אברבנאל על התורה/פרשת לך לך

מתוך: אברבנאל על בראשית יב (עריכה)

<< · אברבנאל על בראשית · יב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק יב

פסוק א

כבר זכרתי בסדר בראשית ובסדר נח ג"כ שזכר התורה האלהית שלש התחלות באומה הישראלית הראשונה והיא היותר כוללת היה אדם הראשון ובא ספור ענינו בסדר בראשית כי הוא היה לאומה כערך הצומח לחי. וההתחלה הב' היא מיוחדת היה נח וסופר ענינו בסדר נח והוא היה בערך האומה כצורה המרגשת לחי וכן אומר עתה שההתחלה השלישית היותר מיוחדת היה אברהם ובאו ספורי עניניו בסדר הזה ובסדרים הבאים אחריו והיה ערכו אצל האומה בערך הצורה האנושית המשכלת לחי מדבר. וכבר יורו על זה עשרה דברים אחרים מספוריו. הא' מפאת המצוה שצווה בה לך לך מארצך וממולדתך ומבי' אביך כי כן הנפש המשכלת תעזוב הדברים החמריי' מהארץ והקרובים כדי להתעסק בשלמות' להיותם מעיקים אליה ומטרידים אותה. הב' מפאת המלכי' שנצח אברהם כי כמו שהד' מלכים נצחו את הה' ואברהם משל בכלם כן ד' איכיות הראשונים מושלים בחושים החמשה והצורה המשכלת תמשול בחושים ובאיכיות כלם. השלישי מפני בזות והקנינים והממונות כמ"ש הרימותי ידי אל ה' וגו' אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך כי כן דרך הנפש המשכלת שתבזה הממונות והקנינים המדומים ותרים ידיה אל ה' להדבק בו. הד' מפאת קריאת אברם בשם ה' כמ"ש (בראשית י"א ל"ט) ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו ויקרא בשם ה'. ויקרא שם אברם בשם ה'. כי כן דרך הנפש המשכלת להתבודד באלהיה ולהדבק בו כל מה שאפשר. הה' מפאת בניו שהיו לו שני בנים א' מהגר השפח' וא' מהגבר' שרה וכן הצורה האנושית תתחלק לשכל מעשי ולשכל עיוני והיה השכל המעשי נולד מהשפחה כי הנהגת הדברים החמריים המפורסמים הוא הגרות והעבדות. אמנם השכל העיוני היה בן שרה הגברת מעיינת באל ית' ובמעשיו שהיא השררה האמתית וכמו שהשכל המעשי קודם בזמן לשכל העיוני וכאמרם ז"ל י"ג שנה קדם יצר הרע ליצר הטוב שנאמר לפתח חטאת רובץ. כן ישמעאל קדם י"ג שנים ליצחק בן שרה. הו' מפאת המילה שצוה השם לאברה' שיכרו' את בשר ערלתו להתרחק מהתאוו' המותריו' כי כן ראוי לנפש המשכלת להרחיק הערלה והמותרות הנמאסי' אצלה. הז' ממה שנראה השם אל אברהם באלוני ממרא והודיעו הדברים העתידי' להיות אם מהד' מלכיות ואם מענין סדום ועמורה כי כן הנפש המשכלת תראה את האלהים ותשיג את אלהותו ואופני מעשיו ותזכה לדעת העתידות בדרך נבואיי ולכן תמצא שלא נאמר לאדם ולא לנח וירא אליו ה' אלא לאברהם כמו שלא תיוחס ההשגה האלהית אל הנפש הצומחת ולא לחיונית אלא לנפש המשכלת. הח' מפאת מה שאמרה שרה לאברהם (בראשית ך"א י') כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק ואמר לו השם כי ביצחק יקרא לך זרע כי כן השכל העיוני הוא לבד יורש הנצחיו' והחיים המתמידי' המאושרי'. אמנם השכל המעשי בן האמה לא יירש נצחיות כלל כי יפסד בהפסד האיש ולכן ביצחק יקרא לך זרע אשר יירש את ארץ חיים לא בבן האמה. הט' מפאת העקידה שעקד אברהם את יצחק בנו ורצה לשחטו לקיים דבר השם וכן השכל העיוני כאשר במחשבותיו והקשיו יטה מדרך התורה ואמונותי' יעקוד אותו אדם על גבי מזבח השם ויכניעהו לקבל תורתו ואמונתו. היה מפאת נשואי יצחק שצוה אברהם לאליעזר שלא יקח אשה ליצחק כי אם ממשפחתו ומבית אביו וכן ראוי שהשכל העיוני לא ישים תכלית עיונו בחכמות חצוניות שהם באמת מורת רות לתור' האלהית כבנות הכנעני אבל תהי' בתורת ה' חפצו כי היא היתה אשר הוכי' השם להשיג אל השלמו' האנושי ובהיות התור' אלהית כבר תתיחס אל הנשמה השכלי' והיא ממשפחת' ומבית אביה. הנה התבא' מעשרת הדמויי' האלה שהיה אבינו אברהם ביחס זרעו ואומתו בערך הנשמה השכלית באדם. וכבר ידעת שיש בנפש המשכלת שלש מדרגות זו למעל' מזו האחת נקראת אצל החכמים שכל היולאני והב' שכל נקנה. והג' שכל נאצל. וביאורם הוא כי הנפש המשכלת בראשונה בהיותה בכח לקנות הידיעות והמושכלות ומוכנת להשגת האמתיות תקרא שכל היולאני ר"ל כחני שטבעו לקבל המושכלות כדמות טבע ההיולי שהוא החומר הראשון לקבל הצורות הטבעיות. והשני ישתלם השכל ויצא מן הכח אל הפועל בקנין הידיעות והאמתיות ואז יקרא שכל נקנה או שכל ידיעיי וחכם. ואחרי השתלמו בזה יגיע למעלה יותר עליונה הפלא ופלא הוא מדרגת הדבקות האלהי ויביט כל האמתיות יחד בהביטו אל עצמו כי הוא יתעצם בידיעת כללות הנמצא ובזה יגיע להכרת הרוחניית בעצם הראשון ית' וזה נקרא שכל נאצל ומאוש' ואצלינו יקרא שכל נבואיי. וראוי שתדע עם זה שהנפש השכלית בכלל תתחלק לעיונית ומעשית בכל אחת ממדרגותיה ובכל א' המעשי הוא כדמות נובלת העיוני וכצל הנוטה ממנו כי החלק השכלי הוא נפרד מן הגשמות וההפסד בכל חלקיו ואינו נתלה בפעולתו בעניני הגוף כפי טבע האפשר והנה אין כן השכל המעשי ממנו שהוא נתלה בדברים האפשריים מצרכי הגוף וטבעו אלא שהם מונהגים ומיושרים על פי השכל ולכן יפסד בהפסד הגוף. אם במדרגה הראשונה שהוא השכל ההיולני יש הרצון שהוא החלק המעשי ממנו שכמו שהכח המעשי מיושר על האמתיות בכח כך הרצון מיושר אל קנין הפעלות הטובות בכח. ובשניה שהוא השכל הנקנה יש המזימה הנקראת פרודינסיא"ה שהוא המעשי ממנו שכמו שהשכל הנקנה הוא קנין הידיעות האמתיות ככה מזימה הוא קנין הפעלות הנאותות ולכן נזכרו יחד בכתוב דעת ומזימה. ובמדרגה השלישי הנבואיי' יש נבואות העתידות והישרת העם במוסרים והמעשים הטובים שהוא החלק המעשי ממנה כמו שהשכל הנאצל הנבואיי הוא שלמות ההשגה הרוחנית המתיחדת בנמצא בכלל ובהתחלותיו הרוחניות ככה המעשי ממנו הוא הודעת העתידות בדברים פרטיים ומטבע האפשרות והיישרת ההנהגה השלימה ועבודה אלהית. והנה בדמות שלשה מיני שכל הנמצאים באדם השלם היו באומה שלש התחלות שכליות משתלשלות זו מזו והם אברהם יצחק ויעקב כי אברהם היה דוגמת ההתחלה הראשונה בדמות השכל הכחני המוכן מהשגת הדברים המדעיים והשגת האמתיות גם אל הדבקות האלהי והנבואיי השלם והיה נחלק לחלקים חלק נצחי שכלי והוא ביצחק בן הגבירה שרה וחלק מעשי נפסד והוא בן האמה ישמעאל כי המעשי נתלה בגוף שהוא שכחת השכלי. ואמנם יצחק היה דוגמת השכל הנקנה ולכן היה עולה תמימה ונאמר לו אל תרד מצרימה והוא קנה השלמות בכח העקדה וגם הוא נחלק לשנים לחלק הקנין המדעי אשר השתלשל ביעקב ולקנין המעשי אשר השתלשל בעשו ושמו יוכיח עשו מלשון מעשה. ויעקב הוא דוגמת השכל הנאצל שהוא תכלית השלמות וכן שם יעקב מלשון עקב שהוא נאמר אל התכלית. ולהיות בזה מדרגת הנבואה והדבקות האמתי בהתאחדות לכל המציאות עם ההתחלה ראשונה ית' ראה יעקב כלל המציאות במראת הסלם. ובתנחומא פרשת מקץ אמרו ז"ל אתה מוצא שלא נצב הקדוש ברוך הוא על אברהם ולא על יצחק אלא על יעקב שנאמר והנה ה' נצב עליו אמר ר' סימון אין המלך נצב על שדהו לא כשנזרעת ולא כשנחרשת ולא כשנעבדת אלא אימתי נצב עליה כשהיא עומדת בכרי כן אברהם עבד אדמה שנאמר קום התהלך בארץ יצחק זרע שנאמר ויזרע יצחק בארץ ההיא ולא נצב עליהם בא יעקב שהיה כרי של תבואה שנאמר קדש ישראל לה' ראשית תבואתו ועמד עליו שנאמר והנה ה' נצב עליו הוי אשרי שאל יעקב בעזרו. הנה בארו בדמות נפלא מה שאמרתי לך כי יחסו עבודת הארץ לאברהם שהוא הכנת ההישרה וההשגה האלהית. ויחסו הזריעה ליצחק כי הארץ תקבל הזרע ותקנהו בעצמה כמו שהנפש המשכלת תקבל המושכלות ויחסו ליעקב כרי התבואה שהוא התכלית ובו כל הידיעות והאמתיות יחד אשר נזרעו בקניית המושכלות ע"ד החקירה ודמות כרי התבואה הוא נכבד מאד אל מדרגת הדבקות שכמו שבכרי התבואה יתאחדו ויתקבצו כל גרעיני החטה עם כל רבויים ככה בהשגה אחת מהדבקות יושגו כלל המושכלות האמתיות יחד באופן אלהי נפלא מאד. וביארו היות כל זה בענין השכלי באמרם שהקב"ה לא נצב אלא על הכרי שהוא יעקב כי הוא ביחוד התחלת מדרגת הדבקות לאומה. ומראת הסלם היתה כדי שבה יתיחדו ידיעות הנמצא כלו ויתיחדו יחד בשכל הנאצל ולהיות גם בזאת המדרגה החלק השכלי המדעי והחלק המעשי היו מבניו של יעקב קצתם מן הגבירות וקצתם מן השפחות. וכבר ידעת שהספורים האלה כלם היו וקרו כלם כפשוטם לאנשים הרשומים ההם וראשי בני ישראל המה. האמנם למדנו מעניניהם למודים מועילים בחכמת המציאות ובעניני האומה וידענו שהאבות הקדושים ההם נבראו בצורת המציאות השכלי וכמ"ש חז"ל האבות הם הם המרכבה. ומזה הצד בדרוש כתרי אותיות היה עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה והיו חכמי הקבלה מעמיקים עצה בדמותם התחתונים לעליונים וכלם דברי אלהים חיים. ואחרי ההצעה הזאת אשוב לפרש הפסוקים על פי אמתתם ופשוטם ואעיר ראשונה עליהם שאלות כדרכי:

ויאמר ה' אל אברם לך לך עד אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה וכבר יכלו ספקות ושאלות בפסוקים ובספורים האלו כפי פשוטיהם:

השאלה הראשונה באמרו לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך כי הנה ארצו אשר נולד בה היא אור כשדים והוא כבר יצא משם כמו שנזכר למעלה וכבר הודעתיך שאין מקום למה שכתב הראב"ע שהדבור הזה נאמר לו באור כשדים שהוא שקר מבואר. אבל רש"י פירש על זה שענינו התרחק עוד אבל בבית אביו שעדין לא יצא ממנה לא יכול עליו לפרש הרב התרחק עוד ולכן אמר וצא מבית אביך. ואינו נכון כי הכתוב השוה ההליכה מהארץ והתולדת ומבית אביו ועל כן יתחייב שכל כלם יכפרש בשוה התרחק עוד או על כלם יאמר שיצא מהם. גם שלשון לך לך לא יכול על התרחק עוד אלא שיצא משם ותשאר א"כ הקושיא שכבר יצא משם:

השאלה הב' למה אמר מארצך וממולדתך ומבית אביך וידוע שכלם היו בחרן והיה ראוי שיאמר לו לך לך מחרן או מארצך אשר אתה יושב בה כי ביציאתו ממנה מבואר הוא שיצא ממולדתו ומבית אביו אשר שם כי כשיצא מהכולל יצא מהפרטי בהכרח:

השאלה הג' למה זה לא ביאר הקב"ה לאברהם שילך מיד אל ארץ כנען והעלימו ממנו ולא הגיד לו אנה ילך אבל אמר אל הארץ אשר אראך. והנה כשיצא עם תרח אביו היה ללכת ארצה כנען ולכן לא תהיה ההליכה שמה דבר זר וקשה אצל אברהם וכמו שיראה מהמעשה שהוא מעצמו הלך שמה. ורש"י (בראשית י"ב) כתב מדברי המדרש שהיה זה כדי לחבבה בעיניו והוא טעם חלוש ובלתי מספיק:

השאלה הד' באמרו ואעשך לגוי גדול וגו' והיא למה זה יעדו בכל הטובות האלה ומה זכות נמצא בו שבעבורו נתן לו כל השכר הזה כי הנה הכתוב לא ספר קודם לזה דבר מצדקת אברהם כמו שספר מנח שהיה איש צדיק תמים גם לא באר לו השם שהיה כל זה חלף העבודה שהיה עתיד לעשות וחז"ל אמרו שהיה זה מכלל הנסיונות ולא ידעתי מה הנסיון הזה אם עליו נתנו לו כל הגדולות האלה:

השאלה הה' למה זה לא הודיעו האל יתברך התכלית המכוון בהליכה הזאת ואם היה התכלית בה כדי שאברהם יפרסם אלהותו בעולם ויצוה את בני אדם ושמרו דרך ה' כי אין ספק שהיה ראוי שיאמר לו השם בביאור או ברמז דבר מזה כשצוהו בהליכה אף כי בכל המקום אשר יזכיר את שמו יוכל אברהם לקרא בשם ה' מבלי שיצא מארצו:

השאלה הו' מה ענין אמרו והיה ברכה כי אם היתה הכוונה שתחול הברכה בו או שיהיו הברכות נתונות בידו הרי כתוב ואברכך ואגדלה שמך ואברכה מברכיך וגו' ונברכו בך ומה צורך בכל כך יעודים מהברכה כ"ש שלשון והיה ברכה הוא לשון צווי ואינו כמו ברוך תהיה מכל העמים:

השאלה הז' באמרו ונברכו בך כל משפחות האדמה לפי שאין ראוי לפרשו שיתברכו בו לאמר ישימך אלהים כאברהם שאם כן היה ראוי לומר והתברכו לא ונברכו ואם פירושו שיהיו כלם מבורכים בעבורו יתחייב שכל בני עולם יהיו מבורכים והוא שקר כי הכתוב אומר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ:

השאלה הח' באמרו וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט. והוא כי מיד אחר זה נאמר ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו וגו' ומבואר הוא שאחד משני המאמרים האלה הוא כפל ומותר. גם שמצד אחר יראו סותרים זה את זה באמרו וילך אתו לוט מורה שהוא מעצמו הלך עם אברם. ואמרו ויקח אברם מורה שהוא לקחו והביאו עמו:

השאלה הט' באמרו ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. והוא כי מה צורך להודיע כמה שנים היו לאברהם בצאתו מחרן. ואם היה להגיד כמה שנים ישב בארץ כנען עם שאין בזה ג"כ צורך כבר נודע ממ"ש אחר זה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ונאמר אחר זה כי בן פ"ז שנה היה כשהוליד את ישמעאל ובן מאה כשהוליד את יצחק:

השאלה הי' אם הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם אל הארץ אשר אראך איך התעורר הוא מעצמו ללכת ארצה כנען קודם שיודיעהו אנא ילך ובאיזה מקום תהיה מנוחתו. ויקשה עם זה אמרו והכנעני אז בארץ שיראה שאין לו צורך בספור הזה. גם כי להלן אומר והכנעני והפריזי אז יושב בארץ והם היו מבני חם וסותר לזה נאמר ומלכי צדק מלך שלם שהיה מלכי צדק מזרעו של שם מולך בירושלם מיטב ארץ כנען:

השאלה הי"א באמרו ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו. והוא כי מה צ"ל הנראה אליו האם יש ה' אחר זולת הנראה אליו שהוצרך לפרש כן. ולמה לא נתן לו הודאה על יעוד הזרע ועל ירושת הארץ שאמר לו יתברך לזרעך אתן את הארץ הזאת ולמה לא נאמר בבנין המזבח הראשון הזה ויקרא בשם ה' כמו שאמרו בבנין המזבח השני:

השאלה הי"ב מה ראה אברהם אחרי שהלך אל ארץ כנען כאשר דבר אותו אלהים ושם נראה לו השם הנכבד להודיעו שהיא הארץ אשר הוכיח לשבתו עליה ויעדו בו יעודים טובים. למה זה יצא משם ללכת מצרים מפני זלעפות רעב. והיה לו לבטוח בה' אשר צוהו לצאת מארצו שברעב יפדהו ממות וכמ"ש הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב. וכבר כתב הרמב"ן שאברהם חטא בזה ושעל זה החטא נגזר גלות מצרים והוא דעת רחוק מן ההקש השכלי כמו שיתבאר אחר זה:

השאלה הי"ג במאמר אברהם לשרה והרגו אותי ואותך יחיו אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך ומי האיש המעלה שיבחר בחיים עם קלון נמרץ כזה ויבקש תועלת והטבה בהיות אשתו מזנה עם אחרים. ויותר ראוי היה שיבחר במות לבלתי עשות נבלה גם באמרו ואותך יחיו הוא מאמר קשה לפי שיראתו לא היתה אלא שמא יהרגוהו על דבר אשתו לא שמא יחיו אותה ולכן היה לו לומר בלבד והרגו אותי:

השאלה הי"ד בתוכחת פרעה לאברהם והוא כי הנה יראה שעשה בדבריו ב' תרעומות הא' מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי כי אשתך היא וזה מורה שאברהם לא אמר לו כלום ולכן אין מקום לתרעומת השני שאמר למה אמרת אחותי היא והם כדמות סותרים זה לזה. ג"כ שבראשונה אמר מלת לי לא כן בשני ויקשה עם זה למה לא השיבו אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה כמו שאמרו לאבימלך בהיותו הוא ואנשי ביתו יראי שמים כמ"ש הגוי גם צדיק תהרוג והשם הודה לו בצדקתו כמ"ש גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת:

השאלה הט"ו במה שדבר השם לאברהם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וגו' כי את כל הארץ וגו' ושמתי את זרעך וגו'. והוא כי אם כח הדבור הזה כלו להבטיחו על רבוי זרעו ועל ירושת הארץ ועל זה כלו כבר הבטיחו למעלה כשנראה אליו ראשונה ואמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת ולמה א"כ הבטיחו כאן על מה שכבר הבטיחו למעלה ומדוע ההבטחה הראשונה בא במלות קצרות לזרעך אתן את הארץ הזאת ובהבטחה הזאת האריך הרבה אם בענין הזרע ואם בירושת הארץ:

השאלה הט"ז בספור מלחמת המלכים כי לא ידענו מה הגיע אלינו מהספור הזה ומעבודת המלכים אלו לאלו ומחברותם וממלחמת'. ואם היה להודיענו ענין לוט ומלך סדום היה לו להזכיר לבד שכדרלעומר והמלכים אשר אתו באו למלחמה עם מלך סדום וחביריו וינצחום ויקחו את לוט ושהוגד לאברהם כי נשבה אחיו ומה שעשה על זה:

השאלה הי"ז בספור מלכי צדק וברכותיו ואיך נכנס בתוך ספור המלכים כי הנה הכתוב אומר ויצא מלך סדום לקראתינו וגו' וקודם שהזכיר הכתוב מה שדבר מלך סדום לאברהם ומה שהשיבו הכניס ענין מלכי צדק ואחריו ספר מ"ש מלך סדום אל אברם ויותר ראוי היה שיספר ענין מלך סדום שאלתו ובקשתו ושאלתו בפני עצמו וענין מלכי צדק וברכותיו אחר זה בפני עצמו גם בדברי אברהם למלך סדום ולא תאמר אני העשרתי את אברם יראה שהוא גסות הרוח גאה וגאון ודרך רע כי הוא קנה הכל במשפט וצדק ולמה יניחהו אלה הם השאלות שהעירותי בספורים אלו והנני מפרש הפסוקים האלו באופן יותרו כל השאלות:

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגומר. עד ואעשך לגוי גדול. כבר ביארתי למעלה סבת יציאת תרח ובניו מאור כשדים כפי פשוטי הכתובים אבל חז"ל סברו שיצא משם מפני ענין אברהם שהושלך לכבשן האש והוצל משם ומיראת המלך פן ישוב עוד עליו חרון אפו יצאו משם והוא ג"כ דעת רש"י והרמב"ן והר"ן. אמנם הראב"ע מאן ימאן להאמינו באמרו שאם היה הדבר כן היה הכתוב מספר אותו אם להגיד צדקת אברהם שמסר עצמו להרג על קדושת השם והוא יותר מבהיל ממעשה העקדה. ואם להודיע מעשה ה' כי נורא הוא שהציל את אברהם אוהבו מתוך האש ובגדיו לא תשרפנ' ואנחנו לא נוכל להכחיש הדבר הזה בכללו אם מפני קבלת ז"ל שקיימו וקבלו אותו בכמה מקומו' וידוע שאמת יהגה חכם. ועולה לא נמצא בשפת' ואם מפני שהתורה מעידה עליו בצד מה במאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים עם היותו מאמר סובל הפירוש וכמו שביארתי למעלה וגם יעיד על זה מה שכתוב בספרי האומות הקדומות כמו שהעיד הרב המורה פכ"ט ח"ג שמצא בספר עבודת הנבטיא בזה לשון. ואמנם אברהם שגדל בכותא כשחלק עם ההמון ואמר שיש עושה בלתי השמש טענו עליו כך וכך וזכרו בטענותיהם מה שהוא מבואר נגלה מפעלות השמש ואמר להם אברהם צדקתם אבל הוא הגרזן ביד החוצב בו אח"כ זכרו מטענותיו ע"ה ובסוף הענין זכרו שהמלך שם אותו בבית הכלא ושהוא התמיד לטעות עליהם ימים רבים והוא בבית כלאו ושאח"כ פחד המלך שיפסוד עליו מלכותו וישיב בני אדם לאמונתו וגרשו מקצות המזרח אחר שלקח את כל אשר לו וכו'. וכבר נמצא מסכים לזה כמו שכתב הרמב"ן שאברהם נחבא בכותא. ובהיות הדבר כ"כ מפורסם איך נוכל להכחישו בכללו כי כמו שכתב הפלוסוף המפורסם אצל הכל א"א שיכזב כלו ולכן מה שלבי אומר בענין הזה שכל ארץ ארם שבכללה אור כשדים ועבר הנהר היו מכת הצ"אבא שהיו מאמינים כמו שזכר הרב המורה שלא היה אלוה אחר בעולם אלא הכוכבים ושהשמש היה האלוה הגדול מכל האלהים והיו מאמינים עם זה שהיה העולם קדמון מבלי התחלה זמנית. וכאשר התחכם אברהם אבינו וזרח עליו אור האמת הגיע מדרך התפלספותו ואיצטגנינותו לקיים ולאמת שצבא השמים והכוכבי' היו סבות אמצעיות למה שיפעלו לא סבות ראשונות ושהיה עליהם בהכרת סבה ראשונה הוא הפועל והמשפיע הראשון בהם. כי הנה אחרי שהגרמים השמימיים כלם הם גשמים מתנועעים תמיד יתחייב להם שיהיה להם מניע מחוץ נבדל והיה אברהם עושה על זה מופתים ועטענות חזקות וכמ"ש במדרש (ב"ר פרשת ל"ט) משל לאחד שראה בירה דולקת אמר למי שהולך עמו תאמר שאין מנהיג לבירה זו וכו'. ולזה כוונו ז"ל (בבא בתרא ט"ז) שהיתה מרגלית תלויה בצוארו של אברהם שכל חולה שהיה רואה אותה מיד נתרפא וכיון שמת תלאה בגלגל חמה ר"ל שהיה עושה מופתים וטענות למציאות האל והיא המרגלית שהיתה תלויה בצוארו ובפיו ושכל חולה מאומנות כוזבות שהיה רואה אותה ומעיין בה מיד הוא מתרפא כי ידיעת האל והאמנתו היא הרפואה האמיתית לנפש. וכאשר מת אברהם שהיה מלמד להועיל נשאר למוד מציאות האל מתנוע' הגלגל שתורה על המניע הנבדל כמו שאמר הכתוב (תהלים י"ט ב') השמים מספרים כבוד אל וזאת היא התליה בגלגל חמה. וכן היה אברהם מקיים שהיה העולם מחודש ופעול מאותו ית' בהראותו בטולים והרחקות עצומות על דעת קדמותו. ולכן היה מרגליתא בפומיה אל עליון רוצה לומר סבה עליונה לשמים קונה שמים וארץ ומחדשם. ולהיותו חולק בפרסום על אמונת דורו הושם בבית הכלא וגם שם היה טוען טענותיו לקיים אמתת אמונתו כי היה בלבו כאש בוערת ואין ספק שהיה דינו בשריפה כי היה יסוד האש ממשלת השמש אבל המלך מפחדו שיפסוד אמונתו שלחו לנפשו. ולא היה זה באמת למלך כי אם מאת אלהים שהעיר את רוחו לעשות כן כי לב מלך ביד ה' לכל אשר יחפוץ יטנו ושעל זה נאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים כלומר ממני היתה יציאתך לא מאת המלך. ומסכים לזה הוא מה שכתוב בספר עבודת הנבטייה ומה שכתוב שאברהם נחבש בכותא. ואינו רחוק אצלי מה שאמרו באותו ספר ששלל המלך כל אשר לו וגרשו מארצו כי הנה הכתוב מורה עליו במה שלא אמר ביציאתם מאור כשדים שהוציאו כל רכושם ועבדיהם כמו שכתב בצאתו מחרן נראה שהלכו ריקם ותרח הלך עמו מפני הסבות שנזכרו בפרשה וגם מ"ש ז"ל שנעשה לו נס להצילו מכבשן האש ר"ל להיותו נדון להשרף והיה זה נס נסתר בהערת לב המלך לשלחו. וכבר נתן הרמב"ן מקום לזה הדעת במה שכתב שאין המלט אם בהיות בזה נס נסתר בהערת לב המלך. ואם נס נגלה שהושלך בכבשן ויצא משם. האמנם למה לא נתפרש זה בתורה שהיא קושיית הראב"ע סבתו אצלי שאברהם לא התעורר בראשונה לפרסם ולקיים דעתו בדבר השם. ולא מפאת מעלה נבואיית אלא מכח התפלספותו ואצטגנינותו וכמה מקדמוני הפלוסופים היו מקיימים דעותיהם וטוענים טענות לקיימם ובטולים לדעת הסותר ולא נחשב להם לצדקה ולא נכתבו עניניהם בתורה אלא דברי נביאי השם וחסידיו הדבקים בו ממה שעשו בעבודת האל ובמאמרו לא מעיונם ושכלם. ואחשוב שלזה כוונו חז"ל באמרם שאברהם בן שלש שנים הכיר את בוראו שנ' עקב אשר שמע אברהם בקולי ומנין עקב כשתסירהו מן קע"ה שחיה נשאר שלש. ובמקום אחר אמרו שהיה בן מ"ח שנה כשהכיר את בוראו וראוי לתת ציור וטעם לשני המאמרים כאלה. וכבר נוכל לומר שבן שלשה שנים יעתק הנער מהמינקת ויכיר בקרוביו ואוהבי ביתו כאלו אמרו ע"ד המליצה שכאשר התחילה לו ההכרה השכלית נתישר דעתו והוכן להכיר את בוראו אבל היותר נראה הוא שהם רצו לומר שאברהם בהיותו ערל קודם המולו הכיר את בוראו והוא מתמיה מאד וכנו הערלה בשם שלש שנים מפני שהכתוב אומר שלש שנים יהיה לכם ערלים כי להיות שלש שנים זמן הערלה כאילו אמרו בדרך מליצה וצחות שלש שנים יהיה על הערלה כאלו אמר בהיותו ערל הכיר את בוראו. האמנם כפי דיוק השנים אמרו שבן מ"ח שנים הכיר בוראו שכן היו שנותיו בפלגה וכאלו אמר שממה שראה אברהם שקרה שם הכיר שיש אלהים שופטים בארץ אבל היה זה כלו משכלו ודעתו לא מכח הנבואה. הן אמת שליושר שכלו של אברהם ושלמות חכמתו נעשה מוכן לחול עליו שפע האל הנבואי ואחרי שקבלו זכרה התורה המעשים המשובחים שעשה רוצה לומר אחר שנראה אליו האלהים ודבר אתו לא מה שהיה קודם לזה. וכן לא זכרה התורה הנס שנעשה לו בהצלתו לפי שלא היה נס נגלה כי אם נס נסתר שהעיר השם את רוח המלך לפוטרו מעונש השריפה והנה אנשי דורו כי היו אומרים שלא היה בזה נס כלל אלא המלך מפחדו שיפסיד אמונתו שלחו לנפשו. לכן לא נכתב זה בתורה כי אין דרכה לכתוב הנסים הנסתרים כי אם המפורסמים והנתלים כי אין הכחשה בהם. הנה התבאר מזה כלו שאין ראוי להכחיש קבלת חז"ל בזה שאין טענה עליה מפאת קושיית הראב"ע ושאינו רחוק שהיתה יציאת תרח מאור כשדים גם כן בעבור זה עם שאר הסבות שזכרתי בפירוש הפרשה ואחרי הקדימי הפירוש הזה אבא לפרש הפרשה:

הנה ראה יתברך שתרח עם היות שיצא ללכת ארצה כנען התעכב והתישב בחרן ימים רבים ובסבתו היה אברהם יושב שמה ושלהיותו מוכן לשלמות גדול בעבודה האלהית ומדרגת הנבואה היו לו שם ג' מונעים גדולים מלהגיע אליו. הא' הארץ שהיה יושב בה לפי שכל ארץ קדם היתה מלאה כשופים ועוננים והיו כופרים במציאות האלוה ית' וכמ"ש כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים ולכן אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו וקסמים בידם ובלעם משם היה ולכן מפאת טבע הארץ היה מונע גדול לשלמות אברהם ולהדבק אל האלהים בהיותו שמה. והמונע הב' היו אוהביו שכניו ומכיריו שהיו כלם עובדי ע"ג וכאשר ראו מה שקרה לאברהם באור כשדים מהסכנה על טענותיו וויכוחיו היו מונעים אותו לדבר עוד בענין האלהות והאדם בהכרח יפיק רצון אוהביו העומדים סביבו. המונע הג' היה אביו תרח ונחור אחיו כי היה תרח כמ"ש חז"ל (ב"ר פל"ח) עושה צלמים ועובד אותם וכן היה נחור וכמ"ש בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים ואברהם היה בוש ונכלם מלגעור בהם ומלהוכיחם על שבושי אמונתם והיתה א"כ חברתם מזקת אליו מאד ומונעת ממנו כל דבקות אלהי ומפני זה כלו צוהו ית' לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. ואין פי' כפל לך להנאתך ולטובותיך כדברי רש"י וכמו שדרשו על פסל לך הפסולת יהיה שלך כי שם ראוי לדרוש כן בעבור שלא ביאר הכתוב תועלת בפועל הלוחות כלל אבל כאן שהכתו' מבאר התועלות הגדולות שימשכו מהליכה כמו שאמרו ואעשך לגוי גדול וגומר מה צ"ל לו ברמיזות לך לך שתהיה ההליכה להנאתו ולטובתו גם מה שכתב הרמב"ן שכן דרך הלשון אלכה לי אל הגדולים ולך לך אל ארץ המוריה אינו נכון לפי שמצאנו בכתוב לשון הליכה לאלפים ולמאות מבלי כפל לך ולא לי. לך נא ראה את שלום אחיך. קום לך אתם. לך מעמנו. לך אל פרעה וכה תדבר. וכאלה רבו מספר מבלי כפל. ולכן ראוי שנ' כשמצינו בכתוב כפל שהוא לענין מה כי הנה ולך לך אל ארץ המוריה ענינו שילך שם לבדו מבלי נעריו וכן עשה. ואלכה לי אל הגדולים. ענינו אלך אני אע"פ שלא ילכו אחרים וכן ענינו בכאן שאמר השם לאברהם לך לך ר"ל איני חפץ בהליכה שהלכת מאור כשדים לפי שהיתה עם אביך ואחיך ולא שתשב בארצך שהיא עבר הנהר וכל ארץ קדם אבל שאתה לבדך תלך ותעזוב ארצך עם היותה נאותה למזגך ומולדתך שהם אוהביך שנולדת ונתגדלת ביניהם והוא מלשון גדול כמו יולדו על ברכי יוסף. ומבית אביך עם היותו קשה בעיניך לעזוב את אביך בזקנותו כי כלם צריך שתעזוב כיון שהם לא ידעו דרך ה'. הנה התבאר שלא אמר מארצך על אור כשדים שכבר יצא משם אלא על עבר הנהר שהיא ארצו בכלל והותרה בזה השאלה הא'. ושזכר מארצך וממולדתך ומבית אביך להעירו על המונעים שהיו לו בישיבתו שמה והותרה בזה השאלה הב'. ולפי שהפלא ה' חסיד לו והפרידו מאוהביו ומאביו ומאחיו ורצה שלא ידעו הם לאיזה מקום היה הולך כדי שלא ילכו שם אחריו לכן לא ביאר לו שם המקום אשר ילך אליו ואמר לו אל הארץ אשר אראך ר"ל כי בהתהלכו ינחה אותו אל המקום אשר יבחר בו. ואולי רמז לו במלת אראך ששם יראה אליו האלהים כי היא הארץ הראויה למראות אלהים לא הארץ אשר הוא יושב עליה והותרה בזה השאלה הג'. וכבר זכר החבר לכוזר שהנבואה היתה מעלה מיוחדת בארץ הקדושה ושכל מי שנתנבא לא נתנבא אלא בה או בעבורה. הלא תראה כי הועתק אברהם מארצו כאשר הצליח והיה ראוי להדבק בענין האלהי והיה לב הסגולה ההיא אל המקום אשר תגמר השלמתו והיה זה כמו שימצא עובד אדמה אילן שפריו טוב במדבר ומעתיקו אל אדמה נעבדת כדי שיצליח בה בשרש ההוא ומגדלו שם באופן שישוב פרדסי אחר היותו מדברי וירבה אחר שהיה מועט וכן שרתה הנבואה בזרעו של אברהם בארץ כנען רבו אנשיה הנביאים כל ימי עמדם בארץ כנען עם הענינים העוזרים מהטהרות והעבודות וכו' ראה איך העיר החכם האלהי הזה על העקרים שזכרתי בדבר הזה:

פסוק ב

ואעשך לגוי גדול וכו' עד ויצאו ללכת ארצה כנען. בעבור שצוהו השם שילך ויעזוב את ארצו ואת מולדתו ואת בית אביו ראה יתברך שכבר יקשה בעיניו זה מפני התועלות הנמשכות אליו מהארץ והתולדות ובית האב ולכן השיבו יתברך כנגדם אם כנגד בית אביו שהוא מאן דסמיך ליה אמר ואעשך לגוי גדול ובניך יהיו יקרים אצלך מהאב והאח וכנגד מולדתך שיקשה בעיניך עזיבת האוהבים אשר נתגדלת עמהם בעבור שהם יכירוך ויברכוך ויעזרוך להתעשר אמר ואברכך ואגדלה שמך כלומר אל תחוש לברכתם ולכבודם כי מכבדי אכבד וברכת ה' היא תעשיר ומלבד זה מעשיך יקרבוך ותתברך ותתעשר מעצמך ועל זה אמר והיה ברכה רוצה לומר היה אתה בכל מקום שתשב שמה איש ברכה ומשתדל לתועלתך. וכנגד ארצך שיקשה בעיניך עזיבת הארץ הטבעית לך אמר ואברכה מברכיך ר"ל אל תחוש לארצך זו שכל אנשיה מקללים אותך להיותך מרוחק מאמונתם ומפני שהם בארצותם לגוייהם מהנהגה שרי מעלה לא תדבק בהם וכך השגחתי לאייב את אויביך ולצור את צורריך אבל כשתלך משם אל הארץ אשר אראך תדבק השגחתי בך ובעבורך אברכה מברכיך באופן שברכתם תהיה נמשכת מברכתי אליך ואם איש אחד יקללך אני אאור אותו שהוא יותר מקללה ואמר מברכיך בלשון רבים ומקללך בלשון יחיד להגיד שיהיו מברכיו רבים ומקלליו יהיה אחד מעיר על דרך הפלא. והענין כלו שבארצו יהיו כלם מקללי' אותו ובארץ אשר ילך שמה יהיה בהפך. הנה התבאר שנאמרו לאברהם היעודי' האלה להסיר מלבו הספקות שיסופקו לו בהליכתו והותרה בזה השאלה הד'. וחז"ל אמרו שנזכרו הטובות האלו כנגד הדברים שהדרך ממעטת כי היא ממעטת פריה ורביה והממון והשם וכנגדם באו היעודים האלה וגם נכון הוא. אמנם אמרו ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך. אחשוב שבזה ביאר לו השם תכלית ההליכה שצווה עליה והוא שבעבורו יהיו מבורכים ומושפעים ולמודי ה' עמים רבים כי בהיותו קורא בשם ה' יכירו האמת באמצעותו. ואפשר לפרש שהטובה שיעדו בכאן הוא בלבד ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך. אבל תכלית ההליכה נרמז לו במאמר והיה ברכה שצוה אותו שכאשר ילך יהיה ברכה בין העמים בלמדם ובהודיעו אותם האמונה האמתית באופן שישלם העולם באמצעותו והודיעו יתברך שתדבק השגחתו באנשים שיקחו תורתו וילמדו אמונתו ועל זה אמר ואברכה מברכיך ר"ל שהמברכין והמשבחים אותך והם הסרים אל משמעתך ומקבלים אמונתך אני אברכם ואיטיב עמהם. ואמנם המבזה אותך שאינו מקבל למודך אאור אותי וכבר ידעת שהקללה היא בזיון מלשון קל והעד והוא קללני קללה נמרצת והברכה היא השגחה לטובה כמו שאמר והברכה אשר תשמעו. וזכר שימשך מזה תועלת גדול לבני אדם והוא שיהיו מבורכים מושגחים ומושפעים בשבילו כל משפחות האדמה כי יתפרסם האלהות בעולם באמצעותו ובאמצעות זרעו ועל זה אמר ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך ואין הכוונה שכל אנשי העולם יהיו נברכים אלא שכל משפחה איזו שתהיה בעולם שתתקרב למשמעתו ואמונתו תדבק בה הברכה והשגחה. ומה נאוו דברי הרב המורה שזכר בפכ"ט ח"ג שזכרתי וז"ל ואין ספק אצלי שאברהם כאשר חלק על דעת בני אדם כלם שהיו מגנים ומקללים ומבזים אותו התועים ההם וכאשר סבל הכל בעבור השם וכן ראוי לעשותו לכבודו ולכן נאמר ואברכה מברכיך ומקללך אאור והיה אחרית ענינו מה שנראהו היום מהסכים רוב אנשי העולם להגדיל ולהתברך בו עד שיתיחס אליו מי שאינו מזרעו ואין חולק עליו וכמו שאמר ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך. הנה התבארו הפסוקים האלו והותרו השאלות הה' והו' והז' וספר הכתוב שקיים אברהם מאמר השם באמרו וילך אברם כאשר דבר אליו ה' ר"ל שהלך באותו אופן שצוהו ודבר אתו השם כי הוא אמר לו לך לך שילך לו ויעזוב את ארצו ואת מולדתו ואת בית אביו וכן עשה כי עזב אותם והלך לדרכו אבל לא עזבם כלם לגמרי כי הלך עמו לוט ר"ל שנתחבר לו שלא לרצונו ולפי שלא יחשוב חושב שהלך אברהם מחרן בעבור שכבר היה מת תרח אביו ושאם היה חי לא היה עוזב אותם לכן אמר ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן וידוע שהיה תרח כשהולידו בן שבעים שנה ותרח חי ר"ה שנה הנה א"כ ס' שנה קודם מותו יצא אברם משם ועזבו מפני צווי האלהי. ואמנם אמרו אחר זה (בראשית י"ב ה') ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו כתב הר"ן שבא להודיע מעלת אברהם ואיך היה נשען באלהיו ולפי שידוע שכל הנעתק מארץ אל ארץ אחרת הוא כמסופק בהליכתו ולכן לא יעתיק כל קניניו ורכושו עד שיראה את הארץ אשר ילך שמה וכ"ש שיעשה זה הנעתק ממקום ואינו יודע אי זה מקום מנוחתו כמו שהיה אברהם הנה מפני זה אמר הכתוב כי לא עשה כן אברהם כי לבטחו באלהים מאס בארץ מולדתו ומיד הוציא משם כל קנינו ורכושו מבלי השאי' לו שם דבר עם היותו בלתי יודע עדין אנה ילך ונאים בזה דברי הרב אבל לפי דרכו לא היה ראוי שיזכור הכתוב שרי אשתו ולוט בן אחיו כי לא היו אלה מכלל הקנינים והרכוש ויותר נכון אצלי לפרש שבא הכתוב להודיע שעם היות שלוט הלך אתו והנה אברהם לגודל לבבו לא רצה שיתפרנס לוט ואנשיו משלו אבל אברהם כמו שלקח לשרה אשתו להוצאתו ככה לקח את לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ר"ל אברהם ולוט ואת הנפש אשר עשו בחרן עבדיו ואנשי ביתו ותלמידיו כי הכל לקח אברהם על עצמו לעשות להם ההוצאה הצריכה אליהם כי זהו הנרמז במלת ויקח. והותרו בזה השאלות הח' והט'. האמנם בסדר עולם תראה בזה דעת אחרת והוא אמרם שם אברהם אבינו היה בשעה שנדבר לו בין הבתרים בן ע' שנה שנ' ויהי מקץ ל' שנה וד' מאות שנה וחזר לחרן ועשה שם חמש שנים שנאמר ואברהם בן חמש שנים וע' שנה בצאתו מחרן ע"כ. וענינו כי הקשה להם מה שנאמר במעמד בין הבתרים ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה וכתיב בסדר בא אל פרעה ויהי מקץ ל' שנה וארבע מאות שנה ולפי' פירשו ז"ל כי הארבע מאות נמנים משנולד יצחק וד' מאות ושלשים נמנים ממעמד בין הבתרים שיהיו לפי זה קודם שנולד יצחק שלשים שנה. ולפי שהוקשה להם שאברהם כבר היה בן ע"ה שנה בצאתו מחרן ולא היו לו כי אם מאה שנה בהולד לו את יצחק בנו ולפי זה אי איפשר שיהיה מעמד בין הבתרים קודם לידת יצחק יותר מכ"ה שנה. תירצו שאברהם היה בן שבעים שנה לבד כשיצא מחרן ואז היה מעמד בין הבתרים ושחזר עוד לחרן ועמד שם חמש שנים ויהי' לפי זה הדרך פירוש וילך אבר' כאשר דבר אליו ה' על היציאה הראשונה שיצא מש'. ועל היציאה השנית כשחזר אמר ויקח אברם כי בראשונה לא הוליך רכושו עד שראה את הארץ ההיא וכמו שהליץ הר"ן על הדעת הזה. אבל איני יכול להולמו כי איך יתכן שניחס לאברהם ראש המאמינים ספק ביעודי השם עד שמפני זה יצטרך ללכת ולחזור. ואיך יעבור על המצוה האלהית בשבתו בחרן חמש שנים בחזרתו כל שכן שעל פסוק וילך אברם כאשר דבר אליו ה' שהיא היציאה הראשונה לדעתם אמר הכתוב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן ואחר זה אמר ויקח אברם שהיא היציאה השנית שאמרו וזה כלו הפך הנחתם. ולכן ראוי שנאמר שפעם אחת יצא ולא חזר עוד. ואמנם מה שהוקשה אצלם ממנין שנות גלות מצרים אינו קושיא לפי שכמו שביארתי בסדר נח החשבון הרב בולע את המועט וכשאמר הכתוב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה אולי שהיו על הדיוק שצ"ה וקראם ד' מאות לפי שכבר יהיו בגבול הד' מאות. או שמה שכתוב בסדר בא אל פרעה שלשים שנה וארבע מאות שנה היו כפי האמת על הדיוק תכ"ה והכתוב לא חשש כי אם לחשבון הגדול ת"ל שנה והוא מה שראוי שיאמר בזה ולא נצטרך לומר שהלך אברהם אל ארץ כנען וששב לחרן ושחזר לצאת משם שנית שהוא באמת דעת זר מאד:

פסוק ה

ויצאו ללכת ארצה כנען וכו' עד ויהי רעב בארץ. הנה התעורר אברהם מעצמו ללכת ארצה כנען מבלי מאמר השם לסבות. ראשונה מפני שתרח אביו וגם הוא עמו כבר הסכימו בצאתם מאור כשדים ללכת שמה ולכן נמשך אברהם בעצה ההיא. ושנית שידע שהיה אוירא דארעא דישראל מחכים והוא היה חפץ בחכמה ובדעת ולכן בחר בארץ היותר מוכנת אליה. ושלישית שהיתה הארץ ההיא בחלקו של שם. והיה שם מלכי צדק חכם אלהי בעל אמונות אמתיות מסכים לאמונותיו כמ"ש ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ שהם שני השרשים והפכות שהיה אברהם מפרסם ומקיים בעולם ר"ל מציאות האל סבה ראשונה וחדוש העולם. וד' שידע אברהם באצטגנינותו שאור כשדים וחרן ושאר הארצות כלם היו מהנהגת המשרתים ושרי מעלה ושארץ כנען לא היתה מממשלת שר ולא כוכב עליה כי היתה מיוחדת להשגחת השם. והנה להיות מעמד אדם הראשון וקבורתו בארץ ישראל ואם היתה ירושלם בנויה במקום גן עדן כמו שזכרתי למעלה היה יותר ראוי שנפש אברהם תכסוף לשבת שמה ומפני סבות אלו כלם נכספה וגם כלתה נפשו לשבת בה ומן העת שהתעורר ללכת מחרן מיד נתכוון ללכת ארצה כנען וכן עשה שבא שמה והוא אמרו ויבואו ארצה כנען ר"ל שלא נתעכבו בשום מקום בדרך כאשר עשה תרח אביו שנתישב ונתעכב בחרן. אבל אברהם הלך לדרכו מבלי עכוב עד בואו שמה והותרה בזה השאלה הי'. והנה אמר ויעבור אברם בארץ כי היה הולך בדרך ההעברה מבלי ישוב וזכר הכתוב שהכנעני היה אז בארץ ר"ל שאז התחיל לכבוש מקומות מהארץ ההיא כמו שכתב רש"י שהיה הולך וכובש הארץ מזרעו של שם. אבל אחר זה אמר והכנעני והפריזי אז יושב בארץ לפי שכבר נתישב בה הכנעני הכובש והפריזי שהיא אומה אחרת שנתחבר' אליו כי הנה כמו שכתב רש"י הארץ ההיא בחלקו של שם נפלה והתגבר הכנעני אז לכבוש חלק ממנה. ונרא' שלא נפלה ירושלם בידו כי ביד מלכי צדק היתה והוא היה מבני שם בן נח או הוא עצמו כדבריהם ז"ל. והנה הודיע הכתוב זה אם להגיד שעכ"ז לא נמנע הצדיק ללכת בדרכו במצות השם ובטח בו ועבר בארץ בהיות רבים לוחמים בה וליוצא ולבא אין שלום כמו שיעשו אנשי המלחמ'. ועם היות הכנעני גוי אכזרי מבני חם אויב לאנשי עבר הנהר להיותם מבני שם עד שלזה נראה האלהים לאברהם ואמר לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת ר"ל הלא תראה הכנעני כובש הארץ מיד בני שם ומתגבר בה התחשוב כי כן יהיה תמיד דע לך שלא תשאר הארץ ביד אלו כי כלם יצאו ממנה וזרעך יירשנה וגם זה שהכנעני עושה הוא התחלת ירושת בניך כי בזולת זה איך תצא הארץ מיד בעליה כל בני שם ותנתן למשפחה אחת לבדה מהם. אמנם כשיקחה הכנעני מהם בחזקה יהיה משפט אלהי להוציאה מידו ולתתה לבניך וינערו רשעים ממנה. וזכר הכתוב שעם היות שבשרו השם בנבואה הזאת בזרע ובארץ שהוא לא בנה מזבח דרך הודאה ושבח לשם הנכבד על בשורת הארץ והזרע שאמר לו אלא מפני שנראה אליו האלהים וזכה למדרגת מראה הנבואה כי היא היתה אצלו מתנה יותר חשובה מן הזרע והארץ כאומר יותר שמח אני בראות מראות אלהים מבשורת הבנים והארץ וזהו אמרו ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו ואין ספק שאז נשלם לו לאברהם מ"ש לו השם אל הארץ אשר אראך כי אז נראה אליו והראהו מראות אלהים. וכבר יוכל המעיין להקשות על זה ממה שמצינו שכבר קודם זה באתהו הנבואה כשאמר לו לך לך וגומר ולמה זה לא בנה את מזבח ה' הנראה אליו בהיותה הנבואה הראשונה אשר ניבא. והר"ן כתב שעם היות שכבר נראה לו השם בחרן כשאמר לו לך לך הנה אברהם היה נכסף מאד לראות פני שכינה לדעת אם הסכימה דעתו לדעת המקום במה שהלך לארץ כנען כי הוא היה הולך כמסתפק עד יראה פני השם וידע אם ייטב בעיניו ואם היא הארץ אשר בחר בה ללכת שם אברהם וכאשר נראה לו השם שמח לבו ויגל כבודו לפי שנראה אליו השם להודיעו מה שהיה מסופק בענינו. והנכון בעיני שהדבור הראשון אשר באהו בחרן היה התעוררות אלהים שהיא מדרגה מרוח הקדש כמו שכתב הרב המורה ואינה נבואה גמורה. או שהגיע אליו קול אלהי מגיע לאזניו בחלום הלילה שאמר לו הדברים האלה כדמות הקול ששמע שמואל בתחלת נבואתו כי מפני היות חרן תוצה לארץ לא היה אפשר שתבא לאברהם שמה נבואה גמורה וכ"ש במדרגת מראה אבל כשבא לארץ הקדושה המוכנת לקבלת הנבואה אז ראה מראות אלהים ר"ל שהגיע למדרגת הנבואה במראה שהיא המעלה היותר רוחנית. ולכן בנה שם מזבח לה' כאומר אכן יש ה' במקום הזה והוא אמרו הנראה אליו והנה לא קרא שם אברהם בשם ה' כמו שעשה במזבח השני אם מפני הכנעני שהיה הולך וכובש פן יתעולל עליו עלילות ברשע. ואם מפני שלא נתעכב שם כי על זה לא נאמר שנטה שם אהלו כמו שנאמר אחר זה אבל כשנעתק משם ההרה מקדם לבית אל בראותו העם שוקט ובוטח נטה שם אהלו כי נתישב בארץ ההיא לדעתו כי היא הארץ אשר הוכיח ה'. ויקרא שם בשם ה' להודיע שפרסם לכל בני עילם קול גדול אמונת השם לא מפאת המופתים והטענות כמו שהיה עושה באור כשדים אלא בשם ה' ומפאת מה שהשיג מנבואתו ולא אמר בפעם הב' לאל הנראה אליו ולפי שאותו מאמר נתיחד למראה הראשונה כמו שביארתי. ובב"ר (פרשה ל"ט) אמרו מלמד שהקרא שמו של הקב"ה בפי כל בריה רצו שלמד אברהם לבני אדם כלם השם הנכבד בכנויו לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. ואמנם למה היה זה בין בית אל ובין העי כתבו המפרשים שהוא לפי שאותה הארץ כבש יהושע ראשונה ושהלך לדרומה של ארץ ישראל והוא חלקו של יהודה שנטל בדרום ושם היה בית המקדש אשר אליו היתה עקר הכוונה כי כל אותותיו וכל עניניו היה סימן לבנים וכמ"ש בב"ר (שם) וכן בילמדנו שכל מה שאירע לאבות סימן לבנים והותרה השאלה הי"א:

פסוק י

ויהי רעב בארץ עד ויאברם היטיב בעבורה. ספר הכתוב שבא רעב בארץ הנזכרת שישב אברהם בה והיא ארץ כנען ושהלך אברהם למצרים להחיות את נפשות ביתו. וכבר ראית דברי הרמב"ן שכתב שאברהם אבינו חטא חטאה גדולה בצאתו מהארץ שנצטוה עליה ובהביאו את אשתו הצדקת באותו מכשול בפחדו פן יהרגוהו ושהי' לו לבטוח באלהיו שיציל אותו ואת אשתו כי אין מעצור בידו להושיע ושעל זה נגזר הגלות על זרעו בארץ מצרים מקום החטא שמה המשפט. וכבר תפשו על הדעת הזה הר"ן כי הנה יציאתו מארץ כנען לארץ מצרים מפני הרעב חז"ל מנוהו מכלל הנסיונות ובידוע שה' צדיק יבחן ומי שיעמוד בנסיונו אין ראוי שיקרא חוטא וחלילה שינסה השם את אברהם להכשילו. ואם היה אברהם חוטא בדבר אשתו לא היה שונה באולתו לחטא החטא ההוא בעצמו בבואו אל אבימלך מלך פלשתים. וכן עשה גם כן יצחק בנו ומי הוא זה ואי זה הוא שיעמוד בנסיונות הגדולים האלה ויוסיף לחטא בעונש שכבר נענש עליו. ואמנם גלות מצרים יתבאר סבתו אחר זה במראת בין הבתרים ודי שנאמר עתה ששתי הסבות הניעו לאברהם לרדת למצרים. האחת היא שחשב שהמצוה האלהית היתה לשבת בארץ כנען ושלא נאסר עליו מפני זה ללכת מצרים אם לסחורה או לצורך אחר כי לא היה עובר בזה על המצוה כיון שלא היה דעתו בהליכתו להתישב שמה דירת קבע אלא דירת עראי וימים אחדים עד עבור הרעב ומיד ישוב לארץ כנען וכמו שהיו עושים בני ישראל בהיותם בארץ שהיו הולכים למצרים לעשות סחורה ושבים ובזה האופן היו מעשיו של אברהם לשם שמים ורחמנא לבא בעי וכבר זכרה התורה הסבה הזאת באמרה וירד אברם מצרים לגור שם כי היה הרעב בארץ רוצה לומר בדרך גרות לא להתישב שם. והסבה הב' היא שהמצוות האלהיות הם על תנאי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם. והנה הרעב היא סכנה עצומה ואין ראוי לסבלה וכאמרם ז"ל (בבא קמא) רעב בעיר פזר רגליך ומפני זה חשב אברהם שלפדות נפשו מפני זלעפות רעב היה טוב בעיני ה' לרדת מצרים ע"מ לחזור כשיעבור הרעב והסבה הזאת זכרה הכתוב גם כן באמרו כי כבד הרעב בארץ רוצה לומר שהכרח גדול הביאו לזה ואנוס רחמנא פטריה. מצורף לזה שהאל יתברך העיר את רוחו שירד למצרים כדי שיהיה סימן לבניו וכן אמרו בב"ר (פרשה ל"ט) רבי פנחס ורבי הושעיא רבה אמר הב"ה לאברהם צא וכבוש הדרך לפני בניך ואתה מוצא שכל מה שכתוב באברהם כתיב בבניו באברהם כתיב ויהי רעב בארץ בישראל כתיב כי זה שנתים הרעב. רצו בזה שכל הפרשה סימן לבנים כי כמו שהוא ירד מצרים לחיות את נפשו ברעב ופרעה באפס עשקו לקח לו אשתו והאל יתברך נגעו נגעים גדולים והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב כן ירדו בניו מצרים מפני הרעב ופרעה ומצרים ענו אותם והשם נקם נקמתם בנגעים גדולים עד שהחזיקו בהם לשלחם מן הארץ בכסף וזהב ומקנה רב והותרה בזה השאלה הי"ב. ואמנם במה שנתיעץ אברהם לאשתו לומר אחי הוא כתב הר"ן שלא חשש לספק אשתו בארץ כנען לפי שבא שם במצות השם ומה יעשה אדם לו אבל בארץ מצרים שהלך מדעתו והיה ראוי שיירא לנפשו מן המקרים הזמניים אבל דעתי בזה תדעהו אחרי שתדע מהו אמרו ויהי כאשר הקריב לבא מצרים ולמה זה לא נתפרש לו הספק ההוא כשנסע מארץ כנען ללכת מצרים עד אשר הקריב לבא מצרים ומה ענין אמרו הנה נא ידעתי שהמפרשים כלם לא נתנו בו טעם מספיק והענין בכל זה הוא שאברהם לא היה יודע ארץ מצרים כי לא ירד שם מימיו והנה בהיות עם אשתו בארץ כנען לא היה לו ספק לפי שהיתה אשתו ביפיה ובתארה כשאר בנות הארץ לכן לא ירא שיקחוה וכאשר התעורר לבא מצרים חשב שהיו אנשים והנשים שמה כמו שהיו בארץ כנען ולכן לא נתחדש לו אותו ספק בארץ כנען כשנסע משם כי אם היה יודע ענין המצרים באמת לא היה יורד שמה והיה בוחר סכנת הרעב מחיי הצער ההוא ועל זה נאמר ויהי כאשר הקריב לבא מצרים כי אז נתחדש לו הספק בראותו שהיו המצרים והמצריות כעורים שחורים כעורב ואז אמר לשרה אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מרא' את ר"ל הנה בהיותנו בעבר הנהר וגם בארץ כנען ששם כל הנשים מראהן טוב לא הייתי יודע שאת בפרט היית אשה יפת מראה לפי שכל שאר הנשים היו כן ולא היתה לך מעלה נכרת עליהן. אבל עתה בהיותנו בארץ מצרים שהאנשים והנשים כלם שחורות ומכוערות ככושים הנה נא ר"ל עתה ידעתי והרגשתי כי אשה יפת מראה את בערך הנשים המצריות והדבר נכר מפאת הפכו ולזה אמר כי אשה יפת מראה את ולא אמר יפת תאר לפי שהמראה הוא הלובן שלה אבל המצרים ועם היותן שחורות לא ימנעו מהיותן יפות תאר שהוא בסדור אבריהם ולכן אמר אין ספק שכאשר יראו אותך המצרים שאת הולכת עמי אמרו אשתי את ולא יעשו דרישה וחקירה אחרת עליך כי מסת' יאמינו כי את אשתי ומיד יהרגו אותי לקחת אותך ואם ימיתוך היה לי למשיב נפש אבל לא יהיה כן כי אותך יחיו כלומר יתעללו בך והרי לך רעה גדולה מהמות ולכן איעצך נא עצה אמרי נא אחותי את ר"ל שמעכשיו בכל ספורך ודברך מבלי שישאלוך דבר תאמרי מעצמך שאחותי את וכאמרם ז"ל על והיא גם היא אמרה אחי הוא אפי' חמרייא וגמלייא וכל בני הבית אומרים כן למען ייטב לי בעבורך ואין ההטבה שיתנו לי מתנו' כמו שכתב רש"י כי זהו דרך הזונים אבל המאמר השני הזה הוא פירושו של ראשון ר"ל שתחיה נפשי בגללך ולא יהרגוני. ואין ספק שראוי למעולה שיבחר המות יותר מעשותו הנבלה אבל אם לא תמנע הנבלה עם המות אין ראוי שיבחר במות כי החיים הם הכרחיים למעולה להשגת שלמותו ולכן ראוי לו שישתדל להנצל מן המות. ולזאת הסבה הסכים אהרן לעשות העגל בחשבו שאף שיהרגוהו לא תמנע עשייתו. הנה מפני זה אמר אברהם למען ייטב לי בעבורך ר"ל שיותר טוב הוא אם יעשו הנבלה שיחיו משיעשו אותה וימותו. והר"ן כתב שאברהם חשב בזה סבה נכונה מאד והיא שאם תאמר שרה שהיא אשתו לא יקוו שרי הארץ והסגנים שיתנה אברהם להם ברצונו גם שירבו לו מוהר ומתן אבל כאשר תאמר שהיא אחותו יקוה כל אחד שיסכים אברהם לתתה לו לאשה ע"י מתנות ולא יהרגוהו כי יחשבו שלכך הביאוה להשיאה לאחד מנכבדי הארץ וחשב אברהם שלא יקחוה פתאום אבל ישאו ויתנו עמו במתון ימים רבים ואם יוכל להשמט מהם בתחבולות ותואנות ואם לאו שישוב אל ארצו ואין ספק שהיה הענין כן כי לא יוכל אחד משרי הארץ ללקחה מפחד המלך ולא עלה על לב אברהם שהמלך יקחה לו לאשה אבל מצד הפלגת יפיה נמשך הענין באופן אחר והוא שכאשר בא אברהם מצרימה בהיות שרה באהלה ראו אותה המצרים והשמיעו ענינה לשרים ואז ויראו אותה שרי פרעה ובראותם שלמות יפיה ותארה אמרו ראויה זו למלך ולא נגעו ידיהם בה וזהו ויהללו אותה אל פרעה והוא רצה ללקחה ולשום כתר מלכות בראשה עם היות שלא היה מכיר אותה ואת משפחתה כמו שעשה אחשורוש בלקוחי אסתר ולכן ותוקח האשה בית פרעה כי הנה לא אמר ויקחה פרעה אלא ותיקח בית פרעה כלומר אל אחת מארמנותיו כדי שיקחנה אח"כ בכבוד גדול בפני השרים והסגנים כמו שראוי לאשת המלך והותרה בזה השאלה הי"ג:

פסוק טז

ולאברם היטיב בעבורה וגו' עד וגם ללוט. דעת המפרשים כלם הוא שבעבור שהגידו לפרעה ששרה היתה אחותו של אברהם היטיב לו בעבורה לא לבד בשלא הרגו כמו שהוא אמר לשרה אבל שנתן לו צאן ובקר וחמורי' ועבדים וגו' כי כאשר ידע שהיא רועה צאן נתן לו מכל מרעה רב כיד המלך. ולפי שחונה מלאך ה' סביב ליריאיו ויחלצם היה שקודם שפרעה נגע אותה נגע אלהים נגעים גדולים את פרעה ואת ביתו והיה באופן כך שהכירו וידעו שהיו באים על דבר שרי אשת אברהם ושהיה דבר השגחיי לא טבעי ולא מקרי לפי שאם היה טבעי אל פרעה לא היה כולל כל אנשי ביתו ואם היה מפאת הפסד האויר או מסבה שמימיית לא היה מיוחד אל פרעה ואל ביתו והיה כולל לשאר אנשים מצריים גם שטבע הנגעים היה מוכיח אמת' הדבר כמ"ש חז"ל (ב"ר פ' י"ב) במכת ראתן לקה שהתשמיש קשה לו אבל הוקשה לי על הפירוש הזה אמרו ולאברם היטיב בעבורה לפי שהיה לו לומר ויתן פרעה לאברם צאן ובקר וגו' כמ"ש באבימלך ועוד כי לשון ויהי לו מורה שהיה לו כן בזמן שעבר לא שנתנו לו עתה אף כי לא היה כבודו של אברהם בכך שיתנו לו מתנות על דבר אשתו ולא עבר כ"כ זמן משנלקחה שרה עד שנוגע פרעה לתת המתנות ההם יחד גם כי אברהם לא רצה לקחת רכוש סדום שהיה שלו כפי הדין קנוי בכבוד גדול ואיך יקח מתנות פרעה שנתן לו על קלונו וחרפתו. ולכן אחשוב שבא הכתוב הזה לספר צדקת שרה ומה שעשה הקב"ה בעבורה והודיענו שהקב"ה פועל ב' הפכים באמצעי אחד ומזה נדע ונכיר שהוא פועל השגחיי במשך כפי הרצון ושאינו מפועל המזל כי הוא לא יפעל רק דבר אחד והפך אחד לא שני הפכים ועל זה אמר ולאברם היטיב בעבורה ומלת היטיב אינו שב אל פרעה אבל שב אל הש"י הנזכר בפסוק שלאחריו יאמר שהוא יתברך בהשגחתו בעבור שרה עשה טוב ורע בנושאים מתחלפים כי הוא היטיב לאברם בעבורה ויהי לו צאן ובקר וגו'. ר"ל קודם זה ויחס זה לשרה ע"ד מ"ש בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ט) אין הברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו שנ' ולאברם היטיב בעבורה. וכמו שבעבורה היטיב לאברהם כך בעבורה וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים על דבר שרי וגו' ר"ל בעבור'. הנה א"כ ברך את אברהם לרגלה ונגע וקלל את פרעה לרגלה וכנה את שרי כאן לאשת אברם להגיד שנעשה עמו כל החסד הזה בעבור שרי אשת אברם. וספר הכתוב שפרעה הוכיח לאברהם באמרו מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי וגו'. והנרא' שפרעה נתרעם על אברהם שתי תרעומות על הנגעים שנענש בהם והיה בידו של אברהם למנעו מהם ועל זה אמר מה זאת עשית לי ר"ל אתה היית סבת נגעים כשלא הגדת לי כי אשתך היא והייתי משיבה לך תכף הלקיחה ולא היו באים נגעים וזהו טעם לי שתאמר שתי פעמים מה זאת עשית לי למה לא הגדת לי. ועוד רמז לו באמרו למה לא הגדת לי אם פחדת מלומר שהיא אשתך לשואלי' אותך פן יהרגוך הנה היה ראוי שתגיד לי בסתר שהיא אשתך כי אני מלך ולא רוצח ולא יאמר למלך בליעל ולא תהיה תפארתו לקחת אשת איש אחר לאשה וזהו התרעומת הראשון. והב' הוא אמרו למה אמרת אחותי היא ר"ל אם תשיבני על התרעומת הראשון שהיה לי לשואלו מאתך באמת כן הייתי עושה אלא שאתה אמרת אחותי היא לכל אדם ונסמכתי על אותו קול עד שחשבתי ללוקחה לאשה לא אמר שלקחה אלא שהיה בלבו ללקחה לאשה ואין דרך המלך לקחת לעצמו אשה והיא בעולת בעל. ואמר זה להודיעו שהביא עליו קלון מתמיד וחרפ' רבה שהאש' שנכנס' בביתו וארמונו לשם אישות ישיבה ויתנה לאיש אחר ותבעל לאיש אחר כמ"ש (שמואל ב' ג' ז') איש בושת לאבנר מדוע באת אל פלגש אבי כי לקח זה לחרפה בהיות אביו מת כ"ש אם היה בחייו. וכן שלמה המית את אדוניה אחיו על אשר שאל את אבישג לאשה אע"פ שהמלך לא ידעה וכבר היה מת כי היתה האשה שנתיחדה בשום צד למלך אסורה להשתמש ממנה שום אדם ולכן אמר פרעה למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה. ואחרי שעשה שתי התרעומות האלה אמר בסוף דבריו הנה אשתך קח ולך ר"ל ועתה שבאת האשה הזאת אל ביתי ושצריך אני להשיבה בעבור הנגעים מאי תקנתי על הקלון הנוגע אלי מזה אין לנו תקנה אחרת אלא שתקך אשתך ולך מכאן ולא תעמוד עוד בארץ מצרים פן תגלה חרפתי בכל יום שיאמרו זאת היתה אשת המלך ועתה היא אשת הדיוט. והנה נסתתמו טענותיו של אברהם ולא אמר כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה כמ"ש לאבימלך לפי שעם היות זה התנצלות על אמרו אחותי היא אין ספק שלא היה בו התנצלות על התרעומ' הראשון ממה שלא אמר למלך בינו לבינו כי היתה אשתו והותרה בזה השאל' הי"ד. וכדי שילך ממצרים ולא יתמהמה שם צוה עליו פרעה אנשים שישלחו אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו שלא יקחו מאומה ולא יהרגוהו ולא יקחו את אשתו בהיותו מגורש ולא בעבור הנגעים שנגעו בשבילו. ויצא לנו מזה הספור כי רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום כי הנה אברהם חשב להמלט ממצרים בימי רעבון וחשב להציל את אשתו בעצתו ונמשכו לו העניני' באופן אחר ממה שחשב שבמצרים לא נח ולא שלו ולא שקט אבל כמו שנכנס כן יצא משם בימים מועטים ושב אל ארץ כנען בעל כרחו ושם כלכלו האל יתברך לחם לשובע כי הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו. ואמנם בענין אשתו ראה שלא הועילה עצתו ותוקח האשה בית פרעה עכ"ז מלאכיו יצוה לה ועל שחל ופתן תדרוך באמצעות הנגעים שנגע את פרעה ואת ביתו על דבר שרי. והנה לא העיד הכתוב ופרעה לא קרב אליה כמו שהעידו בענין אבימלך לפי שהכתוב מפרש שלא לקחה פרעה ולא שכב עמה ותכלי' מה שהיה הוא שנלקחה שרה ונכנסה בארמונו כמ"ש ותוקח האשה בית פרעה אבל לא שקרב אליה כי לא באה עדיו עד שנגעו השם אבל אבימלך שכתוב בו (בראשית ך' ב') וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה הוצרך הכתוב לומר שאע"פ שלקחה לא קרב אליה. והנה אמר ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו ולוט עמו הנגבה להגיד שבחו של לוט כי כאשר שב אברהם בדרך אשר הלך בה מפני חמת המציק בעבור אשתו ובהיות לוט פנוי ומבלי אשה והרעב על פני כל הארץ הנה לוט לא רצה להשאר במצרים אבל בראותו אברהם הולך הלך גם הוא בחברתו כי בחר להסתופף בצלו ברעב ובצמא מלשבת בלתו בארץ שבעה. וספר הכתוב שאברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב ובכל הקנינים המדומים כי ברדתו מצרים מקנהו פרץ בארץ אבל בנפשיים לא הרויח כלל די לו כשחזר למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום שהיה שם אהלו בתחלה. והנה כל עוד שישב במצרים לא בנה מזבח ולא קרא בשם ה' כי היתה הארץ מלאה גלולי' אבל בבאו אל הארץ בנה המזבח שבנה בראשונה וקרא בשם אלהיו כמשפט אלהי הארץ:

מתוך: אברבנאל על בראשית יג (עריכה)

<< · אברבנאל על בראשית · יג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק יג

פסוק ה

סיפור הפרדת לוט מאברהם ובאיזה סבה:

וגם ללוט ההולך את אברם וגומר עד ויהי בימי אמרפל. עתה יספר הכתוב איך נפרד לוט מאברהם ובאיזו סבה היתה הפרדתם והוא שכאשר ראה סבת הסבות ית' שהוא לא רצה להפרד ממנו סבב סבובים אחרים להפרידם לפי שהיה לוט באמת בהיותו בחברת אברהם מונע דבוקו באלהים ומעיק להשגת נבואתו ולזה ספר שגם ללוט היה צאן ובקר ואהלים ועבודה רבה והוצרך לפרט ולומר ללוט ההולך את אברם וידוע שאין לוט אח' אבל היה להודיע שהברכה הבאה ללוט במקנהו ורכושו לא היה מפאת עצמו אלא בעבור שהיה הולך את אברהם ומן ברכתו יבורך גם הוא ושלהיות רכושם רב של אברהם ושל לוט לא נשא אותם הארץ כי היו שניהם צריכים כר נרחב ומקום גדול למקניהם ולא היתה הארץ ההיא סובל' כ"כ מלבד מה שיחזיקו אנשי הארץ למקניהם והיה זה סבה שלא יכלו שניהם לשבת יחדיו ושהיה ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט באמור אלו לאלו צר לי המקום גשה לי ואשבה ובהיות מקנה אברהם במרעה טוב היו רוצים רועי לוט להכניס מקניהם שמה וזה היה סבת הריב ביניהם וחז"ל אמרו (רש"י בראשית י"ג) שהיו רועי לוט מרעים בהמתם בשדות אחרים ורועי אברהם מוכיחים אות' על כך והנה סמך לזה והכנעני והפריזי אז יושב בארץ להגיד שהיתה המריבה ההיא סכנ' לשניהם מפאת הכנעני והפריזי שכבר נתישבו בארץ ההיא. ואולי בהגיע באזניהם רוב עשרם ומקניהם של אברם ולוט ומריבתם על מרעה הארץ אשר לא להם יכום לפי חרב ויגזלו כל אשר להם ומפני זה הוצרך אברהם לומר אל נא תהי מריבה בני וביניך, כי הנה אברהם לא רצה לשלחו מעל פניו ולגעור בו, אבל אמר לו בלשון רכה ותחנוני' הנה מריבת הרועים, בהכרח תסבב מריבה ביני וביניך, כיון שאנחנו אדוני מקנה ואף שלא תעבור המריבה מהרועים עצמם הנה הוא ג"כ בלתי ראוי כיון שאנשים אחים אנחנו ושלי שלך ושלך שלי והמריבה על מקנה המרעה תורה זולתיות ומעוט אהבה בינינו ויהיה זה סבה להבאישנו בעיני יושב הארץ בכנעני ובפריזי האלה כ"ש שאין הכרח במריבה הזאת נמשכת מצרות המקום ומהיותנו שנינו יחד במרעה אחד הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי ובחר לך כרצונך אם לצד ימין ואשמאילה ר"ל אלך אני לצד שמאל ואם תקח לצד שמאל ואימינה ר"ל אקח לצד ימין ובזה האופן גם לי גם לך יהיה מקום רחב למקנה ובשובה ונחת איש על מקומו יבא בשלום. והנה לוט היה לו להשיבו לא אפנה מחבורתך ואתה אדוני עשה בענין המקנה והמרעה כרצונך או שיבחר אברהם ראשונה כי לו משפט הבכורה. אבל לוט לא עשה כן כי מיד הודה בפרידה ובראותו ככר הירדן שהיה כלה משקה קודם ההפכה כגן ה' שהוא ג"ע שהיו הנהרות משקים אותו וכארץ מצרים שנילוס משקה אותה בכל שנה ולא יחסר עשב בה לקח לוט את הארץ ההיא ויסע לוט מקדם ר"ל מחברה הקדומ' שהיה לו עם אברהם ומקדמונו של עולם כדבריהם ז"ל וישב בערי הככר פעם בזו ופעם בזו ובזה הדרך נפרדו איש מעל אחיו ר"ל אברהם ולוט בהיות אהבתם אדוקה כאלו היו אחים ונשאר אברהם יושב בארץ כנען כי נפל שם חלקו הארץ אשר נתן לו האלהים ולוט ישב בערי הככר ויאהל עד סדום כי אע"פ שהיו אנשי סדום רעים וחטאים לא נמנע לוט מלהתחבר אליהם. ובעבור שגם אנשי כנען היו בתועבותם רעים וחטאים לכן הוסיף הכתוב באנשי סדום מאד כי הם היו רעים מאנשי כנען מאד. וכבר ביאר הנביא יחזקאל רעתם באמרו (י"ו מ"ט) הנה זה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה ותגבהנה ותעשנה תועבה לפני. הנה ביאר שהיו רעים לבריות וחטאי' לשמים וזה באמת הורה על רשעת לוט שבחר במועיל למקנהו ולקניניו המדומים ולא חשש אל הטוב ואל השלמות מחברת הצדיק אשר עזב מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע ומהתחברו לרשעים שבסדום. ולפי שאברהם בהפרדות לוט הרגיש צער ועצבון מפני הקורבה שהיתה ביניהם ושלא נשאר לו זולתו מכל בית אביו לכן באתהו הנבואה לשמתו ולדבר על לבו ולבשרו ברבוי זרעו ובניו ובירושת הארץ כי הנה עם היות שבמראה הראשונה יעדו על זה כמ"ש לורעך אתן את הארץ הזאת הנה להיות אז לוט בחברתו באתהו הנבואה ההיא בדברים קצרים ומלות מועטות אמנם אחרי הפרד לוט מעמו אז באתהו הנבואה מבוארת ורחבה מני ים. גם באה לו הנבואה הזאת לפי שלוט בחר בערי הככר שהיו ארץ טובה ורחבה ולכן הוצרך ית' לנחם את אברהם ולהודיעו שחבלים נפלו לו בנעימים אף נחלה שפרה עליו במה שנשאר לו ועל זה אמר שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה קדמה וימה. כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם. ולפי זה הוא ישב בארצו ונחלתו ולוט ישב בשל אחרים ולפי שלא היה עדין לאברהם זרע אמר לו ושמתי את זרעך כעפר הארץ להורות על רבוים ומפני זה קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה רוצה לומר רעה בכל מקום שתרצה מהארץ הזאת כי לך אתננה לעתיד או שיהיה אתננה מורה על ההוה שמיד היה נותן אותה אליו ובזה הבטיחו שהכנעני והפריזי לא ימנעוהו. וזכר הכתוב שעם היות שאמר יתברך לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה הנה הוא בענותנותו לא עשה כן ולא נסמך על הנס אבל נטה אהלו ונתישב באלני ממרא אשר בחברון ויבן שם מזבח לה' להודות לשמו על מה שיעדו בנבואה הזאת. הנה התבאר צורך הנבואה הזאת ולאיזו סבה באה לאברהם והותרה השאלה הט"ו:

מתוך: אברבנאל על בראשית יד (עריכה)

<< · אברבנאל על בראשית · יד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק יד

פסוק א

ויהי בימי אמרפל וגומר עד אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר. הטיב הר"ן לראות בפירש הפרשה הזאת. ואני אתנהלה לאטי ואבחר דרכי קצתו על פי דעתו ורובו כפי הנראה אלי בענינה. ואומר שהכתוב יספר שבימי אמרפל מלך שנער אריוך מלך אלסר כדר לעומר מלך עילם ותדעל מלך גוים ארבעה מלכים אלה בחברה אחת שהיו מולכים כלם במחוזות מאשור עשו מלחמה את מלך סדום ואת מלך עמורה ומלך אדמה ומלך צבויים ומלך בלע היא צוער שלא זכר הכתוב שמו שהוא צוער ולהיות מלכותו דבר מועט לא חשש לזכור שמו והיו חמשת המלכים ההם מולכים בחמש ערי הככר וכלם היו בחברה אחת כנגד ארבעת המלכים האשוריים הנלחמים בם. ואמנם אמרו כל אלה חברו אל עמק השדים אין הכונה שעשו שם מלחמה אלא שבהיותם לוחמים אלו עם אלו הסכימו כדי לעשות שלום ביניהם להתחבר כלם בעמק השדים לעשות שם שלומם ויראה ששם השלימו על תנאים ידועים ומכלל שיעבדו החמשה מלכים מסדום ובנותיה את כדר לעומר כי הוא היה הגדול מארבעת מלכים הלוחמים בם ועל זה נאמר שתים עשרה שנה עבדו את כדר לעומר כי זה יצא מהתחברותם והסכמתם וזכר שלהיות חמשת המלכים ההם מסדום ומבנותיה אנשי רשע הפרו בריתם ומרדו בכדר לעומר ולא עבדוהו והוא אמרו ושלש עשרה שנה מרדו שרוצה לומר ובשלש עשרה שנה מרדו ויתסר הבי"ת כמו כי ששת ימים עשה ה', הנמצא בית ה'. או יהיה פירושו שמרדו בו י"ג שנים כלה וכן הוא בסדר עולם ובמסכת שבת והיה המרד שלא שלחו לו את חקו מדי שנה בשנה כמו שעושים המלכים המשועבדים למלך אחר וספר הכתוב שהפליגו כ"כ במרדם שלא די שלא עבדוהו אבל הרעו לעשות עוד והוא שבארבע עשרה שנה בא כדר לעומר והמלכים אשר אתו להלחם עם מלכים אחרים ולא עם מלכי סדום ובנותיה ההם אלא להכות את הרפאים שהיו יושבים בעשתרות קרנים ואת הזוזים שהיו בארץ הם ואת האמים שהיו בשוה קריתים ואת החורי בהררם שעיר רוצה לומר שהכם בהר שלהם שעיר ומשם שבו ובאו אל עין משפט היא קדש ויכו שם את כל שדה העמלקי ואת האמורי ועם היות שלא היה דעתם להלחם במלך סדום וחבריו כי היו יושבים לבטח אתם הנה אז מלך סדום ומלך עמורה ושאר המלכים מחברתם בראותם שהיו ארבעה מלכים עזי פנים ונגעים מרוב המלחמות שעשו יצאו אליהם ויערכו אתם מלחמה בעמק השדים וזה היה תכלית המרד שיצאו להלחם בארבעתם בהיותם בלתי לוחמים עמהם ובחרו לערוך אתם מלחמה בעמק השדים אותו המקום עצמו שכרתו שם בריתם מקום השבועה והשלום שמה המרד והמלחמה. ולפי שהאל יתברך שופט כל הארץ לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו וכמו שאמר בעניני המלכים שפלס ומאזני משפט בידו לשופטם כמו שאמר הנביא (עמוס ב' א') על שלשה פשעי מואב ועל ארבעה לא אשיבנו על שרפו מלך אדום לס"ד. לכן נתן שכרם לאותם חמשת המלכים המורדים והוא שנפלו בידי אויביהם ויען כי היה עמק השדים בארות בארות חמר מלאים רפש וטיט לכן בנוסם מלך סדום ומלך עמורה הפילו עצמם שמה ברצונם להמלט והוא אמרו וינוסו מלך סדום ועמורה ויפלו שמה שהוא כמו ויפול על פניו כדברי הראב"ע. והנשארים מאותם מלכים הרה נסו רוצה לומר שברחו לצד ההר. וכאשר נשלם הנצחון לארבעת המלכים פשטו על ארץ סדום ועמורה ויקחו את כל רכושם ואת כל אכלם כי לא רצו לשלול שלל עוד בערי הככר. ולפי שלוט היה בסדום וכבר היה נכלל כמו שאמר ויקחו את רכוש סדום הנה הוצרך הכתוב לכתוב ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם להגיד שאמרפל שהוא נמרוד כדברי חכמינו ז"ל כי כן היה מלך שנער להיותו שונא את אברהם מאד כיון לקחת את לוט ואת כל אשר לו כי שמע כי היה יושב בסדום ולכן אחרי שיצאו עם כל רכוש סדום בשמעו שהיה שם לוט חזר שמה בעבורו כי היה שקול בעיניו כנגד כל השבי והנה אמרו והוא יושב בסדום בא להודיעם למה יצא אחר כך מלך סדום לקראת אברהם ולא יצא גם כן מלך עמורה כי היה זה בעבור שלוט היה יושב בסדום ובעבורו חשב המלך שיהיה לו עשר ידות באברהם. והנה הפליט מן המלחמה בא ויגד לאברהם העברי שהיה שוכן באלוני ממרא האמורי ואילון הוא מישור ממרא וממרא איש אמורי נכבד שהיה שכנו ואוהבו אחי אשכול וענר שכבר נקשרו עמו בקשר הברית גם כי הוא היה אמורי ואמרפל ושאר המלכים אשר אתו הכו את האמורי היושב בחצצון תמר ולכן היה לממרא שנאה עמה'. ואמר וישמע אברהם כי נשבה אחיו בידוע שלוט לא היה אחיו כי בן אחיו היה אלא שבעת צרתו כדי להצילו מיד אויביו נעשתה אצלו קורבתו יותר גדולה ממה שהיתה עד שחשבו כאלו הוא אחיו. או יהיה אחרי שקרה לו מה שקרה בעבורו ומצדו ולכן התאמץ אברהם להלחם עם אנשים מועטים עם אלו הד' מלכים נוצחים כמה מלחמות וכמה מלכים וזה במה שהריק את חניכיו ילידי ביתו ומלת וירק פירוש ויזן מלשון והרק חנית. ולפי שהיו אנשים מועטים התחכם בשני דברים האחד שלא בא עליהם ביום כדי שלא יראו מעוט אנשיו. והב' שחלק את אנשיו באופן שיכו מהם משני צדדים או בשלשה כדי שידמו ויחשבו המלכים ההם שהיו עמים רבים ושונים הבאים עליהם מפה ומפה ובזה ימס לבבם וזהו אמרו ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם. וזכר מגבורתו שלא חדל מלרדוף אותם מרחק רב עד חובה שהוא משמאל לדמשק והפלא מהר"ן אשר כתב כי בין אלוני ממרא אשר בחרן ובין דמשק מרחק רב א"א לעברו בלילה אחד וחשב מפני זה שהיתה הרדיפה ימים רבים או שקפצה לו הארץ בדרך נס. ואין צורך כי לא אמר הכתוב שרדפם עד דמשק אלא עד חובה אשר היא משמאל לדמשק וכבר יהיה חובה רחוק מאד מדמשק ועם זה יהיה לצד שמאלו ממנו כי אין ספק שבלילה אחת נעשית המלחמה ובקצת היום שאחריה רדף ושב עם הרכוש והוא אמרו וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכושו השיב וגם את הנשים ואת העם. והתבונן שבא בפסוק הזה שני פעמים וגם האחד וגם את לוט אחיו ורכושו והיה זה לפי שהיה לוט ורכושו נשמר מאד מן האויבים כי אליו היתה עקר הכוונה ועכ"ז השיבו. והב' וגם את הנשים להגיד שכ"כ הפילם לפניו שהיה לו פנאי גדול להשיב גם הנשים והעם שהיו האחרונים והנחשלים שבמחנה. וזכר הכתוב שיצא מלך סדום לקראתו אחרי שובו מהכות המלכים והיה זה כדי לכבדו ולשמחו באותו הנצחון על אשר הכה את אויביו. האמנם לא שאל מאתו דבר אם לפי שקוה לשאול החסד אחרי אכלו ואחרי שתה כי לא היה ראוי לדבר עמו בעסקים בבואו עיף ויגע מהמלחמה קודם שיאכל. ואם שלא היה דעתו של מלך סדום לשאול ממנו דבר מהשבי כיון שכפי הדין זכה בו כראוי. האמנם לפי שראה שמלכי צדק מלך שלם יצא גם כן לקראת אברהם והוציא לחם ויין לאנשיו עייפי המלחמה ושאברהם נתן לו מעשר מכל הנה אז הכיר מלך סדום בנדיבות אברהם ומעלת נפשו ולכן התעורר לשאול ממנו תן לי הנפש כמו שכתב הרמב"ן. והנה נקרא מלכי צדק כהן ומשרת לאל עליון על כל אלהים יתברך וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה שהיה שם בן נח איש צדיק כאביו האמנם לפי שלא נשתלם בדרך נבואיי לא הזכיר השם המיוחד ואמר בלבד אל עליון בברכתו לאברם שאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ כי בעבור שידע שאברהם היה מקיים מציאות הסבה הראשונה שולט בעליונים וחדוש העולם ובריאתו לכן ברכו באותם הפנות עצמן באמרו ברוך אברם לאל עליון רוצה לומר עליון על השמים ושמי השמים וקונה שמים וארץ הוא פנת החדוש שעשה קנין ומציאות מהשמים והארץ כי הוציאם והקנס מהעדר גמור וכן ברך את האל יתברך באמרו וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך ואמנם הקדים את אברהם קודם ברכת השם למה שנתעורר אברהם ראשונה למלחמה הזאת ואחר ברך את השם שעזרו והשלים כוונתו. אבל חכמינו ז"ל בנדרים אמרו שחטא שם בזה. והנה אברהם נתן למלכי צדק מעשר מכל להיותו כהן לאל עליון וחלף מנחתו אשר הוציא לחם ויין והוא ע"ד מ"ש יעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וכאשר ראה מלך סדום שאברהם נתן למלכי צדק מעשר מכל רוצה לומר מהנפשות והרכוש חלה פניו תן לי הנפש והרכוש קח לך רוצה לומר הנפשות הם בלתי צריכות לך תנה אותם על ידי ואשיבם אל בתיהם והאדמה לא תשם. אמנם הרכוש אינו ראוי שתתו איתו לא למלכי צדק ולא לשום אדם כי הוא ראוי לך אחרי אשר קנית אותו בקשתך. ואין ספק שלא שאל מלך סדום הנפש והרכוש קח לך על נפשות סדום ורכושו בלבד כי אם גם כן על נפשות ורכוש עמורה כי הכל נחשב לו כאחד וכן אברהם הכל השיב לו. ואמנם תשובת אברהם הרימותי ידי אל ה' וגומר כתבו המפרשים שהוא דרך שבועה שהוא כמו וירם ימינו ושמאלו השמים וישבע בחי העולמים וכן הוא דעת הר"ן נמשך אחר דעת אנקלוס. ואינו נכון בעיני כי הנה בוירם ימינו ושמאלו השמים פירש הכתוב שהוא שבועה וישבע בחי העולם. וכן כי אשא אל שמים ידי סמך ואמרתי חי אנכי לעולם שהוא לשון שבועה אבל בהרימותי ידי אל ה' לא מצינו לשון שבועה. ועוד שאין בפסוק הזה גזרה אלא אם יאמרו שו"ו ואם אקח מכל אשר לך שהיא נוספת כאלו אמר אם אקח מכל אשר לך ומלבד שהנחת אות נוספת בתורה הוא זרות גדול הנה מלת אם מיותרת והיה ראוי שיאמר אם מחוט ועד שרוך נעל אקח מכל אשר לך ועל כן אמרתי שאין כאן נדר ואין כאן שבועה אבל היתה כוונת אברהם לומר שהנדיב האמתי הוא מי שיקבל ממי שראוי ויתן למי שראוי ולא יקבל ממי שאינו ראוי ולא יתן למי שאין ראוי לתת לו וכמו שכתב החכם בד' מהמדות והוא אמרו כאן הרימותי ידי אל ה' אל עליון כלומר לענין קבול החסד והמתנה אפרוש כפי אל ה' ואקבל כל מה שיתן לי כי הוא אל עליון קונה שמים וארץ ולכן עם ה' החסד והמתנות לתת לי וממני אקח לא ממך מלך סדום מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך דבר קטון או גדול האם לא תאמר היום או מחר אני העשרתי את אברם אין ספק שתאמר כן ואינו כבודי שתאמר שנתעשרתי משלך כי אם ממה שיתן לי האלהים ויהיה אמרו ולא תאמר אני העשרתי את אברם בתמיה ולכן תדע שלכך לא לקח אברהם הרכוש ההוא לפי שהיה דעתו שלא ליהנות משום אדם כי אם מאת האלהים גם שלא יאמרו בני אדם שלחמדת אותו רכוש מסר עצמו לסכנה ולא להציל את לוט (ב"ר פ' מ"ג) ואמנם אמרו עוד בלעדי רק אשר אכלו הנערים וגו' אמרו בב"ר על פסוק שנזכר בספר שמואל שאמר דוד לאנשיו כי כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדו יחלוקו ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה דוד לחק ולמשפט בישראל עד היום הזה. אמר רבי יודן ויהי מהיום ההוא ומעלה והלאה אין כתיב כאן אלא ומעלה ממי למדו מאברם זקנו. שנאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם. והוקשה לי המאמר הזה לפי שאברהם לא נתן חלק מהבזה ליושבים על הכלים שלא הלכו שם להלחם אלא לאנשים שהלכו עמו וכמ"ש וחלק האנשים אשר הלכו אתי ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם ואיך א"כ למד דוד מזה לתת חלק לאנשים שלא הלכו עמו למלחמה אבל ישבו על הכלים. אבל האמת הוא כי ענר אשכול וממרא לא הלכו עם אברהם למלחמה כי הכתוב מעיד ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וזה יורה שלא היו עמו במלחמה כי אם עבדיו לא ענר אשכול וממרא שהם בעלי בריתו ולא עבדיו וכמ"ש בתחלת הספור ויבא הפליט ויגד לאברהם העברי והוא שוכן באלוני ממרא האמורי אחי אשכול ואחי ענר והם בעלי ברית אברם הוא להודיע שהיה שכן אצלם ונשאר ביתו ומקנהו אצלם בשמירתם לא שהלכו עמו למלחמה ולזה אמר הכתוב אחריו וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו. והנה ילידי ביתו הם בני אמהותיו ונעריו וחניכיו הם האנשים השכירים שהיו בביתו לעשות מלאכתו ולקח אברהם אותם ילידי ביתו וחניכיו שהיו כלם עבדיו והלכו עמו להלחם במלכים ועל זה אמר אברהם למלך סדום בלעדי רק אשר אכלו הנערים וגו' ר"ל שבחלוקת השבי ההוא היה ראוי שיהיו ד' חלקים. החלק הא' לאברהם שר הצבא. והחלק הב' לנעריו ילידי ביתו והיה זה ג"כ לאברהם לפי שמה שקנה עבד קנה רבו. והחלק הג' לחניכיו והם השכירים אשר היו במלאכתו אשר הלכו עמו למלחמה. והחלק הד' לענר אשכול וממרא אשר לא הלכו שמה אבל ישבו על הכלים. ואברהם אמר למלך סדום שלא לקח ושלא יקח לעצמו כלום וזה אמרו בלעדי כלומר לא יגע עדי דבר מזה וגם מחלק ילידי ביתו אמר שלא יקח כלום כי אם מה שאכלו הם וזהו אמרו רק אשר אכלו הנערים לפי שהיו עבדיו. אמנם חלק החניכים לא מנעו מהם לפי שאברהם לא היה רשאי כפי הדין לקחת מהם חלקם. וכן חלק ענר אשכול וממרא היושבים על הכלים וזהו שאמר וחלק האנשים אשר הלכו אתי ר"ל חניכיו שזכר וג"כ ענר אשכול וממרא שלא הלכו הנה אלו ואלו יקחו חלקם. ויהיה לפי זה וחלק מושך עצמו ואחר עמו כלומר חלק האנשים החניכי' אשר הלכו אתי וחלק ענר אשכול וממרא כלם יקחו חלקם. הנה א"כ פטר שני החלקים הראשונים מהחלוקה ולא פטר שני החלקים האחרים. התבאר מזה שלדעת רבי יודן ענר אשכול וממרא שנשארו על הכלים לקחו חלקים בשוה מהבזה ולכן אמר בדוד ממי למדו מאברהם זקנו שהיה ענינו בזה דומה לענין דוד וכבר הביא רש"י דבר מה מזה בפי' הפסוק אבל לא הרגיש באמתת הענין הזה כראוי. הנה התבאר מן ספור המלכים האלה דברים מועילים. א' שהמרד אשר עשו מלך סדום וחבריו הוא היה סבה להשחתתם ורעתם כי יש אלהים שופטים בארץ ולכן ראוי שחרבם תבא בלבם וקשתותם תשברנה. והב' למדנו שלמות אברהם במדות שהיה נשלם בהם כמו בדעות. אם בגבורה שהתאמץ במתי מעט להלחם בארבעה מלכים בעת נצחונם. ואם בתבונתו בתחבולות המלחמה כמו שביארתי בפסוק ויחלק עליהם לילה. ואם באהבת הקרובים שהיא מדה נכבדת כמו שזכר הרב המורה שלכן הסתכן עצמו להציל את לוט בהיותו אשם לפניו בסבת פרידתו. וכתבו המספרים הקדומים שהיה לוט כשנשבה והצילו אברהם והשיב את הרכוש למלך סדום בן חמשים שנה ושמשם יצא ענין היובל שישובו איש אל אחוזתו. והוא סכלות גמור בפיהם כי המצוה לדבר אחר כיונה כמו שיתבאר במקומו. ואם במדת הנדיבות וגודל הלב שהיה לו כמו שיראה מהספור הזה שעשה עם אבימלך ומה שעשה עם מלך סדום. הג' שלמדנו מכאן הוא מ"ש ב"ר (פ' מ"ב) אמר רבי אבן כשם שפתח בארבעה מלכיות כך אינן חותם אלא בארבעה מלכיות. ועוד שהם ויהי בימי אמרפל מלך שנער זה בבל. אריוך מלך אלסר זה מדי. כדר לעומר מלך עילם זה יון. ותדעל מלך גוים זו שהיא מכתבת טרונייא בכל העולם ע"כ. רצו בזה שאירע כל המעשה הזה לאברהם להודיעו כי ד' מלכיות תעמודנה למשול בעולם בבל מדי יון והרביעית שהומלכה על גוים רבים וכמו שאברהם התגבר על ד' המלכים האלה והשיב את הרכוש כן באחרית הימים יתגברו בני זרעו על המלכיות האלה וישיבו כל הרכוש נמשך לדעתם האמיתי שכל מה שאירע לאבות סימן לבנים ועם מה שביארתי בפסוקי הפרשה הזאת וענינם יותרו השאלות י"ו וי"ז:

מתוך: אברבנאל על בראשית טו (עריכה)

<< · אברבנאל על בראשית · טו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק טו

פסוק א

אחר הדברים האלה וגו' עד ושרי אשת אברהם לא ילדה. הפרשה הזאת היא גדולת הערך והמעלה. ואני בעיוני בה ימים רבים ראיתי לשאול בה שאלות כ"א ואלו הם:

השאלה הא' באמרו היה דבר ה' אל אברם במחזה והוא שפעמים רבות הגיד הכתוב שבאה נבואה לאברהם אבל לא ביאר באיזו ממדרגת הנבואה היתה כי היו מיני הנבואה או סוגיה שנים חלום ומראה וכמו שזכר הרב המורה ופסוק מלא הוא במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. ומראה ומחזה הכל אחד ומה ראתה התורה להודיע כאן שהנבואה הזאת שהיתה לאברהם היתה במחזה כי ידיעת זה בלתי צריכה לענין זה. שמה איכפת לנו שתבא הנבואה הזאת בחלום או במחזה אחרי אשר היה דבר ה':

השאלה הב' במאמר השם לאברהם אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד כי למה יירא וממי יש לו לירא שהוצרך להבטיחו עליו. וחז"ל אמרו שהיה דואג שמא קבל שכר צדקותיו בעולם הזה בנצחון המלכים ושהיה גם כן ירא על הנפשות שהרג ולזה נטה הר"ן ושעל זה הבטיחן האל אל תירא שכרך הרבה מאד. אבל לא יפול בזה לשון יראה כי הוא לא נהנה מכל אשר עשה ולעבודת אלהיו היו מעשיו. ויותר היה ראוי להמתין לקבל שכר עליו ממה שיירא מהפכו:

השאלה הג' בתשובת אברהם שאמר ה' אלהים מה תתן לי כאלו לא היה ביד השם מה לתת לו דבר יותר גדול משכר פרי הבטן והוא שקר כי הנה הענג הנפשיי והשכר הרוחני הדבק בנפש הוא יותר גדול ויותר נבחר לאין שעור מהזרע וירושת הארץ. ויורה עליו ענין העקידה שהלך אברהם לעקוד את יצחק בנו יחידו לתקות השכר הרוחני. ויקשה ג"כ סדר הכתוב שזכר. ויאמר אברם שתי פעמים בהיות הדבור אחד ומדובק ולכן היה ראוי שיאמר ויאמר אברם ה' אלהים מה תתן לי הן לי לא נתת זרע וגו' והר"ן הרגיש בספק הזה וכתב שבמאמר הראשון השיב לענין השכר שלא היה צריך לו יותר רכוש כיון שהיה ערירי בלא בנים. ובמאמר השני התלונן שבמאמר האלהי הנזכר שנאמר לו לא באה הבטחת הזרע בהיותו יותר צריך אליו מהרכוש ולהיותם שני ענינים באו עליהם שתי אמירות אבל זה בלתי מספיק כי בהיות תשובתו כוללת שני ענינים יוכל לומר על שניהם פעם אחת ויאמר כ"ש בהיותם מתיחסים וענינם אחד כפי האמת:

השאלה הד' באמרו הן לי לא נתת זרע. כאלו היה אברהם מוכן בטבעו להוליד ושהשם מנעו ממנו לכן היה מתלונן עליו ואין הדבר כן. כי אברהם עקר היה בטבעו וע"צ החסד יעדו השם בזרע ולא הגביל לו זמן מתי יוליד לשיאמר שעבר זמן הבטחתו ולכן יקשה למה נתרעם אברהם הן לי לא נתת זרע כאלו היה בלתי מאמין בו. והר"ן כתב שהיתה תלונתו זאת שלא נתן לו ביעוד הזה ברכת הזרע ולא הבטיחו עליו. ואינו נכון כי נתינת הדבר תאמר על הוצאת הדבר למציאות לא על היעוד וההבטחה כ"ש שבאמרו שכרך הרבה מאד כבר יוכלל בו יעוד הזרע כי הוא מין ממיני השכר ויקשה עם זה למה המתין הקב"ה מתת זרע לאברהם עד היותו בן מאה שנה ושרה בת צ' שנה ולמה לא נתנו אליהם בבחרותם:

השאלה הה' באמרו ובן משק ביתי וגומר והנה בן ביתי וגו'. והוא כי למה זה קרא אליעזר בשם בן היה לו לומר ומשק ביתי הוא דמשק אליעזר וכן והנה משק ביתי או מנהיג ביתי יורש אותי. אבל שם בן אינו מתיחס לבית ולא נאמר באליעזר שם בן כי אם במקום הזה כי כאשר שלחו אברהם לקחת אשה לבנו לא קראו כי אם זקן ביתו ולא קראו בן ביתו:

השאלה הו' באמרו והאמין בה'. כי זה מורה שכאשר נאמרו לו שאר היעודים שעברו לא האמין בה' כמו שהאמין ביעוד הזה וכן מה ענין ויחשבה לו צדקה כי גם שנודה להרמב"ן שפירוש שאברהם האמין שבצדקת ה' יעשה זה ולא בזכותו עדין יקשה למה אמרו בזה היעוד בלבד ולא אמר כן בשאר היעודים שנאמרו לו על זה:

השאלה הז' אמרו ויוצא אותו החוצ'. ואם היה כל זה במראה הנבואה כדעת המפרשים מה היה הצורך לומר שנראה לו שהוציאו מהאהל לחוץ לאמר לו הבט נא השמים אף כי לא זכר הכתוב שהיה באהל ולא היה מענין המראה להודיע שיצא ממקום אחד אל מקום אחר והיה די שיאמר ויאמר לו הבט נא השמימה כי אולי בשדה באה לו הנבואה ולא באהל. ואולי שמפני זה ארז"ל (שבת קנ"ז) הוציאו מאצטגנינות שלו. ואם אמרנו שהיה זה בהקיץ מי יתן וידעתי אם היה ביום או בלילה כי א"א שיהיה ביום כמ"ש וספור הכוכבים כי אינם נראים ביום ואם היה בלילה יקשה אמרו ויהי השמש לבא:

השאלה הה' באמרו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. כי אם בא להודיעו שהמדבר אתו היה האל ית' היה ראוי לומר זה בתחלת הנבואה כמו שכתוב במשה וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא ומה היה לו לזכרו כאן אחר דברי האל ותשובות אברהם אליו בהיותו יודע שהאל ית' היה מדבר עמו וכמו שהשיבו ה' אלהים מה תתן לי. וקשה עוד עם זה למה אמר אשר הוצאתיך מאור כשדים ולא זכר אות אחר. וכבר הרגיש הר"ן בספק הזה וכתב שבא הכתוב להודיעו שהשכר אשר יעדו עליו היה ירושת הארץ לא עושר ונכסים אחרים וזהו לתת לך את הארץ הזאת לרשתה אבל זה בלתי מספיק כי עם היות סוף הפסוק מכוין למ"ש הנה תחלתו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים יקשה עכ"פ כמו שאמרתי ואין בדברי הרב דבר בתשובתה:

השאלה הט' במה ששאל אברהם במה אדע כי אירשנה והוא הספק אשר העירו המפרשים למה לא שאל על הזרע ושאל על ירושת הארץ. והרמב"ן והרלב"ג והר"ן שלשתם הסכימו שיעוד הזרע הזה היה להטיב לאברהם בלבד ולכן לא שאל עליו כי ידע בעצמו שלא ימנעהו חטאו. ועוד שהיעוד הטוב לא יחזור וכארז"ל (ברכות ז') כל יעוד שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו. אבל בירושת הארץ עם היותו טוב לישראל היה רע לכנעניים ואולי ישובו בתשובה כאנשי נינוה ולכן שאל עליו אות ברית שיתקיים הדבר עכ"פ ולא תמנע ירושת הארץ בזכות הכנענים ולא לחטאת בני ישראל. ואפלא מהאנשים האלה שלמים הם אתנו בהסכימם על הדעת הזה כי היעוד עם הברית ובלתו לא ימנע החזרה מן הרע בזכות ובתשובת המקבלים ומהטוב ברשעתם האם בעבור הברית הזה אשר עשה אלהים לאברהם ננעלו דלתי התשובה מאנשי הארץ או לא יקבלה השם מאתם חלילה לאל מרשע ושדי מעול כי כל דרכיו משפט:

השאלה הי' למה שאל אברהם אות על ירושת הארץ עתה במראה הזאת ולא קודם לזה בשאר היעודים שהבטיחו האל ית' עליה. וכבר התחכם הר"י בן גיקטליאה בפירוש הגדות של פסח שעשה להשיב על זה ואמר שקודם זה היעוד לא יעד הקב"ה לאברהם כי אם לבד על נתינת הארץ אבל כאן הבטיחו על ירושתה ושהירושה היא שיתמידו בניו בה לנצח נצחים ולא יסחו ממנה מפני עבירות שיעשו ושלזה שאל במה אדע כי אירשנה ר"ל באיזה זכות יתמידו בירושתה ושהשיבו יתברך בזכות הקרבנות יתכפרו עונותיהם ויירשו את הארץ. ואחשוב שמדברי רש"י דייקו שכתב במה אדע כי אירשנה הודיעני באיזה זכות יתקיימו בני בארץ. ואמר לו הקב"ה בזכות הקרבנות והדעת הזה אצלי הוא הבל ורעות רוח מד' טענות הא' ששם ירושה לא יורה נצחיות והתמדה כי אם שיורישנה היורש מאחר בלי התבוננות אם יתמיד בה אם לא. וכמוהו ותורישני עונות נעורי אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש. ויותר תורה הנתינה על נצתיות כאלו הדבר ניתן במתנה גמורה ולא ישאר עליה לנותן כלל. הטענה הב' מאשר קודם זה בנבואה שבאה לאברהם אחרי הפרד לוט מעמו יעדו יתברך בארץ ובנצחיות הנתינה באמרו לך אתננה ולזרעך עד עולם. ומאמר עד עולם יורה הנצחיות והוא כמו ועד עולם אתה אל וכן פירשו הרמב"ן. הטענה השלישית שאם היה היעוד כאן על ירושת הארץ ר"ל נצחיותה ולא לזמן על נתינתה ועליו היה הברית איך אמר בסוף הדברים ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי היה ראוי לומר לזרעך הורשתי בלשון ירושה ולא בלשון נתינה. הטענה הד' שאם אברהם שאל על נצחיות בארץ ועליו בא הברית איך א"כ לא נתקיים אח"כ שעם כל הקרבנות בא צר ואויב בשערי ירושלים ויגל יהודה מעל אדמתו. ועד היום לא אמר אדם שגלתה יהודה על בטול הקרבנות אלא על העבירות שהיו בידיהם ע"ג וג"ע וש"ד ובטול שמיטות וכל זה ממה שיורה שהדעת הזה אינו כלום ותשאר השאלה במקומה:

השאלה הי"א באמרו במה אדע כי אירשנה והוא כי אם כיוון לשאול לו אות היה לו לומר כמו שאמר חזקיהו מה אות. גם שלא מצינו שנתן לו האל יתברך כאן על זה נס ופלא אם לא בקש אות על חזוק וקיום שיירשנה לא יגרום חטא זרעו או תשובת יושבי הארץ כדברי המפרשים הנה בזה לא תפול שם ידיעה והיה ראוי שיאמר השבעה לי כיום או כרתה נא לי על זה ברית כי מלת במה אדע לא תובן על קיום הברית כיון שלא נתוסף שמה ידיעה שלא היתה לו:

השאלה הי"ב באמרו עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל ויקשה למה לא היו התור והגוזל משולשים כמו הבהמות. בין שיהיה פירוש משולש כדברי רש"י והרלב"ג והרמב"ן שהיו שלשה מכל מין מהם או שיהיה משולשת בן ג' שנים וכדברי הראב"ע והר"ן היה ראוי שיביא מהתור והגוזל שהוא אפרוחי היונים שלשה שלשה כפי הדעת האחד או שיהיו בני שלשה חדשים או שלשה שבועות כפי הדעת האחר:

השאלה הי"ג כמו שאמר ויבתר אותם בתוך ואת הצפור לא בתר. ואם הברית היא הבתירה כמו שאמר העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו והיה שכל הבהמות והעופות האלה באו לתכלית הברית למה לא בתר כלם באופן אחד. וראוי שתדע שבענין הזה באו שני דעות ועל שניהם העיר רש"י האחד שבזה רמז לקרבנות שיעשו ישראל מהמינים האלה שבזכותם ירשו ארץ וינחילוה ולזה נמשכו שאר המפרשים כלם. וכפי זה הדעת אמרו בב"ר הראהו הקב"ה שמבדילין בעולת הבהמה ואין מבדילין בעוף. ואין הדעת הזה כפי פשט הכתובים אצלי לפי שלא זכו ישראל לירש את הארץ בזכות הקרבנות ולא נזכר זה בפסוק כלל כי אם מפני שבועת האבות ובזכות התורה שקבלו בהר סיני. והקרבנות היו על הכוונה השנית כמאמר הנביא כי לא דברתי את אבותיכם וגומר ואסף אמר לא על זבחיך אוכיחך וגו' וכמו שזכר הרב המורה בפל"ב בח"ג ובהיות זה כן איך נאמר שבמעמד הזה יודיעהו ית' שבזכות הקרבנות ירשו את הארץ וכ"ש שיבאר לו פרטי הדינין ושאין הבדלה בעוף. והדעת הב' זכרו רש"י והוא מדברי המדרש גם כן ולא נמשך אחריו אדם שהעגלה רמז לאומות כמ"ש כי סבבוני פרים רבים והאיל רמז למלך פרס כאמרו האיל אשר ראית בעל הקרנים. והעז רמז לאנטיוכוס והוא הצפיר השעיר שזכר דניאל ושישראל נמשלו ליונה שנאמר יונתי בחגוי הסלע ולפיכך בתר הבהמות רמז שיהיו רשעים כלים והולכים והצפור לא בתר שיהיו צדיקים קיימים לעד. וגם הדעת הזה כפי מה שהניחו בלתי מתישב בפסוקים לפי שאם נרמזו האומות כלם בעגלה לא היה אם כן צורך לא באיל ולא בעז לרמוז ליון ולפרס כיון שהם מכלל האומות. ואם בא לרמוז על אלה ביחוד מפני שהרעו לישראל תשאר השאלה ולמה לא עשה כן רמז לבבל ולזולת שהחריבו בית ראשון ובית שני והיו ד' חיות כמו שראה אותם דניאל וכמו שחז"ל עצמם דרשו באימה חשכה גדולה נופלת עליו שירמוז להם ויקשה עוד על הדעת הזה למה בא בכתוב העז קודם לאיל בהיות שפרס נרמז לאיל קדם בזמן לעז הנרמז ביון. וגם יקשה מה ענין התור ומה יורה אחרי שהגוזל הוא בן היונה רומז לצדיקים. ועוד כי אם אברהם המית התור והגוזל מה לנו שיבתר אותם או לא כי הנה בהרגו אותם יור' שיכלו הרשעי' וכלם מודים שהרג ובאמרו הראה לו הקב"ה שמבדילין בעולת הבהמה ואין מבדילין בעולת העוף ולא יאמר זה אם לא שהמיתם כי החיות והעופות מבואר הוא שלא תתכן בהם ההבדלה. סוף דבר ששתי הדרשות האלה לא יתישבו כפי סדר הפסוקים והוראתם:

השאלה הי"ד באמרו וישב אותם אברם ואם זה חוזר לעיט אשר זכר והוא לשון זכר היה לו לומר וישב אותו אברם ואף שיהיה עיט שם המין היה ראוי לו לזכרו בלשון יחיד. ויקשה ג"כ מה היה התועלת בשהשיב אותם לשלא יאכל העיט את הפגרים אחרי שנשארו שם תמיד בשדה ועוד מעט הלך אברהם אל ביתו ונשארו הפגרים מאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ:

השאלה הט"ו בסבת גלות מצרים שאמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגומר והנה במסכת נדרים באו על זה שלש דעות. האחד לר' אבהו אמר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו ר"י שנה מפני שעשה אנגריאה בתלמידי חכמים שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו. והב' לר' שמואל מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה שנאמר במה אדע כי אירשנה. והג' לר' יוחנן שאמר מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה מלבא תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך. והנה הדעות האלה כלם מלבד מה שיש בהם מהחולשה כבר יכללם ספק עצום והוא שאברהם שחטא לא נענש כלל כמ"ש ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה ונענש עליו הדור השלישי והד' מיוצאי חלציו על לא חמס בכפיו ועל כיוצא בזה נאמר אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה. ואמנם מה שאמרה תורה פוקד עון אבות על בנים הוא לבד בחטא ע"ג וכשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם לא ע"צ העונש שיענשו בנים בעון אביהם שלא נכשלו הם בו. ויקשה עוד למה היה הגלות הזה במצרים יותר מבשאר ארצות. וכבר נתנו בזה טעמים והם חלושים מאד. והנה הרמב"ם הביא בזה דעת רביעי כמו שזכרתי למעלה שאברהם חטא בירידתו למצרים ובצאתו מהארץ הנבחרת אשר צווה לבא אליה ובהביאו אשתו הצדקת למצרים באותו נסיון מפחדו שיהרגוהו ועל החטא הזה נגזר על זרעו הגלות במצרים וכמו שזכרתי למעלה והנה ישיגהו הספק הקודם שיהיו בני אברהם שלא חטאו נענשים בחטא אביהם ולא נענש החוטא עצמו ומלבד זה כבר תפש עליו הר"ן באמרו שהיה כל זה לאברהם מכלל הנסיונות שנתנסה ועמד בכלם ואיך יחשוב לו לעון גם כי אם היה חוטא בזה לא היה שונה באולתו באמרו בארץ אבימלך אחותי היא. ואחרוני החכמים מהמחברים הביאו בזה דעת חמשי והם הר"ן והר' חסדאי תלמידו בספרו אור ה' שכתב הר"ן שלא היה גלות מצרים על חטא כלל כי אם להכניע לבותם של ישראל כדי שיהיו ראוים לקבלת התורה ושהיה זה מכלל יסורין של אהבה. וה"ר חסדאי כתב שהביאם הקב"ה למצרים כדי להרבות שם מופתיו באופן שיתבאר להם יכולת השם ולא ישאר בלבם שום ספק כי היתה ארץ מצרים מלאה כשופים ונתברר שמה כי פעולות השם לא היה ע"י כשוף כי אם בכח היכולת הבב"ח וכמ"ש ולמען תספר ונאמר וידעת כי אני ה'. הצד השוה של שני הרבנים האלה הוא שהיה גלות מצרים חסד והטבה לישראל ולא עונש על חטא כלל. וגם זה איננו שוה לי כי היה יסוד הדעת הזה שזכר הר"ן מסופק מאד וכבר ארז"ל אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עון. וכתב הרב המורה בפכ"ד ח"ב שזהו דעת האמיתי א"א חלופו. וגם הרמב"ן בשער הגמול אשר לו מרחיק מאד שיבואו יסורין בלא עון והנסיון שטוען הרב שהוא מענין היסורין כבודו במקומו מונח אינו כן כי מה שימנה בכלל הנסיון הוא מה שלא יצא לפעל הרע והיסורין אבל שיהיו מעותדים לצאת ולא יצאו כענין העקדה ואפילו שנודה זה ביסורי האיש הפרטי שיבואו להטיב לו באחריתו באמת אין ראוי להאמינו באומה אחת שתבא לידי גלות וענוי גדול בלא עון קודם. ועוד יקשה לשני הרבנים יחד כי אם היה גלות מצרים גזרת השם לטובתם של ישראל מבלי חטא ועון לא היה נחשב לחסד אלהי שהוציאם מהגלות ההוא כי אם הוא ית' ברצונו הגלם למצרים על לא חמס בכפם היה עול גדול שלא יוציאם משם ואע"פ שנאמר שהגלם כדי להטיבם באחריתם הנה אין ראוי שיחשב החסד בהוציאם משם כי אם בהטיב אותם אחרי שהוציאם והנה התורה הפלאתה החסד הזה שעשה ית' עם ישראל בהוציאם ממצרים ויחסתו אל זכות האבות כמ"ש כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך וגו' או הנסה אלהים וגו' ותחת כי אהב וגו'. ועוד כי הנה התורה זכרה שהוליכם במדבר למען ענותם לנסותם להטיבם באחריתם אבל לא זכרה בשום מקום שהגלם במצרים לענותם ולנסותם להטיבם באחריתם כ"ש מה שאמרו שהגלות ההוא היה להם הכנה טובה לקבלת התורה ולקנין האמונות האמתיות אינו כן כ"א בהפך שלהיותם מלומדים בחומר ובלבנים נעשו רכי הלבב כמו שיראה מאמרם מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה. ואמנם נתנה ראש ונשובה מצרים והם במצרים היו עובדים ע"ג כמו שזכר יחזקאל הנביא. ותמיד במדבר היו מסופקים בה' ובמשה עבדו עד שמפני זה הוצרכו למות כלם במדבר וכמ"ש עד תום כל הדור אנשי המלחמה היוצאים ממצרים אשר נשבע ה' להם לבלתי הראותם את הארץ וכבר היה אפשר שיתאמתו אליהם הנסים האלהיים בהיותם במצרים בזולת גלות וענוי ושמה יכירו וידעו כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו הנה א"כ הגלות הזה בהיותו על עין או בזולת עון ישיגוהו ספקות עצומות:

השאלה הי"ו באמרו ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה וגו' והנה לא מצינו בכל נבואות אברהם שיזכור הכתוב הזמן והעת מהיום אשר חל עליו השפע ולא היה בהגבלה הזאת צורך כלל. וכבר התעורר הר"ן על זה וכתב שהגביל הכתוב העת מהיום מצד שראה הקב"ה שיעבור לפיד אש בין הגזרים אחרי שיחשיך לגמרי למה שאור האש יורגש יותר בחשך הלילה משיורגש ביום וכארז"ל בשרגא בטיהרא אבל מה שאמר הרב יצדק בפסוק שאמר ויהי השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה. לפי שזכר שם שהיתה העברת לפיד האש בלילה להיותו יותר נרגש ולא יצדק דבר מזה בזה הפסוק ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם לפי שלא נזכר בפסוק הזה העברת לפיד האש אלא מה שנאמר לאברהם ידוע תדע וגו' ולענין ההודעה הזאת לא היה צריך הגבלת העת:

השאלה הי"ז באמרו ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. והנה לא נשתעבדו במצרים כי אם ר"י כמנין רד"ו שמה. והענוי היה לבד פ"ז שנה ואיך אמר א"כ ית' ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. ועוד שהכתוב אומר ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה ונתוספו א"כ בעבודתם ל' שנה. ועוד שאם היה הגלות קצוב ונגזר ת' שנה איך נאמר בפרשת ואלה שמות ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה ויורה שעל צעקתם נגאלו לא להיות זמן הקץ נשלם. ורש"י כתב ששנות השעבוד התחילו משנולד יצחק שהוא היה התחלת הזרע והל' שנה היו מעת גזרת בין הבתרים עד שנולד יצחק והוא מדברי בעל סדר עולם. וכבר זכרתי למעלה שזה הדעת בנוי על שאחרי שיצא אברהם מחרן חזר לשם וישב שם חמשה שנים ושעל הפעם השנית שיצא נאמר ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן, וכבר כתבתי מה שיתחייב מזה מהספק. והרלב"ג כתב שארבע מאות שנה מעת שנולד יעקב והקב"ה מהר את הקץ והביאו קודם זמנו שיעד והוא באמת דעת זר:

השאלה הי"ח באמרו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. ויקשה מלת וגם לפי שלא נזכר בזאת הנבואה דין כי אם לענין המצריים. ורש"י כתב לרבות ד' גליות לפי ששעבדו את ישראל. ואינו נכון לפי שלא נזכרו אותם בפסוק הזה. והרמב"ן כתב שטעמו אע"פ שעל זרעך גזרתי שיהיו גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם עכ"ז אשפוט את הגוי ולא יפטרו בעבור שעשו גזרתי וגם זה בלתי נכון כי רבוי וגם יחזור לנדונים לא לענין הגלות והגזרה כדברי הרב:

השאלה הי"ט באמרו ואתה תבא אל אבותיך בשלום כי הנה אבות אברהם היו עובדים ע"ג ואיך יאמר ית' שיבא אליהם כי הנה גופו לא נקבר עם גופם ונפשו חלילה לאל שתהיה במחיצתם. וכתב רש"י לתקן זה למדך שעשה תרח תשובה אבל זה לא נזכר בפסוק כ"ש שלא אמר אל אביך כי אם אל אבותיך ואם תרח עשה תשובה הנה אבותיו לא עשאוה והנה יעקב אמר ושכבתי עם אבותי שהיו צדיקים ואין כן אברהם עם אבותיו:

השאלה הכ' באמרו ודור רביעי ישובו הנה ואם היה שכל בן יקרא דור הנה לא באו לירש הארץ בדור רביעי צא וחשוב יצחק יעקב ויהודה פרץ וחצרון וכלב שבא לארץ והוא דור ששי לא דור רביעי. ורש"י כתב לאחר שגלו ממצרים יהיו שם ג' דורות והדור הרביעי ישובו לארץ הזאת שהרי בארץ כנען היה מדבר עמו וכרת ברית זאת דכתיב לתת לך את הארץ הזאת לרשתה וכן היה הענין יעקב גלה למצרים צא וחשוב דורותיו יהודה פרץ חצרון כלב מבאי הארץ וכו' וכתב הרמב"ן שאינו נכון ולא ביאר למה זה לא היה נכון אצלו ואחשוב לפי שלא נזכר בפסוק גלות מצרים לשימנו הדורות ממנו כי אם מגזרת הזרע ועוד שאם ימנו הדורות מיורדי מצרים היה ראוי שיהיה הראשון יעקב אחרי שהוא ירד שמה ויהיה אם כן דור חמשי הבא אל הארץ לא רביעי. ודעת הרמב"ן הוא שהדור הרביעי היה לאמורי יושב הארץ. והבל הביא גם הוא כי לא נזכר בכתוב הכנעני לשיאמר עליו ודור רביעי גם אמרו ישובו הנה לא יסבול פירושו בשום צד:

השאלה הכ"א באמרו כי לא שלם עון האמורי עד הנה המאמר הזה מורה שלא נגזר על ישראל גלות הארבע מאות שנה להיותם ראוים באותו עונש כל אותו זמן גם לא להיות צריך כל אותו זמן לטובתם אלא מפני שעדין לא נשלם עון האמורי לשינערו מן הארץ ונתמהמהו ישראל במצרים עד תום הזמן ההוא לאמורי והוא זר מאד בחק היושר האלהי שיענשו ישראל בגלות ארוך ללא סבה עד אשר יהיו הכנעניים ראוים לעונש ויותר טוב היה שיעמדו ישראל בארץ כנען בשובה ונחת כאבותיהם עד אותו זמן וכ"ש שאמר כי לא שלם עון האמורי וידוע שלא היו עדין חטאים ואם היה כן איך נגזרה עליהם הגזרה קודם החטא ויהיה גזרת ישראל וגזרת הכנעניים שתיהם בלא קדימת חטא אשר לא כדת והמשפט הראוי. אלו הן השאלות שראיתי ושערתי בפרשה הזאת ומה שראיתי מדברי המפרשים בהם נוטה כפי סברתי מהדרך הישר. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם כפי אמתתן:

אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד. יראה שאברהם אחרי שנצח המלכים והחזיר את הרכוש למלך סדום היה ירא ממה שעשה נגד המלכים פן יבואו עליו ויכוהו כי הנקמה ראויה לגדולי הנפש וחשב אברם שהיה עד עתה הולך בתום ילך בטח עובד אדמתו אין שטן ואין פגע רע ומתוקה שנת העובד ושעתה יצטרך להיות בפחד תמיד כל היום וכל הלילה ששים גבורים סביב לו כלם אחוזי חרב מפחד אויב וזה בלא ספק עמל מכאיב אף כי לאיש אשר לא נוסה ללכת באלה ויהיו תמיד חייו תלוים מנגד. וגם נסתפק אם היטיב בהחזירו את הרכוש למלך סדום בהיות הוא ואנשיו רעים וחטאים לה' מאד. ואולי היה יותר טוב להביא את הרכוש אל ביתו ולתתו לאכול את השומרים את ראשו. הנה בעבור היות שתי המחשבות האלה בלבו של אברהם אמר לו ית' אם לראשונה אל תירא אברם אנכי מגן לך ר"ל שלא יירא מהמלכים ולא מהמונם כי הוא ית' יהיה לו מגן להושיע ולא יצטרך לגבורים שישמרוהו כי מלאכיו יצוה לו והוא יהיה תמיד מגן אברהם. ואמנם לענין הרכוש שהחזיר אמר שכרך הרבה מאד כלומר הטיבות במה שהשיבות את הרכוש אל מלך סדום כי הנה שכרך הרבה מאד הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי והמקבל פרס ממלך גדול אין ראוי שיקבל דבר מועט מאדם אחר כי חרפה היא לו וזכר הכתוב שהיה הדבור הזה במחזה כפי מה שאחשוב לאחת משני סבות. האחד כפי דרך הרב המורה להעיד על ענין גדול מעניני הנבואה והוא שפעמים תהיה נבואה מדובקת ואחת ולא תהיה מתדמה ושוה בחלקיה אבל תהיה התחלתה ממדרגה זכה ובהירה שהוא המחזה והמראה שהכל אחד ואח"כ ירבה הרתת והתפעלות החזק הנמשך לחזק פעל המדמה ותבא הנבואה באופן אחר יותר גס ועב ממה שהתחילה ואמר הרב המורה שכן היתה מראת בין הבתרים שבתחלתה היה מחזה והוא המין השלם שבמיני נבואה ואח"כ נשתקע ושב חלום ועל ההתחלה ההיא אמר הכתוב היה דבר ה' במחזה ועל ההשתקעות ושב חלום אמר ותרדמה נפלה על אברם. תראה זה מדברי הרב רמוז ראשונה בפכ"א ח"א ובארו אח"כ בפמ"א מספרו עד שמפני זה באותו פמ"ה במדרגות הנבואה שזכר שמה הניח התחלת המראה הזאת מהמדרגה הט' וסופה הניח מהמדרגה הח' כי לא היה המראה הזאת כלה לדעתו ממדרגה אחת. האמנם איך יהיה זה שלמעלה זכה יבא הנביא אל מעלה עבה וגסה ואח"כ יזדכך ויבא להנבא במדרגת מחזה הנה אין ביאורו ראוי לזה המקום ויצטרך אל ביאור דק. זהו האופן הראשון על פי דרכי הרב המורה ושרשיו. והב' הוא שכפי דעת הרב המורה היתה הפרשה הזאת כלה במראה הנבואה ר"ל הדברים שדבר לו ית' וההוצאה אותו לחוץ והבטת השמים וספירת הכוכבים ולקיחת העגלה האיל והעז והתור והגוזל והבתירה וההפרחה והעברת תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים והדברים שנאמרו בנתים שכל זה נדמה לו שהיה כן אבל לא נעשה דבר מזה בפעל ובהקיץ במציאות וכמו שכתב הרלב"ג וגם שאר המפרשים יראה מדבריהם שהם נוטים לזה. אבל מפשט הכתובים יראה לי שאין הדבר כן אלא שבתחלה היה דבר ה' אל אברם במחזה ונאמר לו והוא השיב דבריו והנבואה ההיא התמידה עד אמרו ויקח לו את כל אלה לפי שאחרי שצוהו קחה לי עגלה משולשת נפסקה אותה נבואה והקיץ אברהם ובפועל ובהקיץ לקח את כל אלה ויבתר אותם בתוך וישב אותם. ובעת מנחת ערב באתהו נבואה שנית בחלום והוא אמרו ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם ואחז"ל זו תרדמה של נבואה ובאותה נבואה שנית הודיעו ית' אחרית הזעם והגלות והדורות ואח"כ הקיץ אברהם מהנבואה השנית ההיא ובפעל ובהקיץ ראה תנור עשן ולפיד אש עובר בין הגזרים שהוא הברית הנכרת עמו ונעשה הפלא ההוא לעיניו זהו דעתי בכללות הפרשה הזאת והקפתה ויותרו בזה הב' שאלות הראשונות שלכן זכר הכתוב שהיה דבר ה' אל אברם במחזה לפי ששאר הדברים לא היו במחזה כי אם בהקיץ ושהיה ירא מהמלכים:

פסוק ג

ויאמר אברם ה' אלהים עד ויוצא אותו החוצה. פעמים רבות יקרה לאדם הענו שיבוש ויכלם מלשאול שאלה מאדניו בפירוש וישאלה ברמיזות ואם האדון לא יבין רמיזותיו או לא ישיב עליהם אז יצטרך השואל לשאול בדבור שני אותה שאלה בפירוש תראה זה בסדר ראשי המטות בבני גד ובבני ראובן כשרצו לשאול ממרע"ה ארץ סיחון ועוג כשאמרו עטרות ודיבון וגו' הארץ אשר הכה ה' לפני עדת בני ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה. ואח"כ בא בפסוק אחר עם פרשה פתוחה בנתים ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן. ויקשה אם היה הפסוק הזה גזרת הקודם למה אמר בזה הפסוק השני ויאמרו ולמה בא בין שניהם פרשה פתוחה. והיתה תשובתי שהם בראשונה אמרו שאלתם ברמז באמרם ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה. כאומר ראויה היא לנו ושתקו כי בושו וגם נכלמו מלשאול זה בפירוש בחשבם שמשה יבין כוונתם ויתננה להם. ומשה אדוננו עם היות שהבין כוונתם עשה עצמו כאלו לא הבינה כדי שיצטרכו לשאול שאלתם בפי' כדי להוכיחם עליה וכן היה כשראו שמשה לא השיבם הוצרכו לשאול פעם שנית בפי' וזהו ויאמרו יותן נא את הארץ הזאת לעבדיך. ולכן באה שם שתי פעמים מלת ויאמרו והובדלו בפרשה ביניהם ואז הוכיחם אדון הנביאים האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה. וכן ראוי שיפורשו מאמרי אברהם אלו והוא שרצה להשיב ברמז לשני הדברים אשר כלל המאמר האלהי כי במ"ש לו שכרך הרבה מאד השיבו מה תתן לי כלומר מה השכר שיהיה לי לעצמי כי העושר והרכוש אשר תתן לי יהיה לאליעזר היורש אותי ולא יועיל לי דבר וזהו מלת לי כלומר מה הדבר שתתן שיהיה שלי ו ולמה שאמר לו אל תירא אברם השיבו ואנכי הולך ערירי רוצה לומר הביטה וראה ה' אלהי שהירא מאויביו ראוי שישב בבית סגור ומסוגר ולא יצא משם אנה ואנה ואם יצא ילווהו גבורי כח עושי דברו ואני איני כן כי אצטרך תמיד ללכת מזן אל זן פעם בחוץ לראות את שלום הצאן ואל הבקר ירוץ אברהם ופעם לעבוד עבודתו יצא לפעלו ולעבודתו עדי ערב. ובהכרח אלך יחידי כי אין מי שילך עמי לשמירה ועזר ולזה כיון באמרו ואנכי הולך ערירי רמז להלכתו תמיד בשדה וערירי שהוא בלי בנים כדברי רש"י ולפי שלא אמר יתברך ולמה לא ילך אליעזר עמך שהוא במדרגת הבן השיבו ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר רוצה לומר והבן אשר לי אל עזר שהוא מדמשק ואינו ממשפחתי ומבית אבי הוא מנהיג הבית ולכן לא ימוש מתוך האהל ולא יוכל ללכת עמי כי הוא מסדר כל עניני הבית ויהיה משק מגזרת על פיך ישק כל עמי. ובזה רמז אברהם שאלו היה לו בנים סביבו לא היה הולך ערירי כי (תהלים קכ"ז ד') כחצים ביד גבור כן בני הנעורים אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער. אבל היו דברי אברהם ברמיזה לפני אדוניו. ואין ספק שאחרי דבריו אלה שתק לראות מה ידבר בו ומה ישיב על תוכחתו. והש"י ראה מחשבות לבו ולא השיבו דבר עד אשר ידבר דבריו בביאור מפורש כי כמ"ש חז"ל הקדוש ברוך ה א מתאוה לתפלתם של צדיקים וכאשר ראה אברהם שלא השיבו יתברך חזר לדבר פעם שנית בביאור ולא ברמיזות באמרו הן לי לא נתת זרע כי להיות זה דבור שני בפני עצמו אחרי השתיקה הוצרך לומר שנית ויאמר אברם וענינו אם אתה אלהי רוצה שאבאר עוד דברי לו שמעני שהן לי לא נתת זרע וזהו פי' ואנכי הולך ערירי שאמרתי. ולא היתה כוונת אברהם להתרעם על שלא נתן לו בנים כפי טבעו אלא שאחרי שכבר יעדם לתתם לו על דרך חסד שהיה ראוי שיתנם לו בבחרותו באופן שיהיו לו לעזר ולהועיל כי כחצים ביד גבור כן בני הנעורים ובבואם לו באחרית ימיו מה כשרון לו מהם. ובאר גם כן מ"ש ברמז מה תתן לי באמרו והנה בן ביתי יורש אותי רוצה לומר כי לא יחפוץ ברכוש ושכר אחרי שאליעזר עתיד לירשו ולא לאברהם יהיה העושר והבן אמרו יורש אותי בלשון הווה שרצה בו שאליעזר מעתה הוא יורש כל נכסיו וכאשר ימות אברהם ישאר הזרע אשר יתן לו האלהים נער ורך ולא יעצור כח בביתו וישאר כל עשרו אם כן ביד אליעזר ולזה אמר והנה בן ביתי יורש אותי להעיר על שהיה אליעזר בן הבית שיורש אותו כבן היורש את אביו ולא היה בן אברהם כי אם בן ביתו ובן משק ביתו שהיה זה כלו מפני שלא באו הבנים בבחרותו הנה אם כן שני הפסוקים האלה ענינם אחד אם לא שדבר אברהם בראשונה ברמז ובשני בביאור ולפי שעל השב הרכוש בא דבור שכרך הרבה מאד הבין אברהם שבשכר הגופני דבר אליו האלהים שהוא ממין הרכוש אשר החזיר למלך סדום ולזה השיב עליו ולא דבר מהשכר הנפשיי כדעתו שלא נאמר עליו שכרך הרבה מאד וזכר הכתוב שעם היות שלא השיבו ית' מיד על הדבור הראשון הנה על הדבור השני שבו דבר כוונתו היה דבר ה' נחוץ בלי עכוב כלל והוא אמרו והנה דבר ה' אליו שבא אליו התשובה בחפזה לא יירשך זה ר"ל הנה הקוטב אשר עליו יסיבו כל דבריך הוא שאין לך בהווה בנים ושיבואו באחרית הימים סמוך למיתתך בענין שיהיה אליעזר יורש הבית אל תירא ואל תחת מזה כי לא יקום ולא יהיה כן וזהו לא יירשך זה ר"ל אליעזר כי אם בן עצמיי אשר יצא ממך הוא יירשך ובזה הבטיחו שיולד לו הבן בזמן שיהיה וישאר אדם שלם בעת מותו של אברהם ולא יצטרך לאפוטרופוס ובזה הדרך יהיה הוא היורש ולא אחר והנה לא רצה הקב"ה לתת לאברהם זרע כי אם בזקנותו ובזקנת שרה אשתו לפי שאם היו מולידים בבחרותם אולי היו חושבים שהיה בטבע כדרך כל הארץ אבל בראותם שהיו זקנים באים בימים ולא יולידו והתפללו עליו כל היום הנה בהיות אברהם בן מאה שנה ואחרי שקבל ברית מילה שנחלשו כלי ההולדה וכחה שאז היה הדבר מכל הצדדים מנגד הטבע ושרה בת תשעים שנה אז נתן לו הבן כדי שיכירו וידעו שהיה בחסד השם והשגחתו ולא כפי המנהג הטבעי ויאמרו מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו. הנה התבארו הפסוקים האלו והותרו השאלה הג' והד והה':

פסוק ה

ענין מספר ישראל ברוח השמים

ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. חשבו המפרשים כלם שהוציא הקב"ה את אברהם מאהלו וצוהו בהבטת השמים לספור הכוכבים אשר מספרם קשה ונמנע לאדם להשיגו והבטיחו שכן יתרבה זרעו. ואני אחשוב בזה המאמר א' מג' פנים. הא' שאמרו ויוצא אותו החוצה הם מדברי השם ית' וחוזר לבן שיולד לאברהם שהוא יוציא את אליעזר מירושת הבית לחוצה והוא על דרך לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר ואמר אשר יצא ממעיך הוא יירשך והוא יוציא אותו החוצה ר"ל את אליעזר מהירושה ויהיה לפי זה ויוצא אותו בפת"ח כמו ויוצא בשב"א כי עם היות שעל הרוב השב"א תחת הוא"ו עם העתידים יורה על העתיד והפת"ח תורה על העבר ועם העוברים בהפך כבר נמצא חלוף זה בכתוב כמו והשבית את הכמרים שהוא שב"א עם העבר ואינו מהפכו לעתיד אבל ישאר עתיד כמות שהוא כאלו אמר ויוצא אותו החוצה. ואחר שאמר לו ית' זה אמר לו מאמר אחר והוא הבט נא השמימה וגו'. וכבר יורה על היותו ענין אחר מחולף מהראשון ממה שנזכר לו מלת ויאמר באמירה בפני עצמה. והפן הב' מהפירוש הוא שהוציא האל ית' את אברהם החוצה ממחשבתו שהיה חושב שיהיה בן ביתו יורש אותו כי כאשר השיבהו האל שלא יירשהו זה כי אם הבן שיצא ממעיו הובטח לבו של אברהם בדבר השם והבטחתו ובזה הוציאו השם מאותה מחשבה שהיתה לו. ואין לך שתאמר כי לשון יציאה גוזר ההעתק ממקום למקום גשמי עכ"פ כי כבר פירשו חז"ל ויוצא אותו החוצה צא מאצטגנינות שלך. והפן הג' מהפירוש הוא שיוצא אותו החוצה הוא ספור התורה יגיד הכתוב בי בראשונה היה דבר ה' אל אברם במחזה והשיבו א"כ לא יירשך זה ואחר כך נפסקה נבואתו והקיץ אברהם ובהיותו ביקיצה הוציאו משם חוץ לאהלו אשר היה שם המחזה בראשונה ואז באתהו נבואה אחרת והיא ויאמר הבט נא השמים ולהיותה נבואה אחרת בא בה מלת ויאמר ונאמר בה אני ה' אשר הוצאתיך והיה הצורך בהפסק הנבואה הראשונה והוצאת אברהם מהאהל לשדה לפי שהיה עתיד להראות לו שמה מעמד בין הבתרים אשר א"א שיהיה בהקיץ כ"א בהיותו בשדה וזהו דרך אחר בחלוק הנבואה הזאת ממה שזכרתי למעלה. הנה בכל א' מהפירושים האלה אפשר שיובן ויוצא אותו החוצה והותרה השאלה הו'. ואמנם אמרו והאמין בה' ויחשבה לו צדקה אפשר לפרשו לא על היעוד הזה כדברי המפרשים אלא שאברהם היה מאמין בה' ביעודים הראשונים שאמר לו ית' על הבטחת הזרע וירושת הארץ כי מפני שאמר כאן ה' אלהים מה תתן לי והן לי לא נתת זרע העידה התורה שלא אמר זה להיותו מפקפק ביעודים האלהיים שנאמרו לו קודם לזה חלילה אלא לשאול מהשם שיקדם לתת לו הזרע שהבטיחו עליו ולא יתנהו לו באחרית ימיו כמו שפירשתי ולכן אמר והאמין בה' ר"ל שאברהם בכל מה שאמר בזה היה מאמין בה' ובכל מה שיעדו ולא היה מספק בדבר מנבואותיו אבל היה בהפך שהיה חושב שיעשה הש"י מה שיעדו עליו בצדקה. ואין פירושו בדרך חסד כמו שחשב הרמב"ן אלא שיחן לו האל זרע עכ"פ להיותו צדקה ומשפט ומשרים שיתן לו בנים כיון שהיה איש תם וישר ושהוציאו מארצו ע"מ כך כמ"ש לך לך ואעשך לגוי גדול וצדקה הוא כמו צדק וכמוהו משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. והרב המורה בסוף ספרו פירש שם צדקה בדרך אחר. וכל דרך איש ישר בעיניו. והנכון בעיני שמלת והאמין אינה לשון עבר כי אם לשון עתיד כמו והאזין קולי כי הנה האמין הוא עבר והוא"ו מהפכו לעתיד ולכן אמר שאמרו והאמין בה' וגו' יחזור לזרע הנזכר למעלה שאמר כה יהיה זרעך וענינו שאותו הזרע יאמין בה' ויהיה ה' לו לאלהים. וביאור זה כי הנה באמרו הבט נא השמימה וספור הכוכבים לא כיון בלבד שיעיין רבוי הכוכבים אלא שיביט בשמים רוצה לומר עניניהם וסגולותם. ומלבד זה עוד יספור הכוכבים אם יוכל לספור אותם ועל כל הענינים אשר יביט בשמים אמר כה יהיה זרעך ולא גם זרעך ימנה כמ"ש למעלה אבל מאשר אמר כה יהיה זרעך יורה שעל דמויים רבים אמרו. וידמה שהעיד הקב"ה לאברהם שהאומה היוצאת ממנו תתדמה לשמים בשש בחינות. הבחינה הא' כי כמו שהגלגל בכללו הוא ספיריי נכבד בגשמותו ויש חלקים ממנו מאירים והם החלק מובחר שבגלגל שהוא הכוכב ככה האומה הישראלית תהיה בכללה שלימה ונכבדת כמעשה לבנת הספיר וכבר ימצאו בה פרטים מובחרים מהם הנביאים החסידים השרידים אשר ה' קורא שהם יותר מעולים משאר אנשי האומה והם המאירים לארץ ולדרים עליה וכבר העיר על. הבחינה הזאת דניאל ע"ה באמרו (דניאל י"ב ג') והמשכילי' יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבי' ככוכבים לעולם ועד. הבחינה הב' כי כמו שמספר הכוכבים הוא גדול ועצום מאד וקשה או נמנע על האדם להגבילו מפני רבויים כמ"ש היש מספר לגדודיו. כן האומה הישראלית תתרבה כ"כ שיקשה מנינם ולא יוכל הסופר לספור אותם ועם היות שמנאו שאול ודוד היה זה מפני המלחמה אבל לא מנו לעולם אנשים ונשים וטף וזקנים. ושתי הבחינות האלו הן לקוחות ממעלת השמים ומכמות הכוכבים ועל שתיהן אמר כה יהיה זרעך ר"ל בכמותם ואיכותם. ועם היות שהתחכמו אנשים למנות הכוכבים ועלה בידם שהם אלף וכ"ב הנה זה היה בכוכבים הנראים לא בבלתי נראים כי הם בלתי אפשר שיוכללו במנין. והבחינה הג' הוא שהגלגל לא יתנועע מפאת נפשו כי אם ממניע נבדל חוץ ממנו וכבר ביארו האחרוני הפלוסופים שהסבה הראשונה יתברך הוא מניע הגלגל העליון בלי אמצעי וכבר הביאו הרב המורה בפנ"ג ח"ג ועם היות שכתב סותר לזה בפ"ד ח"ב אין שם סתירה לפי דעתי כמו שביארתי במאמר עטרת זקנים אשר לי והתורה האלהית אמתה הדעת הזה באמרה רוכב שמים בעזרך ודוד אמר סלו לרוכב בערבות. והנה האומה הישראלית תתדמה לגלגל בבחינה הזאת לפי שכל תנועותיה ומעשיה יהיו מהנעת הנבדל ר"ל כפי מה שצוה ית' והוא המניע אותה באמת לתכליתו יהיו כל פעולותיה וכמו שהיה הגרם השמיימיי מתדבק בנבדל בציורו התמידי ככה יהיה כל איש מזרע אברהם באמונתו וציורו דבק תמיד באלהיו ולכן המשיל יוסף בחלומו אביו ואחיו לשמש ולירח ולאחד עשר כוכבים בהיותם מתנועעים בהנעתו ית' השמים. והבחינה הד' היא שכמו שהשמים הם מהללים הכבוד האלהי בציורם ודעתם ככה האימה הישראלית מבין שאר האומות תתיחד בהלול והשבח האלהי האמתי. ואחשוב שלזה כיון דוד באמרו (תהלים קט"ו ט"ז) ברוכים אתם לה' עושה שמים וארץ ושאר הפסוקים ר"ל שישראל הם מבורכים ומיוחדים אליו ית' כמו שמים וארץ אשר ברא ובאר הדמותם באמרו השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ר"ל שהם מיוחדים להלל ולשבח לפניו והארץ נתן לבני אדם להללו כשמים אבל אין כל בני אדם זוכים בזה כי הנה הרשעים הסכלים בחייהם קרואים מתים ולא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה שהם החוטאים בנפשותם. אמנם אנחנו בני ישראל הנצחיים בנפשותינו ולא נהיה כן אבל נברך יה מעתה ועד עולם. ועל זה אמר ג"כ (שם י"ט ב') השמים מספרים כבוד אל והמשיך אחריו תורת ה' תמימה ר"ל שהתורה תתדמה לציור הגלגלים ושבחם ועל שתי הבחינות האלה ר"ל השלישית והרביעית שהם מצד דבקות לגלגל לנבדל והלולו אמר ית' לאברהם והאמין בה' ר"ל שזרעו יהיה מאמין בה' ודבק בו תמיד והוא מבין שאר העמים יהלל את שם ה'. הבחינה הה' היא כמו שהגלגל מתנועע תנועת סבובית במצב חלקיו אם בעליה ואם בירידה למעלה או תחתיו וכל זה כפי כח המניע כמו שהמאורות פעמים יהיו נלקים ויסתתר אורם ופעם יהיו להאיר על הארץ ככה האומה הישראלית תהיה פעם במעלה וראמה וישבה תחתיה בדבר ה' ופעם תרד מטה בשפלות פעם תהיה בזוהר ואור אלהי עליון ופעם צר ואור חשך בעריפיה וכבר העיד ישעיהו הנביא על הבחינה הזאת באמרו כי כוכבי השמים וכסיליהם לא יהלו אורם חשך השמש בצאתו וגומר משל לשפלות ישראל וצרתם ועל גאולתם ותשועתם אמר והיה אור הלבנה כאור החמה וגומר וכמו שהביאו הרב המורה פ' כ"ט ח"ב והבחינה השישית היא כי כמו שהגלגל עם היותו מתנועע בתנועה סבובית הנה לא יתנועע כתנועת ההויה וההפסד אם היה שתקרא תנועה כי הוא נצחי ובלתי נפסד ועם היות לו התחלה זמנית בבריאתו אינו מהבטל שיהיה נצחי ובלתי תכליתו וכמו שזכר הרב המורה פכ"ז ח"ב ככה האומה הישראלית עם היותה נשתנת מטוב לרע מחרות לשעבוד הנה לא תפסד ולא תבלה בחוזק הגלית שנאמר לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וגומר. וישעיה אמר כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם. ואמר אני ה' לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם. והנה על שתי הבחינות האחרונות האלה ממה שיקרא לאומה לעתיד שישתנה הגלגל במעלה ושפלות ושלא תפסד ותכלה בשום פנים אמר ית' לאברהם ויחשבה לו צדקה. ועם היות וא"ו ויחשבה פתוחה ישמש פעמים בלשון עתיד כמו ואשכרם בחמתי ר"ל שלזרעו בעתיד תהיה ההשגחה במשפט ובצדקה ועל פי מעשיהם אם לשכר ואם לעונש והותרה השאלה הז':

פסוק ז

ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך עד ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת. כבר אמרתי שהתחלפות הדרושים בעצמם יביא אמירות מחודשות ולכן עם היותו ית' מדבר לאברהם תמיד אמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים ולפי שעד עתה השיבו ית' לענין העתיד שלא יהיה אליעזר יורש אותו כ"א בנו היוצא מחלציו. ועתה ראה ית' להשיבו על מה שהיה מפחד מהאויבים ואם היה שיבואו עליו ויכוהו מכה רבה אע"פ שלא ימות מה יועילוהו הבנים שיבואו בסוף ימיו. הנה להשיב על זה להיותו ענין מתחלף ודרוש אחר באה עליו אמירה אחרת באמרו ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים רוצה לומר אל תירא כל כך מהאויבים שתבקש עליהם בנים לעזריך במלחמה ולשמור צאתיך ובואך הלא אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מאור כשדים ושהיית שם בסכנה יותר עצומה מזו ואם אני הוא אשר הצלתיך ממנה ומאותו מלך הצר הצורר אותך וזה מבלי בניך ובנותיך מי המונע שג"כ עתה אהיה מגן לך ולא תצטרך לעזר הבנים ולמלחמת ואם נפרשהו בדרך המפרשים אמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את ארץ הזאת לרשתה אם יצאת על פי דברי לתכלית ההטבה אין ספק שאני אשמריך מכל רע אשמור את נפשך כי על כן באת בצל קורתי ומה יעשה אדם לך. גם אפשר לפרש שכיון האל ית' בזה להשיבו על הרכוש אשר אמר ר"ל השכר אשר הודעתיך באמרו שכרך הרבה מאד אינו שכר קצבתיו לך עתה כי גם בטרם הבטחתיך בדברי כלל הסכמתי לתת לך את הארץ הזאת לרשתה ולכן יורש עצר וארץ נבחרת כמוך אשר נתתי לך לנחלה לא היה לך לקחת מרכוש מלך סדום ובזה תמה התשובה האלהית לאברהם והותרה עם זה השאלה הח'. ואמנם מאמר אברהם ה' אלהים במה אדע כי אירשנה יראה לי כי אברהם לא שאל אות ולא ברית וחוזק על ירושת הארץ כי כבר יעדו עליה פעמים ולא עשה אז ספק בדבור האלהי ואיך יעשהו עתה אבל ענינו שאברהם ראה שהאל ית' ביעודים הקודמים פעמים אמר לו שיתן את הארץ הזאת לזרעו כמו שאמר ביעוד הראשון לזרעך אתן את הארץ הזאת ולא פירש לו מה הזרע אשר יירש הארץ האם יהיה בנו או בן בנו או אם אמרו על שלשים ועל רבעים או יהיה עושה חסד לאלפים לדורות שאז יתקיים לו היעוד ואחרי הפרד לוט מעמו אמר לו יתברך כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך והמאמר הזה מורה שבימיו של אברהם תהיה ירושת הארץ ומידו תשאר לזרעו אחריו וגם נאמר לו שם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה וגם זה עצמו יורה שאברהם יהיה יורש את הארץ. וכאשר אמר לו ית' כאן אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה נתחזק הספק בלב אברהם ואם יהיה הוא יורש את הארץ וכ"ש בראותו נצחון המלכים שנדמה לו שעת לעשות לה' את אברהם יורש עצר ארצות או אם יובנו כל היעודים האלה על הזרע שזרעו יהיה יורש את הארץ לא אברהם בעצמו ולכן אמר במה אדע כי אירשנה וכי במקום הזה ישמש על הזמן כמו כי תבואו אל הארץ. כי ימצא בקרבך. ויאמר אדוני אלהים במה אדע ואשיג מתי אירשנה. או נפרש מלת כי במקום אם ויאמר במה אדע אם אירשנה אני בעצמי או יירשנה זרעי אחרי ושאל זה מפני שמצא ביעודיו שפעם יורו היות אברהם היורש ופעם יורו היות זרעו היורש ולא הוא והאות המורה על היות זאת כוונת אברהם בשאלתו ובקשתו הוא מה שהשיבו ית' מגלות זרעו והיה תכלית דבריו ודור רביעי ישובו הנה שהודיעו שהדור הרביעי מזרעו יהיה יורש את הארץ. ואם היה שלא שאל אברהם כ"א ברית לחזק על ירושתה היה ראוי שעל זה ישיבהו השם לא במספר השנים והדורות שיעברו על נחלת הארץ אם היה שלא בקש עליו אלא שהאמת הוא מה שפרשתי ששאל אברהם מתי תהיה ירושת הארץ אם בימיו ואם בימי בנו או נכדו או באיזה זמן ולכן אמר במה אדע כי אירשנה כי רצה לדעת מה שלא ידע עדין והוא זמן וגבול הירושה והנחלה לא מה שכבר הודיעו שיירשנה ועם מה שפרשתי בזה שהוא האמת בלא ספק והותרו השאלות הט' והי' והי"א וכדי להודיעו תשובת שאלתו צוהו קחה לי עגלה משולשת וגו' והיותר נכון אצלי במשל הזה הוא א' משני פנים. הא' שהיו העגלה והעז והאיל משל לשלשה אבות ושרשי היחס אברהם יצחק ויעקב שנמשלו בשלשת הבהמות לפי שרבוי הבהמות הטהורות והטובות והבייתיים הן מן העז ומן הבקר ומן הצאן להיותם שרש הרבוי נמשלו אליהם האבות הקדושים מפני שבאו מהם זרע רב ועמים רבים וראוי היה שיומשל אברהם לעגלת בקר לפי שנאמר בו ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר ויצחק היה ראוי שיומשל לאיל לפי שנעקד במקומו בהר המוריה שנאמר ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. ועז היה משל ליעקב לפי ששם על ידיו עורות גדיי העזים בעת הברכה כמו שאמרה לו רבקה אמו וקח לי משם שני גדיי עזים. ואין להפלא מאשר לא באו על הסדר שהאיל הרומז ליצחק בא באחרונה שפעמים בכתוב נזכרו לא כסדר תולדותם אמר וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור שזכרם בחלוף תולדותם. והנביא אמר (ישעיה ס"ג ט"ו) כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו ושסמך יעקב לאברהם וכן נאמר כאן שנזכר יעקב אצל אברהם לענין מן הענינים ושלשתם עגלה ועז ואיל היו משל לשלשת האבות ולכן אמר בהם משולשת משולש לא להיותם שלשה מכל מין ולא שיהיו בן ג' שנים כדברי המפרשים אלא שהיו מאותו שלש האבות שרשי היחס משולשים בקדושה והודיעו יתברך בזה שאברהם בימיו לא בנו ולא בן בנו יירשו את הארץ ולזה בתר אותם בתוך לרמוז שימותו כלם קודם הירושה. וצוהו עוד שיקח לו תור וגוזל והוא משל לשני מנהיגים אחרים שיהיו אחר כן לישראל זה אח"ז והם משה ויהושע ועליהם אמר ואת הצפור לא בתר רוצה לומר שאברהם לא בתר את אלה ולא הרגם והיו תמיד חיים בידו לרמוז שמשה יתחיל בירושת הארץ כי הוא כבש ארץ סיחון ועוג ויהושע אחריו כבש וחלק את הארץ לישראל. ולהשלים הרמז הזה אמר שירד העיט על הפגרים ירמוז שבאו העופות הדורסות ואכלו את העגלה והעז והאיל וזהו רמז למיתה כמו שפתר יוסף לשר האופים ואכל העוף את בשרך מעליך. ואמרו וישב אותם אברם אינו חוזר לאיל שהפריחו שלא יאכל את הבהמות אשר בתר כמו שפירשו הרמב"ן כי אם לתור ולגוזל שזכר. יאמר שהבהמות בתר וירד העיט עליהם ואכלם. ואת הצפור שהוא כולל את התור ואת הגוזל לא בתרם וישב אותם אברהם ר"ל שהפריחם באויר חיים על פני השדה רומז שמשה ויהושע הנמשלים בהם המה יירשו ארץ והמה יעברו ארחות ימים כצפור השמים ולכן נמשלו בהם. זהו האופן הראשון מהדמוי והמשל במראה הזאת. והאופן הב' הוא שרמז בזה לשלשה הנביאים רועי ישראל שיוציאום ממצרים והם מרים אהרן ומשה ששלשת' נבאו והוציאו בני ישראל מארץ מצרים ולזה זכר ראשונה העגלה רמז למרים והעז רומז לאהרן והאיל רומז למשה. וכבר ימצאו בעניניה' דברים יתדמו לבהמות האלה ולזה אמר משולשת משולש לרמוז שהיו אחים והיה החוט משולש מהם כאלו אמר העז שהוא מאותו שלוש והאיל שהוא מאותו שלוש והעגלה שהוא מאותי שלוש ובעבור שהיו שלשת הנביאים האלה עתידים שבמדבר יפלו ושם ימותו ולא יכנסו לארץ אמר שבתר אותם בתוך ושירד העיט על הפגרים שהוא משל למלאך המות המושל בכל חי ובזה רמז למיתתם. ואמנם התור והגוזל היה רמז ליהושע ולאלעזר הכהן שיבואו ויכנסו לארץ אחד מנהיג העם שוטר ומושל ואחד כהן לאל עליון ולזה לא בתר אותם ולא הרגם וישב אותם אברם שהפריחם באויר כאמרו צפור שמים ודגי הים עובר ארחות ימים. הנה יותרו בכל אחד משני אופנים האלו שאלות י"ב וי"ג וי"ד:

פסוק יב

ויהי השמש לבא וגומר עד ואתה תבא אל אבותיך בשלום. דעת כל המפרשים שהגיד הקב"ה לאברהם בכאן הגזרה שגזר על זרעו מגלות מצרים והקשו רבים על זה שאם היה הגלות בגזרה היו המעבידים אותם מוכרחים במעשיהם ומקיימים גזרתו ולא היו א"כ ראויים לעונש אבל פטורים ממנו והרמב"ם החמיר השאלה הזאת בספר המדע והיתה התשובה כי למה שלא גזר השם על איש פרטי שיעבידם ויענה אלא על הכלל לזה נפרע השם מן המעבידים ומן המענים הפרטים ההם כ"ש שהמצריים הרעו לישראל יותר מהגזרה. והרמב"ן והר"ן ואחרים שנמשכו אחריהם השיגו עליו ואמרו שהדברים הכוללים אין מציאותם אלא בפרטים ואם היתה הגזרה שיהיו גרים בארץ לא להם ועבדום וענו אותם וזה כלו נתקיים במצרים ולא בארץ אחרת אם כן שמה היתה כוונת הגזרה האלהית בגזרתה. ויאמר בעל הריב שהגזרה הניעה והעירה את פרעה ואת עמו לשעבד בהם ושכל מה שעשו היה בכלל ועבדום וענו אותם גם כי הכתוב לא אמר הנני מביא את זרעך בגלות ולא יחסו אליו ית' כמו שיחסו אליו הנביאים הגליות והגאולות להיותו פועל אותם ומפני זה היה דעת הר"ן שגלות מצרים לא היה עונש עון כלל ושלא נגזר עליו גזרה מאת השם ושמאמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך הוא הגדת העתידות שהגיד לו שזרעו ירד מצרים מפני זלעפות רעב ושאחרי מות שמה השבטים שהיו מגינים עליהם בזכותם בניהם וזרעם יתלכלכו בלכלוכי מצרים ועבודותיהם הזרות ותסור מהם השגחת השם ובהיותם בלתי מושגחים יתגברו עליהם המצרים בזדונם ורשעתם כמו שתתגבר אומה על אומה למשול עליה ושבזה האופן ישימום למס עובד וכן היה עד שצעקו אל ה' ומפני תפלתם וזכות אבותיהם השגיח בהם והוציאם ממצרים ושבזה האופן היה גלות מצרים ממה שבטבע ברשעת הגוים ולכן היו המצריים חייבים לעונש ומכות רבות. ויציאתם משם היתה בהשגחה נפלאה וכנגד הטבע בגאולת עם חלוש מוכה ומעונה מיד חזק ממנו לא בחיל ולא בכח אנושי כ"א במסות ומופתים אלהיים ונשארנו כלנו משועבדים לו יתברך על כל הטובה אשר הפליא לעשות עמנו זהו כלל דעתו. והדעת הזה אינו נכון אצלי לפי שבזכות אברה' יצחק ויעקב אין ספק שהיו עניי זרעם מושגחים ולא נעזבו למקרה למאן דאלים גבר וכ"ש בהיות ענין הגלות הזה מתגלגל בסבות נפלאות כמו שיראה ממכירת יוסף ומענין אשת אדניו ומפתרון החלומות אשר פתר לשר המשקים ולשר האופים ולפרעה באחרונה ושאר הענינים כלם שהם בעצמם מורים על היותם משתלשלים ע"ד ההשגחה ולא ע"ד מקרה. ועוד שהכתוב מורה היות הגלות ע"צ הגזרה והדין באמרו (בראשית ט"ו י"ד) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי כי זה באמת יורה שהגלות גם כן היה בדין ולכן בא המאמר הזה מהדין במלת וגם. וכמה מדבריהם יורה על אמתת זה. אמרו (שבת פ"ט) במדרש אמר רבי יהודה ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין ועשה הקב"ה כמה עלילות כדי שירד שם שנ' לעבד נמכר יוסף ויקרא רעב על הארץ וכ"כ למה ויבא יעקב מצרים אמר ר' פנחס משל לפרה שהיו רוצין למשוך אותה במקולין שלה ולא היתה נמשכת מה עשו משכו את בנה תחלה והיא רצתה אחריו כך עשה הקב"ה נמכר יוסף למצרים כדי שירד יעקב שמה שנ' בחבלי אדם אמשכם בעבותו' האהבה. וכן דרשו (סוטה י"ב) וישלחהו מעמק חברון ומעצה עמוקה שלאותו צדיק הקבור בחברון לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים כי גר יהיה זרעך. ואמנם מה שהקשו המקשים שאם היה הגלות בגזרה לא היו המצרים ראוים לעונש אינה קושיא ולפי שהמצרים לא נשתעבדו בהם ולא ענו אותם מפני גזרת השם ולא כדי לקיים דברו שאם היו עושים זה מפני מצות השם וגזרתו היה ראוים לשכר כענין יהוא בן נמשי שנא' כי יען אשר הטיבו' לעשות הישר בעיני וכל אשר היה בלבבי עשית לבית אחאב בנים רבעים ישבו לך על כסא ישראל. אבל המצרים שלרשעת לבבם ובחירתם הרעה עשו מה שעשו ראוים היו באמת לעונש כפי מעשיהם וכבר כתב זה הרמב"ן ופסוק מלא הוא בסנחריב (ישעיה י' ה') הוי אשור שבט אפי ומטה הוא וגו' בגוי חנף אשלחנו. וספר רוע לבבו באמרו והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב כי להשמיד וגו' לכן בסוף הנבוא' זכר ענשו שנ' והיה כי יבצע ה' את כל מעשהו אפקו' על פרי גודל לבב מלך אשור ועל תפאר' רום עיניו וגו'. וכן נזכר בענין נבוכדנצר שנ' שה פזורה ישראל אריות הדיחו הראשון אכלו מלך אשור וזה האחרון עצמו נבוכדנצר מלך בבל לכן כה אמר ה' וגו' הנני פוקד אל מלך בבל ועל ארצו כאשר פקדתי אל מלך אשור. וכאשר יתבוננו דברי הרב המיימוני בספר המדע נמצא שזו היתה כוונתו. כ"ש כי הנה פרעה ועמו לא נענשו במכות מצרים על אשר נשתעבדו בישראל אלא על אשר לא שמעו בקול ה' לשלח את העם ולכן התרה בו משה בדבר השם פעמים רבות שלח עמי. ואם שולח אותם לא היו המכות באות עליו והמכות אשר באו לא היו כ"א בהיותו מסתולל בעמי לבלתי שלחם הנה התבאר מזה כלו שגלות מצרים היה בגזרת השם. ואמנם לא אמר השם לאברהם הנני מביא את זרעך בארץ לא להם לפי שבמראת בין הבתרים הזאת לא כיון הקדוש ברוך הוא אלא להודיע לאברהם מה שהיה קודם זה גזור לפניו. ולכן אמר כצופה ומביט עד סוף כל הדורות מה שהיה עתיד בגזרתו לבא על זרעו קודם שיבואו לרשת את הארץ:

ואחרי ההודאה שגלות מצרים היה בהשגחה ובגזרה אלהית לא ימלט משנאמר אם שהיה עונש על חטא שעשה אברהם או זרעו. ואם שיהיה הגלות גזור לא על צד העונש ולא מפני חטא כ"א בסבה אחרת שראתה החכמה האלהית והנני מבאר פה מה שדעתי נוטה בכל אחד מדרכי הדעות האלה מסתלק מהספקות אשר קדמו בשאלה ואומר שעם נודה שהיה גלות מצרים על חטא ועון קודם אין ראוי שנחשבהו בחק אברהם אבינו חלילה לו מעון ושיותר ראוי שניחסהו לשבטי בני יעקב כי הנה התורה העידה שהם חטאו חטאה גדולה בשנאתם חנם את יוסף אחיהם ובמה שהתנכלו אותו להמיתו כשהלך לדרוש שלומם וטובתם ובהשליכם אותו אל הבור ובמה שמכרו אותו למצרים. ועם היות שראובן לא היה במכירה הנה הוא היה בשנאה והוא היה יועץ בדבר וכמ"ש (בראשית מ"ב ך"א) אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת. ולפי שהם חטאו היה משורת הדין שיקבלו ענשם ולפי שבמצרים חטאו שמכרוהו להיות עבד שם היה ראוי שילקו במצרים ויהיו עבדים שמה הם ובניהם וזרעם שנים רבות כמו שגלה שם יוסף אחיהם ובניו וזרעו. ולפי שהשליכו את יוסף אל הבור היה מענשם שכל הבן הילוד היאורה ישליכוהו. ולפי שעל ידיהם ירד יוסף למצרים היה ראוי ג"כ שעל ידו ירדו הם לגלות מצרים ולפי שהיה המעשה המגונה ההוא שעשו בהיותם בצאן ובלכת יוסף לדעת את שלום הצאן היה מהמשפט האלהי שעל ידי הצאן יבואו למצרים כמ"ש (שם מ"ז ד') לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך. ויען וביען גם יוסף חטא ואשם בשוגג במה שהתגאה על חלומותיו על אחיו וגם יעקב אביו חטא בצד מה בכתונת הפסים שעשה ליוסף שבו היה משלח מדנים בין אחים ועל שלחו את יוסף לדעת שלום הצאן בדעתו שהיו אחיו שונאים אותו לכן נענשו יעקב ויוסף שנתחייבו גם הם גלות אבל מאשר היה חטאם בשוגג ובקלות היה ג"כ גלותם בקלות ולהיות מן הנעלבים ולא מן העולבים היה מיושר הדין האלהי שיעקב לא נקבר במצרים ולא נקבר ג"כ יוסף כי את יעקב העלו בניו ונקבר במערת המכפלה ועצמות יוסף העלו ישראל עמהם כשיצאו ממצרים וקברו אותם בשכם. אמנם שאר השבטים נשארו במצרים כי נדונו בגלות בחייהם ובמותם לא נפרדו ממנו וכמ"ש חז"ל שאף עצמות של כל השבטים העלו עמה' דרש הוא כי הכתוב מעיד (שמות י"ג) ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו' ובסוף ספר יהושע (כד) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם ואם עצמות שאר השבטים העלו ג"כ איך לא נזכרו לא בעליה ולא בקבורה אך האמת הוא שיעקב ירד למצרים בעבור יוסף בנו ואליו אמר יתברך (בראשית מ"ו ג') אל תירא מרדה מצרימה וגו' אנכי ארד עמך מצרי' ואנכי אעלך גם עלה ולא זכר לו כלל מבניו ומזרעו לפי שהוא לבד באמת היה נקי מעון והבנים היו נדונים על חטאם. ואמנם בנימן לפי שנענש שם בלי עון ארז"ל שמת בעטיו של נחש רצו שנענש נטפל עם אחיהם עם היות שלא חטא עמהם כי העולם נדון אחר רובו ועל כיוצא בזה אמרו משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין טוב לרע. ואמנם בני השבטים וזרעם נשארו בגלות בסבת אבותיהם וכמאמר הנביא אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו (איכה ה' ז') כי הנה השבטים נכנסו בעצם ובראשונה בגלות ההוא והבנים נשארו אחריהם. וכבר כתב הרלב"ג בכיוצא בזה היה עונש האבות בעצם ועונש הבנים במקרה למה שנמצאו נטבעים בגלות האבות ונשארו שמה עד תום זמן הגזרה ולפי שהיה משפט האלהי העונש על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים לכן אמר יתברך בעונש הזה ודור רביעי ישובו הנה שהוא מהחוטאי' והגונים כמו שאבאר. הנה נתתי בזה סבת גלות מצרים יותר ישרה מכל הסבות ששערו קדמונינו ז"ל שהיה על עון בני יעקב במכירת יוסף אחיהם בבואו לראות את שלום הצאן ובהיותם רועים בצאן ומכרו לעובדי הצאן ושחטו שעיר עזים מן הצאן ועשו מה שעשו בו והקב"ה המליך את יוסף על עובדי הצאן וכאשר נרצה עונם למדם יתברך לעשות הכפרה דוגמת החטא ולשחוט את הפסח שהוא מן הצאן. והנה א"כ בצאן חטאו בעובדי הצאן לקו ובצאן נתכפרו. ואין להפלא שיהיה הש"י מיעד בעונש קודם מעשה החטא כי הנה היה זה להודיע לאברהם הזמן אשר בו יירשו בניו את הארץ ולמה יתעכבו בירושתה. ודוגמת זה תראה בפרשה כי תוליד בנים שיעד בחטא ובעונש ובגאולה העתידה לבא אחריו ובזה הדרך הודיע כאן לאברהם שזרעו יהיו בעבדות על חטאם ההוא ולא הודיע' כאן החטא כ"א העונש לפי שכוונתו לבד היתה להודיע זמן ירושת הארץ לא זולת זה. וכדומה לזה כתב רש"י על פסוק הנה אנכי שולח מלאך לפניך שבפרשת משפטים כאן נתבשרו שעתידין לחטא ושכינה אומרת להם כי לא אעלה בקרבך שכפי דעת הרב בשרם בעונש שהוא שליחות המלאך ולא כתב שם החטא שהוא מעשה העגל לדעתו וכן היה כאן הענין באברהם לסבה שזכרתי. ואמנם אמרו (בראשית ט"ו י"ב) ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם בא להודיע שאברהם נתבהל מאד ממה שצוהו השם מלקיחת העגלה העז והאיל וממה שצוהו שיבתר אותם בתוך ושיפריח התור והגוזל. כי אין ספק כי על כל זה צוהו ית' כיון שעשאו אברהם ולכן אחרי אשר הקיץ מנבואתו עמד מתבודד ומחשב כל היום ההוא מה המה אלה הבהמות שראה בנבואתו ועל מה יורו והניחו השם להתעסק ולהתבודד ולעיין בדבר עד עת ערב ויהי השמש לבא קרוב ללילה ואברהם לא ידע ולא הבין במראה כלל מעצמו עד שנפלה עליו תרדמת ה' וחשכה גדולה כאלו לבו אמר לו שעת רעה היא ושצרה גדולה באה עליו ואז בשוטטו במחשבתו בזה בא לו הדבור האלהי ידוע תדע כי גר יהיה זרעך כאלו אמר לו החשכה והאימה אשר הרגשת בלבך תרמוז בגלות קשה שיבא לזרעך בארץ לא להם ר"ל בארץ כנען אשר ייעד לתתה לו ויהיה זה משיהיה לך זרע עד סוף ארבע מאות שנה ושימותו ראשונה האבות או המנהיגים אשר המשיל באותם הבהמות ובזה הודיעו שיעבדו אותם ארבע מאות שנה משיהיה לו זרע עד שיירש זרעו את הארץ. ובעבור שהיה הגלות הזה בדרך דין ומשפט על חטא השבטים כמו שזכרתי לכן אמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ר"ל כמו שהיה דן את השבעים על מה שעשו וחטאו במכירת אחיהם ואענישם עליו גלות ככה גם כן דן אנכי את הגוי אשר יעבדום מפני אכזריותם וכונתם הרעה ויהיה א"כ מרבה עונש למשעבדים יותר מדאי וכמו שזכר הרמב"ן. ואחרי הדין יצאו מהגלות ברכוש גדול. וזהו האופן הראשון מן הסבה בגלות מצרים והותרו כפי מה שפירשתי בפסוקים האלו השאלה הט"ו וי"ו וי"ח. ואמנם דבריהם ז"ל שאמרו על וישלחהו מעמק חברון וראוי היה יעקב אבינו לרדת במצרים בשלשלאות של ברזל אפשר לפרשם כדי שיתאמת היעוד האלהי שנאמר לאברהם נתגלגלו הדברים כמו שנתגלגלו ושזו היתה העצה עמוקה של אותו צדיק הנקבר בחברון ר"ל ההודעה שהודיע אותו במראה ושלכן היה ראוי שירד יעקב למצרים בשלשלאות של ברזל כדי שירדו בניו שמה כמו שנגזר עליהם בחטאם. ואמנם ענין הארבע מאות שנה הוא כולל לגרות ולעבדות ולענוי. ויאמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם והיה זה בימי יצחק ויעקב שהיו גרים בארץ כנען בהיותם בידי אדונים אחרים. וגם יבא זמן אחר שזרעך יהיה בעבדות. והיה זה בהיות השבטים במצרים שהיו שם עבדים לפרעה וגם יבא זמן שיענו אותם והיה זה אחרי מות השבטים משנולדה מרים עד שיצאו ממצרים שהיו כמו פ"ו שנה וכל זה ר"ל הגרות והעבדות והענוי יהיו ארבע מאות שנה והנה לא פירש לו כמה יהיו שנות הגרות וכמה יהיו ימי הענוי וכמה ימי השעבוד ולא סבתם לפי שלא היה מענין המאמר כי אם להודיע שלא הגיע עדין זמן ירושת הארץ כי אותה היה מבקש אברהם אבל השלשים שנה שנתוספו בגלות הזה כמו שנזכר בפרשת בא אל פרעה ענינם שהגזרה האלהית היתה ארבע מאות שנה כדבר השם וכשנשלמו היה מוציאם ממצרים אם לא שישראל הוסיפו לחטא שם בחטא ע"ג ובעונות אחרים ולכך נתארך גלותם שלשים שנה לא מכח הגזרה כי אם בסבת חטאם המחודש וכבר ביאר הנביא יחזקאל באמרו ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע יעקב ואודע להם בארץ מצרים ואשא ידי להם לאמר אני ה' אלהיכם. ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל הארץ אשר תרתי להם וגו'. וימרו בי בית ישראל ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים. ואעש למען שמי וגו'. וזה כלו מורה שהם חטאו בגלולי מצרים ופסיליהם ולכן נמשך גלותם יותר מהגזרה והיה נמשך יותר ויותר אם לא שצעקו אל השם והרבו בתפלה ובתחנה ותעל שועתם אל האלהים ואז זכר את בריתו וגזרתו שכבר נשלמה ומלבד זה וירא אלהים את בני ישראל ר"ל שראה ששבו בתשובה וידע אלהים. וכתב הרמב"ן שלמה יקשה הדעת הזה בעיני איש חכם אחרי שראינו שנתעכבו ישראל במדבר ג"כ מ' שנה ולא היו אלה בכלל הגזרה כי אם בעון המרגלים והותרה עם זה השאלה הי"ז:

ואם נאמר שהיה גלות מצרים גזור מלפניו ית' לא על צד העונש ובעבור חטא אלא לתכלית אחר שראתה החכמה העליונה וע"ד ההטבה והחסד יהיה ענינו כפי מה שאבאר והוא שהאומה הזאת הנבחרת והמיוחדת להנהגה והשפעת האל זרע אברהם שהיו עתידים להיות יושבי הארץ הקדושה היה ראוי שיהיו אנשים ראשונה גולים ומשועבדי' בענוי רב קודם שייוחדו להנהגה האלהית ושיקבלו תורתו ויזכו בירושת הארץ דוגמת מה שקרה לאברהם אביהם בצאתו מצרימה וכמו שזכרתי למעלה ולפי שבכל הדברים ההעדר קודם למציאות וההפסד קודם להויה. וראה ית' שלא היה מהראוי שבני עמו בהיותם בארץ כנען בשובה ונחת שלוים ושקטים על שמריהם יכירו וידעו אמתת אלהותו ויקבלו תורתו גם כי לא יהיה ענין שמה לשיתחדשו ביניהם המסות הגדולות האותות והמופתים הצריכים להקדים לקבול האמונה ההיא. ולכן הסכימה חכמתו העליונה להביא אותו זרע קדש בגלות מצרים. וזה אם מצד ישראל וצרכם ואם מצד כבוד הש"י. אם מצד ישראל כדי לצרפם כצרוף הכסף כי הנה העם המעותד לקבול הדבור האלהי יצטרך בהכרת להסיר מתוכו כל טומאה ולכלוך ולזכך נפשו מכל דעה ואמונה נפסדת וכמו שיכניסו באש את הכסף ואת הזהב לצרפם ולבטל מהם כל תערובת רע אשר בהם כן יצטרך העם והאומה להביאה בעבדו' ויסורין כדי להסיר מתוכם כל מוטה לבררה וללבנה כראוי הלא תראה מאמרי הנביא זכריה בהיותו מיעד בגאולה עתידה ושוב האומה למעלת דבקותה אמר (מלאכי ג' ך') והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתי' כבחון את הזהב הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו אמרתי עמי הוא והוא יאמר ה' אלהים. ואמר עוד מלאכי ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו כי הוא כאש מצרף וכבורית מכבסי'. וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וזקק אותם כזהב וככסף והיו לה' מגישי מנחה בצדקה. וכן אומר שבהיו' השבטים בניהם וזרעם בתוך הכנעני' ותועבות' ראתה חכמתו העליונה שקודם שיתדבק בהם הדבקות הקדוש האלהי יבואו בגלות וענוי כדי שיצטרפו ויתבררו ויתלבנו בו ובהיותם זכים וטהורי' יוציאם משם ויהיו ראוים לקבול התורה והמצות ולרשת התורה הקדושה ולהתדבק בהם ההנהגה האלהית בני אמצעי ושיהיה גלותם במצרים לפי שהיו המצרים עובדים כל צבא השמים וכל אחד מהם היה מעונן ומנחש ומכשף. ואם יעמדו בני יעקב בנסיונם ויתקיימו באמונתם בקרב העדה הרעה הזאת המצרית יזכו לכל הטובות המעותדות אליהם. אבל אם ימשכו אחרי גלולי מצרים ואמונתם ויעזבו אלהי אבותיהם ישארו שמה בעבדות נצחי ובל יראו בגאות ה' ודבקותו וזה באמת היה סבת גלות מצרים מפאת ישראל כפי זה הדעת. ואמנם כפי האל ית' וכבודו לפי שהיו רוב העולם כופרים במציאותו ואומרים שלא היה אלוה אחר אלא הכוכבים ומי שהיה מהם מודה במציאותו היה מכחיש השגחתו ומהם היו מכחישים יכלתו הבב"ת וכדי שיודע בעולם אמתות הפנות האלה ראה ית' להביא את עמו בחירו בגלות מצרים להיותה הארץ היותר נטבעת בכל הכפירו' והאמונו' הכוזבות מלאה כשופים ותחבולו' מכל הארצות כדי שישתעבדו בהם המצרים ויענום והקב"ה על יד נביאו היה מתרה שלח עמי ויעבדוני והמצרים לא ישמעו בקולו ואז ירבה בקרבם את מופתיו ואת אותותיו ובזה תתפרסם בעולם אמתות מציאותו והשגחתו ויכלתו ולכן תמצא שבמכות מצרים נאמר תחלה בזאת תדע כי אני ה' שהוא פנת מציאות האל ואח"כ נאמר למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ שהיא פנת ההשגחה. ואח"כ אמר בעבור תדע כי אין כמוני בקרב הארץ שהוא פנת היכולת והיה תכלית החסד האלהי שבחר יתברך בעם הזה כדי שיתאמתו באמצעותם הפנות האלהיות האלה. וידעת היום והשבות אל לבבך ממה שדברתי עד הנה בתשובת השאלה הזאת כפי זה הדרך. שגלות מצרים היה בגזרה מאת הש"י לא בדרך עונש ולא על חטא קדם ושהיה לשתי תכליות הא' כדי לצרוף את בני ישראל ולהבחינם בקרב מצרים התועים לראות היעמדו באמונתם כמו שהיה ראוי לצרוף ולזכך העם שהיה עתיד לקבל התורה ולרשת את הארץ ולהדבק בו ית' וכיון כפי מה שהעיד הנביא יחזקאל הם חטאו במצרים וילכו ויעבדו אלהים אחרים אשר לא ידעום לא שערום אבותיהם היה מהמשפט שלא יצאו מאותו גלות עוד ומזה הצד היה הגלות הזה בצדק וחכמה. והיתה הגאולה משם כפי חטאם בחסד וברחמים ועל זה נאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ר"ל אחרי אשר הוצאתי אותך מארץ מצרים אשר באת שם לצרוף ולהבחין אמונתך ואשתכחת חסיר וחוטא ואני בדרך חסד הוצאתיך משם השמר לך שלא תשוב לכסלותך עוד ולא יהיה לך אלהים אחרים על פני ר"ל אחרי שיחדתי אותך להנהגתי כי אם תעשה זה לא אסלח לעונך. ואמנם התכלית השני הוא כדי שיתפרסמו בעולם האמתיות האלהיות באמצעות ישראל ולפי שזה היה לשישארו ישראל אומה נבחרת לה' ועם סגולתו ושיזכו לקבל תורתו ולרשת את ארצו הקדוש' לכן מזה הצד היה ג"כ הגלות הזה והגאולה ממנו חסד עליון לפי שבסבתו לקחם השם לו לעם וז"ש אדונינו משה (דברים ד') או הנסה אלהים לבא לקתת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ואמר ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים להוריש גוים גדולים וגו'. וידעת היום והשבות אל לבבך וגו' שהעיד בפסוקים האלה לכל מה שביארתי וזאת היתה העצה עמוקה שהודיע השם לצדיק הנקבר בחברון ולשתי התכליות הנכבדים האלה היה ראוי לרדת יעקב אבינו בשלשלאות של ברזל והותרו בדרך הזה מהדעות כל הספקות שהעירותי בזה הדרוש:

פסוק טו

ואתה תבא אל אבותיך בשלום וגו' עד ושרי אשת אברם. הודיע הקב"ה לאברהם שבימיו לא יירש את הארץ וג"כ בימיו לא יהיה הגרות והעבדות כי הוא יהיה בימיו תמיד שר וגדול ולפי שאדם וחוה הם האבות הראשונים לכל נוצר ונקברו במערה בחברון יעדו הקב"ה לאברהם ובשרו שיקבר עמהם שמה ועליהם אמר ואתה תבא אל אבותיך כי יקבר עמהם שם. ולפי שאדם וחוה מתו ביגון ואנחה מפני גרושם מג"ע ועל הבל כי הרגו קין אמ' ית' שהוא יבא אליהם ויקבר עמהם בשלום ובשיבה טובה עם היות שהם לא מתו בשלום ובשיבה טובה. ואמרו ודור רביעי ישובו הנה הנה כפי הדעת הראשון שהיה גלות מצרים בחטא שחטאו השבטים במכירת יוסף יהיה ענינו כי יפקוד האלהים עליהם עונם ועל בניהם על שלשים ועל רבעים כמו שאמרתי ואח"כ יהיה ית' עושה חסד לאלפים בהיותם אוהביו ושומרי מצותיו והיה הדור הראשון ע"ד משל יהודה שהיה במכירה ופרץ וחצרון וכלב שהוא הדור הרביעי והיה מבאי הארץ. ואמנם כפי הדעת השני שהיה סבת גלות מצרים לצרף ולברר הקהל הנבחר מהשבטים להתדבק באל ית' ימנו הדורות באותו האופן עצמו מן השבטים שהם היו הקהל הנבחר עד הדור הרביעי כאלו תאמר יהודה ופרץ חצרון וכלב. ואמנם אמרו כי לא שלם עון האמורי עד הנה בא להתיר לאברהם ספק אפשר שיספק על זה והוא כי אם היה שאברהם לא חטא ולא יצחק בנו ולא יעקב בן בנו והצרוף ג"כ לא נעשה כי אם לקהל השבטים וזרעם למה זה לא ירשו אברהם ויצחק ויעקב את הארץ ואחריהם יענשו בניהם אם חטאו או יצרפו בכור הגלות כפי גזרת החכמה האלהית. הנה להשיב על זה אמר ית' ודור רביעי ישובו הנה ר"ל הסבה אשר בעבורה לא תהיה מיד עתה היא לפי שלא שלם עון האמורי עד הנה ולא הגיע עדין הזמן לשיסחו הכנעניים ממנה הנה א"כ אברהם יצחק ויעקב לא ירשו את הארץ לפי שלא שלם עון האמורי ובניהם לא ירשוה אחריהם עד דור הרביעי בסבת החטא או הגזרה. וכבר ידעת שהידיעה האלהית בעתיד לא תכרית טבע האפשר ולא תסור הבחירה האנושית. והותרו עם מה שפרשתי בזה השאלות הי"ט ך' וכ"א. וספר הכתוב כפי מה שביארתי שאחרי כל זה הקיץ אברהם מהנבואה השנית הזאת ואז בפועל ובהקיץ ראה תנור עשן ולפיד אש כלומר עמוד עשן גדול כאלו הוא יוצא מהתנור ובתוכו לפיד אש מתלקחת שאותו אש עשן שבתוכו היה עובר בין הגזרים שהם בין הבתרים מהעגלה והעז והאיל שבתר בתוך והוא הברית שנכרת עמו. והנה אברהם לא עבר בין הבתרים כדרך כורתי הברית וכענין מה שנאמר העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו לפי שאברהם לא נתחייב בברית הזה בשום דבר אבל הקב"ה הוא בלבד יעדו ולכן עבר העשן והאש האלהי בין הגזרים. והאש והעשן שזכר הכתוב פה היא השכינה המוחשת שנראתה בהר סיני כמ"ש (שמות ך"ד י"ז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל והענן הוא העשן וזה עצמו היה האש היורד על העולה ועל השלמים בימי משה ובימי שלמה כי הוא מורה על הברית ועל הרצוי והדבקות האלהי וזהו אמרו (בראשית ט"ו י"ז) ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו' כי עם היות שאברהם שאל לבד מתי תהיה ירושת הארץ באתהו התשובה והברית כולל הזמן וגם כן כמות הארץ אשר תכלול המתנה האלהית מנהר מצרים עד נהר פרת ונהר מצרים אינו נילוס כי הוא נקרא יאור לא נהר אבל הוא שיחור כי משם עד נהר פרת היה גבול ארץ ישראל. ואמרו ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית. ענינו אזי כשהודיעו הזמן הודיעו גם כן כמות הארץ וגדלה. ועם היות שביעודים הראשונים אמר לזרעך אתן ואתננ' בלשון עתיד הנה עתה אמ' נתתי בלשון עבר שמפני הברית היתה כל הארץ נתונה לו ועל שני הדברים נכרת הברית:

מתוך: אברבנאל על בראשית טז (עריכה)

<< · אברבנאל על בראשית · טז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק טז

פסוק א

ושרי אשת אברם וגומר עד ויהי אברם בן תשעים שנה. וכבר יפלו בפירושי פסוקי הספור הזה שאלות:

השאלה הא' במאמר שרה הנה נא עצרני ה' מלדת כי מי הגיד שלא היתה עקרה בטבעה אלא מאת השם ואיך תפול על זה מלת לא שחורה על הזמן ההווה:

השאלה הב' באמרה ואבנה ממנה וכתב רש"י בזכות שאכניס צרתי לביתי ואינו נכון כי מה זכות יהיה לה בזה ולמה אחרי כן שלחה מביתה וגם הנער עמה:

השאלה הג' במה שאמר הכתוב (שם ט"ז ה') מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ומה ההגבלה הזאת. והמפרשים אמרו שהוא המועד הקבוע שאם לא ילדה האשה חייב לישא אשה אחרת אבל זה דרך אסמכתא הוא ואברהם לא התעורר אליו מעצמו כי אם שרה:

השאלה הד' במאמר שרה (שם ט"ז ה') חמסי עליך ישפוט ה' ביני וביניך כי הנה אברהם לא הרע עמה לא בלקוחי הגר כי היא נתנה אליו ולא במה שהקלה בכבודה:

השאלה הה' איך זכתה הגר המצרית למדרגת הנבואה בדבור המלאך והרב המורה כתב בפ"מ ח"ב וז"ל ממה שהקדמנוהו מצורך ההזמנה לנבואה ושתוף שם מלאך תדע שהגר המצרית אינה נביאה ולא מנוח ואשתו כי זה הדבור אשר שמעוהו אז עלהו בדעתם הוא כדמות בת קול אשר זכרוהו החכמים תמיד והוא ענין שילווה לאיש שאינו מזומן וכו' וכוונת הרב מבוארת שהיה זה מפועל הדמיון ואם היה הענין כן יקשה מאד איך נאמרו לה כל העתידות שנזכרו וכל שכן למנוח ואשתו שהעיד הכתוב בהם ראיה:

השאלה הו' למה נכפל בכל דבור ודבור ויאמר לה מלאך ה' ולא נמשך דבור המלאך כלו יחד באמירה וכבר נתעוררו על זה חז"ל בדרשותם:

השאלה הז' במאמר המלאך (שם) אי מזה באת ואנה תלכי כאלו לא היה המלאך יודע זה והמפרשים אמרו שהוא כדי להכנס עמה בדברים והוא טעם תפל מבלי מלח:

השאלה הח' במה שאמר לה המלאך ראשונה הרבה ארבה את זרעך ואחריו אמר לה הנך הרה ויולדת בן והיה ראוי שתקדם ההודעה בלידת הבן ואח"כ שירבה את זרעו ממנו:

השאלה הט' באמרו וקראת את שמו ישמעאל כי שמע ה' את עניך וידוע שהש"י לא נתן לה הבן למה ששמע בעניה כי אם בעבור אברהם כי עניה לא היה אלא אחרי שהרתה ממנו כל שכן הגר לא קראתו ישמעאל אבל אברהם קראו כן:

השאלה הי' במאמר הגר (שם) אתה אל רואי הגם הלום ראיתי אחרי רואי כי אם היה פי' מלת רואי רואה אותי יקשה אמרו אתה רואה אותי ונתן הסבה וגם הלום ראיתי ואם יהיה פי' רואי שראיתי אני יקשה גם כן אמרו עליו הגם הלום ראיתי. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

ושרי אשת אברם וגומר עד ויהי אברם בן תשעים וגומר. זכר הכתוב ששרי אשת אברם היתה עצובת רוח על אשר לא ילדה והתבונן אמרו לא ילדה לו כי לא היה עצבונה להעדר הבנים לצרכה ולהיות אם הבנים שמחה אלא מפני שכל תאותה היתה להוליד בן מאברהם כדי שישאר בעולם זרע קדש ממנו ואין ספק שהיתה יודעת ביעודים האלהיים שיעד השם לאברהם לתת את ארץ כנען לזרעו ולכן היתה כוספת להוליד בן לאברהם יתקיימו בו היעודים והוא אמרו לא ילדה לו והיה מאמרה לאברהם הנה נא עצרני ה' מלדת לפי שהיא ידעה מה שיעדו השם לך לך מארצך וגומר. ואעשך לגוי גדול ובהכנסו לארץ אמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת וכן בשאר הפעמים בכלם באו יעודי הזרע מכוונים לאברהם ולא נזכרה היא בהם ובראותה כי כבר ישבו בארץ כנען עשר שנים ונתחייבו בטבע הארץ ועכ"ז לא הולידה שפטה בעצמה שהמניעה היתה מצדה לא מצד אברהם כי אליו היו היעודים ושאלו יזדוג אברהם לאשה אחרת תלד לו כי הנה הקב"ה ממנה היה מונע ההולדה לא מאברהם והוא אמרו עצרני ה' מלדת ופי' נא עתה ר"ל עתה שישבנו כ"כ שנים בארץ כנען בדבר השם ולא נתקיים ואעשך לגוי גדול אין ספק כי בשלי הצער הגדול הזה שעצרני ה' מלדת ואין רצונו שיהיה הזרע ממני ולכן בא נא אל שפחתי ואולי אבנה ממנה ר"ל שהבן אשר תלד הגר על ברכי אני אגדלהו ויהיה לי לבן ליורש ואולי מפני הגדול יהיה לי נאמן כאלו יצא ממעי וזה ענין אולי אבנה גם אנכי ממנה. והותרו עם מה שפירשתי השאלה הא' והב'. והנה שרה התחכמה בחשבה שלא איש אל ויכזב ביעודיו ושעכ"פ יקח אברהם אשה אחרת להוליד בנים. ואם תהיה אשה נכריה תשתרר עליה גם השתרר וכעסתה צרתה גם כעס. ולכן הקדימה לבקש מבעלה שלא יקח אשה אחרת עליה. אבל שיקח את הגר שפחתה כי ממנה יוליד ולא יהיה לה מזה עלבון והוא אמרו קח נא את שפחתי ואין נא במקום הזה אלא לשון עתה ור"ל קח מיד עתה ואל תאחר ולהיותה שפחתי הבן אשר תלד אבנה גם אנכי ממנו להיות בן אמתי וכבר ארז"ל הגר שפחת שרי שהיתה שלה מנכסי צאן ברזל שנתן לה פרעה וידמה שלא היה אברם רוצה לעשות ושרי הפצירה עמו ונתנה עליו בקולה וצעקתה עד שנתרצה וישמע אברם לקול שרי לדברי שרי לא נאמר אלא לקול כלומר לקולות ולויכוחים שעשתה עמו על זה. והותרו הב' שאלות ראשונות ואמר וישמע אברם לקול שרי ולא אמר ויעש כן להגיד שלא עשה אברהם כן מתאותו לבנים ולא כדי שיתקיימו היעודים האלהיים כי הנה כל כונתו בזה לא היתה אלא לעשות רצון שרה ולשמוע בקולה ולכן לא מהר אברהם לעשות הדבר עד אשר שרי לקחה את הגר המצרית ונתנה לאברהם לא לפלגש כי אם בדרך אישות והוא אמרו לאשה. ואמנם אמרו ותקח שרי אשת אברם וידועה היתה שרה ולמה כינה הכתוב אותה עתה כך אלא להודיע שעם שנתנה את הגר לאברהם שהנה שרה לא נתיאשה ממנו ולא הרחיקה שרה מאצלו כי תמיד היתה אתו כאשתו לכל דבר כאשר היתה באמנה אתו. ולמד הכתוב התנצלות על אברהם למה עשה את הדבר הזה באמרו מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ר"ל שבראותו שיעדו השם שיתן לו זרע בארץ כנען ושעמד שם עשר שנים ולא הוליד חשב בלבו כמחשבת שרה שלא היה הרצון האלהי לתת לו זרע ממנה ולכן לקח את הגר שעם היותה מצרית ככושית עורה הנה להיותה שפחת שרי נתפייס להוליד ממנה כדבר שרה. והותרה בזה השאלה הג'. והנה הגר בראותה עצמה אשת אברם ושהרתה ממנו מה שלא הרתה שרה הקלה בכבוד גברתה ולא היתה רוצה לעבדה כאלו בחר השם בה יותר ממנה עד ששרה אמרה לאברהם חמסי עליך ולא היתה כונתה שאברהם היה חומס אותה אלא שכל החמס והרעה הנעשה לשרה מפאת הגר היה מוטל עליו ליסרה ולהענישה כראוי לפי שאני נתתי שפחתי בחיקיך וכבר היא במדרגת אשה כמוני לזה לא אוכל ליסרה וחמסי עליך לשתיסר אתה אותה ואם כה לא תעשה ישפוט ה' ביני וביניך שאנכי עשיתי טובה עמך ואתה מונע המשפט הראוי לפי כבודי. ואברהם השיב אלו הייתי אני מונע את הגר מלעבדך והייתי מכבדה כאשה בעולת בעל היה לך לומר חמסי עליך אבל אין הדבר כן שהנה שפחתך בידך ולכן אין חמסך מוטל עלי להענישה אבל הוא מוטל עליך. ועשי לה כטוב בעיניך שלא אמנענה ממך והותרה בזה השאלה הד'. והנה שרה ענתה את הגר עד שברחה מפניה. וכתב הרמב"ן ששרה חטאה בזה וגם אברהם שהניחה לעשות. ואין הדבר כן כי כבר כתב המדיני שתקון המוטבע במדה פחותה הוא בהטותו והכריחו לצד המנגד כמו שיקרה למאשרי המקלות המעוותות שיטו אותם לצד המנגד באופן שכאשר ישארו בטבעם יעמדו במצוע. וכן שרה כאשר ראתה את הגר בגאו' וגאון ודרך רע ענתה אותה ונשתעבדה בה בקושי יותר ממה שהיתה רגילה וכל זה לתכלית טוב כדי להשיבה אל המצוע והיא כפורע' מוסר ברחה מפניה דרך המדבר. ואמנם המלאך הנראה לה והדבור אשר שמעה אין ראוי שנאמר שהיה המלאך ההוא נביא כי איך אפשר שיאמר הנביא הרבה ארבה את זרעך ושהכתוב קראו ה' אל כמ"ש ותקרא שם ה' הדובר אליה אתה אל רואי. וכן אין ראוי שנחשוב שהיה כל זה מפועל הדמיון כי אי איפשר שתהיה ההשתקעות בה כ"כ עצום שתשמע דברים מסודרים והגדת העתידות רבות ההן. וענין הבת קול שזכרו חכמינו ז"ל לא היה דבר דמיוני ולא השתגעות חלילה להם מזה אבל היה קול מוגשם מגיע לאזניהם ברצון הבורא ית' והוא כדמות שאר הנפלאות וכמו הקול המגיע לשמואל בתחלת נבואתו כך היה. והנה ראתה הגר את המלאך בצורת איש מגושם והיא מדרגה מהנבואה המוחשת ולכן לא חרדה ממנו. והנה לא זכתה לזה הגר לא מפאת עצמה כי אם בזכות אברהם כדי להשיבה אל ביתו ושלא תפיל העובר אשר בקרבה ולכן היו דברי המלאך אליה קצרים דבר אחר דבר כי אם היתה שבה בדבור הראשון לא היה מוסיף לדבר אליה עוד. אמנם כשראה המלאך שלא הספיק הדבור הראשון הוסיף גם את השני גם את השלישי גם את הרביעי. וזה טעם מה שנאמר בכל דבור ודבור ויאמר לה מלאך ה' מפני שהיה נפסק הדבור בכל פעם ופעם גם שהמלאך עשה טענות מתחלפות ולכן באה אמירה בכל אחת מהן וכמו שאבאר והותרו בזה השאלות הה' והו'. והנה אמר הכתוב וימצאה מלאך ה' על עין המים במדבר להגיד שנראה אליה מלאך ה' בדמות איש ולא הרגישה באלהותו אלא מפאת דבריו ויעודיו והיותו משיב על מחשבותיה כאשר הם בלבה ולזה לא חרדה ממראיתו כמנוח ואשתו כי הם היתה חרדתם מפני שראו המלאך עולה בלהב השמים אבל הגר שלא ראתה דבר מבהיל לא חרדה. והנה המלאך אמר לה ראשונה הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי ר"ל איך לא יעלה על לבך מאין יצאת שהוא בית אברהם עשיר ונדיב לבב אוהב אותך ואנה תלכי במדבר השמם הזה התמצאי בו בית נכבד כבית אברהם הביטי וראי גבול מה שממנו נסוגות וגבול מה שאליו תלכי. והיא השיבתו מפני שרי גברתי אנכי בורחת ר"ל אמת אמרת משלמות הבית אשר ממנו יצאתי כי הוא בית נדיב ומשלמות אברהם בכל עניניו ואינני בורחת מהבית ולא מהפטרון ולא מאנשי הבית אבל מפני שרי גברתי כי עם היותה גברתי כמו שאמרת לא אוכל לסבול ענויה ומפניה אנכי בורחת לא מפני דבר אחר והותרה השאלה הז'. ואז הוצרך המלאך להשיבה שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה כלומר אחרי שאת מודה שהיא גברתך אין ראוי שתתגאי עמה ותשתוי אליה אבל שתתעני תחת ידיה ואז ייטב לך. והנה הגר לא נתפייסה בזה ועמדה ולא ענתה עוד אבל חשבה בלבה ששרה היתה מקנאה בא להריונה ושתמיד תענה כדי שתפיל הולד ולא יהיה לאברהם ממנה ולד והמלאך כדי להסיר המחשבה הזאת מלבה אמר לה הרבה ארבה את זרעך אשר לא יספר מרוב ר"ל אל תיראי שתפילי זרעך ותמותי כי עתידה את להיות ממך עמים רבים והגר גם בזה לא נתפייסה ולא רצתה לשוב כי אמרה אולי שיהיה רבוי זרע אחר כך מהריון אחר אבל עכ"פ ההריון הזה יפול מענוי שרה אם אשוב שמה. והמלאך ראה מה שבלבה ומחשבתה ולכן השיבה עליו הנך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' את עניך ר"ל אל תיראי משימות הולד אשר בקרבך ואל תיראי מהתמדת הענוי כי את תלדי בן ותקראי את שמו ישמעאל בלדתו לפי שכבר שמע אלהים את עניך ובזה הבטיחה שלא תתמיד בענויה ושלא ימות ולדה אבל שיולד חי ושמו יורה שכבר שמע אלהים בעניה והיותה בשובה ונחת ועם היות שאברהם קרא לו ישמעאל אין ספק שקראו כן לפי שהגר ספרה לו מה שאמר לה המלאך ושלא קראו ישמעאל אלא מפני הרוחתה מעמיה והותרו בזה השאלות הח' והט'. ואמנם אמרו (שם) והוא יהיה פרא אדם ידו בכל וגומר כפי דעת המפרשים היה זה בשורה רעה אליה מחסרון ישמעאל והיותו לסטים משחית ומושחת ואינו נכון ואיך יגיד העתידות האלה המלאך להגר ובזה אין בשורה מוצאת ואיך יתיחס זה לענין תשובתם לבית אברהם ולכן נראה לי כי המלאך הוכיחה מפאת הצריך לולדה למה זה יצאת מבית אברהם ובחרה להיות במדבר השמם כאמרו והוא יהיה פרא אדם שהוא דרך שאלה ותמיהה כלומר והבן אשר תוליד האם יהיה פרא אדם ר"ל אדם מדברי כמו הפרא שאינו נכנס בישוב בני אדם וכמו שאמר (ירמיהו ב' ד"ך) פרא למוד מדבר באות נפשה שאפה רוח האם יהיה בנך פרא אדם באמת לא יהיה כן כי ידו יהיה בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכון כלומר שיהיה מדיני ובעל חברה נושא ונותן עם כל אדם ולפני כל אחיו בני קטורה ישכון אבל לא יהיה פרא אדם מדברי ואיך א"כ את הגר תצאי מבית אברהם אביו ותתיחדו במדבר שמם האם שם תלדי האם שם תגדלי בנך האם שם יצלח בנך לכבוד ולתועלת ומפני הטענה הזאת החזקה נתפייסה הגר ושבה אל גברתה. והנה הגר לא ענתה דבר על הדברים אשר הגיד המלאך אליה אבל אמר הכתוב ותקרא שם ה' הדובר אליה אתה אל רואי כי אמרה הגם הלום ראיתי אחרי רואי והפסוק הזה הוקשה מאד על המפרשים ובאמת יש בו מהקושי אם במה שאמר ותקרא שם ה' הדובר אליה בשם המיוחד ואיך יתכן שהסבה הראשונה ית' דבר אל הגר גם שהתורה העידה ותקרא וירא אליה מלאך ה' לא ה' בעצמו. ויקשה עוד מי הגיד להגר שהדובר אליה היה אלוה כי אין ספק שראתה אותו בדמות איש ואם לא היה כן לא היתה משיגתו בחושיה ואם במ"ש הגם הלום ראיתי אחרי רואי ופירשוהו המפרשים באופנים רבים בלתי מתישבים במלות הכתוב. ומה שראוי שנאמר בזה כלו הוא שהנבואה כלה בין שתהיה באמצעי או בלי אמצעי תמיד תיוחס לאל ית' לפי שהיא מאתו וברצונו וגם מפני זה יקרא השליח בשם שולחו לפעמים. ומזה הצד אמר כאן ותקרא שם ה' הדובר אליה. ואולם מלת רואי אפשר לפרשה לשון פועל כאלו אמר רואה אותי. או שיפורש מלשון פעול שראיתי אני. ואלו יפורש מלשון פועל יהיה ענינו שהגר התבהלה מאד לא מצורת המלאך ומראהו כי לא זכר הכתוב שהיה נורא מאד כמ"ש במנוח אבל נבהלה מאשר כל מה שהיה בלבה היה המלאך משיב עליו כאלו היה המלאך רואה מחשבותיה ולבה והוא אמרו אתה אל רואי ר"ל אתה אל הרואה אותי. וכבר ידעת כי על מחשבות הלב תפול לשון ראיה וה' יראה ללבב. וכן ראיתי אני דקהלת. ונתנה טעם למה קראו אל רואי באמרה הגם הלום ראיתי אחרי רואי כלומר האם גם הלום ראיתי אני דבר בלבי אחרי שהוא ראה ממני באמת לא ראיתי דבר אחר ממה שהוא ראה כי כ"כ היה בוחן לבי וכליותי. ואפשר לפרש זה גם כן באופן אחר ממה שתבאר בחכמה ששכלנו א"א שישיג דבר מהנבדל מבלי שיזרח עליו אור הנבדל והשפעתו כמאמר המשורר באורך נראה אור כי באור הנמשך ממנו ית' על שכלנו נשיג אורו ושלמותו ולפי שהגר לא ראתה את המלאך עד שהוא ראה אותה תחלה וקראה בשמה לכן קראו אל רואי ר"ל הנה את האלוה אשר ראית אותי תחלה ונתנה טעם בדבריה באמרה הגם הלום ראיתי אחרי רואי ר"ל ואמנם קראתיו כן לפי שאם אני ראיתי זה הדבר האלהי לא היתה ראייתי כי אם אחרי רואי שהוא ראה אותי וכיון שראותו אותי היתה הסבה לשאני ראיתי אותו ראוי שהוא יקרא הרואה האמיתי כי הוא הרואה אותי באמת לא אני אותו עד שמפני זה קרא אברהם או הקורא לבאר ההוא ששם היתה המראה באר לחי רואי ר"ל הנבדל הנצחי שראה אותי והוא באר מפורסם בין קדש ובין ברד. ואם נפרש מלת רואי מלשון פעול שראיתי אני לא יהיה ענינו שהגר כבר בבית אברהם זכתה לראות מראות אחרות כדברי המפרשים כי רחוק הוא אצלי מאד אבל יהיה ענינו שהיא השתוממה ונבהלה מהמראה ההיא שזכתה לראות את מלאך אלהים בדמות אדם מגיד לה כל אשר בלבה על כן אמרה אתה אל רואי שראיתי אני עם היותי שפחה בלתי ראויה לכך ולפי שאמר רואי בלשון הווה נתנה טעם לזה באמרה הגם הלום ראיתי אחרי רואי. כלומר שראתה המראה ההיא פעם אחר פעם רומזת אל הדברים המתחלפים ששמעה מפי המלאך שכנה אותם בלשון ראיות על דרך וכל העם רואים את הקולות. הנה התבארו הפסוקים האלה והותרה השאלה הי':

מתוך: אברבנאל על בראשית יז (עריכה)

<< · אברבנאל על בראשית · יז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק א

ויהי אברם בן תשעים ותשע שנים וגומר עד ויאמר אלהים אל אברם. והנה יש בפסוקי הפרשה שאלות:

השאלה הא' למה התחילה הנבואה הזאת ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים ולא מצינו בשאר הנבואות שיזכור הכתוב לכמה שנים מימיו נתנבא אברהם ואם נכתב זה להודיענו לכמה שנים נמול הרי בסוף הפרשה נאמר בפירוש ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים בהמולו בשר ערלתו ומה צריך אם כן לזכרו כאן:

השאלה הב' מה טעם המראה הזאת כי הנה הקב"ה כבר יעד לאברהם בזרע ובירושת הארץ וכרת ברית עמו על כל זה במעמד בין הבתרים ומה צורך אם כן במראה אחרת. והרמב"ן נדחק לומר שנתוסף בברית הזה מה שאמר לאחוזת עולם שכוונה בו שאם זרעו יגלו מן הארץ ישובו אליה. ואינו נכון כי למה יביא כל המראה והדברים האלה ושם אל שדי כדי להוסיף מאמר קטון על היעוד הקודש אף בהפרד לוט מעמו נאמר לך אתננה ולזרעך עד עולם והרב עצמו כתב שמה שזה מורה על הנצחיות וכפי האמת מאמר לאחוזת עולם או לך אתננה עד עולם הכל אחד הוא:

השאלה הג' באמרו אני אל שדי והוא כי למה כינה האל יתברך עצמו בשם הזה במראה הזאת ולא במראה אחרת ובין שיהיה פי' שדי שיש די באלהותו כדברי רש"י שהוא עצמו מה שפירש עליו הרב המורה שמורה על היותו מחוייב המציאות. או שיהיה פי' שודד המערכות לעשות רצונו כמו שכתב הראב"ע בשם הנגיד עכ"פ לא היה צורך לזכרו כאן וכן מה שכתב הרמב"ן שהודיעו שהוא התקיף המנצח מזלו באופן שיוליד אין ענין לו לפי שקודם זה הבטיחו פעמים והאמין בה' ולא נזכר שמה שם אל שדי:

השאלה הד' באמרו התהלך לפני והיה תמים והמאמר הזה יורה שלא היה אברהם הולך לפני השם כיון שעתה הזהירו עליו ושהיה חסר במעשיו ולכן יצוהו שיהיה תמים. ורש"י כתב שהיה שלם בכל הנסיונות ויקשה שלא נאמר כן בשאר הנסיונות והראב"ע פי' שלא ישאל למה המילה אבל לא מצינו שנאמר כן למשה במצוה מן המצות ולא בחקים ואברהם שלם היה וקורא בשם ה':

השאלה הה' למה ביעוד הזה שיעדו ראשונה באל שדי לא הבטיחו אלא על רבוי הזרע ולא זכר לו בו דבר מירושת הארץ ושני הדברים הנזכרים תמיד בנבואותיו יחד וכן אחר שנפל על פניו הבטיחו בזרע ובארץ:

השאלה הו' באמרו ויפול אברהם על פניו וידבר אתו אלהים כי לא מצאנו לו נפילת אפים בנבואה מנבואותיו כי אם בנבואה הזאת פעמים ורש"י כתב שמפני שהיה עדין ערל לא היה יכול לעמוד מפני השכינה וכמ"ש בבלעם נופל וגלוי עינים אבל יקשה עליו שלא נזכר כן בשאר נבואותיו קודם שימול. והרמב"ן כתב שנפל על פניו לכוין לבו ולהתפלל על ישמעאל אבל לא פירש למה עשה עתה ככה ולא בשאר נבואות ותפלת ישמעאל אין זה מקומה כי לא התפלל עליו אלא בנבואה שאחרי זאת כשהודיע לידת יצחק:

השאלה הז' אם הנבואה הזאת וידבר אתו אלהים מתדבקת עם הקודמת ושתיהן אחת או לא ואם שתיהן אחת איך אמר ויפול על פניו וידבר אתו אלהים. ואם היו נבואות מתחלפות לא ידענו ענין לראשונה ובאמרו ואתנה בריתי כי אם על המילה אין לנו כאן ברית אחר זולתה שיפול עליו ואתנה בריתי:

השאלה הח' באמרו ולא יקרא עוד את שמך אברם ואחז"ל (ברכות כ"ה) שהקורא את אברהם אברם עובר בלא תעשה ולמה לא אמר כן ביעקב שכתוב בו ג"כ לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. ואמרו בקבלתם לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא שיהיה שם ישראל עקר ויעקב תפל כדאיתא בברכות:

השאלה הט' בהכפל הדברים שנאמרו על הברית הזה כי הנה ראשונה אמר ואתנה בריתי ביני וביניך ואמר והקימותי את בריתי ביני ובינך. ואמר אני הנה בריתי אתך. ואמר ואתה את בריתי תשמור. ואמר והיתה בריתי בבשרכם:

השאלה הי' בכפל קבלת האלהות שבא בכתובים כי הנה ראשונה אמר להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ומיד חזר שנית והייתי להם לאלהים:

השאלה הי"א באמרו ויאמר אלהים לאברהם ואתה את בריתי תשמור והוא כי אחרי שהיה הדבור מדובק באחד והאומר אחד למה זה נזכרה בו אמירה מחודשת והוא ויאמר אלהים שהוא מותר וללא ענין:

השאלה הי"ב איך תקרא המילה ברית האם נאמר שהילד היונק בהיותו בן שמונת ימים יכרות ברית עם בורא העולם והוא בינקותו אינו בן דעת ולא בחיריי בדבר אף כי הכתוב פעם יקראהו ברית ופעם יקראהו אות ברית:

השאלה הי"ג מה טעם מצות המילה אחרי שכל הפעולות האלהית הן נמשכות מחכמת השם ויש להן תכלית ידוע ומוגבל בהכרח וכמו שביאר הרב המורה פכ"ג ח"ג ובמילה איני רואה תקון המדות ולא יושר הדעות:

השאלה הי"ד אם היה שהמילה שלמות והערלה דבר מאוס מלפניו ית' כמ"ש רבי אלעזר בן עזריה (נדרים ל"א) מאוסה הערלה וכו' למה זה לא צוה בה אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה או למה נולד האדם ערל ולא נולד כמו הב"ח שבתולדתם אין להם ערלה:

השאלה הט"ו בהכפל פסוקים שבאו במצות המילה שראשונה אמר המול לכם כל זכר ואמר ובן שמונת ימים ימול לכם ואמר עוד ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית. ואמר והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם:

השאלה הי"ו בהכפל הדברים שבאו במלת מקנת כסף ויליד בית כי הנה אמר ראשונה המול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא וחזר לומר שנית המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך. ובמסכת שבת (דף קל"ה) אמרו שיש יליד בית שנמול באחד כמו שמפור' שם. אמנ' הראב"ע פי' ע"ד הפשט שענינו ואתה אברהם המול ימול ילידי ביתך ומקנת כספך ואפילו שהם גדולים. וכמה רחוקים כל הפירושים האלה ממלות הכתובים:

השאלה הי"ו בעונש שיעד ית' לבלתי נמול שהוא הכרת כי הנה העונש ראוי שיהיה מתיחס אל החטא ואיך יתיחס הכרת שהוא אבדון הנפש לדעת הרמב"ם בספר המדע עם המילה שהיא אות ברית אף שהתורה לא נתנה עונש אלא על העובר על מצות לא תעשה שעשה עבירה בידיו אבל מי שלא נמול לא עשה פועל רע אבל חדל לעשות הטוב בהיותו יושב ובטל ולמה אם כן יענש עליו עונש חמור ככרת והנני מפרש פסוקי הפרשה באופן יותרו השאלות האלה כלם:

ויהי אברם בן תשעים שנה וגו'. עד אני הנה בריתי אתך. הנראה לי בפי' הפרשה הוא כי אחרי היות אברהם במעמד בין הבתרים והבטיחו השם שם בנתינת הזרע והאמין אליה הנה למה שנמשך אחריו הולדת ישמעאל חשב אברהם שהוא היה זרעו אשר יירש את הארץ ובעבור זה ראה ית' לדבר אתו ולצוותו על המילה כדי להודיע שזה הפועל ראוי שיוקדם ללידת הזרע הקדוש ושיולד בקדושה ובטהרה ולכן בא יעוד לידת יצחק והיותו משרה מדובק למצות המילה להיותה הכנה גדולה אליו וכאלו בזה הודיעו שישמעאל למה שלא היה הפרי המשובח והנבחר שבמינו נולד קודם הברית כנובלת אבל יצחק לא היה הרצון האלהי שיהיה נולד כי אם באבר מקודש ולשם מצוה ומאם טהורה וקדושה לא מהגר המצרית. ולפי שהיה ענין המילה קשה מאד כפיזקנת אברהם וחולשתו ראה ית' להביא עליו רות נבואתו ולדבר לו דברים סתומים כדי שאברהם יבקש עליהם הפירוש כדרך בני אדם שהדבר הקשה ישאלו אותו בקוצר ואח"כ ברצות השומע ירבו עליו דברים וכמו שזכרתי למעלה ומפני זה הקדים הכתוב ויהי אברם בן תשעים ותשע שנה להגיד שהיה אברהם כפי שניו כלי מוכן לדבר הזה כי הוא היה קרוב למאה שנה להיותו כל כך זקן היה זר בחקו הולדת בנים כי זרע הזקן כמו שכתב הראב"ע הוא קר על כן לא יוליד וכמו שהוא אמר אח"כ הלבן מאה יולד כ"ש בהחלישו האבר המוליד בכרות ממנו הערלה שנולדה בו ומפני זה דבר לו ית' לאברהם ענין המילה ברמיזות באמרו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים ר"ל במצוה אשר אני עתיד לצוות אותך אולי יהיה בעיניך שני ספקות הא' שאתה זקן וחלש להוליד כ"ש אם תחלש האבר המוליד בדם בריתך ולהשיב על זה אמר אני אל שדי כלומר הממני יפלא כל דבר אני אל שדי בכחי לתת לך כח להוליד בנים עם כל הזקנה וחולשת הברית. והספק הב' הוא שאולי יאמר אברהם שאם יחתוך קצת בשרו אשר נולד עמו יהיה חסר וישאר בעל מום ולהשיב לזה אמר התהלך לפני והיה תמים ר"ל עשה מצותי יהיה מה שיהיה ותהיה בזה שלם ותמים כי אין השלמות האנושי נתלה כי אם בעשות רצוני. ואין האדם שלם או תסר כי אם בשמרו או עברו על מצותי ולכן התהלך לפני כעבד נאמן לפני רבו כאלו עיני ולבי תמיד עליך ובזה תהיה תמים ושלם. ואפשר לפרש התהלך לפני שיהיה אברהם משל ודוגמא לכל השלמים ולכן יהיה הולך לפני האל ית' קורא לפניו בשם ה' ככרוזא הקורא לפני האדון. ואין התהלך לפני כמו את האלהים התהלך נח כי מלת לפני יורה על היותו תמיד נוכח השם דבק בו. אבל את האלהים התהלך נח הוא שהיה נמשך לדעתו ורצונו יתברך לא שהיה תמיד לפניו והודיעו ית' במה יהיו הענינים האלו אשר אמר לו ברמיזותיו והוא אמרו ואתנה בריתי ביני וביניך שהוא ענין המילה שיזכור על זה. ואחרי אותו ברי' ארבה אותך במאד מאד לרמוז שיצחק יהיה נולד אחריו כאלו אמר הלא ראית שאחר שנולד ישמעאל עברו י"ג שנים ולא הולדת מהגר עוד בהיותה בחורה הגונה ומוכנת לתולדת אמנם אחרי כרות הברית לא יהיה כן כי אז ארבה אותך במאד מאד ועם מה שפירשתי בזה הותרה השאלה הא' למה שביארתי למה הקדים הכתוב בנבואה הזאת ויהי אברם בן תשעים ותשע שנה שהוא לספר שמפני זה היתה מצות מילה יותר קשה בעיניו והותרה גם כן השאלה הב' במה שביארתי טעם המראה הזאת ולא נצטרך אל מה שנדחק בו הרמב"ן לשום הבדל בין היעודים שנאמרו לאברהם על הזרע ועל הארץ והבדלו אינו הבדל באמת אלא שבאה הנבואה הזאת אחר מראת בין הבתרים להודיעו שלא נתקיים יעוד זרעו וירושת הארץ בישמעאל כי אם ביצחק שיולד לו אחר הברית וגם אפשר לומר שבאה הנבואה הזאת להודיע לאברהם שמה שיעדו על בין הבתרים הוא על תנאי שזרעו יתיחד להנהגתו והמילה אות עליו והותרה גם כן השאלה הג' למה באה הנבואה הזאת באל שדי שהוא להסיר מלב ספק הזקנה וחולשת המילה לענין ההולדה כי אין מתסור ביד השם להושיע והותרה ג"כ השאלה הד' מאמרו התהלך לפני והיה תמים שהוא להסיר מלבו הספק הב' שיהיה בברית המילה בעל מום. והר"ן פירש והיה תמים שיקבל בסתם איזה דבר שיצוהו בין שיהיה קל או קשה מדברי הראב"ע הוא וכן הותרה השאלה הה' שבנבואה הזאת זכר רבוי הזרע ולא ירושת הארץ לפי שכוונתו ית' בזה המאמר היה לענין הזרע שיולד אחר הברית ועם הדברים האלה נפסקה נבואתו ונשאר אברהם במחשבה רבה לדעת מה זה ועל מה זה א"ל ית' אני אל שדי וגו' והיה תמים. ומה הם הספקות אשר עליהם אמר אותם הדברים ומה יהיה הברית המחודש אשר אמר שיתן ביניהם ולכן ויפול אברהם על פניו להתבודד ולהתחשב בדבר ההוא באופן שלא יטרידוהו הדברים החמריים המושגים בחושים ואז באה לו נבואה אחרת. והוא אמרו וידבר אתו אלהים כפי מה שא"ל בראשונה ברמיזות והותרה בזה השאלה הו' והז'. והר"ן כתב שענין ויפול אברהם על פניו הוא שהשתחוה לפני השם וקבל על עצמו לעשות מצותו יהיה מה שיהיה ע"ד בני אדם שכאשר ישפילו ראשם הוא הוראה שהם מיעצים בדבר ומודים בו וגם נכון הוא ומדברי הרלב"ג הוא:

פסוק ד

אני הנה בריתי אתך וגו'. עד ואתה את בריתי תשמור. הנה ענין הברית הוא הסכמה וקיום בין ב' אוהבים שכל א' מהם יחייב עצמו לעשות לחבירו המוטל עליו באותו ברית והנה בברית שנכרת במעמד בין הבתרים נתחייב הקב"ה לתת לו זרע של קיימא ולהנחילו את ארץ כנען אבל אברהם לא נתחייב להקב"ה לדבר כלל והוא אמרו כאן אני הנה בריתי אתך. כאומר אני כבר חייבתי וכרתי ברית לעשות עמך חסד רב להרבות זרעך וזהו והיית לאב המון גוים עד שמפני זה אני משנה את שמך וגוזר שלא יקרא עוד שמך אברם אלא אברהם כי הוסיף הה"א בשמו לרמוז על ההמון הרב אשר יצא ממנו ואין ספק ששם אברם הניח לו תרח אביו כשנולד להתבשר שיהיה אברהם נכבד ומעולה בארצו ועמו כי ענין אברם הוא אברם ואב יאמר על המנהיג כמו וישימני לאב לפרעה ולכן הוסיף בו ית' אות הא' כשצוהו על המילה אם לרמוז שיהיה אב המון רם כולל רבוי הזרע והכבוד ג"כ או שיהיה ענינו אברהם שיורה שאחרי שימול את אבר ההולדה שלו בזכותו יהיה ממנו ההמון שזכר ומפני ההוראות האלה לא הסיר הקב"ה משמו הרי"ש כמו שהסיר היו"ד משם שרי כששנה אותו. והר"ן כתב שנשאר בשמו הרי"ש לרמוז לו והפרתי אותך שנאמר כאן האמנם היה הקורא אברם עובר בלא תעשה ולא כן הקורא יעקב לפי ששנוי שם אברם בא אליו עם הברית כדרך כל הבא להתגייר שישנה שמו ממה שהיה ולכן הקורא שמו אברם שהוא שם שהיה לו קודם המילה עובר בלא תעשה כי הוא השם שהניח לו תרח ולא כן יעקב שלא קנה שם ישראל מאותו צד ובחינה אבל יעקב הוא שמו שהניח לו אביו יצחק בצדקותו ושם ישראל קרא לו המלאך מפני שררתו ולכן ראוי שלא יעקר שם יעקב ממקומו אלא שיהיה שם יעקב טפל כפי מעלת יצחק שהניחו ושם ישראל עיקר כפי מעלת המלאך שהניחו. ועוד יתבאר זה בענין יעקב והותרה השאלה הח'. ולפי שיעדו ברבוי זרעו באר לו שתהיה מעלתו ויתרונו בזה בג' דברים. הא' בכמות זרעו והפלגת רבויו ועל זה אמר והפרתי אותך במאד מאד. והב' שיצאו ממנו גוים מתחלפים ושונים זה מזה ירמוז לישראל ואדום וישמעאל והאומות שיצאו מבני קטורה כי עם היות שלא קבלו המילה אדום ובני קטורה הנה רבויים והתחלפותם מכח ברכת אברהם היה ולזה אמר ונתתיך לגוים. והג' יעדו לא לבד בריבוי הזרע כי גם במעלתו וכבודו שיהיו ממנו שרים ומלכים ועל זה אמר ומלכים ממך יצאו. ואמנם אמרו והקימותי את בריתי וגומר ענינו אצלי שהודיעו יתברך שתדבק שכינתו והשגחתו באברהם ובזרעו הנמשכים אחריו ולא אמר והקימותי את בריתי על המילה אלא על הדבוק והשגחה ליחדם להנהגתו ולא ימסרם לכוכב ומזל יאמר והקימותי את בריתי ראשונה ביני וביניך ובין זרעך ר"ל בזכותך ובסבתך לדורותם באיזה דור שיהיה לברית עולם ר"ל נצחי ומתמיד והברית הוא להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ר"ל שתדבק ההשגחה באברהם כל ימיו וגם כן תדבק בזרעי בסבתו וזכותו וזה טעם אחריך. והודיע עוד שיתן לו ולזרעו את ארץ כנען כי עם היות שלא נתנה לאברהם בימיו הנה המתנה אליו נעשתה ראשונה ואברהם זכה בה בכח המתנה וזרעו החזיק בה מכח הירושה ממנו ולזה אמר ונתתי לך ולזרעך אחריך כי הם מכח ירושתו יזכו ויחזיקו בה ואמר לאחוזת עולם להגיד שתהיה דין הירושה ההיא מתמיד ונצחי ואף שזרעו יהיה גולה פעמים מן הארץ עוד ישבו אליה כי תהיה נחלתם תמיד לאחוזת עולם. ובעבור שראשונה יעדו בזרע ואחר כך בדבקות ההשגחה האלהית ואח"כ בירושת הארץ והיה אפשר שיחשב שדבקות ההשגחה הנפלאת יהיה עם זרעו קודם ירושת הארץ כפי סדר הפסוקים לכן הודיעו כי לא יהיה כן כי ראשונה ירשו בניו את הארץ ואחר כך תדבק בהם ההשגחה לא להיותם חוצה לארץ כי השוכן בח"ל דומה וכו' כתובות (דף ק"י) ולזה חזר לומרוהייתי להם לאלהים כאלו אמר אחר שיעדו בדבקות ההשגחה באמרו להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך והנה תדע לך מתי יהיה זה אחרי שזרעך אחריך יירשו את ארץ מגוריך אז אהיה להם לאלהים לא קודם ואמנם נזכר ביעוד הזה האלהות קודם ירושת הארץ לפי שזכר ראשונה הזרע כי כן קדם בזמן ואחר כך להיות להם לאלהים וזה היה במתן תורה בסיני ואחר כך ירושת הארץ אבל הדבוק האמתי היה משפט אלהי הארץ ואחרי היותם עליה. הנה נתבאר שאין הכפל בפסוקי הברית שנאמרו עד כה. והותרה השאלה הט'. ושאין כפל גם כן בפסוקי דבקות האלהות לפי שראשונה הודיעו שכן יהיה. ובפסוק השני הודיעו מתי יהיה והותרה השאלה הי':

פסוק ט

ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור וגו'. עד ויאמר אלהים לאברהם אבל שרי אשתך. אחרי שהודיע ית' לאברהם מה שהיה מוטל עליו לעשות מכח הברית שכרת עמו בין הבתרים. זכר עתה מה שיהיה מוטל על אברהם וזרעו לעשות לשיתקיימו בהם היעודים ההמה כי הנה היעודים האלהיים הם על תנאי ולא יקויימו כי אם בהכנת המקבלים ולזה באה בכאן אמירה מחודשת ויאמר אלהים לאברהם ואתה את בריתי תשמור והותרה בזה השאלה הי"א כי עם היות הנבואה כלה מדובקת בא התחלפות האמירות כפי חלוף הדרושים כי כאשר הודיעו מה שנתחייב ית' לעשות מכח הברית אמר וידבר אתו אלהים לאמר אני הנה בריתי אתך. וכאשר רצה להודיעו מה שיהיה מוטל על אברהם ועל זרעו לעשות אמר ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור רוצה לומר אחרי שנתחייבתי לך מן הדין הוא שאתה גם כן תתחייב לי ותשמור בריתי אתה וזרעך אחריך לדורותם ר"ל שזרעך יעשו זה כמוך בכל הדורות שיהיו וביאר מהו הברית אשר יעשו אברהם וזרעו וזהו המילה וזהו זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך וגו' ועיין אמרו ביני וביניכם וכן אמר למעלה ואתנה בריתי ביני וביניך לפי שעד עתה במה שנתחייב האל לאברהם לא אמר ביני וביניך לפי שלא היה שם דבר מוטל על אברהם אבל עתה על המילה שהיה אברהם כבר מחויב במוטל עליו היה הברית מצטרף ומתהפך בשווי בין שניהם הקב"ה חייב כביכול לדבק השגחתו ושכינתו באברהם וזרעו ואברהם וזרעו חייבים להיות ברית השם בבשרם וזהו ביני וביניך. וכבר חקרו החכמים איך ידע אברהם מאיזה מקום נמול ור' תנחומא אמר מסברא נאמר ערל זכר וכי יש ערל נקבה אלא ממקום שניכר אם הוא זכר או נקבה ובגמרא שבת מנין למילה שהיא מאותו מקום נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן וערלתם ערלתו את פריו מה להלן מקום שעושה פרי אף כאן מקום שעושה פרי והראב"ע והרמב"ן ע"ד הפשט כתבו בו טעמים ודבריהם כלם טובים ונכוחים אבל תשובת השאלה הזאת היא אצלי ממה שיקל לפי שהדברים שהיו הנביאים רואים במראה הנבואה ממה שהיה מצוה אותם הש"י שיעשו היו כ"כ מבוארים ומפורשים להם לפי שלא נשאר להם ספק כלל וכן כאשר הקב"ה הראה לאברהם בנבואתו את המעשה אשר יעשון אין ספק שראה מפורש המקום אשר ימול ממנו גם כי כבר ביאר לו שהיתה המצוה הזאת באבר ההולדה כדי שהבנים אשר יולידו זכרים ונקבות כלם יהיו נולדים בקדושה ובטהרה כאלו נולדו לעבודת השם אחרי אשר האבר אשר הולידם הוא מקודש לשמו ולכן הונח החותם ההוא על הפתח כמו שיונח חותם המלך על פתח הבית להורות שכל מה שהוא בבית הוא מהמלך ושלא יצא משם דבר אלא במצותו מצורף שהסרת הערלה ההיא תחליש כח האבנר ויתמעט הפועל הבהמי ומזה יתבאר שהנשים יהיו נושעות באותו ברית כזכרים לפי שנולדו באותה קדושה כי קדושת אותו האבר אינו להושיע לנמול כ"א שיתקדש להוליד בנים לעבודת האל וזה יכלול לזכרים ולנקבות שכלם נולדו באותה קדושה הנה א"כ הברית הזה נכרת עם אברהם ועם כל זרעו ועם היות שהיונק הנולד אינו בר דעת ולא בחיריי באותו מעשה הנה אביו והוריו מחוייבים להכניסו בברית ואם לא הכניסוהו הוא בהיותו ברשותו חייב להמול ומזה הצד היה הברית נכרת עם כל זרע אברהם בכלל ובפרט. והותרה בזה השאלה הי"ב ובאמרו ונמלתם את בשר ערלתכם נראה לי שאינה מצוה אלא הודעה כי בפסוק שלמעלה באמרו המול לכם כל זכר צוה על המילה ובאמרו ונמלתם הוא הודעת מה שימשך מזה כאמרו ואם תעשו זה ימשך לכם שתי תועלות גדולים. הא' ונמלתם את ערלתכם ר"ל שתהיו בזה מרוחקים מאותו הפועל המגונה כי תהיו נמולים מאותה ערלה שהוא כמותר באבר ההולדה וכלי לתענוג היותר בהמי שבאדם והוא הפחות הכרחי לשלמות כי הכלי ההוא אינה צריך לשמיר' האיש כי אם לשמירת המין שאינו לאד' במה שהוא אדם אלא במה שהוא ב"ח הנה א"כ הערלה היא דבר נמאס מאשר יביא האדם בפועל המגונה ההוא יותר מדאי ועל זה אמר ונמלתם את בשר ערלתכם. והתועלת הב' הוא אמרו והיתה לאות ברית ביני וביניכם ר"ל שתהיו כלכם חתומים בחותם מלכו של עולם וכל רואיהם יכירום כי אתם זרע ברך ה' כי כמו שהאנשים רועי צאן ובקר יעשו אתו סימן בצאנם ובבקרם לשיהיו בכל מקום נכרים שהם שלו כך רועה ישראל ית' רצה להתוות אות בצאן מרעיתו ועל זה אמר והיה לאות ביני וביניכם ואלה הם שני הטעמים שזכר הרב המורה. ואין קושי מאשר קראהו אות ברית בהיות שכבר קראו ברית לפי שבעשותו אותו הוא ברית ואחר עשייתו הוא אות ברית ר"ל אות שיש בו ברית לאלהים הנה התבאר טעם מצות המילה ושלהיותה מדריכה האדם אל שלימותו ומצילתו מרדת שחת אמרו במדרש (ערובין ד' י"ט) שאברהם יושב אפתחה דגהינם ואינו מניח שום בר ישראל מהול לרדת שמה והותרה השאלה הי"ג. והנה לא נצטווה אדם הראשון במצות המילה לפי שאדם בתולדתו היה בלתי נוטה אל המפורסמות ואל התאוות הגשמיות והיה נמשך אחר שכלו להיותו יציר כפיו של הקב"ה לכן לא היה מזיקה בו הערלה ולא נצטווה להמול וזהו מה שאז"ל שנולד מהול. אבל אכלו מעץ הדעת טוב ורע ונטותו לתאוות הגשמיות כל בני דורו נשארו כלם ערלים בתאותיהם עד שבא אברהם שלשלמותו צווה בהם. ומפני זה אומר אני שצוה הקב"ה את אברהם במצות המילה כדי לתקן את אשר עוות אדם הראשון כי הוא באכלו מעץ הדעת נטה לתאות המשגל יותר מהראוי כמו שפירשתי שם ואברהם צווה במצוה כדי להרחיק אותה נטיה מותרית שעשה אדם אביו והיה שכרו כנגד עונש אדם כי אדם גורש מג"ע של מטה ואברהם זכה הוא וכל זרעו בג"ע שלמעלה. וכבר כתב הר"ן שהנה נבראת הערלה באדם לתת מקום למצוה שנצטוה אברהם אחר כן ושמפני זה נבראו הבהמות מזולת זה התוספת. ואפשר לומר בזה עוד שהיה מותר הערלה באדם מכח הב"ח סימן ואות להיות המין האנושי מבין שאר הב"ח רודף אחר המותרות אם במאכל ובמשתה וקנין הממון ועוד במשגל. אמנם שאר ב"ח הם מספקים בהכרח לחיותם ובמשגל ההכרחי להולדה ולזה אינם מזדווגים לשום נקבה מעוברת גם היא לא תקבלם להיותו מותר אל הטבע ולכן נבראו מבלי מותר הערלה סימן להיותם מסתפקים בהכרחי מבלי מותר והותרה בזה השאלה הי"ד. ואחר זה מודיע ית' הזמן אשר יעשה הברית כי אחרי שצוהו במצוה צוה ג"כ בזמן עשיית' והוא אמרו ובן שמונה ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם ר"ל עתה בתחלת המצוה תהיו נמולים כל א' לפי שניו אבל לדורות ימול כל זכר ביום הח' לתולדתו והיה זה לפי שאז ראוי שיקרא הנולד וולד ואינו מכלל נפל. ומלבד זה כבר זכר הרב המורה כמה החכימה החכמה האלהית במה שצותה שימולו בן שמונת ומים לפי שבהיותם גדולים ירגישו יותר בכאב ואולי ימאנו מקבל הברית גם שמפני רכות עורם אז לא ירגישו מאד בכאב המילה ויתרפאו יותר מהרה מהגדולים. ואמנם אמרו עוד יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר וגו' אין ראוי שיפורש שיחזור למעלה למ"ש ובן ח' ימים ימול לכם אבל הוא מחובר למטה לפסוק של אחריו כי אחרי שצוה שכל זרע אברהם ימול בן ח' ימים לדורותם בא לתת משפט בילידי בית בני השפחות הנכריות ועליהם אמר הפסוק שאחריו המול ימול ר"ל שימול אותם כאשר יקנם או כאשר יולדו ויהיה א"כ גזרת הכתוב בהמול ימול עם היות סוף פסוק ביניהם כי רבים כן בכתוב. ולפי שלא יאמר אברהם למה ימולו בני הנכר כבניו הוצרך לתת סבה על זה באמרו יליד ביתך ומקנת כספך ר"ל אע"פ שהם נכרים מאחר שהם יליד ביתך ומקנת כספך ראוי שיהיו נמולים ולא יהיו ערלים כי מדרך השלם שישלים כל הקרוב אליו ומפני זה אמר כאן כספך בכנוי אבל בפסוק של מעלה לא אמר יליד בית ומקנת כסף בלי כנוי לפי שבא הפסוק השני הזה לתת טעם על הראשון. הנה התבאר מזה שאין כפל בפסוקי הפרשה והותרו בזה השאלות הט"ו וי"ו. ואמרו והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם אינו מותר וכפל אבל ענינו אצלי בעבור שצוה למעלה ראשונה בזרע אברהם שיהיה להם הברית הזה לעולמי עד. ואחר זה צוה על מילת העבדים יליד בית ומקנת כסף ואמר והיתה בריתי בבשרכם ליחד לאברהם ולזרעו ברית ה' וקדושתו בבשרם להתקיים בהם היעודים האלהים ואפשר שרמז בזה ג"כ למ"ש חז"ל במדרש תהלים למנצח על השמיני' על המילה שנתנה בשמיני כשנכנס דוד למרחץ וראה עצמו ערום מן המצות נצטער מיד נסתכל במילתו ואמ' שירה. כי הנה רצו לתת טעם למה הונחת המצו' מאיסו' שטוף המשגל ורדיפתו בבשר האדם ולא הספיק שיהי' האות לזה בבגדו כאלו תאמר בטליתו ובתפליו ובמזוזות ביתו. ואמרו שהיתה הסבה בזה שאם היה האות בבגד כבר יפשיטהו האדם ואם בבית כבר יצא ממנו כדוד במרחץ מבלי אות ברית קדש על כן צוה במילה כדי שלא ימצא האדם מבלי אותו אות ועל זה אמר והיתה בריתי בבשרכם. ואמנם אמרו וערל זכר אשר לא ימול וגו' לא אמרו על הנכרים אלא על בני אברהם ולכן נסמך לאמרו (בראשית י"ז י"ג) והיתה בריתי בבשרכם כי כאשר לא ימול אדם מזרע אברהם תהיה נפשו נכרתת מעמיה והם השכלים הנבדלי' ושאר הנפשות הזכות והטהורות שהן מטבעה והיה זה לפי שהעונש במצוה הוא כפי מה שתרמוז המצוה ולזה היה עונש המחלל את השבת בסקילה בעבור שהוא כופר בפנת חדוש העולם שתור' עליו השבת והוא כולל כל התורה ונסיה וכמו שאמרו ששקולה שבת כנגד כל התורה. כן המפר ברית המילה כיון שהוא עדות על היות הנמול מיוחד להנהגה האלהית והוא הוציא עצמו מן הכלל כפר בעקר כי אחרי שלא רצה להתחבר אל עמו בברית ולהכנס עמהם בדבוק האלהי והנהגתו אין ראוי שלעולם הבא יכנס עמהם במחיצתם ולא שיקבל משכרם. וכן אמרו במשנה (פרקי אבות פרק ג') והמפר בריתו של אברהם אבינו אין לו חלק לעולם הבא ואמרו ג"כ שאין נמול יורש גהינם ולכן תקנו לומר בברכת המילה על כן בשכר זו אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות זרע קדש משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו וכו' ועל זה אמר הכתוב את בריתי הפר והותרה בזה השאלה הי"ז:

פסוק טו

ויאמר אלהים לאברהם שרי וגו' עד סוף הפרשה. ויש לי בה שאלות:

השאלה הא' אם הנבואה הזאת אחרת זולת הקודמת מברית המילה ומתחלפת ממנה או היא אחת ומדובקת עם הראשונה מבלי הפסק ביניהם. ואם היו מתחלפות ונפסקות זו מזו כדברי המפרשים איך לא אמר הכתוב על הראשונה ויכל אלהים לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם כמו שנאמר בסוף הנבואה השנית. ואם הכל נבואה אחת מדובקת מבלי הפסק למה באה בכאן באמצעיתה פרשה פתיחה ולמה אמר בתחלתה ויאמר אלהים לאברהם אם היה כל הדבור אחד:

השאלה הב' באמרו כי שרה שמה. ומאין היה שמה שרה אם לא שיקראנה עתה ככה והנה באברהם לא אמר כן אלא והיה שמך אברהם. ועוד כי הנה באברהם הוסיף בשמו אות אחת ולא חסר מאותיות שמו כלל אבל בשרה לא עשה כן כי אם הוסיף בה ה"א שרה והסיר משמה יו"ד שרי:

השאלה הג' באמרו וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה וקשה מלת וגם שאינו דבר זולת הברכה ומלת נתתי בלשון עבר והיה ראוי שיאמר אתן ויקשה עוד אמרו וברכתיה אחרי שכבר אמר וברכתי אותה שהוא כפל:

השאלה הד' למה נפל אברהם על פניו כי הנה דברי השם שאמר לו פה לא היו כ"כ סתומים וחתומים שיצטרך להתבודד ולעיין בהם מאד גם אין ראוי לומר שנפל על פניו להעלים את השחוק כי לא יפלא מה' דבר והוא ידע מה בחשוכא:

השאלה הה' איך ספק אברהם ביעוד האלהי ויצחק כמלעיג ממנו ומה שתקן אנקלוס לתקן וחדי והשתדל הרמב"ן להוכיח שהיה צחוק של שמחה לא של לעג לא יספיק כיון שכמספק אמר הלבן מאה שנה יולד ואם שרה וגומר:

השאלה הו' באמרו הלבן מאה שנה יולד כי לא היה פלא שיוליד מבן מאה שנה שעדין לא הגיע לשני שלישי ימיו ואחרי זה מלא אשפתו מבני קטורה:

השאלה הז' באמרו לו ישמעאל יחיה לפניך כי למה ימות מה עשה לשיתפלל עליו שיחיה גם מאמר לפניך הוא זר כי אם היה פירושו ביראתך כמו שפי' רש"י הנה אין ראוי להתפלל עליו כי הוא מיוחס לבחירת אדם גם פירוש הרמב"ן שיתקיים זרעו לעולם אינו מתישב ביחיה לפניך:

השאלה הח' מה ענין אמרו אבל שרה אשתך כי אם נפרש מלת אבל על אמת לקיום הדבר יקשה מאד שיראה שהיה אברהם מספק בדברי השם והוצרך לומר לו שיהיה אמת הדבר ואם היה מספק בדברו מהו החוזק אשר עשה לו באמרו אמת יהיה כי הנה לא יאמין בשנית יותר ממה שהאמין בראשונה. ומאמר אבל אשמים אנחנו אי אפשר לפרשו מלשון אמת כי לא היה שם מי שיספק באשמם:

השאלה הט' למה נכנס כאן זכרון הצלחת ישמעאל וזרעו והנה הפרשה כלה בלידת יצחק תספר ומה לה בענין ישמעאל שאינו מענינו:

השאלה הי' ממ"ש על יצחק בראשית (י"ז י"ט) והקימותי את בריתי אתו לברית עולם ולזרעו אחריו וחזר ואמר שנית ואת בריתי אקים את יצחק וגו' והוא כפול ומותר מבואר לעין כל:

השאלה הי"א באמרו ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם כי אם היה ויכל לדבר אתו שנפסקה הנבואה ממנו למה זה אמר עוד ויעל אלהי' מעל אברהם כי אין ענינו זולת זה ר"ל שנפסקה הנבואה ושני המאמרי' ביום אחד:

השאלה הי"ב למה זה בתחלת פרשת ויאמר ה' אל אברם לך לך נזכר תמיד השם המיוחד בכל הספורים ובמעמד בין הבתרים מבלי שיזכור שמה שם אלהים אמנם בפרשת המילה מן ויפול אברהם על פניו וידבר אתו אלהים ובפרשת תולדות יצחק נזכר תמיד שם אלהים ולא נזכר שם המיוחד שום פעם. ואחרי זה שב הכתוב תמיד בשם המיוחד מן וירא אליו ה' באלני ממרא וראוי להתבונן בזה מאד:

השאלה הי"ג ממה שנזכר בפועל המילה שני פעמים בעצם היום הזה כי הנה אמר כל זכר באנשי בית אברהם וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה. ואח"כ חזר לומר בסוף הפרשה בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו וכל אנשי ביתו וגומר:

ויאמר אלהים לאברהם שרי אשתך וגו' עד אבל שרה אשתך. התבאר לי שאין זו נבואה אחרת נבדלת מן הראשונה אבל ששתיהן אחת והתחלתו ויפול אברהם על פניו וידבר אתו אלהים אני הנה בריתי אתך וגו' והיא מקושרת ומתדבקת עד ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם כי על כל הנבואה בכלל אמר ויכל לדבר אתו לפי שאז נשלמה הנבואה כלה ומיד אחר השלמתה נמול אברהם וכל בני ביתו כמו שבאר האמנם כפי דרושי הנבואה הזאת היא מתחלקת לג' חלקים ולכן מפני חלוק הדרושים באה אמירה בכל חלק מהם כי הנה בחלק הא' שספר בו מה שהיה עם הקב"ה מכת הברית אמר וידבר אתו אלהים לאמר אני הנה בריתי אתך. וכן בחלק הב' שהודיע בו מה שהיה מוטל על אברהם לעשות ממצות המילה אמר בתחלתו ויאמר אלהים לאברהם ואתה את בריתי תשמור. וכן החלק הג' שהיה בענין שרה ובשורת הבן אשר תלד ומתי תלד בא בתחלתו ויאמר אלהים לאברהם שרי אשתך ומפני מעלת הדרוש שהוא התחלת המחשבה וסוף המעשה בילידת יצחק באה בו פרשה פתוחה ואמירה בפני עצמה והותרה בזה השאלה הא'. ויהיה מאמרו ית' שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה ר"ל שרי כיון שהיא אשתך ראוי שתהיה משותפת עמך בכל הטוב אשר ייטב לך כי היא מעצמך ובשר מבשרך ולכן כמו שנשתנה שמך למעלה וכבוד כן באותה עתה נשתנה שמה ג"כ לכבוד והוא אמרו כי שרה שמה והנה שם שרי הונח לה בבית אביה ויגזור שהיא גברת לאיש מיוחד כאלו תאמר לבעלה אבל שרה הוא שם כולל ר"ל גברת כוללת להמון גוים רבים. והנה אמר כי שרה שמה לפי שהיא נכללת ביעודים שיעד האל ית' לאברהם מרבוי הזרע ושאר הטובות ובהיותם חלים עליו כבר חלו עליה כי הנה כאשר האדם עולה לגדולה מיד אשתו עולה עמו. ואפשר לומר עוד ששם שרי וכל שם שהוא על משקלו שלא יהיה בו היו"ד כנוי הוא שם זכר כמו אכסנאי סיני פנאי חכינאי כלי וכן כלם היה כפי זה שם שרי מורה על עקרותה ושכביכול אינה נקבה כיון שאין לה ולד וגם רז"ל אמרו שלא היה לה אבר ההריון ר"ל האם שבנשים ולזה שנה הב"ה שמה וקראה שרה לפי שהה"א בסוף התיבה תורה על הנקבה. והר"ן כתב כי שרה שמה שאברהם היה מחוסר מעשה בגופו ולא היה ראוי שיקרא אברהם עד שיקבל הברית ושלזה אמר בו לא יקרא שמך אברם והיה שמך אברהם כיון שנשלם עניניך אבל שרה לא היתה חסרה דבר כי כבר היתה שלימותה עמה והש"י לא שנה את שמה עד שישנה את שם אברהם בעלה כי היא לא היתה צריכה אל תוספת שלמות כמוהו והוא אמרו כי שרה שמה כי מיד שקבל אברהם את הברית היתה שרה וגם נכון הוא. והותרה עם מה שפירשתי השאלה הב'. ואמר ית' אל אברהם שכמו שנשתתפה עמו שרה לכבוד ולשררה הנה תשתתף ג"כ ברבוי הזרע והוא אמרו וברכתי אותה. וזכר שהברכה ההיא תהיה במה שיתן לו ממנה בן ר"ל שמלבד שנתתי לך בן מהגר אתן ג"כ לך ממנה בן שפרושו הברכה שזכרתי שברכתיה היא שנתתי ממנה לך בן עם היותך זקן ממנה ויהי' מלת גם מרבה על ישמעאל ואין ספק שהיה זה לשרה ברכה רבה כי כבוד המלכה היא שתלד בן למלך יען תתקשר ותתרב' ביניהם האהבה. והנה אמר נתתי בלשון עבר בהיות הדבר עתיד וכן בישמעאל אמר הנה ברכתי אותו עבר להגיד שהיה הדבר כבר גזור לפניו ית' והדבר יצא מפי המלך ומי יאמר לו מה תעשה. ואמנם אמרו עוד וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו לפי שהמלכה או אשת חיל עשירה כשתלד לבעלה תתברך בשתי ברכות אחת מפאת בעלה שיאהבה וכמאמר לאה כי עתה יאהבני אישי. והב' מאשר הבן אשר תלד יהיה מולך על ארצה או מושל בכל עשרה ונכסיה שהוא תועלת ושמחה גדולה אליה ולכן אמר כאן שתי ברכות בענין שרה וברכתי אותה וגו'. וברכתיה וגו'. והותרה השאלה השלישית. ובזה הודיע הקב"ה לאברהם שכל מה שיעדו מרבוי זרעו והיותו לגוים ומלכים הכל יתקיים בשרה ובזרעה כי אליה היתה הכונה ולכן זכר בה גוים ומלכים כמו שאמר לאברהם. והנה נפל אברהם על פניו כדי לעיין ולהתבודד בדבר הזה היאך יהיה אפשר שתלד זכר בזקנותה בן ממנו בזקנותו ובהתבודדותו צחק כי לא חרה אפו בבשורת הבן בעבור ישמעאל בנו בדעתו שהבן אשר ילד יוציאנו מחזקת ירושתו וכבודו אבל עכ"ז צחק ושמח אברהם בבשורה האמנם אמר בלבו בהתבודדותו מי יתן שיהיה כן אבל הוא באמת כנגד הטבע וזהו אמרו הלבן מאה שנה יולד וכל זה שפירשתי הוא ע"ד המתרג' ופי' הרמב"ן שהיה השחוק שחוק של שמחה ואף שלא יהיה כן אינו מהבטל שאברהם בהתבודדותו בזה הענין צחק כאלו הדבר אינו אפשרי בדרך טבע ולכן עשה טענותיו על זה הלבן מאה שנה יולד ואם שרה וגומר. והתבונן כי הוא עשה בעצמו תמיהה אחת הלבן מאה שנה יולד אבל בשרה עשה שתי תמיהות האחת ואם שרה. והשנית הבת תשעים שנה תלד. וענין זה שהנה הזקן יהיה תולדתו בקושי ועל המעט ואמנם יהיה כשיהיה מאשה בחורה מוכנת לקבל וכן הזקנה אם תוליד יהיה על המעט והזרות ולא יהיה אלא מבחור חזק הכח והחום אבל בהיו' שניהם זקנים באים בימי' איך תתכן בהם ההולדה בהיות הכח הפועל חלוש והמתפעל יותר חלוש ממנו ויהיה לפי זה שעור הכתוב כן הלבן מאה שנה יולד כלומר מצדי הדבר קשה בהיותי בן מאה שנה שיולד אבל כבר יעבור זה מנערה אחת אבל לא משרה שיש בה שתי המנעיות האחד מצד עצמה ר"ל שהיא עקרה והוא אמרו ואם שרה הידועה בעקרות. והשנית שהיא זקנה בת תשעים שנה והיה אם כן הדבר בלתי אפשרי כפי המנהג הטבעי מצד הפועל שהוא אברהם בהצטרפות לשרה ומשרה בהצטרפות לאברהם ולא היה אברהם בזה מספק ביעוד האלהי שנאמר לו מפורש שתלד לו בן ושכל היעודים יתקיימו בו אלא שבחקירתו והתבודדתו גזר אומר שהוא בלתי אפשר כפי המנהג הטבעי וישאר אם כן שיהיה פועל אלהי ע"ד הפלא והנס ומפני זה נתחדש לו ספק בישמעאל לפי שבו היתה מחשבתו שיתקיימו היעודים וכאשר ראה שיעדו עתה יתברך בבן אחר ושלא יהיה בדרך טבעי כי אם בפליאה רבה וידע עם זה שהקדוש ברוך הוא לא יעשה נס כי אם לצורך ולהכרח רב חשב שזה יורה אחד מב' דברים אם שהיה יודע הקדוש ברוך הוא שישמעאל עתיד למות מהרה ולכן היה מכין בן אחר לעמוד תחתיו או אם לא ימות שלא היה רצונו יתברך שיתקיים בו הברית והיעודים מירושת הארץ והדבוק האלהי ושאר הטובות שיעדו בהם ולכן יתן לו בן אחר לקבלם ומפני זה התחזק אברהם ודיבר אל האלהים לו ישמעאל יחיה לפניך והוא דרך שאלה ובקשה רוצה לומר מי יתן וידעתי אם ישמעאל יחיה או עתיד למות מהרה כמו שתורה עליו לידת בן שרה ואם יחיה לפניך רוצה לומר אם יהיה בבריתך כמו שידעתני על זרעי כי זהו המורה מלת לפניך כמו שפירשתי על התהלך לפני. הנה התבאר למה נפל אברהם על פניו שהיה להתבודד בדבר הזה אם יהיה אפשרי כפי הטבע אם ע"ד נס והותרה השאלה הד'. ושאברהם לא ספק ביעוד האלהי ולא צחק בו אם מהיותו ע"ד הטבע ואם לא היה מאמין בו לא היה מתפלל על ישמעאל ולכן לא הוכיחו השם עליו. אבל בהפך שצוהו שיקרא את שם בנו הנולד לו יצחק מפני אותו צחוק כי הוא מורה שתהיה תולדתו כנגד הטבע וכמ"ש כל השומע יצחק לי שידוע שלא אמר אותה שמחה שיצחק על מעוט אמונה כי כבר היה נולד אלא שהיה הצחוק מורה על לידתו כנגד הטבע. ואמנם שתוק שרה ותוכחתה יתבאר במקומו. והותרה בזה השאלה הה'. ויתבאר גם כן התר השאלה הו'. מענין התמיהה שעשה אברהם הלבן מאה שנה יולד שהיתה כראוי ביחס וערך כחו הפועל לכח המתפעל אשר בשרה בהיותה עקרה ובת צ' שנה וכן הותרה השאלה הז' מאמרו לו ישמעאל שנתחדש לו ספק בענינו מפני יעדו לידת יצחק מפאת הבחינות אשר זכרתי:

פסוק יט

אבל שרה אשתך וגו' עד סוף הסדר. השיב הקב"ה לשאלת לו ישמעאל יחיה לפניך באמרו אבל שרה אשתך כאומר אברהם אתה חשבת שכל הטובה אשר יעדתי לך לעשות לך יהיה בעבורך ולכן בהיות לך ישמעאל בנך חשבת שתהיה הולדת יצחק ללא צורך עד שמפני זה שאלת אם יחיה ישמעאל ואם יהיה לפני בבריתי. דע כי אין הדבר כן כי שרה ראוי שתלד לך בן וכמו שאתה בהולדה כן תזכה היא והנה ישמעאל אינו בנה ולכן מפאת שרה היתה הולדת יצחק הכרחי' אע"פ שלא ימות ישמעאל ואותו הבן אשר תלד שרה יקרא יצחק לפי שתהיה תולדתו צחוק לכל אדם מצדה ומצדך ובזה שבח לו הצחוק שצחק להיותו כמו שפירשתי ממה שבטבע ושלזכרון אותו צחוק יקרא כן וזהו אבל שרי אשתך יולדת לך בן אמת אמרת מצדך אבל מצד שרה הכרחי הוא הבן והודיעו שבו יתקיים הברית לפי שהתחברו בו זכות האב והאם וזהו אמרו והקימותי את בריתי אתו לברית עולם ולזרעי אחריו והותרה בזה השאלה הח' האמנם להסיר מלב אברהם ספק חיי ישמעאל ולהשיב לשאלתו ששאל שיוכלל גם הוא בברית השיבו ית' ולישמעאל שמעתיך ובזכותך ובעבורך הנה ברכתי אותו ר"ל יצא דבר מלכות מלפני שיהיה מבורך והודיעו שבקצת הברכות שיעדו בהם יבורך ג"כ ישמעאל כי כמו שנאמר לאברהם והפרתי אותך במאד מאד כן אמר בישמעאל והפרתי אותו במאד מאד והנה אמר לאברהם ומלכי' ממך יצאו ואמר על ישמעאל במקו' זה שנים עשר נשיאים יוליד כלומר שלא יתן עליו הוד מלכות ולא יהיו ממנו מלכים משוחים בשמן כמלכי יהודה וישראל אבל יהיו נשיאים לאומות' בארצותם כל אחד נשיא לארצו ואם אמר לאברהם ונתתיך לגוים הנה ג"כ אמר על ישמעאל ונתתיו לגוי גדול רוצה לומר שלא יצאו ממנו גוים מתחלפים בכמו ישראל ואדום אבל יהיה בלבד לגוי אחד גדול מאד ובזה הודיעו שבזכותו ומפני אהבתו יתן לישמעאל החלק הזה מברכותיו אבל שאר הדברים מירושת הארץ והתיחדות ההשגחה וההנהגה האלהית הנה זה יעשה ליצחק כי עמו יקים את הברית אשר כרת את אברהם ולזרעו אחריו לא עם ישמעאל לפי שאומה אחת תהיה בלבד חלק ה' ובעלת בריתו לא שתים וזאת תהיה האומה שתצא מיצחק ולכן חזר לומר ואת בריתי אקים את יצחק ר"ל הנה רבוי הזרע והנשיאי' והגוי הגדול אעשה לישמעאל בעבורך אבל קיום הברית לא יהיה כי אם ליצחק לפי שתלד לך אותו שרה ויתחברו בו זכות האב והאם מה שאינו כן בישמעאל שאין לו זכות האם והנה אמר למועד הזה בשנה האחרת לתת לו אות שלידתו תהיה בנס כי למועד הזה אשר יעדתי בו לשנה האחרת תהיה לידתו והוא המורה שהכל הוא כפי רצוני. הנה א"כ הפסוק הראשון והקימותי את בריתי אתו לברית עולם בא להודיע שביצחק יתקיים הברית אבל לא היה מתחייב ממנו שלילתו מישמעאל אמנם באמרו עוד אחרי יעוד ישמעאל ואת בריתי אקים את יצחק משמע שישמעאל לא יכנס בו אלא יצחק לבדו והותרו בזה השאלות הט' והי'. והנה אמרו ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם. כתב הר"ן שמצד הוראת זה הפסוק נראה לו שהיה נהוג בנבואו' שגם אחרי שהיה נשלם דבור השם לנביא לא היה נפרד ממנו תכף אשר כלה לדבר אתו עלה מעליו כדי שיוכל אברהם להשלים את המצוה. והדעת הזה אינו מוכרח אצלי וגם טבע הנבואה לא יתנהו ואין ענין הכתוב כן. אבל עניני שבעבור שהיה אברהם מתחזק לבקש על ישמעאל לכן מיד שהקדוש ברוך הוא כלה לדבר את הדברים שנזכרו למעלה עלה מעליו והפסיק נבואתו ממנו באופן שלא נשאר מקום לאברהם להשיב עוד על דברי השם ולהפציר בעד ישמעאל כמו שהתחיל לעשותו וזה טעם אמרו אחרי ויכל לדבר אתו מ"ש עוד ויעל אלהים מעל אברהם. והותרה בזה השאלה הי"א. ואמנם למה נזכרה בנבואה הזאת כלה שם אלהים ולא השם המיוחד. הנה הסבה היא שבמראות אברהם וספוריו וכן במעמד בין הבתרים נזכר תמיד השם המיוחד להיותו מורה על הרחמים כי כן היו כל הדברים ההמה בחסד וברחמים אבל פרשת מילה ופרשת לידת שרה נזכר תמיד שם אלהים להיותו מורה על הדין ועל המשפט האלהי שהדין נותן בשני כורתי ברית שיעשה כל אחד מהם המוטל עליו ולכן אמר וידבר אתו אלהים לאמר אני הנה בריתי אתך שזה היה מן הדין כיון שנכנס בברית. וכן (בראשית י"ז ט') ויאמר אלהים לאברהם ואתה את בריתי תשמו' כן היה הדין והמשפט שאברהם יעשה המוטל עליו במה שהוא בעל בריתו וכן מפני שלמות שרה וחסידותה היה מן הדין שיזכרה השם ויפקדה לטובה בזרע קדש ולכן אמר בענינה מאמר ויאמר אלהים לאברהם שרי אשתך. וגם אברהם מפני שנראה לו מהדין שישמעאל להיותו בנו יתקיימו בו היעודים שיעדו השם על זרעו אמר הכתוב ויאמר אברהם אל האלהים לו ישמעאל יחיה לפניך ובדרך דין ומשפט לתת לשרה חוקה ומשפטה נאמ' בתשובתה ויאמר אלהים לאברהם אבל שרי אשתך וגומר ובסוף הדברים לזאת הסיבה בעצמה אמר ויעל אלהים מעל אברהם. הנה התבאר שלכן נזכר שם אלהים בכל הנבואה הזאת ובכל חלקיה לפי שהיו הדברים על צד המשפט והדין. ומכאן והלאה שהיו הדברים על צד החסד והרחמים נזכר השם המיוחד המורה עליו והותרה בזה השאלה הי"ב. וספר הכתוב מזריזות אברהם והשתדלותו לקיום מצות השם שמיד כשנפסקה נבואתו עשה כאשר צוהו מבלי עכוב כלל והנה התחיל המצוה בישמעאל בנו כמו שאמר ויקח אברהם את ישמעאל בנו להיותו בנו יחידו כדי ששאר אנשי הבית יקחו ממנו משל ודוגמא לעשות כמעשהו ואחריו מל כל ילידי ביתו והם בני שפחותיו שנולדו בביתו מפני שהיו קרובים אליו והוא היה להם לאב. ואחרי כן מקנת כספו שהם העבדים אשר קנה שלא היו כ"כ אדוקים עמו כמו ילידי ביתו וכל זכר מהם מל את בשרם ועם היותם רבים מלו בעצם היום הזה הוא היום שבו נצטוה אברהם על המילה והנה זכר מספר שנות אברהם ושנות ישמעאל כשנמולו להגיד שעם היות אברה' זקן כבן מאה שנה וישמעאל בנו עם היותו רך ויחיד לפני אמו מפונק מנוער פורע מוסר פרא אדם בן י"ג שנה שמפני זה האב לזקנתו והבן לבחרותו היה מהראוי שיפחדו מפעל המילה מגודל הכאב וליציאת הדם המחלישה הכח והיה מפני זה דבר הגון שלא יהיו גם הם מולים עם כל אנשי הבית יחד ביום אחד כי בהיותם כלה חולים איך ישמשו אלו את אלו ואולי יביא זה אל המות ולכן היה יותר טוב שימתינו אברהם ובנו יום או יומים לראות איך יפול דבר מהמולים מאנשי הבית וינסה אברהם הענין בהם ואחר כך ימול בשר ערלתו. הנה הוא בצדקתו לא עשה כן כי היה בטחונו באל כל כך גדול וחשקו למלאת מצותו כל כך עצום וגם כל בני ביתו היו מלומדים ממנו באופן כך וחפצים במצותיו שכלם נמולו בעצם היום ההוא כעבד כאדניו כלם נמולו ביום אחד וזה טעם אמרו שנית בעצם היום הזה נמול אברהם כי בפסוק שלמעלה זכר שכל בני הבית נמולו בעצם היום הזה אבל כאן הגיד שבעצם היום הזה שבו נמולו ילידי ביתו ומקנת כסף נמול אברהם גם כן עם היות שישמעאל בנו וכל אנשי ביתו ילידי בית ומקנת כסף כלם נמולו אתו ולא היה אחד מהם חי ובריא לשמש לאברהם בחליו הנה לא חשש הצדיק בדבר מהצריך לו בערך קיום דבר השם ושמירת מצותו והותרה בזה השאלה הי"ג ופה נשלם ביאור הפרשה הזאת: