שולחן ערוך אורח חיים תרי

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ובו ארבעה סעיפים:
אבגד

סעיף א[עריכה]

מקום שנוהגים להדליק נר בליל יום הכיפורים, מדליקין; מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין.

(ואם יש לו נר בבית, חייב להדליק בחדר ששוכב שם, כדי שלא יבא לידי תשמיש עם אשתו, מאחר שרואה אותה אצל הנר שבביתו) (מהרי"ל).

ואם חל להיות בשבת, חייבין הכל להדליק.

הגה: ומברכין "להדליק נר של שבת ושל יום הכיפורים":

סעיף ב[עריכה]

יש מי שאומר שמברך על הדלקת נר יום כיפורים.

הגה: וכן המנהג במדינות אלו:

סעיף ג[עריכה]

בכל מקום מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובמבואות האפלים, ועל גבי החולים:

סעיף ד[עריכה]

נוהגים בכל מקום להרבות נרות בבתי כנסיות, ולהציע בגדים נאים בבית הכנסת.

הגה: ונוהגים שכל איש, גדול או קטן, עושין לו נר (מרדכי ומהרי"ו), גם נר נשמה לאביו ולאמו שמתו (כל בו), וכן נכון. וכן כתבו מקצת רבוותא.
ואם כבו נרות אלו ביום הכיפורים, אין לומר לנכרי שיחזור וידליקם (מהרי"ל ומהרי"ו).
מי שכבה נרו ביום הכיפורים, יחזור וידליקנו במוצאי יום כיפורים, ואל יכבנו עוד, אלא יניחנו לדלוק עד גמירא. וגם יקבל עליו שכל ימיו לא יכבה במוצאי יום הכיפורים נרו, לא הוא ולא אחר (כך נמצא במנהגים ישנים).
ויש אומרים שיש להציע השולחנות ביום כיפור כמו בשבת (מרדכי ומנהגים), וכן נוהגין.
יש שכתבו שנהגו ללבוש בגדים לבנים נקיים ביום כיפורים, דוגמת מלאכי השרת, וכן נוהגים ללבוש הקיטל, שהוא לבן ונקי, גם הוא בגד מתים, ועל ידי זה לב האדם נכנע ונשבר (דברי עצמו, מהגהות מיימוני פרק ז' דשביתת עשור):