אוצר ישראל/ה/טוביה
| יהודה דוד אייזנשטיין | |
| ספר טוֹבִי (טוביה, (Tobit | |
|---|---|
| מתוך: אוצר ישראל - אנציקלופדיא כרך ה | |
| →טובה / רעה | טוביה בר אליעזר← |
טוֹבִי (טוביה ,(Tobit ספר:
אחד מהספרים החיצונים או כתובים אחרונים .אבות הנצרות בקארטני (397) ובטרינט (1546) קדשו (canonized) את הספר הזה ,והפרוטסטנטים הכניסו אותו בהאפוקריפא. הספר הזה נכתב בעיקרו או באלכסנדריא בלשון יוונית או בא"י בלשון סורית ,ונעתק לרומית וגם לעברית. בהעתקות הראשונות יש נוסחאות שונות. בהעתקה מיוונית לעברית של פראנקל יש י״ד פרשיות.
הסיפור[עריכה]
תוכן הספר הוא סיפור המעשה שקרה לאיש אחד בשם טובי ממטה נפתלי בארץ הגליל שנגלה עם גלות עשרת השבטים ע"י שלמנאסר מלך אשור .וטובי היה איש תם וישר ועושה חסד .שם אשתו חנה והוליד לו בן שקרא ג״כ טובי (או טוביה). ובהיותו גולה בעיר נינוה לא התגאל במאכלות אסורות והמלך בראותו צדקתו הטה אליו חסד ולא מנע ממנו לצאת ולבוא כאוות נפשו ,ויתן לו עשרה אדרכמונים למנחה ,והכסף הזה הלווה טובי לאיש דל בשם גבאל בארץ מדי ויקח שטר מידו .אחרי מות שלמנאסר מלך סנחריב בנו תחתיו ,ואחרי שובו ממפלתו בארץ יהודה שפך חמתו על בני ישראל הגולים בבבל ויהרוג מהם רבים ,וטוביה גמל עמהם חסד של אמת ויביאם לקבורה. גם המלך שישב אחרי סנחריב הרע עם הגולים ועם טוביה ויגזור עליו שלא לקבור את המתים ,אך טוביה היה ירא את ה׳ יותר מדבר המלך ויאסוף בסתר את החללים אל חצרו ויקבור אותם בלילה. וה' נסה את טובי ויקר מקרה כי עטלף אחד הריק את צואתו מקינו ונפלה על פני טובי ותעוור את עיניו .בכל זאת החזיק בתומתו והתפלל לה' .וידל טובי מאד וישלח את בנו לגבות את החוב עשרת אדרכמונים שהלווה לגבאל במדי. ובדרכו פגע בו מלאך ה׳ רפאל. ובעברם נהר חדקל המציא ה׳ לפני טובי דג גדול והמלאך ציווהו לשמור את הלב המרה והכבד לרפואה ולסגולה .ויוליכהו המלאך לבית רעואל במדי ולו בת יחידה שנשאית לשבעת אנשים זה אחר זה וכולם מתו ביום חתונתה. ורעואל היה שאר בשר לטובי וגם שם אשתו חנה. והמלאך יעץ את טובי לארש לו את בתו שרה לאשה. באמרו כי אם ישא אותה בקדושה ובטהרה מבלי מחשבה זרה יראה זרע ויאריך ימים .בלילה הראשון השליך את כבד הדג על הגחלים ויגרש את הרוח הרעה, ויתפללו החחן והכלה לה׳ ולא קרה להם שום אסון. גם גבה את החוב מיד גבאל. וחותנו נתן לטובי מחצת רכושו וישב עם שרה אשתו לבית אביו בנינוה. ויקח את המרה וימשח בה את עיני אביו ותפקחנה עיניו. והנה ששון ושמחה בביתם. ויחי טובי הזקן מאת שנה ושתים שנים וימת ויקבר בנינוה, ויצו את בניו לפני מותו להעתיק משכנם מנינוה כי ראה כי אין נינוה קרוב לבוא כי כלתה בחטאיה, ויסעו משם לארץ מדי.
זמנו של הספר[עריכה]
כנראה נכתב הספר הזה כמו כל הספרים החיצונים בסוף ימי הבית השני, וממה שנאמר בו שהיתה אז גזרה שלא לקבור מתים משמע שמרומז על זמן השמד בימי אנטיוכס או בימי אדריינוס. גם המעשה מגירוש הרוח הרע ע״י סגולה מוכיח על הזמן ההוא. וראיה כי חלו בו ידי אלכסנדריים שהלכו בדרך היונים, כי נזכר שם שכלב רץ אחרי טובי בלכתו למדי (שם ו׳ א׳), וגם כי שם האב ושם הבן שוים שלא כמנהג ישראל. ונזכר שם תקיעת כף (שם ז׳ ט״ז) שהוא מזמן התנאים. ולפ״ז מה שנאמר שהיה טובי מגולי שלמנאסר הוא ספור בדוי, כי גלות עשרת השבטים היתה לפחות חמש מאות שנה קודם לעיקר המעשה אם נניח שעיקר המעשה היתה עובדא קימא.
ביבליוגרפיא[עריכה]
- Bissel, The Apocrypha of the Old Testament;
- Neubauer, The Book of Tobit