אור ישראל/מכתבים/כב
מכתב כת"ר מן חודש דנא הגיעני כעת. והנני נחוץ לכתוב אליו כמבוקשתו:
זה כל האדם להיות מושל ברוחו, להטותה לחפצו אל אשר ישאנו רוח מצבו – אם לעצב להתמרמר על עבודתו ית"ש כי חלפה. כי במתים חפשי – אם למנוחת השקטת הנפש, על איש ישר הולך לדרכו ולבית עולמו הנצחי, אשר זה תקות כל אנוש ע"פ האדמה, וזה פרי תכליתו ומתוקה שנת העובד כו', לולי דברי חז"ל החזקים לאשר ולקיים את כל אשר הורונו, הי' הדעת נותן, להיות כצור נצב נגד חפץ הטבעי חיי אושר העוה"ז מלהתאונן על פרידת אדם הנעלה, רכושו בידו – ומי יודע אחרית מלחמתו אם היה חי – אכן אחר דברי חז"ל להלך למצוא דרך, איך להקים דאגה ויגון בלב: –
ולזאת לכל עת, ולכל חפץ זמן – כעת אשר המחלה הלזו נראתה בארץ ר"ל גם בפה – זאת תורת האדם, וזה שכל הישר, לבלי לפחוד ממנה מאומה, כי מה הוא חיי האדם בכל האופנים, כי מי יודע אם יכשר דרכו, וגם לשמור ההנהגה את אשר יורונו חכמי הרופאים, אשר לאור דבריהם נלך גם עפ"י הדת, ולהקים על חיי עוה"ז לטוב ומטיב – והנסיון הורנו בימים חולפים אשר גברה ר"ל המחלה למאוד, כי כל אשר נשא שכמו לסבול עול הנהגת הרופאים באכילתו כו' כחכם ולא ככסיל, לא נראה בו נגע ומחלה ר"ל, ולזאת כאשר כל הנהנת הדת נשתנה עפ"י הדין בעת הלזו – אין לרבות במרירות בימים הקדושים, ועת לשמור ולעבוד את ה' בחדוה והיא המעוז, כן אין לדאוג ואין להתאונן על נפש יקרה, כי נפטרה מצרתה חיי ההבל, לבוא למחוז דרכה הנכוחה תנצב"ה – ינחם ד' ית"ש את כבוד כו', תתברכו ברכת מז"ט וברכה שנות חיים ושלום: