אוהב ישראל/לפסח

באחד בניסן ר"ה לרגלים וכו'. בט"ו בניסן הוא. אלא רגל שבו ר"ה לרגלים (ר"ה ד.). כלל הדבר הוא שאין לך כל דבר שבעולם שאין בו מבחי' זכור ושמור דכר ונוקבא. והנה כמ"כ ברגלים יש דכר ונוקבא. והדכר של המועדות הוא חג הפסח דהוא ראש הרגלים כמ"ש זכור את היום כו' יצאתם ממצרים. וכל המועדות הם זכר ליצמ"צ. וזכו"ר הוא בגימ'. ע"ב. קס"א. היינו שם הוי"ה הק' במילוי יודין עולה מנין ע"ב. ושם הק' אהי"ה במילוי יודי"ן עולה מנין קס"א. נמצא דייחוד הוי"ה. אהי"ה. עולים בגימ' זכו"ר. וגימ' רג"ל. וחג הפסח הוא המוח של כל המועדים. מחמת שהוא מועד ראשון תיכף בעת יצמ"צ. ואף שהמועדים אחרים יש להם כמה בחי' שהם גבוהים במעלה מבחי' של חג הפסח. אך מכ"מ לענין זה הוא מועד הפסח בחי' זכו"ר ומוח לשאר הרגלים. והמועדים אחרים הם מקיפים את המוח של פסח. דאם תצרף. ב"פ רג"ל אזי מתחברין השני רישי"ן ונעשה מהם תי"ו. ובצירוף שאר האותיות נעשה תיבת גלגל"ת. ר"ל כמו שהגלגלת מקיף את המוח כמ"כ שאר המועדים נעשו מקיפים לרגל של פסח. שהוא בחי' ראש. וזה"ש רגל של פסח שבו הוא ראש השנה לרגלים. היינו שהוא הראש לשאר הרגלים. ואל תתמה שבכהאריז"ל. מכנה לניסן בחי' גולגלתא. אין מזה סתירה לדברינו אלה. דהאריז"ל מיירי לענין שמות החדשים אזי ניסן הוא גולגלתא. אך לענין בחי' המועדים אז רגל הפסח הוא המוח. ושאר הרגלים מקיפין אותו כמו הגולגלת. וכן תמצא כמה פעמים בכהאריז"ל שלפעמים המקיפים הם חשובים יותר מהאור הפנימי. ולפעמים להיפוך. והמשכיל יבין כ"ז:

בחינת יציאת מצרים שיצאו לחירות. זהו אנכי כו' אשר הוצאתיך מאמ"ץ שהוא אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה. וזהו אל יתהלל חכם בחכמתו כו'. כ"א בזאת כו' השכל וידוע אותי. וזהו נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' שאין חפצי ורצוני לילך בגדולות ובנפלאות רק כלתה נפשי להיות עכ"פ בחצרות ה' אף שלא לכנוס לבית. וזהו הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה שהוא מלא בושה וכלימה. ונעשה כלי לקבל האור כי טוב. וזהו כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. כי לא בשמים הוא כ"א ביד כל האדם שנברא בצלם אלהים בפיו ובלבבו לעשות. ותגזר אומר ויקם לך. שקורע כל המסכים באמרי פיו כשפיו ולבו שוין ושכינה מדברת מתוך גרונו. שהלב הוא הבל שהנפש מושך אליו הרוח. שהוא הרצון שבלב. וזהו פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון שהקב"ה ממלא רצון האדם שהוא הרצון האמיתי שהוא יודע תעלומות לב ונקודת הרצון וימלא בקול ודיבור בה' מוצאות הפה שהם אותיות מנצפ"ך. וזהו לשון של זהורית שהיו קושרין בהיכל ועל שעיר המשתלח והיה מלבין שנ' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו. שיהי' דיבורו קדוש וזך ומזהיר לשון של זהורית שהיו קושרין בהיכל שהוא הלב ומלכות פ"ה שהוא השראת השכינה בפיו ובזה הוא מסיר כל המעיקים מהשכינה ויצא לחירות. והיה מלבן פי' שהוא הדיבור כולו לב מעומקא דלבא. ועל שעיר המשתלח. זהו בכל עשיית הגשמיות והנאות העוה"ז הכל יתצרפו ויתלבנו וזדונות נעשו כזכיות. שמביא הארה בכ"מ וקראתם דרור בארץ שינקה ויטהר לבבו מכל חטא ופשע. לבל ישוב לכסלה לעולם שכבר נמאס אצלו הדבר וזהו ועובר על פשע שיעבור על הפשע באותו מקום ובאותו מעשה ונבזה בעיניו נמאס וזה לא יעלה על לב האדם שהיא השכינה יסיר כל המעיקים ויכול לבטל ולשבר כל כח התאוות אפי' מהגזל בסוד ומלכותו בכל משלה. וזהו בחי' יום הכפורי' שהוא ועובר על פשע ורוח עברה ותטהרם בחי' דרור והארה גדולה. מא"ס ועד א"ת. בקול ודיבור בה' תפילות שבאים לבחי' יחידה שהוא הייחוד הגמור שהחמשה פעמים אור מאירים בחמש גוונים אור שהוא שכינה תתאה כי שם לא יש שום גוון לא חיור ולא אוכם כו'. וזהו עליית השכינה ביוה"כ שנתעלה מאיליה בלא שום עשיה מהתחתוני' שהזמן גורם הארה גדולה. וזהו תתן אמת ליעקב שזהו בחי' אמת כי יעקב בחר לו י"ה. שהוא בחר לו את י"ה המהוה כל הויה להיות סולם מוצב ארצה. שיהיו מלאה הארץ כבוד ה'. שזהו תכלית בריאת האדם ישראל אשר בך אתפאר כמ"ש מעון אתה היית לנו לשון דירה קודם בריאת העולם היה מעונו בך בטרם הרים יולדו ועתה חסד לאברהם מימי קדם שמביא הארה בכל העולם הזה. ושיהיה עלי' לשכינה שיהי' כימי קדם. וזהו התשובה שלימה שהיא קדומה לעולם:

אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם. הנה אנו אומרים מקדש ישראל והזמנים. דבאמת אצלו ית' לא שייך זמן. דהוא ית' למעלה מן הטבע והזמנים. אך מאהבת ישראל עמו אשר בחר בהם. ועבורם הוצרך לברוא את כל העולמות. הוכרח גם כן לחדש הזמן. והנה בג' רגלים אז נמשך הש"י לתוך הזמן. ויש התגלות אורו על הכנ"י. ובמה ממשיכין אותו כביכול לתוך הזמן. כשאנו מדבקים א"ע אל ראשית המחשבה. אשר עלה ברצונו הפשוט לברוא הזמן בשביל ישראל כמ"ש קודש ישראל לה' ראשית תבואתו. אנו ממשיכין ומזמינים את הקודש לשכון בארצנו להיות כביכול נמשך ויורד לתוך העולמות. וזהו במועד שאנו מזמנים את הקודש ובזה אנו ממשיכין אותו לתוך הזמן. ע"י שאנו מדבקים עצמינו בבחי' הגבוהה למעלה מן הזמן. כי הזמנים הוא בהוי"ה לאחר שהתחיל הכל להתגלות מן הנעלם אל ההתפשטות. אבל הכנ"י היו חקוקים במחשבתו הנעלמה למעלה מהזמן ומן הוי"ה. וזהו בחי' קודש וכשאנו מדבקים א"ע שם אז אנו מעוררין האהבה אשר עלה ברצונו הפשוט עבורינו לברוא הזמן. וזש"ה שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' ר"ל בכל ג' רגלים אנו מדבקים א"ע ושכלינו בבחי' הגבוהה אשר היא קודמת להוי"ה. וזהו פני האדון ה'. וזש"ה אלה מועדי ה'. ר"ל הזמנים אלו הם של ה'. אשר הוא ית' מתגלה בתוך הזמן ע"י המועדים. וז"ש מקרא קודש. רצה לומר זו ההזמנה הוא מבחינת קודש. אשר תקראו אותם. אתם כתיב. ר"ל שאנו מזמינין וממשיכין מלכא עילאה לתוך העולמות והזמן. והבן:

ענין ד' כוסות אשר ציונו ית"ש הנכבד והנורא. הם מוחין עילאין קדישין מוחין דאימ"א מביען דארבע הצלות: וענין המצה הם מוחין דאב"א נשמה לנשמה. הנקרא חי"ה מחמשה חלקי הנפש פנימית העולמות. שני שמות ע"ב. ס"ג. גימטריא מצ"ה. והם מתייחדין ומזהירין בזיהרא עילאה בכוס העליון הק'. כי המוחין דאב"א ודאימ"א הם נכנסים בשם אלהי"ם גימטריא פ"ו מנין כוס. וזהו המלוכה העליונה של שמו הגדול יתברך בכל העולמות: וענין המרור מדכתב לנו התוה"ק מ"ע לאכול המרור לזכר ע"ש וימררו את חייהם ש"מ שזהו גם כן מעניני הגאולה ובלא זה לא היה הגאולה וזהו עיקר מוחין דגדלות. [מי יתן ואבין דברי קדשו]: וענין הטיבול להמתיק כולם נהורין עילאין רוחנים: וענין כסא דדוד המלך עליו השלום שאחז"ל שמחזיק רכ"א לוגין. כמנין רוי"ה. אבינך הענין הוא כוס ישועות כוס תנחומין המלוכה העליונה אשר המוחין עילאין קדישין ממולאים ממנה. וזהו הג' שמות הק'. שם ע"ב. היוצא מג"פ ויסע. ויבא. ויט. גימטריא רי"ו. ועם ה' אחרונה התגלות השפע העליונה הוא גימ' רכ"א. מספר כס"א דדוד מלכא. כי לכל השמות והעולמות העליונים אשר נאחזים בכוחם מצטרפות הה' אחרונה לשם ס"ג מ"ה. ושם ב"ן הוא בעצמו הה' אחרונה וזהו רכ"א לוג. ולו"ג מספרו ט"ל שהם ג' אותיות ראשונות משם הוי"ה הק' הנכבד והנורא היינו יו"ד ה"א וא"ו במילוי אלפי"ן. והוא הוי"ה האמיתית מקור החסד והרחמים. והבן זה היטב:

מעשה ברבי אלעזר בן עזריה כו'. שהיו מסובין בבני ברק כו'. הן אמת ששם המקום היה כך. אך עכ"ז צריך להבין הטעם למה נאספו יחד דוקא באותו המקום לספר שם ביצמ"צ. ובהעיר לב ושום שכל י"ל דהתנאים הק' ההם התבוננו ונתנו לבם אל הגלות המר הזה שהולך ומתגבר בכל יום. ורצו לעשות איזה דבר להועיל שלא נשתקע ח"ו בעמקי הקליפות לזה הסתכלו בעין שכלם הק' והזך והביט בענין אותו הלילה של יצי"מ שהאירו אז המוחין דגדלות והוסרו ממילא כל הקליפות ונכנעו תחת הקדושה. והאירו אז אורות מזוקקים ומזהירים. והנה דבר זה מתעורר בכל שנה ושנה. ובלילה הזה נפתחו כל מקורין עילאין קדישין. ולכך נתייעצו יחד ועלה מוסכם בלבם עצה טובה ונכונה. להמשיך הארה מאותו הלילה. ע"כ משך זמן הגלות. וע"כ נתוועדו יחד בבני ברק דוקא. לשון ברקאי. לרמז על נהורין עילאין קדישין שנתגלה בזה הלילה והם נתעלו עם המוחין שלהם להנהורין הללו. והיו מספרים לשון ספיר ובהירות. היינו שהיו מזככין ומאירים ביצמ"צ כל אותו הלילה. היינו הגלות שנמשל ללילה אשר הם היו בו לע"ע. והיו ממשיכין מוחין עילאין ושפע אלוהות מאותן המוחין על כל משך זמן הגלות הזה לבל נשקע ח"ו בין הקליפות. אשר המה נאחזין במוחין דקטנות. והיו פותחין נביעות החכמה ושפע אלוהות עד עת קץ. והכל היה בנס הלילה הזה שבו נפתחו מקורין עילאין קדישין. והתלמידים שלמדו בחוץ הרגישו בזה. שבא להם פתאום הארה גדולה ושפע אלוהות. ובאו והודיעו להם כי ידעו שכל זה בא אליהם מרבותיהם. ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית. ר"ל שכבר המשיכו מוחין דגדלות כמו בק"ש של שחרית. עוד ירצה שחרית היינו שאמרו להם שהגיעו למוחין גדולים כ"כ אשר המה יתעוררו אם ירצה השם בזמן הגאולה ב"ב המכונה בשם שחרית. וכן יהי רצון אמן. והבן היטב:

רשע מה הוא אומר וגו'. לכאורה הוא מושלל הבנה וכי בשביל שאלתו מה העבודה הזאת יהא נקרא רשע אך הנה ידוע מאמר חכמינו ז"ל כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני. וכדי לגלות לך מעלת הצדיק אעתיק לך פה מה שמצאתי בספר מדרש תלפיות באות ג' ענף גדעון באמצע הדיבור וז"ל:

אמר המאסף מכאן תראה מעלת האדם לפני הקדוש ברוך הוא ושמסר כל העולם ברשותו ושיעבד לו כל הברואים לעשות רצונו וכו' והטעם לזה הוא כיון שנברא העולם בשבילו וכולם נבראו לצוותו כמאמר חכמים ז"ל לכן מסר הקדוש ברוך הוא כל העולם כולו בידו ושיעבד לו את כל הברואים תחתיו שיקיימו כל אשר יגזור אומר. וז"ש רשע. ר"ל במה ניכר שהוא רשע מה הוא אומר ר"ל מתוך דיבורו ושאלתו ניכר רשעתו ומחשבתו הרעה ששואל מה העבודה הזאת לכם ר"ל שהעבודה שאתם עובדים את ה' לכם לבד הוא היתרון ולא לנו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל ר"ל מן הכולל כל העולם היינו שכולם הם ניזונין בזכותו וממילא הם משועבדים תחתיו וצריכים לשמשו וז"ש אף אתה ר"ל הגם שאסור לך להתפאר עכ"ז הקהה את שיניו לע"ע ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים ר"ל שכל הנסים והנפלאות שעשה אז הש"י לא היה רק בשבילי וכל בריאת העולם וחידושיו רק בשבילי ואלו היה שם אחד שלא הדביק והתקשר א"ע לה' אז בודאי לא היה נגאל ויוצאי מצרים היו מאמינים בה' ובמשה עבדו ונדבקים בו באמת ולכן נגאלו והש"י יתן בלב כל זרע ישראל שיאמינו באמת בה' ובעבדיו וכיה"ר אמן:

יכול מר"ח ת"ל בעבור זה וגו' שיש מצה ומרור מונחים לפניך גו'. הנה באמת אף אם התינוק שואל את האב שאלה זו בשאר ימות השנה אז יכול האב ג"כ להשיב להבן כפי הכתוב בתורה אך דהתוה"ק מורה לנו דכל ימות השנה אף אם יאמר להבן הסיפור יציאת מצרים לא יהיו אז הדברים מתיישבים בלבו ולא יכנסו באזניו כי זה תלוי באמונת הלב ולאו כל מוחא סביל דא וזה"ש לנו התורה בעבור זה ודרש בעל ההגדה לא אמרתי אלא בשעה שישמצה ומרור מונחים לפניך. ר"ל בליל פסח שאז מתגלין הארת המוחין אשר רומזין לזה המצה והמרור ובזו הלילה מתגלה אור השכל והאמת והאמונה וחופף בלילה הזה ע"כ זרע ישראל ואז כשתשיב לבנך תשובה זו ותגיד לפניו כל הסיפור הלז אז בודאי יכנסו דברי האב באזני הבן ויאמין באמת ביצמ"צ משא"כ בשאר ימות השנה שאז החשכות גובר בעולם עי"ז לא יוכל הבן לקבל דברי אביו ולהאמין בהם ויה"ר שיקוים בנו ב"ב כימי צאתך מאמ"צ אראנו נפלאות אמן:

מתחלה עע"ז היו וגו' ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו וגו'. הכוונה בסיפור הלזה דבאמת בלילה הזה אנו משבחים ומודים לשמו ית' ע"כ הטוב והנסים והנפלאות שעשה עמנו בצאתנו ממצרים וממאסים ומגנים כל הרע של עע"ז. והנה מי שהוא צדיק מעיקרא שלא טעם טעם חטא מעולם זה אינו יכול כ"כ למאס ולגנות הרע בעיני כל כי איך יוכל האדם להעיד על דבר שלא טעם אותו ולא עמד בו אבל מי שהיה מקודם מעוברי עבירה ואח"כ שם אל לבו ושב מחטאיו ומואס בכל חלקי הרע בכל לבבו באמת ומאז והלאה בוחר לדבק א"ע בהטוב זהו שיכול להעיד על הטוב שהוא באמת טוב וישר וראוי ונכון לבחור ולדבק בו. ועל הרע שהוא רע וימאס בו ביותר מחמת שכבר טעם כל התענוגים מחלקי הרע ח"ו וכעת רואה בעין שכלו הזך והישר שהכל הבל ונבזה ונמאס כמ"ש המפרשים דשהמע"ה לבדו היה יכול להבהיל את כל עניני העוה"ז ולומר הבל הבלים הכל הבל מפני שמלך ע"כ העולם כולו ולא היה חסר כלום מאיזה מין תענוג שיכול להיות בעולם הזה ועכ"ז הבין בשכלו הזך והק' והטהור שהכל הבל לכן מהראוי לו להעיד על זה ונאמין באמונה שלימה שדבריו כנים ואמיתים. וז"ש מתחלה עע"ז היו אבותינו כו' ר"ל שגם הכנס"י טעמו טעם איסור ואבותינו היו עע"ז ואעפ"כ נתנו ללבם אח"כ ומאסו בהרע ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו וז"ש ומספר הכתוב איך הש"י צירף וליבן את הכנס"י ובחר באברהם מכל בני תרח ואח"כ נולד ממנו יצחק והיה בו עוד סיגים לזה הוליד את יעקב ואת עשו ונתן הקב"ה לעשו את הר שעיר ועדיין היה סיגים אשר ע"כ הוצרך יעקב ובניו לירד למצרים. ושמה נצרפו כצרוף כסף ונתבררו ונתלבנו היטב. וכיה"ר שנתברר ונתלבן היטב כראוי ע"י משיח צדקנו שיבוא ב"ב אמן:

ברוך שומר הבטחתו לישראל וגו' את הקץ וגו' כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו' והיא שעמדה לנו וגו' מצילנו מידם. הנה הרמב"ם ז"ל מקשה מפני מה נתחייב פרעה ועמו על שהשתעבדו בישראל הלא כך גזר הש"י בברית בין הבתרים כמפורש בתוה"ק כי גר יהיה זרעך גו' ותירץ דבשלמא אם היתה הגזירה מפורשת בפרטית על איזה אומה שישתעבדו בישראל היינו אם היה מפרש הקב"ה בגזירתו שיהיו גרים באמ"צ ועבדום וענו אותם אז היה פרעה ועמו צדיקים בנידון זה ונקיים מהעונש מפני שקיימו גזירת המקום ב"ה אך באמת גזירתו היתה סתומה היינו שאמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ולא פירש דוקא תחת איזה אומה ישתעבדו וא"כ כאו"א מאוה"ע היה יכול להשמט עצמו מזה ושלא לשעבד את ישראל ולהתנצל בטענה כי לא עליו נאמר גזירה זו שיהיה הוא שליח בדבר ואפשר ע"י אחר ופרעה עצמו בחר בזה מרצונו וחפצו הרע והעביד את בנ"י בפרך לכך קיבל שכרו בשלימות כראוי לו והראב"ד ז"ל תירץ כפשוטו דהקב"ה נפרע מן הרע במי שהוא רע יותר ממנו כדי שיתמלא סאתו בזה ויפרע אח"כ ממנו ג"כ וכמ"ש הוי אשור שבט אפי גו' כהתימך שודד תושד גו' ועוד תירץ שהגזירה לא היתה שישתעבדו בישראל בעבודה המפרכת ומשברת את הגוף רק ועבדום וענו אותם קצת ע"ד אני קצפתי מעט והם עזרו כו' עיי"ש. והנה על הקושיא שהגזירה היתה וענו אותם ארבע מאות שנה ובאמת לא היו ישראל משועבדים במצרים רק ר"י שנים כמנין רד"ו. וכבר תירצו המפרשים דקישוי השיעבוד השלים מנין ת' שנה. או י"ל שהתחלת הגזירה היתה משנולד יצחק. והשל"ה הק' תירץ דהדיבור של ב"ו אינו כלום כי התעיף עיניך בו ואיננו ואינו נגמר גזירתו עד שיעשה הדבר בפועל אמנם דיבורו של הקב"ה חשוב כמעשה ממש כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו נמצא תיכף ומיד שיצאה מפיו הק' בהוב"ש כביכול הגזירה כי גר יהיה זרעך גו' הרי הוא כאלו כבר עשוי ונתקיימה ולכן אל תתמה על החסרון ק"ץ שנה מן הגזירה כי מאז שנגזרה תיכף ומיד התחילה ע"כ מהראוי ונכון למנות הת' שנה מברית בין הבתרים:

ועפ"ז יתיישב דברי המד"ר ע"פ ההוא אמר ולא יעשה זה קאי על הגזירה כי גר יהיה זרעך גו' ארבע מאות שנה זהו אף שאמר הקב"ה אעפ"כ לא יעשה אבל מה שהבטיח ואח"כ יצאו ברכוש גדול ודיבר ולא יקימנה בתמיה ובודאי יקיים הש"י דברו הטוב כאשר הבטיח ולכאורה הוא פלא גדול וכי משוא פנים יש בדבר שמקצת דבריו יהיה בטל ומקצתו קיים ולדברינו הנ"ל יבואר ע"נ דבשלמא הגזירה של תי"ו שנה כיון שיצאה מפיו של הש"י כביכול היה נחשב כמעשה וכאלו כבר התחילה הגזירה וזש"ה ההוא אמר ולא יעשה ר"ל הלא אצל הקב"ה אין הבדל בין אמירה לעשיה רק דיבורו הוא מעשה ממש לכך אל יקשה לך על שנחסר ממנין ת' שנה כיון שהיה הגלות אצלו כבר בכח ועבור זה גם הדיבור של הש"י שהבטיח ואח"כ יצאו ברכוש גדול צריכים לקיים להכנ"י וז"ש ודיבר ולא יקימנה בתמי' וז"ש בעל הגדה ברוך שומר הבטחתו לישראל ר"ל שקיים את דברו שהבטיח לנו ואח"כ יצאו ברכוש גדול אף שהגזירה של ת' שנה לא נגמרה בשלימות ועל זה אמר שהקב"ה חשב את הקץ ר"ל מנין ק"ץ שנחסר מן הת' שנה חישב לעשות ובזה נשלם שהמחשבה של הקב"ה נחשב כמעשה וכדברי השל"ה הנ"ל וזש"ה והיא שעמדה לאבותינו כו' שלא אחד בלבד ר"ל שלא נגזר על אדם ואומה פרטי אלא סתם על איזה אדם ואומה יהיה מי שיהיה. לכך כל מי שירצה ויפשוט ידו להשתעבד בנו ולעשו' עמנו רע אז שכרו לא יקופח וכנ"ל וזש"ה ולכך הקב"ה מצילנו מידם ועושה נקמה בכל העושה עמנו רעה על שהעיזו פניהם ומסרו נפשם להשתעבד בנו. וכדברי הרמב"ם ז"ל:

ויהי שם לגר גדול עצום ורב. כמ"ש רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי גו'. דלכאורה יפלא מאי קמייתי ראיה מפסוקי יחזקאל על דברי תורה. ועוד מהו הדמיון כצמח השדה. ונראה שבתיבת ורב נכלל בו שני פירושים א' רב בכמות. היינו שהיו במספר עם רב והב' הוא רב האיכות. היינו במעלה וחשיבות ובא בעל הגדה כאן להורות שמה שכתוב בתורה ורב אין הכוונה לריבוי המספר לבד אלא אף גם לענין חשיבות ומעלה יתירה. היינו שהיו צדיקים וגדולי הדור שנ' ויהי שם לגוי גדול עצום היינו במספר והדר אמר ורב. היינו באיכות במעלה יתירה וחשיבות. ועל זה מפרש היאך היו רב במעלה וחשיבות. דבאמת מאן דאיהו רב בדעתיה ויש לו גיאות וגבהות הוא זעיר. אך דמעלת האדם בגדלות צריך להיות על בחי' זו. כמו שעינינו רואות דרכי הטבע של הצומח. דהנה אחז"ל אין לך כל עשב מלמטה שאין לו שר מלמעלה המכה אותו ואומר לו גדל. ובזוה"ק מתבאר הענין ביותר דלכל עשב ומין ירק יש כח ושורש מלמעלה. וכח הצומח בא להם עי"ז שהכוכבים בלילה כל כוכב ממונה על עשב א' ואז כשאותו כוכב מגלה בהירתו ואורו לנגד העשב שלו המונח בארץ תיכף ומיד מתלהב העשב הלז וחושק ומתאוה לידבק בשורשו ועולה למעלה. וזהו כח המושך אותו מן הארץ ונתגדל כמ"כ גדלות האדם צ"ל דלכל אדם יש מקור ושורש למעלה והוא הבורא כל העולמים בהוב"ש כמ"ש כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו ולכן מחויב כל איש מישראל להסתכל ולהתבונן בלבו למעלה לשורשו ושיאיר השורש להענף. ואז ממילא כשנפשו רואה באור של השורש המאיר לאדם ודאי יתגדל האדם ויתרומם. ובא לידי מדות השכליות גדולים. וזש"ה ורב באיכות ובמעלה כמ"ש רבבה היינו שאתה נתגדלת כצמח השדה שצומחת וגודלת ע"י שמתגלה לה אור השורש מהכוכב הממונה על עשב זה. וכן יראה האדם שיהא הולך וגדל עד שיהא דבוק לשורשו כנ"ל וכיה"ר אמן: (ועפ"ז י"ל (דברים א, י) והנכם היום ככוכבי השמים לרוב ר"ל שאתם היום באיכות החשיבות ורום המעלה למאוד שיש לכם אותו הכח של כוכבי השמים. היינו כמו שהכוכבים מעלים את העשבים במה שמגלים להם בהירתם ואורם. ועי"ז הם חושקים ומתאוים להדבק בשורשם ומתגדלים ועולים למעלה כמ"כ יש להם כח לגדל אחרים בהגלות להם בהירות אורם הזך. ועי"ז יהיו נכספים להתגדל ולעלות למקורן ולשורשן):

בכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע וגו'. הענין הוא כי יצמ"צ היה שיצאו מת"י הקליפות ונעשו בני חורין. וכבר ביארו זה במדרש תהלים. ע"פ ומארצות קבצם. כשם שהצפור נתונה ביד הצייד אם מבקש ממיתה. ואם מבקש חיה כך היו ישראל משוקעים במצרים שנ' וארד להצילו מיד מצרים א"ר אבהו בר' אחא בשם רבינו כך היו ישראל נתונים בתוך מצרים כעובר שהוא נתון בתוך מיעיה של בהמה. וכשם שהרועה נותן ידו בתוך מיעיה ושומטו. כך עשה הקב"ה שנ' לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי. א"ר איבו בשם ר' יוסי ב"ז כשם שהזהבי הזה פושט ידו ונוטל הזהב מן הכור. כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים שנ' ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים עכ"ל. ולהבין ענין הג' דיעות אלו וטעמם והחילוק שיש ביניהם. נראה כי חז"ל דיברו בכאן נגד ג' כיתות שיש בישראל. צדיקים בינונים רשעים ומי שממשיל את ישראל לצפור דיבר בצדיקים גמורים. והיינו כמו שהצפור אשר ביד הצייד אין לו שום שייכות וחיבור עמו כלל. כי הוא בריה בפ"ע וכשהצייד פותח ידו מיד בורח הצפור ולא ישוב אליו עוד כמו כן היו הצדיקים בגלות מצרים. שלא היה להם שום שייכות אל הקליפות. רק שהם היו יכולים לצאת משם ובחסדי הש"י הוציאם ומי שממשילם לעובר במעי בהמה מדבר בבינונים. היינו כמו שעובר יש לו שייכות קצת עם הבהמה. מצד שהיא אמו גם הוא נגרר אחריה. כמ"כ היו הם במצרים שהיה להם שייכות קצת עם הקליפות אבל לא כ"כ ח"ו. כי אעפ"כ ניכר העובר שהוא בריה בפ"ע ומי שממשילם לזהב שבכור מדבר ברשעים. ולכך מדמה אותן לזהב שבכור. המעורב עם הפסולת שהזהב עם הפסולת הוא אחד ואינו ניכר בפ"ע גם כשירצה להוציא את הזהב מוכרח להיות נחסר קצת ממנו ע"י האש שמצרפו. כך היו הם במצרים שהיה להם התחברות גדול עם הקליפות ר"ל. וכשרצה הקב"ה להוציאם משם נחסר מהם כמ"ש רש"י ז"ל ע"פ וחמושים עלו בנ"י עיי"ש: והנה בכל שנה ושנה מתעורר זה ויכול האדם לפי בחינתו ומדריגתו להוציא א"ע מתוך הקליפות. וזהו ענין בדיקת חמץ. היינו שכל אדם יבדוק עצמו מהמדות שיש לו ואח"כ אם ימצא אצלו איזה מדה רעה ח"ו. יבער אותה מכל וכל ע"י התשובה שלימה שיקבל האדם ע"ע שלא לעשות עוד כזאת. וזהו בכל דור ודור חייב אדם לראות א"ע כאלו הוא יצא ממצרים. היינו שממש צריך האדם בעת הזאת שיצא ממצרים שהם הקליפות ומן השמים יסייעוהו. וכיה"ר אמן. והבן מאוד:

ענין טל הנה כתיב הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך. וידוע דרשת חז"ל כל מי שמשים א"ע שכן לעפר בחייו בעולם הזה. הקב"ה מקיצו לעוה"ב ונראה כוונת חז"ל בדרשתם זאת. כי צריך האדם לדמות א"ע לעפר שהכל דשין עליו ופרנסת כל הברואים יוצאים דוקא מהעפר כמ"כ צריך כל איש מישראל להתנהג עצמו במדת הענוה ושפלות מכל אדם. ואז יזכה שממנו יהיו פרנסת כל הברואים והעולמות. ומ"ש שהקב"ה מקיצו לעוה"ב. היינו ע"י הט"ל כנראה מסוף הפסוק היינו ע"י שנעשה שפל ותחתון מכל כעפר בחייו. אז הש"י מחייהו דוקא ע"י הט"ל והענין הוא כי הכנ"י נק' ארץ חפץ. ארץ החיים כנודע וט"ל מורה על ייחוד הש"י עם הכנ"י באחדו' גמור והנה הטל הזה הוא יורד מרישא דעתיקא והוא סוד גבורה דעתיק וכתיב עתיק יומין יתיב ואמרי' בזוה"ק יתיב לכפייא שביבין דנורא דילי' וזהו ג"כ גבורה דעתיק שאמרנו והוא סוד הטל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים כי ט"ל הוא מנין שם כ"וזו. היינו שם הויה גימ' כ"ו. ואותיות ז"ו הם גימ' אח"ד שהוא באחדות גמור עם הכנ"י. וזהו שיסד הפייטן טל תן לרצות ארצך מה שאנו מבקשין מהבורא בהוב"ש שיתן את הט"ל. הוא סוד אותיות יה"ו במילוי אלפי"ן כזה יו"ד ה"א וא"ו עולה מנין ט"ל. וזה יהיה לרצות ארצך. היינו השכינה הק' בחי' ה' תתאה שתתייחד ותתחבר עם יה"ו. קומם עיר בה חפצך בטל. היינו שע"י ט"ל יקים הקב"ה את העיר הקדושה. סוד הקמת השכינה מעפרא. וזהו ג"כ מה שיסד הפייטן בשמך ט"ל אטלה. היינו שמשם ט"ל נעשה ט"ל מיוחד עם ה' אחרונה. והנה כשהטל הזה יורד ומתחבר עם הכנ"י. אז יש להם לישראל בחי' מוחין דגדלות ואי' בזוה"ק שהטל הזה יורד ג"פ ביום מרישא דעתיקא לרישא דזעיר ומשם לחקל תפוחין קדישין. והנה בכל פעם מהג"פ שהוא יורד ומתחבר עם הכנ"י סוד ה' תתאה. ונעשה מזה שם מ"ה הקדוש ג' שמות מ"ה. הוא מספר שם ע"ב ושם ס"ג שהם בחי' מוחין דגדלות שיש להם לישראל:

ועפ"ז יש לפרש ג"כ מ"ש יעקב לבניו האספו פי' כמו ה' אספו ר"ל שציוה יעקב לבניו. שיאספו השכינה הק' בחי' ה' תתאה לאותיות יה"ו סוד הט"ל כנ"ל. וז"ש דהמע"ה קרבה אל נפשי גאלה כי דוד הוא סוד מלכותא קדישא בחי' ה' תתאה ע"כ ביקש מהש"י שיקרב אל נפשו אותיות גאל"ה שהם גימ' ט"ל מנין יה"ו במילוי אלפי"ן משם מ"ה הקדוש סוד ט"ל. והבן כ"ז היטב: