אור ישראל/ב

אמנם המפתח הזה של יראת שמים ופחד ענשו ית"ש מאין ימָצא. כי לא תתגולל אבן קדש כזאת בראש כל חוצות. לא ימצאוה כל עוברי דרך. ולא תשיג אותה יד כל אנוש על נקלה. כי היא חבואה בסתר אהלה. וסביב לה חומה בריח ודלתים. סוגרת ומסוגרת במנעולי ברזל ונחושתים. מעיני רבים נעלמה. ולא ידעו את מקומה:

כי הנה תהלוכות דרכי היראה הזאת. של יראת שמים ופחד ענשו ית"ש. היא יחידה במינה. שונה ונבדלת משאר כל מיני היראה השולטת בעולם. כמו מורא בשר ודם. או משאר פגעי התבל. אשר היראה היא בטבע. ובמקום שהדעת והשכל נותן. שצריך לירא ולפחד מזה. הנה על ידי הידיעה ודרכי השכל לבד. תפול על האדם אימה ופחד. כי היראה תבא אליו בהכרח. והחושים יתפעלו מבלי רצון. בכל חדרי לבבו ירגיש חיל ורעד. ויראתו תהיה גם על פניו. ואף כי בכח האדם הוא. להתאפק ולהבליג על יראתו. ולעשות מעשה בפועל מבלי להשגיח על יראתו ופחדו. וכמו שאנו רואים בנסיון. כי לפעמים מצד ההכרח יסכן אדם את נפשו. לילך בדרכים מסוכנים וכדומה. בכל זה גם בעשותו זאת בנפשו. ירחפו כל עצמותיו מרעד ורתת. כי על עצם היראה אין אדם שליט ברוחו לכלוא אותה ממנו. ואין חכמה ועצה לנגדה. להסיחה מדעתו ולהסירה מלבבו:

אכן לא כאלה חלק תהלוכות דרכי היראה. של יראת שמים ופחד ענשו ית"ש. כי היראה הזאת איננה בטבע האדם. והאמונה והידיעה ודרכי השכל. לא יובילו את היראה פנימה לחדור לתוך חדרי לבבו. ולא יפעלו על החושים מאומה. וכמו שיורונו דרכי הנסיון. כי הנה האדם בדעתו ושכלו יודע ומאמין. כי ד' ית"ש צופה ומביט על כל מעשה בני אדם. ואין נסתר מנגד עיניו. וכן כי האלקים יביא במשפט את כל מעשיו. מספר מפקד ימי חייו. לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. וכגמול ידיו יעשה לו. אם בחשך ילך בגיא צלמות. אשר נכונו לו שם שפטים רבים רעים ונוראים. או כי יזכה לאור באור החיים. להתענג על ה' בנעימות ועדן נצח. אולם האם יתאימו בד בבד. דרכי האמונה הזאת. עם הליכות מצעדי גבר. ודרכי הנהגתו עם אלקים ואדם:

וכל זה הוא מאשר כי היראה הזאת של יראת שמים. אשר מסובבת מכח האמונה ודרכי השכל. איננה בטבע האדם. ולא ירגישו אותה כחות החושים. כי על כן אין פחד אלקים לנגד עיניו. לא יירא מאימת הדין. ולא יפחד מחרדת המשפט. ואין מגור לו מסביב מפחד העונשים הרעים והנוראים. גם אימת המות לא תבעתהו. ומלהט חרבה החודרת לא יחרד. ומיראה לא יפול עליו. גם בעת עשותו איזה חטא ועון. לא יאחזהו רעד. ולא תכסהו פלצות. כי יעשה זר מעשהו ברוח נכון שקט ושאנן ומנוחת הלב באין מחריד. וכן גם אושר הרוחני נעימות ועדן נצח. לא יקח לבבו. גם בעשותו איזה מצוה לא יתפעל נפשו. ולא ישמח על שכרה כמוצא שלל רב. וכן לא יתעצב בהפקדה:

בלתי כאשר יתן האדם אל לבו. להיות עמל לבקש יראת ה' חכמה ומוסר. הנה עמלו ויגיעו תעמוד לו. שיוכל להשיגה ולקבוע אותה בנפשו שתהיה יראת ד' ית"ש פרושה על פניו. ועל כל חדרי לבבו. ומפחד ענשו ית"ש. כל עמודי גויתו יתפלצון. וכל חושיו יריחו ביראת ה' ית"ש. וירגישו פחד ורעדה. וכן לאהוב ולחמוד את אושר הרוחני. על כל חמדת תבל. ולירא מאבדן השכר הגדול. וכמו שאמרו חז"ל בברכות (דף ל"ג) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. הרי כי הוא ביד האדם להשיג היראה הזאת של יראת ה' ית"ש:

אולם החזון הזה תוכן רוח בני אדם בדרכי יראת ד' ית"ש. הוא פליאה נעלמה וחידה סתומה. א'. מהו החזיון הנפלא הלזה. מדוע באמת אין יראת ה' ופחד ענשו ית"ש. תקוע בטבע בלב האדם המאמין. מבלי שום עמל ויגיעה כלל. ככל דרכי היראה מתהלוכות התבל. אשר היראה תבא מעצמה בלב האדם בהכרח. ומדוע יגרע חלק האש הנורא. הלוהט בעמק רפאים באין מכבה. אשר תאכל מנפש עד בשר. מהאש היסודי של זה העולם. אשר היא רק חלק אחד מששים מיסוד האש הרוחני:

ב' אחרי אשר כלל הדברים לא נעלם מעיני האדם. כי עיני ד' ית"ש צופים על כל דרכי איש. וכן כל עניני אחריתו. קומו למשפט לפני כסא שופט צדק. וכל משפטי ד' הנוראים. אשר הם תהום רבה. ובכ"ז לא יפעלו על החושים. ולא ירגיש בלבבו מורא שמים ופחד ענשו. א"כ מה תוסיף תת העמל בזה. להשיג יראת ה' ית"ש. לא מצינו דוגמתה בתהלוכות התבל. בדרכי היראה מכל פגע רע. כי מה שישפוט השכל שיש לירא ולפחד. הנה היראה תבא מעצמה בהכרח. מבלי שום עמל כלל. ומה שלא תפעול הידיעה מדרכי השכל להפיל אימה ופחד. לא יועיל שום עמל ותחבולה כלל. וא"כ היראה מאין תמצא. ואיככה יוכל להשיגה. גם על ידי עמל ויגיעה:

והכי נפלא. כי הנה תהלוכות טבעי היראה. המה שונות ומתחלפות לפי תכונות טבעי בני אדם. יש איש אשר הוא מטבע תולדתו. ירא ורך הלבב. ירא מקול עלה נדף. גם המקרים והפגעים הרחוקים מאוד. יחרידוהו וירגיזוהו ממנוחתו, ויש איש אשר הוא מטבעו אמיץ הלב ואביר רוח. לא יירא גם משאגת אריה וקול שחל. ולא יפחד. רק כאשר יבין וישכיל כי סכנה קרובה נשקפת לו. וכן יש יחוס להיראה עם דעת והשכלת האדם. כי החכם עיניו בראשו. מרחוק יברח ממצודה רעה. ויחיש עתידות למו. להחיש מפלט לו מפח יוקשים. והכסיל בחשך הולך. טח עיניו מראות ולבו מהשכיל. לא יראה ולא יתבונן ברע. עד אשר המצודה תהיה פרושה לרגליו:

הנה כי כן היה הדעת נותן. אשר דרכי היראה של יראת שמים ופחד ענשו ית"ש. יהיה כפי תהלוכות האדם בדרכי יראתו מפגעי התבל. לפי תכונתו וטבעו ולפי השכלתו בחכמת העולם. ואף כי תוכן היראה של יראת שמים היא חלושה מאוד. ואין לה ערך ודמיון. עם שאר דרכי היראה מפגעי התבל. בכ"ז היה ראוי שיהיה עכ"פ נראה וניכר ביראת שמים. הבדל בבני אדם למיניהם. החכם הוא או סכל. ירא ורך הלבב או אביר לב. ולתמהון לבנו אנחנו רואים בנסיון. כי יראת ה' ית"ש. אין להיחוס כלל עם דרכי היראה מתהלוכות התבל. לא תגבל עם טבעי ותכונות האדם. ולא עם תבונת לבבו והשכלת. בדרכי החכמה. וע"כ בדרכי תהלוכות יראת שמים. אין יתרון לחכם על הכסיל. ולא לירא ורך הלבב. על אמיץ רוח וכביר לב. כי רוח אחד להם. שלום שלום ואין פחד:

אמנם פשר דבר לדעתי הוא. כי רוח בני האדם בדרכי יראת ה' ית"ש. הוא באמת נעלה משכל אנושי ונשגב מכל רעיון. כי רק מיד ה' עליו השכיל. וכמו שנבאר בעז"ה. הנה הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' תשובה. כתב מענין הבחירה שביד האדם. שזהו עיקר גדול. והוא עמוד התורה והמצוה. שאין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו. ולא מושכו לאחד מן הדרכים. אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה. וע"ש מש"כ וז"ל. אלו האל היה גוזר על האדם. להיות צדיק או רשע. או אלו היה שם דבר. שמושך את האדם מעיקר תולדתו כו'. מה מקום היה לכל התורה כולה. ובאיזה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע. או משלם שכר טוב לצדיק כו' עכ"ל ע"ש:

ולפי מושכל ראשון יפלא מאוד. אחרי אשר ה' ית"ש. שם עונש לעוברי מצותיו. ושפטים נכונו לפועלי עון. אם אמנם כי על ידי זה תגדל איפת העונש. אם אינו שומע בקול ד'. ולא יחוש גם לשפטיו הנוראים. אולם מה מקום לשכר מצוה. הלא סוף סוף הוא מוכרח מכח יראת העונש. להטות עצמו לדרך טובה. ומה בכך כי האדם אין לו כופה ומושך מעיקר תולדתו. אם חרדת העונש כופהו. ומה יוכל להיות הכרח גדול יותר מזה. לילך בדרך טובים. אם ערוך מאתמול תפתה. העמיק הרחיב מדורתה. שאול מתחת תרגז לקראתו. לבלע אותו בבטנה. ומוקדי עולם יבעתוהו. אם כן איה הבחירה ? ומה מקום לגמול שכר לפועלי טוב ?

אולם עם דרכי הנסיון. אשר עינינו רואות בתהלוכות דרכי היראה של יראת ה' ית"ש. תפתר הפליאה הזאת בקל. כי הלא באמת אין היראה הזאת של יראת שמים בטבע בלב האדם. והוא מושלל ממנה בתכלית. ואין מגור לו מסביב מפחד העונשים הנוראים כלל. שאול מתחת לא תרגיזהו. יום הדין והמשפט לא יבהלהו. ועמק הבכא לא יפרידהו. ומי אשר יעמול להשיג יראת ה' ית"ש. והיראה תאלצהו לילך בדרך טובים. הנה גם היראה היא מנת חלקו ופרי עמלו. ומידו היתה זאת לו. ומגיע לו שכר בצדק ובמשפט:

ועם זה נמצא פשר דבר החידה הסתומה. מתהלוכות דרכי היראה. של יראת ה' ופחד ענשו ית"ש. אשר איננה בטבע בלב האדם. כשאר מיני היראה מפגעי התבל. והאדם מושלל ממנה בתכלית ורחוקה מכליותיו. וכן מאין תמצא היראה בנפש עמלה לה לבקש אותה. אשר היא נפלאת בעינינו כנ"ל. כי כל זה הוא באמת נעלה ונשגב משכל אנושי. כי מאת ה' היתה זאת. והכל הוא ברצונו ית"ש:

ידוע כי תכלית בריאת האדם בעוה"ז הוא. למען להטיב לו באחריתו. להנחילהו חיי עד. עדן ויקר נצח. להתענג על ד' וליהנות מזיו שכינתו כי יבא על שכרו בעולם הגמול. בעד יגיע כפיו ופרי עמלו בתורה ומצות. וכמש"כ בס' מסילת ישרים פ"א ע"ש. ולזה מסר ה' ית"ש את הבחירה ביד האדם. שיהיה מעשיו מסורין לו לדעתו ולרצונו. באין כופה או מושכו לאחד מן הדרכים. הטובים או הרעים. למען על ידי בחירתו בדרך הטוב. יזכה לבא על שכרו:

אמנם כאשר ה' ית"ש שם חוק ומשפט. לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. לגמול שכר לפועלי טוב. ולהעניש גם לרשע רע כרשעתו. ולזאת אם היה יראת ה' ית"ש ופחד ענשו תקוע בלב האדם בטבע. שוב היה טבע יראתו מכריחו לעשות הטוב והישר. לבל ישיגוהו חרון אף ה' ומשפטיו הנוראים: והיה זה גרעון בחוק הבחירה. וממילא יגרע גם שכרו. רצה הקב"ה שהוא מקור הטוב והחסד. שתהיה הבחירה ביד האדם בתכלית השלימות. למען להרחיב גבול שכר האדם בכל האפשריות:

על כן הנה כמו שבריאת האדם היא בחכמה נפלאה. הקשר הרוחני בגשמי. בנין גוויתו וצבא כוחותיה. כן הוא מחכמת פלאי הבריאה. כי כאשר בין המון כוחות רבות כעדר הקצובות. אשר בתוך הגויה. נתן הבורא ית"ש בקרבו כח טבע היראה. לירא ולפחד מכל דבר רע. גזרה חכמתו ית"ש לצמצם את גבול כח היראה. ולשלול מטבע האדם מוראו ופחד ענשו. אם לגוף ואם לנפש. וכן מורא כל הדברים. אשר תוכל להיות סיבה להכריח אותו אל עבודתו ית"ש. כמו מורא פחד המות וכדומה. למען תהי' הבחירה חפשית בידו:

ובהיות כן. כי כל ענין שלילת היראה יראת ה' ופחד ענשו ית"ש מטבע האדם הוא נעלה משכל אנושי. ורק הוא ענין רוחני מגזרת עליון מחכמתו ויכולתו ית"ש. א"כ באמת שוב לא היה מועיל שום חכמה ועצה ותחבולה. להסב אליו יראתו ית"ש. ולהביא אותה אל קרבו. והיה האדם נשאר נעור וריק ולבו חלל מיראת ד' ית"ש:

אכן כאשר סוף סוף הנה היראה היא דבר מוכרח אצל האדם. כי יראת ה' ראשית דעת. והיא קודמת לחכמתו. כי בכחה יגבר איש. לכבוש את המלחמה הכבדה היא מלחמת היצר. ויראת שמים הוא יראת העונש. היא המפתח החיצונה. לפתוח בה השער לה'. לשמור ולקיים את כל התורה והמצוה. וכמש"כ הקדוש מהרח"ו זצוק"ל. כי הבא לטהר ולקרב. ראשית הכל יראת ה'. להשיג יראת העונש כנ"ל:

כי על כן ראתה החכמה העליונה. למסור גם עצם היראה מפניו ית"ש ביד האדם לבחירתו. שתהיה בדעתו וברשותו. ויהיה שליט עליה כרצונו. אם לירא מפניו ית"ש ופחד ענשו. או לחדול. כי כמו אשר בחכמתו ויכולתו ית"ש. מנע מטבע האדם מוראו ופחד ענשו. כן ביכולתו ית"ש. פתח לפני האדם פתח תקוה. ושם בקרבו כח רוחני. שיוכל לשובב לו יראתו ית"ש. אם יהיה ברצונו לבקש יראת ד'. ולהיות עמל ויגע להשיגה. ובכן הבחירה חפשית בידו. כי אם ירצה להיות רפה ידים. נרדם בירכתים. ישאר על טבעו נעור וריק מיראת ה' ית"ש. וילך חשכים ואין נוגה בדרכי התורה והמצוה. אכן אם ירצה לבקש יראת ה' חכמה ומוסר. ולהיות עמל לחפשָה כמטמונים. אז ימצאנה. ויהיה פחד ה' ית"ש ומשפטיו לנגד עיניו תמיד. ובצל כנפיה יחסה. לקיים כל התורה והמצוה:

ועכ"פ הן אשר האדם מושלל יראת ה' מטבעו. והן אשר יש בכח האדם להשיג יראתו ית"ש. כי תבא בנפש עמלה לה לבקש אותה. אין לזה סיבה טבעית בדרכי השכל. כ"א הוא ענין רוחני. ומיד ה' היתה זאת. והכל ברצונו ית"ש. הדבר הזה אשר ינוח שבט הבחירה על גורל היראה. שיהיה עצם היראה בידו. אם לירא או לחדול. הוא נעלה משכל אנושי. אך היפלא מה' דבר:

ומעתה מאשר עצם היראה היא מסורה לבחירת האדם. יגדל וירבה שכר האדם בשתים. א' פרי עמל היראה. כי כאשר איננה בטבע בלב האדם. וצריך להיות עמל הרבה לבקש אותה ולהשיגה. וידוע כמה תכבד העבודה הזאת. ואין קץ לכל עמלו. כמו כן אין קץ לשכרו. ב' מצד הבחירה. כי אף אם כל התורה והמצוה הוא רק פרי היראה. ומסובבים המה בהכרח מכחה. אכן הלא גם עצם היראה היא פרי בחירתו. בחירה גמורה חפשית מדעת ורצון האדם. כי באין יראה אין עליה כופה ומכריח כלל להשיגה כמובן. ומעתה גם כל התורה והמצוה אשר יעשה האדם. אף כי מסובבים המה בהכרח מכח היראה. בכ"ז המה נחשבים על גורל הבחירה. כי המה מסובבים מסיבה הראשונה. פרי בחירתו ביראת ה' ית"ש. אשר היא בחירה גמורה חפשית כנ"ל. ומעתה הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו בצדק ובמשפט:

שוב מצאתי בס' חובת הלבבות בפ"ה משער הבחינה שכתב וז"ל. ואח"כ חשוב במדת הבושת אשר יחד בה האדם. מה גדלה מעלתה ורבה תועלתה כו'. ומן התימה הגדול שהוטבע האדם על הבושת מבני אדם כו'. ולא הוטבע על הבושת מבוראו המשקיף עליו תמיד. כדי שלא יהיה מוכרח על עבודתו אותו ויחלש חיוב תגמולו עליה. אבל אנחנו חייבין להתבושש מן הבורא מדרך הבחינה כו'. ודעתינו השקפתו על נגלותינו ונסתרותינו כו' עכ"ל. הרי כי גם בענין יראת הרוממות. והוא הבושה מפניו ית"ש. כתב החסיד הנ"ל כי היה ראוי שיהיה נמצא בטבע האדם הבושה מהבורא ית"ש. כמו שיש בטבעו הבושת מבני אדם. רק הבורא ית"ש בחכמתו מנע מטבע האדם הבושת מפניו ית"ש. כדי שלא יהיה מוכרח על עבודתו. ויחלש חיוב תגמולו עליה כנ"ל. א"כ מכש"כ בענין יראת העונש שהיא קרובה לחוש. שהיה ראוי שיהיה נמצא בטבע האדם יראתו ופחד ענשו ית"ש. כמו שיש בטבעו המורא והפחד מכל דבר רע. אכן כי כן גזרה חכמתו ית"ש. לשלול מטבע האדם מוראו ופחד ענשו. כדי שלא יהיה לו שום הכרח על עבודתו ית"ש. ויהיה גרעון בחלק הבחירה. וממילא יגרע גם שכרו כנ"ל:

וממוצא דברינו נשכיל. גם בענין יראת הרוממות. אשר ידוע כי יש בכח האדם להשיג המדרגה הזאת. לירא מגודל רוממותו ולהתבושש מפניו ית"ש. אין לזה מבוא בדרכי השכל שיוכל להשיגה. ואף כי כתב החסיד הנ"ל. כי חייבים אנחנו להתבושש מן הבורא ית"ש על דרך הבחינה בהשקפתו על נגלותינו ונסתרותינו כנ"ל. הנה מי אינו יודע. כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו. ואין נסתר מנגד עיניו. ובכ"ז האדם מושלל בתכלית מהבושה מפניו ית"ש. וא"כ מה תועיל הבחינה וההשכלה בזה. ומה גם כאשר כתב החסיד הנ"ל. כי הקב"ה בחכמתו מנע מטבע האדם הבושת מפניו ית"ש. וא"כ מה כח האדם להשיגה. אולם נראה כי גם זה הוא רק ענין רוחני כנ"ל. כי כמו אשר הבורא ית"ש בחכמתו. מנע מטבע האדם הבושת מפניו ית"ש. כן בחכמתו שם כח ביד האדם. שיוכל להשיג יראת רוממותו והבושת מפניו ית"ש. כאשר יהיה חפצו ורצונו לבקש אותה: