אבותי כי בטחו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אבותי כי בטחו[עריכה]

נוסח הפיוט למנהג ליטא[עריכה]

אֲבוֹתַי כִּי בָטְחוּ, בְּשֵׁם אֱלֹהֵי צוּרִי. גָּדְלוּ וְהִצְלִיחוּ, וְגַם עָשׂוּ פֶרִי. וּמֵעֵת הֻדָּחוּ, וְהָלְכוּ עִמּוֹ קֶרִי. הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר, עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי:

בְּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל. וְצָר עַל עִיר הַקֹּדֶשׁ, וְנִקְרַב רַב הַחֹבֵל. נֻתַּתִּי הָדֵשׁ, וִעֻנֵּיתִי בַכֶּבֶל. וִהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ, לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי:

רֵאשִׁית בִּכּוּרָה, לְרֵאשִׁית הַחֵרֶם. שֵׁם אֲחֵרִים הִזְכִּירָה, וְעָוֹן גּוֹרֵם. פְּנֵי אֵל לא הִכִּירָה, וְשֻׁטְּפָה בְּזֶרֶם. צָרָה כְּמַבְכִּירָה, כָּעֵת בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא:

הָאֱלֹהִים הֵבִיא, יוֹם רָעָה וּמָצוֹר. צִוָּה צָרַי סְבִיבִי, עוֹלָלַי לִנְצֹר. יוֹם הֵרַךְ לְבָבִי, וְאֵין כֹּחַ לַעֲצֹר. וְדִבֶּר אֶל נָבִיא, מְשֹׁל אֶל בֵּית הַמֶּרִי:

מִיּוֹשְׁבֵי שַׁעַר הֶעֱבִיר אַדֶּרֶת. חֲמָתוֹ כָּאֵשׁ הִבְעִיר וְהֵרִים עֲטֶרֶת. וּמִלְּבָנוֹן יַעַר הִשְׁלִיךְ תִּפְאֶרֶת. וְרוּחַ סוּפָה וָסַעַר תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי:

יָפְיָפִית נִמְשַׁלְתְּ, וְעַתָּה קְדוֹרַנִּית. בֶּעָוֹן כִּי כָשַׁלְתְּ, וְלִבֵּךְ אֲחוֹרַנִּית. זִנְּבוּךְ וְנֶחֱשַׁלְתְּ, רִאשׁוֹנָה וְשֵׁנִית. וְהָחְתֵּל לא חֻתַּלְתְּ, מְעַט צֳרִי:

צַדִּיק הַצּוּר תָּם, נְשׂוֹא עָוֹן נִלְאָה. מִכְּרוּב לְמִפְתָּן, לְפִנַּת גַג דָּאָה. מֵעָוֹן הַנִּכְתָּם, וִצַעֲקָתָם בָּאָה. רַבָּה רָעָתָם, כְּעֵץ עֹשֶׂה פֶּרִי:

חִזֵּק כָּל קָמַי תּוֹכֵן הָעֲלִילוֹת. כִּי מָלְאוּ יָמַי בְּרֹעַ מִפְעָלוֹת. וּמִבּשֶׁת עֲלוּמַי שָׁכַחְתִּי גְמוּלוֹת. נוֹתֵן לַחְמִי וּמֵימַי פִּשְׁתִּי וְצַמְרִי:

קָמַי פִּיהֶם פָּעֲרוּ, וְנַחֲלָתִי בִּלֵּעוּ. מְאֹד עָלַי גָבָרוּ, וְדָמִי שָׁתוּ וְלָעוּ. נָכְרִים עָלַי צָרוּ, וְאֶת אַחַי הֵרֵעוּ. הָאוֹמְרִים עָרוּ עָרוּ, בְּנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי:

אָמְרוּ לְכוּ נְכַלֵּם, וְנַשְׁבִּיתָה זִכְרָם. אֵל קַנֹּא וְנוֹקֵם, גָּמְלֵם יִשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם. כְּמַעֲשֵׂיהֶם שַׁלֵּם, וְיֵבוֹשׁוּ מִשִּׂבְרָם. כְּאִישׁ חֲלוֹם חוֹלֵם, שְׁלֹשָה סַלֵּי חֹרִי:

פְּצָעַי לא רֻכָּכָה, וְחַבּוּרוֹתַי רֶצַח. וְעֵינַי הֻכְהָה, צוֹפֶה לְדוֹדִי צַח. הַעוֹד לֹא שָׁכָכָה, חֲמָתוֹ לָנֶצַח. עַל מֶה עָשָׂה כָּכָה, וּמֶה חֳרִי:

רַחוּם זֶה אֵלִי, אַל לָעַד תִּזְנַח. אָרְכוּ יְמֵי אֶבְלִי, וְעוֹד לִבִּי נֶאֱנַח. שׁוּבָה אֵל לְאָהֳלִי, מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח. שַׁלֵּם יְמֵי אֶבְלִי, כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי:

יְיָ מְנָת חֶלְקִי, חוּשָׁה לִּי לְעֶזְרָה. וּפִתַּחְתָּ שַׂקִּי, שִׂמְחָה לִי לְאַזְרָה, וְתַגִּיהַּ אֶת חָשְׁכִּי, בְּאוֹרְךָ לְהָאִירָה. אֶת נֶשֶׁף חִשְׁקִי, כִּי אַתָּה נֵרִי:

מִיָגוֹן וַאֲנָחָה, פְּדֵה אֵל אֶת נַפְשִׁי. עֲשֵׂה לְעַמְּךָ הֲנָחָה, מַלְכִּי וּקְדוֹשִׁי. תַּהֲפךְ לָרְוָחָה, אֶת צוֹם הַחֲמִישִׁי. לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי:

נוסח הפיוט למנהג פולין[עריכה]

אֲבוֹתַי כִּי בָטְחוּ, בְּשֵׁם אֱלֹהֵי צוּרִי, גָּדְלוּ וְהִצְלִיחוּ, וְגַם עָשׂוּ פֶרִי. וּמֵעֵת הֻדָּחוּ, וְהָלְכוּ עִמּוֹ קֶרִי, הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר, עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי:

בָּעֲשִׂירִי לַחֹדֶשׁ, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל, וְצָר עַל עִיר הַקֹּדֶשׁ, וְנִקְרַב רַב הַחֹבֵל. הֻכְּתָה הָדֵשׁ, צְבִי צִיצַת נֹבֵל, וַיְהִי לְאֵבֶל נֵבֶל, עֻגָבִי וְכִנֹּרִי:

רֵאשִׁית בִּכּוּרָה, לְרֵאשִׁית הַחֵרֶם, אֲחֵרִים הִזְכִּירָה, וְהֶעָוֹן גּוֹרֵם. צָרָה כְּמַבְכִּירָה, עַצְמוֹתַי יְגָרֵם, מִזַּיִת וְעַד קָמָה וְכֶרֶם, כָּעֵת בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא:

הָיְתָה כְּאַלְמָנָה, כְּלִילַת יֹפִי נִמְשָׁלֶת, רֹבַע מִי מָנָה, לְפִי חֶרֶב נֶחֱשָׁלֶת. בְּמִקְשָׁה כִמְלוּנָה, וּבֶעָוֹן נִכְשָׁלֶת, וְהָחְתֵּל לֹא נֶחְתֶּלֶת, מְעַט צֳרִי:

מִצִּיּוֹן יְפִי מִכְלָל, דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה, וְלֹא הָיְתָה בִכְלַל, הָעִיר הַקְּרֹבָה. וְעַתָּה מֵעָוֹן חֻלַּל, וְעָשְׂתָה תוֹעֵבָה. וְקִבְרוֹת הַתַּאֲוָה, בְּנֵי שֵׂעִיר הַחֹרִי:

יְפֵה נוֹף כָּל שִׂמְחָה, וּמִשָּׁם הוֹרָאָה, וְעִיר לֹא נִדָּחָה, בְּנֶגַע לֹא מְטֻמָּאָה. וְעַתָּה מְקוֹם שׁוּחָה, לְרוּחַ הַטֻּמְאָה, וְשׁוֹאָה וּמְשֹׁאָה, תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי:

צִיּוֹן הַדְּרוּשָׁה, צְבִי כָל עֹבֵר, נְתוּנָה לְמוֹרָשָׁה, לְצִיּוּן הַקָּבֶר. לְנִבְלַת בֶּן אִשָּׁה, פְּשׂוּקָה לְכָל עֹבֵר, וְהוּא חֹבֵר חֶבֶר, כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי:

חֵלֶף מְקוֹם הַשִּׁית, הַיּוֹרֵד לַתְּהוֹם, שָׂמוּ חֲשׂוּפֵי שֵׁת, וְשָׁם קֶבֶר הַתְּהוֹם. כְּרוּחַ הַחֲרִישִׁית, לְבָבִי כֵּן יִנְהוֹם, וְכָל־הָעִיר תֵּהוֹם, וּמֶה חֳרִי:

קֹדֶשׁ הִלּוּלִים, לְמִרְמַס טִיט יָוֵן, עָשׂוּ גִלּוּלִים, וּמַצֶּבֶת אָוֶן. לְנִבְלַת לֹא תָלִין, וּמַה לְבָר תֶּבֶן, אֶת לֵב הָאֶבֶן, יִלְטֹשׁ עֵינָיו צָרִי:

אֱלֹהִים יְיָ חֵילִי, כָּתַב לִי יוֹם זֶה, צוֹמוֹת קָבַע לִי, בְּיַד נָבִיא וְחֹזֶה. שַׁלֵּם יְמֵי אֶבְלִי, שְׁכִינָתְךָ נֶחֱזֶה, וְתִבְחַר צוֹם כָּזֶה, כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי:

פְּנֵה אֶל הַמִּנְחָה, רוֹמֵם מִקְדָּשִׁי, יֶשְׁעֲךָ לִי שַׁלְּחָה, מֵרִים אֶת רֹאשִׁי. הֲפֹךְ לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, עִנּוּיֵי נַפְשִׁי, אֶת צוֹם הַחֲמִישִׁי, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי:

המחבר[עריכה]

מחבר הפיוט הוא רבינו אפרים ב"ר יצחק, יליד 1132, מהעיר ריגנשבורג שבגרמניה אשר על גדות הנהר דונא, פוסק ופייטן. חתימתו הייחודית בראשי בתי השיר: "אברהם יצחק אפרים", צורת חתימה בה מקדים הפייטן את שם סבו (אברהם) ושם אביו (יצחק) לשמו שלו.