ר"ן על הרי"ף/כתובות/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף כא עמוד א

אף על פי. אם רצה. בגמרא פריך פשיטא ומפרקינן מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו קמ"ל ומהא שמעינן דמצי

דף כב עמוד א

והקשו על זה דודאי כל מי שבא לגבות בשבועה צריך שיברר בשבועתו כדי שלא יהא מורה לעצמו וי"ל לכתחלה ה"נ ומיהו נפקא מינה למי שנשבעה סתם ומתה דאילו אמרינן דאין תוספת בכלל שבועתה הפסידתו לפי שאין אדם מוריש שבועה לבניו כדאיתא בפרק כל הנשבעין (דף מח א) והשתא דאמרינן שהתוספת במשמע יורשים גובין אותו. עוד פירשו שאם פטרה משבועת כתובתה אמרינן דמן הכל פטרה ואפילו מן התוספת. א"נ שאין משביעין אותה על התוספת אלא חוץ לב"ד כדרך שעושין בעיקר כתובה וכדאיתא בפרק השולח (דף לה א) ולא אמרינן דלהוי תוספת כחוב דעלמא:

לשביעית:    כתב הרי"ף ז"ל שאם פגמה וזקפה משמטת הכל בין הכתובה בין התוספת כלומר דבפרק המביא תניין (דף יח א) אמרינן כתובה מאימתי משמטת רב אמר משתפגום ותזקוף ושמואל אמר פגמה אע"פ שלא זקפה זקפה אע"פ שלא פגמה ולרב אם פגמה [וזקפה] כתובתה בלבד הכל [נשמט] אף התוספת שהרי הוא כאילו נפגם ולשמואל בפגימת כתובה בלבד נשמט הכל ורש"י ז"ל פירש לשביעית לומר דכשם שאין שביעית משמטת עיקר כתובה מפני שהוא תנאי ב"ד אא"כ פגמה וזקפה דה"ה נמי לתוספת ולא נהירא דלמאי אמרינן דככתובה דמי הרי כל חיוב שאדם מתחייב לחבירו שלא ע"ד מלוה הכי דיניה שאין שביעית משמטתו דתנן התם בשביעית [פרק י] דהקפת החנות אינה משמטת לרבנן וקי"ל כוותייהו ותנן נמי התם האונס והמפתה והמוציא שם רע וכל מעשה בית דין אין משמיטין ותנן נמי שכר שכיר אינו משמט אלמא דבמלוה הדבר תלוי וכדכתיב כל בעל משה ידו והא דקתני התם השוחט את הפרה וחלקה בר"ה אם היה החדש מעובר משמטת דמשמע דאע"ג דלאו מלוה משמט הא אוקימנא בירושלמי כר"י דאמר התם דהקפת החנות משמטת אבל לת"ק דקי"ל כוותיה אינו משמט אלא עיקר הדבר כדברי הרי"ף ז"ל:

לכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה בהנהו גווני דאמרינן התם בפרק יש נוחלין (דף קלב א):

כך אינה גובה תוספת אלא מן הקרקע:    כלומר אפי' מיניה דידיה דאי מיתמי לא צריכי לדמויי תוספת לכתובה דהא כל חוב דעלמא נמי הכי דיניה דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי אלא מיניה דידיה קאמר דכתובה אפילו מיניה דידיה אינה נגבית אלא מן הקרקע וכדמוכח בפרק האומר דקדושין [דף סה ב] דאמרינן אם נתנו ב' גטין מעצמן גובה כתובתה מן החבילה ור"מ היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה מכלל דלרבנן אפילו מיניה דידיה לא גביא אלא ממקרקעי והכי מוכח בנדרים בפרק פותחין (דף סה ב):

לגבות מן הזיבורית:    דכתובה אינה נגבית אלא מן הזיבורית כדאיתא בפרק הניזקין (דף מח ב):

כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם:    בין הכתובה בין התוספת כך כתב הרי"ף ז"ל ואינו מדוקדק להלכתא דפלוגתא היא דר"מ ורבנן לקמן בפרק הנושא (דף קד א) ור"מ הוא דקאמר הכי דבבית אביה גובה כתובתה לעולם ובבית בעלה אינה גובה כתובתה [אלא] עד כ"ה שנה לפי שיש בכ"ה שנה שתעשה טובה לשכיניה מנכסי היתומים כנגד כתובתה וחכמים פליגי עליה ואמרי דכל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם לפי שאין שתיקתה מחילה אלא מחמת שהיא בושה מהם אינה תובעת וכל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד כ"ה שנה בלבד דהואיל דשתקה ולא תבעה כל השנים הללו מחלתה ואיפסיקא הלכתא התם כחכמים ודאמרינן הכא כל זמן שהיא בבית אביה רישא דמתני' נקטינן כלומר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואליבא דהלכתא כי אמרינן דלדין זה תנאי כתובה ככתובה היינו לומר כי היכי דהפסידה כתובתה אחר כ"ה שנה כל זמן שהיא בבית אביה כך הפסידה תוספת ולא אמרינן דלהוי תוספת כחוב דעלמא שהוא נגבה לעולם כדאיתא התם בפרק הנושא [דף קד ב] רבי אבהו אמר אפילו תוספת אין לה דאמר רבי איבו אמר רבי ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי זו היא גירסת רש"י ז"ל וכן עיקר והכי איתא בירושלמי אע"פ שהרי"ף ז"ל אינו גורס כן ושם אאריך בס"ד:

ולכתובת בנין דכרין:    כשם שנוטלין נדוניית אבי אמם ומנה ומאתים כך נוטלין תוספת. ואיכא מאן דאמר דכי אמרינן תנאי כתובה ככתובה דמי היינו דוקא לענין תוספת ושאר תנאים דכתובה אבל נדוניא אין דינה ככתובה והרמב"ם ז"ל כתב דליתא דנדוניא בכל דוכתא כתובה איקרי כדאמרינן בפרקין דלעיל [דף מח ב] אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה ואמרינן נמי [דף מז ב] וקבורתה תחת כתובתה ותחת נדוניא קאמר והכי מוכח עובדא דההוא גברא דשכיבא ארוסתו דאיתא בפרק נערה שנתפתתה (דף נג א) ואמרינן נמי התם הבו ד' מאה זוזי לכתובה דברתה אלמא נדוניא כתובה איקרי ולפיכך כתב ז"ל דכל דיני כתובה דמנה מאתים על נכסי צאן ברזל ומיהו דוקא בדליתנהו ובאה לגבות מנכסיו בשעבוד דכתובה אבל היכא דאיתנהו לא שאפי' זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימין דנכסי צאן ברזל ע"כ. והראיות שכתב אינן מספיקות אלא לומר שנדוניא היא בכלל לשון כתובה לפיכך מוכרת או מוחלת סתם ודאי הפסידה הכל שזה מחמת הלשון הוא אבל מה שהוא מחמת הדין אין לנו ראיה שיהא דין הנדוניא כדין הכתובה שאם הקלו בכתובה כדאמרינן בדוכתי טובא [דף קי: וב"ב דף קלב: ובבכורות דף לב א] מקולי כתובה שנו כאן משמע דהיינו טעמא מפני שהיא לא הוציאה כלום אבל בנדוניא אפשר דלא מקילינן ולפיכך אפשר דלשבח קרקעות ולשביעית ולגבות מן הקרקע ומן הזיבורית נדוניא הרי היא כחוב וכי אמר דתנאי כתובה ככתובה דמי אין הכוונה בנדוניא כלל ומיהו למוכרת ולמוחלת כיון שמצד הלשון הוא נדוניא ככתובה ולכתובת בנין דכרין נמי ליכא לספוקי דודאי ככתובה הוא ואדרבה עיקרה משום נדוניא נפקא ומורדת נמי מוכח לקמן [דף סג ב] דמפסדא נדוניא ועוברת על דת נמי אפשר דמפסדא נדוניא כל שאינה בעין אבל כל שיש ממנה בעין לא דהא אפילו זינתה לא הפסידה כדאמרינן התם בפרק אלמנה ניזונית (דף קא ב) אם היא זנתה כליה מי זנו ומצינו ג"כ שהזכירו חכמים ז"ל כתובה ואין נדוניא בכלל כדאמרינן בפרק הניזקין (דף נ א) גבי ערב דכתובה דלא משתעבד מ"ט מצוה עבד ולאו מידי חסרה ונראה שאינו (כן) אלא בעיקר כתובה דבנדוניא הא חסרה אא"כ נדחוק ונאמר דכיון דבעיקר כתובה לא חסרה נדוניא כעיקר כתובה דמיא ואינו נראה כן וכתב ר"ח ז"ל מדקא מני כל הני דאזיל ש"מ דלא אמרינן תנאי כתובה ככתובה אלא לאלו המפורשים כאן בלבד דהא פי' ולא שייר דאשכחן בפרק אלמנה ניזונת [דף קא א] דתניא בהדיא נשים שאמרו חכמים אין להם כתובה הממאנת וחברותיה אין להן מנה מאתים אבל תוספת יש להם נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להן תוספת כ"ש מנה מאתים וגרסינן ביבמות בפרק יש מותרות (דף פה א) ת"ר אלמנה לכ"ג יש להן כתובה שניות מדברי סופרים אין להן כתובה [ויש להן תוספת] מכלל דאיכא אחרניתא דאית לה כתובה ולא תוספת עד כאן:

איתמר כו' ירתון תנן:    אינון ירתון כסף כתובתיך וירושה לא טרפה לקוחות:

יסבון תנן:    לשון בעל חוב:

מטלטלי ואיתנהו בעינייהו:    המייחד מטלטלין לכתובת אשתו ומת והן בעין והיא נפרעת מהן נוטלתן שלא בשבועה דטעמא מאי אמור רבנן מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה דחיישינן דילמא צררי אתפסה והכא היינו צררי דאתפסה:

ליתנהו בעינייהו:    כגון שאבדו:

בלא שבועה:    דכיון דאבוד הני לא אתפיסה אחריני וכל נכסיו אחראין לכתובתה

דף כב עמוד ב

ונפרעת מן הקרקעות כך פירש"י ז"ל אבל הרי"ף ז"ל כתב והוא דידיעי דהני מטלטלי מחמת מטלטלי קמאי נינהו. כלומר שנמכרו הראשונים ונלקחו אלו האחרים בדמיהם ואף הרמב"ם ז"ל כתב כן בפרק ט"ז מהלכות אישות נ"ל שהזקיקם לומר כן לישנא דאמרי ליתנהו בעינייהו דמשמע דאיתנהו מיהת אבל לא בעינייהו ואלו לדברי רש"י ז"ל לא היה לן למימר אלא איתנהו וליתנהו:

בארבע מצרנהא:    שייחד לה קרקע וכתב לה ד' מצרים שלה בחייו לעשותה אפותיקי לכתובה ומת נפרעת ממנו בלא שבועה דודאי לא מתפיס לה צררי אחריני:

בשבועה:    דכיון דלא כתב לה ארבעת המצרים אין זו סמיכה לסמוך עליה והרי היא כמי שלא ייחד ואיכא למיחש לצררי:

אמר לעדים כתבו וחתמו:    כגון מתנת קרקע:

לא צריך לאמלוכי ביה אם עדיין עומד בדבורו שיכתבו לו דכיון דקנו מיניה סתם קנין לכתיבה עומד כך כתב רש"י ז"ל [והלכתא צריך לאמלוכי ביה]:    וכתב הרב בעל העטור ז"ל דדוקא במתנה והיינו טעמא משום דכיון דבההוא שטרא הוא דמקני חיישינן דילמא הדר ביה אבל בשטר הלואה שטרא גלויי מילתא בעלמא הוא וכיון דאמר כתובו כותבין ונותנין [ואע"ג דלא קני מיניה] ואע"ג דבהאי שטרא גבי ממשעבדי הא שעבד נפשיה אבל הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב בפרק י"א מהלכות מלוה ולוה לפיכך האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותן עד שיאמר להם הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו ואף על פי שיאמר להם כך צריכין להמלך אחר שחתמו בשטר ואחר כך נותנין שטר ביד המלוה ע"כ נראה שהוא מפרשה לזו אפי' בשטרי הודאות והלואות וכתב עליו הראב"ד אני קבלתי שלא נאמרה בגמרא אלא בכותב כתובה לאשתו ומוסיף לה אבל בהודאות והלואות לא צריך לאמלוכי ביה ע"כ וכן נראה עיקר ולפיכך לא הזכירו דין זה פרק זה בורר [דף כט ב] והוזכר כאן ואע"פ שכתוב ברוב הנסחאות הבו ליה ולא כתוב הבו לה היינו לפי שדין זה נוהג ג"כ בנותן מתנה לאחר והיינו נמי טעמא דקנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה משום דכיון דמגוף הנקנה עצמו אינו יכול לחזור בו ואע"ג דמשטרא מצי הדר ביה וה"נ מוכח ממאי דאמרינן לא צריך לאמלוכי ביה דמשמע דאי בעי למהדר מצי הדר לא חיישינן להכי דכיון דמגוף דבר הנקנה לא מצי הדר מסתמא אף מן השטר לא חיישינן דילמא הדר ביה אבל לא קנו מיניה כיון דמצי למהדר אפי' מגוף הדבר הנקנה חיישינן דילמא הדר ביה מהכא משמע דלית לן סברא דירושלמי [שהביאו הר"ן בריש פרק זה במשנה] דתוספת יהא נקנה אפילו אחר נשואין באמירה בעלמא דאם איתא אמאי צריך לאמלוכי ביה וכתבו הרב אב"ד והראב"ד ז"ל דכי אמרינן צריך לאמלוכי ביה דוקא כגון שאמר להם בשעת אירוסין כתבו לה בשעת נשואין דכיון דגלה בדעתו שאינו רוצה שיכתבו מעתה חוששין שמא חזר בו בינתים אבל באומר לכתוב לה מעתה אין צריכין לימלך בו דאילו חזר בו הוא רץ אצלם דמידע ידע דכותבין ונותנין דחזקת שליח עושה שליחותו:

הלכה כר' אלעזר בן עזריה:    דאזיל בתר אומדנא הילכך אלמנה מן האירוסין אינה גובה אלא מנה ומאתים ומיהו משמע דאפילו מן המשועבדין גובה אותן אלא שהרב רמב"ם ז"ל כתב בפרק עשירי מהלכות אישות שאינה גובה אלא מבני חורין וכבר כתבתי זה למעלה [ריש פרק ד סי' רכו]:

ופירסה נדה:    ופירש ממנה ומת:

הילכך אינה קונה:    כיון שכתב כן הרי"ף ז"ל סתם משמע שאינו קונה לשום דבר לא ליורשה ולא ליטמא לה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מהלכות אישות אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנשואין והרי היא כארוסה עדיין עד כאן והדבר תימה דכיון דקיימא לן ביבמות [דף נז ב] דיש חופה לפסולות [כגון אלמנה לכהן גדול וחברותיה] חופת נדה למה לא תקנה לפיכך נראה כדברי האומר דלא איבעיא לן אלא לענין תוספת כתובה אבל לשאר דברים קונה:

מתני' רבי יהודה אומר כו' והיא כותבת:    אע"פ שלא נתקבלה מוחלת וכותבת בלשון שובר: גרסינן בגמרא כל הפוחת ואפילו בתנאה אלמא קסבר תנאו בטל ואית לה וכיון דאמר לה לית ליך אלא מנה לא סמכה דעתה והויא ליה בעילתו בעילת זנות והא שמעינן ליה לר"מ דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים קסבר רבי מאיר כתובה דאורייתא. והכי פי' דמדלא תנא כל בתולה שאין לה מאתים ואלמנה שאין לה מנה הרי זו בעילת זנות ש"מ דהכי אשמעינן דאע"פ שהיא גובה לבסוף דאין תנאו קיים אפ"ה כיון דמעיקרא אתני קרי ליה בעילת זנות משום דבשעת ביאה לא הוה סמכה דעתה אכתובה אלמא קסבר תנאו בטל דבלאו הכי לאו רבותא הוא דניתני כל הפוחת ואמאי והא אית ליה לר' מאיר דבדרבנן תנאו קיים ומפרקינן דקא סבר ר"מ כתובה דאורייתא:

גמ' אחתיה דרמי בר פפא אירכס שטר כתובה:

זו דברי ר"מ:    דאמר לעיל כל הפוחת לבתולה ממאתים ואפילו בתנאה והתנאי בטל קרי ליה בעילת זנות משום דלא סמכה

דף כג עמוד א

דעתה וה"נ לר"מ הוא דאסור לשהות אשה שאבדה שטר כתובתה ואפי' אית להן דלא מפסדא בהכי דגביא בתנאי ב"ד מיהו לא סמכה דעתה דאמרה כי תבענא ליה אמר פרעתיך הילכך בעילת זנות היא:

אבל חכמים אומרים כו':    דלית לן משום מסמך דעתא דלהוי בעילת זנות:

בגזרותיו:    בדבר שהוא מחמיר על דברי תורה באיסור והיתר על ידי גזירת דבריהם:

אי הכי זיל כתוב לה:    כתובה אחרת ומשמע דכי קי"ל כר"מ ה"מ במאי דקאמר דהויא בעילתו בעילת זנות אבל במאי דקאמר תנאו בטל לא קי"ל כוותיה דע"כ לא קאמר ר"מ תנאו בטל אלא משום דסבירא ליה כתובה דאורייתא ומתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אבל לדידן דאית לן דכתובה דרבנן ואפילו בשל תורה נמי בדבר של ממון תנאו קיים הכא ודאי תנאו קיים אלא שאינו רשאי לקיימה בלא כתובה [הילכך אם עבר וקיימה תנאו קיים] דאף על גב דסבר ר' יהודה דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ותנאו בטל כדאיתא בגמ' [דף נו א] הא איכא רבי יוסי דפליג עליה ורבי יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפי"ב מהלכות אישות דתנאו בטל ואפי' כתבה לו שנתקבלה מהם כך וכך והיא לא נתקבלה תנאו בטל משמע דס"ל ז"ל דהלכתא כוותיה ולאו מטעמיה אלא משום דכתובה דרבנן וחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה הלכך כל שהוא רוצה לקיימה תנאו בטל ואפ"ה הויא בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה ומיהו ודאי אם לא רצה לקיימה תנאו קיים דהא שקלינן וטרינן לעיל [דף נג א] מוחלת כתובתה לבעלה אם יש לה תנאי דכתובת בנין דכרין אלמא בשלא רצה לקיימה יכולה למחול:

מתני' נותנין לבתולה:    זמן להכניסה לחופה מיום שתבעה הבעל לאחר שקדשה להזהירה על עסקי חופה להכין תכשיטיה:

ולאלמנה שלשים יום:    שאינה טורחת כל כך בתכשיטין שכבר יש בידה ומיהו דוקא באלמנה בעולה אבל באלמנה מן האירוסין דינה כבתולה שנתנו לכל בתולה דין שנה והכי איתא בירושלמי וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות אישות:

ולא נישאו:    שהבעלים מעכבין [דף ב ב] ואיידי דתני רישא בדידה תנא סיפא נמי בדידה:

ואוכלות בתרומה:    אם כהן הוא והיא ישראלית שמשעה שקדשה אוכלת בתרומה מדאורייתא כדמפרש בגמרא [דף נז ב] ורבנן גזור עד השתא:

נותנין לה הכל תרומה:    אם ירצה וכשיגיעו ימי טומאתה תמכרנה ותקח חולין:

מחצה חולין:    לאכול בימי טומאתה: ודאמרינן כך נותנין לאיש היינו לומר דלבחור שנים עשר חדש אפילו נשא אלמנה ולאלמון שלשים יום אפילו נשא בתולה כל שהיא מוכנת וכן נראה מן הירושלמי אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מהל' אישות שהזמן שנותנין לאיש הוא כפי הזמן שנותנין לה שאם נושא נערה בתולה נותנין לו י"ב חדש ואם נושא אלמנה אפילו הוא בחור אין נותנין לו אלא ל' יום וכדבריו נ"ל מדמקשינן בגמרא [שם] לרב הונא דאמר בגרה [יום אחד] ונתקדשה נותנין לה שלשים יום כאלמנה מדתניא בוגרת ששהתה י"ב חדש הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר ואם איתא דלבחור אפילו נשא אלמנה נותנין לו י"ב חדש אם נשא בוגרת נמי הכי דיניה ואי הכי מאי קושיא לישני ליה דכי בעי י"ב חדש משום דידיה אלא ודאי משמע דאיהו בתרה גריר ועוד מדתניא לקמן המארס את הבתולה בין שתבעה היא והבעל מעכב בין שתבעה הבעל והיא מעכבת נותנין לה י"ב חדש ומדלא מפליג בתבעה היא והבעל מעכב בין בחור לאלמון ש"מ דאפילו אלמון שנשא בתולה נותנין לה י"ב חדש:

גמ' יכולין לעכב:    מלינשא עד שתגדיל:

ממירדא ונפקא:    תמרוד בבעלה שלא תוכל לסבול ותבא אלי עד שתגדיל ונמצאתי צריך לתכשיטין אחרים והיינו לומר שאין כותבין עליה אגרת מרד אבל ודאי אינו חייב לזונה דלעולם אינו חייב במזונותיה אלא היכא דאיהו מעכב ואיכא מ"ד דמחייב לזונה משום דתקנתא דידיה נמי היא כי היכי דלא תמרוד עליה ותיפוק וליתא דאם איתא דמשום תקנתא דידיה נמי היה חייב לזונה כ"ש היכא דמשום תקנתא דידיה בלחוד מעכב דמחייב ואם איתא כי נותנין לאיש לפרנס את עצמו ליחייב לזונה אלא ודאי לעולם לא מיחייב אלא היכא שראוי לישא אותה ואינו נושאה ועוד דאם איתא דמשום תקנתא דידיה נמי אמרינן הכי כי היכי דאמרינן דבין היא בין אביה יכולין לעכב הכי נמי הוה לן למימר דאיהו נמי מצי מעכב ולא אמרינן אלא בין היא בין אביה:

אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה:    שטורח הוא לה:

אבל פוסקין וכו':    ודוקא בלא קדושין אבל קדושין [קדושין דף מא א] בקטנות לא עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה כ"כ רש"י ז"ל והקשו עליו מהא דאמרינן אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה נימא נמי דאין פוסקין על הקטנה אפילו לקדשה כשהיא קטנה ול"נ משום סוף מילתא נקט הכי דפוסקין על הקטנה אפילו להשיאה כשהיא גדולה ולא חיישינן דילמא עייל בה פחדא מהשתא ואילו לקדשה בלבד פשיטא דלית לה פחדא בהכי כלל דאדרבה ניחא לה:

בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה י"ב חדש:    לפי שמיד שהיא מתחלת להכין תכשיטיה בלא תביעה:

בוגרת שעברו עליה כו' נותנין לה שלשים יום כאלמנה:    ומסתברא שאם בגרה חדש אחד או יותר ונתקדשה שאין נותנין לה אלא לתשלום י"ב חדש משעה שבגרה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות אישות ומיהו אין פוחתין לה לעולם משלשים יום:

מתני' היבם אינו מאכיל בתרומה:    בעודה שומרת יבם ומפרשינן טעמא בגמרא [דף נח א] משום דקנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא אלא דאחיו הוא:

עשתה ששה חדשים בפני הבעל:    מהנך י"ב חדש הקבועין לה משתבעה הבעל:

או אפילו כולן בפני הבעל ואחד בפני היבם:    אע"ג דרובם בפני הבעל סוף סוף לא נתחייב במזונותיה בחייו והה"נ אם נתחייב בחייו לא אכלה משמת דקנין כספו פקע ליה אלא דאי כולם בפני הבעל הוה אכלה מיהא בחייו כך פרש"י ז"ל והקשה עליו ר"ת ז"ל דא"כ דאפילו אכלה כולם בפני הבעל אינה אוכלת בפני היבם היכי קתני חסר יום אחד בפני היבם ועוד דלישנא דהיבם אינו מאכיל דייק דה"ק היבם אינו מאכיל היכא דמעיקרא לא אכלה דאם איתא דכי אכלה נמי מעיקרא לא אכלה כשהיא שומרת יבם לא ה"ל למתני היבם אינו מאכיל אלא היבמה אינה אוכלת ותו קשיא דאמרינן בגמרא קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא ואם איתא דמשום אחיו לא אכלה כלל אלא בחייו הוה לן למימר והא לאו קנין כספו הוא לפיכך פי' ר"ת דדוקא כשלא אכלה בפני הבעל הוא דלא אכלה לפני היבם דהיבם אינו מאכיל אבל אכלה בפני הבעל אוכלת נמי בפני היבם וטעמא דמילתא משום דיבם אינו חייב במזונותיה [יבמות דף מא ב] אא"כ עמד בדין וברח הלכך איכא משום שמא תשקה לאחיה ולאחותיה כדאמרינן בגמרא דלא מייחד לה דוכתא ומשום סמפון בטענת מומין נמי איכא דכיון דלא מיחייב לזונה לא בדיק לה אבל בשעשתה י"ב חדש בפני הבעל כיון שנתחייב לזונה יחד לה מקום וכי מאית נמי דוכתא קביעא לה וליכא למיחש שמא תשקה לאחיה ולאחותיה דליתנהו גבה ומשום סמפון נמי ליכא דהא בדקה בעל ודאמרינן בגמרא מ"ט קנין כספו (הוא) אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא אסמכתא בעלמא הוא ודאמרינן אלא דאחיו הוא ה"ק דכיון דלא אכלה בחיי ראשון אין היבם מאכילה אבל אכלה בחיי ראשון השתא נמי אוכלת:

זו משנה ראשונה:    דמשהגיע זמן אכלה בתרומה:

אין האשה אוכלת כו':    טעמא מפרש בגמרא והוא הדין שאין היבמה אוכלת עם היבם עד שתבעל ואפי' אכלה בחיי ראשון והכי איתא בהדיא בתוספתא זו משנה ראשונה ב"ד של

דף כג עמוד ב

רבותינו חזרו ואמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל וזו ראיה לפירוש ר"ת דמדקתני דב"ד של רבותינו חזרו ואמרו ולא היבמה עד שתבעל מכלל דלמשנה ראשונה אוכלת בעודה שומרת יבם קודם שתבעל וזה שלא כדברי רש"י ז"ל:

מתני' המקדיש מעשה ידי אשתו:    מפרש במתני' בפירקין [דף נט ב] מה היא עושה לו משקל ה' סלעים כו':

ה"ז עושה ואוכלת:    מפרשים זה בגמרא אליבא דרב הונא דא"ר הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה וקי"ל כוותיה דה"ק המקדיש מעשה ידי אשתו אע"פ שהוא רוצה להעלות לה מזונות אם רצתה מפקעת הקדשו שתאמר לו איני ניזונת ואיני עושה והרי זו עושה ואוכלת:

המותר כו':    רב ושמואל דקי"ל כוותייהו מוקמי לה למתניתין ברוצה להעלות לה מזונות ואינו רוצה להעלות לה מעה כסף שתקנו לה חכמים שיתן לה בכל שבת ושבת מעה כסף לצרכיה לבד המזונות כדתנן במתני' בפרקין וקא סברי רב ושמואל דתקנו חכמים מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר כלומר תחת מה שהיא עושה יותר על הראוי שפסקו חכמים שהוא משקל חמש סלעים כו' ומש"ה תקנו שאם הקדיש את מותר מעשה ידיה ר' מאיר אומר הקדש לאחר מיתה דכשתמות היא ויירשנה חיילא דקא סבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל מחיים לא חייל כיון שאינו מעלה לה מעה כסף שהוא תחת מותר ורבי יוחנן הסנדלר אומר חולין דקסבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכ"ת אמאי נקט תנא פלוגתייהו במותר ולא נקטה במעשה ידיה עצמן בשאינו מעלה לה מזונות איכא למימר דתנא קמא הכי קאמר דמחיים דידה לא מצי מקדיש מעשה ידיה אע"ג דשכיחי ואע"פ שהוא רוצה לעלות לה מזונות כל שהיא אינה רוצה לפי שיכולה היא שתאמר איני ניזונית ואיני עושה אבל לאחר מיתה אפילו מותר אע"ג דלא עביד דאתי ואע"פ שאינו מעלה לה מה שהוא כנגדו קדוש דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכל שכן [מעשה ידיה] עצמן:

גמ' הלכה כרבי יוחנן הסנדלר:    דאמר חולין:

דקא סבר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:    הילכך משמע דאפילו במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכה אין הקדשו חל לא במעשה ידיה ולא במותר דכולהו דבר שלא בא לעולם נינהו והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ו' מהל' ערכין אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כו' וכן המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זה עושה ואוכלת והמותר חולין אמר לה יקדשו ידיך לעושיהם הואיל והם משועבדים לו הרי כל מעשה ידיה קדש הא למה זה דומה לאומר אילן זה קדש שכל פירות שעושה להבא קדש וכן כל כיוצא בזה ע"כ ולא ידעתי למה דבגמרא אמרינן דהא דרב הונא א"ר דאמר דיכולה אשה שתאמר לבעלה כו' פליג אדר"ל דאמר ר"ל לא תימא טעמא דר"מ דאמר במתני' הקדש משום דקסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא טעמא דר"מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כמאן דאמר לה יקדשו ידיך לעושיהם דידים הא איתנהו בעולם ומשמע דדוקא מתוך שיכול לכופה דס"ל דאינה יכולה לומר איני נזונת הוא (דאמר) דאי א"ל יקדשו ידיך לעושיהם מהני אבל לדידן דקי"ל לקמן [דף קז ב] דיכולה אשה כו' אפילו כי אמר הכי לא מהני כיון דלאו דידיה נינהו כיון שהיא יכולה להפקיעם משעבודו ולא מצית אמרת דכי צריכי לטעמא דיכולה לכופה היינו לומר דנעשה כמאן דאמר לה כו' אבל אם אמר לה בפירוש אפילו בלאו האי טעמא מהני דאם איתא דמהני [באמר] אפילו לא אמר לה לא צריכין להאי טעמא דכיון דשמעינן ליה לרבי מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כדאיתא בגמ' כמאן דאמר לה דמי אלא ודאי לדידן דקי"ל דיכולה אשה כו' אפילו כי אמר לה לא מהני ואע"ג דתנן [נדרים דף פה א] קונם שאני עושה לפיך אין צריך להפר ומשמע דלא פליגא אדרב הונא היינו טעמא משום דכיון דניזונית משל בעל משעבדא ליה כל שלא אמרה בפירוש איני ניזונית ואפילו הכי מעשה ידיה שלא באו לעולם לא מצי אמר יקדשו ידיך לעושיהם כיון שהיא יכולה להפקיע וכמו שכתבתי ולפיכך לא נתבררו לי דברי הרמב"ם ז"ל:

דקסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר:    תחלת תקנתם לטובתה תקנוה משום דזמנין לא ספקא במעשה ידיה למזוני ותקנו תחלת עיקר תקנתם שיזון איש את אשתו והדר תקון שיהא מעשה ידיה לבעלה משום איבה וכיון דעיקר תקנתם לטובתה ומשום דידה הוא אי אמרה לא ניחא לי בהך טיבותא שומעין לה ומשמע נמי דהוא הדין דיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר וכ"כ רב אחא גאון ז"ל בשאלתות בפרשת ואלה המשפטים ודבר ברור הוא שאם במעשה ידיה דשכיחי יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה כל שכן במותר דלא שכיח וכתב הרא"ה ז"ל דכל שאמרה איני ניזונית ואיני עושה מיד נתבטלה תקנתה ושוב אינה יכולה לומר ניזונת אני ועושה שאינו בדין שיהא הרשות בידה לשנות הדבר כל פעם כמו שתרצה שאם כן כשלא תמצא מלאכה תרצה להיות ניזונת וכשתמצא תאמר איני ניזונת ולקתה מדת הדין אלא ודאי מיד שאמרה אי אפשי בתקנת חכמים הפסידה ושוב אין לה מזונות והה"נ דאין לה כסות דכסות בכלל מזונות הוא ומיהו כי אמרינן שיכולה אשה שתאמר לבעלה כו' דוקא במעשה ידיה דמעשה ידיה הוא דתקינו ליה רבנן תחת מזונות אבל שאר מלאכות השנויות במשנתינו [דף נט ב] כגון טוחנת ואופה ומבשלת אינה יכולה להפקיע עצמה מהן וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד ומיהו דוקא בדאמרה איני ניזונת ואיני עושה הא אמרה איני עושה בלבד לא אמרינן דמהני ולא יהא בעל חייב לזונה דהא כי אמרה קונם שאני עושה לפיך הא קאמרה איני עושה ואפילו הכי תנן בסמוך שאין צריך להפר אלמא לא מבטלא תקנה לעולם עד דאמרה בהדיא איני ניזונת:

תנן התם בנדרים (דף פה א) קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר ר"ע אומר צריך להפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו ר' יוחנן בן נורי אומר צריך להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו:    וה"פ קונם מה שאני עושה לפיך אינו צריך להפר משום דשעבודי משעבדא ליה ולאו כל כמינה דמפקע ליה לשעבודיה ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו דקסבר ר"ע דהעדפה דידה היא וחייל עלה נדרה דהא לא משעבדא ליה ומש"ה צריך להפר ומצי מיפר משום דברים שבינו לבינה ותנא קמא לא חייש להכי משום דס"ל דהעדפה נמי דידיה הוי והאי העדפה היינו שתעדיף על משקל ה' סלעים שפסקו לה חכמים לעשות לבעלה רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו דסבירא ליה לרבי יוחנן כת"ק דהעדפה נמי דבעל הוי הלכך משום העדפה אין צריך להפר אלא שמא יגרשנה ויהא הנדר חל שמשגרשה אינה משועבדת לו למעשה ידיה ותהא אסורה לחזור לו לפי שנאסר במעשה ידיה ואי אפשר לו ליזהר שלא תטחן ושלא תאפה ושאר מלאכות שהאשה עושה לבעלה והקשו והיאך יפר משום שמא יגרשנה והא אין הבעל מיפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה וכאן כיון שאין הנדר חל אלא לאחר שיגרשנה היאך הוא יכול להפר ותירצו דכיון דמסקינן בגמרא דמדינא חייל קונם מעכשיו אלא משום דאלמוה לשעבודא דבעל דלא ליחול מהשתא כמו שאכתוב בסמוך בס"ד כי אלמוה לזכותיה הוא דאלמוה ולאו לאפקועי זכותיה במאי דהוי מצי מיפר מדינא ולי נראה אפשר דכי היכי דס"ל לרבי עקיבא בפרק בתרא דנדרים (דף פט א) בנדרי עינוי נפש דהאומרת הריני נזירה לאחר שאתגרש שמצי מיפר כיון דהשתא מיהת אשת איש היא דבתר שעת הנדר אזלינן וקי"ל הכי כה"ג נמי אמרינן בנדרים שבינו לבינה: ואמרינן התם ובפרקין בגמרא דאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי ופרכינן דידיה אדידיה דמדפסיק הכי משמע דס"ל שאדם אוסר דבר שלא בא לעולם וקשיא אדידיה דאיהו פסק כרבי יוחנן הסנדלר דאמר במתני' חולין משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ומפרקינן באומרת יקדשו ידי לעושיהן לכי מיגרשה וידים איתנהו בעולם ופרכינן עלה ומי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש כלומר תירצת לא בא לעולם דמלאכה לא בא לעולם דגירושין לא תירצת דאילו השתא לית [לה] (ליה) רשותא לאקדושי והיכי קדיש לקמיה ומהדרינן אלמה לא אילו האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש מי לא קדשה כלומר אם מכר וחזר ולקחה ומתקיף לה רבי ירמיה מי דמי התם בידו להקדישה כלומר שהרי עכשיו שלו וכי היכי דאילו הקדישה השתא קדשה כי אמר נמי תקדוש לקמיה קדשה אבל הכא אין בידה לגרש עצמה הא לא דמיא אלא להא האומר לחבירו שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדשה ומתקיף לה רב פפא מי דמי התם גופא ופירי בידא דלוקח הכא גופא בידה היא כלומר גבי מכרתי לך אין לו בה עכשיו לא גוף ולא פירות ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל גבי אשה גופה בידה הוא והרי אמרה

דף כד עמוד א

יקדשו ידי הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה ומתקיף לה רב אשי מי דמי התם בידו לפדותה אבל הכא אין בידה לגרש את עצמה הא לא דמיא אלא להא שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה ומתקיף לה רב אשי מי דמי התם בידו לפדותה לעשר שנים הכא אין בידה לגרש את עצמה לעולם ומסקינן אלא א"ר אשי שאני קונמות דכקדושת הגוף דמו וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד:

ואיכא למידק דהכא משמע דדוקא באומר לכשאפדנה ממך אבל במקדישה מעכשיו לא קדשה ואילו במסכת ערכין בפרק האומר משקלי עלי (דף כ ב) אמרינן המשכיר בית לחבירו ונתנגע אע"פ שחלטו כהן אומר לו הרי שלך לפניך נתצו צריך להעמיד לו בית (אחר) הקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש ואקשינן הקדישו הדר ביה היכי מצי אקדיש ליה כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא ומתרצינן הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש ואקשינן הקדישו משכיר היכי מצי דייר ביה במעילה קאי אלמא משכיר מצי מקדיש ביתו מעכשיו משום דגופה דידיה הוא אע"ג דאגיר גבי שוכר ומ"ש ממשכון וי"ל דההיא במשכיר בית סתם עסקינן ומש"ה מצי מקדיש ליה מהשתא ויהיב לשוכר ביתא אחריני אבל במשכיר בית מיוחד לא כל הימנו להפקיע זכותו של שוכר וראיה לדבר דבמשכיר בית סתם עסקינן מדקתני נתצו חייב להעמיד לו בית (אחר) ואילו במשכיר לו בית זה קי"ל בפרק השואל [דף קג א] דנפל אזל ומיהו אפילו במשכיר בית מיוחד נהי דאמרינן דאינו יכול להפקיע זכותו של שוכר אפי' הכי מצי מקדיש ליה מהשתא אלא שהשוכר דר בו כל זמנו וראיה לדבר מדאמרינן בפ' השולח (דף מא א) העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו ומכרה גובה משאר נכסים ופירשוה הגאונים באפותיקי סתם כגון משכונא ואפילו באפותיקי מפורש נמי יכול לוה לסלקו בדמים הלכך משכיר מהשתא מצי מקדיש ליה אלא שהשוכר דר בו כל זמנו והכי נמי מוכח בירושלמי במס' פסחים [בפרק מקום שנהגו הלכה ט] וכי קאמרינן בשמעתין לכשאפדנה ממך דמשמע דמהשתא לא קדשה במקדישה לגמרי קאמר ובתוספתא דבבא מציעא משמע נמי שהשוכר גם כן יכול להקדיש זכותו דגרסינן התם [סוף פרק ט] השוכר שדה מחבירו כו' עמד השוכר והקדישה הרי זה מקודשת עד שתצא מרשותו: ומדאמרינן דאשה אין בידה לגרש את עצמה מוכח מה שכתוב למעלה דאפילו לרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה דוקא במעשה ידיה אבל בשאר המלאכות השנויות במשנתינו כגון טוחנת ואופה ומבשלת לא כל הימנה להפקיע זכותו של בעל דאי לא תימא הכי הרי בידה לפדות את עצמה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה אלא כדכתיבנא וכי קאמר ר' יוחנן בן נורי שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו בשביל מלאכות הללו הוא דקאמר לפי שאי אפשר לה להזהר שלא תהא אופה לו ומבשלת או מוזגת את הכוס אבל משום מעשה ידיה לא תהא אסורה עליו שהרי אפשר לו ליזהר שלא ליהנות ממנה וכי פרכינן מי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש עיקר קושיין משום מלאכות הללו היא ולא משום מעשה ידיה ומסקנא דשמעתין אלא אמר רב אשי שאני קונמות דכקדושת הגוף דמיין כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד כ' רש"י ז"ל שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כקדושת מזבח שאין להם פדיון כך אין פדיון לקונם להיותו מותר לפי שנאסר עליו שהרי אינו הקדש גמור לתפוס פדיונו אלא אסור על אדם אחד וכיון דקדושת הגוף הוא מפקיע מידי שעבוד שהיא משועבדת לבעל וחייל:    הקדש כגון שיעבד שורו לבעל חוב וחזר והקדישו למזבח מפקיע שעבוד המלוה וגובה חובו ממקום אחר וזה כשר לקרבן ואינו גזול דלא הוי ליה אלא לגוביאנא בעלמא ודוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים דבדק הבית לא מפקעת שעבוד כדתנן בערכין [דף כא ב] מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו כו' עד כאן פירוש לפירושו כגון דאקני ליה לבעל חוב מטלטלי אגב מקרקעי הא לאו הכי אפילו הדיוט מפקיע מידי שעבוד דהא קי"ל [ב"ק דף יא ב] דעשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו משום דלית ליה קלא וכיון דאפילו הדיוט מפקיע מידי שעבוד כ"ש הקדש דמים דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש אלא בדאקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי עסקינן דבכי האי גוונא הדיוט והקדש דמים אין מפקיעין מידי שעבוד וקדושת הגוף מפקעת ממנו זה דעת רש"י ז"ל וכן דעת הגאון ז"ל דדוקא קדושת הגוף מפקעת מידי שעבוד אבל קדושת דמים לא אבל רבינו תם ז"ל סובר שאפילו קדושת דמים מפקעת מידי שעבוד ויש לו פירוש אחר בזה ואין דבריו נכונים:

וחמץ:    עשה חמצו אפותיקי לכותי והגיע פסח איסור חמץ מפקיע שעבוד הכותי ונאסר בהנאה והא דתנן [פסחים דף ל ב] עובד כוכבים שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה מוקמי ליה התם [דף לא א] בשהרהינו אצלו שמסרו בידו משכון:

ושחרור:    עשה עבדו אפותיקי ושחררו הלוה משוחרר וזה גובה חובו ממקום אחר וכ"ת נחשוב נמי מת דמפקיע מידי שעבוד כדמוכח בההיא דאיצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא כדאיתא בפרק אלמנה לכהן גדול [דף סו ב] יש לומר דכיון דחשיב חמץ דמאיסורי הנאה הוא כל איסורי הנאה בכלל:

ופרכינן ונקדוש מהשתא:    כלומר מאי איריא דקתני שמא יגרשנה מהשתא נמי קדיש ומהדרינן. דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל. בעודה תחתיו דשויה כלוקח גמור ולא כמלוה ומש"ה לא חייל אלא לכי מגרשה ומיהו משמע דדוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן הא לאו הכי אפי' לכי מגרשה לא חייל דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו ולפיכך אני תמה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ב מהלכות נדרים אמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה במעשה ידיה אינו נאסר במעשה ידיה מפני שידיה משועבדין לו כו' אבל צריך הוא להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו ע"כ דמשמע דבנדרה נמי שלא יהנה במעשה ידיה צריך להפר אמאי והא דבר שלא בא לעולם הוא ואיכא מאן דאמר שאין הלוה יכול לאסור למלוה נכסיו המשועבדים לחובו ומוכחי לה מדאמרינן בירושלמי בפרק המדיר גבי המדיר את אשתו מליהנות לו וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה דבר תורה אלמא דמי שהוא גובה מן התורה כבעל חוב לא מפקע שעבודיה משום קונם ודאמרינן בשמעתין דהקדש מפקיע מידי שעבוד דוקא הקדש לפי שאין אדם מצוי להקדיש נכסיו לא חשו חכמים לאלומי לשעבודא דבעל חוב אבל בקונם שהוא מצוי אלומי אלמוה ומיהו אפשר דבירושלמי לא סבירא ליה דקונמות כקדושת הגוף דמיא כי היכי דלא סבירא לן הכי בשמעתין עד דאתא רב אשי ופרקה אבל למסקנא דרב אשי דוקא שעבודיה דבעל הוא דאלמוה אבל שעבודיה דמלוה לא ומצי ליה למסרינהו לנכסיה עליה דמלוה ומיהו נראין הדברים דמשמתינן ליה עד דמתשיל אנדרא:

כי אתא רבין אמר:    בפרק מציאת האשה [דף סו א] היא:

העדפה שלא ע"י הדחק:    כגון שהיא עירנית ובעלת מלאכה:

רבנן סברי דבעל הויא דרבנן דאמרי א"צ להפר ולא חיישינן לשמא תעדיף סברי דאי מעדפא נמי ע"י הדחק דבעל הויא כיון שהוא נותן לה מעה כסף לצרכה ורבי עקיבא סבר דלא זכו ליה רבנן במעה כסף אלא העדפה שלא ע"י הדחק אבל העדפה שע"י הדחק לא זכו:

וגרסינן התם בעי רבא עשתה לו שתים בבת אחת מהו בעי רבינא שלש וארבע מהו תיקו:    כגון שומרת קישואין וטווה פשתן ומלמדת שיר לנשים בשכר ומחממת ביצים בחיקה או ביצי תולעים העושים משי שהנשים מחממות אותם בחיקן והם נוצרים. מהו. מי הוי כעין הדחק או לא כך פרש"י ור"ח ז"ל ולפירוש זה אליבא דר"ע קא בעי דאילו לרבנן מאי נ"מ דהא אפי' העדפה שע"י הדחק דבעל הוי וכיון דאליביה בעי משמע דהלכתא כוותיה אבל הרי"ף ז"ל פסק כרבנן וכן פסק רבינו האי גאון ז"ל ואמר דבעיא דרב פפא ורבינא אליבא דרבנן שייכא והכי קמיבעיא להו דדילמא עד כאן לא קאמרי רבנן בהעדפה שע"י הדחק דלבעל הוי אלא בהעדפה דמלאכה אחת אבל שתי מלאכות לא תקינו ליה רבנן משום דלא שכיחי למעבדינהו בב"א ואתא רבינא למימר דאפילו תמצא לומר דשתי מלאכות בבת אחת שכיחי ודבעל הוי אכתי איכא לספוקי בשלש וארבע וכן הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהל' אישות (ד)פסק כרבנן אבל תמה אני עליהם למה לא הביאו בעיא דרב פפא ורבינא שכיון שהם פוסקין כרבנן משמע דסבירא להו דהני בעיין לרבנן נינהו והיה להם ז"ל להביאם:

מתני' ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה:    ירושלמי תני שבעה גופי מלאכות מנו והשאר לא הוצרכו חכמים למנותן. כלומר דיש מלאכות אחרות קטנות שהיא חייבת בהן כגון מוזגת לו את הכוס ונותנת תבן לפני בהמתו וכיוצא בהן כדאיתא בגמרא:

אופה:    פת:

שתים אינה מבשלת כו':    בגמרא פריך אמאי לא אפטרה מכולהו בחדא שפחה שהכניסה במקומה:

יושבת בקתדרא:    לא תטרח בשבילו ללכת בשליחותו להביא לו חפץ מבית לעלייה:

תוספתא הכניסה לו שפחה בין משלו בין משלה לא טוחנת ולא אופה כו' מקום שנהגו שלא לעשות לאחד מכל אלו אין יכול לכופה:

גמ' טוחנת ס"ד:    המים מגלגלין האופן וטוחן:

מטחנת:    מכינה צרכי טחינה נותנתו באפרכסת וקולטת את הקמח:

ואי בעית אימא:    לעולם (ה)היא עצמה ובריחיא דידא. ריחים של יד:

לתכשיטיה:    שיקנו לה תכשיטין להתנאות בהן:

שיעדן:    את זיוה:

לפרקה:    ימי הנעורים:

ירושלמי לא אמרו אלא בנה אבל תאומים לא ולמה אמרו בנה שלא תינק בנה של חברתה:    כלומר למה אמרו בנה ולא אמרו את הבן דשמעינן נמי דדוקא בן אבל תאומים לא לאשמועינן דדוקא בנה אבל בן חברתה

דף כד עמוד ב

לא כלומר שאם מת בנה אינה חייבת להניק בשכר ותעלה לו שכרה וכן נמי אינה חייבת להניק בן שיש לו מאשה אחרת וכן נמי הבעל מעכב עליה מלהניק בן חברתה עם בנה:

שומטת דד מפיו:    לא תניקנו שחל הנדר דלא משעבדא ליה:

כופה ומניקתו:    דמשעבדא ליה ולא חל הנדר:

אם היה מכירה:    שאינו רוצה לינק מאשה אחרת:

בן כמה:    חדשים אית לן למימר שיודע להכירה מלינק אשה אחרת:

ההיא דאתאי:    גרושה ולא היתה רוצה להניק:

זיל בדקה:    אם מכירה:

אותבה בדרי דנשי:    הושיבה בשורה של נשים:

מסוי:    מביט:

נטוף עיניך:    זקפי עיניך כמו ועינוהי מטייפי דבר אווזא:

דרי בנך:    שאי בנך:

ת"ר יונק תינוק כו' כיונק שקץ:    כאילו יונק דבר משוקץ ופרכינן עלה בגמ' ורמינהו יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא כלומר שחלב של אשה שמהלכת בשתי רגלים יהא אסור ודין הוא ומה בהמה שהקלת במגעה כלומר שאינה מטמאה מחיים א"נ שהנוגע בנבלת בהמה אינו מטמא לטמא אדם וכלים ואעפ"כ החמרת בחלבה כדאמרינן בכורות [דף ו ב] גמל גמל שתי פעמים כלומר חד בויקרא וחד במשנה תורה חד לאיסור עצמו וחד לאיסור חלבו אדם שהחמרת במגעו דהיינו נדה א"נ שהנוגע במת מיטמא לטמא אדם וכלים אינו דין שתחמיר בחלבו ת"ל טמא הוא כלומר דכתיב גבי גמל טמא הוא ומשמע מיעוטא לאשמועינן דאין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל כלומר שהרי בטהורה טהור ולא אוציא את הדם ששוה בכל ת"ל טמא הוא הוא טמא ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור כלומר דשריותא דחלב ודם מחד קרא נפקי ליה ואמרו בתוספות דאין זה תימה שהרי מצינו בכמה מקומות דממעטינן מחד קרא כמה דברים כדאשכחן במעילה בפרק הנהנה (דף יח ב) דממעט כמה דברים מתמעול מעל. ואמר רב ששת אפי' מצות פרוש מדבריהם אין בו. ומפרקינן לא קשיא הא דפריש הא דלא פריש. כלומר הא דקתני מותר בשפריש מדדי אשה לכלים אבל היכא דלא פריש דהיינו כשיונק מן הדד הוי כיונק שקץ מדרבנן:

וחלופא בדם:    כלומר דמדפריש אסור מדרבנן דמיחלף בדם בהמה ואתו למימר דם בהמה אכיל ומשום הכי אמרינן דדם שעל גבי ככר כגון שנשכו וניכר בו דם השינים גוררו דאמרי דם קאכיל ושבין השינים מוצצו דהא ליכא דחזו ליה ובת"כ בפרשת ויהי ביום השמיני שנויה הברייתא שהבאתי למעלה כך יכול אף בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים יהו בלא תעשה על אכילתן ודין הוא ומה אם בהמה שהקל במגעה החמיר בחלבה מהלכי שתים שהחמיר במגען אינו דין שנחמיר בחלבן ת"ל זה זה טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא אוציא את החלב שאינו שוה בכל ולא אוציא את הבשר שהוא שוה בכל כלומר דבבהמה טהורה נמי נוהג בו איסור באבר מן החי ת"ל (זה זה) הוא טמא זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בל"ת על אכילתן וכתב הרמב"ן ז"ל דכי היכי דאמרינן בשמעתין דחלב ודם שרו לגמרי ואפילו מצות פרוש אין בהן האי כדיניה והאי כדיניה ה"נ בשר מהלכי שתים נהי דכי מת אסור בהנאה וכדילפינן [סנהדרין דף מז ב] מעגלה ערופה שם שם ממרים אפ"ה בשר מן החי מותר דכיון שאינו טעון שחיטה ליכא משום אבר מן החי דאם איתא דבשר אסור היאך יהו חלב ודם מותרים והלא כלל גדול אמרי' בפ"ק דבכורות (דף ה ב) שכל היוצא מן הטמא טמא ועוד דאם איתא דבשר אסור הוה לן למימר דאע"ג דדם אימעיט ה"מ מאיסור דם אבל מאיסור בשר לא אמעיט דהא בכריתות בפרק דם שחיטה (דף כא ב) אמרינן דדם השרץ אימעיט מכלל דם ואפ"ה אמרינן התם שאם התרו בו משום שרץ לוקה וכה"ג הל"ל הכי אילו היה בשר מהלכי שתים אסור ואילו בשמעתין אמרינן דאפילו מצות פרוש אין בו אלא ודאי בשר מהלכי שתים מותר ואע"ג דתנינן התם בת"כ ואין בשר מהלכי שתים בלא תעשה לאו למימרא דאיסורא מיהא איכא דהא התם אפילו בחלב נקט ההוא לישנא ובשמעתין אמר דאפילו מצות פרוש אין בו הלכך ודאי כי קאמר ואין בשר מהלכי שתים בלא תעשה הרי הוא כאילו אמר ואין בשר מהלכי שתים אסור וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ב מהלכות מאכלות אסורות שבשר האדם אסור בעשה שהרי מנה הכתוב ז' מיני חיה ואמר בהם זאת הבהמה אשר תאכלו הא כל שהוא חוץ מהן לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה ונראה שסמך לו על אותה ברייתא השנויה בת"כ וליתא וכמו שכתבתי אלו הן דברי הרמב"ן ז"ל ולי נראה לקיים דברי הרמב"ם ז"ל אבל בתחלה אכתוב התמיהות שיש על ברייתות הללו ומתוכן יתבאר מה שהביא להרמב"ם ז"ל לומר כך חדא שבברייתא זו השנויה בגמרא הוזכרו חלב ודם ולא הוזכר בשר ובברייתא שבת"כ הוזכרו חלב ובשר ולא הוזכר דם ועוד שבברייתא שבת"כ הוזכרו שני מיעוטין שבתחלה אמרו ת"ל זה זה טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא ולבסוף אמר ת"ל טמא הוא (זה) הוא טמא דמשמע דדרשי תרי מיעוטי זה והוא ובברייתא השנויה כאן לא הזכירו אלא הוא ועוד שבברייתא עצמה של ת"כ שינו את לשונם דמעיקרא אמר ת"ל זה זה טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא דמשמע אפילו איסורא ליכא ולבסוף אמר ואין בשר וחלב מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתן דמשמע דאיסורא מיהא איכא ועוד דבברייתא דגמרין ממעט דם מהלכי שתים מדכתיב הוא ובריש פרק דם שחיטה [דף כ ב] ממעט ליה מדכתיב לעוף ולבהמה דתנו רבנן כל דם לא תאכלו שומע אני אפילו דם מהלכי שתים כו' ולפיכך נ"ל שכוונת שתי הברייתות הללו דדם וחלב שרו לגמרי ובשר נהי דליתיה בלא תעשה בלאו הבא מכלל עשה מיהא איתא וברייתא דת"כ כך פי' מעיקרא קאמר יכול אף בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים יהו בלא תעשה על אכילתן ולא הזכירו שם דם לפי שאי אפשר לומר שיהו בלא תעשה שכבר נתמעט בברייתא השנויה בריש פרק דם שחיטה מדכתיב לעוף ולבהמה והיא עצמה שנויה בת"כ בפרשת צו ואמר ת"ל זה זה טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא דקרא בפרשת ביום השמיני הכי כתיב אך את זה לא תאכלו את הגמל כו' טמא הוא לכם ותרי מיעוטי דרשינן מיניה חד מדכתיב ברישא את זה לא תאכלו דמשמע זה בלאו ואין אחר בלאו ואידך מדכתיב בסיפא טמא הוא דמשמע הוא טמא ואין אחר טמא אלא טהור גמור ומיעוטא קמא דלא מטהר ליה לגמרי אתי לבשר שכבר נאסר משום לאו הבא מכלל עשה והשתא ממעטינן ליה מלא תעשה ומיעוטא בתרא דמטהרינן ליה לגמרי מוקמינן ליה בחלב שלא שמענו בו איסור כלל [ואין ה"נ] דברישא דברייתא דת"כ דממעט חלב מזה הוה ליה לסיומי ואין חלב מהלכי שתים בלא תעשה אלא דקושטא בעי למימר דאמסקנא סמיך דמגלייא מיעוטא אחרינא דהוא אפילו איסור אין בו והיינו דמסיים אוציא את החלב כו' ולא אוציא את הבשר כו' ת"ל [זה] זה טמא כלומר דאי לא הוה כתיב אלא מיעוטא קמא אחלב הוה מוקמינן ליה והוי בשר בלא תעשה אבל כיון דכתיבי תרי מיעוטי ממעטינן מינייהו בשר וחלב ומוקמינן מיעוטא קמא לבשר ששמענו בו איסור משום לאו הבא מכלל עשה ומיעוטא בתרא דמטהר ליה לגמרי לחלב שלא שמענו בו איסור כלל ואע"ג דמסיים בה ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתם לאו למימר שיהיו שניהן שוין לאיסור אע"פ שאין בהם לאו אלא לומר שהמיעוט האחרון גלה על המיעוט הראשון שבא למעט שאין בשר וכל שכן חלב בלא תעשה על אכילתן עוד יש לומר דאפילו מכח מיעוט ראשון יש לנו להתיר חלב לגמרי דכיון דכתיב זה גלי לן דלא דרשינן ק"ו שאילו היינו דורשים אותו היה ג"כ בלא תעשה וכיון דלא דרשינן ק"ו אין לנו בו איסור כלל ומש"ה מסיים בה ת"ל זה זה טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא כלומר אלא טהור לגמרי אבל בסיפא כשבאו למעט את הבשר שינו את הלשון ואמרו זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתן לפי שלא היה להם אפשר לומר דאין בשר מהלכי שתים טמא שכבר למדנו איסורו משום לאו הבא מכלל עשה ולפיכך כללו ואמרו ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתן ונמצא חלב מותר שלא למדנו בו איסור ממקום אחר וכ"ש שנתמעט מן המיעוט האחרון שהוא מטהר לגמרי ובשר אע"פ שנתמעט מלאו מדכתיב זה נשאר באיסור מכח לאו הבא מכלל עשה זהו פירוש הברייתא השנויה בת"כ אבל בברייתא השנויה בגמרתינו מתוך שבאו לדון על הדם לא הזכירו בה לא תעשה כלל לפי שכבר נתמעט דם מלאו מהברייתא השנויה בפרק דם שחיטה (דף כא א) ובתורת כהנים בפרשת צו ואע"פ שהיה אפשר לדון על החלב שיהא בלא תעשה רצו להזכיר דרך אחד בשניהם למעטם מאיסור ולהתירם לגמרי ובתחלה אמרו יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא כלומר שמכח ק"ו יש לנו לומר שיהא טמא ובלאו ואמרו ת"ל טמא הוא דמשמע שבא להתיר אחד לגמרי וראוי להעמידו בחלב שהוא יותר קל ואח"כ אמרו אוציא את חלבו ולא אוציא את הדם כלומר שאע"פ שנתמעט מאותה בריית' שבפ' דם שחיטה נאמר שלא נתמעט אלא מלאו אבל איסור מיהא יש בו כיון שהבשר אסור והדם יוצא ממנו שכל היוצא מן הטמא טמא ועוד שהיה אפשר לומר שלא נתמעט אלא משום דם אבל עדיין אסור משום בשר כדאמרינן בפרק דם שחיטה [דף כא ב] שאע"פ שנתמעט דם השרץ משום דם אם התרו בו משום שרץ לוקה וכל עצמנו לא הוצרכנו ללמוד היתר בדם אלא מחמת איסור הבשר הא לאו הכי כיון דלית ביה לאו מהיכן נלמוד איסורו אלא ודאי כדכתבנו ומסיק ואמר ת"ל הוא כלומר שהמיעוט האחרון דהיינו טמא הוא שבא להתיר לגמרי נתמעט אף הדם ונמצאו דם וחלב מותרין לגמרי ובשר אסור אע"פ שאין בו לאו בכך דברי הרמב"ם ז"ל עולין יפה:

דף כה עמוד א

גרסי' בגמ' [דף ס א] גונח יונק חלב בשבת. צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעא בשבת. וכתבה הרי"ף ז"ל במס' שבת בפ' חבית ושם פרשתי בס"ד:

מניקה שמת בעלה בתוך כ"ד חדשים:    שנולד בנה:

עד כ"ד חדשים:    שמא תתעבר ותצטרך לגמול את בנה ובעל זה אינו אביו שיקנה לו ביצים וחלב:

י"ח חדש:    דיו לתינוק לינק בכך וכתב ר"ת ז"ל דבשנתגרשה בא מעשה לפני רבינו שמשון ז"ל והתירה לאחר ג' חדשים דכיון דקאי אב אי מתעברה ממסמס ליה בביצים וחלב כמ"ש בפ' החולץ [דף מב ב] אבל כשמת בעלה אשה בושה לבוא לב"ד לתבעם מן היורשין ונמצא ולד מת אבל ר"ת ז"ל אסר אפילו בגרושה לפי שאינה יכולה להיות רגילה עם הבעל לתבוע ממנו כדאמרינן בפ' האשה שנתאלמנה [דף כח א] ואינה נפרעת ממנו אלא ע"י אחר וכ"כ רב אחא ז"ל בשאלתות בפרשת וירא אליו ואיתתא דפטרה בעלה או דמית בעלה בעיא לאימתוני עד ימי מניקתה ע"כ ולכאורה הכי משמע מדקתני בברייתא בפרק החולץ (דף מב א) לא ישא אדם מעוברת חבירו או מינקת חבירו וסתמא קתני כל שהיא מניקת חבירו לא שנא גרושה ול"ש אלמנה וכ"כ רמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות גירושין ולא חלק וכתב הרשב"א ז"ל דבגרושה דוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא דהא אי בעי לא תניק אותו כלל ואפי' בשכר וכדקתני לעיל בברייתא [דף נט ב] נתגרשה אין כופה אותה להניק ואם היה מכירה כופה ומעלה לה שכר ומניקתו מפני הסכנה:

ואפילו נתנה למניקה:    משמת בעלה:

או גמלתו:    בתוך זמנו ובגמרא פרכינן איני והא ר"נ שרא להו לדבי ריש גלותא. כלומר אלמנות שהיה בהן מניקות שנתנו בניהם למניקה והתירן לינשא ומפרקינן שאני דבי ריש גלותא דלא הדרי בהו. כלומר מניקה שפסקה להניק את בניהן יראה לחזור בה לפי שבני אדם מאוימין הם ויש מי שכתב דלאו דוקא דבי ריש גלותא אלא כל כיוצא בו ואחרים התירו עוד אפילו לאיניש דעלמא אם נשבעה המינקת להניקו כל ימי ההנקה ולא נ"ל כן דבגמ' אמר רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הוו סברי למעבד עובדא כברייתא דתניא נתנה בנה למניקה מותר ואמר להו רב פפי ואתון לא תסברו מהא דתניא הרי שהיתה רדופה ללכת לבית אביה כו' או שהיתה היא חולה עקרה זקנה איילונית ושאינה ראויה לילד צריכות להמתין ג' חדשים דברי ר"מ ואמר ר"נ אמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו. כלומר דאע"ג דאין כאן משום להבחין בין זרעו של ראשון לשל שני דהא לא מעברא לא פלוג רבנן בתקנת גזרות שלהם בין אשה לאשה וגזרו סתם שתמתין כל אשה ג' חדשים וה"נ לא פלוג רבנן במניקה שמת בעלה בין שהיא מניקתו בין שאינה מניקתו ואמרו ליה לאו אדעתין ומעתה קשה לי כיון דאפי' בשאינה ראויה לילד לא פלוג אמאי מפלגינן בדבי ריש גלותא אלא ודאי צריך לומר דשאינה ראויה לילד וכיוצא בה לית לה קלא ואתא לאיחלופי אבל דבי ריש גלותא קלא אית להו ומעתה אין להתיר בנשבעה דהא לית לה קלא והרי"ף ז"ל לא כתב הא דריש גלותא ולא הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל בפרק י"א מהלכות גירושין ולא ידעתי למה שאין לדחותה מהלכה (זו) מדתניא הרי שהיתה רדופה כו' דאלמא לא פלוג רבנן בהא דרב נחמן גופיה דפסק כר' מאיר שרא להו לדבי ריש גלותא אלא ודאי היינו טעמא משום דדבי ריש גלותא קלא אית להו ולא אתי לאחלופי ואפשר שהשמיטוה משום דסבירא להו דדוקא ריש גלותא ואין לנו כיוצא בו:

קימעא:    פסקו ליתן לה מזונות מועטין אוכלת הרבה משלה כדי שיהא לה חלב ולא תמיתנו:

כשות:    הומלין:

חזיז:    עשבים של זרע תבואה:

חבושא:    קדונ"ש:

קורא:    רך הגדל בדקל מה שנוסף על הענף בשנה זו:

כופרא:    תמרים בקטנותם:

כמכי:    כותח:

והרסנא:    דגים מטוגנים בקמח ובציר ושומן שלהם:

מינייהו פסקי חלבא:    יש בדברים הללו שפוסק חלב האשה ויש בהן שאין מפסיקין אלא עוכרין ואיני יודע מנין לו לרמב"ם ז"ל שכתב בפרק כ"א מהלכות אישות שאם היתה מתאוה לאכול מאכל רע מפני חולי תאוה שיש לה בבטנה שאין הבעל יכול לעכב שמא ימות הולד מפני שצער גופה קודם:

צערא דידה היא:    החלב רב בדדיה ומצערה והרב רמב"ם ז"ל כתב בפרק הנזכר שצער הוא לה לפרוש מבנה:

דהיא לאו אורחא:    שאין דרך משפחתה להניק:

אלא כיון שראויה להכניס:    פרש"י ז"ל שהכניסה נדוניא רבה שיש כדאי למביאה נדוניא זו לקנות ממקצתה שפחות להכניס ולשמש. ואחרים פירשו ראויה להכניס שדרך בנות משפחתה בכך או שדרך משפחתו בכך והכי מוכח בירושלמי אמר שמואל בר יצחק לא סוף דבר שהכניסה אלא אפילו שראויה להכניס כהדא דתנא עולה עמו ואינה יורדת עמו:

אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו את המטה:    משום דמילי דחיבה נינהו כדי שתתחבב עליו ולא דמי למצעת דמתני' דהתם להפך בכרים וכסתות דהוו דבר של טורח ובכפיה אבל הכא לפרוש סדין ולבדין דבר שאינו של טורח והני לא כפו לה אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל כך כתב רש"י ז"ל אבל אחרים פירשו דמתניתין להציע המטות כולן אבל הכא להציע מטתו בלבד ובמתניתין לא גרסינן ומצעת לו אלא ומצעת את המטה והכא גרסינן ומצעת לו (בלבד) ותמה אני על הרמב"ם ז"ל שלא חלק בפרק כ"א מהלכות אישות בהצעת המטה בין עניים לעשירים וכתב בכולן בשוה ומצעת לו את המטה והיה לו להרבות בעניים:

חוץ ממזיגת הכוס כו':    שהם דברים של קירוב וחבה ומביאין לידי הרגל דבר:

והרחצת פניו ידיו ורגליו:    אע"פ שאינה אלא שופכת המים בלבד דאילו הרחצה ממש פשיטא דאסור דבלא רחיצה נמי אסור ליגע אפילו באצבע קטנה:

מיחלפא ליה:    פירש רש"י ז"ל בימי ליבונה וכן ר"ח ז"ל דכל הני בימי ליבונייהו ור"ת ז"ל אומר שאין להקל בימי ליבונה יותר מימי נדתה לפי שהיא בנדתה עד שתבא במים והא דאמרינן בפ"ק דשבת (דף יג ב) בימי ליבוניך מהו אצליך לאו משום דקילי אלא משום שאליהו היה יודע שאותו תלמיד (לא) היה טועה ומיקל בדבר ודוחק גדול הוא לומר שאותו תלמיד היה טועה בכך לכך נראה לפרש הכא והתם שטובלות היו בסוף ימי נדות של תורה ואח"כ היו נוהגות חומרא דרבי זירא:

אבי סדיא:    מראשותיו:

אשרשיפא:    ספסל וי"א דדוקא כוס הוא שאסור להושיט מידו לידה אבל כלי אחר מותר ובלבד שלא יגע בבשרה והכי מוכח בירושלמי במסכת ברכות [פ"ב סוף הלכה ו] כלה לביתה אסורה כל ז' ואסור ליטול ממנה כוס דאלמא כלי אחר

דף כה עמוד ב

מותר והא דאמרינן בסדר אליהו רבה גבי אותו תלמיד שמא הבאת לו את הפך ונגע ביך או את השמן ונגע ביך היינו לומר שמתוך כך נגע ביך הא לאו הכי אין איסור בדבר וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר אבל משמו של רש"י ז"ל אמרו דאסור ליטול ממנה כל דבר והא דדביתהו דשמואל לאו דיהבה ליה ממש אלא מוזגת ולעשות היכר בדבר מניחתו על השלחן בשמאל כדביתהו דאביי דמנח ליה אכובא ואידך אשרשיפא ואבי סדיא:

הכל משהין לפני השמש:    המשמש בסעודה ואוכלים לפניו ושוהין מלהאכילו עד שיקומו הקרואין:

חוץ מבשר שמן כו':    שמתאוה להם ומצטער:

בתקופת תמוז:    שריחו חזק וחום היום מחרחר בו כארס:

תבשילא דארדי:    מין כמהין ופטריות:

אסתכני:    הייתי מסוכן לאוחזני בולמוס מחמת תאות רעבוני:

תמרתא דהנוניתא:    תמרה שמנה כמו [שבועות דף מז ב] קרב לגבי דהינא ואידהן:

כל דאית ליה ריחא או קיוהא:    דהיינו קיהיון שינים אגרוע"ר בלע"ז מזיק את מי שאוכלין לפניו ואינו אוכל:

חד ספי:    מאכיל את השמש מכל מין ומין:

וחד ספי ליה ממין אחד:    בתחלת סעודה לשובע ומשאר המינין משהה עד שיגמור סעודתו:

אין כופין אותה לעמוד לפני אביו ולא לפני בנו:    כשאין סמוכין על שלחנו מיירי דאילו בסמוכין חייבת מדאמרי' לעיל בגמ' [דף סא א] קמי אורחי ופרחי מאן טרח דמשמע שהיא חייבת לטרוח לפני כל בני הבית הסמוכין עליו:

ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל נותנת תבן לפני בקרו:    כך גי' רש"י ז"ל ופירש דבהמתו היינו סוס וחמור שהם מזויינים צוהלים לרביעה אבל בקר אינו להוט אחר רביעה ואין יצרו ניכר כ"כ לפיכך אין אשה נסתת לו והרי"ף גריס בהפך ולתרוייהו איכא למידק מדתניא בפרק בתרא דנדרים (דף פא ב) קונם שלא אתן תבן לפני בהמתך ולפני בקרך אינו יכול להפר ואי משועבדת ליה ליתן או לפני בהמתו או לפני בקרו אמאי אינו יכול להפר אדרבה לא היה צריך להפר דכיון דמשעבד' ליה לא חייל נדרה י"ל דהכא בשלא הכניסה לו שפחות אבל התם בשהכניסה [לא משעבדא ליתן לבקרו או לבהמתו הלכך אינו יכול להפר] והיינו דתניא בההיא שלא אציע מטתך שלא אמזוג לך את הכוס א"צ להפר ולא קתני שלא אופה ושלא אבשל משום דכיון שהכניסה אינה חייבת בהן ואפ"ה חייבת במזיגת הכוס והצעת המטה וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שמנה נותנת תבן לפני בהמתו בעניות בהלכות אישות:

משרביט:    פושט כמין שרביט עד שנעשות גדולות שהיא צריכה לשרות החוט ברוק (תמיד):

הלכה כר' אליעזר:    ומיהו משמע שאינה חייבת לעשות משקל חמש סלעים אלא כדי שלא תהא יושבת ובטלה ויש אומרים דמלאכתה דידה הויא דכיון שאין מחייבין אותה אלא כדי שלא תבא לידי זימה כל שעושה בין לאחרים בין לעצמה אזל ליה ההוא טעמא אבל הרשב"א ז"ל כתב דמסתברא דלא עדיף מהעדפה דעל ידי הדחק דהויא דבעל אע"פ שעושה מרצונה ולא מתורת חיוב ולא ידעתי מהו דכל העדפה ברצונה נעשית ואעפ"כ הקנוה לבעל תחת מעה כסף ואפילו העדפה שע"י הדחק למי שפוסק כן ומה ענין זה לכאן אבל קרוב הדבר לומר שאם תהא מלאכתה לעצמה כיון שלא תצטריך לחשוב עם הבעל תתבטל ותבא לידי זימה:

לידי שעמום:    שגעון:

היינו תנא קמא:    ר' אליעזר מה לי לידי זימה מה לי לידי שעמום:

דמטללא בגוריאתא קטניתא ונרדשיר:    משחקת בכלבים ושחוק שקורין אשקקי"ש:

לידי זימה איכא לידי שעמום ליכא:    דאין שעמום אלא ביושב ותוהא ובטל לגמרי:

וכבר איפסיקא הלכה כרבי אליעזר דחייש לידי זימה:    הילכך מדיר את אשתו ממלאכה אע"פ שהיא רשאה לטייל בגורייתא ונרדשיר יוציא ויתן כתובה:

מתני' המדיר את אשתו:    כגון דאמר יאסר הנאת תשמישיך עלי אבל אמר הנאת תשמישי עליך לא איתסרא דקמשועבד לה דכתיב ועונתה לא יגרע והכי מוקמינן בנדרים בפרק ואלו מותרים (דף טו ב):

בש"א שתי שבתות:    אם הדירה שתי שבתות תמתין ואם יותר יוציא ויתן כתובה:

התלמידים יוצאים לת"ת שלא ברשות שלשים יום:    פירשו בתוספות שלשים יום שוהין חוץ לעירן אם צריכין ללמוד בעיר אחרת וביום שלשים ואחד יהיו בעירם אפילו אם אותו יום יחזרו לצאת להיות שלשים יום בחוץ וכן פועלים שהולכין לעיר אחרת ועומדין שם כל השבוע למלאכתם דהיינו ז' ימים ובשמיני יחזרו לביתם וכן לעולם דהיינו עונה האמורה בתורה לגבי תלמידים ופועלין הצריכין ללמוד ולעשות מלאכתן בעיר אחרת אבל תלמידים העומדים בעירם עונתם מערב שבת לע"ש כדאיתא בגמרא [דף סב ב] ופועלים נמי העושים בעירם עונה שלהם שתים בשבת כדתנן בסמוך בהך מתני':

עונה האמורה כו' הטיילין:    מפרש בגמרא:

החמרין:    שיוצאים לכפרים להביא תבואה למכור בשוק:

הגמלים:    סוחרי חבילות ומביאין על הגמלים ממקום רחוק:

ספנים:    פורשים לים הגדול לקצוי הארץ ולפי מה שכתבתי הוא הדין דהיינו דלעיל נמי הוי עונה האמורה בתורה לתלמידים ל' יום ולפועלים שבעה והאי דלא תנא ברישא עונה האמורה בתורה משום דלא אפשר דהיכי ליתני עונה האמורה לתלמידים שלשים יום ולפועלים שבעה ימים כי היכי דקתני סתמא בכל הנך הטיילין בכל יום כו' אם כן הוה משמע אפילו בתלמידים ובפועלים העושים בעירם אבל גמלים וחמרים וספנים מסתמא משמע דחוץ לעירם מיירי שהרי דרכם בכך וטיילים ופועלים דקתני סתמא היינו בעירם ומש"ה תנא פועלים ותלמידים קודם העונה האמורה בתורה לאשמועינן דסתמא אין עונתן כך. ובגמ' [דף סב א] פרכינן עלה דמתניתין היכי תנן הפועלים שתים בשבת והא תניא אחת בשבת אמר רבי יוסי בר חנינא לא קשיא כאן שעושין מלאכתן בעירן כאן שעושין מלאכתן בעיר אחרת תניא נמי הכי הפועלים שתים בשבת במה דברים אמורים בשעושין מלאכתן בעירן אבל העושין מלאכתן בעיר אחרת אחת בשבת. ויש להקשות אדפריך מברייתא ליפרוך ממתני' גופא דקתני רישא שבת אחת י"ל דלא מצי למיפרך מינה דרישא פשיטא דמיירי בעושין מלאכתן בעיר אחרת מדקתני יוצאין אבל ברייתא לא משמע ליה הכי דא"כ היכי קתני אחת בשבת דמשמע דעונתן ביום השביעי דהא מתני' קתני פועלים שבת אחת ומשמע דעונתן ביום שמיני ומשנינן דברייתא בעושין מלאכתן בעיר אחרת וחוזרין כל יום לביתם ומפני שיש להם טורח הדרך אין עונתן אלא אחת לשבעה ימים אבל סיפא דמתני' איירי בעושים מלאכתן בעירן ואין להם טורח הדרך ומש"ה הויא עונתם שתים בשבת ורישא דמתניתין דקתני שעונתן אחת לשמנה ימים מיירי בעושים מלאכתן בעיר אחרת ואין חוזרין לביתם עד יום שמיני ולפי זה נמצאו שלש מדות בפועלים ואין שטה זו מחוורת בעיני דא"כ היכי תני יוצאין שלא ברשות כיון דעונה שלהם כך ובגמרא נמי אמרינן [דף סב ב] זו דברי רבי אליעזר אבל חכמים אומרים יוצא אדם לת"ת ב' וג' שנים שלא ברשות אלמא אין זו עונה קבועה אלא אם שתי שנים או ג' לפי צורך לימודם לפיכך נראה יותר דרישא דמתני' הכי קאמר דתלמידים ופועלים מתוך שדרכן שצריכין ללכת חוץ לעירן יכולין לבטל עונתן תלמידים שלשים יום ופועלים שבת אחת ומש"ה בגמ' לא מצי פריך ממתני' ופריך מברייתא דקתני סתמא אחת בשבת דמשמע עונה הקבועה להם היא אחת בשבת ומשנינן דאין הכי נמי בעושין מלאכתן בעיר אחרת ולפי זה ג"כ אפשר לומר שג' מדות בפועלים שהעושין מלאכתן בעירן שתים בשבת ואם צריכין לצאת חוץ לעירם אחת לשמונה ואם מנהגם קבוע לעשות (היום) בעיר אחרת עונה הקבועה שלהם אחת בשבת ומיהו אם אירע להם צורך מלאכה יכולין לאחר עד יום שמיני דלא גרעי מעושים מלאכתם בעירם והרי"ף ז"ל לא כתב מסוגיא זו דגמרא כלום נראה שהוא סובר דפועלין שבת אחת דתנן במתני' היינו שעונתן אחת לז' ולפיכך נפטר מסוגיא זו בגמרא שאם העושים מלאכתם בעירם יוצאים שלא ברשות

דף כו עמוד א

שבת אחת כ"ש שאותן שמלאכתן בעיר אחרת שעונה שלהם כך אבל תמה אני מהרמב"ם ז"ל שהזכיר סוגיית הגמרא ולא כתב שהעושין מלאכתן בעירן יכולין לצאת שלא ברשות שבת אחת ותמה אני עונת תלמידי חכמים שהיא אחת בשבת למה לא הוזכרה במשנתינו ונראה לי שאין לתלמידי חכמים עונה קבועה שכיון ששנינו שהתלמידים יוצאין שלא ברשות לר"א [ל' יום ולדברי חכמים] שתים ושלש שנים כדאיתא בגמרא משמע דעונת תלמידי חכמים הדרים בעירם ג"כ משתנים כפי מה שהם צריכין לנדד שינה מעיניהם בענין למודם ולטרוח בו והדבר ידוע שאין כל הזמנים שוים להם בכך ודאמרינן בגמ' דעונתן אחת בשבת היינו כשאין מתחדש להם בלימודם דבר ולפי שידוע שאין זה מצוי להם תמיד לא נשנית עונה שלהם במשנתינו:

גמ' מיולדת נקבה:    ששוהה שבועיים מתשמיש:

מידי דשכיח:    כעס שכועס על אשתו ומדירה:

ממידי דשכיח:    נדות לאפוקי לידה דלא שכיחא כולי האי:

מידי דהוא גורם לה:    נדר האיש גורם לה לשהות והלידה על ידו באה לה:

אף בסתם נמי ימתין:    לב"ש שתי שבתות ולב"ה שבת אחת שמא בתוך הזמן ילמד למצוא פתח חרטה לומר אדעתא דהכי לא נדרתי ומתיר לו חכם נדרו:

גרסינן בגמ' עלה דמתני' דתנן והתלמידים יוצאים ללמוד תורה שלא ברשות כו' איבעיא להו ברשות כמה:    כמה דיהבא ליה איהי רשותא אלא אורחא דמילתא כמה ופרש"י ז"ל דרך ארץ שלא ישא עליו חטא ואפילו הוא יכול לפתותה שתתן לו רשות ואמרינן אמר רב חדש כאן וחדש בבית ור' יוחנן אמר חדש אחד כאן וב' בביתו והקשו בתוספות והא חזינן בגמ' דר"ע ישב בבה"מ ברשות כמה שנים תרצו דהכא מיירי בשצריך לפתותה ודביתהו דר"ע מדעתה עבדא אבל תמה אני אי אתלמידים קא מייתי הא תנן דאפילו שלא ברשות די להם פעם אחת לשלשים יום והיכי נימא דאפי' ברשות דוקא בשני חדשים או חדש אחד בבית ואפשר דכי תנן במתניתין שלשים יום לא שיעשו כן בקבע תדיר אלא באקראי בעלמא ואחרים פירשו דבגמרא אפועלים קיימי דקראי דמוכיחי מינייהו רב ור' יוחנן בפועלים מיירי ואע"ג דאמרינן בגמ' שאני התם דאית ליה רווחא ה"ק דרווחא דעבודת המלך נפיש מרווחא דפועלים:

מאי טיילין:    כגון רב שמואל בר שילת מלמד תינוקות היה ומתפרנס מהן:

וגני בטולא דאפדניה:    ועל שם כך נקראים טיילין:

דלא חליף כו':    אין שליח המלך עובר על פתחו לשאול לו עבודת המלך שאין עין המלך עליו שאינו עשיר בעיניהם:

איכפל תנא:    דסתם לעיל המדיר את אשתו ב"ה אומרים שבת אחת דאין לומר זאת לא בספן ולא בגמל ולא בחמר שהרי החמר עונתו אחת בשבת ובשביל יום אחד יוציא ויתן כתובה בתמיה הרי עונתה משבעה לשבעה וכל שכן גמל וספן ונמצא שאין בכלל הזה אלא טייל ופועל העושה מלאכה בעירו שדרכו לשמש שתים בשבת כך כתב רש"י ז"ל אבל הרי"ף ז"ל כתב דהא ליכא דמחייב בעונה בתוך השבת אלא טייל ופועל והוא תימה דהא איכא חמר ובפי' ה"ר יונתן ז"ל כתוב דהאי דלא חשיב חמר לפי שהחמר ופועל שוין היכא שעושין מלאכה בעיר אחרת דתניא בברייתא הפועלים אחת בשבת ומוקי לה בגמרא בעושין מלאכה בעיר אחרת ומשמע מינה דיש פועל דומה לחמר וזה דוחק ומשני אכולהו נמי קאמר דע"י נדר טפי משבת אחת [לא] אע"ג דבלא נדר ששה חדשים קאמרינן בספנים אינו דומה לענין תענית מי שיש לו כו' אף כאן בלא נדר דעתה נוחה לבעלה שמא יבא בתוך הזמן אבל זו משהדירה הרי היא כמי שאינה מצפה לבעל:

חמר ונעשה גמל מאי:    נשאת אצלו כשהוא חמר מהו לעשות גמל שלא ברשות הרווחה עדיפא לה שיתעשר או עונה עדיפא לה:

ותפלות:    להיות בעלה עמה:

מתשעה קבין ופרישות:    פירש בערוך [ערך קב] דהמשרה אשתו על ידי שליש תנן [דף סד ב] דנותן לה שני קבין ואינו פורש מתשמיש והמורד על אשתו מתשמיש מוסיפין על כתובה ג' דינרין ולפי חשבון [פרק ח דפאה משנה ז] דארבע סאין בסלע יש לה בשלשה דינרין י"ח קבין ומש"ה אמרינן שהיא רוצה יותר בשני קבין ותפלות מי"ח ופרישות דהיינו קב לכל ט':

אמר רב ברונא א"ר הלכה כר' אליעזר:    זהו דעת הרי"ף ז"ל וגרסינן עלה בגמ' א"ר אדא בר אהבה זו דברי ר' אליעזר אבל חכמים אומרים התלמידים יוצאים ב' וג' שנים שלא ברשות אמר רבא סמכי רבנן אדרב אדא בר אהבה ועבדו עובדא בנפשייהו. כלומר תלמידים שבדורינו סומכים על דבריו והוא בא ליטול מהם נפשות שנענשים ומתים כי הא דרב רחומי כו' והרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות אישות פסק כרבנן:

מערב שבת לע"ש:    שהוא ליל תענוג ושביתה והנאת הגוף:

מתני' המורדת על בעלה:    בגמ' מפרש ממאי:

טרפעיקין:    בגמ' מפרש:

עד כדי כתובתה:    ואח"כ נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה אבל אינו משהה על נכסים שנפלו לה מבית אביה להפסידה:

ג' דינרים:    בגמ' מפרש מ"ש הוא מינה דידה ויש שפירשו דעד כדי כתובה דקאמר ת"ק לאו דוקא דאין הכי נמי דמודה ליה לר' יוסי שהוא פוחת והולך אפילו מנכסי מלוג שנפלו לה כבר ולישנא דר' יוסי נמי דייק הכי דלא פליג עליה אלא בחדא דאם איתא דלת"ק אינו פוחת אלא עד כדי כתובתה בלבד ורבי יוסי בתרתי פליג עליה הכי הוה ליה למימר לעולם הוא פוחת והולך ואפילו נפלה לה ירושה ממקום אחר מדלא קאמר הכי משמע דבנכסי מלוג שנפלו לה כבר אפילו ת"ק מודה אלא שרבי יוסי מוסיף שלעולם הוא פוחת והולך ואותו פחת נעשה חוב עליה [שאם] תפול לה ירושה ממקום אחר יחזור ויגבה ממנה והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם [בפרק זה הלכה ח] מה לפחות מן פרא פורנין דידה כלומר מנכסי מלוג נשמיענן מן הדא רבי יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך [שמא] תפול לה ירושה ממקום אחר ויחזור ויגבה ממנה לא אמר אלא ירושה דבר שאינו מצוי הדא אמר אפילו לפחות מפרא פורנין דידה יפחות ולפי זה ה"ה נמי שאם נפלה לה ירושה לאחר שהתחילה למרוד קודם שנתגרשה שפוחתין ממנה מכאן ולהבא אפילו לת"ק דרבי יוסי לא חדית בה אלא שאפילו [כלתה] כתובתה מחשבין ופוחתין שאם תפול לה ירושה יגבה כל מה שפחתו אבל מה שנפלה לה פוחתין ממנה אפילו לרבנן ומיהו דוקא בנשואה אבל בארוסה כיון דלא שייך בעל בנכסיה כלל לא גבי מינה מידי זהו דעת [רמב"ם] ז"ל אבל אחרים פירשו דפרא פורנין היינו נדוניא אבל מנכסי מלוג אינו פוחת כלל וכן נראה דעת הרמב"ם

דף כו עמוד ב

ז"ל פרק י"ד מהלכות אישות ולפי זה כשאמרו בירושלמי לא אמרו אלא ירושה דבר שאינו מצוי כל נכסי מלוג אפילו אותן שיש לה כבר ירושה מקרי ודבר שאינו מצוי הוא שאין לרוב הנשים נ"מ ולפי זה רבי יוסי בתרתי פליג דלא מיבעי שהוא פוסק על נ"מ שיש לה כבר אלא אפילו על אותן שיש לה לאחר מכאן וכתב הרא"ה ז"ל דז' דינרין שפוחתין לה מכתובתה לאו ז' דינרין בטובת הנאה דכתובתה קאמר דהוי טפי מז' דינרין אלא ז' דינרין מכתובתה ממש קאמר וכן מנ"מ שלה פוחתין ז' דינרים ממה שהנכסים שוין עכשיו אע"פ שיש לבעל בהן אכילת פירות וכן נמי אם נתנו לה נכסים במתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן גם כן פוחתין ממנה ז' דינרין ואע"פ שאין השיעורין שוין שבנכסים שלה שאין לבעלה רשות בהן הז' דינרין ז' דינרין גמורין וז' דינרין דבכתובתה ונ"מ שלה אין שוין כך לא פלוג רבנן וגבי דידיה כי הוי מורד שמוסיפין לה ג' דינרין לאו דיהבינן להו לה לאלתר ונימא דילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אלא מוסיפין על כתובה קאמר כלומר שנעשה חוב עליו כשאר סך הכתובה:

גמ' רבי יוסי בר חנינא אומר אף ממלאכה:    רבי יוסי בר חנינא דאמר ממלאכה לאו מעושה בצמר קאמר דהא לא אשכחן דפליג עליה דרב הונא במאי דקאמר דיכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה אלא משאר מלאכות שהאשה עושה לבעלה שאינה יכולה להפטר מהם קאמר לפי שאין תחת מזונות אלא בעושה בצמר בלבד דהא אמר לעיל בפרקין בגמרא [דף נט א] מידי דקיץ ממידי דקיץ ושאר מלאכות לא קייצי:

והלכתא כרב הונא דאמרי לקמן היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה ש"מ דמתשמיש הויא מורדת כרב הונא:    כלומר דהתם הוא דאיכא צערא אבל במלאכה ליכא למימר בעינא ליה ומצערנא ליה והראב"ד ז"ל השיב שאין זו ראיה דהא אמר בגמרא דלכ"ע מורדת מתשמיש הויא ומש"ה נקיט לישנא דמורדת מתשמיש דמודו ביה כולהו אבל הראיה הנכונה מדאמרי' בגמ' [דף סד ב] א"ל רב חייא בר יוסף לשמואל מה בין מורד למורדת. כלומר המורדת פוחתין לה ז' דינרין והמורד אין מוסיפין על כתובתה אלא ג' ומהדרי' צא ולמד משוק של זונות מי שוכר את מי ד"א זה יצרו מבחוץ וזו יצרה מבפנים והאי טעמא לא סגי אלא למורדת מתשמיש אבל ממלאכה מה בין מורד למורדת אדרבה צערה של אשה גדול משל איש שאין לה מזונות ופרנסה דבגמרא אמרינן דלמאן דאמר מורדת ממלאכה מורד על אשתו היינו שאומר איני זן ואיני מפרנס ובירושלמי [כאן הלכה ח] נתנו טעם מה בין מורד למורדת למ"ד מורדת ממלאכה ואמרו ע"י שהיא חייבת לו שבע הוא פוחת ממנה ז' והוא ע"י שחייב לה ג' מוסיף לה ג' והקשו שם על טעם זה והעלו מאי כדון דא"ר יוחנן צערו של איש יותר משל אשה כלומר שאינה נקראת מורדת אלא מתשמיש אבל ממלאכה לא אלא באומרת איני עושה היה כופה אותה בשוטים או שאינו זנה או ב"ד מוכרין לו מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור עליה עבד או שפחה לשמשו או היו משמתין אותה וכך אמר הגאון ז"ל:

גרסינן בגמ' [דף סג א] תנן וכן המורד על אשתו בשלמא למ"ד מתשמיש כי היכי דאיהי משעבדה ליה איהו נמי קא משתעבד לה אלא למ"ד ממלאכה מלאכה מי משעבד לה אין באומר איני זן ואיני מפרנס:    מכאן היה רוצה ללמוד ר' אליהו ז"ל דאדם מחוייב לעשות מלאכה כדי לזון את אשתו ולפרנסה מדאמר באומר איני זן ואיני מפרנס דמשמע דהיינו מרד של מלאכה שמשועבד לה לעשות מלאכה לזונה ולפרנסה ועוד היה אומר שמספר כתובה נלמוד שכותבין ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס משמע שיעבוד ויעשה מלאכה בעבורה ואין מכאן ראיה שכבר פרש"י ז"ל דנקטו זן ומפרנס שהוא כנגד מלאכתה של אשה:

חזרו ונמנו:    שלא ישהה אותה לפחות מעט מעט אלא יפסידוה כל כתובתה לאחר ד' שבתות של הכרזה:

אחת:    לי כולן שוות בתורת מרד:

ארוסה:    שאמרה לא אנשא:

ואפילו כשהיא נדה או חולה או מורדת:    וגרסינן בירושלמי [הלכה ח] מה אנן קיימין אי בשמרדה עליו והיא נדה התורה המרידתה עליו אלא כן אנן קיימין שמרדה עליו עד שלא באת לנדה ובאת לנדה ואפשר דטעמא דמילתא דכיון שלא התחילה למרוד עד ההיא שעתא אמרינן שרצתה לשחק בו עד שתטבול ודעת הגאון ז"ל שאם חזרה בה תוך ד' שבתות שלא הפסידה כלום וכ"ת א"כ אתיא לאערומי דמורדת תלת שבי וברביעי הדרא בה וכן לעולם ליתא דאפשר דכל שעברו עליה ד' שבתות של הכרזה בין הפעמים כולם הפסידה כתובתה ואחרים אומרים דבתוך ד' שבתות פוחתין לה שבעה שבעה ומש"ה לא אתיא לאערומי אבל אינה מפסדת כתובתה בבת אחת אלא בד' שבתות רצופין:

אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו:    איכא למידק דהאי לישנא נמי אמרינן [דף סב ב] גבי מדיר אלמא כשהאשה מורדת לאו פת בסלו איקרי וא"כ היה לו להוסיף על כתובתה כשם שמוסיפין במורד ותו קשיא היכי גמרי ב"ה מדיר מנדה והא אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו ונ"ל דהיינו טעמא דבמורד מוסיפין ובמדיר אין מוסיפין לפי שהמורד כל שעה ושעה עומד במרדו וכדי שיחזור ממרדו מוסיפין עליו כל שבת ושבת אבל מדיר מכיון שהדירה ואינו מוצא פתח לנדרו מה בידו לעשות ולפיכך אין מוסיפין על כתובתה כלום אלא יוציא ויתן כתובה לסוף שבוע אחד וכיון שהיא יודעת שלסוף שבוע אחד תפטר ממנו פת בסלה מיקרי ומש"ה גמרי לה ב"ה מנדה אבל כשהאיש או האשה מורדין מתשמיש כיון שאין למרדן קצבה לאו פת בסלו מקרי ומש"ה פוחתין או מוסיפין אפילו כשהיא נדה:

אין מכריזין עליה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות:    אמרינן עלה בגמרא דיקא נמי דקתני ד' שבתות זו אחר זו ש"מ. כלומר דיקא נמי דקתני שבתות שהם ימים שאינם של מלאכה (והכל של מלאכה) והכל מצויין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וליכא למימר דארבע שבתות בכל יום קאמר מדאיצטריך למתני זו אחר זו לאשמעינן דרצופים בעינן ובשלמא אי שבתות ממש סד"א דכיון דסוף סוף מפסקי ימי חול בינייהו שבתות גופייהו לא בעינן רצופים קמ"ל זו אחר זו אלא אי אמרת דהנך שבתות שבועות נינהו מנא תיתי דלסגי במפוזרין דליצטריך למיתני זו אחר זו ועוד דבהדיא קתני בתוספתא פעם אחת בשבת ויש לתמוה על הרב רמב"ם ז"ל שכתב בפי"ד מהל' אישות ואח"כ מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום ד' שבתות זו אחר זו ולדבריו ה"ק דיקא נמי דאין מכריזין אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דאם איתא דבשוק מכריזים עליה בבציר מהכי סגי דהא מכספא טפי ובתוספתא הפך מדבריו:

דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכתא כרבותינו:    גרסינן עלה בגמרא אמר רבא הא בורכא א"ל רב נחמן בר יצחק מאי בורכתא אנא אמריתה ניהליה ומשמיה דגברא רבא

דף כז עמוד א

אמריתה ניהליה ומנו רבי חנינא ואיהו כמאן סבר כלומר רבא דאמר בורכא היא כמאן סבר ומהדרינן כי הא דאיתמר הלכה נמלכין בה. כלומר משהינן את גיטה ומחזירין עליה שתחזור בה ובתוך כך פוחתין מכתובתה ז' דינרין בשבת כך פרש"י ז"ל ולא נהירא דאם איתא ה"ל למימר הלכה כמשנתינו ואף דעת הרי"ף ז"ל אינו כן שהרי הביא הלכה כרבותינו והלכה נמלכין בה אלמא ישנן לשתיהן והראב"ד ז"ל פירש דנמלכין בה במאי ניחא לה טפי אי במאי דתנן במתני' אי במאי דקאמרי [רבותינו] ז"ל ואפשר שזה היה דעת הרי"ף ז"ל וכ"ת ומאי אמליכו בה בעי והיכי אפשר דלא ניחא לה בדמתני' מדרבותינו [איכא למימר] דלרבותינו כיון שהיא יוצאה בארבע שבתות של הכרזה ועקרי להו לנישואין מיד מה שיש לה על הבעל הוא שמפסדת אבל נכסי מלוג דידה נינהו ולא יהבינן להו לבעל אבל למתני' כיון דיהבינן שכר לבעל בכל שבוע ושבוע הוא פוסק והולך אפילו על נכסי מלוג שלה ולדברי מי שאומר דאפי' למתני' אינה מפסדת אלא כתובתה בלבד נ"ל דניחא לה בדרבותינו ממתני' לענין בלאות צאן ברזל הקיימים כמו שאכתוב בסמוך בס"ד ולי נראה דה"ק הלכה נמלכין בה דלא סגי בששולחין לה מב"ד לומר הוי יודעת אלא הב"ד בעצמן נמלכין בה קודם שיפסקו את הדין להפסידה כתובתה ואפשר שזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' הנזכר ואחר ההכרזה שולחין לה פעם שניה ואומרים לה כו' ואם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכים בה ותאבד כתובתה:

דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה:    פרש"י ז"ל ה"ד מורדת דכופין אותה ופוחתין כתובתה דאמרה בעינא ליה כו' שיש לכופה ע"י פחיתת כתובה:

אבל אמרה מאיס עלי:    לא הוא ולא כתובתו [בעינא]:

לא כייפינן לה:    להשהותה אלא נותן גט מיד אם הוא רוצה ויוצאה בלא כתובה:

כלתיה דרב זביד אימרדה:    ואמרה מאיס עלי:

הוה תפיסא חד שיראה:    מעיל אחד שהכניסה לו בכתובתה:

הפסידה בלאותיה הקיימין:    אפילו בגדים שהכניסה לו בנדונייתה ושמאום עליו בכתובתה ועדיין הבלאות קיימין תפסיד אותם:

מיבעיא בעי:    אם הפסידה בלאותיה אם לאו:

משום דרב זביד גברא רבא הוא:    ולא יערער על דבריכם מחמת ענותנותו:

מפכיתו דינא לחובתו:    כל זה לשון רש"י ז"ל והזקיקו לפרש דכלתיה דרב זביד לאו מורדת ממש הוה אלא דאמרה מאיס עלי משום דס"ל דאי מורדת ממש הות לא הוה מסתפקי בה בגמרא בבלאות הקיימים דהא מילתא פסיקתא תנן דפוחת והולך עד כדי כתובתה ומשמע אפילו [בבלאות] קיימין אלא בדאמרה מאיס עלי עסקינן ובנכסי מלוג פשיטא לן דלא מפסדא שזו עוקרת תנאי אישות לשעתה היא ונכסי דידה ודאי יהבינן לה אלא דבנכסי צאן ברזל הקיימין מסתפקא לן אי אמרינן כיון דאיתנהו בעינייהו ניהוו דידה: ואין שיטה זו מחוורת בעיני שהרי הזכירו בהויה זו מרדה שנים או ג' פעמים ודוחק הוא לומר דמרדה לאו דוקא וכן ראיתי לרמב"ם ז"ל ולאחרים מן הראשונים שכותבין פסקי דינין באומרת מאיס עלי ולא ידעתי מנין להם אבל פשט הגמרא כך נראה בעיני דדוקא בדאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה הוא דקנסינן לה דכיון דבעיא ליה אין זה כי אם רוע לב אבל אמרה מאיס עלי אין קונסין אותה כלום שהרי אנוסה היא ולפיכך אם רוצה להוציא יתן כתובה וזהו שלא פרטו בדיני מאיס עלי כלום שאין בית דין נזקקין בדבר וכלתיה דרב זביד אימרדה ממש ומאי דשקלינן וטרינן במרדה אם הפסידה בלאותיה הקיימין אם לאו במורדת ממש עסקינן ואע"ג דתנן עד כמה הוא פוחת והולך עד כדי כתובתה דמשמע אפילו בבלאות הקיימין היינו קודם תקנת רבותינו אבל אחר שחזרו ונמנו כיון שעוקרין [ומפקיעין] הכתובה מיד איכא מאן דאמר דלא הפסידה לפי שכיון שהאישות כאילו נעקר לאלתר אין ראוי שתפסיד בלאות הקיימין ולפיכך נסתפקו בזה בגמרא אבל האומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום:

ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא:    כלומר בין מורדת בין באומרת מאיס עלי לעולם אינה יוצאה בגט

דף כז עמוד ב

אלא בתר תריסר ירחי שתא דילמא הדרא בה. ויש מי שכתב דלענין הפסד כתובתה איכא פלוגתא בין מורדת לאומרת מאיס עלי שהאומרת מאיס עלי וחזרה בה לא הפסידה כתובתה אבל המורדת הפסידה מה שפחתו לה וטעמא דמילתא דאם אתה אומר שהמורדת לא הפסידה כיון שהיא עצמה אומרת שאינה מתכוונת אלא לצערו אתיא לאערומי למהדר בה בכל י"ב חדש אבל האומרת מאיס עלי כיון שאינה מתכוונת לצער אותו אלא שהיה מאיס עליה כי הדרא בה הא חזינא דלא מאיס עלה וכבר כתבתי מה שנראה לי דהאומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום אבל לדברי האומר מפסדת נ"ל שאין בידה לחזור דאגיטא בלבד הוא שמשהין אותה לפי שחכמים מחזרין שלא יבא הדבר לידי גט ושמא יעשו סעודה ויתפייסו ויכתוב בעל כתובה מדעתו הא אם לא רצה ודאי הפסידתה ולענין מתנה שנתן לה הבעל יש מן הגאונים שאמרו כי אפילו דלא מפסדת נכסי מלוג מאי דיהיב לה בעל מיהת מפסדת דלא אקני לה אלא אדעתא למיקם קמיה אבל אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה והקשה הרמב"ן ז"ל אי הכי היכי אמרינן בריש פרקין [דף נד ב] דתנאי כתובה ככתובה דמי למורדת ובמאי דמי לכתובה הא אפילו במתנה דלבתר נשואין אמרינן דמפסדה ולדידי לא קשיא דאי הוי תוספת כמתנה כי מגרש מתוך מרדה הפסידה לאלתר משום דלא אקנו לה מעיקרא אלא אדעתא למיקם קמיה אבל השתא דאמרינן דככתובה הוי לא מפסדה מיניה לתנא דמתני' אלא בפחיתת שבעה שבעה מכתובתה או בד' שבתות כרבותינו: והוי יודע בין במורדת בין באומרת מאיס עלי לא כייפינן לבעל לגרש שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק י"ד מהלכות אישות דבאומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא שדעתו ז"ל דמאי דאמרינן לא כייפינן לה היינו לומר שאין כופין אותה להיות אגידה בו אלא היו כופין אותו להוציאה שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה וליתא מדתנן בפ"ב דנדרים (דף צ ב) בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך השמים ביני ובינך נטולה אני מן היהודים חזרו לומר כדי שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה כו' אלמא אפילו באה מחמת טענת איסור חיישינן לה שמא עיניה נתנה באחר וכל שכן הכא וכי תימא הכא כיון דמפסדת כתובה ליכא למיחש להכי אין זה כלום וכי אין אשה עשויה לתת עיניה באחר ורוצה להפסיד מנה ותו דתנן לקמן בפרק המדיר [דף עז א] ואלו שהיו כופין אותם להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס ומפרשינן לה בגמרא כגון דלא אמרה הוינא בהדיה אלא אמרה דלא הוינא בהדיה והיינו מאיס עלי ואפילו הכי לא היו כופין אלא לאלו ותו מדאמרינן בפרק הניזקין (דף מט ב) וכי תימא כי היכי דכי מפיק לה איהו תקינו לה רבנן כתובה מיניה כי נפקא איהי נמי לתקני ליה כתובה מינה אשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו אפשר דמשהה לה בגט. אלמא לא היו כופין אותו שאילו היו כופין אותו היאך יכול לשהותה דאע"ג דבעינן שיאמר רוצה אני על כרחו יאמר כן ואם היה הדין כן היו חכמים מתקנין ליה כתובה מינה אלא ש"מ לא היו כופין דאין האיש מוציא אלא לרצונו ועוד דאמרינן בירושלמי בריש פרק אע"פ רוצה הוא ליתן כמה שלא תחזור בה ויכולה היא ולא כן תני האיש אינו מוציא אלא לרצונו מעיקא ליה והוא מגרש לה אלמא לעולם אין האיש מוציא אלא לרצונו אלא באותם שמנו חכמים וכן דעת הרי"ף ז"ל שכתב ולד"ה כל מאן דכייפינן ליה לאפוקי בין מעיקר דינא כדתנן ואלו היו כופין אותם להוציא ומאי דדמי להו ובין מעיקר תקנתא כו' דהיינו מורדת דאמרה מאיס עלי והגאונים הוא שהתקינו לכוף כמו שכתוב בהלכות וכבר כתב הרז"ה ז"ל שלא תקנו אלא לדורם ולצורך השעה וכ"כ הרמב"ן ז"ל שעכשיו כבר בטלה מפני פריצות הדורות [שלא תהא נותנת עיניה באחר ותפטור עצמה מבעלה בטענת מורדת] ואף הרמב"ם ז"ל כתב בפ' הנזכר שבדין התלמוד ראוי לתפוס ולדון:

כותבין אגרת מרד על ארוסה:    אם תבעה הבעל לישאנה והיא אינה רוצה ואם כתב לה כתובה פוחתין לה מכתובתה כנשואה:

אבל לא על שומרת יבם:    אם רוצה היבם ליבמה והיא אינה רוצה ליבם אלא לחלוץ לא כייפינן לה דניחא לן במרדותה דהא מצות חליצה קודמת למצות יבום לפי שאין מתכוונין למצוה אלא לשם נוי או לשם ממון:

ירושלמי היא חייבת לו שבעה:    מלאכות השנויות במשנתינו:

הוא חייב לה שלש:    שארה כסותה ועונתה:

אבל גמרא דילן וכו' יהיב לה טעמא כנגד ימי שבת כו' נראה שהרי"ף ז"ל סובר ששאלת

דף כח עמוד א

הירושלמי היא כך נהי דחזינן דקנס האשה מרובה משל איש [מטעמא דגמרין צא ולמד כו'] אפ"ה בענין ממון הקנס היה ראוי שיהא שוה ושיקנסו המורד בשלשה וחצי שהן שבעה חצאין שאילו היתה שאלת הירושלמי למה לא השוו סך קנס האיש לקנס האשה נהי דמחזי כשכר שבת אכתי תיקשי ליהוו ששה אלא [דירושלמי נמי סבירא ליה] דטעמא דמילתא כדאמרינן בגמ' דילן [דף סד ב] צא ולמד מן השוק של זונות ודאמרי' דמחזי כשכר שבת אע"ג דע"י הבלעה שרי כדאמרינן בהזהב (דף נח א) אם היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה נותנין לו שכר שבת הכא אסור משום דלא הוי הבלעה שאין מוסיפין לכל שבת אלא מה שעולה לכל יום ויום שאם יתפייס היום או למחר באמצע השבוע אין מצטרפין כל שבעת ימי השבוע זה עם זה:

מתני' המשרה את אשתו ע"י שליש:    שנותן לה מזונותיה בבית אפוטרופוס ואינה מתגלגלת עמו. המשרה. המכרה. כירה גדולה [מ"ב ו] מתרגמינן שירותא. ובירושלמי בפ' המדיר [הלכה א] משמע דמתני' כשקבלה עליה דוקא הא לאו הכי יכולה היא שתאמר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי דגרסינן התם אמתני' דאידך פרקין [דף ע א] דתנן המדיר את אשתו מלהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס ויעמיד פרנס כלומר לעולם ומהדרינן רשות ביד האשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי ופרכינן עלה והא תנינא המשרה אשתו על ידי שליש כאן שקבלה עליה כאן שלא קבלה עליה אלמא כי תנן המשרה אשתו על ידי שליש דוקא כשקבלה עליה אבל בשלא קבלה עליה לא ובגמרא דילן נמי אמרינן עלה [דף ע ב] מאי שנא עד ל' עד שלשים יום לא שמעי ביה אינשי ולא זילא בה מילתא [טפי שמעי ביה אינשי וזילא בה מילתא] אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהלכות אישות נראה דדוקא ע"י נדר הוא דאמרי' דמצי אמרה דזילא בה מילתא אבל שלא ע"י נדר לא וכפשטא דמתני' דהכא:

לא יפחות לה:    בשבת:

לא פסק שעורים אלא רבי ישמעאל:    בגמ' מפרש לה דה"ק לא פסק לה שעורים כפלים בחטין אלא ר' ישמעאל שהיה סמוך לאדום מפני ששעורים אדומיות רעות הן:

גרוגרות:    תאנים יבשים:

דבלה:    תאנים דרוסות בעיגול ונמכרות במשקל:

מפץ:    רך ממחצלת:

כפה לראשה:    צעיף אחד משנה לשנה:

ממועד למועד:    אמנעלים קאי מנעלים חדשים לכל שלשה רגלים:

וכלים של נ' זוז:    מפרשינן בגמ' נ' זוזי פשיטי. כלומר זוזי מדינה שהם שמינית שבזוזי צורי:

חדשים:    קשים לה בימות החמה לפי שהם חמים ויפים לה בימות הגשמים:

והשחקים שלה:    אף כשיקנה לה חדשים ובגמ' מפרש למאי מבעי לה. ויש לדקדק אמאי לא חשיב ציבי לבשל מאכלה ואפשר דמשום דתנא במקום הרים קאי וכדאיתא בגמרא לא חשיב ציבי דהא אית לה אבל היכא דלית לה ודאי יהיב לה אי נמי האי תנא לא חשיב אלא מידי דמיכל אבל מידי דבר איכשורי מיכלא לא חשיב ומש"ה לא חשיב נר ופתילה וכוס וחבית וקדרה אע"ג דודאי יהיב לה והכי איתא בירושלמי ובתוספתא [פרק זה]:

גמ' אין ב"ד פוסקים יינות לאשה:    שאין בעלה עמה שהיין מרגילה לתאות תשמיש:

וה"מ בדלא רגילה אבל רגילה פוסקין:    דכיון דאינו לה חידוש כבר דשה בו ואינו מזיח לבה ותמה אני למה לא הביא הרי"ף ז"ל מאי דאמרי' בגמ' רגילה לשתות ב' כוסות בפני בעלה פוסקין לה כוס א' היתה רגילה לשתות כוס א' בפני בעלה אין נותנין לה כל עיקר ואיצטריכא למימר הכי כי היכי דלא תקשי מאי דמותבינן אדרבי אלעזר מברייתא דקתני רגילה נותנין לה כוס אחד דודאי רבי אלעזר דאמר אין פוסקין יינות לאשה אפילו ברגילה קאי דאי בשאינה רגילה כלל בפני בעלה פשיטא דשלא בפני בעלה אין פוסקין לה ומש"ה מסקינן דברגילה לשתות כוס אחד בפני בעלה אין נותנין לה כל עיקר והיינו דר' אלעזר אבל רגילה לשתות ב' כוסות בפני בעלה פוסקין לה כוס א' והיינו ברייתא והרמב"ם כתב בפרק הנזכר ופוסקין לה מעט יין לשתות אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין:

לחבריך ולחברותיך:    שלא אתגנה על הבריות מכבודי הראשון:

גרסי' בגמ' [דף סה א] ת"ר אין נותנין לה כר וכסת משום דר' נתן אמרו נותנין לה כר וכסת ה"ד אי דאורחה מ"ט דת"ק ואי לאו אורחה מ"ט דר' נתן כגון דאורחיה דידיה ולאו אורחא דידה ת"ק סבר אמר לה כי אזילנא שקילנא להו וכי אתינא מייתינן להו בהדאי ור' נתן סבר אמרה ליה זמנין דמתרמי בין השמשות ולא מצי מייתת להו ושקלת להו לדידי וגנית את עלייהו ומגנית לי על ארעא:    ופירש"י ז"ל דאי דאורחה דרך בנות משפחתה ואי דאורחיה שדרכו לישן על גבי כרים וכסתות ואנן קי"ל [דף מח. ודף סא א] עולה עמו ות"ק סבר כי אזילנא ואנא משרה אותך על ידי שליש שקילנא להו בהדאי וכי אתי ותשכבי עמי מע"ש לע"ש שהוא ליל עונה מייתינא להו בהדאי ורבי נתן סבר זמנין דמתרמי בין השמשות וכו' ושקלת לדידי מפץ שלי או אם אקנה כר וכסת משלי ותמה אני כי נותנין לה כר וכסת נמי איכא למיחש להכי דזמנין דמתרמי בין השמשות ולא מייתי לדידיה ושקיל לדידה ומגני לה על ארעא דמסתמא כשנותן לה כר וכסת אין נותן לה מפץ ואי נמי יש לה אכתי אינה עולה עמו ונ"ל דמאי דקאמר ת"ק כי אזילנא שקילנא להו היינו כדי שלא תישן בימי השבוע ע"ג כר וכסת ומתוך כך הוא מוציא מביתה כר שלו ושלה אבל לרבי נתן כיון שהוא צריך לעזוב בביתה כר וכסת רשאה היא לישן עליהן כל השבוע אע"פ שאין בעלה עמה שאינו בדין שתצטער לישן על גבי מפץ ותראה כר וכסת מונחין לפניה ומש"ה א"ר נתן דנותנים לה כר וכסת כל ימי השבוע וכיון שזה צריך לתת לה כר וכסת לשכב עליהן אף בשלו אינו טורח להוליך ולהביא ומ"מ למדנו מדברי רש"י דבכה"ג לא אמרינן עולה עמו אלא בפני בעלה דאי לאו הכי מדינא נמי היה לו לתת לה כר וכסת ומ"ט דת"ק דאמר אין נותנים ורבי נתן נמי לא אמר נותנים אלא משום דמתרמי כו' והרי"ף ז"ל לא כתב ברייתא זו וכתב הרמב"ן ז"ל שהוא סובר שאין הלכה כאחד מהם אלא נותן לה כר וכסת משום דעולה עמו ואינה יורדת עמו והלכתא כרבי נתן ולאו מטעמיה ולפי זה תרוייהו ס"ל דאינה עולה עמו אלא דאנן קי"ל כרבי נתן משום דעולה עמו ואפילו שלא בפניו ותמה אני אם כן לעיל בפרקין [דף סא א] כי איבעיא לן גבי הנקה בהיא אורחה והוא לאו אורחיה מאי ופשטינן דעולה עמו ואינה יורדת עמו היכי נקיטי בפשטות דלא כת"ק ור' נתן והיכא אשכחן תנא דפליג עלייהו דנפסוק כוותיה ולפיכך נ"ל שלכך השמיטה מפני שהוא מפרש כדברי האומר דאורחיה ואורחה רגיל ורגילה אבל אין דרך בנות משפחתה ולא בנות משפחתו בכך ובכי האי גונא לא שייך עולה עמו כלל ולפיכך השמיטה לפי שהוא פוסק כת"ק וסמך לו על משנתינו שלא הזכיר התנא כר וכסת:

גרסי' בגמ' עלה דמתני' ומנעל ממועד למועד [דף סה ב] האי תנא שליח וערטילי ורמי מסאני:    כלומר מופשט וערום שאין לו חליפות בגדים אלא משנה לשנה ומנעלים קאמר ממועד למועד והשאר לא תחליף במועד ומפרקינן דתנא במקום הרים קאי דלא סגי אלא בתלתא זוגי מסאני ואגב אורחיה קמ"ל דניתבינהו ניהלה במועד כי היכי דניהוי לה שמחה בגווייהו ולפיכך כתב הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות אישות בד"א בארץ ישראל ובאותן הימים אבל בשאר זמנים ושאר מקומות הכל כפי ענין המקום:

מותר מזונות:    כגון אשה שאלו האמורים במשנתינו עודפים לה שאינה רעבתנית:

שלא תתגנה על בעלה:    בימי טהרתה בלובשה בגדים שלבשה בימי נדתה:

מותר בלאות אלמנה:    הנזונית מנכסי יתומים ועליהם ליתן לה כלים של נ' זוז משנה לשנה. ומשמע דכל שכן מותר מזונות דאי

דף כח עמוד ב

מותר בלאות דבחיי הבעל דידה הוה לאחר מיתתו ליורשים כ"ש מותר מזונות דבחיי הבעל לבעל דלאחר מיתה ליורשין הוי ולא איצטריך ליה לאביי לפרושי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות אישות והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם [פרק זה הלכה י] הדא דתימא באשת איש אבל באלמנה בין הותירה בלאות בין הותירה מזונות שלהם הם אבל הראב"ד ז"ל כתב דמותר מזונות אלמנה לעצמה והביא ראיה מדגרסי' בירושלמי בפ' אלמנה נזונית [הלכה א] רב יהודה בשם ר' אבהו בשם ר' יוחנן מציאתה שלה הותירה מזונות (שלה) אשת איש שמציאתה שלו הותירה מזונותיה שלו אלמנה שמציאתה שלה הותירה מזונותיה שלה וכתב הרשב"א ז"ל שדברי הרמב"ם נראים יותר כשטת הירושלמי האחרת דאי לא ה"ל לאביי למימר עלה דברייתא וחלופא באלמנה:

מתני' נותן לה מעה כסף:    לכל שבת לדברים קטנים:

ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה:    כלומר מותר מעשה ידיה שלה וכדאיתא לעיל בגמ' בשמעתא דהמקדיש מעשה ידי אשתו [דף נט א] ודאמרי' ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה לאו למימרא שיכול הבעל לומר איני נותן מעה ויהא המותר שלה דהא קי"ל יכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה ודאי שיכולה ג"כ לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר ואי דהוא נמי יכול לומר איני נותן מעה כסף מה הועילו חכמים בתקנתם הרי כל אחד מהם יכול לעכב אלא ודאי הכי קאמר שאם שתקה היא ולא תבעה מעה כסף לצרכיה ועשתה מותר הרי היא לעצמה ואין הבעל יכול לומר ויתרה וכתב הרמב"ן ז"ל דה"ה למזונות ולמעשה ידיה אלא רבותא קמ"ל שאפילו במעה כסף שאינה צריכה לו כ"כ לא אמרינן ויתרה:

ואוכלת עמו ללילי שבת:    שהוא ליל עונה:

שתי:    קשה לטוותו כפלים בערב: משקל של יהודה כפלים כשל גליל:

גמ' בעירוב אמו:    כתב רש"י ז"ל עירבה אמו לצפון ואביו לדרום אמו מוליכתו אצלה ואין אביו מוליכו אצלו שעדיין הוא צריך לאמו ובתרה שדיוהו רבנן אלמא עד שש צריך סיוע מאמו וכשם שהבעל זן אותה כך יזון אותו עמה ע"כ ובשטה אחרת שלו ג"כ כתב כך יוצא בעירוב אמו עירב לו אביו לצפון ואמו לדרום יוצא בעירוב אמו ואין יוצא בעירוב אביו ואין מוליכי' אותו אלא לדרום דכיון דבן שש הוא עדיין צריך לאמו דכחד גופא דמו וגבי מזונות נמי כדרך שחייב לזון את האם כך חייב לזון את הבן דאכתי בתר אימיה שייך וחד גופא נינהו:

מאי טעמא:    מוסיפין על מזונותיה לאו משום בן דבעי למיכל בהדה:

יפה לחלב:    אלמא משום כן חייב לטפויי לה מזונות ע"כ ומתוך לשונות הללו נ"ל דכי אמרי' דזן אותם קטני קטנים דוקא בשאמן קיימת ומדין מזונות אמן [נגעו] בה שכיון שהן נגררים אחריה אי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם אבל בשאין אמם קיימת אינו חייב במזונותיהם וגמרין נמי דיקא לי הכי דמסייעינן לעולא ממתני' מאי סייעתא נימא שאינו חייב לזונן אלא זמן הנקתם אלא ודאי דייקינן הכי דמדתנא מוסיפין לה על מזונותיה משום דבעי למיכל בהדה אלמא מזונות הבן הנגרר אחריה הרי הן כמזונותיה ומדין מזונות שלה נגעו בה וכיון דמדר' יוסי שמעינן שעד שש הבן נגרר אחר אמו שמעינן שהוא חייב להוסיף על מזונותיה בשבילו עד שיהא בן שש אבל כל שאין אמן קיימת לא מחייב אבל לא ראיתי לראשונים ז"ל שאמרו כן:

הדרן עלך אף על פי