ערוך השולחן אורח חיים תרי

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תרי | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני הדלקת הנרות ביום הכיפורים
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן תרי סעיף א

אמרינן בשבת (קיט א): מאי דכתיב "ולקדוש ד'..."? זה יום הכיפורים, שאין בו לא אכילה, ולא שתייה, אמרה תורה "כבדהו בכסות נקייה". כלומר: דמקודם כתיב "וקראת לשבת עונג לקדוש ד' מכובד", ואי סלקא דעתך דרק אשבת קאי – הוה ליה להקדים "קדוש ד'..." משארי דברים.

אלא ודאי ששני דברים הם, כלומר: בשבת, שאתה יכול לענגו – תקרא "עונג" באכילה ושתייה. ו"לקדוש ד'..." והיינו יום הכיפורים, שאין בו רק קדושת ד' ולא עונג גשמי – תראה לכבדו בשארי דברים שאתה יכול. ולכן תכבדו בכסות נקייה. ולובשין בגדים נקיים ביום הכיפורים.

סימן תרי סעיף ב

וזהו שכתב רבינו הרמ"א בסעיף ד:

יש שכתבו שנהגו ללבוש בגדים לבנים נקיים ביום הכיפורים, דוגמת מלאכי השרת. וכן נוהגים ללבוש הקיט"ל, שהוא לבן ונקי. גם הוא בגד מתים, ועל ידי כן לב האדם נשבר ונכנע.

עד כאן לשונו. כלומר: דעיקר הטעם מפני שהוא לבן ונקי, והוא בגד כבוד. ועוד טעם נוסף: דכיון שנהגו לקבור בו מתים, ממילא דבלבשו – יזכור על יום המיתה, ויועיל לתשובה. (עיין ט"ז סעיף קטן ג שתפס ששני טעמים הם, ולעניות דעתי נראה כמו שכתבתי.)

ולכן האבל לא ילבש קיטל, כי אין להתנאות עצמו בימי אבלו. והנשים לא ילבשו הקיטל, ומכל מקום נהגו ללבוש בגדים לבנים. ודע דאפילו מי שלובש שק מחמת תשובה – אסור ללבשו ביום הכיפורים (מגן אברהם סעיף קטן ה). עוד כתב רבינו הרמ"א דיש אומרים שיש להציע ביום הכיפורים השולחנות כמו בשבת; עד כאן לשונו. כלומר: אף על גב דאין אכילה ביום הכיפורים, מכל מקום גם זה בכלל כיבוד. ולכן יש גם להציע המטות. וכן בבית יהיה נקיוּת כמו בשבת ויום טוב.

סימן תרי סעיף ג

וכיון שראינו שהתורה הקפידה לכבד את היום הקדוש במה שנוכל, וכתיב "באורים כבדו את ד'..." (ישעיה כד), והתרגום מפרש: "בפנסיא", כלומר: באורות של פנסים, וכן המנהג לכבד את המלך באורים גדולים – ולכן נהגו כל ישראל להרבות בנרות לכבוד יום הקדוש הזה, גם בבתי כנסיות וגם בביתו בכל החדרים. ומדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובמבואות האפילים, ועל גבי החולים, כדי שיהיה האור רב ומצוי בכל מקום, ואף שאין ההילוך מצוי שם כל כך ביום הכיפורים.

סימן תרי סעיף ד

האמנם בהחדר שאיש ואשתו ישנים שם, בזה תנן בפסחים (נג א): מקום שנהגו להדליק – מדליקין, ומקום שלא נהגו להדליק – אין מדליקין. כלומר: שיש מקומות שנהגו שלא להדליק שם, כדי שלא יראנה. דאם יראנה – חיישינן לקלקול. ויש מקומות דאדרבא מטעם זה מדליקין, משום דאסור לשמש מטתו לאור הנר. ועל זה נאמר: "ועמך כולם צדיקים" – דבין שאמרו להדליק, ובין שאמרו שלא להדליק, לדבר אחד נתכוונו.

סימן תרי סעיף ה

ויש אומרים שלא לברך על הדלקת הנר ביום הכיפורים, דבשבת עיקר הברכה הוי מחמת הסעודה. ויש אומרים שמברכין, דעיקר הנר הוא משום שלום בית. והמנהג שלנו לברך "אשר קדשנו במצותיו וציונו להדליק נר של יום הכיפורים".

ואם חל בשבת – פשיטא שחייב להדליק, ומברכין "להדליק נר של שבת ושל יום הכיפורים". והנשים מברכות "שהחיינו" כמו בכל רגל.

ולעניין החדר שאיש ואשתו ישנים שם, שכתבנו שתלוי במנהג, אם יש לו נר בבית – חייב להדליק בחדר ששוכב שם, אפילו במקום שנהגו שלא להדליק, דכיון שרואה אותה אצל הנר שבביתו – אם כן יש לחוש שיבא לידי תשמיש, כיון דאין לו היכר בחדרו. ולכן טוב על כל פנים לעשות היכר. ויראה לי דזהו כשרואה אותה בחדרו על ידי הנר שבבית.

סימן תרי סעיף ו

ונוהגים שכל איש גדול או קטן – עושין לו נר לסימן טוב. ועכשיו אין עושין נר רק לנשוי, ולאיש ולא לאשה.

וגם עושין נר נשמה לאביו ולאמו שמתו, או לאחד מהם שמת, וכן נכון, וכן כתבו מקצת רבוותא. וזהו תקון להנשמה, דנשמה מקרי "נר" כדכתיב "נר ד' נשמת אדם". וגם המתים צריכים כפרה, כדאיתא בספרי.

ודע דיש שאם אירע סיבה שנכבה נירם ביום הכיפורים – מתעצבים, ומחזיקין לסימן רע. ובאמת אין זה כלום. אך מי שחושש לזה – מוטב שיערב נרו בתוך שארי נרות, ולא ידע איזו היא הנר שלו. ולא נאה לעם קדוש לילך אחרי ניחוש, ו"תמים תהיה עם ד' אלקיך".

סימן תרי סעיף ז

ואם כבו נרות אלו – אסור לומר לאינו יהודי שיחזור וידליקם, דאמירה לאינו יהודי הוי שבות ביום כיפור כמו בשבת. ואפילו כדי לומר מחזור, ומוטב שלא לומר פיוט משיאמר על ידי אמירה לאינו יהודי.

אך האידנא, מפני ריבוי הנרות שלא יבא לידי סכנה חס ושלום – מעמידים אינו יהודי מערב יום הכיפורים, והוא בא בכל עת ומתקן מעצמו, ואדעתא דנפשיה קעביד. ואסור לומר לו ללקט השעוה.

והמנהג שמי שכבה נרו ביום הכיפורים, שיחזור וידליקנו במוצאי יום הכיפורים, ואל יכבנו עוד, אלא יניחנו לדלוק עד גמירא. וגם יקבל עליו שכל מוצאי יום הכיפורים לא יכבה נרו, לא הוא ולא אחר. וכך נמצא במנהגים, והוא עניין סגולי. ונראה דהקפידא הוי רק בהנר שעושים בשביל החיים.

ונהגו לעשות פתילות עבות על נרות יום הכיפורים, כדי להרבות אורן. וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג שנוהגים להציע בגדים נאים בבית הכנסת, עיין שם. ולא ידענו ממנהג הזה, ורק פרוכת תולין לבן ליום הכיפורים.