אורות התחיה פרק יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

חזרה לתוכן הספר אורות


<< | אורות · אורות התחיה · פרק יב | >>

הנטיה הלאומית בישראל היא שדה אשר ברכו ד', שאע"פ שאין בה עדיין גדולים גמורים, מפני השממון הגדול של הגלות, ראויה היא, ע"י עבודה רוחנית ומעשית, שיצמחו בה כל הגדולים הטובים שבעולם להוציא משפעה נשמות גדולות ועליונות המאירות את כל העולם כולו בכבודן. ויש לעומת זה נטיה לאומית של גוים, שהיא חורבה ומדבר, שבשום אופן אינה ראויה לגדל צמחים, והצמחים הרעים כגפן סדום, חמת תנינים ואשכלות מרורות, הלא העדרם טוב ממציאותם, ונמצא שהכל הוא בהם העדר גמור וחורבן מוחלט, ואותם "הגויים1 חרב יחרבו" (ישעיהו ס יב). רק ההשפעה של הקדש, המעורב בנטיה הלאומית הישראלית, מרטבת את אלה הנטיות האנושיות בכלל ומחזירתן לטובה, עד בואן גם הן לידי עילוי להיות ראויות ע"י תכיפת חבורן ויחסן אל ישראל, להצמחה רוחנית. "ישושום2 מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת" (ישעיהו לה א), אשר כ"ז בא יבא ע"י גאולתם השלמה של ישראל שתקדים לבא.


הערה 1: בפסוק: הגוים
הערה 2: בפסוק: יששום