אגדת בראשית/ז

תורה.

[א] צא מן התיבה (בראשית ח טז). זש"ה אני פי מלך שמור [ועל דברת שבועות אלהים] (קהלת ח ב), אמרה רוח הקודש לישראל משביע אני אתכם שאם תגזור עליכם מלכות אל תמרדו בה בכל דבר שגוזרה עליכם, אבל אם תגזור עליכם לבטל את התורה ואת המצות ואת השבת, אל תשמעו להם, הה"ד אני פי מלך שמור, בכל דבר שהיא צריכה, אבל על דברת שבועת אלהים אל תבהל מפניו תלך (קהלת ח ג), כשם שעשו חנניה מישאל ועזריה בשעה שהעמיד נבוכדנצר את הצלם, אמרו לו מה אתה אומר שאתה משליך אותנו לכבשן האש ואין הקב"ה מצילנו, בין מציל ובין שאין מציל אותנו אין אנו משתחוים לצלם, שנאמר והן לא ידיע להוי לך וגו' (דניאל ג יח), אמר להון קושטא אתון אמרין, הצדא שדרך וגו' (שם שם יד) (ומפורש מלת הצדה אם אמת הוא שדרך וכו') אמרו לו, נבוכדנצר לא חשחין אנחנא על דנא וגו' (שם שם טז), אמרו לו כל מה שתגזור עלינו אנו עושין ואנו שומעין לך ולא נמרוד בך, חוץ מלכפור באלהינו, אני פי מלך שמור אל תבהל מפניו תלך. (קהלת ח ב וג), כיון ששמע כך התחיל כועס, שנאמר באדין נבוכדנצר התמלא חמה וגו' (דניאל ג יט) והשליכו אותן אסורים, שנאמר וגובריא אלך תלתיהון וגו' (שם שם כג), כיון שירדו תלו עיניהם ואמרו לפני הקב"ה רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא בטחנו אלא בשמך הגדול, שנאמר לא לנו ה' [לא לנו כי לשמך תן כבוד] (תהלים קטו א), הרי כינס כל הלשונות, שנאמר באדין מתכנשין וגו' (דניאל ג ג) (למה יאמרו הגוים וגו'), מיד בקשו המלאכים לירד ולהתיר אותן, אמר להם הב"ה וכי על שם אחד מכם ירדו אלו, אלא על שמי ירדו, אני יורד ומצילן שנאמר עושה משפט לעשוקים [וגו' ה' מתיר אסורים] (תהלים קמו ז), משהתירן צינן את הכבשן, והסיר הקב"ה את הכבשן והעלה אותה, והשווה אותה לארץ, שהיתה ירידה ועמוקה, כיון שירד המלאך אמר להן צאו לכם מכאן, הרי התיר הקב"ה אתכם, ועשה לכם את הנסים, והשווה את כבשן לארץ צאו לכם, אמרו לו אין אנו יוצאין שלא ברשותו של נבוכדנצר, שלא יאמרו ברחו אלו מן הכבשן, למה, אני פי מלך שמור, (קהלת ח ב) ברשותו הושלכנו לכאן, וברשותו אנו יוצאין כיון שבא נבוכדנצר וראה אותן תמה התחיל צווח, אמר להם צאו לכם, שנאמר שדרך מישך ועבד נגו עבדוהי די אלהא עילאה פוקו ואתו וגו' (דניאל ג כו), כיון שנעשית הכבשן שווה לארץ פוקו ואתו, אמרו למלאך עכשיו אנו יוצאין, שנאמר באדין נפקין וגו' (שם שם), ממי למדו, מנח, כשנכנס לתיבה ברשותו של הב"ה נכנס, שנאמר ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה (בראשית ז א), כיון שיבשה הארץ ונחה התיבה, שנאמר ותנח התיבה וגו' (שם ח ד), אמרו לו בניו נצא מכאן, אמר להם חס ושלום, ברשותו של הב"ה נכנסנו, וברשותו אנו יוצאין, כיון ששמע הקב"ה כך, מיד וידבר אלהים אל נח [לאמר] צא מן התיבה (בראשית ח טו טז), לכך נאמר אני פי מלך שמור וגו' (קהלת ח ב).

[ב] ד"א צא מן התיבה. זש"ה בפשע שפתים מוקש רע ויצא מצרה צדיק (משלי יב יג), בפשע שפתים מוקש רע, אלו אנשי דור המבול שלא חטאו אלא בפיהם, שנאמר ויאמרו לאל סור ממנו וגו' מה שדי [כי נעבדנו] (איוב כא יד טו), מה מועיל לנו שנתפלל אליו ומה נועיל כי נפגע בו (שם שם), ומה היה להם, מוקש רע, וימח את כל היקום וגו' (בראשית ז כג), ויצא מצרה צדיק, זה נח, שנאמר נח איש צדיק תמים (שם ו ט), צא מן התיבה.

[ג] ד"א צא מן התיבה. אמר דוד הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך וגו' (תהלים קמב ח), כשהיה נח בתיבה בפנים היה מתפלל, שנאמר על זאת יתפלל כל חסיד וגו' (שם לב ו), אמר לו הקב"ה פרוזדימיא (פי' גזרה) היא שישתלמו שנים עשר חדש, ואם אינן משלימין אינך יוצא, שנא' כה אמר ה' בעת רצון עניתיך וגו' לאמר לאסורים צאו וגו' (ישעי' מט ח ט), שהיו אסורים בתשמיש המטה, למה שבשעה שהעולם בצער צריך אדם למנוע את עצמו מפריה ורביה, וכך עשה יוסף כשראה יוסף ששני הרעב עתידין לבא נזקק לפריה ורביה עד שלא יבואו, שנאמר וליוסף יולד [שני בנים בטרם תבא שנת הרעב] (בראשית מא נ), וכך אף נח ובניו והחיה והבהמה לא נזקקו לפריה ורביה, שכן אמר לו הב"ה כשנכנס, [בתיבה, בא אתה וכל ביתך אל התיבה וגו', וכתיב] ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו (בראשית ז ז), הזכרים לעצמן והנקבות לעצמן. משל למלך שיצא לעשות מלחמה עם הברבריין, גזר ואמר מרחצאות לא יפתחו, ומוניטא (פי' מטבע) לא תטבע, עד שאבוא מן המלחמה, וכיון שבא מן המלחמה בשלום גזר ואמר יפתחו המרחצאות ותטבע מוניטא, כל שאני מחריב אני בונה, כך כשבא מבול לא נזקק לפריה ורביה, שנאמר לאמור לאסורים צאו וגו' (ישעי' מט ט), לפיכך כשיבשה הארץ אמר צא מן התיבה, לכך נאמר הוציאה ממסגר נפשי (תהלים קמב ח). סליק.