אגרא דפרקא ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · אגרא דפרקא · ז · >>

בנדון מה שהמנהג הנהוג בבוא איש ישראל אל הצדיק ומבקש ממנו שיתפלל בעדו נותן לו ממון עבור זה (הנה דברים בגו בדברי הזהר (ח"ב ב' ע"א) החילוק שבין פדיון וגאולה, עיין בזהר הרקיע בראשית (די"ב ע"א) במאמר עאלת אות פ' וכו' עיי"ש ותבין) והנה מצאתי בדרשות הר"ן (דרוש ב) אמר מה שהוכיח יחזקאל בנבואה את הנביאי שקר המתנבאים בעד פתיתי לחם וכיוצא (יחזקאל יג, יט), זה היה המנהג בודאי גם בנביאי האמת, דלולי שהיה המנהג כן, וכי סלקא דעתך שיטעו ישראל אחרי נביאי השקר, הלא למראה עיניהם אשר מבקשים משכורת, מה שאין כן נביאי האמת, אלא על כרחך שגם נביאי האמת קיבלו מתנות, וכן תמצא בשאול שהלך אל שמואל ביקש ליתן לו מתנה (ש"א ט, ז), הגם ששמואל לא קיבל (כי מדה אחרת היתה לו כמשארז"ל (ברכות י, ב) הרוצה שלא להנות אל יהנה כשמואל הרמתי, משמע דוקא שמואל היה מנהגו כן) וכן תמצא באשת ירבעם כשהלכה אל אחיה השלוני (מ"א יד, ג), מזה תשפוט שגם נביאי האמת כן היה מנהגם.

ולכאורה הוא דבר זר, אך הוא דהנה התבודדות לתפלה ולנבואה צריך להגביה השכל ולהקטין החומר הגס לקבל שפע אלקי בהכנת מוחין דגדלות, והנה גסות החומר מושך אחור לבל יתן מקום להכנת השכל רק להמיית תאוותו, ע"כ עצה היעוצה ליתן לו איזה דבר יוטב בעיני החומר ויניחוהו להתבודד ולהתפלל, והוא דמיון השעיר של יום הכפורים, ודמיון השערות שבתפילין, זה תוכן דברי הר"ן.

וכבוד אדמ"ו הרב הקדוש מו"ה יעקב יצחק זצוק"ל דבר בקדשו, דהענין הוא בבא איש להתפלל אל השי"ת בעד חבירו, הנה יחשב לעזות ח"ו, באמור לו למה חבירך אינו מתפלל בעצמו, על כרחך הוא לקבל די רוח יתירה בך שאתה הגון בעיניך ביותר מחבירך להתפלל לפני בוראך, ע"כ העצה היעוצה ליקח איזה שכר על זה, וא"כ הוא תשובה בפני המקטריגים, בשביל זה אני מתפלל שאני שליח ששילמו משכורתי ומחויב אני לעשות שליחותי. ובענין הזה מטעם הזה יש מקום להמליץ ג"כ עבור הלוקחים משכורת להתפלל ולתקוע בימים הנוראים ובלבד שתהא כוונתם לשם שמים, נ"ל.