רוטנברג על משלי כט טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

הטקסט המקראי[עריכה]

שבט ותוכחת יתן חכמה, ונער משלח מביש אמו.


הטקסט הפשוט[עריכה]

מוסר[1] שבט ודברי[2] תוכחת יתן חכמה, ואולם[3] נער משלח מביש את[4] אמו.

[1] לפי השמטת נסמך (בשינוי)

[2] לפי השמטת נסמך

[3] לפי השמטת חיבור

[4] לפי השמטת יחס

הפירוש[עריכה]

מוסר, המורכב ממכות בשבט ומדברי תוכחת אחרי המכות[5], יתן חוכמה לבן; ואילו נער מגורש[6] מביש את אימו. כלומר, אם, המכה את בנה בשבט, ואחרי המכות היא אומרת לו דברי תוכחת, נותנת לבנה חוכמה במוסרה זה; ואילו אם המגרשת את בנה מן הבית אחרי המכות, שהיכתה אותו בשבט – בנה זה מביש אותה, משום שהוא מבקש לעצמו בחוץ פיצוי על המכות שהוכה, וכל פיצוי כזה מדיחו מן הדרך הישרה.

[5] השוה "שבט מוסר" לעיל כב15, ו"תוכחות מוסר, משלי ו'23.

[6] "ונער משלח" – ונער מגורש; השוה "ובפשעיכם שלחה אמכם", ישעיה נ1.