"שמור מצותי וחיה", המצוה יעשה אותם האדם וחי בהם, והתורה היא מאור העינים שתראה לו הדרך שבו ילך, וע"כ "שמור תורתי כאישון עיניך", שכמו שישמור אדם אישון עיניו בל יתעור, כן צריך לשמור את התורה שהוא העין השכלי שבו יראה אור:
"קשרם על אצבעותיך", שכל מעשה שתעשה באצבעותיך יהיו ע"פ התורה, "כתבם על לוח לבך" שכל מחשבות הלב יהיו כפי דרכי החכמה, והלב הוא הכח המושל אשר בנפש וצריך שציורי החכמה יהיו כתובים עליו במכתב אלהים חרות על הלוחות, להשביח שאון ציורי התאוה המתנשאים על הלב, ור"ל שתראה שבין המחשבות בין פעולות האצבעות הכל יהיה ע"פ עצת התורה:
"אמור לחכמה אחותי את", הקורבה אל האחות הוא מצד התולדה, והקורבה אל המודע הוא מצד הבחירה, וכבר התבאר שחקי החכמה לא ימצא האדם מעצמו רק הם נתונים לו מאלהים, כמו שאהבת האחות מאלהים היא, ונפש האדם ערוכה באופן שימצאו בה כל הכחות שהן נושאי החכמה, וחקי החכמה הם טבועים בנפש האדם מיצירתה כמו האחות שקורבתה מצד התולדה, אבל הבינה יוליד אותה האדם מדעתו שיבין דבר מתוך דבר, וע"כ אמר "ומודע לבינה תקרא" שזה דומה כמודע שנתקרב אליו ע"י בחירתו:
"לשמרך מאשה זרה", הזרה תהיה גם ישראלית אם היא אינה אשתו, והנכריה הוא דוקא מעם אחר, ועל הרוב לא יאהב נכריה רק אם תפתהו בחלקת לשונה, ועז"א "מנכריה אמריה החליקה", ולפי המליצה העיונים הזרים אל חכמת התורה נקראים אשה זרה, ובכ"ז יצוייר שתהיה הזרה לו לאשה אם יקחנה בחופה וקדושין, וכן יצוייר שישתמש בחכמות האלה לעניני התורה, והנכריה הם דעת מינות וע"א שהם נכרים לגמרי מן התורה, רק שיחליקו אמריהם בהיקשים פילוסופי' הנמשכים למינות עד שימשך אחריהם והתורה תצילהו משתיהן:
"וארא בפתאים", בעד החלון ראיתי בפתאים שאין להם שכל להסתיר מעשיהם, ובעד האשנב "אבינה בבנים" שאינם פתאים ומסתירים מעשיהם, אבינה ע"י ראיית האשנב, איך הוא "נער חסר לב", ר"ל שחסר לו כח המושל לעצור בעד תאותו:
"בנשף", שתחלה עובר בשוק בעת הנשף, ר"ל בתחלת הלילה, ואחר שגם בעלות השחר יש נשף מפרש "בערב יום", ר"ל הנשף שהוא בערב יום, ואח"כ דרך ביתה יצעד "באישון לילה ואפלה":
ביאור המילות
"בנשף", תחלת היום והלילה, כמ"ש חז"ל (ברכות ד' ע"ב) תרי נשפי הוה, לכן פי' בערב יום:
"והנה אשה לקראתו", כמו שהתכוין ללכת דרך ביתה כן תצא היא לקראתו, "שית זונה", ערותה טבועה בזנות מצד טבע גופה, "ונצורת לב" שאין לה כח המושל למשול על תאותה, כי לבה שהיא הכח המושל היא נצור מצורה, שהרהורי התאוה מקיפים את לבה בציורי עבירה תמיד ע"ד כי מצודים וחרמים לבה, והלב נשמר ונצור מהם:
"הומיה היא", שכל טבעה ותכונתה יוצאים מגדר השיוי, אם במדותיה היא הומיה וכועסת תמיד, ולא תאמר שתהמה על שפחותיה הסוררים, כי בהפך היא עצמה "סוררת" ומכעסת בעלה וב"ב, וגם יוצאת מן הצניעות כי "בביתה לא ישכנו רגליה", רק.
"נפתי משכבי", מוספת להעיז שישכב על משכבה, כי במ"ש רבדתי ערשי לא פרטה שישכב על משכבה, כי יכול לשכב על ערשה והיא תשכב במק"א, אבל במ"ש משכבי היינו מקום שהיא תשכב שם:
"הולך אחריה פתאום", ואחר שנדח ממקומו מתחיל פתאום ללכת, כי אם היה מתמהמה ושואל עצת שכלו היה מתאפק מלכת, אבל זה יתהוה פתאום ובכ"ז תחלה לבו נוקפו והולך מתוך הכרח "כשור אל טבח יובל", שאינו הולך ברצון רק בהכרח, ואח"כ ילך ברצון, ובכ"ז ילך "כעכס אל מוסר אויל", הנחש המצלצל ההולך ליסר את האויל, הגם שהולך ברצון בכל זה הוא מצלצל להזהיר את האויל המסתפק בכל דבר שידע להזהר מארסו, כן הגם שהולך ברצונו לבו מצלצל ומזהיר אותו מן הארס הטמון שם:
ביאור המילות
"עכס". הנחש המצלצל, וכן וברגליהם תעכסנה (ישעיה ג') עיין שם:
"עד יפלח חץ כבדו", עד שחץ התאוה יפלח את כבדו וירתיח כסיר את דמו ששרשו בכבד, ואז לא ילך עוד בהכרח רק ברצון "כמהר צפור אל פח" שהולך במהירות "ולא ידע כי בנפשו הוא", כן ילך ברצון טוב ואין לבו נוקפו עוד:
"אל ישט אל דרכיה לבך", הדרך הוא דרך הרבים, והנתיב הוא נתיב היחיד, שלא לבד שלא ישט לבך אל דרכיה דהיינו לזנות עמה, כי גם "אל תתע בנתיבותיה", שלא תטעה ללכת בנתיבות הקטנות שלה, כמו לדבר עמה ולהסתכל בה, שיוכל להיות שיאמר בלבו שמובטח שלא יחטא ויקבל שכר, כמ"ש ניזול אפתחא דזונות וניכוף יצרא ונקבל אגרא, שזה נתיב קטן מדרכיה:
"כי", מפרש שלא ישט אל דרכיה הגדולים "כי רבים חללים הפילה", וגם אל יבטח בצדקתו שלא יבא לידי עבירה ויתע בנתיבותיה הקטנים, "כי עצומים כל הרוגיה", אנשים שהרגה הם עצומים וגבורים בתורה וביראה, ובכ"ז לא עמדו בנסיון, ולכן לא תקרב אליה כלל, כמ"ש למעלה אל תקרב אל פתח ביתה:
"כי דרכי שאול ביתה", השאול הוא הבור העמוק ויצוייר שיפול בו קודם שימות ור"ל מי שהולך אפי' דרך ביתה כבר הולך בדרכי שאול ויפול בבור עמוק, ויצייר שבחדרים העמוקים של השאול יושב המות ומי שבא בשאול משם יורדות אל חדרי המות, ר"ל יבא לידי עבירה:
