אוהב ישראל/פרשת שמיני
ויהי ביום השמיני קרא וגו' ולזקני ישראל וגו'. במדרש אר"ע נמשלו ישראל לעוף מה עוף הזה אינו פורח בלא כנפים כך ישראל אינם יכולים לעשות דבר בלא הזקנים כו'. ר"י בר ביבי או' עתיד הקב"ה למנות לו ישיבה מזקנים שלו. הה"ד ונגד זקניו כבוד גו'. ר' אבין בשם ר' ישמעאל כו' עתיד הקב"ה לישב בגורן וצדיקי' יושבים לפניו כו' עד אמר שלמה המע"ה אנא חמיתי מצומצם ביניהון. הה"ד נודע בשערים בעלה גו'. המדרש הזה אומר דרשוני וחיו. ולבאר זה נקדים ראשונה משנה באבות. משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים כו' לאכנה"ג והקשו המפרשים דהי"לל משה קיבל תורה ממי שנגלה בסיני ומהו לשון מסיני. וכי מההר סיני בעצמו קבל התורה:
אכן הענין הוא דהנה אחז"ל סיני ועוקר הרים איזה מהן עדיף כו' הכל צריכין למארי דחיטי ביאור דבר זה כשעלה ברצונו הפשוט ית"ש לברוא את העולמות. ולגלות כחותיו ונוראותיו גילה לנו ע"י כ"ב אותיות התורה. היוצאים ע"י ה' מוצאות הפה וחטה עולה מספרו כ"ב דהוא י"ג תיקונים שבארי"ך וט' תיקונים שבזעיר עולים כ"ב. אמנם יש עליהם מוחין עילאין קדישין והם נק' בתיקונים ובזוה"ק סבין וסבא דסבין. ונק' בשם עתיקא ועתיקא דעתיקין. והנה חו"ב נק' בשם עתיקין ואחים וריעים דלא מתפרשן. ובחי' כ"ע הוא נק' עתיקא דעתיקין. וכן הוא באדם ע"ד נר"ן ונשמה לנשמה ובחי' חי' יחידה והבן זאת ובזה יובן משחז"ל זקן זה שקנה חכמה. והיינו לאדם שבא והואבמדריגתו והגיע לחו"ב וכן אמר הכתוב והדרת פני זקן. ותיבת פנ"י עולה מספר חכמ"ה בינ"ה. והם בחי' סבי"ן לכן בתיבת זק"ן מרומזים חכמה ובינה וע"כ דרשו חז"ל זקן זה שקנה חכמה. וע"ד קנה חכמה קנה בינה. ובאמת צריך האדם לילך ממדריגה למדריגה ומקודם צריך לתקן בחי' נפש ואח"כ בחי' רוח ואח"כ בחי' נשמה ואח"כ בחי' נשמה לנשמה וכשמגיע לבחי' נשמה לנשמה אז הוא בבחי' עתיקין קדישין. וכשמגיע לבחי' יחידה אז הוא מגיע לבחי' עתיקא דעתיקין. והנה בחי' עתיקא דעתיקין ועתיקין שורשם הם מהג' יודי"ן שבשם ס"ג הק' ר"ל שהשם הק' הזה הוא בחי' נשמה לכל העולמות. (גם תיבת סב"א עולה מנין ס"ג) ושני יודי"ן הם חו"ב והיו"ד הג' הוא בחי' כת"ר. והנה שם הק' מ"ה הוא שקיא דאילנא בדרועוי וענפוהי ושם זה בריבוע כזה יו"ד יו"ד ה"א. יו"ד ה"א וא"ו יו"ד ה"א וא"ו ה"א. עולה מספר ק"ל ושם זה הוא שקיא דאילנא בדרועוי וענפוי כו' והוא בחי' אדם העולה מ"ה ותיבת סיני עולה ג"כ מנין ק"ל. וזהו שאמרה המשנה משה קיבל תורה מסיני היינו שמרע"ה הגיע למדריגה זו שקיבל התורה מבחי' זו העולה ק"ל והיא היא הבחי' היותר עליונה שמשרע"ה הגיע במדריגתו עד סוף כל המדריגות ואמנם היה צריך להורידה למטה כי לא היה באפשרי לקבלה בבחי' זו לז"א המשנה ומסרה ליהושע. דהנה התוה"ק מעידה עליו נער לא ימיש מתוך האהל וגם כתיב נער הייתי גם זקנתי כו'. ואחז"ל פסוק זה שר העולם אמרו וידוע שהוא מט"ט והיינו שהקב"ה גילה כחותיו ע"י המלאך הק' הזה והוא בבחי' נער ע"ד כי נער ישראל ואוהבהו. כי לא היה באפשרי שיתגלה כחות אלהותו ית' רק ע"י בחי' נער ע"י צימצומים רבים. והנה להבין כ"ז. הוא ענין וביאור רחב מאוד. ועיין בזה בפ' כי תשא. כי שם נתבאר דבר זה באריכות בביאור הפסוק ועשה שני כרובים זהב ותרגומו כרביא כו' ע"ש ותבין היטב:
ועפ"ז יובן ג"כ דברי הפסוק חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין כו'. והענין הוא כי האדם צריך לילך ממדריגה למדריגה וצריך להתחיל ממטה למעלה. ומתחלה קודם הזדככות נפשו הוא בבחי' נער וכל מה שהוא מזדכך נפשו יותר הוא עולה למדריגה יותר גדולה עד שע"י הזדככות נפשו הוא בא לבחי' עתיקא. ומעתה מובנים כל הפסוקים הנ"ל. אמר כי נער ישראל. היינו בעוד שהוא בבחי' נער אעפ"כ ואוהבהו. וכן יובן מ"ש שר העולם. נער הייתי. היינו שהי' בבחי' נער ונתעלה ובא לבחי' עתיקא והיינו שאמר וגם זקנתי. (וכמו שהוא ביום השבת קודש כשנעשה עלייה להעולמות כנודע). והבן היטב כי כן הוא אמיתות הדברים. ויובנו ג"כ דברי המשנה שאמרה שמשרע"ה קבל תורה מסיני. רק שהיו צריך להורידה בדרך השתלשלות ממעלה למטה כדי שיהיה באפשרי לקבלה. לז"א ומסרה ליהושע שהיה בבחי' נער כידוע. דפני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה. אמנם יהושע מסרה אח"כ לזקנים. היינו שברוב עוצם קדושתו והזדככות נפשו אז נתעלה ממטה למעלה עד שבא לבחי' סבא דסבין. והבן זאת. כי כן הוא המדה שצריך להעלות כל דבר ממטה למעלה וממדריגה למדריגה עד בחי' עתיקא. והכל לפי מה שהוא אדם ואמר עוד וזקנים לנביאים. היינו כאשר נתעלו למעלה עד בחי' זקנים דהוא בחי' עתיקין קדישין שהם מוחין עליונים. אז צריך להוריד מהמוחין עליונים להמדות התחתונות מלמעלה למטה. והנה נודע כי נביאים הם בחי' דיבור. והנביאים מסרוה לאכה"ג ע"ד עלייה מלמטה למעלה. דהנה אחז"ל למה נק' אנכה"ג שהחזירו העטרה ליושנה. ר"ל שירמיה לא אמר גבור. ודניאל לא אמר נורא. כיון שהגוים היו מרקדי' בהיכלו. איה גבורותיו איה נוראותיו ואנכה"ג החזירו העטרה ליושנה לאמר כמו שאמר משרע"ה והן הן גבורותיו והן הן נוראותיו כו'. ולהבין זאת נודע שכל המדות מקבלין חיותן והשפעתן מהמוחין עילאין קדישין ועשה הש"י שיהא הכל ע"י אתערותא דלתתא. וע"י מעשה התחתונים הן הם המורידין ההשפעה מהמוחין קדישין עילאין עד סוף כל דרגין. והנה כל הז' מדות חסד וגבורה וכן כולם הכל הוא בא מהמוחין קדישין. ומתחלה היו כלולין כל המדות בכח המוחין ואח"כ נשתלשלו המדות מלמעלה למטה בדרך עילה ועלול כידוע כ"ז. ונעשה מדת החסד ומדת הגבורה ע"ס כל הדרגות וההשפע' צריך ג"כ לילך תמיד מלמעלה למטה מהמוחין עילאין עד המדות ומחמת שהכל תלוי במעשה התחתונים ואתערותא דלתתא ממילא כשמטיבין מעשיה' אז גורמים ירידת ההשפע' מהמוחין עילאין עד לבחי' גבורה והוא שפע טובה שעי"ז נעשה מדת גבורה עלינו לטובה ולהתגבר על שונאי ישראל וישראל מושלים עליהם. ואם ח"ו מריעים מעשיהם אז חלילה וחלילה להיפך ועם שמדרכו הטוב להיטיב לזרע ישראל אבל הוא נעשה בסוד הסתרת פנים כביכול כללו של דבר שלעולם מדת הגבורה הכל הוא במקורן ושורשן במוחין העליונים שהם עתיקין ומשם יצאו לפועל וע"י מעשה התחתונים הם לפעמים להיטיב ולפעמים להיפך ח"ו. ואז נעשה בחי' גבורה על בחי' זו שרואה השם יתברך שהגוים מרקדין כו' ושותק והוא ג"כ בחי' גבורה. ומעתה יובנו היטב דברי הגמ' שאנשי כנסת הגדולה החזירו העטרה ליושנה היינו מה שאנו אומרים הגבור והנורא לבחי' עתיקין קדישין שמשם נשתלשלו המדות אלו רק שלפעמים נעשה בחי' גבורה להתגבר על שונאי ישראל ולפעמים נעשה בחי' גבורה שרואה גוים מרקדין כו' ושותק שהוא ג"כ בחי' גבורה ר"ל. וכ"ז כשהם נשתלשלו למטה להמדות אבל למעלה בבחי' עתיקין כל המדות וכל הפעולות אשר הם שם נכללים בכח טרם שיצאו לפועל הוא תמיד בבחי' אחת לעולם בשוה והבן היטב כי הוא ענין דק מאוד. ומעתה יובנו דברי המשנה שאמרה ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה היינו בבחי' ממטה למעלה והיינו לאנשי כנסת הגדולה ע"ד הנ"ל שהחזירו העטרה ליושנה. ר"ל שהעלו המדות לבחי' עתיקא והבן זאת. ובזה מבוארים דברי המדרש וה"פ שאי אפשר לישראל בלא זקנים. הכוונה כנ"ל שאי אפשר להיות שום דבר בלתי המוחין עליונים שהם בחי' עתיקין וסבין קדישין שמהם עיקר החיות וההשפעה בא להעולמו' ואידך מ"ד שעתיד הקב"ה לעשות ישיבה מזקני' שלו היינו שעתיד הקב"ה להתגלות מוחין חדשים שעדיין לא נתגלו כלל רק שלעתיד יתגלו. וישתעשע הקב"ה עמם וקאמר ר' אבין בשם ר' ישמעאל עתיד הקדוש ברוך הוא לישב בגורן וצדיקים יושבין לפניו. ר"ל דלא תימא שמעשה הצדיקים התחתונים אשר לא הגיעו עדיין למדריגה גדולה כזו להיותם בבחי' זקנים רק הם בבחי' צדיקים לא יהיה לו שעשוע עמם ח"ו. אלא הקדוש ברוך הוא ישתעשע עם הצדיקים כמו עם הזקנים והבן. והש"י ישים חלקינו עמהם כיה"ר אמן. ודו"ק היטב בכל הדברים הנ"ל והדברים הללו לא צינתי תיכף ביום שמעי מכבוד אדמו"ר. לזאת יוכל להיות ששגיתי באיזה דבר וה' הטוב יכפר:
וירד מעשות החטאת העולה והשלמים גו' ויצאו ויברכו את העם. י"ל ע"ד הרמז דהתוה"ק מורה לנו דרך החכמים דבודאי הם תמיד דבוקים במחשבתם ברוחניות עולמות עליונים לתקן כל הפגמים ומקרבין העולמות והעולה שמעלין כל מיני עליות והשלמים שעושים שלום בין השי"ת להכנסת ישראל אך דזה אי אפשר להיות בתמידות הדביקות למעלה וצריך לפעמים לירד ממדריגתו וירידה זו צורך עלייה כנודע. וזה שאמר הכתוב וירד מעשות החטאת. ר"ל כשהחכם יורד מן העשיה. היינו מן התיקון של החטאת והעולה והשלמים הנ"ל. אז ויבא משה ואהרן אל אוהל מועד אז בא החכם אל תוך הזמן וכשהם למטה בעולם התחתון מה המה עושין. לז"א ויצאו ויברכו את העם כנ"ל:
או י"ל דבאמת אצל עובדי ה' חשוב זה יותר בעיניהם למעלה גדולה מה שחושבין תמיד עבור טובות ישראל לברך אותם ולהמשיך עליהם שפע טוב לכל צרכיהם. וזה יחשב להם לעליה יותר מדביקות פשוטה בעולמות עליונים. וז"ש וירד מעשות. רצה לומר כשירדו מזו הבחי' של תיקון העולמות. יבאו לתוך הזמן אז ויצאו רצה לומר שיצאו מבחי' זו של הדביקות. ולקחו במחשבתם לברך את העם רצה לומר שזהו יותר טוב בעיניהם לברך את זרע ישראל. וגבוה להם בחי' זו מבחי' הדביקות. וז"ש ויקרב את העולה. רצה לומר הוא איש חסד העובד עבודת ישראל הוא מקרב את כל העליות לשמו ית' וזה שאמר הכתוב ויעשה כמשפט. היינו שעשה זה העלייה כאלו היתה כך במשפט ובדין. כי אחר כל עלייה צ"ל ירידה. אבל הוא עושה זה כאלו היה שורת הדין כך נותן ואצלו לא היה חשוב זאת העלייה רק מצד היושר העלה הכל כנ"ל:
זאת החיה אשר תאכלו. תנחומא זה שאמר דוד המלך עליו השלום לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי. וי"ל כוונת המדרש. דהנה באמת כל התורה כולה ומצותיה שייכים גם בשמו ית' ברוחנית דגם הוא מקיים התורה והמצות כמאחז"ל מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין. והיאך שייך ענין אכילה אצלו ית' כביכול. אכן הלא נודע ליודעי חן. ובפרט בזוה"ק מצינו שמכנה ענין אכילה גם אצלו ית'. וכן אמר שלמה המלך עליו השלום אכלתי יערי עם דבשי אכלו ריעים שתו ושכרו דודים. והקב"ה קורא את הכנסת ישראל אחותי רעיתי. ואי' במדרש. רעיתי פרנסתי. והענין הוא על דרך שאמרו חכמינו ז"ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. היינו דעל ידי מעשיהם הטובים הם משפיעים תענוג ושעשועים להבורא ית' וית' ומוסיפין כח בגבורה של מעלה כביכול עד"ה תנו עוז לאלהים והוא מקבל תענוג באין שיעור במה שאנו עושין רצונו ומקבלין על עצמנו עול מלכותו ית' וזהו נק' שביעה ואכילה שלמעלה:
והנה אצלו ית' כתיב פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. רצה לומר דהוא ית' משביע לכל חי ברצונו הטוב אף שאינו לפי שורת הדין דרצונו הטוב הוא א"ס וא"ת ולכן אין שיעור וערך וגבול להטבת רצונו. דעיקר כוונתו בבריאת העולם היה להיטיב לברואיו וליתן להם מתנת חנם ושלא לדקדק כ"כ עם נבראיו ולהשפיע להכנסת ישראל כל טוב ומיני חסדים בלי גבול ושיעור אך מלך במשפט יעמיד ארץ שהוצרך העולם להתנהג במשפט ובדין כדי שיהי' קיום להעולם ולהנבראים. אבל מצד רצונו הפשוט חפצו רק להיטיב ובזה הרצון הוא משביע לכל חי. וכמ"כ הכנסת ישראל על ידי שהם מקיימים התורה והמצות ומסגלים מע"ט הם משפיעים תענוג ושעשועים ונחת רוח להבורא ית'. והנה כשאנו מסתכלין במעשינו איך שכל התענוג והשעשועים הבא ממעשינו להשי"ת הוא כאפס ואין נחשב לפי ערך הראוי לנו לעבוד אותו ית' בכל מיני עבודות. אך שאינו באפשרי בכח האדם למיעוט השגת שכלו ועובד את הש"י רק לפי ערך כחו ושכלו אבל ברצונו חפץ ומשתוקק מאוד ונכסף ומתאווה לעבדו יותר ויותר ממה שבכוחו והשגתו וזה הרצון והתשוקה חשוב לפניו ית' למאוד ומקבל מזה תענוג ושעשועים גדולים לאין שיעור כי נקשר זה הרצון של האדם ברצונו ית' ואז נעשה ייחוד וזיווג הבורא עם הכנסת ישראל וזה אכילה תענוג שלו כביכול כשאנו משביעין אותו ית' ברצוננו הטוב וצופה ומביט שמאוד יכסוף לבבינו להשפיע לו בכל עת תענוג ושעשועים בכל האפשרי ויותר ואז נחשב זה הרצון אצלו ית' כמעשה ממש כמ"ש רצון יראיו יעשה. היינו שהרצון נחשב להעשיה:
ואפשר יש לכוין זה בפי' המשנה של אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק. הה"א אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ שלא לקבל פרס כך יש נוסחאות וי"ל המכוון בזה דשמעון הצדיק בא לזרז אותנו דעבודת האדם לפי מה שיכול עכ"פ יהי' באמת בלב שלם ובנפש חפצה ולא יהי' כמצות אנשים מלומדה רק לקיים רצונו ית' בכל האפשרי ומה שאין בכחו והשגתו לעשותו ישלים ברצונו הטוב היינו במה שחושק וכוסף ומתאווה לעשות יותר ויותר בפועל ממש וזה הרצון הטוב נחשב לפניו ית' באמת כמעשה ממש כי הוא ית' יודע מחשבות האדם והשגתו שכל מה שבכוחו הוא עושה בלב שלם. ועל היותר מכוחו והשגתו הוא כוסף ומתאווה וע"כ מצרף הש"י מחשבתו הטובה למעשה ממש כי הוא ית' יודע האמת שאם היה משיג יותר ויותר היה עובדו ג"כ יותר ויותר כנודע. והנה באמת אין לו להאדם לעבוד את הש"י עבור תשלום גמול וקבלת פרס ושכר טוב בעוה"ז או בעוה"ב והגם שאנו מאמינים ויודעים זה בבירור שהש"י אינו מקפח שכר כל בריה והוא משלם וגומל לאיש חסד כמפעלו. ואנו צריכין בכל עת ורגע לטובתו ולחסדו בלי הפסק רגע א' ומבקשים ממנו כל צרכינו כי על מי נשען אם לא על אבינו שבשמים ית'. אך אם באמת האדם עובד את הש"י באמת בכל לבבו ורצונו הטוב אז אינו חסר לו כלום ונקשר ברצון שלו במדת כ"ל כמ"ש באאע"ה וה' ברך את אברהם בכל שנתקשר במדת כל בחי' צדיק הוא מדת ההסתפקות ואז אינו חסר שום דבר אבל אם האדם אינו עובד הש"י בכל לבו עבודה תמה הגם שמקבל שפע טוב מהש"י הוא רק בדרך פר"ס לשון חתיכה ע"ד פריסת מלכותך והוא חסר מכל כי אין לו עדיין מדת הסתפקות ועיקר עבודת האדם השלם צ"ל כ"כ עד שיהא קשור במדת כ"ל וזה"ש (שמעון הצדיק) א"ת כעבדים כו' לקבל פרס היינו רק פר"ס חצי דבר כי הגם שנותן לו הש"י שפע טוב ואינו מקפח שכרו. עכ"ז אינו נחשב בעיני האדם רק למחצה. כי אין לו מדת כ"ל שהוא ההסתפקות רק תהיו כעבדים כו' ע"מ שלא לקבל פרס כ"א לקבל הכ"ל. היינו שיזכה אז למדת כ"ל. שהוא הסתפקות כנ"ל. וזה בא ע"י עבודה השלימה של האדם. עד שנתקשר במדת כ"ל הכוללת כל הטובות והברכות:
ונחזור לענינינו דאכילה של מעלה כביכול הוא מה שאנו עם קרובו וסגולתו משביעין אותו ית' כביכול בתענוג ושעשועים ונ"ר הבא ע"י מעשינו כפי כח השגתינו. וחיות הקדושה העולה מעלה מרצונינו הטוב:
והנה יש כמה מיני חיות קדושה העולה מעבודת האדם כי עבודת הש"י הוא נחלק לכמה בחי' שונות. מצד העובדים שאינם שוים בכוחם והשגתם. וחיות הקדושה העולה מעבודת כולם נק' חיות הקודש ונושאים את הכסא. כי יש צדיק שעובד הש"י בחיות והתלהבות מאוד ולבו בוער ממש כאש זהו חיות אש. ויש חיות העולה ע"י מצות ומע"ט וזה החיות מכונה בשם מים. ויש חיות העולה ע"י עבודת האדם הבא מבחי' מ"ה. ונפשו כעפר לכל תהיה. ע"ד שאמר אאע"ה ואנכי עפר ואפר. ויש חיות העולה מעבודה הבא ע"י התעוררות העליונים והוא בחי' רוחין קדישין. המעוררים את האדם לעבודתו ית'. והנה אלו הד' חיות נושאות את הכסא. כי גם באדם יש כסא היינו שגופו ורמ"ח איבריו הם כסא מרכבה לכבודו ית'. וד' חיות הנושאות אותו הם הד' יסודות אשר יש באדם. אש. רוח. מים. עפר. וצריך האדם לחזק הד' יסודות וליתן בהם חיות כדי שיהיה בהם כח לעבוד אותו ית'. והחיות שלהם הוא על ידי האכילה שהאדם אוכל. כי יש ד' מינים. דומ"ם. צומ"ח. ח"י. מדב"ר. וכ"א משונה במזגו וטבעו מחבירו. ויש כמה מיני מאכלים אשר בזה יש התגברות יסוד האש. ובזה יסוד האויר. ובזה יסוד המים. או יסוד העפר כנודע לחכמי הטבעים והרופאים. וע"כ ע"י שאנו אוכלים המאכלים בקדושה בזה אנו נותנים כח וחיות קדושה להיסודות הנ"ל. וזהו שכתבה לנו התוה"ק איזה מיני חיות שהם טהורים וכשרים לאכילה. ואיזה חיות הם טמאים. כי יש כמה מיני חיות אשר הם רע להאדם. והם מכונים בשם חיוות ברא חיות רעות. והוא ית' מבין ויודע האמת. שאלו העופות והבהמות הטמאות אינם טובים לזרע ישראל כי ישקצו את נפשותיהם ע"י אכילתם כנודע מחכמי האמת טעמים נכונים על איסור אלו העופות כו'. אשר ע"כ סדרה לנו התוה"ק החיות הטהורות והתירה לנו לאכול אותם בקדושה ובכשרות כדי לחזק חיותינו לעבודתו ית'. וזהו שכ' המדרש. ע"פ. זאת החיה אשר תאכלו. ר"ל דעיקר האכילה הוא החיות. מה שאנו עושים רצונו ית' ומעלים החיות והרצון הטוב כנ"ל. וז"ש דהמע"ה לעשות רצונך אלהי חפצתי דעיקר העבדות הוא להשלים חפציך ורצונך. ותורתך בתוך מעי. ר"ל כשהאדם מכניס לתוך מעיו מה שהוא מותר ע"פ התורה ואוכל אותו בקדושה ואנו משלימים רצונו ית' שאנו מקבלים עלינו עול מלכותו ית' ומצותיו. עי"ז אנו נותנים שביעה וחיות לעילא כביכול ונעשה יחוד למעלה כנ"ל:
או י"ל שהוקשה להמדרש הנ"ל. לשון זאת החי' כמראה באצבעו. וכי משה היה מראה לבנ"י איזה מין כשר. ואיזה מין טמא. דהא לא מסר להם רק שידעו ע"י סימני טהרה איזה לאכול. והגם שהקב"ה הראה למשה כל מין ומין כמו שדרשו חז"ל. אך לישראל לא הראה משה המינים בעצמם. רק הודיעם סימני טהרה. אכן ע"פ דרכינו הנ"ל י"ל דזהו סימן מובהק להאדם לידע איזה מין טהור וכשר לו לאכול. דבאמת אדם אשר אין חפצו ורצונו כ"א להשלים רצונו ית' ולהעלות בכל עת תענוג ושעשועים להבורא ית'. אז אינו יכול ליקרב אליו שום דבר איסור. כי כל דבר הכשר ויש לו חיות ונקשר בשורשו הקודש אז טבעו תמיד שחושק ומתאווה ונכסף לעלות ולדבק בשורשו. משא"כ דבר איסור וחיצונית אשר הוא נפסק מהשורש אין לו רצון כלל להיות לו עליה כי א"א וא"כ המאכלות האסורות אשר הם מטמטמים את לב האדם וע"י נפסק האדם מן רצון הבורא ית'. ואז בודאי זה האדם שחפצו ורצונו להשלים רצונו ית'. ובא לפניו דבר איסור אז לא יוכל להתקרב אליו ואין לו רצון כלל לאכול אותו כי זהו נגד רצונו ית'. ובודאי מה שהש"י מזמין לפניו. ורצונו מסכים שיאכל אותו. אז ידע ויבטח שטוב הדבר וכשר לפניו שיהיה עליה לדבר המאכל ההוא ע"י האכילה הלזו כנודע ליו"ח. דהקב"ה מזמין להצדיקים אותם הדברים הצריכים לעלות. וא"כ התורה הוא בתוך בני מעים של האדם השלם. היינו שע"י הבני מעים יוכל להבחין אם מתאוים לאכול זה המאכל שהוא לפניו אז יאכל וא"ל לא יאכל כנ"ל. וזש"ה. זאת החיה אשר תאכלו. ר"ל אותם הדברים שחפציכם ורצונכם יהיו לאכול זאת. בודאי הוא כשר ויהיה נמשך חיות למעלה ע"י אכילה זו וז"ש המדרש. רק באופן כמ"ש דהמע"ה לעשות רצונך אלהי חפצתי. אז ותורתך בתוך מעי. ר"ל דכל מה שאמרנו הוא רק באדם שכל מגמתו וחפצו אינו אלא להשלים רצונו ית'. אז תורתו בקרבו ויוכל להבחין בעצמו איזה יוכשר לאכול אשר הוא רצון הבורא ית' בכך. והוא ית"ש יזכינו שנהיה מן העושים רצונו ית'. באמת ובלב שלם כיה"ר אמן:
ליקוטים
[עריכה]ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. ופי' רש"י באותו יום נטל עשר עטרות כמו ששנינו בסדר עולם עכ"ל. הנה הפשוט בוודאי הוא אמת כי בסדר עולם מונה והולך העשר עטרות. אבל יש לבאר עוד פנימיות הדבר. ונראה דהנה ענין הז' ימי מילואים היה כי נודע דהקב"ה בשעת הבריאה ברא ג"כ עולם התוהו והקליפות והוא בחי' אבידה מדעת כי השליך הקב"ה רפ"ח נצוצות קדושות ממקום קדושתם כדי שיהי' נמצא הרע בעולם ויהי' העולם כלול מרע וטוב כמבואר לעיל. ועי"ז יהיה בחירה ורצון ואז יהיה נמצא שכר ועונש. והנה יש עוד בחי' חיצוניות וקליפות שהם נמצאים מחטא אדם הראשון ואז נפלו עוד נצוצות קדושות בהקליפות וכן בכל דור ודור ע"י חטאי אדם ח"ו מוסיפין עוד ליפול נצוצות ק' בהקליפה. והנה אחר הקמת המשכן שהיו ישראל במדריגה גדולה כמו שפירשנו בפסוק ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' ויאמר משה זה הדבר וכו' תעשו ולא פי' מה יעשו. אך הענין הוא כי עמידה לפני ה' הוא בחי' רוחני ומדריגה גדולה מאוד לעמוד לפני השי"ת ממש לאור באור נועם העליון וזה שאמר להם משה זה הדבר תעשו. ר"ל שכך תעשו תמיד להיות במדריגה העליונה הזאת לעמוד לפני ה' ממש. וכן מצאתי באוה"ח שדיבר מזה. ועי"ז שהיו ישראל במדריגה גדולה אז העלו כל הנצוצות קדושות להקדושה וזה הוא ענין שבעת ימי המילואים. ר"ל שנתמלא כל שבעת ימי הבנין מהנ"ק שנחסר מהם עד עתה ונפלו בהשבירה. הן מה שנחסרו ע"י חטאי בני האדם. והן מה שנפלו בעת הבריאה. הכל ניתקן בשבעת ימי המילואים ונתמלאו. ולכך שימש משה דווקא באותן הימים. כי לו משפט המעלה יתירה הזאת להעלות כל הנ"ק ולמלאות בכל יום משבעת ימי המילואים יום אחד מז' ימי הבנין ואפי' בדורו לא היה יכול שום אדם לעשות כזו. היינו להעלות כל הניצוצות קדושות ולכן אמרינן בגמ' במה שימש משה בז' ימי המילואים. בתכלא לבן שאין בו אימרא. ונראה כי לבן הוא בחי' גדולה למעלה מכל הגוונים כנודע. ולכך שימש משה בתכלא לבן שהוא למעלה מן הגוונים. שאין בו אימרא. ר"ל שאין בו אמירה והוא למעלה מן הדיבור. והנה אחר ז' ימי המילואים בא משה ליום השמיני העליון וזה שאמר ויהי ביום השמיני ושם נכללו השלש ראשונות כי הם נכללו במאמר אחד. לכך פירש"י באותו יום נטל עשר עטרות כמו ששנינו בסדר עולם. ר"ל בפ' בראשית בסדר הבריאה ששם שנינו בעשרה מאמרות שנברא בהן העולם וכן כשבא משה ליום השמיני אז נטל עשר עטרות עילאין עשר ספירות קדושות. והנה המזל של יום השמיני הוא נוצר חסד. והוא יסוד הכהן הגדול כמש"ה כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן. וזה שאמר קרא משה לאהרן ולבניו סוד הכהן הגדול. ולזקני ישראל. היינו שהשפיע להם מדיוקנא עילאה קדישא טמירא והבן: