רוטנברג על משלי כט
<< · רוטנברג על משלי · כט · >>
פסוק א
רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 1
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "תּוֹכָחוֹת (*נראה שהושמטו כאן גרשיים).
הטקסט הפשוט
איש תוכֵחות, אשר[2] מקשה את[3] ה[4]ערף, פתע ישבר ולא יהיה[5] מרפא.
[2] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)
[3] לפי השמטת יחס
[4] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[5] לפי השמטת היה (שלילה)
הפירוש
איש עשיר[6], שבאות עליו תוֹכֵחוֹת[7], והוא מקשה את עורפו – יישבר פתאום ולא יהיה לו עוד מרפא. כלומר, איש עשיר, שבאות עליו מחלות שונות, כתוכֵחות, ר"ל כעונשים[7] על חטאיו, והוא מקשה את עורפו ואינו חוזר בתשובה – באה עליו פתאום מחלה קשה ביותר, השוברת אותו לחלוטין, ושממנה לא יתרפה (*נדצ"ל יתרפא) עוד לעולם.
[6] ראה הע' 6 ליב3.
[7] המלה "תוכחות" שלפנינו הכ"ף שלה היא צרויה, בדומה ל"תוֹכֵחוֹת" שב"לעשות נקמה בגוים תוכֵחוֹת בלאמים", תהלים קמט7; והיא ריבוי של השם "תוכֵחה", שהוראתו: עונש (השוה "יום צרה ותוכֵחָה ונאצה", ישעיה לז3 (*נראה שהושמט כאן סוגר שמאלי) – בעוד המלה "תוכחות" היא ריבוי של השם "תוכַחַת", שהוראתו: דברי מוסרפסוק ב
רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 2
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
ברבות פקידי צדיק[1] ישמח העם, ובמשל רשע יאנח עם.
[1] לפי ריבוי סומך בודד
הפירוש
כשרבים הם פקידיו של מושל צדיק ישמח העם כולו, ואילו כשמושל רשע ייאנחו אנשים[2]. כלומר, כשהמושל הוא צדיק הוא ממנה פקידים רבים, כדי שיהיה לכל אחד מבני העם פקיד, שאליו הוא יוכל לפנות לסידור עניינו; ולכן שמח אז העם כולו. ואולם כשהמושל הוא רשע, אין הוא ממנה פקידים במספר מספיק, כדי שלא יצטרך לשלם להם משכורת, ואז יישאר לו פחות להוצאות הבזבוז שלו; ולכן נמצאים אז אנשים רבים, שאין להם אל מי לפנות לסידור ענייניהם והם נאנחים.
[2] יש שהוראת השם "עם" היא: מספר מסוים של אנשים – כגון "ויאמר שאול לעם אשר אתו", ש"א יד17; "את (*צ"ל אתם) המתם את עם ה'", במדבר יז6.פסוק ג
רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 3
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
כ[1]איש הבן, אשר[2] אהב חכמה, ישמח את[1] אביו; ואולם[3] הבן, אשר[2] רעה זנות, יאבד הון.
[1] לפי השמטת יחס
[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[3] לפי השמטת חיבור
הפירוש
הבן, האוהב את החוכמה בבחרותו, ישמח את אביו כאיש חשוב[4], לאחר שייצא לרשות עצמו; ואילו הבן, שבבחרותו הוא רועה זונות, ר"ל דואג לצורכיהן[5], יאבד הון, לאחר שייצא לרשות עצמו. כלומר, הבן שבהיותו בחור צעיר בבית אביו הוא לומד חוכמה, ימלא בחברה, לאחר שייצא לרשות עצמו, תפקיד של איש חשוב, וישמח בכך את אביו; ואילו הבן, שבבחרותו הוא מתרועע עם זונות ודואג לפרנסתן, יאבד את ההון, שנתן לו אביו, כשיצא (*נדצ"ל שייצא) לרשות עצמו, ואביו יצטרך גם אז לתמוך בו.
[4] המלה "איש" שברישה ממלאת כאן שני תפקידים: א. ממנה אנו לומדים, כי ברישה מדובר בזמן, שהבן הוא כבר מבוגר – בדומה לתפקיד, שממלאת המלה "אדם" בסיפה של הפתגם "בן חכם ישמח אב, וכסיל אדם בוזה אמו", לעיל טו20; ב. ממנה אנו שומעים, כי לאחר שייצא הבן לרשות עצמו הוא ימלא בחברה תפקיד של איש, ר"ל תפקיד חשוב (ראה הע' 6 ליב3), כשם שבפתגם שלעיל טו20 אנו שומעים מהמלה "אדם" שבסופה, כי הבן, שמדובר בו יהיה בוּר (ראה הע' 6 ליב3) לאחר שייצא לרשות עצמו.
[5] ראה הוראת הפועל רוֹעֶה בהע' 4 ליג20.פסוק ד
רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 4
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
ה[1]מלך במשפט יעמיד את[2] ה[1]ארץ, ואולם[3] איש ה[1]תרומות יהרסנה.
[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[2] לפי השמטת יחס
[3] לפי השמטת חיבור
הפירוש
המלך יכונן[4] את הארץ במשפט, ר"ל בצדק[5], ואילו איש התרומות, ר"ל הכהן החי מן התרומות, שהוא לוקח מן העם, יהרוס את הארץ[6] כיוון שריבוי התרומות ירוששו (*נדצ"ל ירושש) את בעלי השדות[7].
[4] "יעמיד" – יכונן. השוה "להקים.. ולהעמיד את ירושלם", מ"א טו4.
[5] השוה "ושמתי משפט לקו וצדקה למשקלת", ישעיה כח17; ועוד.
[6] השוה את המסופר על בני עלי. ואת המקראות המדברים בגנות הכהנים, כגון "מחטאת נביאיה עונות כהניה", איכה ד13.
[7] מוסר השכל: תפקידו של המלך חשוב לארץ מזה של כוהניה. ייתכן, שהכוונה ב"איש תרומות" לכוהן הגדול ובעל הפתגם משמיענו, כי תפקידו של' (*נראה שהגרש בטעות) המלך חשוב לארץ מזה של הכוהן הגדול.פסוק ה
רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 5
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
גבר, אשר[1] מחליק דברים[2] על רעהו, רשת פורש על פעמיו.
[1] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)
[2] לפי השמטת פעול
הפירוש
גבר, המדבר חלקות על רעהו, פורש בכך רשת על פעמיו. כלומר, גבר, ר"ל איש חשוב[3] המדבר על רעהו, שלא בפניו, דברים טובים, עושה זאת בתקווה, שהדברים יגיעו לאוזניו של רעהו, וירכשו את אהדתו, וכך יוכל לרמותו. הוא פורש איפוא בדברי חלקות אלה רשת על פעמיו של רעהו.
[3] בהשתמשו בביטוי "גבר" מחבר הפתגם משמיענו, כי מדברי חנופה, שעני או אדם פשוט מדבר על מישהו שלא בפניו, אין נשקפת לו סכנה ממשית. לכל היותר יבקש העני מתנה קטנה והאדם הפשוט יבקש טובה הנאה כלשהי. מה שאין כן בגבר: אם הוא מדבר דברי חנופה על מישהו, ייתכן שהוא מתכנן הונאה מרובה.פסוק ז
רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 7
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
ידע השופט[1] ה[2]צדיק את[3] דין ה[2]דלים גם[4] כאשר[4] ה[2]רשע יסלף את הבנת[5] ה[2]ידיעה[6].
[1] לפי השמטת מוגדר
[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[3] לפי השמטת יחס
[4] לפי השמטת חיבור
[5] לפי צירוף שלילה (בפועל זמן)
[6] ראה הע' 7.
הפירוש
השופט הצדיק יודע את דין הדלים, גם כשהרשע מסלף את הבנת הידיעה[7]. כלומר, עד השקר מסלף את העובדות, ובכך הוא מונע מן השופט את האפשרות להבין, מה היה מצב הדברים האמיתי בידיעה, שהובאה לפניו. ואולם למרות סילוף זה השופט הצדיק יודע, מה דינו של בעל הדין הדל באותו משפט, והוא מזכהו[8].
[7] המלה "דעת" היא כאן שם הפועל של "ידע", ומשמש כשם פעולה(ראה הע' 5 לי14 (*אולי לו14)), והוראתו: ידיעה פתגמים רבים נתפרשו לי יפה לפי אותה הוראה של "דעת".
[8] וריאציה לפתגם זה היא (*אולי הוא) הפתגם "אנשי רע לא-יבינו משפט, ומבקשי ה' יבינו כַל", לעיל כח5.פסוק ח
רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 8,9
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא "וְרָגַז וְשָֹחַק".
הטקסט הפשוט
אנשי ה[2]לצון יפיחו את[3] ה[2]קריה, וה[2]חכמים ישיבו את[3] ה[2]אף: עשיר[4] חכם נשפט את עשיר[4] אויל, וְרֹגֶז וּשְׂחֹק ב[3]קריה[5] ואין נחת.
[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[3] לפי השמטת יחס
[4] ראה הע' 9.
[5] לפי השמטת נשנה
הפירוש
אנשי הלצון שבקריה מסעירים[6] אותה והחכמים שבקריה משככים[7] את הכעס[8]: עשיר[9] חכם מתדיין עם עשיר[9] אוויל, ויש רוגז, ר"ל התרגזות, בקריה, ויש גם צחוק[10] בה ואין נחת. כלומר, עשיר חכם בקריה[10] מתדיין עם עשיר אוויל, ויש אנשים, המתרגזים על מעשיו של העשיר האוויל, ויש גם צחוק על הדברים, שהעשיר האוויל משמיע במשפט; ויש לדברים הד רב בקריה: אנשי הלצון מסעירים את הקריה בכך שהם חוזרים על הדברים הטיפשיים, שהעשיר האוויל השמיע בבית הדין: והחכמים, שהכעס, אשר דברי העשיר והאוויל מעוררים, הוא למרות רוחם, משככים את הכעס הזה ככל שהדבר עולה בידם, ובסך הכול אותה התדיינות שוללת את הנחת מאנשי הקריה, שלאמיתו של דבר אין הדבר נוגע להם כלל וכלל[12].
[6] "יפיחו" – יעיפו באוויר, כפי שמעיפים באוויר פיח, כלו' יסעירו את הקריה.
[7] "ישיבו" – ישככו; השוה "והרבה להשיב אפו", תהלים עח38.
[8] "ורגז" – וכעס; השוה "ברגז רחם תזכור" (*נראה שהושמט כאן פסיק) חבקוק ג2.
[9] "איש חכם" – עשיר חכם, "איש אויל" – עשיר אוויל (ראה הע' 6 ליב3).
[10] "ושחוק" – וצחוק; השוה "אז ימלא שחוק פינו", תהלים קכו2; ועוד.
[11] לפי סדר המאורעות היה מחבר הפתגם צריך להקדים למלים "אנשי לצון.. ישיבו אף" את המלים "איש חכם נשפט את איש אויל" – אך הוא העדיף להתחיל הפתגם בתוצאה של אותה התדיינות שהתבטאה בהפחת הקריה בליצנותם של אנשי הלצון ובמאמצי החכמים לשכך את הכעס, שעוררה אותה התדיינות אצל יושבי הקריה, שלמעשה כל אותה התדיינות לא נגעה להם כלל.
[12] מחבר הפתגם שלפנינו הוקיע בו את ההרגל הרע של אנשי החברה להתערב בעניין, שאינו נוגע להם, ואף להתרגז ולעשותו חומר לבדיחות.פסוק י
רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 10
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
אנשי ה[1]דמים ישנאו את[2] האיש[3] ה[1]תם, וכמו[2] אנשים[3] ישרים יבקשו את[2] נפשו.
[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[2] לפי השמטת יחס
[3] לפי השמטת מוגדר
הפירוש
אנשי הדמים שונאים את האיש התם, ויבקשו את נפשו כאנשים ישרים. כלומר, אנשי הדמים, ר"ל אנשים, שדרכם לשפוך את הדם של אנשים אחרים, שונאים את האיש התם, ובגלל זה הם מבקשים את נפשו, ר"ל רוצים להורגו[4]; ואולם הם מסתירים שנאה זאת, וכשהם באים בדרישה להרוג את התם הם מעמידים פנים של אנשים ישרים, הדואגים ליושר, שהתם, לדבריהם, סטה ממנו.
[4] השוה "נפשך יבקשו", ירמיה ד30.פסוק יב
רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 12
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "דְּבַר".
הטקסט הפשוט
מֹשֵל, אשר[2] מקשיב וגומל[3] על דֹּבֵר שקר, כל משרתיו רשעים הם[4].
[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[3] לפי השמטת מיוחס (ליד פועל)
[4] לפי השמטת היה (בינוני)
הפירוש
מושל, המקשיב למי שדובר שקר ומשלם להם שכר[5] על כך, כל משרתיו רשעים הם, משום שהם מדברים לו דברי שקר, כדי שיקבלו ממנו שכר על כך.
[5] הוראת "גמל על פלוני" היא: גומל לפלוני על מה שעשה. השוה "לא כעונתינו גמל עלינו", תהלים קג10; ועוד.פסוק יג
רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 13
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "תְּכָכִים".
הטקסט הפשוט
רש ואיש ה[2]תֹּכְכִים נפגשו, כי[3] מי, אשר[2] מאיר את[4] עיני שניהם, הוא[5] ה'.
[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[3] לפי השמטת חיבור
[4] לפי השמטת יחס
[5] לפי השמטת היה (בינוני)
הפירוש
עני ואיש המקומות המרכזיים[6] נפגשו, משום שמי שמאיר את עיני שניהם הוא ה'. כלומר, עני, שגר באחד מפרברי העניים, נתעשר ועבר לגור באחד המקומות המרכזיים ונפגש שם עם עשיר, שלפני כן לא היה נפגש עימו; ו/או עשיר, שגר באחד המקומות המרכזיים, נתרושש ועבר לגור באחד מפרברי העניים ונפגש שם עם עני שלפני כן לא היה נפגש עימו. ומחבר הפתגם מוסיף, שאין זה דבר שבאקראי, אלא ה', הנותם חיים[7] לשניהם, דואג לכך, שהעניים לא יהיו תמיד עניים, והעשירים לא יהיו תמיד עשירים[8].
[6] המלה "תֹּכְכִים" היא, לדעתי, ריבוי של "תֹּכֵך", שהוראתו: מקום הנמצא בתווך, כלו' מקום מרכזי. צורת נסמך של "תֹּכְכִים" היא "תֹּכְכֵי" והיא מצויה בשני המקראות הבאים: 1. "נדרי לה' אשלם.. בחצרות בית ה' בּתוֹכְכֵי[6א] ירושלם", תהלים קטז18-19, והפירוש הוא: הוא ישלם את נדריו בחצרות בית ה', במקומות המרכזיים של ירושלים. 2. "שלח אתות ומפתים בּתוֹכְכֵי מצרים, בפרעה ובכל עבדיו", שם קלה9, שפירושו: שלח אותות ומופתים במקומות המרכזיים של מצריים, דהיינו בפרעה ובכל עבדיו הגרים באותם מקומות מרכזיים.
[6א] כך אני מנקד שם, לפי הפירוש הנראה לי נכון. הניקוד "בְּתוֹכֵכִי מצרים" הוא בלתי מתקבל על הדעת: מחברו של אותו מזמור סיפר עד לאותו מקום בשבח מעשיו של ה' – מה פתאום הוא פנה, בהמשכם של דבריו אלה, אל מצריים בלשון נוכחת?!
[7] "מאיר עיני שניהם" – נותן חיים לשניהם. השוה "האירה עיני פן אישן המות", תהלים יג4.
[8] וריאציה לפתגם זה היא (*אולי הוא) הפתגם: "עשיר ורש נפגשו, עשה כלם ה'", לעיל כב2. העובדה, שבמקום "עשיר" נמצא בפתגם שלפנינו "איש תככים" מעידה על נכונות הניקוד "תֹּכְכִים", שאני מציע.פסוק יד
רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 14
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "תְּכָכִים".
הטקסט הפשוט
מלך, אשר[1] שופט במשפט[2] אמת את[3] ה[4]דלים, כסאו לעד יכון.
[1] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)
[2] לפי השמטת נסמך (נגזר)
[3] לפי השמטת יחס
[4] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
הפירוש
מלך, ששופט את הדלים במשפט אמת, כסאו יתקיים לעד. כלומר, מלך, ששופט את הדלים שבמדינתו במשפט אמת, יישב לעד על כסאו, מכיוון שהדלים, שהם רוב העם, יתמכו בו.פסוק טו
רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 15
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
מוסר[1] שבט ודברי[2] תוכחת יתן חכמה, ואולם[3] נער משלח מביש את[4] אמו.
[1] לפי השמטת נסמך (בשינוי)
[2] לפי השמטת נסמך
[3] לפי השמטת חיבור
[4] לפי השמטת יחס
הפירוש
מוסר, המורכב ממכות בשבט ומדברי תוכחת אחרי המכות[5], יתן חוכמה לבן; ואילו נער מגורש[6] מביש את אימו. כלומר, אם, המכה את בנה בשבט, ואחרי המכות היא אומרת לו דברי תוכחת, נותנת לבנה חוכמה במוסרה זה; ואילו אם המגרשת את בנה מן הבית אחרי המכות, שהיכתה אותו בשבט – בנה זה מביש אותה, משום שהוא מבקש לעצמו בחוץ פיצוי על המכות שהוכה, וכל פיצוי כזה מדיחו מן הדרך הישרה.
[5] השוה "שבט מוסר" לעיל כב15, ו"תוכחות מוסר, משלי ו'23.
[6] "ונער משלח" – ונער מגורש; השוה "ובפשעיכם שלחה אמכם", ישעיה נ1.פסוק טז
רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 16
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
ברבות ה[1]רשעים ירבה ה[1]פשע, וה[1]צדיקים במפלתם יראו.
[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
הפירוש
כשמתחזקים[1] הרשעים מתרבה הפשע, והצדיקים יראו במפלתם. כלומר, כשהרשעים מתחזקים ומגיעים לשלטון, מתרבה הפשע בעם; והיות שריבוי הפשעים מביא בהכרח להתמוטטות השלטון – יתמוטט שלטונם של הרשעים, והצדיקים עוד יזכו לראות בעיניהם במפלתם של הרשעים[2].
[1] "ברבות" – בהתחזק. השוה "ותרבי ותגדלי" (*נראה שהושמט כאן פסיק) יחזקאל טז7.
[2] הרעיון הוא כזה: התרבוּת הפשע היא תוצאה ישירה של שלטון הרשעים; והיות שתוצאה זו מביאה לתוצאה נוספת, והיא התמוטטות שלטונם של הרשעים – הרי שסיכוי סביר להם לצדיקים, שעוד יראו בעיניהם במפלתם של הרשעים – דבר שהם מצפים לו כל ימי חייהם.פסוק יז
רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 17
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
יסר את[1] בנך – ויניחך, ויתן מעדנים לנפשך.
[1] לפי השמטת יחס
הפירוש
יסר את בנך – והוא ימציא לך מנוחה[2], ויתן מעדנים לנפשך, ר"ל לפיך[3]. כלומר, בדרך כלל אדם שמייסרים (*המילה לא ברורה) אותו מבקש להתנקם במייסר ולגמול לו על הייסורים, שגרם לו; אך בן, שאביו מייסרו, לא זו בלבד שאינו מבקש להתנקם במייסר, אלא להיפך – הוא מכיר לו טובה על שהינחה אותו בדרך הטובה, ולעת זיקנתו של האב הוא ממציא לו מנוחה ומאכילו מעדנים. לכן, אומר הפתגם לאבי הבן, שעליו לייסר את הבן מבלי לחשוש, שמא יכעס עליו הבן המוכה.
[2] "ויניחך" – וימציא לך מנוחה. השוה "הניחו לעיף", ישעיה כח12.
[3] ראה הע' 7 לי3.פסוק יח
רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 18
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
באין חזון יפרע ה[1]עם, ועם, אשר[1] שמר תורה, אשרהו.
[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
הפירוש
כשאין חזון יהיה העם פרוע, ר"ל חסר מוסר[2]; ועם השומר תורה אשריו[3]. כלומר, עם, שאין לו נביא, המוכיחו בדברי חזון ומורהו את הדרך הטובה, שבה עליו ללכת – יהיה פרוע וחסר מוסר; ואשרי העם, השומר את התורה, ואינו נזקק לדברי חזון.
[2] השוה "וירא משה את העם כי פרוע הוא, כי פרעה אהרן", שמות לב25.
[3] ראה הוראת "אשרי" בהע' 10 ליד21-22.פסוק כ
רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 20
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא "בִּדְבָרָיו".
הטקסט הפשוט
אם[2] חזית איש, אשר[3] אץ בְּדֹבְרָיו – יש[4] תקוה לכסיל יותר[4] ממנו.
[2] לפי השמטת חיבור
[3] לפי משפט ניתק לשם (תוספות)
[4] לפי השמטת מיוחס
הפירוש
אם ראית איש נכבד[5], שמזרז[6] את הדוברים אליו[7] – יש תקוה לכסיל יותר ממנו. כלומר, אם ראית איש נכבד, המזרז את הדוברים אליו ואינו נותן להם להסביר את דבריהם כראוי – תדע, שלכסיל יש תקוה לקנות לעצמו חכמה יותר משיש לאותו איש נכבד, מאחר שמי שאין לו סבלנות להאזין לדברי רעהו – איך ילמד חכמה?![8][9]
[5] ראה הע' 6 לי3.
[6] ראה הוראת "אף" בהע' 10 ליט2.
[7] "בְּדֹבְרָיו" – בדוברים אליו או עמו. השוה "אם גמלתי שלמי (=את מי שחי איתי בשלום) רע", תהלים ז5; "וממתקוממי (=ומהמתקוממים נגדי) תשגבני", תהלים נט2; ועוד.
[8] אמנם גם לפי הניקוד "בִּדְבָרָיו" ניתן לפרש יפה את הפתגם – אך לפי הניקוד "בְּדֹבְרָיו" הוא מתפרש יותר טוב.
[9] וריאציה לפתגם זה היא (*אולי הוא) הפתגם שבכו12.פסוק כא
רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 21
הטקסט המקראי
[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "מָנוֹן".
הטקסט הפשוט
אדם, אשר[2] מפנק מנער את[3] עבדו – גם[4] ב[3]אחריתו יהיה עדו[5] מְנֻוָּן.
[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[3] לפי השמטת יחס
[4] ראה הע' 6.
[5] לפי השמטת נשנה
הפירוש
מי שמפנק את עבדו מנעוריו – גם[6] באחרית נעוריו[7] יהי עבד זה מנוון[8]. כלומר, מי שאינו מטיל עבודה קשה על עבדו, כשעודנו נער – לא יהיה גופו של אותו עבד מפותח למדיי, כדי לבצע עבודות קשות, גם בסוף נעוריו.
[6] יש שהוראתה של ו"ו החיבור היא גם והנה דוגמה אחת: ו"ו החיבור של "ובמותם" בכתוב "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו", ש"ב א23, הוראתה: גם
[7] הכינוי של "ואחריתו" אינו מוסב על העבד אלא על ה"נער" שבמלה "מנער" – שהרי ב"אחרית" של אדם הכוונה ברגיל לסוף ימיו, בעוד שכאן הכוונה ללא ספק לימי הבגרות של העבד.
[8] גם לפועל "פִּנֵּק" וגם לפועל "נִוֵּן" אין אחים במקרא, אך בתוה"מ מצויים שני הפעלים האלה (כגון "כל זמן שבני עושה לי רצוני הֱיוּ מערבים ומעדנים אותו ומפנקים אותו", ספרי האזינו קל; "מתנונה והולכת, לסוף היא מתה", סוטה ג, ה) ומשום כך ניתן להניח, שגם בימי המקרא היו שני הפעלים האלה בשימוש, אלא שלמחברי ספרי המקרא לא היה צורך להשתמש בהם אלא בפתגם שלפנינו. ואעפי"כ נמנעו לא רק בעלי הניקוד מלנקד את התיבה האחרונה של פתגם זה "מְנֻוָּן", אלא גם הפרשנים, שראיתי את דבריהם, לא ניסו לפרש מלה זו לפי הניקוד "מנון". הסיבה לכך, שאת הפועל "פנק" אנו מוצאים כאן בתיבה "מְפַנֵּק", ואילו את התיבה "מנון" לא ניקדו בעלי הניקוד "מְנֻוָּן", היא, כמסתבר, בכך, שהפועל "פנק" נמצא גם בבן סירא יד טז: "תן ולקח ופניק נפשך כי אין בשאול לבקש תענוג", ואילו פועל משורש "נון" אין בבן סירה (*צ"ל סירא). מכל מקום אני סבור, כי במלה "מנון" נתכוון מחבר הפתגם לניקוד "מְנֻוָּן".פסוק כב
רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 22
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
איש אף יגרה מדון, ובעל חמה הוא[1] רב פשע.
[1] לפי השמטת היה (בינוני)
הפירוש
איש מכובד[2], שהוא בעל אף, ר"ל שהוא מרבה לכעוס, מגרה ריב[3], ואדם פשוט, שהוא בעל חימה, עושה פשע רב[4]. כלומר, יש שאיש מכובד מרבה לכעוס, ובכעסו הוא מגרה ריב בינו ובין האדם הפשוט; ואותו אדם, שכרוב בני האדם הפשוטים הוא בעל חימה, ר"ל אדם שאינו יכול לעצור ברוחו[5], עושה בריב הזה פשע גדול – כשהאשם האמיתי באותו פשע אינו האדם הפשוט, שעשה אותו פשע, אלא האיש המכובד, שגירה את הריב בכעסו[6].
[2] ראה הע' 6 ליב3.
[3] "מדון" – ריב. השוה "איש ריב ואיש מדון" (*נראה שהושמט כאן פסיק) ירמיה טו10. זו גם הוראת "מדון (*נראה שהושמטו כאן גרשיים) בכל מקומותיו במקרא.
[4] גם "רב חסד" בכתוב "ה' ארך אפים ורב חסד", במדבר יד18, הוראתו: עושה חסד רב.
[5] ראה הע' 5 לטו1.
[6] השוה דברי חז"ל בפסחים סו ע"ב: "כל אדם שכועס אם הוא חכם חכמתו מסתלקת ממנו וכו'"; – ואיש מכובד שכועס, התכונות שבגללן הבריות מכבדים אותו, מסתלקות ממנו.פסוק כג
רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 23
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
גאות אדם תשפילנו, ואולם[1] אדם, אשר הוא[2] שפל רוח, יתמוך את[3] ה[2]כבוד.
[1] לפי השמטת חיבור
[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[3] לפי השמטת יחס
הפירוש
גאוותו של אדם פשוט[4] תשפיל אותו; ואילו אדם פשוט, שרוחו שפלה, מגביר[5] את הכבוד. כלומר, אדם פשוט שהוא בעל גאווה, משפיל את עצמו בעיני הבריות; מה שאין כן באדם פשוט, שרוחו שפלה, ר"ל המתנהג בעניוות: לא זו בלבד שאין התנהגותו בעניוות משפילתו בעיני הבריות, אלא להפך – הוא מנחילנו (*המילה לא ברורה) כבוד.
[4] ראה הע' 6 ליב3.
[5] "יתמך" – יגדיל, יגביר. ראה הע' 5 ליא16.פסוק כה
רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 25
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
את[1] חרדתו[2] אדם יעשה[3] מוקש, ואולם[4] מי אשר[5] בוטח בה' ישגב.
[1] לפי השמטת יחס
[2] לפי נסמך במקום כינוי (בשם)
[3] ראה הע' 7.
[4] לפי השמטת חיבור
[5] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
הפירוש
את חרדתו[6] יעשה[7] הבוּר[8] מוקש; אבל מי שבוטח בה' יתגבר[9] על חרדתו. כלומר, הבוּר חרד כל הזמן ומפני כל דבר, ואת פחדו זה הוא עושה מוקש[5] (*נראה שהציון בטעות ונראה שהמחבר רצה למחקו) לעצמו, המפריעהו בכל דבר, שהוא רוצה לעשות ובכל צעד שברצונו לצעוד. מה שאין כן במי שבוטח בה': בטחונו זה עוזר לו להתגבר על פחדו, ומאפשר לו לבצע מה שהוא מתכנן.
[6] "חרדת אדם יתן מוקש", לפי נסמך במקום כינוי (בשם) פירושו: חרדתו אדם יתן מוקש – בדומה ל"בצלם אלהים עשה את האדם", בראשית ט4, שפירושו: בצלמו אלהים עשה את האדם; ו"יתן מוקש" פירושו: יעשה (ראה הע' 7) מוקש.
[7] משפט, שמצוי בו הפועל "נתן", ואחרי המושא הישיר של הפועל הזה נמצאו בו שם עצם או שם תואר – הוראת הפועל "נתן" היא שם: עשה והנה שלושה מקראות כאלה: בויקרא כו31 תרגמו לותר ויהואש את הכתוב "ונתתי את עריכם חרבה" – אעשהאת עריכם חורבה; בירמיה מט15 הם תרגמו את הכתוב "קטן נתתיך בגוים" – קטן עשיתיךבגויים; במלאכי י9 (*צ"ל ב9) הם תרגמו את הכתוב "נתתי אתכם נבזים" – עשיתיאתכם נבזים. וגם הפירוש של "חרדת אדם יתן מוקש" שלפנינו פירושו: את חרדתו אדם יעשהמוקש, כלו' הוא יעשה חרדה זו שלו מוקש לעצמו, ואמנם מוקש זה עלול ללכוד אותו.
[8] "אדם" הוראתו כאן: בוּר (ראה הע' 5 לכא8).
[9] כל פועל "שִׂגֵּב" הוראתו: עזר למושא הישיר להתגבר על מישהו או משהו. והנה שלוש דוגמאות: "ואני עני וכואב ישועתך אלהים תשגבני", תהלים סט30 – ישועתך תעזור לי להתגבר על העוני והכאב; "על שחל ופתן תדרך.. אשגבהו כי ידע שמי", שם צא13-14 – אעזור לו להתגבר על השחל והפתן ועוד, כי ידע שמי; "וישגב ה' את צרי רצין עליו", ישעיה ט10 – ה' עזר לצרי רצין, שיתגברו עליו. מכאן, שהוראת "יְשֻׂגָּב" בב' פוּעל היא: ייעזֵר שיוכל להתגבר.פסוק כו
רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 26
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
אנשים[1] רבים מבקשים את[2] פני המושל (*נראה שהושמטו פה ציון והערה על תוספת ה' הידיעה), ואולם[3] מה' בא[4] משפט איש.
[1] לפי השמטת מוגדר
[2] לפי השמטת יחס
[3] לפי השמטת חיבור
[4] לפי השמטת מיוחס
הפירוש
אנשים רבים באים אל המושל כדי[5] שישפוט אותם; ואולם משפטו של כל איש בא מה'. כלומר, בני אדם באים אל השופט, ומבקשים ממנו, כי ישפוט בסיכסוכים שבין איש לחברו; והאמת היא, כי משפטו של כל איש בא אל המושל מה', והמושל אינו אלא המתווך בין ה' ובין האנשים הרוצים להישפט.
[5] את הביטוי ביקש פני פלוני בהוראה בא אל פלוני, כדי שיעשה משהו בשבילו, אנו מוצאים בחמשת המקראות הבאים: תהלים כד6, כז8, כז8, קה4 ודה"א טז11.פסוק כז
רוטנברג על משלי • פרק כט • פסוק 27
הטקסט המקראי
הטקסט הפשוט
תועבת ה[1]צדיקים הוא[2] איש עול, ותועבת ה[1]רשעים (*נראה שהושמטו כאן ציון והערה על השינוי ללשון רבים) הוא[2] אדם[3] ישר דרך.
[1] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)
[2] לפי השמטת היה (בינוני)
[3] לפי השמטת מוגדר
הפירוש
תועבת הצדיקים הוא איש, שעושה עוול, ותועבת הרשע הוא אדם ישר דרך. כלומר, הצדיקים נמנעים מלעשות עוול, לא רק מפני שהתורה אוסרת עשיית עוול, אלא גם מפני שהם מתעבים עושה עוול, והם היו נמנעים מלעשות עוול גם אם התורה לא היתה אוסרת זאת; והוא הדבר ברשע: לכאורה ניתן לחשוב, שרק מחמת תאוותו הרשע עושה את מעשי העוול שלו, ובליבו הוא יודע, כי דרכו הישרה של הצדיק היא הדרך הנכונה – ואולם האמת היא, כי הרשע מתעב את מי שהולך בדרך הישרה לא פחות משהצדיק מתעב את מי שעושה מעשי עוול.
<< · רוטנברג על משלי · כט · >>