אברבנאל על ויקרא ט

<< · אברבנאל · על ויקרא · ט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק א

ויהי ביום השמיני עד זאת החיה אשר תאכלו. ראוי לשאול שאלות בכאן.

השאלה הא' באמרו קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה כי מאחר שבכל ז' ימי המלואים היה קרבן אהרן ובניו פר לחטאת ואיל אחד לעולה ואיל אחד לשלמים למה זה ביום חנוכת המזבח גרע מהשלמים שזכר פר החטאת ואיל העולה והשמיט השלמים שלא צוה להקריבם ביום ההוא:

השאלה הב' באמרו ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת וגומר כי כיון שהקריב משה את אהרן ואת בניו ואת זקני ישראל וצוה אהרן על קרבנו למה לא צוה גם כן לבני ישראל על קרבנם. וצוה את אהרן שידבר אליהם ושיצום עליו והכתוב אמר ויקחו את אשר צוה משה מורה שהוא צוה אותם על קרבנם לא אהרן לבד:

השאלה הג' למה צוה שישראל יקחו שעיר עזים לחטאת והנה חטאת הקהל כמו שנזכר בסדר ויקרא היה פר בן בקר לא שעיר עזים כי הוא היה קרבן הנשיא שיחטא ומדוע צוה אותם שיקריבו חטאת ושיהיה שעיר עזים:

השאלה הד' באמרו ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה. כי למה צוה שיעשו שתי עולות כאחד העגל שהיא עולת הבקר והכבש הוא עולת הכבשים. וכן צוה לשלמים שיקריבו שור ואיל לשלמים שהם שני קרבנו' שונים שלמים מהבקר ושלמים מהכבשים. ולמה בעולות אמר שיהיו תמימי' ובשלמים לא אמר שיהיו תמימים וידוע שכל הנקרב על המזבח היה תמים בלי מום:

השאלה הה' באמרו כי היום ה' נראה אליכם כי הנה לא נראה להם ה' אלא האש היורד מן השמים על המזבח לא באש ה' גם משה לא אמר כן אלא וירא אליכם כבוד ה' וכמו שכתב הרב המורה כבוד ה' אינו ה':

השאלה הו' למה ספר הכתוב ברכת העם שתי פעמים כי בראשונ' אמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים וחזר לומר ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם והברכה אחת היתה לא שתים:

השאלה הז' כי הנה מצאנו שקדוש המקדש והמזבח היה ברדת האש מן השמים על המזבח ותאכל את הקרבנות וירא העם וירונו ויפלו על פניהם וכזה נאמר בימי שלמה כשבנה הבית כמו שכתוב בדברי הימים (ד"ה ב' ז') וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מן השמים וגומר. וכל ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה וישתחוו להודות לה' כי טוב וגומר. וכן בימי אליהו נעשה קדוש השם ע"י האש שנאמר (מלכים א י״ח:כ״ד) והנה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים. ולכן ראוי לשאול למה היה הקדוש האלהי על ידי האש ולא ע"י המים או דבר אחר:

השאלה הח' למה מתו האנשים האלה שלמים הם אתנו נדב ואביהוא בני אהרן במקום ההוא ובזמן ההוא. וידוע שלא מתו מיתה טבעית כיון שמתו שניהם יחד בחורי עם ומבלי חולי טבעי. ומצינו לחז"ל בזה חמש דעות. הא' שמתו לפי שהביאו האש מדירתם אש זרה אשר לא צוה אותם. הב' שהורו הוראה בפני משה רבם כי הם דרשו ונתנו בני אהרן אש על המזבח אבל לפי שעשוהו מעצמם מתו. הג' לפי שנכנסו שתויי יין למקדש וסמכו זה למה שצוה מיד לאהרן יין ושכר אל תשת. הד' לפי שהיו בני שחץ ולא נשאו נשים בגאותם ועליהם נאמר (תהילים ע״ח:ס״ג) בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו. הה' שמתו בעון אביהם ממעשה העגל ודרשו על זה אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו זה אהרן ששלם שני בניו. ואחרי שחכמי ישראל וקדושיו היו חלוקי' בדעותיהם אינו מהגנות אם נעיר עליהם ספקות. אם לדעת הראשון שמתו בעבור שהביאו אש הדיוט למקדש כבר באה בקבלה אמתית שאע"פ שיורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט וא"כ לא חטאו בזה ולא נתחייבו על זה מיתה. ואם אל הדעת הב' שהורו הוראה בפני רבם הוא בלתי נכון לפי שהם לא דרשו כראוי מפסוק ונתנו בני אהרן הכהן אש. לפי שאותו פסוק מדבר במזבח העולה ולא נוכל ללמוד ממנו לענין הקטורת וא"כ לא היה החטא בהוראת הלכה לפני רבם אלא בטעותם בה. ואמנם הדעת הג' הוא ג"כ בלתי נכון לפי שלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר ואם עדין לא הזהיר על היין ועל השכר למה ימותו בני אהרן עליו. ואמנם הדעת הד' הוא גם כן בלתי מתישב לפי שאם חטאו בגסות הרוח לא היה ראוי שימותו באותו יום מקודש בחנוכת המזבח ובאותו מקום קדוש ונורא כיון שלא היה חטאם מתיחס לזמן ולמקום ההוא ולעבודה ההיא. והדעת הה' הוא בלתי ישר אצלי שאם היתה מיתתם על עון העגל שעשה אהרן השופט כל הארץ לא יעשה משפט שאהרן שעשה העון לא מת ומתו על חטאו בניו שלא חטאו והכתוב אומר לא יומתו אבות על בנים. גם מרע"ה אמר הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש מורה שלא היתה מיתתם על עון כי אם יסורים של אהבה:

השאלה הט' בפרשת יין ושכר אל תשת למה נכנסה הפרשה הזאת בתוך ספור בני אהרן כי למעלה מזה ספר ספור מיתתם ואחר הפרש' הזאת ספר מה שקרא על מיתתם משעיר החטאת שנשרף ויקצוף משה ולמה נכנסה א"כ שם הפרשה ההיא:

השאלה הי' באמרו באזהרת היין ושכר בבואם אל אהל מועד ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות את בני ישראל את כל החקים וגומר כי בידוע שההבדלה בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות את החקים אינם דברים תלוים בבא הכהן אל אהל מועד כי גם בהיותו בכל מקום יבדיל ויורה את בני ישראל את החקים ויצטרך אם כן לאסור היין לכהן ולא לבד בבואו אל אהל מועד:

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו כל השאלות האלה כלם:

ויהי ביום השמיני וגו' עד ויקחו בני אהרן איש מחתתו. כתב הראב"ע שביום השמיני הוא שמיני לניסן כי הנה המשכן הוקם באחד בניסן ומשם התחילו ימי המלואים אבל קבלת חז"ל אינה כן אלא שימי המלואים התחילו והיו קודם ניסן ובאחד בניסן היה יום שמיני למלואים. כי אחר שעשו ומלאו אהרן ובניו את ידיהם בשבעת ימי המלואים ביום השמיני מהם שהיה ר"ח ניסן שהוקם בו המשכן רצה ית' שיכנסו אהרן ובניו בעבודת המקדש ולכן קרא אותם משה וקרא גם כן לזקני ישראל לתת לאהרן ולבניו חוקת עבודת המזבח בפני זקני ישראל ושוטריו ואז התנדבו הנשיאים בחנוכת המזבח בקרבנותיהם והקריב נחשון ביום ההוא. ולהיות יום בשורה היום ההוא ויום ה' הגדול והנורא שנטל אותו יום עשר עטרות השנויות (הובא גטין דף ס') בסדר עולם. צוה משה שעבודת היום ההוא יעשה אהרן בעצמו כי עם היות בניו ג"כ כשרי' והגונים להקריב על מזבח השם חטאת ועולה ושלמים הנה לכבוד השם ולכבוד חנוכת המזבח צוה שאהרן בעצמו יעבוד בעצמו כל העבוד' הקדושה ההיא ולכך צוה אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים והקרב לפני ה' כי הנה צוהו שיקח עגל כדי שיכפר על עצמו ממה שנכשל בעון העגל ואיל לעולה לפי שאחר שנתכפר עונו נקרב אל האלהים ונדבק בו באמצעות עולתו ואולי שהיה האיל לזכרון העקידה ואילו של יצחק. והנה אמר שיהיו שניהם תמימים להגיד שמה שנכשל אהרן בעון העגל לא היה לכוונה רעה חלילה כי בתום לבבו ונקיון כפיו פתוהי ויפת. ולכן היה ג"כ מקריב עגל לפי שהיה בו אהרן כעגל לא לומד האומר השיבני ואשובה כי אתה השם אלהי. וכן יהיה איל העולה תמים לפי שאחרי כפרתו תמים יהיה עם ה' אלהיו. והנה לא צוה אותו כאן על איל השלמים שלו לפי שהשלמים היו מהם לאכול ולשבוע הכהנים והבעלים אחר הקטרת האמורים על המזבח ואהרן בהיותו משמש כהונתו לא יאכל מהשלמים שהיה הוא מקריב משלו במה שהוא בעל ולא במה שהוא כהן כי כל קרבן כהן כליל יהיה לא יאכל. ומפני זה לא הצריך הקב"ה לאהרן שביום השמיני בהיותו משמש כהונתו יקריב שלמים כיון שלא יוכל לאכול מהם. והיה בעבור זה מוטב שיקריב החטאת שתהיה נשרפת כלה כחטאת כהן והעולה שתהיה כלה לגבוה גם שהיה עתיד לצוות שישראל יקריבו שור ואיל לשלמים ומהם לקח אהרן ובניו מתנותיהם בשר סגיא על כן לא הוצרך לאהרן הכהן להביא שלמים והותרה בזה השאלה הא'.

והנה צוה את אהרן שידבר אל בני ישראל על קרבנותיהם ולא צוה אותם משה מעצמו בהיות כלם לפניו כדי לכבד את אהרן ושיראו בני ישראל שהוא היה נגיד ומצוה ומודיעו אותם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. האמנם כדי שידעו שכל מה שהיה אהרן מצוה בזה שמע מפי משה שקבל מפי הגבורה. אמר ויקחו את אשר צוה משה כי הוא אשר צוה לאהרן מה שצוה אותם והותרה בזה השאלה הב'.

והנה צוה שעדת בני ישראל יקריבו שעיר עזים לחטאת לפי שהיה זה לכפר עליהם עון העגל וכתוב בפרשת שלח לך אם מעיני העדה נעשתה בשגגה ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה ושעיר עזים אחד לחטאת כי היא שגגת עבודת אלילים שמפני גריעות' היה החטאת שעיר עזים בעבור שהיו זובחים לשעירים באמונותיהם הנפסדות. וצוה שיעשו עולה הדורה שהיא כבש ועגל תמימים להגיד שאחר כפרת האומה יהיה העגל לא לומד ללמדה ולישרה לשמור מצות וכן הכבש הנכבש לפניו יתברך ולכך אמר בהם תמימי' לרמוז על תמימותם ונקיותם. והיו שם אם כן קרבן מן הבקר שהוא העגל ומן הכבשים שהוא הכבש ומן השעיר שהוא העזים שהם כלל מיני העולות היותר נבחרים ונרצים כמו שנזכר בסדר ויקרא. וחכמים זכרונם לברכה דרשו בתוספתא שהקריבו ישראל במדבר שעיר עזים לכפר על וישחטו שעיר עזים שנאמ' במכירת יוסף והקריבו עגל לכפר על עון העגל וכן צוה שיקריבו השלמים שור ואיל שהם הנכבדים במיניהם ולא אמר שיהיו תמימים לפי שהתמימות לא נאמר בעולות אלא בבחינת הרמז שבהם כמו שביארתי. ומנחה בלולה בשמן שהיא היותר הדורה על כל קרבן ואמר בסוף הצווי כי היום ה' נראה אליכם להגיד שהיום ההוא יהיה ה' נראה בעבורם כי מלת אליכם ענינה בעבורכם. וכבר ביארתי בסוף אלה פקודי שהשם יתברך הוא האור הצח שלא ישלוט בו עין ולכן יתואר שאש אוכלה הוא ומפני זה אמר כי היום ה' נראה אליכם רוצה לומר שהאש האלהי שהוא שלוחו של מקום ומלאכו יהיה נראה אליכם וכינה השליח בשם שולחו. וזכר הכתוב שעשו בני ישראל כאשר צוה משה לאהרן לדבר אתם והקריבו קרבנותיהם ויעמדו כל העדה לפני ה' בעזרה ופניהם בקדש הקדשים. ומשה רבינו קיים מה שאמר להם אהרן והוא אמרו זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' רוצה לומר אל תחשבו שהדברים שדבר אליכם אהרן היו מעצמו כי לא היו ממנו ולא ממני אלא מאת האלהים. וכבר כתב הרב רבי משה בר נחמן שנצטוה משה בקרבנות האלה ואם לא נזכר בכתוב ורבים כן. ואמר וירא אליכם כבוד ה' כלומר ובטחו בו שירא אליכם כבוד ה' שהוא האש העליון האלהי וכמו שאמר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל ועל זה עצמו אמר אהרן כי היום ה' נראה אליכם והותרו בזה ג' שאלות הג' והד' והה'.

ואחרי שהקדים מרע"ה לדבר זה אמר אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך כי ראשונה ראוי שתקשט עצמך בקרבנותיך ואחר כך תקשט אחרים רוצה לומר העם בקרבנותיהם. והנה אמר וכפר בעדך ובעד העם וחזר ואמר וכפר בעדם להגיד שכפרת הכהן המשיח היא תועלת העם בכפרתם כמו שהיה חטאו מכשול גדול לעם כמו שאמר אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם לכך אמר לאהרן וכפר בעדך ובעד העם כי בהיותו מכפר על עצמו היה מכפר עליהם ג"כ וחז"ל אמרו ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה השם להגיד שעם קרבן העם יתוסף כפרתם וישארו בהחלט נקיים מעון. והרב רבי משה בר נחמן כתב שאמר וכפר בעדך על ידי קרבנותיו ובעד העם באמצעות קרבנותיהם ושזה הוא עצמו מה שאמר אחר כך וכפר בעדם ואינו נכון כי לא ימלט הכתוב אם כן מהכפל. וזכר הכתוב שעשה אהרן עבודת היום כלה כי גם שחיטת החטאת והעולה שהיא כשירה בזרים לא עשאה אלא אהרן בעצמו אמנם בניו היו מקריבים הדם לפניו והוא היה מזה אותו על קרנות המזבח ופרש"י על קרנות המזבח החיצון. ואפשר לפרשו על קרנות מזבח הקטורת כדין חטאת הכפורים ולזה נשרף מחוץ למחנה כמשפט וכן אהרן בעצמו היה מקטיר האמורים ואת הבשר ואת העור של העגל שרף מחוץ למחנה וכן שרף העולה וקצר הכתוב במעשה החטאת והעולה והמנחה לפי שנסמך על מה שכבר ביאר בדיניהם. והנה אמרו במנחה מלבד עולת הבקר הוא להגיד שכל אלה הקרבנות שהקריב אהרן משל עצמו ומן העדה הקריבם אחרי עולת הבקר והוא תמיד של שחר כי הוא היה במקדש קודם לכל הקרבנות כמו שהיה תמיד של בין הערבים אחרון לכלם ובא אם כן הכתוב ללמד שאין עולת העם עם היותה עולת צבור פוטרת את התמיד ולא קודמת אליו. והנה לא נזכר כן בקרבנות המלואים להיותם קרבנות יחיד למלא יד הכהנים כי בידוע שלא פטרו את התמיד. אבל בתורת כהנים אמרו שבא הכתוב הזה ללמד ששתי מנחות היו שם ושעל המנחה נאמר כן וכמו שכתב הרב רבי משה בר נחמן. והנה אמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. וכתב הראב"ע שוא"ו וירד היא כמו וכבר כאלו אמר וכבר ירד. ורבי יונה המדקדק אמר שהוא"ו הזאת היא במקום אחר רוצה לומר שברכם אחרי שירד מעשות החטאת וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (מגילה דף י"ח) ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר ההודאה דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ולימר' מקמיה עבודה מי כתיב לעשות מעשות כתיב. ולימרה בתר עבודה לא ס"ד דכתיב זובח תודה יכבדנני. והנכון ע"ד הפשט כי במקום שהקריב אהרן קרבנותיו ונתרצה בעבודתו בהיותו על המזבח ברך את העם ואחר ברכתו ירד כי זהו ויברכם ואחר כך וירד מעשות החטאת והעולה כי בא הכתוב לספר מה שקרה אחר כך והוא שירד אהרן מעשות החטאת והעולה והשלמים. ויבא הוא ומשה אחיו עמו אל אהל מועד ושם התפללו תפלה קצרה על ירידת האש מן השמים. ומיד ויצאו ויברכו את העם שניהם יחד. ומיד אחר ברכתם נראה כבוד ה' אל כל העם. וביאר מה היה הכבוד ההוא באמרו ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים שהאש ההוא לא שרפה ולא אכלה דבר כי אם מעל המזבח את הזבחים שהיו שם ומשם ואילך נשאר הכבוד על המשכן תמיד ולכך וירא כל העם את האש האלהי ההוא ולא פחדו ולא ברחו פן תאכלם האש הגדולה אבל נשאו קולם ברנה ותחנה ויפלו על פניהם כורעים ומשתחוים לאל העונה אותם ומקבל קרבנותיהם. הנה התבאר ששתי ברכות נתברכו ישראל ביום ההוא אחת מפי אהרן בלבד בהיותו על המזבח מקריב קרבנותיו והשנית מפי משה ואהרן שניהם יחד אחר שירד אהרן מעל המזבח ונכנסו שניהם להתפלל באהל מועד ויצאו ויברכו את העם והותרה בזה השאל' הו'.

וחז"ל אמרו שנכנסו שניהם להיכל כדי ללמד משה לאהרן מעשה הקטורת. וממה שאמר הכתוב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם למדו ברכת כהנים בנשיאות כפים. והברכה היתה יברכך יאר ישא כמו שכתב רש"י והיו משה ואהרן מברכים שניהם ככהנים בעת נשיאות כפיהם. והנה רצה הקדוש ב"ה לקדש את מזבחו ואת משכנו בירידת האש האלהי שמה לארבעה טעמים. האחד שהמחנה האלהי וקבוץ מלאכיו נמשל תמיד לאש וכמו שאמר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת ויחזקאל ראה נבואתו באש כמו שאמר ואש מתלקחת ומתוכה כעין החשמל מתוך האש. ודניאל אמר כורסיה שביבין דנור גלגלוהי נור דליק וגו' נהר דנור הנה מפני זה שהיה המחנה האלהי מכונה באש בדברי הנביאים לכן באה האש במשכן ובבית עולמים להורות ששמה היתה השכינה וכבוד ה' עם רבבות קדש. על כן נפלו על פניהם כי השתחוו לאותו האש המורה על שכינת השם ומלאכיו. והטעם השני הוא שהשכל האנושי כפי מחשבותיו יסופק אצלו ההשגחה האלהית בפרטים למעלת המשגיח ולשפלות האישים הנפסדים ולהיותו יתברך בלתי גשמי ולא בעל חושים להשיג הדברים הפרטיים ומפני זה כדי להשריש הקדוש ב"ה אמתת השגחתו בלב עבדיו עם כל רוממות מעלתו הוריד האש מן השמים על המזבח לשיראו בעיניהם כי עם היות האש קל בטבעו הוא יורד למטה על דרך הפלא וככה היא ההשגחה האלהית שעם היותה מתיחסת אל העליונים הנה ע"ד הפלא והרצון האלהי היתה יורדת למטה להשגיח בהם. והטעם הג' שהתורה האלהית נמשלה לאש כמו שאמר אש דת למו. והנביא אמר (ירמיהו כ״ג:כ״ט) הלא כה דברי כאש. ומפני זה בהיות המשכן בשלמותו וישראל בקרבנותיהם ירד האש מן השמים לומר שהשלמות האמיתי הוא בשמירת התורה הנמשלת לאש שניתנה מן השמים. והטעם הרביעי הוא שהיו בישראל מסופקי' מאד בענין הקרבנות איך יהיו ריח ניחוח לפני השם בהיותו מסולק מכל גשמות ולכן הוצרך יתברך להוריד אש מן השמים שתאכל את העולה ואת החלבים כדי שכל העם יראו בעיניהם שרצה האלהים את מעשיהם ושהיו קרבנותיהם לרצון לפניו כיון שהוא שלח מלאכו ואש מפיו תאכל את זבחיהם ולכן היו העם מרננים ונותנים הודאות לפניו יתברך על אשר קבל ברצון את עבודתם ברדת האש האלהי עליה. הנה נתתי בזה ד' טעמים נכוחים והותרה בזה השאלה הז':