אוהב ישראל/פרשת פנחס

וידבר גו' פינחס גו' השיב את חמתי גו' תחת אשר קנא גו' ויכפר על גו'. במדרש אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו. והוא פלאי מאי משמיענו המדרש בזה. אכן בהעיר לב ושום שכל י"ל דהנה הש"י וית' מעיד על פינחס שהוא השיב את חמתו והלא כל החוטאים בדבר פעור ובבנות מואב מתו. וכדאי' במדרש ע"פ קח את כל ראשי העם והוקע אותם כו' ומנין היו יודעים מי החוטא. אמר הקב"ה אני מודיען כל מי שטעה הענן סר מעליו והשמש זרחה כנגדו כו' עיי"ש וחוץ לזה מתו במגפה כ"ד אלף ועד כמה ליגוף וליזול. עד שהוצרך פינחס להשיב את חמתו ית"ש. אכן י"ל כי כללות ישראל הם ערבים זה לזה. וע"צ הערבות נתחייבו אז כל ישראל כלייה ח"ו. וע"י קנאת פינחס שככה חמתו ית' וית'. והנה הוקשה להמדרש הנ"ל הלא ידוע ומפורסם בדחז"ל ואנו מאמינים בזה. ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא. וא"כ מהו זה שאמר הש"י למשרע"ה פינחס בן אלעזר גו' הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו. הלא זה העולם אין בו כדאי להשתלם בו שכר מצוה. אכן י"ל דהנה פינחס למד ממשה רבינו ע"ה ההלכה למשה מסיני הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. ובראותו מעשה זמרי העיר את לבבו לקיים מצוה זו ולקנא קנאת ה' צבאות. בלתי שום כוונה אחרת אך ממילא נסתעף מזה שהשיב את חמתו ית' מעל בנ"י שלא יתחייבו כליה ח"ו עבור הערבות כנ"ל ועד"ז נטל פינחס שכרו בהאי עלמא. על דבר אשר נסתעף ממצוה זו שעשה אבל שכר מצוה ממש שעשה לש"ש לקנאות קנאת ה' צבאות קיים לעד ולעולמי עולמים לעוה"ב. וזהו שאמר המדרש בדין הוא שיטול שכרו. ר"ל גם בהאי עלמא וכנ"ל. וזהו מפורש ג"כ באר היטב בפסוק השיב את חמתי כו' בקנאו את קנאתי כו'. היינו שהוא עשה רק בכוונה זו לקנא קנאתי ועי"ז נסבב הדבר ממילא שהשיב את החימה שלי מעל בנ"י. לכן אמור לו גו' והיתה לו גו' תחת אשר קנא גו' ויכפר על בנ"י. היינו תחת דבר זה שקיים המצוה לקנא קנאת ה צבאות עוד נוסף לזה ויכפר על בנ"י. ולזה בדין הוא שיטול שכרו אבל שכר המצוה גופא קיים ועומד לו לעולם הנצחי שכולו טוב: והבן כ"ז היטב:

ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר וגו'. הנה כתיב ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה. ישועה נק' בחי' כתרא עילאה קדישא שמשם הוא מקור הישועה והחסד והרחמים. ותרין מעיינין דילי' הם י"ה דאינון חכמה ובינה. ומשם בא השפע והישועה לחמשה בחי' הנק' חמש ישועות. וזה"ש דהמע"ה כוס ישועות אשא כו' כי כמו שהכוס הוא כלי לקבל את היין הנתון בו ככה הוא בחי' דהמע"ה שהוא המלוכה העליונה כביכול. הוא כלי לקבל מהחמש ישועות ע"י בחי' צדיק חי עולמים דאיהו אתקשרותא דכולא ולשאוב בששון סוד צדיק חי העולמים. כמארז"ל וששון זה מילה אות ברית הוא לעולם ולהשפיע ולמלאות כוס ישועות כנ"ל סוד המלוכה הק'. ודהמע"ה רצה להעלותן למקורן ולשורשן הרמה בקודש. וזהו כוס ישועות אשא. וכפי מ"ש בתזוה"ק ע"פ כוס ישועות אשא ה' אצבען דסחרין על כוס רומזים לה' ישועות עילאין דנפקין מגו עלמא עילאה עולם החירות כידוע למביני מדע. שכ"א כלול מיו"ד קדושות. והן בכללות נו"ן ש"ב. והן הן אותיות מנצפ"ך פשוטות וכפולות. ואינון ה' ישועות נק' בנות צלפח"ד. וזהו פי' הפסוק ותקרבנה בנות צלפח"ד. שהיו מקרבין עצמותם לשורשם העליון. שה' ישועות הנ"ל נק' בלשון בנו"ת דסחרין לשכינתא מחמת שהן מקבלין שפע ממקור העליון. ונק' בנות צלפח"ד. צלפ ח"ד אילן חד כי לית תמן פירוד בסוד תרין ריעין דלא מתפרשין:

או יאמר בנות צלפחד. צ"ל פח"ד. כי ה' אותיות מנצפ"ך כפופים רומזים לגבורות קדושות. ומשם בא הפחד והמורא על שונאי ישראל וע"כ עושי רשעה. שלא יתקרבו לקדושה עליונה. ולא יוכלו להרע לישראל ורצונם ותשוקתם של הה' ישועות הוא שיהי' להם אחיזה ונחלה בארץ הק' והטהורה. ושיוכלו לעלות למקורן ולשורשן הרמה להשפיע ולמלאות את הכוס ישועות סוד המלוכה הק'. ורצונם לקרב את הישועה והגאולה של משיח צדקנו שיבוא בב"א. וזהו ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר. הוא משיח צדקנו. כי ידוע שסוד הגלות הוא להעלות רפ"ח ניצוצין קדישין הרמוזים בתיבת חפ"ר. בן גלעד. ע"ד שיעקב קרא לו גלע"ד. הוא ג"כ עולם החירות מתוק הדינין. שם של ע"ד בחילוף שם אלהים והיינו שבזה ינצח את אויביו לע"ל על שעברו את הג"ל. ע"ד אשר הציב לבן הארמי עם יעקב אע"ה. והם עברו את הגל להרע לישראל:

או יאמר בן גלע"ד. ע"ד. ע' וד'. רבתי שבפסוק שמ"ע כו' אח"ד. והם אותיות ע"ד. מחמת שאנחנו עמו ב"י מייחדים שמו ית' לעילא ותתא. ואנו מעידים על יחודו ית"ש. ונשאר משמ"ע אותיות ש"ם. ומאח"ד אותיות א"ח. ואז נעשה צירוף אשמ"ח. (הוא. ש"ם. א"ח. מחמת עדות שלנו על יחודו ית"ש. נתגלה לנו שם א"ח בבחי' דכר. שהוא א"ח. וזהו בן גלע"ד שנתגלה לנו הש"ם א"ח. ע"י ע"ד רבתי) בן מכיר בן מַכִיר בְפַתַח. שהוא יכיר ויודיע ויגלה ויפרסם את הקב"ה לישראל. וכמ"ש כי ילד יולד לנו בן ניתן לנו ותהי המשרה על שכמו למרבה המשרה ולשלום אין קץ. בן מנשה. מלשון כי נשני אלהים את כל עמלי. היינו שע"י ישכחו ישראל את כל עמלם וצרתם שהיה להם בהגלות. ואלה שמות בנותיו. ה' ישועות הנ"ל. כ"א יש לה שם מיוחד בפ"ע. מפני פועל הטוב שיש בה. שם הראשונה מחל"ה. לשון מחול לה. כי שם מקור הסליחה. או לשון מחול להצדיקים לע"ל: שם השנית עם צירוף הראשונה מחל"ה נע"ה. פי' שנע והלך כל מחל"ה מזרע ישראל מחמת מיתוק הדינים: שם השלישית חגל"ה. לשון. ח"ג. לה. שמחה וחדוה תמן: שם הרביעית מלכ"ה. התגלות מלכותא קדישא: שם החמישית תרצ"ה. רומז שהכנ"י הוא מרוצה לפני הקב"ה. לעשות הכל כרצונם אחר התגלות אור העליון עולם החירות. ונעשה מצר"ה רצ"ה ממיתוק הדינים. ונעשה הכל רחמים:

וזהו פירוש ותעמודנה. ה' ישועות הנ"ל. לפני משה. בחי' הדעת. ולפני אלעזר הכהן גדול עליון. ולפני כו'. למה יגרע שם אבינו כו'. תנה לנו אחוזה כו'. כי ע"י ישראל מתגלה ש"ם א"ח בבחי' דכר ומשפיע. וזהו בתוך אחי אבינו. א"ב לשון רצון. כמו ולא אבו כו'. רצונינו שיהיה לנו אחוזה בבחי' א"ח דכר. וזהו בתוך אחי אבינו. וזהו ויקרב משה את משפטן. משפט נו"ן רבתי. עולם החירות נש"ב. לפני ה'. דייקא. ויאמר ה' אל משה. בחי' דעת. כן בנות צלפחד דוברות. היינו כן הוא. ע' אנפין לאורייתא. והם ע' עטורין דעל גבי חמשי"ן. נש"ב. דוברות הוא מלשון הנהגה. כמו דבר אחד לדור. היינו הנהגה של הע' אנפין הוא ע"י ה' ישועות הנק' בשם בנות צלפח"ד. וכנים דבריהם והנהגתם. נתון תתן להם אחוזת נחל"ה נח"ל ה'. בתוך אחי אביהן. היינו בתוך הדביקות של החכמה עילאה קדישא הנק' א"ב. וא"ח הוא לשון דביקות. ודכר משפיע להכנ"י. ממעייני הישועה כל ברכאין טבין וכיה"ר אמן:

או יאמר בן חפ"ר חפ"ר אותיות רפ"ח שהוא מספר. ד' פעמים ע"ב. דידוע דשם ע"ב הק'. הוא עולם המחשבה. ובכל עולם מד' עולמות אבי"ע. יש ג"כ שם ע"ב. רק שהם בבחי' שונות. בעולם האצילות הוא הוי"ה במילוי יודי"ן גימ' ע"ב. ובעולם הבריאה שהוא שם ס"ג הק'. עם יו"ד אותיות הוא ג"כ בבחי' שם ע"ב. עם הכולל. ובעולם היצירה שהוא שם מ"ה הק' עם הוי"ה פשוטה והכולל הוא ג"כ שם ע"ב. ובעולם העשיה. ריבוע של שם הוי"ה כזה י'. י"ה. יה"ו. יהו"ה. עולה מספרו ג"כ שם ע"ב: והנה ה' ישועות הנ"ל. סובבים להכנ"י כחמש עלין תקיפין הסובבים לשושנה לשומרה מכל דינין בישין שלא יתקרבו לה. ורצונם להמשיך להכנ"י השפעה מעולם המחשבה. מכל ד' עולמות אבי"ע. ולדבקה ג"כ בעולם המחשבה להיות עיקר דיבוקה של הכנ"י עם בחי' ע"ב. שהוא עולם המחשבה. מכל עולם ועולם מד' עולמות אבי"ע. כך הוא כוונת הה' ישועות הנ"ל. בהתקרבותם לפני משה שהוא סוד הדעת העליון. כמש"ה ותקרבנה בנות צלפחד לפני משה כו'. ולכן בבחי' זאת נק' ג"כ בן חפ"ר. שהוא גימ' ד"פ ע"ב. והבן כ"ז היטב:

יפקוד ה' אלהי הרוחות וגו' יהושע וגו' אשר רוח בו וגו'. הנה בבחי' כללות ישראל ישנו בחי' שרפים וחיות הקודש ואופנים. שרפים נק' אותן הצדיקים אשר בכל עת ורגע לבם בוער בקרבם. מגודל התלהבות ותשוקות ואהבתם ויראתם להבורא בהוב"ש הנכבד והנורא ובכל עת מוסרים נפשם וגופם לעבודתו ית' אלו הם בחי' שרפים והם בסוד נשמה. ובחי' חיות הקודש הם אותן הצדיקים אשר חפצם בתורת ה' ובתורתו יהגו יומם ולילה לשמה ללמוד וללמד לשמור ולעשות. הם המה הנק' חיות הקודש כי התורה היא עץ חיים הוא למחזיקים בה. והוא החיות הקדוש והנצחי והם בסוד רוח. ואופנים הם הבעלי בתים כשירי ישראל בעלי מו"מ. והמה בסוד נפש כי כללות ישראל הם ג"כ בבחי' קומה שלימה עם נר"נ. ואופנים הוא מלשון גלגל החוזר בעולם זה עולה וזה יורד. והם טרודים בכל עת בעסקי פרנסת ביתם. ולפעמים בא להם מחשבה טובה וכשירה לילך ולשמוע ברכו וקדושה. או ללמוד קצת או להתפלל וליתן צדקה וכדומה. וזאת המחשבה טובה בא להם רק מבחי' אותן הצדיקים אשר בתורת ה' חפצם אשר הם בחי' חיות הקודש מהם נמשך להם זו המחשבה טובה. וזהו מ"ש במעשה מרכבה כי רוח החיה באופנים. היינו שהחיות של האופנים נמשך רק מרוח החיות הקודש. וכן ובהנשא החיות ינשאו האופנים לעומתן. ומשרע"ה היה רועה נאמן לישראל. וביקש מהקב"ה שיפקוד על ישראל רועה טוב ונאמן ולזה השיב לו השי"ת קח את יהושע איש אשר רוח בו. היינו רוח החיות הקודש וכמבואר. כי משה היה בסוד נשמה. ויהושע בסוד רוח. והבן כ"ז היטב:

אשר יוציאם ואשר יביאם. י"ל דהנה הרשעים כשלוקחין ממון אצל שום אדם מישראל הם מוציאים מרה"י לרה"ר. כי כאשר הממון ברשות אדם כשר הוא בבחי' רה"י. וכשבא לרשותם בא לבחי' רה"ר ורשות הפקר. כי הפקרי נינהו וכל החיצונים נאחזים בהם ר"ל אכן העני הגון המקבל צדקה מבעה"ב הוא בבחי' מרה"י לרה"י. אמנם כן מי שנותן מעות להצדיקים ולהת"ח הך הוצאה הכנסה קרי ליה. כי עי"ז הוא הצדיק מתפלל עבורו ומזכירו לטובה לפני השי"ת בהוב"ש וממשיך עליו רחמים וחסדים טובים בכל עניני עסקיו ובכל הצטרכותיו כיד ה' הטובה עליו. ועפ"ז יש לרמז כאן אשר יוציאם ואשר יביאם. היינו צדיק כזה אשר כל מה שיוציא מיד איש ישראל ויקח ממנו עי"ז יביא וימשיך עליו כל טוב וכל מיני ברכות וישועות טובות וחסדים טובים וכיה"ר אמן:

עוד על פסוק הנ"ל. תנחומא ילמדינו רבינו. הרואה בריות משונות כיצד מברך. כך שנו רבותינו הרואה בריות משונות מברך ברוך משנה הבריות. אבל אם ראה אוכלוסין הרבה של ב"א. אומר ברוך חכם הרזים לפי שאין דעותיהם שוות. והוא תמוה. ובהעיר לב ושום שכל י"ל. דהנה עיקר חיות הצדיק הוא כשרואה שנמשך לזרע ישראל כל מיני חסדים טובים וכשהם שלימים בכל מיני שלימות. הן בעבדות ה' הן בצרכי עוה"ז שלא יחסר להם שום דבר. זהו חיות הצדיק ותמיד הוא כוסף ומתאווה ומשתוקק על זה. אבל ח"ו כשהם נעדרים מטובות האלה. אז לא יערב להצדיק נפשו. והנה הצדיק עושה בשביל זרע ישראל שני דברים. אחד הגם שהוא דבוק תמיד בשכלו בטעם עליון לתקן שורשו. והוא דר בשכלו ומחשבתו ודביקותו במקום עליון לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו עכ"ז עבור אהבת ישראל הוא מוריד ומשפיל א"ע מדביקות שלו לפעמים ומשגיח על צרכי זרע ישראל בעינא פקיחא. להשלים חסרונם ולהמשיך להם כל מיני השפעות טובות ועוד נוסף לזה עושה הצדיק עמהם. דידוע שיש ב' מיני התנהגות. כמבואר לעיל בפ' חקת באריכות בס"ד. והוא דיש הנהגה אשר העולמות מתנהגים ע"פ היושר והדין כפי זכיות של הכנ"י או ח"ו כו'. להיטיב לטובים ולישרים ולהעניש לעוברי רצונו ולמנע מהם השפעתו ר"ל. אמנם יש הנהגה עליונה אשר הוא למעלה מכל העולמות אשר העולמות מתנהגים לפעמים ע"י הנהגה עליונה זו הבאה מכח עצמותו של הא"ס הפשוט האחדות האמיתי ית'. אשר ממקור ושורש הנהגה זו נמשך שפע טוב לכל העולמות והנבראים בלי שום שיעור וגבול. והנה הצדיק עבור אהבת ישראל יוצא מגדר העולמות ולחוץ ולמעלה מהם ומדבק א"ע אל הנהגה העליונה וממשיך את השפעת הנהגה הנ"ל. לתוך העולמות להיות העולמות וכל הנבראים מתנהגים ע"י ההנהגה הפשוטה הבאה מעצמותו ית' וית' ומשם ממשיך הצדיק שפע בני חיי ומזוני. וכל מיני השפעות טובות לזרע ישראל:

וזהו שביקש משרע"ה מאת השי"ת שיפקוד איש כזה על זרע ישראל שיהי' על בחי' הנ"ל. אשר יצא לפניהם ר"ל שיהא יכול לצאת חוץ מגדר העולמות ולהביא השפעות הנהגה זו אל העולמות להמשיך משם אל הכנ"י כל מיני שפע טוב וברכה:

וז"ש המדרש ילמדינו רבינו הרואה בריות משונות כיצד מברך. ר"ל דהצדיק מסור נפשו בכל עת עבור זרע ישראל ומטריח א"ע לצאת ולבוא ולהמשיך להם שפע רוחני וכל מינו טוב. אמנם אם רואה הצדיק שיש בריות משונות בעולם ר"ל שנמצאים רשעים ואנשי בליעל בעולם אשר נמשלו כבהמות וחיות רעות והם בועטים בטוב הגם שהצדיקים ממשיכים עליהם חיות ושפע הטוב כל צרכם. וא"כ כיצד מברך הצדיק אותן הבריות. ועז"א כך שנו רבותינו. אומר ברוך משנה הבריות. היינו שהצדיק אף שרואה אלו הבריות רעות לכל זאת אינו מניח עבור זה דביקותו ובטחונו בהשי"ת ואהבת ישראל הכללי אשר הם דבוקים בהצדיק והוא ממשיך עכ"ז לזרע ישראל כל מיני חסדים טובים והמשכת השפע ומשים בטחונו בהש"י וית' שבודאי לא יעזוב ה' את חסידיו ויעשה נקמה בשונאיו וישנה את דעתם לטוב והצדיק נותן הודאה לשעבר כאלו כבר נשתנו הבריות האלו לטוב. הגם שעדיין עומדים במרדם. מכ"מ אומר הצדיק שירה על העתיד. על בטחון הנס שיבוא במהרה. כמ"ש השל"ה הקדוש על המדרש. עתידין הצדיקים לומר שירה לעתיד לבוא. ר"ל שמחמת גודל הבטחון שיהיו לצדיקים אח"כ ואז יהיה אצלם העבר והעתיד שוין. ונמצא שהוא בעיניו כאלו כבר נשתנו ואומר הצדיק על זה שיר ושבח ברוך משנה הבריות היינו שבודאי הקב"ה ישנה ויהפוך דעתם ויפר עצתם ויקלקל מחשבתם. אבל אם רואה אוכלוסין של ב"א הרבה ר"ל הרואה זרע ישראל הכשירין אשר מאספין עצמם לעבודת הש"י ומודבקים בהצדיקים באמת בכל לבבם ונפשם. אז בודאי על זה ראוי ליתן שבח והודאה ברוך חכם הרזים. היינו הגם שכאו"א מישראל יש לו שכל מיוחד ועובד את הש"י בבחי' אחרת מחביריו מכ"מ הכל הולך אל מקום אחד. ובא ממקור אחד ועליהם תבוא ברכת הטוב וכיה"ר אמן:

וידבר גו' את ב"י גו' קרבני לחמי גו' במועדו. בילקוט הה"ד צדיק אוכל לשובע נפשו. צדיק זהו הקב"ה. אמר הקב"ה כלום אני נהנה מכל הקרבנות אשר אתם מקריבין לפני אלא הריח: ובהעיר לב י"ל. דהנה כתיב ויקרא אל משה. והאל"ף של ויקרא. הוא זעירא ולכאורה יפלא על מה ולמה יגרע כאן מעלת משרע"ה שנכתב בסוף התיבה אל"ף זעירא. המורה על קטנות השגה. ואדרבה ויקרא משמע לשון חיבה ואהבה. אך דהתוה"ק מתרץ זה בהפסוק עצמו. וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. ר"ל שהש"י התנצל א"ע כביכול לפני משה שלא יתמה על זה מה שהדיבור בא אליו כעת בדרך קטנות. לא מחסרון מעלת השגתו הוא זה. רק מחמת שהדיבור אליו אז היה מאהל מועד. היינו בוודאי אם היה האדם יכול לעבוד את הש"י בתמידות שלא להפסיק אפילו רגע א' מדביקות מחשבתו בשמו ית'. אז היה הש"י ג"כ מתגלה אליו בגילוי הארה גדולה בלי שום שיעור וערך וגבול. אבל מפני שהוא בלתי אפשרי לב"א להיות תמיד דבוק במחשבתו באלהותו ית"ש. וצריך לפעמים ליפול ממדריגתו קצת. הגם שאח"כ תיכף עולה וחוזר לדביקות אלהות כבתחילה. עכ"ז בתמידות א"א להיות הדביקות אלהותו בלי הפסק. וכפי עת הדביקות שיש להאדם באלהותו ית"ש. כך נגלה הש"י אליו. והנה מרע"ה היה בודאי דבוק תמיד בדביקות עצום ולא פסק רגע מדביקות מחשבתו באלהותו ית"ש. וודאי היה הש"י מתגלה אליו ג"כ תמיד בבחי' גדולה. באל"ף רברבא. אך מחמת שהכנ"י היו אז בבחי' קטנות. היינו שע"י שקילקלו מעשיהם נפלו ממדריגתן וממחשבתם בדביקות אלוהות ית"ש. רק לפעמים נתדבקו בהש"י. ובחי' זו נק' אהל מועד. אהל הוא לשון אור כמו בהלו נרו עלראשי. ומועד הוא לשון זמן. וז"ש מאוהל מועד. שהדביקות הוא. רק על מועד וזמן. וכפי הבחי' שהיו בה אז הכנ"י כך היה הקריאה של הש"י למשה. דודאי כל דיבוריו של הקב"ה למשה רבינו ע"ה. לא היה נוגע אליו לבד. רק שדיבר עמו התנהגות הכנ"י ע"פ התורה והמצות. מחמת שהוא היה המקור והשורש והכללות מן ס"ר נשמות ישראל. ולכך הגם שמשרע"ה בעצמו. היה שלם בדביקותו בהש"י. עכ"ז לא דיבר עמו אז אלא כפי בחי' ומדריגת הכנ"י אז. וזש"ה וידבר אליו. ר"ל הקב"ה דיבר עם משה בבחי' אהל מועד. לאמר ר"ל שיאמר לישראל והם היו אז רק בבחי' אהל מועד. ולזה היה אז הקריאה למשה ג"כ באל"ף זעירא. וכבר דיברנו מזה במקומו בפ' ויקרא:

ועפ"ז נבאר הפסוק. אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. היינו עיקר הקרבן לה' הוא מכם. דהלא הוא ית' א"צ להקרבנות. וכמ"ש אם ארעב לא אומר לך כו'. רק עיקר האכילה והתענוג של הש"י כביכול. הוא רק מזה שהאדם הוא מקריב וממשיך השפעות מאתו ית' לכל העולמות עליונים ותחתונים. והנה תקנו חז"ל בכל יום מאה ברכות. היינו שצריך להשפיע להכנ"י בכל יום מאה ברכות נגד המאה האדנים שהיו בהיסוד של הבהמ"ק הגם שהיו אורך הקרשים יו"ד אמות והיה רומז לדברים עליונים. אך מכ"מ עיקר היסוד היה המאה אדנים. אשר הם היו נגד המאה ברכות שצריך להשפיע בכל יום להכנ"י וזהו הנחת רוח מהקרבן שמקריבין הכנס"י להש"י לעשות יחוד עליון ולהמשיך להכנ"י ממקור הברכה כל שפע טוב וחסדים ורחמים גדולים לכל העולמות. וזש"ה אדם כי יקריב מכ"ם גימ' מא"ה. היינו אדם כזה שהוא בבחי' שיכול להקריב ולהשפיע המאה ברכות להכנ"י. זהו הקרבן המיוחד לה'. מזה יש נ"ר ותענוג להבורא ב"ה וב"ש. מן הבהמה ומן הבקר כו'. את קרבנכם. כאן כתיב לשון רבים מחמת שכללות ישראל אינם יכולים להיות במדריגה גדולה כזו להקריב קרבן כנ"ל. אבל יש בהם אנשים מיוחדים שהם ברום המעלות. ויש בכוחם והשגתם להקריב קרבן לה' במעלה הרמה והגבוהה להמשיך השפע טוב מהמקור לכל העולמות ובפרט לזרע ישראל עם סגולה בני אל חי כאו"א לפי הצטרכותו:

וזש"ה צו את ב"י גו' קרבני לחמי. ר"ל עיקר הקרבן שלי הוא לחמי לאשי ר"ל מי שנותן לחם לכל אישי היינו לחם ומזון ופרנסה לכל העולמות. לכאו"א לפי הצטרכותו. לעולמות עליונים שפע רוחניות. כ"א לפי בחינתו ולעולם התחתון עולם העשיה צריך שפע מזון הגשמי. ונשמות ישראל צריכין שפע רוחנית. כ"א לפי בחי' ומדריגתו. וכולם נק' אישים שלו מי שנותן להם חיות וממשיך להם שפע זהו קרבן להשי"ת וז"ש ריח ניחוח. ר"ל זהו עיקר הנ"ר של הש"י כשכל הברואים שלו הם מלאים כל טוב ושפע טוב וברכה ומזה התענוג והחדוה והריח של השמחה היוצא מכל העולמות כשהם מלאים רצון ומקבלים שפע פרנסתם מזה יש להבורא ית' נ"ר ושיעשועים גדולים ממי שמקריב קרבן כזה. ולא מיבעיא מאותן המקריבין קרבן זה בתמידות בכל יום דבר יום ביומו שעובדין בכל עת ורגע עבודת אלהותו ית"ש. אלא אפילו מאותן שאינם עובדים ומקריבין קרבן כזה. רק לפרקים למועד ולזמן מזה ג"כ יש נ"ר ותענוג גדול להבורא ית"ש. וזש"ה תשמרו להקריב לי במועדו. היינו מאותן שאינם עובדים רק למועד. ג"כ תראו להקריב לי וזהו שמסיים המדרש צדיק אוכל לשובע נפשו צדיק זה הקב"ה אוכל כביכול אכילה דלעילא הוא רק לשובע נפשו. מה שהנפשות שלו היינו האורות והכוחות הק' שלו הם מלאים שפע טוב ושבעים מזה נהנה הש"י כביכול. וזה"ש אמר הקב"ה כלום אני נהנה מכל הקרבנות אלא הריח. היינו שע"י הקרבן שהם מקרבין כל צינורות השפע ונעשה יחוד עליון עי"ז נמשך שפע טוב וברכה וחסדים לכל העולמות העליונים ותחתונים מזה הריח של השמחה היוצא מכל העולמות מזה ודאי יש נ"ר ושיעשועים ותענוג גדול להבורא ית' וית' וכיה"ר אמן:

למה קורין פ' פינחס בשבת בין המצרים ברוב השנים אשר כל עיקרי המועדים כתובים בפרשה זו וע"כ לא דבר רק הוא. אך בכוונה מכוונת עשו חז"ל זה ברוח קדשם:

אמנם י"ל בהעיר לב ושום שכל דאלו הכ"א יום שבין י"ז בתמוז לט' באב. הם מקוריים ושרשיים לכל המועדות של השנה שהם בכללן ג"כ כ"א יום. היינו שבת ור"ח. ז' ימי הפסח. יום חג השבועות. ב' ימים של ר"ה. יוה"כ ח' ימי חג הסוכות. וסימנך אך טוב לישראל. ואלו הכ"א יום שבין המצרים. הם מקורים שרשיים להם. דהנה כתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ואיהו הרב טוב הצפון לצדיקים לע"ל. כי ראה שאין העולם כדאי לו ולכך גנזו לע"ל. וזה הרב טוב בא מסטרא דצפון דאיהו בחי' זהב ואיהו בחשיבות יותר מהכסף. אך זוהם הזהב הוא קשה מאוד ר"ל דאינון דינין קשיין. אבל טובי' גנוז בגווי'. ולעתיד לבוא יהיו ראויים לכל הטובות והברכות והישועות מצד הדין ולכך גנזו לע"ל. ולכן בימי שהמע"ה כתיב אין כסף נחשב בימי שלמה. כס"ף הוא בחי' חסד ורחמים והיינו שלא היה צריכין אז לרחמים כי הכל היו ראוי לישראל מצד הדין. כי אז היה קיימא סיהרא באשלמותא והיה אז בבחי' מילוי הלבנה. כי מאאע"ה עד שהמע"ה היה ט"ו דורות. והיו צדיקים אשר ע"י מעשיהם הטובים נזדכך ונטהר זוהם הזהב הקשה והיה אז הלבנה במילואה. דוגמת ט"ו ימים בחודש שאז הלבנה במילואה. ומימי שלמה עד חורבן הבית היו ג"כ ט"ו מלכי יהודה עד צדקיהו המלך שבימיו נחרב הבית. כי ע"י מעשיהם חזר הזוהמא ר"ל כבתחילה. וחורבן הבית היו. בט' באב. ואות ט בכתיבה אשורית. ראשו כפול לתוכו. לרמז כי טובי' גניז בגוויה. וזהו. ט'. אב. היינו שהוא יהיה לעתיד לבוא אב וראש לכל המועדות כולם. אך עתה בעת הגלות טובי' גנוז בגוויה. והכ"א יום שבין המצרים הם מספר שם הק' יב"ט. היוצא משם אהי"ה הקדוש ולכך כל הטובות והברכות הם בבחי' עתידים להיות לע"ל. וזהו השם הכתוב אצל משרע"ה ותמונת ה' יב"ט. וזהו שביקש דהמע"ה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. כי תמוז ואב הם בחי' עינים והם כעת בבחי' חושך ואפלה. וביקש דהמע"ה שיגלה הבורא ב"ה וב"ש הנכבד והנורא הרב טוב הגנוז בהם. וזהו גל עיני היינו אלו החדשים תמוז ואב שהם בחי' עיני"ם ואביטה היינו הטובות והברכות הנמשכות משם הק' יב"ט כנ"ל. נפלאות מתורתך. היינו נו"ן. פלאו"ת. מתורתך. כי הבטה הוא מלמעלה למטה. כמו שפירש"י ז"ל ע"פ הבט נא השמימה. עיי"ש והיינו ע"י התורה והמצות שאנו עוסקים בהם למטה בעוה"ז נבוא לבחי' נו"ן פלאו"ת והבן זה:

וע"פ הנ"ל מבואר שאלו הכ"א יום הם ימים טובים גדולים מאוד אך בעוה"ר עדיין אין אנו ראויים להם וטובייהו גניז בגווייהו. ואי"ה כשנזכה ב"ב לעשות תשובה ומע"ט לזכך החומר ולהעביר זוהם הזהב אז יתגלה רב טוב הצפון כי אז נהיה ראויים לכל הברכות וישועות טובות מצד הדין. ואז יהיו הכ"א ימים ימי' טובים גדולים ונוראים אשר אין להעריך והם מקוריים שרשיים לכל הכ"א ימים טובים שאנו עושין בזה"ז. ועל כולם יהיה ט' באב למועד יותר גדול. ולזה אנו קורין פ' פינחס אשר כל המועדות כתובים בו בימים האלו. כי מהם נמשכים כל המועדות והמשכיל יבין כ"ז:

ולכך תקנו חז"ל בהפטרות שמן י"ז בתמוז עד יוה"כ ג' דפרענותא וז' דנחמתא כי אלו הג' שבתות י"ל הם נגד ג"ר. ולא נתגלו עדיין כנ"ל והז' הם נגד ז' ימי הבנין. כי המועדות שבזה"ז הם מעולם הזמן.

וע"פ כל הנ"ל נוכל ג"כ להבין ענין מאחז"ל שאמרו בשעה שסרקו בשרו של רע"ק במסרקות של ברזל אמרו מלה"ש לפני הקב"ה רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל הקב"ה כך עלה במחשבה ולכאורה אינו מובן מהו תירוץ על קושייתם. אך י"ל דהנה אי' בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במה"ד. ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדה"ר וכבר עמדו בזה אבות העולם האיך שייך אצל הבורא בהוב"ש חזרה ושינוי רצון ח"ו וכי לא ידע זה בתחלה שאין העולם מתקיים במה"ד לבד והלא אצלו ית' עבר ועתיד שוין. אך י"ל דכשעלה ברצונו הפשוט להאציל ולברוא את העולמות. הי' רצונו ית' שיהיו כל הברואים ראויים להיות ניזון ושיגיע להם כל הברכות והטובות מצד הדין. וזהו בחי' הרב טוב הצפון לצדיקים כמבואר לעיל וזה היה בעולם המחשבה דאיהו עלמא דאצילותא קדישא. אשר אין שם שום אחיזה כו' וזהו בתחלה עלה במחשבה היינו בעולם המחשבה הוא כך עד עתה אך בהשתלשלות העולמות לנבראים וליצורים ולנעשים אשר שם יש אחיזה כו' ר"ל ולא יוכלו ליזון מצד הדין מגודל זוהם הזהב הקשה כנ"ל ולכך שיתף שם בהעולמות ההם מדה"ר להיות יכולים ליזון עכ"פ מצד החסד והרחמים ונמצא שלא הי' שום חזרה ח"ו. וזהו שהשיב הקב"ה למלה"ש כך עלה במחשבה. כי רצונו ית' הוא רק שיזונו הצדיקים מצד הדין וכמו הרב טוב הצפון לצדיקים לע"ל ולכך הביא על רע"ק הק' והטהור יסורים גדולים כאלו כדי שיזדכך ויטהר מכל וכל ויבוא לו הכל מצד הדין. וזהו כמו בחי' עולם המחשבה וכנ"ל. וזהו פי' כך עלה במחשבה. ולרמז דברינו אלה. היה חורבן הבית בחודש אב. כי אב הוא מלשון מחשבה. כי זרע הבן נמשך ממחשבת האב שהוא המוח ולכך אבא הוא בחי' מחשבה. ולכך היה החורבן בזה החודש כי ע"י הגלות והיסורין אשר אנו מקבלין עלינו באהבה ונטהר זוהם הזהב הקשה ר"ל. ואז מצד הדין נהיה ראויים לכל הטובות והברכות והישועות ונחמות כמו שהוא בעולם המחשבה. ולרמז זה ג"כ ט"ו באב הוא יו"ט גדול כי אז הוא בבחי' יוה"כ. ויבואו עלינו כל המיני השפעות טובות והישועות ע"י משיח צדקנו שיבוא בב"א. והמשכיל יבין כ"ז: