אור המאיר/דרוש לראש השנה
הקדמונים זללה"ה (של"ה מסכת ראש השנה) נתנו סימן, אריה שאג מי לא יירא (עמוס ג, ח), מלת ארי"ה נוטריקון אלול ראש השנה, יום כפור, הושענא רבה, לעורר לב הנרדמים תרדמת הזמן, להקיצם שלא ישנו שנת עולם, מספר ימיהם החרוצים עלי אדמה שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, ובד' זמנים הנ"ל עת תשובות השנה וימי רצון, מפני תקנת השבים אליו בכל לבם ורוחם ונפשם, לתקן מה שפגמו בכל השנה, וראוי לפשפש במעשיו להתחרט בחרטה גמור, בכדי שלא יכנס ביום הכסא יום חגינו, כשהוא מתועב בגנות מידותיו, והוא יום הדין הגדול והנורא, על כן יעזוב דרכו לא טובה, וירים ראש ליקום קדם מלכא מלך המשפט, וימים אלו נקראים ימי רצון, הארבעים יום שהיה משה רבינו בהר בימי רצון (ר' פרד"א פמ"ו), ואני נתתי טעם לשבח למה נקרא ימי רצון, כי אין לך אחד מישראל שלא יעורר לבו בקרבו עתה בחודש אלול, ואם גם באלה לא שב, בידוע שיצא מהכלל, ואין לו חלק בין ישראל, ונפשו לא מטוהרה, ולהיות שעתה זמן תשובה לכל, גדול וקטן שם הוא נמצא, נשלם רצון הבורא ברוך הוא, שזה היה קדימת רצונו ברוך הוא, וימים יוצרו רק לעובדו ביראת הרוממות, לשלול ימים זולתם שאין מעוררים בני ישראל לעבוד עבודת בוראם, הן המה הימים שאין לו יתברך בהם חפץ, ולא לכיון זה הייתה הבריאה, לכן ימים אלו מראש חודש אלול נקרא ימי רצון, ימים שעלו ברצונו יתברך, כי כך עלה ברצונו הקדום.
שמעתי מהמגיד זלל"הה שהיה אומר בדרך צחות, זכור את בוראך וגו' עד אשר לא תחשך השמש והירח והככבים (קהלת יב, א), ונתן בהם סימנים לשלשה כתי כני אדם המחולקים בעם תשובתם, כת ראשונה יראת אלהים נוגע על פניהם, לעורר לבם בקרבם אל עבודת הבורא ברוך הוא, מחמשה עשר באב, ומתחילים להתענות וכדומה בתוספת עבודתם, ומעלים בזיכרונם אז אימת הדין, ויראו האנשים כי הימים ממשמשין ובאין, שעתיד ליתן דין וחשבון לפני כסא כבודו יתברך, כת ב' משלימים את שנתם שנה תמימה בלא תורה ועבודה ותשובה, וישובו לערב ראש השנה, וביום הדין גופא בשומעם קול השופר צעק לבם בקול מר המלך הקדוש, המלך המשפט, ומתחרדים ומתפחדים מיום הדין הגדול והנורא, ואזי צווחין ככלבין הב הב, הב לן חיי, הב לן מזונא סליחה וכפרה, ומורך בלבבם לתהות על מעשיהם המגונים, עוד יש לך כת הג', שפנו עורף ולא פנים גם באלה, והמה מהעוברים ושבים בהושענא רבא שאז גמר הכתיבה והחתימה, נתינת הפתקין, ואז חרדים מיום המוות, באומרם ואם לא עכשיו אימתי, ושלש סוגי כתי אנשים האלו מרומזים בכתוב, וזכור את בוראך עד אשר לא תחשך השמש, מורה חמשה עשר באב, שאז תש כח השמש (תענית לא, א), ואתיות דדין כאותיות דדין, וזה מדבר מכת ראשונה היוצאים ראשונה למלכות, והירח, כאן מדבר מכת הב', המעוררים את עצמם ביום הדין, וכאשר חכמים הגידו (ביצה טז, א) איזהו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה, וזה נרמז במלת והירח, מוסב על הירח שהחודש נתכסה בו, והכוכבים, כאן מדבר מהאנשים החוטאים על נפשותם, ועוברים ואינם שבים עד הושענא רבה, נרמז במילת כוכבים, שאז מנהג העולם רואים על הכוכבים.
והנה בזמן הזה רבים הם עמי הארץ, ואינם משגיחים על כל זה, וגם בחמישה עשר באב שהוא אחת מהנה זמן תשובות השנה, לא ניכר על פניהם מורא שמים ותוספת עבודה, כאשר ראו עיני ולא זר, בימים הראשונים, בבואם עתים הללו כל אחד ואחד מהמתקדשים ומטהרים להכניס צווארם בעבודת אדוניהם, ומלאה ליבם לגשת ולקרב לתורתו לעבודתו יתברך, היה ניכר על פניהם יראת הבורא ברוך הוא, ומוראם וחיתתם מוטלת על הבריות. לא כן עתה, איש לדרכו פנה, ויפנו אליו יתברך עורף ולא פנים, ואוי לאותה בושה וכלימה,