ראש מילין/תיו

• "אל'ף" • "בי"ת" • "גימל" • "דל"ת" • "ה"א" • "וי"ו" • "זיי"ן" • "חי"ת" • "טי"ת" • "יו"ד" • "כ"ף" • "למ"ד" • "מי"ם" • "נו"ן" • "סמ"ך" • "עי"ן" • "פ"א" • "צד"י" • "קוף" • "רי"ש" • "שי"ן" • "תי"ו" • מנצפ"ך • "כ"ף פשוטה" • "מי"ם סתומה" • "נו"ן פשוטה" • "פ"א פשוטה" • "צד"י פשוטה"

"תי"ו"

הרישום החיצוני נובע הוא מן הצורה הפנימית, מן המהות המוגבלה המקבלת את אור חייה, עמדתה והוייתה, מן המהות הרחבה, החפשית, המרוממה, ברום אידיאליותה. הדרגה היותר מאוחרה, הנסמכת על כללות כל הכחות, הנושאים והציורים המתגלים, היא עושה את התי"ו, את הרישום החיצוני, שלפעמים מתגלה בו כל החיל והחוסן, ולפעמים מתראה הוא רק בתיאורו החיצוני, ברשמיו הבולטים מלבר, לפעמים דגוש ומלא, ולפעמים רפה וחסר. והתי"ו במצעדו האחרון עושה הוא את כל הרשמים כולם, איננו מחסר דבר, בשפלי שפלות כברוממי רוממות. מתעבה הוא באחריתו, הולך ומתעקם בעקב שמאלו, ככה הם תוארי החיים והרצון ברדתם מיקר שיגובם, הולכים הם ומתעקמים. וסוף הכל להיות חוזר למרום היושר, הקושט והאור, הקודש והטוב, ולהיות מבלט את החותם הנצחי, את האמת, חותמו של הקב"ה. וכאן באה ההויה לתפקידה המפעלי, היצירתי, לחולל עולמי עולמים, במורד לאין תכלית. הדל"ת שהתחילה את ההגבלה מראשית ההצטיירות באה פה לתחום יצירתה בהתגלות כחה, וחותם מלא התותה לה בתכונת הת"יו, דל"ת בתוך דל"ת, קטן בתוך גדול, רישום מוגבל בתוך רישום אי גבולי, וכל ההון העצום של עושר הכחות והחיים, בקטנו וגדלו, יעלה להחטיביות המרוממה, החוזרת למרומיה, והמושקפה ממקור כל הטוב, וחוזר הרישום למקור האחדות האלפית, באיתנות הוייתה, בשובה אל בית מרומה, למען תוכל עוד לרוץ ארחה, להרבות תוי חיים המחזירים ליסוד החיים גם את תוי המות והכליון, ומגיני הזהב ברדתם להיות מגיני נחושת, ישאום אל ת"א הרצים, והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק, יראת ד' מקור חיים, את ד' אלהיך תירא, לרבות תלמידי חכמים.