אברבנאל על ויקרא כז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · אברבנאל · על ויקרא · כז

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק א[עריכה]

וידבר ה' אל משה לאמר איש כי יפליא נדר עד סוף הסדר. ויש בזה הסדר שאלות:

השאלה הא' למה נכתבו המצוות האלו אחר דברי הברית ואלותיו ולא נזכרו קודם הברית כמו שנזכרו שמה יתר המצוות שנאמרו למשה מסיני כיון שגם אלה נאמרו שמה כמה שאמר בסופם אלא המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני:

השאלה הב' מה ראתה התורה לשום ערכים בנדרי בעלי נפש אדם והיה ראוי למוסרו לכהן שיעריך כל נפש כפי שוויה כי יש אדם שוה מאה ויש אדם שאינו שוה עשרה וכמו שהשדות והאחוזות והבהמות היה מעריך הכהן למה לא יעריך האדם גם כן:

השאלה הג' למה עשתה התורה חלוק מערך הזכר לערך הנקבה להיות שניהם נפש אדם וכמו שאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם והנה בענין הנזיקים נאמר אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים יתן ולא עשה הבדל מהזכר לנקבה ולמה לא היה הדבר כן במצוה הזאת:

השאלה הד' למה לא היו הערכים האלה בסדר מוגבל וידוע מהזכר לנקבה כי הנה בהיותו מבן ג' שנה ומעלה עד ששים שנה היה ערך הנקבה ג' חומשים מערך הזכר ומבן חמש עד כ' שנה שם ערך הנקבה כחצי ערך הזכר ומבן חדש עד חמש שנים שם הנקבה ג' חומשים מהזכר ומבן ששים שנה ומעלה שם הנקבה שני שלישים מערך הזכר וראוי לחקור למה היה החלוף הזה:

השאלה הה' באמרו ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישיתו כי כיון שהכהן העריכו ידענו שבצדק כל אמרי פיו ובין שיגאלנו ובין שלא יגאלנו לא היה ראוי שיוסיף חמישיתו כי אין החומש נופל אלא במה שיעריך הבעל עצמו בנדרו או אשמו לא במה שיעריך הכהן:

השאלה הו' באמרו בערכך נפשות כי הנה המצוות האלה נצטוו בהם כל עדת ישראל והערך היה מעריך הכהן לא הבעלים ואיך אמר א"כ כנגד ישראל בערכך נפשות אף כי נפשות בני אדם התורה הגבילה ערכם ולא היו מן הכהן ולא מן הבעל ולמה ייחס אם כן הערכים אליהם:

השאלה הז' למה במצות הבכור אמר אך בכור כי הנה לא תמצא מלת אך באחת משאר המצות וכן אמר בחרם אך כל חרם אשר יחרם במלת אך. ואיך אמר על הבכור ואם בבהמה טמאה ופדה בערכך וחומש שהרי אין פודים פטר חמור אלא בטלה והוא מתנה לכהן ואינו להקדש:

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:

וידבר ה' אל משה לאמר איש כי יפליא נדר וגו' עד אך בכור. אין ספק שהמצוות שיזכיר הכתוב מכאן עד סוף זה הסדר ראויות להכתב למעלה בסדר בהר סיני להיותם ממין המצות שנזכרו שמה שאלו ואלו נתנו בהר סיני למשה. האמנם נזכרו אלה כאן אחרי הברית לשתי סבות. הא' שהיה הספר הזה תורת הכהנים ותורת בית המקדש והמזבח ולכך זכר המצוות והברית אחריהם וקודם שיפסיק הכתוב תורת הכהנים צוה דיני הנדרים וההקדשות שהם למזבח או לבדק הבית להשלים ענין הקרבנות ועבודת המקדש. והסבה הב' היא מפני שהחמירה התורה בשמירת השמטות והיובלים ויעדה שיבא גלות לעולם על בטולם לכן הביא המצוות האלה מיד אחרי התוכחות להיותם במשפטי היובל כמו שהזכיר במקדיש שדה מקנה ושדה אחוזה. אלא שכלל משפטי כל הנידרים בפרשה אחת וכמו שכתב הרמב"ן ולהורות על זה אמר בסוף המצוות אלא המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני. כאלו אמר וגם על אלו נאמרו התוכחות של מעלה והותרה בזה השאלה הא'. ופי' כי יפליא נדר שיפרש בעת צרתו הרי עלי ערך ונדר פדיון נפשי או נדר ערך בני או בתי או אחד מקרוביו והוא מלשון לפלא נדר או בנדבה. והנה בנדרים אשר כאלה לא רצתה התורה שיעריך הכהן את נפשות בני אדם כאלו הם סוס או חמור כי אולי אחד נודר בן חכם אשר לו ואם יעריכנו הכהן כל אשר לאיש יתן בעד נפשו. גם שלא היה ראוי שיעריכו בני ישראל בערך העבדים למה שוה כל אחד מהם לעבוד ולמשא כי יהיה זה גנאי וחרפה רצופה לאיש אשר לו נפש יקרה וגם שימשך מזה קנאת איש מרעהו שבהיות הכהן מעריך אדם אחד הרבה לפי שכלו ואחר משנותיו יעריך דבר מועט יתכב' האחד יותר מדאי וכדי להסיר כל המכשלות האלה ביארה התורה כמה יתן הנודר על נפש אחד מנדרו כפי שניו עני יהיה או עשיר חכם או סכל. והותרה בזה השאלה הב'. האמנם לא השותה התורה הזכר עם הנקבה בערכיהם לפי שהטבע הבדיל הבדל עצום ביניהם והיה הזכר במדרגת הצורה והנקבה במדרגת החמר. ואם היה שבענין הנזיקים השוה העבד אל האמה הנה הוא מפני שהפגע ההוא אשר נמשך שמה לחייב אל בעל השור לא היה ראוי לחייבו על העבד הזכר יותר מעל האמה הנקבה ודי לא בנזקו שישלם כסף שלשים שקלים על לא חמס בכפיו אלא מפני התרשלות מועט שהיה בו. אבל בענין הנודר שדעתו מתישבת עליו ויבחין את נדרו אם בן הוא אם בת היה ראוי שיתן ערך כל אחד מהם כפי מה שהוא. וכן ארז"ל אם עבד יגח השור או אמה שאין הפרש אם היה עבד נוקב מרגליות או מוכה שחין והיה הטעם בזה כדי לתת הפרש בין נפש ישראל לעבד לפי שאם היה אדון העבד נפרע כפי שווין כבר יקרה שיהיה ערך עבדו שוה או יותר מערך האדון או אחד מישראל ואין זה נכון לכך הגבילה תורה שלשים כסף לעבד או לאמה מבלי הפרש אמנם בערכי ההקדש והנדרים הסכימה לעשות ערך הנקבה פחות מערך הזכר מפני שהיא חסרת הבריאה ממנו והותרה בזה השאלה הג'. האמנם ראתה החכמה האלהית שאין שלמות הנקבה ושוויה באמת על הרוב אלא ביחס חצי הזכר. כי הנה מצאנו שיצירת הזכר היא בארבעים יום לפי שהטבע בו כל כך חזק שבהם תשלם היצירה ההיא. אמנם הנקבה לא תשלם הוויתה לחולשת טבעה אלא לשמונים יום כמו שיתבאר בפרשת אשה כי תזריע. והוא המורה שהאשה ערכה אצל האיש ערך החצי אל הכל. והנה גם הזכר אין ערכי בכל הזמנים בשוה כי הנה בזמן הצמיחה אינו שלם עדין והוא קודם כ' שנה. ואחר ששים שנה כבר הוא בזמן החתוך ודורך אל החסרון וההפסד. ואמנם מפני זה שם ערך הזכר בהיותו מבן כ' שנה עד ששים שנה שהוא בכל כחו ודעתו חמשים שקלים שהם כ"ה אונקיות והנקבה בשנים ההם שם ערכה שלשים שקל מפני שאף ע"פ שמצד היותה נקבה היה ראוי שיהיה ערכה חצי ערך הזכר כי על הרוב שתי נשים לא יהיה להם כח לעבוד ולמשא כי אם כאיש אחד בעל כח וכפי הבחינה הזאת היה ראוי שיהיה ערך הנקבה כ"ה סלעים. אבל מפני שתלד ותעשה ילדים נתנה לה התורה אותו היתרון מחמשה שקלים בשנה שתזרע ותוליד. והיה ערכה שלשים שקל. ובהיות הזכר מבן ה' שנים ועד בן כ' שנה שלא היה עדין בשלמות דעתו וכח אלא שהתחיל להתחזק ולמאוס ברע ובחור בטוב היה ערכו כ' שקלים שהיה יותר מהזקן שהוא מששים שנה ומעלה כבר דורך אל ההפסד. ולפי שהנקבה בשנים ההם מחמשה עד כ' אינה עדין מוכנת ללדת על המעט היה ערכה בשנים האלה י' שקלים שהוא חצי ערך הזכר בשנים ההם כמו שהיה הערך הטבעי ביניהם. ואם מבן חדש ועד בן ה' שנים היה הזכר העריכתו התורה בחמשת שקלים שהוא עשירית החמשים שקל שזכרה בראשונה כי אין כחו ודעתו אלא בעשירית ממכרו והנקבה העריכה שלשת שקלים כסף. לפי שחמש שנים הם ששים חדשים ושלשת שקלים הם ששים גרה כמו שאמר וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כ' גרה יהיה השקל והיו א"כ ששים גרה לששים חדשים שהוא הערך הנאות. גם כי כפי דין המחצה שזכרתי היה ראוי שיהיה ערך הנקבה הזאת שנים שקלים וחצי אבל התורה לא ירדה לעשות חצאים ולא שברים במנינים ולכך העריכה התורה הנקבה הזאת לששת שקלים. ואולם קודם היותו בן חדש לא נתנה בו ערך כלל כי אולי הוא נפל. ואם בן ששים שנה ומעלה היה הזכר לפי שהוא כבר זקן העריכתו התורה ט"ו שקל כפי ערך חולשת כחו. אבל הנקבה העריכה בעשרה שקלים מפני שהאשה בזקנתה תעשה עבודה יותר בבית מהזקן הזכר וכמ"ש רש"י. הנה התבאר יושר הערכים האלה ובחינתם והותרה בו השאלה הד'. ואולי שמפני שיהיה הנודר דל ולא ישיג לפרוע כל הערכים האלה לכן בחמלת ה' עליו אמר ואם מך הוא מערכך ר"ל אם הנודר הוא דל ולא יוכל לפרוע את הערך אז והעמידו ר"ל השליח ב"ד יעמידהו בעל כרחו לפני הכהן והוא יעריך מה שישיג יד הנודר לפרוע מנדרו אחרי מה שיוציא להוצאת מחייתו ההכרחית לו כן יעריכנו הכהן וכן יפרע כי לא נתנו המצוות אלא כדי שיחיה האדם בהם ולא שימות בהם. ויראה עם זה שמה שאמר בתחלת הפרשה איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' והיה ערכך וגו' שאמר בערכך כנגד ישראל וכן והיה ערכך אבל שהמעריך הוא הכהן בא הכתוב להגיד שהערך ההוא שיעריך הכהן כשיבא הדבר להעריכו לא יערער עליו אדם כי הוא יהיה ערכו האמיתי אצל ישראל ונתיחסו הערכים לכהן כי הוא הפועל והמעריך אותם בערך התורה. ונתיחסו הערכים גם כן לישראל לפי שהם כלם יקיימו ויקבלו אותם כלם עליהם כי זהו דרך השמות המצטרפים שפעם ייחסו אותם לפועל ופעם לפעול ולכן אמר עד"מ בעבודת סבלות מצרים כי הסבל מצטרף פעם אל המסביל ופעם אל הסובל וכן הוא בכנוי הערכים האלה:

ואחרי שביאר דיני הנדרים שידרו מנפשות בני אדם זכר הנדרים שידרו מן הבהמה הטהורה והוא אמרו ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' שתהיה טהורה ולא תהיה בעלת מום ותהיה מן הבקר ומן הצאן כי מהם יקריבו קרבנות'. ואמרו ואם בו"או חוזר למה שאמר איש כי יפליא נדר שאם ידור מן הבהמות האלה אשר ידרו לה' יהיה קדש לפי שכבר חלה הקדושה בגוף הבהמה ההיא עצמה ויחוייב שתהיה נקרבת על המזבח. וראוי שתדע שהקדשים מהם קדשי מזבח ומהם קדשי בדק הבית כי מה שידור ויקדיש האדם להקריב על מזבח השם. קרא הקדש מזבח ועליו אמר הכתוב כאן כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש ומפני זה לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב כי הדבר שהוא קדש אין ראוי להשתמש ממנו לחולין. והחלוף והתמורה אפשר לומר שהם שמות נרדפים כמו ונקי וצדיק אל תהרוג. אבל השמות הנרדפים לא ימלטו מהיות ביניהם הבדל מה אע"פ שיהיה הענין בהם אחד כאלו תאמר חרב וסכין ומאכלת ששלשתם מורים על ענין אחד. אך החרב הוא מן לשון חרבן שמחריב את האדם. והסכין הוא מלשון סכנה. והמאכלת הוא מלשון כליה. הרי שיש הבדל בין השמות הנרדפים. וכן נאמר בתרומה ובחליפים שהחלוף הוא הדבר שאינו ממינו והתמורה הוא ממינו ולזה אמר ואם המר ימיר ולא אמר יחליף והטעם שלא יחליפנו טוב בקרבן ורע בקרבן כדי שיצא הטוב בחולין. והטעם בזה כי כל שנוי הוא חסרון ואפילו שיהיה החלוף רע בטוב מפני שהבעלים לא יכונו להנאתם ויונו לכהן. לכן אמר שלא יחליפנו ולא ימיר אותו. האמנם אם כל בהמה טמאה כסוס כפרד יקדיש האדם וההקדש הזה אינו הקדש מזבח אבל הוא הקדש שיקדיש אותו לבדק הבית וכן הבית והשדה שהם כלם דברים יקדישו לעבודת בית ה' שלא יוכל לגאלם. זהו פירוש הכתוב כפי פשוטו. אבל חז"ל אמרו שעל פסולי המוקדשים הכתוב מדבר בבעלי מומין מן הבקר ומן הצאן שיוכל לפדות אותם ויצאו לחולין ומדמיהם יקנו הכשר קרבן וזהו שהקדישן במומין. אבל בהמות קדשים שהוממו כבר נאמר עליהם לא יחליפנו אך ירעו בשדה עד שימותו ויקברו אותם ואסורים בהנאה מפני הכבוד. וביאר הכתוב שהבהמה טמאה והבית והשדה שיקדישו לבדק הבית יגאלם כל אדם בערכם אך המקדישים יוסיפו חומש על הערך. והטעם כי הבעלים אוהבים נחלותיהם ואולי שיחלו פני הכהן שלא יעריכם בערך גדול כדי שהם יגאלום לכן צוה יתברך שהבעל חמישיתו יוסף עליו. והנה בבהמה ובבית אין ערך קצוב רק הכהן יעריכם כפי שווים. אך שדה אחוזה והוא השדה שירש אדם מאבותיו כאשר יקדישהו לה' צותה תורה להגדיל ערכו ושוויו ואמר שיהיה כפי זרעו ר"ל כפי כמות הזרע שיזרעו בו כי בשדה שיוכלו לזרוע זרע חומר שעורים צוה ית' שיעריכנו הכהן בחמשים כסף. ואם בשנת היובל יקדיש האדם שדהו כערכך יקום ר"ל כמו הערך שהכהן יעריכהו כן יקום שלא יוכל לגאלו אלא ע"פ אותו ערך אך אם אחר היובל יקדיש שדהו עד"מ כמו עשר שנים וחשב לו הכהן את הכסף ר"ל שיעשה חשבון ממנין הכסף של החמשים שקל כסף מחומר השעורים כמה עולה כל שנה ויחלוק הערך על פי השנים העוברים עד שנת היובל שעברה שהם עשר שנים כפי המשל ונגרע מערכך כלומר סכום העולה מהכסף של אותם השנים שעברו מהיובל נגרע מחמשים כסף של זרע חומר השעורים. ואין לנו לפרש עד שנת היובל הבאה לגרוע מהערך רק לתת כפי זה הערך עד שנת היובל הבאה והוא אמרו ונגרע מערכך. וכאשר יגאל הבעל את השדה אשר הקדיש יוסף חמישית הכסף על אותו הערך וקם לו. אבל אם לא יגאל הוא את השדה. וגזבר ההקדש מכר את השדה לאיש אחר אשר גאלו בזה הערך. הנה אז לא יגאל עוד אותו השדה על ידי הבעל אפי' שיוסיף חמישיתו ובזה נשתנה דין ההקדש משל הדיוט והיה השדה בצאתו ביובל מיד הגואל שקנה מן הגזבר יחזור קדש לה' כי מאחר שלא רצה הבעל לגאול בתחלה טרם שנמכר לאיש אחר שוב לא יחזור אל רשות הדיוט ביובל אבל יהיה כשדה החרם ר"ל כאלו החרימוהו לכהנים וניתן להם לאחוזת עולם ואמרו לכהן ר"ל למי מן הכהנים הראוי לבא בחלקו וחז"ל אמרו לאנשי משמרה שחלה שנת היובל להיות בשבת של משמרתה. ואחר שנתן הדין בשדה אחוזה זכר דין אחר מהמקדיש שדה מקנתו כלומר שלא היה משדה אחוזתו אלא שקנה אותו מאדם אחר וחשב לו הכהן ר"ל את מכסת הערכך ר"ל שיחשוב הכהן הכסף שהוא מכסת הערך כלומר החלק המגיע למקנה השנים עד שנת היובל הבא ונתן הכסף ביום ההוא ולא יניח השדה ביד הגזכר רק הכסף ואז ישאר השדה ביד זה שיקדישו עד זמן היובל כדי שבשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו המקדיש מאתו והוא המוכר אשר לו אחוזת הארץ כי היה הרצון האלהי שכל אדם יחזיק באחוזת ירושתו כמו שניתנה לו מאת האלהים עוד כל ימי הארץ. הנה התבאר למה חייבה התורה את הבעל לתת את החמשית על הערך בגאלו ולמה יחס הערכים פעם לכהן פעם לישראל. והותרה השאלה הה' והז':


סליק ספר ויקרא.