שולחן ערוך אורח חיים תקנד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

>>זמני: בדיקה מ"ב: X

השולחן ערוך בויקיטקסט עדיין בתהליכי בנייה. לחץ כאן כדי לראות דוגמה לעיצובו של סימן בשולחן ערוך יחד עם נושאי כליו. וראה גם ויקיטקסט:שולחן ערוך

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט

<< | שולחן ערוך · אורח חיים · סימן תקנד | >>

סימן זה בטור אורח חיים · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

דברים האסורים בתשעה באב
ובו עשרים וחמישה סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככאכבכגכדכה

סעיף א[עריכה]

תשעה באב אסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המיטה. ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא, בהלכות ובאגדות, משום שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב". ותינוקות של בית רבן בטלים בו. אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה, ואם יש ביניהם פסוקי נחמה צריך לדלגם:

סעיף ב[עריכה]

ומותר ללמוד מדרש איכה ופרק אלו מגלחין, וכן ללמוד פירוש איכה ופירוש איוב:

סעיף ג[עריכה]

יש מי שאוסר ללמוד על ידי הרהור:

סעיף ד[עריכה]

ומותר לקרות כל סדר היום, ופרשת הקרבנות, ומשנת איזהו מקומן, ומדרש רבי ישמעאל.

הגה: ומותר לחזור הפרשה בתשעה באב (מנהגים):

סעיף ה[עריכה]

עוברות ומיניקות מתענות בתשעה באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום כיפור. אבל בג' צומות אחרים פטורות מלהתענות. ואף על פי כן, ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ומשתה, אלא כדי קיום הולד (ועיין לעיל סי' תק"נ סעיף א'):

סעיף ו[עריכה]

שו"ע
  • חיה כל שלושים יום, וכן חולה שהוא צריך לאכול, אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן:
  • הגה, ומיהו נוהגין להתענות, כל זמן שאין להם צער גדול שהיה לחוש לסכנה, והמיקל לא הפסיד:


משנה ברורה

(ט)[עריכה]

חיה כל שלושים יום – דמסתמא אמרינן שהיא חלושה, והויא כחולה שאין בו סכנה. ועל כן, אף דלענין יום הכיפורים היא לאחר שבעה כשאר כל אדם, כמו שכתב בסימן תרי"ז, כאן לענין תשעה באב, שהוא דרבנן, לא גזרו במקום חולי.

ועיין בט"ז ובשארי אחרונים, דאפילו ודאי אין בה סכנה, וכן בחולי הכתוב לקמיה, ואפילו לא אמרו צריכין אנו לאכול, מותר בתשעה באב.

ואף שמהרש"ל חולק על עיקר הכרעת השולחן ערוך, ודעתו דלעניין זה שווה תשעה באב ליום הכיפורים, דאפילו אמרה "צריכה אני לאכול", כיון שהוא לאחר שבעה – חייבת להתענות, אם לא שהיא גם כן קצת חולה, הרבה אחרונים הסכימו דמדינא שרי לאכול. אכן כבר נהגו להתענות, כמו שכתב הרמ"א, כל זמן שאין להם חולשה ונתרפאו מלידתן. אבל אם עדיין לא נתרפאה לגמרי, או שהיא קצת חולה או חלושה בטבעה, לא תתענה בתוך ל'.

  • ואם אירע ביולדת בריאה שמתענה ומרגשת באמצע היום שום חולשה יתירה, יש לפסוק שלא תתענה בשארית היום [אחרונים]:

(י)[עריכה]

חולה – חסר דעה שנתרפא מיום ליום, מותר בבשר ויין כל ימי השבוע, ולא יתענה בתשעה באב [מהרי"ל]:

(יא)[עריכה]

שהוא צריך לאכול וכו' – רוצה לומר שהוא חלוש וחש בגופו, אף על פי שאין בו סכנה, מאכילין אותו:

(יב)[עריכה]

אין צריכין אומד – כן צריך להיות, ואתרוייהו קאי, וכן איתא בתורת האדם ובר"ן. והכוונה דאין צריך לאמוד ולשער אם תבוא לידי סכנה על ידי זה שתתענה, דאפילו אם אין בה סכנה, כיון שהיא בכלל חולה, אין צריכה להתענות.

ועיין בליקוטי פרי חדש שכתב, דרוצה לומר דמסתמא מאכילין אותה. אבל אם קים לה להיולדת בגווה דמצית (פירוש שיכולה) להתענות, דהיינו שראתה עצמה בריאה, אז מחויבת להתענות:

(יג)[עריכה]

ומיהו נוהגין להתענות וכו' – היינו אפילו אמרה צריכה אני לאכול. ודווקא אחר שבעה; אבל תוך שבעה, אפילו אמרה איני צריכה, אין לה להתענות. וכל שכן תוך שלושה, דבוודאי אסור לה להתענות:

(יד)[עריכה]

כל זמן שאין להם צער גדול וכו' – והוא הדין אם היא קצת חולה, וכנ"ל בס"ק ט. ואפילו לא אמרה צריכה אני.

ועיין במגן אברהם שכתב, דאפילו במקום שנוהגין להחמיר, בתשעה באב שנדחה יש להקל שלא תתענה. ועיין באליהו רבה שכתב, דאפילו יולדת שאינה מתענה, תתענה איזה שעות. אכן אם גם זה קשה לה, לא תתענה כלל:

(טו)[עריכה]

שהיה לחוש לסכנה – ובאופן זה אסור לה להתענות:

(טז)[עריכה]

והמיקל לא הפסיד – ומכל שכן באדם חלוש, והוא חולה שאין בו סכנה, אין כדאי להחמיר [ח"א]:


סעיף ז[עריכה]

שו"ע
  • רחיצה אסורה בתשעה באב, בין בחמין בין בצונן. אפילו להושיט אצבעו במים אסור:


סעיף ח[עריכה]

שו"ע
  • טבילה של מצווה בזמנה מותרת. אבל בזמן הזה אין טבילה בזמנה, הילכך לא תטבול בו, וכן נהגו:


משנה ברורה

(יז)[עריכה]

אבל בזמן הזה – רוצה לומר, שנהגו הנשים לישב על טיפת דם שבעה נקיים דווקא, ממילא אין הטבילה בזמנה, ולמה תטבול? דהרי מצוות עונה לא יוכל לקיים בתשעה באב:

(יח)[עריכה]

לא תטבול בו – אלא תרחוץ ותחוף ערב תשעה באב, ולמוצאי תשעה באב חופפת מעט קודם הטבילה, דבעינן סמוך לחפיפה טבילה. ולעניין לבישת לבנים בתשעה באב, עיין לעיל בסימן תקנ"א ס"ג בהג"ה ובמ"ב שם:


סעיף ט[עריכה]

שו"ע
  • אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, מותר לרחוץ להעביר הלכלוך. ולא יטול כל ידיו, אלא לפי הצורך להעביר הלכלוך.


משנה ברורה

(יט)[עריכה]

מותר לרחוץ להעביר וכו' – דאינו אסור אלא רחיצה של תענוג. ומטעם זה, נשים המבשלות וצריכות לרחוץ הבשר, אף דממילא רוחצת גם ידיה, מותר:

(כ)[עריכה]

ועיין לקמן סי' תרי"ג ס"ג – ועיין שם במ"ב מה שהעתקנו בשם האחרונים בזה, ושייך גם לכאן:


סעיף י[עריכה]

שו"ע
  • נוטל אדם ידיו שחרית. וצריך ליזהר שלא יטול ידיו אלא עד סוף קשרי אצבעותיו:


משנה ברורה

(כא)[עריכה]

נוטל אדם ידיו שחרית – משום רוח רעה השורה על הידיים, דהוה ליה כמלוכלך בטיט ובצואה דמותר. כן כתב הב"י בסימן תרי"ג. ועיין שם בביאור הגר"א, שמפקפק על דין זה. ולכן נראה לי שלא יברך על נטילת ידים בשחרית אחר הנטילה; רק אחר שעשה צרכיו, יטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, ואז יברך על נטילת ידיים משום תפילה. ועיין בספר מטה יהודה, שכתב דמותר לרחוץ ידיו אף לתפילת המנחה, דהוי כמקבל פני השכינה וכטבילת מצוה שהתירו:


סעיף יא[עריכה]

שו"ע
  • ולאחר שניגב ידיו ועדיין לחות קצת, מעבירם על עיניו. ואם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרוחצם במים, רוחץ ומעבירו ואינו חושש, דהוה ליה כטיט וכצואה, שרוחץ כדרכו ואינו חושש:


משנה ברורה


(כב)[עריכה]

ומעבירה על עיניו – והוא הדין על פניו ידיו ורגליו, כיון דאין בה טופח על מנת להטפיח. וכל זה דווקא בדרך העברה, אבל לרוחצם בהדיא לא.

מי שהוא איסטניס וצריך לקנח פניו במים ואין דעתו מיושבת עליו כל היום עד שיקנח במים, יקנח. אבל שאר כל אדם אסור:


סעיף יב[עריכה]

שו"ע
  • ההולך להקביל פני רבו או אביו או מי שגדול ממנו, או לצרכי מצווה, עובר במים עד צווארו ואינו חושש, וכן בחזרה מותר:


משנה ברורה

(כג)[עריכה]

פני רבו כו' – אפילו בחול, דאף דחיובא ליכא להקביל פניו בחול, מכל מקום מצווה איכא, שמא ישמע ממנו איזה דבר תורה.

ודווקא תלמיד ההולך אצל הרב; אבל לילך הרב אצל תלמיד, לא התירו לעבור במים, שאם יצטרך לו תלמידו, ילך הוא אצל רבו. וכן בששניהן שווין גם כן אסור:

(כד)[עריכה]

וכן בחזרה מותר – דאם יהא אסור לחזור, יימנע מלילך לדבר מצווה:


סעיף יג[עריכה]

שו"ע
  • ההולך לשמור פירותיו, עובר במים עד צווארו ואינו חושש. אבל בחזרה אסור:


משנה ברורה

(כה)[עריכה]

לשמור פירותיו – והתירו בזה מפני הפסד ממון. ועל כן בחזרה, דליכא בזה משום הפסד, אסור:


סעיף יד[עריכה]

שו"ע
  • הבא מן הדרך ורגליו כהות, מותר לרחוץ במים.
  • הגה: ומותר לשרות מפה במים בערב תשעה באב, ומוציאה מן המים, והיא מתנגבת, ומקנח בה פניו ידיו ורגליו; אפילו אינו עושה רק לתענוג שרי, כיון שהיא נגובה (טור):


משנה ברורה

(כו)[עריכה]

כהות וכו' – היינו שהיו עייפים מחמת טורח הדרך, מותר, שאין זה מחמת תענוג, אלא לרפואה לחזקם:

(כז)[עריכה]

והיא מתנגבת – עד שאין בה טופח על מנת להטפיח, הא לאו הכי אסור:


סעיף טו[עריכה]

שו"ע
  • סיכה אינה אסורה אלא של תענוג; אבל מי שיש לו חטטין בראשו, סך כדרכו ואינו חושש:


משנה ברורה

(כח)[עריכה]

סיכה וכו' – סיכה מיקרי בדבר שדרכו לסוך בו, כגון בשמן או בחֵלֶב, בבורית וכהאי גוונא:

(כט)[עריכה]

אינה אסורה אלא וכו' – ואסור אפילו לסוך איבר אחד, כדלקמן בסימן תרי"ד גבי יום הכיפורים.

  • כלה אחר נישואיה, כל שלושים יום, מותר לרחוץ פניה וכן לסוך, כדי שלא תתגנה על בעלה:


סעיף טז[עריכה]

שו"ע
  • נעילת הסנדל, דווקא של עור; אבל של בגד או של עץ או של שעם (פירוש קליפי עץ) וגמי, מותר. ושל עץ מחופה עור אסור:


משנה ברורה

(ל)[עריכה]

אבל של בגד או של עץ וכו' – רוצה לומר, אף על גב דמגן על רגלו, וגם עשוי בצורת מנעל ממש, שרי, דלא נקרא מנעל אלא של עור:

(לא)[עריכה]

ושל עץ מחופה עור – מלמעלה. ואף דהשוליים הם גם כן של עץ, מכל מקום אסור. והוא הדין אם היה של בגד ומחופה בעור מלמעלה, או השוליים הם של עור, אסור, ועיין בשערי תשובה [אחרונים].

  • והנה אף על פי שאסור בתשעה באב וביום הכיפורים בנעילת הסנדל, מכל מקום הסכימו הרבה אחרונים שיוכל לברך ברכת שעשה לי כל צרכי:


סעיף יז[עריכה]

שו"ע
  • אבל ומנודה שמהלכים בדרך, מותרים בנעילת הסנדל, וכשיגיעו לעיר יחלוצו, וכן בתשעה באב.
  • הגה: וכן במקום שדרים בין הנוכרים, לא יחלוץ כי אם ברחוב היהודים, וכן נהגו (טור והגהות מיימוני והגהות מרדכי ריש פרק קמא):


משנה ברורה

(לב)[עריכה]

בדרך – כתב המגן אברהם הטעם, דטורח גדול הוא לילך יחף דרך רחוק. אבל כשהולך לשדה סמוך לעיר, אסור לנעול, והוא הדין לבית הקברות, אלא אם כן יש טיט ורפש או בין הגויים. ולפי זה, כשיושב על העגלה או רוכב, צריך לחלוץ אף בדרך רחוק:

(לג)[עריכה]

מותרים בנעילת הסנדל – וטוב שאז יתן עפר במנעלים:

(לד)[עריכה]

לא יחלוץ וכו' – משום הגויים שמלעיגים עלינו:

(לה)[עריכה]

כי אם ברחוב היהודים – כתב המגן אברהם: נראה לי דאם הרבה גויים עוברים שם, מותר. ואליהו רבה צידד להחמיר לעניין רחוב היהודים אף באופן זה, דהבו דלא להוסיף על המנהג. ובעוונותינו הרבים, הרבה מהמון מקילין באיסור נעילת הסנדל כל היום, אף כשיושבין בביתם. ועוון גדול הוא, דאף כשנקל בזה בעת שהולך ברחוב שמצוי שם נוכרים, מכל מקום תיכף כשבא לביתו מחוייב לחלוץ אותם. ועיין לעיל במ"ב ס"ק א':

(לו)[עריכה]

וכן נהגו – כתב החיי אדם: ההולכים בין הנוכרים, ונוהגין ללבוש המנעלים, אף שאין למחות בידם, שיש גדולים המתירים, מכל מקום אין לזה טעם; דמה בכך שילעיגו עלינו? בלאו הכי מלעיגים עלינו! ומכל מקום, אותן היושבים בחנות ודאי אסורים, דאיך ידעו הנוכרים אם ילכו בלא מנעלים?:


סעיף יח[עריכה]

שו"ע
  • יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במיטה. ונכון הדבר, משום לך לך אמרינן לנזירא:


משנה ברורה

(לז)[עריכה]

ונכון הדבר – ועיין לקמן סימן תרט"ו, דאסור ליגע באשתו כאילו היא נדה, ואפשר דהוא הדין בתשעה באב [כן כתב הדרכי משה]. ומכל מקום ביום יש להקל [מ"א]:

(לח)[עריכה]

אמרינן לנזירא – סחור סחור לכרמא לא תקרב:


סעיף יט[עריכה]

שו"ע
  • אם חל תשעה באב בשבת, מותר בכולן, אפילו בתשמיש המיטה.
  • הגה: ויש אוסרים תשמיש המיטה, וכן נוהגין (טור בשם ר"י ואגור ומנהגים):


משנה ברורה

(לט)[עריכה]

מותר בכולן אפילו וכו' – דהא איתא בברייתא: "ומעלה על שולחנו ואינו מונע עצמו משום דבר". והיש אוסרים סבירא להו דהוי שבת זו כקובר מתו ברגל, דנוהג ברגל דברים שבצנעא. ולפי זה אסור גם כן לרחוץ ידיו בחמין, שגם זה קרוי צנעא:

(מ)[עריכה]

וכן נוהגין – ומכריז השמש: "דברים שבצנעא נוהג".

  • אכן אם אירע ליל טבילתה בשבת זו, הביא המגן אברהם בשם השל"ה דיש לסמוך בזה על דעה הראשונה, וטובלת ומשמשת. ויש מחמירין גם בזה. ועיין בחיי אדם, שכתב דכיוון דבליל טבילה הוא מצוַת עונה, יש לסמוך בזה על המתירין. והרמ"א שכתב דנוהגין לאיסור, היינו במקום שאין כאן מצוַת עונה, מה שאין כן בליל טבילה. עיין שם בנשמת אדם. ועיין בביאור הגר"א, דמשמע מיניה גם כן דהוא מצדד להלכה כדעת המחבר. ואם כן, יש לסמוך להקל על כל פנים בליל טבילה:


סעיף כ[עריכה]

שו"ע
  • אין שאלת שלום לחבירו בתשעה באב. והדיוטות, שאינם יודעים ונותנים שלום, משיבים להם בשפה רפה ובכובד ראש:


משנה ברורה

(מא)[עריכה]

אין שאלת שלום וכו' – והוא הדין לומר לו צפרא טבא נמי אסור. והוא הדין לשלוח דורון לחבירו בתשעה באב אסור [אחרונים]:

(מב)[עריכה]

לחבירו בתשעה באב – ולעם הארץ, טוב שיודיע לו שהיום אסור ליתן שלום, ולא יהיה לו איבה עבור זה עליו:

סעיף כא[עריכה]

שו"ע
  • יש מי שאומר שלא ילך ויטייל בשוק, כדי שלא יבוא לידי שחוק וקלות והיתול:

סעיף כב[עריכה]

שו"ע
  • מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב, עושין; במקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין. ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים. וכל הרוצה לעשות עצמו תלמיד חכם לעניין זה, עושה.
  • ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות, מותר על ידי נוכרי, אפילו בביתו.
  • ופרקמטיא להרוויח ולהשתכר, במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, אסור; ובמקום שנהגו לעשות, מותר, אלא שממעט, שאפילו משנכנס אב ממעטין מלישא וליתן.
  • הגה: ולא נהגו באיסור מלאכה כי אם עד חצות (מנהגים). ונהגו להחמיר עד חצות בכל מלאכה שיש בה שיהוי קצת, אפילו מעשה הדיוט. אבל דבר שאין בה שיהוי, כגון הדלקת נרות או קשירה וכדומה, מותרת. ולחלוב הפרות, טוב לעשות על ידי נוכרי, אם אפשר בנוכרי:


משנה ברורה

(מג)[עריכה]

אין עושין – כדי שלא יסיחו דעתם מהאבלות. ומטעם זה, גם בלילה אסור במלאכה, דהא גם בלילה מחוייב להתאבל. מיהו כל מלאכה שאין בה שיהוי שרי, דאין מסיח דעתו בכך:

(מד)[עריכה]

עושה – ולא מיחזי כיוהרא, דהרואה אומר דמניעתו ממלאכה הוא מפני שלא נזדמן לו מה לעשות:

(מה)[עריכה]

ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות – כגון במדינתנו:

(מו)[עריכה]

מותר על ידי נוכרי – אכן לבנות בניין, דאוושא מילתא, אסור אפילו על ידי נוכרי:

(מז)[עריכה]

אם אפשר בנוכרי – ואם אי אפשר בנוכרי, מותר לעשותה בעצמו, כמו בחול המועד [מ"א]. ועיין בביאור הגר"א, שמצדד להקל תמיד על ידי ישראל בעצמו:


סעיף כג[עריכה]

שו"ע
  • ומלאכת דבר האבד מותר, כדרך שאמרו בחולו של מועד:


משנה ברורה

(מח)[עריכה]

דבר האבד מותר – אם יריד או שיירות באים, מותר לקנות מהם על ידי נוכרים [אבל לא על ידי עצמו, דמסיח דעתו מאבילות], אפילו קודם חצות, וכל שכן למכור, דהוי דבר האבד, כמו שכתב ביו"ד סימן ש"פ סעיף ז' לעניין אָבֵל:


סעיף כד[עריכה]

שו"ע
  • כל העושה מלאכה בתשעה באב, אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה:


משנה ברורה

(מט)[עריכה]

כל העושה מלאכה וכו' – היינו אפילו במקום שנהגו לעשות, ואפילו לאחר חצות. ומשמע מגמרא, דווקא כשקובע עצמו למלאכה ומסיח דעתו מהאבילות. ועל כן, אף שמותר לישא וליתן אחר חצות, לא ימשוך בעסקיו, כדי שלא יסיח דעתו מן האבילות:

(נ)[עריכה]

מאותה מלאכה – כלומר, מאותן מעות שמרוויח מאותה מלאכה:


סעיף כה[עריכה]

כל האוכל ושותה בתשעה באב, אינו רואה בשמחת ירושלים; וכל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה. וכל האוכל בשר או שותה יין בסעודה המפסקת, עליו הכתוב אומר: "ותהי עונותם על עצמותם":