לדלג לתוכן

אגרא דפרקא קכז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

אנשי כנסת הגדולה אמרו (נחמיה ט, ח): "וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הָאֱמוֹרִי וְהַפְּרִיזִי וְהַיְבוּסִי וְהַגִּרְגָּשִׁי", הנה השמיטו הַחִוִּ"י, והנה עם היות שיש לומר להיות שהחוי השלים עם ישראל דהיינו הגבעונים, עם כל זה הכא על הארץ קא מיירי ולא מהאומות והנה גם ארץ החוי ניתן לישראל.

ונראה לי להיות החוי נתערב בישראל והם הם גם כן מכתות הערב רב, והם אשר נתחתנו בגויי הארצות בגלות בבל ועל ידי זה נלכדו גם בני ישראל, לא רצו אנשי כנסת הגדולה להזכיר את שמם בעידן צלותא שלא יתעורר הקטרוג על ידי כתות הערב רב אשר בעוונותינו הרבים נתערבו בישראל, ועד היום הם לקוץ ממאיר לזרע יעקב, עד אשר הש"י יסיר בדילינו (ישעי' א, כה).

ונ"ל שבשביל זה גם כן לא נאמר בהבטחת אברהם (בראשית טו, כ) החו"י, רק הרפאי"ם, [והיינו החוי כמבואר במ"ר פמ"ד] היינו המרפים ידי עם הארץ מתורה ועבודה, ונ"ל שבשביל זה נגזר הגלות על אלף החמישי הו"ד כל היום דו"ה [איכה א'], כי הודי בעוה"ר נהפך וכו' [דניאל י', והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח] להיות שנתחתנו ונתערבו עם החו"י שהוא בחינת הו"ד דסטרא אחרא כנודע: