רמב"ם על יומא ג
יומא פרק ג[עריכה]
- ראו גם: נוסח המשנה יומא ג רמבם
משנה א[עריכה]
מקום גבוה היה להם במקדש שבו היה עולה הצופה, וכשהיה רואה פני המזרח מתחילין להשתנות היה אומר להם בורקי, עניינו כמו התחיל האור להבריק.
והיו אומרים לו אותן שהיו בעזרה עד שהוא בחברון - כלומר הגיע האור כפי ראות עיניך לחברון. והיה אומר להן הין, ומיד היו שוחטין.
וממה שאתה חייב לדעת, כי הזמן שזכר מתתיה בן שמואל באומרו האיר פני המזרח, הוא אחר הזמן שזכר התנא קמא.
והלכה כמתתיה בן שמואל:
משנה ב[עריכה]
ידוע, כי הלבנה אינה עולה מן המזרח אלא אחר חצות החדש.
ואמרו עלה מאור הלבנה - ואירע בסוף חדש משאר חדשי השנה. ואירע בליל צום כפור גם כן פעם אחרת, ודימו שהאיר המזרח ושחטו את התמיד. והוא כלל בכאן שתי המעשים, ואמר פעם אחת, כלומר זולת ליל צום כפור, עלה מאור הלבנה מחובר למה שאירע ליל צום כפור.
ועוד יתבאר כי כהן גדול טובל ושוחט התמיד בצום כפור, וכאשר נפסל התמיד כמו שזכר מפני שנשחט בלילה, יצטרך טבילה אחרת אחר כך שחט את התמיד.
ומסיך את רגליו - כינוי לנקבים גדולים:
משנה ג[עריכה]
כל טבילה, מקדש ידיו ורגליו לפניה ולאחריה כאשר יתבאר.
ואמר חוץ מזו - רוצה לומר הטבילה הראשונה, והוא יגיד אותה:
משנה ד[עריכה]
סדין של בוץ - עניינו רדיד של פשתן.
קרצו - כמו שחטו, והוא מגזרת "קרץ מצפון בא"(ירמיה מו, כ). והוא שישחוט רוב שנים, כי עבודת היום לא תהיה אלא בכהן גדול.
ופירוש מירק אחר שחיטתה על ידו - השלים אחר שחיטה אחריו. ו"מירוק" נקרא השלמת הפעולה, איזו פעולה שתהיה.
ונסתפג - כמו נתקנח:
משנה ה[עריכה]
כבר קדם לך בהלכות שלפני אלו, כי קטרת של שחר היתה קריבה בין דם לנירות.
ואמרם בכאן בין דם לאיברים - רוצה לומר כי אין זריקת דם התמיד והקטרת איבריו מעשה תכוף, כלומר שיהיה זה אחר זה, אבל מבדיל בינתים הקטורת וכמו כן בהדלקת נרות, ומפני זה לא זכר בכאן הדלקת נרות לפי שלא נתכוון בזה המאמר לסדר העבודות, והוא עניין אמרם "בסידורין לא קא מיירי".
ואיסטניס - הוא מי שגופו מצונן וקר.
ועניין חימום המים הוא, שיהיו מחמין עששיות של ברזל מערב יום הכפורים, ומניחין אותן באש עד למחרת, ומכבין אותן במים שהיה טובל בהם והיו נפשרין המים. וזו אינה מלאכה כי אין כוונתן השקאת הברזל לחזקו כמנהג הלוטשין, אבל כוונתם חימום המים, והעיקר אצלנו מלאכת מחשבת אסרה תורה. ועוד עיקר אחר אצלנו אין שבות במקדש, ולפיכך הותר זה המעשה. וכמו כן אם הוסיפו מי חמים שהוחמו מערב הצום במים שטבל בהם, מותר:
משנה ו[עריכה]
בגדי זהב - הם בגדי כהונה גדולה שלובש בשאר ימי החול.
והם שמונה כלים, והם מארגמן ושש וצמר צבוע תכלת וזהב ואבנים כמו שמפורש בתורה, והם כתנת ומכנסים אבנט ומצנפת ואפוד וחשן ומעיל וציץ.
ובגדי לבן - הם ארבעה, והם שמשתמש בהן כהן גדול העבודה המיוחדת בצום כפור, והן כולם מפשתים לבן, אמר השם יתברך "כתנת בד קדש ילבש"(ויקרא טז, ד) וגו'.
ואין הלכה כרבי מאיר:
משנה ז[עריכה]
פלוסים והנדוים - מינים מן הבגדים ידועים אצלם בזמנם, ויש הפרש ביניהם בצורת החיתוך בלבד, אבל עצמן רוצה לומר השתי והערב שלהם, הוא הפשתים הלבן כמו שבאר הכתוב.
ואמרם אם רצה להוסיף מוסיף משלו - ובתנאי שיתן אותו התוספת להקדש.
ואין הלכה כרבי מאיר:
משנה ח[עריכה]
כל מה שמשתמשין חכמים בכל המשנה מצורת המקדש או חלק מחלקיו, ודמיון רוחותיו והעזרה והלשכות והמזבח וזולתו, לא תבקש ממני לציירו לך בכל מקום, לפי שאני עתיד לבארו לך ולהרבות צורותיו עד שתדמה אותו דמיון יפה, ויצטייר הכל בדעתך כאילו ראית אותו בעין במסכת מידות בעזרת השם:
משנה ט [נוסח הרמבם][עריכה]
והכהנים והעם - אמר הכתוב "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו"(דברים לב, ג), ובא בקבלה כי משה רבינו עליו השלום אמר לישראל, בזמן שאני מזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא, אתם הבו גודל לאלהינו. וכן ראוי ומצוה לעשות כן תמיד:
משנה ט[עריכה]
קלפי - הוא כלי עץ חלול.
אשכרוע - קורין אותו בערבי "בקס", והוא בלשון עברי ברוש:
משנה י[עריכה]
עשה לכיור שנים עשר חוטמין שהמים יוצאין משם, כדי שיהו כל הכהנים המתעסקין בתמיד מקדשים ידיהם ורגליהם כאחת. והוא לא מנה שוחט, כי השחיטה כשירה בזרים כמו שקדם.
וזורק - הוא מקבל הדם.
וכבר קדם לך כי שלשה עשר היו זכין בו, יחסר מהם שוחט נשארו שנים עשר.
והכיור מכלל כלי שרת, וכשהיו בו מים נתקדשו ונפסלו בלינה כמו שיתבאר במקומו מקדשים.
וזה עשה כלי סביב לכיור והיו בו המים תמיד, והיו שותתין מאותו כלי לכיור כדי הצורך ראשון ראשון, ואותו הכלי היה נקרא מוכני.
וכל ידות הכלים - הם הקתות כלומר בית ידו של סכין או של קרדום, שהיו חותכין בהם הבשר ודומיהן.
ונברשת - היא כמו שמשית שעושין על פתחי הבתים מזכוכית.
והיא עשתה אותה מזהב טוב ממורט, וכשהיה השמש זורח עליה, היה לאותה השמשית אורה ונוגה בתחילת היום כעלות השמש מאופק ירושלים, ואותה שעה היו קורין קריאת שמע.
וניקנור היה איש מן החסידים, והלך לאלכסנדריא של מצרים ועשה שם שתי דלתות של נחושת והתקין מלאכתן מאד, והיה דעתו להעמידן לעזרה והביאן על הים. ויהי כאשר סער הים על המלחים השליכו אחת מן הדלתות בתוך הים להקל מעליהם ומאנייתם, ורצו להשליך השנית, וכאשר ראה קשר עצמו בדלת, ואמר להם אם רצונכם להשליך זאת הדלת אל תשליכוה אלא עמי. אז עמד הים מזעפו. וכאשר יצא הוא לנמל בעכו, היה מצטער על הדלת שטבעה, ורצה השם יתברך והשליך הים את הדלת האחרת שטבעה לאותו מקום שיצא זה החסיד, וזהו הנס שנעשה לדלתותיו. והעמידום לרוח מזרחי מן העזרה לעומת ההיכל.
ועניין לשבח - תהילה וגדולה, והמלה עברית וארמית והעניין אחד, "ויהללו אותה"(בראשית יב, טו) "ושבחו יתה", ואומר "שבחי ירושלים"(תהלים קמז, יב):
משנה יא[עריכה]
גנאי - הפך שבח.
ולחם הפנים - עב היה כמו שיתבאר במנחות, אבל היו מתקנין אפייתו בדפוסים עד שהיו מקפלים אותו כמו שמקפלין הבגדים. והוא היה בתכלית ההשויה ותקון האפייה במלאכה שהיתה ידועה אצלם.
ופיטום הקטורת - ידוע ועוד אזכרנו במקומו במסכת כריתות. ובכלל סממניה עשב כשנותנין אותו עם הקטרת על האש, היה העשן כולו עולה מכונס לא מפוזר, והיו מכירים אותו העשב ולא הודיעוהו לאדם.
והיה הוגרס בן לוי מוציא אותיות בפיו בהוצאה נפלאה בשעת קריאת השיר של כל יום, שהיה נותן גודלו בפיו עם לשונו בשעת הקריאה, ולא הודיע לשום אדם איך היתה המלאכה בשינוי נתינת הלשון בפה, ואנה היה משים בוהנו, כשהיו יוצאין אותן הנעימות הערבות.
ובן קמצר היה כותב בקולמוסים רבים בבת אחת.
ואף על פי שכל אלו נתנו אמתלא מפני מה נמנעו מללמד מעשיהם, גנה אותם כאשר תראה:
משנה יומא, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב