אבי הנחל/פתיחת הספר

פתיחת הספר

הנה נא הואלתי לפרש כוונת הכתוב בשיר השירים סימן ו' אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל לראות הפרחה הגפן הנצו הרמונים לא ידעתי נפשי שמתני. והוא בהקדים מה שאמרו בתקונים תקון כ"ד דס"ט ע"ב וז"ל ועוד ליבא הוא אגוז, ומאן דתבר קליפה דיליה דאיהו יצר הרע, עליה אתמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, דגסות ליבא איהו שלים בקליפה דיליה ולא אתבר, עליה אתמר תועבת ה' כל גבה לב, ושכינתא לא שריא מסטרא דקליפין אתקריאו בני נשא ערלי לב,ע"כ. נמצא דמהאגוז אנו למדים גנות הגאוה ומעלה ותפארת הענוה.

וכמו כן תמצא למורינו הרב אגדת אליהו בח"א פ"ד דברכות סי' ח' דרבנן דיבנה שהיו יושבין שורות שורות בכרם, ללמוד מהגפן מידת הענוה דכל האשכול גדול מחבירו נראה נמוך מחבירו כיע"ש. ואיתא בתענית ד"ז ע"א על פסוק הוי כל צמא לכו למים, מה מים הולכים למקום נמוך אף דברי תורה כן. הרי דמג' מקומות אנו למדים על מידת הענוה, והיינו דכשהאדם הולך לטייל מסתמא תזוח דעתו עליו, ובפרט התלמיד חכם דשמא יתהלל בחכמתו ועלול יותר מהעשיר בעושרו, יען יורד ברשות שמינית שבשמינית, לכן בכל פינות שהוא פונה, הולך אצל הנהר דמשכא שמעתתא הרי מהמים [נלמד] מידת הענוה. הולך לכרם כמו כן כרבנן דיבנה. הולך לגן של אגוזים כמו כן דלומד מידת הענוה. ואמרינן בערובין די"ט וסנהדרין דז"ל כפלח הרמון רקתך, אפילו ריקנים שבך מלאים מצות כרמון. ובכלל מידת הענוה הוא מה שאמרו בב"מ דכ"ג במסכתא דלמד לשונך לומר איני יודע יעוין שם: את ואיתא בתנא דבי אליהו פח"י אל גנת אגוז ירדתי, מה אגוז יש בו ארבע בתים כך כל חכם וחכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמיתו יש בו ד' דברים חכמה ובינה דעת והשכל, ע"כ. הרי דהאי קרא מדבר בתלמיד חכם ולפי שלא יתגאה בד' דברים שיש לו לכן בא הרמז כי מהאגוז אתה תשמע מהרה לעשות תברא לב נשבר ונדכה אם כן דהוא מה שרמז קרא אל גנת אגוז ירדתי דייק לומר ירדתי, דאני עושה עצמי ירוד דכא ושפל רוח ממה שאני לומד מהאגוז כדברי התקונים, ואיני יושב ברמה כלוי בר סיסי שהושיבוהו וזחה דעתו, אלא כדוד שהיה יושב למטה לארץ ולומד כמאמרם ז"ל. ולא מהאגוז לבד אלא לראות באבי הנחל, ומהנחל גם כן נלמד מידת הענוה, דמה מים הולכים למקום נמוך. ועוד זאת לראות הפרחה הגפן, ומהגפן נמי לב חכם ישכיל ללמד מידת הענוה כדברי מורינו הרב כהנא רבה ז"ל, ועד היכן יגיע ענותנותו של תלמיד חכם, דיתן דעתו להחשיב עצמו הנצו הרמונים, שאפילו שהוא מופלג בחכמה יעריך עצמו כפלח הרמון רקתך כרקנים שבך, בגדר זה ידון את עצמו כי לפי האמת אף אם למד יותר משמונים שנה לילה ויום, עדיין בן זומא מבחוץ מהתורה, כי ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים. והדר מפרש סוג הענוה, והוא, לא ידעתי נפשי שמתני, למדתי לשוני לומר איני יודע, וזה הוא ענוה ישרה: האל ברחמיו יזכנו להכיר מיעוט ערכינו, ולא להיות ענוים בפה לבד אלא מלב ומנפש על דבר אמת וענוה צדק, אמן כן יהי רצון:

כ"ד

החבי"ף

ס"ט