אורות התחיה פרק נו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חזרה לתוכן הספר אורות


<< | אורות · אורות התחיה · פרק נו | >>

צריך לתן חופש גמור לנטיה הרוחנית שבנשמה שתתפשט ותתרחב בכל כחותיה. לפי רוב פעולותיה החפשיות יאומץ חילה ותגלה נפלאות הדרה גבורת קדשה על החיים ועל כל המעשים והמחשבות. בחופש הנשמה תעלה עמה את כל כחות החיים המפוזרים והמשתלשלים ממנה, וכולם באגודה אחת יתרוממו למרום הקודש העליון. מדה זו הולכת ומאירה כל מה שאור התורה יותר חודר ויותר מאיר, כל מה שרזי תורה הפנימיים, בין מצד המדע, בין מצד הרגש, בין מצד הדמיון, יותר יתגלו ויתפשטו, יותר יוכשרו להיות העסק בהם קבוע ורגיל, כן תתעלה הנשמה בכלל, ונשמת העולם, אור החיים של השכינה האלהית, תזהיר יותר, ותגלה אורה על כל הנפשות ועל כל מעשיהן. וישראל האחוזים מעומק טבע נשמתם באחיזת הקודש העליון, המגמה הרוחנית העליונה של אצילות החיים וההויה, יתרוממו ע"י התגברותה של האורה הפנימית היוצאת מאור דעת עליון, יתעלו ויתפארו, והגבורה האלהית תעודדם בהדר תפארתה, ויתכשרו יותר ויותר לאור גאולה, לאורו של משיח, והדר השלום הכללי וחן האהבה לכללות האומה ולכל פרטיה, לפעולותיה ולהרחבת חייה, ילך ויתפשט בעולם, עד שמההדר הפנימי יפוצו קרנים גם כן על ההוד החיצוני, ויתחיל כל העולם מבחוץ ג"כ להכיר את אור תפארת עוזנו, והכבוד הכמוס, המונח במעמקי הנשמה של כל העמים התרבותיים לאורן של ישראל שנעצר ע"י מעצורים רבים, יפרוץ את כל מעכביו וכנחל פרצים יזרם, לעטר ישראל בתפארה ולאזרו בגבורה.