות חיי חכמה למעלה למעלה.

והנה ידוע כי חייבי גלות המה רשעים, כי לא לחנם בא לידם חטא זה בשגגה, כמבואר במכות י׳ ע״ב: ״כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע״ וגו׳ יעו״ש, וכן מהברייתא הנ״ל איתא שם: ״אר״ז מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון״ עיין ברש״י שם, ואם לתלמיד שאינו הגון, חייבה התורה להגלות רבו אליו — שלא יהא חשוב כמת, תלמיד הגון על אחת כמה וכמה שחשוב כמת. ומי שאינו משתוקק לידיעת חכמת התורה והמוסר, ר״ל, ה״ז מת בלי הרגש. והנה אין זה יכול להיות רק ע״י עיון, ויראה כמה הוא חסר מחכמה ומוסר, ויכסוף וישתוקק לרב ולהתחכם.

ויש להשתומם, עד כמה דרשה התורה תקנת האדם אף גם לרשעים, איתא שם: אמר הקב״ה למשה ״הזרח שמש לרוצחין״ ופירש״י — ״להכין להם חיותם כגון הנך מילי דלעיל״; כמה תקנות שלא יפגעו בם גואלי הדם. להשתומם ולהתפעל עד א׳ להגלות רבו עמו. וא״כ כמה חששה התורה על תקנת הטובים בכל מילי דמיטב, וכפי שביארנו שבלא תורה ממילא הוא מת בלי הרגש, וזהו דברי תנא דבי ר׳ ישמעאל.

וע״כ נתעודד להתחזק בשקידת התורה בכל מה דאפשר בכמות ואיכות ודוקא בתשוקה להתחכם. ואתפעל מאד מהגאון יעב״ץ — בסדור שלו נראה מבואר כן.

ואתה בני יקירי, הט אזניך ושמע דבר חדש אשר רחש לבי: כי כל המדות הטובות נובעות מחכמה ומשולבות בה, ומה שיחסר במדות טובות זהו אות על חסרונו בחכמה, וכפי רבוי טובו במדות, זה אות על רבוי החכמה.

ולכן השי״ת טובו בלי תכלית כמו שגדולתו וחכמתו בלי תכלית, ממילא נבין כי הטבתו בלי תכלית. יען כי כל טובות עוה״ז, יסודתם על כלי ריקן, ואז הוא מחזיק וכשנתמלא שוב אינו מחזיק, משא״כ חכמה דוקא כל מה שהוא מלא יותר, מחזיק יותר, ונמצא כי בחכמה אינו נופל צרות־עין ורק בעוה״ז יסודו על חסרון, ונופל בו צרות־עין.

ואמר קהלת ״ברבות הטובה רבו אוכליה״, פי׳ בעוה״ז עשיר היותר גדול בזמן שרבים יאכלו טובו יחסר לעשיר, משא״כ בחכמה — רבו אוכליה, בי כבר אז״ל: ״ומתלמידי יותר מכולם״, ואם הרב ירבה ״אוכלי״ החכמה, יעשיר יותר בחכמה, וזהו ״ברבות הטובה״, פי׳ החכמה שבנויה על רוב טובה, ״רבו אוכליה״ — בלי צרות עין.

ולכן איתא במכות שם וברמב״ם שם: ״הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו״, כי יחכם מהם וזה חייו, וכדאיתי בב״מ פ״ד גבי ר״י, דקא צוח תמיד היכי בר לקישא עיי״ש.

והנה כל המדות הרעות בנויות על צרות־עין, משא״כ החכם האמיתי יסודו ״רוב טובה״ ואין בו צרות־עין כלל, ולכן השי״ת שהוא בלי תכלית נאמר עליו: ״להטות משפט גבר נגד פני עליון לעות אדם בריבו א׳ לא ראה״.

וזהו כונתם ז״ל ״בכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו״,

ולכן נשתבח משה רבנו ע״ה בענוה כי היא עטרת החכמה.

ולכן הביאגראפיא שלו — ״וירא בסבלותם״... כידוע לך.

נתבאר בעליל, כי החכמה והמדות משולבות זה בזה וזה כפתור ופרח!

---

[1] מאמר זה לקוח מספר ״חכמה ומוסר״ מאמר רל״ג בשם ״לפום גמלא שיחנא״ בחלקו הסופי

[2] מאמר זה לקוח מספר חכמת ומוסר מאמר רל״ג בשם ״לפום גמלא שיחנא״ בתחילתו

[3] מאמר זה לקוח מספר חכמה ומוסר בשם ״חולין בטהרה״

[4] מאמר זה לקוח מספר חכמה ומוסר בשם ״בנים אתם״

[5] מאמר זה לקוח מספר חכמה ומוסר בשם סיום המאמר ״יהיב חכמתא לחכימין״

[6] מאמר זה לקוח מספר חכמה ומוסר בשם: סיום מאמר ״דרך חכמה״ (ברב הקצור)

[7] מאמר זה לקוח מספר חכמה ומוסר בשם ״הן יציל הן לא יציל״

[8] מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״העולם הזה דומה לפרוזדור״

[9] מאמר זה לקוח מספר חכמה ומוסר בשם ״תנה בני לבך לי״

[10] מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם שייך למאמר ״לפום גמלא שיחנא״

[11] מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״תורתי אשר נתתי לפניהם״ (עיין ברש״י משפטים)

[12] מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״במקום שאין איש השתדל להיות איש״

[13] מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ענין ״מי מריבה״

[14] מאמר זה בלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״משפט וצדקה״

[15] מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״מה אדם ותדעהו״

[16] מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״יהיב חכמתא לחכימין״

[17] מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״סדר העבודה״

[18] מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״חכם ירא וסר מרע״.

[19] 44מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם המשך למאמר ״וכשאני לעצמי מה אני״

[20] מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״ברוב שרעפי בקרבי״ בחלקו הסופי. לאור ליום ד׳ פנחס.

[21] מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״אהבת חסד״

[22] מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״כבוד ראש חודש״

[23] הוספה למאמר ״כבוד ראש חודש״

[24] מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם המשך המאמר ״אז נדברו״

[25] מאמר זח נלקח מספר חכמה ומוסר בשם המשך לענין תוכחה

[26] העתקה חפשית מהדברים בפ׳ מטות

[27] מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״איכות המדות״

[28] מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם המשך מאמר ״הרחק משכן רע״

[29] מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״אותות המסעות״

[30] מאמר זה נלקח מספר חכמה ומוסר בשם ״אשרי אדם מפחד תמיד״