תוספות יום טוב על תמיד ג

<< · תוספות יום טוב · על תמיד · ג · >>

משנה א

הממונה. עמ"ש ברפ"ג דיומא:

מי מדשן מזבח הפנימי. אקדמיה לדשון המנורה דכי עייל להיכל במזבח פגע ברישא דתניא שלחן בצפון כו'. ומנורה בדרום כו'. מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך כלפי חוץ קימעא. דכתיב (שמות כ"ו) ואת המנורה נוכח השלחן בעינן דחזו להדדי גמ' פ"ג דיומא ד' ל"ג. ומ"ש הר"ב שהמדשן הוא המקטיר קטורת. וכך כתב עוד להלן והשלישי מדשן מזבח הפנימי ומקטיר קטורת. טעות הוא בידו. דהא תנן בפ"ה מ"ב חדשים לקטרת. ועוד בפ"ו מי שזכה בדישון מזבח הפנימי מקדימים לפניהם כו'. וכן נמי בפ"ב דיומא [משנה ד'] דפייס שלישי לקטרת. ואין לדחוק שר"ל המחתה. וכי ההיא דכתב הרמב"ם בפ"ד מה"ת. שהמדשן מזבח החצון מכניס המחתה. וסובר הר"ב [במ"ש] שהמדשן הפנימי הוא המקטיר [ר"ל מכניס המחתה. ויתיישב עם זה דלא תקשה אמאי בזורק לא נקט תחלת העבודה שהיא קבלת הדם והכא במקטיר נקט דישון המזבח שהוא תחלת העבודה של ההקטרה דכיון דמקטיר היינו מכניס המחתה לבד שאינו עיקר עבודת הקטרת לא דמי לזורק שהוא עיקר העבודה] דמלבד הקושיא שאני מקשה על הרמב"ם לקמן במשנה ה' פ"ה מהגמ' (יומא ד' כ"ה) דזה שזוכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה במחתה וזה קשיא ג"כ על הר"ב אלא דעליה קשיא ממשנה גופא דר"פ בתרא דתנן והטני ביד אחד והמחתה ביד אחד ש"מ דתרי כהנים הוו. ולשון הרמב"ם והשלישי מרים דשון מזבח הפנימי לפי שבו מקטירין הקטרת. ע"כ. ומ"ש הר"ב דדשון מזבח ומנורה קודם שחיטת התמיד היה אכתוב בזה בסוף פרקין בס"ד:

העוקץ. פי' הר"ב האליה. ואין נראה כן ממשנתינו דסוף פ' דלקמן דתנן העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו והמפרש פי' שם הזנב אבל הערוך כתב העוקץ הוא העצה כדכתיב (ויקרא ג') לעומת העצה:

[והגרה. פירש הר"ב מקום כו'. ובו מחוברים קנה הריאה עם הכבד והלב. וכן לשונו במשנה ג' פ"ב דיומא. ולא דק דבפרק דלקמן משנה ג' תנן דכבד תלוי בדופן הימנית ול' המפרש ובו מחובר הקנה והלב]:

משנה ב

צאו וראו כו'. ולמה הוצרכו לכך תנן לה במשנה ב' פ"ג דיומא.

משנה ג

אמר להם צאו הביאו טלה. לאחר שהפיסו ועדיין היה לילה. א"ל הממונה לאותם שזכו בעבודת תמיד בין בשחיטה בין בהעלאת אברים שכולן מתעסקים בהכנתו כדאמר מי שזכה בתמיד כו'. ובקרו אותו לאור האבוקות. כדתנן לקמן ש"מ דעדיין היה לילה. כ"כ המפרש: והרי לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית מערבית וד' לשכות היו שם. פירש הרמב"ם והמפרש בבית המוקד. ואחת מהן נקרא לשכת בית המוקד [ששם יורדין לבית הטבילה] וכדתנן בהדיא משנה ו' פ"ק דמדות. [וע"ש בפי' הר"ב] ואע"ג דהתם תנן לשכת טלאים מערבית דרומית. הא רמי לה בגמרא בפ"ק דיומא ומשני לה דף י"ז. אקצויי מקציה ודאתי מצפון מתחזיא ליה בדרום ודאתי מדרום מתחזיא ליה בצפון ומסתברא דבמערבית דרומית הוה וכו'. ומר קא חשיב דרך ימין. ומר קא חשיב דרך שמאל. ופירש"י. בשתי המקצעות נראות שארוכה היא ועומדת במערב ומארכת לצד הצפון ודרום עד קרוב למקצועות שמכאן ומכאן. ודאתי מצפון מתחזיא ליה משוכה לצד דרום יותר. ודאתי מדרום מתחזיא ליה משוכה לצד צפון. ומסתברא במערבית דרומית הוי טפי. ומודי בה תנא דידן. אלא דנקט סידרא מדרום לצפון. דקא חשיב דרך שמאל. ומתחזי ליה דרך הלוכו. כאילו הוא בצפון. ודאמרינן בכמה דוכתי כל פינות כו' לא יהו אלא לימין. הני מילי בעבודה. אבל הכא חושבנא בעלמא הוא. ותנא דמדות קא חשיב דרך ימין מדרום למזרח וממזרח לצפון ומצפון למערב וממערב לדרום. ע"כ. והרמב"ם בפ"ק דמדות [משנה ו'] מפרש שהיתה נתונה בבית המוקד עצמו מערבית דרומית וכשמשערים מקומה לנגד העזרה תהא מן העזרה צפונית מערבית. כמו שזכר בתמיד. ע"כ. וכשתעיין בצורה שאני עתיד לצייר בעזה"י בסוף מסכת מדות תשכיל זה היטב [ועיין בספר המאיר לרבינו זרחיה הלוי בריש מסכת יומא]:

ואחת לשכת החותמות ואחת לשכת בית המוקד. עיין במדות [פ"א משנה ז'] מאי דקשיא לי בגוה ודמש"ה נ"ל דגרסי' איפכא:

החותמות. עיין במשנה ג' פ"ה דשקלים.

בית המוקד. כתב הר"ב על שם המדורה כו'. ועמ"ש ברפ"ק:

ואחת לשכת שהיו עושין בה לחם הפנים. השתא דאמרן. דלשכת הטלאים לפי האמת מערבית דרומית היא. כי אזלת דרך ימין תהיה לשכת לחם הפנים במזרחית דרומית. כדתנן התם במדות. גמ'. דיומא (ד' י"ז):

משנה ד

[תשעים ושלשה כלי כסף וכו'. כתב הר"ב ובירושלמי כו' כנגד צ"ג אזכרות שבנבואות חגי זכריה ומלאכי. וגם הרמב"ם הביא לירושלמי זה בפירושו. ותמיהני דהא קאי הירושלמי הזה שם בקושיא. דאתמר עלה א"ר חונא חישבתים ואינן אלא שמנים ושלש כנגד פ"ג חותמות וכו' [דבספר נחמיה [סי'] י'] שם חתומים פ"ג על קבלת התורה באלה ובשבועה]. ע"כ. ואני ג"כ חשבתים ומצאתים בהפך שאדרבה ישנם הרבה יותר מכפלים צ"ג שכן בספר זכריה לבדו נמצאים שם בן ד' יותר ממאה מלבד שאר שמות שגם [הם] אינם נמחקים. ולולא שהרמב"ם וכן הר"ב העתיקו הירושלמי כמות שהוא. הייתי אומר שיש ט"ס בירושלמי. דמ"ש חגי זכריה ומלאכי דסמי מינייהו זכריה ולא גרסי' אלא חגי ומלאכי. ואי גרסת הכי אתי שפיר וגם ר' חונא מותיב שפיר לפי שעמדתי למנין בשני ספרים אלו חגי ומלאכי ומצאתי שכל השמות שאינם נמחקים מלבד שם צבאות. שאף שגם הוא מן השמות שאינם נמחקים. כדתניא בס"פ שבועת העדות [ד' ל"ה ע"א] מ"מ כיון שלא נמצא בשום מקום כי אם סמוך לשם אחר שאינו נמחק לא נחשב לשם בפני עצמו. ולכך אינו מן המנויין. ומעתה אין בב' ספרים אלו מלבד שם צבאות מן השמות שאינם נמחקים. כי אם צ"ג צא וחשוב. ורב חונא ס"ל שאין למנות כי אם רק שם בן ד' והם אינם באלו שני הספרים כי אם פ"ג. והוא כשתצטרף משם בן ד' שבפסוק הנה אנכי שולח וגו' הכפול. ואז מנינם פ"ג. וא"כ הכל עולה כהוגן. וגם תשובת ר' חונא אינה אלא פלוגתא ולא שיוכל לסתור סברת החושב צ"ג. אך יש לדקדק למה לא מנו חכמים אותן שבספר זכריה. ויאמרו נא להוציא כ"כ כלים. שכמו שלא סמכו על ספר א' כן לא הוה להם לסמוך על ב' כי אם על כל הג' שהיו בתחלת בנין הבית. והנה ראיתי להרמב"ם בפירושו שקודם שהזכיר להירושלמי כתב וז"ל מנין זה אפשר הוא כנגד מה שצריכים לכלים לעבודת היום מן הכלים ע"כ. וז"ל בפ"ו מהל' תמידין ומוציאין כל כלי שרת הצריכים להם כל היום ע"כ. לכך אני אומר שלא נתכוונו החכמים לצוות להוציא כלי שרת כנגד השמות אלא לפי שהוצרכו לכל כך כלים לכל יום. אתו ואסמכינהו אקראי שמצאו במספר הזה והם שבב' ספרים אלו. ומוכרחני עכשיו לומר שט"ס הוא בירושלמי כדלעיל. והא ל"ק דיוציאו יותר וכמספר השמות שבג' הספרים כי למה לנו להטריח הכהנים בכדי וגם אפשר שלא רצו להוציא מספר גדול ורב שהוא יותר מכפלים שמן הצורך שאם יעשה כן איש מן האישים יחשב לו לגאוה וגסות רוח. ולו יתברך הגדולה ובמקום שאתה כיוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. כמ"ש ר"י בס"פ בני העיר] [ל"א סוף ע"א].

אף ע"פ שהוא מבוקר. פירש הר"ב דתמיד טעון בקור כו' דומיא דשה הפסח. עמ"ש בזה במשנה ה' פ"ב דערכין:

משנה ה

ועליו ח' עמודים ננסין. והכי תנן נמי במשנה ה' פ"ג דמדות. ושם כתב הרר"ש ועליו כלומר באותו מקום: [ורביעית של ארז על גביהן. מונחין לא קבועין. וכי הא דכתבתי בשם המפרש למכילתין לקמן פ"ג דמדות משנה ח'. עוד שם לעיל מינה בשם הכ"מ]:

ומפשיטין על שולחנות של שיש שבין העמודים. שהיו מניחין הבהמה על השולחנות. כדי שלא תהא נגררת ע"ג קרקע תוס' פ"ק דיומא ד' י"ו. ומ"ש הר"ב שעליהן מדיחין הקרבים כדתנן בפ' דלקמן סוף משנה ב'. ותנן נמי בשקלים פ"ו משנה ד' שמונה שלחנות של שיש בבית המטבחים שעליהן מדיחין את הקרבים. וכתבו התוס' שם דאע"ג דתנן בסוף מדות מן השלחנות לננסים ד'. אפ"ה קרי להו בין העמודים. ואע"פ שרחוקים ד"א. לא היתה בהמה נגררת בארץ שגוף הבהמה גדול ומגיע לשולחנות. כדאיתא בב"ר דכשמרכיבים כבשי התמיד על הגמלים היו נגררים בארץ. ע"כ. ולפי מה שאכתוב במדות [פ"ה מ"ב] בשם הרמב"ם מעיקרא לא קשיא ולא מידי. שהוא מפרש מן השלחנות לננסים ד' מאמצע השולחנות כו':

משנה ו

דומה לתרקב גדול. פירש הר"ב תרקב מחזיק ג' קבים וזה לא היה מחזיק אלא קביים וחצי. ויש לתמוה מאי גדול שייך בתרקב. כיון שאין נקרא תרקב אלא המחזיק ג' קבים. ובמשנה שבגמ' ל"ג גדול גבי תרקב. וכן בפירוש הרמב"ם גם בחבורו פ"ג מה"ת. ואין ספק אצלי שנשתבשו הגרסאות מההיא דמתני' ד' פ"ה אך הר"ש העתיק ג"כ גדול בפי' משנה ג' פרק י"ב דכלים:

משנה ז

[לשער הגדול. עמ"ש במשנה ב' פ"ד דמדות]:

לא היה שוחט השוחט עד ששומע קול שער הגדול שנפתח. מצאתי כתוב דלמדין בגמ' אל פתח אהל מועד עד שתהא פתוח ומשם למדין לכל הקרבנות ע"כ. ור"ל אותה גמ' שכתבתי במשנה ז' פ"ה דזבחים ובשלמים הוא שדרשו כן שבהן נאמר המקרא. והשתא דכל הקרבנות אינן נלמדים אלא משלמים. לא ידענא מאי קשיא להו להתוס' בריש מסכת ערובין דלמה לי קרא לפסול שלמים שנשחטו קודם פתיחת דלתות ההיכל תיפוק ליה דשחטו קודם לתמיד של שחר ואמרי' העולה עולה ראשונה. ותמיד של שחר נמי בעי פתיחת דלתות ההיכל כדתנן בתמיד ע"כ. ומאי קושיא הא תמיד גופיה לא שמעי' לי' אלא משלמים. ועל הרמב"ם תמיהני ג"כ שבפ"ה מהל' מה"ק כתב שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל וכו'. והרי כל הקרבנות כן כדמשמע ממתניתין דהכא:

משנה ח

המגריפה. פירש הר"ב כלי נגון כו' ואפשר שנקראת מגריפה לפי שצורתה היתה כן. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב י' נקבים היו בה וכל אחד ואחד מוציא ק' מיני זמר. נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר הכי תניא בפ"ב דערכין ד' י"א ואמרו שם דגוזמא היא. אבל רב מתנא אמר שמואל שכאו"א מוציא י' מיני זמר נמצאת כולה מוציאה ק' מיני זמר. וכך העתיק הרמב"ם בפירושו כפי נא"י. פירש"י עשרה נקבים היו בה ובכל נקב היה קנה א' ובכל קנה וקנה היה בו י' נקבים וכל נקב של קנה הוציא מין זמר נמצא כולה מוציאה ק' מיני זמר.

מוכני לכיור. לשון הר"ב לשקעו בבור כו' וכשהיו מעלים אותו מן הבור לקדש בו ידיהם ורגליהם היה קול הגלגל נשמע. מסוף דבריו שכתב דלהעלותו הקול נשמע. אתה למד דתחלת דבריו דלשקעו לאו דוקא שהרי כל עצמו של גלגל לא נעשה. אלא להשמיע קול. והוא כדעת רבי יוחנן (בזבחים ד' כ"א) כמ"ש במשנה י' פ"ג דיומא. ושם הארכתי בס"ד [ובספ"ק דמכילתין כתב הר"ב בשם הרמב"ם. פי' אחר למוכני]:

קול השופר. ידוע שהשופר תוקעין אותו בכל יום [במקדש] וכמו שנתבאר בסוף סוכה. הרמב"ם.

קול של כ"ג בשעה שהוא מזכיר את השם כו'. שהכהנים והעם העומדים בעזרה היו אומרים בשכמל"ו כדתנן במשנה ב' פ"ו דיומא ועל אותו קול הוא אומר כן. אלא שמיחסו לכ"ג שהוא ראש המדברים. ואין נראה שיהא קול של כ"ג לבדו נשמע עד יריחו. דבשלמא קול גביני כרוז אותו האיש ששמו גביני היה לו קול גדול שנשמע למרחוק כל כך. אבל להחליט על כל כ"ג. א"א לומר כן. דדלמא לא היה לו קול גדול [וכן מוכח לישנא דמתני' דקתני בשעה כו' ולא קתני כשמזכיר אלא דלאו בהזכרת כ"ג לחוד תליא].

משנה ט

והניחו ויצא. פי' הר"ב אבל מיד לא היה מוציאו כו' עד לאחר זריקת התמיד שהיה עושה הטבת ב' נרות כו' וכ"כ עוד לקמן. וכן שנוי בפ"ו דהטבת שתי נרות קודמות לקטרת וכאבא שאול דס"ל הכי. אבל בפ"ק דיומא משנה ב' תנן ומקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות. וההיא כרבנן וכמ"ש שם בס"ד. ובחד קרא קא מפלגי. דכתיב בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה. אבא שאול סבר בהטיבו והדר יקטירנה. ורבנן בעידן הטבה תהא מקטיר קטרת דאלת"ה בין הערבים דכתיב (שמות ל') ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. ה"נ דברישא מדליק נרות והדר מקטיר קטרת של בין הערבים. והתניא מערב עד בקר. אין לך עבודה שכשרה מערב עד בקר אלא זו בלבד. כלומר זו מערב עד בקר. ולא אחרת. אלא מאי קאמר רחמנא בעידן הדלקה כו' ה"נ בעידן הטבה כו'. גמ' פ"ק דיומא ד' ט"ו. ונמצאת למד דלרבנן זריקת דם התמיד קודם להטבת חמש נרות וכ"כ הרמב"ם בפירושו ספ"ו וכן בחבורו פ"ו מה"ת.

שתי נרות מזרחיות. כתב הר"ב האי תנא סבר מנורה מזרח ומערב היא מונחת. ודלא כתנא דמשנה ז' פרק י"א דמנחות ועמ"ש שם בס"ד:

ומניח את אלו דולקים. כתב הר"ב ולאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו מדשן השני מזרחיות כו' [ועיין לקמן בפי' הר"ב בד"ה מצאן שכבו וכו'. ומ"ש הר"ב] והא דמפסיק כו' משום דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות אמרה תורה חלק ההטבה לשני בקרים. כלומר וצריך להפסיק ביניהם בעבודה אחרת כדאיתא בגמ' פ"ג דיומא ד' ל"ג. והא דהטבה ראשונה קודם לדם התמיד )לרבנן פשיטא דניחא. דבהטבת נרות כתיב בבוקר בבוקר ובתמיד כתיב חד בבוקר את הכבש אחד תעשה בבוקר (במדבר כ"ה) ואמרי' יוקדם דבר שנאמר בו בבוקר בבוקר כו'. כמ"ש במשנה ב' פ"ו. ולאבא שאול דס"ל דדם התמיד קדים להטבה שניה אמרי' התם בגמ' דדריש בבקר בבקר דכתיב גבי שני גזרי עצים ואינם ענין לשם דהא לא קדמי למערכה שניה כמ"ש בפ"ב משנה ג' הלכך שדינהו חד אהטבת נרות דכתיב בהו תרי בקר ולהוו תלת וחד אדם התמיד דכתיב ביה חד בקר ולהוו תרי. והלכך חדא הטבה קדים דהכא תלת והכא תרי. ודם התמיד קוים להטבה שניה דהכא תרי והכא תרי ומכפר עדיף דעולה מכפר [כדתנן סוף פ"ה דערכין]. ומדלא אמרי' דהעלאת אברים [נמי תהא מפסקת] ש"מ דלית לן למשמע שתהא מפסקת אלא חדא עבודה [ולפיכך לרבנן דילפי דקטרת מפסקת על כרחך דם קדים לכולהו הטבות כנ"ל]. ומיהו זריקת דם הוא דמקרי עבודה אבל שחיטה לא. והא דכתב הר"ב לקמן לאחר שחיטה ל"ד אלא לאחר זריקה נמי וכמ"ש בכאן. וכן עוד לקמן בד"ה ומדשן את השאר כו'. וכדאיתא בגמ' שכתבתי וכן לא דייק הר"ב בלישניה רפ"ו. ומכאן אני מוכיח דשחיטה לאו עבודה היא. כמ"ש משמא דגמ' במשנה ד' פ"ק דזבחים והתוס' שם נתלבטו מאד להביא ראיה לדבר ולי נראה שזו ראיה פשוטה היא [ואע"ג דקבל והלך נמי מוקדמים הנהו טעמייהו כדכתב הרשב"א בתשובה סי' ע"ט שאינן עבודה שלימה רק חלקי עבודה אלא שהוא כתב כן גם בטעם השחיטה וא"כ אין ראיה. אע"ג דשחיטה התחלה. ומ"ש הר"ב ואע"ג דכתיב כו'. הכי עדיף טפי וכו' דקרא אסמכתא בעלמא הוא. ועי"ל דכיון שהניח בהטבה ראשונה שתי נרות יתקיים קרא. דלא אתא אלא לומר דלא ליעבד שית בהטבה קמא. ועמ"ש בסד"ה ומטיב כו'].

ומדליקן מן הדולקים. כתב הר"ב ואם אין בנרות דולקים מדליקן ממזבח העולה. וטעמא פי' ברפ"ו ועמ"ש שם בס"ד:

ומטיב את הנרות. הר"ב השיג על הרמב"ם שסובר שהטבתן היא הדלקתן. שפירש בהטיבו. בהדליקו והאחרונים חולקים עליו ואומרים שאין הדלקת הנרות אלא בין הערבים. ופירש בהטיבו אינו הדלקה. אלא תקון הפתילות. וכל זה תמצא באורך בתשובת הרשב"א סי' ש"ט וע"ט. ודעת רש"י בפ' שתי מדות עלה פ"ה ובפי' התורה נראה כדעת האחרונים. וכן נראה דעת הראב"ד בפ"ב מה' עי"כ. וכן דעת אונקלוס. לשון הכ"מ פ"ג מה"ת [ונ"ל שבכוונה הקדים הכ"מ לכתוב סי' ש"ט קודם ע"ט כי זו שבסימן ע"ט נכתב לפרש זו שבסי' ש"ט. ואמנם מה שהר"ב כתב על הפי' שכתב הוא בשם רבינו ברוך בר יצחק שהוא המחוור כו' הנה קרוב לזה הפי' כתוב בשאלה של הרשב"א שבסי' ש"ט והשואל שמצא לזה הפי' שבחהו ג"כ. אבל הרשב"א השיב לו שיש עליו כמה תמיהות וקצתן עולים ג"כ לפי' של הר"ב שבשם רבינו ברוך בר יצחק ואכתבם אחת לאחת ואלו הן ראשונה תמה למה תלה טעם הנחת המערבי דולק במה שממנו מדליק את המנורה בין הערבים שאינו מפורש [בכתוב] והניח העיקר המפורש בכתוב שיהא דולק לפני ה' תמיד וכך הל"ל ומניח את המערבי דולק שנאמר לפני ה' תמיד. שנית במצאן שכבו שמדליקן כדי להיות ניכר יפה הפסק כו'. ואדרבה היה יותר חיוב ההדלקה ניכר כשהיה הוא כבה כאותן החמשה האחרים. ועכ"ז מסלק ידו ממנו ואין מדשנו. כי היוצא ורואה שמדשן את השאר ומניח זה דולק סבור שאין זה מניחו מלהטיבו עכשיו אלא מפני שהוא דולק. אבל כשהוא כבה ואפ"ה מטיב את השאר ומניח את זה עכשיו ניכר ונגלה שאינו מניחו אלא מפני חיוב ההפסקה. ועוד שנמצא מדליק לערב בשמן ופתילה ישנים. ועוד שהרי חסרה המדה לערב ממדת חברותיהן. כשיעור מה שדלק בבקר משעה שדשנו והדליקו עד שמדליק חברותיהן בערב. וא"ת שאז ידשנן ג"כ. זה לא נשמע מעולם ולא נזכר בשום מקום. שידשנן שנית לערב. ואין אלו אלא דברים המתמיהים. שלישית מנלן שאם מצא דולקים בחמש שמחייב לכבותו. רביעית שמכבה המערבי ולמה והרי כתיב לפני ה' תמיד. חמישית מי דחקו לומר שבזמן שאין הנס קיים אפי' מצאו דולק יכבנו ולמה מכבה דלמא חזר הנס למקומו. שלא ניתן להם זמן לנס לדעת עד איזה זמן ימשך ומכאן ואילך לא ימשך ובכל יום ויום יש להסתפק שמא נזכה ויחזור הנס למקומו ויהא עד לשאר עמו. והמכבה הזה כובש עדותו. ועוד היאך יכבה והלא שנינו בספרי יכול יכבם ת"ל לפני ה' תמיד. אלמא אשר לפני ה' לא יכבה כלל. וכן הקשה ג"כ על כיבוי החמש נרות כשמוצאן דולקים או מקצתן מברייתא דספרי. ולפי שהזכיר ג"כ גירסא אחרת בזה לא ראיתי להאריך. אלו דברים הנוגעים לזה הפי' שלפנינו. ואע"פ שאין הכל לשונו ממש והנה מסקנת הרשב"א שם ובסי' ש"ט דהך מתני' דהכא בהטבה של בקר. וההיא דרפ"ו בהטבה של בין הערבים היא. ומפרש דהא דקתני הכא מדשן את השאר כלומר אותן שכבו. ולשיטתיה דס"ל כל שלא כבה אינו רשאי לכבות כמו שהזכרתי לעיל. ונקט שתי נרות מזרחיות דולקים. משום סיפא כדכתב הר"ב בתירוץ הב'. וסיפא דקתני ומצאן שכבו מדליקם כו' כדי לקיום לפני ה' תמיד. ואע"ג דאשני של המזרחיות נאמר. אינו נקרא מערבי. אלא בהצטרפות הראשון ולכך צריך שיהא גם הוא דולק ואח"כ מדשן את השאר היינו אותם שכבו כדפי'. ותנא דידן לית ליה שום הפסקה בין הטבה להטבה. דלא דריש בבקר בבקר. וא"נ אית ליה מ"מ ס"ל דכל זמן שכבו המזרחיות מקדים הטבתן להטבת חמש נרות כדי לקיים לפני ה' תמיד. ולא אמרינן כיון דאתחיל עביד רובא. ועיין בפירוש הר"ב. ומה שכתבתי בס"ד בפ"ז דיומא משנה ד':

משנה תמיד, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב