אברבנאל על שמות ז

<< · אברבנאל · על שמות · ז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק ו

ואני אקשה את לב פרעה וגו' עד ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר כי ידבר אליכם פרעה. הספק במאמר הזה מבואר והוא למה הקשה הש"י את לב פרעה ורצה להרבות מופתיו ומכותיו במצרים ומוטב היה שישמע בקולו כשיבא משה אליו בשליחותו וישלח את ישראל ממצרים ולא יסרב ולא יסתולל לבלתי שלחם. ואם היה שהש"י לסבה מן הסבות הקשה את לבו למה אם כן נתחייב פרעה לקבל המכות האלה כמו שאמר ואני אקשה את לב פרעה והרבתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים ואמר בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו. והרב הגדול המימוני בהקדמת פירושו למסכת אבות ובספר המדע כתב בתשובת זה ואפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים הרבה עד שינתן הדין לפני דיין האמת שיהיו נפרעים מזה החוטא על החטאים שעשה מרצונו ודעתו ומונעים ממנו התשובה ואין מניחים לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאים שעשה הוא שהקב"ה אמר ע"י ישעיהו ע"ה (ישעיהו ו׳:י׳) השמן לב העם הזה וגו' עד ושב ורפא לו וכה"א ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים וגו' (ד"ה ב' מ"ט) עד לאין מרפא לפי' כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו וכן הוא בסיחון ועוג ובכל מקום שזכר שהקשה הש"י רוח כל בשר איש ואמץ את לבבו לבלתי שמוע בקולו ולדעת הזה גם כן נמשך הרמב"ן ונסתייע עם מה שאמרו במדרש גלה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין תחת שהעבידום בעבודה קשה וגם כן אמרו שם כי אני הכבדתי את לבו א"ר יוחנן מכאן פתחון פה לרשעים לא היתה ממנו שנעשה תשובה אמר רשב"ג יסתם פיהם של רשעים אלא אם ללצים הוא יליץ (שמות רבה פרשה ה' י"ג) מתרה בו פעם ראשונה וב' ובג' ואם אינו חוזר בו הוא נועל לפניו דלתי תשוב' כדי לפרוע ממנו מה שחט' כך פרע' הרשע כיון ששגר הש"י אצלו ה' פעמים ולא השגיח על דבריו א"ל הב"ה אתה הקשי' את ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך וכו' הא לך מבואר שלפי דעת שני הרבנים האלה היה קושי לב פרעה מניעת התשובה ממנו כדי להפרע ממנו על פשעו. והדעת הזה מהמדרש ומחכמי מחברינו והוא אצלי זר וקשה מאד כפי מה שלמדונו הנביאים מדרכיו של הב"ה כי כלם נבאו פה אחד שלא יחפוץ במות רשע כי אם בשובו מדרכיו וחי' ונאמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם (ירמיהו ג׳:כ״ב) והמשורר (תהלים ך"ה ח') אמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך עד שתרגם אונקלוס ונקה לא ינקה סלח לדתיבין לאוריתא ולדלא תיבין לא מזכה ומי לנו גדולים בפושעים כאחאב ומנשה וכאשר נכנע אחאב אמר יתברך לא אביא הרע' בימיו (דברי הימים ב' ל"ג י"ב) ובמנשה נאמר ובהצר לו חלה את פני ה' אלהיו וגו' ויעתר לו וישיבהו ירושלי' למלכותו והתימא מהרב הגדו' עצמו שבספר המד' כשכתב אותם שאין להם חלק לע"ה אמר בסוף דבריו בד"א כשמת בלא תשובה אבל אם שב מפשעו ומת הרי זה מבני הע"ה שאין לך דבר שעומד בפני התשובה אפי' כופר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב יש לו חלק בע"ה שנאמר (ישעיה נ"ז ך') שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו וקרוב לזה כתב בכ"ד דברים המעכבים את התשובה דבר זה מוסכם מהחכמים הראשונים ומפני זה אמרו במשנה ושוב יום א' לפני מיתתך. וכבר הרגיש הרב בזרות הדעת הזה וכתב שאין לנו לחקור ולשאול למה תמנע הבחירה ע"ז ולא ע"ז כמו שלא נשאל על שנוי צורות הנבראות. וכל זה איננו שוה לי לפי שעינינו הרואו' שאין הנדון דומה לראיה ושאין הדעת סובל שיהיה ממדתו של הב"ה לאמר לרשע הוסף רשע כמו שירא' מענין פרעה וג"כ מענין סיחון שהדבר בו יותר מבואר כי מה פשעו ומה חטאתו יותר ממלך אדום ומואב שלא נתנו את ישר' עבור בגבולם ונטו מעליה' לשיאמר הכתוב בו ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו כי הקשה ה' אלהיך את רוחו וגו' מורה כי מה שלא אבה היה מפני שהקשה הש"י את רוחו והרי א"כ היה הש"י מסלף רשעי' לרע ונועל בפניהם דלתי התשובה ללא סבה והראיה שהביא הרב מהפסוק השמן לב העם הזה אינו מחויב אדרבה המאמר ההוא מורה על הערה והזריזות בתשובה כמו שאמר פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו והנני משיב על זה ג' תשובות בדברים נכוחים וישרים למוצאי דעת:

התשובה הא' היא כי כבר יתחייב אדם בכמה עונשים ויסורים מפני מה שחטא כנגד המקום ב"ה וינצל מהם כשישובו אל ה' ויתחרט ממעשיו יבכה ויתחנן לפניו כי אז ישוב אל ה' מחרון אפו וכמו שאמר ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו אבל יש עונות אחרים שהם בין אדם לחבירו שבעשות אותם האדם אף שיחנן לפניו יתברך לא יעבור על חטאתו ולא יסלח לו. וכל שכן שב"ד של מטה עכ"פ ענוש יענשו כדי רשעתו אם הרג נפש יהרגוהו וכמו שאמר ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו. ואם גנב ונמצא ישלם שבעתים את כל הון ביתו יתן הנה אם כן התשובה תועיל בעצם ואמת בעונות שבין אדם למקום וגם באמת כבר תמצא עבירה שלא תנתן לתשובה וכאמרם ז"ל אבל מי שיש בידו חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק אבל כלן תולין ומיתה מכפרת. האמנם העונות שעושים בני אדם זה לזה לא נמסרו לתשובה שא"כ בטלו כל מיתות ב"ד האמורות בתורה כי מי גבר יראה מות לנגד עיניו על אשר הרג את הנפש ולא ימהר לשוב אל ה' בכל לבבו למלט נפשו מני שחת והתורה אמרה ובערת הרע מקרבך וכל העם ישמעו וייראו הנה אם כן העונות אשר כאלה אין ראוי לסלוח להם מפני התשובה והנה פרעה לא לבד חטא אל אלהים באמונותיו הנפסדות אבל גם לישראל עשה חמס גדול כי עם היות שגזר הש"י עליהם להיות גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם הנה פרעה ועמו הוסיפו להרע עמהם כי השליכו את בניהם ליאור וימררו את חייהם וכמו שאמר הכתוב (זכרי' א') קנאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה וע"ז נאמר לאברהם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. ויתרו אמר כי בדבר אשר זדו עליהם לפי שבזדון עשוהו כ"ש שלא עשו פרעה והמצרים מה שעשו לישראל לקיים גזרת הש"י כי אם מרשעת לבבם וזדונם. וכבר כתב זה הרמב"ן בפ' לך. ובעבור שפרעה וכל מצרים חטאו כנגד ישראל אם בשפיכות דמים ואם בג"ע גזל וחמס היה מן הדין שיענשו במכות באותות ובמופתים כדי רשעתם במספר ואף שישובו בתשובה ויחננו קולם לא יקובלו תפלותיהם אבל היתה מדת הדין שיקבלו עונש מעשיהם הרעים ואין זה סותר למאמר לא אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה כי שם בענין האמונות והמצות שבין אדם למקום הכתוב מדבר לא בעונשים הראוים כפי המשפט וזו היא התשובה הראשונה:

התשובה הב' היא שהנה המשפט הישר והדין הברור הוא שהנפש החוטאת היא תמות ושכל אדם יקבל גמול מעשיו אם לטוב אם לרע ואמנם תרופת התשובה היא חסד עליון מהאל יתברך מיוחד לעמו ונחלתו ישראל שבהיותם תחת השגחתו הפרטית בכל עת שישובו אליו ויקראו לו בכל לבבם ובכל נפשם ישמע אל ויענם. ועז"א מרע"ה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. ואמר בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלהיך והנביא הושע אמר שובה ישראל עד ה' אלהיך וגו' ארפא משובתם אוהבם נדבה וגו'. אהיה כטל לישראל וגו' אמנם שאר האומות לא בנקלה תועיל להם התשובה התפלה והתחנה לפניו יתברך מאחר שהם עובדי ע"כ והם בתשובתם יהיו כמו שטובל ושרץ בידו על אשר אינם שבים אל ה' בכל נפשם ובכל מאדם ואין להקשות ע"ז מענין נינוה שקרא יונה בדבר הש"י עוד מ' יום ונינוה נהפכת ושבו אנשי נינוה מרעתם וינחם ה' כי הנה כבר כתבתי בפי' הנבואה ההיא שלא רצה הב"ה על נינוה לשלוח את יונה ליסרם ולהזהירם ולקבל תשובתם אלא מפני שהיה רצונו שיהיה אשור שבט אפו ומטה זעמו ומפני זה חס הב"ה עליהם שלא יכלו כדי שיהיו מעותדים למועדי רגל של ישראל ולזה ברח יונה ושאל את נפשו למות על הצלת נינוה בדעתו שהוא יהיה הצר הצורר לכלות שבטי ישראל וכן מה שנא' רגע אדבר על גוי ועל ממלכה ושב הגוי ההוא מרעתו הכל הוא בתנאי שיעזבו ע"כ שבידם וישעו אל קדוש ישראל כי אז תדבק בהם ההשגחה ויזכו לחסד המחילה ורחמי התשובה. אמנם פרעה שהיה עובד ע"כ הוא וכל עמו לא היה ראוי שיקבלהו הש"י בתשובה ושיהיה בכלל ומודה ועוזב ירוחם מאחר שלא היה עוזב עבודת אלהיו וזו היא התשובה הב':

התשובה הג' והיא היותר נכונה בעיני שאין ענין קושי הלב הנז' בפרעה ובסיחון שהש"י הטה את לבבו שלא ישמע לדברי משה כי הוא קושי לבבו בעצם אבל היה קושי לבבו נמשך מהמכות במקרה כי בראותו מכת הדם ושסרה מיד ולא התמידה חשב בלבבו שלא היתה המכה ההיא דבר אלהים אלא דבר טבעי או מפאת המערכה. וכאשר ראה אח"כ מכת הצפרדעי' ושסרה מיד ולא התמידה חשב ככה וז"א וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו. וגם במכת הכנים שאמרו לו החרטומים אצבע אלהים היא כתוב ויחזק לב פרעה ולא שמע לפי שהסרת המכות והיותן בלתי מתמידות היתה סבה להיותו מפקפק ובלתי מאמין בהן עד שבמכת הערוב מפני שהוסיף בה לומר מר"עה והפלתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה וגו' ושמתי פדות בין עמי ובין עמך אמר פרעה לכו זבחו לאלהיכם ואמר אנכי אשלח אתכם וגו' והנה פרעה ברוע לבבו כשראה שסר הערוב הכביד את לבו מהסבה אשר קדמה וכן במכת הדבר והנה אם כן לא היתה סבת קושי לב פרעה כי אם רבוי המכות והסרתן אחר היותן וכמו שמפאת המכות ההן הוכבד לב פרעה ונתקשה כן אמרו בשאר המכות האחרונות ויחזק ה' את לב פרעה כי אני הכבדתי את לבו אין ענינו שה"בה הקשה את לבו ומנעהו מעשות מצות חלילה אלא שנתן בו אותן המכות שמפניהן בא לבו לידי קושי וכבדות ומזה הצד ייוחס אליו יתברך קושי לב פרעה לפי שנתן הוא יתברך המכות ההן בארצו עד שמפניהן הקשה פרעה את לבו. וע"ז נאמר במכת הברד כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר וגו'. ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי וגו' ר"ל שהיה בידו יתברך להתמיד עליו מכה א' שתהיה מכה בלתי סרה עד שישלחם אבל העמידו בהסר המכה אחרי בואה ובוא אחרת תחתיה בעבור הראות לו את כחו הגדול ולמען ספר שמו בכל הארץ וכן כשבאו על הים כאשר הוגד לפרעה נבוכים הם בארץ אמר הכתוב וחזקתי את לב פרעה שאותה השמועה ששמע נבוכים הם בארץ היא חזקה את לבו וכבר ייוחסו הדברים לאל יתברך בזה האופן כי הנה במרגלים נאמר וישלח אותם משה על פי ה' וישראל שאלו אותם כמו שאמר במשנה תורה ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו וכן ה' אמר לקלל את דוד ורבים כאלה. וכן בענין סיחון מבואר כי נטית ישראל מעל מלך אדום ומעל מלכי מואב ועמון אשר לא נתנום עבור בגבולם היתה הסתה ופתוי נפלא אל סיחון לעשות ק"ו לעצמו ולמנעם מעבור בגבולו והיא היתה הסבה שערך עמהם מלחמה וניתן בידם ולזה כשזכר מרע"ה במשנה תורה אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו וגו' ונפן ונעבור וגו' וקרבת מול בני עמון וגו' אמר ע"ז קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון וגו' רוצה לומר שעם הנטיות הללו שצויתיך לעשות מאדום עמון ומואב נתתי בידך את סיחון שיתחזק בלבו להלחם עמך ויתפתה לצאת לקראתך ויפול בידך. הנה התבאר שהב"ה לא מנע לפרעה מלשלוח את ישראל ולא את סיחון מלתת את ישראל עבור בגבולם בעצם אבל היתה סבה במכות שהביא על פרעה ועל עמו ובהסרתן אחרי בואן נתקשה לבו וכן אותן הנטייות שצוה לישראל לנטות מאדום עמון ומואב במצותו יתברך היו סבה להקשות לב סיחון ולאמץ את לבבו להלחם עם ישראל והיה אם כן הש"י פועל בכל אלו הפעולות אבל לא פועל קרוב בעצם ובראשונה כי אם פועל רחוק או פועל במקרה לפי שהש"י היה פועל קרוב בעצם למכות שירדו על פרעה ולאותן הנטיות שנטה ישראל מאדום ומעמון ומואב ואותן המכות היו הסבות קרובות עצמיות לקושי לב פרעה וכן הנטיות לסיחון והיה אם כן הש"י פועל רחוק או פועל במקרה לקושי לב פרעה ולקושי לב סיחון ומפני זה אמר הכתוב במקום הזה ואני אקשה את לב פרעה והרבתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים כי מרבוי האותות והמופתים נמשך קושי לבבו לפי שלא ישמע אליהם פרעה מפני רבוי האותות והמופתים והסרתם ולזה בא פסוק ולא ישמע אליכם פרעה וגו' שהוא ביאור סבת קושי לב פרעה האמנם הודיע שבאחרונה יתן את ידו במצרים והוא רמז למכת בכורות ואז יוציא את צבאותיו שהוא עם בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים ר"ל שיתחברו בזה יציאת העם משם והנקמה מאויביהם בשפטים גדולים והנה קרא לישראל צבאותי להגיד שהם חביבים לפניו כצבאות השמים ואמנם אמרו וידעו מצרים כי אני ה' הוא לתת הסבה למה הרבה באתות ההן ואמר שיהיה זה כדי שידעו מצרים כי אני ה' ולא כמו שאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו. ובזה גלה שהיו במצרים הרבה מאנשים כופרים במציאות האל ובהשגחתו ויכלתו כמו שיתבאר אח"ז ולזה באו המכות מכוונת לאמת ולפרסם האמונות האמתיות ההמה. וזכר הכתוב שמשה ואהרן עשו כאשר צוה אותם יתברך כלומר שאחר זה לא טען עוד משה מערלת שפתיו ולא נשמט מלילך בשליחותו ולא אהרן גם כן כי שניהם עשו כל מה שצום השם אותם וזה המאמר כולל לכל עניני האות והמופתים שיזכור. והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה הב'. וספר הכתוב שהיו משה ואהרן זקנים באים בימים כשהלכו בזה השליחות כי אין ראוי לבוא לפני שער המלך בדבר חמור וגדול אשר כזה לבחורי' אשר דמם רותח כי אם לזקנים שקנו חכמה והם היו הראויים לשליחות האלהי הזה:

פסוק ח

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' עד ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה. ויש בפסוקים האלה שאלות:

השאלה הא' למה בא הדבור הזה מנס התנין למשה ולאהרן יחד לשניהם והנה כל שאר הנסים והמכות שגזר הש"י על המצרי' נאמרו למשה לבד ולמה אם כן בנס הזה בא הדבור לשניהם יחד:

השאלה הב' באמרו כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת כי למה זה ישאל אליה' זה פרעה והנה לא היה חפץ לשמוע דבריהם ולא לראו' את מופתיהם וכמ"ש להם לכו לסבלותיכם ואיך אמר אם כן שפרעה ישאל מאתם תנו לכם מופת כאלו היה חפץ בדבר:

השאלה הג' באמרו תנו לכם מופת כי הנה נס הנחש קראו הכתוב למעלה אות ולמה יקראהו כאן מופת. ורש"י אמר שהמופת הוא האות ואני אבאר שאין הדבר כן גם אמרו תנו לכם הוא דבור בלתי מיושר כי הם לא היו צריכים אל המופת והל"ל תנו לו מופת:

השאלה הד' באמרו ואמרת אל אהרן קח את מטך וגו' והיא כי הנה במראת הסנה צוה הש"י למשה הנס הזה ואמר לו שיעשהו במטה אשר בידו ולמה אם כן שנה הדבר בכאן וצוה לעשותו במטה אהרן ומה צורך שיצוה משה כן לאהרן ולא שיעשהו הוא במטהו והראב"ע כתב דאף על פי שהוא אומר מטך הוא מטה משה שנתנו לו והעד אומר אל אהרן קח את מטך ונטה ידך וכתיב וירם במטה ויך את המים רוצה לומר שאמרו במטה בפתחות הבי"ת מורה שהוא המטה הידוע של משה. ואינו נכון. כי למה יעות הכתוב האומר אמור אל אהרן קח את מטך ולהיות מטה אהרן ידוע של נס התנין והדם אמר בו בפתחות הבי"ת וירם במטה:

השאלה הה' באמרו יהי לתנין כי הנה למעלה במראת הסנה נאמר שיהיה לנחש ולא פירש יפה שכתב שיהיה הנחש תנין כי אין הנחש תנין ולא התנין נחש. והנה הרמב"ן כתב מפני זה שזה היה נס אחר זולת נס הנחש שזכר שם וכבר כתבתי שאין הכתוב סובל זה שאמר ראה כל המופתים וכו':

השאלה הו' למה זה לא היתה התראה לפרעה בנס הזה כמו שהיה בשאר הנסים שקודם עשייתם היה מתרה משה בפרעה ומודיע על ביאתם ואומר בזאת תדע או למען תדע:

השאלה הז' אם היה פעל הנסים ענין אלהי מיוחד אליו יתברך כמאמר המשורר כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך נאמר לעושה נפלאות גדולות לבדו איך אם כן חרטומי מצרי' יכלו לעשו' כמעשה ה' כי נורא הוא בלטיהם וכשופיהם והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלו' האלה כלם:

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וכו' עד ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה. הנה משה רבינו אמר לפרעה בתחלת שליחותו כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויעבדוני ובזה כלל אליו שלשה הודעות. האחת שיהיה אלוה נמצא מחוייב המציאות מעצמו כי על זה מורה שם ה'. והשנית שהאלוה ההוא הוא משגיח בבני אדם עד שירצה בעבודתם. והשלישית שהאלוה המשגיח ההוא הוא אלהי ישראל בעל הכחות והיכולת הבב"ת שבעבור זה יעקב שנקרא ישראל ניצל מכל אויביו וישר אל מלאך ויוכל וכבר הורה גם כן ענין היכולת האלהי באמרו פן יפגענו בדבר או בחרב כלומר ואין מציל אותנו מידו. והנה פרעה כחש שלשתם. כי לענין מציאותו אמר לא ידעתי את ה' ולענין השגחתו ויכלתו אמר מי ה' אשר אשמע בקולו. ואמר וגם את ישראל לא אשלח. והיה זה לפי שלא היה עובר עיונם מהמורגש כי הם משערים בגרמי' השמימיים שהיו מנהיגים העולם השפל אבל לא היו מאמינים במציאות שכל נבדל והיתה אמונתם שהעולם קדמון ושהוא כמנהגו נוהג ושא"א שישתנה הטבע ממנהגו לא כלו ולא חלק ממנו ואפילו לקצר כנף הנמלה או להאריך בכנף החגב ממה שנוצר בטבע שאם היה אפשר החדוש הזה בחלק מחלקי העולם היה איפשרי בעולם בכללו שיתחד' ומזה היו בורחים תכלית הבריחה בראותם שסדר הגלגלי' לא ישתנה והכל תלוי במזל ושמיני ההווים והנפסדים קיימים נצחיים בהנהגת טבעם ואישיהם נעזבים למקרה ולכן כיחשו בה' המחוייב המציאות מעצמו וכ"ש שיהיה משגיח במה שבכאן. וכיחשו השכר והעונש ולא שיערו שישנה דבר מהמנהג הטבעי כי היה אצלם האלוה הוא הטבע הקדום. וכאשר בא משה רבינו ע"ה ואמר לפרעה שלשת הפנות סותרות לאמונתו נפל נולד ביניהם רוצה לומר בין פרעה ומשה הויכוח בשלשת הפנות האלה רוצה לומר במציאות השם הנכבד והשגחתו ויכלתו ונתחדש ביניה' הויכוח והמחלוקת בשלשת השרשי' ההם כמו שיתבאר. ולפי שהמוציא מחבירו עליו הראיה היה מוטל על משה לעשות ראיותיו על שלשתם. ועשה הקדוש ברוך הוא ראיותיו על כל זה בדברים הנסיים אשר יעשה מזולת המנהג הטבעי להודיע שיש למעלה מן הטבע אדון מנהיג את הטבע כרצונו ומחדשו ומשנה אותה כחפצו כי כמו שחדש וברא את העולם בכללו לא מדבר. ככה ישנה ויחדש חלקיו ככל אשר יחפוץ ועל זה היסוד באו המכות כלם. וכמו שיתבאר. האמנם פרעה ראה להקדי' לשלשת המחלוקת האלה מחלוקת רביעית והוא שמשה ואהרן להיותם הם המדברים בשם ה' ראשונה יאמתו שהם נביאים ושרוח השם דבר בם. ושאינם מכשפים חרטומי' אשפים ומשאר המלאכו'. ומפני שהיה זה בלב פרעה לנסותם בשרש הד' הזה ראשונה לכן אמר הש"י למשה ולאהרן להיות שניהם הולכים בשליחות הזה כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת וכו' רוצה לומר אני ידעתי את האיש ואת שיחו שירצה קודם אימות הפנות האלהיות שתאמתו אתם לפניו שאתם נביאים ועל זה אמר למשה ולאהרן להיות הספק הזה נוגע לשניהם כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת רוצה לומר כאשר ידבר לשניכם ויאמר תנו לכם מופת רוצה לומר איני צריך עתה מופת על מציאות השם ולא על השגחתו ולא על יכלתו אבל אתם תנו לכם רוצה לומר על ענין נבואתכם מופת כדי שנדע ונכיר שאתם נביאי האלוה אשר אמרתם והנה התבאר שבא הדבור הזה אל משה ואל אהרן לפי שהיה על ענין השליחות שניהם. אמנם דבורי המכות שהיו מיוחדים לפנות האלהיות בא עליהם הדבור למשה בלבד ולא לאהרן כי לא היה הדבר מגיע אליו בפרט. ולכן אמר כי ידבר אליכם פרעה כי הוא יספק זה והוא יאמר כנגדכם ככה תנו לכם מופת על ענינכ' מהיותכם נביאים ושלוחים לנסותם היש השם בקרבם אם אין. והותרו בזה שתי שאלות הראשונות. והנה מצאנו בכתוב שם אות ושם מופת ושם נס או מסה שהכל אחד וכמ"ש המסות הגדולות אשר ראו עיניך האותות והמופתים וכולי. ושם פלא כמו שאמר קץ הפלאות ויבא פעמים בסמיכות נו"ן כמו נפלאים מעשיך. ופעם בסמיכות מ"ם כמו מפלאות תמים דעים. וכבר חשבו אנשים שהם שמות נרדפים ואמרו כלם על הדבר אשר יעשה השם בזולת המנהג הטבעיי. ואין הדבר כן כי כבר יאמר שם האות על הסימן אי זה שיהיה בדרך טבע או בדרך הנחה ורצון ולכן נאמר במאורות והיו לאותות ולמועדי' ועל הקשת ועל המילה והיה לאות. ועל התפלין והיו לאות על ידך וכולי ועל סימני הדגלים איש על דגלו באותות עד שמפני זה נקראו אותיות המכתב אותות ונאמר אות אל"ף אות בי"ת. והנביא ישעיה (ישעיהו ח׳:י״ח) אמר הנה אנכי והילדים אשר נתן ה' לי לאותות ומופתים בישראל ולא היתה לידתם כנגד הטבע. ואמנם המופת מבואר גם כן שענינו הראיה החזקה שיבא אדם בדבר ומזה הצד נקראו בחכמות הראיות העיוניות החזקות מופתים לפי שיש בהם מיופי האמות וחזקו. ומזאת הבחינה היו בני ישעיה מופתים בישראל ויחזקאל אמר אני מופתכם והיה יחזקאל לכם לאות. לפי שהיו ראיה חזקה וסימן מוכרח על מה שיהיה. ואולם הנס כבר יאמר על הנסיון והבחינה כמו שאמר בחנני ה' ונסני. לא תנסו את ה' אלהיכם. ויאמר על ההרגל לא נסיתי ללכת באלה ויאמר על הדבר הנרשם שיביטו הכל בו שהוא הנס ונשא נס לגוים שרש ישי אשר עומד לנס עמים. ואמנם הפלא נאמר על הדבר שיפלאו ממנו בני אדם ומזה נאמר פלא יועץ ותרד פלאים וגם על כל דבר נסתר יאמר כן כי יפלא ממך דבר לא נפלאת היא ממך נפלאתה אהבתך לי לפלא נדר כי יפליא לנדור נדר שהם כלם לשון פלא. ואין בזה דבר יוצא מהמנהג הטבעי. וזה כלו ממה שיורה שהשמות האלה אות ומופת נס ופלא כבר יאמרו על דברים טבעיים כשהיו בהפלגה ולכן בלשון רומי נקרא האות שניאל והמופת נקרא דימושטראסיון. אמנם הפלא הוא הנקרא מראוי"א אבל כבר יאמרו השמות האלה על הנפלאו' אשר יעשו הנביאי' בזולת המנהג הטבעי אך בבחינות שונות כי הנה על הנסים שיש בהם זרות מועט כפי שרשי הטבע יאמר שם אות להיות' סימן בלתי חזק האמו' על הדבר הנרצה בנבואה ההיא והסבה אות מה והמופתים הם הנסים החזקים היותר זרים אצל הטבע כמו שאמר (יואל ב) ונתתי מופתים בשמי' ובארץ. ולזה נאמר (דברי' יג א) בנביא שקר ונתן אליך אות או מופת. רוצה לומר ראיה חלושה או ראיה חזקה על נבואתו ואמר ובא האות והמופת. אמנם הנסים הם היותר חזקים ונרשמים מהם ולכן נקראו נסים לפי שהם כנס העומד למעלה שאליו גוים ידרושו. ולכן אמר (דברים כ״ט:ב׳) המסות הגדולות אשר ראו עיניך שקראם גדולות כפי איכותם ואמנם הפלאים הם המעשים היותר זרים וחזקים מכלם שיפלאו מהם בני אדם מאד ויהיו סבותם וענינם נעלמים ונסתרים ולכן תמצא בכתובים שם אחר והוא מורא וכמו שאמר (שם לד) ולכל המורא הגדול שהמורא שם נרדף לפלא וענין שניהם אחד וכמו שהעיר על זה אבן כספי בשרש אות כסף אשר עשה. ואני כבר כתבתי זה בפירוש לספר ישעיהו בנבואה הששית. ואחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת תדע ותשכיל ששלשת הנסים שעשה הקדוש ברוך הוא למשה רבינו בהר סיני קראם שם אותות כמו שאמר והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ואמר ויעש האותות לעיני העם לפי שהיו באיכותם ראיות קטנות וחלושות בערך שאר הנסים שנעשו במצרים ועל הים. אבל פרעה אמר אל משה ואל אהרן תנו לכם מופת לפי שהיה מבקש מהם שיעשו לו נסים חזקים ונפלאות מופלגות בשנוי הטבע וכאלו אמר להם אינני רוצה באות חלוש אלא במופ' חזק אבל הקדוש ברוך הוא צוה אותם שלא יעשו לו כי אם האות החלוש ההוא להיותו אות וסי' למשה בפני פרעה וגם לפרעה עצמו וכל זה כדי שיכשל בו פרעה להקשות את לבבו והותרה בזה השאלה השלישי'. גם לא רצה האל יתברך שיעשה הנס הזה לפני פרעה במטהו של משה כדי שלא ישתוו במעשהו של משה חרטומי מצרים כי חרפה היא לו אבל צוה למשה שיאמר לאהרן שישלך את מטהו אשר בידו כי בזה היה מחליש עוד כח הנס ההוא ושומר כבוד משה וכבוד מטהו. והותר' השאלה הד'. ואתה תראה שכאשר הש"י בסיני צוה למשה על אות הנסים לעשות אותו לזקני ישראל היה לרמוז להם שכן יהיה ענין פרעה נחש בריח כמו שפירשתי למעלה במקומו. אבל כשצוה השם לעשותו במצרים לפני פרעה היה לרמוז דבר אחר והוא שכן יהיה משה שליח השם לפניו כי הוא אשר יצא מיאורי מצרים כתנין ההוא והוא יעשה לפניו כרצונו ועם היות שחרטומיו וחכמיו ישתדלו לעשות כמעשהו יבלע התנין ההוא את תניניהם רמז שיבושו ויכלמו ולא יעמודו לפני משה מפני ההוראה והרמז הזה צוה יתברך שיהיה המטה ההוא לתנין שהוא היוצא מן היאור והותרה בזה השאלה הה'. וממה שביארתי בזה תדע למה לא באה התראה עם הנס הזה ולא מאמר בזאת תדע או למען תדע וכו' לפי שלא היה ענין התנין מכלל המכו' ולא נעשה לאמת הפנות האלהיות במכות מצרים אלא לאמת נבואת משה ואהרן והותרה בזה השאלה הו'. ואמר ויבוא משה ואהרן אל פרעה ולא אמר ויבואו בהיות ששניהם באו שמה להגיד שמשה נכנס בחצר המלך ראשונה כי היה מפחד אהרן מהכנס באותה בחינה ונסיון ולכן הלך משה ראשונה ואהרן נכנס אחריו. והשליך המטה לפני פרעה בארץ כדי שיראה שהוא באמת מטה ושם נהפך לתנין לפניו והנה פרעה בראותו נס התנין חשב שהיה זה אם מתחבולות הידים שעושים בני אדם בחכמה לשנות הצבעים והמראים על דרך שנראה הדבר בחלוף מה שהוא או שהיו משה ואהרן חכמים בחכמת הטבע וידעו לברוא בריאה בארץ ולכן קרא גם הוא רוצה לומר כמו שמשה צוה לאהרן שיעשה הנס ההוא כן פרעה צוה גם הוא לחכמיו והם היודעים חכמת התולדת והפעולת הטבעיות וכן למכשפים וספר הכתוב שעשו גם הם וביאר שלא אמר גם הם על החכמי' כי הם כפי דרכי חכמתם לא יכלו לעשו' דבר מזה אבל העושי' היו חרטומי' שעשו כן בלטיה':

וראוי לבאר במקום הזה מה הם המכשפים ומה ענין להטיהם או לטיהם שנאמר כאן בכתוב וגם אחר זה במכת הדם ובמכת הצפרדעים ויש בזה לחכמינו שני דרכים ואני אבאר ענינם ואמשיך היתר השאלה הב' כפי כל אחד מהדרכים האלה. הדרך הא' הוא דרך הרב המורה שכתב בפרק ל"ו חלק שלישי וכן בספר המדע ובפי' המשנה החזיק בו גם כן שהכשוף מעשה השדים הוא כלו דבר בטל כי הוא מפעל דמיון האדם ואין לשדי' מציאות חוץ לנפש ושכלם הם דברים דמיוניים. ודעתו הוא שהנמצאים בכלל שלשה חלקים אם שכלים נבדלים מחומר והם מניעי הגלגלים ומספרם כמספר הגלגלים המתנועעים מהם ואם גשמים נצחיים והם הגרמים השמימיים המתנועעים תמיד סביב המרכז. ואם גשמים הוים ונפסדים שהם ארבעה היסודות והמורכבים מהם. ושאין בנמצא דבר זולת אלה לא שכל נבדל אחר ולא שדים ולא מלאכי חבלה ושהם שמות יאמרו על הדמיון והיצר הרע לא זולת זה. ומי יתן ידעתי כפי דעתו זה מה יאמר הרב בחרטומי מצרים ואיך עשו המטות תנינים והמים דם והעלו את הצפרדעים כי הנה העידה התורה שעשו אותם הדברים בפועל ובמציאות גמור כמו שעשאם משה ומה שראוי שיאמר בזה כפי דרך הרב הוא שהיו החרטומים יודעים במלאכת התחבולות שעושים האנשים בפני ההמון שבתנועותיהם ומעשה ידיהם ישנו הצבעים והמראים עד שיראה הדבר בחלוף מה שהוא כאלו להט החרב המתהפכת ואין הדבר עומד רגע אחד באותו מצב והראות אבל מתנועע במהירות כדי שעיני בני אדם לא ישלטו להשיג אמתתו ויאמר הרב שזהו הנקרא אחיזת עיני' ושעל זה אמרה תורה ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיה' רוצה לומר בהתהפכות ומהירו' תחבולותיהם שהם כלהט החרב המתהפכת וזהו וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים כי עשו במטיהם תנועות כאלו היו המטות בעלי חיים כתנינים. האמנם מפני שהיה ענין נס משה פעל אלהי עמד שעות הרבה בהיותו תנין ולא היו כן מטות החרטומים כי לא עמדה התחבולה ההוא בהרף עין ושעל זה נאמר ויבלע מטה אהרן את מטותם כלומר שבאותו נסיון בלע אותם והשחיתם ולא נשאר שמה לפני פרעה מכל המטות כי אם מטה אהרן בלבד. ואמנם במכת הדם היתה תחבולת החרטומים שכל מימי מצרים מיד כשהיו נראים על פני הארץ נעשו דם מכח הנס האלהי שעשה משה. וכאשר ידעו זה החרטומים היו אומרים לפני פרעה אף אנחנו נחפור כאן ונמצא מים ונעשה אותם דם והיו חופרים ומוצאים מים ואותם המים מיד היו נהפכים לדם מכח נסו של משה והם היו מיחסי' הדבר ההוא לעצמ' וגם זה מכח תחבולותיהם היה וז"ש הכתוב ויהי הדם בכל ארץ מצרים ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם. וככה במכת הצפרדעים שהם היו עולים מכח נס משה והחרטומים היו מדברים בלחש תפלותיהם כדי לרמות בני אדם ואומרים עתה יעלו צפרדעים והם היו עולים מכח הנס האלהי והיו הם בתחבולותיהם מיחסים עליהם ללטיהם. והראיה על זה שלא יכלו החרטומים לבטל פועל משה לא בדם ולא בהסרת הצפרדעים אלא לעשות כמותו לפי שלא היה ניכר ולא נודע אם היו הם פועלים אותו אם לא הרי לך היתר השאלה הז' וגם כפי דעת הרב המורה ויאמר הרב שהנה נקראו האנשים ההם חרטומים להיות לשון מצרים ששם היו המלאכות ההם זהו הדרך הראשון בזה. ואמנם הדרך הב' הוא לחכמי האמת המקובלי' כי הם אמרו שיש שלש מדרגות מהנמצאים הרוחניים האחת היא מדרגת השכלים הנבדלים מכל חומר שהם מניעי הגרמים השמימיים והשכל הפועל מכללם שהוא מניע העולם השפל והויותיו. ואותם המניעים כמספר הגלגלים המתנועעים מהם כי כל מתנועע מהם יש לו מניע מיוחד. ונראה מדבריהם ז"ל שהם חלוקים בארבע ראשים וקראם בשמות מיכאל גבריאל רפאל אוריאל ושהם סובבים לכסא הכבוד כמו שבא בפרקי רבי אליעזר. והמדרגה השנית מהשכלים הרוחניים הם הנקראים בדברי חכמינו זכרונם לברכה מלאכי השרת והם מלאכי רחמים בראם הקדוש ברוך הוא להנהיג בהם את עולמו להטבה ולרחמים ועליהם אמ' המשורר (תהלים צ"א י') כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך ואומר (איוב ל"ג כ"ב) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו וגו' ומזה המין היה המלאך שראתה הגר והמלאכים שנראו לאברהם באלוני ממרא בלבוש בשר ואשר נראה אל גדעון ואל מנוח. ועליו נאמר וריווהי דרביעאה דמי לבר אלהין ואלהי שלח מלאכו וסגר פום אריותא וזולתם הרבה בכתבי הקודש כלם הם מלאכי השרת שלוחי הב"ה ואלה אינם מניעי הגלגלים כי אם שכלים אחרים רוחניי' יקראום חז"ל פעם מלאכי השרת ופעמי' פרקליטים והם כלם מלאכי רחמים שלוחי' להצלה ותשוע' ליראיו והם הנקראים צבא השמים לפי שמעמדם הוא למעלה מן הגלגלים. והמדרגה השלישי' היא מנמצאים רוחניים אחרים אשר הם תחת גלגל הירח בראם הקדוש ברוך הוא להעניש בהם את בריותיו כשיחטאו לפניו ולכן נקראים מלאכי חבלה ומלאכי מות ושטנים שדים ומזיקים כי להיותם ממונים על הרעות בדרך העונש הם מלאכי חבלה ולהיותם בערך האדם לשמאלו ולשטן לו יקראו שטנים ולהיותם שודדים טובתו ושלותו יקראו שדים ומזיקים ועליהם אמרה תורה יזבחו לשדים לא אלוה והמעשה ההוא נקרא כשוף ואסרה התורה אותו ועל הנמצאים האלה ועל מלאכי השרת אחז"ל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אח' רוצה לומר מליץ טוב והעושה עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד ובפ' במה מדליקין (שבת ד' ל"ג) אמרו אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף אחד מאלף לא נאמר אלא אחד מני אלף כלומר שהמלאך המליץ יצילוהו מאלף מקטרגים. ובענין אחאב נאמר (מלכים א' כ"ב כ') ראיתי את ה' וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו ואז"ל אלו מימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה ומזה הכח הוא מלאך שהכה במחנה מלך אשור וכן המלאך שראה דוד וחרבו שלופה בידו להשחית את ירושלים הוא מזה המין רוצה לומר שהוא מלאך המות. וכבר אחז"ל דברים רבים על השדים וראוי שיפורשו כפי זה הדרך מדעתם סוף דבר שמציאות השדים הוא דבר שהשרישתו התורה ואמתוהו חכמינו זכרונם לברכה בקבלתם וזה באמת היה ענין החרטומים שנזכרו כאן בפרשה ולכן אמרו בסנהדרין (ד' ס"ו) בלטיהם אלו מעשה שדים בלהטיה' אלו מעשה כשפים ופרש"י שמעשה כשפים ע"י מלאכי חבלה הם נעשי' אבל יקשה לי איך יהיה מעשה שדים מבלי כשפי' ואיך יהיו הכשפים מבלי שדים ואם שניהם כאחד איך הבדילו ביניהם בשמות לטיהם ולהטיהם כי הנה לפי דעתם המכשפים בכח השדים יפעלו הפעולות הזרות עד שבגמרא אמרו (שם) ההיא איתתא דמהדר' למשקל עפר' מתותי כרעיה דר' חנינא אמר לה זילי שקולי אין עוד מלבדו כתיב והקשו עליו מדאמר רבי יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה. ותירצו שאני רבי חנינא דנפש זכותיה. ואמנם אסרה התורה מלאכת הכשוף עם היות בה כח לפעול לפי שהמלאכי חבלה נבראו להיות כלי זעמו של הקדוש ברוך הוא הוא אמרם שמכחישים פמליא של מעלה כי השם ברא בעולמו המשפיעים הטובים שישפיעו תמיד. ואמנם המשפיעים רעות וחבלות לא ישפיעו אלא ברצונו יתברך לעת הצורך. והנה המתעסקים בעניני הכשוף יכינו את הגופים התחתונים לקבל רשמי המשפיעים המחבלים ההם והוא בהפך מה שסודר בפמליא של מעלה וכבר כתב זה הרב רבינו נסים בדרשותיו והיו אם כן חרטומי מצרים מכשפים יודעים בחכמת השדים ולזה אמרו שעשו התנינים בלטיהם שהוא רמז לשדים שהם לוהטים מלאכי אש. ולפי שהיו המכשפים ההם עושים כשופיהם באמצעות עצמות המתים נקראו הם חרטומים שהוא שם מורכב כמו שכתב רש"י חר טומי רוצה לומר הנחרים בעצמות. והנה בכח השדים יכלו החרטומים להראות לעיני הרואים דברים שלא היו במציאות כתנינים והדם והצפרדעים לא שיבראו אותם בעצם אמת אלא שעשו אחיזת עינים להראות הדברים ההם כאלו הם במציאות ואינם כן ולפי שהיה כל זה בכח השדים והכשוף יכלו להעלות את הצפרדעים ולא יכלו להסיר' לפי שכחם של מלאכי חבלה הוא להזיק ולחבל לא להציל ולהושיע אבל הבדל להטיהם על דרך חכמינו זכרונם לברכה הוא כפי מה שאומר שלהטיהם הוא מגזרת כסוי והעלם ולכן אמרו שהוא מעשה שדים כי הם נעלמים מעיני בני אדם לדקותם ואויריותם וידמה שבמעשה התנינים עשו הפעולות הנאותות והתנועות הראויות לכשפים ולכן קראם הכתוב להטיהם שהיו בפעולותיהם ותנועותיהם כלהט החרב המתהפכת וזה היה כשפים אמנם בדם ובצפרדעים לא עשו מהפעולות ההמה אבל בלחישה ודברים נעלמים בלבד שעשו נתראו פעולותיהם לעיני הרואים ומפני זה אמרו בלטיהם מעשה שדים שהיו בכח השדים אבל לא במעשיהם. הנה התבאר מזה כלו שחכמת החרטומים היא הכשוף ושמה שעשו לא היה בריאה גמורה בפועל אלא אחיזת העינים להראות מה שאינו ושזה היה בכח השדים וההבדל שהיה בין ענין התנין לענין הדם והצפרדעים כפי דרך חכמינו זכרונם לברכה והותרה במה שביארתי בזה השאלה השביעית אשר העירותי בפרשה:

פסוק יד

ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה וגו' עד פרשת הצפרדעים וכבר יפלו בפסוקים האלה שאלות:

השאלה הא' באמרו כבד לב פרעה מאן לשלח העם והיא כי מה ההודעה הזאת שהודיע הקדוש ברוך הוא למשה הלא היה יודע כל זה וכבר אמר אליו פרעה לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח ולמה אם כן הוצרך יתברך לאמר זה למשה:

השאלה הב' מה ענין הדברים האלה ששלח השם לאמר לפרעה והנה לא שמעת עד כה כי עדין לא קבל שום מכה מהמכות ולא ראה מופת מוכרח כי הנה נס התנין עשו החרטומים כמוהו ולמה אם כן ישמע עד כה:

השאלה הג' למה בזאת המכה הראשונה אמר בזאת תדע כי אני ה' ובב' מהצפרדעים לא אמר כלל מזה ולא גם כן בשלישית מהכנים ובד' מהערוב אמר למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ אמנם בה' מהדבר ובו' מהשחין לא אמר דבר מזה אבל בז' מהברד אמר בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ ובשאר המכות לא אמר דבר מהלשונות האלה והיה ראוי שיאמר דבור שוה ודומה בכולן:

השאלה הד' בסתירה הנראית בפסוקים והיא שמצד אחד יראה שנס הדם נעשה במטה של משה כמו שאמר והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך ומשה עצמו אמר הנה אנכי מכה במטה אשר בידי ומצד אחר יראה שבמטה אהרן נעשה הנס ההוא וכמו שאמר אמור אל אהרן נטה את ידך על מימי מצרים וגו':

השאלה הה' באמרו ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן וגו' והיא בהיות הקדוש ברוך הוא מדבר עם משה כל הדברים שנזכרו למעלה שיאמר לפרעה ושיעשה במצרים למה זה הוצרך הכתוב לומר שנית ויאמר ה' אל משה בהיות הדבור כלו מדובק שאמר השם למשה מה שידבר אל פרעה ומה שיעשה ומה שיצוה אל אהרן לעשות:

השאלה הו' באמרו ויהי הדם בכל ארץ מצרים כי הנה מאחר שכבר אמר ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם מה צורך לומר שנית ויהי הדם בכל ארץ מצרים:

השאלה הז' באמרו וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור כי הנה לא תמצא שנאמר כזה בשום מכה מהמכות רוצה לומר כמה זמן התמידה המכה ההיא. ואין לומר שהיה זה בנין אב לכלנה כי הנה מצאנו בצפרדעים שאמר משה לפרעה למתי אעתיר לך והשיבו למחר ולא התמידו אם כן שבעת ימים ומכת החשך העידה התורה שלא התמידה במצרים כי אם שלשת ימים. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה וגו' עד ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה בעבור שעשה משה נס התנין לפני פרעה ורצה הקדוש ברוך הוא לצוותו על המכות הודיעו שהיה צורך והכרח רב בהבאת המכות ההן על פרעה ועל מצרים לפי שהיה כבד לבבו לבלתי שלח את העם רוצה לומר אין לבבו קל ומתנועע ממה שהיה וכאלו אמר אל יעלה בלבך שמפני נס התנין ישמע פרעה לדבריך ולא יצטרכו שאר המכות כי אני היודע מחשבות ולב יודע שלבבו כבד וקשה ושהוא ממאן לשלח את העם ומפני זה לך אל פרעה בבקר רוצה לומר לא תלך אל היכלו כבתחלה אבל תלך אליו בבקר שהוא יוצא המימה בדרך הטיול להנהגת הבריות להרגיל התנועה בבקר קודם האכילה כדי לחמם את הגוף וכ"ש על שפת היאור שראיית המים תועיל לראות העינים ולזככם. והאבן כספי כתב שהיה מנהג מלך מצרים ועוד היום הוא כן ששתי פעמים בכל שבוע יצא המלך מארמונו יום שלישי ויום ז' וילך הוא ועבדיו אל מקום ידוע על שפת היאור לשחוק שם בכדור הקטן ומטייל שם מן הבקר עד עת המאכל ועל זה צוה השם למשה שישכים ליאור לדבר שם אל פרעה ואמר ונצבת לקראתו על שפת היאור ר"ל הזדמן שתהיה לקראתו באופן שלא יוכל להמלט מפניך אנה ואנה והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך ר"ל אותו מטה שהיה בידך בהר סיני ושנהפך שם לנחש אותו תקח בידך ואמר זה להודיעו שבמטהו יהיה עיקר הנס ולא במטה אהרן כמו שאבאר. וצוהו שיאמר לפרעה כה אמר ה' אלהי העברים ר"ל עשה לפני פרעה ההתנצלות וההתראה הזאת בפרסום לפני העם ההולך אחריו בעת הטיול ויהיה ענין זה המאמר כאומר פרעה אין ראוי שיחרה אפך בי על המכות אשר אביא עליך כי הדבר מאת האלהים הוא ומה אוכל עשוהו באשר דבר מלך שלטון כ"ש שצדיק הוא ה' בדינו ומשפטו כי הוא לא שאל ממך דבר שיהיה שלך אבל שאל מה שהוא שלו כי הוא אלהי העברים אבותיהם של אלו. והוא שלח אליך לאמר שלח את עמי ויעבדוני כי ראוי הוא שהע' יעבוד את אלהיו והנה לא שמעת עד כה וכיון שלא רצית לשמוע דברו ולתת לו את אשר לו מימי קדם קדמתה בדין ומשפט שולח עליך את מכותיו לגבות את חובו. והותרה במה שפרשתי בזה שתי שאלות הראשונות והנה אמר בזאת תדע כי אני ה' לפי שפרעה הוא חולק על משה כמו שביארתי בג' שרשים האחד שמשה הניח מציאות סבה ראשונה מחוייב המציאות מעצמו. ופרעה כחש לו מפני שהיה חושב שאלוה העולם הוא הטבע ושהגרם השמימיים הוא היה מנהיג הטבע השפל ולכן כשאמר משה כה אמר ה' השיב פרעה לא ידעתי את ה' כלו' איני מודה במציאותו. והשרש השני הוא שמשה הניח שהאלוה משגיח על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו ופרעה כחש זה באמרו מי ה'. והשורש השלישי שמשה הניח שהיה האלוה יכול לשנות טבעי הדברים ומחדשם בכלל ובפרט כרצונו ביכולת בב"ת כמו שאמר (שמות ה' ג') פן יפגענו בדבר או בחרב ופרעה יכחישהו כמו שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו רוצה לומר מה יכולת יש בו שאכנע לפניו לשמוע בקולו הנה מפני זה באו המכות מכוונות לאמת שלשת השרשים האלה כי הנה לאמת מציאות האל באו ג' מכות שהם דם צפרדעים וכנים. ולכן בראשונה מהם אמר כאן בזאת תדע כי אני ה' ובמכת הצפרדעים והכנים לא אמר דבר מזה לפי ששלשת המכות ההמה היו לאמת השורש הראשון ההוא ונסמכו בטעמ' על הראשונה מהם אמנם הג' מכות השניות באו לאמת השורש השני והם ערוב דבר שחין ולזה בראשונה מהן שהוא הערוב אמר למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ רוצה לומר משגיח ומנהיג אותה ובדבר ובשחין לא אמר דבר לפי שנסמך על מה שאמר בראשונה מהן. ואמנם הג' המכות האחרונות שהם ברד ארבה חושך באו לאמת השרש השלישי שהוא היותו יתברך יכול לשנות הדברים הטבעיים כרצונו ולכן אמר בראשונה מהן שהוא הברד בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ רוצה לומר יכול לפעול בה כחפצו והשתים האחרות ארבה חושך נתמכו לראשונה מהן ובאה אחריה מכת בכורות להנקם מילדי העבריים שהמיתו ולהיות המכות כלם מכוונות לרמוז שלשת השרשים האלה היה רבי יהודה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב כי היו הסימנים ההם כפי שלשת הכוונות שכיוון בהם הקב"ה כמו שבארתי במאמר זבח פסח והותרה בזה השאלה הג'. והתבונן אמרו בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי ביאור וגו' כי הנה אמרו בזאת תדע כי אני ה' הם דברי השם שצוה שיאמר כן בשמו. האמנם הנה אנכי מכה הם דברי משה והיתה כוונתו שמשה יכה במטה אשר בידו ביאור מצרים הוא נילוס ומיד כל מימי היאור יתהפכו לדם בהויה אמתית דם גמור באופן שהדגה אשר ביאור והוא שם המין תמות כי כאשר לא תשאף המים הצלולים מיד תמות וההכאה הזאת ביאור יעשה משה עצמו במטהו לא אהרן ומפני זה תלה השם הכאת היאור במשה ובמטהו. האמנם צוה השם למשה עוד שיאמר לאהרן שגם הוא יכה במטהו בנהרות מצרים ובאגמים ובכל מקום מימיהם. והנה נהרות מצרים הם לשונות היאור הגדול הנמשכים מאת הנילוס להשקות השדות ואגמיהם הם מקומות יגדלו בם עשבים וקנים בתוך המים ומקוה מימיהם הם הבורות שמכניסים בהם המים השאובין שיחין ומערות בכל מקום ששם מים נכלל ביאוריהם ונהרותם ואגמיהם לא נילוס שהוא יאור מצרים כי הוא ייוחד להכאת משה אלא בכל שאר המקומות שיקוו בהם המים במצרים הכה אהרן במטהו ולהיות זה מעשה מיוחד לאהרן בפני עצמו באה עליו אמירה בפני עצמה למשה וצוהו אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך וגו' ולכן לא תמצא שצוה לאהרן שיכה ביאור מצרים שהוא נילוס אלא על נהרותם ועל אגמיהם וגו' והבטיחו שגם הכאת אהרן תעשה הנס ההוא והיה הדם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים כלו' שגם בעצים ובאבנים בכל מקום אשר יכה אהרן במטהו יהיה דם. ולפי שהיו ההכאות שתים הכאת משה במטהו על נילוס והכאת אהרן במטהו על שאר המקומות שהיו שם המים ולכן אמר הכתוב ויעשו כן משה ואהרן כאשר צוה ה' כי שניהם עשו מה שנצטוו בו כל א' בפני עצמו. ואלו היתה ההכאה כלה אחת לאהרן במטהו בלבד כדברי המפרשים לא הי' מקום לפסוק ויעשו כן משה ואהרן כאשר צוה ה' וביאר הכתוב מיד מה שעשה משה בהכאתו והוא אמרו וירם במטה ויך את המים אשר ביאור לעיני פרעה ולעיני עבדיו שמלת וירם חוזרת למשה הנזכר שהוא אשר הכה את היאור נילוס ועשה זה בפני פרעה ועבדיו ומיד אחרי הכאתו נהפכו כל המים אשר ביאור ההוא לדם ומתה הדגה ובאש היאור בסבת הנבלות מהדגים אשר שם ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור שאף שירצו המצריים לשתות ממימי היאור במרוצתם בטרם שישפכו לחוץ שעדיין לא היו דם הנה לא יכלו לשתות ממימי היאור מחמת באשם וזה פי' ונלאו מצרים שהטריחו עצמם לשתות ממימי היאור במרוצתם קודם שנהפכו לדם ובאשת הדגה תמנעם מהשתיה. וידוע שכל זה נאמר בספור ההכאה שהכה משה. ואמנם על ההכאה שהכה אהרן כל מקוה המים שהיו במצרים שלא היתה ההכאה ההיא לפני פרעה ולפני עבדיו אשר אתו כהכאת משה אלא שהיה אהרן הולך במצרים בכל מקום שהיה מוצא מים היה מכה אותם במטהו אמר הכתוב עוד ויהי הדם בכל ארץ מצרים שהיה זה בסבת הכאת אהרן הנה התבאר שאין כפל ולא יתור ולא קושי כלל בפסוקים האלה והותרו בזה השאלות הד' הה' והו'. וספר הכתוב ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם וכבר שאלו אנשים ואם כל מימי מצרים נהפכו לדם ולא נשארו מים לשתות במה עשו חרטומי מצרים כן בלטיהם וראיתי מי שכתב שבפעל ההכאה לא נעשו המים מיד דם בפועל אלא שנהפכו בטבעם לטבע דם והיו דם בכח קרוב וכשישפכו לחוץ היו דם גמור בפועל ונסתייעו בדעת הזה מהפסוק שנאמר למעלה ולקחת ממימי היאור וגו' והיו לדם ביבשת. ואמרו שאם לא היה הדבר כן מאין היה להם לחרטומים מים להפוך אותם לדם. ואין כן דעתי אלא שבהכאת משה את היאור בפני פרעה וכל עבדיו מיד נהפכו כל מימי היאור לדם בפעל גמור ולכך מתה הדגה ובאש היאור בסבת הנבלות אמנם שאר המימות שהיו במצרים באגמים ומקוה המים להשקות הגנות והפרדסים אותם שהכה אהרן במטהו נהפכו לדם ואינו מהבטל שישארו מים במקומות שלא ראה אותם אהרן ולא הכם במטהו ולא נהפכו לדם ובהם עשו החרטומים מעשיהם. ויש מי שפירש שהמים המגולים נהפכו לדם אבל היו אנשים רבים חופרים בקרקע ומוצאים מים ושותים מהם ובהם עשו החרטומים מעשיהם ושע"ז נאמר ונלאו מצרים לשתות מים מן היאור כי היו לואים בחפור בורות למצוא מים לפי שלא היו יכולים לשתות מהמים השאובים אלא ממימי היאור. וכבר פירשתי מה הוא שנרצה במלת לטיהם שהוא מלשון כסוי והעלם ר"ל שלא עשו הפיכת המים לדם בפרסום גדול לעיני פרעה ולעיני כל עבדיו כמו שעשה משה ולא בפני המצרים בגלוי כאשר עשה אהרן אבל החרטומים עשו מהמים דם בלטיהם והתעלומותיהם כדבר המזייף והשקרן שיכסהו בעליו ולא יגלהו כדי שלא תגלה שקרותו בקהל ועם היות מעשה החרטומים כלו שקר וזיוף הנה פרעה החזיק את לבו ולא שמע לדברי משה ואהרן כאשר דבר ה' שאמר להם שלא ישמע אליהם פרעה וגו'. ואמנם אמרו אחרי זה ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת יראה שאין ענין לו כי כבר נכלל זה במ"ש ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם. אבל ענין שני הפסוקים האלה ר"ל ויחזק לב פרעה וגו' ויפן פרעה וגו' הוא מה שביארתי שהיו שם שתי הכאות ושני נסים במכה הזאת. האחד מה שעשה משה בפני פרעה על שפת היאור והשני אשר עשה אהרן במימי מצרים שלא בפני פרעה והגיד הכתוב ההתפעלות שעשו כל אחד מן הדברים ההם בפרעה ולכן אחרי ספור הכאת אהרן את מימי מצרים ושעשו כן החרטומים בלטיהם ר"ל שהכו במימי מצרים לא ביאור זכר אחריו שכאשר הגידו זה לפרעה ממה שעשה אהרן במימי מצרים ומה שעשו החרטומים כן התחזק לב פרעה ולא שמע לדבריהם כי חשב שהיה מעשה אהרן ממין מעשה החרטומים. אמנם ממה שעשה משה בפניו על שפת היאור אמר ויפן פרעה ויבוא אל ביתו רוצה לומר כאשר ראה מה שעשה משה נשתתק והלך אל ביתו אבל וחפוי ראש נבהל ומתבהל ממה שראה ועכ"ז לא שת לבו לפעולה הנסיית הזאת הנה אם כן באו שני הפסוקים האלה כנגד שתי ההכאות שעשו משה ואהרן ממה שהרגיש פרעה על כל אחת מהן ולפי שפסוק ויפן פרעה נאמר על מה שעשה כשראה נס הדם שעשה משה בפניו לכן נאמר אחריו ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות וגו' רוצה לומר ולא שת לבו פרעה גם לזאת המכה כמו שלא שת לנס התנין אע"פ שחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות ולא יכלו לשתות ממימי היאור ועכ"ז לא שת לבו גם לזאת ואמנם אמרו וימלא שבעת ימים הוא אצלי לסבות. האחת כאלו אמר ואל תחשוב שקוצר הזמן שעה או שעות יום או יומים עשו לו לפרעה שלא שת לבו גם לזאת כי הנה היו שבעה ימים שלמים אחרי הכאת השם את היאור ולא היה מים למצריים לשתות כל שבעת הימים ואעפ"כ לא שת לבו לזאת. והב' הוא לומר לך ששבעה ימים אחרי הכות ה' את היאור באו הצפרדעים ויהיה הפסוק סמוך עם מה שאמר וימלא שבעת ימים וגו' ויאמר ה' אל משה וגו' והשלישי להודיע שעמדו המצריים בנחת שבעה ימים אחר מכת הדם קודם בוא הצפרדעים:

והנה נשאר עלי לתת הסבה עוד בשלשה דברים נזכרו במכה הזאת האחד הוא למה בחר השם בהתהפכות מי יאור מצרים לדם ומה ענין הנס ההוא כי אין ספק שלא נעשו הנסים ההם כפי מה שנזדמן. הב' למה זה נעשה הנס הזה קצתו ע"י משה ביאור מצרים וקצתו ע"י אהרן בשאר מימות ולמה לא עשה הכל אם משה בלבד ואם אהרן בלבד כשאר המכות. השלישי למה זה התמיד נס הדם ז' ימים שלמים ולא יותר ולא פחות מזה המנין כי גם זה אין לומר שהיה בקרי והזדמן וראוי שיבוקש הסבה למספר ההוא:

ואומר שעשרת המכות אשר הכה הקדוש ב"ה בהם את מצרים היה בהם סדר טבעי וסדר השגחיי אם סדר טבעי בב' בחינות. האחד לפי שבאו כפי היסודות הכבדים הקרובים אלינו חמש מכות הראשונות ואחרי כך חמש מכות האחרות ביסודות הקלים ולזה היתה המכה הראשונה ההפך המים לדם ובזה היה למצריים צער גדול כי הנה שתיית המים הכרחית להשקיט תגבורת החום אשר מבפנים וכדי לדקדק המזון ולהעבירו בגוף במעברים הצרים ובהתהפכות המים לדם לא יוכלו המצריים לשתות מים וגם הבעלי חיים הנולדים במים שהיו מזון הכרחי בשצרים כמו שאמר (במדבר יא) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים וגו' מתו ולא די מתו הבעלי חיים המועילים במזונם אבל עתקו גם גברו חיל הצפרדעים וירבו ויעצמו במאד מאד שהיו מזיקים ומצערים את המצריים הרי שתי המכות האלה רוצה לומר דם וצפרדע היו ביסוד המים ואחריהם באו ביסוד הארץ שלש מכות והם הכנים שכל עפר הארץ היה כנים והערוב שהם כלל השרצים המזיקים שהביא הקב"ה בתוך מצרים. והדבר שהוא בהפך רצוני שהבעלי חיים המועילים הבייתים הצריכים לחיי האדם מתו בדבר. הנה התבאר שחמש מכות הראשונות היו ביסודות הכבדים מים וארץ. ואחריהם הביא ביסודות הקלים אויר ואש חמש מכות אחרות והם השחין שנעשה באש מפיח הכבשן שנאמר (שמות י') ויזרוק אותו משה השמימה ויהי שחין וגו' והברד שהיה גם כן ביסוד האש כ"ש ויט משה את מטהו על השמים וה' נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה. והארבה שהיה מהבעלי חיים המעופפים באויר כמו שיתבאר. והחשך, שהיתה ג"כ מכה באויר שבהיותו זך וספיריי בטבעו נתחדש בו עובי כפול ומכופל באופן שלא יוכל ניצוץ השמש לעבור על הארץ וכן הביא מכת בכורות באויר מעופש מכלה רוחם וכחם פתע פתאום ובזה האופן היו חמשת המכות האחרונות בשני היסודות הקלים ונשמר א"כ הסדר הטבעי בעשרת המכות האלה באופן האחד והאופן השני מהסדר הטבעי שבא בהן, הוא, שהנה קדמה מכת הדם והיתה ראשונה לכל המכות לפי שהיא סבבה מכת הצפרדעים כי מעפוש מי היאור מנבלות הדגה ובאשתם שרץ היאור צפרדעים לרב והם לברוח משם יצאו אל היבשה ונכנסו בבתים במצרים ובסבת עפוש הדם ועפוש הצפרדעים שמתו בארץ ויצברו אותם חמרים חמרים נתעפש העפר והיה לכנים ובהיות העפוש כללי בכל עפר הארץ נתעפשה הארץ עצמה והוציאה מיני שקצים ורמשים ותולעים וחיות רעות הנקראים ערוב ובסבת כל העפושים ההמה נפסד עשב השדה וצמח האדמה ונתחדש הדבר במקנה בבקר ובצאן ובסוסים ובגמלים כי נבלות הבעלי חיים הבלתי מדברים צפרדעים וכנים וגם הערוב שבלי ספק בני אדם המיתו הרבה מהם היו מסבבים הדבר בייחוד בבעלי חיים הבייתיים הסמוכים למקומות העפוש כמו שנבלות האדם מסבבות הדבר בבני אדם אבל גם באותו העפוש חלו האנשים משחין פורח אבעבועות כי אם היות שעפוש נבלות הבעלי חיים הבלתי מדברים לא הספיק להביא דבר ומגפה באדם הנה סבבו השחין הרע שהוא חוזר ופורח אחרי שיבאש והוא כמו השחין הכולל שהתחיל בזמנו קוראים אותו חולי אבעבועות אשר הוא הפסד כללי בליחות מבלי הפסד הרוחות ולכן סבב השחין ולא הדבר. ומהם היתה מסבה שלא יתחדש הדבר אז בבני אדם כדי שפרעה יוכל לסבול המכות כולן עד העשירית האחרונה שהיא מכת הדבר בבכורות. וכבר ביאר לו יתברך זה באמרו מיד אחרי מכת השחין כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי וגומר רוצה לומר שעתה כמו ששלח בו השחין היה שולח בו הדבר אלא שלא רצה לעשות זו כדי שיוכל פרעה להמתין ולקבל כל המכות. והנה בסבת האידים והעשנים העולים מעפוש הארץ לעליוני האויר נתהוה הברד ולזה היה בו מטר מפני האדים המעופשים ואש מתלקחת מפני עשנים הנבאשים. והקולות היו מפני הסתבכות העשנים היבשים בתוך האידים הלחים והתנועעם לצאת מהם ולעלות בקלותם למעלה בטבעם שזה הוא סבת הרעמים והלפידים בתוך המטר והברד כפי מה שהתבאר בחכמה הטבעית וגם בסבת רדת הברד והאבנים עושים הברקים המלהיבים. ואחרי המטר והברד הרב נושבות הרוחות הזכות אשר בהם ישובו המים ויזדכך האויר מעכירותו וכן היה במבול כמו שכתוב ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים. והרוחות האלה השוות והזכות באות ממזרח ולזה בא אחרי הברד מכת הארבה בכח הרוח ההוא והוסר גם כן בכח הרוח ההפכי שהוא רוח ים שנשא את הארבה ממצרים והלאה לצד מזרחי דרומי דרך נשיבתו שהוא פאת ים סוף כי אז תשש רוח הקדים ונחלש חוזקו מפני תוספת חום המחוז ההוא על מקום מקורו. ויתכן שהרוח ים התחיל לנשב בערב בכל הלילה וכבוא הבקר והגיעו לים סוף נחלש אם מפני חום ים סוף ואם מפני רוח מזרחי שנשב בבקר ובבוא שתי הרוחות יחד זה כנגד זה לא יכול הארבה ללכת אנה אנה. וכאשר רוח קדים לא יכול להוליך הארבה להלאה ורוח ים היה חזק תקעו בים סוף באשר הוא שם. ומפני שרוח ים הוא לח מאד ללחות מקורו גם למערביותו כי הרוח המערבי לח במצרים מכל הרוחות לכן בהיות חזק מאד העלה אידים עבים על כל גבול מצרים ולא נהפכו למטר כי טבע מחוז מצרים וחומו מונע העננים מהמטיר ונשארו עליו בעובי גדול ומכופל והיה חשך במצרים שלשה ימים רצופים ולא עברו משם להלאה לפי שאותו רוח ים החזק לא עבר מים סוף לסבות שאמרנו הרי לך גם כן איך נתחדש החשך במצרים שלשה ימים עם אפלה עבה שנעשה בסבת רבוי העננים הימיים המחשיכים את האויר שהביא רוח הים שנשא את הארבה. ואמנם מכת בכורות הנה היה המכין אליה החשך כי האויר העכור העב הוא הסבה היותר חזקה בדבר כמו שכתבו הרופאים. הנה התבאר גם בזה האופן הב' שבאו המכות בסדר טבעי כפי הסבות והמסובבים האלה:

ואמנם סדר ההשגחה האלהית שראינו במכות מצרים הוא שבאו מדה כנגד מדה על המצריים כפי מה שעשו לישראל מהרעות והצרות שהיו עשרה מינים מהרעות. האחת מיתת בניהם במי היאור כמו שאמר (שמות א' כ"ב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכאלו היה יאור מצרים מלא דם בניהם. וכנגד הרעה הזאת באה מכת היאור בדם והדגה אשר ביאור מתה לרמוז שדם יחשב ליאור ההוא דם שפך וכמו שהילדים היו מתים בתוכו כך הדגה אשר ביאור מתה. המכה הב' היתה הצפרדעים כנגד צעקת בנות ישראל ודמעתן על לחיין על הריגת בניהן ביאור בהספדן על שהיה היאור מכלה את פרי בטניהן וכנגד זה באו הצפרדעים שהם הצועקים לדעת המפרשים כצעקת ויללת בנות ישראל ויצאו מן היאור כי משם יצאה צעקה ויללה. המכה השלישית היו הכנים בעפר הארץ לפי שהמצריים מררו את חיי בני ישראל בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה ובעבור שנתנו עמלם ועוניי' בעפר האדמה צוה השם להכות את עפר הארץ שהוא היה עמל וכעס לישראל ולזה נהפך לכנים שהיו למצרים כצנינים בצדם. המכה הד' הערוב שהיה נכנס בבתי המצריים ונושך וטורף וחומם את בניהם והיה זה לפי שכל אחד מהמצריים היה משעבד לישראל כרצונו ונכנס בבתים ולוקח בניהם ובנותיהם לעבודתו כמו שכתב הרמב"ן וכנגד הרעה הזאת בא הערוב אל בתיהם ועושה כרצונו כאשר היו עושים המצריים בבתי בני ישראל. המכה הה' היתה הדבר אשר בא במקנה והיה זה לפי שהמצריים היו גוזלים בקרם וצאנם ומקניהם של ישראל ואין אומר השב גם כי מפני טורח עבודתם עניים ולחצם לא יוכלו בני ישראל לרעות את מקניהם ולכן בתגמול זה מתו מקנה המצריים בדבר וממקנה בני ישראל לא מת אחד. המכה הו' השחין והיה זה לפי שהמצריים היו מחרפים ומגדפים את בני ישראל סורו טמא קראו למו וכמו שאמר (בראשית מ"ג ל"א) כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם לכן היה עונשם שהיו כלם מוכי שחין וטמא טמא יקרא כל אחד מהם גם כי הם בעבודתם היו מטרידים ומונעים את ישראל מלהזדווג לנשיהם ולכך נענשו שיהיו מוכי שחין שהאשה נפרשת מבעלה כשהוא כן והיו להם אבעבועות המצורעים. המכה הז' היתה הברד לפי שהיו המצריים מכים את ישראל באבן או באגרוף והיו נותנים עליהם בקולם קול ענות בחרופים וגדופים לכן הביא עליהם הברד אבנים מן השמים קולות וברקים מבהלים ומצערים אותם להומם ולאבדם. המכה הח' היא הארבה לפי שישראל כל אחד מהם עובדי אדמה למצוא אוכל לנפשם והמצריים היו גוזלים תבואותיהם אשר בשדה לכן הביא עליהם הארבה שאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ. המכה הט' היה החשך לפי שבהיות ישראל בגלות מצרים היו בחשך אפלה כי הגלות נמשל לחשך כמו שאמר (איכה ג' ו') במחשכים הושיבני כמתי עולם ובהפך הגאולה שנקראת אור כמו שאמר (ישעי' ט') העם ההולכים בחשך ראו אור גדול ולתגמול הגלות שעשו להם נידונו הם בחשך (שמות י' כ"ג) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. המכה הי' היתה מכת בכורות לפי שישראל נקראו בני אל חי ואמר בני בכורי ישראל ולפי שהמצריים הרעו להם בכלל באה מכת בכוריהם שהיא כוללת בערך הרעה הכוללת שעשו להם בשעבודם. הרי לך סדר השגחיי במכות האלה ע"פ הרעות שהרעו לישראל מדה כנגד מדה. ויש גם כן בזה דרך אחר השגחיי והוא שהקב"ה ברצותו להעניש את המצריים על מה שעשו לישראל הענישם בדברים הצריכים לחיותם ומזונותיהם. וראשונה במים שהוא המשקה היותר הכרחי. ושנית במיתת הדגה שהיו אוכלים ממנה ושריצת הצפרדעים במקום הדגים שהיו מצערים ונוגפים אותם ולפי שגם מלבושיהם לא יועילו להם באה מכת הכנים שהיו מצערים את בשרם ומקלים את כבודם. ולפי שהיו להם בבתיהם מזונות מה לאכול בא הערוב שהיה מפסיד הכל ולפי שהיו אוכלים מהבשר לחסרון הדגה בא הדבר במקנה על שלהעדר המזונות הטובים היו כלם מוכי שחין ולפי שלא יהיו נזונים מפרי העצים בא הברד וכדי שלא יזונו מהחטה ועשב הארץ בא הארבה שאכל את כל עשב השדה וכדי שלא ילכו מפה ומפה לבקש לאכול בא החשך שלא קם איש ממקומו וכדי שיראו רעתם מכופלת באה מכת בכורות שמתו בניהם הזכרים הגדולים לעיניהם פתע פתאום ובזה הדרך כללו המכות מהרעות והצרות כל מה שיוכל. ואחרי אשר ביארתי לך כל זה אבוא לבאר הדרושים השלשה אשר זכרתי. ואומר כי הנה המכה הראשונה מהעשרה מכות. ההפך מי היאור לדם אם כפי הסדר הטבעי מהנחת היסודות וסדרם. ואם לפי שממכת הדם נמשכו שאר המכות כמו שביארתי. והיותר עצמות שבסבות היא מפני שהיא היתה רמז ועונש על הריגת בני ישראל שכנגד הרעה ההיא באה המכה הראשונה מהדם והמכה האחרונה מקריעת ים סוף וטביעת המצריים בו וכמו שאמר יתרו (שמות י"ח י"א) כי בדבר אשר זדו עליהם וכמו שפירשו השלם אונקלוס כי להיות הריגת הבנים הגדולה שברעות שקבלו במצרים נרמזה במכה הראשונה ונשלמה באחרונה והיתה היא אם כן תחלת המחשבה וסוף המעשה. וזאת היא תשובת הדרוש הראשון. האמנם לפי שהרעה והצרה ההיא היה הפועל הגדול בה הוא פרעה מלך מצרים שצוה לעשותו שנאמר (שמות א' כ"ב) ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו והכלים העושים במלאכה ההיא היו המצריים ויאור מצרים היה מורה על המלך כמו שאמר (יחזקאל כ"ט ג') לי יאורי ואני עשיתני לכן נעשתה המכה ההיא קצתה ע"י משה רבינו לפני פרעה על שפת יאורו כנגד הרעה אשר עשה הוא בצואתו. וקצתה ע"י אהרן במימי מצרים לרמוז אל המצריים שעשו גם כן כמעשה ההוא. וכאלו לכבוד המלכות עשה משה הראוי לענשו של פרעה כי לא היה ראוי שילקה המלך כי אם ע"י בחיר ה' משה ואהרן עשה ענין המצריים לסבה שאבאר במכת הצפרדעים בע"ה ויש עוד לי בזה סבה שנית והיא שעונש הרעה והצרה ההיא רצה הקב"ה שיהיה תחלתו ביאור מצרים וסופו בים סוף ולזה היה ראוי ששניהם יהיו על ידי משה כי כמו שקריעת ים סוף ושוב המים על פרעה ועל פרשיו נעשה ע"י משה ובמטהו ככה לקות יאור מצרים להיות לזה הרמז וההערה בעצמה היה ראוי שיהיה ע"י משה. וזו היא תשובת הדרוש השני. ומפני שלקות היאור היה ממין קריעת ים סוף וטביעת המצריים כי לקות היאור ומיתת הדגה הורה על יציאת מצרים ומכת בכורות וקריעת ים סוף הורה על גמר הנקמה לכן היה מהחכמה האלהית שימלאו שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור כשבאו הצפרדעים לרמוז על קריעת ים סוף שתהיה שבעה ימים אחרי יציאת מצרים וכמו שאחרי שבעת ימים שהכה השם את היאור באה צעקת הצפרדעים ככה אחרי שבעת ימים שיצאו ישראל ממצרים שנרמז בלקות יאורם ומיתת הדגה באה צעקת הנשים המצריות על מות בעליהן בים סוף. ולרמוז ולהעיר על הדבר הזה נזכרו שבעת ימים בנס היאור ולא במכה אחרת. וזאת היא תשובת הדרוש השלישי:

פסוק כו

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וכולי עד ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן אחיך נטה את מטך והך את עפר הארץ. ויש בפסוקים האלה שאלות:

השאלה הא' למה זה התחיל זה הדבור בבוא אל פרעה ולא התיצב לפני פרעה כנס הדם ואתה תמצא במכות האלה פעמים יתחילו הדבורים בהם בלשון התיצב לפני פרעה ופעם בבא אל פרעה ופעם בלא זה ולא זה הלשון וראוי לדעת הסבה בזה כי לא נפלו הדברים האלה בהזדמן כ"ש בבואם תמיד בסדר ההוא:

השאלה הב' למה מכת הדם נעשתה קצתה ע"י משה וקצתה ע"י אהרן וכמו שביארתי למעלה אבל נס הצפרדעים שהיה גם כן ביאור כנס הדם נעשה כלו ע"י אהרן ולא נעשה דבר ממנו ע"י משה רבינו ובכלל למה לא היו כל העשרה מכות באופן אחד אם כלם ע"י משה ואם כלם ע"י אהרן:

השאלה הג' ביתור הפסוק שבא בצפרדעים שאחרי שאמר ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך ובמשארותיך חזר ואמר שנית ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים והוא כפל ויתור מבואר:

השאלה הד' למה התעורר פרעה לחלות פני משה ואהרן להסיר את הצפרדעים ולא עשה כן במכת היאור בהיות שלא היה למצרי' מים לשתות. ובכלל זה למה לא נאמ' אחרי ויעשו כן החרטומים ויחזק לב פרעה כאשר אמר בדם ובתנין כי הנה מה שאמר אחר זה וירא פרעה כי היתה הרוחה ויכבד את לבו לא יראה ממנו שנחזק לבבו בעבור מה שעשו החרטומים כאשר היה בשאר הנסים:

השאלה הה' למה כאשר אמר משה לפרעה התפאר עלי למתי אעתיר לך לא השיבו פרעה עתה או בשעה הזאת ואמר לו למחר ואם היו הצפרדעים מצערים אותו הרבה היה לו לבקש שיסירם מיד בשעה ההיא לא למחר:

השאלה הו' באמרו ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה שהנה יראה מזה שהיה משה צועק והתרעם מהצפרדעים ולכן היה צועק מדוע תעשה כה לפרעה. והוא באמת דבור בלתי נאות כפי אמתת הענין:

השאלה הז' למה זה היה משה מתרה תמיד בדבריו רק ביאור תשארנה ואמרו לפרעה שתי פעמים האחת למתי אעתיר לך וגו' ביאור תשארנה. והב' וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך וגו' רק ביאור תשארנה. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וגו' עד ויאמר ה' למשה אמור אל אהרן. כלל גדול אני נותן במכות האלה והוא שבראשונה משלשת המכות הראשונות נאמר התיצב לפני פרעה ובב' בא אל פרעה ובג' לא זה הלשון ולא אותו אבל מבלי התראה לפרעה נעשה הנס. וכן בשלשה שאחריהן וכן בג' שאחריהן בכלן נשמר זה הסדר תמיד. והיתה הסבה בזה שרצה הקב"ה לעשות המכות כפי התכליות כאשר ביארתי למעלה והיו השלש המכות הראשונות אותות ומופתים לבאר ולהוכיח מציאות האל כמו שאמר בתחלתן (שמות ח' ז') למען תדע כי אני ה' והראשונה מהן באה מכוונת כנגד פרעה ועבדיו כל בית המלך ולזה היה מופת הדם מותרה באותו פומבי וז"ש שם לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו וגו'. אמנם המכה השנית ייחד התראתה לפרעה בלבד ולזה נאמר כאן בצפרדעים בא אל פרעה ואמרת אליו בפרסום גדול לא שילך לארמון המלך וידבר אליו לבדו. הנה ר"ל בסתר. אמנם במכת הכנים לא התרה אל פרעה אבל עשאה לפני המון עם הארץ ולזה לא נאמר בה התיצב לפני פרעה ולא בא אל פרעה. והיתה הסבה בזה לפי שהמכה הראשונה הזאת היה ראוי שתהיה מותרית לפני המלך ועבדיו וכל אנשי עצתו שעליהם הדבר מוטל ליעץ אל המלך. והשנית יאמר אותה למלך לבדו כמגלה את אזנו לאהבתו אותו ולכן ילך לביתו ובחדר משכבון יודיעהו מה דבר ה' כי יש אנשים לא ירצו לשמוע את דברי תוכחתם בפרסום מפני הבושה והכלימה אלא בסתר. והג' תהיה בפני עם הארץ ולכן לא תהיה בה התראה למלך לא עם עבדיו ולא בהיותו לבדו. אבל אחרי אשר התרה בו בגלוי ובנסתר ולא שמע ישא משה עליו צעקה ומודעא ברחוב העיר ויכה הארץ במטהו באמרו אי לך ארץ שמלכך פורע מוסר ועוכר את ארצו ועובר על דברו אשר אמר לשלח את העם וכן תמצא בשלש המכות השניות שבאו להוכיח מציאות אלוה משגיח כמו שאמר למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ שבראשונה מהן והיא מכת הערוב אמר השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה כאשר אמר בדם להתרות בה בגלוי ובשנית מהן שהיא הדבר אמר בא אל פרעה ואמרת אליו וגו' כאשר אמר במכת הצפרדעים להתרות בו בנסתר ובשלישית מהן שהוא השחין לא אמר בא אל פרעה ולא התיצב כי באה מבלי התראה כמכת הכנים ברחוב העיר שזרק פיח הכבשן כצועק אל ה' על העול והחמס הנעשה בארץ ההיא. וככה בשלש האחרות שבאו להוכיח יכלתו יתברך כמו שאמר למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ. כי הנה בראשונה מהן שהיא הברד אמר השכם בבקר והתיצב לפני פרעה להתרות בו בגלוי כאשר אמר בדם ובערוב ובשנית מהן שהיא הארבה אמר בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו להתרות בו בסתר כאשר אמר בצפרדעים ובדבר. ובשלישית מהן שהיא החשך לא נזכרה התראה לפרעה כלל אלא נטה את ידך על השמים ויהי חשך כי עשה זה ברחוב העיר כאומר אין ראוי שיזרח אור השמש בארץ עיפתה כזאת צלמות ולא סדרים. הרי לך מבואר ששמר הקב"ה הסדר הזה בכל המכות משלש אל שלש כפי תכליותיהן. והותרה בזה השאלה הראשונה שהעירותי בפרשה ואמנם מה המה הב"ח שקרא הכתוב בכאן צפרדעים כלל המפרשים אמרו שהם הדגים הקטנים הצועקים תמיד באגמים. ורבי חננאל פיר' שהם הב"ח הגדולי' שבנילוס הנקראים בלשון ערב אל תמסאח ומפרשי התורה לא הודו לו. ובאמת נראים דבריו מדבריהם ויש לנו מהכתוב על זה ראיות מהם אמרו הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים ולא יאמר לשון נגיפה אלא במכות שיש בהן מיתה ולא צדקו דברי רש"י שכתב שאינו לשון מיתה והעדים שהביא עליו לא יספיקו כי הנה ונגפו אשה הרה נגיפת ההרה מצד היותה הרה היא מיתת ילדיה כמו שפי' ויצאו ילדיה. ופן תגוף באבן רגלך ובטרם יתנגפו רגליכם אינם נגיפת איש אבל נגיפת רגל ולכן אינה מיתה החלטית אבל נגיפה בסתם היא מיתה באמת כמו ועבר ה' לנגף את מצרים. והדגים הקטנים הצועקים אינם ממיתים בני אדם ולא נוגפים אותם ולכן הוא מחוייב שהיה הצפרדע שזכרה התורה מי שדרכו לנגוף ולהמית וכמו שביאר המשורר (תהלים ע"ח) ואמר צפרדע ותשחיתם שההשחתה היא מיתה כאמרו (בראשית ו י"ג) והנני משחיתם את הארץ. ויורה עוד על זה אמרו רק ביאור תשארנה ולא אמר כזה לא בערוב ולא בארבה עם היות שנשארו במקומות. ועוד שאיך יאמר רק ביאור תשארנה שמורה שנשארו בלבד בנילוס והנה הדגים הקטנים הצועקים נשארו בכל שאר יאורי מצרים וגם בכל היאורי' והאגמים שבעולם וכל זה מוכיח שאין הצפרדעים האלה הדגים הקטנים הצועקים אלא התנין הגדול הימיי הנקרא אל תמסאח שהוא בתמונת תנין ומניע הלחי העליון והוא אכלן גדול יאכל עגלה אחת או נער אחד כולו ואלה הצפרדעים יוצאים מנילוס אז לבקש אוכל לנפשם שמפני באשת היאור לא היו יכולים להתפרנס מהדגים המתים הנבאשים ויצאו ליבשה לאכול ועוד היום הזה יוצאים לפעמים מיאור נילוס אל השפה לטרוף טרף באדם ובבהמה מהם ובזמן המכה נתרבו מאד ויצאו בגזירת השם ונכנסו בכל גבול והיו טורפים מהב"ח הבייתיים הנמצאים בגבול ועז"א הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים והיו מתרחקים מהיאור עד בואם בתוך הבתים ובחדרים ועל המשכבים לבקש ילדים שלא היו יכולים לברוח מהם ולטרפם ולזה רמזו חז"ל (ש"ר פ' י') באמרם שהיו מסרסים המצריים ר"ל שהיו אוכלים ילדיהם ונשארו בלי זרע כאלו סרסום ואולי שהיו אוכלים איברי ההולדה שלהם וגם זה מוכיח שלא היו מהקטנים הצועקים כי אם מהתנינים הגדולים ההם והם היו עולים גם כן בתנורים ובמשארות לאכול את לחמם וגם מהאנשים הגדולים שהיו בתוך העיר ימיתו כשישיגום ואולי שעל זה נאמר ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים ונשאר אם כן לחקור אם היו הצפרדעים המה קודם לכן בנילוס יאור מצרים או אם באו שמה על דרך נס ממקום אחר. ואומר שאין ראוי שנודה היות התמסאח בנילוס קודם לכן לפי שזה הב"ח אינו נמצא בשום אחד מהנהרות הגדולים ומים המתוקים שבעולם זולתי בנילוס. וגם בשום ים מהימים המלוחים אינו נמצא כמו שכתב פליניא"ו הטבעיי זולתי בים אוקיאנוס של כוש מפני חוזק החום מהעגולה השרופה אשר שם מעורב עם המליחות של ים אוקיאנוס וסבה נכונה היא כי אין טבע שום מים מתוקים להוליד ב"ח עז וקשה כזה הלא תראה שאין בנהרות המתוקים מהדגים העצומים הנמרצים הנמצאים בימים המלוחים. והנראה באמת שהק"בה הביאם מים אוקיאנוס של כוש שהם נמצאים שם והיום נודע אי מיושבת מאנשי ספרד ממלכות פורטוגאל ושמה נקראת אי התמסאחים לפי שהם יוצאים שמה מן הים ונכנסים באי לטרוף טרף לאכול ואנשי האי לוחמים עמהם בחרב וחנית ובמקבות והגרזן והם היו אוכלים רוב הילדים של אנשי האי ועתה כאשר ארכו שם הימים גרשום בתחבולותיהם ובכלי זינם מבוא בתוך האי אבל יוצאים מן הים אל השפה הסמוכה בלבד ורבים מילדי העברים מגורשי ספרד האניסם מלך פורטוגאל לעבור אל דתו שלח אותם שמה זה י"ד שנים כולם ילדים אשר אין בהם כל מום זכרים ונקבות יותר מאלפים נפשות וכבר פרו ורבו שם ורוב האי מיושבת מהם והאי הזאת היא נטויה מהקו השוה מעט. וראוי שתדע שחכמי יישוב העולם מעידים שמוצא נילוס הוא תחת הרי הלבנה שתחת קו השוה והתחלקו' שם ממנו אגמים גדולים ומאותם האגמים יצאו שתי זרועות לצד אחד שהולך לצפונו של עולם עד ארץ מצרים ונכנס בים של אלכסנדריא ואחד שהולך למערבו תמיד בדרך קו השוה עד ים אוקיאנוס של כוש שבמערב והאנשים הפורטוגאלישי הולכים היום אל כוש ומגיעים למקום שיכנס אותו הזרוע של נילוס בים כוש קורין אותו הנהר התקיף וגזרו אומר שהוא זרוע מנהר נילוס באמת והוא מעט רחוק מאותו האי של התמסאחים. ונראה באמת שבגזרת השם בזמן המכה העלה מאותו ים כוש מאלו התמסאחי' או צפרדעי' בזרוע נהר ההוא בהפך מרוצתו ולכן נקרא עלייה שהנהר ירוץ ממקו' גבוה אל מקום נמוך והדגי' הבאים אל הים יורדי' והבאי' מן הים אל הנהר עולים ואלו עלו בזרוע ההוא עד יאור נילוס ומש' נכנסו והגיעו עד ארץ מצרים ובבואם ביאור שרצו לרוב מאד יותר ממה שהיה דרכם לשרוץ בים מפני ערבות המים וכל זה בזמן מועט בהפלג' ע"ד נס. ומפני זה אמר הכתוב ראשונ' הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים. ואמר אח"כ ושרץ היאור צפרדעים. ואמר בצוואה נטה את ידך במטך על הנהרות וגו' והעל את הצפרדעים על ארץ מצרים שהוא להעלותם מן הים של אוקאינוס ואל כל הנהרות והיאורים והאגמים היוצאים מנילוס בארץ מצרי' ואמר במעש' ותעל הצפרד' ותכס את ארץ מצרי' שעלתה מן הים ואמר בלשון יחיד צפרדע למיעוטם בבואם וביאור שרצו לרוב ואולי שעלתה אחת בלבד כדברי ר' עקיבא. הנה התבאר שהצפרדעים הם התמסאחים ולכן אמר משה רבינו רק ביאור תשארנה לפי שלא היו שם קודם לכן ונשארו שמה למופת. והנה נעשתה המכה הזאת ע"י אהרן ולא ע"י משה לא כלה ולא מקצתה כדם לפי שהב"ה חס מאד על כבוד משה נביאו ומפני שהיה עתיד לתת מקום לחרטומי מצרים כדי לחזק לב פרעה שיתעצמו לעשות באותות הדם והצפרדעים וגם הכנים לכן ראתה חכמתו יתברך לצוות ששלש המכות האלה שעשו חרטומי מצרים תהיין בעשותו ע"י אהרן לא ע"י משה כי בנסי משה לא יוכלו החרטומים לעשות דבר אבל הודו ולא בושו כי היו מכות האלהים. ומפני זה בנס הדם אותו שעשה משה והוא ביאור מצרים לא עשו החרטומים כמוהו כי משה הכה היאור ולא אחר. אבל בשאר מקומות המים שהכה אהרן עשו החרטומים כמוהו. ולכן נס הדם עשה משה קצתו ואהרן קצתו אמנם בצפרדעים שהעלו החרטומים גם הם בלטיהם צפרדעים לא רצה השם שהנס ההוא לא כלו ולא מקצתו יעשה משה רבינו מפני כבודו אלא אהרן והותרה בזה השאלה הב'. ואמר ושרץ היאור צפרדעים כי עם היות שבמכת הדם הדגה אשר ביאור מתה הנה הצפרדעים מפני מה שהיה בהם מיסוד העפר והטיט לא מתו אבל ברחו מן המים מפני הסרחון ובאו לבקש היבשה ואמר ושרץ להגיד שיולידו פתאום הרבה מאד למעלה מהמנהג הטבעי ויעלו מן הים ויבואו ליבשה כי להיות נילוס שפל מהארץ אמר ועלו ובאו וגו' ועם היות הצפרדעים נולדים במים הקרים והיה ראוי שלא ינוחו ולא ישקוטו כי אם במקומם הטבעי הודיע שלמכה הזאת לא יהיה הדבר כן כי הצפרדעים בהיותם חיים כדגים יבואו בבתים ובחדרי משכבם שהם מקומות חמים ובתנורים אשר שם האש ובמשארות אשר שם עושים הלחם ומפני שישימו שם השאור קראם משארותיך ואמנם אמרו אח"כ ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים דרשו חז"ל (ב"ר פ' ל"ו) בתוך מעיהן נכנסו ומקרקרים והוא דרך דרש. וע"ד הפשט יפת אלהים ליפת שפירש בו כמו שזכר הראב"ע שהודיע משה בזה לפרעה שמכת הצפרדעים תבוא עליו ועל עמו ועבדיו ולא יבואו על בני ישר' כי הפלה ה' חסיד לו ועם היות שלא ישר בעיני הראב"ע הוא אצלי פירוש נאה ומתקבל כי בכל המכות קבלו חז"ל שהיתה הפלאה בין ישראל ובין המצריים. ולכך אמר הנה אנכי נוגף את כל גבולך. והותרה בזה השאלה הג' והנה עשה אהרן העלאת הצפרדעים והחרטומים עשו גם הם כן שהיו מדברים בלחשיהם ומיד היו עולים הצפרדעים מן היאור אולי שהי' עולים בכח מכת אהרן והם היו מיחסים אותם ללהטיהם האמנם פרעה לא חשש למעשה החרטומים כי ראה אם שהיה בתחבול' ורמאות ואם שהי' בידם להרע ולהיטיב שהוא הסרת המכ' אין אתם ולכן קרא למשה ולאהרן ואמר אליה' העתירו אל ה' ויסר הצפרדעי' ממני ומעמי כי אז נדע שמאת ה' היתה זאת כלומר בענין הנחש והדם והצפרדעי' אין בחינה כיון שהחרטומי' גם הם עשו כמוהם אבל נעשה הבחינה בהסרת המכה שאין החרטומי' יכולים להסירה העתירו אל ה' ואז נדע שמאת ה' היתה זאת ושמעשה החרטומים הבל המה מעשה תעתועים ומפני זה לא אמר ויעשו כן החרטומים ויחזק לב פרעה כי לא נתחזק והכבד לבו מפני מעשה החרטומים כי כבר נודע היה שלא היה בהם ממש אלא מפני שהיתה הרוחה והותרה בזה השאלה הד'. והנה פרעה אמר זה למשה ולאהרן עם היות שהמכה אהרן לבדו עשתה לפי שידע שמשה היה העיקר בדבר וכן היה כי משה השיבו התפאר עלי למתי אעתיר לך כלומר כיון שאתה בא לנסות הדבר התפאר עלי לאיזה זמן תרצה שאעתיר שיסורו הצפרדעים ותראה שכפי כן יהיה ואמנם למה לא אמר פרעה מיד בשעה הזאת והאריך הדבר עד למחר כבר נתן הסבה בו ר' שמואל בן חפני שפרעה חשב שמכת הצפרדעים היתה מחוייבת בפאת המערכת השמימיית ושמשה רבינו ידע מתוך אצטגנינותו שבשעה ההיא ישלם חיוב המכה ההיא וכדי להבחינו בזה האריך ואמר למחר ומשה השיבו כדברך למען תדע כי איך כה' אלהינו רוצה לומר שאין המערכה מחייבת אלא ההשגחה האלהית כי הדבר המחוייב מהמזל לא ישתנה ולא ימהר או יתאחר מפני תפלת שום אדם אבל הדברים המושגחים הם ביד השם לשנותם מטוב לרע או מרע אל טוב ולמהר בואם או לאחרם בתפלת עבדיו. ואיפשר שאמר למחר להזהירו על מהירות ההסרה שא"א שיהיה לזמן פחות מיום אחד שיעדר וכמו שכתב הרמב"ן והותרה בזה השאלה הה'. והנה אמר משה רק ביאור תשארנה לפי שראה את פרעה מצטער מאד עם הצפרדעים ולכן כדי להפחידו אמר רק ביאור תשארנה רוצה לומר כדי שיעלו פעמים אחרות ברצון הבורא יתברך בם כדי שיהיה למזכרת שבאו הצפרדעים הגדולים והם נקראים תמסאח בנהר נילוס בגזירת הב"ה להעניש את המצריים ולזה רצה שתשאר למזכרת האלתמסאח ביאור מצרים כדי שידעו דור אחרון בנים יולדו שזו היא הצפרדע אשר הביא השם יתברך לנילוס להשחית את המצריים ולכן אמר משה שנית רק ביאור תשארנה שהיה חדוש גדול שתשאר האלתמסאח תמיד ביאור מצרים ע"ד זכר עשה לנפלאותיו וממה שביארתי בזה תדע למה לא חשש פרעה לנס התנין ולא לנס הדם וחשש לנס הצפרדעי' שהוא מפני שענין התנין לא היה מצער אותו וראה מעשה החרטומים דומה למעשה אהרן ועם היות שבלע מטה אהרן את מטותם חשב שכלה היתה מלאכה אחת ושיתחלפו בפחות ויתר שהיו אהרן ומשה יותר בקיאים בה ואמנם נס הדם לא נצטער בו לפי שהמצריים היו חופרים סביבות היאור ומוציאים מים לשתות ולא היה בזה אליהם נזק אלא לאות ועמל החפירה כמו שאמר ונלאו מצרים וידוע שהלאות לא יהיה מגיע למלך ולא לשריו כי עבדיהם יחפרו וימצאו מים אבל הצפרדעים מפני שהיו ממיתים מבני אדם במגפה והיה המכה ההיא נוגעת אל פרעה בעצם וראשונה כמ"ש ובך ובעמך יעלו הצפרדעים שזכר אותו בתחלה לכן נצטער עליה וביקש תואנות וצדדי בחינות כדי שמשה ואהרן יתפללו אל השם להכרית את הצפרדעים רוצה לומר להמית אותם שהיו בבתיהם ושלא יעלו עוד. ואמנם אמרו ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה פירשו המפרשים שעתר והפציר בתפלה אל השם שיראה לו דרך איך ימותו כל הצפרדעים אשר שם לפרעה וגו'. ואין לשון הפסוק הזה מתישב היטב על זאת הכוונה גם שמשה לא ימיתם כי הש"י בכחו יעשה ההסרה כאשר עשה השימה. וראיתי מי שפירש שאחרי שהתפלל משה אל ה' כמתרעם על ענין הצפרדעים אשר שם לפרעה. רוצה לומר אחרי שהתפלל להכריתם וזה כלו חסר מן הספר. אבל הנכון בעיני בזה הוא שמשה רבינו מעצמו ומבלי צווי אלהים אמר לפרעה התפאר עלי למתי אעתיר לך וגו' ופרעה השיבו למחר. ולכן פחד משה אלו היה רצון השם יתברך שתתמיד מכת הצפרדעי' שבעה ימים כמו שהתמידה מכת הדם ושהוא מהר את הקץ שלא ברשות גבוה ומפני זה הוצרך לצעק אל ה' שיקיים דבר עבדו בזה כמו שהוא ע"ה שם דברו ונדרו לעשות לפרעה והוא אמרו על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה רוצה לומר על הדבור ששם משה לפרעה בענין הצפרדעים והוא שיסורו למחר ויהיה על דבר כמו על הדבור והמאמר אשר שם משה לפרעה בענין הסרת הצפרדעים ושכבר יאמר לשון שימה על הדיבור והאמירה כמו שימה בפיהם. ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ורבים אחרים והיתה אם כן צעקת משה כצעקת אליהו בהר הכרמל על ירידת האש על קרבנו שמפני שנכנס באותו נסיון מבלי מאמר השם הוצרך להתפלל הרבה שיסכים השם בדבר ההוא. וזכר הכתוב כאן שעשה השם כדבר משה אשר דבר לפרעה כי עצת מלאכו נאמן ביתו השלים ומתו כל הצפרדעים אשר היו בארץ מצרים בבתים ויצברו המצרים אותם חמרים חמרים להסיר מבתיהם אותם הנבלות והשליכום בשדות צבורים צבורים ותבאש הארץ ונפסד עוד מזג עפר הארץ מפני שינוי מזג האויר מסרחון הנבלות ולכן באה אחרי המכה הזאת מכת הכנים בעפר הארץ וכפי מה שפירשתי בזה יותרו שתי שאלות האחרות הו' והז'. ואמנם אמרו וירא פרעה כי היתה הרוחה ויכבד את לבו אין הכוונה שמפני שהיתה הרוחה לו מהמכה לכן הכביד את לבו כי לא היתה הרוחה סבה נאותה לכבדות לבו אבל ענינו שעם היות שראה פרעה כי היתה לו הרוחה ממכת הצפרדעים בתפלתו של משה ושהוא הסירה ממנו כמו שאמר לו לעשות לא כסתה כלמה פניו שלא לקיים דברו שאמר לו ואשלחה את העם ויזבחו לה' אבל בהפך שהכביד את לבו להחזיק בם כבראשונה באמרו שהיה הכל בתחבולה כיון שגם החרטומים עשו כן ולא שמעו אל משה ואל אהרן כאשר דבר ה' אל משה שאמר לו בתחלת השליחות ולא ישמע אליכם פרעה. וכבדות הלב הוא שלא יתנועע בקלות מכונתו הראשונה כי תמיד היה מחזיק בדבר: