אברבנאל על בראשית ל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · אברבנאל על בראשית · ל · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פסוק יד[עריכה]

וילך ראובן בימי קציר חטים וגו'. עד וישמע יעקב. ספר הכתו' איך שבה לאה ללד' בני' והוא שראובן בנה מצא בשדה דודאים והם היברוחים שלהם צורת ראש וידי' כצורת אדם והביא אותם אל לאה אמו אולי שמע ראובן שהיו טובות להריון נשים ובעבור שלאה היתה משתוקקת אליו הביאם אלי' ורחל שאלה ממנה שיתן לה מהם והשיב המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני. ואמרה זה לפי שהיה יעקב בראותו שלאה עמדה מלדת כסבור שפסקה לגמרי ממעט בואו אצל' והיה מיחד שכיבתו אצל רחל שהית' בחורה ממנ' ועדין לא ילד' והיתה מצפה שתהר לכן אמרה לה לאה המע' קחתך את אישי לשתהר שהוא מתמיד להיות בעבור זה עמה ולא עמי כאשר היה בראשונה ותרצי גם כן לקח' גם את דודאי בני כדי שתהר יותר במהר'. ורחל השיבה לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך כי בשכר הדודאים הסכימה עמה שישכב עמה בלילה ההוא. ולפי שכל אחת מהגבירות ההן היתה בבית בפני עצמו והיה מנהגן שיעקב בבית אשר ישכב הלילה שמה היה עושה סעודתו לכן יצאת ואמרה לו אלי תבא כלומר אל ביתי תבא להתלונן הלילה הזה כי כן הסכמתי עם אחותי תחת דודאי בני. וזכרה התורה כמה הועילו הדודאי' לשתי האחיו' ולכל אחת מהם אם בסגולתם שאם היות' קרים כדברי הראב"ע אולי בסגולה יועילו בהריון הנשים כי לכך היתה רחל שואלת אותם ולאה מתעכבת מלנתנם לה לבשם את המטה כמו שחשב הרמב"ן כי הנה עם היות הריונם בדרך השגחה לא ימנע מפני זה שלא יסתייעו בדברים הרפואיים ולולי זה לא היה נכתב הספור הזה בתור' שלא לצורך ולכן אמר שבאותה הליל' הרתה לאה אבל הגידה התורה שמכח תפלתה ששמע אלדים אליה הרתה גם ילד' בן חמישי ליעקב ויחסה זה לשכר אלקים שכפי דינו נתן לה תחת נתנה שפחתה ליעקב ולכן קראתו יששכר והבן האחר אשר ילדה עוד קראו זבולון באמרה זבדני אלדים אותי זבד טוב הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים ותקרא את שמו זבולון וכל זה מורה ומאמת מ"ש חז"ל שהאמהו' היו יודעות שהיה יעקב עתיד להעמיד י"ב בנים ויהיו לד' דגלים כל דגל ודגל שלשה בנים. וכבר הודעתיך שאחשוב שידע יעקב זה במה שאמר לו והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה שהם ד' רוחות הדגלים ולכן כשילדה לאה את לוי אמרה מזה ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים ר"ל שהיה דגל שלם. ולדעת חז"ל כשילדה את יהודה אמרה הפעם אודה את ה' לפי שהתחילה ללדת קצת דגל אחר וכאשר ילדה את יששכר שמחה עמו והיה שכרה כי קרובה מלאכתה להשתלם בעשותה דגל שני לכן היה מנין בו ואומר בן חמישי ובאחרונה אמרה בן ששי ואמרה שזבדה השם זבד טוב ר"ל חלק טוב ועתה יהיה זבולה שלם עם בעלה והזבול השלם הוא הבית והעליה על גביו כי הבית והזבול הנאה בנוי לתלפיות וכן היו לה שני דגלים זה על זה והוא זבול נאה ונכבד מאד. והוא מה שאמר עתה יזבלני אישי ר"ל יעשה כל זבולו ודירת ביתו עמי כי זבד וזבול הכל אחד כיון שילדתי לו ששה בנים שהם שני דגלים ואתה תראה שעל כן לא עשתה מנין הבנים רק בלוי שאמרה כי ילדתי לו שלשה בנים שהוא דגל שלם ובזבולון כי ילדתי לו ששה בנים שהם שני דגלים והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הח'. אבל מפני שנכנסה בה עם בניה גסות הרוח להיותם בנים וגם חשבה שהשם נותן לה בני רחל עם בניה ושלכן ילדה ששה כנגדה וכנגד אחותה לכן נאמר אחריו ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה כי הנה כל ארבעת האמהות תלדנה תמיד זכרים לא נקבה כלל אם לא לאה בפעם הזאת שילדה בת ומפני שבאה לה על העונש קראה שמה דינה ואולי שצפתה ברוח הקדש שהיא היתה לה עונש תחת אשר רמתה את יעקב בנשואיה ונענשה הצדקת הזאת בענין דינה בתה עם שכם ולכן קראה שמה דינה וכן היתה. ואמנם לענין מה שחשבה שהיו בניה אותם שהציל השם מרחל אחותה זכר הכתוב מיד שזכר אלהים את רחל וישמע אליה שכבר התעוררה להתפלל לפניו ויפתח את רחמה וילדה בן. ולפי שכסתה כלימה פניה על עקרותה אמרה אסף אלדים את חרפתי ר"ל שלא תתפזר עוד חרפתי בפי הבריות אחרי שילדתי. האמנם לא קראה שם בנה כי אם יוסף מטעם שיוסף יי' לה בן אחר וגם זה מורה שהיו האמהות יודעות כמה בנים היה יעקב עתיד להוליד כי בעבור שרחל ראתה שכבר ילדה לאה ששה בני' ובלהה וזלפה ארבעה לא היו נשארים לרחל לשתוליד אלא שנים ולזה אמרה על יוסף יוסף י"י לי בן אחר ר"ל לתשלום מנין הי"ב העתידין להיות כלם. ובעבור שיעקב עשה עקר נשיו רחל להיותה הבת הקטנה מתיחסת אליו שהיה הצעיר בבני אביו חשב בלבו שהבן אשר יצא ממנה הוא יהיה יורש ברכות אביו אשר נתן לו במקום עשו ולזה כשנולד יוסף אמר ללבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי אז"ל שראה שנולד שטנו של עשו שנאמר והיה בית יעקב אש ובי' יוסף להבה ובית עשו לקש וגו' ולפי שלא יאמר לבן שלא נתן לו בנותיו להוליך אותן לארץ אחרת כי אם לשבת בחרן תמיד לכן הוצרך יעקב לבקש ממנו רשות באמרו תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותך ר"ל בעד הנשים כלומר שלא עבדתי אותך במתנה לשבת פה כי אם כמקנה דבר לעצמו להוליכו עמו כאשר ילך וזהו שאמר עוד כי אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך ר"ל שהיתה עבודה מבורכת בעבורן מבלי שום תנאי אחר ולכן אין לך לערער עליהם כיון שהרוחת בממכר הזה כל כך. ואין ספק שהיתה כוונת יעקב לא בלבד על הנשים אלא על הנכסים שהרויח שמה שלא ישלחנו משם בידים ריקניות כי מי הוא אשר ישא אח בנותיו ולא יתן להם נדוניאה מתן כתובתן כמוהר הבתולות והותרה בזה השאלה הט'. ולכן מאשר הבין כוונתו שהיה ללכת השיבו אם נא מצאתי חן בעיניך נחשתי ר"ל אם עתה אמצא חן בעיניך שתעשה מה שאבקש ממך אדע שנחשתי במה שחשבתי במה שברכני י"י בגלליך אבל אם לא אמצא חן בעיניך לעשותו אחשוב שמזלי גרם להתברך ושלא הית' הברכ' בסבתך שאם היתה בסבתך היית עושה שאלתי ובקשתי ואחר הקדמ' הזאת אמר לו נקבה שכרך עלי ואתנה כלומר פירש כמה צריך להיות שכרך מכאן ולהלן מדי חודש בחדשו ומדי שנה בשנה ואתנה ועכ"פ אל תעזוב אותנו. אבל יעקב ראה בדבריו שהיה פוטר עצמו מלתת לו כלום בעבור מה שעבד עמו י"ד שנים שעברו שהיה מבקש הסכמת השכר לעתיד ולא בעבור העבר כלו. ולזה השיבו ראשונה בעד העבר ושניה על העתיד כי על מה שעבר אמ' לו אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך ר"ל כמה זמן עבדתיך שהיו י"ד שנה וידעת ג"כ את העבודה והברכה שהיתה בו וז"ש ואת אשר היה מקנך אתי כמה היה מקנך כשבא לידי כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב ומזה יתבאר שברך י"י אותך לרגלי רוצה לומר בסבתי ובכחי והיה היוצא מכל זה שהיה ראוי שיתן לו מתנה טובה בעין יפה על מה שעבר. ואמנם למה שאמר לו נקבה שכרך שהוא לעתיד השיבו ומתי אעשה גם אנכי כלומר אם שנים רבות אעבוד בצאנך ואני כבר זקן מתי אח"כ אעשה גם אנכי לביתי כאשר עשיתי לביתך עד היום הזה. ולכן נכבש לטענות יעקב והודה ולא בוש לשני כללי מאמריו ר"ל שראוי לפרוע לו כל מה שעבד כי בידוע היה שלא לבד הנשים היה שכרו כ"ש ברוב הברכה שהיה בצאנו ולזה אמר לו מה אתן לך ר"ל בעד העבר ולא הוסיף לפצור בו שישב עוד עמו כי ראה כי הדין עמו באמרו ומתי אעשה גם אנכי לביתי. וכאשר ראה יעקב שהוא כבר היה מודה מכח טענותיו שהיה ראוי לפרעו על מה שעבר ושראוי שיתפרד מחברתו לעשות לביתו אמר לו אבל עתה שאתה מודה במה שראוי אומר לך שלא תתן לי מאומה ר"ל על העבר ועוד שלענין העתיד אשובה ארעה צאנך אשמור והרי אני מוחל לך על העבר ורוצה לעבוד עמך בעתיד אם תעשה לי הדבר הזה שאומר לך כי איני שכיר יום לשתתן לי שכר שכיר וזה הדבר אש' תעשה לי אעבור בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקוד וטלוא וכל שה חום בכשבי' וכן אסיר כל נקוד וטלוא בעזים והיה שכרי ר"ל מה שיולדו מאותם המראו' המוסרות מכאן והלאה אם מעט ואם הרבה הוא שכרי בלבד וענתה בי צדקתי ביום מחר כלומר אם היום או למחר תבא לראות שכרי אשר קניתי לי לערער ולדקדק להכיר מה עמדי כל אשר תמצא שאינו נקוד וטלוא בעזים וכן אותן המראות וג"כ חום בכבשים שהיו בעזים שתי מראות וכבשים ג' וכדברי הרמב"ן או שהיה שכרו בלבד הכבשים החום שהו' השחור או האדום כשימצא זה כן אני מודה שגנוב הוא אתי אבל אם לא ימצא שם זולת זה תענה בו צדקתי שעשיתי כהוגן ולא לקחת מאשר לך דבר ולכן לא תהיה לך עלי שום טענה בו בין רב למעט. והנה לבן חשב להסי' מצאנו אותן המראות ולא יתן מהן ולא מהנשארו' דבר ליעקב ושהצאן הלבנו' על המעט יולידו נקוד וטלוא וחום לפי שצבעי הנולדים מתיחסים על הרוב לצבעי מולידיהם וכאשר לא הי' במולידיהם ויולדיהם נקוד וטלוא היה מחוייב שלא תלדנה הצאן נקוד וטלוא באופן שיצא יעקב משם בהכרח בשכ' מועט ולכן קפץ ואמ' הן לו יהי כדברך הלואי שכבר יהיה נעשה זה וגם אמר הן לו יהי כדבריך לפייסו יהי רצון שיצא הדבר כרצון נפשך ויהי' לך שכר הרבה כי אני אשמח בזה כיון שהוא ברכת י"י עליך. וידמה שהתנו ביניה' שיוכל יעקב להעזר בזה בכל מיני השתדלו' שירצה כמו שכתב הרמב"ן ועם מה שפירשתי הותרו השאלות הי' והי"א. וזכר הכתו' שכן נעשה הדבר ביום ההוא שהסירו כל נקוד וטלוא בתישים ובעזי' וכן כל חו' מהכשבי' ויתן אותם לבן ביד בניו. והפריד אותם לבן דרך שלשת ימים משאר הצאן הנותרות שהיו נשארות ביד יעקב. והנה הרחיקם כ"כ לבן כדי שהצאן הנותרות ביד יעקב לא יראו את העקוד והנקוד והטלוא שהיו בצאנו ולא החום שהיו בכבשיו ולא יהיו נזקקי' אלו לאלו באופן שלא יולדו בצאן יעקב שו' נקוד וטלוא ויצא יעקב מזה בידים ריקניות. וכאשר ראה זה יעקב כוונת לבן הרעה בזה בהרחיקו את צאנו הנקודי' והטלואים וכבשיו החומי' מהצאן שנשארה בידו כדי שלא תהרנה מהם השתדל לתקנו מצד המקלות שפצל בהם פצלות ומקום הפצלות היה לבן והקליפה היתה שחורה והיו המקלות א"כ נקודים וטלואים וישם אותם בשקתו' המים שדרך הצאן שיתחממו שם והיו הצבעים ההם פועלים במזגיהם כאלו היו הצאן עקודי' נקודים וטלואים כי הצבעים פועלים בליחות וכמ"ש הרופאים שהבטה בהדברים האדומים תעורר הדם. ובשחורים תעורר השחורה. וידמה שלא שם המקלות האלה בצאן לבן רק בהתחלה כדי שיהיו בהם דבר מהמראות ההן המוסרים משם. וגם זה בעבור מה שעשה לבן מהרחק הצאן המוסרות משם כי היה יכול לתת בהם סימנים כדי שלא יאמר יעקב ממני הם ולא שירחיק אותם עד שלא יראו הצאן הנותרות אותם ולא ילדו להם כי לולי זה לא היה עושה יעקב דבר מהמקלו'. אבל כשילדו הצאן מעט מזער עקודים נקודים וטלואים עשה השתדלות אחר והוא שהבדיל העקודים נקודים וטלואים ועשה מהם עדר לבדו ומשם והלא' לא היה משים המקלות בצאן לבן אבל היה משים אותם לפני העדר שלו כדי שלא ילדו לבנים אבל ילדו כדומה להם וזהו אמרו והכבשים הפריד יעקב שהוא דבק עם מה שלמעלה שאמר ותלדנה הצאן עקודים נקודים וטלואים יאמר שאותם שנולדו עקודים נקודים וטלואים הפרידם יעקב הכבשים שנולדו והיה הולך העדר שעשה מהם לפני הצאן. וז"ש ויתן פני הצאן אל עקוד ואל כל חום שהיה נולד בצאן לבן כי שת אותם עדרים לבדם ולא שתם על צאן לבן מעורבי' עמם פן יכעס לבן באמרו שלהיות העקודים והנקודים בתוך צאנו היו הצאן מולידות בזה התאר. ואמר והכבשים סתם לפי שנסמך על מה שכבר נאמר והתבאר מהמראות וכל חום בכבשים. ועם היות התנאי החלטי בזה הנה היה יעקב נוהג מנהג חסידות לפי שבהעטיף הצאן לא ישים המקלות כמו שהיה משים המקושרות וכבר זכר הרמב"ן שהצאן המקושרות הם הצאן אשר הזכרים מהם הולכים תמיד אחר הצאן לא יתפרדו מהם לרוב תאותם מלשון ונפשו קשורה בנפשו. או החזקים שהיו בהם קשורים זה בזה והעטופים הם החלשים העטופים ברעב. וזכר זה שאם היה יעקב נותן המקלות לעטופות יתפעלו מאד מפני חולשתם והיה כל הצאן עקודים נקודים אבל יעקב לא שם המקלות כי אם למקושרות לבד מפני קשים ולכן היו העטופים ללבן והקשורים ליעקב שאלמלא כן כלם היו ליעקב עד שבזה הדרך שעשה ששה שנים גדל יעקב בצאן ועבדים ושפחות. והרא"בע כתב שהצאן המקושרות הם אותם שתחמנה בניסן ותלדנה ולדות חזקים ובריאים וקשורים באיבריהם בחוזק ובאלה בלבד שם את המקלות. אמנם בהעטיף הצאן שהוא בתשרי לא ישים המקלות וקראה עטיפה לפי שהוולדות ההם הם חלושים מלשון נפשם בהם תתעטף ובזה האופן היו העטופים שתהרנה הצאן בתשרי ללבן כי לא היו שם מקלות. והקשורים והם שתהרנה הצאן בניסן והם בריאים וחזקים היו ליעקב מפני המקלות.. הנה אם כן ספר הכתוב בזה שעשה שני מיני השתדליות אחד מהמקלות ואחד מנהיג עדר הנקודים לפני הצאן כדי שיחמו מהם ושלא היה ענין המקלות תמידי אלא בתחלת חדש ניסן בלבד לאותם שתחמנה אז לא בתשרי ולכן לא הרגיש לבן בדבר מזה וגם הרועים לא היו מרגישים בו כי איך יתנו לב למקלות שיונחו באחד בניסן ולא בשום זמן אחר. הנה התבארו הפסוקים האלו ולמה עשה יעקב ענין המקלות שהנה היה זה לסבות. ראשונה כדי שיפרע לבן העבודה אשר עבד לו בי"ד שנים הראשונים. ושנית כדי שמשלו תקנינה בנותיו המוהר והנדוניאה הראויה לתת להן. ושלישית לפי שהתנו ביניהם שיהיה זה שכרו על עבודת שנים האחרונים. ורביעית כי מפני ההערמה שעשה לבן בהרחיקו דרך שלשת ימים מהצאן הנותרו' ביד יעקב הותר ליעקב לעשות במקומה תחבולת המקלות והותרה עם זה השאלה הי"ב: