רמב"ם על זבחים יא

<< · רמב"ם · על זבחים · יא · >>

• ראו גם נוסח המשנה זבחים יא רמבם

זבחים פרק יא

משנה א

אמר רחמנא בחטאת הנאכלת "ואשר יזה מדמה על הבגד"(ויקרא ו, כ) וגו', ואמר עוד בה "תשחט החטאת"(ויקרא ו, יח), ואמרו בנשחטה הכתוב מדבר, להוציא חטאת העוף שאין בה דין הכיבוס:

משנה ב

נאמר בפירוש "מדמה", מדם כשרה ולא מדם פסולה.

והלכה מבוארת:

משנה ג

למד העיקר הזה ממה שנאמר "ואשר יזה מדמה"(ויקרא ו, כ), ואמרו "לא אמרתי אלא בדם הראוי להזאה".

משנה ד [נוסח הרמבם]

הכל מסכימים שהעור עם צמרו, בשעה שמפשיטין אותו קודם שיעבד ויתקן אותו, אינו מטמא כשאר הטומאות, אבל הוא ראוי לטומאה, רוצה לומר אם עבדו ותקנו.

ואמר בחטאת "ואשר יזה מדמה על הבגד"(ויקרא ו, כ). רבי יהודה אומר, מה בגד הראוי לקבל טומאה אף כל הראוי לקבל טומאה, והעור שהופשט ראוי ואף על פי שעכשיו אינו מתטמא, וכן הדומה לו מן הדברים שאינם מתטמאים כמו שהם אלא אם שינה בהם מחשבה [חוזרים להיות מקבלין טומאה. ורבי אלעזר אומר, מה בגד שהוא מקבל טומאה אף כל שהוא מקבל טומאה] מכמות שהוא עכשיו.

ומה שאמר מקום הדם - לא כל הבגד, שנאמר "אשר יזה עליה תכבס"(ויקרא ו, כ).

ומה שאמר וראוי לכבוס - להוציא כלי העץ והדומה להן, ואף על פי שהן מקבלין טומאה אין חייבין כיבוס מדם החטאת אם נפל עליהן, לפי שאין ראויין לכיבוס רק לגרר.

והלכה כרבי יהודה, לפי שסתם לן תנא כותיה, במה שאמר ודבר שהוא ראוי לקבל טומאה:

משנה ד

שבירת כלי חרס שבישל בו חטאות דבר תורה, ולא נאמר פסוק על השבירה שתהא במקדש, אבל עשאוה ככיבוס שנאמר בו פסוק, רוצה לומר שתהא במקדש.

והדין הזה, שדין המקרא בקרבן חטאת לכבס דמה מן הבגדים במקום קדוש ושבירת כלי חרס שמבשלין אותן בהן, אין דין זה בשום דבר בקדשי קדשים אלא בחטאת לבדה, ולכך נאמר זה חומר בחטאת מקדשי קדשים:

משנה ה

אם נטמא אחר שיצא, מפני שאי אפשר להכניס בגד טמא למקדש, קורע המקום שעליו הדם ומכניסו למקדש ומכבסו, וזה מדרבנן. אבל מדאורייתא אינו חייב לכבס אחר קריעה, לפי שנאמר "על הבגד"(ויקרא ו, כ).

ונוקבו - שיקוב אותו נקבים קטנים כשיעור שורש קטן כדי שיטהר מטומאתו, כמו שנבאר במסכת כלים. אבל אם ניקבו נקבים גדולים אינו כלי, ואינו חייב לשבר אותו במקדש שנאמר "וכלי חרס"(ויקרא ו, כא) והוא כבר שברו חוץ למקדש, מפני שהנקב הגדול הוא שבירה:

משנה ו

דבר תורה "ואם בכלי נחשת בושלה, ומורק ושוטף במים"(ויקרא ו, כא).

ומה שאמר פוחתו - הוא שישבר אותו. אבל אינו חייב במריקה מן התורה, שנאמר "כלי נחשת", ואין הפרש בין כלי נחשת ושאר מתכות:

משנה ז

הכלים שמשתמשים בהם לבישול ובמאכל חם טעונים מריקה ושטיפה, בין שהיו המבושלים בהם קדשי קדשים או קדשים קלים, ואין הפרש בזה בין כלי חרס לזולתם. ואין כלי חרס טעונים שבירה אלא בחטאת בלבד, כמו שבארנו.

ומה שאמר רבי טרפון יבשל בו כל הרגל - רוצה לומר יבשל בו כל היום כל ימות הרגל.

ועניין כל זה, שאם יבשל בו אלו הקדשים יצטרך למרוק הכלי ואז יבשל בו קדשים פעם שניה. ורבי טרפון אומר שבמועד אין מחייבין למרוק הכלי כשתכלה האכילה, אבל ראוי לו למרוק אותו בסוף היום מפני שהוא עסוק בשמחת הרגל. ועל כל פנים צריכין מריקה לדברי הכל ואז מבשלים בו ממחרת, שאילו לא נמרקו אותו משמנונית המדובק בכלים יהיה נותר, ואסור ממחרת לבשל בו.

וחכמים אומרים, שלא יאחר למרקו אלא כפי זמן האכילה בלבד, וכשתכלה האכילה ממרק אותו, וסומכין זה למה שנאמר "כל זכר בכהנים יאכל אותה"(ויקרא ו, כא), ותכף נאמר "ומורק ושוטף במים"(ויקרא ו, כב), עד זמן אכילה מריקה ושטיפה.

והכיבוס המופלג עד שמסיר מה שנדבק בכלים, יקרא מריקה.

ותוספת הנקיות יקרא שטיפה, והוא שיתן מים לתוך הכלי, ואינו ממרק בידו הכלי אלא משפשף, ואמרו "מריקה בחמין, ושטיפה בצונן".

ומה שאמר כמריקת הכוס ושטיפת הכוס - רוצה לומר שאינו חייב להפליג עד שיסיר כל הרושם.

ושפוד - ידוע.

ואיסכלא - שבכה של ברזל שצולין עליה בשר.

ופירוש מגעילן - שיסיר השמנונית שנבלעה בשפוד שהנפש מואסת אותה, מגזרת "געלה נפשי"(ויקרא כו, ל).

מעניין הזה נשתמשו בכל דבריהם גיעול, גיעולי גוים, ומגעילן, וזולתן רוצה לומר להסיר ההגעלה.

וסדר המעשה הזה, לתת אותן הכלים לתוך מים רותחים כשהן על גבי האש, ושופכין עליהם מאותן המים, ושוטפן במים קרים.

והלכה כחכמים:

משנה ח

כבר ביאר התלמוד עניין המשנה הזאת ואמר, שאם יש בהם בנותן טעם הרי הקלים נאכלים כחמורים וטעונים מריקה ושטיפה ופוסלים במגע, אין בהם בנותן טעם אין הקלים נאכלין כחמורין ואינם טעונים מריקה ושטיפה ואין פוסלים במגע.

ועניין פוסלים במגע - שיהיו כמו קדשי קדשים שכל הנוגע בהם מן המאכלים יפסל אם יהיו אותן הקדשים פסולים, או יהיה כמותן ויאכל בקדושה אם היתה כשרה, לפי שנאמר בחטאת "כל אשר יגע בבשרה יקדש"(ויקרא ו, כ), ואמרו "יקדש" להיות כמוה, כיצד, אם פסולה תפסל ואם כשרה תאכל כחמור שבה. ועל מנת שתהא שם בליעה, והוא מה שאמרו "כל אשר יגע בבשרה" יכול אף על פי שלא בלע, תלמוד לומר "בבשרה" עד שיבלע, ואמרו אשכחן חטאת שאר קדשים מנין, תלמוד לומר "זאת התורה לעולה"(ויקרא ז, לז) וכו'.

וההלכה הזאת היא לרבי שמעון שאמר קדשים קלים אינן טעונים מריקה ושטיפה, וכבר אמרנו שאין הלכה כרבי שמעון:

משנה זבחים, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב