שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ה/דף נו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נו עמוד א[עריכה]


תרווייהו רב ור' נתן אזלי בתר אומדנא הא נמי דשקלא תוספת מן הארוסין אומדנא היא דהא משום איקרובי דעתא שישא חן בעיניה הוא מוסיף לה אפילו בארוסין. ר' חנינא קרי כו' בקי במקראות רב אבדימי משום רבינו רב. ואע"ג דלט לא ידענא מנו לט. נראה שיש טעות בספר. הכי והכי תהוי קללה הוא והלכה למעשה דלא תימא הלכה ואין מורין כן אלא אי אתי עובדא קמן דנינן כותיה. רש"י במהדורא קמא:

בעי רבין נכנסה לחופה וכו'. אין לפרש דלענין הלכה קא בעי דמפשט פשיטא ליה דרבי אלעזר בן עזריה ס"ל דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה פי' ביאה דחיבת ביאה קונה אלא דמבעיא ליה אנן לענין מעשה היכי עבדינן כשנכנסה לחופה ולא נבעלה מי עבדינן כרבנן בהא מיהת ומשום דמסתבר מיהא כותייהו דחיבת חופה קונה. או דילמא חיבת ביאה קונה פי' ופסקינן כותיה דרבי אלעזר בן עזריה לגמרי והיינו דפשטינן מדתני רב יוסף וכו' דהא ודאי ליתא להא פירושא כלל דהא פסיק תלמודא כרבי אלעזר בן עזריה להלכה למעשה אלא ודאי אליבא דרבי אלעזר בן עזריה קא בעי לפרושי מלתיה וכן פרש"י והלכה למעשה וכו' תלמודא קא פסיק שכך נמנו לגמרי בני הישיבה. מהו לר"א בן עזריה. ע"כ. וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא נכנסה לחופה ולא נבעלה אליבא דרבי אלעזר מהו יש לה תוספת או לא חיבת חופה קונה וגובה את הכל או חיבת ביאה קונה ואינה גובה אלא מנה מאתים:

דתני רב יוסף כלשון הזה היה שונה בברייתא דבריו של ר"א ראב"ע אומר מן הנשואין וכו'. שלא כתב לה אלא לחיבת לילה הראשונה. היינו דאמר לילה הראשון דכניסת חופה אינה אלא לילה הראשון בלילה הראשון איתא מכאן ואילך ליתא כלומר אמאי פסיק ותני לילה הראשון כלום איכא בלילה הראשון הכי הוה ליה למיתני שכך לא כתב לה אלא לחיבת ביאה על אימת דהואי. הא לא קשיא כלומר אי משום פירכא קמייתא פרכינן אלא אי אמרת וכו' הא פירכא מיהא לא קשיא דלהכי קתני חיבת לילה הראשון דאורח ארעא קמ"ל אלא חופה קשיא דאי אמרת מאי חיבת לילה הראשון חיבת חופה איכא למפרך כדפרכינן חופה בלילה איתא ביממא ליתא דסתם חופה לביאה קיימא כדאמרת וביאה בלילה היא. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
וכתב ר"ח ז"ל ואיפשיטא דחיבת חופה קונה מדתני רב יוסף שלא כתב לה אלא מפני חיבת לילה הראשון אע"ג דאקשינן עלה פרקה לההוא קושיא ומדבעי רב אשי דהוא בתרא ופירסה נדה מהו ש"מ דחיבת חופה קונה ס"ל ואע"ג דנקט את"ל וכן פסק רבינו אלפסי. הריטב"א ז"ל:
נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו יש (לפרש) שפירשו דלהכי נקט שנכנסה לחופה ופירסה נדה משום דאילו פירסה נדה קודם שנכנסה לחופה אינה חופה לשום דבר וכארוסה היא דחופה דחזיא לביאה בעינן וליכא וליתא כדפרישנא בשמעתתא קמייתא דפרקין אבל הכא נקט נכנסה לחופה ופירסה נדה משום שאילו פירסה נדה קודם לכן פשיטא דלא אקני לה תוספת לר"א בן עזריה ומיהו שמעתי בשם הרב ר' פרץ ז"ל שאם היא נדה בשעת כניסה לחופה צריך להודיע לחתן כן שאם לא הודיעוהו אסור לעשות חופה דהוו חופה וקידושין בטעות וראוי לחוש לדבריו ז"ל לכתחלה. הריטב"א ז"ל. ולי היה אפשר לומר דדוקא נכנסה לחופה ופירסה נדה אבל פירסה נדה קודם והודיעוהו ואפ"ה כנסה לחופה הא ודאי דגמר ויהיב דאדעתא דהכי כנסה לחופה וחיבת חופה קונה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ופרסה נדה. ופירש ממנה ומת. ע"כ. ולא פירש כיוצא בזה לעיל גבי נכנסה לחופה ולא נבעלה אלא דבעי למימר כדכתי' דדוקא כשנכנסה לחופה אדעתא דביאה ופרסה נדה ופירש ממנה ומת אבל פרסה נדה ושוב נכנסה לחופה ומת לא מבעיא לן וכדכתי'. כנ"ל והרא"ש בפסקיו האריך בבעיא זו:

מתני' רבי יהודה אומר רצה כותב וכו'. פי' קסבר ר' יהודה דבהדיא אסור לפחות לבתולה ממאתים שלא יעבור על תנאי ב"ד אבל בענין זה ע"י תחבולה מותר שכותב לה מאתים והיא כותבת לו שובר שהתקבלתי ממך מנה ואע"פ שלא נתן לה כלום ור"מ סבר דכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אפי' ע"י תחבולה זו הרי זו בעילת זנות. ר' ישעיה מטראני ז"ל:

רצה וכו'. ואע"פ דידעי ודאי שלא נתקבלה הודאתה זהו שוברה כאלו נתקבלה ואינה צריכה לומר הריני כאלו נתקבלתי וכן הדין בכל חוב אע"פ שיש עליו שבועה. התקבלתי ממך מנה ולאלמנה התקבלתי ממך חמשים גרסינן בירושלמי מסבר סבר רבי יהודה שאין פוחתין לבתולה ממנה ולאלמנה מחמשים ופריק בפוחת והולך היא מתניתא וליתני התקבלתי ממך כך וכך אשכח בר קפרא תני נתקבלתי ממך כך וכך ע"כ ופירושו ברור הריטב"א ז"ל. וז"ל הרא"ה ז"ל והיא כותבת לו התקבלתי אפשר דהתקבלתי לאו דוקא דהא שקרא הוי ואם בא לצאת ידי שמים חייב לתת לה הכל אלא כלומר כאלו התקבלתי ומחילה הוא דקאמר דמחלה ליה ומסתברא דאפי' מאן דכתב ליה לחבריה בעלמא נמי כי האי לישנא פטור אפילו מדיני שמים דהיינו מחילה דכיון דאודי ליה באפי סהדי דפרעי' דעתיה נמי דקא מחיל ליה ולרבי יהודה דוקא בדמחל ליה בתר דאיחייב ליה אבל אם התנה מתחלה כשנכנסה שלא תהא כתובה כדינה הראוי תנאו בטל כדאיתא בגמרא מיהו תמיה מלתא ולרבי יהודה נהי נמי דלא יכול לאתנויי בהדה מעיקרא ואי עבדא הכי תנאו בטל אכתי למה ליה למעבד הכי לחייב נפשיה אדידיה במאתים ותמחול איהי לדידיה מנה ולכתוב לה כתובה במנה ותו לא וליתא כדאסיקנא בפרקין דלעיל דאליבא דר' יהודה כיון דקסבר דליכא בתולה דבצירא ממאתים ואלמנה ממנה והיכא דלא כתיבי כמו שכתב דמי ואפילו היכא דכתב לה נמי ולא כתב לה אלא מנה אלו קא טעין דמחלה ליה מידי עליו להביא ראיה אליבא דגאונים ז"ל דקא סברי דכי אמרינן הטוען אחר המעשה ב"ד לא אמר כלום ה"ה אפי' במקום שכותבין ואפילו אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה ואפילו לדידן אפשר דאתיא דשאני התם דכיון דהוה ליה כסתם שאר כתובה ולא מפיק ליה אמרינן מהדר אהדריה ואירכס ליה אבל הכא דאיתא לשטר כתובה ולא כתיב ביה אלא מנה אמרינן דאיהו הוא דלא בעי למכתב לה טפי ולא מפסדה בהכי ואי אמר דמחלה ליה ליתי ראיה ולזכי הלכך לא סגיא ליה אלא דכתיב לה שטר של מאתים ואיהי כתבה ליה שובר דמנה וה"ה כתב לה שטר של מנה והיא כותבה לו שובר של מנה שנתקבלה מנה אבל לא נפקא ליה מינה מידי והאי דקאמר והיא כותבת לו התקבלתי מינך מנה וכו' לאו דוקא דה"ה בציר מהכי והכי אמרינן בירושלמי מסבר סבר רבי יהודה שאין פוחתין לבתולה ממנה ולאלמנה מחמשים ולכתוב כן משעה ראשונה אלא בפוחת והולך ולכתוב כך שנתקבלתי ממך כך וכך אשכח תני בר קפרא שנתקבלתי ממך כך וכך פי' מאי האי דקאמר ר' יהודה מי סגיא דלכתוב התקבלתי בבתולה מנה ולאלמנה בחמשים כלום סבור ר' יהודה שכך דין עיקר כתובה לבתולה מנה ולאלמנה חמשים וכ "ת אה"נ א"כ לכתוב כן משעה ראשונה לכתוב לבתולה מנה ולאלמנה חמשים ותו לא לכתוב מיד אחריתי אלא ודאי מדלא כתיב הכי משעה ראשונה סובר ר' יהודה שכך דין עיקר כתובה לבתולה מאתים ולאלמנה מנה אלא שה מוא פוחת לה מדינא וכיון דכן אמאי סיים ליה שיעורא לאלמנה חמשים ולבתולה מנה לא הוה ליה למיתני אלא רצה כותב לבתולה וכו' והיא כותבת לו התקבלתי ממך כך וכך ולאלמנה וכו' אשכח תני בר קפרא והיא כותבת לו וכו' כך וכך. עכ"ל הרא"ה ז"ל:

גמרא וסבר רבי יהודה כותבין שובר וכו'. תמיה לי וכי מה קאמר רבי יהודה באלו נתרצו שניהם לכתוב שובר דלא מצו כתבי ומתרצי' לאו בדיני כפייה קמיירי אלא בדינא דפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אם תנאו קיים ואם לאו ולא בדיני השובר אם כופהו לקבל שובר על כרחו אם לאו. ויש לי לפרש דהכי קאמר מדקאמר רבי יהודה רצה כותב והיא כותבת לו התקבלתי אלמא תקנה התקין ולמד לכתוב שובר ואמאי והא רבי יהודה אין כותבין שובר ס"ל משום דנפיק מיניה חורבא והכא נמי אע"ג דמדעת שניהם קאמר מ"מ אנן לא מתקנינן מידי דנפיק מיניה חורבא בעלמא דמאן דחזי סבר בעלמא כותבין שובר ואיכא למיחש או לב"ד טועין או משום דטעו בה אינשי ולא יהו נזהרין מלכתוב שובר דעלמא והלכך לא הוה ליה למימר והיא כותבת לו התקבלתי אלא והיא מחזרת לו את השטר וכותב לה שטר אחר ופריק ר' ירמיה כששוברתה מתוכה דלא אתו למילף מיניה דהא הכא ליכא משום חשש העכברים ואביי אמר אפי' כשאין שוברתה מתוכה ואפ"ה ליכא למיחש דלא אתו למילף מיניה בעלמא דמידע ידעי דלא דמי לשובר דעלמא דהכא מלתא בעלמא הוא דעבדה בהדיה ואי מזדהר מזדהר ואי לא איהו דאפסיד. והא דאמרינן ר' ירמיה לא אמר כאביי גזרה שובר דהכא אטו שובר דעלמא לאו למימרא דאביי לית ליה נמי גזרה אטו שובר דעלמא דהיינו עיקר קושיין דאקשינן וסבר ר' יהודה כותבין שובר ור' ירמיה לא אמר כאביי משום דקסבר דאע"ג דהכא מלתא בעלמא דקא עבדא בהדיה מ"מ הרי הוא כשאר שוברין דעלמא ולא רמו אינשי אנפשייהו ולמימר התם ודאי פרעי והכא מלתא בעלמא הוא דקא עבדה בהדיה ואכתי איכא למיגזר אטו שובר דעלמא ואביי סבר בכל כי הא ליכא למיגזר כנ"ל. הרשב"א ז"ל וכן תירץ הריטב"א דקס"ד דכיון דלר' יהודה אין כותבין שובר ויש בו חשש הפסד ללוה לא הוה ליה לתקוני הכא דליעבדו הכי דנפיק מיניה חורבא דמאן דחזא סבר בעלמא כותבין שובר וכדקאמר ר' ירמיה גזרה שובר וכו' וכך היה לו לומר כותב לה מאתים והיא מחזרת לו את השטר וכותב לה שטר על מנה שנשארו מכתובתה. ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל וסבר רבי יהודה וכו'. וא"ת מאי קא פריך שאני הכא שנתרצו שניהם לכתוב שובר דמתניתין לאו בדין שובר איירי אלא בדין פחיתת כתובה לאשמועינן דאינו מועיל אלא בכתיבת שובר. וי"ל דדייק מדלא קתני בדברי ר' יהודה לאחר מחילת התקבלתי שיכתוב לה כתובה אחרת של מנה וירמוז לה שהיא כתובה שנייה שנכתב' לאחר הנשואין אלא קאמר והיא כותבת התקבלתי ממך חמשים זוז אלמא משמע דדינא הכי למכתב שובר ע"כ.

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל וסבר ר' יהודה כותבין שובר ורמינהי מי שפרע וכו'. ואע"ג דקי"ל דכל היכא דלא אפשר ודאי כותבין שובר י"ל אי הוה ס"ל לר' יהודה אין כותבין שובר לא הוה קאמר הכי כדקתני מתני' למימר דלכתוב ליה שטר של מאתים והיא כותבת לו שהתקבלתי ממך מנה ולאלמנה מנה וכו' אלא לא היה כותב לה אלא שטר של מנה לבתולה ולאלמנה שטר של חמשים וכותבת לו התקבלתי ממך חמשים ולבתולה התקבלתי מנה וכ"ת השתא נמי כביש ליה לשטר כתובתה ותבעה ליה ואם איתא דמרכס תברי' מחייב למפרעי' אליבא דגאונים דקסברי הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואפי' במקום שכותבין כתובה ואע"ג דלא נקיטא כתובה ולדידן נמי אי איתא דמרכס תברי מפיק לה לכתובה דכתיב לה בבתולה מנה ובאלמנה חמשים וגם לה מאתים בבתולה ובאלמנה מנה דהא לא מהימן למטען עלה כלל אי לאו דקא מייתי ראיה דאע"ג דלא כתיב לכתובה אלא מנה או חמשים הא לאו ראיה היא דאמרה איהו הוא דלא בעי למכתב לה טפי ולא מפסדה בהכי כדפי' ויש לומר מ"מ אלו הוה סבירא לן דאין כותבין שטר דחיישינן לעכברים הרי עדיפא ליה דלא לכתוב לה כתובה אלא מנה בבתולה או חמשים באלמנה דאע"ג דסוף סוף הא יכלה למתבעיה מ"מ קילא לה מלתא טפי למתבעיה בשטר כתובתה והכי עדיפא ליה דכתיב בה בהדיא מאתים בבתולה ומנה באלמנה ועדיפא ליה נמי כדשני כרבי ירמיה דאמר כששוברתה בתוכה. מיהו קשיא לן אליבא דגאונים דקסברי דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אפילו כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה כששוברתה בתוכה מאי אהני לן דלמא כביש לה לשטר כתובתה ותבעה ליה בדינא. ואפשר דאליבא דהגאונים ז"ל בהא אע"ג דשוברתה מתוכה כותבין לה שובר אחר ולהא ליכא למיחש למידי דאי כביש לה לשטר כתובתה ותבעה ליה על פה מפיק ליה לשובר מאי אמרת דלמא מרכס תברא וכבישת לשטר כתובה לגבי' הא לא אפשר וכל היכא דלא אפשר כותבין לה שובר ע"כ. ולי אפשר דקס"ד דמקשה דמדקתני רצה כותב וכו' והיא כותבת וכו' אלמא דשובר באפי נפשה הוא דכתבה ואי ס"ל לר' יהודה אין כותבין שובר דעלמא משום דחייש לעכברים הכא נמי הוה ליה למיחש דלא לכתוב שובר באפי נפשה אלא בכתובה עצמה לכתוב הסופר והיא אמרה בפנינו התקבלתי ובזה מתוקן הכל אבל מדקתני רצה כותב וכו' והיא כותבת וכו' אלמא דלא חייש לעכברים וס"ל דכותבין שובר ומשני ר' ירמיה דאין הכי נמי דמתני' כששוברתה מתוכה ותדחוק ותפרש מתני' בהכי ואביי מאוקמתיה משום דמתני' לא קתני הכי וכדקאמר בגמרא בסמוך ובשלמא אביי לא אמר כר' ירמיה לא קתני שוברתה מתוכה כנ"ל לפרש שמעתתא כפשטא ולא דחיקא כלל:
רבי יוסי אומר יכתוב שובר פירש רש"י ז"ל דהיינו טעמא דלא מרעינן כח המלוה לגבות מזמן שני ולא פירש לפי המסקנא בגט פשוט דמפרש האי טעמא כדי שיכוף לפרוע לפי שיש עליו שטר גדול. לשון הרא"ש ז"ל. ולכך פירש רש"י ז"ל כן כדי לאלומי פירכא דתלמודא דהא קמן דס"ל לר' יהודה יחליף ומרע כח המלוה להדיא למחול שעבודו מזמן הראשון משום ספק פסידא דלוה דאפשר דיזדהר בתבריה ולא מירכס ליה כ"ש הכא בכתובה דאין כאן ריעותא כלל ואפשר דאתי פסידא לבעל בשובר פשיטא ודאי דהא היה לנו לומר דלא יכתבו שובר ולהכי אלים לפירכיה משום דאסיק אדעתיה חילוקיה דאביי ואלו למסקנא דהתם כי קאמר ר' יהודה יחליף היינו מזמן ראשון ואפשר דס"ל לרש"י ז"ל דלא מכרעא מלתא בגט פשוט דליהוי הכין מסקנא עיין שם כנ"ל:
כששוברתה מתוכה אין לפרש כגון שתכתוב האשה אחורי הכתובה התקבלתי והיינו דקתני מתני' והיא כותבת דאם כן התם נמי גבי מי שפרע מקצת חובו ליעביד הכין ואמאי קאמר ר' יהודה יחליף ומרע כח המלוה וכדכתיבנא אלא ודאי דאין זו תקנה כלל דהא אפשר לגרור ולמחוק והנכון כדפי' רש"י כששוברתה בתוכה. בתוך הכתובה עצמה יכתוב הסופר והיא אמרה בפנינו התקבלתי חציה ע"כ. וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל כששוברתה בתוכה פירש"י בתוך הכתובה עצמה יכתוב הסופר והיא אמרה התקבלתי חציה וכו' ע"כ. ונראה לי מלשונו ז"ל אמתתן של דברים כי בתוך השטר יכתוב כן הסופר קודם חתימת העדים וכן בדין דאם לא כן הא גייזא ליה ומחקה ליה ומשום גזיזא או מחיקה כי הא לא מיפסל שטרא וכדכתי' בבבא מציעא בס"ד. ע"כ:
ומיהו רש"י ז"ל במהדורא קמא כתב וז"ל כששוברתה בתוכה בתוך הכתובה עצמה כתבה התקבלתי ממך מנה דהשתא ליכא למיחש דילמא מרכס והדר גביא מאתים ע"כ. ואם תאמר לרבי יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מאי נפקא מינה ששוברתה בתוכה תשרוף כתובתה ותגבה מאתים בעדי הינומא. ויש לומר דלדידיה ודאי כותבין שובר היכא דלא אפשר כדכתבינן לעיל בפ"ב. הרא"ש ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל. ויש לומר דמתני' במקום שכותבין כתובה עסקינן וכיון שכן יכול לומר פרעתי או מחלה לי דאילו במקום שאין כותבין לא סגיא אלא בשובר ובמקום דלא אפשר דכ"ע כותבין שובר כדאיתא בפ"ב. ויש מתרצין דליכא למיחש דכבשא ליה משום דאית ביה תוספת ונדוניא דלא גביא אלא בשטרא וליתא דר' יהודה סתמא קאמר ואפילו היכא דליכא תוספת ונדוניא ולא עוד אלא דמסתמא אין בהם תוספת שהרי מעיקר כתובה הוא פוחת לה ע"כ. ויש לי לתרץ עוד דבשלמא כשאין דרך להנצל מהמעשה ב"ד הא ודאי דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אבל הכא כיון דאפשר לר' יהודה לכתוב בתוך הכתובה והיא אמרה בפנינו התקבלתי חציה הא ודאי לא כבשה לה לכתובתה דהא יכול למטען דבתוך הכתובה היה כתוב שובר דהא יכול למעבד הכין ועוד דבשלמא התם גבי מי שפרע מקצת חובו חייש ר' יהודה שלא יכתוב שובר משום דילמא מרכס ואפיק שטריה וגבי ליה לכוליה דאלים כחו דשטריה בידיה אבל הכא לא חייש ר' יהודה למידי דאי כביש שטריה הרי גם זכותיה לא הוה בידיה ומרתתא דילמא גם המנה לא תגבה דיטעון דפרע לה כולה כתובתה ונשי לאו דינא גמירי דהטוען אחר מעשה ב"ד וכו' והכין דייק לשון רש"י שהאריך וכתב וז"ל דטעמא מאי אמר ר' יהודה אין כותבין שובר משום דלא יצטרך ליה לשמרו וכו' כנ"ל:

טעמא דכתבה ליה וכו'. פי' לר' ירמיה לא תיקשי ולא מידי דמ"ה נקט ר' יהודה והיא כותבת משום דחייש לפסידיה דבעל ולכך הוצרך לכתוב השובר בתוכו אבל על פה חייש דילמא ימותו העדים והדרא וגבתה לכתובתה כולה אבל לאביי דלא חייש לפסידא דבעל דהא אף על גב דבעלמא אין כותבין שובר הכא ס"ל דכותבין שובר באפי נפשה משום מילתא בעלמא היא דאמרה ליה וכו' וכדקאמר אביי מעתה למה לי דנקט והיא כותבת הוה ליה למנקט אומרת להדיא לאשמועינן דלא חיישינן הכא לפסידא דבעל ומיהו בעלמא אין כותבין שובר ולא הוה ליה למנקט והיא כותבת דאיכא למטעי דס"ל לר' יהודה דכותבין שובר אלא ודאי מדנקט והיא כותבת ש"מ דוקא דכתבה ליה אבל ע"פ לא מהני דהוה מתנה על מה שכתוב בתורה כנ"ל. וניחא מאי דקשיא ליה לתוס' אמאי לא משני מאי כותבת אומרת וכיוצא בזה כתב הריטב"א וכדבעינן למכתב בסייעתא דשמיא:

אבל על פה לא. פרש"י אבל על פה דהוה ליה תנאה בעלמא לא הוי תנאה דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא משמע מתוך לשונו דבכתיבה לא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה ולא מסתברא דלר"מ מהני תנאי בקדושין על ידי כתיבה דכיון שאין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה מה לי בכתב מה לי בעל פה וכן משמע דלר"מ לא מהני תנאי אפילו בכתיבה דר"מ קאי אהא דקאמר רבי יהודה והיא כותבת לו התקבלתי וקאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים וקאמר בגמרא כל הפוחת אפילו בתנאי כלומר אפילו בתנאי זה שאמרה אף על גב דתנאי בטל כיון דלא סמכה דעתה הויא בעילת זנות ונ"ל לפרש טעמא דכתבה ליה כלומר שמתחלה היה התנאי מאתים וכתבה ליה התקבלתי אבל על פה כלומר שהתנאי היה מתחלה מנה לא משום דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא והאי דפריך לר' יהודה מפירות מוקמינן לקמן בכותב לה בעודה ארוסה ומתנה שלא יזכה בפירות בשעת נשואין ומתנה לעבור על תקנת חכמים שתקנו לו הפירות. ומה שכתוב בספרים וקי"ל מאי כותב אומר לאו דוקא אלא משום דגרסינן לעיל טעמא דכתבה ליה אבל על פה לא טעו לחלק בתנאי בין בכתב לעל פה. הרא"ש ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל טעמא דכתבה ליה אבל על פה לא לפי פשוטו של לשון זה משמע דבעינן לומר דאף על גב דאמרה ליה בעל פה התקבלתי כך וכך לא מהני ליה דהוה ליה תנאה והיינו דפרכינן מהא דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי וכו'. אבל בתוספות כתבו כי אי אפשר לפרש כן דכיון שהודה שנתקבלה ממנו באמירה בעלמא סגי ליה ואין השטר אלא לראיה ומשום דהוי ע"פ לא חשיב טפי מתנה על מה שכתוב בתורה דא"כ לר"מ אם כתב בשטר ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה תנאו קיים והא ליתא דמה לי על פה מה לי בשטר הרי מכל מקום מתנה הוא על מה שכתוב בתורה ועוד מאי קשיא לימא מאי כותבת אומרת וכדתני ר' חייא מאי כותב אומר אלא ודאי ה"ק דטעמא דכתבה ליה שובר כי הוא כתובה שלימה כתב לה ובכתובה שלמה כנסה הא בעל פה שהתנה עמה מעיקרא לפחות לה מכתובתה אפילו לר' יהודה תנאו בטל וקרי ליה לתנאה בעל פה משום דכל היכא דאמרת תנאו קיים ואפשר לכנסה בתנאי זה אין הבעל צריך לכתוב בזה שטר אלא שיכתוב לה כתובה כפי מה שהתנו דהא במקום שכותבין אי כבשה לשטר כתובתה לא גביא ואפשר דאפילו במקום שאין כותבין הוא נאמן לטעון כך כיון שאפשר להתנות כן ואין חיוב כתובה ברור והמע"ה. ורש"י כתב אבל על פה דהוה ליה תנאה בעלמא לא הוי תנאה ומתנה על מה שכתוב בתורה הוא ולשונו סתום שאם כונתו לומר שאם אמרה לו על פה התקבלתי תנאה בעלמא הוא ולא מהני אמאי דהא מחילה באמירה סגי לה בכל דוכתא ובהודאה לא צריך שטרא ולא קנין. ואולי רבינו ז"ל סובר דכיון דהכא ודאי לא פרעה אלא מילתא בעלמא קאמרה ליה כי כתב מהודאתה דילה שטרא אז חשבינן לה כהודאה גמורה וכפרעון אבל כשלא עשו כן אלא באמירה מוכחא מילתא דהערמה הוא דעבוד בינייהו ודינו בזה כאילו לא כנסה אלא בכתובה חסרה וע"מ שאין לה מעיקרא אלא כך וגם זה נ"ל נכון ויבא לשון הגמרא כפשוט. ואם תאמר ולימא ליה מאי כותבת אומרת. ויש לומר דהכא כיון דתקנתא עביד ר' יהודה מסתמא לישנא דנקיט דוקא הוא משא"כ בההיא דתנן הכותב לאשתו דאיכא למימר דמאי כותב אומר כנ"ל ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא טעמא דכתבה דלאו היינו מתנה ע"מ שכתוב בתורה דכיון דכתבה ליה התקבלתי אחולי אחלה ליה ומעלה היא לו כאילו קבלתה אבל בעל פה שהתנית עמו באמירה שאינה מתקדשת לו אלא על מנת שאין לה עליו אלא מנה תנאה בטל ויש לה מאתים. ע"כ:
וז"ל ה"ר יוסף הלוי ן' מיגש דייקינן כר' מאיר לר' יהודה טעמא דכתבה ליה התקבלתי הא אמרה ליה על פה התקבלתי ממך מנה ולא נשאר לי אצלך אלא מנה כיון שהדבר ידוע שלא נתקבלה ממנו כלום ההיא אמירה לאו כלום היא ואית לה מאתים. והא שמעינן ליה לר' יהודה דאמר כל דבר שבממון תנאו קיים דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת על מנת שאין ליך עלי וכו' פירוש והכא נמי כיון דעל מנת כן בא עליה שלא ישאר עליו אלא מנה תנאו קיים ואמאי אית לה מאתים ומהדרינן קסבר ר' יהודה כתובה דרבנן היא וחכמים עשו חזוק וכו' הילכך אף על פי שעל תנאי זה בא עליה שלא יהא לה אצלו אלא מנה ההוא תנאה ולא כלום הוא ואית לה מאתים אבל ודאי אי כתבה ליה דלית לי עלך אלא מנה בלחוד קני ליה לההוא מנה בההיא כתיבה ולית לה גביה אלא מנה בלחוד כדכתב ליה. ואקשינן והרי פירות לבעל מדרבנן הם ולא עבדו להו רבנן חזוק אלא כי אמר לה מקמי דלכנוס דין ודברים אין לי בפירות זו שהן מנכסיך מהניא אמירתו ואין לו בפירות נכסיה ומבטלת תקנתא דרבנן באמירתו דתנן הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן וכו' וקי"ל מאי הכותב האומר כדקתני עלה תני ר' חייא האומר ואמאי התם נמי לימא כיון דפירות לבעל מדרבנן היא באמירה בלחוד לא מיעקרא האי תקנתא אלא עד דכתיב ליה. ופריק אביי לכל יש כתובה ולא לכל יש פירות ומילתא דשכיח עבדו רבנן חזוק ומילתא דלא שכיח וכו' נמצא עכשיו שסובר ר' יהודה שבאמירה בלחוד לא מיעקרא תקנתא דרבנן אלא התקנה מתקיימת ואותו התנאי בטל הוא ובכתיבה מיעקרא ואם תשאל כיון דס"ל לר' יהודה דכתיבה מהניא מדרבנן ומתקיים התנאי שבו לבטל תקנתא דרבנן אפילו כתבה לו התקבלתי ממך מאתים נמי ליהוי התנאי קיים הואיל ובכתיבה הוא ואמאי קתני רצה כותב לבתולה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ממך הכל ולית לי ממך מידי אחר דלאו כלום הוא יש להשיב כי אמת דכתיבה מהניא מדרבנן ומתקיים התנאי ובטלה התקנה של רבנן כולה הני מילי כגון פירות דלא שייכי בבעילה כלל הילכך כי כתיב לה דאין לי פירות שתקנו לי רבנן בנכסיך מתקיים התנאי ובטלה התקנה אבל גבי כתובה דשייכא בבעילה שהרי דמי הבתולים היא אם תכתוב לו שובר שכבר התקבלתי ממך הכל ואין לי עליך כלום והיא לא נתקבלה נמצאת בעילתו בלא כתובה כלל והויא לה בעילתו בעילת זנות הואיל והכתובה דמי הבתולים היא הילכך לא אפשר שלא ישאר לה עליו מנה שהיא דמי הבתולים כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות ואם התנית שלא ישאר לה עליו כלום תנאו בטל הוא ואפילו כתבה לו דבמנה האחר הוא שיש לה לכתוב לו התקבלתי ותמחול לו עליו הואיל ודבר שבממון הוא. עכ"ל ה"ר יוסף הלוי ז"ל:

וכתב הרשב"א וז"ל דטעמא דכתבה ליה הא בעל פה וכו'. קשיא לי אמאי לא אקשי ליה מרישא רצה כותב לה טעמא דכתב לה הא לא כתב לה ואפילו בתנאי לא והא שמעינן ליה לר' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים. ויש לומר דמשום דכל עיקרו של דבר בדכתבה ליה התקבלתי הוא לר' יהודה ניחא ליה לאקשויי טפי מינה וה"ה דהוה מצי לאקשויי מרישא ע"כ. ועיין במה שכתב הרא"ש ז"ל לעיל:
: וז"ל הרא"ה ז"ל טעמא דכתבה ליה וכדאמרן במתני' דכתב לה תחלה שטר של מאתים והיא זוכה בו ואחר שזכתה בהן מוחלת לו מקצת אבל ע"פ לא כלומר ע"פ שלא כתבה ליה שטר של מאתים ולא זכתה בהן אלא שכנסה מתחלה על מנת שלא תהא כתובתה אלא מנה ולא כתב לה אלא מנה ובאין לב"ד ושניהם מודים שכך היה מעשה לא מהני כלל דאי לא כן למה לו לר' יהודה למימר הכי ליתני רצה כותב לבתולה שטר של מנה ולאלמנה של חמשים ותו לא אלו היה יכול מתחלה לכנסה על מנת כן והיינו על פה דליכא ליה לבעל שובר מינייהו כלל אלא שאין לה כתובה אלא של חמשים או מנה בבתולה אלא ודאי מודה רבי יהודה דלא מצי לאתנויי בהדה מעיקרא ואילו אתני נמי תנאו בטל. ומיהו האי לישנא דאמרינן אבל על פה לא מכרע בההוא לישנא דכתיבנא לעיל למימרא דאליבא דרבי יהודה כיון דלא סגיא דאיכא בתולה דלית לה מאתים ואלמנה מנה בשעת נשואין אפילו שטר כתובתה יוצא מתחת ידה ואין כתוב בה אלא מנה לבתולה ולאלמנה חמשים ואין ביד הבעל שובר הרי היא גובה כל כתובת' בתולה מאתים ואלמנה מנה דכיון דלא סגיא דלא הויא כתובתה מעיקרא הכי אילו הוא אומר שמחלה לו עליו להביא ראיה ואין כתובה זו ראיה לפי שאין כתוב בה אלא מנה לבתולה או חמשים לאלמנה דאימר בעל הוא דלא בעי למכתב לה טפי ואמטו הכי איהי לא מפסדא מדינא כלל ואם איתא אשתכח דלא סגיא ליה לבעל לעולם בלא שובר והיינו דקאמר אבל על פה לא אבל לאו הכרחא הוא כדאמרן. ע"כ:

הרי את מקודשת ותנאו בטל כתבו בתו' ע"כ בדכפליה לתנאיה איירי דאמר לה אם אין ליך עלי שאר כסות ועונה וכו'. ותימא דאם כן אמאי היא מקודשת וכו' ואין לומר דלכך מקודשת לפי שמקדשה על מנת שתמחול וכו' דהא תניא בפרק ב' דנזיר הריני נזיר על מנת שאשתה יין וכו' הרי זה נזיר ואסור בכולן מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה והתם לא שייך לשנויי הכי ואומר ר"י דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן הוה אמינא וכו' ע"כ. משמע מתוך לשונם ז"ל מדאקשו מההיא דנזיר על מנת שאשתה יין והוצרך ר"י ז"ל לתרץ דאי לאו דילפינן וכו' אלמא משמע דס"ל ז"ל דבההיא דנזיר נמי בעי תנאי כפול דאלת"ה מאי מקשה מההיא דנזיר שניא ההיא דנזיר דמיירי בדלא כפליה לתנאיה ואיכא למימר דה"ק אם אפשר להיות נזיר ולהטמא למתים אטמא ואם לאו אהא נזיר לגמרי תדע דעיקר קושיית התוס' בההיא דשאר כסות כו' לא הויא אלא משום דבע"כ מיירי בדכפליה לתנאיה וכמו שהקדימו ואמרו ע"כ בדכפליה וכו' ובלשון קושייתם נמי כתבו ז"ל ותימא א"כ אמאי היא מקודשת הרי התנה בפירוש שאם יהיה לה עליו שאר כסות ועונה שאינה מקודשת אלמא דעיקר קושייתם היינו משום דכפליה לתנאיה ואם איתא דבנזיר לא בעינן תנאי כפול אם כן לא קשיא מינה ולא מידי אלא ודאי משמע דס"ל ז"ל דההיא נמי מיירי בדכפליה לתנאיה מההוא הכרחא גופיה דקא מכריח מההיא דשאר כסות דשמעתין דסתם מתני' ר"מ ומשנה היא בפ"ב דנזיר וס"ל ז"ל דבנדרי עצמו נמי בעינן תנאי כפול. אם תשאל אמאי כיון דאזלינן בתר כוונתו ופיו ולבו שוין בעינן בגלוי דעת כל שהוא סגי ולמה לי תנאי כפול תשובתך הרי הרב בעל מגיד משנה כתב בפ"ו מהלכות אישות דלדעת הרמב"ם והגאונים הראשונים יותר הוא מועיל בדיני ממונות גלוי דעת או אומדנא דמוכח מתנאי שלא נעשה כתיקונו. וכ"כ התוספות וזה מוכרח ע"כ. ובנדרי עצמו איכא למימר דכוותה דעדיפא גלוי דעת או אומדנא מתנאי שלא נעשה כתקונו כנ"ל מלשון התוספות ז"ל וכך השבתי בתשובת שאלה בארוכה ומיהו בפרק יש נוחלין מייתי נמי תלמודא ההיא דהרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות וכו' ועלה נמי מייתי הרמב"ן בחידושיו שם הא דתנן הרי אני נזיר על מנת שאטמא למתים וכתב ז"ל דכי גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן הני מילי דהתנה ורוצה לקיים תנאו ע"כ. ועיקר הטעם היינו דבנדרים הולכים אחר כוונתו דבעינן פיו ולבו שוין הילכך בגלוי דעת כל דהו שמגלה לומר אדעתא דהכי נדרתי סגי. וכ"כ הריב"ש ז"ל בתשובותיו סימן קס"ה ומייתי ההיא דהרמב"ן ע"ש. ויש לפרש דהתוס' נמי הכי סברי דבנדרים שנודר אדם בינו לבין עצמו לא בעי תנאי כפול דכיון דבעינן פיו ולבו שוין בתנאי כל דהו סגי וכדכתיבנא והיכא דאמר הריני נזיר ע"מ שאשתה יין אף על פי שלא כפל הרי הוא שוה ממש להאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות כו' וכפל ואמר ואם יהא ליך לא תהיה מקודשת ואם כן כי היכי דאיכא לאקשויי עלה דההיא דאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך וכו' וכפל תנאו דאמאי מקודשת הרי התנה בפירוש שאם יהיה לה שאר וכו' לא תהיה מקודשת הכי נמי איכא לאקשויי בההיא דנזיר אע"פ שלא כפל דהא אמרינן דלא בעי תנאי כפול פיו ולבו שוין בעינן ולכך בתנאי כל דהו סגי משום הכי קשיא דאמאי הויא נזיר הרי התנה וקאמר על מנת שאשתה יין ובנדרים שבינו לבין עצמו בתנאי כזה סגי והו"ל כאלו כפל וכדכתיבנא והיינו קושית התוס' ז"ל ואף על גב דמלשון הרמב"ן בחידושיו פרק יש נוחלין משמע בהדיא דאי אמרינן גבי נזיר דלא בעי תנאי כפול תו לא קשיא לן בה ולא מידי דעיקר קושיין היינו היכא דכפליה לתנאיה מכל מקום איכא למימר דמאי דניחא ליה להרמב"ן קשיא להו לתוספות וכדכתיבנא כנ"ל. תדע דלא ערבו התוס' בקושייתם דלעיל ההוא דנזיר אלא דאקשו מיניה לדחויי דלא נפרש דה"ק על מנת שתמחול וכו'. ע"כ ודוק:
וז"ל הריטב"א ז"ל הרי זו מקודשת ותנאו בטל. ואם תאמר כיון דתנאי בטל האיך מקודשת שהרי תלה הקידושין בתנאי זה ולא עוד אלא דלר"מ בתנאי כפול אמר כן. ויש לומר דכיון דמתנה על מה שכתוב בתורה אינו אלא כמפליגה בדברים וכו' ע"כ. והכריחו התוספות דמיירי בדכפליה לתנאיה מדקאמר לקמן דטעמא דרבי מאיר דתנאי בטל משום דמתנה על מה שכתוב בתורה וכו' ולא הכריחו מדפריך תלמודא הכא ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר דבר שבממון תנאי קיים כו' משום דאיכא למימר דאף על גב דר' יהודה לא מיירי אלא בענין מעמש"ב מכל מקום אפשר דר"מ חד מתרי טעמי קאמר תנאי בטל חדא משום דלא כפליה לתנאיה ועוד משום דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה ומיהו מדקאמר תלמודא לקמן והא שמעינן ליה לר"מ וכו' תנאי בטל ודייקינן הא בדרבנן תנאי קיים אלמא משמע דלית ליה לר"מ טעמא אחרינא בברייתא דמשום הכי להוי תנאי בטל אלא משום דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה ולהכי דייקינן הא בדרבנן תנאי קיים דאלו ר"מ חד מתרי טעמי קאמר לא הוה מצינן לדיוקי הכי דע"כ מטעמא דכפילא כך לי בדרבנן כדאורייתא כנ"ל:
וז"ל הרא"ש ז"ל הרי זו מקודשת ותנאי בטל ע"כ בדכפליה לתנאיה ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו מיירי כגון שא"ל אם אין לך עלי שאר כסות ועונה הרי את מקודשת לי ואם יש לך לא תהיה מקודשת מדמסקינן לקמן טעמא דר"מ משום דמתנה על מה שכתוב בתורה ואי לא כפליה לתנאיה תיפוק ליה דבטל דשמעינן ליה לר"מ דבעי תנאי כפול בקדושין פרק האומר. ותימה האיך היא מקודשת הרי התנה בפי' שאם יהיה לה שאינה מקודשת ואין לפרש שאמר לה הרי את מקודשת ע"מ שתמחלי לי שאר כסות ועונה ואם לא תמחלי לא תהוי מקודשת משום הכי מקודשת שהרי מחלה וחלו הקדושין ומכל מקום אין מחילתו מחילה דהא תנן בפרק שני דמסכת נזיר הריני נזיר על מנת שאשתה יין ושאטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה והתם לא שייך מחילה ואומר ר"ת דהיינו טעמא דכל תנאי שאדם עושה להתנות על מה שכתוב בתורה אין דעתו שיהא התנאי קיים אלא כמפליג בדברים בעלמא בדרך ליצנות ודמיא להא דגיטין הרי זה גיטך ע"מ שתרדי לתהום שתעלי לרקיע וכו' אינו אלא כמפליגה בדברים בעלמא וכשר ומאן דפליג התם מודה הכא מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה. ועוד נראה לומר משום דכל תנאי גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן ובעינן שיהא דומה לאותו תנאי בכל ענין שיכפול התנאי ושיהא התנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר וגמרינן נמי מיניה שלא יהא לעבור על דברי תורה. וא"ת הא דתנן פרק החובל קרע כסותי על מנת לפטור פטור ואמאי הרי מתנה לעבור על דברי תורה דניזקין כתיבי בתורה. ויש לומר דלא דמי לקידושין דקידושין היינו טעמא דאין קדושין לחצאין שאין לך קדושין שאין בהן שאר כסות ועונה וכן גבי נזיר אבל בניזקין דממונא שייך ביה לחצאין. ולא נהירא דהא לקמן בפרק הכותב גבי ירושת הבעל דהיינו דבר של ממון קרי ליה מתנה על מה שכתוב בתורה והר"ר אלחנן תירץ דההיא דחובל לא קאמר קרע כסותי ע"מ שאין ליך עלי דין נזיקין כי הכא דאמר על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה דהיינו מתנה על מה שכתוב בתורה שהתורה חייבתו והוא מתנה שלא יתחייב אבל קאמר על מנת לפטור דמשמע לאחר שאתחייב תפטרני הילכך לא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה. ואם תאמר הא דתנן בפרק השוכר את הפועלים מתנה ש"ח להיות פטור מלישבע ש"ש להיות פטור מלשלם ופריך והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא ומסיק לה כר' יהודה אי נמי אפילו כר"מ שאני הכא דמעיקרא לא שעביד נפשיה ומאי שינויא מכל מקום אין לך ש"ח פטור מן השבועה ואין ש"ח לחצאין ואי משום דמעיקרא לא שעבד נפשיה הכא נמי לא קדשה אלא על מנת כך ולא שעבד נפשיה. ויש לומר דלא דמי דהכא ובכל דוכתא דחשיב מתנה על מה שכתוב בתורה היינו דחייבתו תורה ממון על ידי דבר אחר ולא מחמת שהעלה בדעתו לתתו כגון שאר כסות ועונה שחייבתו תורה מחמת שקדשה סתם וכן כתובה אבל שומרין ריבתה תורה שומרין הרבה שומר חנם ושואל נושא שכר ושוכר והדבר תלוי בדעת עצמן ולפי הנאתן משעבדים עצמן כאדם הקונה מקח ומתנה מה שירצה הילכך במקום שאין משעבדין עצמן פטורים ותנאי קיים. ע"כ:
והרא"ה ז"ל תירץ עיקר קושיין דשמעתין דקסבר ר"מ דכל תנאי בעולם כל היכא דלא מקיים לא אלים ליה לבטולי מעשה אלא התנאי בטל והמעשה קיים תדע דהא שמעינן ליה לר"מ בעלמא נמי דאי"ל דבעינן תנאי קודם למעשה ולפום הא האומר לאשה הרי את מקודשת לי אם תתני לי מאתים זוז ואם לא תתני לי מאתים זוז לא תהוי מקודשת דודאי כיון שהזכיר מעשה קודם לתנאי התנאי בטל והמעשה קיים דכל היכא דלא מקיים תנאה לא אלים ליה ומבטיל ליה והוה ליה תנאי בטל ומעשה קיים. ע"כ:
וז"ל הרשב"א הרי זו מקודשת ותנאי בטל ואף על גב דע"מ קאמר לה כיון דמתנה על הכתוב לאו בדוקא קא מתנה ואינו אלא כמפליגה בדברים ור' יהודה דאמר בדבר שבממון תנאו קיים לאו למימרא דסבר דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וקי"ל נמי כר' יהודה דאמר בדבר של ממון תנאו קיים אלא דר"מ סבר דעל מנת שאין ליך דין שאר כסות ועונה קאמר ועל כרחו יש לה עליו דין שאר כסות ועונה דהכתוב חייבו וכן באומר על מנת שאין לך עלי אונאה כאומר שאין לך עלי דין אונאה ור' יהודה סבר דלאו דין שאר ודין אונאה קאמר אלא מחילת ממון יש כאן כלומר שתמחול לי ממון האונאה שיש לך עלי או שתמחלי ממון השאר והכסות שיש לך עלי וממון ניתן הוא למחילה והרי זה כאומר לחברו קרע את כסותי והפטר דמחילת ממון יש כאן וקיים אבל אלו אמר לו קרע את כסותי על מנת שאין לי עליך דין נזיקין תנאו בטל דע"כ הכתוב רמיא עליו דין נזק. זהו דרכן של רבותינו בעלי התוס' שכתבו במס' גיטין. והיינו נמי דבממון דוקא תנאו קיים מפני שניתן למחילה אבל דבר שאינו של ממון כגון צערא דגופא דהיינו עונה לא ניתן למחילה ולא התנה עמה אלא להפליגה בדברים וכ"ש כשהתנה עמה בדבר שאינו בידה למחול כגון ע"מ שלא תהא זקוקה ליבם שזו מקודשת ותנאי בטל וכן מצאתיה מפורשת בירושלמי בפרק האומנין דגרסינן התם כל המתנה על מה שהוא כתוב בתורה את שהוא של ממון תנאו קיים שאינו של ממון תנאו בטל כיצד התנה עמה ואמר לה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו קיים ע"מ שאם מתי לא תהא זקוקה ליבם הרי זו מקודשת ותנאו בטל תניא זה הכלל שאמר ר' יהודה בן תימא כל דבר שאי אפשר להתקיים והתנה עמה לא נתכווין זה אלא להפליגה בדברים בין שאמר בפה בין שאמר בכתב כל המתקיים בפה מתקיים בכתב. ע"כ גירסת ירושלמי:
רבי יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים פרש"י בדבר שבממון כגון שאר וכסות וכן פי' הרמב"ם ז"ל דעונה לאו דבר שבממון הוא ואינו נכון דכל הנאת הגוף כממון חשוב לענין זה. ועוד דבירושלמי אמרו על זה ועונה לא דבר של ממון הוא הי ניהו דבר שאינו של ממון שלא תצטרכי גט שלא תהי זקוקה ליבם ע"כ. והא דאוריך רבי יהודה בלישניה בדבר של ממון תנאו קיים היינו משום דבעי לאשמועינן דמודה הוא בדבר של איסור שתנאו בטל. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא בדבר של ממון שאר כסות תנאו קיים דממון עשוי לימחל אבל צער הגוף כגון עונה לא מחלה ליה ותנאו בטל. ע"כ:

והרי פירות דרבנן תקינו ליה לבעל דניכול פירות תחת פרקונה כדאמרן בפירקין דלעיל ולא עבדו להו רבנן חזוק אלא בשל תורה דכי היכי דבדאורייתא תנאו קיים בדבר של ממון לר' יהודה הכי נמי בפירות דרבנן דמצי לאתנויי בהדה בעל פה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ותנאי קיים דקאמר ר' יהודה עד שיכתוב דין ודברים וכו'. מכלל דאי כתב הכי תנאו קיים וקי"ל לקמן בריש פרק הכותב דכתיבה זו היינו אמירה בעל פה דתנאי מעליא ולא מחלה להו פירי פירות והיכי קאמר רבי יהודה לעולם אפילו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ותו לא נהי דפירי לא אכיל הרי הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב. רש"י במהדורא קמא:


דף נו עמוד ב[עריכה]


וקי"ל מאי כותב אומר. וקשה לי דאפילו תימא כותב ממש אכתי תיקשי דהא לרבי יהודה לא אהני בההיא דכתובה אלא משום דכתבה בלשון שובר התקבלתי וכו' אבל אלו כתבה ליה בלשון סלוק אין לי עמך אלא מנה לא מהני אפילו לרבי יהודה ואלו הכא אמרינן לר' יהודה דמהני האי לישנא דכתב לה אין לי בנכסיך וכו' ואפשר דאי לאו דאמרינן מאי כותב אומר הוה אמרינן דהא דקאמר דין ודברים אין לי בנכסיך וכו' היינו דכתב לה בלשון התקבלתי ולא תיקשי ולא מידי אבל השתא דאמרינן מאי כותב אומר הא ודאי בכל גוונא דקאמר קשיא כנ"ל:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל וקי"ל מאי כותב אומר פי' דלא תימא מאי כותב מקנה שחזר ונתן לה זכותו בשטר כההיא דתנן הכותב נכסיו לבניו אלא האי כותב שטר ראיה הוא שהתנה עמה כן בשעת נשואין ע"כ. ועיין בלשון הרא"ש לעיל:

וז"ל הרא"ה וקי"ל מאי כותב אומר לקמן בריש פרק הכותב אמרי' בהדיא תני ר' חייא האומר ומסתברא פירושיה דרבי חייא קמ"ל לאפוקי דלא תימא מתני' שקנו מידו דאי לאו דר' חייא הוה אמינא הכי כדאשכחן בכמה דוכתי דקרי לנתינה כתיבה כדתנן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא ואמר לעיל הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונין מהן ונתינה בהקנאה ממש קאמרינן ובקנין ודאי מהני כדאיתא התם אבל השתא דאתא ר' חייא וקאמר דלאו כותב קתני אלא בלא הקנאה קאמרינן בודאי אית לן דהאי לישנא דמתני' דוקא דהא הכי קאמר האומר לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך וה"ה כותב בלא הקנאה אחריתי דלא שאני לן בשום דוכתא בין דברים שבע"פ לדברים שבכתב אלא בשטר קנין כגון שדי מכורה לך שדי נתונה לך אבל בעלמא כגון מחילה ודכוותה וכל היכא דלאו שטר קנין כי האי דאמרן לא שני לן כלל בין שהוא ע"פ בין שהוא בכתב ואף על פי שפקפקו רבים בדבר הרי הוא ברור ואין בו בית מיחוש ולא אתא ר' חייא לפרושי אלא דלא תימא מאי כותב נותן כדפרישנא אבל כיון דאמרת כותב כותב ממש לישנא דכותב ואומר חד הוא לגמרי והיינו דקשיא לן התם בתר דפירש ר' חייא וכי כתב לה מאי הוי והתניא האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה לא אמ"כ כלומר השתא דאתא ר' חייא ופירש דכותב דמתני' לאו נותן בקנין וכיון דכן דודאי לישנא דמתני' דוקא כותב בלחוד דהיינו אמירה בעלמא והא היכי מהני אבל אילו הוה שמעינן לה למתני' דמאי כותב נותן בקנין לא הוה קשיא לן כלל ומוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה דאכתי לא זכה בה אם כן תנאה הוא דקא מתנה בהדה דלא ליזכי ביה כלל מדאמרינן עלה אדם מתנה עליה שלא יירשנה והיינו דקשיא לן הכא והיכי מהני תנאה לר' יהודה ואמאי לא אמרינן חכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה וליהוי תנאו בטל והיינו דאמרינן וקיימא לן מאי כותב אומר דמההיא הכרחא אית לן לאוקמה בכותב לה ועודה ארוסה דהיינו תנאה וכדפרי' ומהדרינן משום דהויא מילתא דלא שכיח וכו'. ע"כ:

והרי חמרין דשכיחי דתנן החמרין שנכנסו וכו'. עד ר' יהודה אומר נאמנין פי' קושיין הכא בההיא לישנא דאמרינן לעיל בפרק ב' דר' יהודה בעלמא חייש לגומלין בדאורייתא והכא משום דהוי דרבנן לא חייש לגומלין דלמ"ד התם דר' יהודה לא חייש לעולם לגומלין אפילו בדאורייתא לא קשיא הכא ולא מידי דהא דינא הוא דלא ניחוש לגומלין בשום דוכתא אליבא דרבי יהודה. וכן פירשו בתוספות. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא אין נאמנין דחיישינן לגומלין אלמא דחכמים לא עשו חזוק לדבריהם אף בשל תורה. ע"כ:
ספק דדבריהם כגון דמאי שנוטל על הספק בדמאי הקלו דרוב עמי הארץ מעשרין הם אבל בשאר ספיקי לא. רש"י במהדורא קמא:

רבא אמר בדמאי הקלו. ותימה דהא אביי גופיה תירץ הכי בפ"ב ואלו הכא לא פריק הכי. ויש לומר דהתם מתרץ בדמאי הקלו יותר משל תורה אבל לא ניחא ליה לומר כן שהקלו בו יותר משל דבריהם בדברים אחרים ורבא ניחא ליה לתרוצי הכי ואף על גב דמודה הוא בעלמא דדמאי ספק דדבריהם הוא וכדאמרינן לה בפרק במה מדליקין. הריטב"א ז"ל. והתוס' האריכו בזה לעיל בפ"ב:

כל הפוחת אפילו בתנאה וכו'. כי היכי דדייק ואזיל כלומר מדלא קא מהדר ר' מאיר לר' יהודה הרי זו בעילת זנות ותו לא דהשתא משמע דאכתיבה התקבלתי מנה לחודא מהדר וקאמר כל הפוחת משמע כל היכא דפחית לה אפילו בתנאים והאי אפילו לאו דוקא אלא כלומר משמע נמי תנאה שהתנה נמי בעל פה לפחות לה ממאתים ומדקא חשיב ליה כה"ג בעילתו בעילת זנות אלמא קסבר תנאו בטל ויש לה מאתים אם כן אמאי בעילתו בעילת זנות הא סמכה אכתובה מעליא כיון דתנאי בטל כיון וכו' דאתני סמכה דעתה דאמנה קא מנסבא ליה הילכך הויא בעילתו בעילת זנות. רש"י ז"ל במהדורא קמא וזה הלשון של רש"י ז"ל נזדמנה לו להרב בעל המאור שכתב וז"ל כל הפוחת ואפילו בתנאה וקשיא לן עליה הא דאמרינן לעיל בגמרא טעמא דכתבה ליה הא ע"פ לא ולהלן נראה כי תנאי ע"פ הוא פחות מכתיבה וכאן נראה שהוא גדול ממנה. וה"ר שלמה ז"ל פירש דהאי אפילו לאו דוקא ולי נראה פירוש הדבר כן כל הפוחת מדלא אמר הפוחת ואמר כל הפוחת כל אע"פ שאינו פוחת במעשה אלא בתנאי כלומר שתנאי בטל ואינו קיים והיינו דאמרינן אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה. עכ"ל ספר המאור ז"ל:
וכתב עליו הרשב"א ז"ל וז"ל. וקשיא לי דאם כן עיקרא דמילתא לומר דאף על גב דתנאו בטל במעשה אפילו הכי כיון דאתני בהדה בדברים בעלמא לא סמכה דעתה ובעילתו בעילת זנות א"כ הכי הוה ליה למימר אלמא קסבר אף על גב דתנאו בטל ואית לה כיון דאמר לה לית ליך וכו' אלא ודאי מלישנא דגמרא משמע דעיקר מאי דדייקינן ממתני' היינו דתנאו בטל. ונראה לי לפרש דתרתי קא דייק ממתני' דרבי יהודה דאמר רצה כותב לה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ה"ק והיא כותבת לו התקבלתי וקיים ואמר לו ר' מאיר אינו קיים אלא בטל שהפוחת לבתולה ממאתים בעילתו בעילת זנות ואילו קתני הפוחת היה משמע הפוחת לאחר שכנסה שהשתא הוא דאיכא למימר דלא סמכה דעתה דמימר אמרה היום פוחת לי מנה למחר פוחת לי השאר ומוציא אותי בלא כלום אבל אם פחת לה בתנאי שהתנה עמה בתחלת חופה אפילו לרבי מאיר תנאו קיים משום דמדעת נכנסה ועל תנאי זה נשאת לו וסמכה דעתה וכרבין דאמר לקמן מחלוקת לבסוף אבל בתחלה דברי הכל מוחלת אבל השתא דקתני כל הפוחת משמע בכל ענין תנאו בטל ואף על פי שהתנה עמה קודם כניסה משום דמכל מקום לא סמכה דעתה ואנן סהדי דעל זנות נבעלה לו ועל דעת כן נתרצית לו והילכך תנאו בטל כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות וכדאמר רב דימי מחלוקת בתחלה והיינו דאמרינן אלמא קסבר תנאו בטל ואף על פי שתחלת כניסתו על תנאי כך היתה. וכיון דאמר לה לית ליך וכו' כלומר ואי קשיא לך אם כן אמאי קתני כל הפוחת בעילתו בעילת זנות דאם תנאו בטל אין בעילתו בעילת זנות ואם בעילתו בעילת זנות אין תנאו בטל דתרתי דסתרן אהדדי נינהו קסבר כיון דאמר לית ליך לא סמכה דעתה עד שיבטל תנאו בפירוש ויתנה עמה במאתים כנ"ל. עכ"ל הרשב"א ז"ל:
ורש"י ז"ל במהדורא בתרא כתב וז"ל כל הפוחת ואפילו בתנאי. מדלא תנא כל בתולה שאין לה מאתים ואלמנה שאין לה מנה הרי זו בעילת זנות שמע מינה דהכי אשמועינן שאף על פי שהיה גובה לבסוף דאין תנאו קיים אפילו הכי כיון דמעיקרא אתני קרי לה בעילת זנות משום דבשעת ביאה לא הוה סמכה דעתה אכתובה. אלמא קסבר תהאו בטל. דבלאו הכי לאו רבותא היא דנקט כל הפוחת. ע"כ. פירוש לפי' הוקשה לו אמאי דכתב במהדורא קמא דתינח דליכא למימר דאכתיבת התקבלתי מנה לחודא קא מהדר דלא קתני בקוצר הרי זו בעילת זנות מיהו אכתי איכא למימר דלהכי האריך וקאמר כל הפוחת וכו' משום דר' יהודה תרתי קאמר חדא דאי כתבה התקבלתי מנה אין בעילתו בעילת זנות ועוד דוקא דכתבה ליה אבל בעל פה תנאו בטל וכדדייקינן לעיל ואתא ר' מאיר למימר דתנאו קיים והילכך הויא ליה פוחת לבתולה ממאתים וכו' והרי זו בעילת זנות ופליג ר' מאיר אכתיבה ואבעל פה ולכך אוריך בלישניה לכך כתב רש"י ז"ל במהדורא בתרא דאי הכי לכתוב כל בתולה שאין לה מאתים וכו' והוה שמעינן דפליג אכתיבה ואבעל פה מדהאריך בלישניה ולא קצר ותני הרי זו בעילתו בעילת זנות השתא דהאריך טפי ותני כל הפוחת וכו' אלמא קסבר תנאו בטל הוא דקאמר אפילו בתנאה ה"ק לא מיבעיא כשפוחת בפועל ובמעשה דלא נשאר לה כי אם כתובת מנה דבעילתה זנות אלא אפילו כשאין הפחיתות אלא בתנאי ושוב יתבטל ותשאר כתובתה מאתים אפ"ה כיון דמעיקרא אתני קרי לה בעילת זנות ואף ע"ג דמהכא שמעינן ההיא דלא סמכה דעתה כיון דאתני כך אף על גב דתנאה בטל מדקאמר אפילו וכדכתבינן תוב אסיק וקאמר אלמא קסבר וכו' וכיון דא"ל וכו' כדי לפרושי מילתיה. ורש"י ז"ל בפירושו מאי דמייתי תלמודא במסקנא דמילתיה מייתי ליה איהו בפירוש אפילו בתנאה ושוב לא אסיק אלא אלמא קסבר תנאו בטל והיינו כדכתיבנא דוק ותשכח כנ"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל כל הפוחת ואפילו בתנאה אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה וכו'. ואם תאמר אדרבה משום דתנאו קיים קתני שבעילתו בעילת זנות פרש"י ז"ל דדייקינן לה דלא קתני כל בתולה שאין לה מאתים ואלמנה שאין לה מנה הרי זו בעילת זנות וקתני כל הפוחת ש"מ דהכי אשמועינן דאף על פי שהיא גובה לבסוף שאין תנאו קיים אפילו הכי כיון דמעיקרא אתני עלה בעילתו בעילת זנות ע"כ. פי' לפירושו דלישנא דכל הפוחת דייק שהוא מתנה לפחות ואף על פי שלא פיחת ויש תירוצים אחרים וזה מספיק. ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל כל הפוחת אפילו בתנאה אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה וכיון דאמר וכו'. פי' מדלא תנא כל העושה כן בעילתו בעילת זנות אי נמי רבי מאיר אומר אינו רשאי מפני שבעילתו בעילת זנות ותנא כל הפוחת ודאי רבותא קמ"ל דאפילו היכא דודאי אית לה כתובה הראויה לבתולה מאתים ולאלמנה מנה אלא דתיטעי איהי וסברה דלית לה הרי בעילתו בעילת זנות דלא סמכה דעתה והא היכי דמי דאית לה ותיטעי איהי וסברה דלית לה ודאי בתנאה כגון שכנסה מתחלה ע"מ שלא תהא כתובתה כראוי אלא לבתולה מנה ולאלמנה חמשים והרי תנאו בטל דהא רבי מאיר אפי' בעלמא אית ליה במתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וכ"ש הכא דאפי' רבי יהודה מודה ואית לה בודאי מדינא כל כתובתה הראויה לה אלא דאיהי טעתה וסברה דלית לה אלא מאי דאתני בהדה ולא סמכה דעתה ואפילו בהא הוי בעילתו בעילת זנות ושמעינן מהכא דלא אשכחן לר"מ גוונא אחריתי דתהוי לה מדינא כתובתה הראויה ותטעי איהי דלית לה אלא בתנאה וכדפרי' ותפשוט מינה דאלו מחלה ליה אחר שכנסה אפי' שהתה עמו כמה אחר כן כיון דמחלה ליה וקי"ל ודאי יכולה היא למחול אחר שכנסה תו לית לה ולאפוקי ממאן דאמר כיון דמשהה לה הדרא וזכיא בכתובתה דכיון דבעילתו בעילת זנות הדר ומזכי לה כתובתה ממילא בשהייה בעלמא והא ליתא דהא הכא לא אמרינן אלא בתנאה ולא אשכח מידי אחרינא בכה"ג דתהוי לה כתובה ותטעי איהי וסברה דלית לה אלא כה"ג דהיינו בתנאה וטעמא נמי לא נהיר דזכיה ממילא לא אשכחן לר' מאיר דליכא אלא בעילתו בעילת זנות ואלו איתא ודאי הוה ליה למימר ותו דהא אפי' לר"מ אפי' הדרא וזכיא כי משהי לה הוי בעילתו ב"ז משום דלא סמכה דעתה אם כן אמאי הדרא ומזכי לה דהא לא מהני ליה מידי דהא סוף סוף בעילתו בעילת זנות עד דידעה איהי וסמכה דעתה אלא ודאי לר"מ תו ליכא דאית לה וסברה דלית לה אלא בתנאה. ע"כ לשון הרא"ה ז"ל:

ושמעינן ליה לרבי מאיר דאמר מתנה וכו'. יש לפרש דמשקלא וטריא דלעיל הוא דשמעי' לה דמדפריך תלמודא לעיל טעמא דכתבה ליה וכו' ופריך מדר' יהודה אדר' יהודה ולא פריך אלא לאביי ולא לרבי ירמיה וכדכתבינן לעיל אלמא דרבי מאיר לאו כ"ש בדרבנן קאמר דאי הכי הוה ליה לאקשויי מדר"מ אדר"מ אליבא דכ"ע ולשנויי דר"מ ה"ק כ"ש דבדרבנן דעבוד חזוק טפי וממילא הוה מיתרצא מדר"י אדר' יהודה לדעת אביי אבל מדשקיל וטרי ואקשויי מדר' יהודה אדרבי יהודה לדעת אביי ולא מהדר להו אביי ולדידכו מי ניחא דהא מדר"מ אדר"מ נמי קשיא ובמאי דתרצת ליה לר' מאיר הכי נמי מתרצא לרבי יהודה אלמא משמע דמשום דשמעינן לר' מאיר דאמר להדיא כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל דאלמא הא בדרבנן תנאו קיים להכי לא שקיל וטרי תלמודא אלא לרבי יהודה וכדכתיבנא כך יש לפרש. ואפשר דזהו שכתב רש"י והא שמעינן ליה לעיל. ומיהו התוס' כתבו פירוש בקונטרס דשמעינן ליה בברייתא דלעיל אלמא דקא מפרשי אינהו ז"ל דדעת רש"י ז"ל דמהברייתא גופה מבלי שום שקלא וטריא הוא דשמעי' הכי וקשיא להו דמנא ליה למידק מהברייתא הא מדרבנן תנאו קיים דילמא כ"ש דבדרבנן דעביד חזוק טפי ותנאו בטל כמו לרבי יהודה ותירצו דדייק מדלא קתני לעיל ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה וכתובה כיון דאיכא מאן דאמר דלא עשו חיזוק לדבריהם אפי' בשל תורה אע"ג דרבי יהודה מודה בכתובה מכל מקום הו"ל לשנות כי היכי דקתני עונה אע"ג דמודה בה רבי יהודה. ואם תשאל א"כ לפי מאי דמשני נמי קסבר ר' מאיר כתובה דאורייתא אמאי לא קתני לעיל כתובה כיון דאיכא מאן דאמר כתובה דרבנן. תשובתך פלוגתא דכתובה אי מדרבנן אי מדאורייתא הויא לה פלוגתא באפי נפשה ולא מתלא תליא בהכי וכיון דסבירא ליה בעלמא כתובה דאורייתא למה ליה למינקט הכא כתובה הרי היא הכתובה בשאר וכסות דתני ולמה ליה למנקט כתובה אבל ההיא דעשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה תליא בההיא גופה דתני ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות כו' ולאו מטעמייהו דאינך דתני הלכך אי ס"ל בכתובה דכל המתנה בו תנאו בטל משום דעשו חזוק יותר משל תורה היה ליה למתנייה תדע דהא איכא מידי דלכ"ע לא עשו חזוק כגון פירות דלעיל משום דהויא מלתא דלא שכיח ועוד כיון דמרחקא הסברא כולי האי דאיכא מאן דאמר דלא עשו חזוק אפי' בשל תורה ואיהו סבור דעבוד חזוק טפי הלכך ה"ל למתנייה. כנ"ל:
וז"ל הריטב"א הא בדרבנן תנאו קיים הקשו בתוס' הא מנא לן דילמא ה"ק שאפי' המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וכל שכן בדרבנן שעשו חזוק טפי משל תורה דהא לרבי יהודה בדאורייתא תנאו קיים ובדרבנן תנאו בטל ותירצו דנפקא לן מדתנן בפרק השוכר מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ולהכי אוריך כולי האי משום דבדרבנן תנאו קיים. ותמיה מילתא דהא התם אתינן לאוקמה כרבי יהודה ובדבר שאינו של ממון ואף ע"ג דלרבי יהודה בדרבנן תנאו בטל ועוד תירצו דשמעינן לה מדפריט שאר כסות ועונה ולא נקט שום מידי דהוי מדרבנן שמע מינה דבדרבנן מודה דתנאו קיים. ע"כ:
קסבר רבי מאיר כתובה דאורייתא אף על גב דכתובת אלמנה דרבנן מכל מקום עיקר כתובה דאורייתא היא וכעין זה אמרינן בסוף הערל אמר לו רבי יוחנן לריש לקיש מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן א"ל אין שאני שונה עיגול בעיגולין עולה פי' ואי תרומה בזמן הזה דאורייתא לא היה עולה אע"ג דתרומת תאנים דרבנן כיון דעיקר תרומה מיהא דאורייתא. ויש לחלק ולומר דשניא ההיא דתרומה דכל שם תרומה אחד הוא ואיכא למגזר תרומה דרבנן אטו תרומה דאורייתא אבל בההיא דכתובה ליכא למגזר כתובת אלמנה אטו כתובת בתולה וכן פי' רש"י ז"ל דההיא דתרומה משום דגזרה נגעו בה והריטב"א ז"ל כתב וז"ל קסבר ר' מאיר כתובה דאורייתא ואם תאמר והא במתניתין קתני בין בתולה בין אלמנה ואילו אלמנה מנא ליה דכתובתה מדאורייתא ויש לומר מדקרי לה אלמנה על שם מנה א"נ דלעולם כתובת אלמנה דרבנן ומיהו לא פליג ר' מאיר בין כתובה לכתובה. ע"כ:
והרא"ה ז"ל כתב וזה לשונו קסבר כתובה דאורייתא פירוש והשתא דאתינן להכי תו לא דייקינן כל הפוחת ואפי' בתנאה אלא בכתובת בתולה אבל אלמנה אפילו בתנאה תנאו קיים וכיון דכן דינא הוא דהוי בעילתו בעילת זנות א"נ אפשר דלא פלוג רבנן. ע"כ:

וז"ל הרמב"ן ז"ל קסבר ר' מאיר וכו'. פי' ואפילו דאלמנה כיון דכתובה דבתולה דאורייתא ולא פלוג בכתובות ובכולן תנאו בטל. פירוש אחר נ"ל דבתולה דאורייתא ובטל דאלמנה תנאו קיים וכי קתני הפוחת משום בתולה. ע"כ:

רבי יוסי אומר רשאי יש לפרש דבהכי פליגי רבי יוסי ורבי יהודה דר' מאיר תרתי קאמר כל הפוחת ואפי' בתנאה ואתא ר' יוסי למימר דכיון דתנאו בטל רשאי לפחות בתנאה דהרי אין תנאו קיים ומיהו היכא דפוחת בהדיא והרי המעשה קיים בעילתו בעילת זנות ואתא ר' יהודה ופליג דאפי' היכא דלית לה אלא מנה אין בעילתו בעילת זנות וכגון דכותב לבתולה מאתים והיא כותבת לו התקבלתי וכו'. וליתא להאי פירושא כלל חדא דלישנא דרשאי לא משמע הכי כלל ועוד דמאן לימא לן דלא יודה נמי ר' יוסי לר' יהודה דהיכא דכתב לבתולה מאתים והיא כתבה ליה התקבלתי וכו' דאין כאן מיחוש כלל דאיכא למימר דגריעה טפי היכא דאתנה עליה בעל פה אף ע"ג דתנאי בטל מהיכא דכתב לה כתובה מאתי' והיא כותבת התקבלתי מנה אע"ג דאין לה אלא כתובה מנה דהא סוף סוף הרי כתב לה כתובה של מאתים. והנכון כמו שכתב רש"י ז"ל וזה לשונו ר' יוסי אומר רשאי. ואפילו על פה נמי תנאו קיים ואתא ר' יהודה למימר נמי רשאי וכו' ע"כ. פי' דמדרבי יהודה שמעי' דפירושו של ר' יוסי הכי וכדכתיבנא כנ"ל. וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא רשאי לפחות אף בעל פה בתנאי ולר' יהודה אי כתבה שובר אין אבל בעל פה לא כדאמרינן טעמא לעיל. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל תניא ר"מ אומר כל הפוחת וכו'. פי' בדיעבד תנאו בטל ובעילתו בעילת זנות ולר' יוסי רשאי לעשות כן לכתחלה ואפי' בתנאה ותנאו קיים ובעילתו כשרה ולרבי יוסי אין לו לעשות כן בתנאה ותנאי בטל אבל בכתיבת התקבלתי רשאי ואפילו לכתחילה. עד כאן:

אין עושין כתובת אשה מטלטלין ואם תאמר והא אמרינן לעיל בריש פרקין מטלטלי ואיתנהו בעינייהו וכו'. אלמא דעושין כתובה מטלטלי ויש לומר דהתם בדעבר וייחד עסקינן אי שקלא בלא שבועה ומיהו קשיא דאמרינן בפרק קמא אתפסוה מטלטלי התם בערב שבת בין השמשות היה שלא היה שהות ביום לקנות ולקבל אחריות ותירצו בתוס' דמיירי בדקבל עליו אחריות אם יאבדו או יזולו ורש"י כתב לעיל בפרק קמא אתפסוה מטלטלי תנו לה מטלטלי תחת ידה במשכון לשעבוד כתובתה עד שיכתבו שטר כתובתה בשעבוד קרקעות. ע"כ. פי' אתא לתרוצי הא דאקשינן דדוקא לייחד לה מטלטלין לכתובה שיהיו לעולם תחת ידה הוא דאסור והיינו דאמרינן אין עושין כתובת אשה מטלטלין פירוש דהכתובה תעשה לעולם מטלטלין אבל למשכון מטלטלין בדרך עראי יום או יומים עד שיכתבו שטר כתובתה הא ודאי שריא כנ"ל. ומיהו התוספו' לא רצו לתרץ כן דדוקא כשקבל עליו אחריות שריא דליכא למיחש שמא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי דכיון שיכול ליהנות מהן שלא תקפיד האשה אם יעשה בהם שום סחורה שריא אבל בכל מידי אחרינא שאינו יכול הבעל ליהנות מהן לא וכמו שחלקו התוס' בסמוך ואין חילוק בין יום להרבה ימים כנ"ל:

וסבר רבי יוסי רשאי ורמינהי וכו'. ואיכא למידק למה לי כולה הם שקלא וטרי' והא בלא הך שקלא וטריא מצי למרמי אהדדי דהא רבי יוסי אמר להדא והלא אין קצובים ופוחתין ועוד אמאי פריך בהאי לישנא ת"ק נמי אין עושים קאמר והרי ברייתא זו אין לה הבנה כלל הלכך הוה ליה לאקשויי מאי קאמר דאין לברייתא זו שום הבנה כלל ונראה לפרש דהוה מצינן לפרושי דר' יוסי הכי קאמר וכי מה תיקון העולם יש בזו פירוש דליכא למתקן מפני תיקון העולם אלא כשהיא לא סמכה דעתה שחושבת שיש לה כתובה וכשנאבדו מטלטלים הרי אין לה כתובה והיא לא אסקה אדעתה דיאבדו והלכך הוי לה תיקון העולם שכל העולם יטעו בכך שיחשבו שיש להם ואין להם אבל כשהוא מצוי לפחות הרי מתחלה אדעתא דהכי נשאת ואין לנו לתקן מפני ת"ה דהיינו נמי מאי דקאמר ר"י לעיל רשאי לכך שקיל וטרי תלמודא ופריך ת"ק נמי אין עושין קאמר פי' דליכא לפרושי דברי ר' יוסי הכי דהא ת"ק נמי כי קאמר מפני תיקון העולם הכי נמי קאמר שמא יאבדו או יפחתו וכיון דהפחיתה נמי בכלל תיקון העולם הוא מאי מהדר ליה ר' יוסי וכי מה תיקון העולם יש בזו והא ת"ק משום הכי קאמר דאין עושין אטו פליגי מהן ללאו כנ"ל. ועוד צריכה לי עיון שמעתא זו ולאפס פנאי לא יכולתי להאריך:

ואתא ר' יוסי למימר וכו'. ואיכא למידק כיון דקבל אחריות אמאי לא נתקן העולם בכך והא אם יאבדו או יאנסו כל נכסיו אחראין לכתובתה והרי לא נעשית כתובתה מטלטלין ואמאי פליג ר' יוסי ועוד היכי קאמר ר' יוסי והלא אין קצובין ופוחתין ומה לנו אם יפחתו והלא כבר קבל עליו אחריות אם יפחתו ואין לומר משום דלא סמכא דעתה דאם כן מאי קא משני תלמודא התם לא ידעה דתחיל וכו' ותירץ רש"י ז"ל דשמעיניה לת"ק דקאמר דלא בעינן קבלת אחריות אלא לענין אבידה ולא חייש לזולא אלא לאונסא וקאמר ליה ר' יוסי דכיון דלא קבל עליו אחריות דזולא מה נתקן העולם בכך והלא אף כשהן קיימין אין קצובים ופוחתין ופירושו דחוק דממאי דתנא קמא הא קאמר ואע"ג דתריץ ז"ל דפריש ליה תנא קמא הכי אכתי דחוק ושמא מדקתני אין עושין כתובת אשה מטלטלין ולא קתני אין מייחדין מטלטלין לכתובה שמע מינה דתנא קמא הכי קאמר דאין עושין כתובת אשה מטלטלין פי' דתצא מכלל כתובה ותהיה בכלל מטלטלין ולא יהיה בהן צד כתובה כלל דהיינו צד אחריות כלל דאי איכא צד אחריות כלל הרי לא נעשית הכתובה מטלטלין דהמטלטלין אם יאבדו או יזולו אחריותן עליה ואלו היה חוזק הכתובה קיים לא היה האחריות כי אם עליו ולא עליה אלא ודאי מדקתני אין עושין כתובת אשה מטלטלין ה"ק דדוקא כי נתרוקנה כח הכתובה לגמרי ואין לה אלא מטלטלין הוא דאין עושין אבל כל שיש אכתי קצת כח כתובה עושין ופריש ליה תנא דלא חיישינן לזולא אלא לאונסא וקאמר ליה רבי יוסי וכי קביל וכו' וכדפרש"י ז"ל. כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא אין עושין כתובת אשה מטלטלין אין מייחדין מטלטלין לכתובת אשה מפני תקון העולם שמא יאבדו ונמצאת בלא כתובה. וכי מה תיקון העולם יש בזו וכו' כלומר לא יהא אסור אלא מפני שמטלטלין אין דמיהן קצובין פעמים שמתייקרים ופעמים שמתזלזלין ופוחתין ממאתים הכי קאמר תנא קמא בד"א כו' וה"ק ר' יוסי וכי מה תיקון העולם יש כי קבל אחריותן עליו ואפילו הכי אין עושין לפי שאין דמיהן קצובין ופוחתין מדמיהן ונמצאת בלא כתובה דאע"ג דקבל אחריותן עליו אם נאבדין אם נשרפין יוקרא וזולא מיהא לא קבל עליה. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל הא דשרי ת"ק כשקבל עליו אחריות היינו אחריות גנבה ואבדה ואף ע"ג דלא קביל עליה פחתא או יוקרא וזולא והיינו דא"ל רבי יוסי וכי קבל אחריות מאי הוי שהרי הן פוחתין והולכין והוא אינו חייב בפחת וזולא אבל אם קבל עליו פחתא וזולא אפילו ר' יוסי שרי וכן פירש"י ז"ל ע"כ וכתב עוד הריטב"א ז"ל וז"ל אבל קבל עליו אחריות עושין והקשו בתוספות וכי כתב לה אחריות נכסים מאי הוי והתנן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת ליך על השלחן אלא כל נכסים אחראין לכתובה ואמרינן עלה בגמרא בראשונה היו כותבין לבתולה וכו' ועדיין כשהוא כועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי עד שבא שמעון בן שטח והתקין שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך וכיון דמשום שלא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי הוא דאתקין אפי' קבל עליו אחריו' נמי והני תנאי בתר שמעון בן שטח הוו ותירצו דאמר לך ת"ק דר' יוסי דתקנתא דשמעון בן שטח כשלא קבל עליו אחריות הוא דכיון שכן אף היא אינה מנחת לו ליגע בהן והיו מיוחדין לה בכל עת אבל כשקבל עליו אחריות אינה מקפדת אם הבעל משתמש בהן ומוציאן לעצמו ומפני זה אם הוא משתמש בהן ואינה קלה בעיניו להוציאה ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל וקשיא לן דהא תנא קמא אמר הכי דאם קבל עליו אחריות עושין והא תיקן שמעון בן שטח שלא יהא מייחד לה כתובתה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שלא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי ויש לומר דהתם הוא שהיו עושין מתחלה כלי אחד בכדי כתובתה לשם כך והי' מייחד לה אבל כאן רוצה לומר שמייחד לה מטלטלין שיש לו בביתו ומשתמש בהן כמו שהיה משתמש בהן והן בודאי פוחתין והוא חייב באחריותן וכיון שכן שוב אינה קלה בעיניו להוציאה שאינו עשוי לרקן ביתו לגמרי וליתן לה א"נ דהכא מדינא פליגי ובר מתקנתא דשמעון בן שטח וקסבר תנא קמא דאם קבל עליו אחריות תו ליכא בעילת זנות וצ"ת.ע"כ:
וז"ל הרמב"ן ז"ל אין עושין כתובת אשה מן המטלטלין איכא למידק לתנא קמא בדקביל עליה אחריות אמאי עושין והא התקין שמעון בן שטח שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך כדי שלא יאמר לה טלי כתובתיך וצאי ומשמע שלא יהא מייחד לה כלום שאם כן מה הועיל הרי אומר לה טלי כתובתיך וצאי ואיכא למימר כיון דקביל עליו אחריות וסמכא דעתה ליכא למיחש משום שמא תהא קלה בעיניו להוציאה דכיון דמטלטלי נינהו צריכין הם לו וכיון שקבל אחריותן עליו אף היא רוצה שישתמש הבעל בהן ואינה קלה בעיניו להוציאה ומיהו כשלא קבל עליו אחריות אסור שמא תפחת דאם תפחת תהא בעילתו בעילת זנות דלא סמכה דעתה ולא ידענא מ"ט קרי לה תיקון העולם ויש לפ' דאם לא יקבל עליו אינן רוצות לינשא כדאמרינן היו מזקינין ולא היו נושאין נשים. ע"כ:

הכי השתא התם לא ידעה ומחלה וכו'. פי' לא ידעה דתמחול אלא סברה דאית לה כל כתובתה ובהא ודאי דכ"ע בעילתו בעילת זנות כיון דסברה היא דאית לה אבל היכא דאיהי מחלה מדעתה בהא לא איכפת לן. הרא"ה ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא התם לא ידעה שיהו עתידים להפחת ולהזלזל דתמחול ליה פחתא כשמייחדם ואהכי חייש ר' יוסי לדילמא פחתי. ע"כ:
וז"ל הריטב"א התם לא ידעה דתחיל פי' ואיכא למאן דאמר מחילה בטעות הויא מחילה לא שרי לה בכתובתה כי היכי דלא שרו ר"מ ור' יהודה תנאה. ע"כ: