אור החיים על בראשית מה

(א) ולא יכול יוסף להתאפק. פירוש, שלא עצר כח להמתין עד שיצאו כל הנצבים מעצמן, וקרא בקול גדול: ״הוציאו כל איש״, פירוש, במהרה, לא שיאמרו להם לצאת, כי כשיצאו מעצמן יצאו במיתון ולא סַבל אורך זמן ההוצאה, ואמר: ״ולא עמד״, פירוש, לא נתעכב איש אלא במהרה תיכף יצאו יחד:

בהתודע יוסף וגו'. פירוש, בשביל התוַדעותו אל אחיו, פירוש, הכרת דבר כדי שיכירו ויצדיקו כי הוא יוסף, ודבר זה צריך להזכירם במכירתו ולא רצה לזלזל באחיו שיחזיקו אותם בדבר נבלה כזו למכור אחיהם, ואמר בסמוך: ״ויתן את קולו בבכי, וישמעו מצרים וכו׳״, הרי זה מגיד כי מה שמנע הזולת בהתודעו לאחיו, לא לצִדו, כי הוא קרא בקול ושמעו כל העיר את הדבר אלא לצד בושת אחיו הוא שעשה מטעם הנזכר:

(ד) ויאמר יוסף וגו' גשו נא וגו'. טעם ההגשה: לצד שרצה לומר להם ענין המכירה, לזה לא רצה לומר להם אלא בלחישה, לזה אמר: ״גשו״, ואחר שנגשו, אמר להם וגו' אשר מכרתם אותי וגו'. והגם שאמר ״הוציאו כל איש״ וגו', ולא עמד שם אדם, אף על פי כן חש לאזנים לקיר, ודִבר באזניהם:

אני יוסף אחיכם וגו'. טעם שחזר פעם ב' ״אני יוסף״ לצד שראה שלא ענוהו, חשש לב' דברים:

האחד, שפחדו ממנו ולא יכלו להשיב, כבושת גנב כי ימצא,

והב', שלא האמינוהו שהוא יוסף, לזה אמר: כנגד צד היראה שאתם יראים ונבהלתם - לא תחושו לדבר כי ״אני יוסף אחיכם״, פירוש, מתנהג עמכם במדת האחוה וכאלו לא היה הדבר ההוא,

גם סַמך לומר ״אחיכם אשר מכרתם״, לומר שאפילו בזמן המכר לא כהתה עין האחוה ממני,

וכנגד צד הצדקת הדבר שהוא יוסף, אמר להם דבר שבו יצדיקו בסימן מובהק כי הוא זה, באומרו: ״אשר מכרתם אותי מצרימה״, ודבר זה לא ידעו אדם ואפילו נביא (ילקוט קמ"ב), אם לא שתאמר ודאי גמור כי הוא זה יוסף:

(ה) ועתה אל תעצבו וגו'. צריך לדעת:

א', אומרו ״ועתה״ מה בא לשלול.

ב', למה כפל לומר ״אל תעצבו ואל יחר״, ועוד, הם ב' דברים הפכים: העצבון יורה על שברון הלב, וחרון אף יגיד על הגאוה.

עוד צריך לדעת למה דקדק לומר תיבת ״הנה״.

אכן פי' של דברים הוא על זה הדרך: יודע אני כי אתם נעצבים על המכר, וכמו שגילו דעתם באומרם (מ"ב) ״אבל אשמים אנחנו״, גם לפי המדרש (ב"ר פצ"א), שאמרו שירדו לפדותו בדמים יקרים, לזה אמר להם ״ועתה״, פירוש, כיון שמבוקשם מצוי להם, בהודעה זו תסירו העצבון. ונתכוין גם כן בזה לרמוז להם ולהודיעם כי יודע בהם שדעתם קרובה אצלו והם נעצבים עליו עד עתה, ובזה יצדיקו כי לבו נכון עמם.

ואומרו ״אל יחר בעיניכם״, פירוש, לטעם שמכרתם אותי הֵנה, שגרמתם לעצמיכם כל התגלגלות הענינים, ההשתחויות אשר בשבילם נתחכמתם למכור דכתיב (וישב לז): ״ונראה מה יהיו״ וגו', ודבר זה יסובב הכעס כאדם שבא לתקן דבר ונמצא מקלקל ויחר אפו על אשר גרם לעצמו, ונתן טעם לזה, כי אדרבא, מעשיהם גרמו להם טובה גדולה כי ״למחיה שלחני אלהים לפניכם כי זה וגו' לשום לכם שארית וגו׳״, ומעתה לא יחר בעיניכם על הדבר:

(ח) ועתה לא אתם וגו'. פירוש, לתת טעם להסיר מלבם חשש השנאה, לבל יחשבו כי יוסף ישטום אותם וישנאם על אשר נתאכזרו עליו, ויהיה בעיניהם דבר רחוק שיהיה לב יוסף נכון עמם,

לזה אמר להם: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם, וראוים הם להיות שנואים אצלו:

אכן עתה, אחר ראותו כל הנמשך מירידתו מצרים ידע כי המעשה היה מאת ה' והם שליחותו יתברך עשו ולא שליחות עצמם, ובזה אין מקום לשמור להם איבה, ולא להרחיק מדת האחוה מהם:

ואולי, כי בזה היה להם פנים לעמוד לפני אביהם כשנִגלה הדבר, כי הם הגורמים לו אֵבל ובכי כ"ב שנה, ועשו המעשה המופלא במכר אחיהם, ורואני שגם בוש לא יבושו מאביהם,

והיה נראה לומר, כי יעקב לא ידע גוף המעשה, וזה דרך רחוק, כי פשיטא שלא ימנע מחקור זאת היאך נתגלגלו הדברים עד שירד יוסף למצרים, וגם מעשה כתונת הפסים המובא אליו מוטבל בדם,

אלא ודאי כי בטענת ״לא אתם שלחתם״ וגו' שאמר יוסף, הוכר הדבר כי מאת ה' היתה זאת ואין להרהר אחר מדותיו, והוא אומרם ז"ל (ב"ר פ' פ"ז): ראוי היה יעקב לירד בשלשלאות וכו':

(טו) ויבך עליהם ואחרי כן דברו וגו'. פירוש, אחר שראו שבכה עליהם, אז סמך לבם ודברו אתו כי כל הדברים שהיה אומר אפשר שהיה אומר להם כן להסיר מהם הבושה ולעולם לבבו ימר עליהם מצד המעשה.

אכן כשראו שחבק אותם ובכה על פרידתם הכירו במדת טובו כי אח נאמן הוא ודברו אתו.

והגם שבכה מקודם אין הוכחה מזה, כי אפשר זַכר צרתו ובכה עליה, מה שאין כן בכי זה שבכה עליהם.

גם בכי הראשון יש מקום לתלות שבכה על פרידת בנימין, מה שאין כן כשבכה עליהם בפרטות זה יגיד אחוה בלב:

(טז) והקל נשמע וגו' לאמר וגו'. פירוש, להיות שכבר הודיע הכתוב למעלה כי שמעו מצרים ובית פרעה בכי יוסף, דכתיב (פסוק ב'): ״וישמעו מצרים״ וגו׳, עתה מודיע הכתוב כי הקול ששמעו בית פרעה האמור למעלה, ולא ידעו מה הוא ועל מה היה, ועתה אמרו להם, כי זה היה לצד ביאת אחיו של יוסף: וייטב בעיני וגו'. פירוש, כי קודם היתה להם חרפה כי עבד מולך, ובביאת אחיו ״וייטב בעיניו״, כי הוכר שאינו עבד:

(יז) זאת עשו. פירוש, דבר זה אינכם צריכין לעשותו ברשות אבל העגלות אינכם יכולין לעשות כי אם ברשות,

ואפילו רשות מיוסף לא תועיל אלא צריך שיאמר שהוא עושה ברשות פרעה, והוא אומרו: ״ואתה צויתה״ וגו׳, וכן הוא אומר: ״ויתן להם״ וגו׳ ״עגלות על פי פרעה״, וזה היה מנימוסי מצרים. עוד ירצה באומרו ״זאת עשו״, פירוש, כי הוא בצו להם, לא שמתרצה לבד לעשות עמהם חסד אלא שהוא חפץ בדבר, ואומר ״זאת עשו״.

ומה' יצא הדבר כדי שירדו אבותינו מצרים:

(כג) ולאביו שלח כזאת וגו'. טעם אומרו כזאת ולא הספיק המפורש, להיות שאמר נושאים מטוב מצרים, ולא נודע מה הוא טוב מצרים, לזה הקדים לומר: ״כזאת״, לומר כמין המוזכר בסמוך שמלות וכלי כסף מהמובחר הנמצא ממין זה במצרים.

ולדברי רז"ל (מגילה דף טז:) שאמרו: טוב מצרים יין ישן, ולמ"ד (ב"ר פ' צ"ד): גריסין של פול, יהיה הכתוב חסר וא"ו וכאלו אמר ״כזאת ועשרה״ וגו׳, והכוונה באומרו ״כזאת״, כמו שפירשנו ועוד עשרה וגו':

ועשר וגו' לאביו וגו'. טעם שחזר לומר פעם ב' ״לאביו״, נתכוין לומר כי לא שלחם אליו בגדר שליחות הסמוכה לה, אלא נתנם לאֵחיו ואמר להם שהם לאביו לדרך.

(כד) וישלח את אחיו. פירוש, כולן ובנימין עמהם, וכן הוא אומר בדברי יוסף (פסוק ט'): ״מהרו ועלו אל אבי וגו' והנה עיניכם וגו' ועיני אחי בנימין״, הרי כי מצדיק הדברים בלב יעקב מעדות בנימין הרואה, ומעתה לא נתלה לומר טעם שהיו עצמותיו של יהודה מתגלגלין הוא לצד שלא קיים דברו אלא לצד שנידוי על תנאי צריך התרה כאומרם ז"ל (מכות דף יא:):

(כו) ויגידו לו לאמר. טעם אומרו ״ויגידו״, שהלשון יגיד על הקושי, להיות שאמרו דברים שהם קשים אצלם לאומרם, כי סוף סוף תגלה רעתם אצלו אשר עשו, ואשר גרמו לאביהם כל הצער והבכי,

וכפי זה אמר: ״ויגידו״ לְמה שנוגע להם, או לצד שבשורה זו גורמת ירידת מצרים והשעבוד הקשה אשר מררו את חיי ישראל במצרים, וכן תמצא שהיה ירא מירידת מצרים עד שאמר לו ה' (מ"ו ג'): ״אל תירא מרדה מצרימה״:

וטעם אומרו ״לאמר״: נתחכמו לבשרו בדרך שלא יסתכן יעקב, כי דבר ידוע הוא כי בשורה טובה כשתהיה על יגון, ומה גם כשתהיה מופלאת לרוב השמחה, יסוכן האדם ויחלש ויגוע פתע פתאום. אשר על כן חששו על הדבר ונתחכמו לדבר אליו בדרך שלא תארע תקלה, והוא אומרו: ״ויגידו לו לאמר״, פירוש, אמרו לו שיש להם בשורה לאמר לו, ובזה תתרחב נפשו וישמח לבו, ואחר כך אמרו לו: ״עוד יוסף חי״ ולא נסתכן כי הוכן בלבו הכנת קבלת בשורה טובה.

או יתבאר שיעור הכתוב על זה הדרך: ״ויגידו לו לאמר״ עוד פירוש, מלבד שבאו שלמים שִמעון ובנימין עמהם, עוד יש להם לאמר לו,

ואחר שהכין דעתו לדבר טוב הודיעוהו יוסף חי,

והוסיפו עוד לומר ״וכי הוא מושל״, בשורה אחר בשורה לטעם הנזכר:

ראיתי לתת לב בענין יוסף איך לא חש על צער אביו כמה שנים,

והן אמת, בימי עבדותו נוכל לומר כי עשה ולא הצליח,

אלא אחר שעלה לגדולה, למה לא כתב אגרת לאביו להפיג צערו, כי יודע היה יוסף גודל הפלגת חיבת יעקב בו ויתאבל עליו ימים רבים, ולמה לא שלח לבשרו.

ותגדל עוד הקושיא על ימי הרעב שהיו עוברים ושבים מארץ מצרים לארץ כנען, ולא חש על צערו.

ועוד, מי התיר לו אחר שבאו אחיו להאריך לו ימי צרה שלא להודיעו תיכף ומיד: והן אמת, כי לְמה שנתגלגל בעניינים שגזר הגוזר רבים הם שהיו צריכין להיות כן:

הא', לשלם ליעקב כ"ב שנים שלא שמש אביו, וכמו כן היה הוא בצער כ"ב שנים,

וגם למספר רד"ו שגזר ה' שיהיו במצרים, וגם לירד יעקב בכבוד גדול, מה שלא היה כן אם היה יורד קודם, וכמה פרטים שנמשכו, אלא לצד יוסף צריכין לתת טעם לדבר:

ונראה, כי טעמו של יוסף טעם לשבח, והוא, כי מעת ירידתו למצרים עד עת בוא דברו יתברך והוציאו מבית האסורים למלוך אין סיפק בידו להודיע לאביו, ואפילו שיונח שהיה סיפק בידו חש על נפשו שידעו אחיו בדבר ולצד בושתם וכלימתם מאביהם ימסרו עצמם עליו לאבדו מן העולם לבל תגיע להם בושת מאביהם,

וגם אפשר כי יקללם וימית כולם ומצד זה יבקשו לקעקעו מהעולם,

לזה חש על נפשו שידעו אחיו בדבר וימנע מבא בדמי נפשו, ואחר צאתו ממאסר ונעשה שר גדול והלְכה לה חששה ראשונה, אף על פי כן נמנע מהודיע לאביו, והוא על דרך אומרם ז"ל (בבא קמא דף נט.): ״מוטב שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו״, וחש על כבוד האחים מלביישם לפני יעקב ויצחק וכל זרע יעקב, וסבל שישאר אביו בצערו מלביישם.

ועוד, אף כי אחר שעלה לגדולה חשב יוסף בלבם מיחוש ההשטמה ממנו ויתיעצו עליו לעוקרו מהעולם, וכמו כן תמצא שאמרו ז"ל (תנחומא) שרצו לעוקרו אפילו בימי גדולתו ובא גבריאל ופזרן.

והגם שאמרו ז"ל (ב"ר פ' צ"א) שירדו אחריו למצרים לפדותו בדמים יקרים, ישתנה הדבר אם יפדוהו הם שאז יכיר באחוותם, וזולת זה עברתו שמֻרה נצח ולא ישכח את אשר עשו לו ויקדמו הם להורגו.

הנך רואה כי אם היה מודיע מקודם ליעקב כי הוא חי, היו מתאזרים ובאים ומאבדים אותו מהעולם.

וגם אחר שבאו לפניו בשנת רעב לא רצה לגלות עצמו תיכף להם ולא לאביו כי עודנו בסכנת מיחוש כנזכר, עד שנתחכם והאכילם והשקם ונתן להם דמים והראה להם כי הוא עמהם בלב שלם.

גם נגלה הדבר כי מה' יצא, וידעו ודאי כי לא שומר הוא להם איבה,

וגם באמצעות כן הוסרה בושה מאביהם, כי יאמרו אליו כי כן גזר הגוזר, וכמו שפירשתי בפסוק (ח') לא אתם וגו׳, ואז גילה להם, ואף על פי כן הוצרך ה' לשלוח מלאך להצילו מידם כמאמרם ז"ל (תנחומא ויגש).

ואולי כי הוא יוסף לא ידע בדבר.

או אפשר שידע שהצילו מלאך ואין להקשות עליו שהיה לו להודיע לאביו קודם ולא יחוש אל האחים, כי המלאך הגואל אותו עתה יגאלנו גם כן קודם, כי אין סומכין על הנס, ובזה אין להאשימו ליוסף על הדבר ונכון: