אור ישראל/מכתבים/לא

בסנהדרין (ע"א) בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב דרוש וקבל שכר. התמיה גדולה מאד. האם אין די בשאר חלקי התורה אף אם אלף שנים יחיה האדם. לדרוש בהם לקבל שכר:

בילקוט (שמיני תקכ"א) וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן. אלא אמר להם. אתם יש בידכם בתחילה. וישחטו שעיר עזים. ויש בידכם בסוף. עשו להם וכו'. ג"כ מופלא מאוד. הלא גם אהרן היה לו בתחילה וגם בסוף, כמאמר הכתוב (דברים ט') ובאהרן התאנף וגו':

בסנהדרין (כ"ז:) והכתיב (שמות ל"ד) פוקד עון אבות וגו' כשאוחזין מעשה אבותיהם וכו'. והדעת נותן. כי זה רק באופן אשר איכות מעשי הבנים שוים בערכם עם מעשי האבות. לא כאשר מעשי האבות היו עונות גדולים באיכות ערכם ממעשי עון הבנים. ואמרינן ביומא (ס"ז:) את משפטי תעשו. דברים שאלמלי לא נכתבו דין הוא שיכתבו, ואלו הן עבודת אלילים כו'. את חקותי תשמרו. דברים שהשטן משיב עליהם כו'. (יען אין לחיובם מבוא בשכל אנושי. רק אני ה' חקקתים כו'). והדעת נותן. כי איכות עון המשפט תעלה למעלה נגד איכות עון החוקים. ואמרינן (שם פ"ה:) אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. נמצא לפי זה. הגם שעון עבודת אלילים הוא משפט (כמאמר הגמרא הנ"ל). אכן מה שהזהירה התורה למות על ע"א. היא חוקה. ואמרינן בסנהדרין (ז') וירא אהרן כו'. מה ראה אהרן. ראה חור שזבוח לפניו. אמר אי לא שמענא להו השתא עבדי לי כדעבדו בחור. ומיקיים בי (איכה ב') אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא כו'. נמצא היה עון אהרן חוק. ולא היה בבחינת אוחז מעשה אבות (אשר יפקדו עליו עונותיהם). נגד וישחטו שעיר עזים כו'. שהיה עון משפט:

ובזה יש לבאר הכתוב (ויקרא י"ח) את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו כו'. אשר יש לשום לב על השנוי בפסוק הזה. להזהיר משפט בבחינת חיוב. וחוק בבחינת שלילה (עיין מנחות ל"ו: השמר דעשה כו'). גם שנוי הפסוקים. בפסוק הראשון משפט בתחילה ואח"כ חוק. ובפסוק השני (שם) ושמרתם את חקותי ואת משפטי. בתחילה חוק ואח"כ משפט. כי הרמב"ם כתב (הלכות תשובה פרק ג') וז"ל. כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות. מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק. ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע. מחצה על מחצה בינוני כו'. ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עונות. שנאמר (מ"א י"ד) יען נמצא בו דבר טוב. ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות. שנאמר (קהלת ט' י"ח). וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות. והוא היודע האיך עורכין הזכיות כנגד העונות. עכ"ל. ואם כי בודאי ישנם סיבות רבות המגדילות ערך הזכיות והעונות. לא נחדל לבאר בזה איזו בחינה. והוא. כי רבות מחשבות בלב איש. השם לבו אל דרכיו ויודע כי בידו עון אשר חטא למרבה. (בל ינזר ממנה לפי דעתו) המדומית לבל לסלסל במאמרי רז"ל המדברים בה. כי מוטב שיהיה שוגג. כמאמרם ז"ל (מדרש רבה דברים פרשת תבוא) כל מי שלמד תורה ואינו מקיים אותה ענשו חמור ממי שלא למד כל עיקר. ע"ש. לא זאת דרך ה'. לעטוף הרשע במעיל הצדק. וכמאמר הכתוב (תהלים צ') תשב אנוש עד דכא. ודרשו רז"ל. עד דכדוכה של נפש. ותאמר שובו ב"א כו'. במה יושע האדם לסעף פארה הלזו ואיה המערצה. זאת ישיב אל לבו. לאמר: הלא כל דבר יתחלק ע"פ הפעולה וע"פ הפועל:

מצד הפעולה. יתחלק כל דבר טוב לפי התפשטות פריו. לעומתו יאמר ברוך להעושה. וכל אשר יוסיף תת כחו. (אם כי סר כח מיסדו). כן יוסיף שכרו. וכמאמרם ז"ל (קדושין מ') הזכות יש לה קרן ויש לה פירות כו'. עבירה יש לה קרן ואין לה פירות. ואלא מה אני מקיים (משלי א') ויתכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו. עבירה שעושה פירות יש לה פירות. שאין עושה פירות אין לה פירות כו' ע"כ. לזאת בודאי במדה טובה (המרובה ממדת פורעניות). העושה פירות יגדל פריה למעלה למעלה^[1]. וכן כל דבר רע יתחלק לפי התפשטות פריו. וכל אשר יוסיף תת כחו לגדל פרי ראש. כן יגדל גריעות ערכו ויכבד ענשו. ופעמים רבות ינצור האדם ארחו. לכבוש תאותו בלי גבורה. כאשר יראה בעליל איך מעשיו נפרצו להשחית. כזורק חץ אשר אין להשיב. אם לא נכבה מנפשו חיובה הנולדת מסלסול הרבה בדברי רז"ל. ואיך יעשה האדם שקר בנפשו בתמורה הלזו. להיות שוגג. (אשר רק שוגג דמיוני הוא, כי שגגת התלמוד עולה זדון. כדאמרינן בבבא מציעא ל"ג:) בבחינה הנמוכה. מלהיות מרוחק מן העבירה בבחינה הגבוהה למעלה הרבה:

מצד הפועל. יתחלק כל דבר טוב. באיכות עשיתו לפי צער קיומו, כמאמרם ז"ל (אבות פ"ה) לפום צערא אגרא. וכן כל דבר רע. יתחלק באיכות צער שמירתו. וכל אשר יוסיף צערו כן ימעט בחינתו. כדאמרינן (מנחות מ"ג:) תניא היה ר' מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מענשו של תכלת. משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו לאחד אמר הבא לי חותם של טיט ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזה מהן עונשו יותר גדול. הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא. ע"כ:

אי לזאת. זאת תורת האדם לפקח על כל דרכיו. לבל יפול ברשת היאוש. כי כל עוד אשר עיניו פקוחות להרגיש ברעתו. בלי ספק. באין תאוה מוצאת ישמור דרכו וינצל מחלק היותר גדול. ומי פתי יאהב פתיות כזו. להתברך בלבבו לאמר. הלא טוב לי לסתום עין בינתי. למען הקטין הערך בהיותי שוגג בחלק הקטן. ויעזוב שמירתה בחלק היותר גדול:

הן המה דברי הרמב"ם הנ"ל. כי אין ביד האדם לידע השתלשלות הדברים. לברר ערך המצות והעונות ע"פ התפשטותם. וכן ערך צער קיום ושמירת התורה והמצוה. כי כחות נפש האדם, ילכו מהקודם אל המאוחר. מעמקי שרשי הלב אל התגלותם. וסיבות החיצוניות מוצאות למרבה, להרחיב ולגלות איזה כח אשר יגרע חלקו (נגד יתר הכחות) בשרשו. לזאת האדם המשקיף בעין בינתו מהמאוחר אל הקודם, ישגה הרבה בשפטו על שרשי הכחות המולידים צער ועונג. וכל עוד אשר כח נפשו מסתתר בשרשו מתחבא מבינת אנוש. כן יוסיף לירות חציו לפעולת אדם. ע"כ אין ביד האדם למצוא אל נכון מצב וערך צער קיום ושמירת תורת ה' ית"ש. והוא לבדו יודע ערכם על אמתותם. כמאמרם ז"ל (אבות פ"ד) הוא המבין:

ובכלל שתי מדרגות בזכיות ועונות. בחיוב ושלילה. ואת אשר יבוא במדרגה הנשאה בבחינת חיוב לקבלת השכר. כן גם לעומתו יבוא במדרגה הנמוכה בבחינת השלילה לקבלת העונש. ואת אשר יבוא במדרגה הנמוכה בבחינת חיוב לקבלת השכר. כן יבוא לעומתו במדרגה הגבוהה לקבלת העונש בבחינת שלילה. לכן עשית המשפט (בחינת חיוב). ושמירת החוק (בחינת שלילה) במיתר וקו אחד יבואו:

והנה המשפט. מדרגה האחת. ומדרגה השניה היא החוק. הוא מאמר הכתוב (ויקרא י"ח) את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו. כסדר המדרגות. אכן כל אחד הענינים לפי צורתם בערכם. ובההנהגה הדבר כמעט להיפך. החוקים המה השליבות לעלות בהם אל סולמי המשפטים. ובפרט בדבר המדות. משפטים המה. וכל עמל האדם לא יועיל לתקנם וליישרם בגדרם הנכוחה. אם לא ישים פניו אל שכל האנושי. לאהוב את הישרות ולשנוא את המעוקלות בטבעו (גם בלי אזהרת התורה). ע"י התבוננות רבה בדרכי שכל אנושי כי אדם הוא:

היועיל לאיש עלול לרגזנות יתירה ע"י התעוררות קטנה המעירתו. גם אם יחזור הרבה פעמים במאמר רז"ל (נדרים כ"ב) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו כו'. עד אשר המאמר יאיר תמיד מול פניו. בכ"ז כאשר תעלה עליו רוח הרגזנות. לבו בל עמו ונהפך אז לאיש אחר. קל מהרה יגביהו עוף ממנו כל ציוריו היפים אשר קנה בעמלו. ואין רפואה לו. בלתי אם ישים עין בינתו לחתור במעמקי שרשי לבבו. מה המה הכחות הכלליות אצלו. העלולים להתפש בהתעוררות קטנה מחוצה להם. ולשפוך עליהם מי תבונתו. לכבותם מעט שלא ילכו כל כך בחפזון עצום. עד אשר יהיה בכחו להיות איש עוצר ברוחו:

אכן מאין תבוא לאדם התבונה. ומה תעוררהו לכוף תאותו החפשית. להאסר תחת עמל כשרון המדות כי רב הוא. היסוד הראשי. הוא החוק. מצות תורת ה'. כי הכעס עבירה תמורה היא. וכל מיני גיהנם שולטין בהכועס. הדאגה הלזו (לפי ערכה) בכחה ללטוש שכל האדם (לפי מצבו) בהתבוננו את אשר לא ישוער בתחילתו. כאשר אנחנו רואים תמיד בעניני המסחר. אשר ע"י הדאגה וההכרח יעלה שכל האדם לבחינה נשגבה מאת אשר ישוער. וכן כמעט בכל המדות. הפתח להכנס בהם. הוא החוק. מצות תורת ה'. כי מדה רעה עבירה נשגבה היא. כאשר חז"ל הפליגו בענשם. ומדה טובה מצוה גדולה היא. כאשר חז"ל האריכו במעלתם. ולזאת. לפי רב פרים יבוא להתבוננות השכלית. עד אשר יתוקנו ויבואו לבחינת משפט. גדרם האמתי. הוא מאמר הכתוב השני (ויקרא י"ח) ושמרתם את חקותי (בראשונה. ומהם) ואת משפטי תעשו וגו':

וכן בדבר שמירת חקי המדינה. אם כי בסוגי המשפט יבואו. ושכל האדם שופט לשמרם בשלימות באין מגרעת. גם באין רואה. בכל זאת. גם בחינת החוק. היא מצות תורת ה'. מהכתוב והקבלה. המזהירים בכל עוז. לאשר ולקיים ככל היוצא מהממשלה יר"ה. היא תתן חילה למכביר. לגרש כל חוחי התאוה למען יאירו עיני השכל. להיותו רואה האמת לאמתו. לאהוב את מושלי המדינה. ולמסור נפשו למלאות תפקידם:

עתה נשוב לראות במצות לימוד התורה מה היא. חוק או משפט. הדעת נותן כי גם לימוד תורת החוק. למשפט יחשב. כדאמרינן בגמרא (בבא קמא י"ז) וכבוד עשו לו במותו. זה חזקיה מלך יהודה. שהניחו ספר תורה על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה. והאידנא כו' אפילו קיים אמרינן לימד לא אמרינן. והאמר מר גדול לימוד התורה שהלימוד מביא לידי מעשה כו'. וכתבו התוספות. ואומר ר"ת דהכי פירושו. והא אמר מר שהלימוד מביא לידי מעשה. וכיון שאנו אומרים קיים הרי אנו אומרים שלמד. דאי לא למד איך קיים. שהלימוד מביא לידי מעשה. עכ"ל. הרי אף שהקיום יהיה חוק. מ"מ חיוב הלימוד. הוא משפט אשר יחייבנו שכל האנושי. דאם לא ילמוד איך יקיים:

אכן גם מגדר החוק. בל יצא אף לימוד תורת המשפט. כי הלימוד בעצמו מצוה היא. אף אם לא היתה מביאה לידי מעשה. כמו שמצוה לדרוש בבן סורר ומורה. (למ"ד לא עתיד להיות). והשכל האנושי מנגדה. רק אני ה' חקקתים. וכן בכל חלקי התורה בלימודה. גם מצוה חוקית בה. אשר אין להתחלק רק במחשבה:

ואולי לזה רמזה המשנה (אבות פ"ד) והלומד על מנת לעשות וכו'. ולא אמר הלומד בכדי לעשות. כי הלימוד בעצמו. טוב שיהיה במחשבה החוקית. (אף אם לא היה נצמח ממנה המעשה). כי היא בחינה נשאה מלימוד המשפטי. אכן בתנאי שתולד המעשה ממנה. ע"כ דבר הלימוד יתנהל באופן שיתקיים התנאי. היינו להשיג בראש הבקיאות והחריפות (איש איש לפי ערכו). להיות כלי מוכשר ללמוד על פי תנאי הנדרש. הוא חפץ המעשה:

ובדברינו אלה. יאירו דברי רז"ל (נדרים פ"א) היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בם. אמר רב יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחילה כו'. ופירשו. שלא ברכו ברכת התורה כשהן משכימין ללמוד תורה. ע"ש. אשר כל אנוש יתפלא על התאוה הזרה הזאת. לבלתי היות עצל בלימוד התורה המתשת כחו של אדם. רק שלא לברך עליה בתחילתה. (והר"ן כתב בשם ה"ר יונה ז"ל. עוסקין היו בתורה תמיד. ולא היו מברכין בתורה תחילה. כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה. שלא היו עוסקין בה לשמה. ומתוך כך היו מזלזלין בברכה. עכ"ל. והדבר תמוה מאד. לאמר שמתוך כך יזלזלו בברכת התורה. אשר היא מדאורייתא. באין כל תאוה להפריעה):

ואמנם לפי מה שבארנו. י"ל דאמרינן (מנחות מ"ב:) כל מצוה דעשיתה גמר מצוה כגון מילה כו' צריך לברך. וכל מצוה דעשיתה לאו גמר מצוה כגון תפילין. (עשיתן לא זו היא גמר מצותן עד שיקשרם). אינו צריך לברך כו' ע"ש. ע"כ לפי זה על מצות לימוד תורה המשפטי. אינו צריך לברך. דעשיתה היינו הלימוד. לאו גמר מצוה היא (עד שקיים את אשר הוא לומד). כי כל ענין המצוה הוא. ללמוד בכדי לידע המעשה. ויסוד ברכת התורה. הונחה על מצות לימוד התורה בבחינת חוק. היינו שהלימוד בעצמו מצוה. אי לזאת יוכל היות. כי שלטה עליהם התאוה. שלא רצו רק ללמוד בגדר המשפט. יען השכל האנושי מחייבו. אבל ללמוד בבחינת חוק. להיות. שהשכל מנגדו והיצר משיב עליו. געלה נפשם. לזאת אף שעסקו בתורה. היתה כונתם רק בתור בחינת משפט. ולא היה גמר מצוה ולא ברכו עליה:

נמצא לפ"ז. שכר לימוד התורה אינה רק בחינת משפט. המשתתף עמה גם בתור בחינת חוק. בכונתה הרצויה:

הוא המאמר אשר הצבנו בפתח דברינו (סנהדרין ע"א) בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב דרוש וקבל שכר. היינו שכר על בחינת חוק לבדה. הנעלה במדרגתה (בבחינה הלזו. אם כי נגרעת בערכה. יען אינה מביאה לידי מעשה כו'. עיין קדושין מ': נענו כלם כו') משאר חלקי התורה. אשר יסודתם היא בחינת משפט:

1. על פי הדברים האלו נוכל ליישב קושית התוספות (שבת נ"ה) על הא דאמרינן שם מ"ש תיו (שאמר הקב"ה לגבריאל לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו וכו'), רב אמר תיו תחיה תיו תמות, ושמואל אמר תמה זכות אבות, וכן ריב"ל ור' יוחנן אמרו התם אימתי תמה זכות אבות כו', ואנן מזכירין זכות אבות ע"ש. ולפי הנ"ל י"ל דשתי בחינות בדבר. הא' היא זכות אבות ממעשיהם הנוראים, אשר נפסקו בהסתלקותם, וזוהר זכיותם מתנוצץ לתולדותם בבחינה קיימת וקצובה, ופליגי אמוראי אימתי גבול זמנם. הב' היא זכות אבות הנולדת ממעשי הבנים, כי האבות המה יסוד ושורש אמתי לכל מעשה טוב אשר יעשו הבאים אחריהם, וזכותם עושה פירות בתמידי בלי גבול וקצבה. ובבחינה זו א"א להיות תמה זכות אבות, כי לא אלמן ישראל, ובכל דור ודור נמצאו אנשים צדיקים. וגם פושעי ישראל מלאים מצות כרמון. ואהני מעשיהם של האבות, לשאת פרי ולגדל פרח זכיותם. וכדאמרינן בערכין (דף ט"ז) על שבעה דברים נגעים באים, על לשון הרע וכו', איני והא אמר ר' ענני בר ששון למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות, לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין כו', מעיל מכפר על לשון הרע כו', לא קשיא הא דאהנו מעשיו הא דלא אהנו מעשיו, אי אהנו מעשיו אתו נגעים עליה אי לא אהנו מעשיו מעיל מכפר ע"כ. ואם כי דיבור לשון הרע שוה בשניהם, בכ"ז המרחק רב ביניהם בענין החולדה הנולדת ממילא, להיות אהני מעשיו להגדיל כחו להצטרך כפרה יתירה. כן גם בבחינת הטוב אי אהנו מעשיו, להיות נושא פרי תנובה, יגדל מעשה שרשו להוסיף זכות, ולכן אנחנו מזכירים תמיד זכות אבות, המתעוררת ע"י מעשה התולדות בל תפסק לעולם: