אברבנאל על שמות לה

<< · אברבנאל · על שמות · לה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק א

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל עד סוף הסדר ויש לשאול בזה שאלות:

השאלה הא' אם היה שמשה הקהיל את כל ישראל לצותם על מלאכת המשכן וכמו שאמר אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. למה התחיל במצות השבת ששת ימים תעשה מלאכה וכבר באה המצוה הזאת במן ובסיני בעשרת הדברות ועל מעשה המשכן ומה צורך לזוכרה פה פעם אחרת. והנה בכי תשא נזכרה אחרי המשכן וכאן בתחלתו:

השאלה הב' במה שאמר משה בתחלת דבריו אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ואין ספק שעל מלאכת המשכן וכליו אמרו. ומיד אחרי שזכר מצות השבת חזר ואמר שנית ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' וגו' והוא דבור כפול:

השאלה הג' באמרו את בגדי השרד לשרת בקדש. ואם אמר זה על בגדי הכהנים הרי הוא אומר ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן. ואם אמר בגדי השרד על הבגדים שיעשו לכסות בהם הארון והשלחן והמנורה והמזבחות בשעת מסעותיהם כמו שפרש"י יקשה כי זה לא צוהו השי"ת ואיך א"כ צוה משה עליו גם שלא תמצא במעשה שיאמר ויעשו את בגדי השרד כמו שאמר בשאר הכלים אבל אמר בלבד בפרשת פקודי בספור מה שנעשה מן הנדבה ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד וגו':

השאלה הד' למה זה לא בא לשון העשיה שוה בכל הדברים שנעשו כי הנה ביריעות המשכן נאמר בלשון רבים ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות וביריעות העזים נאמר בלשון יחיד ויעש יריעות עזים. וכן בקרשים ובפרכת ובמסך אמר ויעש אמנם בארון אמר לשון אחר ויעש בצלאל את הארון ובשלחן ובמנורה ובמזבחות וכיור וכנו אמר לבד ויעש. וראוי לדעת מה היתה סבת חלופים האלה:

השאלה הה' בכפל והיתור שיראה בזכרון מלאכת המשכן כי הנה תמצא שזכרה התורה ה' פעמים פעם בכלל ופעם בפרט מלאכת המשכן וכליו והקשה הדבר יותר בדברי משה בסדר הזה שאמר לישראל כל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן את אהלו וגו' וזכרה שם כל הדברים שצוה השם לעשותם ואח"כ זכר העשייה בפרט כל דבר ודבר בפני עצמו והיה מספיק שיאמר הכתוב ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל את כל המלאכה אשר צוה ה' אותו. וכן ויעשו כל חכם לב כאשר צוה את משה כן עשו. ומה צורך לפרט הדברים פעם אחר פעם:

השאלה הו' למה זה לא נאמר במעשה כלי המשכן שעשה בצלאל וכל חכם לב כאשר צוה ה' את משה כמו שנזכר בבגדי הכהונה שזכר בסדר פקודי עשייתם ואמר בכל אחד מהם כאשר צוה ה' את משה בפרטיותם וחזר הכתוב ואמר בכלל ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו ולמה לא נאמר כאן כיוצא בלשון הזה. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו' עד סוף הסדר. אחרי שירד משה מן ההר צוה לכל עדת בני ישראל שכולל האנשים והנשים שיתקבצו כלם באהל מועד שלו שהיה מחוץ למחנה כדי שישמעו מפיו מה שצוה השם לאמר להם והוא שיתנדבו למלאכת המשכן וכמו שכתב הרמב"ן יתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו מן ההר. כי כאשר הגיד להם הסליחה והמחילה שכפר השם בעד חטאתם ושהלך בתוכם שכינתו ויעשה להם נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים והיו על זה כל ישראל שמחים וטובי לב. אז ראה לספר להם ענין המשכן אשר כבר נצטוה בו בפעם הראשונה שישב בהר קודם מעשה העגל. כי כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן להם לוחות שניות וכרת ברית עמהם ללכת שכינתו בתוכה. הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולתם ולמה שאמר לו בראשונה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ולכן אחרי שעברו ימי הכעס ובאו ימי הרצון הוצרך משה לצוותם על מלאכת המשכן. ועל זה אמר אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. והקדים להזהיר על מצות השבת להודיעם כי בששת ימי השבוע יעשו מלאכת אלה הדברים מהמשכן וכליו ולא ביום הז' שהוא קדש לה' כי אין מלאכת המשכן דוחה את השבת. ואמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת להגיד שלא לבד שאר המלאכות אסורות בשבת. אבל גם מלאכת אוכל נפש אסורה בו כי לא יבערו ביום המקודש ההוא אש בשום מקום לאפות את הפת ולבשל את הבשר כי האש צורך כל מאכל והוצרך לומר זה אחרי שאמר בכלל לא תעשה כל מלאכה. לפי שנאמר בחג המצות לא תעשה כל מלאכה. ואין אוכל נפש בכלל ומפני זה הוצרך לפרש כאן שאין כן השבת כי אפילו עשיית האוכל נפש אסורה בו. ואמר בכל מושבותיכם. להגיד שאין המצוה הזאת תלויה בארץ כי אף בחוצה לארץ בכל מושבותיכם חייבין. גם אמר זה מפני שבמקדש יבערו אש ביום השבת על המזבח לכן אמר כאן בכל מושבותיכם למעט את המקדש שאינו בכלל הזה. ומפני שהפסיק הדברים בענין השבת חזר לענין הצוואה ממעשה המשכן באמרו ויאמר משה לכל עדת בני ישראל זה הדבר אשר צוה ה' ואפשר לפרש עוד שבתחלה אמר אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם על מצות השבת באסור עשיית אוכל נפש בו. ובדבור השני אמר זה הדבר אשר צוה ה' על מלאכת המשכן וכליו. והותרו בזה שתי השאלות הא' והב'. והנה צוה משה על התרומה והנדבה אשר יעשו ואמר כל נדיב לב יביאה את תרומת ה' רוצה לומר שלא היה דעתו לשאול סכום ידוע מאיש ואיש ולא שילכו גבאי הצדקה מאהל לאהל לשאול את נדבותיהם אלא שכל נדיב לב הוא בעצמו ובידו יביא תרומתו ונדבתו אל אהל משה ומלת יביאה הוא כמו יביא אותה וכמוהו ותפתח ותראהו את הילד. וזכר עוד מהנדבה וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו רוצה לומר שמי שמלאו לבו לעשות איזה דבר מן המלאכה הזאת יבוא ויתנדב עצמו לעשותם כי המלאכה מחכם לב שיעשנה גם היא מהנדבה. והנה תלה הענין הזה בחכם לב לפי שהם לא היו יודעים במלאכות האלה מפאת ההרגל כי לא נסו לעשותם במצרים אבל האיש שלבו נקפו ונפשו אומרת אליו שיוכל לעשותה יבוא ויתנדב לעשות אותה. ומפני שיש אנשים שיש בהם לב לעשות אומנות אחד ויש אחרים שיש להם ציור באומנות אחרת לכן הוצרך משה לזכור להם כל הדברים בשמותם את המשכן את אהלו ואת מכסהו וגו' כדי שהשומע ישמע ויצא אחד מהם לומר אני אעשה יריעות. ואחר אומר אני אעשה קרשים וכן שאר הדברים כלם שבעבור זה נזכרו פה. ואמנם בגדי השרד אפשר שהיו כמו שכתב רש"י הבגדים שהיו נותנים על הארון והשלחן והמנורה והמזבחות בנסוע המחנות ויותר נכון לפרש שהיו בגדים שעשו לנקות בהם כלי הקדש כדי שיהיו תמיד נקיים וטהורים ומפני זה תמצא תמיד שנזכרו בגדי השרד אחר כלי המשכן קודם זכרון בגדי הכהנים. לפי שהיו מיוחסים לנקותם ולא היה ענינם כשאר כלי המשכן. כי הנה הכלים שנזכרו בצווי הם אותם שהיו מורים ומעירים על הרמז המכוון בהם ושאר הדברים היו מתשמישי הבית. ולכן זכרם משה פה ונזכר בפרשת פקודי שנעשו מן התכלת והארגמן ותולעת השני ולא נזכרו במצות השם ולא בספור המעשה אלא הדברים המכוונים לענין הרמז וההער' כמו שזכרתי. והותרה בזה השאלה הג'. והנה ישראל בשומעם דברי משה שמחו כשמחת בקציר והלכו אל אהליהם מבלי איחור ועכוב כלל הביאו את תרומת ה' למלאכת המשכן. ולפי שהיתה הנדבה אם מהמתנות ואם מהאומנים שיעשו במלאכה. לכן אמר על שניהם אם על החכמים ויבואו כל איש אשר נשאו לבו לקרב אל המלאכה ר"ל שלא היה בהם מי שלמד המלאכות ההמה ממלמדו בהרגל אלא מי שמצא בטבעו הוא ידע לעשות כן ויגבה לבו בדרכי ה' לבוא לפני משה ולומר לו אני אעשה כך וכך ממה שדברת, ואמנם כנגד המתנדבים בעם אמר וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה'. ואמר ויבואו האנשים על הנשים. להגיד שהנשים באו בנדבה ראשונה ונתנו תכשיטיהן נזמיהן וטבעותיהן מיד. והאנשים נטפלו להן. וכלם אנשים ונשים הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב. ואמר שהיה מהם שהניפו תנופת זהב רוצה לומר שבור או במטבע. והרמב"ן עשה הפרש בין תנופה ותרומה כי המביא זהב ינופף ידו להגביה הנדבה או הלוקחים יגבהו הזהב להראות אותו כדי לשבח המביאו ונראה לי שתנופה ותרומה שניהם יורו על ענין אחד. כי כן בסדר פקודי נקרא גם הנחושת תנופה. ואמר כל איש אשר נמצא אתו תכלת וגו' לפי שהדברים שנמצאו מהן דבר מועט אמר הכתוב בו וכל איש אשר נמצא אתו וכן היו עצי שטים לפי שהיו מהם דבר מועט שמה אם שכרתו אותם ביער שהיה סמוך להר סיני או שקנאום במחנה מהגוים שהיו מביאים סחורותיהם שמה למוכרם. וכן זכר שכל אשה חכמת לב בידיה טוו כי אותו אומנות מיוחד לנשים. ואמר ויביאו מטוה את התכלת וגו' להגיד שהיו נשים שהוציאו ממצרים מטוה לא שטוו הן אותו אבל שהביאוה משם מן התכלת והארגמן וממנו הביאו גם כן נדבה. והנה העדה הביאו נדבותיהם תחלה. והנשים לא נתנו מקום לבעליהן להתנדב ראשונה. אבל באו כלם בערבוביא כמו שאמר ויבואו האנשים על הנשים. אמנם הנשיאים שנתנו מקום לעדה כאשר באו המה להתנדב כבר לא מצאו דבר לתת שלא יהיה ממנו כבר בנדבה הרבה ומפני זה הביאו המה אבני השוהם ואבני המלואים והבשמים מהשמן למאור ולשמן המשחה ולקטרת הסמים. כי אותם הדברים לא נמצאו אלא בידי גדולי העדה ונשיאיהם. ואמנם אמר אח"ז כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם וגו' אין הפסוק ההוא כפול אבל הוא להגיד שכלם עשו הנדבה ההוא לשמה לעבוד השם ולקיים מצותו. לא לתכלית הוראה וגסות הרוח כי כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא הנדבה לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות כלם בלי ספק הביאו בני ישראל נדבה לה' כלומר הביאו נדבותיהם לשם ה' ולא לתכלית אחר. ומפני שרבו המתנדבים בעם לעשות המלאכה. אמר משה לישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל רוצה לומר דעו לכם שהקדוש ברוך הוא מנה את בצלאל להיות ראש במלאכה הזאת ולהיות ענינו אלהי תראו שמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. רוצה לומר שנתקבצו בו חכמה עיונית וחכמה מעשית וידיעת אומניות מתחלפים. וגם נמצאת בו מעלה אחרת. והיה אמרו ולהורות נתן בלבו רוצה לומר שהוא יורה וילמד אל שאר האומנים שיעשו. ולפי שהיה אהליאב אדם מפורסם בידיעות האלה אמר הוא ואהליאב מלא אותם חכמת לב רוצה לומר שאהליאב הוא ראוי והגון להיותו בחברת בצלאל ושניהם יעשו כל מלאכת עבודת הקדש כאשר צוה השם כי בלי ספק לא יחטיאו הכוונה האלהיות ולכך קרא משה לשניהם ולכל שאר חכמי לב אשר נשאם לבם וצוה אותם לקרבה אל המלאכה לעשות אותה. ובו ביום שהביאו בני ישראל הנדבה לקחו אותה החכמי לב הנגשים לעשותה. ואמרו והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר. אפשר לפרשו על האומנים עצמם שמלבד שנדבו לעשות את כל המלאכה עוד הביאו הם משל עצמם נדבה באשמורת הבקר היום האחד שקבלו נדבת העדה והוא אמרו והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר רוצה לומר שהם האומנים הביאו לפני משה נדבת מתנה עוד מלבד נדבת עשיית המלאכה והיה זה בבקר בבקר בהשכמת יום המחרת. אמנם המפרשים פירשו והם הביאו אליו עוד נדבה על ישראל שמלבד הנדבה שהביאו ביום הראשון שלקחוה האומנים עוד היו מביאים ישראל נדבה בכל בקר ובקר. ושנתרבתה כל כך הנדבה עד שכל החכמים העושים במלאכת הקדש באו אל משה איש איש ממלאכתו. ואמרו אליו מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה. והזכיר הכתוב זה לשבח את העם המביאים נדבותיהם. ולפאר את האומנים באמונתם וגם הנגיד עליהם נשתבח בזה לפי שצוה אליהם שיעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש כי לא היה לי חפץ בכספם וזהבם כשאר המושלים בעם אלא שיעשו מצות האלהים בשלמותה. ואמר אל יעשו עוד מלאכה לפי שהממון יקרא מלאכה כמו שאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו לרגל המלאכה אשר לפני והענין שלא יביאו עוד שום דבר למלאכת הקדש כי גם ההבאה תקרא מעשה ולכך אמר ויכלא העם מהביא. ונראה לי שעם היות שמצינו שם מלאכה על הממון ועל המקנה. הנה לא נוכל לפרשו כאן בדרך ההוא מפני שהכתוב אומר אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש. ואיך יפול מאמר אל יעשו עם שם מלאכה על הבאת הנדבה כ"ש שהכתוב אומר ויכלא העם מהביא ולא אמר מעשות. ולכן נראה לפרש שהאומנים אמרו למשה מרבים העם להביא מדי העבודה. ר"ל יותר מכדי צורך העבודה שצוה השם לעשות. ושאלו למשה אם יצניעו המותר או יפסקו העם מהביא או האומנים מלקבל עוד מידיהם. ומשה צוה אותם שיעבירו קול וכרוז במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה כלומר שהדברים הנעשים לצורך המלאכה לא יעשו מהם יותר כי כיון שלא היה צורך במעשה המלאכה ההיא אין ראוי שיעשוה. אבל לא צוה משה שלא יביאו הדברים שאין בהם עשייה כאלו תאמר זהב וכסף ונחשת וגם תכלת וארגמן ותולעת שני ושש. כי הדברים ההם אע"פ שיביאו מהם יותר מהצריך למלאכה אוצר בית ה' יבואו ובכל זמן יצטרכו אליהם לעשות פרוכת ובגדי הכהנים ולקנות זבחי צבור ושאר הדברים. ולכך לא מנע משה ההבאה אלא העשיה למלאכה. אבל העם כשראו שלענין המלאכה כבר היה די במה שהביאו לא די שמנעו עצמם מלעשות עוד המלאכה. אבל גם נמנעו מהביא עוד שום דבר בנדבה. וזה הוא אמרו איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וגו' ויכלא העם מהביא. וספר הכתוב שהיתה השערת האומנים טובה מאד כי עם היות שחדל העם מהביא עוד נדבה, הנה במה שהביאו בראשונה היתה דים. והספיקה להם הנדבה ההיא לעשות את המלאכה בשלמות והותר כי גם נותר הרבה מהנדבה ההיא שנתנו אותו באוצר המקדש וספר הכתוב איך נעשתה המלאכה הקדושה הזאת שעשו כל חכם לב בעושי המלאכה ראשונה את המשכן ואין ספק שכל מה שעשה כל אחד מהחכמים היה בצווי בצלאל כי הוא היה וממונה על כלם. ומה שאמר במשכן ויעשו ובשאר הדברים והכלים אמר ויעש הוא לפי שבתחלה אמר ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה על כל הדברים והכלים שנזכרו בפרשה כאלו אמר ויעשו כל חכם לב את המלאכה ההיא והוא אם כן מאמר כולל. אחר כך זכר הדברים כמו שנעשו ראשון ראשון והוא אמרו את המשכן עשר יריעות. ויעש יריעות עזים וכן השאר. ואפשר לומר גם כן שביריעות המשכן להיותם המלאכה הראשונה שעשו נתקבצו בה כל האומנים וכלם תפרו את היריעות כדי שיקימו מהרה את המשכן ויכניסו בו את שאר הכלים אשר יעשו כלם ולזה אמר ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן כי כלם עשו אותן היריעות. אמנם שאר הדברים עשו אותם אנשים מיוחדים זה דבר אחד וזה דבר אחד. ולזה נאמר בהם ויעש. ואמנם הארון מפני קדימתו ומעלתו על שאר הכלים עשאו בצלאל בידיו ולא נגעה בו יד אחר ולזה אמר ויעש בצלאל את הארון. אמנם השלחן והמנורה והמזבחות וכיור וכנו והחצר עשה כל אחד מהאומנים עם עבדיו ומשרתיו כל אחד מהם ולכן לא באה לשון העשיה שוה בכל הדברים והותרה בזה השאלה הד'. ואמנם למה הגיד הכתוב כל המלאכה הזאת בפרטיות הזה כל כך מהפעמים ולא הספיק לומר בכלל ויעשו כל חכם לב כאשר צוה ה' את משה ראיתי דברי הרלב"ג בזה ואת כלם ישא רוח. אבל הטעם בזה אצלי הוא מפני שלא עשו האומנים המלאכה הזאת באותו סדר מהקדימה והאיחור שצוה השם נמשה בסדר ויקחו לי תרומה ולכך הוצרך הכתוב להגיד כאן איך עשו הכלים והדברים ההם שהיה באופן מתחלף למה שנצטווה בהם משה וכמו שביארתי בסדר הנזכר הסבה בחלוף הזה. ומפני שלא יחשוב אדם שכמו ששנו בסדר המלאכה כך שנו בעצמותה ובמספרה. הוצרך לברר כאן כל דבר ודבר שעשו כדי להודיע שעשו כל הדברים שצוה השם ולא שנו דבר אלא בקדימה והאיחור בסדר המעשה. ואין אם כן בזה מותר כלל. ואמנם מה שנזכרה עוד המלאכה בסדר פקודי תתבאר שם סבתו והותרה בזה השאלה הה'. והנה לא נאמר במעשה הכלים האלה כאשר צוה ה' את משה, לפי שבסוף אלה פקודי על הבאת הכלים למשה נאמר בכלל (שמות ל״ח:כ״ב) ככל אשר צוה ה' את כל העבודה וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אותם משה, והותרה בזה השאלה הו'. והנה בכיור וכנו שנעשה מנחשת אמר הכתוב במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד ורש"י כתב ומדברי חז"ל הוא שבנות ישראל היו בידיהן מראות שרואות בהם כשהן מתקשטות ואף אותם לא עכבו והיה משה מואס בהם מפני שעשוין ליצר הרע. אמר לו הקב"ה אלו חביבין מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. וענינו כמו שכתב הרמב"ן שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים כדכתיב ויבואו האנשים על הנשים והביאו חח ונזם וטבעת וכומז. והכומז לפי מדרשו היא יותר נמאס. אבל שם נתרצה ונתקבל עם כל הנדבה. אמנם שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר לו כן מפי הגבורה. וראב"ע כתב שהיו הנשים האלה עובדות השם וסרו מתאוות זה העולם ונתנו מראותיהן נדבה. והיו באות בכל יום ויום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. ושזה הוא אמרו אשר צבאו פתח אהל מועד. והנכון על דרך הפשט שהיה מנהג הנשים במצרים להתקשט במראות נחשת או זכוכית לתקן הפארים על ראשיהן והנה היה נחשת המראות ההמה קלל ממורט ויפה מאד והנשים הקדישו ונדבו המראות ההן והביאום אל פתח אהל משה הנקרא אהל מועד להיותן מנחשת מזוקק וקלל ויפה מאד ומשה כשראה יופי הנחשת ההוא צוה לעשות ממנו הכיור וכנו כי להיותו נחשת מזוקק יהיה דומה לכסף בזוהרו וזה הוא אמרו ויעש את הכיור וכנו נחשת במראות הצובאות רוצה לומר ממראות הצובאות כי בי"ת במראות משמשת במקום מ"ם. והענין שעשה הכיור ואת כנו מאותם המראות של הנשים הצובאות. וביאר הכתוב למה קראם צובאות. באמרי אשר צבאו פתח אהל מועד ר"ל שנתקבצו כולנה חיל וצבא גדול פתח אהל מועד של משה להביא את נדבותיהן: תם