אור ישראל/מכתבים/כז

בגמ' שבת דף ל"א ז"ל, אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו נשאת ונתת באמונה. קבעת עתים לתורה כו', צפית לישועה פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר, ואפ"ה אי יראת ה' אוצרו אין אי לא לא, משל לאדם שאמר לשלוחו. העלה לי כור חטים לעליה, הלך והעלה לו, אמר לו עירבת לי בהן קב חומטין, אמר לו לאו א"ל מוטב אם לא העליתה עכ"ל הגמ', ופרש"י קב חומטין ארץ מלחה ומשמרת את הפירות מהתליע ע"ש:

והנה לפי סגנון המשל שאמר לו מוטב אם לא העלית, נראה בהנמשל דאם אין יראת ד' אוצרו, מוטב לו שלא למד כלל, יפלא מאוד כי לא משמע כן בכל הש"ס, ואף שאמרו חז"ל בברכות דף י"ז, דכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, כבר פירשו שם התוס', דהיינו שאינו לומד אלא לקנטר חבריו ע"ש, ואף גם זה הרי אמרו רק נוח לו שלא נברא ולא בא לעולם כלל, אולם מאחר שנברא אינו בן חורין להבטל משום מצוה, וחלילה לומר כי כל מי שאין בו יראת שמים, מוטב שלא ילמוד כלל:

הנה במצות תלמוד תורה יש בזה שני ענינים, א' לימוד התורה, ב' ידיעות התורה, מצות לימוד התורה הוא מן הכתוב והגית בו יומם ולילה, וכמש"כ הרמב"ם והטור ושו"ע בריש ה' תלמוד תורה וז"ל, כל אדם מישראל חייב בת"ת כו' שנאמר והגית בו יומם ולילה ע"ש, והנה למצוה זו של לימוד התורה, כל מה שלומד מקיים המ"ע והגית בו יומם ולילה, הן מקרא או משנה גמ' הלכות ואגדות שכולן נתנו למשה מסיני, וכמו שהאריך בזה בס' נפש החיים שער ד' פ"ו ע"ש, ואף שלא יוכל לפסוק דין מתוך מקרא או משנה וכש"כ מן אגדה, בכ"ז יוצא ידי מצות לימוד התורה:

אולם הגדר השני במצות ת"ת, הוא ידיעות התורה, והוא מה שאמרו חז"ל בקידושין דף ל', ושננתם שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד, שנאמר אמור לחכמה אחותי את, ואומר קשרם על לוח לבך כו', ואומר חציך שנונים כו', ופרש"י יהו מחודדים בפיך, חזור עליהם ובדוק בעומקם, שאם ישאלך אדם לא תצטרך לגמגם כו', אמור לחכמה אחותי את שתהא בקי בה כאחותך שאסורה לך ע"ש:

יסוד המצוה הזאת כולל שני פרטים, א' הידיעה לרכוש לו הבקיאות בכל חלקי התורה, שיהיה תלמודו שגור בפיו, ב' הוא היכולת, להתחכם בתורה לחדד השכל לשננו ולהישירו שיוכל לישא וליתן במלחמתה של תורה, ולעקור הרים בפלפולו, ושתי אלה כינו חז"ל בשם סיני ועוקר הרים, וזהו נכלל גם בכתוב שהביאו חז"ל בגמ' קידושין הנ"ל, כתבם על לוח לבך, זהו יסוד הבקיאות, חציך שנונים, זהו הפלפול והחריפות, והנה ליסוד ידיעת התורה הוא דוקא לימוד הגמ' והפוסקים, ואינו יוצא בלימוד אחר כמובן, וגם סדר הלימוד יהיה בענין שיגיע למטרתו, כי לא כל המקומות שוות, וכבר אמרו חז"ל בשילהי ב"ב דף קע"ה, אמר ר' ישמעאל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות כו' ע"ש:

תכלית המצוה של ידיעת התורה, הוא לידע דיני התורה ומשפטיה על בורין שיהיה לו הלכה ברורה בכ"מ, איך לשמור ולקיים את כל התורה והמצוה ועי' להרמב"ם והטור ושו"ע בה' ת"ת, וז"ל וחייב לשלש את זמון למידתו שליש בתורה שבכתב כו', ושליש יבין וישכיל כו', ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר כו' עד שידע כו', והיאך יוציא האיסור והמותר כו', וענין זה הוא הנקרא גמ' ע"ש, והנה ככל אשר ירבה להתחכם ולהתעצם במקצועות האלו בבקיאות וחריפות, כן יבין וישכיל יותר בידיעת משפטי התורה הלכה למעשה. לחדש דינים מדעתו ולהכריע בין השטות, וסוף התכלית הוא להגיע למעלת ההוראה בבחינה נעלה, להורות הוראה לעצמו ולאחרים, וכמו שאמרו שאם ישאלך אדם כו':

והנה יש יראי ד' טועין וחושבין, כי עיקר נחיצת של יכולת הלימוד, הוא רק למי שרוצה להגיע להוראה להורות הוראה לרבים. אולם מי שהוא בודד במועדו, יוכל להיות עובד את ד' ית"ש ולקיים את כל דברי התורה והמצוה, גם שלא יהיה גדול בתורה כל כך, אולם באמת הוא טעות, כי גם כל אדם לעצמו, מי שרוצה לילך בדרכי ד' ית"ש, ולשום דרכיו עפ"י דרך התורה, כל מה שיוסיף דעת ויתחכם יותר, כן יוכל לקיים התורה והמצוה ביתרון הכשר. גם האדם לעצמו צריך להיות בקי בכל התורה, ולהיות לו לב נבון ושכל חרוץ, למען שיוכל לשמור ולקיים את התורה, עפ"י גדרי משפטיה, גם חלק התורה של חו"מ ואה"ע צריך להיות שגורים בפיו לעצמו למעשה, ואדמו"ר זצוק"ל הראה לנו כמה דוגמאות בזה:

וכאשר נשכיל בינה נמצא כי יש דברים שהותר למלאות המטרה של מצות ידיעת התורה, מה שלא היה ענין למצות לימוד התורה וכמו ביטול הזמן. כי לשם ידיעות התורה שהוא יכולת הלימוד, רשאי לבטל זמן לילך מעיר לעיר, גם להרחיק נדוד לחפש אחר רב גדול לבקש תורה מפיו, ולקבל ממנו דרכי הלימוד והעיון. וכן לבלות זמן על עיתות מנוחה ושינה, מה שנחוץ לו לפי טבעו. שיהיה אח"כ דעתו צלולה עליו ביותר להבין ולהשכיל בעומק העיון, אשר כל זה לא היה ענין למצות לימוד התורה בלבד כמובן:

וכן גם גוף הענין של הפלפול והחידוד, הוא רק לשם יכולת הלימוד של ידיעות התורה, וכבר התירו חז"ל לומר לפעמים לפני התלמידים דבר שאינו לפי האמת, כדי לחדד את התלמידים שיתנו לב להשיב, וכמבואר בנדה דף מ"ה ואף ר' עקיבא לא אמרה אלא לחדד בה את התלמידים, וכל זה אינו ענין למצות לימוד התורה לבד:

והנה עצם מצות לימוד התורה לבד, היא כשאר כל המצות, ואין לה יחוס כלל ליראת ד', כי כל שעה וכל רגע שהוא לומד הוא מקיים מ"ע של והגית כו', וכמי שאין יחוס לשאר מצות כמו שופר סוכה ולולב ליראת ד' ית"ש:

אכן לגדר הלימוד למלאות המצוה של ידיעת התורה, והוא להבין ולהשכיל ולהשתלם בחכמת התורה, אשר היסוד בה לידע משפטי התורה להגיע למדרגת ההוראה, להורות בין דם לדם ובין דין לדין, לזה מוכרח ונחוץ דוקא שיהיה יראת ד' אוצרו, כי בלא יראת ד' תוכל להיות חכמתו לו לפוקה ולמכשול עין, הנה מה שנוגע לעצמו, כבר אמרו חז"ל בשבת דף ל"א כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר כו' בהי עייל עיי"ש ופרש"י יר"ש דומה כו', כך אם ירא שמים הוא נעשה חרד לשמור ולעשות, ואם לאו אינו חש לתורתו ע"ש, ולפ"ז אם אין יראת ה' אוצרו, כל מה שמרבה להתחכם לידע האסור והמותר ואינו נזהר יגדל ענשו:

ומה גם להורות הוראה לרבים, הנה יראת ד' מוכרח לו ביותר, למען שיעמול להשתלם כל צרכו במשפט ההוראה, אכן בלא יראת ד' יוכל להיות בכלל מה שאמרו חז"ל בגמ' ע"ז דף י"ט, כי רבים חללים הפילה זהו תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, וכן צריך להיות מיראי הוראה, וכמו שאמרו חז"ל בסנהדרין דף ז', לעולם יראה דיין עצמו, כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגיהנם פתוחה לו מתחתיו, א"כ הרי צריך שיהיה פחד אלקים לנגד עיניו:

וכן לענין מדרגת ההוראה צריך להיות מוכתר בשלימות ומעלות המדות, שיהיה מושלל מכל רצון ונגיעה עצמית, וכמש"כ אדמו"ר זצוק"ל בהקדמה לס' תבונה לענין בקשת האמת, וז"ל. הטהרה – היא אשר יכנוה החכמים בשם הכרה מדעית, וחכמי המוסר בשם התפשטות הגשמיות, היינו שיהיה השכל בודד בלי הרכבתו עם יתר כוחות הנפשות אשר בהאדם, כי זולת זאת נטית כוחות הנפשיות המה מסכים מבדילים בינו לבין הכרת האמת כו' והנטיה תעקמה לצעד בדרך עקלקלות:

גם כי יהיה שוה בעיניו, בין אם כבר הוציא הדבר מפיו או לא הוציא, וכאשר האדם עלול לשגיאה לפעמים, לא יהיה לו שום נגיעה ורצון להתאמץ לעמוד על דעתו, ולהחזיק את דבריו, מאחר שכבר הוציא מפיו, ולא יבוש לחזור מדבריו, וכמו שמצינו אשר חז"ל לא בושו לחזור מדבריהם, ולדרוש ברבים ברם דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי:

וכה אמר אדמו"ר זצוק"ל, מי לנו גדול ממו"ר הגאון החסיד רשכבה"ג מרנא צבי הירש ברודא זצוק"ל הגאבד"ק סאלאנט, ולפעמים היה פוסק שאלה בה' טריפות על תרנגולת, והשואל שב לביתו עם השאלה, אם אח"כ היה נ"ל איזה פקפוק בהוראתו, היה מצוה להביא לפניו השאלה בחזרה לעיין בה שנית:

אכן בלא יראת ד' ושלימות המדות. יוכל להיות נאחז בסבך כמה קלקולים ומכשולים, כי כמה נגיעות מדרכי המדות יוכלו לפעמים לשחד את שכלו ולהטותו עקלקלות, ואם לפעמים ישגה בהוראה יבוש מלחזור בו, ויתאמץ להחזיק את דבריו, ולכוף את ההר כגיגית על הוראתו, ולפעמים גם אם יוציא מפיו בלבד, יתאמץ להחזיק את דבריו. מבלי להודות על האמת:

וכל זה הוא עון גדול, כי הנה התורה כולה הוא של הקב"ה, וכל העמל שיעמול האדם לפסוק איזה דין ומשפט, או להבין ולהשכיל באיזה הלכה, הוא רק לידע ולהשכיל להשיג רצון ד' ית"ש בדרכי תורתו, כי כל התורה הוא חכמתו ורצונו ית"ש, אולם אם איזה נגיעה תוליך אותו שולל, וירצה להתעות את שכלו להטות אותו לחפצו, לפסוק איזה דין, או לפרש איזה הלכה עפ"י דעתו ורצונו, אף כי לבו יודע כי האמת אינו כן, הרי הוא בודה תורה חדשה משכלו, והוא הירוס יסודי הדת ר"ל, ואין להאריך בזה כמובן. וכן בלא יראת ד' ושלימות המדות, יבוש להתישב לפעמים עם זולתו באיזה דין והוראה, ולפעמים אף עם מי שגדול ממנו, וכן יתעצל לפעמים מלהיות מתון בדין ולטרוח להעמיק עד שיהיה ברור לו הדבר:

כללו של דבר כי למלאות התכלית של ידיעת התורה, והוא לידע הלכה ברורה להורות לעצמו ולאחרים, ע"ז מוכרת שיהיה יראת ד' אוצרו, ובל"ז יוכל לבא לידי כמה קלקולים ומכשולים רבים, ולהחריב עולם מלא:

והנה לענין מצות לימוד התורה לקיים מ"ע של והגית כו', התכלית הוא מיד, כי בכל שעה ורגע שהוא לומד הוא מקיים מ"ע, אולם דרכי הלימוד לידיעת התורה. למלאות המצוה של ושננתם שיהיה ד"ת מחודדין בפיו, והוא להשתלם בחכמת התורה, לרכוש לו ידיעות ולחדד השכל שיוכל לפלפל בחכמה ולב נבון לסברא ישרה, לא בשעה אחת יולד זה התכלית, כ"א בהמשך הזמן בהרבה ימים ושנים, וכפי עמלו ויגיעתו כן יגיע לתכלית הנרצה, נמצא כי דרכי הלימוד והעמל לידיעת התורה הוא על להבא, והוא בדמיון כמי שמכניס תבואה לאוצר, שיהיה מונח שם זמן רב, עד עת שיתיקר התבואה וימצא פרי ריוח הרבה, כן הוא מי שעמל בידיעת התורה, לאסוף ולכנוס ענין חכמה ודעת, להכניס באוצרו תמיד, עד עת קץ שיצא התכלית:

וכבר נתבאר כי הרבה דברים שהותרו לשם מצוה של ידיעת התורה, מה שלא היה ענין לשם מצות לימוד התורה לבד, כמו יסוד דרכי הפלפול לחדודי, והרבה ביטול הזמן מה שיוכל להיות מכח דרכי ידיעת התורה כנ"ל. והנה אם יראת ד' היא אוצרו. הרי הגיע לתכלית הנרצה בשלימות, וכדאי הוא לפניו כל דבר הפלפול והחידוד וביטול הזמן, ובכן יהי לבו שמח מכל עמלו לקיים מצות ושננתם, לאמר לחכמה אחותי, ולהיות הלכה כמותו, אולם אם אין יראת ד' אוצרו, אף כי הוא יודע להבין ולהורות, בכ"ז לא הגיע לתכלית הנרצה, כי חכמתו תוכל להיות לו לפוקה ולמכשול כנ"ל, א"כ לא היה כדאי לפניו כל עסק הפלפול והחידוד וביטול הזמן, להיות עוקר הרים בפלפולו, והלואי היה עוסק בתורה תמיד רק לקיים המ"ע של והגית כו':

הוא מה שאמרו חז"ל בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו קבעת עתים לתורה כו', פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר, ואפ"ה אי יראת היא אוצרו אין אי לא לא משל כו', אמנם לא כיונו בזה על עצם מצות לימוד התורה של מ"ע והגית כו', כי אין לה יחוס עם יראת ד' כמו שאין ענין לשאר מצות עם יראת ד' ית"ש, אולם זה סובב על השאלה פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר, וע"ז אומר אי יראת ד' אוצרו אין אי לא לא, כי אם אין יראת ד' אוצרו, לא הגיע להתכלית, כי חכמתו הוא לו עוד למכשול עון, א"כ מוטב שלא פלפל כלל כנ"ל:

וע"ז מכוון מאוד המשל למי שאמר לשלוחו העלה לי כור חטים לעליה, הלך והעלה לו, א"ל עירבת לי בהן קב חומטין, אמר לו לאו א"ל מוטב אם לא העלית, כי הנה מה שהעלה כור חטים לעליה, הוא בע"כ להניח באוצר על זמן רב עד שיתיקר התבואה או לשאר מטרה שיש לו, אולם אם לא עירב בהן קב חומטין ואפשר שהתבואה יתליע. אמר מוטב שלא העלית, והיה אוכל אותם או מוכר מיד משיתליע התבואה, וכן הדבר בדרכי הלימוד של ידיעת התורה, לפלפל בחכמה ולהבין דבר מתוך דבר. שהוא בדמיון להכניס לאוצר על להבא כנ"ל, אולם אין אין יראת ד' אוצרו, וחכמתו תוכל להיות לו לפוקה ולמכשול עון, א"כ מוטב היה שלא פלפל ולא הבין דבר מתוך דבר ולא ביטל שום זמן להכניס לאוצר כנ"ל, רק היה עוסק בתורה תמיד בפשוטיה, לקיים המ"ע של והגית אשר התכלית הוא מיד כנ"ל:

וזהו ששואלין אותו כסדר, קבעת עתים לתורה, הוא מצות לימוד התורה, פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר, הוא ידיעת התורה מהכתוב ושננתם, וע"ז אמר ואפ"ה אי יראת ד' אוצרו אין אי לא לא משל לאדם כו' כנ"ל: