רוטנברג על משלי כט כא
רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 21
הטקסט המקראי[עריכה]
[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "מָנוֹן".
הטקסט הפשוט[עריכה]
אדם, אשר[2] מפנק מנער את[3] עבדו – גם[4] ב[3]אחריתו יהיה עדו[5] מְנֻוָּן.
[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[3] לפי השמטת יחס
[4] ראה הע' 6.
[5] לפי השמטת נשנה
הפירוש[עריכה]
מי שמפנק את עבדו מנעוריו – גם[6] באחרית נעוריו[7] יהי עבד זה מנוון[8]. כלומר, מי שאינו מטיל עבודה קשה על עבדו, כשעודנו נער – לא יהיה גופו של אותו עבד מפותח למדיי, כדי לבצע עבודות קשות, גם בסוף נעוריו.
[6] יש שהוראתה של ו"ו החיבור היא גם והנה דוגמה אחת: ו"ו החיבור של "ובמותם" בכתוב "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו", ש"ב א23, הוראתה: גם
[7] הכינוי של "ואחריתו" אינו מוסב על העבד אלא על ה"נער" שבמלה "מנער" – שהרי ב"אחרית" של אדם הכוונה ברגיל לסוף ימיו, בעוד שכאן הכוונה ללא ספק לימי הבגרות של העבד.
[8] גם לפועל "פִּנֵּק" וגם לפועל "נִוֵּן" אין אחים במקרא, אך בתוה"מ מצויים שני הפעלים האלה (כגון "כל זמן שבני עושה לי רצוני הֱיוּ מערבים ומעדנים אותו ומפנקים אותו", ספרי האזינו קל; "מתנונה והולכת, לסוף היא מתה", סוטה ג, ה) ומשום כך ניתן להניח, שגם בימי המקרא היו שני הפעלים האלה בשימוש, אלא שלמחברי ספרי המקרא לא היה צורך להשתמש בהם אלא בפתגם שלפנינו. ואעפי"כ נמנעו לא רק בעלי הניקוד מלנקד את התיבה האחרונה של פתגם זה "מְנֻוָּן", אלא גם הפרשנים, שראיתי את דבריהם, לא ניסו לפרש מלה זו לפי הניקוד "מנון". הסיבה לכך, שאת הפועל "פנק" אנו מוצאים כאן בתיבה "מְפַנֵּק", ואילו את התיבה "מנון" לא ניקדו בעלי הניקוד "מְנֻוָּן", היא, כמסתבר, בכך, שהפועל "פנק" נמצא גם בבן סירא יד טז: "תן ולקח ופניק נפשך כי אין בשאול לבקש תענוג", ואילו פועל משורש "נון" אין בבן סירה (*צ"ל סירא). מכל מקום אני סבור, כי במלה "מנון" נתכוון מחבר הפתגם לניקוד "מְנֻוָּן".