שולחן ערוך אורח חיים תרי

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סימן קודםחזרה לתוכן הענייניםסימן הבא

הדלקת נרות ביום כיפור. ובו ד' סעיפים

סעיף א[עריכה]

שו"ע
  • מקום שנוהגים להדליק נר בליל יום הכיפורים, מדליקין; מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין.
(ואם יש לו נר בבית, חייב להדליק בחדר ששוכב שם, כדי שלא יבא לידי תשמיש עם אשתו, מאחר שרואה אותה אצל הנר שבביתו) (מהרי"ל).
  • ואם חל להיות בשבת, חייבין הכל להדליק.
  • הגה: ומברכין "להדליק נר של שבת ושל יום הכיפורים":


משנה ברורה

(א)[עריכה]

מקום שנוהגים להדליק וכו' – ושני המקומות נתכוונו לדבר אחד, דהיינו לבטל תשמיש. דהמדליק, כוונתו שאסור לשמש נגד אור הנר. ומאן דלא מדליק, כוונתו שלא יראה אותה ויתאווה לה ויוכל לבוא לידי תשמיש.

ואפילו היא נדה, דאסור לו בלאו הכי לבוא עליה, מכל מקום מידי הרהור לא יצא, ויבטל מחשבתו הטהורה ביום זה:

(ב)[עריכה]

בליל יום הכפורים – אף בחדר משכבו. ומקום שנוהגין שלא להדליק, היינו אף בבית אין מדליקין:

(ג)[עריכה]

מדליקין – אמרינן בירושלמי, דמקום שנהגו להדליק חשיבא טפי. ונפקא מינה לעיר חדשה, שראוי לנהוג כן [פר"ח]:

(ד)[עריכה]

חייב להדליק וכו' – רוצה לומר, אף במקום שנהגו שלא להדליק:

(ה)[עריכה]

אצל הנר שבביתו – המ"א מיישב המנהג שאין נוהגין כן, וכתב דמכל מקום יש להחמיר. אכן באשתו כשהיא נדה, דבלאו הכי בדיל מינה משום נדותה, יש להקל כשמדליק בשולחן ולא בחדר:


סעיף ב[עריכה]

שו"ע
  • יש מי שאומר שמברך על הדלקת נר יום כיפורים.
  • הגה: וכן המנהג במדינות אלו:


משנה ברורה

(ו)[עריכה]

שמברך וכו' – היינו במקום שנוהגין להדליק, שוב ממילא הוי ליה חיובא עליו להדליק משום שלום בית, כמו בשבת:

(ז)[עריכה]

וכן המנהג וכו' – דהיינו שנוהגין לברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של יום הכיפורים":


סעיף ג[עריכה]

שו"ע
  • בכל מקום מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובמבואות האפלים, ועל גבי החולים:


משנה ברורה

(ח)[עריכה]

בכל מקום מדליקין בבתי כנסיות וכו' – ובכל אלו אין לברך לכולי עלמא, דאין כאן משום שלום בית:


סעיף ד[עריכה]

שו"ע
  • נוהגים בכל מקום להרבות נרות בבתי כנסיות, ולהציע בגדים נאים בבית הכנסת.
  • הגה: ונוהגים שכל איש, גדול או קטן, עושין לו נר (מרדכי ומהרי"ו), גם נר נשמה לאביו ולאמו שמתו (כל בו), וכן נכון. וכן כתבו מקצת רבוותא.
ואם כבו נרות אלו ביום הכיפורים, אין לומר לנכרי שיחזור וידליקם (מהרי"ל ומהרי"ו).
  • מי שכבה נרו ביום הכיפורים, יחזור וידליקנו במוצאי יום כיפורים, ואל יכבנו עוד, אלא יניחנו לדלוק עד גמירא. וגם יקבל עליו שכל ימיו לא יכבה במוצאי יום הכיפורים נרו, לא הוא ולא אחר (כך נמצא במנהגים ישנים).
  • ויש אומרים שיש להציע השולחנות ביום כיפור כמו בשבת (מרדכי ומנהגים), וכן נוהגין.
  • יש שכתבו שנהגו ללבוש בגדים לבנים נקיים ביום כיפורים, דוגמת מלאכי השרת, וכן נוהגים ללבוש הקיטל, שהוא לבן ונקי, גם הוא בגד מתים, ועל ידי זה לב האדם נכנע ונשבר (דברי עצמו, מהגהות מיימוני פרק ז' דשביתת עשור):


משנה ברורה

(ט)[עריכה]

נוהגין בכל מקום וכו' – דדרשינן, "לקדוש ה' מכובד" – זה יום הכיפורים. וכיוון דאין לכבדו באכילה ושתיה, כבדהו בכסות נקיה. ונרות הוי גם כן כבוד היום, דכתיב: "על כן באורים כבדו ה'", ומתרגמינן: "בפנסיא יקרו ה'".

ואין מקבלין שעוה ממומר לעכו"ם שנתן נדבה לבית הכנסת, וכדלעיל בסימן קנ"ד סעיף י"א בהג"ה, עיין שם במשנה ברורה. ואם יש חשש איבה, וכל שכן שר, מקבלין ממנו וצריך עיון [פמ"ג]:

(י)[עריכה]

שכל איש – ואין לעשות נר לאשה, עיין במ"א הטעם:

(יא)[עריכה]

או קטן – ועכשיו אין עושין נרות אלא לנשוי.

בילקוט שופטים איתא לעשות פתילות עבות בבית הכנסת, כדי להרבות אורן [מ"א]:

(יב)[עריכה]

לאביו ולאמו – לכפר עליהם. ומשמע מלשון זה דסגי בנר אחד, ועיין באליהו רבא:

(יג)[עריכה]

אין לומר וכו' – אפילו ברמיזה. ומצווה עושה כשיניחה כך מכובה.

ונהגו ליקח עכו"ם לשמור הנרות, שלא יבואו חס ושלום לידי דליקה. ומכוח זה נהגו לומר לו לכבות ולהדליק, ויש למחות בידם. ואף אם העכו"ם רוצה להדליק מעצמו, צריך למחות בידו, מאחר שהוא בשביל ישראל:

(יד)[עריכה]

שיחזור וידליקם – ומאחר שהעולם מקפידים אם כבה נרו, אף על פי שלדעתי אין בו משום חשש, דלפעמים נכבה מחמת רוח או מחמת חום, מכל מקום, כיוון שהעולם מקפידים, ראוי לכל אדם ליתן נרו לשַמָש, ולא ישגיח עליו כלל, וגם המותר יניח בבית הכנסת [ח"א]:

(טו)[עריכה]

השולחנות – משום דאיקרי שבת שבתון:

(טז)[עריכה]

שנהגו ללבוש בגדים לבנים וכו' – ונוהגין שגם הנשים לובשים בגדים לבנים ונקיים לכבוד היום. אבל לא יקשטו עצמן בתכשיטין שמתקשטין בהם בשבת ויו"ט, מפני אימת יום הדין. ואין נוהגות ללבוש קיטל:

(יז)[עריכה]

השרת – ומטעם זה נהגו ללבוש בגדי פשתן לבן נקיים, כמו שכתוב: "איש אחד לבוש בדים" [דרכי משה]:

(יח)[עריכה]

נכנע ונשבר – וגם אָבֵל תוך שנים עשר חודש על אביו ואמו, או תוך שלושים על שאר קרובים, יכול ללבשו. ויש מקומות שנוהגים שאין האבל לובשו.

אין לכנוס לבית הכסא בקיטל, שהוא מיוחד לתפלה אבל להשתין בו מותר (והוא הדין בטלית גדול המיוחד לתפילה, ובאבנט הנקרא גארטיל לנוהגים ללבשו בתפילה. ונהגו לפשוט כל אלה בכניסה לבית הכסא קבוע, אף אם אינו נכנס אלא להשתין):