אורות התחיה פרק עב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

חזרה לתוכן הספר אורות


<< | אורות · אורות התחיה · פרק עב | >>

הדבקות, הרצונית והמדעית, הדמיונית והמעשית, כשהן מתארגנות ביחד הן פותחות את צנורות החיים של טללי הרצון אשר לחיים העדינים חיי האמת, שאין קצה לעושר כבודם ולזיו מתקם, אשר צדיקים הרואים עולמם בחייהם יודעים ומרגישים קצת ערכם.
ומה מאד קרואים אנו להיטיב לעצמנו ולכל העולם, לישר דרך ד', לפנות כל מכשול מאור התענוג העליון, מחיים האמתיים של הדבקות האלהית האמיתית, שהיא רק היא מקור ההצלחה ומגמת החיים וההויה כולה.
מה אומללים הם הולכי חשכים ! מה עלובים הם אותם שאין להם אלהי אמת, במדעם וברצונם, בדמיונם ובמעשיהם ! ומה מאושרים הם המתהלכים לפני ד', השמחים באור זיוו, "בשמו יגילון כל היום ובצדקתו ירומו" ! הלב מתכווץ מרוב צער על האפלה האיומה, שבני אדם יושבי חושך נתונים בה.
היושר הפנימי דוחק את הנשמה להאיר את אבוקת חיי האמת, להרים נס לרבים.
ישראל אוצר החיים הוא בעולם, בהויתו ממוזגת היא הדעת את ד' אלהי אמת, בתחיתו יחיה את העולם, יסיר את המסכה הנסוכה על כל הגוים, את האפלה של הכפירה, שהיא המות המכוער לעולם כולו, המתהלך כקטב.
יקום ישראל על רגליו, יתרומם בגבורה בארץ חמדתו, יביע את אמרת נבואתו ממקור חיי נשמתו, יקיץ לתחיה את גרעיני החיים האלהיים הנרדמים בלב כל אדם וכל חי, כל הנשמה תהלל יה, הללויה !