אוהב ישראל/מצוות

בתנא דבי אליהו. מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל (שופטים ה, ח) מכאן ארבעים אלף מישראל שנתקבצו יחד ויש ביניהם זוג אחד של תלמידי חכמים אינם צריכים לא למגן ולא לרומח עכ"ל והוא תמוה. ויש להבין המאמר הזה עפ"י דברי קדשו של הרב הקדוש וכו' מוה' אפרים מ"מ דק' בראד שהקשה בפסוק הזה מדוע דוקא ארבעים אלף ופי' הוא דהנה מצינו פלוגתא על פסוק יתן כעפר חרבו חד אמר שאברהם זרק להם עפר ונעשה להם חרבות וזרק להם קש ונעשה חיצים וחד אמר שחרבותיהם נעשו אצלו עפר והחיצים נעשו אצלו קש והחילוק שבין שניהם הוא כי למ"ד הא' לא היה צריך אברהם לחרבות וחיצים אבל מ"מ היה צריך למגן כדי להגן עליו מחרבותיהם ומן חיציהם ולמ"ד השני לא היה צריך אברהם לשום דבר המגין אבל היה צריך לחרבות וחיצים והנה אי' בספרים ע"פ ואברהם היו יהיה שהבטיח לו הקב"ה שבכל דור ודור יהיו שלשים צדיקים כאברהם והנה לא מצינו בודאי בכל דור אפילו צדיק אחד כאברהם אך כוונת חז"ל הוא על כללות מעשיהם הטובים של ששים רבוא ישראל יצטרפו ויהיו שלשים צדיקים כאברהם ממש והנה ס"ר כשנחלק אותם לשלשים חלקים נגד שלשים צדיקים יפול על צדיק א' עשרים אלפים וזהו מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף כי בהתקבצות ארבעים נעשה שני צדיקים ממש כאברהם ויהיה הנס בכפל ולא יצטרכו לא למגן להגן ולא לכלי זיין להכות את האויבים עד כאן דברי הגאון ז"ל וזהו ממש דברי התנא ד"א שהיה קשה לו ג"כ למה דוקא ארבעים אלף לכך אמר מכאן ארבעים אלף מישראל שנתקבצו יחד ויש ביניהם זוג אחד כלומר בודאי יש ביניהם זוג אחד של תלמידי חכמים על כת כללות מעשיהם הטובים א"כ בודאי לא יהיו צריכים שוב לא למגן להגן על עצמם ולא לרומח להכות האויבים. ודו"ק:

הכנה לעשיית המצות. הנה בעשיית המצות יש כמה בחי' היינו לא זו בלבד דחשוב לפני הש"י עשיית המצוה גופא. רק אף הכנתה של המצוה והסיבובים שהאדם מחשב איזה עילה וסיבה ומצא שיגולגל מזה לבוא לידי עשיית המצוה. זהו ג"כ חשוב בעיניו ית'. כעושה מצוה דהמצוה צ"ל במס"נ גדול. רק א"א לבוא תמיד בלי הכנה לעשייה זו זולת לפרקים. אבל ע"ד הממוצע צ"ל בהדרגה מקודם הכנה וסיבה לעשיית המצוה וזהו בחי' אופני הקודש. שאופן הוא הגלגל אשר עליו יסובב העגלה. וזהו כמ"כ ההכנה שאדם מסבב באיזה הכנה וסיבה שעי"ז יצא המצוה מכח אל הפועל ומהסיבה נתגלגל הדבר ובא לידי קירוב עשיית המצוה בחיות ודביקות וזהו חיות הקודש. ואח"כ כשעושה אותה בהתלהבות ובמס"נ באמת ובתמים זהו בחי' שרפי הקודש. ובאמת גם להסיבה צ"ל סיבה הקודמת המביאה את הסיבה של המצוה. וזהו בחי' אופן בתוך האופן. והכל נחשב כעושה מצוה. כיון דנעשה כסא למצוה היינו שע"י ההכנה והסיבה. יושלם חיות המצוה. וזהו כי רוח החיה באופנים. ר"ל שגם באופנים יש רוח החיות של המצוה והבן כ"ז היטב:

חשב לעשות מצוה. הנה כתיב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו כו' ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. ואמ' חז"ל מאי ולחושבי שמו מלמד שאם חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשא'. והנה הלשון מעל' עליו הכתוב כאלו עשאה. אינו מובן דהוה סגי ליה לומר הרי זה כאלו עשאה. אך דלכאורה צריך לדעת ולהבין ל"ל להביא דרשה מהפסוק לזה. כי בודאי השכל מחייב כך. דמי שהוא חושב בלבו וחושק וכוסף ומשתוקק לעשות איזה מצוה ממצות ה'. ליתן מזה תענוג ונ"ר ליוצרו ית'. אך מחמת שנזדמן לו איזה סיבה ואונס שמפני זה אינו בידו והשגתו לגמור עשייתה ולהוציאה מהכח אל הפועל. בלי ספק שבשביל זה לא הפסיד שכרו וגמולו הטוב ויחשב לו כמו שעשה המצוה זו בפועל ממש ועל דבר פשוט כזה א"צ קרא:

אמנם מה שנראה לדעתי כי חז"ל כיוונו כאן לאיזה דבר נפלא להודיע רחמי ה' ית'. וחסדו הגדול שמתנהג עמנו באהבה ובחמלה כאב הרחמן עם בנו יחידו וידידו. והוא דכבר נודע שהקדוש ברוך הוא ברא עולמות לאין שיעור וגבול גבוה מעל גבוה וכל עולם משונה מחבירו בבחי' אחרת. כמו שידוע שיש עולם המחשבה והציור. ועולם הדיבור. ועולם המעשה והנה ידוע באמת שהאדם ע"י מעשיו הטובים אשר עושה בכוונה ומחשבה טובה וטהרת הלב הוא מאיר ומשפיע חיות לכל העולמות היינו במחשבה הוא מאיר ומביא התרוממות לעולם המחשבה. ובדיבור הוא מאיר לעולם הדיבור. בהעובדא הוא מאיר לעולם המעש' ומעוררו ומייחד הכל בכח הא"ס ב"ה ונעשה יחוד וקשר גדול. אמנם אם האדם אינו עובד את הש"י אלא במחשבה לבד נהי דפעל בזה תיקון לעולם המחשבה. אך מאין יוכל לבוא זה שיעורר עולם המעשה. הגם כי נחשב לו כאלו עשאה ושכרו לא יקופח. עכ"ז במה יתאחד ויתקשר בעולם המעשה. דצריך לעשות איזה עובדא טובה. כדי לתקן גם עולם המעשה. ומה תועיל בזה המחשבה לבדה. ולזה אחז"ל שהתוה"ק הבטיחה לנו שיכתב בספר זכרון לפניו אף לחושבי שמו. ר"ל הגם אם לא עבד את הש"י רק במחשבה מחמת שהיה לו איזה מניעה שלא היו בכוחו והשגתו להביא הדבר מצוה זו אל המעשה. עכ"ז הבטיחו הכתוב שהתוה"ק תהי' עומדת במקומו של האדם הזה. כיון דקוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד. וכשהאדם מקשר מחשבתו אל המצוה וחושק ומתאוה מאוד לקיים ככל הכתוב בהתורה. אז נדבק הרצון הטוב הזה באותיות התורה. והתורה הוא בעוה"ז עולם המעשה אשר הוא בתוך אותיות ולבוש התחתון. והתורה מקבלת מחשבת האדם וההארה של הרצון הטוב ההוא ואז התור' בעצמה פועלת לקשר כל העולמות וכאלו עשה המצוה זו בפועל ממש והתעורר את עולם המעשה וייחדו למעלה בכח הא"ס ב"ה. וז"ש מעלה עליו הכתוב בעצמו שהוא מאותיות התורה שהם מעלין את המחשבה טובה זו ופועלים עמה כאלו עשאה האדם למצוה זו בפועל להאיר כל העולמות. אבי"ע. לחבר את האהל להיות אחד. וכיה"ר אמן:

אחז"ל ההוגה את השם באותיותיו א"ל חלק לעולם הבא. הנה ידוע כי במקדש היה הכה"ג מזכיר אותו ככתיבתו בהוי"ה. מפורש יוצא בקול גדול רם ונשגב מאוד כמ"ש מיריחו היו שומעין קולו של כה"ג בשעה שהוא מזכיר את השם. ואחיו הכהנים היו מבליעין את השם בנעימה. אך בגבולין אסור לנו להזכיר את השם ככתיבתו בבחי' הוי"ה. רק כקריאתו בשם אדנ"י זולת לעתיד בעת הגאולה ב"ב יקרא השם ככתיבתו. ולהבין הטעם לזה אומר כי בזמן הגלות. אינו ניכר אלהותו מחמת אמיתית מציאות הוייתו. כי בגלות נעלם האמת והשקר גובר ולזה אינו ניכר כלל אמיתתו ית'. אבל אנו מכירין ומבינים אלהותו ית'. מצד פעולותיו ושליטתו. מפני שאנו רואין שמלכותו בכל משלה. וע"י פעולותיו וניסיו שעושה עמנו עי"ז ניכר אצלינו אלוהותו ית' לכך כתיב ה' ימלוך לשון עתיד. שלע"ע המלוכה שלו ית' הוא באתכסייא. ולכן אין לנו רשות להזכיר את השם ככתיבתו כעת בזמן גלותנו. אבל בהמקדש ששם הי' התגלות אורו ית'. והשראת הקדושה האמיתית והכהנים היו מרגישין בנועם מתיקות של השם מעין עולם הבא שהוא עולם הנועם ושם היה מקום האמת. לזה היו אחיו הכהנים מבליעין את השם בנעימה. ר"ל בזו הנעימה שהרגישו שם בהמקדש. שהופיע עליהם אור הנועם העליון והאמת הפשוט לכך הזכירו גם הם את השם. אבל מי שאינו מרגיש את נועם הזה בעולם הזה אסור להזכירו. ולע"ל שיהיה אז נגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו. לכך אז יקרא השם ככתיבתו. אך מי שהוגה את השם באותיותיו הגם שאינו מרגיש הנועם העליון. אין לו חלק לעולם הבא. מדה כנגד מדה נפרעין ממנו שאינו מרגיש בהנועם העליון אף בעוה"ב. ויה"ר שנזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו אמן: