אגלי טל - מלאכת חורש

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · אגלי טל - · מלאכת חורש · >>

א[עריכה]

החורש כיצד?

  • אחד החורש בבקרים או בשאר בהמות,
  • ואחד החופר ואחד העושה חריץ בקרקע הראוי לזריעה,
  • ואחד החורש אחר הזריעה כדי לכסות את הזרע -

הרי זה אב מלאכת חורש, וחייב.

ב[עריכה]

כמה יחרוש ויהא חייב?

כל שהוא. כיצד?

הרי שעשה גומא קטנה מאוד, שאינה מחזקת אלא גרעין אחד של זרע, חייב. ואפילו היה בדעתו שלא לזרוע בה עדיין, עד שיעשה עוד הרבה גומות לזרוע אחר-כך בכולן בלי הפסק ביניהן, חייב משיעשה גומא הראשונה.

ויש אומרים, שאם דעתו שלא לזרוע עדיין טרם יעשה עוד גומות, פטור על גומא אחת, אלא אם כן היה דעתו לזרוע באותה גומא תיכף, טרם שיעשה גומא אחרת, או שעושה גומא לצורך צמח שנזרע מכבר.

ג[עריכה]

העושה גומא בחול ועפר תיחוח מאוד, שדופני הגומא נופלים לתוכה, אין זה גומא.

אבל אם היה סביבות הגומא קרקע קשה, שדופני הגומא מתקיימים, אף שעפר שנוטל מתוך הגומא הוא תיחוח, חייב.

ד[עריכה]

החופר גומא בין בבית בין בשדה שאינה עשויה לגומות, ואין צריך אלא לעפרה, פטור (אפילו למאן דמחייב בכל מלאכה שאינה צריכה לגופה, מפני שזה מקלקל הוא את הקרקע).

ה[עריכה]

תולדות חורש:

המנכש עשבים הרעים מתוך הטובים או מתוך עיקרי האילנות;

והמקרסם עשבים או המזרד את השריגים כדי לייפות את הקרקע או את האילן כדי שייתן פירותיו יותר;

וכן המשווה פני השדה, כגון שהשפיל את התל ורידדו, או מילא את הגומות עפר, הרי זה תולדת חורש, וחייב.

ו[עריכה]

המשקה שדה העומדת לזריעה תיכף טרם שיתייבש לחלוחית המים, הרי זה תולדת חורש, וחייב. לפיכך צריך ליזהר שלא ישפוך שופכין במקום העומד לזריעה טרם יתייבש לחלוחית המים.

ז[עריכה]

אף על פי שהחורש על-ידי בהמה חייב, דין זה אינו אלא בחורש וכיוצא בו, שהרי אלמלא היה האדם אוחז במחרשה ודוחפו לארץ, לא היתה הבהמה יכולה לחרוש.

אבל אם הנהיג או משך בהמה עם משא שעליה מרשות לרשות, אינו כן, שהרי היתה הבהמה יכולה ללכת בעצמה במשא שעליה מהרשות לרשות, ומכל מקום הוא עובר בלא תעשה, וזה נקרא לאו דמחמר. ואין בו לא כרת ולא מיתת בית דין, וגם אין לוקין עליו, מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין.

ח[עריכה]

אין הפרש בין הנהיג הבהמה במשא שעליה בידיו או הנהיגה בקול, שהרי הולכת בעל כרחה מפני אימתו.

וייראה לי, שמותר לקוראה והיא באת אחריו במשא שעליה, שהרי לדעתה היא מהלכת. במה דברים אמורים? בבהמת אחרים;

אבל בבהמה שלו אסור, משום שביתת בהמתו.

אבל קורא הוא לבהמתו שיצאה מחוץ לתחום שתבוא אליו.

ויש אומרים, שגם לאו דמחמר אינו אלא בבהמתו, שהוא מצווה על שביתתה והוא מוציאה משביתתה, אבל לא בבהמת אחרים.

ט[עריכה]

ואלו הן תולדות מלאכת חורש שאין איסורן אלא מדבריהן, גזירה שמא יבוא לידי איסור דאורייתא:

אסור ליפנות בשדה ניר בשבת, גזירה שמא ייטול צרור ממקום גבשושית לקנח בו ואחר-כך ישליכנו למקום גומא, והרי זה משווה את החרישה.

וכן, המפנה את האוצר בשבת מפני שהוא צריך לו לדבר מצוה, כגון להכניס בו אורחים או לקבוע בו מדרש, לא יגמור את כל האוצר, שמא יבוא להשוות בו גומות;

שכל המשווה את פני הקרקע, כגון שהיתה שם גבשושית ונטלה או גומא וטממה, בשדה חייב משום חורש ובבית חייב משום בונה.

וייראה לי, שאם הגבשושית לא היתה מחוברת לקרקע, אין בו חיוב דאורייתא. לפיכך מותר לשכור עכו"ם בקבלנות ליקח הזבל מרחובות העיר, אף על פי שהעכו"ם ייטול גם בשבת.

י[עריכה]

טיט שעל רגלו, מקנחו בכותל אבל לא בקרקע, לפי שדרך האדם לחזור אחר מקום גומא, מפני שהטיט מתקנח שם היטב. ומתוך שהוא עסוק לקנח, שמא ישכח שהוא שבת, ויכוין להשוות הגומות בקינוחו.

לא ירוק אדם בקרקע וישוף ברגלו, שמא ישווה גומות.

ומותר לדרוס הרוק שעל-גבי קרקע והולך לפי תומו.

יא[עריכה]

גורר אדם על-גבי הקרקע מיטה כיסא וספסל, בין גדולים בין קטנים, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ בקרקע, שדבר שאינו מתכוין מותר.

אבל הגדולים מאוד, שבוודאי עושין חריץ, אסור לגרור אפילו על-גבי קרקע המרוצף באבנים, גזירה משום שאינו מרוצף.

יב[עריכה]

אסור לכבד את הקרקע במכבדות של תמרה וכיוצא בו, בין בבית בין בשדה, שמא ישווה גומות.

ויש אומרים, דבשדה אסור מן התורה, ובבית אסור מדרבנן, ואפילו במרוצף באבנים, גזירה משום שאינו מרוצף.

ונוהגין להקל לכבד הבית בבגד או כנף אווז, הקלים ואינן משווין גומות.

אבל אם היו כל בתי העיר הזאת מרוצף, אין גוזרין בעיר זו אטו עיר אחרת שאין בתיה מרוצפין.

ואפילו היו מיעוט בתי עיר זו אינן מרוצפין, אין גוזרין בה הרוב משום המיעוט.

יג[עריכה]

אין סכין את הקרקע, אפילו היתה רצופה באבנים; ואין נופחין אותה; ואין מדיחין אותה; אפילו ביום טוב, כל שכן בשבת, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויבוא לעשות כן במקום שאינו מרוצף, וישווה בה גומות.

אבל מותר לזלף מים בבית, אף שאינו רצוף, כדי שלא יעלה אבק, או ללחלח את האויר.

יד[עריכה]

חצר שנתקלקל בימי גשמים, מביא תבן ומרדה בה.

וכשהוא מרדה, לא ירדה לא בסל ולא בקופה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא להשוות גומות.

טו[עריכה]

עמודים התחובין בקרקע הבית למלאכת אריגה וכיוצא בהן, אסור לחולצן מן הארץ, שמא יבוא להשוות גומות.

במה דברים אמורים? בבית; אבל בשדה העשויה לגומות, מותר לחלץ עצים התחובין שם, או לפת הטמון שם בזמן שמקצת העלין מגולין, אוחז בעלין ושומט הלפת ואינו חושש, ובלבד שלא יתכוין להגומא להטמין בה דברים אחרים.

וכן, שושנים ופרחים הנעוצים בכלי מליאה עפר לח, שלא יתייבשו, מותר לשומטן להריח בהן ולהחזירן למקומן, ואינו חושש.

טז[עריכה]

אסור לצדד חבית על גבי הקרקע.

וכן לא יכריע את החבית וישפוך ממנה, שמא ישוה גומות, אלא מגביהה מן הארץ ושופך.

וכן אסור לשחוק בשבת באגוזים או בתפוחים על-גבי הקרקע, שמא יבוא להשוות גומות.

קישורים[עריכה]