קטגוריה:משלי ז ז

דקויות

החכמה רואה ברחוב שלושה סוגים של אנשים:

• פתאים (= אנשים המתפתים בקלות);
• בנים;
• נער חסר לב (= שאינו חושב בהגיון).

אולם המשך הפרק מתייחס רק לנער חסר-הלב. אם כך, מי הם הפתאים והבנים? המפרשים פירשו בשני כיוונים עיקריים:

1. הפתאים והבנים הם חבורות של אנשים המסתובבים ברחובות. חבורות כאלו היו, כנראה, נפוצות באותה תקופה, ראו משלי א20-22. מבטה של הדוברת עובר מהכלל אל הפרט:

• היא רואה הרבה פתאים, בנים ובנות, צעירים ומבוגרים;
• ביניהם היא רואה חבורה אחת של בנים - צעירים, ָ"קטני השנים" (רלב"ג), ורווקים;
• וביניהם היא רואה נער אחד חסר לב, אשר בגלל בדידותו מתפתה ללכת אחר אשה זרה (מצודות).

2. הפתאים והבנים הם שני סוגים שונים של נערים. הסיפור המתואר כאן קרה כמה פעמים. הדוברת ראתה כמה נערים ההולכים אחר אשה זונה, חלקם פתאים וחלקם בנים = נבונים. "ראיתי נערים פתאים החוטאים בגלוי, וראיתי גם נערים נבונים המנסים להסתיר את חטאם, אולם לכולם חסר לב - לכולם חסרה מחשבה הגיונית ושליטה עצמית" (מלבי"ם, ודומה לזה הגר"א).

הקבלות

בפרק ז, החכמה נמצאת בביתה, עם משפחתה; היא נשקפת ( = מביטה מלמעלה) על חבורות הפתיים והבנים. היא רואה נער חסר לב, שעדיין אין לו בית, הפוגש אשה נכריה שמסתובבת פעם בחוץ ופעם ברחובות, ומתפתה ללכת איתה אל ביתה.

החכמה עוקבת במבטה אחרי הנער, רואה איך הוא מתפתה לזנות, אך אינה מצליחה להציל אותו (פסוקים 22-23), וכל מה שנשאר לה לעשות הוא להזהיר את שאר הבחורים שלא יטעו כמו אותו נער (פסוקים 24-27).

אולם, בפרק א ישנה גישה חינוכית אחרת - גישה פעילה יותר, (משלי א ד): "לָתֵת לִפְתָאיִם - עָרְמָה, לְנַעַר - דַּעַת וּמְזִמָּה"*;

הנשים החכמות בפרק א אינן יושבות בביתן ומסתכלות על הפתיים מלמעלה, אלא יוצאות אליהם לחוץ ולרחובות, משלי א20-22: "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה, בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ. בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא, בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר. עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי, וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם, וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת..."*.

אם כך, ייתכן שהדוברת בפרק שלנו מתכוונת להביע חרטה על כך שלא פעלה בזמן: "ראיתי נער שהולך אחרי נכריה, ונשארתי בביתי, והנער התפתה ואבד; אילו הייתי יוצאת מביתי אל החוץ ואל הרחובות, כדרכן של נשים חכמות, ייתכן שהייתי מצליחה להציל אותו".

ואכן, בפרק ט החכמה מתקנת את הטעות. היא בונה בית יפה, (משלי ט א): "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה"*, מכינה מאכלים טעימים, ומזמינה את הפתיים חסרי-הלב לבוא וללמוד, (משלי ט ד): "מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה, חֲסַר לֵב אָמְרָה לּוֹ"*, (משלי ט י): "תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת ה', וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה"*.

אחריותם של המבוגרים למנוע זנות בדור הצעיר נזכרת כבר בתורה, (ויקרא יט כט): "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ, וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה"*. אחריות זו מתבטאת גם בנכונות לבנות בית לצעירים רווקים, על-מנת שלא יתפתו ללכת לבית נכריה.