אוהב ישראל/לשבת

מעלת מאכלי שבת. להבין מהו המעלה יתירה של מאכלי שבת יותר ממאכלי חול. הלא ידוע כי גם בחול עיקר כוונת האכילה הוא לכל מי שהוא בר דיעה. ויראת ה' נוגע בלבו. שיכוין בעת אכילתו רק אל השפע הק' הרוחנית אשר בהמאכל ולא אל עצמית המאכל הגשמי. וכמ"ש זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה היינו שצריך לאכול רק החיות שיש בכל הדברים שהוא אוכל:

אכן י"ל דהנה כתיב תדשא הארץ דשא כו' היינו שהש"י נתן כח להארץ להוציא כל מיני עשבים ופירות. ועכ"ז צריכה הארץ גם לגשמים וכמ"ש ואד יעלה גו' והשקה גו'. כי העיקר הוא לקבל בכל עת תוספות תענוג ושפע. ובזה יש לה כח להוציא כל מיני מאכל. וכן הוא בנוסח התפלה שתקנו לנו אכנה"ג. המחדש בכל יום תמיד מעב"ר. ר"ל שמחדש בכל יום תמיד שפע ותענוג חדש. והנה כתיב כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. שלא ברא הש"י את עולמו רק על ששת ימים אך בבוא יום שבת קודש אזי נתחדש מעב"ר כמאז וקדם ועולים למוח החכמה והזכרון הק'. ומקבלים שפע וחיות קודש מחדש עוד על ששת ימים. וכל יום משפיע ביומו מה שקיבל אז בשבת קודש. וזהו המחדש בכל יום תמיד מעב"ר. היינו מה שקיבל בשבת קודש. אך עיקר כללות השפעה והחיות הוא בשבת קודש. שאז יש עלייה לכל העולמות ולכל מעב"ר. אל מוח החכמה והזכרון שהוא בחי' קודש ישראל לה'. ראשית תבואתו. וזהו זכרון למעב"ר. כי אז ניתוסף שפע וחיות הקודש ממוח החכמה והזכרון. ע"י רוחא דחיי דנשיב מעתיקא קדישא. תוספת שפע וחיות ותענוג לכל מעב"ר. וזהו המעלה היתירה של מאכלי שבת. כי אז ניתוסף תענוג חדש. וכנ"ל והבן:

ועפ"ז נוכל להבין ג"כ פי' הפסוק אם בחוקותי תלכו כו'. ונתתי גשמיכם בעתם כו' ולכאורה יפלא. הלא מדותיו של הש"י הוא הכל מדה כנגד מדה. וכאן אינו מובן מהו ענין זה לזה. אמנם י"ל דרש"י ז"ל פי' אם בחקותי תלכו. יכול זהו קיום המצות. כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו. הרי קיום המצות אמור הא מה אני מקיי' אם בחקותי תלכו. שתהיו עמלים בתורה. ע"כ. והיינו הגם שהאדם יודע כל התורה כולה. וסוד מצותיה. עכ"ז צריך להיות עמל ויגע בהתורה. וכמ"ש והגית בו יומם ולילה. כי בכל מה שלומד יותר בעמל ויגיעה. אז מוצא יותר תענוג ותוספות שכל חדש שישיג. וכמו שדרשו חז"ל. מה דד זה כ"ז שהתינוק ממשמש בו מוצא בו טעם. כך כו'. וזהו מצוה בפ"ע להיות עמל ויגע בתורה. ולהוסיף בכל עת תענוג יותר. ולזה מבטיח לנו הש"י אם בחקותי תלכו. היינו אם תהיו עמלים בתורה להוסיף תענוג אז ונתתי גשמיכם בעתם שהוא ג"כ תוספות תענוג וכנ"ל. ויהיו גשמי ברכה וכמאחז"ל שברכה באה לעולם ורפואה באה לעולם. וכן שאר דברים כי ידוע מאחז"ל. כי הוא חיות ושפע עליון הקודש אך שנתגשם בזה העולם. להוליך ריח וטעם לכל העשבים והפירות ולכל המאכלים וליתן תוספות תענוג. ובזה הוא ממש מדה כנגד מדה. והבן זה היטב:

דרוש לשבת קודש. הנה בבוא שבת קודש אז אף מי שאינו בבחי' זו לבטל א"ע בהחזרת הכח לעצמותו ית'. מ"מ ע"י סוד השבת יכול האדם לבוא לזאת המדריגה. ויבואר זה ע"פ הגמ' דשבת. ע"פ לדעת כי אני ה' מקדשכם גו'. מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו' לך והודיעם כו'. א"צ להודיע שנ' ומשה לא ידע כו' הא דעבידא לאגלויי והא דלא עבידא לאגלויי. והא שבת כו'. מתן שכרה לא עבידא לאגלויי עכ"ל הגמ'. ויש להבין לאיזה טעם לא הודיע לנו הש"י כל המצות קודם נתינתן כי הלא גם המה מתנות טובות לנו. ואי משום ששכר שבת גדול מאוד ולא עבידא לאגלויי. הלא אחז"ל הוי זהיר במצוה קלה כו' שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. אך ידוע שכל מצות התורה נחלקים על שני בחי' היינו מקח ומתנה וכשה"כ כי לקח טוב נתתי לכם כו' ואמרו במדרש יכול במתנה ת"ל לקח. יכול בלקיחה ת"ל נתתי. הרי מבואר שכל מצות התורה הם בבחי' מתנה וגם בבחי' מקח. והענין הוא שיש מצות שהם קיום ומצב להעולמות כי בהתורה נבראו כל העולמות. ועיקר קיומם והשפעתם תלוי במה שישראל מקיימין את מצות התורה ומניעת עשיית המצות ח"ו גורם העדר השפעתם חלילה. וע"י המצות ההם נק' ישראל לוקחים כי כביכול הם נותנים להש"י דבר מה. היינו אתערותא דלתתא. שעבור זה גורמים הארה והשפעה בהעולמות העליונים לצורך קיומם. עוד יש בחי' א' נק' מתנה היינו שאינה לצורך קיום העולמות רק שבאותה המצוה גורם שיעשועים לפניו ית' בעולמות עליונים בלא שום אתערותא דלתתא. וזהו הנראה לי בפי' לשון מתנה ומקח. והנה אין לך שום מצוה שנעשה ע"י התיקון בעולמות העליונים בלא אתערותא דלתתא רק מצות שבת שאין בו עשיה אך כל ענין אותה המצוה הוא בשב וא"ת כמו כל הט"ל מלאכות שאסור לעשות אותם בשבת ותולדותיהן כיוצא בהן. וכל המ"ע של וביום השביעי תשבות הוא ג"כ בשב וא"ת. ודבר זה הוא מורה כי נעשה אז התיקון והיחוד של העולמו' העליונים מעצמותו ית' בלי שום סיוע ועזר מלמטה. וכמו שמרומז בתיבת שב"ת אותיות תש"ב. היינו בחי' השבת כל המקורות להמקור הראשון ומוקדם ממילא בלי שום אתערותא דלתתא. וזהו ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת כו' לפיכך יפארו. ולכאורה תיבת לפיכך אינו מובן. אך לדרכינו יבואר על נכון. כי כשהיו' השביעי משבח ואומר. היינו שיום השביעי בעצמו בלי אתערותא דלתתא עושה התיקון והייחוד בהעולמות העליונים הק'. ובשביל זה בנקל הם יכולים כל יצוריו לפאר ליוצרם. כי אף מי שאינו בבחי' זו לשוב להתקשר ולהתייחד בבחי' עצמותו ית' בבחי' ייחוד כח הנפעל והפועל. מכ"מ ע"י סוד השבת ומעלתו הרמה שעולים אז כל העולמות בעצמם ומתייחדים בעצמותו ית'. יכול גם הוא לכלול עמהם לבטל א"ע ולייחד א"ע בעצמותו ית'. וזהו ענין מ"ש בזוה"ק. רזא דשבת איהי שבת. היינו השבת הוא מעצמו בלי אתערותא דלתתא. אתייחדת ברזא דאחד היינו בעצמותו ית' ובזה יתורץ ג"כ מה שקשה לכאורה הלא ידוע שבהתורה נבראו כל העולמות וקיומם הוא ג"כ ע"י התורה. וא"כ היאך היו קיומם ומצבם ומעמדם של כל העולמות קודם שקיבלו ישראל את התורה. מאין היה נמשך להם חיותם וקיומם. ולדברינו הנ"ל יובן שפיר כי אז היה להעולמות חיות וקיום ע"י מעלת ומדריגת שבת שהמצוה זו הוא בבחי' מתנה ונעשה הכל מעצמו בלי התעוררת מלמטה בבחי' זו עמד העולם עד שניתנה התורה בבחי' מתנה אף שלא הי' אז מי שיעורר מלמטה עכ"ז נעשה הכל מעצמו. ונודע מי שמוכר דבר לחבירו ודאי שצריך המוכר להראו' להלוקח אותו החפץ. כדי שיראה מה שלוקח אם יישר בעיניו. לא כן במי שנותן מתנה לחבירו א"צ להראות לו מקודם. ועתה יתורצו כל הדקדוקים הנ"ל. כי ודאי הודיענו הש"י כל המצות מקודם ולא חש הגמ' להודיע זה. כי אין זה חידוש מחמת שהם היו בתורת מקח. ומסתמא ראו הלוקחים מה שרוצים ליקח כנוהג שבעולם. אמנם בחי' שבת שהוא באמת מתנה גמורה. ומהראוי היה שלא להודיעם באין צורך. לז"א מתנה טובה יש לי היינו אף שהמצוה הזאת הוא בחי' מתנה וא"צ להודיעם. עכ"ז לך והודיעם כי הגם שבמצוה זו א"צ לעורר מלמטה. מ"מ צריך האדם שעובד את הש"י לידע ידיעה ברורה מעלת קדושת יום השבת. שבלי שום עשיה מלמטה נעשו אז כל התיקונים והעלאת העולמות בסוד החזרת עלול לעילתו. עד עילת כל העילות בחי' עצמותו ית' בחי' ימי קדם ויוכל האדם לכלול א"ע עמהם וכנ"ל והבן:

זכרו תורת משה במצות שבת גרוסה. הנה דבר זה ידוע מספה"ק ומדברי חז"ל שכל התרי"ג מצות המה כלולים במצות שבת ומי שירצה לחקור זאת בעין שכלו. ימצא מבוקשו וישכיל ויבין שכן הוא ולכן אמר המשורר כאן שכל תורת משה במצות שבת גרוסה. חרותה ליום השביעי ככלה בין רעותיה משובצה. ר"ל שיום השבת הוא ככלה בין רעותיה הן המה חיות ושרפים ואופני הקודש סוד ז' נערות הראויות לתת לה מבית המלך והנה הכלה הזאת עומדת להתקדש בקידושין ומי הוא המקדשה. לז"א טהורים יירשוה ויקדשוה במאמר. ר"ל במה שאומרים ויכל אלהים ביום השביעי כו' ויקדש אותו. ואז מקדשין את הכלה. שבת מכל מלאכתו אשר עשה. היינו אנו ממשיכין הנו"ן ש"ב מנין כ"ל. לצדי"ק שנק' כ"ל. ואז נעשה הזיווג והייחוד. ויכל אלהים מלשון כלתה נפשי. היינו שהש"י מתאווה ביום השביעי למעב"ר. ומי שמתאוה לאיזה דבר. מסתמא הדבר ההוא אז נחשב בעיניו ונעשה עליון. וזהו הענין מה שכל העולמות יש להם עלייה בשבת קודש. לאשר הש"י מתאווה ביום זה לכל מעב"ר אשר עשה. ר"ל השכינה הק' שהיא נק' עשייה מכל העולמות. והוא שם השביעי. מז' שמות של אנא בכח. והבן זה היטב:

צור משלו אכלנו כו' והותרנו כדבר ה'. והוא דהנה השם הק' הוי"ה בהוב"ש מורה על מציאותו ית'. שהוא היה. והוה ויהיה. ובאדם לא שייך עבר. ולא דיברה תורה כ"א בהוה. וגם עתיד יכול להיות אם ירצה הש"י. והנה באמת בענין אכילה כשהאדם אוכל איזה דבר מאכל אז המאכל ההוא נעדר מן העולם ואז לא שייך בו לשון עתיד רק כיון שבדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. א"כ בכל הנמצאים. יש כח ובחי' של שם הוי"ה הק'. ב"ה. כי כח הפועל בנפעל. נמצא כשהאדם אוכל בקדושה ובדביקות הש"י. אז מקשר כח הוי"ה בהמאכל ההוא ונמצא שאינו אוכל המאכל לגמרי. רק ישבע ויותיר. כי כח הש"י לא יכלה. וזהו כדבר ה'. והבן זה היטב:

אין ערוך לך וגו' ואין זולתך וגו' אפס בלתך וגו' ואין דומה לך וגו'. הן אמת שהגם אם אדם עובד את הש"י ע"מ לקבל פרס. הוא ג"כ מדה טובה. כמ"ש אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד. אך עכ"ז אין זה מדה המאושרת. רק העיקר שצריך כל איש ישראלי לעבוד את הש"י בלי שום מחשבת תוחלת ותקוה לאיזה שילום גמול. שיצמח לו מזה איזה טובה בעוה"ז. או אפילו בעוה"ב. רק יחשוב בלבו כי זהו באמת עיקר שכרו מה שזכה לעבוד את הש"י וכאז"ל שכר מצוה מצוה. וזה"ש. אין ערוך לך כו' בעוה"ז. ר"ל אין אנחנו רוצים שום תענוג עוה"ז חלף עבודתינו עבודת הקודש לשמך ית' ואם יאמר האומר אעבוד ע"מ שאזכה לחיי העוה"ב. גם זו לא מיקרי עבודה לשמה כי גם שם בעולם הנשמות יש צדיקים שמבקשים תענוג הרוחני ויש צדיקים אשר כ"ז לא מבקשים זולת שמו ית'. והוא ע"ד צדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. וזה"ש ואין זולתך מלכנו לחיי העוה"ב. אפילו שם אין רצוני וחפצי רק אמיתית אלהותך. וא"ת אעבוד את הש"י בשביל שאזכה לימות המשיח. שיסיר אז החשכות ויתרבה האורה. ויהיו נפשם זך ובהיר. גם זה אינו מעיקרי העבודה. ואף גם מה שיהיו הטוב לנו לימות המשיח הכל אפס ואין לנגדך. ואין מבוקשינו רק אלהותך ית'. ואפס בלתך. ולא זו בלבד אלא אף גם התענוג שישיגו אז ב"א בתחיית המתים. גם כן הוא אפס ואין. ואין דומה לבקשת אלהותך ית'. זולת עבודתך להיות עבד נרצע לשמו ית'. בלי שום ייחול וקיווי לשום תועלת והנאת עצמו. רק לעשות רצונו ית'. באמת ובתמים ובמס"נ בכל לב ונפש בשלימות וכיה"ר אמן:

בזוה"ק. דשבת איהו צרור החיים. וכמו שאנו אומרים בזמר של יום שבת. צרורא דלעילא כו' ומהו לשון צרור שייך לומר בקדושת שבת: אכן י"ל ע"ד ומבשרי אחזה אלוה. והוא בדרך משל כמו שאנו רואים שיש באדם. ג' מדריגות זו למעלה מזו. והם נפש. רוח. ונשמה. והנה הרוח הוא רוח החיים שנתן הש"י בלב האדם שיהא מתאווה ומשתוקק תמיד לעשות מצות ומע"ט. אך שאין לו להרוח חכמה ובינה מצד עצמו לדעת ולהבין איך לעשות ובאיזה אופן היותר טוב ונאה יוציא את רצונו ומחשבתו מכח אל הפועל. עד שהנשמה הק' מאירה לו מאור שכל העליון. ואז הרוח מקבל את אור החכמה מהנשמה ואז יודע הדרך הנכון איך ומה לעשות ועי"ז הוא מעורר את הנפש שהוא כח החיות ותנועות האיברים. לגמור עשיית הדבר על מכונו כאשר עם לבבו לעשות באיזה זמן ואיזה הנהגה ובאיזה פנים כפי מה שהשכל מחייבו. ואז נגמר המעשה עצהיו"ט. בלי שום חסרון. נמצא נעשה קשר חזק ואמיץ בין שלשתם. שהנשמה מאירה להרוח. והרוח להנפש. ומתקשרי' יחד. אבל אם תמנע ח"ו הנשמה הק' את אורה מן הרוח. אזי לא יהיה שום כח ויכולת ביד הרוח והנפש לעשות מאומה. וילכו בלא כח השכל כמו שהוא חסר דיעה ח"ו. כך הוא כביכול. הג' סעודות של שבת קודש. הם רומזים אל ג' עולמות הק'. אשר המה מתקשרים ומתייחדים ומתפשטים יחדיו ביום השבת הק' על ידי שמאירים זה לזה. להוציא רצונו הטוב מכח אל הפועל. כי רצונו הטוב הוא רק להיטיב לברואיו תמיד ולהשפיע להם כל הטובות והברכות וע"י שמתקשרים יחד יוצא מהם הרבה ברכות והשפעות טובות לכל העולמות ולזה נק' צרורא דלעילא דבי' חיי כולא. היינו שע"י צרור הזה בא חיות לכל העולמות. וכמ"ש בזוה"ק כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין. והבן:

ליקוטים

בזוהר פ' תרומה קל"ה ע"ב צלותא דמעלי שבתא דהא אתאחדת כורסייא יקירא קדישא ברזא דאחד ואתתקנת למשרי עלה מלכא קדישא עילאה כד עייל שבתא איהי אתייחדת וכו'. ואיהי אשתארת ביחודא דנהירו קדישא כו' ולית שלטנו אחרא בכולהו עלמין בר מינה ואנפהא נהירין כו' ומתעטרין בנשמתין חדתין כדין שרותא דצלותא לברכא לה בחדוה בנהירו דאנפין עכ"ל. להבין כ"ז איך שכל העולמות מתייחדין בצלותא דמעלי שבתא הענין הוא כי הנה כ' אנכי אנכי הוא מנחמכם וצריך להבין כפל הלשון של אנכי אנכי וי"ל דהנה כתי' בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ובראשית היינו ב' ראשית ברא אלהים הא' הוא את השמים היינו העולמות העליונים בחי' שם אהי"ה והב' הוא את הארץ היינו העולמות התחתונים בחי' שם אדנ"י והכל נברא בשם אלהים והנה השם אלהי"ם מספרו הוא הטבע וכן שם אהי"ה ושם אדנ"י הוא מספר אלהים והנה החיוב מוטל עלינו לייחד הטבע להווייתו ית' שהוא הנותן תמיד חיות להטבע ואלו יצוייר ח"ו העדר השפעתו כרגע היו בוודאי כל הברואים כאין מוחלט וזהו כי שמש ומגן ה' אלהים מגן הוא הלבנה ונקראת מגן להיות שנמסר לה חיות מהשמש כמו אשר מגן צריך בידיך והיינו כמו שהלבנה לית לה מגרמה כלום רק מה שמקבלת מן השמש כמו כן הוא בשני שמות יהו"ה אלהי"ם כי שם אלהים הוא המקבל משם יהו"ה כי מספר שם הוי"ה ב"ה כ"ו. וכ"ו במילואו כזה הוא כ"ף ו"ו נמצא שמילוי שם יהו"ה הוא מספר אלהי"ם והוא העצם והחיות של שם אלהי"ם. והנה שם אלהי"ם הוא מספר הכס"א והענין הוא כי אין מלך בלא כסא והיינו שמהכסא ניכר שיש מלך וכמ"כ הוא בעולמות העליונים כי הם נבראו בשם אלהים כנ"ל ומהם ניכר מלכותו ית' והנה אנכי הוא ג"כ מספר כסא וזהו אנכי אנכי הוא מנחמכם כי באמת ענין עליית העולמות ויחדותן הוא מכסא לכסא דהנה אנו רואין באדם הרוצה לעלות וליחד א"ע להבוב"ה איכות היחוד הוא שצריך לראות ולהבין מאין חיותו בא ומתחילה כשרואה שכל חיות בא מהלב שהוא המלכות על האיברים כולם אז הוא מבטל ומייחד כל האיברים להלב ואח"כ כשנותן לב להבין מאין בא להלב חיות ורואה שנמשך לו חיות מהבל העליון הק' כמש"ה כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם אז מבטל ומייחד גם את לבו ובכללו כל האיברים להבל העליון הקדוש כמו כן הוא היחוד בכל העולמות מתחילה צריך לייחד אותם לשם אלהים כי בו נבראו כל העולמות והוא ענין הנותן חיות לכל הבריאה כנ"ל ושם אלהים נק' בשם לב בסוד ל"ב אלהים הכתובים במעב"ר ואח"כ צריכין אנו לייחד את השם אלהי"ם לשם יהו"ה ב"ה שהוא העצם והחיות של שם אלהים. וזהו אנכי אנכי היינו שמתחילה צריך לייחד כל העולמות בבחי' אנכי כסא סוד שם אלהים ואח"כ צריך לידע שאנכי הזה ר"ל בחי' הוא אנכי מיוחד בהווייתו ית' הוא מנחמכם פי' שלעתיד יהיה בבחי' יחוד הזה וזה יהיה הנחמה להם וזהו וידעת היום והשבות אל לבבך היינו שתשוב ותייחד כל העולמות לבחי' לב ר"ל שם אלהי"ם שנק' לב. ואח"כ צריך שתדע כי ה' הוא האלהים היינו ששם יהו"ה הוא העצם והחיות של שם אלהי"ם וא"כ צריך ליחד שם אלהים לשם יהו"ה וזה וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים ב' פעמים הא' כדי לייחד כסא דעולמות התחתונים להווייתו ית' והב' לייחד כסא דעולמות העליונים להווייתו ית' כי כולם נבראו בשם אלהים וצריך לידע כי שם אלהים הוא נשפע מהווייתו ית' ולייחד הכסא להווייתו ית' האמיתית וזהו מלכותך מלכות כל עולמים והיינו שמלכותך דייקא בחי' הווייתו ית' הוא מלכות כל עולמים פי' הוא העצם והחיות של מלכות כל עולמים הוא שם אלהים שהוא המלכות של כל עולמים בחי' הכסא ומהכסא ניכר שיש מלך. וזהו ג"כ פי' דברי הזוה"ק כגוונא דאינון מתייחדין לעילא אוף הכי איהי אתייחדת לתתא ברזא דאחד היינו שצריך לייחד כסא דעולמות התחתונים ברזא דאחד היינו באלופו ש"ע בהווייתו ית' וגם צריך לייחד את הכסא דעולמו' העליוני' באלופו ש"ע כי כולם נבראו בשם אלהים בחי' הכסא וצריך איש הישראלי לייחד את השם אלהים להווייתו ית' אך ענין היחוד צ"ל בשני בחי' ע"י שני בחי' שיש בשם מ"ב כנודע והאחד שייך לו להעלות הכסא דעולמות התחתונים והבחי' הב' שייך להעלות הכסא דהעולמות העליונים כדי למהוי עמהון לעילא חד לקבל חד היינו שצריך להתייחד שני הכסאות בהווייתו ית' קוב"ה א' לעילא לא יתיב על כורסייא דיקריה עד דאתעבידת ברזא דאחד היינו שאין הקב"ה מתייחד עם הכסא עד שנעשה מיוחד ברזא דאחד היינו בהווייתו ית' כגוונא דיליה למהוי אחד באחד היינו ייחוד שני הכסאות שהיה הכל מיוחד ביחוד נפלא והא אוקימנא דהוא אחד ושמו אחד הכל ביחוד נפלא מלא כה"כ ולית אתר פנוי מני' וזהו ג"כ פי' הפ' ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ור"ת היא מספר שם הוי"ה ב"ה והענין הוא כי בשם יהוד"ה יש השם הוי"ה ולכך גש אליו ויאמר לו בי אדני שאע"פ שאתה מלך מ"מ אתה מושפע ממני והיאך אתה רוצה להקרא אדון הכי סבור אתה למשול בי הלא כל החיות של הטבע והאדנות הוא רק ממני בחי' שם יהו"ה ב"ה וזהו פי' ג"כ מלוך על כל העולם כולו בכבודך ולכאורה תמי' כפל הלשון של כל העולם כולו ולדרכנו יובן כי אנחנו מתפללים שימלוך הבוב"ה בבחי' שם אלהים וזהו על כל העולם. ועוד הוסיף לומר כולו היינו בחי' שני' שהטבע בחי' שם אלהים תתייחד להווייתו ית' שמשם הוא חיותו וכנ"ל והבן:

והנה עיקר עליות העולמות ויחדותן בהווייתו ית' הוא בערב שבת לפי שהוא בחי' מדת יהו"ה בחי' כל והיינו שהוא מייחד כל העולמות התחתונים עם העליונים כמש"ה כי כל בשמים ובארץ ותרגומו דאחיד בשמיא וארעא והיינו שהוא מייחד שמים וארץ והוא שורש נקודות האחדות וזהו מה שהיו הלוים אומרים בו בבהמ"ק ה' מלך גאות לבש גאות הוא מספר ת"י נימין קדישין ובע"ש נעשה הכל לבוש ונתייחד להווייתו ית' וזהו שמע ישראל היינו שמע הוא ג"כ ת"י נימין קדישין ושמע הוא מלשון וישמע שאול את העם והיינו שישראל צריכין. לאוספן הכל לה' אלהינו ה' אחד בחי' יחודו ש"ע ואלופו ש"ע וזהו הללו את ה' בצלצלי שמע היינו ת"י נימין קדישין מספר שמע כנ"ל. וזהו ג"כ פי' מה שהיו אומרים בו נכון כסאך מאז מעולם אתה. נכו"ן האותיות ראש וסוף הם נ"ן במילואו סוד מאה שערים נ' שערי בינה וצדיקו של עולם בחי' כל מספר חמשים ובתוכו הוא מספר שם יהו"ה והיינו שנתייחד הכל להווייתו ית' וזהו נכון כסאך שהכסא נתייחד ע"י צדיקו של עולם בחי' כל להווייתו ית'. מאז מעולם אתה והיינו שנעשה יחוד א"ז. כי נכנסים הז' מדות חג"ת נהי"ם בהא' סוד אלופו של עולם. וזהו מעולם אתה. היינו שמתייחדים כל הז' מדות באלופו ש"ע כמו שהיה קודם שנברא העולם בבחי' ימי קדם כי עיקר היחוד הוא להתייחד כל העולמות מעילה לעילה עד עילה הראשונה דהיינו מחשבה עליונה כמו שהי' קודם שנברא העולם בשעה שעלו העולמות במחשבה לפניו ית' בחי' ימי קדם כי האדם יכול לייחד א"ע למחשבת של אביו כי מה שעלה במחשבתו של אביו הוא עיקר חיותו והתהוותו בעולם ולולי דבר זה לא היה נמצא בעולם וכח הפועל בהנפעל והנפעל יכול לייחד את כחו למקומו הראשון מאין מוצאו. וכן כל הברואים יכולים להתייחד להמחשבה עליונה שמשם הוא שורש התהוותם כי קודם שנברא העולם ראשית השתלשלות העולמות הוא מה שהעולמות עלו במחשבה לפניו ית' וזאת הי' עילה ראשונה לבריאת כל העולמות ושורש חיותם ומוצאם וכח הפועל בהנפעל ויכולים להתייחד להיות חוזר הכח למקומו הראשון מעילה לעילה עד עילת כל העילות דלית עילה לעילא מיני'. ועד"ז עולים כל העולמות למקומם הראשון שהיו דביקים בעצמותו ית' קודם שנברא העולם במחשבה העליונה. וזהו ענין התפשטות הגשמיות דהיינו להתייחד כח העליון להעילה כנ"ל ולהעשות כח רוחני ונעלם בסוד עצמותו ית' בבחי' ימי קדם והבן:

וזהו ענין מה שאנו אומרים בהכנסת שבת במזמור הבו לה' בני אלים. ז' קולות שהם נגד ז' מדות עליונות וקול הוא רומז ליעקב אבינו כמש"ה הקול קול יעקב ובא לרמז שכל עליות של השבע מדות הוא ע"י יעקב אבינו כי ז' שמות יהו"ה בחי' שבע מדות עליונות הוא מספר יעקב. והנה יעקב הוא הממוצע בין כל המדות. הוא מושך להמדות ההבל העליון הקדוש וזהו תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם כי ז' תיבות הב"ל וז' שמות יהו"ה הוא מספר אמת וזהו תתן אמת ליעקב והיינו שע"י נעשה מז' מדות עליונות בחי' ז' שמות עליונים אמת. והנה כשהעולמות עולים לשם אז הם בתוקף החסדים. וכל הדינים נעשו מבוטלים וזהו חסד לאברהם היינו שמשם אנו ממשיכים החסדים. כאשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. היינו שאז נכלל הכל בעצמותו ית' בבחי' ימי קדם וזהו "אם "תשיב "משבת רגליך הוא ר"ת אמ"ת כי תיבת שבת. ענינו כמו תשוב. היינו שהוא משיב כל המדות להתייחד מעלול לעילא עד מקור' הראשון עילת כל העילות מחשבה עליונה ואו נעשה מז' שמות אמ"ת "משבת "רגליך "עשות ר"ת מרע. והיינו שאנחנו מעלים את הז' מדות מבחי' התחתונה. כי כשאנו מעלים את הז' מדות לימי קדם. אז יתפרדו כל פועלי און כי אמרינן בגמ' גוי ששבת חייב מיתה והענין הוא כי שבת צריך לשוב כל המדות למקורן הראשון בסוד החזרת כח העלול להעילה ושם הוא תוקף הרחמים והחסדים והקליפות אינם יכולים להיות בבחי' הזאת כי בזה הם נעשו מבוטלים כי המה לא היו במחשבה עליונה כי העיקר היה להיטיב לברואיו והבן. וזהו מה שאמר דוד המלך ע"ה מלפניך משפטי יצא. והיינו כי ענין המשפט אף כי ידוע שאם יחטא האדם מה יפעל לו ית' מ"מ הי' צריך הבורא ב"ה להנהגה הזאת כדי להיות בחירה ורצון ושכר ועונש. ולכך נבראו הבעלי דינים אבל כשאנחנו מעלים ומייחדים כל העולמות בבחי' עצמותו ית' בחי' ימי קדם כמו שהי' קודם שנברא העולם אז נעשו הבע"ד מבוטלים כנ"ל וזהו מלפניך משפטי יצא היינו מבחי' עצמותיך בחי' ימי קדם ואז עיניך תחזינה מישרים כי אין שם שום דין ולא מקטרג ח"ו וזהו מה שאנו אומרים יהי רצון מלפניך היינו מלפניך דייקא בחי' ימי קדם וזהו ג"כ מה שאמרו חז"ל על פסוק מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע. אמר ר' אבין מלמד שהקב"ה חוטף שטר של עונות וקורע ולכאור' קשה אם באמת הקב"ה קורע שטר של העונו' אח"כ א"כ למאי נ"מ שיהיו נכתבים כלל. ועוד צריך טעם למה הוא קורע אותם. וכבר פירשנו את המאמר הזה ע"פ פשוטו. והוא כי הקב"ה כשרואה שישראל חייבין בדין ח"ו מחמת עבירות שעשו אז הקב"ה בעצמו ממליץ עבורם דהנה על מה שעברו כמה פעמים עבירה אחת אין להעניש אותם עכ"פ מפע' שני' ואילך כי כבר נעש' לו כהית' כמאמר' ז"ל עבר אדם עביר' ושנה בה נעשה לו כהיתר. אך העיקר מה שיש לחייב אותם. הוא על מה שעשו פעם ראשונה ושני' וזהו גרם להם שיהיה בעיניהם כהיתר. וגם ע"ז טוען הקב"ה בעד ישראל שאין לחייב אותם כי הם כמין שוגגין כי אין אדם עושה עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות כמוזכר בגמ' ובעצה הזה סולח להם גם על הראשונות וכיון שנפל העיקר היינו הראשונות נפל גם המסתעפים מן הראשונות דהיינו שנפל גם מה שעשו במזיד בשביל שנעשה להם כהיתר כנ"ל וזהו מעביר ראשון ראשון דהיינו העיקר הוא שהקב"ה יסלח לנו על הראשונות וממילא אין לחייב אותם על האחרונות וזהו דברי ר' אבין שסובר שעון הוא שוגג ולכך פי' הפסוק נושא עון דהיינו שמוחל את השוגג ר"ל הראשונות כנ"ל ולכך ממילא ועובר על פשע. דהיינו שממילא עובר על הזדונות שעושה אח"כ מטעם שכבר נעשה לו כהיתר ולכך אמר שהקב"ה חוטף שטר של עונות וקורע אותו היינו כיון שהקב"ה חוטף שטר של העונות דהיינו ראשונות אז האחרונות אין בהם ממש וזהו וקורע אותם. וכ"ז הוא ע"פ פשוטו: אכן פנימית הדבר יובן לדרכנו כי מוכרחים המה שיהיו נכתבים מצד שכבר נבראו העולמות ע"פ הטבע לתת לאיש כמפעליו כדי שיהיה בחירה ורצון ושכר ועונש אבל כשאנו מעלים את הטבע כנ"ל ומייחדים כל העולמות לא"ס ב"ה אז בבחי' עצמותו קורע הוא את השט"ח של עונות כי לשם לא מגיע פגם החטאים. וראייתו הוא מן תי' כמוך והיינו מי אל כמו"ך דייקא בחי' עצמותיך בחי' ימי קדם והבן:

וזהו מה שאמר הכתוב אצל מתן תורה אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים כי ידוע שבשעת מ"ת פסקה זוהמתן ואז היו כולם בבחי' הזאת שהיו מייחדים א"ע להיות בבחי' תשוב לייחד את כחם שהם בבחי' נפעלים להבוב"ה שהוא הפועל מעילה לעילה עד עילות כל העילות בחי' אין סוף ב"ה ונעשו מקושרים ומיוחדים באלופו ש"ע ולכך אמר אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים היינו ששם אלהים נתקשר בשם יהו"ה ב"ה ונתייחד בו שהוא הנותן חיות לו ולכן הקדימו נעשה לנשמע כי לא היה שייך להאמר עליהם בחי' שמיעה כיון שהיו דבוקים בעצמותו ית' וכמו שאין שייך באדם העושה דבר מה באיברים שלו לומר על האיברים שהם בבחי' נשמעים לו כיון שהם דבוקים בו והוא ואיבריו אחד כמו כן הי' במ"ת שהיו דבוקים בעצמותו ית' כביכול ביחוד נפלא ולא היה שייך שיאמרו נשמע לכן הקדימו נעשה וכן יהיה לעתיד ב"ב. ולכן כתיב על הזמן הזה כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל והיינו כי אז נהיה במדריגה יותר גדולה ממלאכי השרת כי המלאכים הקדושים שואלים איה מקום כבודו. והיינו שאין מכירים בחי' עצמותו ית' רק הוא מושג להם בבחי' הכסא שהוא מורה שיש מלך אבל אנחנו כיון שעל ידינו יהיה הכסא מיוחד בהווייתו יתברך ונהיה דבוקים בעצמותו ית' ואז יהיו המלאכים לעומת עם בני ישראל בבחי' נשמעים שזה מורה שזה בחי' מקבל ושומע מן דבר שהוא עליוני ממנו והוא הענין שישאלו אותנו מה פעל אל ויהיו בבחי' נשמעים מאתנו אבל עלינו עם קרובו לא יפול שם שומע כיון שנהי' דבוקים ומיוחדי' בעצמותו ית' דלית דרגא ועילה לעילא מיניה כמו שהי' כבר במ"ת וכנ"ל והבן. וזה הוא ענין ג"כ מה שאנו עושין בקידוש החודש שהוא ג"כ ענין יחוד שני שמות יהו"ה אלקי"ם סוד כי שמש ומגן יהו"ה אלהי"ם. והיינו שאנו מייחדין את הלבנה להשמש שיהי' אחדות ביחוד נפלא כמש"ה והיו למאורות ברקיע השמים ונכתב חסר להורות שהם אחד סוד יחוד הטבע להווייתו ית' שהוא העצם והחיות של הטבע מספר אלהים ולכך הלבנה היא שחור והאור של השמש הוא לבן סוד שני שמות יהו"ה אלקי"ם וצריך לייחד את השם אלהים לבחי' הווייתו ית' כמו שיש באדם לבן ושחור מצד האב והאם כנודע והם אחד בלי פירוד כלל והנה כשאנו מייחדים את השם אלהים לבחי' הווייתו ית' אז נעשו כל הקליפות מבוטלים ולאפס נחשבו חיותם כי גוי ששבת חייב מיתה כנ"ל ולכך מי שמקדש את החודש מובטח לו שיחי' אותו חודש כי הקליפה בחי' מותא מתבטלת ע"י קידוש החודש ודבר זה נרמז בתיבת מאורות שיש בתוכו אור ובקצוות התיבות יש מות. אך שהוא בפירוד. וענין חוה שחטאה היה שהפרישה את האור מן מאורות והיינו שהלכה אחר הטבע והפרישה את השם אלהי' מן שם יהו"ה ב"ה ובזה הפריש' אור מן מאורו' ונעש' תיבת מות בחיבור ולזאת גרמה מיתה על העולם אבל אנו בקידוש החודש מייחדים את המאורות סוד ייחוד שם אלהים בשם יהו"ה ונעשה אור בחיבור בתוך תיבת מאורות וממילא מות הוא בפירוד ואז מובטחים אנחנו שנשלים אותו חודש. וזהו מה שאנו אמרים בקידוש החודש דוד מלך ישראל חי וקיים ורומז על משיח בן דוד שיבוא ב"ב והיינו כי עיקר תלוי בזה שיהיה יחוד מאורות של אלהים בהווייתו ית' בסוד החזרת כח העלול להעילה ואז יהיה ביאת המשיח סוד ביטול הקליפות ובלע המות לנצח. וזהו ענין מה שאנו אומרים שלום עליכם דהנה כתיב עושה שלום במרומיו. כי יש מלאך שהוא בבחי' כח ויסוד האש וגם יש מלאך שהוא בבחי' כח יסוד מים והם הפכים ומתנגדים זל"ז אבל כשכל אחד מסתכל ומבין מאין חיותו בא ורואה שהוא מהבורא ב"ה אשר בלתי השפעתו ח"ו הם כאין אז מייחד א"ע להבוב"ה וכן השני מבטל ומיחד א"ע ג"כ להבוב"ה וכשבאין לשם אין שם שום התנגדות כי כל ההפכיים הם אחד ביחוד נפלא וזהו עושה שלום במרומיו עושה דייקא והיינו שהקב"ה בעצמותו כשהמלאכים נעשו מבוטלים לבחי' עצמותו כביכול הוא עושה שלום ביניהם. וכן הוא ג"כ בקידוש החודש שאנחנו מייחדים כח כל הנפעלים ר"ל שם אלהים שבו נבראו העולמות העליונים ותחתונים לעצמותו ית' אז שלום עליכם ואין שם שום התנגדות וזהו ג"כ פי' הפסוק לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה ופרש"י ז"ל מגיד שעמוד הענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן שעד שלא שקע זה עולה זה. והענין הוא כי אז הלכו ישראל לקבל התורה שהיתה כתובה אש שחורה ע"ג אש לבנה ענין יחוד שני שמות יהו"ה אלהי"ם הכסא בהוויתו ית' בהחזרת כח העלול להעילה וישראל היו בזאת הבחי' והיו מבטלים ומייחדים א"ע להבורא ב"ה עד עילת כל העילות ולכך היה להם השני ענינים עמוד יום ועמוד לילה בחי' שתי שמות הנ"ל והיה משלימים זל"ז ונכללו השני שמות הנ"ל בהווייתו ית' וזה הענין הוא חיבור יום ולילה בתורה ולחבר ולייחד השני שמות ולייחד הכסא להווייתו ית' בחי' אין וענין החיבור של יום ולילה הוא ג"כ בחי' אין כי הסתלקות היום קודם שנעשה לילה הבחי' הזאת נק' אין כי אין לתפסו בדבר מה והוא המחבר יום ולילה ולכך החיבור הוא דייקא ע"י התורה כי היא כתובה אש שחורה ע"ג אש לבנה כנזכר בגמ' סוד ייחוד שם אלהים בשם יהו"ה ב"ה:

ומעתה אחיי ורעי עיניכם לנוכח יביטו איך שכל דברינו הנזכרים עד הנה הם כלל גדול לבטל כל התאוות רעות כי כל מי שיתנהג בבחי' שהזכרנו אינו רואה שום דבר שיתאווה לו רק שהוא רואה מלא כל הארץ כבודו וחיות אלהות ולית אתר פנוי מיניה ונאמר עד"מ אדם שרואה איזה דבר שהגוף מתאוה לו יכול להבין מאין נמצא הדבר שיתאוה דווקא לצורה הזאת ולא לצורה אחרת גם מאין נמצא בעולם ההסכמה שדבר זה הוא יפה. הכל הוא מהטבע והטבע הוא מאלהותו ית' ואז יכול לייחד הכל להווייתו ית' וכשירגיל אדם בדבר זה. אז לא יראה שום דבר בעולם שהגוף יתאווה אליו רק יהיה רואה מלא כל הארץ כבודו. ואדם כזה יכול להמתיק ולבטל כל הדינים מהעולם והבן. וכל דברינו אלה הוא ממש דברי הזוה"ק בהקדמת בראשית. אלא כי הראשונים סתמו דבריהם מגודל שכלם ורוחב דעתם. אכן לדרכנו יפתחו הדברים להבינם בטוב טעם ודעת. וז"ל בדף י"ב פקודא רביעאה למנדע שה' הוא האלהי"ם כד"א וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים ולאתכללא שמא דאלהים בשמא דה' למינדע דאינון חד ולית בהו פרודא והיינו רזא דכתיב יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ למהוי תרין שמהן חד בלא פירודא כלל לאתכללא מארת חסר בשמא דהשמים דאינון חד ולית בהו פרודא וכו' וכולא חד ודא הוא עננא חבורא דיממא ועננא אשתא דלילה מדת יום ומדת לילה ולאתתקן דא בדא לאנהרא כד"א להאיר על הארץ ודא חובא דהאי נחש קדמאה חיבור לתתא ואפריש לעילא ובגין כך גרם מה דגרם לעלמא בגין דאצטרך לאפרשא לתתא ולחברא לעילא ונהורא אוכמא אצטרך לאיתחברא לעילא בחיבורא חדא ולאיתאחדא לבתר באוכלסהא ביחודא ולאפרשא לה מסיטרא בישא ועם כל דא איצטרך למינדע דאלהים ה' כלא חד וכו'. וכד יודע בר נש דכולא חד ולא ישוי פרודא אפילו האי אחרא יסתלק מעל עלמא ולא אתמשך לתתא והיינו רזא דכתיב והי' למאורות הא קליפה בתר מוחא סלקא מוחא אור. ס"א. מות. או"ר בחיבורא דאתוון. מות בפרודא. וכד האי אור אסתלק מתמן מתחברא באתוון דפרודא מות. מאילין אתוון שריאת חוה וגרמת בישא על עלמא כמד"א ותרא האשה כי טוב וכו' עכ"ל. והנה אף שבאמת דברי הזוה"ק הם סתומין אעפ"כ לפי דברינו הנזכרים לעיל מפורשים כל דבריו אחת לאחת ואין צורך לכפול הדברים הנ"ל ודי בזה למבין:

והנה כל ביטול הקליפות והיחוד של כל העולמות הכל נעשה בע"ש שהוא סוד נקודות האחדות בחי' מדות וסוד כנ"ל ולכך תקנו לומר אנ"א בכ"ח בהכנסת שבת וישבו שם מ"ב. והיינו להורות שנתייחד כל חלקי של זה העולם בחי' כסא דעולמות התחתונים לבחי' הווייתו ית' והיחוד של הכסא דהעולמות העליונים נעשה ע"י העצם של השם מ"ב. גם הר"ת של אב"ג ית"ץ והוא מספר שר"ה וכתיב ושרה שומעת פתח האוהל שומעת הוא לשון אסיפה. היינו שבחי' שרה היא הבחי' שהיא אוספת את האוהל. ר"ל זה העולם שנק' אוהל שיכן באדם. לפתח היינו לראשיתו לעילה ראשונה בחי' ימי קדם. וכשאנחנו עושים דבר זה בע"ש לייחד כל העולמות כח הנפעל להפועל עד א"ס ב"ה בחי' ימי קדם אז נמשך עלינו שפע חדשה מעצמותו ית' כי הפועל נותן החיות מחדש כח להנפעל. וזהו סוד מה שביום שבת יש תוס' נשמה חדשה. והבן:

ומעתה נבאר דברי הזוה"ק מה שהואלנו צלותא דמעלי שבתא. דהא אתאחדת כורסייא יקירא קדישא עילאה ברזא דאחד. היינו כי ע"י יסוד מעלת ע"ש בחי' יסוד יכולים אנחנו להעלות את הכורסייא קדישא. ר"ל שם אלהים בחי' כסא להווייתו ית' וזהו ברזא דאחד. היינו לאלופו ש"ע ומייחד כח הנפעל להפועל ואח"כ אתתקנת למשרי עלה מלכא קדישא היינו שהכסא נתייחד עם עצמותו ית' והוא כביכול שורה על הכסא. כד עייל שבתא איהי אתייחדת ואתפרשת מסט"א וכל דינין מתעברין מנה. היינו כי כשנעשה יחוד העולמות עם אלופו ש"ע אז נעשו הקליפות בחי' מתים כי גוי ששבת חייב מיתה. ואנפהא נהירין בנהירו עילאה ואיתעטרת לתתא בעמא קדישא. וכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין. היינו כי כשאנו מייחדין א"ע לאלופו ש"ע כביכול בבחי' כח הנפעל להפועל אז נותן הוא ית' לנו כח מחדש סוד תוס' נשמה חדשה. כדין שירותא דצלותא לברכא לה בחדווה בנהירו דאנפין. פי' שזה הענין צריך האדם לייחד בהתחלת התפלה של שבת. ואח"כ הוא שירותא דצלותא. והנה מוסף של שבת שהוא ג"כ מדת יוסף בחי' יסוד שהאות י' של יוסף מתחלפת בא"ת ב"ש ונעשה מוסף. לכך תקנו לומר תכנת שבת ומיוסד ע"פ תשר"ק צפע"ס והיינו כי העולם נברא בכ"ב אותיות אלפ"א ב"יתא וכשאנו רוצים להחזיר ולייחד החיות מהנפעל להפועל עד אלופו ש"ע מתחילין אנו מאות ת' עד האות א' מתתא לעילא מעילה לעילה עד אלופו ש"ע ויחודו ש"ע וזהו ג"כ מה שאנו מלבישים א"ע בע"ש לפי שהוא בחי' מדת יסוד מדה הששית. והם בחי' ששה שמות ס"ג שהוא מספר מלבו"ש. וזהו ברוך הוא אלהינו שבראנו לכבודו. והיינו כי כל העולמות הם לבוש וכלי לו ית'. והקב"ה ברא גם האדם בדוגמא של מעלה כדי שיהי' בכל איבריו ופרטיו מרכבה לעולמות העליונים הקדושים. וכשאדם נעשה מרכבה להעולמות אז הוא בבחי' כלי ומלבוש להתגלות ע"י אלהותו ומלכותו בעולם. והנה ר' יוחנן קרי למאני' מכבדותא וזהו ברוך הוא אלהינו שבראנו לכבודו היינו להיות כלי ומרכבה להעולמות הקדושים והבן:

והנה כל מה שאמרנו עד הנה הכל הוא בסוד ע"ש אבל כשבא שבת יום קדשינו אז אף מי שאינו בבחי' הזאת לבטל א"ע מהחזרת כח לעצמותו ית'. מ"מ ע"י סוד השבת יכול אדם לבוא לזאת המדרגה ויתבאר דבר זה ע"פ גמ' דשבת ע"פ לדעת כי אני ה' מקדשכם: (עיין לעיל בדרוש לשבת קודש):